זיסר, אייל. פניה של סוריה: חברה, משטר ומדינה (תל אביב, 2003) [סיכום וביקורת]

 זיסר, אייל. פניה של סוריה: חברה, משטר ומדינה (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, 2003). 346 עמ' כולל הערות ומפתח שמות.

אייל זיסר נולד ב-1960 בחיפה והוא פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו מתרכזים בהיסטוריה המודרנית של סוריה ולבנון. סיכום הספר משקף את גרסתו של המחבר, כולל השערותיו ודעותיו. הוספתי פרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום.

סוריה העצמאית: מגמות ותהליכים עד שלטונו של חאפז אל-אסד, 1970-1946

סוריה עד מהפכת מפלגת הבעת' ב-1963   ההיסטוריה הסורית, מאז  יום עצמאותה ב-17 באפריל 1946 [שנחוג ביום סיום פינוי החיילים הצרפתים משטחה] ועד לשלטונו של חאפז אל-אסד ב-1970, התאפיינה בחוסר יציבות פוליטית והפיכות צבאיות. ההפיכה הצבאית הראשונה התחוללה במארס 1949 בידי חוּסני (בתעתיק חסני) אל-זעים, כורדי מהעיר חלבּ. ההפיכה בוצעה בסיוע המודיעין האמריקאי. ארה"ב קיוותה שזעים יבצע רפורמות שיהפכו את סוריה למדינה יציבה,  נאמנה למערב ומתנגדת להתפשטות קומוניסטית. זעים הודח בהפיכה צבאית נוספת באוגוסט 1949, ובאותה השנה בדצמבר התחוללה הפיכה צבאית שלישית בידי אדיבּ אל-שישכְּלי. שישכלי הודח בפברואר 1954. הפיכות צבאיות המשיכו להתחולל בסוריה בשנות ה-50 וה-60. הן היוו ביטוי להיעדר מוסדות שלטון פוליטיים חזקים לאחר יציאת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, כאשר הצבא בתור הכוח המאורגן החזק ביטא בצורה זו או אחרת את חוסר שביעות רצונו של הציבור ושלו עצמו מהמצב הקיים. הסיבות לכישלון ההפיכות ומעבר השלטון בעקבותיהן לשלטון האזרחי נעוצות בחולשתו של הצבא, שלא יכול היה להשתלט על כל מוקדי השלטון. כמו כן, הצבא היה מפולג  על בסיס עדתי ואידיאולוגי כמו הציבור הסורי, כאשר הזרמים הפוליטיים החשובים בצבא היו הפאן ערביות בדמות מפלגת הבעת', הלאומיות הסורית שיוצגה על ידי המפלגה הסורית הלאומית (פ.פ.ס.) והקומוניזם בדמות המפלגה הקומוניסטית.

חוסר היציבות בסוריה וחולשתה בשנות ה-50,  הביאו לניסיונות של שכנותיה ומעצמות אזוריות להשתלט עליה. המרחב הסורי (בִּלאד אל-שַעם) כלל במקורו את סוריה רבתי, קרי סוריה, עבר הירדן, ארץ ישראל ולבנון. מהשטח הזה, בתוקף הבנות אנגלו-צרפתיות והשלטון הקולוניאלי הצרפתי בסוריה, נקרעו עבר הירדן, ארץ ישראל, לבנון ומחוז אלכסנדרטה. מלך ירדן עבדאללה מהשושלת ההאשמית, עד להירצחו ב-1951, שאף לקדם את רעיון סוריה הגדולה באמצעות השתלטות על סוריה וחלקים מארץ ישראל ולבנון. עד לנפילתה של השושלת ההאשמית בעיראק ביולי 1958, המשטר בעיראק ניסה לקדם את רעיון "הסהר הפורה", שיכלול את סוריה ועיראק. מול הציר ההאשמי התייצבה מצרים, בראשות המלך פארוק ואחריו גמאל עבד-אל-נאצר, וערב הסעודית. שתי המדינות האלה שיתפו פעולה עד אמצע שנות ה-50 כדי למנוע שינוי הסטאטוס קוו בעולם הערבי והתחזקות השושלת ההאשמית, אשר שלטה בעיראק וירדן. נוסף לשכנותיה של סוריה, גם שירותי הביון של ארה"ב היו מעורבים במאבק על השלטון בסוריה, בניסיון למנוע השפעה סובייטית והתחברות למשטרו של נאצר המקורב לבריה"מ.

בשלהי 1957 נאצר עדיין התנגד להצעה מצד קצינים סורים לאיחוד בין ארצם למצרים. האיחוד עם מצרים ראשיתו בפוטש של קציני צבא שנועד לכפות את האיחוד על הפוליטיקאים. לאחר הקמת האיחוד המצרי- סורי בפברואר 1958, שנקרא "הקהילייה [רפובליקה] הערבית המאוחדת" (קע"ם) –  נאצר, על מנת לבסס את שלטונו על סוריה ולמנוע התקוממות נגד שלטונו, פעל להחליש את כוחו של הצבא הסורי. הצבא הסורי הוכפף למפקדת הצבא המצרי בקהיר וקצינים מצרים מונו בו לתפקידי מפתח. סדר הכוחות של הצבא הסורי קוצץ ובמקביל הוצבו בסוריה בין 15 ל-20 אלף חיילים מצרים. קצינים סורים, בהם צאלח ג'דיד וחאפז אל-אסד – יליד 1930 ושליט סוריה בין השנים 2000-1970 – שנתפסו כבעלי השפעה, הוגלו למצרים. בדומה לאיחוד עם מצרים, גם פירוקה של קע"ם נעשתה בהפיכה צבאית בסוריה. תוכניתה של נאצר להטמיע את סוריה במצרים נכשלה וקע"ם פורקה בספטמבר 1961.

עוד בטרם עצמאותה של סוריה, מנהיגים של הסוכנות היהודית ניהלו משא ומתן עם מנהיגים סורים בכירים, במטרה לזכות בהכרה בהקמתו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל. מנהיגים סורים אחדים גילו נכונות להכיר בקיומה של ישות יהודית בארץ ישראל – אך לא בהפיכתה לרוב יהודי ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הנכונות להכרה הזו נעשתה  על סמך הבטחה של מנהיגי הסוכנות, כי בתמורה לכך תפעל הסוכנות היהודית לקידום עניינה של התנועה הלאומית הסורית במאבקה למען עצמאות מידי צרפת. אם היה סיכוי להסכם כלשהו סורי-ציוני, הרי הוא חוסל בשנת 1942 כאשר התנועה הציונית הכריזה בראשונה על מטרתה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, והסיכוי נעלם לחלוטין ב-1943 כאשר סוריה הפכה לרפובליקה עצמאית [אך הצבא הצרפתי נותר בה עד 1946] תחת מנהיגותו של שוּכּרי אל-קוּוַתְלי  (בתעתיק שכרי אל-קותלי), מדינאי פאן ערבי ופרו פלסטינאי בולט. דוד בן גוריון מנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל, נואש מהידברות עם הסורים כבר ב-1934 בעקבות שיחות שקיים עם שני מנהיגים סורים גולים בז'נבה.

ב-1948 שוכרי קוותלי בתפקיד הנשיא קיבל את ההחלטה לפלוש לארץ ישראל בעקבות לחצה של דעת הקהל, ובעיקר הקצינים בדרג הביניים שהושפעו מפאן ערביות. כל אלה קראו להיחלצות למען תושביה הערבים של הארץ. כמו כן, סוריה חששה כי הימנעותה מנטילת חלק במלחמה, תחזק את מעמדה של עבר הירדן בראשות המלך עבדאללה, אשר החליט להשתתף במלחמה:  הדבר יקדם את ניסיונו של עבדאללה להקים את "סוריה הגדולה" שתכלול את סוריה, לבנון ועבר הירדן. במאי 1948 מנה הצבא הסורי כ-10,000 איש ובאותו החודש שלח   לחזית נגד ישראל 3000-2,500 איש. על אף שהמתקפה הסורית נהדפה והמלחמה הצטיירה בעיני הסורים ככישלון, בסיום המלחמה נותרו בידי סוריה חלקים זניחים של ארץ ישראל המנדטורית, אשר בהתאם להסכם שביתת הנשק של יולי 1949 הוכרזו ל"אזורים מפורזים". ההסכם העניק לישראל את ניהולם האזרחי של השטחים האלה, אך השאיר את שאלת הריבונות עליהם בלתי ברורה.

ניסיונו של חוסני אל-זעים בימי שלטונו הקצר בדמשק במהלך 1949 להגיע להסדר עם ישראל היה מנותק לחלוטין מן המגמות ששלטו בדעת הקהל הערבית והסורית. על כן, גם אם היה מצליח להגיע להסדר מרחיק לכת עם ישראל באביב 1949, הרי היה זה הסכם שלא יכול היה  לצאת אל הפועל. בתקופה שבין הסכם שביתת הנשק ב-1949 לבין מלחמת יוני 1967, התפתחה מעין מלחמה זעירה בין ישראל לסוריה בה כל צד ניסה להשתלט על השטחים המפורזים שהפרידו בין שתי המדינות.

הקדמה לשלטון הבעת': העדה העלווית בסוריה  העדה העלווית הינה עדת המיעוט הגדולה בסוריה. העלווים  מהווים כ-12% מכלל האוכלוסייה במדינה. יש לציין כי מדובר בהערכה בלבד, כי מאז עליית הבעת' לשלטון ב-1963 המשטר אינו מפרסם סטטיסטיקות עדתיות. מרבית העלווים, למעלה מ-70% מרוכזים ב"הר העלווים" – שרשרת הרים המקבילה לחוף הסורי. ריכוזים עלווים מצויים בסוריה גם לאורך מישור החוף.

הדת העלווית נוסדה במאה ה-9 על ידי מוחמד אִבּן אל-נוּצַייר (בתעתיק נציר) ממוצא פרסי שפעל בעיראק. על שמו כונו העלווים  נוּצַירים. האמונה העלווית כוללת סממנים שיעים ברורים כמו הערצת עלי אבן אבו טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא מוחמד. באמונה העלווית יש גם סממנים נוצרים ברורים, כמו ציון מרבית החגים הנוצרים, פולחן מרים הקדושה, ובעיקר האמונה בשילוש הקדוש. השילוש הקדוש של העלווים מורכב מעלי אבו טאלב שנחשב להתגלמות אלוהים באדם בשר ודם, במוחמד – נביאו של אללה, ובסלמאן אל-פאריסי, שליחו ובן לווייתו של הנביא מוחמד. חוקרת האסלאם חוה לצרוס-יפה סבורה כי האמונה העלווית אינה אלא  "הלבשת הדת הקדומה והאלילית של תושבי ההר בלבוש שיעי, או אסמאעילי  מונותיאיסטי חיצוני" (עמ' 144). הסממנים הפגאניים באמונה העלווית מתבטאים בין היתר בזיהויו של עלי עם השמש, מוחמד עם הירח, וסלמאן אל-פאריסי עם השמים. אחד מעקרונות האמונה העלווית הוא שמירה על סודיות (תקיה). עיקרי האמונה העלווית נשמרים, בדומה לעדה הדרוזית, אצל אנשי הדת הבכירים. במאות ה-10 וה-11 האמונה העלווית התפשטה בקרב שבטים שישבו ברצועת ההרים המקביל לחוף הסורי. מקורם של השבטים האלה לוט בערפל. ייתכן שאלה הם תושביה הקדומים של האזור. אל אזור ההרים העלווי בסוריה היגרו עלווים מאזורים אחרים, בהם משבט כלביה בעיראק. לשבט כלביה שייך חאפז אל-אסד, שליט סוריה בעתיד. העלווים סבלו מרדיפות בתקופת השלטון העות'מאני שניסה לכפות עליהם את האסלאם האורתודוכסי.

במשך שנים רבות נחשבו העלווים בעיני שכניהם כעדת מיעוט בזויה ונחותה. הם עבדו בחקלאות, לרוב כעובדים שכירים, ובנותיהם מגיל ילדות עבדו כמשרתות. פוסק הלכה סוני קבע בימי הביניים כי דמם של העלווים מותר, אם לא יביעו חרטה וישובו לאסלאם, וכי "הם  כופרים יותר מן היהודים ומן הנוצרים, ולמעשה אף מאלו העובדים את הכוכבים ואת המזלות" (עמ' 143-142). גם פוסקי הלכה שיעים הסתייגו מהעלווים על שהגזימו בהערצתם לעלי אבן אבו טאלב.

שינוי במעמדם של העלווים חל בשנות ה-20 של המאה ה-20 בתקופת המנדט הצרפתי על סוריה. הצרפתים ראו בעלווים עדה לא ערבית אשר שורשיה בנצרות, שהתקיימה בטרם הגעת הערבים והאסלאם ואותה שאפו להחיות. בשנת 1920 הקימו הצרפתים את חבל העלווים ובשנת 1929 הפכו אותו למדינת העלווים. ישות מדינית זו התקיימה עד 1936.

הצבא הסורי הוקם על ידי השלטון הצרפתי בתור "הכוחות המיוחדים". התאריך הפורמאלי להקמתו הוא 20 במאי 1930, אותו מציינים בסוריה כיום הצבא. הצרפתים גייסו לכוחות המיוחדים מתנדבים בעיקר מקרב עדות המיעוטים, כמו העלווים, אך גם מקרב הסונים מאזורי הכפר והפריפריה. זאת כדי להגביר את מגמת פיצול בין העיר לכפר, לנצל ולעודד את הנטיות הבדלניות של עדות המיעוטים, ולמנוע מהרוב הסוני לכונן מדינה סורית עצמאית. זו גם הייתה הסיבה להקמת המדינה העלווית על ידי הצרפתים. הגיוס לצבא היווה הזדמנות עבור הקבוצות החלשות בחברה לשפר את מצבן הכלכלי ולהתקדם. בשנת 1944 היוו הסונים 30% מחיילי "הכוחות המיוחדים" והעלווים  22% –   בעוד שיעורם באוכלוסייה היה כ-12%.

בתחילת השלטון הצרפתי העלווים התייחסו בחשדנות כלפיו, אבל בהמשך שיתפו פעולה איתו. לאחר שרעיון הקמת המדינה העלווית התברר כבלתי מעשי, ב-1936 צרפת ויתרה עליו ופעלה לשלב את העלווים במדינה הסורית. יחסם של הסונים כלפי העלווים השתפר. אחת הדרכים לשילובם של העלווים במדינה ולהתקדמותם הייתה יציאתם מהאזור העלווי, רכישת השכלה והתגייסות לצבא. זה היה מסלול התקדמותו של חאפז אל-אסד. בגיל 14 הוא עזב את עיר הולדתו קרדאחה ועבר ללאד'קיה, בה רכש השכלה תיכונית, בגיל 16 הצטרף למפלגת הבעת' ובגמר לימודיו התיכוניים התגייס לצבא. נוסף לבחירה במסלול הצבאי כדי לזכות בקידום, בני העדות יכלו להצטרף למפלגות הרדיקליות, כמו הבעת' והמפלגה הלאומית הסורית.

העדה העלווית ומהפכת הבעת'  הפיכת הבעת' ב-8 במארס 1963 בוצעה על ידי קציני צבא, אך לא רק מתומכי הבעת'. מפלגת הבעת' נוסדה בדמשק ב-1947 על ידי מישל עפלק (יווני-אורתודוכסי)  וצלאח אל-דין אל-ביטאר (מוסלמי-סוני). מייסד הבעת', מישל עפלק, ראה באסלאם חלק מהמורשת הערבית. הוא השתמש באידיאולוגיה של המפלגה במונחים השאובים מהאסלאם, בהנחה כי בדרך זו יוכלו רעיונותיו להיקלט ביתר קלות בחברה הערבית הדתית-מסורתית ולהוות מקור השראה בקרב חסידי המפלגה החדשה. המילה בעת', במובן של תחייה, בהקשר של תחיית האומה הערבית, כפי שנעשה בה שימוש על ידי עפלק, מקורה במשמעותה הדתית היא תחיית המתים ושליחת הנביא מוחמד. המילים "רִסאלה" (שליחות) ו"אומה" (ציבור המאמינים) שמקורם דתי מצאו שימוש בסיסמה היסודית של מפלגת הבעת' והיא "אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית". את התבטאויותיו החמות של עפלק כלפי האסלאם ומוחמד יש לראות גם על רקע מודעותו למעמדה החזק של דת האסלאם בקרב הערבים, שלא יכול היה – במיוחד בהיותו נוצרי – לנסות לצאת נגדה. עם זאת, לעפלק היה יחס שלילי כלפי הממסד הדתי האסלאמי בו ראה, במידה רבה, גורם ריאקציוני בעיקרו, המונע או מעכב את תחייתה והתחדשותה של האומה הערבית. עפלק דגל במדינה חילונית בה יתקיים חופש פולחן לכל הדתות. 

מאז עלותו לשלטון ב-1963 פעל המשטר הבעת'י להפיכתה של סוריה למדינה חילונית. נוסף לגורם האידיאולוגי, מאבקו של הבעת' עם הממסד הדתי שיקף גם את מאבקם  החברתי-כלכלי של אותם השכבות העניות שייצג המשטר מול המעמד העירוני הסוני  המבוסס, בעל הקשרים ההיסטוריים לממסד הדתי הישן. בעקבות עליית הבעת' לשלטון ב-1963 תנועת "האחים המוסלמים" הוכרזה כבלתי חוקית ונאלצה לפעול בתנאי מחתרת קשים. מהומות דתיות נגד המשטר פרצו בעיר חמאה (حماة) [בעברית מקובל לכתוב את שמה חמה]  באפריל 1964, אשר דוכאו ביד קשה בידי השלטון. 

מפלגת הבעת' דגלה בפאן ערביות. אבל בפועל נתנה המפלגה הזו עדיפות לאינטרסים הסוריים על פני הפאן-ערביים. נכון, הבעת' פעל למען איחוד עם מצרים ב-1958, אבל הדבר נעשה כדי לבסס את שלטונו מול המפלגות היריבות, ובראש וראשונה המפלגה הקומוניסטית הסורית. כאשר התברר למפלגת הבעת' כי האיחוד עם מצרים הביא למיזוג בשליטה מצרית, הבעת' תמך בפרישה מהאיחוד ב-1961. באפריל 1963 התנגד הבעת' לכינון איחוד מצרי-סורי-עיראקי.  שלטון הבעת' בשנות ה-60 התאפיין בנקיטת עמדות קיצוניות בתחומי הפנים והחוץ, כולל בנושאים בין ערביים ובסכסוך הישראלי-ערבי. את הקיצוניות הזו יש לייחס חלקית לתחרותו האידיאולוגית עם משטרו של נאצר, תוך חשש מהשתלטות מחודשת של תומכיו של נאצר על סוריה.

הכוח המניע, אם כי לא היחיד, שעמד מאחורי הפיכת 1963 היה "הוועדה הצבאית", קבוצה של קציני צבא שהיו מקורבים למפלגת הבעת'. הנהגת "הוועדה הצבאית" כללה שלושה עלווים שהיו הרוח החיה בהקמתה: צלאח ג'דיד, מוחמד עומראן, וחאפז אל-אסד. במהלך תקופת שלטונם התפתח עימות חריף על רקע אישי ופוליטי וגם אידיאולוגי בין הקצונה העלווית לבין מייסדי מפלגת הבעת' מישל עפלק וצלאח אל-ביטאר אליהם חברו גם כמה קצינים סונים בכירים, בהנהגת אמין אל-חאפז, וגם מוחמד עומראן. ידם של הקצינים העלווים הייתה על העליונה, ובהפיכה ב-23 בפברואר 1966 הם סילקו את יריביהם הפוליטיים:  הקבוצה הסונית, ואחר כך גם קצינים בני העדות הדרוזית והאסמאעילית. הקידום בצבא הסורי בתקופת המשטר הבעת'י נעשה לא מתוך שיקולים מקצועיים, אלא על בסיס נאמנות למשטר. יש לציין כי העלייה המהירה של חאפז אל-אסד עצמו בסולם הדרגות החלה ונמשכה מאז עליית הבעת' לשלטון ב-1963. אסד, אשר ב-1963 היה סרן (נקיב), בדצמבר 1964 מונה לאלוף (לואאי) ולמפקד חיל האוויר, וביולי  1968 קודם לדרגת פילדמרשל (פריק). במשטר שהוקם בפברואר 1966 הוא כיהן כשר ההגנה והמשיך להיות מפקד חיל האוויר.

כאשר הפכו העלווים לשליטי המדינה הסורית ב-1966, האיש החזק של המשטר צלאח ג'דיד, העדיף לנטוש את הצבא ולהטיל את יהבו על מוסדות המפלגה כמקור לתמיכה פוליטית, בדומה לדגם הסובייטי של יחסי מפלגה-צבא. הוא עזב את תפקיד הרמטכ"ל ומינה את עצמו לתפקיד סגן  המזכ"ל של הבעת' בסוריה. שלטונם הממשי של העלווים במדינה באמצעות הצבא והמפלגה נעשה במסווה של שלטון סוני. את תפקידי הנשיא וראש הממשלה הפקיד צלאח ג'דיד בידי סונים: נור אל-דין אל-אתאסי ויוסף זועין, בהתאמה.

הגישה החילונית של הבעת' הגיעה לשיאה בתקופת שלטונו של הפלג הרדיקאלי של המפלגה בין השנים 1970-1966. המשטר שאף להשמיט את היסוד האסלאמי מן הלאומיות הערבית הסורית לא רק מסיבות אידיאולוגיות, אלא כיוון שבתור מיעוט עלווי במדינה בעלת רוב  סוני, מצא את עצמו בעמדה נחותה. יש לזכור כי ערבים סונים מהווים כ-60% מתושבי סוריה. זיקתם של עלווים, דרוזים והאמסאעילים לאסלאם הסוני היא רופפת, והמיעוט הכורדי – על אף היותו מוסלמי-סוני – שונה במוצאו האתני ואין לראות בו חלק מהרוב הסוני. באפריל 1967 פורסם בביטאון הצבא של סוריה מאמר אשר למעשה דגל באתיאיזם לוחמני. המאמר עורר מהומות ואילץ את המשטר להתנער ממנו ולאסור את מחברו, אבל נראה שהוא שיקף הלכי רוח בקרב רבים מפעילי המפלגה. בתפישתם החילונית היו אנשי הבעת' השמאלי קרובים להשקפת המפלגה הקומוניסטית ושל המפלגה הסורית-הלאומית.

העימות בין סוריה לישראל גבר בעקבות עליית הבעת' לשלטון ב-1963, ואף הקצין יותר בעקבות עלייתו לשלטון של הפלג השמאלי-רדיקאלי של הבעת' ב-1966. נוסף להמשך הסכסוך על השטחים המפורזים – אשר בהתאם להסכם שביתת הנשק מ-1949 הריבונות עליהם נותרה בלתי ברורה –  התגברו פעולות הטרור של הפלסטינים, בחסותה של סוריה ומשטחה, נגד ישראל. כמו כן פעלה סוריה להטיית מקורות הירדן. המיליטנטיות הסורית נגד ישראל שיקפה את האידיאולוגיה של המשטר וגם נועדה להסיח את דעת הקהל מבעיות פנים ולגייס תמיכה במשטר מבפנים ומבחוץ. על אף המיליטנטיות הזו, סוריה לא הייתה מוכנה לנהל מלחמה רחבה נגד ישראל. חילופי המשטר התכופים בהפיכות צבאיות הביאו לטיהורים בקרב הקצינים הבכירים ופגעו בכושר הלחימה של הצבא. בעת מלחמת יוני 1967 ("מלחמת ששת הימים"), המשטר הבעת'י – בניגוד גמור לתדמיתו הלוחמנית – ניסה להשתמט מן המערכה. כאשר תקפה ישראל ברמת הגולן, החזית הסורית קרסה מהר. שידור הודעה ברדיו דמשק מטעם שר ההגנה חאפז אל-אסד, לפיה העיר קוניטרה נפלה בידי צה"ל – שש שעות בטרם הגיעו אליה ראשוני החיילים הישראלים – הביא לנטישה מבוהלת של העיר בידי מגִניה. ייתכן שהשידור נבע מחשש שצה"ל עומד לעלות על דמשק, וההודעה נועדה להביא להתגייסותה של בריה"מ לטובת סוריה. אסד ניסה להתנער מהאחריות להודעה הזו בתואנה כי היא שודרה ללא ידיעתו ואף מאחורי גבו.

תקופת שלטונו של חאפז אל-אסד (2000-1970)

הצבא: משענתו העיקרית של המשטר   חאפז אל-אסד תפס את השלטון בהפיכה צבאית ב-16 בנובמבר 1970, במהלכה הדיח את צלאח ג'דיד. בהפיכה של אסד אפשר לראות את שיא תהליך המעורבות של הצבא בפוליטיקה – שהחל עם ההפיכה הצבאית של חוסני אל-זעים ב-1949.  ב-1970 הצבא השתלט על מוסדות הבעת' והממשל שהיו נאמנים לג'דיד. כדי להעניק נופך של לגיטימציה לשלטונו כונן אסד מוסדות אזרחיים ומפלגתיים, בהם מועצת העם (פרלמנט),  ואף התיר פעילות מפלגות אחרות, בנוסף לבעת'. ניצחונו של אסד על ג'דיד הוכיח כי ניסיונו של האחרון להטיל את מרות המפלגה על הצבא נכשל. ג'דיד, אשר נתמך בידי מוסדות המפלגה והממשל, הודח בקלות על ידי אסד שנתמך בידי הצבא. בניגוד להפיכות קודמות, הפעם לא היה פילוג בצבא אשר התייצב מאחורי מפקדו, אסד. אסד גם לא נזקק להסתתר מאחורי מייסדי הבעת' (כמו בהפיכה ב-1963) או מאחורי חברי בעת' סונים (כמו בהפיכה ב-1966). הוא נטל את השלטון לידיו ומינויו לנשיא אושר במשאל עם בפברואר 1971. כאמור, תפיסת השלטון בידי אסד ב-1970 הייתה שיאו של מעורבות הצבא בפוליטיקה – אבל אפשר לראות באירוע גם את סיומו של תהליך המעורבות הזו. סיום המעורבות התבטא בכך שכעת התרכז הצבא לא בהפיכות, אלא במשימות ביטחוניות. מקום חשוב הוקדש להכשרתו של הצבא לעימות מול ישראל, במיוחד בעקבות אובדן רמת הגולן לישראל לאחר מלחמת יוני 1967. כמו כן השתמש אסד בצבא להגנה מול תורכיה ולקידום אינטרסים סוריים בירדן ובלבנון.

עם זאת, המשימה הראשונה של הצבא נותרה להבטיח את היציבות הפוליטית בסוריה. לנוכח החשיבות של השליטה בצבא קבע אסד סעיף בחוקה (בתחילת 1973) לפיו "נשיא הרפובליקה הוא המפקד הכללי של הצבא והכוחות המזוינים" (עמ' 212). הצבא הפך לנדבך מרכזי של מוסד המדינה וגדל במיוחד בתקופת שלטונו של הנשיא חאפז אל-אסד מכ-50,000 חיילים לכדי קרוב לחצי מיליון. ברגעים הקריטיים לקיומו של המשטר ולשלטונו האישי של הנשיא, נזקק אסד לצבא. הצבא מילא תפקיד מכריע בדיכוי המרד האסלאמי בין השנים 1982-1976. נוסף לכך, בעימות בין חאפז אל-אסד לאחיו רִפעת בין השנים 1984-1983, כאשר לפקודתו של רפעת עמדה דיוויזיית עילית, הנשיא הצליח לגבור על אחיו לאחר שגייס לצדו את מרבית מפקדי הצבא. אסד הותיר את הצבא, לפחות להלכה, כפוף למפלגת הבעת'. ואולם בפועל ניסיון להטיל את מרות המפלגה על הצבא נכשל. העימות בין אסד לאחיו ב-1984-1983 התנהל בעיקרו בתוך המערכת הצבאית, תוך התעלמות מוחלטת מן המנגנון המפלגתי. אסד, לאחר ניצחונו  על אחיו ב-1984, דאג להחליף את מוסדות המפלגה בנאמניו.

