יום שלישי, 12 בנובמבר 2019

צ'זוב, יבגני. ריקוד במעגל המוות: ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רננקו...(מוסקבה, 2014) [סיכום וביקורת]


צ'זוב, יבגני. ריקוד במעגל המוות: ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רננקו...(מוסקבה, 2014). 264 עמ' 
Чазов, Евгений Иванович. Хоровод смертей. Брежнев, Андропов, Черненко…   (Москва: Алгоритм, 2014). [רוסית]
יבגני צ'זוב  (Chazov), יליד רוסיה הסובייטית 1929, הוא פרופסור לרפואה שהתמחה במחלות לב. לאור רמתו המקצועית הגבוה ותפקידו בין השנים 1986-1967 כמנהל "המִנְהל ה-4 הראשי" – בית חולים מיוחד לבכירים במשטר הסובייטי –  הוא היה מעורב בטיפולם הרפואי של ראשי הקרמלין. הקשרים שנוצרו בין הרופא לבין בכירים בהנהגה הסובייטית במהלך עבודתו, הפכו אותו לשותף סוד במאבקים הפוליטיים בקרמלין. הספר שלפנינו חושף את הסודות האלה. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר, כולל הערכותיו ועמדותיו. הערות, כמו לדברי המחבר, נעשו להדגשה בלבד. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום. קריאת הספר נעשתה מתוך האתר e-reading.club
המינוי לתפקיד הבכיר ב-1967
בשנת 1966, בגיל 37 יבגני צ'זוב היה מנהל מכון רפואי במוסקבה  וחבר עמית באקדמיית המדעים הסובייטית. מחקריו בתחום ריפוי חולים הסובלים מאוטם שריר הלב  (התקף לב) וגישותיו החדשות בריפוי קרישי דם היו ידועים בארצות רבות. הוא התכוון להתמסר למחקר רפואי והיה אדיש לפוליטיקה. ואולם, לפתע בסוף 1966 שר הבריאות של בריה"מ, בוריס פֶּטְרוֹבְסְקי, הציע לו לעמוד בראש "המִנְהל הראשי (Главное управление)  ה-4 של משרד הבריאות של בריה"מ", המכוּנה עממית בית  החולים של הקרמלין ("קְרֶמְליוֹבְקָה"). ההצעה עוררה בו דחייה לאור ניסיון עבודתו כרופא בבית החולים של הקרמלין בשנים 1957-1956, כאשר היה עליו לטפל בפציינטים מפונקים, תוך מעקב מצד ה-ק.ג.ב (המשטרה החשאית) אחרי כל צעד בעבודתו ובחייו. אבל סירובו להצעה לא שכנע כלל את שר הבריאות, ולאחר פגישה נוספת שנקבעה לו עם הממונה על תיק הבריאות בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, בתחילת ינואר 1967 זומן צ'זוב לקרמלין לשיחה עם ליאוניד ברז'נייב, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ומנהיג בריה"מ.
ברז'נייב שנגלה לנגד עיניו אז היה שונה לחלוטין מאותו האיש באחרית ימיו. היה זה גבר יפה תואר, זקוף קומה, בעל חיוך נעים המשדר גילוי לב, דיבורו שוטף ומתובל בדברי הומור. בשיחה יצר  ברז'נייב את הרושם כי הוא רוצה למצוא חן בעיני צ'זוב. השיחה ערכה כשעתיים, במהלכה העלה המנהיג הסובייטי זיכרונות אישיים. ברז'נייב לא התעניין בהשקפתו הפוליטית של המחבר. הוא התעניין בנושאים רפואיים וטען כי מנהיגה הקודם    של      בריה"מ,        ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב (1964-1953), פגע ברמת השירותים הרפואיים עבור בכירי המשטר, ומשיקולים פופוליסטיים העביר חלק מבתי ההבראה השמורים לבכירים  לשימוש הציבור – אבל כעת בתי ההבראה האלה אינם מתפקדים וכך הציבור לא הרוויח דבר (טענה נכונה לדעת המחבר). את צ'זוב תיאר ברז'ננייב כאדם בעל "חשיבה חדשה, לו אנו זקוקים". ברז'נייב סיכם:  "צריך ליצור מערכת למופת" בה יעבדו מיטב המוחות בתחום הרפואה. על סירובו החד משמעי של צ'זוב לקבל את התפקיד השיב ברז'נייב: לוּ הייתָ משיב כי כיוון שהמפלגה מבקשת אני חייב להגיד כן, אני הייתי עוד שוקל אם למנות אותך או לא. "אבל אם אתה מסרב, פירושו כי אין למצוא מישהו טוב ממך".
משיחה נוספת עם ברז'נייב כעבור שבועיים, ובמיוחד שיחה עם פטרובסקי, למד צ'זוב על הסיבות שמאחורי מינויו החפוז. ברז'נייב לא היה מעוניין כי התפקיד הרגיש, שברשותו המידע הרפואי על בכירי הקרמלין, יהיה בידיה של אישיות המקורבת ליריבו הפוליטי, אלכסנדר שלפין (Shelepin). המועמד של שלפין לראש המִנהל ה-4 היה סגן מנהל בית החולים של הקרמלין (יוּ. ט. אנטוֹנוֹב), אך ברז'נייב הצליח למנוע את מינויו, ומשרת המְנהל נותרה פנויה במשך שבעה חודשים. משתמע בבירור כי חבר ההנהגה שהמליץ לברז'נייב למנות את צ'זוב היה יוּרי אַנְדְרוֹפּוֹב, שכיהן באותו  הזמן כמזכיר הוועד המרכזי של המפלגה והיה מקורב למזכיר הכללי. הרקע להמלצה היה ייעוץ רפואי שהעניק צ'זוב לאנדרופוב בקיץ 1966. הייעוץ ניתן לאחר שרופאי הקרמלין – שרבים מהם הגיעו באותה התקופה למעמדם הרם בזכות נאמנותם המפלגתית – קבעו כי אנדרופוב סובל ממחלה חמורה שלמעשה תשים קץ לקריירה הפוליטית שלו. צ'זוב הגיע למסקנה כי האבחנה הרפואית של רופאי הקרמלין הייתה שגויה. לאחר אבחנה נכונה של המחלה ומתן תרופה מתאימה מצד צ'זוב, מצבו של אנדרופוב השתפר ופרישתו מהפוליטיקה ירדה מהפרק. לטענתו של צ'זוב, רק כיוון שלברז'נייב לא היה מועמד מקצועי מקורב אליו, הוא החליט למנות לתפקיד המנהל הרפואי את המחבר, בתור איש מקצוע מלומד וחסר שאיפות פוליטיות, שייצור מערכת רפואית ברמה בינלאומית גבוהה ביותר עבור "קבוצה מסוימת באוכלוסייה". תקופת עבודתו של צ'זוב בראש המִנהל ה-4 הייתה קשה: טלפונים באמצע הלילה, נסיעות בלתי צפויות  לחוץ לארץ וקריאות פתאומיות לשוב  – וכל זאת במקביל לעבודה רפואית ולמחקר.
על מנת להבטיח לעצמו את השלטון פעל ברז'נייב בשיטת הפרד ומשול. שני חבריו להנהגה, ראש הממשלה אלכסי קוֹסיגין והנשיא  ניקולאי פוֹדְגוֹרני שנאו זה את זה. נוסף לכך, ב-1965 מינה ברז'נייב את ניקולאי טיחוֹנוֹב, המקורב  אליו, לסגן ראש ממשלה לקוסיגין. חוג מקורביו של ברז'נייב, אנשים אותם נהג להזמין למעין מסיבות, ובהמשך כאשר היה מאושפז בבית חולים היה מזמין אותם לשם, מעולם לא כלל את פודגורני, קוסיגין ומיכאיל סוּסלוֹב, חבר בכיר בפוליטביורו. בחוג הזה נכללו לרוב יוּרי אַנדרוֹפּוֹב,  דמירטרי אוּסטינוֹב, פיוֹדְר קוּלַקוֹב  וקונסטנטין צ'רְנֶנקוֹ. ארבעת האישים האלה, וכמו כן ניקולאי טיחונוב – כפי שיתואר בהמשך –  כולם זכו לקידום ורובם הגיעו למשרות בכירות ביותר במהלך תקופת שלטונו של ברז'נייב. במסיבות התה בבית החולים  עם מקורביו דנו, כמובן,  לא רק במצב בריאותו של המזכיר הכללי.
אנדרופוב היה אחד מהחברים הנאמנים ביותר של ברז'נייב בהנהגה הסובייטית, וברז'נייב לא רק התייחס אליו טוב כי אם גם, אפשר לומר, חיבב אותו. אף על פי כן דאג ברז'נייב להקיף את אנדרופוב, בתור ראש ה-ק.ג.ב [ראש ביטחון הפנים ומודיעין החוץ] (1982-1967), בשני סגנים אותם הכיר המזכיר הכללי במהלך הקריירה שלו בעבר.
כללית, תקופת שלטונו של ברז'נייב עד 1976 התאפיינה בתנופה, ולאחריה באה השקיעה. במשך שש השנים האחרונות לשלטונו [בערך מ-1976 עד 1982] ברז'נייב למעשה לא תפקד.
הידרדרות במצבו הרפואי של ברז'נייב, 1982-1968
צ'זוב מנסה לענות על השאלה כיצד במשך עשור הידרדר בצורה כה חמורה מצב בריאותו של ברז'נייב והוא הפך מאדם פעיל לזקן חולה. המחבר מביא אירוע ראשון שעשוי להסביר את שקיעתו של המנהיג הסובייטי. "האביב של פראג" ב-1968 העמיד את בריה"מ בפני החלטה קשה: האם להפעיל כוח או לנסות לשכנע את ההנהגה של צ'כוסלובקיה לשנות את מדיניותה. במהלך השיחות שהתקיימו בין ההנהגה הסובייטית לצ'כוסלובקית במוסקבה באמצע אוגוסט 1968, צ'זוב הוזעק לבניין הוועד המרכזי. הוא מצא את ברז'נייב בחדר מנוחה, במצב של מעין קיפאון וחוסר תפקוד. נמסר לו כי בעת השיחות איבד  ברז'נייב לפתע את יכולת הדיבור, היד בה החזיק את ראשו החלה ליפול, והוא נאלץ לשכב על שולחן. בשכבו על השולחן הוא דיבר לא ברור, כאילו מתוך שינה, וניסה לקום.
בעזרתם של רופאים נוספים, בהם רופאו האישי של ברז'נייב, ניקולאי רוֹדיאוֹנוֹב,  תוּאר הרקע לאירוע ונקבעה האבחנה. ברז'נייב במצבי מתח, לפני החלטות קשות, התקשה להירדם ולכן נהג ליטול 2-1 כדורי שינה, בעקבות זאת היה נרגע ונרדם. לפני השיחות עם המשלחת של צ'כוסלובקיה הוא כנראה נטל כדורי שינה במינון גבוה יותר. התעלפותו הייתה תגובה של אדם עם מערכת עצבים חלשה –  ממנה סבל ברז'נייב – למינון גבוה של כדורי שינה. על כן, צוות הרופאים החליט, תוך סיכון מסוים, לא למהר לאשפז את ברז'נייב. כעבור כ-3 שעות שינה ברז'נייב יצא מהחדר, כאילו דבר לא קרה, והמשיך בשיחות.
