ויליאם ברנס, הערוץ הסודי (ניו יורק, 2019) [סיכום וביקורת]

ויליאם ברנס, הערוץ הסודי (ניו יורק, 2019) [סיכום וביקורת]

Burns, William J. The Back Channel (New York: Random House, 2019). 512 pages

(מהדורה דיגיטלית)

ויליאם ברנס הוא דיפלומט אמריקאי מעוטר, אשר שירת במשרד החוץ במשך שלושים ושלוש שנים (2014-1982). בין התפקידים שמילא היה עוזר שר החוץ לענייני המזרח הקרוב (2005-2001) ושגריר ברוסיה (2008-2005). הוא היה הדיפלומט המקצועי השני בתולדות ארה"ב שקוּדם  למשרת סגן שר החוץ, תפקיד בו שירת בשנים 2014-2011. ספרו שופך אור על מדיניותה של ארה"ב ופעילותו שלו בנושאים כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופת האינתיפאדה השנייה, פלישתה של ארה"ב לעיראק ב-2003, היחסים עם רוסיה, ותרומתו להשגת הסכם הגרעין עם איראן ב-2015. הסיכום משקף את גרסתו של ברנס, וניסוחים כמו "לדעת המחבר" נועדו להדגשה בלבד. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

ראשית דרכו הדיפלומטית של ברנס בתקופת ממשלו של רונלד רייגן (1989-1981)

וילאם ברנס נולד ב-1956 בצפון קרוליינה במשפחה קתולית ממוצא אירי. ב-1973 הוא החל ללמוד היסטוריה באוניברסיטת לה סאלה (La Salle College) במדינת פנסילבניה. במהלך חופשתו מלימודיו [ב-1974?], הודות לחברוּתוֹ עם  בנו של שגריר ארה"ב במצרים, הזדמן לברנס להתלוות לשגריר, הרמן איילטס (Hermann Eilts), בעת ששוחח עם הנשיא אנואר סאדאת. את תוארו השני והדוקטוראט עשה ברנס בתחום היחסים הבינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד בבריטניה. עבודת הדוקטור שלו עסקה בשימוש בסיוע הכלכלי האמריקאי למצרים בתקופת שלטונו של הנשיא נאצר כאמצעי להשפיע על מדיניותה של ארץ זו.

בסוף שנת 1979 עמד  ברנס בהצלחה בבחינות קבלה לשירות במשרד החוץ. ביקורו במצרים שתואר לעיל, סקרנותו ביחס לארצות זרות – ולא פחות חשוב, שירותו של אביו למען המדינה עמדו מאחורי רצונו לשרת במשרד החוץ. אביו של ברנס נלחם בווייטנאם בשנות ה-60, עלה לדרגת גנרל בעל שני כוכבים והיה מנהל "הסוכנות לפיקוח ופירוק הנשק" של ארה"ב. במהלך קורס הכשרתו לדיפלומט בשנת 1982, הוא ובת כיתתו ליסה קרטי   (Lisa Carty), התאהבו, נישאו כעבור שנתיים, ולזוג נולדו שני ילדים. בסיום הקורס הוחלט להציבו בשגרירות האמריקאית בירדן, ולפני צאתו לשליחותו הוא למד שישה חודשים ערבית בוושינגטון. ברנס היה מרוצה מהצבתו במדינה ערבית השוכנת במזרח התיכון, אזור בו נהג לבקר בחופשות עוד בתקופת לימודיו האקדמאיים.

ברנס החל את עבודתו בירדן  ב-1983 בתור פקיד נמוך דרג בשגרירות. הוא ניצל את שירותו לשיפור ידיעתו את השפה הערבית. בין תפקידיו היה להרחיב את מערכת הקשרים של השגרירות מעבר לארמון המלוכה והאליטה הפוליטית. במסגרת מטרה זו הוא קיים "שיחות דיסקרטיות עם פוליטיקאים אסלאמיסטים ופעילים פלסטינים במחנות הפליטים בירדן".

בסוף קיץ 1984 ברנס חזר לוושינגטון ועבד ב"לשכה לענייני המזרח הקרוב ודרום אסיה" בראשות ריצ'רד (דיק) מרפי (Murphy), אשר שימש עוזר שר החוץ לענייני אותם שני האזורים. שר החוץ באותה התקופה, ג'ורג' שוּלץ, סבר כי מרפי חייב להקדיש חלק ניכר מזמנו לשליחויות בחוץ לארץ, ולוּ כדי "לטפל בגינה" ו"לבחוש בסיר", וברנס נלווה למסעותיו הרבים של עוזר השר. המחבר היה עֵד לדיפלומטיית הדילוגים של מרפי במאמציו להשיג נסיגה ישראלית מלבנון, בעקבות מלחמת לבנון ב-1982.  כמו כן המחבר נוכח בפגישות של מרפי עם הנשיא הסורי חאפז אסד, אשר נהג להתיש את בני  שיחו  באמצעות מונולוגים ארוכים על תולדות ארצו ושתייה מרובה של תה, בלי מתן אפשרות להתרוקן. בסופו של דבר הצליח מרפי להביא להתייצבות המצב בלבנון, לאחר נסיגתה של ישראל מרוב השטח בו כבשה בארץ זו ב-1985.

החל מ-1986 עבד ברנס ב"מועצה לביטחון לאומי" (המסונפת ל"בית הלבן") במשרד שעסק במזרח הקרוב ודרום אסיה. היועץ לביטחון לאומי של הנשיא רונלד רייגן בשנים 1989-1987 היה קולין פאוול (Colin Powell). בחלק מתקופת שירותו של ברנס במשרד הזה, הבוס שלו היה דניס רוס (Ross), וכאשר הבוס עבר לתפקיד אחר במחצית שנת 1988, קולין פאוול מינה את המחבר לעמוד בראש המשרד – למרות   דירוגו הזוטר יחסית במשרד החוץ. חלק חשוב מזמנו של ברנס בחודשים האחרונים לממשלו של רייגן הוקדשו לסכסוך הערבי-ישראלי, על רקע האינתיפאדה [הראשונה  שהחלה בסוף 1987]. בתחילת דצמבר 1988 הצטרף  המחבר לפאוול ושולץ בדיון עם רייגן בשאלת ניהול שיחות עם אש"ף. שולץ טען בצורה משכנעת כי יש לפתוח בדיאלוג ישיר עם אש"ף, אם יענה לתנאים האמריקאיים – בהם הכרה בהחלטת מועצת הביטחון 242 והפסקת מעשי האלימות –  וכי הדיאלוג הזה ישרת את הנשיא הבא, ג'ורג' בוש [האב]. רייגן הסכים ברצון, בהדגישו כי על אש"ף לעמוד בתנאים שקבע הממשל. ב-14 בדצמבר 1988  בז'נווה מסר מנהיג אש"ף יאסר ערפאת הצהרה שתאמה את הקריטריונים של וושינגטון, ובעקבותיה החל דיאלוג ישיר בין השגריר האמריקאי בתוניס לבין נציג אש"ף.

פעילותו בממשל ג'ורג' בוש האב (1993-1989): בצל התמוטטות הגוש הסובייטי

דניס רוס, הבוס הקודם של ברנס,  התמנה למנהל "צוות לתכנון מדיניות" אצל שר החוץ החדש ג'יימס בייקר. היה זה בממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש, שנכנס לתפקידו בינואר 1989.  רוס צירף אליו את ברנס בתור סגנו הראשי, ובתפקידו הזה הוא נלווה לעתים קרובות לנסיעותיו של בייקר. בייקר לא התיימר להיות מדינאי אינטלקטואלי, וגישתו הונחתה על ידי אינטואיציה, פרגמאטיות וזהירות. הוא לא היה כבול באידיאולוגיה ופתוח לדעות חלופיות. כמו כן ידע לנהל משא ומתן בצורה מעולה. בייקר ייחס חשיבות רבה לצוות שלו לתכנון מדיניות – אותה מחלקה בה עבד ברנס – והסתמך על צוותו לא רק בתכנון מדיניות לטווח הקצר והארוך, אלא גם בכתיבת נאומים והכנת תדרוכים  עבור מסיבות עיתונאים ושיחות עם מדינאים.

בתחילת ממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש איש כמעט לא ציפה להתמוטטותו של הגוש הסובייטי, לא כל שכן של בריה"מ עצמה.  בשלב הזה הנשיא בוש, השר בייקר והיועץ לביטחון לאומי ברנט סקוקרופט (Scowcroft)  לא היו בטוחים עדיין האם השינויים שמחולל המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב הם שינויים טקטיים בלבד, ועל כן מוטב להיזהר לא ליפול במלכודת. כמו כן הם הניחו כי כישלונו של גורבצ'וב לא יביא להתמוטטותה של בריה"מ, אלא לעלייתה של קבוצה קשוחה ביחס למערב. ואולם החל מנובמבר  1989 התרחשו שינויים שהצוות של בייקר לא יכול היה לצפות אותם וגם את המהירות בה התחוללו. חומת ברלין נפלה, ובהמשך השנה התמוטטו כל המשטרים בגוש הסובייטי במזרח אירופה.

בתוך כשנה מנפילת חומת ברלין, באוקטובר 1990 אוחדה גרמניה במסגרת נאט"ו. בייקר מילא תפקיד מפתח בהישג הדיפלומאטי הזה. כדי להשיג הסכמתה של בריה"מ לאיחוד גרמניה במסגרת הישארותה בנאט"ו – בשיחה עם עמיתו הסובייטי אדוארד שברדנדזה והנשיא גורבצ'וב במוסקבה בפברואר 1990 –  הבטיח בייקר כי לאחר האיחוד לא תהיה התרחבות בתחום השיפוט או בכוחות של נאט"ו "באינץ' אחד מזרחה" מהגבול של גרמניה המאוחדת.

חששותיו של בייקר מעיראק התעוררו, לאחר ששליט עיראק סדאם חוסיין איים באביב 1990 לשרוף את ישראל, ובקיץ החל לרכז כוחות בגבול עם כוויית. ואולם נשיא מצרים ומנהיגי מדינות ערב טענו באוזני בוש כי סדאם מבלף ורק רוצה לשפר את עמדת המיקוח שלו בסכסוכו עם כוויית. לדעת המחבר, אין זה הוגן למתוח ביקורת על  שגרירת ארה"ב בעיראק אפריל גלספי  (April Glaspie) (כפי שנעשה בדיעבד) על כך שבשיחה  עם סדאם ב-25 ביולי 1990 לא הזהירה אותו מפני התוצאות של שימוש בכוח נגד כוויית. זאת כיוון שאף אחד לא ציפה לפלישה רחבת מימדים לכיבוש כוויית, וגם הנשיא בוש שלח לסדאם מכתב ב-28 ביולי שלא היה נוקשה יותר מזו שבשיחתה של השגרירה עם סדאם. לאחר פלישתה של עיראק לכוויית ב-2 באוגוסט 1990, תשומת לבה של ארה"ב הופנתה למזרח התיכון.

בספטמבר הצטרף  ברנס למסעו של בייקר במזרח התיכון שנועד, בין היתר, לגייס כסף למימון הצבת כוחות אמריקאיים בערב הסעודית; ובנובמבר שוב יצא עם השר למסע ארוך יותר במטרה להשיג תמיכת מדינות בהחלטת מועצת הביטחון שתאפשר הפעלת כוח נגד עיראק, אם סדאם חוסיין לא ייסוג ללא תנאי מכוויית. שני מסעותיו של בייקר הוכתרו בהצלחה.  ב-29  בנובמבר 1990  קיבלה  מועצת הביטחון החלטה שכללה אולטימאטום לעיראק לסגת מכוויית עד 15 בינואר 1991, תוך מתן סמכות "להשתמש בכל האמצעים הדרושים" נגדה, אם לא תציית להחלטה.

סדאם מייד דחה את החלטת מועצת הביטחון, אך הסכים לקיום פגישה בז'נבה בתחילת ינואר 1991 בין שר החוץ שלו טארק עזיז לבין בייקר. הפגישה היוותה את הסיכוי האחרון לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. הצד האמריקאי חשש כי טארק עזיז יציע נסיגה מרוב שטחה של כוויית בתמורה לשליטה על שדות הנפט שבגבול בין שתי המדינות – הצעה שעלולה הייתה לערער את תמיכת הקונגרס במלחמה וגם את הקואליציה שגייס הממשל נגד סדאם. חלק ממדינות, בהן בריה"מ, עשויות היו להסתפק בנסיגה החלקית הזו. לנוכח חשיבות הפגישה, בייקר התכונן אליה היטב – ושלא כהרגלו – הפעם החליט לדבוק בנוסח הנקודות לשיחה שהכינו לו דניס רוס וברנס, אשר נלוו לשר. בייקר נשא מכתב ארוך מהנשיא בוש לסדאם. במכתב נאמר כי ארה"ב שומרת לעצמה זכות להשתמש בכל נשק אשר במאגר שלה, אם עיראק תשתמש בנשק כימי או בנשק אחר להשמדה המונית. בייקר תמצת את תוכן המכתב לטארק עזיז, אך עמיתו סירב לקחת את המכתב או לקרוא אותו, אולי כיוון שחשש מתגובת סדאם [כלפיו?]. בפגישה, הצד העיראקי לא גילה גמישות כלשהי והמלחמה הפכה לבלתי נמנעת.

ההפצצות נגד עיראק החלו ב-16 בינואר מייד לאחר תום האולטימאטום, והמלחמה הסתיימה בגירוש עיראק מכוויית ב-28 בפברואר 1991. ברנס רואה בהחלטתם של בוש ובייקר לא להתפתות לפלוש לעיראק, לאחר שחרור כוויית, ביטוי לגדולתם. שר החוץ בשיחה עם עובדיו הקרובים, בהם המחבר, תיאר את ההחלטה בזו הלשון. "לפעמים המבחן החשוב ביותר של מנהיגות הוא לא לעשות משהו, אף אם הדבר נראה מאוד קל. להרחיק יתר על המידה זה מה שמכניס אנשים לצרות" (עמ' 64). חריגה  מצד ארה"ב מעבר למנדט שניתן לה על ידי מועצת הביטחון, שהוגבל להוצאת הכוחות העיראקיים מכוויית, הייתה מפרקת את הקואליציה נגד סדאם. [סיבה נוספת להימנעותה של ארה"ב מכיבוש עיראק: לדברי רוברט גייטס, סגן היועץ לביטחון לאומי בתקופת המלחמה ב-1991, הממשל העריך כי בעקבות מפלתו של סדאם בכוויית, הוא יודח בידי הצבא. נוסף לכך, לכיבוש עיראק בידי ארה"ב עלולות היו להיות תוצאות בלתי צפויות הרות אסון לאמריקה, כפי שיפורט בהקשר למלחמה ב-2003.]

לפני המלחמה במפרץ, נמנע  בייקר להיסחף לסכסוך הערבי-ישראלי, בו סיכויי ההצלחה נראו מעטים מאוד וכאבי הראש רבים. במאי 1989, בייקר בנאום בלובי הפרו ישראלי AIPAC  טען כי על ישראל לוותר על חלום ארץ ישראל השלמה. [בעקבות זאת?]  בנימין נתניהו, סגן שר החוץ דאז, האשים את הממשל האמריקאי ב"שקרים ועיוותים". בתגובה לכך, אסר בייקר על  כניסתו של נתניהו למחלקת המדינה למשך 18 החודשים הבאים. במאי 1990 ביצע ארגון פלסטיני קיצוני מתקפה כושלת בחופה של ישראל, וכאשר ערפאת סירב לגנות את המתקפה, בוש ובייקר השעו את הדיאלוג עם אש"ף ללא קביעת מועד לחידושו. בשלב הזה נראה היה כי בייקר נואש מלקדם הסדר לסכסוך הישראלי-ערבי.

ואולם אחרי ההצלחה במלחמת המפרץ ראה בייקר שנוצרה הזדמנות. מדינות המפרץ הערביות חבו לממשלו של בוש את הישרדותן מפני תוקפנותה של עיראק. נשיא סוריה חאפז אסד היה מודע לירידה התלולה בכוח הפטרון שלו, בדמותה של בריה"מ, ולהישגה הצבאי והמדיני של ארה"ב. הסימפטיה שגילה ערפאת לסדאם הביאה לניתוק מקורות המימון שלו ממדינות המפרץ והחלישה את התנגדותו למהלכיה הדיפלומטיים של ארה"ב. מאחורי פעילותו האינטנסיבית של בייקר בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי הסתתרו גם שיקולים של גאווה ותחרות. כיוון שהניצחון במלחמת המפרץ יוחס בעיקר לנשיא בוש, בייקר ראה בסכסוך המזרח תיכוני אתגר גדול, שקידום הסדר בו יציבוֹ במרכז הבמה הפוליטית העולמית. מטרתו של בייקר בטווח הקצר הייתה לא להשיג הסדר שלום כולל, אלא להתחיל בתהליך של הידברות בין הצדדים  שבסופו של דבר עשוי להניב תוצאות. בייקר לא ניסה להתעמק בהיסטוריה של הסכסוך ובתרבות האזור. הוא הסתפק במידע שהיה נחוץ לו כדי לנסות לגשר על הפער בין הצדדים במטרה להביא להסכמתם  להתחיל במשא ומתן ישיר על הסדר.

השלב הפורמאלי לפתיחת המשא ומתן היה כינוס ועידה בינלאומית על המזרח התיכון. לשביעות רצונה של בריה"מ, בייקר בהתאם להבטחות שנתן לסובייטים לפני מלחמת המפרץ, הסכים כי מוסקבה, בשותפות שוות ערך עם וושינגטון, תעניק חסות לוועידה. בתמורה להבטחה הזו, תמכה בריה"מ באותה החלטת מועצת הביטחון מנובמבר 1990 שאִפשרה לארה"ב לנקוט בפעולה צבאית לשחרור כוויית. בפועל, שותפותה של בריה"מ בוועידה הבינלאומית הייתה סמלית. בייקר הבהיר לסובייטים כי עליהם לחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל, לפני כינוס הוועידה.

במסעות הדילוגים שלו במזרח התיכון ב-1991, שנועדו להביא להסכמת הצדדים לכינוס הוועידה, נלוו לבייקר יועצו הבכיר דניס רוס ועוזרים זוטרים: דן קוּרצר, אהרון מילר והמחבר. בייקר קיים שיחות קשות וארוכות עם אסד. אסד התרשם מהצעתו של בייקר לערוב להסדר שיושג בין סוריה לישראל, כולל אפשרות של הצבת כוחות אמריקאיים ברמת הגולן (עמ' 72). במאמצי השכנוע שלו לא נרתע בייקר לנקוט לשון בוטה. כלפי כל אחד – ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, אסד והפלסטינים –  הוא איים "להשאיר חתול מת ליד מפתן הדלת" של כל צד שלא יסכים לאפשרות הדיפלומאטית המוצעת על ידו [לכאורה, איום ברצח בנוסח המאפיה?] מאמציו של בייקר הוכתרו לבסוף בהצלחה וּועידת השלום במדריד כונסה ב-30 באוקטובר 1991. ברנס רואה בשיחות אוסלו בין ישראל לפלסטינים  שנפתחו ב-1993, תוצר של ועידת מדריד. יתרה מזו. להערכתו, לוּ בוש היה נבחר לכהונה שנייה, בייקר עשוי היה להשיג הסכם בין ישראל לסוריה ואולי אף הסדר קבוע בין ישראל לפלסטינים, וזאת לאור כישוריו בניהול משא ומתן, משקלו בממשל האמריקאי ומערכת היחסים שהוא כונן את השחקנים המרכזיים באזור.

במחצית השנייה של 1991 ניכרה בבירור התפוררותה של בריה"מ. בספטמבר – על רקע כישלון הקשר נגד גורבצ'וב באוגוסט – בייקר ביקר בבריה"מ, כדי להתרשם מקרוב מהמצב. בעקבות פגישותיו עם גורבצ'וב ועם בוריס יליצין, נשיא הרפובליקה הרוסית, הוא הטיל ספק ביכולתו של גורבצ'וב לשרוד פוליטית. בסוף דצמבר 1991 בריה"מ חדלה להתקיים. בפברואר 1992 הצטרף  ברנס למסעו של בייקר במדינות החדשות שנכללו בעבר בתחומי בריה"מ, בהן ארמניה ואזרבייג'ן ומדינות באסיה התיכונה. בהתאם לבקשתו  של בייקר, ממשל בוש ניסה לתמוך באופן שיטתי במדינות העצמאיות שהוקמו במרחב הפוסט סובייטי. ארה"ב הקימה במהרה שגרירויות בכל אחת מהבירות של הארצות האלה והשיקה תוכניות לסיוע הומניטארי וייעוץ למעבר לכלכלת שוק.