משטרו של אסד שאף להועיד את הצבא לשתי משימות סותרות. מצד אחד רצה להפכו לצבא מקצועי אשר ישרת את האינטרסים הלאומיים של ארצו ובראש וראשונה בעימות נגד ישראל. אבל מטרה אף חשובה  יותר מנקודת ראותו של אסד הייתה להשתמש בצבא להבטחת שלטונו. בהתאם לכך, כוחות העילית, שלכאורה אמורים היו להישלח לחזית מול ישראל, הוצבו סביב דמשק. כמו כן, המינויים הבכירים בצבא בתקופת שלטונו של אסד נעשו לא על סמך שיקולים מקצועיים אלא שיקולים פוליטיים: על סמך היכרות אישית עם אסד ונאמנות כלפיו. עוד ראוי לציין כי שירותם הממושך של הקצינים הבכירים, בלי להוציאם לגמלאות כדי לרענן את הפיקוד – מגמה שנעשתה מתוך שיקולים פוליטיים גם כן – פגעה בתפקוד הצבא שנדרש בהתמדה להתחדשות בשדה הקרב.  אף על פי כן, נראה כי אסד הצליח  להפוך את הצבא הסורי לכוח בעל עוצמה וליריב ראוי לצה"ל. בתחילת שנת 2000  מנה הצבא הסורי כחצי מיליון חיילים. הגידול העצום בצבא נבע לא מסיבות פנים אלא היה פועל יוצא מהעימות המתמשך עם ישראל.

מדיניותו של המשטר להבטחת יציבותו מול הגורם העדתי   והדתי   בתקופת שלטונו של אסד חל גיבושה של העדה העלווית סביב מנהיגותו. גרעינו של המבנה השלטוני שהקים אסד הושתת על בני משפחתו ובני שבטו, שבט הכלביה. הוא כלל את אחיו רפעת עד 1984-1983, ומאז ראשית שנות ה-90 את בניו.

ניתן להבחין בגורמים אחדים  לתקופת השלטון הארוכה והיציבה של חאפז אסד. החשוב שבהם הוא הבטחת שליטתם של בני העדה העלווית במוקדי הכוח העיקריים בסוריה ובמיוחד הצבאיים-ביטחוניים. רוב הקצונה הבכירה בצבא בתקופת אסד הייתה ממוצא עלווי ובחלקה נמנית עם שבטו של הנשיא אסד, שבט הכלביה, או משפחת אשתו מח'לוף.  על בני שבטו של אסד נמנו הרמטכ"ל עלי אצלאן (2002-1998) וחלק מבכירי הצבא ומנגנוני הביטחון. בסביבות שנת 2000 העלווים היוו רוב בקרב מפקדי יחידות העילית של הצבא הסורי וכ-90% מכלל המפקדים הבכירים בצבא. בשנות ה-90 קם דור חדש של קצינים עלווים, אשר חלקם הם בניהם של קצינים עלווים. קצינים מהעדות האחרות – כמו סונים ודרוזים – לא היו מופקדים על יחידות עילית, הערוכות בקרבת דמשק, שבידיהן להכריע את גורלו של המשטר. בתקופת אסד הוקמו מנגנוני ביטחון בהם הועסקו למעלה מחמישים אלף איש שתפקידם לשמור על המשטר. העלווים שלטו בגופי ביטחון הפנים המרכזיים. כמו כן הקים אסד פלוגות מיוחדות, רובם על טהרת העלווים הכפופות לנשיא שתפקידן להגן על המשטר מול הצבא או מתנגדים בציבור הסורי. על אלה נמנתה "פלוגת ההגנה" שבראשה עמד בשעתו אחיו רפעת. ואולם בשלהי 1983 ותחילת 1984, כאשר רפעת ביקש לנצל את הדיביזיה שלו לקידום מעמדו תוך קריאת תגר על אחיו, הנשיא הוציא את היחידה הזו מידיו, הרחיק ממנה את נאמניו של רפעת והדיביזיה הוכפפה לצבא כיחידה רגילה. במקומה הוקם כוח חדש, דיביזיית "משמר הרפובליקה".

אסד הביא לשיא את תהליך שילובה של העדה העלווית לתוככי המדינה הסורית. תהליך זה עמד לכאורה בצילן של שתי מגמות סותרות.  מצד אחד חיזוק תחושת הלכידות או אף ההשתייכות העדתית העלווית, ומצד שני טשטוש הזהות העלווית לטובת אימוץ זהות סורית-ערבית. למגמה של חיזוק הלכידות העדתית אפשר לראות מתן עדיפות מצד המשטר בהפניית משאבים לפיתוח האזור העלווי. הנמלים לאד'קיה, בניאס וטרטוס הורחבו; הוקמה תשתית כלכלית הכוללת מפעלי תעשייה, בתי זיקוק ותחנות כוח; הורחבו מערכות הבריאות, הרווחה והחינוך. בלאד'קיה הוקמה אוניברסיטה. לראשונה בתולדותיה נהנית העדה מבסיס גיאוגרפי איתן ובו תשתית כלכלית. בניגוד למחצית הראשונה של המאה, בסביבות שנת ה-2000 הפכו העלווים לרוב בערים לאד'קיה בניאס וטרטוס.

אסד חשב שבסיס התמיכה של הצבא במשטרו הכרחי אך אינו מספיק כדי לזכות בתמיכה ציבורית רחבה. לכן ביסס את שלטנו על קואליציה שבמרכזה עדתו העלווית ולצדה בני עדות המיעוטים האחרות, כמו דרוזים ואסמאעילים. בקואליציה הזו ובאופן בולט נכללו גם בני העדה הסונית מאזורי הכפר והפריפריה, שבידיהם הופקדו משרות בעיקר בממשל האזרחי. הברית בין עדות המיעוטים והסונים מהפריפריה, עליה נשען משטרו של אסד,  נכונה על בסיס משותף של הכוחות החברתיים האלה לפעול לחיסולו של הסדר הישן ולהביא לחלוקה צודקת יותר של עמדות הכוח והמשאבים במדינה. הקצינים והפוליטיקאים הסונים מן הפריפריה העניקו למשטר תמיכה גם בשעותיו הקשות. הבולטים בהם: סגן הנשיא עבד אל-חלים ח'דאם, סוני מן העיר בניאס; ראש הממשלה מחמוד אל-זועבי (2000-1987); עבדאללה אל-אחמר, סגן מזכ"ל הבעת', סוני מכפר שמצפון לדמשק; שר החוץ, פארוק אל-שרע, סוני יליד דרעא, ושר ההגנה מוצטפא טלאס, מכפר ליד חומץ. מאז ראשית שנות ה-90 החלה להתרקם ברית חדשה בין הקצונה העלווית לבין האליטה הכלכלית – סונית עירונית בעיקרה. אליטה זו שגשגה הודות לפתיחות הכלכלית שאימץ המשטר.

בתור מגמה לטשטוש הזהות העלווית של המשטר אפשר לראות את נוכחותם השולית ואף הזניחה של העלווים לא רק בצמרת הפוליטית, אלא גם בתחומי הכלכלה, החברה, המדע החינוך והתקשורת – וזאת בניגוד לשליטתם בצבא ובמנגנוני הביטחון שפעילותם נעשית בחלקה מאחורי הקלעים. בפן המוצג לראווה של המשטר, חאפז אסד היה מוקף בפמליה על טוהרת אישים סונים ובראשם עבד אל-חלים ח'דאם, מוצטפא טלאס, והרמטכ"ל וחִכמת שהאבי (1998-1974). בעת דיכוי המרד האסלאמי (1982-1976), הצבא, אשר בראשם עמדו טלאס ושהאבי, מילא תפקיד חשוב בדיכוי המרד האסלאמי-סוני. בדיכוי המרד פעלו העלווים כחלק מקואליציה רחבה שכללה סונים מאזורי הפריפריה ואפילו מן המגזר העירוני. בעקבות התקף לב בו לקה אסד בנובמבר 1983 הוא הפקיד את הניהול היומיומי של המדינה בידי חבריו הסונים בהם טלאס, שהאבי וח'דאם.

לאור המגמות הסותרות שהתקיימו ונותרו במהלך גיבוש המדינה הסורית, התשובה לשאלה האם העדה העלווית שלטה בסוריה  בתקופת אסד, היא מורכבת ואינה חד משמעית. אפשר לומר כי בסוריה התקיימה הגמוניה של העדה עלווית, עם ביטויים לשליטה של משפחת אסד ושבטו בצמרת שלה – אך  ההגמוניה הזו לא הייתה מוחלטת. השלטון העלווי שאב את כוחו גם מעדות מיעוט נוספות כמו  אסמאעילים  ודרוזים – כאשר את המעמד שרכשו לעצמם עדות המיעוט האלה היה תלוי במידה רבה בהמשך שימור ההגמוניה העלווית במדינה. ביחד, עם העלווים העדות האלה מהוות כ-40% מהאוכלוסייה. זאת ועוד. כפי שראינו, המשטר נהנה גם מתמיכתו של חלק לא מבוטל  של הרוב הסוני שמוצאו מהפריפריה ואף אליטה כלכלית עירונית.

חאפז אל-אסד פעל למתֵן את הקו האנטי אסלאמי של קודמיו, וזאת כחלק מהרחבת בסיס השלטון שלו. הוא נטל חלק בתפילות במסגדים סוניים בדמשק, שיפר את השכר של אנשי הדת וביקש לקרבם לשלטון. כמו כן פעל להשיג לגיטימציה דתית לבני עדתו העלווית, במיוחד לנוכח החוקה הסורית החדשה לפיה הנשיא חייב להיות מוסלמי. בפברואר 1973 ביקש אסד לאשר חוקה זמנית משנת 1969 – מתקופת כהונתו של הבעת' הרדיקאלי – בה הושמטו הסעיפים שקבעו כי האסלאם הוא דתו של הנשיא וגם מקור החקיקה במדינה. על רקע זה פרצו מהומות בכל רחבי סוריה ואסד נאלץ להשיב את הסעיפים האלה לחוקה. ואולם בעקבות זאת, חייב היה אסד, בתור נשיא, להשיג הכרה בעדתו העלווית כמוסלמים, במיוחד לנוכח פוסקי הלכה סונים שקבעו כי העלווים הם כופרים ואינם מוסלמים. הכרה זו השיג אסד ביולי 1973 מצד מנהיג שיעי בלבנון, מוסא צדר, אשר קבע כי העלווים הם אחיהם של השיעים, כלומר משתייכים לזרם השיעי של האסלאם. בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 ולברית שנרקמה בין סוריה לאיראן, הגביר המשטר את מאמציו לשלב את העלווים בעולם השיעה. עם זאת, איראן נמנעה להעניק לגיטימציה דתית מפורשת לבני העדה העלווית.

מאמציו של אסד לפייס את חוגי הדת בסוריה היו לשווא. בשנת 1976 פתחו מוסלמים מיליטנטים, בחלקם חברי "האחים המוסלמים" לשעבר שהקימו ארגון קיצוני, בפעולות אלימות נגד המשטר במטרה להפילו ולהקים תחתיו מדינה אסלאמית. המרד לא היה מתוכנן ומאורגן אלא כלל סדרה של מחאות עממיות כמו שביתות והפגנות, ופעולות אלימות בהם מעשי טרור נגד המשטר ובמיוחד נגד העלווים באשר הם – לא רק אישי מפלגה, ממשל וקציני צבא, אלא גם רופאים, אנשי מדע וחינוך. ביוני 1979 בוצע טבח נגד צוערים עלווים במכללה לקציני ארטילריה בעיר חלב. בראשית 1980 נראה היה כי המרד הגיע לשיאו. לצד מתקפות טרור של קנאים מוסלמים נגד משרדי ממשלה, מטות המפלגה ומחנות צבא, פרצו ברחבי סוריה שביתות מסחר, הפגנות ומהומות. אירועים אלה התקיימו בעיקר בערים בצפון המדינה בהן חלב, חומץ, חמאה (חמה), אדליב ודיר אל-נור. המשטר שיגר אל הערים האלה כוחות צבא אשר השתלטו על המרכזים העירוניים. ביוני 1980 בוצעה התנקשות כושלת בנשיא אסד. בתגובה רצח המשטר כ-1000 עצורים וביולי חוקק חוק המטיל עונש מוות על חברוּת בארגון "האחים המוסלמים".  בפברואר 1982 עלה בידי  קנאים מוסלמים להשתלט על העיר חמאה ולהכריז עליה "שטח משוחרר". המשטר הצליח לכבוש את העיר באמצעות הפעלת נגד המורדים כוחות שריון וארטילריה, מטוסים ומסוקי קרב ואף יחידות קומנדו.

המרד האסלאמי בין השנים 1982-1976 נכשל מפאת מגבלות התמיכה של האוכלוסייה בו. המרד התרכז בערים הסוניות בעיקר בצפון. נמשכה היריבות ואף הפילוג בין שני המרכזים החשובים של התנועה האסלאמית דמשק וחלב. מנגד, הצליח המשטר לכונן קואליציה שכללה נוסף לעדות המיעוטים, סונים בפריפריה ואף בערים מסוימות, בעיקר בדמשק. והחשוב מכול, הצבא נותר נאמן למשטר ודיכא באכזריות וביעילות את המרד. המרד בסוריה היה מקרה מבחן ראשון במזרח הערבי בו במאבק בין האסלאם הפונדמנטליסטי לבין מוסדות המדינה המודרנית  ניצחה המדינה.

בעקבות דיכוי המרד האסלאמי, אישים אחדים –  אשר השתייכו לתנועת "האחים המוסלמים" ונמלטו לחוץ לארץ וגם אלה שהתגוררו בגלות מכבר –  ביקשו מהמשטר הסורי לשוב לארצם, להתפייס עם השלטון ולהסתפק בפעילות דתית, לא חתרנית  (כפי שנהגה התנועה האסלאמית בשנות ה-40 וה-50). כבר בשנות ה-80, אבל בעיקר בשנות ה-90,  המשטר, מתוך רצון להרחיב את בסיס שלטונו, הסכים לשובם של חלק מהפעילים האסלאמיים, אבל כבודדים ולא כקבוצה מטעם "האחים המוסלמים". שלטון הבעת' גם לא מוכן היה לבטל את החוק מ-1980 הגוזר עונש מוות על חברות ב"אחים המוסלמים". בגלל סירובו של המשטר להתיר את שובם של "האחים" כקבוצה ולבטל את עונש המוות על חברות בתנועה הזו, המשא ומתן שהתנהל בעיקר  בסוף שנות ה-90 בין דמשק לאישים אסלאמיים גולים נכשל. רק אישים מעטים מ"האחים המוסלמים" שהסכימו לתנאי השלטון חזרו לסוריה. רובם נותרו בירדן, אשר שימשה מרכז חשוב ל"אחים מוסלמים" גולים מסוריה בתקופת שלטונו של המלך חוסיין. לאחר מותו של המלך חוסיין במארס 1999, יורשו עבדאללה השני שאף לשפר את הקשרים עם סוריה וסגר את מרכזי הפעילות של "האחים המוסלמים" מסוריה בארצו.

משטר הבעת' בכלל ומשטרו של חאפז אל-אסד  בפרט נחשב בעיני "האחים המוסלמים" למשטר חילוני ואנטי-דתי. המצב השתנה מאז תחילת שנות ה-90 ודמשק הפכה למקור לעלייה לרגל לרבים מהתנועות האסלאמיות. בין המבקרים בדמשק היו ראשיד אל-ע'נושי, מנהיג תנועת "ההתעוררות האסלאמית" בתוניס; וחסן אל-תוראבי, מנהיג החזית הלאומית האסלאמית בסודאן. כמו כן למשטרו של אסד היו קשרים הדוקים עם התנועות האסלאמיות הקשורות באיראן, חיזבאללה בלבנון, אשר פעלה צבאית נגד ישראל; וארגונים פלסטיניים דתיים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, אשר עסקו בפעולות טרור נגד ישראל.

הברית שנוצרה בין החוגים האסלאמיים הפונדמנטליסטיים לבין המשטר הסורי הייתה ברית של אינטרסים. לסוריה ולתנועות האסלאמיות נוצר אינטרס משותף: למנוע הקמתו של סדר חדש במזח התיכון אותו ביקשו לכונן ישראל וארה"ב בעקבות תהליך השלום בשנות ה-90. סדר זה איים על מעמדו הפוליטי של אסד מבית ומחוץ, וגם על מעמדן של התנועות האסלאמיות, כדוגמת חמאס. אפשר לראות בברית של סוריה עם החוגים האסלאמיים כחלק מהברית של אסד עם המשטר האסלאמי הפונדמנטליסטי בטהראן. התנועות האסלאמיות שזכו לתמיכה סורית היו גם בעלות בריתה של איראן. הברית עם הארגונים האסלאמיים נועדה גם להעניק לגיטימציה אסלאמית למשטר הסורי. הסורים ניצלו את קשריהם עם התנועה אסלאמיות הירדנית ועם חמאס והג'יהאד הפלסטיני כדי לבלום ולפגוע בקשרים בין ירדן לישראל ובין הרשות הפלסטינית לישראל, שהתקיימו בעקבות הסכם אוסלו ב-1993 וחוזה השלום הישראלי-ירדני ב-1994. חיזבאללה שימשה בידי הסורים כלי יעיל להקיז את דמה של ישראל בלבנון, וכמנוף להפעלת לחץ על ישראל להסכים להחזרת רמת הגולן. בקיצור, ההשפעה שרכשה סוריה על פעילות הארגונים האסלאמיים הפלסטיניים וחיזבאללה נגד ישראל הפכה בידי דמשק לקלף מיקוח לחיזוק עמדתה במשא ומתן לשלום מול ישראל וארה"ב. כלומר, דמשק התנתה את הפסקת פעולות האיבה של הארגונים האלה נגד ישראל בהחזרת רמת הגולן לידיה.

המשטר הבעת'י בתקופת שלטונו של אסד, במיוחד בשנות ה-90 הצליח להינתק מהמורשת האנטי דתית שדבקה בו ואף לעטות על עצמו ועל העומד בראשו מעטה של דתיות. אנשי דת בכירים המקורבים לשליט, בהם מוחמד סעיד אל-בוטי והמופתי של סוריה אחמד אל-כפתארו, הרעיפו דברי שבח והלל על אסד בתחום פעילותו למען האסלאם: הפיכתה של סוריה למוקד תמיכה בעולם המוסלמי ופריחתו של האסלאם בסוריה. ואכן שני אנשי הדת האלה פעלו רבות  להפצת לימודי האסלאם ולחיזוק השורשים האסלאמיים של סוריה, וזאת באמצעות הערוצים שהעמיד השלטון לרשותם, כמו שידורים ברדיו ובטלוויזיה, הפצת כתבי עת וספרים ולימודי שריעה באוניברסיטאות. במקביל המשטר שמר על אופיו החילוני. בפברואר 1996, כאשר לרגל חג הקורבן אירח אסד בארמונו אנשי דת מכל רחבי סוריה, בהם המופתי אל-כפתארו, הוא מיעט לדבר בנושאי דת, ובמקום זה דיבר על השיפור שחל במצבה של סוריה בהנהגתו. עוד ראוי לציין כי הדיווחים בעיתונות הסורית במהלך חודש הרמדאן לא היו מרשימים בדתיותם,  ואף לא היה מקובל לפרסם בעיתונות את מועדי תחילת הצום וסיומו.

על אף מאמציו של המשטר להשיג לגיטימציה בעיני הסונים, נראה כי העלווים עדיין נתפסו בעיני הרוב הסוני בסוריה כעדה נחותה, כלא מוסלמית ואף ככופרת.  המרד האסלאמי בין  השנים 1982-1976 התאפיין בפגיעה בעלווים באשר הם, והדיכוי האכזר של המרד, במיוחד בעיר חמאה בפברואר 1982, הותיר רגשי זעם ועוינות כלפי המשטר.

במהלך שלטון הבעת' הפכה סוריה למבצר של ערביות חילונית. רוב בני העדה הסונית מגדירים את עצמם מוסלמים, אך רק חלק מהם מקיים אורח חיים דתי-מסורתי, כמו נוכחות קבע בתפילות במסגדים בימי שישי ובחגים ועטיית רעלות אצל הנשים. אף על פי כן, את ההודעה על מותו של חאפז אסד ביוני 2000 מסר חבר "מועצת העם" שהיה איש דת מוכר ומכובד בדמשק. בהודעה בלטו היעדרם של סממנים דתיים – ואולם מסירתה בידי איש דת שיקפה את רצונו של המשטר לקבל לגיטימציה דתית. בקיצור, האסלאם נותר נדבך חשוב בזהות הלאומית הסורית, והשלטון דאג להשיג לגיטימיות אסלאמית  ולעטות סמלים אסלאמיים – ואולם המשטר נותר חילוני ועלווי במהותו.  

גיבוש וטיפוח הלאומיות הסורית כאמצעי לייצוב המדינה והמשטר   משטרו של חאפז אל-אסד ניסה לבנות את הלאומיות הסורית על עברו הערבי והמוסלמי של המרחב הסורי, הוא בִּלאד אל-שַאם. המונח בִּלאד אל-שאם הוא בעל משמעות גיאוגרפית בעיקרו שבו כלולות סוריה של ימינו, לבנון, עבר הירדן וארץ ישראל. מונח זה הוא בעל שורשים ערביים ברורים ומקורו עוד בתקופה הטרום אסלאמית. הוא קיבל משמעות מדינית בין השנים 750-661 כאשר נשלטה האימפריה המוסלמית בידי שושלת ערבית, השושלת האומיית, אשר בירתה בדמשק. קרבות היסטוריים חשובים שהתרחשו בבלאד א-שאם, שימשו את  המשטר  לטיפוח המורשת הערבית-אסלאמית שלו – במיוחד קרב קרני חיטין [המקום נמצא צפונית מערבית לטבריה, כלומר בשטחה של ישראל] בשנת 1187, בו הובסו הצלבנים בידי צלאח אל-דין. צלאח אל-דין אמנם נולד בעיר תכרית שבעיראק של ימינו, אבל שלטונו השתרע על פני מרחבי סוריה ומצרים של ימינו והוא קבור בדמשק. צלאח אל-דין היווה מקור השראה לנשיא חאפז אל-אסד במלחמתו נגד ישראל, רחובות מרכזיים בסוריה נושאים את שמו ומאמרים מטעם המשטר פיארו אותו והשוו בינו לנשיא אסד.

בעוד המונח בלאד אל-שאם מקורו ערבי-אסלאמי, מקור המילה סוריה הוא יווני-רומי וראשיתו בכתבים יוונים מהמאה ה-5 לפני הספירה. תחייתה של הלאומיות הערבית וראשית טיפוחה של הלאומיות הערבית-סורית נעשתה ברובה על ידי הוגי דעות נוצרים בשטחה של סוריה של ימינו במאה ה-19. בתקופת שלטונו של המלך פיצל (פייסל) בסוריה (1920-1918) הופיעה הזהות הלאומית הסורית כממוקדת בבלאד אל-שאם. היא נתפשה כלא סותרת, כי אם מהווה נדבך, שלב בהגשמת לאומיות כלל ערבית. הוגי דעות נוצרים בעיקר פעלו לגיבוש השקפה בדבר ייחודיות של האומה הסורית. בלט בהם אנטואן סעאדה, מייסד המפלגה הלאומית הסורית (1949-1904). מאז ראשית שנות ה-70 חלה התקרבות בין המשטר הסורי, משטרו של אסד, לבין תנועה זו, והיא אף חידשה באופן חלקי את פעילותה בסוריה. היא גם הוסיפה לפעול בגלוי ובפרופיל גבוה בלבנון.

בזהות הסורית בכלל ובתקופת משטר הבעת' החל מ-1963 במיוחד, התקיים מתח בין פאן-ערביות, עד כדי שלילת ישות סורית נפרדת, לבין מחויבות טוטאלית למדינה הסורית. מרביתם של המדינאים הסורים היו סורים-ערבים, כיוון שהעניקו למעשה קדימות ללאומיות הסורית, על אף שעטפו אותה לנוחיות פוליטית ומסיבות רגשיות במעטה של פאן ערביות. זאת ועוד. לקראת אמצע שנות ה-60 סולקו מהשלטון מייסדיה הוותיקים של מפלגת הבעת' ואת מקומם תפסו קצינים צעירים, רובם ממוצא עלווי. הללו התמקדו בקידום אינטרסים מדינתיים סוריים, ויותר מכך, קידום האינטרסים של העדה העלווית. זאת על אף שהם המשיכו להצהיר על מחויבותם לאחדות ערבית. משטרו של אסד שעלה לשלטון בנובמבר 1970 המשיך באותה המגמה. בסוריה של אסד המשיכו לציין את ה-22 בפברואר, תאריך האיחוד בין סוריה למצרים ב-1958, כיום "האחדות הערבית" – מס שפתיים לרעיון האחדות הערבית בו דגל הבעת'.

את התאריך ה-6 באוקטובר – היום בו תקפה סוריה את ישראל במלחמת יום הכיפורים ב-1973 – מציינים בסוריה מדי שנה, לטיפוח הגאווה הלאומית. המשטר נוהג להבליט את הישגיה של סוריה בתחילת המלחמה ואת שבירת המיתוס שהצבא הישראלי הוא בלתי מנוצח. היום הזה מציין את מחויבותה של סוריה למאבק נגד ישראל. הסורים אינם מציינים את ה-5 ביוני – תחילת מלחמת ששת הימים ב-1967 – אבל היא נותרה בזיכרונם כפצע מדמם. האירוע תרם להתרחקותה של סוריה מפאן ערביות.

מהפך דרמאטי במעמדה של סוריה, שהתבטא בהפיכתה למדינה חזקה באזור בתקופת אסד האב, הוא שנתן משקל יתר לניסיון להציגה כיורשת בלאד אל-שאם. בינואר 1974, על רקע מחלוקת שפרצה בין סוריה לירדן, הכריז אסד  כי "המשטר הריאקציוני של ירדן הוקם מלכתחילה על חלק של סוריה, על חלק מן הגוף הסורי. אנו וירדן הננו מדינה אחת" (עמ' 104). בנאום ב-8 במארס 1974 אסד אמר: "חובתנו וזכותנו לקבוע שפלסטין תשוב ותהיה חלק משוחרר של המולדת הערבית ושל בלאד אל-שאם" (עמ' 103). [אשר ללבנון, רק ב-2008 סוריה כוננה קשרים דיפלומטיים עם לבנון, ובכך לפחות פורמאלית, הכירה בקיומה העצמאי.]  כמו כן המשיכה סוריה לראות בחבל אלכסנדרטה – אותו מסר השלטון הצרפתי לידי תורכיה ב-1939 – כאזור סורי כבוש. בשנות ה-80 וה-90 התקיימה מתיחות בין סוריה לתורכיה על רקע תמיכתה של סוריה ב"מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK), ארגון בדלני כורדי שפעל בתוך תורכיה. אף בתקופה של שיפור בקשרים בין דמשק לאנקרה, כמו בתחילת המאה ה-21, סוריה לא הסכימה לוותר על אלכסנדרטה.  

המאבק לעצמאות נגד צרפת היה מרכיב חשוב נוסף בגיבוש הזהות הסורית. בתקופת השלטון הצרפתי פרצו מרידות אחדים נגד השלטון הזר, אשר דוכאו והשאירו זיכרונות מרים. ואולם מסוף שנות ה-80, לאור התגברות האינטרס של המשטר לפתח קשרים עם צרפת,  המשטר דאג לעמעם את ההתבטאויות השליליות  בהיסטוריוגרפיה כלפי המעצמה הקולוניאלית לשעבר וגם דוּבר על הצורך להתגבר על שנאת העבר כלפיה.

