יעקבי,
גד. ראש בעננים: וסיפורים אחרים (רמת גן: אפיק – ספרות ישראלית, 2013). 189 עמ'. [סיכום ספר] Gad Yaacobi
ארבעים
ואחד סיפורים קצרים מעיזבונו של גד יעקבי
(2007-1935). גד יעקבי נולד בכפר ויתקין, מילא תפקידים שונים במשרד החקלאות בראשות
השר משה דיין בשנים 1964-1959, הצטרף לרפ"י ב-1966, ונבחר לחבר כנסת ב-1969.
בממשלת יצחק רבין הראשונה בשנים 1977-1974 היה שר התחבורה, ובממשלת אחדות לאומית
1988-1984 – שר הכלכלה והתכנון. במשך
שנים רבות היה מקורב לשמעון פרס, אך בהתמודדות בין פרס לרבין על ראשות מפלגת
העבודה ב-1992 תמך ברבין, וכיהן כשגריר
ישראל באו"ם לאחר הקמת ממשלת רבין השנייה ועד לעלייתו של הליכוד
לשלטון בשנים 1996-1992. גד יעקבי מוכר
כאישיות פוליטית, ואולם במקביל היה איש רוח פורה. הוא פרסם ספרים בענייני משטר,
כלכלה וחברה, אוטוביוגרפיה, ספרות יפה ושירה. קובץ הסיפורים שלפנינו מבוסס על חוויותיו של המחבר במסלול חייו:
בהתיישבות העובדת, כפקיד במשרד החקלאות וכפוליטיקאי במשך עשרות שנים. בחרתי לתמצת רק חלק מהסיפורים. את רוב הערותיי
ריכזתי בפרק נפרד בסוף הסקירה הזו.
מעשה
תמים בפרדס ובנשים מעשה באדם המציג עצמו כתמים, אך מסתבר שמקיים
קשרים אינטימיים מחוץ לנישואיו עם שתי נשים. הרכוש שהוא מאחסן בסתר בפרדסו עבור
גנבים, משמש לו מקור הכנסה לכלכל את אחת מהנשים האלה ואת בנם המשותף.
ראש
בעננים סיפור
מתקופת השלטון הבריטי על חלוצה חולמנית אידיאליסטית. בניגוד לבעלה – ראשה היה
בעננים. משתמע כי היא נהגה לבגוד בבעלה, גם עם ערבי.
גם
זלמן השתגע הסתייגות בני הנוער, ובהם המחבר בזמנו,
מן המלים הרמות של האידיאולוגיה ההתיישבותית הציונית-סוציאליסטית. "העבודה
הקשה והדבקות ברעיון בניין הארץ עלולה להטריף דעתו של כל אדם" (עמ' 41).
דוגמה לכך הוא זלמן, שעלול היה להתאבד.
הגשר אדם שהוא מעין השוטה של הכפר – בניגוד לדעתו של
המהנדס ובניגוד לדעתם של אנשי הכפר האומרים אמן אחר המהנדס – צופה כי הגשר
המתוכנן להיבנות מעל הנחל לטובת תושבי
המקום, יקרוס, בגלל שנבנה על בוץ. נבואתו מתגשמת.
החיפושית
הכוזבת בימים
ההרואיים שבטרם הקמת המדינה, איציק הרמלך, בעת שנשמעה ירייה וחיפושית זבל פגעה
במצחו, חשב שנפגע מכדור והוא עומד למות. לפני מותו המדוּמה הספיק לומר "טוב למות בעד ארצנו". לאחר
שהתברר לו כי הוא נותר בחיים ואף לא נפצע, "בתחושת כישלון חזר אל הכפר"
(עמ 50).
ממלאת
מקום ציירת יוזמת פגישה עם חברתה, אשר אִתה לא קיימה
קשר במשך שנים רבות. רק בסוף הפגישה מתבררת לחברה מטרתה: הציירת מעוניינת כי חברתה
תופיע במקומה, כאילו היא הציירת, בפתיחתה של תערוכה, אירוע הנחשב לחסר ערך בעיני
הציירת. לאחר שהחברה אינה מסכימה להצעה לרמות קהל, הציירת שוב מנתקת את הקשר עִמה.