בקיץ 1992 עבר בייקר לבית הלבן לשמש ראש הסגל בו, כדי לעזור לבוש במסע הבחירות לנשיאות. דניס רוס הצטרף לבייקר, וברנס – בגיל 36 ותוך תחושת גאווה לא קלה –  נעשה מנהל בפועל של הצוות לתכנון מדיניות. לאחר התפרקותה של בריה"מ בדצמבר 1991, נדמה היה כי העולם ניצב בפני  תקופה ארוכה של שליטה אמריקאית, בה המשטר הדמוקרטי-ליברלי בו דגלה ארה"ב יתפשט לאימפריה הסובייטית לשעבר וכמו כן לעולם הפוסט קולוניאלי. הערכתו של המחבר הייתה זהירה יותר, ובאה לידי ביטוי בשני מסמכים שחיבר והם: בתור מנהל הצוות לתכנון מדיניות הוא חיבר נייר עבודה להתוויית קווים למדיניותה של ארה"ב בתקופה שלאחר המלחמה הקרה; ובנובמבר 1992 , לאחר שהנשיא בוש הפסיד בבחירות לנשיאות לביל קלינטון, כתב ברנס מזכר בתחום מדיניות החוץ עבור הממשל החדש. מסקנתו במסמכים הייתה כי התמוטטות האידיאולוגיה הקומוניסטית לא תביא לאחידות אידיאולוגית באמצעות אימוץ הדמוקרטיה הליברלית. חברות דמוקרטיות שלא יצליחו להביא לשגשוג כלכלי עלולות להוליד לאומנות וקנאות דתית. שמרנות אסלאמית תישאר כחלופה פוטנציאלית לדמוקרטיה. עוד טען כי מעמדה החזק של אמריקה אין פירושה "שליטה אמריקאית בעולם חד קוטבי...עלינו להיות מודעים לסכנות של יוהרה (hybris) ולחשדות העמוקים של ממשלות רבות בדבר פעילות חד צדדית  (unilateralism) אמריקאית" (עמ' 79). המחבר  הזהיר כי על אף שלראשונה מזה חמישים שנה לארה"ב אין יריבה צבאית גלובאלית,   האיום הגלובאלי עלול להתחדש  בדמותן של רוסיה אוטוריטארית וסין. עם זאת, המחבר טען כי על אף שפעילות רב צדדית של מדינות עשויה להיות אחת מסימני ההיכר של הסדר העולמי לאחר המלחמה הקרה, הסדר הזה "יצטרך להיות מעוצב בעיקר על ידי מנהיגותה של אמריקה" (עמ' 80).

בממשל ביל קלינטון (2001-1993): עיצוב מחדש של הקשרים עם רוסיה

ראש המחלקה  הפוליטית בשגרירות ברוסיה, 1996-1994: המלחמה בצ'צ'ניה והרחבת נאט"ו

בתום סיום ממשלו של בוש ב-20 בינואר 1993, ברנס כבר שירת שמונה שנים בוושינגטון. תוך פחות מעשור הוא הגיע למעמד של עובד בכיר בשירות החוץ – מעמד אליו מגיע עובד בדרך כלל לפחות אחרי שני עשורים. כעת רצה לשרת מחוץ לארה"ב, ורוסיה נראתה בעיניו כמקום המעניין ביותר. הוא שמח להתמנות ליועץ פוליטי בשגרירות במוסקבה. לקראת תפקידו החדש המחבר למד רוסית במשך כשנה, החל מקיץ 1993, במכון לרוסית של הצבא האמריקאי בעיר גרמיש (Garmisch)  בבוואריה. באמצע יולי 1994 הגיע ברנס למוסקבה.

שגריר ארה"ב ברוסיה  תומס (תום)  פיקרינג (Pickering) (1996-1993) היה הדיפלומט המקצועי המוכשר ביותר מאלה שלמחבר הזדמן לעבוד איתם. לשגריר היה מתרגם טוב, ובזכותו החיסרון של אי ידיעתו רוסית כמעט ולא הורגש. פיקרינג לא ראה את עצמו כדוור דיפלומטי, אלא כנציגו של הנשיא בשטח, ועל כן סבר כי תפקידו להעלות רעיונות ופתרונות, ולפעמים קודם כול לפעול [ביוזמתו, וללא אישור], ורק אחר כך להתנצל. סגנו של פיקרינג היה ריצ'רד (דיק) מיילס (Miles), בעל ניסיון רב ברוסיה ועם ידע מעולה ברוסית. ברנס, בתור ראש המחלקה הפוליטית, היה האישיות השלישית בדרג של השגרירות. בגלל מסעותיו התכופים של פיקרינג, המחבר תפקד כשנה, מתוך  כשתי שנות שירותו במוסקבה, כסגן ראש הנציגות בפועל; ושבועות אחדים כממונה על השגרירות, כאשר השגריר וסגנו נמצאו רחוק. תפקיד המחלקה הפוליטית היה לספק עוּבדות בסיסיות, כולל ברמה הפרטנית, על המציאות הפוליטית והכלכלית ברוסיה. כדי לספק את המידע הזה ברנס וצוותו נדדו לאורך כל 11 אזורי הזמן של רוסיה. התרופפות שלטון החוק במוסקבה יצרה רגעים מפחידים. בתחילת סתיו 1995 בשעות אחר הצהריים, רקטת RPG  נורתה לעבר השגרירות וחדרה לתוך אחד מחדרי הבניין. בדרך נס איש לא נפגע ולא נהרג. השלטונות עצרו חשודים, אך מְבצע הפשע לא נתפס. בתקופה הזו לא היה זה מוזר כי מישהו במרכז מוסקבה יחזיק מטול רקטות וישתמש בו באור מלא.

בקיץ 1994, הנשיא הרוסי בוריס ילצין היה שליט פגוע לנוכח מצבה הכלכלי הקשה של רוסיה בעקבות ההפרטה המואצת: ירידה דרסטית בייצור התעשייתי והתרוששות חלק ניכר מהאוכלוסייה. הנשיא ביל קלינטון כבר בנאומו באפריל 1993 הביע את חששותיו מהסכנות הטמונות במצבה של רוסיה. הוא טען כי אם הרפורמות ברוסיה תיכשלנה, היא עלולה לחזור לשלטון אוטוריטארי או להתפורר למצב כאוטי. קלינטון פיתח יחסים אישיים קרובים עם ילצין. נוסף לכך הוקמה ועדה בראשות סגן הנשיא אֶל גוֹר וראש ממשלת רוסיה, ויקטור צ'רנומירדין, שפעלה לפיתוח הקשרים בין שתי המדינות בקשת רחבה של תחומים, החל בסביבה וכלה בחלל. בכל מקרה, סבור ברנס, אפשרויותיה של ארה"ב לעזור לרוסיה בהגשמת הרפורמה הכלכלית היו מוגבלות, והתערבות מסיווית זרה בענייניה הכלכליים של רוסיה, לוּ הייתה מתרחשת,  הייתה נתקלת בהתנגדות מצִדה.

בעקבות התפרקותה של בריה"מ, הקימו הצ'צ'נים – בתוך גבולותיה של רוסיה בהרי קווקז – רפובליקה עצמאית בראשות ג'וחאר דודאייב. היועצים השמרנים בפמלייתו של ילצין טענו כי באמצעות החזרת שלטונה של רוסיה לצ'צ'ניה הוא יחזק את מעמדו, במיוחד כנגד החוגים הלאומניים בארצו, ויפגין לעולם כי מעמדה של רוסיה מתחיל להתאושש. בדצמבר 1994 החליט ילצין לפלוש לצ'צ'ניה, ובסוף פברואר  1995 נכבשה רוב בירתה של צ'צ'ניה גרוזני בידי הרוסים. אלפי אזרחים מקומיים נהרגו במהלך ההפצצות והלחימה, בהם רוסים אתניים. בתחילה גילה הממשל האמריקאי הבנה למצבה של רוסיה בעימות עם צ'צ'ניה, אבל החל מאביב 1995, כאשר הלחימה נמשכה, הטון נעשה ביקורתי. כמו כן הופעל לחץ מצד הקונגרס להפסיק או לקצץ בסיוע האמריקאי לרוסיה שהתקרב למיליארד דולר בשנה.

בסוף אביב 1995 ברנס היה בדרכו לעיר גרוזני בחיפוש אחר עובד סיוע הומניטארי, אמריקאי בשם פרד קוני (Fred Cuny), אשר עקבותיו נעלמו בתחילת אפריל.  בדרך הוא צפה בעיר סאמאשקי  (Samashki), בה [ב-7-6 באפריל בטרם נסיעתו] יחידות מיוחדות של משרד הפנים הרוסי (OMON) טבחו בלמעלה ממאתיים צ'צ'נים, רובם נשים, ילדים וקשישים, ואחר כך שרפו בתים, שאת שרידיהם ראה. בגרוזני עצמה מידת ההרס הייתה אף רבה יותר. חלק ממרכז העיר נמחק בהפצצות. החיילים הרוסים שנסעו בדרך דמו יותר לחברי כנופיה מאשר לחיילים מקצועיים. הצבא הרוסי סבל מליקויים קשים בתזונה וברמת  ההכשרה, ורוסיה בכללותה הייתה בשיא השפל. החיפושים אחר קוני נמשכו ארבעה חודשים, והנשיא קלינטון העלה את הנושא בשיחה עם ילצין במאי, אך ללא תוצאות. באוגוסט, הצוות בשגרירות שעסק בחקירת האירוע  הגיע למסקנה כי האיש נרצח על ידי הצ'צ'נים, זמן קצר לאחר מעצורו על ידיהם בתחילת אפריל. כמו כן בצוות הובעה ההשערה כי "שירות הביטחון הרוסי" (FSB)  (היורש של ה-ק.ג.ב.) דאג להפיץ שמועות כדי להחשיד את קוני בעיני הצ'צ'נים, בהנחה שרציחתו תפגע בשמם של הלוחמים הצ'צ'נים בעיני המערב. בקיצור, שירות הביטחון הרוסי הוא שטמן את המלכודת, בה נורה קוני על ידי שירות הביטחון הצ'צ'ני.

קלינטון המשיך להאמין בחשיבות הקשרים עם מוסקבה, ולכן למרות הביקורת הפנימית בנושא הצ'צ'ני החליט להגיע לביקור ברוסיה במאי 1995  ולהשתתף בחגיגות לציון 50 שנה לניצחונה של רוסיה על גרמניה הנאצית. תפקידו המרכזי של ברנס, בהכנות לביקורו של קלינטון, זימן לו אפשרות ראשונה להיפגש ארוכות עם הנשיא. ברנס התרשם משליטתו של הנשיא במהות הנושאים: הוא היה מודע לקשייו של ילצין וסבר כי יש לתת לעמיתו הרוסי "מִרווח גדול ככל יכולתנו, כיוון שאנו לא נמצא שותף רוסי טוב יותר" (עמ' 104). עם זאת, הוא קרא להפסקת המלחמה בצ'צ'ניה.

לרוסיה היה קשר היסטורי לסרבים ביוגוסלביה, בעוד ב-1995 מדינות נאט"ו הפציצו את הכוחות הסרביים בבוסניה, במטרה להגן על האוכלוסייה האזרחית המוסלמית בארץ הזו. השגרירות הדגישה את חשיבות הכללתה של רוסיה בדיונים עם דיפלומטים מערביים בנושא בוסניה, כדי להשיג עמדה קונסטרוקטיבית מצדה בסוגיה הזו, והמלצה זו בוצעה. רוסיה צורפה ל"קבוצת הקשר" (Contact Group) לבוסניה במעמד שווה לאיחוד האירופי ולארה"ב, ובאוקטובר 1995 רוסיה לראשונה הייתה המארחת של פגישת "קבוצת הקשר".  שיתופה של רוסיה תרם לתמיכתה, אם כי  באי רצון, ב"הסכם דייטון" (דצמבר 1995) בשאלת בוסניה.

סוגיה קשה יותר ביחסים בין ארה"ב לרוסיה הייתה הרחבתה של נאט"ו מזרחה באמצעות צירוף אליה מדינות שהיו בעבר חברות ב"ברית וארשה". ילצין והאליטה הרוסית התנגדו בנחישות לצד הזה. הם גם סברו "במידה לא מבוטלת של צדק" כי הבטחתו של ג'יימס בייקר, בעת השיחות על איחוד גרמניה ב-1990, לפיה נאט"ו לא תתרחב "אינץ' אחד" מזרחה [מעבר לגרמניה]  עדיין תקֵפה. הרוסים התייחסו להבטחתו ברצינות, ועל כן הרגישו מרומים כאשר נאט"ו עתידה הייתה להתפשט  הרחק מזרחה החל מסוף שנות ה-90. אבל ראוי לזכור, מציין המחבר, כי התחייבותו של בייקר לא הפכה לרשמית בדמותו של מסמך משפטי חתום והיא ניתנה לפני קריסתה של בריה"מ.

קלינטון לא נחפז להרחיב את נאט"ו מזרחה, והדעות בממשלו בנושא היו חלקות. בין המתנגדים להרחבת נאט"ו היה סטרוב טלבוט  (Strobe Talbott), מומחה מעולה לענייני רוסיה,  אותו מינה קלינטון לנהל את הטיפול היומיומי בקשרים עם ארץ זו. המתנגדים טענו  שמהלך כזה יפגע בכינון שותפות יציבה עם רוסיה וגם בביצוע רפורמות בה. השגרירות הייתה שותפה בהתנגדות להרחבת נאט"ו מזרחה והמליצה על צורות אחרות של שיתוף פעולה עם חברות ברית וארשה לשעבר. קלינטון ניסה להרגיע את ילצין בהבטיחו לו באופן פרטי כי ההחלטה על התרחבות נאט"ו לא תתקבל לפני הבחירות לנשיאות ברוסיה שנקבעו ליוני 1996. כבר בתחילת 1996 סיים ברנס את שירותו ברוסיה, עוד לפני שילצין נבחר מחדש לנשיא בסיועם של יועצים אמריקאים.

בעקבות בחירתו מחדש של קלינטון לנשיא בנובמבר 1996, הוא פעל להרחבת נאט"ו והזמנה רשמית להצטרף לברית הועברה לפולין, הונגריה וצ'כיה בקיץ 1997. שלוש המדינות האלה הפכו לחברות בנאט"ו ב-1999. ג'ורג' קנאן (Kennan), מעצב המדיניות האמריקאית נגד בריה"מ בראשית המלחמה הקרה ומומחה בעל שיעור קומה לרוסיה, הגדיר את המהלך הזה כ"הטעות הגורלית ביותר של המדיניות האמריקאית בעידן שלאחר המלחמה הקרה" (עמ' 109). להערכת המחבר, באמצעות הרחבת נאט"ו האמריקאים בהחלט לא נהגו כלפי רוסיה לפי הכלל של צ'רצ'יל, והוא  לנהוג  ברוחב לב כלפי מנוצחים. ואולם על אף הנזק לקשרים עם רוסיה, שנגרם בעקבות צירוף שלוש המדינות האלה לנאט"ו, התבטאותו של קנאן, לדעת המחבר, נראית מוגזמת.

לאחר סיום תפקידו ברוסיה, חזר ברנס לוושינגטון ועמד בראש "המזכירות המְבצעת" של משרד החוץ, והיה מופקד על  160 עובדים. משרדו היה אחראי על זרימת המידע לבכירי משרד החוץ, הכנת חומר לשר החוץ לשימוש בשיחות בארה"ב ומחוצה לה, ארגון  לוח הזמנים של ביקורי השר ועוד משימות רבות. על אף שמדובר היה בתפקיד אדמיניסטרטיבי בכיר, ברנס היה מעוניין לחזור ולמלא תפקיד דיפלומטי בחוץ לארץ. שרת החוץ מדליין אולברייט הייתה מודעת לרצונו הזה והוא מונה לשגריר בירדן.

שגריר בירדן, 2001-1998: מותו של המלך חוסיין ומעבר השלטון לעבדאללה, וראשית האינתיפאדה השנייה

בתחילת אוגוסט 1998 חזר המחבר לשרת בירדן, אבל הפעם בתור שגריר.  עוד לפני הגעתו לירדן, ביולי עזב המלך חוסיין את הממלכה והחל בטיפול ממושך במחלת הסרטן בארה"ב. בעת היעדרותו הופקד השלטון בידי אחיו הצעיר חסן, יורש העצר מאז 1965. לכאורה, ניהולה של ירדן בידי חסן נועד להכינו לקראת מעבר השלטון לידיו. אבל התרחיש הזה לא התגשם. הנסיך עבדאללה, בנו הבכור של המלך בן ה-37, בעל הכשרה צבאית ומכובד בקרב אנשי הצבא, עתיד היה להתמנות ליורש. לברנס היו קשרי ידידות חמים עם חסן ועבדאללה כאחד.

בספטמבר 1998 עורר  חסן שאלות ביחס לתקציב הצבאי והעלה את נושא יציאתם לגמלאות של קצינים בכירים כדי לפתוח הזדמנויות לדור הבא. הדבר עורר רוגז כלפיו מצד בכירי הצבא, הלכי הרוח האלה הועברו לחוסיין המאושפז בארה"ב, וייתכן כי היוו אחד הגורמים בהחלטתו של המלך להדיחו מהירושה. בעוד יורש העצר קיים קשר קבוע עם המלך, אך לא ביקר אצלו בבית חולים בו אושפז, כי סבר שתפקידו מחייב אותו לשהות בממלכה – קרובי משפחת המלוכה ואישים בכירים שלא נמנו עם שוחרי טובתו של חסן, דאגו לבקר את חוסיין בארה"ב וכנראה הזינו אותו בשמועות רעות על יורש העצר. רמטכ"ל צבא ירדן טען באוזני המלך כי חסן אמר לקצינים  בכירים שמצבו של המלך בלתי הפיך. את ההחלטה להדיח את חסן מהירושה ולמנות במקומו את עבדאללה קיבל המלך עוד בארה"ב בטרם שובו לירדן. אבל עד פגישתו עם חוסיין בארה"ב בינואר 1999 –  כשהמלך סיים את טיפולו הרפואי ועמד לשוב לארצו  –  ברנס לא היה בטוח בהערכתו בנוגע להחלטתו של המלך.                               

על כן, בשלהי 1998 המליץ  ברנס לממשל להימנע מלנקוט עמדה בשאלת הירושה ולהבהיר מחדש את מחויבותה של ארה"ב למלך וממלכתו. ואכן, בחודשים נובמבר-דצמבר בכירי הממשל האמריקאי ביקרו בירדן, בהם שרת החוץ, שר ההגנה וראש הסי-איי-אי. את ההכרזה על השינוי בירושה פרסם חוסיין ב-25 בינואר 1999. הטיפול נגד סרטן של המלך נכשל, ולאחר ניסיון כושל נוסף להצילו בארה"ב הוא נפטר בירדן ב-7 בפברואר.

75 מדינות שלחו נציגים להשתתף בהלווייתו. ארה"ב יוצגה על ידי הנשיא קלינטון ושלושה נשיאים אמריקאים שקדמו לו. כמו כן השתתפו בלוויה ראש ממשלת בריטניה, נשיא צרפת, ואף נשיא רוסיה, בוריס ילצין, שהיה חולה ובלתי ממוקד. להלוויה הגיעו גם אויבים מרים בנפש זה לזה: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומנהיג חמאס חאלד משעל, בו ניסה המוסד להתנקש בתקופת שלטונו של נתניהו. לפני שובו של קלינטון לארה"ב, כביטוי לרצונו לנהוג ברוחב לב כלפי ירדן למען הבטחת יציבות השלטון בה, אמר הנשיא לברנס: "רק תודיע לנו מה נחוץ לך" (עמ' 130). במהלך השנתיים הבאות של ממשלו הרעיף  הנשיא תוכניות סיוע והקלות על ירדן בתחומים הכלכלי, הצבאי והפיננסי. באביב 2000 התקבלה ירדן לארגון הסחר העולמי, ובאוקטובר  2000 נחתם הסכם סחר חופשי בין ארה"ב לירדן.

לשגריר היה קשר טוב עם המלך החדש עבדאללה, איתו נפגש היה מספר פעמים בשבוע. אחד האתגרים שניצבו בפני עבדאללה היו היחסים עם עיראק בראשות סדאם חוסיין. [יש לזכור כי עיראק הייתה נתונה לסנקציות כלכליות ופיננסיות בינלאומיות מחמירות מאז פלישתה לכוויית באוגוסט 1990, והסנקציות אף הוחמרו לאחר מלחמת המפרץ ב-1991.] ירדן הייתה תלויה מאוד בקבלת נפט במחיר מופחת מעיראק, וארה"ב הסכימה בשתיקה לסידור הזה. אהדתה של דעת הקהל בירדן הייתה נתונה לעיראק – לעומת עוינות לארה"ב מפאת מדיניותה באזור בכלל  וכלפי עיראק בפרט. לנוכח הנסיבות האלה – שיקולי פנים ותלות כלכלית – עבדאללה לא יכול היה להרשות לעצמו לנקוט בגלוי עמדה נחושה נגד סדאם חוסיין. ואולם מאחורי הקלעים הוא החליף מידע עם ארה"ב בנושא העיראקי ותמך [הושיט סיוע לוגיסטי?] בכוחות האמריקאיים שהיו מעורבים ביישום אזורים האסורים לטיסה בעיראק. בשנים 2000-1999 המלך טען בקביעות כי מדיניות הסנקציות נגד עיראק היא בלתי יעילה: סדאם מנצלה כדי להצטייר כקורבן ולחזק את מעמדו בארצו ומחוצה לה, תוך עקיפת הסנקציות. על כן סבר המלך כי על וושינגטון להפסיק את הסנקציות הכלכליות והאזרחיות ולהגביר את האמצעים למניעת ייבוא צבאי ומוצרים שעשויים לשמש לצרכים צבאיים.