תאריכים בעיצוב הלאומיות הסורית הם יום ייסוד מפלגת הבעת' ב-7 באפריל 1947, מפלגה אשר נוסדה על ידי אישים סורים, אבל חשוב ממנו עבור סוריה הוא יום עליית הבעת' לשלטון ב-8 במארס 1963. מאחורי מהפכת הבעת' עמדה קואליציה של כוחות שהיו בשולי המערכת הפוליטית-חברית-כלכלית שהפכו במהרה לשליטי סוריה. על אלו נמנו בני עדות המיעוטים ובראשם בני העדה העלווית ובני העדה הסונית מן הכפר ומאזורי הפריפריה. סוריה הפכה ממדינת כל נכבדיה למדינת כל עדותיה. מהפכת הבעת' הייתה נקודת המפנה האמיתית בתולדות סוריה. ולבסוף, תאריך חשוב במיוחד בתקופת משטרו של אסד  היה יום עלייתו לשלטון ב-16 בנובמבר 1970. תקופת שלטונו של חאפז אסד התאפיינה במאמץ להקטין בערכו ההיסטורי של ה-17 באפריל  1946, יום עצמאותה של סוריה, בהשוואה  ל-16 בנובמבר 1970. משטרו של אסד דאג להבליט דווקא את התאריך הזה כחשוב ביותר בתולדותיה של סוריה ואף כאירוע מכונן, בו ראוי להתחיל את מניין שנותיה של המדינה הסורית, שהביא לתקופת היציבות הממושכת ביותר בתולדות סוריה העצמאית.

יציבות שלטונו של אסד הושגה, בין היתר, בזכות כינונה של ביורוקרטיה ממשלתית ומפלגתית השולטת במגזר ציבורי רחב היקף. הממשלה הסורית העסיקה 85%-80% מכלל כוח העבודה שאיני חקלאי ואינו מובטל. המשכורות במגזר הציבורי היו נמוכות, אולם שעות העבודה המעטות 14:00-8:00 אִפשרו  לעובדים לעסוק בעבודה נוספת. מתן מקום עבודה יציב למרב אזרחים, גם אם בשכר נמוך, נועד להשיג את תמיכתם בשלטון, או לפחות למנוע פעילותם נגדו. להשגת אותה המטרה המדינה פרסה מערך שירותים ברחבי המדינה בהם מוסדות חינוך ותרבות, בריאות, רווחה, סיוע מקצועי ועוד. נראה כי סורים רבים העדיפו את המשך שלטונו של אסד ולוּ בזכות היציבות שהביא, על פני הסיכון שבחילופי שלטון תכופים, חוסר ביטחון, ומצב העלול להוביל לאנרכיה ולמלחמת אזרחים.

בנוסף לנדבך הערבי-מוסלמי – בתור הנדבך העיקרי עליו ניסה המשטר לבנות את הזהות הסורית –  שאף המשטר  לבנות את זהותו גם על העבר הפרה-אסלאמי והפרה-ערבי של סוריה. הבעת', אשר לכאורה אמוּר היה לזנוח מסורת זו לאור אמונתו בפאן ערביות, לא זנח אותה. בסוריה למעלה מ-3,500 אתרים ארכיאולוגיים –  בהם העיר אבלה (כשבעים קילומטרים מדרום לחלב) והעיר אוגרית (עשרה קילומטרים מצפון לעיר לאד'קיה) –   המעידים על קיומן של תרבויות ברמה גבוהה בשני האתרים האלה כבר באלף השלישי לפני הספירה. הממצאים הארכיאולוגיים בשתי הערים האלה ובאתרים נוספים שימשו מקור גאווה למשטר הבעת'י ובסיס לטענתו כי תרבותה העתיקה של סוריה אינה נופלת מזו של ארם נהריים ומצרים. מאידך גיסא, המשטר דחה מכול וכול את הטענה כי הקשר שהתגלה בין השפות האבלאית והאוגריתית לעברית ובין הטקסטים שמופיעים על לוחות החרס בשתי הערים האלו הדומים לסיפורי המקרא, מאוששים את טענתה של ישראל בדבר שורשיו ההיסטוריים של עם ישראל במזרח הקדום. מבחינתו של המשטר הסורי, הממצאים האלה מוכיחים את מוצאה הקדום והמפואר של האומה הערבית בת למעלה מ-4,500 שנה. שופרות התעמולה של משטרו של אסד לא הסתפקו בכך, ואף הציגו את הסורים כיורשיהם האצילים של תרבות יוון ורומא. מאמציו של המשטר הסורי להקנות לארצו זהות לאומית ייחודית השתלבו בניסיונות דומים מצד משטרים ערביים אחרים: הפניקיות בלבנון, הפרעוניות במצרים, הכנעניות בקרב הפלסטינאים (וגם בקרב יהודים), וניסיונו של סדאם חוסיין לתאר את עצמו כממשיכו של חמורבי ונבוכדנצר. במצרים, תפארת העבר אכן מצאה את מקומה בנדבך הזהות הלאומית. ייתכן כי תהליך כזה יתרחש גם בסוריה.

הזירה הערבית    בתקופת  חאפז אל-אסד הפכה סוריה לא רק למדינה יציבה, אלא גם למעצמה אזורית. המאבק על סוריה, אשר התנהל בזירה הערבית בשנות ה-50 ואף תחילת ה-60, נפסק במידה רבה. כבר ניסיון האיחוד הכושל של 1958 הוכיח למצרים של נאצר, ובעקיפין לארצות ערב האחרות, את הקושי לשלוט מבחוץ על סוריה. תבוסתה של מצרים במלחמת יוני 1967 סתמה את הגולל על יכולתו של נאצר להתערב בענייני סוריה; ויורשיו, אנואר סאדאת וחוסני מובארק, לא שאפו לעמדת מנהיגות בעולם הערבי ומדיניותם התרכזה בארצם. המשטרים השונים בעיראק שהגיעו לשלטון בעקבות נפילת המלוכה ב-1958, ככלל, לא חתרו להשתלט על סוריה. יתרה מזו, מלחמת עיראק-איראן בין השנים 1988-1980 ובידודה של עיראק בעקבות כיבוש כוויית ב-1990 מנעו ממנה לבצע פעולות תוקפניות בזירות אחרות. בהקשר לירדן התהפכו היוצרות: סוריה הפכה למדינה חזקה צבאית מירדן והיא שהיוותה איום על הממלכה ההאשמית. עם זאת, סוריה לא השתחררה לגמרי מתחושה של כיתור גם בשנות ה-90 של המאה ה-20. לנוכח תהליך אוסלו, שהחל ב-1993, סוריה חששה מהקמתו של "מזרח תיכון חדש" בהנהגת ארה"ב וישראל.

הסכסוך הישראלי-ערבי  מלחמת יוני 1967 ("מלחמת ששת הימים") הותירה טראומה לאומית בסוריה וטראומה אישית של אסד, בתור שר ההגנה, אשר מאז התבוסה במלחמה שאף להחזיר את רמת הגולן לארצו. אסד, במיוחד לאחר עלותו לשלטון ב-1970, פעל לחיזוקו של הצבא הסורי, כדי להכשירו למלחמה נגד ישראל. ערב מלחמת אוקטובר 1973  ("מלחמת יום הכיפורים") מנה הצבא הסורי כמאה ושבעים אלף איש, לעומת צבא של כחמישים אלף  איש במלחמת יוני 1967. כמו כן היה הצבא מצויד בנשק סובייטי חדיש. עיקר מטרתה של סוריה במלחמה ב-1973 הייתה להחזיר את רמת הגולן. הצבא נחל הישגים מרשימים בתחילת המלחמה, בהם הבקעת המערך של צה"ל, השתלטות על חלקים ניכרים של רמת הגולן וכיבוש מוצב החרמון. אבל הישגי הסורים היו זמניים וצה"ל חזר והשתלט על רמת הגולן ומוצב החרמון, ואף התקדם מעבר לקווים שנקבעו בסיום מלחמת יוני 1967. עם זאת, הצבא הסורי לא נשבר, המשיך בעקשנות לנהל מלחמת התשה מול ישראל – והתעמולה של המשטר, בהבלטת הישגי הסורים בתחילת המלחמה, אף תיארה את המערכה כניצחון.

סוריה – בניגוד למצרים – נכשלה לתרגם את הישגיה בתחילת המלחמה להישגים מדיניים, מלבד החזרת העיר קוניטרה במסגרת הסכם הפרדת הכוחות עם ישראל במאי 1974. העיר קוניטרה לא שוקמה אלא הפכה בידי הסורים לאתר זיכרון להנצחת "פשעיה" של ישראל (בניגוד לערים בתעלת סואץ ששוקמו). במחצית השנייה של שנות ה-70 מצבה של סוריה הורע: שקיעה בבוץ הלבנוני; המרד האסלאמי 1982-1976; והידרדרות ביחסים עם מצרים. הירידה בקשרים עם מצרים החלה עוד במהלך מלחמת אוקטובר 1973, כאשר מצרים הסכימה להפסקת אש וחתמה על הסכם להפרדת כוחות בינואר 1974, בעוד סוריה המשיכה לבדה במלחמה נגד ישראל עד מאי 1974. ביקרו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 הביא לקרע בין סוריה למצרים, אשר העמיק עקב חתימתה של מצרים על חוזה שלום עם ישראל במארס 1979. חוזה השלום של מצרים עם ישראל, והחל מקיץ 1979 הקרע עם משטרו של סדאם חוסיין בעיראק (שהאשים את סוריה במעורבות בקשר נגדו)  הותירו את סוריה למעשה לבדה במערכה נגד ישראל. כדי לחזק את מעמדה של סוריה בעימות מול ישראל ובראש וראשונה לזכות בהגברת אספקת נשק סובייטי, באוקטובר 1980 חתם אסד על חוזה לידידות ושיתוף פעולה עם בריה"מ – מהלך אותו נמנע לעשות בעבר.

לאחר שסוריה נותרה לבדה במערכה נגד ישראל, בדצמבר 1981 החילה ישראל את החוק שלה על רמת הגולן. ביוני 1982 פלשה ישראל ללבנון – פעולה שנועדה, בין היתר, לדחוק את רגליה של סוריה מארץ זו. במלחמת לבנון  ב-1982 הצבא הסורי ספג מכה, אך לא הובס. בעקבות המלחמה הוא התעצם מבחינה מספרית מ-300,000 איש ב-1983 ל-500,000 ב-1985 וקלט נשק מודרני. סוריה אף הצליחה להפוך את כישלונה במלחמת לבנון להישג, הודות לפעילותו של ארגון חיזבאללה נגד ישראל בלבנון. ב-1985 נסוגה ישראל מרוב שטחה של לבנון לרצועת ביטחון שהקימה בתחום השטח הלבנוני, ובאוקטובר 1990 סוריה השתלטה על לבנון.

בראשית שנות ה-90 רכשה סוריה טילי קרקע-קרקע בעלי טווח של 600 ו-700 קילומטרים המסוגלים לפגוע ברוב שטחה של ישראל, ומול הנשק הגרעיני של ישראל  הצטייד אסד בנשק כימי וביולוגי. במהלך שנות ה-90, התעצמותה הצבאית של סוריה וניהולה מלחמת התשה נגד ישראל בלבנון באמצעות חיזבאללה, אפשרו למשטר הסורי לקיים את המשא ומתן עם ישראל על שלום בשנות ה-90 מעמדה של כוח.

הדיאלוג הסורי-ישראלי  בנושא הסדר לסכסוך נערך בשנות ה-90, בעקבת כינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991. בנאום שנשא שר החוץ הסורי פארוק אל-שרע על מדשאות הבית הלבן בדצמבר 1999, כשלצידו נשיא ארה"ב ביל קלינטון וראש ממשלת ישראל אהוד ברק, הוא אמר כי "הסכם שלום בין סוריה וישראל...פירושו עבור האזור הוא סיום עידן המלחמות והעימותים ופתיחת דיאלוג בין ציביליזציות" (עמ' 28). המשא ומתן לשלום בין סוריה לישראל בתקופת שלטונו של חאפז אסד נכשל סופית בפסגה שנערכה בז'נבה בין הנשיא הסורי לנשיא ארה"ב ביל קלינטון במארס 2000. היעדר אפשרות להגיע לשלום עם סוריה, שמטה מידי ישראל גם את האפשרות להגיע להסדר עם לבנון. כתוצאה מכך נאלצה ישראל במאי 2000 – בלחצה הצבאי של חיזבאללה – לסגת באופן חד צדדי מרצועת הביטחון בלבנון.

עצם נכונותה חסרת התקדים של סוריה להגיע לשלום עם ישראל במהלך שנות ה-90 הייתה פרי התגבשותה של סוריה כמדינה וביטוי להתחזקות וביטחון עצמי של מנהיגה חאפז אל-אסד, שלא נרתע לקדם אינטרסים סוריים טהורים מול לחצים פנימיים, שעדיין נותרו. בשנות ה-90 נרתע המשטר לחתום על הסכם שלום עם ישראל, בין היתר, מחשש כי השלום יפגע במעמדו של הצבא שרוב מפקדיו עלווים, צבא אשר  שימש בסיס לשימור השלטון בידי העדה.

הערות לסיום   משטר של חאפז אסד בשנים 2000-1970 – על אף שהפך לסמל ליציבותה של סוריה העצמאית בהשוואה לתקופה שקדמה לו בשנים 1970-1946 – נותרו בו נקודות תורפה ברורות כמו "הגון המשפחתי-שבטי או אף העדתי של המשטר; מדיניות של דיכוי אכזרי של גורמי אופוזיציה שעוררה אנטגוניזם עמוק בקרב מגזרים שונים של האוכלוסייה; בידוד מדיני של סוריה בזירה האזורית והבינלאומית; ובעיות חברה וכלכלה קשות" (עמ' 296). אסד הותיר את סוריה כאחת המדינות הנחשלות ברמת החיים של תושביה.

לא מן הנמנע כי משטרו של חאפז אל-אסד הצליח לבנות מקסם שווא של יציבות, וסוריה שהוא הותיר עונה להגדרה של "המדינה החזקה-חלשה" (עמ' 300). מחד גיסא, מדינתו הקרינה עוצמה ואיתנות, ושלטה ביד ברזל באוכלוסייה שחדלה לגלות התנגדות רצינית. אבל מאידך גיסא נותרו בה נקודות תורפה רבות בהן מתחים על רקע עדתי, כלכלי וחברתי והיעדר מוסדות שלטון דמוקרטיים. 

המגמה  של זיהוי המדינה הסורית עם חאפז אסד הגיעה לשיאה בעקבות מותו ב-10 ביוני 2000. אם נשווה את סוריה ליוגוסלביה של טיטו ניתן להגיע למסקנה כי יציבותה אינה מובטחת. בתקופת שלטונו של טיטו נוצר הרושם כי המדינה התגברה על המחלוקות האתניות, ואולם מגמות אלה התפרצו לאחר מותו של טיטו במאי 1980 והביאו לפירוקה של יוגוסלביה בשנות ה-90. העובדה כי אישים בכירים של המשטר הסורי – לנוכח התפרקותה של יוגוסלביה בשנות ה-90 – דאגו לדחות מכול וכול את האנלוגיה בין ארצם ליוגוסלביה, דווקא יכולה לשמש אינדיקציה כי השוואה כזו לא הייתה חסרת בסיס.

שנות שלטונו הראשונות של בשאר אל-אסד

על חשיבות הרקע הצבאי והבטחת נאמנות הצבא כתנאים הכרחיים לעלייה לשלטון אפשר ללמוד מתהליך הורשת תפקיד הנשיאות מחאפז אל-אסד לבנו, בשאר אל-אסד. הנשיא חאפז אל-אסד, אשר נפטר ב-10 ביוני 2000, נוסף על תפקידו כמזכ"ל הבעת' בסוריה, היה גם המפקד הכללי של הצבא בדרגת פילדמרשל, הדרגה הגבוהה ביותר בצבא הסורי. למחרת מותו, ב-11 ביוני הוענקה לבנו, בשאר אל-אסד, דרגת פילדמרשל והוא מונה למפקד הכללי של הצבא. ראוי לשים לב כי תהליך הכשרתו של בשאר אל-אסד לרשת את אביו היה במסלול הצבאי, ולא המפלגתי. בשאר אל-אסד, רופא עיניים במקצועו, שב לסוריה ב-1994, בעקבות מותו של אחיו באסל – שהיה היורש המיועד –  בתאונת דרכים. במהלך הכשרה צבאית מהירה, בשאר אל-אסד סיים בהצטיינות קורס מפקדי גדוד טנקים וקורס פיקוד ומטה, הוא גם התקדם במהירות בסולם הדרגות וביולי  1999 הועלה לדרגת אלוף משנה (עקיד). כדי להסיר מכשול אפשרי בדרכו לשלטון, הרמטכ"ל הוותיק מאז 1974, חכמת שהאבי, פוטר ב-1998. כנראה פגישותיו של שהאבי עם הרמטכ"לים של ישראל אהוד ברק ואמנון ליפקין שחק בדצמבר 1994 וביוני 1995, בהתאמה, נוצלו על ידי המשטר כדי לפגוע בשמו ולהכין את הדרך לסילוקו. במקומו מונה עלי אצלאן, איש צבא מקצועי, עלווי בן שבטו של אסד (שבט הכלביה). בקיצור, אסד הצליח לכפוף את הצבא לא רק לרצונו, אלא גם לבנו, וליתר דיוק לשושלת.

בשאר אל-אסד נמנע לפתוח את נאום ההכתרה שלו "בשם אללה הרחמן והרחום". בכך הלך אסד הבן בעקבות אביו שגם כן נמנע לפתוח את נאומיו בפסוקים מהאסלאם או לכלול בהם מוטיבים דתיים. עם זאת, הנשיא החדש ביקש לשדר מסר של פיוס לחוגים האסלאמיים. אחד מצעדיו הראשונים של בשאר אל-אסד היה ביטול צו, שהוציא אביו לאחר דיכוי המרד האסלאמי ב-1982, אשר אסר על תלמידות במוסדות חינוך ברחבי המדינה לעטות רעלות על פניהן. עוד טרם מותו של אביו, הוא הורה על שחרור אלפים מחברי "האחים המוסלמים" שהיו כלואים בבתי הכלא בסוריה מאז שנות ה-80. בשאר אל-אסד גם פעל לאפשר לגולים פוליטיים ואחרים לשוב לסוריה. הדבר נועד לא רק לאפשר לחברי "האחים המוסלמים" לשוב לסוריה כבודדים אלא גם, ואף במידה רבה,  להביא להשקעות הון בסוריה מצד הגולים השבים לארצם.

עצם עלייתו של שליט חדש לשלטון בדמשק ומגמת הפיוס מצדו, עוררו תקוות בקרב "האחים המוסלמים", אשר ביקשו לפתוח דף חדש עם המשטר. ואולם עמדתו הבסיסית של המשטר בסוריה כלפי ה"אחים המוסלמים" לא השתנתה. היחס החשדני כלפיהם נותר, והותרה שובם כבודדים ללא חידוש פעילותם כארגון. בשאר אל-אסד גם לא מוכן היה להיענות לתביעת "האחים המוסלמים" להביא לדמוקרטיזציה של משטרו. על כן, כבר בשנים הראשונות לשלטונו של בשאר אל-אסד, ניסיונות ההידברות בינו ל"אחים המוסלמים" בגולה נכשלו.

בעוּבדה כי השלטון בסוריה עבר בירושה מאב לבנו אפשר לראות הוכחה כי סוריה לא הצמיחה מתוכה מוסדות שלטון של מדינה מודרנית –  כי אם שלטון שושלתי כמותו ידע המרחב הערבי-אסלאמי לאורך אלף וחמש מאות השנים האחרונות – וגם הוכחה לפגיעותו וחולשתו של מוסד המדינה בסוריה.

על אף שמשטרו של בשאר אל-אסד נראה היה יציב, גורמים פוטנציאליים לחוסר יציבות, שהחלו להיווצר עוד בתקופת אביו, עלולים להביא להתפרצות אסלאמית מחודשת. מחקרים שנעשו בסביבות 2000 מיקמו את סוריה בקִדמה הטכנולוגית וברמת החיים של תושביה בתחתית מדינות המזרח התיכון, רק קצת לפני תימן וסודאן. האוכלוסייה של סוריה גדלה בקצב מואץ והיא זינקה מ-4.5 מיליון נפש ב-1960 לכדי 19 מיליון בראשית 2003. המשטר הסורי התקשה להתמודד עם הבעיות הכלכליות-חברתיות שנוצרות כתוצאה מהתהליך הזה, ובמיוחד צמיחתם של רובעי עוני סביב הערים הגדולות כתוצאה מהעיור המואץ, אשר תושביהם לא מצאו את מקומם בשירותים שמספק המשטר כמו בתחומי העבודה, החינוך והבריאות. תחושת הניכור עודדה שיבה לדת וייתכן לקיצוניות דתית. השילוב בין עוני לדתיות ואף קיצוניות דתית מול משטר חילוני ביסודו יכול להוביל להתפרצות אלימה בעלת פוטנציאל לזעזע את אשיות השלטון.

המגמה הכללית של שיבה לדת המאפיינת את העולם הערבי מזה עשרות שנים לא פסחה על סוריה. אסלאמיזציה של חיי יומיום של הפרט והחברה מצאה את ביטויה בלבוש ובשיבה לדת גם בקרב בוגרי אוניברסיטאות, ולוּ מפאת הריקנות של האידיאולוגיה הרשמית של הבעת'. גם הפצת הדתיות במסגרת הערוצים הפועלים באישור השלטון טומנת בחובה את האפשרות של התמרדות נגד המשטר החילוני העוטה דתיות.

הערות ביקורתיות

ספרו של פרופסור אייל זיסר, המבוסס על ביבליוגרפיה עשירה, מביא תמונה  מקיפה ורב צדדית אודות סוריה. על אף שהספר יצא לאור ב-2003, בתקופה בה המשטר בסוריה נראה היה יציב למדי,  המחבר במידה רבה צפה מראש את הגורמים שעתידים היו לערער את שלטונו של בשאר אל-אסד בעשור השני לשלטונו.

טעויות הדפוס במחקר זניחות[1]. המחקר בנוי לפי נושאים, כך שבכל נושא – כמו צבא, עֵדוֹת ועוד  – דן המחבר בנפרד, החל בשלטון הצרפתי על סוריה וכלה  בסיום שלטונו של חאפז אל-אסד ותחילת שלטונו של בנו בשאר. לדעתי, מוטב היה בשלב ראשון לחלק את כל פרק הזמן של  המחקר  לתקופות היסטוריות נפרדות, ובכל תקופה היסטורית כזו לדון בנושאים הרלוונטיים (כמו צבא, עֵדות). גישה כזו מקלה על הקורא להבחין בייחודיות שבכל תקופה היסטורית, כמו סוריה בתקופה שלפני עלייתו של חאפז אל-אסד לשלטון לעומת התקופה שאחריה. בגישה הזו נקטתי בסיכום הספר.     

בעמ' 224 המחבר מצטט בהרחבה את פטריק סיל הממעיט מערכו של  הציוד הצבאי שהיה בידי הצבא הסורי, עת נעשה אסד שר ההגה ב-1966. לטענת סיל סיפקה בריה"מ לסוריה ציוד ישן וכי בחיל האוויר הסורי היו כ-100 מטוסי מיג 17. גרסה זו שמע סיל כנראה מצד אסד והצד הסורי בכלל והיא תואמת ברוחה את הגרסה המצרית מתקופת הנשיא אנואר סאדאת על ליקויי הציוד  הצבאי הסובייטי. ואולם, להערכתי, זוהי גרסה מגמתית של הצד הערבי שנועדה להמעיט ואף להסיר את האחריות לכישלונו במלחמה ב-1967 ולהטילה על בריה"מ. לאמתו של דבר בידי סוריה כבר ב-1966 היו גם מטוסי מיג 21, מטוס שנחשב מתקדם בזמנו[2]. עוד יצוין, כי להפרכת הגרסה הערבית טענה בריה"מ כי באותו הציוד הצבאי שהיא סיפקה לערבים במחצית השנייה של שנות ה-60, הווייטנאמים, בתקופה המקבילה, נחלו הצלחה במלחמתם נגד ארה"ב.

לסיום, ברצוני להוסיף הערת השוואה בין משטר הבעת' בסוריה לבין משטר הבעת' בעיראק. כפי שמציין אייל זיסר, הגורם הדומיננטי במשטר הבעת' בסוריה מאז עלייתו לשלטון ב-1963, כולל בתקופת חאפז אל-אסד, היה הצבא, ומכאן אפשר לומר כי השלטון המפלגתי היה מסווה לשלטון הצבא ומנגנוני הביטחון. מצב דומה התקיים  במחצית השנייה של המאה ה-20 (ועדיין ממשיך להתקיים) במשטרים רפובליקאים, שמקורם בהפיכה צבאית, גם במדינות ערב נוספות, כמו מצרים. לעומת זאת, במשטר הבעת' בעיראק בין השנים 2003-1968, כבר מאמצע שנות ה-70, וביתר בירור לאחר עלייתו של סדאם חוסיין לשלטון ביולי 1979, המפלגה בראשות מנהיגה סדאם שמעולם לא שירת בצבא, היא שהיוותה את הגורם הדומיננטי במדינה. סדאם חוסיין כפף את הצבא לרצונו, והוא לא הודח בידי הצבא גם בעקבות כישלונותיו הקשים ביותר, כמו במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, ובעצם גם לא בעקבות מלחמת המפרץ השנייה ב-2003.

 

---

[1] לדוגמה. עמ' 109 "הדגל הצרפתי" – במקום הדגל הסורי. עמ' 110 "השיח' הסורי" – במקום השיח הסורי.

 

 [2] ב-14 ביולי 1966 נערך קרב אוויר ראשון בין ארבעה מטוסי מיג 21 סוריים לבין מטוסים  ישראליים; וביום הראשון למלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967 השמיד חיל האוויר הישראלי 32 מטוסי מיג 21 סוריים. לפי ערך "מבצע מוקד" בוויקיפדיה.

אחמד אבו אל-רייט. עֵד למלחמה ולשלום (קהיר 2013). [סיכום ביקורת]

אחמד אבו אל-רייט. עֵד למלחמה ולשלום (קהיר 2013). 474 עמ'. הדפסה שנייה, אוקטובר 2013. מהדורה דיגיטלית.

أحمد أبو الغيط،، شاهد على الحرب والسلام  (دار نهضة مصر للنشر 2013)

אחמד אבו אל-רייט (בתעתיק אבו אלע'יט) [Aboul Gheit]  נולד ב-1942 בקהיר. הוא החל את הקריירה שלו ב-1965 כדיפלומט מקצועי במשרד החוץ המצרי, כיהן כשר החוץ של ארצו בין השנים 2011-2004, והחל מ-2016 מכהן כמזכיר כללי של הליגה הערבית. ספרו הנוכחי מתרכז בעדותו – בתור דיפלומט בדרג זוטר-בינוני – בשני אירועים מכוננים בהיסטוריה של מצרים: מלחמת אוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים)  והסכם קמפ דיוויד ב-1978, הוא הסכם השלום בין מצרים  לישראל . הסיכום משקף את גרסת אבו אל-רייט, כולל  טענותיו, דעותיו והשערותיו. הוספתי הערות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום.

הקדמה (בתחילת ספרו)

בעת המלחמה ב-1949-1948 [מלחמת העצמאות], בהיותו ילד בן שש, אחמד אבו אל-רייט היה עֵד כיצד אביו היה חוזר כל יום מאוחר, וכאשר בנו היה שואל אותו מה עשה בהיעדרותו היה עונה כי הוא נלחם  ב"יהודים" – כך מקובל היה לכנות את ישראל באותה התקופה. אביו שירת כטייס בחיל האוויר המצרי בשנים 1962-1939. המלחמה בפלסטין היוותה ניסיון טראגי עבור הצבא המצרי, אשר נכנס למערכה הזו ללא הכנות וללא ידיעתו על יכולתן של "הכנופיות הציוניות" אשר נתמכו על ידי "כוחות המערב" וברית המועצות והמדינות הנתונות לשליטתה במזרח אירופה. [המחבר מתעלם  מהעדיפות בנשק בידי צבאות מדינות ערב בכלל ומצרים בפרט – מול מדינת ישראל שרק הוקמה ובידה בתחילת המלחמה לא היה נשק כבד –  וגם  מהשתתפות מצומצמת של טייסים בריטים לטובת מצרים בקרבות נגד ישראל בסיני.]  מצרים לא טרחה להסיק בשנים הבאות את הלקחים מיכולתם הצבאית של  הישראלים, אשר בסופה של המלחמה הזו היו קרובים לפתיחת מתקפה על רפיח ואל עריש.

