פוזנר, ולדימיר.
פרידה
מאשליות: על עצמי, על התקופה ועל רוסיה בכנות מחרידה (מוסקבה, 2013). 479 עמ'. ללא מפתח שמות; בספר
צילומים רבים. [סיכום ספר]
Познер, Владимир. Прощание с иллюзиями (Москва:
АСТ, 2013) [רוסית]
קורות
חייו והשקפת עולמו של ולדימיר פוזנר (Pozner), עיתונאי ואיש תקשורת סובייטי-רוסי ואמריקאי, יליד 1934. הספר
נכתב במקור באנגלית, פורסם בארה"ב ב-1990 ונכנס לרשימת רבי המכר. המחבר תרגם
את הספר לרוסית כעבור 18 שנה. במקום לנסות
להתאים את הגִרסה הרוסית לדעותיו החדשות, הוא העדיף להשאיר את ספרו נאמן למקור,
תוך הוספה בכתיב שונה את הערותיו על הדעות בהן החזיק בעבר ואת השקפתו החדשה. הספר
מתרכז בפעילותו של פוזנר בעידן הסובייטי. הסיכום משקף את גרסת המחבר כולל דעותיו והסבריו [מלבד הערות
קצרות בסוגריים מרובעים]. את הערותיי הביקורתיות הוספתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.
מוצאו ונעוריו: צרפת,
ארה"ב ומזרח גרמניה (1952-1934)
סבו של המחבר מצד אביו נולד
כיהודי באימפריה הרוסית, אך התנצר. התנצרותו אִפשרה לו ללמוד במוסד יוקרתי בפטרבורג, והוא אף נשלח
אישית על ידי הצאר ניקולאי ה-2 לארה"ב
לרכוש נשק עבור רוסיה. אביו של המחבר, ולדימיר פוזנר, יליד 1908, התבייש
במוצאו היהודי ומעולם לא ביטא בדרך כלשהי
את השתייכותו ליהודי רוסיה, כמו בידיעת יידיש. האב ראה את עצמו חלק מהאינטליגנציה
הרוסית. ב-1922 הסב עם משפחתו היגר מרוסיה, ובהמשך, בנו ולדימיר, כבר בתור אדם
בוגר עבר לפריס. שם עבד בתעשיית הקולנוע
ובסביבות 1930 הכיר את אשתו הצרפתייה, ז'רלדין לוטן (Geraldine
Lutten) . המחבר, ולדימיר פוזנר, נולד ב-1934 בפריס ונטבל בטקס קתולי.
ואולם האב ולדימיר עדיין לא רצה ילד, כי אם להמשיך לבלות. לכן, האם לקחה את בנה בגיל 3 חודשים
לארה"ב (בארץ זו היו לה קרובי משפחה),
שם הוא התגורר עם אימו עד גיל 5, ורק ב-1939 בגיל 5 לראשונה הכיר את אביו שבא
להחזיר את משפחתו לצרפת. לאחר שובה של המשפחה לצרפת, ב-1940 נכבש חלקה הצפוני בידי גרמניה הנאצית. תחת הכיבוש ריחפה על אביו סכנת מוות בתור יהודי
מבחינת הגזע; בתור מרקסיסט אוהד את בריה"מ (על אף שלא היה מעולם חבר במפלגה
הקומוניסטית); ובתור חבר במחתרת הצרפתית. ב-1940 המשפחה עברה לצרפת החופשית, לעיר
מרסל, ולבסוף מפורטוגל הפליגה לארצות הברית.
משפחת פוזנר התגוררה בניו יורק,
ובדומה לצרפת, האב עבד בתעשיית הקולנוע, בחברת בת של MGM, כמהנדס
קול, והכנסתו הייתה גבוהה מאוד. המחבר למד בבית ספר פרטי בו למדו גם שחורים. אביו
חינך אותו לתעב גזענות מכל סוג וטען באוזניו כי בבריה"מ אין גזענות. פוזנר
היה תלמיד מוכשר מאוד, אך אהב ללכת מכות, ובזכות היותו גבוה וחזק מבני גילו היה
מנצח בקרבות. מנהלת בית הספר פתרה את הבעיה בכך שהקפיצה אותו כיתה, בה מצא את עצמו
עם תלמידים לא פחות חזקים ממנו. האווירה בבית הספר היסודי הייתה ליברלית ושיטות
הלימוד יצירתיות, להנאתו של המחבר. לעומת זאת התיכון בו למד היה אליטיסטי וקשיח. חייו
בארה"ב קשרו אותו למדינה זו מבחינת התרבות וההווי. בתור נער, ועד עצם היום הזה, הוא אוהב את משחק הבייסבול,
מוזיקה שחורה וג'ז.