במקביל לאתגר הגובר מולו ניצבה ירדן  מן המזרח בדמותה של עיראק, גבר האתגר מהמערב בדמותה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהחלה בסוף ספטמבר 2000. לטענת המחבר, לירדן היה אינטרס בהקמת מדינה פלסטינית ריבונית שתכלול את הגדה המערבית ורצועת עזה – הסדר שהיה מאפשר לירדן לבסס את זהותה הלאומית, תוך גיבוש אחדות בין הירדנים מהגדה המזרחית לירדנים ממוצא פלסטיני.  במהלך האינתיפאדה ישראל רצתה להוכיח לפלסטינים כי האלימות לא תביא לתוצאות חיוביות "והגיבה לעתים קרובות בכוח לא פרופורציונאלי" (עמ' 142). ערפאת מצדו, בהתחשב בהלכי הרוח של הציבור שלו, לא בחל באלימות וניהל משחק כפול.

[משתמע כי לנוכח דעת הקהל האוהדת לאינתיפאדה הפלסטינית בירדן במיוחד ובארצות ערב בכלל – מצב שעורר זעם כלפי מדיניותה של וושינגטון שהצטיירה כתומכת בישראל ואנטי ערבית,] ברנס, יחד עם שגריר ארה"ב במצרים דן קוּרצר, שלחו אִגרות משותפות לוושינגטון – השלישית והאחרונה  ביניהן בדצמבר 2000. באיגרת השלישית השגרירים טענו כי מדיניותה של ארה"ב בתהליך השלום מתנהלת בצורה שגויה. הם דחו את האופציה "ללכת בעקבות [אהוד] ברק" [ראש ממשלת ישראל דאז] וקראו לממשל "להכריז על עצמאות מדיניותנו" (עמ' 143) [רמז לצורך להתחשב בעמדת מדינות ערב והפלסטינים]. ההמלצה המרכזית הייתה להצהיר על חזון קלינטון לשלום במזרח התיכון. ברנס מודה כי הבית הלבן לא נזקק להמלצה הזו כדי לגבש את "הפרמטרים של קלינטון" – הצעה פורצת דרך להסדר המבוסס על שתי מדינות שהוצגה לשני הצדדים בסוף דצמבר 2000. ההצעה הוגשה זמן קצר לפני סיום תקופת כהונתו של קלינטון (20 בינואר 2001) וכבר לא הועילה. לאחר שלוש שנות שירות סיים המחבר את תפקידו בירדן, בעקבות הצעת עבודה בממשל החדש בוושינגטון.

ממשל ג'ורג בוש הבן, 2009-2001: עידן הטרור – סדר היום הצבאי תופס את מקומה של הדיפלומטיה

עוזר שר החוץ לענייני המזרח הקרוב בתקופת האינתיפאדה השנייה והפלישה לעיראק,         2005-2001

לנשיא ג'ורג' בוש הבן שנכנס לתפקידו ב-20 בינואר 2001 היה במבט ראשון צוות מרשים בתחום הביטחון הלאומי. הצוות כלל את ריצ'רד (דיק) צ'ייני כסגן נשיא, קולין פאוול – שר החוץ, דון רמספלד – שר ההגנה. היועצת לביטחון לאומי קונדוליזה רייס פרסמה מאמר בתקופת הבחירות לנשיאות ב-2000 בו דגלה בגישה ריאליסטית: לא עוד מבצעים צבאיים כדי לעצב אומות ושימוש בצבא האמריקאי ככוח משטרתי. לדבריה, הצבא האמריקאי לא נועד לבנות חברה אזרחית.

בתחילת מינויו של קולין פאוול לשר החוץ בממשלו של גורג' בוש הבן, שאל  אותו השר החדש האם הוא יהיה מוכן לשמש עוזר שר החוץ לענייני המזרח הקרוב. המחבר העריך מאוד את פאוול ונענה להצעה. מינויו של ברנס אושר בסנאט באפריל 2001 והוא החל בעבודתו במאי. המחלקה לענייני המזרח הקרוב כללה כ-4,500 עובדים שהיו פזורים בוושינגטון ובעשרות שגרירויות וקונסוליות באזור. [האזור כלל את ארצות ערב  שבמזרח התיכון וצפון אפריקה, וכמו כן את ישראל ואיראן.]  במשך ארבע שנות עבודתו בתפקידו החדש הוא בילה כמחצית מזמנו בביקורים בארצות עליהן היה ממונה.

ביקרו הראשון היה בישראל ובגדה המערבית. מטרת הממשל הייתה להשיג הפסקת אש באלימות שהחלה לפני כשנה. להשגת מטרה זו ברנס הצטרף פעמים אחדות לביקוריו של ראש הסי-איי-אי  ג'ורג' טנט במאמציו לנסות לשכנע את שירותי הביטחון של ישראל והפלסטינים לשתף פעולה. ראש הממשלה אריאל שרון היה "נחוש להגיב בחוזקה נגד אלימות פלסטינית, ולבודד ולערער את שלטונו של ערפאת", אשר לדבריו היה מעודד מעשי טרור. ערפאת מצִדו עסק בתמרון מעשי האלימות למטרותיו, בלי להיכנע לכוח חסר הפרופורציה שהפעילה נגדו ישראל. באחד מביקוריו באזור הגיע ברנס לישראל [ב-1 ביוני 2001] שעות אחדות לאחר פיגוע התאבדות במועדון לילה  [מועדון הדולפינריום]  בתל אביב, פיגוע בו נהרגו 21 ישראלים, רובם בני נוער. המחבר הניח זר באתר.

השליטים בארצות ערב, אותם ביקר עוזר שר החוץ בקיץ 2001, היו מודאגים מהלכי הרוח בארצותיהם על רקע האינתיפאדה. נשיא מצרים חוסני מובארק חש כבוד מסוים כלפי קשיחותו של שרון, אך היה מודאג מכך שהוא אינו מותיר אופק פוליטי לפלסטינים. הנשיא היה גם מודע לטקטיקות החמקמקות של ערפאת וסבר כי חולשתו לא תאפשר לו להסכים לוויתורים תחת לחץ ישראלי. בסיום הפגישה ביטא מובארק את חוסר התוחלת שבמצב. פגישתו בדמשק  עם נשיא סוריה החדש  בשאר אסד – איתו שוחח באנגלית ובערבית –  אִפשרה לו להיווכח בבנאליות של הרוע. המודרניות שהקסימה את השליט הסורי הוגבלה לגאדג'טים וטכנולוגיה, ולא לקִדמה פוליטית וכלכלית. אסד התייחס בביטול לערפאת, טען כי ישראל מבינה רק כוח, נקט ביחס של פטרון כלפי המלך עבדאללה, ולא גילה כבוד כלפי מובארק. מסקנתו של ברנס מביקוריו בקיץ הייתה כי האלימות הישראלית-פלסטינית מסבה נזק גובר למעמדה של ארה"ב באזור וכי יש צורך דחוף לעצור מגמה זו.

בעת פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 שהה ברנס במשרדו במחלקת המדינה. כבר באותו היום, בעקבות הפיגועים, הוא חיבר המלצות עבור שר החוץ. למחבר היה ברור כי תבוא תגובה צבאית  הכרחית נגד אפגניסטן – אבל המלצותיו עסקו כיצד לנצל את המצב החדש להזדמנויות דיפלומטיות חדשות ולמדיניות חוץ בעלת דמיון יוצר. גינוי הפיגועים מצד איראן בצירוף  האינטרס של טהראן למגר את שלטון הטליבן באפגניסטן יצרו בסיס לשיתוף פעולה עימה בנושא האפגאני, שיתוף פעולה שעשוי היה לפתוח אופקים לטווח ארוך. לדעתו של ברנס, הפיגועים לא ביטאו התנגשות בין תרבויות, אלא התנגשות בתוך התרבות של העולם האסלאמי, שמחייבת את ארה"ב לסייע ולתמוך בכוחות המתונים בו. המלצותיו זכו להבנה אצל פאוול.

במקביל לפעילות הצבאית נגד השלטון בקבול, בסוף ספטמבר  2001 ריאן קרוקר (Ryan Crocker), עוזרו של ברנס, פתח בדיאלוג ישיר עם איראן בנושא אפגניסטן, אשר עתיד היה לתרום לכינון ממשלה חדשה בה. בתחילת אוקטובר המחבר נפגש בחשאי בלונדון עם משלחת לובית בראשות מוּסא כּוּסא, ראש שרות המודיעין הלובי. הרקע לשיחות היה אחריותה של לוב לפיצוץ מטוס אזרחי אמריקאי מעל לוקרבי (סקוטלנד) בדצמבר 1988, שהביא למותם של כל 259 נוסעיו ואנשי צוותו. השיחות עתידות היו להוביל לפריצת דרך ביחסים בין ארה"ב ללוב (כפי שיפורט בהמשך). באוקטובר 2001 ברנס נפגש גם עם בשאר אסד בדמשק, והשיג שיתוף פעולה מסוים מצד סוריה בתחום המודיעיני נגד טרור. בנובמבר מינה פאוול את הגנרל בדימוס טוני זיני  (Zinni) לקדם הפסקת אש בין הפלסטינים לישראלים כדי לחדש את המשא ומתן המדיני ביניהם – מהלך שתאם את המלצתו של ברנס בדבר הצורך הדחוף לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אבל תוך פרק זמן קצר סדר היום הדיפלומאטי פינה את מקומו לטובת סדר היום הצבאי. פיגועי ה-11 בספטמבר יצרו אווירה לטובת מדיניות של שימוש בכוח צבאי ורטוריקה שלוחת רסן. הניצחון המהיר והקל [במט ראשון] באפגניסטן בדצמבר 2001 עודד את השמרנים בממשל בוש – צ'ייני, רמספלד, סגן שר ההגנה פול ווֹלפוֹביץ, ותת שר ההגנה דאגלס פיית' (Feith)  [שני האחרונים יהודים] – לקדם מלחמה להפלת משטרו של סדאם חוסיין. הנשיא בוש, בהשפעת פיגועי ה-11 בספטמבר וגאוותו על ההחלטיות שלו, הגיע למסקנה כי אין להסתפק במדיניות הפסיבית של בלימה כלפי סדאם. לנוכח המגמות המיליטאנטיות, פאוול מצא את עצמו מבודד בצמרת הבית הלבן.

אנשי המחלקה לענייני המזרח הקרוב בראשות ברנס המשיכו לדגול במדיניות של בלימת עיראק, בלי לוותר על היעד להביא לשינוי המשטר בה, כולל אפשרות של שימוש בכוח בשלב מסוים. עם זאת, הערכת המחלקה הייתה כדלהלן: אין איום רציני ומיידי מצד סדאם המצדיק מלחמה נגדו; יכולתו הצבאית נופצה במלחמה ב-1991 –  גם אם נותר לו עדיין נשק להשמדה המונית –  וכלכלתו התערערה כתוצאה מעשור של סנקציות. גם במדינות ערב משטרו של סדאם לא נחשב לבעיה דחופה ולא ניכרה תמיכה בפעולה צבאית נגדו.  לעומת זאת, רוב מנהיגי מדינות ערב היו מודאגים ממראות הפלסטינים הנהרגים בגדה המערבית ומהסבל שנגרם לעם העיראקי כתוצאה מהסנקציות. מובארק, בשיחה עם ברנס, הזהיר מפני מורכבות החברה העיראקית וחוסר האפשרות לצפות מה יתחולל בה בתקופה שלאחר סדאם.

קולות המלחמה נגד עיראק בממשל גברו בעקבות נאומו לאומה של בוש בסוף ינואר 2002 בו דיבר על "ציר הרשע" המורכב מעיראק, צפון קוריאה ואיראן. בכך הוא שם קץ לערוץ הדיפלומאטי אשר ריאן קרוקר השכיל לכונן עם האיראנים.  במטרה למנוע מלחמה, המחבר בעזרתו של ראש הדסק העיראקי במחלקתו, חיבר מזכר בנדון. המזכר כלל אזהרה מפני אנרכיה בעיראק אם מוסדות הצבא והביטחון בה יתמוטטו; מפני הקושי לכונן משטר יציב, לא כל שכן משטר דמוקרטי במדינה חסרת מסורת דמוקרטית וכלכלת שוק; מפני ניצול חולשתה של עיראק על ידי מדינות שכנות, מצב בו איראן תפיק את מרב התועלת. במזכר היו גם הערכות שעתידות היו להתברר כשגויות, כמו סכנת השימוש בנשק כימי מצד סדאם חוסיין.

המזכר הועבר לשר החוץ פאוול באמצע יולי  2002 והוא השתמש בו בשיחה שקיים עם הנשיא וקונדוליזה רייס ב-5 באוגוסט. באותה השיחה חזר פאוול על הסכנות הכרוכות בהשתלטות על עיראק, בהן אי יציבות בה ובאזור.  אבל במהלך אוגוסט 2002 בוש כנראה כבר קיבל החלטה עקרונית לצאת למלחמה, ופאוול הצליח להשפיע על הנשיא רק לגבי השלב המקדים למלחמה. בוש הסכים להצעתו של פאוול כי בשלב ראשון יש לנסות, באמצעות האו"ם, להחזיר את הפקחים על הנשק להשמדה המונית לעיראק, ולאחר מכן, במקרה הצורך, להשיג החלטה של האו"ם המייפה שימוש בכוח. יש לציין כי הטיעון המרכזי של תומכי המלחמה נגד עיראק היה כי ברשותה נשק להשמדה המונית, וזאת בעקבות סילוק פקחי הנשק של האו"ם מעיראק על ידי סדאם חוסיין ב-1998. בעת נאומו של קולין פאוול במועצת הביטחון ב-5 בפברואר 2003 – בו טען כי הֲפָרות התחייבויותיה של עיראק בנושא הנשק להשמדה המונית אינן ניתנות להכחשה, וכי עיראק נחושה לשמור על מאגרי הנשק האלה ולהגדילם – דבריו נראו כנים ומשכנעים. בדיעבד התברר כי טענותיו ביחס לנשק להשמדה המונית היו שגויות, דבר שפגע במוניטין שלו ושל ארה"ב, ושר החוץ ראה בהן כתם בחייו.

במארס 2003 פתחה ארה"ב במלחמה נגד עיראק. המלחמה התנהלה במהירות, בגדאד נפלה בתחילת אפריל, ובמאי הכריז הנשיא כי המשימה הושלמה. ואולם ההצלחה לא נמשכה זמן רב, ובקרוב הופיעו הבעיות אותן צפה משרד החוץ, בהן התמוטטות הסדר הציבורי וביזה. ההחלטות של ארה"ב במאי 2003 לאסור על אנשי מפלגת הבעת' להחזיק במשרות ציבוריות ולפרק את הצבא העיראקי החמירו את המצב. כבר בביקורו הראשון בעיראק ביולי 2003, בהסתמך על חבר בסי-איי-אי, נוכח המחבר לדעת כי אנשי צבא שנותרו ללא מקור הכנסה וכבודם נפגע, הפכו לכוח אדם נוח לגיוס לפעולות חבלה נגד האמריקאים בתמורה לכסף. ב-2004-2003 הוא ערך ביקורים נוספים בעיראק, בהם בצפון הכורדי, בדרום השיעי ובאזורים הסוניים. כבר בתקופה הזו ניכרה התעוררותו של מרד סוני במחוז אנבאר, במקביל להתארגנות מיליציה שיעית בראשות מוּקתדא  א-סַדְר ומעורבות איראנית.

הפלישה לעיראק הייתה הטעות האמריקאית הגדולה במזרח התיכון בתקופת בוש. היא יצרה הזדמנויות עבור איראן ועוררה מחדש את התחרות בין הסונים לשיעים על העליונות באזור. כבר ב-2004 מלך ירדן עבדאללה הביע את דאגתו מהסהר השיעי המשתרע מאיראן לעיראק, ומשם לסוריה ולבנון. מחלקת המזרח הקרוב בראשותו של ברנס לא נכשלה באזהרתה מפני איראן לפני הפלישה, אבל אף אחד מאנשיה לא העלה את האפשרות שלסדאם אין נשק להשמדה המונית. מאחורי אי רצונו של ברנס בזמנו ללכת עד הסוף בהתנגדותו לפלישה לעיראק ואף להתפטר, עמדוּ, נוסף לשיקולים אגואיסטיים – כמו חוסר  נכונות לוותר על מקצוע בו השקיע עשרים שנה –  התחושה כי סדאם חוסיין בתור טיראן, ראוי להפילו, וכי אולי חלק מחששותיו לתקופה שלאחר סדאם יתבדו. בסופו של דבר היה זה מעל ומעבר לכוחה של ארה"ב לשנות את המזרח התיכון, בין אם ארה"ב הייתה יוצאת למלחמה נגד סדאם או לאו. ואולם הפלישה לעיראק הפכה את המצב במזרח התיכון לעוד יותר גרוע והביאה לשחיקה במנהיגותה של ארה"ב.

אזהרתו של פאוול לנשיא, שנאמרה עוד באוגוסט 2002, לפיה שקיעתה של ארה"ב במלחמה בעיראק תפגע ביכולתה לטפל בנושאים אחרים בתחום החוץ, התממשה.  עיראק הפכה לאירוע העיקרי, בעוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך למחזה צדדי המסיח את הדעת. אולם ידידיה האמריקאים של ארה"ב במזרח הערבי ביקשו מעורבות אמריקאית, מתוך חשש מהשלכות האינתיפאדה על היציבות בארצם, גם אם לא כל כך מדאגה לפלסטינים.  בממשלו של בוש היו שתי גישות שונות ביחס למדיניות במזרח התיכון. לאסכולה אחת השתייכו סגן הנשיא, ההנהגה האזרחית במשרד ההגנה ורוב הצוות של המועצה לביטחון לאומי. לעמדתם היה שותף במידה גוברת לאחר ה-11 בספטמבר  2001 הנשיא בוש. לפי גישה זו, למען השגת עתיד טוב יותר  באזור יש להפיל את שלטונו של סדאם, וכי למען השגת שלום ישראלי-פלסטיני יש להפיל את שלטונו של ערפאת ולחולל רפורמות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית. מכל מקום, לגביהם האתגר העיקרי היה עיראק, בוודאי לא מדיניות ההתנחלות של ישראל.

האסכולה השנייה הייתה זו של פאוול וצוותו במשרד החוץ, שנתמכה לעיתים קרובות אנליטית על ידי הסי-איי-אי. יחסה לערפאת היה שלילי, ואולם, להערכתה בעייתם העיקרית של הפלסטינים לא הייתה שחיתות שלטונית, אלא שימוש בכוח מצד ישראל, הכיבוש והיעדר תקווה לפתרון שתי המדינות. בסוף מארס  2002 פתחה ישראל במבצע "חומת מגן", בעקבותיו הוטל  על ערפאת מעין מעצר בית במִתחם (מוקטעה)  ברמאללה. באפריל ביקר  פאוול באזור והצליח להשיג הסכמתם של המנהיגים החשובים לאפשרות כינוסה של ועידה אזורית לדון בהפסקת האלימות וחידוש המשא ומתן. ואולם, בעת שהותו בירושלים, בשיחת טלפון מוושינגטון התבקש פאוול לא להכריז על כך למחרת. למורת רוחו הרבה של שר החוץ, בממשל סברו כי מהלך כזה יש לבצע לאחר הדחתו של סדאם.

ברנס, שנלווה לביקורו של פאוול באפריל 2002, לבקשתו של השר נותר באזור במשך רוב החודש. בשיחות שלו עם אריאל שרון, ראש הממשלה היה מנומס, אך נוקשה, התמקד  בביטחון ונמנע לדון בסוגיות הפתרון הפוליטי. ברנס התרשם כי יחסו כלפי ביקוריו היה אמביוולנטי. ערפאת, באופן מוזר, הרגיש תחת המצור כמו בבית, ובטח ביכולתו לצאת מהמצב הקשה.  לימים סיפר לברנס שר האוצר הפלסטיני, סאלם פיאד,  אשר שהה עם ערפאת בעת המצור במוקטעה, כי בחדרו של ערפאת יחד עימו עבדו וישנו אנשי רשות בכירים אחדים. בלילות, על אף הריח הלא נעים, נהג ערפאת לכבות את המזגן היחיד בחדר, והיה הולך לישון כשהוא תופס בידו את השלט של המכשיר. היה בכך ביטוי לרצונו העז לא לוותר על אף אחד מסמלי השלטון, ולוּ הפעוט ביותר. 

