Sweeney,
John. North Korea Undercover: Inside the World's Most Secret State
(London: Corgi Books, 2014)
סוויני, ג'ון. צפון קוריאה
בזהות בדויה: בתוך המדינה הסודית ביותר בעולם (לונדון 2014). 383 עמ' כולל מפתח שמות. הספר
פורסם לראשונה ב-2013. [סיכום ספר]
ג'ון סוויני הוא עיתונאי וסופר
בריטי, יליד 1958. בין היתר סקר ופרסם ספרים על משטרים דיקטטוריים ובהם של
צ'אושסקו ברומניה ושל סדאם חוסיין בעיראק. מתחילת המאה ה-21 הוא עובד עבור ה-BBC. במארס
2013 ערך סוויני סיור בצפון קוריאה במסווה של פרופסור מ-London School of Economics (LSE), מלוּוה בסטודנטים מאוניברסיטה זו. המחבר יצא מתוך הנחה כי בתור
פרופסור הוא ייהנה מיותר חופש בביקורו מאשר עיתונאי. רשמי מסעו שודרו בתוכנית
"פנוראמה" של ה-בי.בי.סי. בהמשך שודרה התוכנית ברשתות רבות ברחבי העולם,
כולל בסין, ובסך הכול צפו בה כ-7.3 מיליון אנשים (עמ' 34). ספרו על צפון קוריאה מתבסס
בחלקו על המסע הזה, וכמו כן על מחקרים
וסקירות של עיתונאים, זיכרונות של עריקים מארץ זו, וחומר ארכיוני מהמדינות
הקומוניסטיות לשעבר של מזרח אירופה, כמו דיווחי דיפלומטים ששירתו בצפון קוריאה.
הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל הערכותיו, הסבריו ודעותיו – מלבד תוספות קצרות
שלי בסוגריים מרובעים. את הערותיי ריכזתי בפרק נפרד בסוף.
מבוא היסטורי
צפון קוריאה, בדומה לאזורים הרריים אחרים בעולם, לא
נכבשה ולא באה במגע רחב עם זרים במשך מאות
שנים. ב-1904 פלשו היפנים לקוריאה, אך נאלצו לצאת ממנה ב-1945, בעקבות תבוסתם במלחמת העולם השנייה.
ניתוקה היחסי של צפון קוריאה אִפשר לה במידה מסוימת לשמור על ייחודה הפרימיטיבי עד
עצם היום. בעברה ההיסטורי ייחודיות זו התבטאה בחלוקה לקסטות (מאז 1392) ובשמירה על
טוהר הגזע – שתי מסורות שחודשו על ידי המשטר הקומוניסטי השולט בה מאז 1945. החל
מ-1957 חילק השלטון הקומוניסטי את התושבים לשלושה מעמדות עיקריים. למעמד הראשון
המועדף השתייכו אנשים הנאמנים למשטר כמו אנשי המשטרה החשאית, קציני צבא בכירים, וחברים בכירים במפלגה השולטת
("מפלגת הפועלים של קוריאה"). מעמד זה נהנה מן הפריבילגיה של מגורים
בבירת המדינה, פיונגיאנג, בה רמת החיים גבוהה לאין שיעור בהשוואה לאזורים אחרים. המעמד
השני כלל את המהססים, בהם אקדמאים. במעמד השלישי נכללו יסודות עוינים למשטר, ביניהם משפחות שאבותיהם היו עשירים או
אצילים, ואנשים ממוצא לא טהור, כמו משפחות קוריאניות שמוצאם מסין או מיפן.
קים איל סונג (Kim Il Sung) 1994-1945 (קים ה-I)
קים איל סונג נולד ב-1912
בפיונגיאנג, בתקופה בה קוריאה הייתה נתונה תחת שלטון יפני. בגיל 7 עברה משפחתו
לסין ושם רכש ידיעתו בשפה הסינית. בסין כבר בתור נער למד מרקסיזם, ובה בצעירותו הצטרף
ללוחמי המחתרת נגד הכיבוש היפני. לאחר שההתנגדות לשלטון היפני במנצ'וריה הובסה
למעשה, בדצמבר 1940 חצה קים את הגבול
לבריה"מ. רוב המלחמה שהה קים בעיר חברובסק (Khabarovsk) שבמזרח הרחוק הסובייטי. בבריה"מ הושפע מפולחן האישיות של
סטאלין אותו עתיד היה לחקות בהמשך. לאחר מלחמת העולם השנייה חולקה קוריאה – ללא
הצדקה מוסרית – לאזור השפעה סובייטי בצפון ואמריקאי בדרום, לפי קו הרוחב 38. באוקטובר
1945 המליכו הסובייטים על הצפון את קים, מתוך הערכה כי ימלא את רצונם.
בעת מלחמת קוריאה בין השנים
1953-1950 הטילה ארה"ב על צפון קוריאה יותר פצצות מאשר על גרמניה הנאצית,
ופיונגיאנג דמתה להירושימה ולנגסאקי לאחר הטלת פצצות אטום עליהן. המחבר מצדיק את
ההפצצות האכזריות האלה, בהן נספו מאות אלפי אזרחים, בטענה כי צפון קוריאה היא
שפתחה במלחמה לכיבוש קוריאה הדרומית ב-1950.
