קאמי, אלבר. גלות ומלכות (הוצאת
הקיבוץ המאוחד, 2016). 150 עמ'. מצרפתית: ניר
רצ'קובסקי.
אלבר קאמי (Albert Camus)
(1960-1913), יליד אלג'יריה, היה פילוסוף אקזיסטנציאליסטי וסופר.
הוא היה נשוי פעמיים, אך בהיותו לא בנוי לקשרי נישואים, ניהל יחסי אהבה וידידות עם
נשים רבות. בהשקפתו הפוליטית היה סוציאליסט ומתח ביקורת קשה על הקומוניזם בשנות
ה-50 של המאה ה-20. בתקופת מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1962-1954), בתור צאצא
למתיישבים צרפתים, לא תמך קאמי במתן עצמאות מלאה לארץ זו. ספרו "גלות
ומלכות" כולל שישה סיפורים והוא פורסם לראשונה ב-1957, זמן קצר לפני זכייתו
בפרס נובל לספרות באותה השנה.
האישה הנואפת
גיבורי הסיפור הם הזוג מרסל וז'אנון
(ז'אן) המתגוררים באלג'יריה והנשואים למעלה מעשרים שנה. לזוג אין ילדים. מרסל שקוע
בעסקי חנותו למכירת בדים, וכדי לשפר את הכנסותיו יוצא למסע רחוק שנועד למכור בדים
ישירות לסוחרים ערבים. ז'אנון, מתוך התחשבות בבעלה, נענית לבקשתו להצטרף אליו
לנסיעה. מרסל, מצִדו, נענה לבקשתה של אשתו בעת המסע לעלות למצודה. ממרומי המצודה
מושכים את תשומת לבה של ז'אנון נוודים החיים באוהלים, והם זוכים להערצתה. היא רואה
בהם אנשים חופשיים שאינם משרתים איש, "בני חורין של מלכות מוזרה" (עמ'
21). משתמע כי המפגש עם מרחבי המדבר והנוודים מעורר בז'אנון תשוקה מינית. המחבר רומז כי בלילה, לאחר שבעלה
ישן עייף מהמסע, אשתו קיימה יחסי מין עם גבר זר (עמ' 27).
המומר או נפש סתורה
סיפור מבולבל בגוף ראשון – מפי מיסיונר קתולי חבול, מעורער בנפשו ועזוב
במדבר באלג'יריה– על קורותיו בארץ זו. במקורו היה האיש צרפתי
פרוטסטנטי שהמיר את דתו לקתוליות והוכשר לתפקיד מיסיונר באלג'יריה. הוא נטל על
עצמו משימה קשה ביותר: להעביר לדת הקתולית את אנשי עיר המֶלח הפגאנים הידועים
באכזריותם ובאיבתם לזרים. בהגיעו לעיר הזו הוא הוכה, עונה קשות, חתכו לו את הלשון,
והוא אולץ להיות עובד אלילים. המיסיונר הצליח להימלט למדבר, אך מתוך נאמנות לדתו
הפגאנית החדשה רוצח כומר, שאמור להגיע לאותה העיר ממנה נמלט. אף על פי כן, המְסַפר מודע, לפחות במידה מסוימת, כי הכומר שהוא רצח
מייצג את הטוב ואת שורשיו שלו. כביטוי לכך, המיסיונר לשעבר שואל את עצמו:
"אוי לילות אירופה, מולדת, ילדות, למה דווקא ברגע הניצחון אני בוכה?"
(עמ' 45). בסתירה להרגשה הזו, גיבור הסיפור מאחל שאנשי עיר המלח, המייצגים את הרוע,
"יחצו את הימים, יחשיכו את אורה של אירופה ברעלותיהם השחורות" (עמ' 46).