מצוקתם של הפלסטינים הביאה ללחץ ממדינות ערב על הממשל האמריקאי, עד שגם הדוגלים בהקפאת הטיפול בסוגיה הפלסטינית, הבינו כי צריך לעשות משהו בנושא כדי לזכות בהסכמה בשתיקה ממדינות ערב לפעולה נגד עיראק. התוצאה הייתה נאומו של הנשיא ב-24 ביוני 2002. הנאום הזה היה בעיקרו ניסיון להסיט את הלחץ הערבי והאירופי מארה"ב לפעול בשאלה הפלסטינית ולהרוויח זמן לפעולה נגד עיראק. בחלקו הראשון של הנאום טען הנשיא כי הדרך להקמת מדינה פלסטינית כרוכה בסילוקו של ערפאת [למעשה רק רמז על כך] ובכינון מוסדות דמוקרטיים. מהנאום השתמע כי השלב הזה של טרנספורמציה צריך לבוא לפני השלב הבא של הקמת מדינה פלסטינית. ברנס נאבק נגד חוסר האיזון בנאום וטען כי אם רוצים לפגוע במעמדו של ערפאת, יש לתת לפלסטינים אופק מדיני: תקווה לסיום הכיבוש ותוכנית פוליטית משכנעת. תגובת ממשלת שרון לנאום הייתה נלהבת, בעוד תגובת מדינות ערב שלילית. לחץ ערבי, בעיקר סעודי באוגוסט 2002, עתיד היה להוביל לפרסום מתווה אמריקאי לפתרון הסכסוך  בדמות "מפת דרכים" ב-30 באפריל 2003. חסרונה הגורלי היה חוסר התחייבות ורצון פוליטי בירושלים, רמאללה וּושינגטון.

המחבר רואה בתוכנית הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, אותה העלה לראשונה שרון באוזני האמריקאים בסוף סתיו 2003, ניסיון להשתחרר מהנטל של עזה ולהדק את האחיזה בגדה המערבית; וכמו כן להקפיא, במידה רבה,  את הפעילות הדיפלומאטית ביחס למפת הדרכים.   הנשיא בוש הודיע על תמיכתו בתוכנית ההתנתקות במהלך ביקורו של שרון  בארה"ב באפריל 2004. כמו כן הנשיא פרסם הודעה  המאשרת את עמדת ישראל בנוגע לפליטים הפלסטינים ושמירתה של ישראל על גושי ההתנחלות הגדולים. הודעה זו תאמה את הפרמטרים של תוכנית קלינטון מ-2000. לדעת המחבר הצהרה זו הייתה מיותרת, כיוון שנעשתה במצב של היעדר משא ומתן פעיל לשלום ופגעה בפלסטינים.

בוש לא ניצל את ההזדמנות האחרונה שנקרתה בדרכו לאחר מותו של ערפאת בנובמבר 2004, כדי לקדם משא ומתן. ברנס השתתף כנציג האמריקאי הבכיר בלוויה הרשמית לערפאת שנערכה בקהיר. זו הייתה מחווה מצד הבית הלבן כלפי הפלסטינים, אם לא כלפי המנהיג הפלסטיני עצמו, כדבריו. במבט לאחור קשה להניח כיצד ארה"ב יכלה להצליח לקדם הסדר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת במצב בו הפלת משטרו של סדאם הפכה למטרתה העיקרית של וושינגטון באזור; רכיבתו של ערפאת על גל האינתיפאדה במקום לנסות לרסנה; והיעדר האינטרס של שרון בפשרה טריטוריאלית רצינית.

נרמול הקשרים עם משטרו של קדאפי

בשיחות בין ארה"ב ללוב, שכאמור התנהלו בראשות ברנס החל מאוקטובר 2001, דרשה וושינגטון מטריפולי לקבל את אחריותה לפיגוע נגד המטוס האמריקאי ב-1998 ולפצות את קורבנותיו, וכמו כן להתחייב לחדול מטרור וסיוע לארגוני טרור. נוסף לכך, כתנאי להסרת הסנקציות מלוב, דרשה ארה"ב ממנה לוותר על תוכניתה הגרעינית והכימית. בשנתיים הבאות חלה התקדמות בשיחות.  לחץ הסנקציות האמריקאיות והבינלאומיות על לוב פגע קשות בכלכלתה. עמיתו הלובי בניהול השיחות היה מוסא כוסא, שהיה מקורב מאוד לשליט מועמר קדאפי. במהלך השיחות המחבר נהג להדגיש כי אין לארה"ב אינטרס להביא לשינוי במשטר הלובי.  ב-19 בדצמבר 2003 הודיע  קדאפי כי הוא מוותר על נשק להשמדה המונית. בפברואר 2005 ברנס נפגש עם קדאפי באוהלו של המנהיג במדבר בלוב. היה זה בסמוך להשלמת תהליך נרמול הקשרים בין וושינגטון לטריפולי. לוב התחייבה לפצות את הקורבנות של המטוס בו אירע פיצוץ, להתנער מטרור ולנטוש את התוכניות לפיתוח נשק גרעיני וכימי. הנורמליזציה לא אמורה הייתה להביא לשינוי במשטרו האכזרי של קדאפי בתחום הפנים.

ההסדר עם לוב הוכיח כי דיפלומטיה יכולה להביא לשינויים משמעותיים בהתנהגותם של  משטרים קשים. אבל, כמובן, עליה להיעזר באמצעי לחץ אחרים כמו סנקציות רב לאומיות לאורך שנים, הסכמה בינלאומית רחבה הממוסדת בהחלטת מועצת הביטחון, ואיום אמין בשימוש בכוח. סגן הנשיא צ'ייני וניצים אחרים בממשל טענו כי ישנו קשר ישיר בין הצלחת פעילותו של הממשל במיגור משטרו של סדאם חוסיין ב-2003 לבין קבלת תנאיה של וושינגטון מצד קדאפי. ואולם לדעת המחבר, המהלך נגד סדאם היווה אכן  גורם בהישג הדיפלומאטי ביחס לקדאפי, אך לא בהכרח  הגורם העיקרי. די היה בפעילותה של ארה"ב נגד אפגניסטן בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר,  על מנת להוכיח את נחישות החלטתה של וושינגטון.

שגריר ארה"ב ברוסיה, 2008-2005: ניסיונותיו לבלום את ההידרדרות

לדברי ברנס, "לשרת כשגריר ארה"ב במוסקבה הייתה עבודת חלומותיי" (עמ' 201). הוא חיבב רוסים, התייחס בכבוד לתרבותם וניהנה משפתם. סיבה נוספת לרצונו לשרת במוסקבה: למערכת היחסים בין ארה"ב לרוסיה הייתה חשיבות עצומה. בסוף תקופת כהונתו כעוזר השר לענייני המזרח הקרוב, פאוול שאל אותו באיזה תפקיד הוא מעוניין בהמשך. תשובתו הייתה ללכת למוסקבה, והשר המליץ לבית הלבן  על מועמדותו לתפקיד השגריר ברוסיה. בינואר 2005, זמן קצר לאחר כניסתה לתפקיד שר החוץ במקומו של פאוול, קונדוליזה רייס העלתה בפני ברנס את האפשרות לכהן כשגריר בישראל, במקום במוסקבה. היא נימקה זאת בכוונתה לתת עדיפות לתהליך השלום הערבי-ישראלי במהלך כהונתה. ואולם, לנוכח טיפולו במזרח הקרוב מזה ארבע שנים, הוא הרגיש מותש מהסוגיות באזור, ורייס הסכימה לתמוך בהמלצתו של פאוול. הסנאט אישר את מינויו של ברנס ביולי והוא הגיע למוסקבה בתחילת אוגוסט 2005.

כאשר ברנס עזב את מוסקבה ב-1996, לאחר תקופת שירותו הראשונה בה, הוא לא ציפה כי חזרתה של רוסיה לתפקיד מעצמה גדולה תהיה כה מהירה. נשיא רוסיה החל מ-2000, ולדימיר פוטין, היה המנהיג הזר הראשון אשר טלפן לבוש לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. הנשיא הרוסי היה מעוניין לכונן חזית משותפת עם ארה"ב נגד טרור, בה ארצו תתמוך באמריקאים במלחמתם נגד אל-קאעידה וטליבן. בתמורה, סבר פוטין, ארה"ב תתמוך בארצו נגד המורדים הצ'צ'נים ואף תסכים למעמד ההשפעה המיוחד של רוסיה ברפובליקות הסובייטיות לשעבר ולא תתערב בענייניה הפנימיים של ארצו. כביטוי לנכונותו למלא את חלקו בעִסקה  אותה תכנן לרקום עם וושינגטון, הוא סייע לארה"ב להשיג גישה לבסיסים צבאיים ברפובליקות הסובייטית לשעבר במרכז אסיה, בסיסים להם נזקקו האמריקאים לפעולה הצבאית נגד אפגניסטן. פוטין נקט במהלך הזה לטובת האמריקאים – למרות החששות מצד הממסד הביטחוני בארצו.

ואולם פוטין "טעה מהותית בקריאת האינטרסים והמדיניות האמריקאיים" (עמ' 207). מנקודת ראותה של וושינגטון, היא לא  גילתה רצון – וגם לא ראתה סיבה – לתגמל את רוסיה, שנראתה כמעצמה שוקעת. נקודת המִפנה עבור פוטין היה הטבח שבוצע [על ידי טרוריסטים צ'צ'נים] בבית ספר בעיר בסלאן ((Beslan (בצפון אוסטיה) בספטמבר 2004, במהלכו נרצחו למעלה מ-300 בני אדם, רובם ילדים. תגובתו של  [ממשל?] בוש כללה אזהרה מפני תגובה מופרזת מצד רוסיה ומעין רומן עם יסודות צ'צ'נים מתונים  –  דבר שהצטייר בעיני פוטין כבגידה.  בעקבות "המהפכה הכתומה" באוקראינה ב-2004 ו"מהפכת הוורדים" בגיאורגיה ב-2003 – התפתחויות שהביאו לעלייתם של משטרים פרו מערבים בשתי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר – הסיק פוטין את המסקנה כי ארה"ב חותרת לא רק לפגוע באינטרסים הרוסיים בארצות  אשר בתחום השפעתו, אלא בסופו של דבר תחולל מהפכה בארצו נגדו. נאום הכתרתו של בוש לתקופת כהונה שנייה בינואר 2005, בו הציב בראש סדר היום שלו את הפצת החירות – רק חיזק את חששותיו של פוטין בדבר כוונותיה של ארה"ב לערער את מעמדה של רוסיה ברפובליקות הסובייטיות לשעבר ואת משטרו שלו, במסווה של קידום דמוקרטיה. 

ממשל בוש, מצִדו, הגיע למסקנה כי רוסיה אינה מעוניינת בערכים דמוקרטיים ולא תהפוך לבעלת ברית זוטרה ואמינה במלחמה נגד טרור. רוסיה פעלה ליצירת מרכזי כוח רב קוטביים בזירה העולמית, תוך ניצול בעיותיה של ארה"ב [בעיראק] ועלייה בכוחה של סין. ברנס, ממקום מושבו במוסקבה, המליץ לנהל מדיניות ריאליסטית וגמישה כלפי רוסיה. הוא טען: "לא אנחנו ולא האירופים מעולם לא ראו באמת ברוסיה כ'אחת משלנו'" – ואותה הכלל נכון לגבי הרוסים ביחס לקהילה האירופית-אטלנטית (עמ' 210). לאחר הגשת כתב האמנתו כשגריר במוסקבה, פוטין לקח את ברנס הצידה והדגיש את רחשי הכבוד האישיים שלו כלפי בוש, במקביל לאכזבתו מהמדיניות האמריקאית. "אנו יכולים לקיים יחסים יעילים, אבל לא רק בתנאים שלכם" – המצב בו הכול יתנהל כרצונכם אינו יכול להימשך עוד, אמר (עמ' 212).

ברנס עשה כמיטב יכולתו להסביר את מדיניותה של ארצו לקהל הרוסי באמצעות ראיונות בטלוויזיה ובעיתונות המקומית, ואף הופיע בפני הוועדה לענייני החוץ של הדוּמָה (הפרלמנט הרוסי), בה דיבר ברוסית בלתי מושלמת. על סמך ניסיונו בעבר, ברנס היה משוכנע כי לא ניתן להבין את רוסיה בלי לצאת מעבר למוסקבה ופטרבורג, ועל כן ביקר ברוסיה לאורכה ולרוחבה: מקלינינגרד במערב עד ולדיווסטוק במזרח,  ומהצפון הארקטי עד סוצ'י בדרום. ואולם הוא לא הצליח להגיע לצ'צ'ניה.

המחבר ניצל את שהותו ברוסיה כדי להיפגש עם הסופר אלכסנדר סולז'ניצין שתלה תקוות בפוטין. ברנס נהג להיפגש עם מתנגדיו הפוליטיים הבולטים של פוטין בהם גארי קספרוב, לשעבר אלוף העולם בשחמט; וסגן ראש הממשלה לשעבר, בוריס נֶמצוֹב (עתיד להירצח בפברואר 2015). כאשר הדוּמָה בשלהי 2005 ובעידודו של פוטין פעלה לחוקק חוק להגבלת פעילותם של ארגונים לא ממשלתיים, במיוחד אלה המקבלים מימון מהמערב, השגרירות ניסתה למתן את ההגבלות. החוק שעבר בדוּמָה באביב 2006 היה קצת פחות  מכביד. ברוסיה, בתקופת שירותו כשגריר, אירועי רצח של מתנגדי המשטר ועיתונאים לא היו חריגים. התעורר חשד כי העיתונאית הליברלית אנה פוליטקובסקיה Politkovskaya)) נרצחה  לא במקרה ביום הולדתו של פוטין. המחבר נפגש איתה רק פעם אחת, השתתף בהלווייתה ב-2006, ולבקשת הקהל  נשא נאום קצר ברוסית. אף נציג רוסי רשמי לא נכח בלוויה. 

בהתאם לחוקה, פוטין היה אמור לסיים את כהונתו ב-2008, לאחר שתי תקופות כהונה רצופות כנשיא. כמובן, לפוטין לא הייתה  בעיה להעביר בדוּמָה שינוי בחוקה, שיאפשר לו לכהן תקופה שלישית, אבל הסתמן, כי הוא לא יעשה זאת, מתוך רצון להפגין שמירתו על החוקה. על כך רמז גם שר ההגנה סרגי איוונוֹב, אישיות חשובה בממשלו של פוטין וחברו הוותיק ועמיתו ב-ק.ג.ב. איוונוב,  יחד עם ראש הממשלה דמיטרי מדבדב, נחשבו למועמדים ראשיים לתפקיד הנשיא, אבל פוטין לא מיהר לגלות במי משניהם יבחר. ככל שהתקרב מועד סיום כהונתו של פוטין, חששותיו מהתערבות זרה בענייני הבחירות בארצו גברו. בשיחה פרטית עם ברנס ביוני 2007, במהלך "הפורום הכלכלי של פטרבורג", הוא האשים את השגרירות האמריקאית  וארגונים לא ממשלתיים אמריקאיים בהזרמת כסף למבקרי המשטר. עוד טען כי הוא יודע שדיפלומטים אמריקאים מסיירים לרוחבה של רוסיה ומעודדים חברי אופוזיציה. פוטין הזהיר: "אל תחשוב שאנו לא נגיב להתערבות זרה" (עמ' 228). (בדיעבד, ניתן בכך לראות אות מבשר להתערבותה של רוסיה בבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2016.) בתשובתו, ברנס דחה מכל וכול קיומה של התערבות אמריקאית בבחירות ברוסיה, ועם זאת ציין כי ארצו תומכת בהליך בחירות הוגן, כמו בכל מקום בעולם.

בדצמבר 2007 פוטין חשף את קלפיו בהודיעו כי בבחירות שנקבעו ל-2 במארס  2008 הוא יתמוך במועמדותו של מדבדב לנשיאות. ההיגיון מאחורי בחירתו במדבדב התברר כעבור חודשים אחדים כאשר פוטין הודיע כי הוא יישאר בשלטון בתפקיד ראש ממשלה (הליך שהיה תקין חוקתית). לפוטין היה נוח יותר לעבוד עם מדבדב בתור אדם צעיר ממנו, פחות מנוסה  ומוכן להיענות לרצונותיו, מאשר עם איוונוב בעל הביטחון העצמי והשאפתן.

במהלך כהונתו כשגריר פעל  ברנס להרחבת קשרי הכלכלה והמסחר עם רוסיה. בנובמבר 2006 נחתם הסכם מסחרי גדול בין שתי המדינות, אבל המשא ומתן, על קבלתה של רוסיה לארגון הסחר העולמי (WTO)  וביטול תקנת Jackson-Vanik [בדבר הגבלות על מסחר עם בריה"מ משנת 1974], עתיד היה עוד להימשך שנים אחדות (התקנה הזו בוטלה ב-2012 ובאותה השנה התקבלה רוסיה לארגון הסחר העולמי). העסקה הגדולה ביותר של ארה"ב עם רוסיה, שלא בתחום האנרגיה בתקופה שלאחר המלחמה הקרה, נחתמה באמצע 2007. זו הייתה עסקה לרכישת מטוסי בואינג בסכום 4 מיליארד דולר. בין שתי המדינות התקיים שיתוף פעולה למניעת הפצת נשק גרעיני. לאחר שקדאפי ויתר על תוכניתו הגרעינית, האורניום המעושר שברשותו הועבר לרוסיה. בעקבות מאמצים אמריקאיים, בשלהי 2006 רוסיה הצטרפה לשתי החלטות במועצת הביטחון שכוונו נגד תוכניות הגרעין של איראן וצפון קוריאה.

עם זאת, חילוקי דעות בנושאים מהותיים עבור רוסיה העיבו קשות על הקשרים בין מוסקבה לוושינגטון. נשיא גיאורגיה, מיכאיל סאקשווילי שאף להרחיב את קשריו עם המערב ולהצטרף לנאט"ו. כמו כן רצה להחזיר את שלטונו בשני המחוזות הבדלניים של ארצו והם דרום אוֹסֶטִיָה ואַבְּחַזִיָה [שעצמאותם בפועל נהנתה מחסות רוסית.]  תוכניותיו האלה, במיוחד הצטרפותו לנאט"ו, עוררו התנגדות חריפה מצד פוטין.

ב-22 באוקטובר 2006 נערכה פגישה בין פוטין לשרת החוץ קונדוליזה רייס, בנוכחותו של ברנס. פוטין פגש את השרה לאחר שזו ופמלייתה נאלצו להמתין למעלה משעתיים במלון סמוך לקרמלין, ואז נמסר לאמריקאים כי הפגישה תתקיים לא בקרמלין כי אם במעונו הכפרי של הנשיא הרוסי (Barvikha)  בפרוורי מוסקבה, מרחק של כ-40 דקות נסיעה. בשיחה עם פוטין – בנוכחותם של  שר החוץ הרוסי סרגי לברוֹב וברנס – רייס ביקשה מפוטין להימנע מהסלמה עם גיאורגיה בנושא הרפובליקות הבדלניות אבחזיה ודרום אוסטיה. בתגובה, פוטין התרגז, קם על רגליו ואיים כי אם נשיא גיאורגיה מיכאל סאקשווילי ישתמש בכוח נגד דרום אוסטיה, זו תהיה טעות חמורה, ורוסיה תשיב במלחמה. רייס, מִצדה, גם כן נעמדה על רגליה, ובנעלי העקב שלה הייתה באינצ'ים אחדים גבוהה מפוטין. היא חזרה על הסיכונים בקשרי ארה"ב עם רוסיה, במקרה של מלחמה בגיאורגיה. פוטין כעת מצא את עצמו בעמדה אסטרטגית נחותה מול רייס, כיוון שהיה עליו להביט למעלה כדי לפנות אליה – אבל עמדתו נותרה קשוחה. הוא הזהיר: "אם גיאורגיה תגרום לשפיכות דמים באוסטיה, לא תהיה לי ברירה אלא להכיר בדרום אוסטיה ובאבחזיה [כמדינות עצמאיות]  ולהשיב בכוח" (עמ' 201). פוטין היה נחוש להראות כי הוא הופך את רוסיה שוב לגדולה, ועל ארה"ב להתרגל לכך. 

בתחילת מארס 2008 התקיימה שיחה בין פוטין לברנס. הנשיא בוש ביקש מהשגריר להעביר איגרת לפוטין בנושאים אחדים, בהם תמיכתה של ארה"ב בעצמאותה של קוסובו; הבעת תקווה כי ניתן יהיה להגיע להבנות בנושא הצבת מערכת הגנה מפני טילים בפולין וצ'כיה[1]; ניסיון להסביר כי כל צעד שיֵעָשֶה בוועידת הפסגה של נאט"ו בבוקרשט באפריל  2008 לקידום מעמדן של אוקראינה וגיאורגיה לקראת חברות בנאט"ו לא צריך להתפרש כמכוון נגד רוסיה (דובר באפשרות צירופן ל"תוכנית פעולה לחברוּת" (MAP)  – שלב בדרך לחברות בארגון); והמשך מחויבותה של ארה"ב לקבלתה של רוסיה לארגון הסחר העולמי.

יש לציין כי פוטין לא נהג לקבל לשיחות שגרירים זרים, ולכן רוב מפגשיו של ברנס עם פוטין היו בשולי אירועים אחרים, או יחד עם בכירים אמריקאים שביקרו ברוסיה. אבל הפעם הוזמן ברנס להגיע לדאצ'ה [מעון כפרי] של הנשיא  מחוץ למוסקבה. להפתעתו של ברנס, הוא לא נאלץ להמתין זמן רב לפני שפוטין יועיל לקבלו, אבל מייד הופתע ממצלמות הטלוויזיה. אך – בניגוד לחששותיו – פוטין לא ניצל את האירוע העיתונאי הקצר לפני השיחה כדי לתקוף את מדיניותה של ארה"ב ואת נציגה, אלא הוא מצא לנכון להודות לשגריר על שירותו המקצועי לקראת סיום תפקידו, והשמיע הערות כלליות על הפוטנציאל הטמון בקשרים בין מוסקבה לוושינגטון. [ייתכן כי בידי פוטין היה מידע לפיו השגריר נהג להמליץ לממשל בוש להתחשב באינטרסים של רוסיה ולנקוט בעמדה נוחה יותר כלפיה.]