האירוע באוגוסט 1968 היה המבשר הראשון להופעת טרשת עורקים בכלי הדם במוחו  של ברז'נייב. אבל לאחר מכן, ברז'נייב כללית הרגיש טוב ועבד באופן סדיר. ואולם החל מאביב 1973 ניכרו אצלו לעתים רחוקות, כנראה מפאת עייפות, פרקי זמן של  חולשה במערכת העצבים המרכזית, המלוּוִים בחוסר שינה. הוא ניסה להיפטר מתופעות אלה באמצעות תרופות הרגעה ושינה. כאשר ויסות התרופות האלה נעשה על ידי רופאים, ניתן היה במהירות להשיב לברז'נייב את כושר פעילותו. צ'אזוב היה נתקל במצבים כאלה בעת ביקורו של ברז'נייב בארה"ב בקיץ 1973, אבל אז – לאור מצב בריאותו הכללי הטוב – באמצעות טיפול תרופתי מקצועי חזר המנהיג הסובייטי לפעילות, בלי שהאמריקאים שנלוו אליו חשו בכך. המחבר סבר כי בשובו לבריה"מ ינוח ברז'נייב ויחזור לקו הבריאות.
אולם פגישה הרת אסון בין המנהיג הסובייטי לאחות הרפואית N (המחבר נמנע לציין את שמה מתוך התחשבות בבתה) פגעה בבריאותו. בין ברז'נייב והאחות הנשואה התפתח רומן. האחות, שאמורה הייתה לעזור לרופאו האישי של ברז'נייב רודיאונוב לטפל בפציינט שלו, ניצלה את תקופות חוסר השינה של ברז'נייב והזדקקותו לתרופות, כדי לספק לו תרופות במינון גבוה מהמותר, תוך דחיקה הדרגתית של רופאו האישי מהטיפול. כדי להרחיק את האחות מברז'נייב רצה צ'זוב להיעזר באשתו של ברז'נייב, אך זו התחמקה מלהתערב בנושא בטיעון הבא: עליכם הרופאים לדאוג לבריאותו של המזכיר הכללי והבעיות שנוצרות בהקשר הזה, ואני איני מוכנה לקלקל את היחסים עם בעלי.
בהמשך פנה צ'זוב לאנדרופוב. הוא נהג להיפגש אתו ביום שבת, אשר יחד עם יום ראשון היו ימי מנוחה בבריה"מ, ובו כל חברי הפוליטביורו לא עבדו – מלבד אנדרופוב ואוסטינוב. לנוכח הרעה במצבו של ברז'נייב הציג המחבר בפני ראש ה-ק.ג.ב את הסוגיות הבאות:  כיצד ניתן להשפיע על ברז'נייב לחזור לקבלתן של תרופות הרגעה רק בפיקוחם של רופאים? כיצד להרחיק את האחות N מסביבתו?  באיזו מידה, אם בכלל,  צריך ליידע את הפוליטביורו או חברים מסוימים בו על מצב בריאותו?
אנדרופוב שתק ארוכות ואחר כך ניסה לנתח את המצב. הוא טען כי רק צ'זוב יכול לבוא לברז'נייב ולהסביר לו על הצורך ליטול תרופות בפיקוח רפואי. אם אנדרופוב ייטול משימה זו על עצמו, הוא יצטרך, לשאלה הצפויה מהמנהיג, להשיב כי המידע על בריאותו נמסר לו על ידי צ'זוב. עצם הדיון בין צ'זוב לאנדרופוב על מצב בריאותו של ברז'נייב יעורר אצלו חשד, הדבר עלול להביא להיווצרות מחסום בין המזכיר הכללי לראש ה-ק.ג.ב – רבים ישמחו, בהם יריביו. אנדרופוב אמר כי הוא גם אינו יכול לסייע בהרחקתה של  N. הוא כבר דיבר עם ברז'נייב על בעלה של N– העובד "במערכת שלנו" [כנראה ה-ק.ג.ב] –   והשמועות שנפוצו על היחסים בין אשתו למנהיג. על כך השיב ברז'נייב כי זו בעיה שלו והוא מבקש לא להעלות את הנושא יותר.
באשר ליידוע חברי פוליטביורו על מחלתו של המנהיג ציין אנדרופוב כי כעת סימני המחלה הם מעטים ומוּדעים להם רק חוג צר של רופאים. אם מידע זה יימסר לפוליטביורו, הוא יתפרש כסוג של מזימה. כמו כן המידע הזה יעורר תהליך של מאבק על השלטון, ומישהו אם לא כעת אז בעתיד, עלול לנצל את המצב שנוצר. אלכסנדר שֶלֶפּין [חבר בפוליטביורו עד 1975] עדיין מהווה סיכון לשלטונו של ברז'נייב. ברז'נייב גם חושש מקוסיגין, אבל הוא לא סוג של אדם שייאבק על השלטון. הדמות העיקרית שמְסַכּנת את מעמדו של בריז'נייב היא פודגורני. אישיותו מוגבלת, "אבל בעלת שאיפות פוליטיות גדולות. אנשים כאלה מסוכנים". גם אנדרי קירילֶנקוֹ עלול להצטרף למאבק על השלטון. על כן, סיכם אנדרופוב, למען שמירה על מצב רגיעה במדינה ובמפלגה, למען טובת העם, מוטב לשתוק ואף להסתיר את מצב בריאותו של ברז'נייב. מאבק על השלטון יפגע בכלכלה ובמשטר, פָּסק אנדרופוב.
שיקוליו של אנדרופוב נראו הגיוניים לצ'זוב. המחבר גם הסיק כי אנדרופוב, אשר רק באפריל 1973 נעשה חבר בפוליטביורו, לא רצה לסכן את מעמדו, תוך ידיעה כי הוא יכול לזכות לקידום רק אם ברז'נייב ימשיך לשלוט. אבל היה אספקט בדבריו של אנדרופוב אשר נעלם בזמנו מצ'זוב והוא: הצגת טובת המדינה במסווה של אינטרסים ואמביציות אישיות.
צ'זוב יצא מההנחה כי באמצעות הנימוקים המקובלים על הצורך לשמור על בריאותו לא יצליח לשכנע את ברז'נייב לחזור למינון התרופתי הנכון, ולכן הציג טיעון פוליטי: עליו לשמור על בריאותו כדי לשמור על מנהיגותו. ברז'נייב השיב כי הוא בוטח בכל חבריו בפוליטביורו וכי פודגורני  הוא ידידו. אשר לאחות N, היא עוזרת לו ואינה מפריזה במינון תרופתי. במידת הצורך, הבטיח, הוא ישחה כל יום בבריכה (הבטחה שקיים עד סוף ימיו, גם כאשר התקשה ללכת).  זו הייתה השיחה הרציונאלית האחרונה של ברז'נייב עם צ'זוב [התקיימה כנראה ב-1973].
עד אמצע 1974 מצבו של ברז'נייב היה משביע רצון. ואולם ערב נסיעתו לפולין ביולי 1974, רופאו האישי החדש, מיכאיל קוסרב (M.T. Kosarev) (רופאו הקודם מת מסרטן ריאות)  בישר בדאגה כי המנהיג מצוי באפיסת כוחות. במאמצים רבים עלה בידי הרופאים לשקם את מצבו ובתחילת הביקור ברז'נייב הרגיש טוב. למחרת הוא עמד לשאת נאום פומבי והצוות הרפואי ביקש ממנו להמשיך במינון הנכון של התרופות. ברז'נייב הגיב בזעם וביקש להניח לו לנפשו. המחבר, בניגוד לקוסרב, כבר היה רגיל להתפרצויות כאלה ועל כן תגובתו הייתה רגועה. בערב, לדברי צ'זוב, כאשר רצינו [המחבר ורופאו האישי?] להיפגש עם בריז'נייב, הודיעו כי הוא אסר להרשות לנו להופיע במעונו. באותו הערב הוא נטל תרופות הרגעה שקיבל כנראה מ-N, אשר נשארה אתו. את מה שקרה למחרת תיאר מנהיגה של פולין אדוַורד גֶרֶק בזיכרונותיו: ברז'נייב הצטייר בעיניו כאדם מוזר ובלתי שפוי.
בפגישת הפסגה עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד בוולדיבוסטוק בנובמבר 1974 ברז'נייב החזיק מעמד בשארית כוחותיו. הפרעות קשות בתפקודו ניכרו לאחר סיום הפסגה, בנסיעתו ברכבת בדרכו לביקור רשמי במונגוליה. המשלחת שליוותה את ברז'נייב ראתה אותו במצב של אי-שפיות ואפיסת כוחות, אבל הצוות הרפואי הצליח במידה מסוימת להחזיר את תפקודו, ובעקבות זאת הביקור במונגוליה ולאחר מכן בצרפת בדצמבר עברו פחות או יותר בצורה רגועה. לאחר הביקור בצרפת ברז'נייב חדל לשים לב להמלצות הרופאים והחל ליטול תכשירי הרגעה חזקים שסיפקו לו N ואחדים מחבריו. זאת ועוד. במצב של תשישות וחולשה בשרירים המשיך ברז'נייב לנהוג, כולל בכבישים בהרים, גרם לתאונות, אך חייו ניצלו. 
לקראת צאתו של בריז'נייב לחתום על "הסכמי הלסניקי" – אירוע חשוב בהשתתפות 35 ראשי מדינות  שהתקיים באוגוסט 1975 – הצוות הרפואי עסק בהמרצת פעילותו הגופנית של המנהיג. זאת תוך שימוש בתכשירים בהם השתמשו ספורטאים, אשר עדיין לא נחשבו לסמים. לנוכח החשיבות שייחס ברז'נייב לאירוע הוא עשה את המאמץ המתאים, אך בשובו חזר לסורו. לנוכח מצבו, צ'זוב הודיע לאנדרופוב כי אין לנו זכות להסתיר מחברי הפוליטביורו את מצבו של המנהיג. אנדרופוב לבסוף הגיע להחלטה כי יש ליידע את האיש השני במפלגה, סוסלוב. הייתה זו האישיות היחידה, להערכתם של צ'זוב ואנדרופוב, ממנה ברז'נייב חשש והתבייש. סוסלוב ביצע בחוסר רצון את המשימה שהוטלה עליו לשוחח עם ברז'נייב על הצורך להקפיד על מינון תרופתי נכון. סוסלוב הסכים עם אנדרופוב כי אין להרחיב את חוג האישים המודעים למחלתו של ברז'נייב, לבל יתעורר מאבק פוליטי שיפגע ביציבות במדינה.
הראשון שהחל להתעניין בעתידו של ברז'נייב על רקע מחלתו היה "ידידו הקרוב" פודגורני. הוא טרח  להגיע לבית החולים בו היה מאושפז ברז'נייב, כדי לראותו במצבו האמיתי ואחר כך לדווח על הידרדרות בבריאותו, מתוך סימפטיה לכאורה לחברו. צ'זוב, אשר היה באותו הזמן בחדרו של ברז'נייב, אסר על פודגורני להיכנס בטענה כי הדבר יזיק לחולה הזקוק למנוחה. איומו המרומז של פודגורני כלפי צ'זוב כי התנהגותו  תביא לאובדן משרתו לא השפיע עליו. צ'זוב דיווח על הביקור הבלתי צפוי לאנדרופוב וזה – לסוסלוב. סוסלוב הביע תקווה שברז'נייב יבריא מהר ויוכל להופיע באיזושהי אסיפה גדולה. דבריו של סוסלוב תאמו את הנוהג שעתיד היה להתגבש ביחס לברזנ'ייב, ובהמשך ביחס ליורשיו,  לפיו יש לדאוג להופעתם של מנהיגים חולים – בנסיבות מבוימות –  בציבור. לדעת המחבר, היה זה נוהג סדיסטי ביחס למנהיגים וצבוע ביחס לציבור – ואולם מקובל במידה מסוימת גם במערב. המחבר לא התנגד במיוחד לנוהג הזה בזמנו, בהניחו כי תגובת הציבור תהיה הפוכה מזו של מתכנניו: הופעת המנהיגים תוכיח את מחלתם.