אילמים
כמו שני הסיפורים הקודמים, הסיפור הזה
מתרחש באלג'יריה. גיבורו הוא איוואר, מומחה
לייצור חביות. משכורתו נמוכה ושביתת הפועלים, במפעל בו הוא עובד, במטרה לזכות
בהעלאת שכר נכשלה. ביום הראשון לשובם לעבודה, העובדים לא השיבו לברכת השלום של
הבוס. הבוס ניסה לשבור את שתיקת הפועלים: הוא הזמין את נציג האיגוד ואת איוואר,
בתור עובד ותיק, למשרדו והסביר להם כי מפאת המצב בשוק – ירידה בביקוש לחביות – לא
יכול היה להיענות לתביעותיהם. הוא אף הוסיף כי אם המצב בשוק ישתפר, הוא יעלה את
משכורותיהם עוד לפני שיבקשו. אכן, האיש לא היה רע ונהג להתייחס טוב לעובדיו. ואולם
בניגוד לדעתו של המעסיק, שתיקת העובדים לא הייתה משחק ברוגז איתו, אלא ביטוי
לזעמם, לתסכולם ולחוסר האונים שלהם. בהמשך
אותו היום, בתו הקטנה של הבוס חלתה קשה והוזעק אמבולנס. העובדים משתתפים בצערו של מעסיקם,
אך אין זה שובר את שתיקתם, כאשר בסיום המשמרת הוא נפרד מהם בברכת ערב טוב. איוואר
אינו שלם עם השתיקה, אבל אינו מפר אותה.
האורח
דָארוּ הוא מורה המתגורר בבית ספר נידח
באלג'יריה. מבחינתו, אלג'יריה היא ארץ קשה, אבל כיוון שנולד בה, "בכל מקום
אחר הרגיש גולֶה" (עמ' 67). למקום מגוריו מגיע ז'נדרם המלווה ערבי כבול בחבל.
פשעו של הערבי: האיש הרג את בן דודו בגרזן, כנראה בגלל ריב על חיטה, והוא לא בהכרח
עוין את הצרפתים. הז'נדרם מסביר למורה, כי לנוכח מצב המלחמה, הוא עצמו חיוני
למשימות כמו סיור, ולכן על המורה מוטלת חובת העברת הערבי לעיר, לצורך מאסרו. בצאת
הז'נדרם, המורה אינו מוכן למלא את הפקודה, ובמיוחד מקוממת אותו קשירת האסיר בחבל.
הוא מתיר את החבל, מתייחס לאסיר כשווה אל שווה, ומכין לו ולעצמו אותו האוכל. תוך
היסוס מסוים, הוא נוטה לבטוח בערבי שלא יפגע בו. לבסוף, במקום להצטייד באקדח וללוות
את הערבי למקום מאסרו, דארו נותן לו צידה וכסף, מלווה אותו בתחילת הדרך, מראה לו
את המשך הדרך לעיר, ועוזב אותו. הערבי, לאחר התלבטות, יוצא ליעד שנקבע. בשובו
לביתו מוצא המורה כתובת מאיימת: "אתה הסגרת את אחינו. אתה תשלם" (עמ'
81).
ז'וֹנאס, או האמן בעבודתו [Jonas הוא שם המקביל
לנביא יונה בעברית]
מילדותו, מזלו של ז'ילבר ז'ונאס האיר
לו. באופן פרדוקסאלי, מקור מזלו היה באירועים עצובים ובישי מזל. דווקא כיוון
שהוריו התגרשו, האם והאב הגרושים התחרו ביניהם על פינוק הילד. בבגרותו התמסר כל
כולו לציור "וכמעט עבר את גיל החתונה ברווקותו" (עמ' 85) – אולם תאונת
אופנוע שהביאה לגיבוס ידו הימנית גרמה לו להשתעמם ו"להתעניין סוף-סוף באהבה...[ו]להסתכל
בלואיז פּולֶן כראוי לה" (עמ' 86). זו הייתה אישה חרוצה מאוד שדאגה לצרכיו
היומיים, לביקורים במוזיאונים – ובמקביל הספיקה להביא שלושה ילדים. ז'ונאס ומשפחתו התקיימו מקצבה חודשית צנועה אך קבועה,
מטעם סוחר אמנות.