קים, אשר הושפע מן המודל
הסטליניסטי, בקיץ 1953 ערך משפטי ראווה
נגד בכירים במשטרו בהם הנאשמים הרשיעו את עצמם, ובאמצע שנות ה-50 הנהיג
קולקטיביזציה כפויה, שגרמה לרעב מחריד. לאחר תהליך הדה-סטליניזציה בבריה"מ
שהחל ב-1956, לא הלך קים בתלם הסובייטי ומתח ביקורת על התהליך הזה, ובד בבד המשיך
לטפח את פולחן האישיות שלו. במקביל לשמירה על עצמאות מסוימת ביחס למוסקבה, שמר
משטרו של קים על דרגת אי תלות מסוימת גם ביחס לבייג'ין. על כן, בתקופת
"המהפכה התרבותית" בסין, ב-1967
גינו "המשמרות האדומים" של מאו את קים כ"חזיר אנטי מהפכני
שמן" (עמ' 161). בכל הקשור למדיניות הפנים, משטרו הקומוניסטי של קים בשנות
ה-60 והלאה היה נוקשה יותר מן המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, ותנאי האסירים
הפוליטיים במחנות העבודה ובבתי הסוהר בו היו אף גרועים מאלה שבבריה"מ בתקופת
סטאלין.
התנהלות משטרו של קים בתחום
החוץ חרגה בבירור מן הנורמות המקובלות: היא
התגלעה בחטיפות של אזרחים זרים, פעולות טרור וזיוף דולרים. חטיפת זרים על ידי צפון
קוריאה החלה ב-1977 ובין קורבנותיה היו לפחות 13 אזרחים יפנים. החטופים היו לרוב
אנשים רגילים, שטיילו לתומם לאורך החוף בארצם, ולפתע נחטפו לסירה, משם הועברו
לצוללת או לסירת דיג שבאמצעותם הגיעו לפיונגיאנג. בחטופים נעשה שימוש למטרות ריגול
באופנים אחדים. (1) לאחר ששברו אותם פיזית ועברו שטיפת מוח, שימשו החטופים להכשרת
מרגלים צפון קוריאנים באמצעות הקניית השפה והמִנהגים של הארץ אליה נועדו להישלח;
(2) החטופים עצמם הועסקו בתפקידי מודיעין,
כמו האזנה ומעקב; (3) זהות החטופים נגנבה על ידי המודיעין הצפון קוריאני ונוצלה
למשלוח מרגלים. כיוון שהמשטר האמין בטוהר הגזע, לחטופים אסור היה לשאת נשים קוריאניות,
אך מותר היה לשאת נשים זרות, בהן כאלה שנחטפו גם כן. בהקשר לאמונתו של המשטר בטוהר
הגזע, יש לציין כי נשים קוריאניות שנכנסו להריון מגבר סיני עוברות הפלה כפויה;
וישנם דיווחים רבים על רצח שיטתי של תינוקות נכים בידי המשטר (עמ' 326-325).
מעשי חטיפה אחדים בוצעו ביוזמתו
האישית של בנו של קים איל סונג, קים ג'ונג איל (קים ה-II), ונשאו אופי
פסיכופטי. ב-1978 בפקודתו של קים ה-II נחטף במאי סרטים דרום קוריאני, ולאחר מכן נחטפה אשת הבמאי. קים
הבן איחד אותם מחדש בברית הנישואים, ומצבו
של הזוג השתפר, לאחר שהבמאי הסכים לעשות סרטים לפי הזמנת השלטונות. ב-1986 הצליחו
שני בני הזוג להימלט בעת פסטיבל סרטים בווינה. ב-2002, בתקופה של הפשרה זמנית בין יפאן לצפון
קוריאה, הודה קים ג'ונג איל (שיָרש את אביו כשליט) כי בשנות ה-70 וה-80 חטפה ארצו
13 אזרחים יפנים, ובלחץ יפן הותר לאותם האזרחים ששרדו לחזור לארצם.
פעולות הטרור של צפון קוריאה
כללו פגיעה בתעופה האזרחית. בנובמבר 1987 שני סוכניה הטמינו פצצה במטוס נוסעים של
חברת התעופה הדרום קוריאנית, שגרמה למותם של כל נוסעיו ואנשי צוותו, סך הכול 115 אנשים. לאחר הטמנת הפצצה, שני הסוכנים
ירדו מהמטוס בתחנת הביניים הראשונה והתכוונו לחזור לארצם. ואולם, ולאחר שהתעוררו
חשדות נגדם בבחריין, הסוכנת – בניגוד לבן
זוגה – נכשלה בניסיונה להתאבד ונלכדה. היא
הוסגרה לדרום קוריאה, נידונה למוות, אבל זכתה לחנינה לאחר שהביעה חרטה על מעשיה,
ובהמשך פרסמה ספר אוטוביוגרפי. מטרת
הפיגוע היה להרתיע משלחות זרות להגיע לאולימפיאדת סיאול (בירת דרום קוריאה) שנערכה ב-1988 – מטרה שלא הושגה.