וידוי
אישי בפירנצה
חייל ישראלי בורח לפירנצה, בגלל האטימות
שהצבא מגלה כלפיו. בתסכולו הוא אינו רואה עתיד למדינת ישראל הן במישור הקיומי –
בהיותה מוקפת במיליארד מוסלמים ובשלוש מאות מיליון ערבים, והן במישור הערכי – מפאת
הסתאבותה בתחום החברתי והאנושי.
המפגש
המרתק בין יוחנן הסנדלר לנשיא האוניברסיטה על דרכו הערמומית והמפותלת של נשיא אוניברסיטה
בגיוס תרומות. הוא מעמיד פנים כמתעניין ברבי יוחנן הסנדלר, דמות החביבה על יהודי
אורתודוכסי מניו יורק, כדי לזכות בתרומות למוסדו מידי היהודי הזה.
הצעה
מפתה מפגש בין שני ישראלים. אחד בעל רקע מפואר במפא"י,
אך כיום איש עסקים מצליח, אשר עסקיו חובקי עולם – והשני פוליטיקאי אידיאליסט. איש
העסקים מציע לפוליטיקאי לעבוד בשבילו, והפוליטיקאי דוחה את מתן תשובתו, אך משתמע
כי תהיה שלילית. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הפוליטיקאי.
אזעקת
חירום וסיום בלתי נמנע מרצה הנוהג להרצות בקיבוצים, בהגיעו לאחד
הקיבוצים נתקל במראה אופייני: הקיבוצניקים אינם מגלים עניין בהרצאתו. ואולם,
לקיבוץ אליו הגיע הפעם היה פעמון חירום, ובאמצעות הפעלתו על ידי המרצה, החברים באו
לפחות לחדר התרבות.
על
החיים ו- רצון כפוי
שני
הסיפורים עוסקים בהרהורים פילוסופיים על המוות האורב לנו בצל החיים – הרהורים אשר
בני האדם נוטים להתעלם מהם. התובנה המרכזית בסיפור השני היא כי מוות פתאומי
"ללא התרעה וסבל" הוא בגדר "ברכה ונס" (עמ' 102).
מפגש
זמני עם הים "תחושה של רגיעה וסיכוי חדש שוטפת הכול:
הפרחים והנוף והחלטת הממשלה על ההתנתקות בעזה ובצפון השומרון למרות הקושי והמצוקה
של המתיישבים" (עמ' 107). בהמשך מסופר על ביקורו של המחבר אצל יצחק בן אהרון
בקיבוצו גבעת חיים מאוחד. בן אהרון היה אז בן 99 [יליד 1906], איבד את ראייתו, אך
מחשבותיו נותרו צלולות. גד יעקבי מתייחס לפער העצום בין ערכיו של בן אהרון
למציאות. [שני האירועים הנזכרים בסיפור – ההתנתקות והביקור – התרחשו ב-2005.]
התחלה
חדשה ופרידה סופית שחקן
תיאטרון, שפוטר ללא הצדקה לדבריו מעבודתו, מביע חזון פסימי על עתיד המדינה בזו
הלשון: "שרירות הלב היא חסרת בושה...כל אחד לעצמו. האם יש סיכוי שחברה כזאת
תתקיים?" (עמ' 115.) השחקן, לאחר ניסיון התאבדות בעקבות פיטוריו, ואחר כך
חזרה לעבודה בתיאטרון – תיאטרון אשר לגביו הוא סם חייו – בסופו של דבר מתאבד.
חגיגת
משוררים סופר
ותיק לועג למשורר וטוען כי ספר שיריו החדש אינו שווה אפילו את מחיר הנייר עליו
הודפס.
וידויה
של אביגיל
ניסיון בלתי מוצלח של גבר בן 68, שהיה כבר נשוי שלוש פעמים, ליצור קשר עם אביגיל, אישה
שהתאלמנה ואשר חיזר אחריה לפני שנים רבות, כשהייתה בת 20.
עסקה
סיבובית פגישה
של המחבר עם איש עסקים יהודי עשיר בארה"ב. האיש כבר סב ובאקראי המחבר תופס
אותו עם אישה אחרת, גם כן נשואה.
המסע
פנימה שיח בין
יורדים בניו יורק, אשר מתוך המעטה העבה של אכזבתם מן הארץ המשמשת הצדקה להגירתם ממנה, מבצבץ שמץ
של ציונות.
לך
לדעת: מסע ברוסיה ביקור ברוסיה הפוסט-סובייטית: שינויים והמשכיות.
המחבר נפגש באקראי עם סירובניקית לשעבר, כבת שבעים, שלאחר מות בעלה הלא יהודי,
בהיסוס, עולה לארץ.