בסביבות 1940, אביו של המחבר,
על פי בקשתו, קיבל דרכון סובייטי מהקונסוליה של בריה"מ בניו יורק. רק בתקופה
מאוחרת יותר נודע למחבר כי אביו, בעת שהתגורר בארה"ב בשנות ה-40, פעל בשירות
המודיעין הסובייטי. ב-1995 בעיתונות האמריקאית פורסמו מסמכים שהוכיחו זאת. האב
לא היה סוכן מקצועי ולא קיבל כסף עבור שירותו, כי אם פעל ממניעים אידיאולוגיים
(עמ' 95, 265). בעקבות התפתחות
"המלחמה הקרה", בארה"ב נוצרה אווירה אנטי סובייטית, והמחבר בתור
נער, חטף מכות על דעותיו האוהדות את בריה"מ. על רקע האווירה הזו ופיטוריו של אביו ממקום
עבודתו בגין סירובו לוותר על האזרחות של בריה"מ, בסוף 1948 היגרה המשפחה
מארה"ב למזרח גרמניה.
אביו חלם לחיות בבריה"מ
ודיבר על כך עם הקונסול הסובייטי בניו יורק, אך הקונסול לתדהמתו של האב נתן לו תשובות מתחמקות. לפתע, לשמחתו הרבה,
קיבל האב הצעה לעבוד בחברת סרטים של
בריה"מ (Sov-eksportfil'm) באזור
הכיבוש הסובייטי של גרמניה (בדיעבד מבין פוזנר הבן כי המִשרה ניתנה לאביו בזכות היותו סוכן חשאי) .
במזרח גרמניה שוב פנה האב, הפעם לשגריר הסובייטי בארץ זו, בבקשה להגר לבריה"מ
ושוב נתקל בהתחמקויות. בדיעבד ברור למחבר כי הקונסול בניו יורק והשגריר במזרח
גרמניה למעשה הצילו את חייו של אביו, וכי לוּ האב היה חוזר לבריה"מ בתקופה
הזו של שלטונו של סטאלין, קרוב לוודאי היה מוּצא להורג כאויב העם ושאר בני המשפחה
היו מוגלים למחנות עבודה. המשפחה התגוררה במזרח גרמניה בין השנים 1952-1948, שם עסק האב בשיקום תעשיית הסרטים בארץ זו, שנועדה
לשמש למטרות תעמולה.
לאור כוונת משפחת פוזנר להשתכן במוקדם
או במאוחר בבריה"מ, במזרח גרמניה למד המחבר בבית ספר סובייטי, כדי לקבל תעודת
בגרות רוסית. בית הספר הזה היה מיועד לקצינים וסמלים בשנות ה-20 ואף ה-30 לחייהם,
אשר חוו את גיהינום המלחמה, ומפאת המלחמה לא הייתה להם תעודת בגרות. חבריו לספסל
הלימודים, ככלל, התייחסו אליו בעדינות
ובהתחשבות. עם זאת היו גם מקרים של עוינות וחשש, שמקורו במשטר הסטליניסטי, ליצור קשר עם זר. בית הספר הזה הכין את פוזנר להתנהגות
קונפורמיסטית – דבר שנגד את החינוך הליברלי שקיבל בארה"ב.
כבר בשלב הזה של חייו, בגיל
הנעורים, חש פוזנר בפער בין האידיאולוגיה
הסובייטית למציאות, אך הוא העדיף להתעלם מכך, כפי שעשו אנשים מבוגרים ומנוסים רבים
במערב, שנמנו על אוהדיה של בריה"מ. הפער התבטא ברמת החיים הנמוכה של רוב רובם
של האזרחים הסובייטים, עד שהמצב הכלכלי
בגרמניה ההרוסה שלאחר המלחמה – בהשוואה
למצב בבריה"מ אף לפני המלחמה – נראה
בעיניהם כחברת שפע. בניגוד לתושביה של בריה"מ שגרו ברובם בדירות משותפות
וסבלו ממחסור במוצרי מזון בסיסיים – בגרמניה אנשים מן השורה גרו לפני המלחמה בדירות
פרטיות עם טלפון, וגם לאחר ההרס של המלחמה נותרו
במרתפיהם נקניקיות וגבינות.