תמיכתה של צפון קוריאה בטרור
באה לידי ביטוי גם בהושטת סיוע ל"צבא האירי הרפובליקני" (IRA)
– ארגון מחתרת שפעל לשחרר את צפון אירלנד מהשלטון הבריטי. המחבר
ראיין לוחם של IRA, אשר ב-1988 יחד עם חמישה חברים נוספים בארגון נסעו לצפון קוריאה,
על מנת לעבור אימון צבאי. מסלול הנסיעה עבר דרך בריה"מ [ומשתמע כי מוסקבה ידעה
מה מטרת הנסיעה של האירים]. חברי המחתרת האירית התעניינו בעיקר בייצור מטעני חבלה
והפעלתם – אך במחנה הצבאי בצפון קוריאה רוב אימוניהם היו בתחומים בלתי רלבנטיים,
מנקודת ראותם, בהם קרב מגע. הם סבלו ממזון גרוע ואף רעב (עם זאת הם היו מוּדעים לכך
כי רמת תזונתם עולה על פני חיילים קוריאנים), כפור והפסקות חשמל. כתוצאה מכל
הסיבות האלה קבוצת חברי המחתרת עזבה את צפון קוריאה חודשים אחדים לאחר הגעתה (עמ' 256-247).
עוד יצוין כי מנהיג שין פיין (Sinn Fein), ג'רי אדמס, גילה באמצע שנות ה-80 סימפטיה לצפון קוריאה (עמ'
263).
למפלגה מרקסיסטית ברפובליקה
האירית [העצמאית שמחוץ לשלטון הבריטי] בשם "מפלגת הפועלים", ובמיוחד
למנהיגה, סיאן ז'רלאן (Sian
Garland), היו קשרים הדוקים עם צפון קוריאה, מסיבות אידיאולוגיות. נוסף
לשימוש בטרמינולוגיה מרקסיסטית, הדגיש ז'רלאן את הדמיון במטרה בין שתי המדינות:
שתיהן נאבקות למען איחוד ארצותיהן. עם זאת למנהיג המפלגה היה אינטרס מיוחד לקיים
קשרים עם פיונגיאנג מסיבה מעשית: האיש
מילא תפקיד מרכזי בהפצת דולרים אמריקאיים
מזויפים שיוצרו בצפון קוריאה ובהלבנתם
במערב. בהפצת הדולרים המזויפים הוחל
ב-1989, והם הגיעו לרפובליקה האירית בתחילת שנות ה-90.
הפצת הדולרים המזויפים נמשכה
בתקופת שלטונו של קים ג'ונג איל. ב-1997 וב-1998 נסע ז'רלאן פעמים אחדות לרוסיה,
ושם בשגרירות צפון קוריאה היה מקבל דולרים מזויפים להפצה – עד שהרוסים נענו ללחץ
אמריקאי והורו לצפון קוריאה להפסיק פעולה זו במוסקבה. [יש לזכור כי כבר בשלהי 1991 בריה"מ
התפרקה, ונשיאה של רוסיה בשנות ה-90, בוריס ילצין, נקט במדיניות ידידותית לארה"ב, בהשוואה ליורשו, ולדימיר
פוטין.] לאחר סגירת העסק הבלתי חוקי הזה
במוסקבה, העבירה אותו צפון קוריאה לעיר מינסק, בירת בלארוס.
סך הכול סכום הדולרים המזויפים
הוערך ב-29 מיליון, והזיוף התבצע ברמה גבוהה מאוד. ב-2005 האשימה מחלקת המדינה של
ארה"ב את צפון קוריאה בזיוף כסף (פעולה
שנעשתה בעבר רק על ידי המשטר הנאצי). צפון קוריאה, מצִדה, הכחישה את האשמה מכול
וכול. ואולם המחבר עצמו שוחח עם פעיל במפלגתו של ז'רלאן, שהודה כי עסק בהלבנת
הדולרים המזויפים. אנשים שעזרו לז'רלאן בהפצת הדולרים נאסרו בבריטניה כבר ב-2002,
אך ז'רלאן עצמו, לאחר הליך משפטי ממושך –
ב-2011 החליטה הרפובליקה האירית לא להסגירו לארה"ב. בין שיקוליה היו
חברותו בעבר ב-IRA, גילו המבוגר ומחלתו. (עמ' 274-270).
קים ג'ונג איל (Kim Jong Il) 2011-1994 (קים ה-II)
קים ג'ונג איל נולד ב-1941
בבריה"מ, בתקופה בה אביו מצא מקלט בארץ זו, לאחר שנמלט מן היפנים במנצ'וריה. ב-1974 הוא נעשה חבר בפוליטביורו וב-1980 מונה
רשמית ליורש של אביו. בעוד אביו ניחן היה בכריזמה מסוימת (לפי עדויות של אנשים שלא
נמנו עם מעריציו) – לא כן בנו. לפי דיווחו של עריק, שהיה בעברו אידיאולוג המקורב
לקים איל סונג, קים ג'ונג איל אהב חיי מותרות כמו
אוכל ויין משובחים, ונשים. הוא המשיך בחיי מותרות גם בשנות הרעב הנורא ב-1999-1996.