ואולם – צחוק הגורל – וכמו שאירועים
בישי המזל בסופו של דבר עזרו לו, כך הצלחתו הייתה בעוכריו. לכשנעשה צייר מוצלח היו
לו ידידים ותלמידים רבים. אלה היו מתכנסים
בחדרו, צופים בו ומדברים איתו בשעת עבודתו, וכתוצאה מכך תפוקת עבודתו ירדה.
בתחילה, המצב החדש דווקא היטיב עימו. "רצה המזל ופרסומו גבר ככל שעבד פחות.
ציפו בקוצר רוח לכל תערוכה שלו, והיללו אותה עוד לפני שנפתחה" (עמ'' 97) – אך
בהדרגה פרסומו הרב פגע קשות בעבודתו. מרוב תלמידים, אורחים, מעריצים, הצורך לענות
למכתבים הרבים מאנשים שביקשו את עצותיו, בקשות לעזרה כספית וטלפונים תכופים –
בקושי נותר לו זמן לצייר. האירוע שבישר את קיצו נועד בעצם לסמל את גדולתו. היה זה
כשצייר מטעם המדינה הגיע לדירתו על מנת לצייר את ז'ונאס, בתור סלבריטי, ביצירה
שתיקרא "האמן בעבודתו". על כך העיר אחד האנשים בעת האירוע הזה כי מרוב ההצלחה
ז'ונאס "גמור".
אכן, הלחץ הרב מצד החברה על הצייר נתן
את אותותיו. לז'ונאס נעשה קשה להתרכז
בציור, אפילו בהיותו לבד; המוניטין שלו ירד, הביקורות השליליות גברו, וסוחר האמנות
הקטין את קצבתו. ז'ונאס ניסה למצוא פתרון ללחץ הקהל. הוא ניצל את העובדה כי התקרה
בדירתו הייתה גבוהה ובנה מִשטח מעץ במחצית מגובהו של הקיר, מעין קן, בתקווה שיוכל
שם להתבודד ולצייר – אך בקן הוא רק התבודד ולא צייר. לבסוף צנח ארצה מהמשטח. הרופא
שהוזעק קבע כי הוא יחלים. בציורו, כנראה האחרון, שז'ונאס התכוון לצייר אפשר היה
לראות רק מילה אחת כתובה בצורה בלתי ברורה, שניתן היה לפענחה כ"בדידות"
או "ידידות" (במקור solitaire או solidaire- בודד או
סולידרי). (עמ' 114).
האבן הצומחת
מהנדס צרפתי בשם ד'אָרַאסט מגיע לעיירה
בברזיל, על מנת לבנות סכר שיימנע את הצפתן של השכונות העניות בה על ידי נהר. בניית
הסכר על ידי חברה צרפתית אמורה גם לספק עבודה לתושבים העניים. עבור המהנדס מסעו
לעיר הרחוקה בברזיל הוא במידה מסוימת תירוץ, "הזדמנות להפתעה, או לפגישה שלא
יכול לשערה, אך אולי הממתינה לו, בסבלנות, בקצה העולם" (עמ' 129). ד'אָרַאסט מתקבל בכבוד רב על ידי ראש העיר, השופט, והתושבים
שהם טובי לב ומכניסי אורחים. רוב תושבי העיירה הם עניים, אך שמחים בחלקם, מרבים
לערוך טקסים דתיים בהם הנצרות שזורה בפגאניות ובאמונות טפלות.
כל שנה מתקיימת בעיר חגיגה אשר במהלכה
באים אנשי המקום למערה עם פטישים, על מנת לשבור אבן. לדברי המקומיים, מקורה של
האבן הזו בפסלו של ישו, שהגיע מהים, עלה בנהר, דייגים מצאו אותו והביאוהו למערה.
שבירת חתיכות מהאבן נעשית לשם בְּרָכָה. על אף שבירתה, האבן בדרך נס ממשיכה לצמוח.