האמביציות הפוליטיות והתקרבותו של הקונגרס ה-25 של המפלגה שנקבע לפברואר 1976 עוררו את ברז'נייב לחזור לאורח חיים בריא. הוא שחה פעמיים ביום בבריכה, יצא לציד וטייל בפארק. לקראת הקונגרס צ'זוב אף מצא דרך להרחיק מהמנהיג את N. ברז'נייב לא קיבל את העצה הרפואית להסתפק בנאום קצר בקונגרס, וטען  כי עליו לקיים את המסורת של נאומים ארוכים. נאומו נמשך למעלה מארבע שעות עם הפסקה באמצע. הנאום עלה לו במאמץ רב וחולצתו התרטבה מזיעה כאילו התרחץ בה, והיא הוחלפה בהפסקה שבין שני חלקי הנאום. בעיות הדיבור של ברז'נייב נבעו משימוש בתרופת הרגעה נמבוּטל והתמכרותו אליה. ברז'נייב ניצל את כינוס הקונגרס במאבק נגד יריביו. בקרב צירי הקונגרס את מספר הקולות הגדול ביותר נגד בחירה מחודשת לפוליטביורו קיבלו פודגורני ודמיטרי פּוֹליאנסקי. האחרון נחשב למקורב לקוסיגין. פוליאנסקי הודח מהפוליטביורו ב-1976 ונשלח לשמש שגריר ביפן. פודגורני הודח ביוני  1977 מהנשיאות והפוליטביורו, וברז'נייב נעשה נשיא במקומו, נוסף להמשך החזקתו בתפקיד המזכיר הכללי.
צ'זוב לא רק שלא זכה לדברי תודה מברז'נייב על שהצליח להביאו לתפקוד סביר בקונגרס, כי אם לדברי תוכחה. ברז'נייב הזמינו לשיחה בה השמיע תלונות, קללות וגידופים כלפי רופאים שאינם עושים דבר לשימור בריאותו של אדם לו זקוק לא רק העם הסובייטי אלא העולם כולו, וכי מוטב לרופאים כאלה לעסוק בריפוי העובדים בסיביר מאשר בריפוים של מנהיגי המדינה. בסיום אמר כי יש להבטיח לו שינה ומנוחה. בתגובה, טלפן המחבר לאנדרופוב והודיע לו כי הוא אינו מוכן לסבול עלבונות וכבר למחרת יגיש את התפטרותו. אנדרופוב הצליח  להניאו מכך, בטענה כי טיפולו הרפואי חיוני עבור ברז'נייב.
באוגוסט 1976 התהפכה הסירה בה חתר קוסיגין, והוא כמעט טבע. איבוד שליטתו על הסירה נגרמה מהתפוצצות כלי דם בקרום המוח. האיש לבסוף הבריא וחזר לעבודה, אך כבר לא שב למלוא איתנו. לדעתו של צ'זוב, להיחלשותו של קוסיגין הייתה השפעה אף רבה יותר על מעמדו של ברז'נייב מאשר לפיטוריו של פודגורני. ב-2 בספטמבר 1976, כאשר קוסיגין היה עדיין מאושפז, קוּדם ניקולאי טיחוֹנוֹב, נאמנו של ברז'נייב, מסְגן לסגן ראשון של ראש הממשלה, קרי של קוסיגין. טיחונוב, אשר ב-1979 נעשה חבר בפוליטביורו,  היה נוטל לעצמו סמכויות נוספות במשרד ראש הממשלה, בברכתו של ברז'נייב.
במקביל, מסוף שנות ה-70 ניכרה עלייה תלולה במעמדו של קונסטנטין  צֶ'רְנֶנְקוֹ. צ'רננקו לא הצטיין בכישורים – בוודאי לא ברמה של קוסיגין או אנדרופוב – ועלייתו נבעה מחוסר יכולת התפקוד של ברז'נייב. במצבו, זקוק היה ברז'נייב לאדם נאמן ומסור אשר הכיר היטב את משאלותיו ורצונותיו ופעל להגשימן. בנובמבר 1978 הועלה צ'רננקו למעמד של חבר בפוליטביורו.
נוסף להתחזקות במעמדם של טיחונוב וצ'רננקו – בראש  מיניסטריון ההגנה כבר מ-1976 עמד מקורבו של ברז'נייב, דמיטרי אוּסְטינוֹב. דווקא המצב שנוצר –  בו מקורביו של ברז'נייב תפסו עמדות מפתח בשלטון, והמנהיג היה בטוח בשלטונו ומוקף בחנפנים – תרם להתגברות מחלתו. כעת יכול היה להרשות לעצמו להאציל יותר סמכויות לחבריו בפוליטביורו, להתנער מהמלצות הרופאים ולחיות באורח החיים המוזר והנוח לו. הוא ישן בין 12-10 שעות, נסע לצפות במשחקי הוקי על קרח, עסק בציד והקפיד לשחות. קבלת משלחות הפכה לנדירה וקצרה, והוא השתתף בישיבות פוליטביורו פעם בשבוע במשך שעתיים ובאירועים חשובים. כעת [סוף שנות ה-70?] הסכים אנדרופוב – כנראה כיוון שכבר לא חשש למעמדו –  להצעתו של צ'זוב למסור דיווחים לפוליטביורו על מצבו הרפואי של ברז'נייב.  דיווחיו של צ'זוב לא זכו לתגובות מצד חברי הפוליטביורו שהעדיפו להעמיד פנים שהכול מתנהל כרגיל.
התנהלותו של ברז'נייב בהקשר למחויבותו להשתתף בחגיגות לרגל 30 שנה להקמתה של מזרח גרמניה (GDR), שנערכו באוקטובר 1979 בברלין, שופכים אור על מצב בריאותו בסוף שנות ה-70. שלושה ימים לפני היציאה לברלין ברז'נייב היה נתון במצב של תשישות ונדרשו מאמצים מיוחדים של רופאים להחזירו למצב סביר. בברלין, בלילה שלפני הנאום הוא נטל תרופת שינה חזקה עד שלמחרת פשוט לא יכול היה לקום ממיטתו ותרופות להמרצת פעילותו לא הועילו. כאשר מועד האירוע הלך והתקרב, ורופאו ופמלייתו היו במצב של מתח ואובדן עצות, לבסוף הצליח המנהיג לקום על רגליו ואף להגיע למכונית. חבריו הגרמנים ומנהיג פולין אדוארד גרק עזרו לברז'נייב לעלות לבמת הנואמים, ונאומו שנמשך כ-30 דקות עבר בשלום.
צ'אזוב סבור כי הנטייה שפיתח ברז'נייב במהלך שלטונו להאדרת כבודו ולדברי חנופה, למדליות אין ספור ולמתנות יקרות – נטייה שלא ניכרה אצלו בסוף שנות ה-60 – מקורה בשני גורמים. התחזקות במעמדו הפוליטי ללא קיומם של מתחרים רציניים, בלי שהיה נתקל במישהו שיעז להעיר לו הערה ביקורתית כי אם בשפע של חנפנים – כל זה השחית את אופיו. נוסף לכך, התפתחותה של טרשת עורקים בכלי הדם במוח פגעה בכושר שיפוטו. חברי הפוליטביורו – מלבד קוסיגין, ובתקופות מסוימות פודגורני – הרעיפו דברי שבח והלל על המנהיג ובכך טיפחו ותרמו לתחושת הגדוּלה העצמית של ברז'נייב, שכתוצאה ממחלותיו איבד את חוש הביקורת.
מותו של ברז'נייב, נובמבר 1982
מצבו של ברז'נייב הלך והחמיר.  עם זאת, הוא עבר בשלום את קונגרס המפלגה ה-26                 (23 בפברואר -3 במארס 1981). על אף מצבו הקשה הוא המשיך לשחות בבריכה והתעקש לשחות גם בים. כל ניסיונותיו של צ'זוב להגביל את צריכת תרופות ההרגעה נכשלו מפאת "שוחרי טובתו" של המנהיג הסובייט שהיו מוכנים למלא את משאלותיו, בהם צ'רננקו וטיחונוב. אלה לא נשמעו לאזהרותיו של צ'זוב בדבר הסכנה הטמונה לחולה בגלל צריכה מופרזת של תרופות. לעומתם, אנדרופוב, לפי עצת המחבר, פתר את בעיית היענותו לבקשותיו של ברז'נייב בספקו לו תרופות דֶּמה. 
מיכאיל סוסלוב, האיש השני בהיררכיה המפלגתית נפטר ב-25 בינואר 1982. להערכתו של צ'זוב, לברז'נייב "לא התעוררו ספקות" בדבר מינויו של אנדרפוב במקומו של סוסלוב, וזאת משתי סיבות עיקריות. בזכות אנדרופוב שמר ברז'נייב על תפקיד המנהיג בתקופה שאחרי הקונגרס ה-25 שנערך ב-1976, תקופה בה בלט מצב בריאותו הירוד. וסיבה לא פחות חשובה – לאור כישוריו של אנדרופוב, ברז'נייב היה מודע כי בפוליטביורו אין מועמד ראוי יותר ממנו. ייתכן כי צ'רננקו היה נאמן יותר לברז'נייב, אך כלל לא ניתן היה להשוותו לאנדרופוב מבחינת כישוריו האנליטיים והדיפלומטיים.
ואולם בחירתו של אנדרופוב לתפקיד המזכיר השני התעכבה. [1] כפי שגילה אנדרופוב לצ'זוב, היו מתנגדים למינויו, בהם חבר בפוליטביורו  אנדרי קירילֶנקוֹ.  העובדה כי בחירתו של אנדרופוב לתפקיד הנכסף נעשתה שלושה חודשים לאחר מות סוסלוב, ולא לפני כן; והמחבר  בקונגרס ה-26 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית (שננעל במארס 1981)  נבחר רק לחבר מועמד לוועד המרכזי (כלומר ללא זכות הצבעה) – על אף שאנדרופוב היה מעוניין כי ייבחר לחבר מלא במוסד הזה – כל אלה היוו סימנים לקיומה של מלחמת ירושה. מכל מקום, במאי 1982, בישיבת מליאה של הוועד המרכזי נבחר אנדרופוב למזכיר השני של המפלגה. באותה הישיבה, ביוזמתו של אנדרופוב – ובתמיכתו של ברז'נייב, אשר הוקיר את טיפולו המסור של צ'זוב בו – נבחר צ'זוב לחבר בוועד המרכזי. בסוף אוקטובר 1982 ברז'נייב בשיחת טלפון לצ'זוב ביקשוֹ לדאוג לבריאותו של אנדרופוב, ברומזו כי ישנם אישים העלולים לנצל את מחלתו.
ב-7 בנובמבר 1982, בעת חגיגות יום השנה למהפכת אוקטובר, הרגיש ברז'נייב טוב יחסית – אך ב-10 בחודש בשעה 8:00 בבוקר מסר לו אחד משומרי ראשו של המנהיג הסובייטי כי האיש זקוק בדחיפות להנשמה מלאכותית. צ'אזוב הגיע לדאצ'ה (מעון כפרי) של ברז'נייב עוד לפני הגעת האמבולנס, וכבר ממראה פניו של השליט הבין כי הוא מת מזה כמה שעות – על אף שהשומר המשיך לבצע בו עיסוי לב. בהמשך התברר לצ'זוב כי ברז'נייב נפטר בשנתו במיטה בה ישן יחד עם אשתו, ויקטוריה פֶּטְרוֹבנְָה. זו בצאתה ממיטתה בבוקר סבורה הייתה בטעות כי בעלה עדיין ממשיך לישון. רק כאשר השומר ניסה להעירו בשעה 8 בבוקר נודע לו מצבו.