נס
ביקורת נוקבת על פוליטיקאים המכורים לפוליטיקה
ולכן, ככלל, אינם פורשים. היוצא מן הכלל היה איש פוליטי, אשר בעקבות אהבה עזה
וקצרת ימים לאישה שנפטרה מסרטן הדם, זכה לדבריו "בהצטללות מפתיעה". והוא
ממשיך להתוודות באוזני המחבר: "רציתי לחיות את חיי האמיתיים ולחדול לכלות את
ימי בשאיפה לתפקידים" (עמ' 163). ואכן, לאחר פרישתו, הוא יכול להרשות לעצמו
לקרוא ספרים שהוא אוהב ולהיפגש עם חברים שהוא נהנה להיות בחברתם, ולא עם אלה
העשויים להועיל לקידום הקריירה שלו. הוא גם חדל לשחק את האדם הבוטח וההחלטי, שהכול
ברור לו.
האיש
גם מעשיר את המחבר בתובנותיו. "לא בוטחים כאן באנשים שאינם רתומים אך ורק
לחיים הפוליטיים...מי שקורא ספרים, או חלילה וחס גם כותב.. אינו יכול בעיניהם
להיות שותף יציב, שהרי יש לו אלטרנטיבה...משום שיום אחד הוא עלול להעדיף עיסוקים
אחרים, או לא להיות תלוי בבעלי כוח ושררה" (עמ' 163).
פגישת
"חברים" וסיום בלתי נמנע פגישת חברי המפלגה
בביתו הפרטי של ראש הממשלה בתל אביב, עקב בעיה דחופה, אשר המחבר אינו מפרטה.
בפגישה מטיל ראש הממשלה על אחד החברים, נעמן, שליחות לאמריקה, "כדי להרגיע את
הרוחות" (עמ' 171), בהוסיפו כי "עוד נכונו לך עלילות ידינו הטוב"
(עמ' 172). מהתוספת הזו ברור לנעמן כי "זו מלכודת ידועה מראש" (עמ'
172). ישנה נימה גזענית בהערתו של ראש
הממשלה כלפי חבר ממוצא מרוקאי, שאיחר להגיע למפגש. בטרם בואו, מסביר ראש הממשלה את
איחורו כך: "אצלם, אתם יודעים, זמן זה לא כמו אצלנו" (עמ' 169). המחבר אינו נוקב בשמו של ראש הממשלה ומן הסתם
מדובר בסיפור דמיוני. עם זאת ישנם קווי דמיון בין ראש הממשלה שבסיפור לבין לוי
אשכול. שני האישים נהגו לתבל את דבריהם בביטויים ביידיש ומאחורי חזותם ההססנית
הסתתרו גם תחכום וערמומיות פוליטית.
הולכת
שולל ידיד ותיק הבטיח למחבר תפקיד מסוים. לאחר מכן
הוא הזמינו לשיחה וטען כי בלחץ חברי המפלגה ואיום במשבר, יאלץ למסור את התפקיד
למישהו אחר. בהמשך מתבררת למחבר האמת. הסיפור על לחץ החברים לא היה ולא נברא, והיה
זה הידיד, אשר מסיבות משלו, מסר את התפקיד לאחר.
ההתמודדות יריבות סמויה בין ראש ממשלה לבין שר צעיר ושאפתן המאיים על
מעמדו. לאחר שראש הממשלה מצליח בשיטות מתוחכמות לגבור על יריבו, הוא ממהר לאתר את
האיום הבא.
איש
אחר וידוי
באוזני המחבר של מתמודד למשרה פוליטית הפועל בדרכים עקלקלות ומצדיק את התנהגותו
בכך שאחרים הצליחו בשיטות כאלה.
הערות
ביקורתיות
הקובץ
כתוב בעברית תקינה ונאה. ברוב הסיפורים מופיע מחברם הדמיוני בהם בין אם כאחת
הדמויות הראשיות או כדמות משנית ולפעמים כדמות צדדית. המחבר הדמיוני מתאר את
ההתרחשויות והאירועים בסיפוריו כעֵד
ולפעמים כמשתתף פעיל בעיצובם. קווי הדמיון
בין המחבר הבדוי לכאורה לבין גד יעקבי –
כפי שֶמִן הסתם רצה לראות את עצמו –
בולטים לעין. המחבר הדמיוני הוא עסקן פוליטי בעל מחויבות אידיאולוגית אמִתית
לערכים הבסיסיים של הציונות, והוא פוליטיקאי ישר מזן נדיר. לכן קשה לו להשתלב
ולהתקדם בעולם הפוליטי. יש בו גם נטיות אמנותיות שאינן משתלבות עם פוליטיקה.