העובדה כי המלחמה ב-1956 [מבצע סואץ] הסתיימה בהישג מדיני למצרים תרמה  לכך שבעשר השנים הבאות, עד למלחמת יוני 1967 [מלחמת ששת הימים], מצרים  התעלמה מטעויותיה במלחמתה ב-1956 ולא ניסתה להפיק לקחים. לכניסתה של מצרים ל"הרפתקה" צבאית , כדבריו, בתימן באוקטובר 1962 שנמשכה עד 1968, הייתה השפעה שלילית על יכולותיו של הצבא המצרי במלחמה נגד ישראל ב-1967. אבו אל-רייט הִרבה לקרוא ספרים על אסטרטגיה, מלחמה ויחסים בינלאומיים, וכמו כן ב-1959 למד שנה במכללה צבאית טכנית. הוא שם לב כי בימי שישי מרבית הטייסים המצרים היו נהנים מחופשה, אותה היו מבלים במועדונים בקהיר. על רקע זה התעורר אצלו חשש כי ישראל תנסה להשמיד את חיל האוויר המצרי במתקפת פתע בבוקר של אחד מימי שישי. ב-1964, הוא אף שיתף בחששו גנרל  (فريق ) בחיל האוויר המצרי (מוחמד צדקי מחמוד), אותו הכיר אביו. הגנרל הקשיב לדבריו – על אף שהמחבר היה אז רק בן 22 – והשיב בקצרה כי "בלתי אפשרי שישראל תצליח לבצע מתקפת פתע כזו, וכי רבים מנמלי התעופה ובסיסינו העיקריים רחוקים מטווח חיל האוויר הישראלי". כאשר מתקפת פתע כזו בוצעה על ידי חיל האוויר הישראלי ב-5 ביוני 1967, אבו אל-רייט כבר מ-1965 עבד במשרד החוץ המצרי.

חלק ראשון: עֵד למלחמה

המלחמה הסודית והאילמת בקפריסין, 1973-1968 בספטמבר 1968 הגיע אבו אל-רייט לקפריסין כדי לשרת בשגרירות מצרים בניקוסיה כממונה על הפעילות התרבותית. המזכיר הראשון בשגרירות באותה העת היה מגדי עמר [לפי תעתיק ערבי מצרי], אשר בכיסוי הדיפלומאטי הזה שימש ראש תחנת המודיעין הכללי בקפריסין. בשלהי 1969, אבו אל-רייט בתיאום עם מגדי עמר, גייס צלַַָּם טבע לשירות המודיעין המצרי. האיש היה באמצע שנות ה-70 לחייו, ובטרם  גיוסו הגיע למשרדו של אבו אל-רייט בשגרירות וביקש למכור את סרטי הטבע שלו לבתי ספר במצרים, בסַפְּרוֹ שהוא נוהג לבקר גם בישראל. לאחר הערכת אישיותו וגיוסו, האיש ביקר פעמים אחדות בישראל וצייד את המצרים במידע חשוב, אותו אין המחבר מפרט מטעמי סודיות. לאחר תקופת העסקה "נרחבת" האיש נחשף על ידי הריגול הנגדי הישראלי, נדון למאסר ואחר כך שוחרר מפאת גילו. ואולם לישראל לא נודעו ממדי הידיעות שהעביר למצרים וערכן. לאחר שחרורו ושובו לארצו, דאגה מצרים לצרכיו.  המחבר מציין כי קפריסין שימשה אחת הזירות למלחמה החשאית בין המודיעין המצרי והישראלי. בכניסתו לדירתו הוא נהג לבדוק את תכולתה, מחשש להטמנת חומרי נפץ.

פעילות דיפלומטית והכנות למלחמת אוקטובר 1973  באוגוסט 1972 הצטרף אבו אל-רייט, בתור עובד במשרד החוץ, לצוותו של חאפז אסמאעיל, היועץ לביטחון לאומי של נשיא מצרים, אנואר סאדאת. על אף מעמדו הזוטר של אבו אל-רייט בצוותו של חאפז אסמאעיל, הבוס שלו עודד גם עובדים בדרג נמוך להשתתף בדיונים אסטרטגיים. לאור זאת, ביוני 1973 הגיש לו אבו אל-רייט נייר עבודה לפיו על מצרים להנחית בהפתעה מהלומה על ישראל בצד המזרחי של תעלת סואץ ובסיני, בעלת מטרות מוגבלות, שתאפשר למצרים בעקבותיה לפעול באפיק דיפלומטי "באמצעות משא ומתן ישיר או בלתי ישיר עם ישראל", שיביא לנסיגה ישראלית מסיני. אסמאעיל השיב כי הוא אינו מסכים להצעתו מסיבות אחדות: על מצרים יקשה להפתיע את ישראל ולבצע מלחמת תנופה, במיוחד לנוכח העמדות הקדמיות הישראליות המבוצרות היטב, ונוסף לכך ארה"ב לא תפעל להפסקת המלחמה אלא לאחר שישראל תבצע התקפת נגד מוצלחת. ביולי  1973 הגיש המחבר ליועץ לביטחון לאומי תוכנית להנחתת כוחות מיוחדים מהאוויר באזור שארם א-שייח כדי להשמיד את המתקנים של האויב באזור, בפעולה שתימשך כחצי יום ולאחר מכן הכוחות ייסוגו. בהקשר זה הוא ציין את חשיבות השגת שליטה אווירית על האזור. הפעולה נועדה להעביר מסר לישראל בדבר יכולותיה של מצרים, לחייב את ישראל להיכנס למצב כוננות בהיקף רחב ולפגוע במורל שלה. חאפז אסמאעיל השיב כי אינו מסכים לרעיון, כיוון שעל מצרים יקשה מאוד להשיג שליטה אווירית על אזור שארם א-שייח, והוא סבור כי המבצע ייכשל בדומה לנחיתה הכושלת של בעלות הברית במבצע דייפ (Dieppe)  בצרפת ב-1942. יש לציין כי חאפז אסמאעיל הִרבה לקרוא ספרים על מלחמת העולם השנייה, וכי גם אבו אל-רייט הגה את רעיון הנחיתה בשארם בהשפעת מבצע דייפ.

במטרה להביא לנסיגה ישראלית מלאה מסיני בתמורה להסכמה מצרית להסדר שלום עם ישראל, במהלך 1973 קיים חאפז אסמאעיל שתי פגישות עם הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון: הראשונה בפברואר בלונג איילנד, ליד ניו יורק, והשנייה במאי בפאריס.  בפגישה במאי 1973 טען קיסינג'ר כי לא ניתן להגיע להסדר בין מצרים לישראל בצעד אחד, אלא יש להתקדם להסדר בהדרגה צעד אחר צעד, תהליך אשר יימשך שנתיים או יותר.  עוד טען קיסינג'ר באותה הפגישה כי לנוכח קשיחות עמדותיה של ההנהגה הישראלית וההכנות לבחירות בישראל, אין ביכולתו להבטיח כי הישראלים יקשיבו לקולו. אסמאעיל דחה טענה זו בהזכירו כי משלוחי הנשק של ארה"ב לישראל נמשכים, וכמו כן הזכיר שארה"ב פועלת אצל בריה"מ להשגת הסכמתה להגירה נוספת של יהודים סובייטים לישראל. אסמאעיל הביע חששו כי מדיניות ההסדרים של צעד אחר צעד עלולה להפוך הסדר זמני להסדר קבע, ועל כן דרש לוח זמנים ברור להסדר סופי במסגרת מדיניות כזו.

ביוני 1999 הזדמן לאבו אל-רייט, בעת שירותו כשגריר הקבוע של מצרים באו"ם, לנהל שיחה עם הנרי קיסינג'ר [שהחל מ-1977 וכבר לא החזיק במשרה ממשלתית]. לאחר שאבו אל-רייט גילה באוזני קיסינג'ר בקיאות רבה בספריו, במיוחד במחקרו על קונגרס וינה ב-1815, והחמיא לבן שיחו האמריקאי – לפתע הוא השליך מעין פצצה. אבו אל-רייט הזכיר לקיסינג'ר את דבריו לשר החוץ המצרי מוחמד חסן א(ל)-זיאת ביולי 1973: "אין לי זמן לבזבז על המזרח התיכון כעת, במיוחד כאשר אין ביכולתכם לשנות את היחסים  ו/או מאזן הכוחות  באזור ואין באפשרותכם לעשות משהו צבאי...כמו כן אינכם מכירים בצורך לשלם את מחיר התבוסה שספגתם". אבו אל-רייט הוסיף שהשיחה הזו ואופן התנהלותה של אמריקה עם מצרים תרמה ואף דחפה או זירזה את החלטתה של מצרים לפתוח במלחמה נגד ישראל. קיסינג'ר חש אי נוחות רבה מדבריו של אבו אל-רייט, מהם השתמע כי הוא אשר עודד את המצרים לצאת למלחמה נגד ישראל, ובתגובתו הכחיש טענה זו נמרצות. ואולם אבו אל-רייט נותר דבק בעמדתו, לאור העובדה כי בשתי פגישותיו של קיסנג'ר עם היועץ לביטחון לאומי חאפז אסמאעיל במהלך 1973, הוא נקט בלשון דומה לזו שבפגישתו עם א(ל)-זיאת: קיסינג'ר טען כי "הוא עסוק במלחמה ובמשא ומתן עם וייטנאם... ואין לו זמן לבזבז על סוגיה קרה [סכסוך קר]  ועל עקשנותה של מצרים לא לשלם את מחיר תבוסת 1967".

המחבר מציין כי במקביל לפגישותיו של אסמאעיל עם קיסינג'ר, במסגרת מאמציה של מצרים להשיג הסדר מדיני עם ישראל  ולמנוע מלחמה, במחצית השנייה של אוגוסט 1973 קיים אסמאעיל שיחות גם עם נשיא רומניה ניקולאי צ'אושסקו, אשר לו היו קשרים טובים עם ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר והיה מעוניין לתווך. אבו אל-רייט נלווה לביקור הזה של היועץ לביטחון לאומי. היועץ ביקש מהנשיא הרומני להעביר לישראל את נכונותה של מצרים לפתוח במשא ומתן בלתי ישיר, או "בשיחות קִרבה" באמצעות רומניה, כדי להביא לנסיגה ישראלית מסיני ולהתקדם לקראת יישוב פתרון צודק לבעיה הפלסטינית. [אין פירוט. משתמע כי בשיחות עם קיסינג'ר, בהן תלו המצרים תקוות רבות יותר מאשר בתיווך רומני, הציגו המצרים עמדה גמישה יותר בנוגע להסדר.]  תשובתה של ישראל להצעה הזו הייתה צוננת ויהירה [אין פירוט].

כבר לאחר מלחמת אוקטובר, בינואר-פברואר 1974 מנהל לשכתו של היועץ לביטחון, עבד אל-הַאדי מַחלוּף, ביקש מאבו אל-רייט למיין ולתייק את המסמכים החשובים ביותר במשרדו של חאפז אסמאעיל. את תשומת לבו של המחבר משך פרוטוקול של ישיבה חשובה ביותר של "המועצה לביטחון הלאומי של מצרים" שהתקיימה ב-30 בספטמבר 1973 בראשות הנשיא סאדאת, בה הודיע הנשיא כי מצרים הולכת למלחמה.

הפגישה החלה בשעה 21:30 בביתו של הנשיא על גדות הנילוס בגיזה.  את הפגישה פתח סאדאת באומרו כי "אף אחד משליטי מצרים במשך חמשת אלפים שנה לא ניצב בפני המצב בו אנו ניצבים כעת, וכמו כן אף רם דרג מצרי לא ניצב, במשך שבעת אלפים שנה מההיסטוריה הכתובה של מצרים, בפני האתגרים אשר ניצב בפניהם הנשיא [כעת]". סאדאת טען כי אמריקה ממשיכה לתמוך באופן מלא בישראל ומנסה לכפות על מצרים את תנאיה של ישראל. הנשיא הצביע על הסכנה בהקפאת המאמצים להגיע לפתרון הסכסוך מצד וושינגטון ומוסקבה, במיוחד על רקע בניית ההתנחלויות מצד ישראל בסיני. בריה"מ, לדברי הנשיא, תומכת במצרים, אבל היא מספקת נשק באופן אשר משאיר את מפתחות המצב בידיה. הוא ציין כי החל מאוקטובר 1972 ועד היום [30 בספטמבר 1973] הכוחות המצריים הוכנו באופן המעניק להם "אפשרויות גדולות לפעולה צבאית, ובעקבות זאת הדבר מצריך שנחליט את החלטתנו לעבור למערכה המזוינת...דָרוּש מהדור הזה של המצרים שימסור לדור הבא מבְּני המולדת...ארץ שאדמותיה אינן כבושות". דבריו של סאדאת שיקפו את החלטתו לצאת למלחמה, אבל הוא לא מסר עד לאותו הרגע למשתתפים את מועד המלחמה, מטרותיה והקונספציה שלה.

בדיון בעקבות נאום הנשיא, שר האספקה אחמד תַ'אבִּת  הדגיש כי לפני תחילת המלחמה חשוב להבטיח מלאי של מוצרי יסוד, כמו אורז ודגנים לשלושה-ארבעה חודשים. כעת טען,  אין כמות כזו במלאי, ולכן הוא ביקש זמן נוסף כדי לספק את המלאי הזה בקניות מחוץ לארץ.

באותה הישיבה ביקש חאפז אסמאעיל לאשר לו לקיים פגישה  שלישית עם קיסינג'ר – עליה הוסכם בפגישתם השנייה – כדי לאפשר למצרים להשיג את מטרותיה בדרכי שלום, לפני תחילת הפעולה הצבאית. הוא ציפה כי פגישה כזו תתקיים בנובמבר/דצמבר 1973, אחרי קיום הבחירות בישראל. לגבי אפשרות ניהול מלחמה נגד ישראל, הציע חאפז אסמאעיל לפתוח קודם במלחמת התשה גדולה, ואם תהיינה אינדיקציות לעליונותה של מצרים, לעבור למלחמה גדולה. הוא העריך כי לאחר המלחמה הגדולה תזדקק מצרים לתקופה של 15-10 שנים כדי לשקם את כוחותיה, והמצב בו כוחותיה של מצרים יהיו פרוסים במערב חצי האי סיני וכוחותיה של ישראל במזרחו יוקפא למשך שנים.

אחמד אסמאעיל עלי, המפקד הכללי של הכוחות המזוינים ושר המלחמה, התנגד לאופציית מלחמת ההתשה. הוא הציע להנחית מכה קשה על הכוחות הישראליים שבמזרח התעלה, ואחר כך להדוף את התקפת הנגד הישראלית על השטחים שתכבוש מצרים בגדה המזרחית של התעלה  – דבר שיאפשר לקהיר  לכפות הסדר בהתאם לנקודת ראות שלה. הוא התנגד לדחיית המלחמה לחודשים אחדים, כפי שהציעו אחדים מהנוכחים. עם זאת השר הדגיש כי הוא "אינו רואה אפשרות בידי מצרים לשחרר את כל סיני באמצעות היכולות הקיימות",  וגם הודה כי לצבא הישראלי יתרונות על פני הצבא המצרי.

סאדאת נשא שוב דברים ואמר כי "כולם מחוץ למצרים סבורים שאנו גוף נטול חיים, ועל כן ...כאשר מציעים לנו רעיונות, הם נועדו להביא יתרונות לישראל". הוא אינו מוכן להיכנע לשיקולים כמו אבטחת אספקת מזון והצורך בזמן נוסף לפני היציאה למלחמה. מטרת מצרים במלחמה היא לא לשחרר את כל סיני ב"מכה אחת", אלא להוכיח לעולם שמצרים גוף חי, כדי להתניע  פעילות [מדינית]. הוא דחה את הצעתו של חאפז אסמאעיל לקיום פגישה שלישית עם קיסינג'ר, בטענה כי אינו רואה בה תועלת. הישיבה בה  התקבלה ההחלטה לצאת למלחמה הסתיימה בשעה 2:00 ב-1 באוקטובר.

מסקנותיו של אבו אל-רייט על סמך פרוטוקול הישיבה הן כדלהלן. ההחלטה לצאת למלחמה שייכת לסאדאת שהיה הכוח המניע מאחוריה. כמו כן הייתה הבנה מלאה בין הנשיא לשר המלחמה על מטרות המלחמה ומִגבלותיה. נחישות החלטתו של הנשיא לצאת למלחמה נבעה לא רק מרצונו העז לשחרר את האדמות הכבושות, אלא גם כדי למחוק את חרפת התבוסה ב-1967. המחבר הופתע מכך שבישיבה ב-30 בספטמבר חַַָלַק היועץ לביטחון לאומי על עמדתו של שר ההגנה. על אף חילוקי הדעות בין השניים, הקשרים האישיים ביניהם נותרו איתנים. ההחלטה לפתוח במלחמה שיקפה את הקונספציה של קרל פון קלאוזיביץ (1831-1780),  מאבות  הלחימה המודרנית, לפיה המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות. סאדאת הטיל על הכוחות המצריים לכבוש רצועה רחבה בסיני, להדוף את התקפת הנגד ולהשיג הפסקת אש, כאשר הכוחות המצריים נמצאים בחלק המזרחי של התעלה – מצב שיאפשר למצרים לכפות את נקודת ראותה הפוליטית.

הימים הראשונים של מלחמת אוקטובר 1973  אבו אל-רייט ניהל יומן מדי יום בתקופת מלחמת אוקטובר, וליתר דיוק,  כבר מ-5 באוקטובר 1973 בשעה 21:30. עם זאת, לאור היותו שר החוץ של מצרים בין השנים 2011-2004, הוא מצא לנכון להקפיד לא לגעת בסוגיות העלולות להשפיע בצורה שלילית על קשריה של מצרים עם גורמים אחרים [כמו סוריה וירדן]. ב-6 באוקטובר 1973 בשעות הבוקר אחמד אבו אל-רייט שוחח בשקט עם ידידו אחמד מאהר [איש משרד החוץ דאז,  ושר            החוץ של מצרים, 2004-2001] בגן של "ארמון עבד אל-מֻנעם", שהוא למעשה וילה קטנה הנמצאת ברובע "מצרים החדשה" [הליופוליס – רובע יוקרתי בקהיר] בקרבת רחוב אל-קֻבָּה. שני האישים היו עוזריו של  חאפִז אסמאעיל, היועץ לביטחון הלאומי של הנשיא אנואר סאדאת. צוות עוזריו של חאפז אסמאעיל היה מצומצם. דרגתו במשרד החוץ של אחמד מאהר בתור "יועץ" הייתה גבוהה מזה של אבו אל-רייט שהייתה "המזכיר השלישי".  הכשרתה של הווילה לשימוש צרכיו של חאפז אסמאעיל, כמו ציודה באמצעי תקשורת חדשים, הושלמה ב-5 באוקטובר בערב. אחמד מאהר הסב את תשומת לבו של אבו אל-רייט לכך שחאפז אסמאעיל נכנס למשרדו ב-6 באוקטובר בבוקר במהירות, התעלם משני עוזריו שהיו בגן, ואף החזיק באצבעותיו בסיגריה – על אף חודש הרמדאן. לאחר כחצי שעה שני העוזרים הוזמנו  לבוא ללשכת היועץ לביטחון לאומי. חאפז אסמאעיל פנה לאחמד מאהר וביקש ממנו להעביר מעטפה סגורה לד"ר אשרף גורבאל (בתעתיק ע'רבאל), עוזרו של היועץ לביטחון לאומי הממונה על הסברה תקשורתית בעיקר כלפי ארה"ב ומערב אירופה. [גורבאל עתיד לשמש שגריר מצרים בארה"ב, 1984-1973.] אסמאעיל הוסיף כי גורבאל נמצא כעת בבניין הטלוויזיה המצרית, ועל מאהר להדגיש בפני גורבאל כי חל עליו איסור לפתוח את המעטפה לפני השעה 13:30 ביום הזה, וכי אחר כך עליו להורות לטלוויזיה לשדר את החומר שבתוך המעטפה. השעה הייתה אז בערך 10:30. אסמאעיל המשיך ואמר כי במעטפה הסגורה נמצאת "הודעה" מטעם  מפקדת הכוחות המזוינים של מצרים לפיה חיל האוויר הישראלי בשעה 13:30 תקף עמדות מצריות בחוף הים האדום ובחזית המצרית וכי כוחותיה של מצרים פתחו בפעולה נגדית. מאהר ביקש לדעת אם הפעולה הצבאית מצד מצרים תחל בשעה 13:30, שהיא גם שעת פתיחת המעטפה ושידור תוכנה ברדיו. אסמאעיל השיב כי מצרים תפתח בפעולה הצבאית בשעה 14:05. בתגובה הביע מאהר את דאגתו מכך שכתוצאה משידור ההודעה בטלוויזיה כחצי שעה לפני הפתיחה בפעולה הצבאית, מצרים תחשוף את כוונותיה מבעוד מועד לאויב. לאחר מחשבה קצרה הסכים אסמאעיל עם מאהר והורה על שידור ההודעה לאחר השעה 14:00, ולא לפניה.

אבו אל-רייט יצא מחדרו של חאפז אסמאעיל בדאגה עמוקה מחשש שתוצאות המפלה ב-5 ביוני 1967 עלולות לחזור. חשיפת כוונותיה של מצרים מבעוד מועד לפתוח במלחמה הוסיפה לדאגתו: ב-4  באוקטובר דיווחו סוכנויות הידיעות על כך שהרוסים מפנים את משפחות המומחים שלהם מדמשק בצורה גלויה; "וכמו כן שהשגריר הרוסי בקהיר, הגיע לפגישה עם חאפז אסמאעיל בצוהרי ה-4 באוקטובר וביקש הבהרות ישירות, בהתאם להוראות ממוסקבה, אם מצרים וסוריה ישברו את הפסקת האש עם ישראל". [לפי המחבר, יכול להשתמע כי גם הטקסט שבמירכאות כפולות נמסר על ידי סוכנויות הידיעות.]  בתגובה – לפי עדות שמסר למחבר אדם שנוכח בפגישה – אסמאעיל חשב כחצי דקה, ואחר כך השיב  לשגריר כי הוא מציע לו לשוחח בנושא עם הנשיא סאדאת למחרת. ואולם השגריר, אשר היה מודע היטב למתרחש במצרים, דיווח על כך למוסקבה, ולמחרת ב-5 באוקטובר חזר [משתמע למשרדו אל אסמאעיל]  כשהוא נושא איגרת מן ההנהגה הסובייטית לסאדאת ובה אזהרה מפני תוצאות פעולה צבאית נגד ישראל. באיגרת נאמר כי אם מצרים, יחד עם סוריה, תתקוף את ישראל, היא מסתכנת במפלה חמורה. (המחבר הופתע מכך שהתרגום הערבי שנלווה לאיגרת של הרוסים ונעשה על ידיהם התאפיין בסגנון לקוי.) [מתרגום הערבי הלקוי ניתן להסיק כי לבריה"מ נודע המועד המדויק בו מצרים תפתח במלחמה נגד ישראל רק ימים בודדים לפני תחילתה, ולכן לא היה פנאי לליטוש הסגנון.]

גם אחרי ההצלחות הראשונות של מצרים במתקפה ב-6 באוקטובר והאווירה האופטימית בסביבתו, המחבר עדיין העריך את המצב בזהירות, תוך ציפייה למתקפה נגדית מצד ישראל למחרת או ב-8 באוקטובר.  אבו אל-רייט עזב את מקום עבודתו ב-6 באוקטובר בשעה 23:00 והלך לישון בבית, בעוד עמיתיו המשיכו לעבוד. למחרת, אבו אל-רייט חזר מוקדם בבוקר ל"ארמון עבד-אל-מנעם" ועבר על הדיווחים מהערב והבוקר המוקדם, שהוכנו עבור היועץ לביטחון לאומי. מהם למד כי המצרים חדרו לעומק בין 4-2 ק"מ והעבירו לכל הפחות 400 טנקים בצד המזרחי של התעלה. תחושתו הייתה כי פרק הזמן שעבר מאז הודיע לו חאפז אסמאעיל על עיתוי המתקפה ועד עתה אינו 24 שעות, אלא תקופה שלמה.

כ-48 לאחר תחילת המלחמה, שלח חאפז אסמאעיל איגרת לקיסינג'ר בה ציין כי מצרים "אינה שואפת להרחיב את מסגרת העימות או להעמיקו". כוונתו, לפי אבו אל-רייט, הייתה כי מצרים אינה מעודדת את ירדן להצטרף למלחמה, וגם אינה מעוניינת לפגוע בעומק הישראלי באמצעות טילי "סקאד B". האיגרת הזו הביאה לכך שישראל גם כן לא תקפה ערים וכפרים בעומק מצרים ואזרחים מצריים לא נפגעו. המחבר דוחה מכול וכול את הטענה לפיה אסמאעיל ניסה להבהיר כי מטרותיה של מצרים במלחמה צרות ביותר. ההוכחה המפריכה את הטענה הזו היא המתקפה המצרית ב-14 באוקטובר שכוונה מזרחה לעבר המְצרים בסיני. [טיעונו של המחבר, לפיו מטרת מלחמתה של מצרים לא הייתה מוגבלת, מגמתי  וסותר את דבריו שלו עצמו בפרק הקודם לעיל וגם  בתחילת הפרק הבא.]

ב-8 באוקטובר רשם אבו אל-רייט ביומנו כי זרימת הכוחות המצריים אל סיני נמשכת, ובמקומות מסוימים ראשי הגשר הגיעו לעומק 15 קילומטרים, בהוסיפו כי מצרים השמידה את קו בר-לב. המתקפה המצרית נגד ישראל הושתתה על העיקרון לפיו כוחות הקרקע המצריים לא ייצאו ממטריית ההגנה של הטילים נגד המטוסים. מצרים גם ציפתה למשלוח טילים מסוג "ווֹלְגָה" בעלי טווח ארוך יותר, כדי לאפשר להגן על הכוחות המצריים בעומק סיני. ב-8 באוקטובר בערב  הגיעו ידיעות כי סוריה מעוניינת בהפסקת אש, בעקבות הצלחותיה הצבאיות בגולן, והסובייטים נוטים לתמוך בבקשתה. המחבר היה מודאג מאפשרות כזו, אשר תשאיר את מצרים במלחמה לבדה מול ישראל.  

ב-9 באוקטובר בשעה 2:00 הגיעו ידיעות ממקורות רבים לפיהן אילצה ישראל את סוריה לסגת מרמת הגולן. [ב-8 באוקטובר פתחה ישראל במתקפת נגד בגולן  ועד 10 באוקטובר הצליחה להדוף את הסורים מעבר לקו בו החזיק צה"ל בתחילת המלחמה.] במקביל, באותה השעה הועבר לארמון אל-מנעם מארמונו של סאדאת מידע סודי על פעילותו של  הנשיא. במהלך פענוח החומר נדהם אבו אל-רייט לגלות איגרת ממנהיג בריה"מ ליאוניד ברז'נייב לסאדאת בה נאמר כי סוריה מעוניינת להגיע להפסקת אש מיידית וכי ברז'נייב תומך במגמה הזו ואף מפציר בסאדאת להסכים לכך, מתוך חשש כי הפעילות הצבאית הישראלית תתרכז נגד סוריה והישראלים עלולים להגיע לדמשק. תשובתו של סאדאת הייתה נחרצת: מצרים תמשיך בעימות הצבאי עד שתגשים את כל מטרותיה המדיניות. כמו כן ציין המחבר ביומנו באותו היום  כי סאדאת שלח שליח לעמיתו הסורי בדבר החשיבות להמשיך במלחמה ולהפכה למלחמת הגנה במטרה להתיש את האויב.