לאור המאבק על הירושה ומוּדעותו של המחבר כי קיימת האזנה לשיחות, בשיחת טלפון לאנדרופוב ביקש ממנו צ'זוב לבוא בדחיפות לדאצ'ה של ברז'נייב, אך בלי לציין את הסיבה. אנדרופוב הגיע "נרגש ונבוך", בתחושה כי מדובר במותו של ברז'נייב. הוא הצטער בכנות על המוות, "התרוצץ אנה ואנה", הציע לקרוא לצ'רננקו – אך הרעיון לא מצא חן בעיני אשתו של ברז'נייב. ייתכן כי שמרה טינה לצ'רננקו על כך שהיה מספק לברז'נייב תרופות בניגוד להוראות הרופאים. המנהיג המיועד ויתר על הרעיון והציע למחבר לגשת ביחד לחדרו של ברז'נייב כדי להיפרד מהמנוח. "אנדרופוב נרעד לפתע והחוויר בראותו את ברז'נייב המת". ייתכן שתגובתו זו נבעה ממחשבה שחלפה במוחו כי אנו כולנו בני תמותה, במיוחד אנשים חולים באופן רציני כמוהו, ואולי תגובתו ביטאה את התרגשותו מבואו של הרגע אליו נכסף מזמן בו הוא יעמוד בראש המדינה. לפתע הוא [התעשת?]  נחפז ועזב את הדאצ'ה.
אנדרופוב פעל במהירות כדי לרשת את ברז'נייב. ב-12 בנובמבר התכנסה מליאת הוועד המרכזי של המפלגה שבחרה בו למזכיר הכללי. באותו היום בערב, בדאצ'ה הצנועה יחסית שלו, בילה אנדרופוב בשיחה עם  רופאו האישי (V.E. Arkhipov) וצ'זוב. יצוין כי אנדרופוב היה חולה מזה כ-15 שנה והכליות שלו כמעט ולא תפקדו. הוא פנה לרופאיו ואמר כי עליהם לעשות את הבלתי אפשרי כדי לקיים את כושר עבודתו, במיוחד לנוכח העבודה הרבה המצפה לו. הוא תכנן להילחם נחרצות נגד השחיתות והפשיעה. לאור זאת דיבר על כוונתו להציב בראש ה-ק.ג.ב את איש אמונו, ויקטור צֶ'בְּריקוֹב. כמו כן דיבר על הצורך לצרף אנשים צעירים ו"פרוגרסיביים" להנהגה, ולבצע רפורמות בכלכלה.  ואכן, מינויו של צ'בריקוב בוצע כבר בדצמבר 1982 –  ועוד לפני כן, בנובמבר, קירילנקו אשר עמד בעבר בדרכו של אנדרופוב, פוטר מהפוליטביורו.
שלטונו ומותו של אנדרופוב, נובמבר 1982-פברואר 1984
לנוכח החשיבות שייחס אנדרופוב לנושא הכלכלי הוא הקים מחלקה מיוחדת לכלכלה בוועד המרכזי ומינה בראשה את ניקולאי ריז'קוֹב. ביוזמתו של אנדרופוב קוּדם ריז'קוב למזכיר הוועד המרכזי כבר ב-22 בנובמבר 1982, כלומר עשרה ימים לאחר עלותו של אנדרופוב לשלטון. בעזרתם של ריז'קוב ומיכאיל גוֹרבּצ'וֹב (על קידומו בתקופת שלטונו של אנדרופוב בפרק על גורבצ'וב) הוא ניסה ליעל את הכלכלה הסובייטית באמצאות ביצוע רפורמות ובחינת גישות חדשות, ומדיניותו הביאה לעלייה בייצור התעשייתי ובתפוקת העבודה.
המנהיג החדש ראה בהבראת הכלכלה הסובייטית תנאי לייצוב המשטר, שיאפשר דמוקרטיזציה מסוימת. אך זו בהכרח אמורה הייתה להיות דמוקרטיה מוגבלת, בלי לפגוע מהותית באופיו של המשטר הסובייטי המבוסס על שליטה בנוסח מתן פקודות מהמרכז.  יש לזכור כי בתקופת כהונתו כראש ה-ק.ג.ב נקט אנדרופוב ביד קשה נגד מתנגדי המשטר. כאשר צ'זוב ניסה בתקופה זו למתן את עמדתו, בטענה כי הוא מייחס חשיבות מופרזת לקומץ של מתנגדי המשטר המנותקים מהעם, השיב אנדופוב: "אינך מבין כי לקעקע כל משטר –  במיוחד בעת קיום שפע מניעים סמויים לחוסר שביעות רצון, כאשר בוערת בסתר אש הלאומיות –   קל מאוד...מילה כתובה – הרי זה נשק, נוסף לכך נשק חזק, אשר יכול להרוס. ועלינו להתגונן".
במטרה להבטיח קידום אנשים השותפים לרעיונותיו והתומכים בו לתפקידים רמים במפלגה, באפריל (?) 1983 מינה אנדרופוב את יֶגוֹר ליגַצ'וֹב לראש מדור בוועד המרכזי האחראי למינויים בכירים בהיררכיה הסובייטית.  בצעד נוסף לביצור שלטונו, ביוני 1983 נבחר אנדרופוב לנשיא בריה"מ, ובכך השלים לרשת את ברז'נייב בשני תפקידיו, המזכיר הכללי ונשיא. לדעת המחבר, אנדרופוב היה אדם נבון, ישר ופעיל. הוא חיפש מוצא מכובד להוצאת הכוחות הסובייטיים מאפגניסטן והסדר לסוגיית הטילים לטווח בינוני באירופה.
מתנגדיו ניסו לפגוע במעמדו על ידי הפצת שמועות. אנדרופוב התייחס לאחת מהן בשיחה עם צ'זוב. לדברי אנדרופוב, אדם מסוים נסע לצפון קווקז, "מקומות, בהם נולדתי והיכן שהתגוררו הוריי, ואסף נתונים אודותם. את אִמי, בהיותה תינוקת יתומה, לקח לביתו סוחר עשיר, יהודי". באמצעות הנתונים האלה ניסו להפיץ שמועות "שאני מסתיר את מוֹצאִי האמתי". [כלומר היותו יהודי מוסווה.]
בתחילת 1983 חלה הפסקה טוטאלית בפעילות הכליות של אנדרופוב. מאז, לשם הוצאת חומרים רעילים הוא היה מגיע פעמיים בשבוע לבית חולים ומתחבר לכליה מלאכותית. האיש היה עובר את הטיפולים בגבורה, לא התלונן, רכש אמון ברופאים, והתנגד לניסיונות לעניין אותו בשיטות טיפול בלתי מדעיות, כמו שימוש במדיום. עוד מציין המחבר, כי גם מנהיגים סובייטים אחרים, בהם ברז'נייב וצ'רננקו לא השתמשו בשיטות כאלה.
בספטמבר 1983 יצא אנדרופוב לחופשה בחצי האי קְרים, בעקבותיה מצבו הבריאותי השתפר באופן שצ'זוב החליט להרשות לעצמו לנסוע לגרמניה [המזרחית]  כדי לקבל תעודת הוקרה על מחקריו בתחום הקרדיולוגיה. ואולם עוד לפני הטקס  התבקש צ'זוב להגיע בדחיפות לקרים, ולצורך זה הוא הוטס בהליקופטר לברלין ומשם במטוס לסימפרופול  (Simferopol) (קרים). היה זה כנראה ב-30 בספטמבר, כיוון שהחל מאוקטובר חדל אנדרופוב להופיע בקרמלין והפסיק באופן ישיר לנהל את ישיבות הפוליטביורו, הוועד המרכזי והסובייט העליון.  לפני יציאתו לגרמניה, צ'זוב הסב את תשומת לבם  של אנדרופוב ופמלייתו לסכנות החמורות לבריאותו של המנהיג כתוצאה  מהצטננויות ודלקות, לנוכח חולשתה של מערכת החיסון שלו ומצבו הגופני. אבל אנדרופוב, לאור השיפור שחל בבריאותו בקרים, החליט לצאת לטיול ביער, במהלכו הצטנן. התפתחה אצלו דלקת מוגלתית של תאית (phlegmon), אשר חייבה ניתוח דחוף. הניתוח בוצע במוסקבה ועבר בהצלחה, אך גופו נחלש  עד כדי כך שהחתך שלאחר הניתוח לא הגליד.
מצבו של אנדרופוב הלך והחמיר. הוא חדל ללכת ושכב בבית חולים. קשה היה לטפל ב"הרעלה"   [שנוצרה כנראה כתוצאה מאי תפקוד הכליות]. בשיחה עם צ'זוב אנדרופוב שקל להתפטר, אך בהמשך לא חזר לדבר על הנושא הזה. צ'זוב הוזמן לשיחה אצל צ'בריקוב, ראש ה-ק.ג.ב, אשר הציג מכתב רשמי משני עובדי ארגוּנוֹ בו טענו כי הטיפול הרפואי באנדרופוב אינו משביע רצון וביקשו את התערבותו שלו. המחבר מציין כי מכתב כזה בתקופת סטאלין, במיוחד בשנת 1952, פירושו היה גזר דין מוות עבור הרופא. צ'זוב דחה מכול וכול את הטענות של המכתב, הדגיש כי הוא מטפל באנדרופוב כבר 18 שנים ונהנה מאמונו – מה עוד שאנשי ק.ג.ב "מפקחים אחר כל צעד ופעולה של הפרופסורים והצוות הרפואי". יש לציין כי צ'בריקוב חש מבוכה בהציגו את המכתב, כיוון שידע כי צ'זוב מטפל במסירות באנדרופוב. בעקבות דבריו של צ'זוב אמר: "תתייחס לשיחה הזו כאילו לא הייתה...ואת המכתב אני אשמיד".
כאשר שוחח המחבר עם אנדרופוב על מחלתו ושאל אותו למי ניתן יהיה לפנות בשעת הצורך באופן דיסקרטי לדיון בשאלות ארגוניות ופוליטיות   השליט, ללא היסוס, נקב בשמו של שר ההגנה אוסטינוב. צ'זוב דיווח לאוסטינוב על חומרת מחלתו של אנדרופוב. עבורו היה זה כרעם ביום בהיר, על אף שכבר אמור היה לדעת כי חייו של אנדרופוב מתקרבים לקיצם על סמך דיווחיו הרשמיים הקודמים. אוסטינוב הציע לקיים פגישה משולשת – אוסטינוב, צ'בריקוב וצ'זוב – כדי לדון במצב. צ'בריקוב, כאמור, היה מקורב לאנדרופוב והכללתו הצביעה גם על חוזק מעמדו. נוסף לאוסטינוב, האיש השני לו מסר צ'זוב על שימיו של אנדרופוב ספורים היה מיכאל גורבצ'וב, שגם כן נחשב למקורב לאנדרופוב.
באופן פרדוקסאלי,  בהתקרב מותו, החל אנדרופוב להאמין כי יצליח לשרוד. הוא אף תכנן להופיע בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה ובישיבת הסובייט העליון – ישיבות שנדחו שוב ושוב מפאת מחלתו. ואולם, הוא לא יכול היה להגיע לישיבות האלה ונאלץ להסתפק בפנייה במכתב לישיבת הוועד המרכזי שהתקיימה בדצמבר 1983. על אף שלא נוכח בה, הצליח אנדרופוב לקדם בה אחדים מאנשיו, בהם צ'בריקוב שהועלה לחבר מועמד בפוליטביורו, וליגצ'וב שנעשה מזכיר הוועד המרכזי.