בשיחה עם פוטין, בה נכח רק שר החוץ לברוב, הנשיא הרוסי חזר למעשה על עמדותיה הידועות של ארצו ביחס לנושאים שבאיגרתו של בוש. הוא טען כי ארה"ב טועה "טעות גדולה" בתמיכתה בעצמאותה של קוסובו וכי מדיניותה תעודד סכסוכים והקמת מדינות חד לאומיות. בשאלת הרחבת נאט"ו הזהיר  פוטין כי "אף מנהיג רוסי לא יוכל לשבת בחיבוק ידיים לנוכח צעדים לקראת חברותה של אוקראינה בנאט"ו. זו תהיה פעולה עוינת כלפי רוסיה". הוא איים: "אנו נעשה כל מה שבכוחנו למנוע זאת" (עמ' 237). עוד טען כי אוקראינה בעצם "אפילו אינה מדינה אמיתית" וכי חלק ממנה מזרח אירופי וחלק למעשה רוסי. [אולי אות מבשר לצעדו לקרוע שטחים מאוקראינה החל מ-2014.] יש לציין כי במִזכריו לוושינגטון תמך  ברנס במדיניות הממשל לקדם את עצמאותה של קוסובו [קוסובו הכריזה על עצמאות בפברואר 2008], אך המליץ נגד הכשרת חברותן של גיאורגיה ואוקראינה בנאט"ו, בסברו כי צעד כזה, במיוחד ביחס לאוקראינה, מהווה קו אדום עבור הקרמלין. במזכר שחיבר בפברואר 2008 הביע ברנס  את חששו כי מהלך לקראת חברותה של אוקראינה בנאט"ו "ייצור קרקע פורייה להתערבותה של רוסיה בחצי האי קרים ובמזרח אוקראינה" [התערבות שאכן עתידה הייתה להתרחש ב-2014].

רייס  ושר ההגנה רוברט גייטס, מתוך מוּדעות לתולדותיה של רוסיה ורגישותה, גילו הבנה לעמדתו של ברנס. [לעומתם, בוש ראה בשתי הרפובליקות הסובייטיות  לשעבר – אוקראינה וגיאורגיה – מדינות עצמאיות בעיקרן לכל דבר ועניין, ולכן סבר כי יש לכבד את רצונן בתחום קשרי החוץ.] בוש ראה במיסוד קידום חברותן בנאט"ו בפסגת בוקרשט, שנקבעה לאפריל 2008,  חלק ממורשתו כנשיא. בפסגה בבוקרשט הוסכם שאוקראינה וגיאורגיה "תהיינה חברות בנאט"ו", ללא אזכור MAP או תוכנית קונקרטית אחרת להכשרת קליטתן בארגון. בוש הגיע לפגישה עם פוטין יומיים לאחר הפסגה בנאט"ו. פוטין, על אף מורת רוחו מפתיחת הדלת לצירופן של אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו, חש חיבה כלפי בוש ולא רצה להביכו בביקור הפרידה שלו. על כן, האווירה הכללית הייתה לבבית.

ברנס עזב את מוסקבה כחודש לאחר מכן. מוקדם יותר באביב 2008 רייס ביקשה ממנו לחזור למחלקת המדינה בתור תת שר החוץ לעניינים מדיניים, המשרה השלישית בחשיבותה במשרד החוץ והגבוהה ביותר אליה יכול היה להגיע דיפלומט מקצועי. על אף מאמציו לשמור על קשרים יציבים עם רוסיה, ברנס סיים את תפקידו במוסקבה בתחושה של סימן מבשר רעות לעתיד הקשרים בין שתי המדינות.

בהקשר למלחמה בין גיאורגיה לרוסיה באוגוסט 2008, המחבר טוען כי הרוסים עסקו בפרובוקציות נגד גיאורגיה על מנת לגרור אותה למלחמה. רייס, בביקורה בגיאורגיה ביולי הזהירה את סאקשווילי לא להיגרר לפרובוקציות, אבל הנשיא הגיאורגי שמע גם דעות אחרות מוושינגטון, כולל מהלשכה של סגן הנשיא. הוא פתח במתקפה נגד דרום אוסטיה ב-7 באוגוסט. כתוצאה מהמלחמה הזו הקשרים בין ארה"ב לרוסיה הגיעו לנקודת השפל מאז סיום המלחמה הקרה.

כאמור, ברנס חולק על דעתו של ג'ורג' קנאן לפיה כבר צירופן של שלוש מדינות מזרח אירופה – פולין, צ'כיה והונגריה – לנאט"ו ב-1999 הייתה הטעות הגדולה של המערב ביחס לרוסיה. להערכתו, מהלך כזה רוסיה עדיין הייתה מוכנה להכיל ללא פגיעה מהותית בקשריה עם המערב. לדעת ברנס, הטעות האסטרטגית הרצינית הייתה בהמשך ההתרחבות של ברית נאט"ו מזרחה ב-2004[2] והניסיון לצרף אליה את אוקראינה וגיאורגיה, בלי להתחשב בזיקה ההיסטורית החזקה של רוסיה לשתי המדינות האלה. המדיניות הזו הסבה נזק בלתי הפיך ביחסי רוסיה עם המערב והזינה את שאיפתה של רוסיה לחזור לתפקיד של מנהיגות. עם זאת, מסקנתו של ברנס היא כי בסופו של דבר, על סמך הניסיון ההיסטורי, היה ברור כי רוסיה תתאושש ממצב של השפלה ותשאף לעבור ממעמד של שותף זוטר למעמד בכיר בזירה העולמית .

בממשל ברק אובמה, 2014-2009: שובה של הדיפלומטיה

בקיץ 2005, כאשר ברנס רק החל בתפקידו כשגריר במוסקבה, הגיע אליו לביקור סנטור חדש מאילינוי, ברק אובמה, במסגרת נסיעה משותפת עם הסנטור הרפובליקאי, ריצ'רד לוגר (Lugar). אובמה התעניין במגוון רחב של נושאים, בהם  דעתו על פוטין. במיוחד התעניין בעבודתו של המחבר עם שר החוץ בייקר וכיצד הממשל של בוש האב התמודד עם מבול של שינויים בזירה הבינלאומית.

הנשיא אובמה ירש עולם בו הדומיננטיות האמריקאית שלאחר המלחמה הקרה  –  הודות לכוחות ההיסטוריה וטעויותיה של אמריקה – התקרבה לסיום. הנשיא אובמה ושרי החוץ שלו, הילארי קלינטון ואחריה ג'ון קרי (Kerry), היו מאוחדים בצורך להעביר את ההתנהלות האמריקאית במדיניות החוץ מתחום של מלחמה לדיפלומטיה. אובמה רצה להפנות יותר משאבים לאסיה, אזור בו גברה מעמדה של סין, לשדרג את הקשרים עם הודו, ולעשות אתחול בקשרים עם רוסיה.  הוא ראה בהתנהלותו הזהירה של ממשל בוש האב במדיניות החוץ מודל שראוי לחקותו – אבל העולם אשר ירש אובמה  היה פחות נוח. המנטרה של אובמה "לא לעשות שטות מטופשת" הייתה קו מנחה הגיוני.

בניגוד לאובמה, שהתייחס בחשד לממסד של וושינגטון, קלינטון וקרי גילמו את הממסד הזה. שניהם בתור סנטורים – בניגוד לאובמה – תמכו ביציאה למלחמה נגד עיראק ב-2003 ושניהם האמינו במנהיגותה של ארה"ב. הממשל החדש מינה אישים חדשים  לרוב המשרות הבכירות במשרד החוץ. על כן ברנס היה מאושר כאשר קלינטון ביקשה ממנו להמשיך בתפקידו כתת שר החוץ. בפגישתו הראשונה עם שרת החוץ הוא התרשם מעומק ידיעותיה.

כאשר בתחילת מארס 2011 מנהל הסי-איי-אי ליאון פנטה עדכן את קלינטון בדבר המידע על מקום הימצאותו  המשוער של אוסמה בן לאדן [האחראי לפיגועי ה-11 בספטמבר] והסמיך אותה לשתף אישיות אחת במידע, השרה הביאה את ברנס בסוד העניינים וביקשה ממנו לעזור לחשוב על האופציות וההשלכות. קלינטון וברנס, שניהם תמכו בפעולה לחיסולו של בן לאדן, על אף הערכת המודיעין כי הסיכויים להימצאותו במקום המשוער הם כ-50%. ברנס היה בין הנוכחים ב"חדר המצב" בבית הלבן, בו יחד עם בכירי הממשל עקב אחר התנהלות המבצע נגד בן לאדן. בהיוודע על חיסולו של בן לאדן, ברנס  היה גאה ביותר בצבא של ארה"ב ובנשיא אשר בקור רוח נטל סיכון גדול.

במהלך הדיונים על בן לאדן באביב 2011, סגן שר החוץ  ג'ים שטיינברג  (Jim Steinberg) התפטר, וקלינטון בחיוך רחב ביקשה מברנס להחליפו. השרה הוסיפה שהיא בוטחת בו והנשיא בוטח בו. השתמע מדבריה,  כי מינויו של דיפלומט מקצועי לתפקיד של סגן שר החוץ, שלא היה מקובל (דיפלומט מקצועי יכול היה להגיע  מקסימום רק לדרגת תת שר החוץ), נועד גם לשדר מסר של אמון שלה בשירות הדיפלומטי. בעבודתו כתת שר החוץ ואחר כך סגן שר החוץ הוא טיפל בקשת רחבה של נושאים שהעסיקו את מדיניות החוץ האמריקאית. לפעמים הוא החליף את שרת החוץ בפגישות עם שרי חוץ, כמו בעת מחלתה. חלק ניכר מזמנו הוא בילה במתן עדויות בקונגרס ובמסעות בכל רחבי העולם החל באפריקה וכלה בדרום אמריקה ודרום מזרח אסיה.

שדורג הקשרים עם הודו

ברנס סבור כי מדיניותו של בוש הבן בפיתוח שותפות אסטרטגית עם הודו הייתה מדיניות אמיצה ונבונה. בקיץ 2008 ברנס, בהתאם להוראותיה של רייס, היה מעורב בפעילות הממשל להשיג אישור משנֵי בתי הקונגרס להסכם  גרעיני אזרחי בין ארה"ב להודו. הוא העיד בפני ועדת החוץ של הסנאט באמצע ספטמבר 2008 ובסוף אותו החודש שני בתי הקונגרס אישרו את העסקה. חיזוק השותפות עם הודו היה חלק ממדיניותו של אובמה לאזן מחדש את קשריה של ארה"ב לטובת שימת דגש על הרחבת הקשרים עם  היבשת האסיאתית, במקום התמקדות באירופה. בסוף תקופת שלטונו הראשונה של אובמה, הודו קיימה יותר תמרונים משותפים עם ארה"ב מאשר עם כל מדינה אחרת ורכישותיה הביטחוניות מארה"ב עלו מכ-200 מיליון דולר ל-2 מיליארד.

באביב 2014 עלתה לשלטון בהודו מפלגה חדשה (BJP) בראשות ראש הממשלה נרנדרה מודי (Narendra Modi). ברנס היה האישיות האמריקאית הבכירה הראשונה שנפגשה עם מודי בניו דלהי כשבוע לאחר היבחרותו. המחבר אינו מתעלם מהמגמות ההינדיות הלאומניות של מודי ומפלגתו, ואולם משתמע בבירור כי השיקולים האסטרטגיים של ארה"ב בפיתוח הקשרים עם הודו גברו על השיקולים המוסריים, במיוחד לנוכח נחישותו של מודי להרחיב את הקשרים עם אמריקה. [לארה"ב היה אינטרס בחיזוקה של הודו, כמשקל נגד למעמדה של סין באסיה.]

הבעיות ביחסים עם סין: ריגול סייבר,  איים מלאכותיים וזכויות אדם

ברנס השתתף בהתייעצות שערכה קלינטון עם בכירי משרד החוץ באפריל 2012 בשאלת מתן מקלט מדיני בשגרירות ארה"ב בבייג'ינג לפעיל זכויות אדם סיני בשם צ'ן גואנגצ'נג (Chen Guangcheng). האיש הצליח להימלט ממעצר בית, ליצור קשר עם פקיד אמריקאי במקום מסתור, וכעת ביקש לקבל מקלט מדיני בשגרירות. קלינטון אמורה הייתה להמריא לסין כעבור חמישה ימים כדי להשתתף בסבב נוסף של "דיאלוג אסטרטגי וכלכלי" – דבר שהכביד על קבלת החלטה חיוביות בנוגע לפרשה הזו. ההחלטה אמורה הייתה להתקבל במהירות לנוכח החשש שמקום  מחבואו של צ'ן עלול להתגלות. הצוות של קלינטון המליץ להיענות לבקשתו של צ'ן. קלינטון לא היססה ולא ניסתה להעביר את האחריות להחלטתה החיובית לבית הלבן, ורק עדכנה את היועץ לביטחון לאומי (Tom Donilon) בנדון. צ'ן הוברח לתוך השגרירות. בסופו של דבר ארה"ב השיגה את הסכמתה של סין לצאתו של צ'ן לניו יורק – בלי שסוגיה זו פגעה בקשרים הבילטראליים. הטיפול במשבר הזה הותיר רושם חיובי בדבר יכולתה של קלינטון לשמור על קור רוח ולהנהיג במצבי לחץ.

פרשת צ'ן הייתה הפחות חשובה ממכלול הבעיות שהעיבו על קשרי וושינגטון-בייג'ין. סין שאפה לרכוש מעמד כמעצמה כלכלית גלובאלית שוות ערך לארה"ב וגם כמעצמה מנהיגה באסיה – אותה היבשת שהפך אובמה למוקד מדיניותה של ארה"ב. במשך שתי תקופות כהונתו כנשיא ביקר אובמה יותר מתריסר פעמים ביבשת – יותר מכל נשיא אמריקאי אחר. ברנס ערך ביקורים בסין לעיתים קרובות ודן בין היתר בסוגיות כמו איראן, אפגניסטן ורוסיה. כמו כן ערך ביקורים רבים בדרום ובצפון מזרח אסיה. סין ניסתה לבסס את מעמדה בים הסין הדרומי באמצעות בניית איים מלאכותיים. קלינטון ניצלה את התנגדותן של מדינות דרום מזרח אסיה לניסיונות ההתפשטות האלה של סין, כדי לחזק את הקשרים עם ארצות דרום מזרח אסיה. במסגרת המאמצים האלה, ערך ברנס ביקורים אחדים בווייטנאם ובאינדונזיה. פעילותו של ברנס בקשרים עם סין גברה לאחר שהחליף את שטיינברג. כעת הוא עמד בראש המשלחת האמריקאית לניהול "דיאלוג ביטחוני אסטרטגי" עם סין, שהתקיים כל חצי שנה. כאשר במסגרת הדיאלוג הזה תלונותיה המוכחות  והחוזרות של ארה"ב בדבר ריגול סייבר מצד סין הוכחשו, הצד האמריקאי הודיע על הגשת כתבי אישום נגד קציני ביטחון סינים. לא היה שום סיכוי שהם אכן יועמדו למשפט בפני מערכת השיפוט האמריקאית, ואולם הדבר תרם להשגת הבנות כלליות עם הסינים על הפחתה משמעותית בגניבות מסחריות באמצעות סייבר.

רוסיה: אתחול מחדש בתקופת נשיאותו של מדבדב והידרדרות עם שובו של פוטין

בזירה האירופית, נוסף לחיזוק קשריה של ארה"ב עם בעלות בריתה המסורתיות ובמיוחד עם גרמניה, צרפת ובריטניה, ניסה אובמה לבחון "אִתחוּל" (reset) בקשרים עם רוסיה. המרחב לאפשרויות האלה היה מוגבל למדי, כיוון שרוסיה נותרה במידה רבה תחת שלטונו של פוטין. זאת,  על אף שהחל ממאי 2008 נשיאהּ היה דמיטרי מדבדב ופוטין כיהן בתפקיד ראש ממשלה. כדי להביע את רצינות הממשל בשאלת הקשרים עם רוסיה, ברנס חיבר מסמך בנדון, אותו הציע להעביר –  לאחר אישורו בידי אובמה – כמכתב נשיאותי למדבדב. אובמה אישר את המסמך והמחבר הגיע למוסקבה בפברואר 2009 ומסרוֹ לשר החוץ  סרגי לברוב. במיוחד זכתה לתשומת לבם של הרוסים הפִסקה במכתבו של הנשיא בנושא הצבת מערכת נגד טילים בפולין וצ'כיה. הנשיא טען כי ארה"ב בוחנת מחדש את הנושא הזה וכי להתקדמות בהפחתת האיומים שמהווים הטילים של איראן ותוכניותיה הגרעיניות  תהיה השפעה ישירה  על תהליך הבחינה מחדש, כיוון שהמערכות נגד הטילים נועדו נגד האיומים האיראניים האלה. כמו כן העביר  ברנס לשר איגרת בכתב ידה של קלינטון. קלינטון הייתה ספקנית לגבי מידת השיפור שניתן להשיג, אבל סברה כי כדאי לעשות את המאמץ. בעקבות שיחותיו עם לברוב ובפקידים רמי מעלה הביע המחבר אופטימיות זהירה בנוגע לאפשרות שיפור בקשרים.

הפגישה הראשונה בין אובמה למדבדב התקיימה במסגרת פסגת G-20   בלונדון באפריל  2009. בפגישה ניכר כי מדבדב מנסה לכונן יחסים אישיים טובים עם אובמה ולקדם קשרים  עם האמריקאים. הנשיא הרוסי הציע לאפשר לארה"ב להטיס חיילים וציוד דרך מרחב האווירי של רוסיה לאפגניסטן – דבר שתאם את אינטרס של ארה"ב להפחית את תלותה בפקיסטן בנדון. נוסף לכך, הסדר המעבר הזה עזר לאובמה לבצע את תוכניתו לתגבור הכוחות באפגניסטן. באופן מפתיע, מדבדב הודה שרוסיה נטתה להמעיט בהערכתה מהקצב והאיום שבתוכניותיה הגרעיניות והבליסטיות של איראן.

ביולי 2009 ברנס נלווה לביקורו של אובמה במוסקבה במהלכו נפגש עם מדבדב ופוטין. הפגישה עם מדבדב עברה בצורה חלקה. ברנס הציע לאובמה שבתחילת פגישתו עם פוטין הוא יבקש מראש הממשלה הרוסי  להביע את הערכתו הכנה על ההתפתחויות החיוביות והשליליות בקשרים בין שתי המדינות בעשור שחלף. ההצעה נעשתה בהנחה שפוטין אוהב להתבקש להביע  את דעתו, וזו תהווה עבורו גם הזדמנות לשחרר לחצים – דבר שייצור אווירה נוחה להמשך הפגישה. אובמה שמע בעצתו של ברנס,  ואולם כאשר פוטין הגיב לבקשתו של אובמה במונולוג שנמשך כחמישים דקות ללא הפסקה, שכלל התבטאויות חריפות, ברנס הצטער על עצתו, ואף התעוררו אצלו תמיהות בדבר עתידו בממשלו של אובמה. ציפיותיו של פוטין מאפשרות בשיפור בקשרים בין שתי המעצמות היו נמוכות. ניסיונותיו של אובמה לערב את פוטין בתהליך האתחול בקשרים לא צלח גם בשנים הבאות. בעת ביקורה של קלינטון ברוסיה במארס 2010, אליה נלווה ברנס, שוב ניכרו הבדלים בגישות בין מדבדב לפוטין. בעוד שיחותיה של קלינטון עם מדבדב היו מועילות  – לא נותר לברנס אלא לשבח את התמודדותה המוצלחת של קלינטון עם הטרוניות של פוטין כלפי ארה"ב. 

ביוזמתו של אובמה, נמצאה תוכנית חלופית ויעילה יותר נגד איום הטילים האיראני, מאשר הצבתן של מערכות נגד טילים בצ'כיה ובפולין. התוכנית החלופית כללה מערכות נגד טילים המוצבות על ספינות מלחמה בים התיכון ובדרום אירופה. כפי שציפה ברנס, התוכנית החדשה תרמה להסרת מכשולים בשיתוף פעולה עם רוסיה נגד תוכנית הגרעין של איראן ובהתקדמות להסכם חדש בין ארה"ב לרוסיה בנושא הנשק האסטרטגי. [באפריל 2010 בפראג חתמו אובמה ומדבדב על הסכם להפחתה משמעותית הדדית בנשק האסטרטגי, שכונה סטאר"ט חדש.] אובמה ניצל את שיפור האווירה עם הרוסים כדי לקדם אחד מהנושאים בעלי עדיפות מרכזית לגביו – מניעת פיתוח נשק גרעיני בידי איראן. הנשיא הצליח להשיג את תמיכתה של רוסיה בהחלטת מועצת הביטחון מ-9 ביוני 2010, בדבר הטלת סנקציות נגד איראן.