זאת ועוד. ב-1997 הזמין השליט שני שפים איטלקיים, כדי שיְלַמדו שפים צפון קוריאנים
להכין פיצה עבורו. שני האורחים נהנו מאירוח נדיב, ולא רק שלא הרגישו ברעב כי אם השמינו במהלך שהותם בקוריאה.
הרעב האיום היה תולדה של השיטה
הקומוניסטית הן בתחום הכלכלה והן באיסור לדווח
על היווצרותו, תוך מתן אפשרות
להתכונן אליו. לפי הערכה זהירה ביותר מִספר הנספים ברעב היה כ-500,000 שהיוו
כ-2.5% מן האוכלוסייה. לפי הערכות אחרות
דובר על כ-3 מיליון נספים (עמ' 284-283). בתקופת הרעב גופות נערמו בתחנות רכבת
ובשווקים. היו מקרים של קניבליזם, כולל מעשי רצח לשם אכילת בשר אדם – דפוסי
התנהגות דומים לתקופת הרעב באוקראינה בזמן שלטונו של סטאלין בשנות ה-30. כאשר
ב-1997 הודתה צפון קוריאה בקיומו של הרעב (קודם המערב לא נטה להאמין בידיעות
שהסתננו בדבר קיומו) וביקשה סיוע, ארה"ב, סין ומדינות באירופה שלחו מזון. אך
משלוחי המזון הגיעו ברובם לסקטורים עליהם נשען המשטר, שסבלו פחות מן הרעב, והם
הצבא, המשטרה החשאית והמפלגה – בעוד התושבים שגוועו ברעב המשיכו למות (עמ' 290). בגלל
שטיפת המוח האינטנסיבית של המשטר – אף בתקופת הרעב ב-1997, לפי דיווחי עריקים, אמונתם
של התושבים בשלטון ומנהיגיו, ככלל, נותרה.
בצפון קוריאה נבנו במשך עשרות שנים בונקרים רחבי מימדים המשמשים
לייצור נשק גרעיני וכימי, וכמו כן כשדות תעופה תת קרקעיים וכמקום מקלט לשליט
ולמקורביו. צפון קוריאה מייצאת נשק לכל המרבה במחיר ואת הידע בתחום בניית הבונקרים
– לאיראן, לסוריה ולחיזבאללה (עמ' 354). למשטר הסורי סיפקה צפון קוריאה כנראה גם נשק
כימי. לפי מקורות ביון אמריקאיים, השיחות
בין פיונגיאנג לדמשק להקמתו של
מתקן לייצור נשק גרעיני בסוריה החלו כנראה ב-2004 – מתקן, שכבר בשלבי הקמתו נהרס
בהפצצה ישראלית ב-2007 (עמ' 357).
קים ג'ונג און (Kim Jong Un) 2011- (קים ה-III)
קים ג'ונג און הוא הצעיר מבין שלושת
בניו של קים ג'ונג איל. אחיו הבכור של קים ג'ונג און איבד את הירושה לאחר שנתפס מבקר ביפן בדרכון
מזויף ב-2001, ובהמשך גלה מארצו. אחיו האמצעי תואר על ידי אביו כ"בעל לב
חלש" ו"נשי", ולכן לא התאים, מנקודת ראות האב, לרשת אותו. לפי
עדותו של שף יפני בחצרו של קים ג'ונג איל, קים ג'ונג און בצעירותו אהב לנהוג
במכוניות מרצדס, לשתות ויסקי ג'וני ווקר ולהקשיב למוסיקת פופ דרום קוריאנית –
בניגוד גמור לאורח החיים הפרולטארי אליו מטיף המשטר לנתיניו (עמ' 345). קים ה-III למד
בבית ספר יוקרתי בשווייץ, ולכן ידע את האמת המרה על ארצו (עמ' 23). ואולם, מנקודת
ראותו, הוא אינו יכול לוותר על משטרו העריץ והאכזר ולהתחיל בליברליזציה כלכלית,
כיוון שזו כרוכה גם בליברליזציה פוליטית – דבר שיביא לנפילת משטרו. כבר בשנים
הראשונות לשלטונו נפוצו ידיעות בכלי התקשורת של דרום קוריאה בדבר אכזריותו, כולל
הוצאות להורג של קציני צבא בכירים, כנראה כדי לפנות מקום למקורביו. קים ה-III המשיך
לספק נשק לשלטון הסורי בתקופת ההתקוממות נגדו משטרו של בשאר אסד שהחלה ב-2011,
וביולי 2013 קיבל פני משלחת ממשלתית סורית שביקרה בארצו (עמ' 355).
מספר האסירים הפוליטיים בצפון
קוריאה נאמד ב-2013 ב-100,000. הם שרויים בתנאים קשים ביותר: קור ועבודות פרך,
ורבים מהם גוועים למוות מרעב, מעבודה קשה ומעינויים. על התנאים האיומים במחנות העבודה
לאסירים ניתן ללמוד מעריקים צפון קוריאנים שפרסמו את זיכרונותיהם במערב. לנוכח
המצב הכלכלי העגום בצפון קוריאה, פועלות רשתות הברחה בינה לסין. מצפון קוריאה ניתן
להבריח לסין זהב בלתי מעובד – ובתמורה לקבל מוצרי צריכה. עריקים צפון קוריאנים שהצליחו
להגיע למערב – לרוב דרך סין – נוהגים לשלוח כסף לבני משפחתם שנותרו. הכסף מוברח דרך סין תמורת עמלות גבוהות
למבריחים מסין ומצפון קוריאה.