לאחר דצמבר, היה ברור כי סופו של אנדרופוב קרוב. אחרי אחת מפגישותיו של אוסטינוב עם אנדרופוב הוא סיפר למחבר כי המנהיג רואה בגורבצ'וב את יורשו. אוסטינוב, בהביעו את דעתו על כך, אמר כי זוהי בחירה נכונה, כיוון שגורבצ'וב ימשיך בדרכו של אנדרופוב. צ'זוב בטוח למדי כי אנדרופוב לא רצה שצ'רננקו יירש אותו – מה עוד שהאיש היה חולה מאוד. בסוף ינואר 1984 סבל אנדרופוב ממצבים של אובדן הכרה כתוצאה מהתגברות ההרעלה, והוא נפטר ב-9 בפברואר. המחבר התאבל בכנות על מותו לא רק בתור אדם שהכירו במשך שנים, אלא גם בתור אישיות שיכולה הייתה לתרום רבות להתפתחותה של בריה"מ.
שלטונו הקצר של צ'רננקו, פברואר 1984-מארס 1985
באוגוסט 1983, צ'רננקו, אשר סבל ממחלת ריאות כרונית, לקה בהרעלה חמורה. ההרעלה נגרמה כתוצאה מאכילת דג בעישון ביתי שסיפק לו איש אמונו, שר הפנים ויטלי פֶדוֹרצ'וּק. בפריט המזון  הזה – בהתחשב בנסיבות הגשתו – לא בוצעה הבדיקה הקפדנית שנהוגה הייתה ביחס לכל סוגי המזון של ההנהגה. במאמץ רב הצליחו הרופאים לייצב את מצבו של צ'רננקו, אך הוא הפך לנכה. מאז האירוע באוגוסט 1983 מצבו היה קשה: הוא נזקק להנשמה עם חמצן והחולי ברֵיאותיו היה בלתי הפיך. בסתיו מצא הצוות הרפואי לנכון לדווח על מצבו של צ'רננקו לפוליטביורו.
בעקבות שיחותיו  של צ'זוב עם אוסטינוב, שמסר לו כי אנדרופוב רואה בגורבצ'וב את יורשו, המחבר העריך כי זה מה שיקרה – מה עוד שמצבו הרפואי של צ'רננקו היה קשה והפוליטביורו היה מודע למצבו. אבל ב-11 בפברואר 1984 או לפני כן אוסטינוב, קצת מדוכא, הודיע לצ'זוב  כי המזכיר הכללי יהיה צ'רננקו. אוסטינוב סיפר לו כי בהתכנסות של ותיקי הפוליטביורו שכללה את עצמו, טיחונוב, אנדרי גְרוֹמיקוֹ (שר החוץ מאז 1957 וחבר בפוליטביורו מאז 1973) וצ'רננקו, התעורר אצלו החשש שגרומיקו עלול להיבחר למזכיר הכללי – האיש שלדעת אוסטינוב לא התאים לתפקיד [שיקף יחסים מתוחים באופן מסורתי בין משרד ההגנה למשרד החוץ.] על כן הציע אוסטינוב לבחור בצ'רננקו והצעתו התקבלה. לדעת צ'זוב, האמת שונה. אוסטינוב העריך כנראה כי בפורום של ותיקי המפלגה הוא לא יצליח להשיג תמיכה במועמדותו של גורבצ'וב. לעומת זאת, בשלטונו של צ'רננקו, בתור אדם חולה, רך באופיו ומוכן להתפשר, יוותר לכל אחד בפורום הזה – ראש הממשלה, שר ההגנה ושר החוץ – חופש פעולה בתחומו, ממנו לא נהנה בתקופת אנדרופוב. ב-13 בפברואר 1984, מליאת הוועד המרכזי של המפלגה הצביעה פה אחד,  כמקובל, בעד בחירתו של צ'רננקו למזכיר הכללי.
צ'זוב, בתור חבר בוועד המרכזי, גם כן הצביע בעד. המחבר מודה בחצי פה כי עשה זאת מפחד. מצבו חסר התוחלת של צ'רננקו, חִייב להגביל את שעות עבודתו – מה עוד שחסרו לו הידע, הכישרון והאופי המתאים כדי להיות מנהיג. רצונו של צ'רננקו להתנהל כמו מנהיג ולעבוד פגעו עוד יותר בבריאותו. הוא סבל מבעיות נשימה, בעיות לב וחולשה כללית. מכשירי חמצן נמצאו בקביעות בחדרו וקו טלפון ישיר חיבר את צ'רננקו לצ'זוב.
חברי הפוליטביורו ידעו כי ימיו של צ'רננקו קצרים וכי גורבצ'וב עתיד להחליפו. המחבר מניח כי חברי פוליטביורו הוותיקים – מלבד אוסטינוב – אך במיוחד טיחונוב, הבינו כי עלייתו של גורבצ'וב תביא לפיטוריהם, ולכן, קרוב לוודאי, היו מעוניינים  לסלקו מבעוד מועד. יחסו של צ'רננקו לגורבצ'וב היה כנראה דו ערכי. מצד אחד הוא קינא בכישוריו וידיעותיו וראה ובו מתחרה צעיר ומסוכן – אבל מצד שני היה זקוק לו כסגן פעיל היכול להתמודד עם מכלול בעיות שהטיפול בהן היה מעל לכוחו.
צ'רננקו, שחיפש תקווה למצב בריאותו חסר התוחלת, כנראה ביוזמתו שלו, בעזרת איש העסקים האמריקאי בעל הקשרים הטובים עם מנהיגי בריה"מ ארמנד האמר (Armand Hammer), היה מעוניין להסתייע במומחה אמריקאי. לבקשתו של צ'רננקו, נפגש צ'זוב להתייעצות רפואית עם מומחה ריאות אמריקאי (המחבר אינו זוכר בבירור את שמו), שהגיע למוסקבה יחד עם האמר. המומחה האמריקאי הציע תרופות שלדעת עמיתו הסובייטי כבר לא יכלו לעזור לצ'רננקו. נראה כי הרופא האמריקאי בעצמו היה מודע לכך, ולכן הסכים במהרה עם חוות דעתו של עמיתו. היה זה ניסיון בודד מצד צ'רננקו להיעזר במומחה זר.
ב-20 בדצמבר 1984 נפטר אוסטינוב. המחבר מתייחס אליו בכבוד רב בתור מי שבגיל 33, במלחמת העולם השנייה, מונה על ידי סטאלין לשמש שר החימוש. הטעות היחידה שלו, בה הוא גם לא היה מוכן להודות, הייתה החלטתו לפלוש לאפגניסטן בדצמבר 1979. זאת בניגוד לאנדרופוב, אשר בתקופת שלטונו הבין בטעותו, גילה עצבנות בנדון וחיפש מוצא מהסבך. אוסטינוב, למרות מחלותיו הרבות, הקפיד לעבוד משעה שמונה בבוקר עד 11-10 בערב, ללא חופשות. הסיבה למחלה אשר בעקבותיה חלה הידרדרות במצבו שהביאה לבסוף למותו אינה ברורה. בסתיו 1984 הוא השתתף בתמרון, יחד עם שר ההגנה של צ'כוסלובקיה, ושניהם חלו באותה המחלה בעקבותיו. מותו השפיע לרעה על צ'רננקו שראה בו ידיד קרוב. היה זה אוסטינוב שהציע את מועמדותו של צ'רננקו למזכיר הכללי ב-1984.
בתחילת 1985 הוזמן צ'זוב להשתתף במפגשים של תנועת הרופאים נגד מלחמה גרעינית שנערכו בערים שונות בארה"ב. יצוין כי צ'זוב  שימש יושב ראש משותף –  יחד עם הרופא האמריקאי ברנרד לואון (Lown)  של "האגודה הבינלאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית". (הארגון זכה בפרס נובל לשלום בדצמבר 1985.) מפאת מצבו הקשה של צ'רננקו לא רצה המחבר לצאת לנסיעה הרחוקה והארוכה לאמריקה, אך צ'רננקו עמד על כך שייצא כדי שבאותה ההזדמנות יוכל לבקר בבתי חולים ולבדוק האם ישנם חידושים רפואיים בריפוי חולים במצבו. טיחונוב הביע באוזני המחבר התנגדות לנסיעתו לאמריקה, בגלל מצב בריאותו של צ'רננקו – אבל למעשה דאג האיש למעמדו שלו. בשעה שצ'רננקו החולה הותיר לטיחונוב הקשיש (יליד 1905) חופש פעולה נרחב, הרי בואו לשלטון של יורש צעיר בדמותו של גורבצ'וב אמור היה להביא לפיטוריו. לצ'זוב  נראָה כי נסיעתו נדונה בדרג בכיר, ובהמשך צ'רננקו הביע באוזניו מורת רוח מהתערבותו של טיחונוב בנושא ואישר מחדש את צאתו לארה"ב. בכל מקרה, צ'זוב החליט לקצר את ביקורו.
בשובו מצא את צ'רננקו כשהוא חולה ורוב הזמן שוהה בבית חולים. גרומיקו וצ'בריקוב  נואשו כנראה ממצבו והפסיקו להתעניין בבריאותו. גורבצ'וב נהג לטלפן לצ'זוב ולבקשו לעשות הכול כדי להציל את צ'רננוקו ולשמֵּר את בריאותו. צ'רננקו נפטר ב-10 במארס 1985. צ'זוב הודיע על מותו לגורבצ'וב וזה ביקשוֹ להגיע בערב לישיבת הפוליטביורו ולהסביר את הסיבות למותו.
עלייתו של גורבצ'וב ובחירתו למנהיג במארס 1985
המחבר פגש לראשונה את גורבצ'וב בינואר 1971. שניהם שהו בו זמנית ימים אחדים בנופש בקיסלובודסק (Kislovodsk) שבמחוז סטברופול ((Stavropol [צפון קווקז], מחוז בו שכנו אתרי נופש והבראה רבים אשר שימשו את בכירי המשטר. הפגישה נערכה ביוזמת גורבצ'וב אשר התמנה לא מכבר למזכיר ראשון של מחוז סטברופול. באותו הזמן לגורבצ'וב, שעלה למעמד גבוה בפריפריה, היה אינטרס להכיר אקדמאי צעיר המקורב למנהיגי הקרמלין בדמותו של צ'זוב. למרות אווירת החשדנות אשר שררה במשטר הסובייטי, בהדרגה שני האישים נפתחו זה לזה. צ'זוב סיפר לגורבצ'וב על מאבקי הכוח בצמרת בקרמלין. כבר פגישותיו הראשונות עם גורבצ'וב הותירו בצ'זוב רושם חיובי: הוא התרשם כי האיש פונקציונר מפלגתי בלתי שגרתי ובעל חשיבה אמיצה. ידידותו עם גורבצ'וב נמשכה כ-20 שנה עד 1989, עת התאכזב ממדיניותו בתחומי הפנים והחוץ כאחד.  
לאור התרשמותו החיובית מגורבצ'וב האמין המחבר, כפי שהאמינו רבים במפלגה ובציבור בכלל, כי רעיונותיו של גורבצ'וב יועילו  למדינה. גורבצ'וב הסכים להערכתו של צ'זוב לפיה אנדרופוב הוא האיש המוכשר והנבון ביותר בפוליטביורו ורצה לפגוש אותו. למזלו של גורבצ'וב, אנדרופוב נהג להגיע לנופש בקיסלובודסק והיה עתיד להפוך לאפוטרופוס של גורבצ'וב ולאיש שעתיד היה להביא לעלייתו.