פסגת תהליך האתחול הייתה ביקורו של מדבדב בארה"ב מ-22 עד 24 ביוני  2010. הנשיא הרוסי החל את ביקורו בעמק הסיליקון, ביטוי לרצונו לפתח את מגזר הטכנולוגיה בארצו. הוא נשא נאום באוניברסיטת סטנפורד, כשהוא מקריא את הערותיו מאייפד ולובש מכנסי ג'ינס. שיחותיו  עם אובמה היו מעודדות והתמקדו בחיזוק הקשרים הכלכליים, שיאפשר את ייצוב היחסים המדיניים. פרשת הסוכנים הרדומים של רוסיה בארה"ב, שפורסמה לאחר ביקורו של מדבדב, לא פגעה בקשרים בין שתי המדינות. הסוכנים הוחלפו תמורת אזרחים רוסים שנאסרו בעוון ריגול.

באמצע מארס 2011, המחבר נלווה לפגישתו של סגן הנשיא ג'ו ביידן עם מדבדב במוסקבה. בפגישה הזו הצליח ביידן לשכנע את מדבדב לא להכשיל  את החלטת מועצת הביטחון שאפשרה למעשה שימוש בכוח נגד משטרו של  מועמר קדאפי בלוב, כדי להגן על אזרחים לובים. רוסיה נמנעה בהצבעה על החלטה זו. נראה כי למדבדב היה עניין בשיפור בקשרים עם ארה"ב גם בתור הישג אישי שיוכל לרשום לזכותו כנשיא. לעומתו, פוטין בפגישתו עם ביידן הביע דאגה מהכאוס שתביא התערבות מבחוץ  בלוב והתקדים שבהפלת שלטון אוטוקרטי. הוא אף מתח ביקורת חריפה על כך שארה"ב נטשה את נשיא מצרים חוסני מובארק בפברואר 2011 [בעת ההתקוממות נגדו].  עם זאת, פוטין אִפשר למדבדב לקבל את ההחלטה להימנע בהצבעה במועצת הביטחון, כנראה בהנחה שאם  מדבדב יטעה בשיקוליו, הדבר יוסיף למאזן השלילי של תקופת נשיאותו.

לדעת המחבר, לנפילת המשטרים האוטוקרטיים בעולם הערבי ("האביב הערבי") ולתמיכתה של ארה"ב בשינויים האלה ב-2011, היה חלק בהחלטתו של פוטין, עליה הכריז בספטמבר 2011, להתמודד על תפקיד הנשיא במארס 2012. פוטין טעה בהערכת תגובתו של המעמד הבינוני במוסקבה, פטרבורג וערים גדולות נוספות להחלטתו. המעמד הזה היה מעוניין במודרניזציה ובמלחמה נחושה בשחיתות, ועמדתו השלילית כלפי פוטין באה לידי ביטוי בהקטנת התמיכה במפלגה השולטת בבחירות שנערכו לדוּמָה (הפרלמנט הרוסי) בדצמבר 2011, ובהפגנות בהשתתפותם של עשרות אלפי אנשים במוסקבה ופטרבורג על זיופים בבחירות האלה. כאשר קלינטון מתחה ביקורת על התנהלות הבחירות לדוּמָה, פוטין האשים אותה באחריות להפגנות, ואת מחלקת המדינה בתמיכה במפלגות אופוזיציה. העוינות האישית של פוטין כלפי קלינטון בעוון התערבותה בענייניה של רוסיה הביאה למעורבותו נגד מועמדותה בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016.

בינואר 2012 מייקל מקפול (McFaul) החל בתפקידו כשגריר חדש במוסקבה. הוא דיבר מצוין ברוסית, היה מנוסה בנושא הרוסי והיה, כחבר במועצה לביטחון לאומי, האדריכל של האתחול מטעם הבית הלבן. ברנס הגיע לרוסיה כדי לסייע לשגריר החדש בשליחותו בתחילת דרכו, אבל, בלי שהתכוון, הזיק, כתוצאה מפגישתם המשותפת עם מנהיגי אופוזיציה ברוסיה. פגישה זו הציתה גל הסתה בטלוויזיה הרוסית נגד מקפול, הסתה שלא נפסקה במשך כל השנתיים בהן כיהן כשגריר במוסקבה (2014-2012). זאת כנראה על רקע תמיכתו ארוכת השנים בדמוקרטיה ברוסיה, בתקופה שקדמה לעבודתו בבית הלבן של אובמה. במארס 2012 פוטין נבחר מחדש לנשיא  ונכנס לתפקידו בתחילת מאי. בפברואר 2013, זמן קצר לפני שפרשה מתפקיד שרת החוץ, קלינטון השאירה מזכר לאובמה בו טענה כי שובו של פוטין לנשיאות הוריד את המסך על האתחול.

הנושא המרכזי שהעיב על קשרי ארה"ב ורוסיה ב-2014 היה אוקראינה. מנקודת ראותו של פוטין, השפעתה של רוסיה באוקראינה הייתה שאלה קיומית, ובכך גם הייתה תלויה עתידה של רוסיה כמעצמה גדולה. בפברואר 2014 הנשיא הפרו רוסי של אוקראינה, ויקטור ינוקוביץ' ברח מארצו בעקבות תנועה מחאה [פרו מערבית] נגדו. על רקע התפתחות זו, ברנס, שהיה באותו הזמן בסוצ'י בראש משלחת אמריקאית לאולימפיאדת חורף, ניסה להיפגש עם פוטין, אך לא נענה. בהמשך, לבקשת הבית הלבן הוא ביקר בכיכר מיידן שבקייב, אתר המחאה המרכזי נגד ינוקוביץ'. בתגובה להתפתחויות בקייב, במארס  2014 סיפח  פוטין את חצי האי קרים מידי אוקראינה והגביר את הפעילות הצבאית הבדלנית של רוסים באזור דונבס, השוכן בדרום מזרחה של אוקראינה. בתחילת  קיץ 2014, לאחר שיחה קשה בין אובמה לפוטין בנושא אוקראינה, ברנס נשלח לז'נבה לפגישה עם פקידים רוסים כדי לבחון אפשרות לפתיחת ערוץ חשאי להידברות בנושא הזה. נציג הקרמלין לשיחות [אין שם] למעשה חזר על דבריו של פוטין לנשיא בוש ב-2008, בטענתו כי "אוקראינה אינה מדינה אמיתית. חלקים מסוימים בה הם באמת מרכז אירופים, ואחרים הם באמת רוסים, ומעט מאוד בה למעשה אוקראיני" (עמ' 290) – ובקיצור, הקונספציה האמריקאית בנושא אוקראינה שגויה. ברנס השיב: "אתם בלעתם שני מיליון תושבי קרים, אבל הפכתם את ארבעים ושניים מיליון האחרים הרבה יותר אוקראינים  והרבה יותר נחושים להיוותר מחוץ להשפעתכם" (עמ' 290).

התקוממויות במצרים,לוב וסוריה: האביב הערבי משבש את האסטרטגיה של אובמה

לטענת המחבר, התגובות  בעולם הערבי לנאומו של אובמה בקהיר ביוני 2009 היו נלהבות, אך לא היה בידי ארה"ב להגשים את הציפיות שהנאום עורר, בהן קידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הנשיאים האמריקאים שקדמו לאובמה בשנים האחרונות, שקעו בקרקע הבוצית של המזרח התיכון. אובמה לא הִשלה את עצמו שהוא יוכל להיפרד מהאזור, אבל הוא ניסה לשנות את אופן המעורבות האמריקאית בו. הוא התכוון לסיים את נוכחות הכוחות האמריקאיים בעיראק, להישען על כוחות קטנים ללוחמה בטרור המורכבים ממטוסים ללא טייס וכוחות מיוחדים, ולשים דגש גדול יותר על מרכיב הדיפלומטיה בטיפול בבעיות האזור, כמו הגרעין של איראן ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני. כאמור, אובמה רצה להטות את מדיניותה של ארה"ב לעבר אסיה, וכמו כן  בעיות גלובאליות אחרות, בהן אי הפצת הנשק הגרעיני והשינויים באקלים – אבל המהפכה במצרים בחודשים ינואר-פברואר 2011 והשלכותיה אילצו אותו לשוב ולהתמקד במזרח התיכון.

ברנס, עוד בהיותו פקיד זוטר בשגרירות ארה"ב בירדן בתחילת שנות ה-80 ציפה לשינויים שיפגעו ביציבות המשטרים השמרניים במזרח התיכון, והוא המשיך להתריע על כך בתפקידיו הבאים, בהם מנהל המשרד לענייני המזרח הקרוב. החידוש מבחינתו היה במהירות בהם התחוללו השינויים. לאחר שההפגנות נגד נשיא מצרים חוסני מובארק צברו תאוצה בינואר 2011, לברנס היה ברור כי על מובארק להודיע על התפטרותו, בטרם המשטר יאבד את האפשרות להבטיח מעבר מסודר של השלטון. עם זאת, הוא לא היה שותף לדעתם של היועצים הצעירים של אובמה (כמו סמנתה פאוור, סוזן רייס, בן רוֹדס  [Rhodes] )  לפיה אם ארה"ב לא תפעל להתפטרותו של מובארק, היא תמצא את עצמה "בצד הלא נכון של ההיסטוריה". מתוך ניסיונו במזרח תיכון ברנס היה מוּדע כי ההיסטוריה אינה נעה בקו ישר, וכי פירות המהפכה נופלים לעתים קרובות לא בידי בעלי הכוונות הטובות ביותר כי אם בידי המאורגנים ביותר.

ברנס הציע לקלינטון לשלוח לפגישה עם מובארק את שגריר ארה"ב  לשעבר במצרים, פרנק וייזנר (Wisner), שהיה מקורב לנשיא המצרי. השליח נועד להעביר למובארק את המסר הבא: עליו להתפטר, לפני שארה"ב תקרא לו לעשות זאת בפומבי. קלינטון ואובמה הסכימו להצעתו, והמסר הועבר על ידי וייזנר למובארק ב-31 בינואר – אבל בניגוד להערכתו של השליח, מובארק המשיך להציע למפגינים מעט מדי ומאוחר מדי. מובארק התפטר לבסוף ב-11 בפברואר והעביר את השלטון למועצה הצבאית העליונה בראשות מוחמד חוסיין טנטאווי.

ברנס ביקר בקהיר ב-22-21 בפברואר, בתור האישיות האמריקאית הבכירה הראשונה – תת שר החוץ –  שהגיעה למצרים לאחר המהפכה. הערכתו של ברנס – אותה העביר לוושינגטון – הייתה כי עריכת  בחירות לפרלמנט ולנשיאות בשנה הבאה ב-2012 תשרת "רק את 'האחים המוסלמים' ואת שרידי 'המפלגה הלאומית הדמוקרטית' [מפלגת השלטון לשעבר] – המפלגות המאורגנות היחידות" (עמ' 303). המחבר ביקר במצרים שוב ביוני 2011 ודיווח לוושינגטון כי ההתקדמות לקראת מעבר לשלטון דמוקרטי אינה ודאית כעת.

ברנס  שב למצרים בינואר 2012, לאחר שבבחירות לפרלמנט  האחים המוסלמים זכו כמעט בחצי מהמושבים בבית התחתון, והסלפים [מפלגה אסלאמיסטית גם כן] ברבע. בעקבות הפיכתם של האחים המוסלמים לכוח פוליטי גדול, לברנס ניתן ייפוי כוח מהממשל להיפגש עם נציגיהם הבכירים. הוא נפגש עם מוחמד מוּרסי, המזכיר הכללי של "מפלגת החופש והצדק" שמטעם האחים המוסלמים, והדגיש בפניו כי אין בכוונתה של ארה"ב לתמוך במפלגה מסוימת במצרים, אלא באבולוציה לקראת מוסדות דמוקראטיים שיעוצבו על ידי המצרים עצמם. הוא הדגיש כי ארה"ב מקווה לשמור על השותפות שלה עם מצרים וכי מצרים תמשיך לדבוק בהסכמים הקיימים, במיוחד חוזה השלום עם ישראל. מורסי השיב כי כל זאת תואם את השקפת העולם של האחים המוסלמים, אבל ברנס לא לגמרי השתכנע.

האחים המוסלמים, בניגוד להבטחתם, הציבו מועמד מטעמם בבחירות לנשיאות ביוני 2012, מועמד אשר זכה בהן. זמן קצר לאחר כניסתו של מורסי לתפקיד הנשיא, ברנס נפגש אתו ביולי, נתן לו להבין כי עליו לשתף גורמים מחוץ  למפלגתו בשלטון ולדבוק בחוזה השלום עם ישראל. את הצד הקשור בישראל מורסי קיים, אך לא את שיתופם של גורמים נוספים בשלטון. ביוני 2013 מפקד הצבא המצרי עבד-אל-פתאח א-סיסי ניצל את ההפגנות ההמוניות נגד מורסי, אסר את מורסי ב-3 ביולי ותפס את השלטון. אובמה לא היה מרוצה מהמהלך הזה והִשעה משלוחים של סוגי נשק מסוימים למצרים, בהם מטוסי F-16. כעשרה ימים לאחר ההפיכה, ברנס נפגש עם א-סיסי, וחזר וביקר במצרים באוגוסט. מטרת ביקוריו הייתה לתווך בין השלטון לאחים המוסלמים, תוך ניסיון למצוא דרך למניעת הסלמה. לפי בקשתו של ברנס ובאישור השלטון המצרי,  הוא נפגש עם האיש השני בארגון האחים המוסלמים, חַירַת א-שַאטַר, במקום שבתו בכלא. האיש גינה את הסכמתה בשתיקה של ארה"ב להפיכה והדגיש את מחויבות תנועתו לאי אלימות ולדיאלוג רציני. ואולם א-סיסי, בהרגישו כי המצרים עייפים מחוסר הסדר שנמשך כבר למעלה משנתיים, הגיע למסקנה כי זהו הזמן המתאים לנקוט ביד חזקה נגד האחים המוסלמים. ימים אחדים לאחר צאתו של סגן שר החוץ מקהיר ב-8 באוגוסט, כוחות הביטחון המצריים פיזרו בכוח את מוקדי המחאה של האחים המוסלמים, בהורגם כמעט אלף מאנשיהם.

לדברי ברנס, ארה"ב נקטה בשורה של טעויות טקטיות לגבי האירועים במצרים. לאחר התפטרותו של מובארק, על ארה"ב היה ללחוץ חזק יותר על השלטון במצרים להסכים ללוח זמנים ארוך יותר למעבר  לשלטון אזרחי, כדי לאפשר למפלגות חילוניות להתארגן; כמו כן ללחוץ על מורסי בסתיו 2012 להרחיב את בסיס שלטונו; ולבסוף להגדיר את תפיסת השלטון בידי א-סיסי כהפיכה, ובכך אולי ליצור עליו לחץ לשתף פעולה עם מפלגות אחרות. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי לארה"ב כנראה לא הייתה היכולת לשכנע את המועצה הצבאית לדחות את מועד הבחירות – מה עוד שהממשל האמריקאי בד בבד עם רצונו בדחיית הבחירות חשש מהנצחתו של השלטון הצבאי. בסיכומו של דבר, גם בפרספקטיבה של זמן, סבור ברנס כי לארה"ב חסרה ההשפעה לשנות באופן יסודי את התפתחות האירועים. האביב המצרי, בדומה למרידות במקומות אחרים במזרח הערבי, היה יותר עריפת ראשו של השליט מאשר מהפכה. לאחר סילוקו של מובארק נותר השלטון בידי הצבא, והיה בלתי נמנע כי הצבא יחזיר לעצמו את השלטון כאשר נשקף איום לאינטרסים שלו.

כאשר החלה ההתקוממות נגד שלטונו של מועמר  קדאפי בלוב, בפברואר 2011 התקשר ברנס שלוש פעמים לשר החוץ הלובי, מוּסא כוּסא – אותו הכיר מניהול המשא ומתן איתו בפרשת פיצוץ המטוס מעל לוקרבי. בשיחתו ביקש ברנס מכוסא להשפיע על קדאפי להפסיק את האלימות נגד עמו, אך האיש טען כי קדאפי נוקשה. אבל כוסא הסכים עם ברנס כי המשך המצב לא יסתיים בטוב עבור המשטר. כוסא ערק לבריטניה כעבור חודש.

אובמה לא נלהב כלל להתערב צבאית בלוב, אך לבסוף החליט בעד התערבות, וזאת לאור הסיבות הבאות. למנוע טבח באזרחים אותו איים משטרו של קדאפי לעשותו; ההתקוממות נגד קדאפי הייתה חלק מהאביב הערבי ובאמצע מארס 2011 ההתפתחויות במצרים ובתוניס נראו מעודדות, על אף היותן מורכבות; מדינות הליגה הערבית תמכו בהתערבות, וזו הייתה הזדמנות לארה"ב להחזיר את אמון המשטרים השמרניים בה לאחר שהאשימו אותה בנטישתו של מובארק. לבסוף, בעלות בריתה של ארה"ב באירופה, במיוחד צרפת בראשות ניקולא סרקוזי, היו מוכנות לקחת חלק במלחמה, ועל כן ארה"ב יכלה להסתפק בפעולה מוגבלת מהאוויר (בה תנטרל בין היתר את מערכות ההגנה האנטי אווירית של לוב) והפצצות מדויקות. לאור השיקולים האלה, ברנס סבור כי התערבותה של ארה"ב בלוב הייתה מוצדקת. עם זאת, המטרה של הגנה על אזרחים הפכה למשימה להושטת תמיכה בכוחות המורדים, על מנת להפיל את שלטונו של קדאפי – דבר ממנו חששו הרוסים "ואותו הבטחנו להם שלא יקרה" (עמ' 317).

בתחילה, המבצע נגד לוב נראה כהצלחה. ברנס ביקר בטריפולי ביולי 2012, לאחר הבחירות הראשונות שבהן נחלו הצלחה מפלגות חילוניות – בניגוד למצרים ולתוניס. אבל, כבר בספטמבר השגריר האמריקאי בלוב, כריס סטיבנס (Stevens) ושלושה עובדי משרד החוץ נרצחו בידי טרוריסטים. האירוע הטראגי הזה ומתיחות בין המיליציות הלוביות השונות הפחיתו את המוטיבציה של ארה"ב ובעלות בריתה האירופיות למעורבות חזקה  בלוב בתקופה שלאחר המבצע הצבאי. לוב הידרדרה למלחמת מיליציות, ומעורבות מדינות ערב במלחמה הזו הסלימה אותה. באביב 2014 נפגש ברנס בלוב עם מנהיגי המיליציות העיקריות במאמץ להשיג דו קיום בשלום ביניהן, ללא התקדמות משמעותית. לדעת ברנס, הטעות של ארה"ב בלוב לא הייתה בהחלטה להתערב – שמנעה טבח ותרמה להפלתו של קדאפי –  אלא בכישלון לתכנן ולקיים מדיניות ריאליסטית בנושא הביטחון בתקופה שלאחר נפילתו של קדאפי. [באפגניסטן ובעיראק ניסתה ארה"ב לעשות זאת, ולא הצליחה, ועל כן ספק אם הייתה מצליחה בלוב – מה עוד שכעת וושינגטון לא הייתה מוכנה להסתבכות צבאית נוספת.] המצב הכאוטי האלים שנוצר בלוב השפיע על מדיניותה של ארה"ב כלפי מלחמת האזרחים בסוריה.

לפני ההתקוממות בסוריה שהחלה במארס 2011, ממשל אובמה בחן אפשרות לשיפור מתון בקשרים עם דמשק. ברנס ביקר בדמשק פעמיים כדי לבדוק מידת רצינותו של הנשיא בשאר אסד לעצור את מעבר הקיצונים המוסלמים דרך שטחה של סוריה לעיראק. לאחר שיחה ארוכה עם אסד בפברואר 2010 דיווח ברנס לקלינטון כי מרב הסיכויים שדמשק תמשיך להתחמק בנדון. 

לאחר ההתקוממות, רוסיה וסין מנעו קבלת החלטות כלשהן במועצת הביטחון שגינו את משטרו של אסד, לבל תשמשנה תואנה להתערבות מערבית בנוסח לוב.  עם זאת, קלינטון, בהשתתפותו של ברנס, ניהלה שיחות עם לברוב במטרה למצוא דרך לשינוי השלטון בסוריה. כתוצאה מהשיחות האלה, בסוף יוני 2012 ארה"ב ורוסיה פרסמו הודעה משותפת בז'נבה שקראה להקמתו של גוף שלטוני "עם סמכויות ביצוע מלאות" שיורכב "בהסכמה הדדית" בין השלטון הסורי הנוכחי לאופוזיציה. ההודעה המשותפת למעשה שיקפה את חילוקי הדעות בין וושינגטון למוסקבה, כשהאחרונה התנגדה לפירוש האמריקאי לפיו על אסד להתחיל להעביר את שלטונו לאופוזיציה. בסוף קיץ 2012 קלינטון הצטרפה לעמדתם של דיוויד פטראוס, ראש הסי.איי.אי, ו-ליאון פנטה, שר ההגנה בניסיון לשכנע את  אובמה להסכים לסיוע צבאי רחב יותר לאופוזיציה הסורית בציוד ואימונים. ברנס, אשר השתתף בדיון בראשות אובמה, תמך בעמדת הרוב של בכירי הצמרת הביטחונית והמדינית בעד הרחבת הסיוע הצבאי – אבל אובמה לא השתכנע. הנשיא שאל שאלות מעמיקות ולמתנגדיו לא היו תשובות משכנעות. לתומכים בהגדלת הסיוע לא היה מידע אמין על הרכב האופוזיציה הסורית, ולא הייתה תשובה לשאלה מה לעשות אם רוסיה ואיראן תגבנה בהגברת התמיכה במשטרו של אסד. נוסף לכך קיים היה החשש שהנשק שתספק ארה"ב יעבור לידם של גורמים אסלאמיים קיצוניים, כפי שקרה לנשק שסיפקה ארה"ב למוג'אהידין באפגניסטן בשנות ה-80.