בסיפור "נס" ניכר דמיון רב במיוחד בין גד
יעקבי לבין העסקן שהחליט לפרוש מהפוליטיקה (ולא בין המחבר הדמיוני של הסיפור, שהוא
דמות פסיבית, לבין גד יעקבי). בשני המקרים מדובר באישיות שעזבה או נאלצה לעזוב את
העולם הצבוע של הפוליטיקה לטובת חיים אמִתיים בעולם הרוח.
הנושאים
החוזרים ונשנים בספר עוסקים הן בעולם האמנות והן בעולם הפוליטי – שני העולמות בהם
פעל גד יעקבי. עם זאת הוא דן בעיקר
בפוליטיקה של עולם האמנות, כמו בגורמים המקשים על
שחקן תיאטרון לקבל קביעות, ובקנאה והתחרות בתוך ציבור הסופרים והמשוררים.
ברבים מסיפוריו בין אם כנושא ראשי או צדדי מופיעות בגידות בחיי נישואים ומערכות זוגיות
כושלות. גם בתחום הזה יש מימד אוטוביוגרפי. המחבר התגרש פעמיים ונישא בשלישית.
נראה שהמחבר אינו מנסה לשלב בין הבגידות בחיי הנישואים לבין הבגידות בעולם
הפוליטי - על אף שלדעתי יש קשר בין שתי
התופעות החושפות מימד אפל וצבוע בטבע
האנושי.
סיפוריו
של יעקבי הם עצובים. אחדים מהם דנים במוות, אחרים – ביחסים כושלים בין גבר לאישה, בתככים
שבתוך עולם האמנות ובדרכם המפותלת
והערמומית של פוליטיקאים לקדם את מטרותיהם. על אף שהמחבר לועג לפעמים לאידיאליזם
הציוני המופרז, הרי אחד הנושאים המרכזיים בסיפוריו הוא תסכולו המר מהסתאבות המפעל
הציוני, מאובדן ערכים אנושיים בסיסיים בארץ והירידה ממנה. מדי פעם הוא אף מעלה ספיקות לגבי כושרה של
מדינת ישראל להמשיך להתקיים לא רק כתוצאה מן האיומים החיצוניים, אלא גם מהיחלשות
המרקם הפנימי של החברה ואובדן האמונה בדרכה הציונית. נוסף לסיבות האלה, הגלויות
לעין, לאווירת התוּגה השוררת בקובץ סיפוריו
– חוקר הספרות דן מירון, בהקדמה, העלה גורם
אחר לעצבות. חייו של יעקבי היו חצויים בין שני עולמות: עולם של הגות,
סיפורת ושירה, במקביל לעולם הפוליטיקה – ולבסוף נפל האיש בין הכיסאות, בלי שהצליח
להיכלל בשורה הראשונה של האישים שבשני העולמות האלה (עמ' 12-11).
לעניות
דעתי, איכות סיפוריו של יעקבי אינה גבוהה. חלקם חסרי עלילה ברורה, דומים לציורים
מופשטים, ולטעמי, משעממים. בתור מי שפעל רוב חייו בעולם הפוליטי, הוא הכיר את
העולם הזה היטב. מכאן נראה, כי סיפוריו
העוסקים בפוליטיקה, מעמיקים יותר
בהשוואה לאלה שהם ספרות יפה מובהקת. יעקבי
מביא תובנה חשובה בתחום הפוליטי. מדינאי
כדי לנצח (להיות winner), צריך, בדומה לשחקן, להעמיד פנים של אדם הבוטח בעצמו, יודע את
התשובות לשאלות הקשות ונחוש החלטה – תוך התעלמות ממורכבות המצב והיעדר פתרונות
פשטניים, דברים להם מודע אינטלקטואל כֵן.
הסתירה שבין הפוליטיקאי, שחייב להפגין ביטחון עצמי ולשדר אופטימיות, לבין
האינטלקטואל הספקן, שעליו נאמר "מרבה דעת מרבה מכאוב"– היא שכנראה עמדה
בעוכריו של יעקבי בהתקדמותו בתחום הפוליטי.