לאחר תחילת היכרותו של צ'זוב  עם גורבצ'וב – כאשר המחבר הפנה את תשומת לבו של אנדרופוב לחשיבתו המקורית של המזכיר הצעיר של מחוז סטברופול – השיב אנדרופוב: "אני נפגש אתו, כאשר אני נופש בקיסלובודסק, והוא יוצר רושם של מנהיג מפלגתי יוצא מן הכלל, והוא גם אדם נעים". בהזדמנות אחרת, בתקופה בה גורבצ'וב היה עדיין מזכיר מחוז סטברופול, העיר אנדרופוב למחבר: אני יודע כי אתה בררן בבחירת ידידים וחי במנותק. ואכן לא חסרים נוכלים, קרייריסטים וחנפנים. "אבל על מיכאליל סרגייביץ' [גורבצ'וב] אפשר לסמוך. זהו אדם שונה...אתו אפשר להתיידד. כמובן, היה טוב אִלו הוא היה במוסקבה [כלומר היה מצטרף להנהגה]. אבל נכון לעכשיו, איני יודע איך לעשות זאת". ואכן, עד למותו ביולי 1978 של פיוֹדְר קוּלַקוֹב, מזכיר הוועד המרכזי לענייני חקלאות (משנת 1965) וחבר בפוליטביורו (משנת 1971), לא נוצרה הזדמנות להעביר את גורבצ'וב לעבודה במרכז השלטון.
לאחר מות קולקוב, התבטא  אנדרופוב באוזני צ'זוב כדלהלן: "למשרה הזו [מזכיר הוועד המרכזי הממונה על החקלאות]  צריך לקדם את גורבצ'וב. הוא לא רק מנהיג נבון ומעשי, הוא גם האיש שלנו". המחבר הבין כי אנדרופוב ואוסטינוב נפגשו עם ברז'נייב והעלו את נושא מינויו של גורבצו'ב למשרתו של קולקוב. בתחילת אוגוסט 1978 סיפר אנדרופוב לצ'זוב כי ברז'נייב נוטה לתמוך במינויו של גורבצ'וב, אך מהסס, אולי בהשפעת צ'רננקו. ב-27 בנובמבר 1978 הוכרע הנושא: בישיבת מליאה של הוועד המרכזי נבחר גורבצ'וב למזכיר המוסד הזה האחראי על החקלאות.
בנובמבר 1979 נתמנה גורבצ'וב לחבר מועמד לפוליטביורו ומאוקטובר 1980 נעשה חבר מלא בפוליטביורו. בתקופה הזו נקט גורבצ'וב בקו זהיר והשתדל לא להתבלט. לפי צ'זוב, התנהלותו הזו נעשתה לא רק משיקוליו שלו, אלא במידה רבה בעצת פטרונו, אנדרופוב. צ'זוב התרשם כי ברז'נייב גילה יחס אוהד כלפי המזכיר הצעיר, לאור פעילותו וחדשנותו. המחבר המשיך לשמור על קשרי ידידות אישיים חמים עם גורבצ'וב לאחר מעברו למוסקבה. באביב 1981 התעניין גורבצ'וב במצב בריאותו של ברז'נייב, ותשובת המחבר הייתה כי הוא "ימשוך" עוד שנה, לכל היותר שנתיים. נראה כי לגורבצ'וב הייתה חשובה היציבות בהנהגה כדי לשמור על מעמדו של אנדרופוב, בו היה תלוי.
אנדרופוב, בתקופת שלטונו שהחלה בנובמבר 1982, מצא לנכון להדגיש את מעמדו הבכיר של גורבצ'וב בהנהגה, באמצעות הטלת עליו לשאת את הנאום הראשי ביום הולדתו ה-113 של לנין באפריל 1983. הכבוד לשאת נאום כזה היה אמור ליפול בידי חבר ותיק בצמרת ההנהגה, כמו צ'רננקו. בנאומו של גורבצ'וב לרגל האירוע ניתן היה לאבחן במגמות רפורמיסטיות.
לאחר מותו של אנדרופוב ועלייתו לשלטון של צ'רננקו בפברואר 1984, ידע גורבצ'וב, באמצעות העדכונים השוטפים של צ'זוב,  כי ימיו של השליט החדש קצרים וכל מה שנותר לו הוא להמתין למותו. בתקופת שלטונו הקצרה של צ'רננקו לגורבצ'וב היו קשיים מסוימים ביחסים, לא כל כך עם השליט, אלא עם חברי הפוליטביורו הוותיקים, במיוחד  טיחונוב, אשר זלזלו בו.  אוסטינוב שמר על ניטרליות ולפעמים תמך בגורבצ'וב. לעומתו, טיחונוב התנגד שגורבצ'וב ישמש כיושב ראש בישיבות הפוליטביורו כאשר צ'רננקו היה חולה. בציפייה לרשת את צ'רננקו גילה גורבצ'וב עצבנות, חוסר החלטיות ואובדן עצות – התנהגות לה עדיין לא ייחס המחבר חשיבות, בהתחשב בנסיבות.
חיסרון נוסף של גורבצ'וב –  שניכר בו עוד לפני עלותו לשלטון והיו לו השלכות שליליות בתקופת שלטונו –  התבטא בהשפעתה של אשתו, ראיסה, על החלטותיו. על מעמדה הדומיננטי בבית של ראיסה הודה גורבצ'וב בעצמו למחבר בציינו כי במשפחה היא "מזכירת הוועד המרכזי". הבעיה הייתה, לדברי צ'זוב, שגם בעניינים שמחוץ לבית, קרי סוגיות פוליטיות, "דעתה של אשתו הייתה מכרעת לגביו". זו גם הייתה הערכתו של אנדרופוב, אשר בהיותו המזכיר הכללי אמר: "מיכאיל סרגייביץ' [גורבצ'וב] טוב בכול, אבל לעתים קרובות מדי בכל השאלות הוא מתייעץ עם אשתו".
ביום מותו של צ'רננקו ב-10 במארס 1985 פעל צ'זוב לפי הנוהל בו כבר היה מתורגל: הוא מיהר להודיע לאיש השני במפלגה, ולו בלבד, כלומר לגורבצ'וב, על המוות. גורבצ'וב מצדו כבר התכונן היטב לאפשרות הזו, ולמחרת נבחר בישיבת הפוליטביורו למזכ"ל המפלגה, בהתאם להמלצתו של גרומיקו. במבט ראשון הופתע המחבר מכך שההמלצה נעשתה על ידי גרומיקו ומשפע המחמאות אותן הרעיף עליו  בעת הצגת מועמדותו לתפקיד הרם. ואולם צ'זוב נזכר בהערה שהשמיע באוזניו גורבצ'וב עוד בתקופת שלטונו של צ'רננקו,  לפיה הוא, גורבצ'וב יוכל להגיע להסדר עם גרומיקו. נראה כי בהתאם להסדר הזה, הסכים גורמיקו לתמוך בבחירתו של גורבצ'וב לתפקיד המזכ"ל, ובכך לתרום להשגת תמיכה בגורבצ'וב בקרב חברי הפוליטביורו הוותיקים, ובתמורה הבטיח לו גורבצ'וב את תפקיד נשיא בריה"מ. את ההבטחה הזו מילא גורבצ'וב ב-2 ביולי 1985 [במקביל לפיטוריו של גרומיקו מתפקיד שר החוץ], ואולם הפֵר אותה כעבור כשלוש שנים באמצעות הוצאתו של גרומיקו לגמלאות. גרומיקו נפטר כ-8 חודשים לאחר פיטוריו, ובעת מחלתו בבית החולים, תיאר את גורבצ'וב באוזני צ'זוב כ"אדם עם לב של קרח".
במאי 1985 גורבצ'וב עדיין, כמדי שנה, הזמין את צ'זוב לארוחה קבב משפחתית, אותה ניצל למטרה פוליטית. הוא ביקש מצ'זוב, באמצעות חיבור חוות דעת רפואית, לשכנע את ראש הממשלה בן ה-80 טיחונוב, שסבל ממחלות, לפרוש מתפקידו מטעמי בריאות. הסכמתו של צ'זוב נעשתה גם לאור שיקולים רפואיים: המשך עבודתו של טיחונוב בתפקיד התובעני של ראש ממשלה, אכן היה מקצר את חייו. טיחונוב מצדו, שלא הרגיש נוח בממשל החדש של גורבצ'וב, ראה מן הסתם בדרך הפרישה שהוצעה לו מוצא מכובד לסיים את תפקידו.
פיטוריו של צ'זוב מראש המִנהל ה-4 הראשי וכהונתו כשר הבריאות, (פברואר 1987-מארס 1990)
צ'זוב סבור כי מאחורי היוזמה בשלהי 1986, להעבירו מתפקידו כמְנהל המִנהל ה-4 הראשי,  עמדה במידה רבה  אשתו של גורבצ'וב, ראיסה, אך גם גורבצ'וב עצמו. בשלבים הראשונים הפנייה לפרוש מתפקידו הנוכחי ולשמש שר הבריאות נעשתה על ידי חברים בכירים בהנהגה הסובייטית, תוך הרעפת מחמאות על עבודתו ובנימוק בצורך להעלות את רמת הרפואה בבריה"מ. צ'זוב לא התרשם מדברי החנופה ולא הסכים. בעקבות זאת התקשר אליו טלפונית האיש שעמד מאחורי הניסיון להדיחו מתפקידו – גורבצ'וב. הוא חזר על המחמאות כלפיו וסיכם כי להנהגה אין מועמד אחר מלבדו לתפקיד שר הבריאות. נימוקיו של צ'זוב כי הוא רוצה להמשיך בעבודתו הנוכחית ובמחקר רפואי, לא הועילו. אף על פי כן, המחבר עדיין לא מוכן היה לקבל את התפקיד המוצע. כעבר כשלושה שבועות משיחת הטלפון, [בסביבות פברואר 1987] טלפן אליו  גורבצ'וב בבוקר והזמינו בשעה שלוש בצהריים להגיע לישיבת הפוליטביורו לדיון על מינויו לתפקיד שר הבריאות. כצפוי, היה זה הליך פורמאלי בלבד, ללא כל אפשרות לשנות את מה שהוחלט מראש. הוא הסכים לקבל את תפקיד שר הבריאות, וביקש תמיכה והגדלת התקציב בתחום הרפואה.
לכאורה, התפקיד של שר הבריאות של בריה"מ אמור היה להעניק לצ'זוב תחושה של חשיבות עצמית. אבל מתוך ניסיונו ידע צ'זוב כי מעמדו כשר אינו גבוה יותר (אם לא נמוך יותר) מאשר של ראש המִנהל ה-4. מאז ימי חרושצ'וב, האיש האחראי על השירות הרפואי בקרמלין היה כפוף למנהיג המפלגה הקומוניסטית בלבד. בניגוד לפגישותיו התכופות עם מנהיגי בריה"מ בתור ראש המנהל ה-4, בשלוש שנות כהונתו כשר הבריאות עד מארס 1990, הוא נפגש עם גורבצ'וב רשמית שלוש פעמים בלבד.
מכול מקום, לאחר כניסתו של צ'זוב למשרד הבריאות הוא ניגש במרץ למלאכה ובחר לעבוד עם צוות מקצועי ומנוסה בתחום הרפואה. צ'זוב מציין לזכותו של גורבצ'וב כי הוא עודדוֹ להחליף את הצוות המוביל הישן בחדש. הקו שהִנחה את עבודתו היה הצורך לשנות את הקריטריון להתקדמות בשירותי הבריאות מהגדלת הכמות להגברת האיכות. כלומר, במקום למדוד את הקִדמה לפי כמות הרופאים והמיטות בבתי החולים, יש להתרכז בנושאים כמו הורדת שיעור התמותה והתחלואה. נקבע סדר עדיפויות בתחום הבריאות: מאבק נגד תמותת ילדים, מחלות זיהומיות כולל שחפת ואיידס,  וכמו כן מחלות לב וכלי דם ומחלות אונקולוגיות. התברר חוסר שוויון בהקצבה פיננסית לבריאות לאזרח באזורים השונים של בריה"מ. ברפובליקות הבלטיות ההקצאה לנפש הייתה  גבוהה מאשר ב"אזורים שונים" של הרפובליקה הרוסית, בעוד ברפובליקות מסוימות באסיה התיכונה ההקצאה הייתה נמוכה ביותר. צ'זוב רצה לבצע דה-צנטרליזציה (ביזור) בתחום שירותי הרפואה. הרפורמות שלו תאמו את רוח הפֶּרֶסְטְרוֹיקָה – כינוי לרפורמות הכלכליות והפוליטיות שיזם של גורבצ'וב.