המהנדס, מתוך נימוס, משתתף באחד הטקסים הדתיים בו נשים וגברים, מהופנטים למחצה
מעשן הסיגרים, רוקדים בטרנס. הטקס הזה אינו לרוחו והוא קובע: "כאן – גלות או
בדידות, בין המשוגעים האלה...הרוקדים כדי למות" (עמ' 141).
למחרת, בעיירה מתקיימת תהלוכה דתית.
נוטל בה חלק טבָּח, אשר כאות הוקרה על הינצלותו מספינה טובעת בה עבד, מקיים את
הנדר שהבטיח לישו בשעת טביעתו: לשאת על ראשו אבן במשקל 50 קילו, אם ישו
יצילו. על אף השתתפותו ביום הקודם בטקס
הריקודים, אין הטבח מוותר על קיום נדרו, ובמאמץ עליון מגיע כמעט ליעד – כנסייה
שבמרכז העיר – אך מתמוטט ואינו יכול עוד. ד'אָרַאסט, בהיותו איש גדול וכבד בשר –
אשר יודע על נדרו של הטבח, אך גם, משתמע, מפקפק בהתערבותו של ישו במניעת טביעתו –
מעמיס את האבן על ראשו ומתקדם לכיוון הכיכר. אך במקום להמשיך לכנסייה, הוא חוזר,
כשהאבן על ראשו, לבקתתו של הטבח ומניח אותה שם. בשובם של הטבח ואחיו לבקתה, אומר
האח למהנדס: "שב איתנו" (עמ' 150).
הערות שלי
ב"האישה הנואפת" יש ביטוי
לשאיפת גיבורת הסיפור להשתחרר, ולוּ זמנית, מחיי היומיום המשמימים עם בעלה. הניאוף
שלה כנראה מצטייר בעיני המחבר כחירות, הדומה מבחינה מסוימת לחופש של הנוודים שאינם
כפופים לאיש. עוד משתמע מהסיפור כי החופש הוא המלכות. הגלות, כפי שאפשר להסיק מסיפור
"האבן הצומחת", היא שיעבוד – מצב בו אדם שקוע בטקס דתי מוזר, מסומם
למחצה, מאבד את צלילות מחשבתו, ושאלות על מהות החיים בוודאי כבר אינן מטרידות
אותו.
גיבורי הסיפורים החל בז'אנון ב"האישה
הנואפת" וכלה בד'אראסט ב"האבן
הצומחת" אינם שלמים עם חייהם. הדבר
מובן מאליו לגבי ז'אנון, ולגבי הכומר לשעבר רווי התהפוכות, הסתירות והניגודים ב"המומר
או נפש סתורה". מה שהביא את המהנדס ד'אראסט לנדוד מצרפת למקום נידח בברזיל,
הוא לא רק בניית הסכר. הוא לא היה מרוצה ממשהו במולדתו, אולי משגרת חייו שם.
הגיבורים נמצאים במצב של דילמה. עליהם להכריע,
ובין שיחליטו לכאן או לכאן לא יוכלו להיות שלמים עם החלטתם. איוואר (ב"אילמים") צריך להחליט אם עליו אישית לשבור את חרם השתיקה
שהטילו העובדים על הבוס. הוא אינו שובר אותה, והדבר מעיק עליו. אפשר להניח כי גם
אם היה מחליט אחרת היה מתייסר על שפגע בסולידריות העובדים. דארו (ב"האורח")
צריך להכריע איך לנהוג באסיר שהפקיד בידיו
השוטר, ואין באמתחתו החלטות קלות. ז'אנוס הצייר צריך לבחור בין התמסרותו לציור מצד
אחר לבין הדברים שמרחיקים אותו מעיסוק במשלח ידו האהוב, כמו אהבתו לילדיו ורצונו
להיפגש עם ידידים – אבל בעיקר האם לוותר על אופיו הנוח לבריות, לגרש את שפע
מעריציו ולהפסיק לענות למכתבים וטלפונים. הצייר נמצא במצב של דילמה, פרדוקס
ואבסורד גם יחד. פרסומו שם קץ לפריחתו היצירתית ומחזיר את בדידותו, אך הבדידות
אינה מביאה לחידוש עבודתו. אולי בדומה ליונה הנביא – שעל שמו נקרא ז'ונאס – הוא
אינו מרוצה משני מצבים הפוכים: יונה לא היה מעוניין בשליחות שהטיל עליו האל וניסה
לברוח לתרשיש – אך גם כאשר מילא את שליחותו הרגיש רע.