על אף שכיווּן העריקה הוא ככלל,
מצפון קוריאה החוצה, הרי היסטורית היו גם מקרים בודדים של חיילים אמריקאים שערקו
לצפון קוריאה, לאחר שחצו את האזור המפורז בין שתי מדינות קוריאה (שהוקם לאחר סיום
המלחמה ביניהן ב-1953). ישנו גם מקרה בודד של טוראי אמריקאי בשם ג'יימס דרסנוק (James
Joseph Dresnok), יליד 1941 – שחצה את האזור המפורז ב-1962 – ונשאר בצפון
קוריאה עד עצם היום הזה, כלומר 2013. הרקע לעריקתו היו נישואים כושלים, והסתבכות
בעבירות בתקופת שירותו הצבאי עליהן צפוי היה לעמוד למשפט . בתחילה קשה היה עליו
להתרגל לחיים בצפון קוריאה, וב-1966 הוא חיפש מקלט מדיני בשגרירות הרוסית
בפיונגיאנג – אך ללא הצלחה. בעקבות זאת החליט כי הוא חייב להיקלט בארץ זו, ועל כן
למד את מנהגיה, הסתגל למשטר, התחתן ונולדו לו שלושה בנים. ב-1978 הוא השתתף בסרט
תעמולה צפון קוריאני בתפקיד מפקד אמריקאי אכזר של מחנה שבויים בתקופת מלחמת
קוריאה. ב-2007 דרסנוק שוב השתתף בסרט תעמולה צפון קוריאני (שנעשה על ידי שני
בריטים) בו הוא סיפר את תולדות חייו
ובמיוחד על תהליך קליטתו בצפון קוריאה.
ביקורו של המחבר בצפון קוריאה
ב-2013
הקבוצה בראשה ביקר ג'ון סוויני
בצפון קוריאה במארס 2013 כללה בסך הכול 13 אנשים (יחד אִתו), רובם סטודנטים מ-LSE מכל קצבי
תבל (רוסיה, שווייץ, גרמניה, מרוקו, ארה"ב, אוסטרליה, בריטניה); ושלושה אנשי צוות בי.בי.סי מוסווים והם המחבר (בתור
פרופסור מתחזה), אשתו וצלְָּם. לצלָּם הייתה מצלמת וידאו, שנראתה כבדה וכמיועדת לצילום
דומם, אך הוא צילם בה בחשאי באופן
אוטומטי. גם למחבר ולאשתו היו מצלמות פשוטות
לכאורה (עמ' 70-69). סיור הקבוצה בצפון קוריאה נעשה בהדרכת שני מדריכים קוריאנים,
גבר ואישה, אשר קבעו את תוכנית הביקור, אסרו להתרחק מן המסלול שנקבע ולא התירו לצלם
מראות בלתי רצויים, כמו עוני. הביקור נמשך 8 ימים ובמהלכו אף אזרח רגיל לא ניסה
לפתוח בשיחה עם המשלחת מפחד השלטונות.
המחבר השתתף בטיול מאורגן
לארמון Kumsusan. בעבר היה זה ביתו של קים
איל סונג (קים ה-(Iׂ, וכיום משמש המקום מאוזוליאום
בו קבור הוא ובנו, קים ג'ונג איל (קים הII). תושבי המדינה סוגדים למנהיג המייסד כמו לאל. בהתאם לכך, הארמון
נראה כמו מקדש והמדריך הסביר למבקרים
הזרים כי בעיני העם הקוריאני, קים איל סונג "תמיד נמצא אִתנו, לכן כאשר אנו
הולכים למאוזוליאום איננו חושבים שאנו הולכים למאוזוליאום, אנו הולכים לפגוש
אותו" (עמ' 54). במקדש ניתן היה לראות את המנהיג חנוט בתיבת זכוכית.
במאוזוליאום אסור היה לצלם, לא כל שכן את המנהיג, ועל העוברים על פני ארונו היה
לקוד ארבע פעמים. מומחים מערביים טוענים כי האידיאולוגיה של צפון קוריאה דומה
לאידיאולוגיה הנאצית לא רק בדגילתה בטוהר הגזע, בלאומנות ובקסנופוביה, כי אם גם
בסגידה למנהיג בנוסח הפיהרר. את תושבי המדינה מחנכים משחר ילדותם להתייחס למנהיג
המייסד ולבנו כמו לאלים, וכי המשטר בארצם הוא הצודק עלי אדמות – כאשר אין לאזרחי המדינה אפשרות להכיר ארצות
אחרות, כדי להיווכח בשקר שבתעמולה זו.
ב-2013, בניגוד ל-2012, תמונות
של מרקס ולנין נעלמו מן הכיכר המרכזית בפיונגיאנג (כיכר קים איל סונג), וגם
במקומות ציבור אחרים קשה היה למצוא את תמונותיהם.