באותו היום, ה-9 באוקטובר בשעה 18:30 רשם המחבר כי מצרים הדפה את כל התקפות הנגד  של האויב נגד כוחותיה, תוך הסבת לו אבידות כבדות. בעקבות ההישג הזה אמר חאפז אסמאעיל כי כעת הוא מוכן מייד להיפגש עם כל אישיות בכירה ישראלית, בנקבו בשמו של יגאל אלון [סגן ראש הממשלה],  כדי לדון בהסדר. אבו אל-רייט נדהם מתעוזת חשיבתו של אסמאעיל, אבל גם הוא עצמו ראה במלחמה אמצעי להגשמת מטרות פוליטיות. 

ב-10 באוקטובר המשיכו הסובייטים להפעיל לחץ על סאדאת להסכים להפסקת אש. אבל לנוכח התנגדותו הנחרצת של סאדאת לכך והאינטרס של בריה"מ לשמור על קשריה עם מצרים, החליטו מנהיגי בריה"מ להתחיל באספקה לצבאות סוריה ומצרים ["רכבת אווירית"], תוך מתן עדיפות לסוריה. ב-11 באוקטובר בערב הגיעו 400 טנקים סובייטיים מנמל אודסה לנמל לטקיה (בתעתיק לאד'קיה). הסובייטים הזהירו את ישראל מפני "השלכות חמורות", אם הספינות שלהם נושאות הטנקים יותקפו על ידי חיל האוויר הישראלי בעת מסען או בנמל לטקיה, ועל כן המטוסים הישראליים התרחקו מלטקיה.

המשברים בתקופה שבין 21-13 באוקטובר    אחמד אסמאעיל עלי, שר ההגנה המצרי, פעל מתוך הנחה כי השתלטותה של מצרים על קו בר-לב ועל רצועה בצד המזרחי של תעלת סואץ בעומק שבין 10 ל-15 קילומטרים די בהן כדי למוטט את קונספציית הביטחון הישראלית ולכפות על הישראלים והאמריקאים התקדמות לפתרון מדיני. השר המצרי התנגד ללחצים שהופעלו עליו, לנצל את ההצלחות הראשונות של מצרים במלחמה, כולל בהדיפת התקפות הנגד הישראליות, כדי להתקדם לעומק סיני, למעברֵי המִתלֶה והגידי. אחמד אסמאעיל עלי חשש להסתכן, פן תחזור על עצמה המפלה של 1967, דבר שיאפשר לישראל להחזיק בסיני עשרות שנים ואולי אף במשך הדורות הבאים. חאפז אסמאעיל בספרו על מלחמת אוקטובר מציין, על סמך שיחות שהיו לו עם שר ההגנה עוד לפני המלחמה, כי היעד של כיבוש המְצרים בסיני הופיע בפקודות המבצע של הפיקוד הכללי במטרה להעלות את המורל ולעודד את המפקדים בדרג זוטר בשלב הקמת ראשי הגשר וההשתלטות על הרצועה לאורך התעלה. המשימה הזו של השתלטות והתבצרות בגדה המזרחית של התעלה, אותה מגדיר המחבר כ"עצירה טקטית", התנהלה מ-6 עד 13 באוקטובר והייתה אמורה "להימשך עד סוף ההתנגשות המזוינת", אלא שמצבה הקשה של סוריה גרם למצרים לפתוח במתקפה ב-14 באוקטובר. [טענתו של אבו אל-רייט כי המתקפה המתוכננת של מצרים ב-14 באוקטובר נועדה לשחרר את הלחץ הצבאי של ישראל על סוריה מוטעית. החל מ-12 באוקטובר, בעקבות הצטרפות של חילות המשלוח של עיראק וירדן ללחימה בחזית הצפונית, צה"ל עבר למגננה, ולא ניסה להתקדם לתוך שטחה של סוריה. זאת ועוד. טענתו של אבו אל-רייט  סותרת את דבריו שלו עצמו, במקום אחר בספרו,  לפיהם כבר ב-13 באוקטובר בבוקר היה ברור כי המתקפה הישראלית נגד סוריה נבלמה.]  

למחבר נודע כי פתיחת המתקפה, כדי להקל על הסורים, תוכננה לשעות המאוחרות של ה-13 באוקטובר, ואחר כך נדחתה לבוקר ה-14 באוקטובר. נוסף לשיקול הסורי, ההתקפה ב-14 באוקטובר הייתה ביטוי לנטישת התנהלותו הזהירה של סאדאת עד עתה. כעת, בעקבות הצלחותיה של מצרים במלחמה, צליחת התעלה והרס קו בר לב, ביטחונו העצמי גבר. אבו אל-רייט מציין כי ב-13 באוקטובר מפקד הארמיה השנייה, סעד מאמון, בוויכוח עם המפקדה הכללית התנגד במשך שעות לרעיון הפתיחה במתקפה, לקה בהתקפת לב קל והוחלף במפקד אחר. עוד מציין אבו אל-רייט – על סמך המידע שזרם ללשכתו של חאפז אסמאעיל – כי  השגריר הסובייטי בדקות הראשונות של ה-13 באוקטובר התקשר לסאדאת וביקש לעיין בהפסקת המלחמה; ואחריו באותו היום  בשעה 04:00 העביר  השגריר הבריטי לסאדאת הצעה דומה– ושתי ההצעות נדחו על ידי סאדאת. 

ב-13 באוקטובר מטוס ביון אמריקאי מדגם SR-71 חלף מעל הדלתא, קהיר, תעלת סואץ וסיני.  למודיעין אשר סיפקה הטיסה הזו לישראל הייתה "השפעה עצומה" על התפתחות המלחמה.  לישראל ניתנה אפשרות להתכונן למתקפה המתוכננת של מצרים ב-14 באוקטובר; כמו כן לישראל נודע כי היחידות המצריות הראשיות במערב התעלה עברו למזרח התעלה כדי להשתתף במתקפה, וכתוצאה מכך הגדה המערבית נותרה במידה מסוימת ריקה. המתקפה המצרית החלה ב-14 באוקטובר בבוקר ונעצרה בערב, כיוון שהתוקפים ספגו אבידות כבדות: בין 200 ל-250 טנקים ורכבים משוריינים הושמדו בידי האויב. מפקד הכוחות המצריים אחמד אסמאעיל עלי נהג נכון כאשר לא המשיך את המתקפה על מנת להגיע למעברים בסיני, אחרת עלול היה להפסיד את המלחמה. בדיעבד ברור למחבר כי הפתיחה במתקפה ב-14 באוקטובר נעשתה מאוחר מדי והייתה מִשגה. (לדעתו, היה צריך לנצל את הצלחותיה הראשונות של מצרים במלחמה ולפתוח במתקפה בסביבות ה-10 באוקטובר.) יש המותחים ביקורת על סאדאת בגלל סירובו לקבל את  ההצעות הסובייטיות והבריטיות בשעות המוקדמות של ה-13 באוקטובר להפסיק את המלחמה, ועל נחישותו לפתוח במתקפה בבוקר למחרת. עוד טוענים נגד הנשיא כי קיבל את ההחלטה בנושא המתקפה לבדו, והחלטתו גרמה נזק רב למצבה של מצרים במלחמה. לדעת המחבר, יש אמת בטענות האלה, ואולם הדבר החשוב הוא התוצאה הסופית של המלחמה, אשר הסתיימה לטובתה של מצרים בכך שאִפשרה לה להגשים את מטרתה הפוליטית.

משבר החדירה הישראלית למערב תעלת סואץ והסכמה להפסיק את האש, 25-15 באוקטובר      ב-16 באוקטובר נשא סאדאת נאום בפרלמנט המצרי בו הִתנה את הסכמתה של מצרים להפסקת אש בנסיגה ישראלית "מכל האדמות הכבושות באופן מיידי". תגובת הנרי קיסינג'ר [החל מספטמבר 1973 שר החוץ, נוסף לתפקידו הקודם היועץ לביטחון לאומי]  לנאום, אותה העביר לחאפז אסמאעיל, הייתה כי המטרה אותה הציב סאדאת מחייבת את המשך המלחמה, וכי עליו לשקול הגבלת מטרותיו, כיוון שהמשך המלחמה עלול לשים לְאל את ההישגים שנחלה מצרים במלחמה עד עתה. סאדאת דאג לשאת את נאומו בפרלמנט בבוקר ה-16 בחודש, כדי לא לאפשר לראש הממשלה הסובייטי, אלכסי קוֹסיגין, שעמד להגיע באותו היום לקהיר, להשפיע על החלטתו שלו להמשיך במלחמה ולא להיענות לבקשה הסובייטית להסכים להפסקת אש בקווים הקיימים. ביקורו של קוסיגין במצרים נמשך עד ה-19 באוקטובר ובמהלכו דן עם סאדאת על תיאום מדיני מצרי-סובייטי ביחס לארה"ב וביחס לפעילות במועצת הביטחון, וכמו כן הושגה הבנה לגבי המשך אספקת הנשק.

המתקפה של מצרים ב-14 באוקטובר שהסבה לכוחותיה אבידות כבדות, נתנה לישראל הזדמנות לערוך מתקפת נגד, לצלוח את התעלה, ולחולל הישג אשר השפיע על מאזן הכוחות בין שני הצדדים. על מצרים היה להתרכז בכוח הישראלי –  שחצה את התעלה וניסה להתבסס ממערב לתעלה –  כבר במהלכיו הראשונים, ולא לזלזל בו,  ואז ניתן היה להשמידו בשלושת-ארבעת הימים הראשונים בתאריכים שבין 15 ל-19 באוקטובר. חאפז אסמאעיל, בשיחה עם אבו אל-רייט בצהרי ה-19 באוקטובר, היה מודאג ומתוח, כמו כולם, לנוכח המצב שנוצר. היה חשש כבד שאם מצרים לא תצליח להדוף את  המתקפה הישראלית במערב התעלה, קהיר עלולה להיכשל להגשים את מטרת המלחמה: להביא לנסיגה ישראלית מלאה במשא ומתן מדיני. לאבו אל-רייט הזדמן לראות את חוסני מובארק, מפקד חיל האוויר דאז, בארמון עבד אל-מנעם "ברגעים הקשים". הוא נכח במקום בשני ערבים ב-18 וב-19 באוקטובר, בהתאם להזמנתו של חאפז אסמאעיל, לפני לכתו לפגישה עם סאדאת ב"ארמון א(ל)-טאהִרה". אבו אל-רייט התרשם משלוות רוחו של מובארק וניתוחו האנליטי של המצב הקשה בצורה שקטה ולא מתוחה.

ב-21 באוקטובר ב-2:00 בלילה אבו אל-רייט היה בתורנות במשמרת בארמון עבד-אל-מנעם. לפתע נכנס ד"ר אשרף מרואן [האיש שמסר לצבי זמיר ראש המוסד את תאריך הפתיחה במלחמה ונחשב לסוכן ישראלי או סוכן כפול], ביקש להעיר את חאפז אסמאעיל, אחר כך נכנס לחדרו, שוחח אתו קצרות, ובעקבות זאת התלבש אסמאעיל בחופזה ומיהר לפגוש את הנשיא בארמון א(ל)-טאהרה. לאחר היעדרות קצרה חזר אסמאעיל מפגישה עם הנשיא  וביקש להעביר איגרת לקיסינג'ר, שהיה באותו הזמן במוסקבה, על הסכמתה של מצרים להפסקת אש בקווים הקיימים בין שני הצדדים. קיסינג'ר הגיע למוסקבה בהתאם להזמנתו של ברז'נייב ובעקבות ביקורו של קוסיגין  בקהיר וההבנה שהשיג עם סאדאת על עקרונות ההסדר שיכללו הפסקת אש וּועידת שלום. לאחר הַכְתבת האיגרת לקיסינג'ר, חזר אסמאעיל לחדרו לנוח.  היה זה בסביבות השעה 04:00. גם המחבר ירד לקומת קרקע לנוח, אך קשה היה עליו להירדם.

המחבר סבור כי החלטתו של סאדאת להסכים להפסקת אש במהירות הייתה החלטה נבונה. זאת כיוון שהרזרבות של מצרים במערב התעלה היו דלילות, דבר שעלול היה לחייב את מצרים להסיג את כוחותיה ממזרח לתעלה ולאבד את הישגיה במלחמה. עבור קיסינג'ר, המצב שנוצר בסוף המלחמה, בו שני הצדדים השתחררו מהשלכות רגשי התבוסה שלהם בידי הצד האחר, היה נוח להכשיר את הדרך לפעילותו הדיפלומטית. ב-21 באוקטובר אחר הצהרים האמריקאים והסובייטים הסכימו ביניהם על הצעת החלטה בדבר הפסקת אש, וזו התקבלה ב-22 בחודש על ידי מועצת הביטחון בתור החלטה מס' 338. בשיחה עם חאפז אסמאעיל בצהריים, לפני כניסת הפסקת האש לתוקף ב-22 באוקטובר, היועץ לביטחון לאומי הביע את הערכתו כי על אף החלטת מועצת הביטחון הצפויה, המלחמה תימשך קרוב לוודאי עוד יומיים, וזאת על סמך ניסיונו מהתנהלותה של ישראל במלחמות קודמות. הוא העריך כי הישראלים ישאפו להרחיב את "הכיס" [הכינוי בכלי התקשורת המצריים לשטח שכבשה ישראל במערב התעלה] שלהם במערב התעלה ולהטיל מצור על ארמיה אחת [השלישית] או שניים [גם השנייה].

ואכן, ב-23 וב-24 באוקטובר הכוח הישראלי במערב התעלה ניסה להיכנס לעיר סואץ ולכתר את הארמיה השלישית. בעקבות זאת פנה סאדאת לברז'נייב וביקש את התערבותה המהירה של בריה"מ, בהתאם להבטחותיה שנועדו לעודד את מצרים להסכים להפסק האש. איגרת דומה שלח הנשיא לניקסון. הדבר הביא להחלטת מועצת הביטחון 339 ב-23 באוקטובר [שנועדה לשים קץ למלחמה והסתמכה על החלטת 338] ואיגרת מצד ברז'נייב לניקסון בו רמז בדבר כוונתה של בריה"מ להתערב צבאית כדי לכפות הפסקת אש. ארה"ב, מצִדה, הייתה מוּדעות כי הצלחתה של ישראל מעבר לגבולות שקבע עבורה הממשל האמריקאי, תהרוס את ההזדמנות ההיסטורית של אמריקה לשפר מעמדה באזור, ולכן גם כן הייתה מעוניינת לכפות הפסקת אש על ישראל, וזו נכנסה לתוקף ב-25 באוקטובר. מצרים המשיכה לדרוש משתי המעצמות להביא לחזרתה של ישראל לקווי הפסקת האש שהתקיימו ב-22 באוקטובר.

בעקבות סיום המלחמה, המחבר היה משוכנע כי מצרים "הגשימה את מטרותיה המדיניות בצורה מלאה". לדבריו, מצרים הגיעה להישגיה על אף נחיתות הנשק שסיפקו לה הסובייטים בהשוואה לנשק שסיפקה ארה"ב לישראל. על אף שהארמיה השנייה הייתה נתונה באיום והארמיה השלישית כותרה –מצרים החזירה לעצמה את האיזון האסטרטגי עם ישראל אותו איבדה במשך שש שנים מאז התבוסה ביוני 1967. ארה"ב השתכנעה כי מצרים יכולה לחזור ולפעול צבאית, דבר שהביא את קיסינג'ר לראשונה לעשות מאמץ רציני כדי להביא להסדר, ולוּ בשלבים. בקיצור, סיום מלחמת אוקטובר הציב את מצרים על דרך ההסדר שהובילה בסופו של דבר להסכמי השלום בקמפ דיוויד ב-1978.

התפתחויות מסיום המלחמה עד להסכם להפרדת כוחות, אוקטובר 1973-ינואר 1974     [ב-27 באוקטובר?] קיבל  חאפז אסמאעיל איגרת מקיסינג'ר בה הציע שהוא יבוא לקהיר ב-6 בנובמבר למשך יום כדי לדון בעקרונות ההסדר ובביצוע החלטות  מועצת הביטחון 242 [מנובמבר 1967] ו-338. מצרים קיבלה בברכה את ההצעה. בהתאם להצעתה של ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר, שהועברה על ידי קיסינג'ר לחאפז אסמאעיל, ב-28 באוקטובר החלו שיחות בין מצרים לישראל בדרג אנשי צבא בכירים בקילומטר ה-101 על כביש סואץ-קהיר. בראש המשלחת המצרית לשיחות עמד עבד אל-ע'ני גַמַסי ראש אגף המבצעים במטה הכללי ובראש הצד הישראלי האלוף אהרון יריב. במהלך השיחות שאף גמסי לחלץ את הארמיה השלישית והעיר סואץ מהמצור, כולל באמצעות הדרישה להביא לנסיגה ישראלית לקווי ה-22 באוקטובר. יריב טען  שאין לו הוראות לדון בנסיגה לקווי ה-22 באוקטובר, ובמקום זאת העלה את סוגיית חופש השיט במְצַרֵי  באב אל-מנדב [מצרים סגרה את המְצרים האלה בפני שיט ישראלי ובכך רוקנה מתוכן את חשיבות שליטתה של ישראל בשארם-א-שייח], חילופי שבויים ואיתור גוויות החיילים הישראלים שנמצאו בשטח שנכבש בידי המצרים. לגמסי ניתן ייפוי כוח להציג את תוכנית ההפרדה בין שני הצבאות, לפיה ישראל תיסוג ממערב התעלה לקו חדש, מזרחית למערבים הראשיים בעומק סיני.  וזאת בתמורה לחילופי שבויים, לחיפוש אחר גוויות החיילים, להסרת המצור על באב אל-מנדב, ניקוי תעלת סואץ וכינוס ועידת שלום.

בדיעבד סבור המחבר כי קיסינג'ר, לאור קביעת תאריך לביקורו במצרים, לא היה מעוניין כי במהלך השיחות בקילומטר ה-101 המצרים והישראלים – עוד לפני ביקורו וללא מעורבותו הדומיננטית –  יגיעו להסכם ביניהם בנושאים המהותיים, כמו נסיגה לקווי ה-22 באוקטובר או הסכם להפרדת כוחות. את התפקיד היוקרתי הזה שמר קיסינג'ר לעצמו, בעוד בשיחות בקילומטר ה-101 היה מעוניין כי הצדדים יסכימו על נושאים כמו שמירה על הפסקת האש והסוגיות הטכניות  באספקה לא צבאית לארמיה השלישית ולעיר סואץ.

במקביל לתחילת השיחות בקילומטר ה-101, אסמאעיל פהמי, בתור שליח מיוחד של סאדאת, נשלח בדחיפות לוושינגטון ב-29 באוקטובר 1973. בהיותו בוושינגטון הוא נתמנה לשר החוץ. מטרת שליחותו של פהמי לא הוגבלה להפעלת לחץ אמריקאי על ישראל כדי שזו תסכים לסגת לקווי ה-22 באוקטובר, או להביא להפרדת כוחות. שליחותו נועדה לרמוז לאמריקאים על ההזדמנות לנצל את פתיחותה של מצרים כלפיהם, פתיחות שנבנתה על בסיס האיגרות הרבות שהוחלפו בין היועצים הביטחוניים של מצרים וארה"ב וכמו כן בין הנשיאים של שתי המדינות במהלך המלחמה ואחריה. יש לציין כי  מ-7 עד ה-28 באוקטובר הוחלפו בערך 15 איגרות בין סאדאת לניקסון, וקרוב ל-20 איגרות בין חאפז אסמאעיל לקיסינג'ר. הצד האמריקאי היה בהחלט מודע להזדמנות הזו, ומכאן מחויבותו הברורה מאז ה-28 באוקטובר להבטיח אספקה  הומניטארית לעיר סואץ ולארמיה השלישית הנצורה. ניקסון וקיסינג'ר רמזו בהתמדה לפהמי על הצורך להרחיק את הסובייטים, בטענה שמצרים יכולה להשיג את מטרותיה בסכסוכה עם ישראל ישירות מהאמריקאים.

סאדאת ניסה לתאם עמדות גם עם בריה"מ בדבר כינוס ועידה בינלאומית לשלום וביקש ממוסקבה לשלוח אישיות סובייטית בדרג גבוה כדי לדון בנושא. בתגובה, בריה"מ שלחה לקהיר את סגן שר החוץ, וסילי קוּזנֶצוֹב – אך לא את אנדרי גְרוֹמיקוֹ, שר החוץ הוותיק ובעל היכולת לקבל החלטות. במהלך השיחות בין סאדאת וחאפז אסמאעיל לבין קוזנצוב, מצרים המשיכה לדבוק בעמדתה כי לפני כינוס ועידת השלום יש לפתור סוגיית נסיגתה של ישראל לקווי ה-22 באוקטובר. הפגישה נוצלה על ידי הצד המצרי כדי להדגיש בפני הסובייטים את חשיבות אספקת הנשק למצרים. נוסף לכך, ב-5 בנובמבר נפגש סאדאת עם השגריר הסובייטי וביקש לספק למצרים בדחיפות מטוסי מיג 21, טנקים טי-62 וטילים נגד טנקים וטילי כתף נגד מטוסים. באותה הפגישה מסר השגריר לסאדאת איגרת מברז'נייב בה הזהיר את הנשיא מפני קיסינג'ר שתואר כמשרת האימפריאליזם המוליך את מצרים שולל. סאדאת מעוניין היה לשמֵר את הקשרים עם הסובייטים כדי לשמור על האופציה לפתוח בכוח את נתיב האספקה לארמיה השלישית, אם ייכשלו המאמצים הדיפלומטיים האמריקאיים. במקרה של אפשרות כזו, למצרים הייתה תוכנית בנובמבר או דצמבר 1973 להביא ל"חיסול הכיס הישראלי" במערב התעלה. להערכתו של חאפז אסמאעיל, כיוון שהסובייטים לא נענו לבקשות לאספקת הנשק ברמה הרצויה למצרים, הם איבדו את מקומם בקשריה של מצרים לטובת האמריקאים, שיכלו להבטיח את נתיב האספקה לארמיה השלישית.

ב-6 בנובמבר 1973  הגיע  קיסינג'ר לביקורו הראשון  במצרים. למחרת הוא נפגש עם סאדאת ותוך זמן קצר שני האישים הגיעו להסכם, אשר הועבר לישראל. ההסכם כלל שש נקודות, בהן שמירה קפדנית על הפסקת האש בין מצרים לישראל; פתיחה מיידית במשא ומתן ליישוב סוגיית החזרת הכוחות לקווי ה-22 באוקטובר במסגרת הסכם להפרדת כוחות; אספקה יומית של מזון, מים ותרופות לעיר סואץ; ואי הטלת מכשולים כלשהם על אספקה לא צבאית לגדה המזרחית של התעלה [קרי לארמיה השלישית הנצורה]. מצרים וארה"ב הסכימו על החזרת הקשרים הדיפלומטיים ביניהם שנותקו מאז 1967. עובדי לשכתו של חאפז אסמאעיל לא היו מרוצים מהתמורה, לה הסכים לתת סאדאת לקיסינג'ר, עבור אי הצבת מכשולים מצד ישראל לאספקה לא צבאית לארמיה השלישית הנצורה: חילופי שבויים והסרת המצור על מְצרי באב אל-מנדב. ואולם כפי שציין חאפז אסמאעיל בדיעבד, מטרתו העיקרית של סאדאת בפגישה הייתה לא הנושא הישראלי, אלא יישור ההדורים עם ארה"ב, מתוך הנחה כי וושינגטון לבדה יכולה להתניע את התהליך המדיני, ללא שיתופה של בריה"מ.

ב-11 בנובמבר 1973 שוב נפגש סאדאת עם השגריר הסובייטי וחזר על בקשתו לאספקת נשק ושוב נקטו הסובייטים בעמדה מתחמקת. הדבר הוכיח את חוסר כוונתה של בריה"מ לחזק את כוחה הצבאי של מצרים "אלא ב[תמורה ל] הבטחות נוקשות, אשר הנשיא סאדאת לא היה מוכן לספקן או אף להעלות על הדעת בנסיבות האלה". [אין פירוט כלשהו לְמה הכוונה. סביר להניח כי הסובייטים נמנעו לספק נשק למצרים לנוכח כוונתו הברורה של סאדאת לצאת מתחום השפעתם.] בסוף שנת 1973 הגיע סאדאת לסוף הדרך ביחסיו עם הסובייטים. בכך הגשימה מצרים את העיקרון הבריטי המפורסם במדיניות החוץ, לפיו אין אויבים קבועים או ידידים קבועים בקשרים בין מדינות, אלא אינטרסים קבועים המניעים את מדיניות החוץ. עוד אומר המחבר כי טוב עשתה מצרים שפתחה במלחמה  לשחרור סיני לפני התמוטטותה של בריה"מ – אחרת, להערכתו, לא הייתה משיגה את המטרה הזו.

ב-11 בנובמבר נחתם "הסכם 6 הנקודות" בין מצרים לישראל. לאחר החתימה על ההסכם הזה, גמסי ויריב דנו במשך שבועות אחדים בהסכם להפרדת כוחות. [ההסכם אמור היה להביא לנסיגה ישראלית מהגדה המערבית והמזרחית של תעלת סואץ, בתמורה לדילול הכוח המצרי במזרח התעלה וליצירת אזור חיץ בין הצבא המצרי לישראלי בסיני.] שר החוץ פהמי היה מעוניין שקיסינג'ר ישים קץ לנוכחות הישראלית במערב התעלה לפני פתיחת ועידת השלום בז'נבה, ולשם כך להשיג הסכם להפרדת כוחות עוד לפני תחילת הוועידה. בשיחות להפרדת הכוחות ניכרה התקדמות, אולם לפתע העמדה הישראלית קפאה, ומצרים נאלצה ללכת לוועידת ז'נבה, שנפתחה ב-21 בדצמבר 1973, בטרם השגתו של הסכם ההפרדה. על סמך המסמכים והספרים שפורסמו לאחר האירועים האלה [אין פרטים], קיסינג'ר ביקש מהישראלים להאט את קצב השיחות כדי שהוא, ולא אחר, יעצב את הסכם ההפרדה שנחתם [ב-18, לפי המחבר בטעות ב-21] בינואר 1974. קיסינג'ר הגיע לאזור ב-11 בינואר ו"בדיפלומטיית הדילוגים"  בין מצרים לישראל הביא לחתימה על ההסכם.

בעקבות סיום המלחמה והתמנותו של אסמאעיל פהמי לשר החוץ ניכרה ירידה במעמדו של חאפז אסמאעיל. יש לציין כי חאפז אסמאעיל הקביל לקיסינג'ר בתפקידו כיועץ לביטחון לאומי. אולם כאשר החל תהליך מדיני, כולל ההכנות לכינוס ועידת השלום בז'נבה, פהמי סבר כי עליו, בתור שר החוץ, ולא על היועץ לביטחון לאומי, לנהל את המשא ומתן עם קיסינג'ר שהיה מקבילו כשר החוץ [החל מספטמבר 1973 כיהן קיסינג'ר כשר החוץ, נוסף לתפקידו כיועץ לביטחון לאומי בו החזיק החל מינואר 1969.] כמו כן, חאפז אסמאעיל "התרחק בהדרגה מקצב" פיתוח הקשרים עם ארה"ב – קו בו נקט סאדאת. [כנראה הסתייג מהקצב המהיר בהתקרבותו של סאדאת לארה"ב.]  לדברי חאפז אסמאעיל עצמו, הסכם הפרדת הכוחות בין מצרים לישראל, שנחתם בינואר 1974, שם קץ למצב הצבאי המסובך בחזית המצרית והחל שלב חדש, ולכן הוא חש כי עליו לסיים את תפקידו. עם סיום כהונתו של חאפז אסמאעיל בפברואר 1974, עובדי משרד החוץ שהושאלו למשרדו, בהם המחבר, חזרו לעבוד במשרד החוץ.