פעמים אחדות גורבצ'וב היה מתקשר אליו בקשר לצורך לחסל את המִנהל ה-4. לדברי צ'זוב, מתוך ס"ה 68,000 פציינטים שעברו טיפול רפואי באגף הזה של משרד הבריאות בתקופת המשטר הסובייטי, רק מיעוט קטן, כ-4,000 היו פקידי שלטון רמים, בהם חברי הוועד המרכזי. השאר היו אמנים ואנשי רוח דגולים (שחקנים, סופרים ומשוררים), מדענים ואנשי צבא בכירים. למחבר כאב הלב לשוות לנגד עיניו "כיצד תתמוטט המערכת הטובה ביותר בעולם להושטת עזרה רפואית, אשר להקמתה הוקדשו עשרים שנות חיים." גורבצ'וב לא היה מוכן לקבל את נימוקיו נגד פירוק המנהל ה-4 וטען כי עיקרון הדמוקרטיה אינו תואם את שיטת הפריבילגיות. בדצמבר 1989 גורבצ'וב התקשר אליו בעת שצ'זוב היה מאושפז בבית חולים בעקבות תאונת דרכים. גורבצ'וב כלל לא ידע על התאונה, ולאחר שהביע את צערו על האירוע, חזר לנושא חיסול המנהל ה-4. צ'זוב ביקש לשמֵּר את האגף הזה, אולי להרחיבו ולשנות את הקריטריונים לקבלת הטיפול בו, בהוסיפו כי קל להרוס, אבל קשה מאוד לבנות מחדש. ואולם גורבצ'וב רצה להיראות כדמוקרט המגן על האינטרסים של העם, ותוך זמן קצר קיבל צ'זוב הודעה על ביצוע רפורמה רחבה במנהל ה-4, שכללה הוצאתו ממנו של מיטב המוסדות הרפואיים, בהם בתי חולים והבראה. נראה כי גורבצ'וב פחד מהסיסמאות הפופוליסטיות של בוריס יֶלְצין שבאותה התקופה נאבק נגד הפריבילגיות – אבל בהגיעו לשלטון הוא החזיר את המנהל ה-4 בצורה שונה. ואולם המִנהל החדש נפל בכל הפרמטרים מהמנהל הקודם.
[אפשר להניח כי סיבה חשובה להתפטרותו של צ'זוב מתפקידו כשר הבריאות הייתה ביטולו למעשה של המִנהל ה-4.] צ'זוב הרגיש כי באווירה שנוצרה במדינה – מאבקי שלטון, היעדר כוח רצון מצד ההנהגה, חוסר בהירות לגבי העתיד – נושא הבריאות איבד מהתעניינותו הראויה וקשה יהיה לקדמו. כמו כן היה מעוניין להקדיש את מרב זמנו למחקר רפואי ולעבודה רפואית. הוא אף סיכם מראש עם גורבצ'וב כי לאחר שלוש שנים בתפקיד שר תינתן לו האפשרות לחזור לעבודתו המקצועית. זה היה הרקע להתפטרותו מתפקיד שר הבריאות במארס 1990.
גרסת צ'זוב על כישלונו של גורבצ'וב ועל פירוקה של בריה"מ
צ'זוב רואה בהרס המפלגה הקומוניסטית ובהתמוטטותה של בריה"מ  – מגמות שניכרו החל מ-1989-1988 – טרגדיה.  על כן הוא מותח ביקורת על  גורבצ'וב ועל אישים בצוותו הנושאים באחריות לכך. הבולט בהם הוא אלכסנדר יעקובלב, אשר שאף להביא להקמתו של משטר דמוקרטי. הייתה זו טעות יסודית ונאיבית מצדו לחשוב כי ניתן להבטיח המשכו של משטר סוציאליסטי ודמוקרטיה בלי לפתור קודם לכן את הבעיות הכלכליות החמורות והן  מחסור בדיור ובמוצרי צריכה בסיסיים. אזרח הסובל ממחסור במוצרים בסיסיים ינצל את "הגלסנוסט" [הכוונה לחופש דיבור שיזם גורבצ'וב] נגד השלטון – גם אם המשטר הוא שיזם את הגלסנוסט  והפרסטרויקה. ואכן, אותו חופש תקשורתי שיזם גורבצ'וב – וליתר דיוק יועצו יעקובלב – הופנה נגדו. מותחי הביקורת נגדו היו ילצין והדמוקרטים.
גורבצ'וב בפעילותו  הונחה משיקולים טקטיים, אך חסרה לו אסטרטגיה, ראייה ברורה של היעד הסופי אליו רצה להגיע. בשיחותיו המעטות והבלתי רשמיות עם גורבצ'וב רצה צ'זוב להפנות את תשומת לבו למצב האמיתי במדינה, אך היה נתקל בתגובה שלילית ונרגזת – דבר שפגע במוטיבציה שלו לעורר את הנושא. מדיניות החוץ בתקופת גורבצ'וב נקבעה לא על ידי דיפלומטים מקצועיים, אלא דילטנטים ובראש וראשונה שר החוץ של החל מ-1985, אדוארד שברדנדזה. המחבר מותח ביקורת קשה על גורבצ'וב על כך שהסכים לאיחודה של גרמניה ב-1990, בלי לדרוש בתמורה ערובות שברית נאט"ו לא תתפשט מזרחה.
בסיכומו של דבר מאמץ צ'זוב את הקביעה כי גורבצ'וב חולל מהפכה אנטי-קומוניסטית בקנה מידה עולמי, כמעט ללא שפיכות דמים. פירוקה הפורמאלי של בריה"מ ב-25 בדצמבר 1991, היה זה יום בו הגשימו אמריקאים את שאיפותיהם, אבל נמנעו לחגוג את ניצחונם, כנראה כדי לא להעליב את ידידם גורבצ'וב. ייתכן כי גם ילצין לא חגג את האירוע מפאת ייסורי מצפון. אבל ייתכן כי כבר בעת שידור הודעתו של גורבצ'וב על פירוקה של בריה"מ היה שרוי בסעודה חגיגית, כפי שעשה בשלהי דיכוי המרד נגדו בתחילת אוקטובר 1993, ועוד בטרם התקררו גופות המורדים המנוקבות בכדורים. 
ילצין, האיש ומחלותיו
צ'זוב פגש את בוריס ילצין לראשונה [כנראה במחצית השנייה של שנות ה-70]  כאשר הוא היה המזכיר הראשון של המפלגה באזור סברדלובסק (Sverdlovsk). האיש הותיר בו רושם חיובי כדואג לתושבי מחוזו. על כן לא התפלא המחבר  כאשר  יֶגוֹר ליגצ'וב יחד עם גורבצ'וב קידמו אותו בדצמבר 1985 למזכיר הראשון של הוועד העירוני המפלגתי של מוסקבה [למעשה ראש העיר], במקומו של ויקטור גְרישין מהגוורדיה הישנה. בתור אדם חדור אמביציה לקידוּם, הוא עבד בקדחתנות, יומם ולילה, כדי להוכיח את עצמו במשרתו החדשה. הוא החסיר שעות שינה, לא הקשיב בקול הרופאים להאט את פעילותו ואושפז.
באותה התקופה (1986) צ'זוב, אשר עדיין עמד בראש המִנהל ה-4, אבחן אצל ילצין התקפי חרדה והתקפי יתר לחץ דם תכופים, והמטופל הותיר בו רושם קשה. ילצין החל לצרוך במינון מופרז תרופות להרגעה ולשינה, ונוסף לכך הגזים בשתיית אלכוהול. מבחינת שימוש היתר בתרופות להרגעה ולשינה הזכיר ילצין לצ'זוב את ברז'נייב. ההשלכות מאי מילוי הוראות הרופאים ביחס לשתיית אלכוהול ולאי מינון נכון של  התרופות עתידות היו להביא לדפוסי תִפקוד לקויים אצל ילצין שדמו לאלה של ברז'נייב. לדוגמה, המצב בו לא הצליחו להעיר את ילצין כאשר נחת מטוסו באירלנד [התקרית המביכה אירעה ב-30 בספטמבר 1994], הזכיר את מצבו של ברז'נייב בביקורו האחרון בגרמניה המזרחית באוקטובר 1979, עת בקושי הצליחו להוציאו מהמיטה. ב-1986 דיווח צ'זוב על מצבו של ילצין לגורבצ'וב, אך המנהיג הסובייטי לא הגיב. בשלב הזה ילצין עדיין היה נחוץ לו.
ב-21 באוקטובר 1987 נשא ילצין נאום ביקורתי על מדיניות המפלגה (בין היתר טען כי קצב הפרסטרויקה איטי מדי) במליאת הוועד המרכזי, בעקבותיו עמדו לפטרו מתפקידו כראש המפלגה של מוסקבה ובעצם להביא לחיסול הקריירה הפוליטית שלו. ב-9 בנובמבר ליגצ'וב מסר לצ'זוב כי ילצין מאושפז בבית חולים וביקשוֹ לבדוק את מצבו (על אף שהמחבר, כאמור, כבר לא עמד בראש המנהל ה-4 כי אם היה שר הבריאות.) לצ'זוב התברר כי ילצין נפצע בחזהו. כיוון שמקור הפציעה  היה מסכין לחיתוך נייר, החתך לא היה מסוכן. ילצין טען כי הסכין החליקה בזמן עבודתו, ואולם קשה היה להאמין לגרסתו לאור מיקום הפצע. לאחר שיחה עם פסיכולוגים הגיע צ'זוב למסקנה כי היה זה ניסיון הדמיית התאבדות מצד ילצין (לוּ רצה להתאבד לא היה משתמש בסכין לחיתוך נייר), שנבע מתסכולו על התמוטטות חלומותיו הפוליטיים. ניסיון ההתאבדות המדומה אישר את האבחנה הרפואית של צ'זוב משנת 1986 בדבר מצבו הנפשי של ילצין. למחרת טלפן גורבצ'וב לצ'זוב ושאלוֹ האם מותר לילצין להגיע לישיבת מליאת הוועד המרכזי שתיערך ב-11 בנובמבר [בו הייתה צפויה הדחתו הפורמאלית של ילצין מתפקידו במוסקבה]. צ'זוב השיב בשלילה, בהתחשב בזמן הקצר מאז הפציעה ובמצבו הנפשי של ילצין. גורבצ'וב השיב כי הוא אינו כופה על ילצין לבוא, אך זה הסכים להשתתף במליאה. [בזיכרונותיו בשם "מרתון נשיאותי" טען ילצין כי על אף מצבו הרפואי הקשה, גורבצ'וב אילץ אותו לבוא לישיבת הוועד המרכזי ב-11 בנובמבר, וכי צ'זוב, בתור רופא מטעם השלטון, אישר את כשירותו הרפואית להגיע לישיבה.]