לעומת זאת ישנם תמונות ופסלים רבים של קים אל סונג ובנו, קים ג'ונג איל,
ובעת שמשתתפי הטיול היו חולפים על פני פסל כזה, הם התבקשו לקוד פעם אחת למנהיג.
זהו ביטוי נוסף להתרחקותו של המשטר
מאידיאולוגיה קומוניסטית לטובת האידיאולוגיה הייחודית של השלטון הצפון קוריאני שמתבססת על ערכים
מסורתיים של גזענות וציות. זו אחת הסיבות לשרידותו של המשטר בפיונגיאנג גם אחרי
התמוטטותם של המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. משיחות קצרות עם דיפלומטים זרים
במהלך הביקור התרשמות המחבר הייתה כי המצב בצפון קוריאה בתקופת שלטונו של קים ג'ונג און כמעט ולא
השתנה. השינויים בהם הבחין היו גלישתם של ילדים ברוֹלרים מתוצרת סין בכיכר קים איל
סונג, ופתיחתו של בנק סיני ליד המלון.
במהלך הביקור בצפון קוריאה בלט
העוני. בכבישים נראו כלי רכב מעטים מאוד והם היו לרוב משאיות צבאיות, מכוניות יפניות לשימושה של האליטה בלבד,
ואוטובוסים. ברחובות פיונגיאנג לא נראו אופניים וסוסים [אשר השימוש בהם בבירה נאסר כנראה על ידי השלטונות]. העוני בלט
אף יותר בסיורים מחוץ לעיר הבירה. המחבר ראה
אישה אשר כיבסה בגדים בנהר שמימיו היו קפואים למחצה (צפו בו עדיין גושי קרח).
מהמראה הזה הסיק המחבר לא רק היעדר מכונות
כביסה באזור הזה, כי אם גם על היעדר מים זורמים.
תצלומי לוויין מ-2011 מראים כי
בניגוד לרוב בירות העולם, פיונגיאנג מוארת בלילה בצורה חלשה מאוד ושאר המדינה
שרויה בעלטה. ואכן, הביקור בצפון קוריאה אִפשר
למחבר להבחין מקרוב בביטויים הרבים של המחסור באנרגיה. במלון בו התארח ג'ון סוויני בחודש מארס שרר כפור, האור היה חלש
והשירותים היו חשוכים. בדומה לכך, בבית חולים בפיונגיאנג בו ביקרה המשלחת שרר קור,
לא היה די אור והיו הפסקות חשמל. באחד ממפעלי התעשייה, במהלך הביקור הייתה הפסקת חשמל באמצע התצוגה.
המפעל נמצא היה מחוץ לפיונגיאנג, והתרשמות המחבר הייתה כי לנוכח המחסור בחשמל נותן
השלטון עדיפות לאספקת החשמל לעיר הבירה על חשבון הפריפריה. המקום היחיד שהיה מואר
היטב ללא הפסקות חשמל היה המאוזוליאום של קים איל סונג וקים ג'ונג איל.
הביקור התאפיין בחלקו בסיור במפעלים
מדוּמים ("כפרי פוטיומקין"), בהם
בית חרושת לייצור מים מינראליים. כבר מהתרשמות שטחית ניתן היה להבחין כי
המפעל הזה אינו פעיל, ומהתוויות על הבקבוקים אפשר היה להסיק כי חדל לפעול ב-2010.
במקורו היה זה מיזם משותף בין איש עסקים מדרום קוריאה, שסיפק את ההון והמכונות,
לבין צפון קוריאה, שסיפקה את העובדים – ואולם המיזם הופסק כתוצאה מן המתיחות בין
שתי המדינות. דוגמה נוספת לבית חרושת
מדומה הייתה ביקור בתשלובת לייצור מכונות בשם Daean. לקבוצה
לא הותר לערוך סיור במפעל בטענה כי הוא עוסק בייצור ביטחוני – אולם מהיעדר עשן
ורעש מנועים התרשמו המבקרים כי טענת המארחים צולעת. צפון קוריאה מעוניינת למשוך משקיעים זרים, אך
אלה אינם באים – על אף שכר העבודה הנמוך (באזור העשיר יחסית של פיונגיאנג השכר
החודשי הוא כ-60 דולר) – מפאת אופיו ה"מטורף" של המשטר, והפסקות חשמל
תכופות הפוגעות הן בייצור והן בשינוע באמצעות רכבות.
בדומה לביקורים בבתי חרושת
מדומים, גם הביקור בבית חולים בפיונגיאנג עורר תמיהות. לפי התדרוך הרשמי אמורים
היו להימצא בו 1,300 מטופלים, אך המבקרים לא מצאו בו אף חולה. המדריך הסביר כי
נבצר לראות את החולים, כיוון שכדי לראותם דרושה הסכמתם – ואולם המלכוד במצב היה כי
בהיעדר קשר כלשהו עִמם, הסכמתם למעשה לא
ניתנה להשגה (עמ' 331). בהקשר למצבו העלוב של בית החולים בפיונגיאנג, ניתן להסיק
כי המצב בבתי החולים בפרובינציות הרבה יותר גרוע. ארגון הבריאות העולמי (WHO)
ניזון מסטטיסטיקות מזויפות
שמספקת לו צפון קוריאה. על כן אין פלא כי לפי הנתונים האלה מצבה של צפון קוריאה
בתחומים רבים כמו תזונה, תמותת תינוקות וחיסון מפני מחלות טוב יחסית בהשוואה למצבן של מדינות אחרות
באסיה.