חלק שני: עֵד לשלום

 מביקור סאדאת בירושלים עד פסגת קמפ דיוויד (נובמבר 1977-אוגוסט 1978)    קָדמה לביקורו של סאדאת בירושלים  בנובמבר 1977, פגישה בין שר החוץ הישראלי משה דיין  לסגן  ראש ממשלת מצרים חסן א(ל)- תוּהאמי (בתעתיק תהאמי) במרוקו ביולי 1977. הפגישה הייתה כל כך חשאית, עד שכמאל חסן עלי, אשר נלווה לנסיעתו של א(ל)-תוהאמי בתפקידו כראש המודיעין הכללי, לא רק שלא השתתף בה, אלא אף לא קיבל מידע מסגן ראש הממשלה על מטרת נסיעתו למרוקו, לא לפני הנסיעה ולא במהלכה, ורק בשובו יידֵע אותו הנשיא סאדאת בנושא. פגישה נוספת בין המצרים לישראלים התקיימה במרוקו בספטמבר 1977.

בעת  צפייתו בטלוויזיה בנחיתתו של הנשיא סאדאת בישראל  בנמל התעופה לוד [בן גוריון] ב-19 בנובמבר 1977, אבו אל-רייט חש שדמעות אחדות זולגות על פניו. הוא היה בהלם. באותו הזמן הוא לא הבין את האירוע. זאת כיון שבמהלך כל חייו מצרים והוא אישית נלחמו נגד ישראל. אבו אל-רייט זכר שבהיותו ילד אביו הטייס הפציץ את ישראל במלחמה ב-1948, והמחבר עצמו הצטרף למשרד החוץ ב-1965 כדי להילחם נגד ישראל כחייל  במישור הדיפלומטי. זאת ועוד. שר החוץ אסמאעיל פהמי התפטר בגלל ביקורו של סאדאת בירושלים, ושר המדינה לענייני חוץ מוחמד ריאד הודח, כאשר מפאת ספקותיו, בנוגע למהלכו של סאדאת, לא נענה לבקשה למלא זמנית את תפקיד שר החוץ. ואולם לאחר ביטויי התמיכה העממית הרחבה במהלכו של הנשיא, "התחלנו", לדברי אבו אל-רייט, במשרד החוץ להסתגל בהדרגה לשינוי הזה. את השינוי ביטא שר החוץ הישראלי לשעבר אבא אבן, שאמר ביום ביקורו של סאדאת בירושלים: "המזרח התיכון לא ישוב בשום אופן להיות כפי שהיה".

עַסְמת (בתעתיק עצמת) עבד-אל-מגיד, שגרירה הקבוע של מצרים באו"ם, היה מראשוני השגרירים המצרים אשר הביעו תמיכה איתנה ביוזמת סאדאת. בעת ביקורו של סאדאת בירושלים, המחבר כבר סיים את עבודתו עם  עבד-אל-מגיד במסגרת המשלחת המצרית באו"ם, ושב למצרים באוקטובר 1977. לפי הוראתו של הנשיא סאדאת בעקבות ביקרו בירושלים, עבד-אל-מגיד נקרא לשוב לקהיר מייד, כדי לעמוד בראש המשלחת המצרית לוועידת השלום המכינה בקהיר. ועידה זו עתידה הייתה להתכנס ב-15 בדצמבר 1977 ונקראה ועידת Mena House  על שמו של המלון בו התכנסה. עבד-אל-מגיד שב מניו יורק לקהיר בתחילת דצמבר וביקש מאבו אל-רייט להצטרף לצוות שלו, שיעסוק בהכנות לקראת ועידת השלום הצפויה. המחבר השיב בסגנון גלוי – סגנון אותו העריך בן שיחו – שהוא עדיין אינו שלם עם היוזמה המצרית ויש לו ספקות לגבי יעילותה. עם זאת הוא רואה את עצמו כאחד החיילים בדיפלומטיה המצרית ולכן אינו יכול אלא להשתתף במערכה אליה נקרא על ידי מפקדו, שהוא כעת עבד-אל-מגיד. לרגל הוועידה נפגש עבד-אל-מגיד עם סגן הנשיא, חוסני מובארק, ובהמשך עם סאדאת, כדי לקבל את הוראותיהם בנדון. בראש המשלחת הישראלית לוועידה עמד אליהו בן אלישר, אשר עתיד היה להתמנות לשגרירה הראשון של ישראל במצרים לאחר החתימה על חוזה השלום.

לפני תחילת הוועידה, ב-14 בדצמבר בערב הגיש אלישר לעבד-אל-מגיד תוכנית ישראלית לשלום, אך ראש המשלחת המצרית לא היה מוכן לקבלה בנימוק כי אין לו סמכות לקבל כל מסמך מהצד הישראלי, כיוון שזו ועידת הכנה לוועידת שלום. למעשה דוּבר היה בהצעת שלום אותה כבר הגישה ישראל באמצעות האמריקאים לשר החוץ אסמאעיל פַהְמי ב-19 בספטמבר 1977. הצעה זו כללה חתימה על חוזה שלום בין שתי המדינות וכינון קשרים דיפלומטיים ביניהן. בשאלת הגבולות נאמר כי הם ייקבעו במשא ומתן בין שתי המדינות, ובכך שיקפה התוכנית את רצונה של ישראל לספח שטחים מצריים, תוך התעלמות למעשה מיוזמת השלום של הנשיא סאדאת ומהמכות שספגה ישראל במלחמת אוקטובר. הוועידה נערכה יום אחד בלבד,  ב-15 בדצמבר 1977, ובה הציג עבד-אל-מגיד את עמדת מצרים – אותה עזר להכין המחבר – שכללה דרישה מישראל לסגת מכל האדמות הכבושות ב-1967 בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967; והבטחת זכותן של כל מדינות האזור לחיות בביטחון ובשלום [ללא אזכור מפורש של ישראל]. בנושא הפלסטיני, מצרים תבעה פתרון צודק לבעיה הזו על כל מרכיביה, על בסיס זכות ההגדרה העצמית, באמצעות משא מתן בהשתתפותן של מצרים, ירדן, ישראל ונציגי העם הפלסטיני [אין אזכור לאש"ף]. הבסיס המשפטי להשתתפותן של מצרים וירדן היה שליטתה של ירדן בגדה המערבית  וזו של מצרים בעזה לפני מלחמת יוני 1967.

ב-24 בדצמבר 1977 שמע המחבר בתחנת הרדיו בי.בי.סי בערבית ידיעה על מינויו של מוחמד אבראהים כאמל, שגריר מצרים בגרמניה, לתפקיד שר החוץ. אבו אל-רייט ציפה כי סאדאת ימנה את עבד-אל-מגיד לשר החוץ החדש וזו הייתה ציפייתם של רבים [משתמע כולל עבד-אל-מגיד עצמו]. תגובתו של עבד-אל-מגיד, לאחר שמסר לו אבו אל-רייט את הידיעה, ביטאה את גדולתו של האיש. הוא קיבל את הבשורה בשקט, באומרו כי השר החדש הוא ידידו והוא יוכל לעבוד אתו למען ארצו. עבד-אל-מגיד עתיד היה להתמנות לשר החוץ כעבור שבע שנים ב-1984, בתקופת נשיאותו של מובארק.

ב-25 בדצמבר 1977 התקיימה פסגת אסמאעיליה. המחבר לא נוכח בה, אבל עבד-אל-מגיד ואוסאמה אל-באז, יועצו של הנשיא למשא ומתן עם ישראל, אשר השתתפו בה, סיפרו לו על מהלכה עם שובם. באסמאעיליה הגישו הישראלים הצעת שלום שדמתה במידה רבה לשתי הצעותיהם הקודמות שהוגשו בספטמבר ובדצמבר, ונסקרו לעיל, אלא שהפעם הכניסו בה י שינוי עיקרי, "כדי שהצד המצרי יזיל ריר", והוא: ישראל תסיג את כוחותיה לגבולות הבינלאומיים בין מצרים לפלסטין המנדטורית בשני שלבים במהלך 5-3 שנים מיום החתימה על חוזה השלום. ואולם במקביל תבעה  ישראל להשאיר לה שלושה בסיסים עבור חיל האוויר, תחנת התראה אלקטרונית, והתנחלויות – וכל זה בתוך חצי האי סיני בשטח המצרי. הצעה כזו לא יכלה להתקבל על ידי מצרים בשום פנים ואופן, לנוכח הישגיה במלחמה ב-1973 ויוזמתו של סאדאת. היוזמה הזו הביאה להתפתחויות חסרות תקדים בחשיבה האמריקאית והמערבית בכלל ובחשיבה היהודית בעולם בכלל והישראלית במיוחד. בשלב הזה אבו אל-רייט עצמו התחיל להשתכנע  בנכונות יוזמתו של הנשיא ובתוצאות שניתן להשיג באמצעותה. באסמאעיליה הציע הצד הישראלי לראשונה בצורה ברורה את תוכנית האוטונומיה ל"פלסטינים הערבים מקרב תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה", בלי הכרה בפלסטינים כעם. המחבר דוחה את תוכנית האוטונומיה הזו ומשוכנע כי כל עוד לא תקום מדינה פלסטינית על כל השטחים הפלסטיניים בקווי 1967, הסכסוך יימשך עשרות שנים אם לא מאות. דעה דומה הביע עבד-אל-מגיד בשיחותיו עם שר החוץ הישראלי משה דיין באסמאעיליה. מצרים הגישה בוועידה תוכנית שלום משלה בה חזרה בעיקרה על העקרונות להסדר שהציג עבד-אל-מגיד בוועידת מינה האוס. בסיום ועידת אסמאעיליה, בהתאם להסכמה בין סאדאת לראש ממשלת ישראל מנחם בגין, הוחלט להקים ועדה צבאית וּועדה מדינית לדיון בין שני הצדדים בנושאים שעסקו בהם באסמאעיליה.

לפי הוראתו של סאדאת,  עסמת עבד-אל-מגיד לא הוחזר לאו"ם אלא המשיך לעבוד עם שר החוץ החדש, מוחמד אבראהים כאמל, כדי להקנות לשר ממומחיותו. גם אבו אל-רייט החל מ-26 בדצמבר 1977 צורף לצוותו של שר החוץ, כעוזרו, והוא המשיך לעבוד אִתו עד להתפטרותו של השר ב-22 בספטמבר 1978. השר אבראהים כאמל ביקש מאבו אל-רייט להכין מסמך על הסיבות שהביאו את סאדאת לצאת ביוזמת שלום, שכללה את הצעד הדרמאטי של ביקור בירושלים. במסמך שהכין המחבר צוין כי כבר בתחילת אוקטובר 1977 נואש סאדאת מהצעתו של שר החוץ הקודם, אסמאעיל פהמי, לפעול לכינוסה מחדש של ועידת ז'נבה. הנשיא  טען כי כדי להתניע את המצב דרוש טיפול בהֶלֶם. עמדה זו הביע סאדאת באוזני הדיפלומט מוחמד אחמד אסמאעיל (בנו של שר ההגנה אחמד אסמאעיל עלי), בתגובה להעברת הצעתו של פהמי לידיו. אבו אל-רייט  העריך כי הביקור של סאדאת בירושלים היה אותו טיפול בהֶלֶם אליו התכוון הנשיא בשיחתו עם הדיפלומט בתחילת אוקטובר. עוד ראוי לזכור כי בספטמבר 1977 כבר התקיימה פגישה בין חסן א(ל)-תוּהאמי  לבין משה דיין במרוקו [בה הביע הצד הישראלי נכונות לסגת מסיני בתמורה להסכם שלום]. סיבות נוספות שהביאו את סאדאת לביקור בירושלים היו "התפוצצות בזירת הפנים" (כדברי המחבר) במצרים שבאה לידי ביטוי בהפגנות רחבות [על רקע המצב הכלכלי]  ב-19-18 בינואר 1977; הקמת ממשלה בראשות הליכוד בישראל ביוני 1977, אשר העבירה מסר באמצעות האמריקאים על פתיחותה של ישראל כלפי מצרים ונכונותה להציע עמדות חדשות; "הידוק החנק" (כדברי המחבר) על אספקת הנשק מבריה"מ למצרים ותחושתו של הנשיא כי המאזן הצבאי מִשתנה לטובת ישראל ולכן עליו לפעול [באפיק הדיפלומטי].

בהתאם להחלטה שהתקבלה בפסגת אסמאעיליה להקים ועדה מדינית, הצוות של שר החוץ החל לעבוד בהכנות לקראת כינוסה הצפוי בירושלים ב-17 בינואר 1978. הצד המצרי והצד הישראלי לא הצליחו להגיע מבעוד מועד לסדר יום מוסכם לדיונים. זאת כיוון שכל צד הציע סדר יום אשר נועד לקדם את תוכניותיו המדיניות כפי שבאו לידי ביטוי בשיחות אסמאעיליה. לבסוף, שני הצדדים הסכימו לפתוח בשיחות בירושלים על בסיס סדר יום שהציעו האמריקאים [שנשא אופי כללי וניטראלי]. בינתיים, הוועדה הצבאית, שגם כן הוקמה בהתאם להחלטות פסגת אסמאעיליה, כבר קיימה פגישות ב-11 וב-12 בינואר בקהיר. בראש המשלחת המצרית עמד מוחמד עבד-אל-ע'ני גמסי ובראש המשלחת הישראלית, שר הביטחון עזר ויצמן. בשיחות האלה המשיכו הישראלים לדבוק בהמשך השימוש בבסיסי האוויר שלהם בסיני ובהישארות  ההתנחלויות בו – על אף הסכמתה של ישראל לסגת מסיני לגבולות שבין מצרים לבין פלסטין המנדטורית. כמובן, הצד המצרי דחה את התביעות האלה.

במהלך התארגנותה של המשלחת המצרית לשיחות בירושלים, התרשם אבו אל-רייט כי אצל רבים מהמצרים ניכר רצון עז להכיר את ישראל, סגנון החיים בה ואת החברה הישראלית. בוטרוס ראלי, השר לענייני חוץ, הכין את נאומי שר החוץ מוחמד אבראהים כאמל, אותם נועד לשאת עם הגעתו לנמל התעופה בלוד ובפתיחת הוועידה. על פי הוראה מעוזרו של שר החוץ אחמד מאהר, קרא המחבר את הנאומים, סבר כי הם אינם חזקים דיים ביחס לתביעות המצריות, הכניס בהם תיקונים ואלה התקבלו על ידי שר החוץ. אבו אל-רייט נכלל במשלחת המצרית לשיחות בירושלים בראשות שר החוץ.

יש לציין כי לפני בואה של המשלחת הישראלית לשיחות במלון מֶנה באמצע דצמבר 1977, הגיעה אליו משלחת של אנשי ביטחון  ישראלים במטרה לוודא כי אין בחדרים מכשירי האזנה סמויים, ובפעילותה גרמה נזקים חמורים לחוטי הטלפון, לקירות ואף לרהיטים. בדומה לכך, לפני בואה של המשלחת המדינית המצרית לשיחות בירושלים, באמצע ינואר 1978 הגיעו למלון הילטון בירושלים אנשי ביטחון מצרים, כדי להכין את החדרים לקראת בואה של המשלחת המדינית, ובחיפוש אחר מכשירי האזנה נקטו באותו סגנון בו טיפלו אנשי הביטחון הישראלים במלון מֶנה. אף על פי כן, ההוראה הביטחונית שקיבלה המשלחת המצרית הייתה לא לשוחח, אלא במקומות פתוחים מחוץ לבניין המלון, ואם מחמת אילוצים תצטרך המשלחת לקיים התייעצויותיה במלון, אזי להפעיל מכשירי קול  כמו טלוויזיה, כדי לשבש את הציתות.

למכונית בה נסעו אבו אל-רייט ואחדים מאנשי המשלחת המצרית מנמל התעופה לוד לירושלים צוּרף  מנהל משרד החוץ הישראלי אלי [אליקים] רובינשטיין. במהלך הנסיעה הצביע רובינשטיין לעבר בית הסוהר "רמלה", באומרו לאבו אל-רייט כי כאן ישראל מארחת אחדים מידידיו. אבו אל-רייט הבין לְמה כוונתו והשיב כי אלה אינם ידידיו כי אם אחיו, וכי בעתיד "נילחם" למען עצמאותם ושחרורם מן הכיבוש הישראלי, ובסופו של דבר נצליח.  בעקבות זאת השתרר שקט עד לסיום הנסיעה.

ביום בואה של המשלחת המצרית לירושלים ב-16 בינואר 1978, שר הביטחון עזר ויצמן מצא לנכון להיכנס לאגף המלון בה שכנה המשלחת ולברך את שר החוץ אבראהים כאמל. ויצמן שוחח בערבית בניב מצרי –  אותו רכש בשירותו הקודם בחיל האוויר הבריטי במצרים במלחמת העולם השנייה –  והחמיא לעמיתו המצרי. במהלך השיחה הקלה בין שני השרים, כאמל  אמר לויצמן כי אביו של אבו אל-רייט (המחבר נכח באירוע בתור רַשָּם הפרוטוקול) היה טייס מצרי במלחמת העולם השנייה. התפתחה שיחה בין ויצמן לאבו אל-רייט אודות אביו הטייס, ובשלב מסוים אמר המחבר כי לאביו סיפורים רבים אותם הוא נוהג לספר, במצב רוח מרומם, לידידיו ובניו על תקיפותיו נגד ישראל בשנים 1949-1948. על כך השיב ויצמן באדיבות: הוא לא יצטרך לספר על כך פעם נוספת, כי בעתיד ישכון שלום בינינו.

השיחות בוועדה המדינית החלו ב-17 בינואר 1978. חילוקי הדעות בין הצד המצרי והישראלי התמקדו לגבי שני נושאים  בהודעה שנועדה להתפרסם בסיומן. ביחס להסדר שלום באזור, הציעה ישראל כי בהודעה יצוין כי חוזי השלום יהיו מבוססים על החלטות מועצת הביטחון 242 משנת 1967 ו-338 משנת 1973. לעומת זאת, בהצעה המצרית באותו הנושא דובר על נסיגה ישראלית מסיני, הגולן, הגדה המערבית ועזה בהתאם להחלטת 242. בנושא הפלסטיני, הצעתה של ישראל חזרה על עמדתה בדבר הקמת שלטון עצמי לפלסטינים הערבים, בעוד מצרים חזרה על עמדתה בדבר פתרון הבעיה הפלסטינית על בסיס זכות ההגדרה העצמית. מנקודת ראותה של מצרים, נושא ההתנחלויות של ישראל בסיני, בדומה לבסיסי האוויר שלה, היה שייך לוועדה הצבאית, ולכן שר החוץ המצרי,  מוחמד אבראהים כאמל, לא מוכן היה לדון בו בשיחות בירושלים. המשלחת המצרית בשיחות בירושלים בראשות שר החוץ כללה גם את  אוסאמה אל-באז, אחמד מאהר והמחבר. יש לציין כי שר החוץ המצרי רצה לצמצם את מספר עוזריו, ובמיוחד לא רצה להישען על דיפלומטים אשר היה להם קשר הדוק עם קודמו, אסמאעיל פהמי, אותם הרחיק בהדרגה [בהם עַמְר (בתעתיק עמרו)  מוּסא]. האישים שנזכרו לעיל המשיכו לעבוד עם שר החוץ. השר שמר על יחסים טובים עם השר לענייני חוץ בוטרוס ראלי.

ב-17 בינואר בערב המשלחות הסבו לארוחה  שערך לכבודן מנחם בגין. בארוחה נשא מנחם בגין נאום בלתי כתוב מפורט בו דיבר על סבלם של היהודים לאורך ההיסטוריה, במיוחד בשואה. כמו כן טען כי למדינות שוחרות שלום, כמו ישראל,  קיימת זכות, לאחר הדיפתן של תוקפנות נגדן, לשמור על שלל המלחמה שנכפתה עליהן, בציינו את קיומם של תקדימים כאלה באירופה. [כוונתו של בגין הייתה לתקדים שנוצר בעקבות מלחמת העולם השנייה: סיפוח שטחים גרמניים על ידי בריה"מ ופולין.] הנאום עורר את רוגזו של אבו אל-רייט, והוא היה רושם  את דברי בגין ובמקביל את הרעיונות בהם ניתן להפריך את טענותיו במישור הפילוסופי וההיסטורי. לבקשתו של אחמד מאהר הכין אבו אל-רייט מראש את הנאום שאמור היה לשאת מוחמד אבראהים כאמל באותו הערב, שכלל דברי נימוס וכוון לא להגדיש את הסאה. אבל לנוכח נאומו של בגין, השר המצרי, כמובן, לא קרא את הנאום הקצר שהוכן לו, ולאחר דברי נימוס קצרים הסתפק בתגובה קצרה לנאום מארחו. הוא אמר כי אינו סבור כי הסעודה היא המקום המתאים להשיב לראש הממשלה, וכי העקרונות אשר הוא (שר החוץ) קבע בנאום הפתיחה של הוועדה המדינית [אותם ביקשה מצרים לכלול בהודעה בסיום הוועידה], הם הבסיס היחיד האפשרי לכינון שלום צודק וכולל. 

במהלך עבודתה של הוועדה המדינית בירושלים היא שלחה מברקים  מוצפנים רבים לנשיא סאדאת, דרך לשכת סגנו חוסני מובארק, בהם דיווחה על הקשיים במשא ומתן. בתשובותיו של הנשיא לשר החוץ הוא תמיד הפציר בו לנהוג בשקט ולא להיגרר אחר פרובוקציות, תוך עידודו ותמיכתו בצעדיו ועמדותיו, דבר שהרגיע את השר. בשיחה עם אחמד מאהר טען אבו אל-רייט שראוי היה כי שר החוץ המצרי יפריך את טענותיו של בגין, במיוחד לאור העובדה כי האירוע התנהל לעיני התקשורת הבינלאומית; והמחבר התרשם כי מאהר היה שותף לדעתו.

ב-18 בינואר, שר החוץ האמריקאי סַיירוּס וֶאנְס –  אשר עמד בראש המשלחת האמריקאית לשיחות הוועדה המדינית שהתקיימו בירושלים – ניסה לגשר בין העמדות של מצרים וישראל. הצעת הפשרה שהציע שר החוץ האמריקאי נדחתה על ידי  עמיתו המצרי, והוחלט לחדש את הדיונים אחר הצהריים. בעת ההפסקה בדיונים, הצטרף אבו אל-רייט לעסמת עבד-אל-מגיד בביקור במסגד אל-אקצא. "הכיבוש וחייליו שלטו על כל הביקור". הישראלים עמדו בתוקף על ביקור באזור "כותל אל-בוּראק" [הכותל המערבי מכוּנה במסורת המוסלמית "כותל אל-בוראק" על שם סוסו האגדי של מוחמד אותו קשר לכותל הזה]. עבד-אל-מגיד אחז ב"כיסוי היהודי" [כיפה], אך סירב לחבוש אותו כפי שמחייב המנהג היהודי. [משתמע כי המחבר  נמנע לבקר בכותל?] בגמר הטיול הזה, ביקר אבו אל-רייט בחלק המערבי של העיר. הוא התרשם כאילו הוא נמצא בעיר אירופית "השתולה" במזרח התיכון. בעיר נראו צעירים וצעירות רבים, אשר בעת בילויים בעיר נשאו נשק אוטומטי. לשאלתו, המאבטחים הישראלים הסבירו לו שהנשק נועד להגנה מפני אפשרויות תקיפה מצד פלסטינים. התופעה הזו הזכירה לו את ספרטה היוונית, בה תושביה חיו בכוננות מתמדת למלחמה.

בינתיים, שר החוץ אבראהים כאמל קיבל הוראה מסאדאת לשוב למצרים. השר, למורת רוחו, לא הצליח להשיג הסכמתו של סאדאת לאשר את דחיית שובו לקהיר או להסתפק בעזיבתו בלבד תוך הישארותה של שאר המשלחת, בתור מסר כי מצרים אינה מפסיקה את המשא ומתן. סיירוס ואנס ב-18 בינואר בערב הביע באוזני עמיתו המצרי את צערו ואת מורת רוחו של  נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על הפסקת המשא ומתן. ואנס הוסיף כי הוא הצליח לשכנע את הצד הישראלי להסכים לנוסח המתוקן של ארה"ב בנושא הנסיגה והוא "נסיגתה של ישראל מאדמות אשר כבשה בסכסוך בשנת 1967"; וגם היה קרוב לשכנע את הצד הישראלי להסכים לנוסחה חדשה בשאלה הפלסטינית. ואנס מסר כי  הוא קיבל הוראה מקרטר להגיע לקהיר ולדחות את שובו לוושינגטון, כדי למנוע הידרדרות ולהכשיר את הקרקע לחידוש המשא ומתן.

שר החוץ האמריקאי הגיע לקהיר  ב-20 בינואר 1978, נפגש עם עמיתו המצרי ועם סאדאת ומסר לנשיא הזמנה מקרטר לבקר בוושינגטון ב-4 בפברואר 1978, וזו התקבלה על ידי הנשיא בשביעות רצון רבה. קרטר ביקש מסאדאת להשאיר בקהיר את הצוות הישראלי שעסק במשא ומתן צבאי, על אף החזרת הצוות המצרי למשא ומתן המדיני מירושלים. הנשיא המצרי נעתר לבקשה –  על אף שלא הייתה התקדמות גם בערוץ השיחות הצבאיות – כיוון שהיה מעוניין לשמור על קשרים איתנים עם קרטר ולהשתמש בהם להפעלת לחץ על ישראל. כמו כן היה מעוניין להשיג סיוע כלכלי מארה"ב ומדינות המערב בכלל, כדי לפצותו על אובדן תמיכה פיננסית ממדינות ערב, וגם לשבור את המונופול של בריה"מ בתחום אספקת הנשק למצרים באמצעות רכישת מטוסים צבאיים מארה"ב.

עוד לפני בואו של סאדאת לוושינגטון הגבירה ישראל את פעולות הבנייה בהתנחלויות שלה בסיני, במיוחד בימית. יש לציין כי בניגוד לבגין ודיין, שר הביטחון ויצמן התנגד לצעד הפרובוקטיבי הזה של ישראל. השיחות בוועדה הצבאית נמשכו מ-31 בינואר עד 2 בפברואר 1978. במהלך סבב השיחות הזה הצד הישראלי גילה גמישות בשאלת פינוי שדות התעופה הצבאיים מסיני, אולם הישראלים לא היו מוכנים לפנות את ההתנחלויות בסיני. ויצמן מילא תפקיד חשוב במאמצי השלום ושאף לרכוש את אמונו של סאדאת. הוא גם נקט בעמדה פרגמאטית  כלפי רצועת עזה. בשנים הבאות ויצמן הציע למצרים לנהל אותה או לשלוט עליה – הצעה אותה דחתה מצרים בהתמדה וממשיכה לדחות אותה עד עצם היום הזה [2012].  

מטרת ביקורו של סאדאת בוושינגטון, שהחל ב-3 בפברואר 1978, הייתה להגיע להבנה אמריקאית-מצרית חסרת תקדים, באמצעותה ניתן יהיה ללחוץ לריכוך עקשנותו של בגין. כמו כן שאף סאדאת להשיג תמיכה בדעת הקהל האמריקאית, כולל היהודית, במטרה שזו תפעיל לחץ על ישראל לשנות את עמדותיה. אבו אל-רייט נסע לוושינגטון במטוסו של שר החוץ המצרי, שנלווה למטוסו של הנשיא. פגישה בין סאדאת לקרטר התקיימה בקמפ דיוויד ב-4-3 בפברואר. סאדאת הגיע למסקנה כי נציגי מצרים וישראל לא יצליחו להשיג התקדמות לבדם, מצב שחִייב לא רק להגביר את הלחץ האמריקאי על ישראל כי אם גם להגיש הצעה אמריקאית, אשר תוכל להתניע את המשא ומתן. במהלך השיחות בין שני הנשיאים הושגה הבנה כי ארה"ב אכן תגיש הצעות לקידום המשא ומתן, אבל כדי שוושינגטון תוכל להגישן, על מצרים להמשיך לכאורה בשיחות עם ישראל, וארה"ב תמשיך לקיים מגעים עם שני הצדדים כדי להכיר את עמדותיהם. ההבנה המצרית-אמריקאית הזו לא הייתה מוצהרת אלא סודית.