בעקבות הודעת ז'נבה,  ברנס קיים שיחות בדצמבר 2012 ובינואר 2013 עם מיכאיל בוֹגדָנוֹב, סגן שר החוץ הרוסי האחראי למזרח התיכון, ערביסט מרשים ובעל ידע אנציקלופדי במשטר הסורי ובכיריו. בוגדנוב טען כי אין סימנים לעריקות מחוגו הפנימי של המשטר הסורי ומההנהגה של הצבא ושירותי הביטחון. עם זאת, הדיפלומט הרוסי הביע דאגה מעתיד משטרו של אסד – אבל במקביל הביע דאגה ממה שעתיד להתחולל בסוריה לאחר אסד, לנוכח חולשתה ופיצולה של האופוזיציה. מכל מקום, לרוסים לא היה הכוח וגם לא הרצון להביא להתפטרותו של אסד. מתחילת אביב 2013 מצב משטרו של אסד – לשביעות רצונה של מוסקבה – השתפר, לאחר שזכה לתמיכה מצד לוחמי חיזבאללה מלבנון וסיוע מאיראן.

בניגוד לשיקולים המורכבים של בעד ונגד בנוגע להרחבת הסיוע לאופוזיציה בסוריה, לדעת ברנס התגובה מצד ארה"ב בנוגע לשימוש מצד דמשק בנשק כימי הייתה אמורה להיות ברורה. באוגוסט 2012 הצהיר אובמה כי שימוש בנשק כימי מצד משטרו של אסד פירושו "חציית קו אדום". בהמשך שנת 2012 והמחצית הראשונה של 2013 הממשל הגיע למסקנה כי משטרו של אסד משתמש בגז סארין וסוגי גז אחרים נגד עמו ברמה נמוכה שעולה בהדרגה, כדי לבחון את גבולות התגובה של ארה"ב. לפי בקשת הממשל, באביב ותחילת קיץ 2013, ברנס טלפן לשר החוץ הסורי וָליד מוּעלם, כדי להבהיר לו כי ארה"ב יודעת מה משטרו עושה ולא תסבול זאת. מועלם דחה את האשמה בהוסיפו, כי אולי ידידיה של ארה"ב, הקיצונים האסלאמיים, משתמשים בגז. ב-21 באוגוסט  2013 הצבא הסורי השתמש בגז סארין נגד פרוור בדמשק  (גוֹטָה) שבשליטת המורדים. יותר מ-1,400 אנשים נרצחו, רבים מהם ילדים. ג'ון קרי – אשר השמיע הצהרה "חזקה" [בלי הבטחה מפורשת לתגובה צבאית] ב-30 באוגוסט אותה עזר ברנס לנסח – והמחבר עצמו האמינו כי אובמה יורה על תגובה צבאית. אסד לא רק חצה קו אדום, אלא הֵפר נורמה בינלאומית. תגובה צבאית, לדעת המחבר, פירושה לא הייתה ניסיון לשנות את המשטר או התערבות במלחמת אזרחים בסוריה. אבל, לתדהמתו של קרי, הנשיא מסר לו כי הוא הורה להמתין. אובמה פרסם הודעה קצרה לפיה הוא יבקש ייפוי כוח מהקונגרס לתקיפה נגד סוריה. סיכויי האישור מצד הקונגרס היו קלושים: מעטים היו הרפובליקאים שרצו לעזור לאובמה, ודמוקרטים לא חשו בנוח בנדון לנוכח תמיכתם בעבר במלחמה נגד עיראק ב-2003.

השיקול העיקרי של אובמה נגד התקיפה בסוריה היה החשש לשקוע במלחמה נוספת נוסח עיראק. ב-14 בספטמבר  2013 קֶרי ולברוב הכריזו על הסכם להוצאת הנשק הכימי מסוריה. ההסכם הזה השיג תוצאה טובה יותר מאשר פעולת עונשין נגד סוריה.  אף  על פי כן, רתיעתו של אובמה מלהגיב צבאית פגעה באמינות הצהרותיו.  להערכת  המחבר, גם אם ארה"ב הייתה מושיטה סיוע פעיל יותר לאופוזיציה הסורית כבר ב-2012 ומממשת את איומיה ומגיבה צבאית על השימוש בגז סארין מצד משטרו של אסד בקיץ 2013 – שני המהלכים האלה לא בהכרח היו מְשנים מהותית את התפתחות האירועים. במבט לאחור, הטעות במדיניותה של ארה"ב בשנים 2014-2012 הייתה חתירה למיגור משטר אסד, תוך שימוש באמצעים מינימאליים. במקום זאת, על ארה"ב היה להגדיל את הסיוע לאופוזיציה מחד גיסא ולהסתפק במטרה צנועה יותר של מעבר הדרגתי של השלטון בסוריה. שילוב כזה ייתכן והיה נותן בידי ארה"ב מנוף השפעה במשא ומתן דיפלומאטי להסדר פוליטי בסוריה.

המשא ומתן עם איראן לקראת הסכם הגרעין ב-2015

במאי 2003 המליץ ברנס לפאוול לחדש את המגעים עם איראן, בעקבות מידע משגריר שווייץ בטהראן לפיו איראן מוכנה לפתוח בדיאלוג בנושאים השנויים במחלוקת בין שתי המדינות. פאוול הסכים לרעיון. אבל הבית הלבן, ובמיוחד צ'ייני, לאחר הפלישה לעיראק שנראתה כסיפור הצלחה, לא מיהרו להיענות ליוזמה האיראנית. במשך השנתיים הבאות, כמנהל המחלקה לענייני המזרח הקרוב, המשיך ברנס להמליץ על הצורך לקיים דיאלוג עם איראן. נוסף לכך, במִזכר לרייס בדצמבר 2004 הוא הציע לפתוח תוכנית רצינית ללימוד פרסית ולהכשרה בנושא האיראני, עבור קבוצה קטנה של דיפלומטים אמריקאים, לקראת חידוש המגעים עם איראן. מקור ההשראה לתוכניתו הייתה תוכנית של משרד החוץ האמריקאי לפני למעלה משבעה עשורים להכשרת מומחים לרוסיה, שקדמה לכינון קשרים דיפלומאטיים עם בריה"מ ב-1933. תוכניתו אומצה.

כאשר ברנס חזר לוושינגטון (לאחר סיום שירותו במוסקבה) באביב 2008 השקפתו הניצית של צ'ייני הייתה פחות דומיננטית. במאי 2008 המליץ ברנס  על השתתפות ישירה של ארה"ב בשיחות 5 המעצמות הקבועות במועמת הביטחון +גרמניה עם האיראנים בנושא תוכנית הגרעין שלה.  כמו כן המליץ להציע לאיראן כי משרד האינטרסים של ארה"ב בטהראן שהיה מאויש על ידי דיפלומטים של שווייץ, יאויש על ידי מספר קטן של דיפלומטים אמריקאים. במקביל, איראן תוכל להציב דיפלומטים בשגרירות פקיסטן בוושינגטון, אשר ייצגה את האינטרסים של איראן בארה"ב. ביולי, יחד עם רייס, השתתף ברנס בישיבה שנערכה אצל הנשיא בוש , במטרה לקדם את שתי הצעותיו. הנשיא לא תלה תקוות רבות בהצעות, אך סבר כי כדאי לנסות לקדמן. ב-19 ביולי נציג אמריקאי, בדמותו של ברנס, השתתף לראשונה בשיחות הגרעין עם איראן בז'נבה שהתקיימו במתכונת 1+5. בשיחות עצמן לא חלה התקדמות. רעיון משרד האינטרסים נתקע, בין השאר, כיוון שרוסיה, אשר הסכימה לקדם את הרעיון  אצל האיראנים, איבדה את  עניינה בנדון בעקבות המלחמה עם גיאורגיה באוגוסט 2008. עם זאת, מהלכיה של ארה"ב כלפי איראן בסוף תקופת בוש הניחו את התשתית לגישה הפעילה יותר כלפי איראן בתקופת הנשיאות של אובמה.

כבר במסע הבחירות שלו לנשיאות דגל אובמה במשא ומתן ללא תנאים מוקדמים עם איראן. קלינטון, בתור שרת החוץ – סטתה מעמדתה במסע הבחירות ביחס לשיחות עם איראן – וכעת ביצעה את מדיניותו של אובמה. שלושה ימים לאחר כניסתה של קלינטון למשרת שר החוץ שלח לה ברנס מזכר בנושא האיראני לפיו ארה"ב צריכה לשאוף להגיע לדו קיום עם השפעתה של איראן באזור תוך הגבלת פעילותה הקיצונית, כמו מניעת התחמשותה הגרעינית. ברנס טען כי גישתו הדוגלת במעורבות ישירה עם איראן עשויה בהדרגה להניב פירות בטווח הארוך, בדומה לצעדים שנקטה ארה"ב כלפי סין בתחילת שנות ה-70.

בסביבות ספטמבר 2009 גילו שירותי המודיעין של ארה"ב, בריטניה וצרפת מִתקן איראני להעשרת אורניום שהוקם עמוק בתוך הר ליד העיר קוֹם, במקום שנקרא פורדו (Fordow). המתקן בפורדו הועלה בשיחות בפורום 1+5 שהתקיימו בז'נבה ב-1 באוקטובר. במהלך השיחות ברנס, בתור תת שר החוץ,  יזם פגישה אישית עם ראש המשלחת האיראנית, סעיד ג'לילי. היה זה דרג השיחות הדו צדדי הבכיר ביותר בין ארה"ב לאיראן מאז 1979. יש לציין כי ב-2009 איראן דיווחה לסבא"א  כי מלאי לוחות הדלק של אורניום בריכוז 20% עבור "כור המחקר של טהראן" עומד להיגמר. הכור ייצר איזוטופים רפואיים. בכך איראן רמזה, כי אם לא יספקו לה לוחות דלק של אורניום, היא בעצמה תעשיר אורניום לריכוז של 20%. ההצעה האמריקאית לאיראן – שזכתה לתמיכה של הרוסים – הייתה שרוסיה תספק את הדלק הגרעיני עבור כור המחקר בטהראן, אבל בתמורה איראן תעביר לרוסיה את רוב האורניום המעושר בדרגה נמוכה שכבר הפיקה. ברנס הבהיר לנציג האיראני כי דחיית ההצעה, במיוחד לנוכח חשיפת המתקן פורדו,  תביא להחרפת הסנקציות נגד איראן.

תגובתו של ג'לילי להצעה הייתה חיובית, ועם זאת ברנס דיווח לקלינטון כי הסיכויים שהעִסקה המוצעת תתקבל בטהראן הם פחות מ-50%. לרוע המזל, הפסימיות שלו הוכחה כמוצדקת. יש לציין כי דווקא הנשיא אחמדינג'אד היה התומך החזק ביותר בעסקה בקרב ההנהגה האיראנית, ואולם יריביו של הנשיא האיראני, שייתכן כי היו תומכים בעסקה, לא רצו שהיא תיזקף לזכותו, וכך העסקה נכשלה.  בתגובה, בתחילת יוני 2010 מועצת הביטחון קיבלה החלטה שהחריפה בסנקציות נגד איראן. מדבדב, שהיה מאוכזב מאיראן לנוכח חשיפת האתר בפרודו וכישלון העסקה שהוצעה לה, הורה לתמוך בהחלטת מועצת הביטחון.

באוקטובר 2011, לאחר פגישתה עם סולטאן קבוס בעומאן, קלינטון תמכה ביוזמתו של המארח לפתוח בשיחות חשאיות בארצו בין איראן לארה"ב. באותו הזמן, הסנטור ג'ון קרי, יושב ראש הוועדה לקשרי חוץ בסנאט, היה נמרץ אף יותר מקלינטון בקידום הערוץ העומאני. השיחות החלו ביולי 2012, תוצאותיהן לא היו מעודדות, והן הופסקו לאור התקרבות הבחירות לנשיאות בארה"ב בנובמבר. את  השיחות ב-2012 ניהל ג'ייק סליבאן  [Jake Sullivan]  המנהל לתכנון מדיניות של קלינטון.

בתקופת נשיאותו השנייה של אובמה, קרי החליף את קלינטון בתור שר החוץ, וביום מינויו לתפקידו ביקש מברנס להמשיך לכהן כסגנו. המחבר כבר התכוון לפרוש, אך נענה ברצון להצעה. "היה ברור ששר החוץ קרי, כמו הנשיא, רצה להעניק למשא ומתן עם איראן עדיפות בתקופת [הנשיאות] השנייה" (עמ' 359). קרי היה חדור באנרגיה ללא לאות, התמקד בפתרון סכסוכים גדולים ולא נרתע מלהתמודד עם סוגיות קשות, בסברו כי אסור להחמיץ הזדמנויות. בכל שלושת העשורים בשירותו של ברנס בממשל, הטיפול בשיחות החשאיות עם איראן בתקופת ממשלו של אובמה זכה לדרגת הסודיות הגבוהה ביותר, בדומה לזו שהוטלה על המבצע לחיסולו של בן לאדן ב-2011. רק קומץ אנשים בבית הלבן ובמחלקת המדינה ידעו על קיומן של השיחות האלה. החשאיות נועדה למנוע חבלה במשא ומתן מפני הדוגלים בקו קשוח יותר כלפי איראן בתוך ארה"ב ומצד בעלות בריתה הקרובות, במיוחד ישראל וערב הסעודית. כמו כן אובמה יצא מההנחה כי ניהול חשאי דו צדדי של משא ומתן הוא שיטה הרבה יותר יעליה להשגת תוצאות מניהולו לאור הזרקורים ובפורום הרחב והמסורבל של 1+5. עוד קבע אובמה, בתדרוך בפברואר 2013,  כי השיחות תתמקדנה בנושא הגרעין, בו ראה את הסוגיה הדחופה ביותר. הנשיא היה משוכנע כי לא יושג הסכם עם איראן בלי שתינתן לאיראן האפשרות להעשרה מוגבלת של אורניום, במיוחד בהתחשב כי כבר יש לה את הידע בתחום הזה והיא מפעילה ב-2013 כ-19 אלף צנטריפוגות. הנשיא העריך כי סיכויי ההצלחה הם פחות מ-50%, וכי הוא שומר על כל האופציות, כולל פיתוח פצצה שתוכל לנטרל את המתקן בפורדו. בפברואר 2013 המריא ברנס לעומאן  לשיחות חשאיות עם איראן בנושא הגרעין. ברכת הפרידה של קרי בצאתו הייתה: "קיבלנו את ההזדמנות הדיפלומאטית של החיים" (עמ' 337). לעומתו, הרגיש ברנס הרבה פחות בטוח. הפעם חלה העלאה בדרג השיחות לסגני שרי החוץ.

סבב השיחות הראשון החל ב-1 במארס 2013. בראש המשלחת     האיראנית      עמד סגן         שר החוץ, עלי אסגר חאג'י   ) (Ali Asghar Khaji.  ברנס חזר על המסר של אובמה במכתביו למנהיג העליון של איראן לפיו ארה"ב אינה שואפת לשנות את המשטר בטהראן, אבל ארה"ב נחושה להבטיח כי איראן לא תייצר פצצה אטומית. הוא הזהיר כי אי השגת הסכם תביא להגברת הסנקציות ולסיכון בסכסוך צבאי. המשלחת האיראנית הייתה מורכבת מדיפלומטים מקצועיים, דבר שניכר בסגנון וברצינות גישתם – אבל  לא היו באמתחתם הצעות ממשיות. במהלך השלב הזה בשיחות ובעצם לאורך כל השיחות החשאיות, האיראנים חזרו וטענו כי הם מעולם לא שאפו לפתח פצצה גרעינית והעשרת אורניום מצדם נעשית בהתאם לזכותם על פי סעיף באמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני. כנגד טען המחבר כי תוכניתה הגרעינית של איראן מעוררת חשדנותה של הקהילה הבינלאומית בדבר השימושים הצבאיים בה, ועליהם להסכים לצעדים מעשיים להפגת החששות האלה. לאחר  שובו לוושינגטון, ב-5 במארס דיווח ברנס על היעדר התקדמות בשיחות לאובמה. הנשיא לא  נראה מאוכזב, כיוון שלא ציפה, לדבריו,  להתקדמות מיידית.

בחירתו של חסן רוחאני המתון לנשיא איראן ביוני  2013 (נכנס לתפקידו באוגוסט) יצרה הזדמנות. לרוחאני היה שותף בעל תושייה, שר החוץ ג'וואד זריף  ((Javad Zarif, שהחזיק בתואר דוקטור מאוניברסיטת דנוור (בה המורה שלו היה אביה של מדליין אולברייט). השיחות בערוץ החשאי בעומאן חודשו בספטמבר. בראש המשלחת האיראנית עמדו שני סגני שר החוץ, מג'יד תחת-רבנצ'י   (Majid Takht-Ravanchi) ועבאס אראגצ'י (Abbas Araghchi). שניהם היו בוגרי אוניברסיטאות במערב, הראשון בארה"ב והשני באנגליה, והשיחות איתם התנהלו באנגלית. הם היו דיפלומטים מקצועיים והמחבר חש הערכה כלפי כישוריהם. כבר בהתחלה האווירה בשיחות הייתה הרבה יותר מעודדת מאשר במארס. השיחות התרכזו בהשגתו של הסדר ביניים לשישה חודשים לפיו איראן תקפיא את תוכניתה הגרעינית ובתמורה ארה"ב תפשיר חלק מהכנסות שלה מהנפט שהוקפאו בבנקים זרים. הצד האמריקאי עמד על כך שההכנסות שיופשרו לא יעלו על 4 מיליארד דולר, בעוד הצד האיראני דרש 18 מיליארד. בסוף ספטמבר אובמה עדכן את ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו בדבר הערוץ החשאי. "נתניהו לא הופתע.., כיוון שלישראלים היו את המקורות שלהם באזור...הוא ראה את הערוץ החשאי כבגידה" (עמ' 377).

כתוצאה מהשיחות החשאיות בערוץ העומאני (שחלקן התנהלו בארה"ב ובז'נבה),  בנובמבר הושגה טיוטה להסכם ביניים אשר הוצגה בשיחות בפורום 1+5  בז'נבה בהמשך אותו החודש. זאת לאחר שארה"ב גילתה לעמיתיה  כי מקור המסמך שהוצג הוא במשא ומתן חשאי עם האיראנים. הסכם הביניים נחתם בז'נבה ב-24 בנובמבר 2013,  כאשר השלב המכריע והסופי בו הושג במשא ומתן בין קרי לזריף. היה זה צעד צנוע שהקפיא את תוכנית הגרעין האיראנית לשישה חודשים, ואף החזיר אותה לאחור בתחומים מסוימים, כמו מחויבותה להוציא מתחומה אורניום מעושר ברמה של  20%. הוסכם על פיקוח הדוק על מתקני הגרעין בנטאז ופורדו, בתמורה להפשרת 4.2 מיליארד דולר בהכנסות איראן מנפט במשך שישה חודשים, והקלה מתונה בסנקציות.

ברנס התכוון לפרוש משירות החוץ בסוף 2013, אבל קרי ואובמה ביקשו ממנו להמשיך בתפקידו. הנשיא, בשיחה עם המחבר תיאר אותו "כמקצוען אולטימטיבי" (עמ' 381).  ברנס העריץ מאוד את אובמה וקרי, והסכים להישאר בתפקידו עוד שנה, עד סוף 2014. במהלך שנה זו והמחצית הראשונה של 2015 [לא ברור האם ב-2015 הוא עדיין נחשב לעובד במשרד החוץ] ברנס סייע לגבש את הסכם הגרעין עם איראן שנחתם בווינה ביולי 2015. המעצבים העיקריים של ההסכם הזה היו קרי וזריף. לפי בקשתו של קרי, ברנס נפגש פעמים אחדות עם זריף במחצית השנייה של 2014. כמו כן [בתחילת 2015?] נפגש בחשאי בז'נבה עם שני סגני שר החוץ מהערוץ העומאני ורמז להם כי ארה"ב תוכל להסתדר גם בלי הסכם. "זה עזר להשיג את תשומת לבם" (עמ' 382). בהתאם להסכם, 98% ממאגר האורניום המעושר של איראן עמד להתפנות מתחומה ונקבעו אמצעי בקרה קפדניים על תוכנית הגרעין שלה בתמורה להפחתה הדרגתית בסנקציות נגדה. ברור כי ההסכם לא היה מושלם, ולוּ כיוון שמתקני העשרה של איראן לא פורקו – אבל היה זה הישג דיפלומאטי גדול.