המשלחת ביקרה באוניברסיטת
פיונגיאנג לשפות זרות בה לא פגשה אף סטודנט. ייתכן כי הסטודנטים היו קיימים, אך
כיוון שמדובר היה למעשה במוסד להכשרת מרגלים, לא רצו המארחים הצפון קוריאנים
להראותם. אחת מבוֹגרות האוניברסיטה הזו הטמינה פצצה במטוס דרום קוריאני ב-1987 –
אירוע שכבר נסקר לעיל. חלק מבוגרי
האוניברסיטה משמשים סוכנים לעסקות נשק חשאיות, בהן סיוע לתוכנית הגרעין של איראן.
ביקור המשלחת באזור המפורז בין
שתי מדינות קוריאה נערך בתקופה של מתיחות גואה, עת פיונגיאנג טענה כי היא מכוונת
את טיליה ארוכי הטווח לעבר ארה"ב. ואולם הקולונל האחראי על האזור המפורז בצדה
של צפון קוריאה, שנפגש עם המשלחת, היה רגוע
למדי – אינדיקציה כי פניה של פיונגיאנג לא היו למלחמה. הקולונל אף מצא לנכון לומר
למחבר – שנראה בעיני הקולונל מוטרד מאפשרות של פרוץ מלחמה – "אל תדאג"
(עמ' 137). לדעת מומחים, לא היו ברשותה של צפון קוריאה באותו הזמן טילים שמסוגלים
להגיע עם מטען גרעיני לארה"ב. (יש לצפון קוריאה טילים שיכולים להגיע ליפן, אך
לא בהכרח כשהם נושאים מטען גרעיני, כי עומס המטען מצמצם את טווח הטילים) (עמ'
358). עם זאת תקרית יזומה מצד צפון קוריאה נגד שכנתה הדרומית (כפי שקרה ב-2010),
טומנת בחובה סכנה של התלקחות אזורית, בה צפון קוריאה עלולה (לפחות תיאורטית) להשתמש
בנשק גרעיני – גם אם הדבר יביא לחורבנה.
אחרית דבר
בדצמבר 2013 קים ג'ונג און (קים
ה-III) הוציא להורג את דודו, ג'אנג סונג טאק (Jang Sung
Taek). הדוד היה נשוי לאחותו של קים ג'ונג איל (קים ה-II), ובתקופה
בה בריאותו של קים ה-II נחלשה שימש
מעין יורש העצר וניצל את שלטונו לביצוע מדיניות מתונה יחסית, שכללה הרחבת המסחר עם
סין וצמצום במספר האסירים במחנות העבודה. הוא הוצא להורג – סביר להניח בירייה, ולא
הושלך כמאכל לכלבים בעודו בחיים, כפי שדווח בכלי תקשורת אחדים – כנראה כיוון שקים
ה-III שאף לשלטון יחיד, וגם מן הסתם לא היה מעוניין באותה פתיחות מוגבלת
שרצה להנהיג דודו.
אחד הגורמים לאי התמוטטותו של
המשטר בצפון קוריאה הוא היעדר אינטרס בכך של המדינות הנוגעות בדבר. דרום קוריאה
אינה מעוניינת לדאוג ללמעלה מ-20 מיליון צפון קוריאנים עניים שייהפכו לאזרחיה; סין
אינה מעוניינת להפוך לשכנה של מדינה פרו אמריקאית; יפן אינה מעוניינת בקוריאה
מאוחדת וחזקה; וארה"ב חוששת מתהליך של מַעבר משטר במדינה גרעינית.
המחבר סבור כי לנוכח שטיפת המוח
האינטנסיבית מצד השלטון, רוב האזרחים בצפון קוריאה אכן נאמנים למשטר. אף על פי כן,
מתעוררות באזרחים מחשבות ביקורתיות, כמו לנוכח הפער בין היעדר שוויון אמִתי לבין
ההצהרות של המשטר הקומוניסטי שמתיימר להיות שוויוני. זאת ועוד. בזכות השימוש באייפון – על אף הימצאותו בידי
מעטים והטלת מִגבלות מצד השלטון על אפשרויות ניצולו – נוצרים סדקים בשליטת המשטר במידע. כדי לחשוף
בפני העם בצפון קוריאה את האמת, מציע המחבר כי ה-בי.בי.סי ישדר לשם – כפי שנהג
לשדר בזמנו לגרמניה הנאצית ולמדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה ותרם להפלת
משטריהן. המחבר מאמין כי בדומה לנפילתן של דיקטטורות אחרות (כמו של צ'אושסקו
וסדאם), גם המשטר בפיונגיאנג ייפול.