לנוכח היעדר התקדמות במגעים בין מצרים לישראל, באמצע אפריל 1978 העלו האמריקאים רעיונות משלהם להסדר הבעיה הפלסטינית. בהצעה דובר על שלטון עצמי (אוטונומיה) לפלסטינים במשך חמש שנים וכי במשך חמש השנים האלה אף צד לא יטען לריבונות על האזור [הפלסטיני]. במהלך תקופת השלטון העצמי יתקיים משא ומתן בהשתתפות מצרים, ירדן, ישראל ונציגים פלסטינים על הסדר סופי, אשר יכלול סידורי ביטחון, נסיגה ישראלית, ואפשרות לערוך שינויים בגבולות שביתת הנשק של 1967. בהמשך נוצרה הסכמה בין שלושת הצדדים למשא ומתן –  מצרים, ישראל וארה"ב – בדבר הקמת שלטון עצמי פלסטיני לתקופת מעבר שתימשך חמש שנים. אבל בעוד מצרים עמדה על כך שלאחר מכן תקום מדינה פלסטינית בעלת קשר כלשהו עם ירדן, הרי ישראל לא הייתה מוכנה להתחייב בשינוי בסטאטוס של השטחים הפלסטיניים לאחר תקופת המעבר.

על אף חוסר הגמישות בעמדה הישראלית ביחס למעמדם הסופי של השטחים הפלסטיניים, הסכים סאדאת לערוך מפגש נוסף עם הישראלים, בהשתתפות אמריקאית, בטירת לידס בבריטניה ב-19-18 ביולי 1978. ועם זאת הבהיר הנשיא לאמריקאים כי זה יהיה המפגש היחיד, אשר אחריו – כמוסכם בין קהיר לוושינגטון, ארה"ב תציג את תוכניתה, אשר במשתמע תהיה מתאומת עם מצרים. שר החוץ המצרי אבראהים כאמל התנגד למפגש לידס לנוכח עמדתה של ישראל, ועוד באביב 1978 עשה ניסיון, בהסכמת הנשיא, לשקם את מעמדה של מצרים בעולם הערבי באמצעות ביקור בערב הסעודית, ביקור שלא הניב דבר. אבו אל-רייט נכלל במשלחת המצרית לוועידת לידס.

ערב המפגש נערכה סעודה בהשתתפות שלוש המשלחות, במהלכה הביע שר החוץ הישראלי משה דיין את תקוותו שמדינות המזרח התיכון תקבלנה את מדינת ישראל במסגרת שלום כולל. אבו אל-רייט, אשר ישב סמוך לדיין, שאלוֹ האם מצבה של ישראל היה משתנה, לפחות כלפי מצרים, לוּ הייתה מודיעה למצרים מראש על התוקפנות אשר בריטניה וצרפת מכינות נגדה ב-1956 ["מבצע סואץ"], ובכך הייתה מוכיחה למצרים ולערבים שהיא חלק מהמזרח התיכון. דיין, לאחר שתיקה קצרה השיב כי הנסיבות באותה התקופה לא אִפשרו לישראל לעשות זאת, וכי ישראל שאפה אז לקשור את עתידה בעולם המערבי. לדעת אבו אל-רייט, דבריו של דיין נגדוּ את בקשתה של ישראל להתקבל כחברה במזרח התיכון. [אבו אל-רייט מתעלם מכך כי בתקופה שקדמה למבצע סואץ, באמצע שנות ה-50, חוליות טרור פלסטיניות, שהוקמו בחסותה של מצרים  ויצאו משטחה מרצועת עזה, ה"פדאיון", ביצעו מעשי רצח נגד אזרחים ישראלים. כמו כן, מצרים דגלה בחיסולה של מדינת ישראל וסגרה את מְצרי טירן בפני שיט ישראלי. ]

ב-18 ביולי התקיימה פגישה בין אבראהים כאמל לדיין. דיין הציג את עמדתו לפיה לאחר חמש שנות אוטונומיה, הצדדים ימשיכו לדון על הסדר לסוגיה הפלסטינית. אבראהים כאמל דחה נחרצות את העמדה הזאת, כיוון שלא כללה את הגשמת שאיפת הפלסטינים להגדרה עצמית. אוסאמה אל-באז טען כי כבר בתחילת שלב המעבר צריכה להתקיים הבנה, לגבי ההסדר שבסיומו לאחר חמש שנים, והיא הקמת מדינה פלסטינית בעלת קשר מסוים ומוסכם עם ירדן. [שלא במסגרת השיחות הרשמיות?] דיין העלה בפני אבראהים כאמל אפשרות החלפת שטחים בין ישראל למצרים [כדי למנוע פינוי ההתנחלויות בסיני], רעיון אותו דחה השר המצרי.

בתקופה שמסוף יולי עד תחילת אוגוסט 1978 המשיכה ארה"ב בניסיונותיה לתווך בין ישראל למצרים, וכמו בעבר רצתה לכנס פגישה משולשת מצרית-ישראלית-אמריקאית בהשתתפותם של שרי החוץ והביטחון של שלושת הצדדים. בהקשר זה ראוי לציין כי ב-30-29 ביולי 1978 ביקר עוזר שר החוץ האמריקאי, רוי אתרטון (Alfred Leroy "Roy" Atherton),   במצרים והעביר לסאדאת איגרת מנשיא קרטר ובה בקשה להסכים למפגש המשולש. הנשיא סאדאת ושר החוץ אבראהים כאמל המשיכו להתנגד לכינוס הפגישה המשולשת במתכונת הזו, כיוון שהעריכו כי היא לא תביא לשינוי בעמדה הישראלית. בפגישה עם אתרטון אמר סאדאת כי מצרים מוכנה לתת לישראל כל דבר תחת השמש, מלבד האדמה והריבונות, ואף לספק מים להשקיה בנגב בתמורה לכל התנחלות ממנה תיסוג ישראל.  יש לציין כי אבראהים כאמל ואוסאמה אל-באז שנכחו בפגישה – בתשובה לשאלתו של אבו אל-רייט שלא נכח בה – אמרו כי רעיון אספקת המים לישראל היה רק תרגיל רטורי של סאדאת.

אבראהים כאמל, בהסכמתו של סאדאת, נסע לירדן כדי לנסות לצרפה למצרים במשא ומתן עם ישראל בדיונים על הגדה המערבית. כאמור, הצעותיה של מצרים הועידו לירדן תפקיד חשוב בשאלת הגדה. אבו אל-רייט נלווה לביקורו של שר החוץ בעמאן. השר המצרי נפגש עם המלך חוסיין וראשי הממשל הירדני ועדכן אותם על מהלך השיחות עם ישראל. ואולם המלך, מתוך זהירות, לא רצה לקשור את עצמו במהלך המצרי בלי לדעת את תוצאותיו, במיוחד לנוכח הֶרְכב האוכלוסייה בארצו [כחמישים אחוזים פלסטינים.]

פסגת קמפ דיוויד בספטמבר 1978 והשלכותיה    ב-7 באוגוסט  1978 הגיע שר החוץ האמריקאי  ואנס למצרים  ובערבו של אותו היום נפגש עם סאדאת ביחידות. למחרת נודע למחבר כי הנשיא קרטר הזמין את סאדאת ואת בגין לפגישה איתו בקמפ דיוויד (ארה"ב) במטרה לדון בהסדר ולהשיג פריצת דרך. אבו אל-רייט חשש כי הקפיצה למפגש הפסגה ללא הכנה מספקת והיעדר עמדה תקיפה אמריקאית כלפי ישראל, עלולים להביא לכישלון הפסגה, וכי לכישלונה תהיינה השלכות חמורות בראש וראשונה על קשרי מצרים  וארה"ב. ההערכה זו השתקפה במִזכרים הפסימיים שהעביר אבו אל-רייט לשר החוץ.

ב-5 בספטמבר 1978 המריא סאדאת לקמפ דיוויד. במשלחת המצרית, נוסף לשר החוץ, השתתפו בין היתר, השר לענייני  חוץ בוטרוס ראלי, אוסאמה אל-באז סגן ראשון במשרד החוץ, אחמד מאהר ואבו-אל-רייט ממשרד החוץ. ב-6 בספטמבר הציג סאדאת את תוכניתו בפני קרטר ובגין וביקש מהם לעיין בה ולהעיר את הערותיהם. למחרת ב-7 בספטמבר התקיימה פגישה מתוחה  בין שלושת ראשי המדינות  בה דחה בגין את ההצעות המצריות ונשאר דבק בעמדתו בדבר הישארות ההתנחלויות ובסיסי חיל האוויר בסיני – למורת רוחו של סאדאת. בשיחות שהתקיימו באותו היום מאוחר בערב  ובימים הבאים, הצד האמריקאי תמך בדרישתה של מצרים לפינוי ההתנחלויות מסיני, אך לא בדרישה המצרית להצבת לוח זמנים גם לפינוי ההתנחלויות מהגדה המערבית ורצועת עזה. לאחר מכן, במשך שישה ימים עד ה-11 בספטמבר האמריקאים פעלו באיטיות ולא הגישו הצעות. ואנס אמר כי האמריקאים מעוניינים לשחרר את מצרים מהנטל של המשבר המזרח תיכוני כדי שתוכל למלא תפקיד בטיפול בבעיות אזוריות. הרעיונות האלה עוררו דאגה אצל חברי המשלחת המצרית, כיוון שאף אחד מהם לא רצה שמצרים תהפוך לשוטר האזור שיגֵן על האינטרסים האמריקאיים או האירופיים לצדן של איראן [עדיין בתקופת השאה] ותורכיה [חברה בנאט"ו ובעלת ברית נאמנה של ארה"ב דאז]. 

ב-11 בספטמבר הגישו האמריקאים למשלחת המצרית והישראלית את תוכניתם ל"מסגרת השלום במזרח התיכון". ההקדמה לתוכנית הייתה קרובה מאוד להצעתה של מצרים מ-6 בספטמבר וכללה את עיקרון אי קבילוּת השתלטות על אדמות האחר בכוח וכי השלום מחייב כינון קשרים נורמאליים בין מדינות וסידורי ביטחון. התוכנית עצמה כללה שני חלקים: הראשון בתחום ההסדר בין מצרים לישראל והשני בנוגע לגדה המערבית ועזה. בחלק הראשון נעדרו פרטים בנוגע לפינוי ההתנחלויות ושדות התעופה הישראליים, וזאת יחד עם הכרה בריבונותה המלאה של מצרים על סיני עד הגבול הבינלאומי עם פלסטין בתקופת המנדט וכינון שלום מלא בין מצרים לישראל. בנושא הפלסטיני דובר על שלב מעבר של חמש שנים, "הכרה בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים", משא מתן בין ישראל, מצרים וירדן בנושא הפלסטיני, והשתתפות הפלסטינים בקביעת עתידים.  בין ה-11 ל-14 בספטמבר הצדדים הישראלי והמצרי הגישו את הצעות התיקון שלהם לתוכנית האמריקאית. בנושא הפלסטיני, המצרים הביעו התנגדות למתן לישראל למעשה זכות וטו בנוגע להסדר קבע לפלסטינים, היעדר התייחסות כלשהי לפלסטינים בתור עם, היעדר התחייבות לפיה על ישראל לסגת משטחי הפלסטינים לאחר חמש שנות שלב המעבר, והתייחסות לפליטים היהודים מארצות ערב באותו מעמד כמו הפליטים הפלסטינים.

ב-14 בספטמבר נראה היה כי המשא ומתן הגיע למשבר. כדי לנסות לקדם את השיחות הציע ויצמן לסאדאת לשוחח עם דיין ולשכנעו להסכים לתביעותיה של מצרים, בהנחה כי בהמשך יוכל דיין להשפיע על מנחם בגין. גם קרטר תמך ברעיון הזה. בעקבות זאת, ב-14 בספטמבר בשעה 15:00 התקיימה שיחה בין סאדאת לדיין. המחבר מביא את פרוטוקול הדיאלוג, כפי שנרשם על ידי אוסאמה אל-באז. דיין טען כי הבעיה בפינוי ההתנחלויות בסיני אינה בסירובו של בגין, אלא של העם בישראל שלא יסכים לכך, ולכן הכְּנֶסֶת לא תוכל לאשר הסכם הכולל פינוי ההתנחלויות. להערכתו של דיין, העם בישראל יזדקק לפרק זמן בין ארבע לחמש שנים כדי לשנות את עמדתו ולפתור את בעיית ההתנחלויות ושדות התעופה בסיני. דיין הציע הצעה חלופית להסדר מלא: הסדר ביניים במהלכו תיסוג ישראל לקו אל-עריש שארם-א-שייח. סאדאת דחה את הצעת הסדר הביניים על הסף, בהדגישו כי לא יסכים לשום הסדר זמני או חלקי. עוד אמר כי הוא מעריך את דבריו הכנים של דיין, אבל הוא לא יסכים בשום פנים ואופן להישארותם של ההתנחלויות ובסיסי חיל האוויר בסיני; "וכאשר תהיו מוכנים לשלום, תוכלו להתקשר אלינו". אוסאמה אל-באז עדכן את שר החוץ ואת יתר המשלחת המצרית על השיחה זו, שהתפרשה כהגעת המשא ומתן למבוי סתום וסכנת כישלון הפסגה.

לאחר לילה לא רגוע שעבר על המשלחת המצרית, היא  הופתעה בהוראתו של סאדאת בבוקר ה-15 בספטמבר לראש הלשכה שלו להכין את המשלחת לקראת עזיבת הפסגה ויציאתה לוושינגטון. בהתאם לכך, חברי המשלחת החלו לארוז את מזוודותיהם והציבו אותן לפני הביתנים שלהם. אבו אל-רייט שאל את השר בוטרוס ראלי האם הנשיא אכן מתכוון לנטוש את הפסגה. יש לציין כי המשלחת המצרית יצאה מתוך הנחה כי בביתנים הוטמנו מכשירי האזנה ולכן השיחות החשובות, כמו זו, התקיימו מחוץ לביתנים. [לפי זיכרונותיו של זביגנייב בז'יז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא קרטר שנטל חלק פעיל בפסגה, הנשיא לא הסכים להצעתו להתקין מכשירי ציתות.] בוטרוס ראלי השיב כי הוא בטוח שהנשיא מתמרן כדי להעלות את סף התביעות המצריות ולהפעיל לחץ על האמריקאים כדי שהם יפעילו את השפעתם על ישראל. אבו אל-רייט הסכים עם הערכתו. מייד לאחר שלאמריקאים נודע על החלטתו של סאדאת, הגיע ואנס למקום מושבו של הנשיא  המצרי וניסה להניאו מכך, אך ללא הועיל. אחר כך מיהר קרטר להיפגש עם סאדאת. היה זה בערך בשעה 11 בבוקר והשיחה נמשכה כ-40 דקות, במהלכה שכנע קרטר את סאדאת להישאר בפסגה יום או יומיים, בהבטיחו לעשות מאמץ להביא את ישראל להיענות לדרישותיה של מצרים. כפי שפרסמו מקורות אמריקאיים בשנים הבאות, באותה שיחה הודיע קרטר לסאדאת כי אם הוא יפרוש מהפסגה הוא יאבד את תמיכתו בהמשך תקופת כהונתו, וכי כישלון הפסגה יביא למתיחות בין מצרים לישראל, שעלולה להביא למלחמה חדשה. לפי גרסתם של אבראהים כאמל ואל-באז, סאדאת אמר להם כי באותה השיחה קרטר טען באוזניו כי כישלון הפסגה יביא להפסדו בבחירות לנשיאות.

בהתאם להצעתו של קרטר, מצרים וישראל מינו נציג אחד  ממשלחתם שנועד להיפגש עם הנשיא כדי לגבש מסמך משותף ביחס להצעותיה של ארה"ב. בשיחות האלה מצרים יוצגה על ידי אוסאמה אל-באז, וישראל על ידי היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק. קרטר ישב בנפרד עם כל אחד מהשניים במשך שעות ארוכות ב-15 וב-16 בספטמבר עד שהגיעו להסכם על מסגרת השלום. לפי ההסכם, על הצד הישראלי, מייד לאחר שובו לישראל,  במהלך 15 ימים להגיש להצבעה בכנסת הצעה לנסיגה ישראלית מלאה מסיני ופינוי שדות התעופה וההתנחלויות. בתמורה לאישור ההצעה על ידי הכנסת, סאדאת יסכים לאשר את מסגרת השלום בחלק הנוגע למצרים ובחלק הנוגע לגדה המערבית ועזה. אבו אל-רייט התפלא כיצד הצליחו האמריקאים במשך יומיים לשנות את עמדתה הקשוחה של ישראל בנושא פינוי ההתנחלויות ושדות התעופה בסיני, אותה עמדה שכאמור הציג דיין לסאדאת. מסקנתו הייתה כי היוזמה לזימון הפגישה  בין דיין לסאדאת ב-14 בחודש הייתה למעשה תמרון ישראלי-אמריקאי. הצגת עמדה בלתי מתפשרת מצד דיין בנושא חיוני למצרים נועדה לגרום לסאדאת לוותר לטובת הישראלים והאמריקאים באותו חלק בהסדר הנוגע לפלסטינים, בתמורה לסיפוק מפתיע לכאורה של דרישותיו בסיני. 

לאחר ההסכם, פרשנים ישראלים טענו כי  עזר ויצמן, על סמך שיחותיו עם סאדאת, הגיע למסקנה הבאה: למרות עמדתו הנחושה של הנשיא  המצרי למען הסדר כולל, הוא יהיה מוכן להסתפק בדחיית פתרון הבעיה הפלסטינית בתמורה להחזרת כל זכויותיה של מצרים בסיני, וכי לחלק בהסכם בנוגע לסוגיה הפלסטינית הוא זקוק כעלה תאנה. אבו אל-רייט מציין כי העיר ירושלים הוצאה מן ההסכם. במקום זה, ערך קרטר החלפת איגרות בין הצד המצרי לישראלי בהן כל צד הביע את עמדתו בנושא ירושלים.  באיגרת נוספת הביעה מצרים את נכונותה לנהל משא ומתן עם ישראל בשאלת האדמות הפלסטיניות.

היועץ המשפטי של משרד החוץ המצרי, נַבִּיל אל-ערבי, אזר אומץ להיפגש עם סאדאת (ייתכן בזכות הקשר המשפחתי שלו עם ג'יהאן, אשתו של סאדאת) כדי להביע בפניו את מחאתו והתנגדותו לאיגרות חסרות הערך המשפטי. לאחר פגישה שנמשכה כ-40 דקות הוא חזר חיוור וסיפר לאנשי המשלחת את תוכנה. לדבריו, הנשיא הקשיב לו בתשומת לב ולאחר מכן השיב: כפי שראית, הקשבתי לך היטב, אבל "דבריך נכנסו אלי מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. אתם, אנשי משרד החוץ, אינכם מבינים דבר במדיניות או באינטרסים של ארצכם...אתם מדברים כאילו [אתם] פילוסופים...אתם אינכם מבינים שילדיכם ונכדיכם עלולים היו לחיות זמן רב בצל כיבוש אדמותיה של מצרים [לולא ההסכם] ...אחריותי הראשונה היא מצרים... ואני כמדינאי...חובה עליי לשאוף בכל האמצעים לשחרר את ארצי ואדמותיה...ואני אגשים זאת ולא יעצור אותי דבר מדיבוריכם".

ב-17 בספטמבר 1978 הגיע סאדאת לבית הלבן לחתום על הסכמי קמפ דיוויד. שר החוץ אבראהים כאמל, שכבר בימים האחרונים של המשא ומתן התנגד לעמדתו של סאדאת ופרש מניהול השיחות, לא השתתף בטקס החתימה יחד עם "כל קבוצת  העבודה הטכנית השייכת למשרד החוץ המצרי", כולל אוסאמה אל-באז ואבו אל-רייט, שדרגתו הדיפלומטית הייתה מזכיר ראשון במשרד החוץ. קבוצה זו צפתה בטקס בטלוויזיה. אבו אל-רייט שאל את אל-באז מה דעתו על ההסכם וזה השיב כי מדובר בהסכם רע שיסבך את קשריה של מצרים עם העולם הערבי. שר החוץ סירב ללוות את הנשיא בהמשך שהייתו בוושינגטון וחזר יחד עם אנשי משרד החוץ, בהם המחבר, לקהיר. לאחר ההסכם  והתפטרותו של אבראהים כאמל, קיבלו שר החוץ בפועל בוטרוס ראלי ואוסאמה אל-באז הוראות בעל פה מנשיא סאדאת לא לסמוך על אותם דיפלומטים אשר תומכים בדעותיו של שר החוץ שהתפטר. בעקבות זאת  נפוצו שמועות על פיטוריהם הקרובים של אותם הדיפלומטים, אך בוטרוס ראלי ואל-באז הגנו עליהם וביקורתו של הנשיא כלפיהם דעכה.

בשובו לקהיר, רבים שאלו את אבו אל-רייט על עמדתו כלפי ההסכם. תשובתו הייתה כי הוא טרם גיבש עמדה וכי הוא זקוק לפרק זמן מסוים כדי לקבוע את עמדתו. בחלוף הימים והשבועות הגיע המחבר למסקנה כי הנשיא פעל נכון לטובתה של מצרים בשלב הזה.  כפי שאמר סאדאת לנביל אל-ערבי: "אשחרר את האדמות המצריות..זוהי אחריותי הראשונה כלפי עמי, ועליכם בחלוף שנים לאחר מכן להחליט בעצמכם מה אתם רוצים לעשות". בקיצור, עמדתו של סאדאת הייתה נכונה בזמנה: הוא החזיר למצרים את כל שטח סיני ללא המשך הימצאות צבאית או אזרחית ישראלית כלשהי בו. המחבר נשאר דבק בהערכתו הזו עד היום הזה [2012] והוא מעריך את מעשה הגבורה של סאדאת למען השלום עבורו שילם בחייו. התמוטטותה של בריה"מ ב-1991 הוכיחה שוב כי מצרים הצליחה להגיע לאופק השלום בזמן המתאים, כיוון שבהיעדרה של בריה"מ לא נותרה בידי מצרים והערבים היכולת הצבאית לכפות הסדר על ישראל באיומי מלחמה. בנושא הפלסטיני סאדאת לא יכול היה באותו הזמן להשיג יותר, וההוכחה לכך היא שגם כ-15 שנה לאחר הסכם קמפ דיוויד, הסכם אוסלו בשנת 1993 היווה גרסה מפותחת של החלק הפלסטיני שבהסכמי קמפ דיוויד.

ב-26 במארס 1979 נחתם חוזה השלום המצרי-ישראלי וב-25 באפריל 1982 הושלמה נסיגתה של ישראל מסיני. בין השנים 1979-1978 המחבר נותר  במשרד החוץ במצרים, והחל מאוגוסט 1979 עד יולי 1982 עבר לעבוד בשגרירות מצרים במוסקבה. לפני יציאתו  למוסקבה הגיש אבו אל-רייט  מזכר לשר לענייני חוץ בוטרוס ראלי. הרקע למזכר הייתה התנגדותה של בריה"מ לחוזה השלום בין מצרים לישראל ומכאן גם להקמתו של כוח בינלאומי בחסות האו"ם לשמירה על ההסכם הזה. המחבר הציע להגיש הצעת החלטה מצרית-אמריקאית  למועצת הביטחון להקים כוח לשמירה על השלום. הנחתו הייתה כי בריה"מ תטיל וטו על ההצעה, דבר שיאפשר להאשים אותה באחריות לאיום על הביטחון והשלום, מפאת התנגדותה להסכם המצרי-ישראלי. בוטרוס ראלי לא אימץ את הצעתו בטענה כי אינו מעוניין להביך את הסובייטים, כיוון שייתכן כי הנסיבות יאלצו את מצרים להזדקק להם בעתיד הקרוב.

המחבר מביע את צערו כי [בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80] תמכה מצרים בסומליה בסכסוכה עם אתיופיה באזור אוגדן ו"דחקה... עצמה לתוך עימות עם הסובייטים על אדמת אפגניסטן".  באותה התקופה, ולפחות עד למותו של סאדאת באוקטובר 1981, קשרה מצרים את עצמה עם האינטרסים המערביים. בכך מילאה קהיר את שאיפתה של וושינגטון – שהובעה, כאמור עוד בעת המשא ומתן בקמפ דיוויד – לאפשר למצרים, לאחר פתרון בעיותיה עם ישראל, למלא תפקיד בעימות נגד השאיפות הסובייטיות באזור. 

מאמץ אמריקאי-מצרי ליזום דיאלוג פלסטיני-ישראלי בקהיר, 1990-1989    לאחר סיום עבודתו בשגרירות במוסקבה ב-1982, עבד אבו אל-רייט בשלוש השנים הבאות במשרד החוץ עם השר כמאל חסן עלי. בין השנים 1989-1985 הוא שירת במשלחת המצרית הקבועה באו"ם. לאחר שובו מניו יורק  ביולי 1989, הצטרף המחבר לצוות של שר החוץ עַסמת (בתעתיק עצמת) עבד אל-מגיד. באותה התקופה חידשה ארה"ב את מאמציה להתניע את תהליך השלום. זאת בעקבות הצהרת אש"ף מדצמבר 1988 בדבר התנערות מטרור ומחיסולה של ישראל, בתמורה להשגת הכרה בינלאומית רחבה בהקמת מדינה פלסטינית. כמו כן, לאינתיפאדה הפלסטינית [שהחלה בדצמבר 1987]  הייתה השפעה רבה על גיבוש עמדתה של ארה"ב כלפי מדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים. ארה"ב שוב הייתה מעוניינת לפתור את הסוגיה הפלסטינית בשני שלבים: שלב המעבר במקביל לניהול משא ומתן על הסדר הקבע.

במהלך 1989 קיימה מצרים התייעצויות נפרדות ומקבילות עם ארה"ב ועם אש"ף במטרה לאפשר פתיחתו של דיאלוג פלסטיני-ישראלי בקהיר. קהיר הפכה לחוליה המקשרת בין ארה"ב לאש"ף. בניגוד לעמדת אש"ף, ארה"ב דאגה להבהיר את התנגדותה למצב בו אש"ף יופיע בגלוי כמי שהרכיב את המשלחת הפלסטינית לשיחות עם ישראל [הסיבה לכך היא שישראל באותה התקופה לא הכירה באש"ף והתנגדה לניהול משא ומתן איתו.] ב-16 בינואר 1990 הגיע שר החוץ המצרי אל-מגיד לוושינגטון, בלוויית אבו אל-רייט. במהלך הביקור נפגש השר עם עמיתו ג'יימס בייקר ועם הנשיא ג'ורג' בוש. מצרים שאפה לקדם אצל הפלסטינים נוסחה בדבר הרכב משלחתם שתהיה מקובלת על הצד האמריקאי, תוך ניסיון לקשור בין הפעילות הזו מצִדה לבין פעילות אמריקאית לקדם סיוע למצרים מצד קרן המטבע הבינלאומית. [כלומר, מצרים שאפה בתמורה לריכוך עמדת הפלסטינים בנושא ייצוגם שתהיה מקובלת על האמריקאים, לזכות בתמיכה אמריקאית להענקת סיוע לה מקרן המטבע הבינלאומית.] מכל מקום, לפתע השתנה המצב, כאשר אחד הארגונים הפלסטיניים ["חזית השחרור הפלסטינית", ארגון החבר באש"ף], בהנהגתו של אבו אל-עבאס, תקף את ישראל ב-30 במאי 1990. בעקבות זאת הפסיקו האמריקאים את השיחות עם אש"ף. 