איראן לה הֵפרה את הסעיפים בהסכם הנוגעים לתחום הגרעין, ואולם הנשיא דונלד טרמפ  הוציא את ארה"ב ממחויבותה להסכם במאי 2018. ברנס מותח ביקרות קשה על צעדו הזה של טרמפ וטוען כי מטרתו לא הייתה לשפר את ההסכם, אלא להציב יעד בלתי מציאותי והוא להכניע את איראן. ביטול ההסכם מצד ארה"ב פגע באמינותה של וושינגטון בזירה הבינלאומית כמחויבת להסכמים עליהם חתמה. במבט לאחור, ברנס סבור כי על ארה"ב היה לפני ההסכם ובעקבותיו לפעול בצורה יעילה בהתמודדות מול ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון (כמו בסוריה), כדי להוכיח לטהראן, כי הסכם הגרעין הוא  לא הסוף אלא ההתחלה בעמידה קשוחה נגדה.

ברנס: מגמות במדיניות החוץ האמריקאית, מִבוּש האב עד טראמפ, וציפיות לעתיד

ועידת מדריד באוקטובר 1991 הפגינה את מעמדה הדומיננטי של ארה"ב בעולם ופסגת כוחה של הדיפלומטיה האמריקאית. פרק הזמן החד-קוטבי של אמריקה בזירה הגלובאלית היה זמני. ארה"ב קיצרה את פרק הזמן הזה כתוצאה מטעויותיה: לאחור ה-11 בספטמבר 2001 היא בהדרגה המעיטה בערכם של הכלים הדיפלומטיים. ההתערבות הצבאית האמריקאית באפגניסטן (2001) ובעיראק (2003), שגבו מחיר כבד ולא השיגו את התוצאות המקוות, עוררו בציבור האמריקאי תרעומת כנה נגד פעולות צבאיות נוספות בארצות זרות. במקביל, עלו מעצמות אחרות – סין ורוסיה – ובמהלך המאה ה-21 העולם חדל להיות חד קוטבי.

ברק אובמה ודונלד טראמפ, שניהם הכירו בכך שארה"ב זקוקה לגישה חדשה בעולם, בו מעמדה המנהיג והתמיכה הציבורית בארצה בהמשך מנהיגותה, דועכים. אובמה ניסה להתאים את מדיניותה של ארה"ב למציאות החדשה באמצעות המודל של פתיחות פוליטית וכלכלית, ובריתות ושותפוּת עם ארצות אחרות.

טראמפ פעל מתוך שכנוע עמוק, חסר אחיזה במציאות, לפיו אמריקה נחלשה כיוון שהפכה לקורבן של הַסדר שיצרה בעצמה, ועל כן שאף לשבש את הסדר הקיים.  מנקודת ראותו, ארה"ב היא גוּליבר שעליו לנתק את קשריו עם הגמדים. הבריתות הן אבני רחיים על צווארה של אמריקה, סידורים רב לאומיים מגבילים אותה, והאו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים  מפריעים לה. במקום אינטרס עצמי נאור שהִנחה את אובמה ואת מדיניותה של ארה"ב ברוב התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כולל קידום זכויות אדם (במגבלות מסוימות ביחס למדינות בהן לארה"ב אינטרסים אסטרטגיים חשובים) –  טראמפ העלה  את הסיסמה "קודם כול אמריקה", כלומר הדגיש את האינטרס העצמי בלבד. הוא ויתר על הסכמים רב לאומיים בתחום האקלים והסחר וגם על הסכם הגרעין עם איראן, בלי להכין מבעוד מועד חלופה ריאליסטית להם. הוא גם התייחס בזלזול לדיפלומטים מקצועיים.

על אף שארה"ב כבר איננה מעצמה דומיננטית, כפי שהייתה בסיומה של המלחמה הקרה, היא עדיין תישאר מעצמה מרכזית, מעצמת מפתח (pivotal power), בעשרות השנים הבאות. נכסיה רבים. כל שנה משקיעה ארה"ב בהגנה יותר מאשר שבע המדינות המדורגות אחריה ביחד. הכלכלה האמריקאית נותרה הגדולה ביותר, המתאימה ביותר את עצמה לשינויים, והחדשנית ביותר בעולם. דמוגרפיה היא מקור נוסף לכוח האמריקאי, במיוחד אם ארה"ב תחדל להסב לעצמה נזק מעשי ומוסרי במדיניות ההגירה שלה. לארה"ב בעלות ברית רבות יותר ושותפים רבים יותר מאשר המדינות המתחרות בה. ברנס צופה התרכזות רבה יותר של ארה"ב באסיה. כמו כן מעריך כי האינטרס של רוסיה בשיפור היחסים עם אירופה וארה"ב עשוי לגבור, כתוצאה מתנועה איטית לקראת התנגשות בין מוסקבה לבייג'ינג במרכז אסיה.

הערות ביקורתיות שלי

להערכתי, בלתי מוצדק לראות בוועידת מדריד באוקטובר 1991 כאירוע המסמל את הפסגה במעמדה ובדיפלומטיה של ארה"ב בעולם. חשיבותה של ועידה בינלאומית נקבעת על פי תוצאותיה ולא על פי התפאורה שבה. ועידת מדריד הולידה שיחות עקרות בכל הערוצים, עד לעלייתה לשלטון של ממשלה חדשה בישראל בראשות יצחק רבין, שהשיגה התקדמות בערוץ השיחות עם הפלסטינים לא באמצעות מתכונת השיחות של ועידת מדריד, אלא דרך השיחות החשאיות באוסלו. תרומתה של ועידת מדריד לכינונו של ערוץ אוסלו הייתה לכל היותר משנית. אם נשפוט את מידת חשיבותו של אירוע היסטורי לפי התפאורה, הרי ועידת השלום באנאפוליס בנובמבר 2007, בהשתתפות נציגים מכ-40 מדינות, הייתה אירוע הרבה יותר מרשים. ואולם הוא נותר אירוע סמלי חסר חשיבות בדפי ההיסטוריה כיוון שהסתיים ללא תוצאות. במקום ועידת מדריד, סביר יותר לראות בפירוקה של בריה"מ בשלהי דצמבר 1991 תאריך סמלי לתחילתו של עידן חדש (אשר בפועל החל עוד קודם) שהתאפיין בדומיננטיות אמריקאית בזירה העולמית.

בסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופת האינתיפאדה השנייה נקט המחבר בעמדה מאוזנת לכאורה – אבל למעשה בנטייה פרו פלסטינית ברורה. גישתו בדבר הצורך להתקדם להסדר קבע במקביל להמשך האינתיפאדה – בלי להביא להפסקת האינתיפאדה ולמיגור הטרור בשלב ראשון – ממש זהה לעמדת שר החוץ המצרי עמרו מוּסא[3]. יש לציין כי עמרו מוסא פוטר על ידי הנשיא חוסני מובארק בתחילת האינתיפאדה השנייה ב-2001, כיוון שעמדתו הפרו פלסטינית חרגה מזו המקובלת על הנשיא המצרי.  המחבר מתעלם מכך כי הפלסטינים לא רק שלא קיבלו את מתווה קלינטון מדצמבר 2000, כי אם הגבירו את מעשי הטרור בשנים הבאות, וכי עצם האינתיפאדה השנייה הייתה הפרה בוטה של הסכם אוסלו מ-1993 וכל ההסכמים שנחתמו בעקבותיו (בהם הסכם אוסלו ב' 1995, הסכם ואי 1998, מזכר שארם-א-שייח 1999), בהם התחייב הצד הפלסטיני לא רק להתנער מטרור, אלא לפעול נגדו. בצילומים בסוף הספר מופיע ביקורו של ברנס במחנה הפליטים בג'נין ב-20 באפריל 2002 על רקע עיי החורבות במקום. מאידך גיסא, אין תצלום מאף אחד מהפיגועים הפלסטיניים הרבים שקדמו להרס שנגרם למחנה הזה, הרס שנגרם במסגרת הלחימה נגד מְבצעי הפיגועים האלה. האסוציאציה העולה בדעתי בעקבות החד צדדיות וסילוף המציאות הזו, היא הסתפקות בהבאת צילום מברלין החרבה בתום מלחמת העולם השנייה, כצילום יחיד לתיאור המלחמה הזו.

מסקנתו של ברנס בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא כי "ידידוּת אמיתית עם ישראל" מחייבת את ארה"ב לקדם פתרון של שתי מדינות, כלומר הקמת מדינה פלסטינית,  [פתרון] אשר בלעדיו עתידה  של ישראל  כמדינה יהודית ודמוקרטית יהיה נתון בסכנה (עמ' 404). במבט ראשון זאת נראית גישה הגיונית ונכונה,  ואף ידידותית לישראל מצד המחבר. ואולם בין השיטין במשפט הזה ישנה ביקורת על ישראל בתקופת שלטונו המתמשך של בנימין נתניהו (מאז 2009 שנמשך גם אחרי סיום כתיבת ספרו של המחבר ב-2018), תקופה בה ישראל לא רק התחמקה מקידום פתרון שתי המדינות, אלא בהמשך בניית ההתנחלויות הציבה  מכשולים למימושו. ואולם במקביל, המחבר בוחר להתעלם מהמכשולים הרבים שבצד הפלסטיני לביצוע פתרון שתי המדינות, כמו קיומם של כוחות פוליטיים וצבאיים כבדי משקל בזירה הפלסטינית, בדמותם של  החמאס והג'יהאד האסלאמי, השוללים מכול וכול את קיומה של מדינת ישראל, ודבקותן של כל המפלגות בזירה הפלסטינית בזכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם לתחומי מדינת ישראל. כיצד ישראל תוכל להמשיך להיות מדינה יהודית, אם זכות השיבה תוגשם;  והאם תהיה דמוקרטית כמו מדינת חמאס ברצועת עזה, או כמו בשלטון הרשות הפלסטינית בגדה (בשתי הישויות הפוליטיות הבחירות האחרונות נערכו ב-2006 וחסרים מרכיבים בסיסיים של חברה דמוקרטית כמו מערכת משפט עצמאית, עיתונות חופשית ועוד). והאם ניתן לצפות מהציבור בישראל וממשלתו לפעול במרץ להקמת מדינה פלסטינית, אחרי שצעד חד צדדי משמעותי לקראת הקמתה מצד ישראל, בדמות פינוי רצועת עזה ב-2005, הביא להפיכתו של השטח המפונה לבסיס טרור המאיים על מרכזי האוכלוסייה של ישראל. ברנס כלל אינו מעלה את השאלה, כיצד הקמת מדינת פלסטין, בתור מדינה אירידנטית (הרואה בערים כמו חיפה, עכו, לוד רמלה, יפו ערים פלסטיניות), אשר חלק משטחה נמצא תחת שלטונם של מיליציות  וארגוני טרור (ולא רק  ברצועת עזה, אלא גם במחנות פליטים בגדה המערבית), תביא לשלום וליציבות באזור.

המחבר מתעלם מכך, כי על אף כל הסכנות הקיומיות האלה למדינת ישראל כתוצאה מהקמת מדינת פלסטין, ממשלותיה של ישראל החל מהסכם אוסלו ב-1993 היו מוכנות  ליטול את הסיכון ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית, ואף הגישו הצעות קונקרטיות לגבולותיה ב-2000 וב-2008, שכללו למעלה מ-90% מהשטחים הפלסטיניים, על בסיס נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967.  כך שבניגוד לטענותיו החוזרות של ברנס, לפלסטינים היה בהחלט אופק מדיני לפני האינתיפאדה ובמהלך האינתיפאדה. כמו כן, בניגוד לטענתו של ברנס, לפיה תוכנית הנסיגה מעזה של ראש הממשלה אריאל שרון נועדה לאפשר לישראל לחזק את אחיזתה בגדה המערבית – התוכנית המקורית כללה במקביל לנסיגה מעזה, פינוי יישובים יהודיים מיהודה ושומרון.[4] יתרה מזו. ב-2005 שרון ומקורביו הגו תוכנית לפינוי ישובים בודדים נוספים ביהודה ושומרון על מנת להבטיח רציפות טריטוריאלית למדינה הפלסטינית. התוכנית אומצה בשם "תוכנית ההתכנסות" על ידי יורשו של שרון, אהוד אולמרט[5] – אך לא בוצעה בין היתר בעקבות התגברות ירי הטילים מרצועת עזה – אותו השטח שפינתה ישראל לא מכבר.

נטייתו, ולעתים אף עמדתו הפרו-פלסטינית הברורה של ברנס מקורה, לפחות חלקית, בהתעניינותו האוהדת בעולם הערבי. כאמור, עוד בתקופת לימודיו האקדמאיים הוא ביקר במדינות ערב, שמח על הצבתו בירדן בראשית שירותו הדיפלומטי, ובמסגרת תפקידו יצר קשרים עם "פעילים פלסטינים במחנות הפליטים" בארץ זו. המחבר  גם מציין כי אשתו ליסה, במהלך שירותה הדיפלומטי, ביקרה במחנות הפליטים הפלסטיניים בדמשק ועזה. בתור שגריר בירדן בראשית האינתיפאדה השנייה, המחבר היה מודע היטב לאהדה הרבה בארץ זו בפרט ובעולם הערבי בכלל לפלסטינים. כל הרקע הזה, יש להניח, תרם להבנתו לנקודת ראותם של הפלסטינים ביחס לסכסוך עם ישראל, ואף להתפתחות של רגש של אמפטיה כלפיהם. נוסף לסימפטיה כלפי הפלסטינים, בהמלצותיו לממשל האמריקאי נגד תמיכה חד צדדית בישראל במהלך האינתיפאדה, פעל המחבר לאור הכרתו כי מדיניות כזו מגבירה את העוינות כלפי ארה"ב בעולם הערבי ופוגעת באינטרסים אמריקאיים.

על רקע  ביקוריו וקשרים עם פלסטינים במחנות הפליטים מתעוררת שאלה: מדוע מצא לנכון להתעלם מדבקותם של הפלסטינים במחנות הפליטים בפרט ושל ההנהגה הפלסטינית בכלל על כל זרמיה בזכות השיבה של פליטי 1948 לדורותיהם למדינת ישראל? האם סבר כי הצגת העמדה הפלסטינית כהווייתה תקשה עליו להצדיק את עמדתו הפרו פלסטינית? האם בתור עוזר שר החוץ לענייני המזרח הקרוב לא היה מוּדע שאף מפלגה פלסטינית אינה מוכנה להכיר בקיומה של מדינת ישראל, גם לא בגבולות תוכנית החלוקה של החלטת העצרת הכללית של האו"ם מ-29 (כ"ט) בנובמבר 1947, כל עוד מדינה זו מוגדרת כיהודית?

בניגוד לשביעות רצונו מהצבתו בירדן בראשית דרכו הדיפלומטית ובהמשך ממינויו לשגריר בארץ זו – ב-2005 דחה ברנס את הצעתה של שרת החוץ קונדוליזה רייס להתמנות לשגריר בישראל. לדברי המחבר, הוא כבר הרגיש מותש מארבע שנות טיפולו בבעיות האזור בתפקידו הקודם. ואולם נראה כי זו לא הייתה הסיבה היחידה. המחבר, לדבריו, שמח ואף נכסף לשרת במדינות שחש סימפטיה כלפי עמיהם, שפתם ותרבותם: במונחים כאלה הוא משתמש  ביחס לערבים ורוסים – אך לא היהודים. יתרה מזו, שירות כשגריר בישראל היה כרוך למעשה בהבאת לידיעת הממשל את נקודת הראות הישראלית, תוך הבנה לפחות לחלקים בה – כפי שעשה ביחס לנקודת הראות הערבית בעת שירותו בירדן, וביחס  לנקודת הראות הרוסית בעת שירותו ברוסיה. סביר להניח כי ברנס צפה מראש כי אם ישרת בישראל, לנוכח היעדר סימפטיה כלפיה, הוא יתקשה למלא את שליחותו בה, שליחות הכוללת קידום הקשרים עם הארץ בה הוא מוצב.

אין זה מפתיע כי ברנס, כמי שהתעלם מהאיום הקיומי לישראל שנשקף מהפלסטינים והעולם הערבי והמוסלמי, בניהול המשא ומתן עם איראן התעלם גם מאיומיו החוזרים של המשטר בטהראן להשמיד את ישראל ומתמיכתו הצבאית בארגוני הטרור הפלסטינים השואפים לחסלה. באופן עקבי, כבר מתחילת שנות ה-2000, הוא יזם מהלכים לשיפור הקשרים עם איראן. לדעתי, ברנס טועה בהערכתו לפיה ניתן יהיה לרסן את המשטר המיליטריסטי והתפשטותי בטהראן, ואף בעתיד ניתן יהיה לנרמל את הקשרים איתו, כפי שנרמלה ארה"ב את קשריה עם סין הקומוניסטית.  קיצוניותו של המשטר האיראני מבוססת על דת הג'יהאד ולא על אידיאולוגיה, והריכוזים השיעים במזרח התיכון משמשים קרקע פורייה להתפשטותה של איראן. וזו מבוצעת על ידי משמרות המהפכה, המהווים מדינה בתוך מדינה. כל זה שונה מהמשטר הקומוניסטי הסיני בזמנו אשר קיצוניותו התבססה על אידיאולוגיה, אותה ניתן להגמיש ביתר קלות מאשר דת; לא עמדו לרשותו ריכוזי אוכלוסייה סינית שרצו לחבור למשטר הקומוניסטי, והמשטר נשלט בידי מפלגה, ולא ארגון צבאי.

חסרונו של הסכם הגרעין עם איראן משנת  2015 הוא לא רק בכך שמקבע את מצבה של איראן כמדינה סף גרעינית, שיכולה להפוך למדינה גרעינית בעיתוי הנוח לה – מצב שבמידה מסוימת מבטל את ערכו. ביטול הסנקציות כתוצאה מההסכם הזה, מגדיל את יכולותיה של איראן לפתח נשק קונבנציונאלי ולהגביר את התפשטותה האזורית. על כן, מלבד מלחמה, הדרך שנותרה להיאבק נגד המשטר בטהראן הייתה צריכה להיות להחמיר בסנקציות ולהחרימו.

בשאלת השתלטותה של רוסיה על חצי האי קרים ב-2014 ותמיכתה הצבאית בבדלנים הרוסים במזרח אוקראינה, ברנס אינו מציע פתרון אפשרי למשבר. לעומתו, דיפלומטים אמריקאים בעלי שיעור קומה (הנרי קיסינג'ר, זביגנייב בז'ז'ינסקי) הציעו מתווה ריאליסטי לפתרונו: להשלים עם סיפוח חצי האי קרים לרוסיה, כיוון שזו עובדה קיימת שאין אפשרות לשנותה (רוב תושבי קרים הם רוסים ותמכו באיחוד מחודש עם ארצם); ובשאלת אוקראינה לנסות להגיע לפשרה כמו לפיה אוקראינה לא תוכל להיות חברה בנאט"ו, אך תוכל להצטרף לאיחוד האירופי. מכל מקום, רק הסדר פשרה בין רוסיה למערב בשאלת אוקראינה יוכל להסיר אבן נגף בקשרים בין רוסיה למערב. אחרת, הסוגיות האלה תמשכנה לפגוע בכל הצדדים המעורבים בשאלת אוקראינה (אוקראינה, רוסיה והמערב), בלא פתרון בעתיד הנראה לעין וללא אופק מדיני.

---

[1] כבר ב-2007 לארה"ב הייתה תוכנית להציב מיירטי טילים בפולין, ורדאר נגד טילים בצ'כיה. התוכנית נועדה להגן מפני איום טילים מאיראן. המחבר יעץ לממשל לא להיחפז במימוש תוכנית זו ולנסות לקשור אותה בהשגת שיתוף פעולה מצד רוסיה נגד תוכנית הטילים והגרעין של איראן. אבל ממשלו של בוש דבק בעמדתו, רוסיה ראתה בהצבת המערכת נגד טילים כמכוונת נגדה, ואם לא כעת, הרי כשלב לעתיד לבוא, לאחר שתעבור שכלול. מכל מקום, התוכנית לא יצאה אל הפועל לא בממשל בוש ולא בממשל אובמה.

[2] ב-2004 צורפו לנאט"ו בולגריה, אסטוניה, לטוויה, ליטא, רומניה, סלובקיה וסלובניה.

[3] عمرو موسى، كتابيه. الكتاب الأول: النشأة وسنوات الدبلوماسية. دار الشروق 2017.

מוסא, עמרו. הרישוּמָה שלי. הספר הראשון: חיי המוקדמים ושנות הדיפלומטיה. (קהיר, 2017).

[4] בתוכנית המקורית שהוצעה לאמריקאים בפברואר 2004 התכוונה ישראל, נוסף לפינוי כל היישובים מעזה, לפנות 17 יישובים ביהודה ושומרון, בהם התגוררו כ-15,000 מתיישבים. ואולם בבדיקה חוזרת של התוכנית על ידי הצוות האמריקאי, הוא הגיע למסקנה כי פינוי 17 היישובים עלול להיות מסוכן, בהיעדר ברשות הפלסטינית גורם שיוכל לקבל אחריות על השטח שיְפוּנה. לכן הוסכם על מהלך מוגבל: לפנות 3 [4, ולא 3, טעות של ויסגלס] יישובים בשומרון. ויסגלס, דב. אריק שרון – ראש ממשלה: מבט אישי (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012), עמ' 227.

[5]  ויסגלס, דב. אריק שרון.