הערות שלי
ג'ון סוויני ניסה לשלב בין
תיאור רשמיו מן הביקור בצפון קוריאה ב-2013 לבין אירועים שונים בהיסטוריה של ארץ
זו: התוצאה – כתיבה בלתי מסודרת וקפיצות
מנושא לנושא. בסיכומי השתדלתי להפריד בין הביקור לבין הרקע ההיסטורי ולהציג את
התפתחותו של המשטר בפיונגיאנג באופן כרונולוגי. התמונה העולה מן הספר ביחס לשושלת
קים היא של "הולך ופוחת הדור". בעוד המייסד, קים איל סונג, היה בעברו
איש מחתרת שנלחם נגד היפנים והגיע לשלטון בזכות כישוריו, הרי בנו ונכדו זכו בשלטון
מכוח הירושה, לא ניחנו בכישורים כי אם חיו חיי תענוגות שהיו בניגוד בולט למצב העלוב של
רוב רובו של עמם. בתחום הפנים, המשטר הקומוניסטי בצפון קוריאה היה ונותר אחד מן המשטרים העריצים והאכזריים ביותר
בתקופתו. התנהלותה של צפון קוריאה החל מסוף שנות ה-70 בתחום החוץ – כמו תמיכה בטרור, פיצוץ מטוס
נוסעים, חטיפות של אזרחים זרים, והפצת דולרים מזויפים – חרגה בבירור מהנורמות
המקובלות.
בולט הדמיון בין התנהלותה הזו
של צפון קוריאה לבין זו של הרפובליקה
האסלאמית של איראן. בין מהלכיה של איראן שנגדו בבירור את החוק הבינלאומי היו ההשתלטות
על השגרירות של ארה"ב בטהראן בנובמבר 1979 והחזקת אנשיה כבני ערובה עד ינואר
1981. כמו כן, באמצעות ארגונים הנתונים
לחסותה של טהראן, נחטפו באמצע שנות ה-80 מטוסי נוסעים ואזרחים אמריקאים בלבנון.
איראן באמצעות ארגונים הנאמנים לה פעלה נגד הכוחות האמריקאים בלבנון ב-1983
ובעיראק – בסביבות 2011-2003. לשונו המאיימת של קים ג'ונג און (קים ה-III) הזכירה
את איומיו של הנשיא האיראני מחמוד אחמדינג'ד.
כמו כן רב הדמיון בין מדיניותה של ארה"ב כלפי שני
המשטרים הסוררים בפיונגיאנג ובטהראן. ארה"ב, המעצמה הצבאית החזקה ביותר
בעולם, מתוך הכרה במִגבלות כוחה, נהגה כלפי שני המשטרים האלה, ככלל, במדיניות של
איפוק, הבלגה, ואף חיזור באמצעות הצעת תמריצים כלכליים. בתקופת נשיאותו של ביל
קלינטון באמצע שנות ה-90 התנהל משא ומתן מייגע בין ארה"ב לצפון קוריאה, כדי
למנוע ממנה לפתח נשק גרעיני. המשא ומתן הדו צדדי הזה נמשך בתקופת נשיאותו של גורג' וו. בוש (בוש הבן) בין
השנים 2007-2003, במקביל לשיחות בין
ארה"ב יחד עם קבוצת מדינות (רוסיה, סין, יפן, דרום קוריאה) מול צפון קוריאה. למען
השגת אותה המטרה והיא מניעת התחמשותה של
איראן בנשק גרעיני, התנהלו שיחות בין איראן לקבוצה של מדינות (החל מ-2003) אליהן
הצטרפה ארה"ב (מ-2006 באופן חלקי, ומ-2009 בתקופת נשיאותו של ברק אובמה באופן
מלא) – והן חמש החברות הקבועות במועצת
הביטחון + גרמניה – שיחות שהוכתרו לכאורה בהצלחה בחתימה על הסכם ביולי 2015.
המשאים ומתנים עם פיונגיאנג
וטהראן, גם אם לפעמים היו מניבים הסכמים,
הרי במוקדם או במאוחר הם היו מופרים מצד שני המשטרים הסוררים. צפון קוריאה כבר החל
מ-1998 הפרה את ההסכם שחתמה עם ממשלו של ביל קלינטון ב-1994 להפסיק את תוכניתה
לפיתוח נשק גרעיני, וב-2006 פוצצה מטען גרעיני. ב-2009 השיחות הרשמיות עם צפון קוריאה בשאלת הגרעין
הופסקו, לאחר שזו גירשה מתחומה פקחים שנועדו לעקוב אחר פעילותה הגרעינית. מדיניותה
המתונה של ארה"ב כלפי פיונגיאנג
וטהראן, ככלל, לא השתנתה בהתחלף הממשלים בוושינגטון, ואף ג'ורג' וו. בוש (בוש הבן)
– לאחר שהסתבך בשתי מלחמות באפגניסטן
ובעיראק – המשיך בה. ההצדקה למדיניות הזו
הייתה כי בהיעדר אופציה צבאית ממשית, לחץ
דיפלומטי קבוצתי מגובֶּה בסנקציות, תוך השארת פתח להסכם מכובד לצד הנלחץ, מאט ומעקב את תוכניות הגרעין.