בתוך כך שר החוץ עבד אל-מגיד החליט לנסוע שוב לוושינגטון, ולקראת פגישתו, ביוני 1990 הכין לו אבו אל-רייט נקודות לשיחה. במסמך הזה הייתה התייחסות להתגברות "ההגירה היהודית" מבריה"מ לישראל והצהרתו של ראש הממשלה יצחק שמיר על רקע זה בדבר "ישראל הגדולה". כמו כן צוין במסמך הצורך להעלות את נושא הענקת מלווה בסכום 400,000 דולר מצד ארה"ב לישראל, אותו התכוונה ארה"ב להעניק לצורך קליטת המהגרים האלה, בלי לקבל ערובות מישראל שהיא לא תיישב את המהגרים בשטחים הכבושים. עוד טען המחבר כי הפסקת תהליך השלום נושאת בחוּבה סכנות גדולות ופועלת לטובת הקיצוניים בשני הצדדים. הוא הדגיש חשיבות השגתו של הסכם בין מצרים לארה"ב, אשר יביאו לחידוש הדיאלוג בין וושינגטון לאש"ף. המחבר ציין את הצורך להגביר את הלחץ האמריקאי על "הממשלה החדשה בישראל"  כדי שזו תפעל למען השלום.  [הכוונה לממשלתו של יצחק שמיר שהוקמה ב-11 ביוני 1990 – אשר בניגוד לקודמתה לא כללה את מפלגת העבודה. ואולם משתמע כי אבו אל-רייט לא ראה הבדל עמוק בין ממשלה זו בראשות הליכוד, לבין קודמתה בראשות ליכוד-עבודה.]  ב-26 ביוני 1990 נפגש שר החוץ עבד-אל-מגיד עם הנשיא בוש בוושינגטון, פגישה בה נכח אבו אל-רייט. השר המצרי הביע את תקוותו בחידוש הדיאלוג בין ארה"ב לאש"ף – דבר שלא הובטח בסיום הביקור.

פלישתה של עיראק לכוויית באוגוסט 1990 והשלכותיה     ב-2 באוגוסט 1990 בשעה 02:30 הֵעיר את אבו אל-רייט סגן שר החוץ של כוויית, סולימאן  מאגִ'ד א(ל)-שאהין, באומרו כי הוא מנסה ליצור קשר עם אוסאמה אל-באז (יועצו של הנשיא חוסני מובארק) כדי להודיע לו על התפתחויות חמורות מאוד: הגברת ריכוזי הכוחות העיראקיים בסמוך לכוויית וירי אינטנסיבי לעבר עמדות הגבול של ארצו. אבו אל-רייט הבטיח לשאהין למצוא את אל-באז ולהעביר לו את המסר, אך הדבר לא עלה בידו. בשעה 04:00 שוב צלצל אליו שאהין ואמר כי הצבא העיראקי נכנס לתוך כוויית. אבו אל-רייט השיב כי מדובר בתמרונים של הצבא העיראקי על גבול כוויית, כאמצעי מצד בגדאד לכפות את רצונה על כוויית, במיוחד לנוכח השיחות בין עיראק לכוויית שאמורות היו להתקיים באותו היום ב-2 באוגוסט בג'דה. על כך השיב שאהין בקול שקט כי הטנקים והמשוריינים העיראקיים כבר חונים כעת ליד משרד החוץ הכוויתי והוא עומד לעזוב את המִבנה תוך דקות.

בעקבות הפלישה העיראקית לכווית כינס שר החוץ עבד אל-מגיד בדחיפות את שרי החוץ הערביים, שכבר שהו בקהיר במסגרת כינוס של ארגון הוועידה האסלאמית. הדיונים בכינוס שרי החוץ הערביים הסבו הלם וזעזוע למצרים: המשלחת הפלסטינית בראשות פארוק קדומי הצדיקה את פלישתה של עיראק, והמשלחות של תימן, ירדן וסודאן גילו הבנה לעמדתה של בגדאד. לעומתן, מצרים וסוריה התייצבו לצד מדינות המפרץ הערביות  בהתנגדותן לכיבוש העיראקי. מפאת חילוקי הדעות, הדיונים של שרי החוץ הערבים ב-2 באוגוסט הסתיימו ללא החלטה. ב-3 באוגוסט התקיימה פגישה בין השר לענייני החוץ של עיראק, סעדון חמאדי, לבין עבד אל-מגיד, בהשתתפותו של אבו אל-רייט. חמאדי הציע למצרים לזכות בנתח גדול מאוצרותיה הטבעיים של כוויית, בהוסיפו כי עיראק תספח את כוויית, וכי עיראק תגדע את ידו של כל צד ערבי שיתנגד לכך. עבד אל-מגיד סיים את הפגישה בקובעו כי מצרים דוחה את עמדתה של עיראק ותתנגד לה, בהביעו את חששו כי הפרשה הזו תסתיים דווקא בגדיעת ידה של עיראק. לבסוף, הצעת החלטה של מצרים שגינתה את עיראק, זכתה לרוב [בפסגה ערבית] – אבל הפלישה גרמה לפילוג בעולם הערבי, כיוון שאש"ף, ירדן, תימן וסודאן דבקו בעמדתן.

ועידת מדריד, אוקטובר 1991: ההכנות והכינוס   רק בעקבות שחרורה של כוויית, החל ממארס 1991 חזרה ארה"ב במרץ לטפל  בסכסוך הערבי-ישראלי.  במקביל, באביב 1991 עסמת עבד אל-מגיד התמנה למזכיר הכללי של הליגה הערבית. אבו אל-רייט לא נענה לבקשתו של אל-מגיד להצטרף אליו כעוזרו בתפקידו החדש, מתוך ביטחון עצמי כי שר החוץ החדש יעריך את כישוריו ויצרף אותו לצוותו. ואכן, כבר ב-13 במאי, יומיים לפני מינויו של עמרו (בתעתיק עמרו, אבל יש להגות עַמְר) מוסא לשר החוץ, האיש התקשר למחבר ופנה אליו בבקשה כזו. בתקופת המשבר הכוויתי ותמיכתו של אש"ף בעיראק, הקשרים בין אש"ף למצרים נותקו למעשה ויאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, נמנע לבוא לקהיר. אבל עם חידוש הפעילות האמריקאית לקידום הפתרון לסכסוך המזרח תיכוני ומינויו של שר חוץ חדש במצרים, החלו הפלסטינים לשקם את קשריהם עם קהיר. הם שלחו לקהיר את אבו מאזן (מחמוד עבאס), בתור האישיות הפלסטינית החשובה ביותר שלא תמכה באוריינטציה הפרו עיראקית של ערפאת בעת משבר כוויית. בשיחותיו  עם עמרו מוסא בקהיר ב-5 ביוני 1991 ניסה אבו מאזן לשכנע את מצרים לחדש את קשריה עם ערפאת, בטענה כי ערפאת עשוי לבקר בסוריה ובירדן, וכי על אף טעויותיו הוא האישיות החשובה ביותר בזירה הפלסטינית. אבו מאזן ביקש מעמרו מוסא להמליץ לנשיא לקבל את פני ערפאת. הצד המצרי לא התלהב מהרעיון אך הבטיח להעביר את הבקשה לנשיא. במקביל, שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר קיים שיחות עם פלסטינים בשטחיהם ובתפוצות, אך לא עם אש"ף. בפגישה עם אבו מאזן ב-21 ביולי ביקש עמרו מוסא מאש"ף להכריז בהקדם על הרכבת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת אשר תשתתף בוועידת השלום, וכמו כן לפרסם הצהרה על תמיכתם בהסרת החרם הערבי [על ישראל] בתמורה להפסקת בניית התנחלויות מצִדה. [למעשה, עמרו מוסא הפעיל לחץ על הפלסטינים למלא אחר דרישותיו של בייקר מהם.]

במהלך הפעילות המצרית-פלסטינית הזו הודיע שר החוץ הישראלי דוד לוי על קיומן של הסכמות בין ישראל ובייקר לגבי ועידת השלום. בין ההסכמות האלה: ועידת השלום לא נועדה לכונן מדינה פלסטינית, אש"ף לא יהיה שותף בתהליך השלום ולא ישתתף בו, וישראל לא נתבקשה לקבל את העיקרון שטחים תמורת שלום כתנאי מוקדם לניהול משא ומתן ישיר.

בפגישה שהתקיימה בין עמרו מוסא לאבו מאזן ב-7 באוגוסט 1991, בהשתתפות אוסאמה אל-באז ואבו אל-רייט, ניסה הצד המצרי להרגיע את הצד הפלסטיני בנושא מעמדו של אש"ף וביקש לא להיגרר לעימות עם האמריקאים ולהסכים להשתתפות הפלסטינים בוועידה [לפי התנאים האמריקאים], אבל אבו מאזן עמד על רצונם של הפלסטינים להשיג הבטחות ברורות מאמריקה [לגבי מעמדו של אש"ף]  ואת השתתפותו של נציג מירושלים המזרחית במשלחת לוועידת השלום.

בטרם כינוסה של הוועידה לשלום במזרח התיכון במדריד, המדינות המשתתפות בה – ישראל, ירדן, סוריה ומצרים – התבקשו על ידי ארה"ב לשלוח נציג אחד לוושינגטון להתייעצויות מוקדמות לקראת פתיחתה. לצורך מטרה  זו ב-25 באוקטובר  1991 הגיע אבו אל-רייט לוושינגטון בתור נציגה של מצרים מטעם שר החוץ עמרו מוסא. בראש הצוות האמריקאי לשיחות עימו עמד עוזר שר החוץ של ארה"ב. הצד האמריקאי העריך את התפקיד החיובי שמילאה מצרים בהתפתחויות בעמדתם של הסורים והפלסטינים. לאחר צאתו מוושינגטון ב-27 באוקטובר, התרשם המחבר כי לאמריקאים לא הייתה מִשנה סדורה לניהול התהליך, והם התכוונו לפעול בשיטת ניסוי וטעייה.

ב-28 באוקטובר הגיע אבו אל-רייט למדריד בתפקידו כמהל לשכת שר החוץ. המשלחת הפלסטינית הפיצה בין חברי המשלחות את נוסח האיגרת אשר שלח פייסל אל-חוסייני [מדינאי פלסטיני שפעל ממזרח ירושלים] אל הקונסולים של ארה"ב ובריה"מ בירושלים ב-27 באוקטובר. באיגרת נאמר כי הפלסטינים "לא יוותרו על זכותנו למדינה עצמאית". עוד נאמר כי על אף שאש"ף הסכים לא להשתתף ישירות בתהליך כעת, אין בכך לפגוע בתוארו "כנציג הלגיטימי והיחיד של העם הפלסטיני בכל מקומות הימצאו והגוף היחיד מיופה הכוח ובעל היכולת לנהל משא ומתן או לערוך הסכמים בשם העם הפלסטיני". באיגרת הובעה ציפייה לחידוש הדיאלוג בין ארה"ב לאש"ף בזמן הקרוב ביותר האפשרי. ההצהרה  הזו הייתה מכה עבור הישראלים והרגיזה את האמריקאים. ואולם מצרים אמרה לצד האמריקאי: "אל תצפו מאש"ף לוותר על תפקידו בשום פנים ואופן".

הוועידה החלה ב-30 באוקטובר  1991 והתנהלה תחת הגמוניה אמריקאית גמורה, על אף נוכחותו בה של מנהיג בריה"מ מיכאיל גורבצ'וב. האמריקאים סברו כי ניצחונם במלחמה הקרה הִקנה להם הזדמנות חסרת תקדים להשיג שלום בין הערבים לישראל.  ב-31 באוקטובר התקיימה פגישה  בין ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, אליו נלווה סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו, לבין עמרו מוסא והמשלחת המצרית שכללה את אבו אל-רייט. שמיר הציג עמדה נוקשה לפיה הוא יסכים לכל היותר להעניק אוטונומיה לפלסטינים, ולא יסכים להקמת מדינה פלסטינית, שתהווה איום על ישראל. כמו כן הבהיר, כי ינהל משא ומתן במשך עשר שנים ולא ייתן לפלסטינים דבר. עמדתו עוררה תרעומת ועמרו מוסא התווכח איתו. המשלחת המצרית פנתה לשר החוץ ג'יימס בייקר וטענה כי יש לקשור בין התקדמות בשיחות הדו-צדדיות לשלום לבין מסלול הרב צדדי (בנושאים כמו פיתוח כלכלי, איכות הסביבה, מים), מסלול שהוא בגדר פרס לישראל. ואולם שר החוץ האמריקאי טען כי יש לעודד את ישראל להמשיך בדרך השלום באמצעות שיתוף פעולה איתה במישור האזורי. באוקטובר 1992 עזב אבו אל-רייט את משרתו בלשכת שר החוץ, כיוון שהתמנה לשגריר באיטליה.

הערות אחדות על הסכם אוסלו (1993) ושיחות קמפ דיוויד (2000)   בעקבות עליית השמאל לשלטון בישראל [ב-1992] [במקור בטעות ב-1993], אשר פתח בשיחות ישירות עם אש"ף, באוגוסט 1993 נחתם הסכם אוסלו ובספטמבר התקיים הטקס הרשמי של החתימה על הסכם בין אש"ף וישראל בבית הלבן, בנוכחותו של נשיא ארה"ב, ביל קלינטון. הסכם אוסלו לא היה שונה במהותו מעמדותיהן של אמריקה וישראל ואף מצרים בקמפ דיוויד ב-1978, בדבר הצורך לקשור בין שלב המעבר לשלב הסופי של ההסדר וכי שלב המעבר יימשך חמש שנים – נוסחה אותה דחו הפלסטינים בזמנם. עם זאת, ההסכם של ספטמבר 1993 הבטיח יתרונות נוספים לפלסטינים כמו הזכות לבנות נמל בעזה ודרכים לחיבור בין רצועת עזה לגדה המערבית בתור יחידה טריטוריאלית אחת, זכות לדגל, לחקיקה ולמטבע.

בתקופה בה כיהן אבו אל-רייט כשר החוץ בשנים 2011-2004, הנשיא מובארק סיפר לו כי באחד הימים בשנת 1995, ראש הממשלה יצחק רבין, בהיותו בקהיר, התלונן על כך ש"הנשיא הסורי  [חאפז אל-אסד] חזר בו מהבטחתו להסכים לפתיחתה של שגרירות ישראלית בדמשק, בעת ששני הצדדים יגיעו [הגיעו?] להסכם מלא לנסיגה מהגולן". לדברי מובארק, הוא ניסה לעזור להגיע להסדר, למרות שהנשיא הסורי הסתיר ממצרים את מהלך המשא ומתן. עוד טען מובארק כי להירצחו של רבין בנובמבר 1995  הייתה השפעה מכרעת בעצירת ההתקדמות במסלול הסורי-ישראלי. 

לאחר הקמתה של ממשלה בישראל בראשות אהוד ברק ביולי 1999, מתוך ציפייה להתקדמות בתהליך השלום, אבו אל-רייט אשר כיהן כנציג ארצו באו"ם, נענה לבקשות הפלסטינים לא לקדם זמנית הצעות החלטה נגד ישראל. בעקבות כישלון הפסגה המשולשת קלינטון-ברק-ערפאת בקמפ דיוויד ביולי 2000 –  בסוף יולי ובמהלך אוגוסט, ואחר כך שוב בדצמבר ובינואר  2001 –  אבו אל-רייט טען באוזני שר החוץ עמרו מוסא כי "מן הראוי היה שהפלסטינים יגלו יותר גמישות, במיוחד כאשר הופיעה הזדמנות חסרת תקדים להסדר". ואולם מוסא נקט בעמדה קשוחה, וערפאת חשש מהאחריות ההיסטורית הכבדה המוטלת עליו, אם ינהג בגמישות. המחבר הציע שהפלסטינים יחד עם הישראלים יחתמו בראשי תיבות על המסמך עליו ניהלו את המשא ומתן לאחר כישלון קמפ דיוויד, אשר כונה "מתווה קלינטון וטאבה" [מתווה קלינטון לקווים להסדר קֶבע הוגש ב-23 בדצמבר 2000 ושיחות טאבה התנהלו בינואר 2001] – אולם שני הצדדים לא ניצלו את ההזדמנות. בשיחות שניהל אבו אל-רייט עם הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) – כבר  לאחר מותו של ערפאת בנובמבר 2004 – התברר כי אבו מאזן היה בין התומכים לאותו קן הפעולה [לנהוג בגמישות]  אותו יעץ המחבר למוסא בזמנו. בעוד מוסא התנגד לכך שהפלסטינים יקבלו את תנאי ישראל לשלום, אבו מאזן טען באוזני ערפאת כי "הפלסטינים נמצאים במצב שאין לקנא בהם, וכי עליהם לגלות תזוזה, אחרת יאבדו את האדמה באופן הדרגתי, והדבר יסתיים במפלתם הגמורה". בעת כהונתו של אבו אל-רייט כשר החוץ, בשיחות שהיו לו  עם מובארק, סיפר לו הנשיא כי קלינטון כעס עליו בגלל סירובו לעזור לו ללחוץ על יאסר ערפאת בפסגת קמפ דיוויד. אולם לאחר שמובארק הסביר לקלינטון – בעת ביקור קצר של הנשיא האמריקאי בקהיר במהלך סיורו באפריקה – את חשיבותה של ירושלים הערבית בעיני הערבים והאסלאם, וכי אף אחד אינו יכול לנקוט בעמדה שתפגע בזכויות הערבים בעיר הקדושה, חילוקי הדעות בין השניים יושבו עוד לפני סיום כהונתו של קלינטון.

הערות ביקורתיות

כאמור, לפי גרסתו של המחבר אחמד אבו אל-רייט,  היועץ לביטחון לאומי חאפז אסמאעיל הורה לשדר ברדיו על תקיפה ישראלית כביכול נגד מצרים בשעה 13:30 ב-6 באוקטובר 1973  . ההודעה הזו נועדה לשמש תואנה להצדיק את פתיחתה של מצרים במלחמה נגד ישראל באותו היום בשעה 14:05. כאשר עובד בצוותו של חאפז אסמאעיל הסב את תשומת לבו כי שידור ההודעה על מתקפה ישראלית, כחצי שעה לפני שמצרים תפתח במלחמה נגד ישראל, תחשוף את כוונותיה של מצרים לאויב, החליט היועץ לביטחון לאומי לדחות את שידור ההודעה אחרי השעה שתים בצהריים.

לדעתי, ייתכן כי שידור ההודעה ב-13:30 דווקא נועד לאפשר לישראל לתקוף ראשונה באמצעות חיל האוויר, כדי להציגה כתוקפנית בצורה אמינה לכאורה. זאת לא רק למטרות תעמולה, אלא בהנחה שאם תפתח ישראל ראשונה בפעולה צבאית, הדבר עשוי לפגוע בסיוע שתקבל מארה"ב. נוסף לכך ייתכן כי סאדאת היה מעוניין שישראל תפתח ראשונה בפעולות איבה, כדי שבמקרה שהמלחמה נגד ישראל תיכשל, הוא יוכל להמעיט מאחריותו למפלה בתואנה שלא הוא פתח במלחמה הזו. אפשר לטעון כי סאדאת פעל בהנחה כי התועלת אותה עשויה להפיק מצרים במקרה של חשיפת תוכניתה – לפתוח במלחמה רבתי ומתוכננת היטב נגד ישראל –  בסמוך לפני מועד מימושה,  תהיה רבה יותר בהשוואה לנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מכך. זאת כיוון שמצרים התכוננה מראש לתקיפה אווירית מצד ישראל במקרה של מלחמה, ולכן הקדמת התקיפה הזו, בתור פעולת מנע, לא הייתה פוגעת משמעותית בתוכנית הצבאית של מצרים.

מכאן גם לא מן הנמנע כי המידע המוקדם על פתיחתה הצפויה של מצרים במלחמה ב-6 באוקטובר "לפנות ערב", כפי שמסר אשרף מרואן לראש המוסד צבי זמיר בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר, נועד גם כן לגרור את ישראל לתקוף ראשונה בתור פעולת מנע. יש לציין כי אשרף מרואן  (אשר היה נשוי לבתו של נאצר) נחשב בעיני צבי זמיר לסוכן ישראלי מעולה – בעוד לדעתו של אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, היה סוכן כפול, אשר שירת את ארצו והִטעה את המודיעין הישראלי. מכל מקום,  ייתכן כי במקרה הספציפי הזה של מסירת מידע מוקדם על פתיחתה של מצרים במלחמה, אשרף מרואן ביצע שליחות מטעם השלטון. עוד ראוי לציין כי לפי גרסתו של צבי זמיר, לאחר שמרואן הזהיר אותו מהמלחמה הקרֵבה, הוא סייג את עצמו בהוסיפו: "אם יהיו תנאים פוליטיים או צבאיים שונים", אותם לא פירט, "סאדאת יכול לעצור את הכול".[1]  מטרת ההסתייגות הזו הייתה  כנראה להותיר סיכוי, ולוּ קלוש ביותר, למנוע מסאדאת לצאת למלחמה שלא בטח בתוצאותיה, אם ישראל בעקבות איום ממשי במלחמה תסכים לתנאיו הפוליטיים להסדר.  לחיזוק השערה זו ראוי לציין כי ב-5 באוקטובר, לאחר ששר הביטחון משה דיין העריך כי הסיכויים שמצרים תפתח במלחמה גברו, הוא קיווה למנוע מלחמה באמצעות פעילות במישור המדיני. גולדה מאיר קיבלה את רעיונו, לשלוח, דרך קיסינג'ר, הצעה (משתמע מפתה) לסאדאת, שתשכנע אותו  באי כדאיות המלחמה. [יגאל קיפניס, 1973 הדרך למלחמה (אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן, דביר, 2012). עמ' 225] (קיסינג'ר קיבל את המסר כבר אחרי פרוץ המלחמה, ולדעתו, ספק אם היה משנה את החלטתו של סאדאת לצאת למלחמה.) אפשר להניח כי חאפז אסמאעיל לא היה מודע לשיקוליו המתוחכמים האלה של סאדאת, בהקשר לחשיפת המתקפה המצרית נגד ישראל בסמוך לפני תחילתה.

אבו אל-רייט מדגיש כי בריה"מ הזהירה את מצרים לא לפתוח במלחמה, בטענה כי תסתיים במפלה, ובמהלך המלחמה לחצה על מצרים בהתמדה להסכים להפסקת אש. להערכתי, הטענות האלה מוגזמות ומגמתיות ומטרתן לפאר ולהאדיר את עצמאותה ונחישות החלטתה של מצרים לצאת למלחמה ולהמשיך בה,  בתקופה בה הייתה תלויה בבריה"מ, בתור הספקית היחידה למעשה של הנשק. יש לציין כי באמצעות אספקת נשק מסיווית למצרים החל מאוקטובר 1972, ובמיוחד החל מפברואר-מארס 1973, בריה"מ הקנתה למצרים את הכלים לפתוח במלחמה רבתי נגד ישראל, ולכל הפחות הסכימה בשתיקה לפתיחה בה.  עוד סביר להניח כי בריה"מ הייתה מעוניינת שמצרים דווקא תגביר את לחצה הצבאי על ישראל – ולא תעצור לאחר השתלטות על הרצועה הצרה בגדה המזרחית של תעלת סואץ – בימים  בהם סוריה נקלעה למצב קשה,  בעקבות הצלחת מתקפת הנגד הישראלית בגולן בסביבות ה-11-10 באוקטובר. איגרת האזהרה שנשלחה מצד בריה"מ למצרים נגד הפתיחה במלחמה (אם אכן הייתה כזו) נועדה כנראה להסיר מהסובייטים את האחריות למהלך המצרי במקרה של כישלונו – אפשרות סבירה מנקודת ראותם של הסובייטים. כמו כן האיגרת האנטי מלחמתית לכאורה נועד לשמֵר את רוח הדטנט. יש לזכור כי בהצהרה המשותפת ברז'נייב-ניקסון מ-29 במאי 1972 צוין כי לבריה"מ ולארה"ב "אחריות מיוחדת...לעשות כול מה שביכולתן כדי שלא יתעוררו סכסוכים ומצבים אשר יגבירו את המתיחות הבינלאומית".

כצפוי, המחבר שאף להעצים ולפאר את הישגיה הצבאיים של מצרים במלחמה. על כן הוא טען כי הישגיה של מצרים הושגו על אף  נחיתות הנשק שסופק לה על ידי בריה"מ בהשוואה לנשק שסופק לישראל על ידי ארה"ב, תוך התעלמות כי הטילים הסובייטיים נגד המטוסים שבידי מצרים היו יעילים, כמו גם הטילים נגד טנקים בימים הראשונים של המלחמה. בהתאם לתעמולה המצרית בזמנה, הוא מתאר את השטח שכבשה ישראל ממערב לתעלת סואץ כ"כיס" ישראלי, אותו מצרים התכוונה לחסל בנובמבר-דצמבר 1973, אם מאמצי הדיפלומטיה האמריקאית להביא לנסיגה ישראלית לא היו מצליחים.  ראוי לציין כי "הכיס הישראלי" ממערב לתעלה כלל שטח של 1,600 קמ"ר לעומת שטח של 1,200 קמ"ר, חלקו מכותר, שהחזיקו המצרים ממזרח לתעלה. כמו כן בסתירה לדבריו של  אבו אל-רייט עצמו, לפיהם נוצר הרושם כי הכוח הישראלי ממערב התעלה היה רק "כיס" שניתן היה לחיסול – בהקשר ליישום ההסכם להפרדת כוחות שנחתם ב-18 בינואר 1974 מביע המחבר הערכה שונה. לפי אבו אל-רייט, במעקב הצד המצרי אחר יציאת הכוחות הישראליים ממערב לתעלה נתגלה כי ישראל החזיקה באזור הזה כוח גדול שכלל יותר מ-600 טנקים ואלפי כלי רכב אחרים. לכן, אם הצד המצרי היה פותח במתקפה לחיסול "הכיס הזה, היה מתרחש קרב גדול, העולה כנראה במידה רבה על העימות הקודם במלחמת אוקטובר".  עוד ראוי לציין כי מספר השבויים שהוחזרו לישראל בהתאם להסכם מנובמבר 1973 היה 233, ומספר השבויים שישראל החזירה למצרים היה כ-8,300 – נתונים מהם מתעלם אבו אל-רייט.

לדעתי, ישראל ניצחה במלחמת יום הכיפורים במישור הטקטי. בין ביטויי הניצחון היו התקדמות צבאה למרחק של כ-100 קילומטרים מקהיר, כיתור הארמיה השלישית תוך הסתמנות אפשרות לכתר גם את הארמיה השנייה (שתי הארמניות שהחזיקו בשטחים ממזרח לתעלת סואץ) והתחננות הצד המצרי להפסקת אש. ואולם ישראל הפסידה במלחמה במישור האסטרטגי. בעוד לפני המלחמה שאפה ישראל במסגרת הסכם שלום לספח שטחים בסיני (אזור פִּתְחת רפיח, אזור שארם א-שייח ועוד), ובישראל הייתה הסכמה כללית כי אין לחזור לגבולות ה-4 ביוני 1967 שלפני מלחמת ששת הימים, הרי בסיום התהליך המדיני שהחל מאז סיום המלחמה, בסופו של דבר חזרה ישראל לגבולות שקדמו למלחמת יוני 1967 כדרישתה של מצרים.

ישראל הסכימה לחזור  לגבולות ה-4 ביוני 1967 עם מצרים לא רק בהשפעת טראומת מלחמת יום הכיפורים בימיה הראשונים, אשר נִפצה את מיתוס עליונותה הצבאית המוחלטת והמתמדת של ישראל, ולא רק בגלל רגישותה של ישראל לאובדן חיי חייליה. להערכתי, הסיבה העיקרית לוויתורה של ישראל על שטחים שהתכוונה לספח בסיני, היא צימאונו העז של העם היהודי לשלום. לכן, די היה בביקורו של סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, כדי ליצור את הרושם בציבור בארץ כי מצרים מוכנה לשלום אמת ולסלול את הדרך בהדרגה לנכונותם של ההנהגה והעם בישראל לוותר על שטחים למען השלום.  בלי לערער על נכונות החלטתה של ישראל לוותר על שטחים למען שלום ב-1978, הרי בפרספקטיבה של למעלה מ-40 שנה אפשר לומר כי השלום עם מצרים היה למעשה הסכם אי-לוחמה לטווח ארוך, ולא הסכם שלום. היעדר נורמליזציה ממשית בקשרים בין ישראל למצרים ועוינות ארסית בתקשורת המצרית כלפי ישראל הם רק חלק מהביטויים לקיומו של שלום מדומה בין שתי המדינות.

---

[1] צבי זמיר, בעיניים פקוחות  (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011),  עמ' 148.