הגורל האיר פנים לילצין בדמות "הקשר" [המחבר מפקפק האם אכן היה זה "קשר"] נגד גורבצ'וב של אוגוסט 1991. האירוע הזה נוצל על ידי ילצין כדי לפלס דרכו לשלטון. לדברי צ'זוב, ילצין היה רודף שלטון, תאב שלטון וכל מעשיו נועדו לקדם את עלייתו לשלטון בכל מחיר. למען מטרה זו הוא הביא לפירוקה של בריה"מ בדצמבר 1991, וירש את מקומו של גורבצ'וב בקרמלין, בתור נשיא רוסיה העצמאית. צ'זוב מותח ביקורת חריפה על מדיניות "ההפרטה הקרימינאלית" של ילצין, אותה ביצע בתחילת שנות ה-90, מדיניות שגרמה להתמוטטות הכלכלה, הסדר החברתי והמוסר. מדיניות זו פגעה קשה ברפואה: ניכר מחסור בתרופות ובמזון לחולים, ושכרו של רופא הייתה נמוכה מיוקר המחייה.
ילצין, בתור נשיא רוסיה העצמאית,  התייחס לצ'זוב בעוינות. הוא מנע הענקת תעודת הוקרה לצ'זוב ב-1994 לרגל 50 שנה לייסוד האקדמיה לרפואה. באמצע יולי 1995 עבר ילצין התקף לב קשה. בתחילה קיבל צ'זוב קריאה דחופה להגיע לבית חולים שב"מרכז הרפואה הנשיאותי" (למעשה המִנהל ה-4 בשינוי שם) – אבל כעבור זמן קצר הבקשה בוטלה. רק כאשר התבררה חומרת מצבו של ילצין, נראה כי הוא וראש האבטחה שלו אלכסנדר קוֹרזַ'קוֹב הסכימו כי צוות הרופאים המטפל בילצין יקיים התייעצויות עם צ'זוב, וצ'זוב הציע טיפול יעיל במחלת הלב. צ'זוב באותה התקופה, למזלו, לא נמנע עם הצוות הרפואי הרשמי של ילצין. ילצין המשיך לא למלא אחר הוראות הרופאים, התמכרותו לאלכוהול ולתרופות הרגעה גברה, וכל זה הביא להתקפי לב נוספים.
[בסוף שנות ה-60] לאחר מפלתה של מצרים מידי ישראל, השתתף צ'זוב בריפוי הנשיא המצרי [גמאל עבד-(א)ל-]נאצר מהתקף לב. (לדברי המחבר, במהלך הקריירה שלו  הוא היה מעורב בריפוי 21 מנהיגים מ-16 מדינות.)  מקורביו של נאצר הבינו כי במצב שנוצר יש לשמור את מחלתו בסוד. הם פנו למחבר בבקשה לחבר הודעה שתסביר את אי השתתפותו של הנשיא באירועים במשך שבועיים-שלושה, פרק הזמן בו חייב היה לנוח במיטה. בהתאם להצעתו של צ'זוב פורסמה הודעה לפיה הנשיא חולה בשפעת. גרסה זו הפכה לפופולארית בקרב רופאיו של ילצין להסביר את אי הופעותיו בציבור, כאשר הסיבה האמיתית הייתה שתייה מופרזת של אלכוהול או בעיות בתפקוד הלב. בתקופה שקדמה לבחירות לנשיאות ברוסיה, שנערכו ביוני 1996, ביקורי רופאיו של ילצין אצל צ'זוב לקיום התייעצויות רפואיות נפסקו, כנראה מחשש שהמחבר עלול לחשוף לתקשורת את מצב בריאותו האמיתי של הנשיא. ואולם החשש הזה היה חסר הצדקה. צ'זוב סבר שאין לחשוף מידע רפואי על מנהיגים פעילים – על אף שייתכן כי בגישתו הזו לא מילא את חובתו האזרחית, לדבריו.  
פעילותו האינטנסיבית של ילצין בתקופת מסע הבחירות לנשיאות הזיקה לבריאותו. לאחר כניסתו המחודשת לתפקיד הנשיא הסכים ילצין לעבור קורונוגרפיה (בדיקת כלי הדם של הלב). את הסכמתו של ילצין לבצע את הבדיקה במרכז הלב שבניהולו של צ'זוב – למרות תשע שנות "אי-הבנות" בין הנשיא למנהל המרכז    מייחס המחבר באמונתו של הפציינט ביושרו ובמקצועיותו הגבוהה של ראש המרכז ועובדיו. הבדיקה נערכה ב-16 באוגוסט 1996 וממצאיה היו חמורים ביותר. ילצין קיבל באופן רגוע את ההחלטה כי עליו לעבור ניתוח מעקף עורקים, ונראה כי התכונן להחלטה הזו מראש. בהתחשב כי חלף רק כחודש וחצי מאז עבר ילצין את התקף הלב האחרון, היה צורך להמתין חודשיים-שלושה עד לביצוע הניתוח. חשדנות מקורביו של ילצין כלפי צ'זוב נמשכה, ועל כן צ'זוב הקפיד כי ההחלטות בנוגע לטיפול הרפואי בילצין תתקבלנה בפורום רחב של רופאים, ואף הגיע מומחה מארה"ב  שגיבה את ההחלטה.
ניתוחו של ילצין נערך ב-5  בנובמבר 1996. בלילה שלפני הניתוח, נותר צ'זוב לישון במרכז הלב שבניהולו, מקום בו נקבע לבצע את הניתוח. מרוב התרגשות הוא לא ישן כל הלילה. ראוי לציין כי בעיתונות  נרמז מה שצפוי לצוות המנתחים, אם הניתוח לא יצליח. לקראת הבוקר  נרגע  צ'זוב וקיבל את פני ילצין. צוות הרופאים המעולה שביצע את הניתוח – שלא כלל את צ'זוב שהסתפק במעקב – לא התרגש והתנהג כאילו מדובר בניתוח שגרתי. הניתוח נמשך כשש שעות. לבו של ילצין – אשר במהלך הניתוח נותק לזמן מה והופעל באופן מלאכותי – חזר לפעול בעצמו, ללא צורך באמצעים מיוחדים. "כמובן, כולנו נשמנו לרווחה".
ואולם צ'זוב העריך כי ילצין ישוב לצריכה מופרזת של אלכוהול ותרופות הרגעה, ואכן, פחות משנה לאחר הניתוח זה מה שקָרה. לאחר שבריאותו של ילצין החמירה, הוא החל להישמע להוראות הרופאים, אך היה כבר מאוחר מדי. צ'זוב לא הוזמן יותר להשתתף בהתייעצויות רפואיות בנוגע לנשיא, מצבו של ילצין החמיר, ומצבה של המדינה המשיך להידרדר עד להתפטרותו של הנשיא בסוף דצמבר 1999.
הערות ביקורתיות
הספר מעניק הזדמנות נדירה להציץ במאבקי הכוח בתוככי הקרמלין. בהערכת אישיותו של צ'זוב יש לזכור שהוא שירת בנאמנות משטר דיקטטורי טוטליטארי, ועם זאת לקחת בחשבון את הנסיבות המקֵלות: הוא נולד וחי בתוך השיטה הסובייטית ומעטים שגדלו בה העזו לצאת נגדה. בכל זאת יש מקום לציין כי צ'זוב מתעלם מעוּבדות מביכות אחדות בעברו. ב-1973 הוא צירף את חתימתו למכתב של אקדמאים סובייטים נגד לוחם זכויות האדם, המדען אנדרי סחרוב.[2]  כמו כן מתעלם צ'זוב מכך שלפני כהונתו כשר הבריאות, בשנים 1986-1968 הוא כיהן כסגן שר הבריאות. בתפקידו כסגן השר אפשר להאשימו באחריות עקיפה לשיטת האשפוז הכפויה במוסדות פסיכיאטריים של מתנגדים למשטר הסובייטי, שיטה שהונהגה בידי אנדרופוב בתקופת כהונתו כראש ה-ק.ג.ב . אין יסוד להאשים את צ'זוב שהוא תמך בשיטה הזו, אך כנראה גם לא מצא לנכון להעלות את הנושא הזה אצל אנדרופוב. עוד ראוי לזכור כי "האגודה הבינלאומית של רופאים למניעת מלחמה גרעינית" שבראשה עמד צ'זוב הייתה למעשה כלי שרת בידי הקרמלין. הסניף הסובייטי של תנועה זו היה פיקטיבי  בעיקרו ונועד ליצור מוּדעוּת לסכנות שבמלחמה גרעינית במערב בלבד, כדי להציב מכשולים בפני התגברות התחמשותה ארה"ב בלבד. הסניף הזה בוודאי לא העז למתוח ביקורת על מרוץ החימוש הסובייטי.
צ'זוב נוטה להתעלם  מחסרונות המשטר הקומוניסטי בבריה"מ ואף מנסה לייפות אותו. לדוגמה, על סמך הנתונים הסטטיסטיים לפיהם ההקצאה לבריאות לנפש מצד המשטר הסובייטי לרפובליקות הבלטיות הייתה גבהה יותר מאשר ב"אזורים שונים" של הרפובליקה הרוסית, דוחה המחבר מכול וכול את הטענה כי הארצות הבלטיות היו תחת כיבוש רוסי. סביר להניח כי ב"אזורים שונים" כוונתו לאזורי פריפריה, אולי נידחים, של הרפובליקה הרוסית רחבת הידיים – בעוד בערים הגדולות, במיוחד במוסקבה ולנינגרד, רמת שירותי הבריאות ורמת החיים בכלל הייתה גבוהה בהשוואה לרפובליקות הבלטיות. מכל מקום, גם במדינות מזרח אירופה רמת החיים של האוכלוסייה הייתה גבוהה יותר מזו שבבריה"מ – ואף על פי כן ניתן לומר כי היו נתונות תחת כיבוש רוסי שהתבטא בהצבה קבועה של כוחות צבא בתחומן, בשליטה רוסית על מדיניות החוץ  שלהן, ובדרגה פחותה יותר אך עדיין מכרעת, גם במדיניות הפנים.
בדיון בהתפרקותה של בריה"מ נוטה צ'זוב להתעלם כי מדובר היה בסופו של דבר בתהליך בלתי נמנע שילצין רק זירזו, גם אם באופן משמעותי. אימפריה רב לאומית, הנשלטת בידי אחד הלאומים שמהווה בה מיעוט, נגזר היה עליה להתפרק.
באחרית דבר לספרו מציין צ'זוב כי על אף הגעגועים לעבר הניכרים מדפי זיכרונותיו, שאיפתו אינה לחזור לעבר. הוא רוצה כי ברוסיה תקום דמוקרטיה אמיתית בנוסח אברהם לינקולן, שלטון העם למען העם – ולא דמוקרטיה מדומה בה המשטר נשלט על ידי אדירי ממון ובהם קרימינלים. צ'זוב מעלה תמיהות האם הדרך לדמוקרטיה חייבת הייתה לעבור דרך מצוקת העם, שחיתות, ופגיעה במדע, ברפואה ובתרבות. המחבר מביע את אמונתו כי לרוסיה תהיה תקומה. 









[1]לדברי גיאורגי ארבאטוב – בהסתמך על שיחתו עם אנדרופוב –  לאחר מותו של סוסלוב, ברז'נייב היה מעוניין כי מינויו של אנדרופוב למזכיר הוועד המרכזי במקומו של סוסלוב יאושר לאלתר, והעיכוב נבע מבקשתו של אנדרופוב עצמו. אנדרופוב, לדבריו, חשש כי ברז'נייב מעוניין בראש וראשונה להרחיקו מראשות ה-ק.ג.ב בגלל מלחמתו בשחיתות, והקידום שהוצע לו הוא רק לכאורה.
ארבאטוב, גיאורגי. איש השיטה (מוסקבה 2015). 
(Арбатов, Георгий. Человек системы (Москва: Центрполиграф, 2015

[2] Los Angeles Times, December 11, 1985