ב"מומר או נפש סתורה" אפשר
להבחין בפחד של האדם האירופאי, הצרפתי, מפני הברבריות האכזרית של האוכלוסייה
המקורית של אלג'יריה. ייתכן כי פחד זה חש המחבר במידה זו או אחרת בעצמו.
מ"האורח" ניתן להסיק על האמביוולנטיות של המחבר כלפי מלחמת העצמאות של
הערבים נגד השלטון הצרפתי בארצם. כמי שנולד באלג'יריה, מרגיש גיבור הסיפור, המורה
דארו, כי זו ארצו ובכל מקום אחר ירגיש גולה. לכן, בדומה למחבר, מן הסתם לא רצה דארו
במתן עצמאות מלאה לאלג'יריה שתביא לגירושו. מאידך גיסא, המורה מפליג ביחס של כבוד
ושוויון אף כלפי אסיר פושע ערבי. זאת בניגוד ליחס ההתנשאות של השלטון הצרפתי
והאוכלוסייה הצרפתית בכלל – בדמותו של מרסל ב"האישה הנואפת" – כלפי הערבים. מכל מקום, יחסו הנדיב והאציל הרוח
של דארו לא רק שאינו זוכה להערכה מצד המקומיים, אלא הם רואים בו שותף לפשעים של
המשטר הקולוניאלי. יש בכך רמז לעמדת תנועת
ההתנגדות לשלטון הצרפתי באלג'יריה שראתה למעשה בכל הצרפתים בארצה – ללא קשר ליחסם
כלפי הערבים – שותפים לשלטון הקולוניאלי.
בתור סוציאליסט והומניסט, קאמי אינו
מציג את מלחמת המעמדות בצורה פשטנית בנוסח
הקומוניסטי: הפרולטריון הטוב מול הקפיטליסט הנצלני ללא רחם. ב"אילמים"
מוצג הקונפליקט הזה באופן רב צדדי ומורכב: שכרם של העובדים מושפע מאילוצי השוק,
ורגשות אנושיים חיוביים כמו סימפטיה לזולת – משותפים לפועלים ולמעסיק שלהם. כביטוי
להשקפה הומניסטית ושוויונית של המחבר, בקרב
אחדים מגיבורי הסיפורים ניכר מתן יחס שוויוני, אהדה והתחשבות כלפי אנשים שמעמדם
נחות משלהם. איוואר, הפועל הוותיק בעל המעמד המיוחד (ב"אילמים"), חולק
את פת לחמו עם סעיד, עובד ערבי בלתי מקצועי (עמ' 59-58). בדומה לכך, המורה דארו (ב"האורח") מכין אותה ארוחה שהכין לעצמו גם לאסיר הערבי. על
המהנדס ד'אראסט (ב"האבן הצומחת")
לא מקובל כי הטבָּח יקרא לו "אדון" וטוען כי "אין יותר
אדונים בארץ שלנו" (עמ' 130). זאת ועוד. כאשר אפסו כוחותיו של הטבח לקיים את
נדרו להמשיך לשאת את האבן על ראשו – המהנדס נושא את האבן במקומו.
בסיפורי הקובץ קאמי משלב בין ספרות לבין
נושאים שהעסיקו את הוגי האקזיסטנציאליזם, כמו האבסורד, חופש הרצון ומשמעות החיים.
כדי לנסות לחדור לעומק משמעותם של הסיפורים האלה וליהנות מהם יותר, על הקורא להכיר
את תורתו הפילוסופית של קאמי. כותב השורות האלה אינו שייך לקטגוריה הזו.