החיים בבריה"מ: סוף עידן
סטאלין, לימודי ביולוגיה וראשית פעילותו הספרותית (1961-1952)
פוזנר הגיע עם משפחתו למוסקבה
ברכבת מברלין בדצמבר 1952. הנסיעה לבריה"מ הייתה בשבילו כמו להגשים חלום,
וכאשר הרכבת חצתה את הגבול דמעות ניכרו בעיניו (עמ' 132). בתחילה, משפחתו התגוררה
כשנה במלון מפואר (Metropol) במרכז מוסקבה. בהדרגה עתיד היה ללמוד המחבר על
תנאי צפיפות המגורים הקשים במוסקבה באותה תקופה: 10-8 אנשים התגוררו לעתים בחדר
אחד. במשך חודשים ארוכים, אביו, על אף היותו מומחה בתחום תעשיית הקולנוע, לא היה
מצליח למצוא עבודה. רק בתקופה מאוחרת יותר התברר למחבר כי הדבר היה קשור למסע
האנטישמי שבסוף עידן סטאלין (וגם לשהותו הארוכה של אביו בחו"ל), כשביטויו
הבולט היה "פרשת הרופאים". בינואר 1953 קבוצת רופאים בכירים, רובם
יהודים, הואשמו בניסיון להרעיל את ההנהגה הסובייטית. בזמן הפרשה המחבר היה מודע
לכך כי רוב הנאשמים הם יהודים והתעוררו בו ספקות לגבי נכונות האישומים. בפרספקטיבה
של זמן, סבור המחבר כי גורמים רציונאליים הִנחו את מדיניותו של סטאלין כלפי
היהודים (על אף קיומו של מרכיב פרנואידי בה): הוא ראה ביהודים גורם המסכן את
שלטונו, כשפרשת הרופאים נועדה לשמש עילה להגליית "כל היהודים הרחק מעבר ל[הרי]
אוּרל" (עמ' 140). [להערכתי, במדיניותו של סטאלין כלפי היהודים היה גם מרכיב
אנטישמי; ובכוונתו של סטאלין הייתה להגלות כנראה בעיקר את יהודי מוסקבה ולנינגרד,
ובוודאי לא את "כל" יהודי בריה"מ.]
בתקופה הרבה יותר מאוחרת גילה
המחבר כי לרופאה ש"חשפה" את "הרוצחים בחלוּקים הלבנים" (כדברי
כלי התקשורת הסובייטיים), לידיה טימאשוק (Lidia
Timashuk), בעצם לא היו כוונות זדון. מִכתבה משנת 1948, שהתייחס לדיאגנוזה
שגויה של רופאים, נוצל בידי משטרו של סטאלין לביוּם פרשת הרופאים ב-1953. לאחר מות
סטאלין, השלטון הסובייטי התנער מן הפרשה והפך את טימאשוק לשקרנית ולשעיר לעזאזל,
וכל מאמציה לטיהור שמה, עד יום מותה ב-1983, לא הועילו (עמ' 139).
בהיוודע מותו של סטאלין במארס
1953, הרגיש המחבר צער רב, כיוון שראה בו אישיות גדולה שהביסה את משטרו של היטלר.
עם זאת, בתור מי שלא נולד וחונך מילדותו בבריה"מ, כבר אז לא ראה בו מעין אל
וגאון רב תחומי. בעת שזכה לעבור – בזכות קשרים – על פני גופתו של סטאלין, נדהם
מגודל נחירי אפו, ובכך הבין כי אם זה מה שמעסיק את מחשבותיו, הרי משהו חסר בצער
שלו על מותו (עמ' 142). זמן קצר לאחר מותו של סטאלין, התקבל פוזנר האב לעבודה
בחברת סרטים Mosfil'm בתפקיד
של מהנדס, אך מתחת לכישוריו. האֵם התחילה לעבוד כקריינית בשידורי רדיו מוסקבה
בצרפתית, והמשפחה קיבלה דירה בת שני חדרים במוסקבה.
המחבר, מצִדו, למד
באינטנסיביות כדי להתקבל ללימודי ביולוגיה
באוניברסיטה של מוסקבה, ובמבחנים צבר את מספר הנקודות הדרוש לכך – אך לתדהמתו לא
התקבל. אישה אחת מהפקולטה לביולוגיה גילתה לו בסוד כי לא קיבלו אותו כיוון שגדל בחו"ל, אביו מהגר חוזר, ושם משפחתו יהודי. המחבר היה
המום על כך שאפליה על רקע לאומי מתרחשת בבריה"מ.
כאן מן הראוי להביא את תמצית
יחסו של פוזנר למוצאו היהודי. אף שאימו
הייתה צרפתייה ואביו התנער מיהדותו ושאף להיטמע בחברה הרוסית, הרי המחבר בגלל שם
משפחתו ומוצאו של האב בכל זאת הרגיש איזשהו קשר לעם היהודי – מה עוד שקיומה של
אנטישמיות בבריה"מ הזכיר לו מדי פעם את מוצאו מצד האב (עמ' 257-255). עם זאת,
הוא לא ראה עצמו יהודי, לא התעניין בעברית ובתרבות יהודית, ולא חש גאווה לנוכח
ניצחונותיה של ישראל ב"מלחמת ששת הימים" ביוני 1967 (עמ' 258) [אין אצלו
דיון כלשהו בסכסוך הישראלי-ערבי.] [כנראה,
בין היתר, בגלל מוצאו וכמעט היותו בעצמו קורבן של אנטישמיות רק בגלל שם משפחתו]
הוא סלד מאנטישמיות, וב-1954 אף הִכה קשות סטודנט אנטישמי (עמ' 255-253).
לאחר שפוזנר סיפר לאביו על
הסיבות לאי קבלתו ללימודים, האב היה נזעם,
ולמחבר נדמה היה כי פנה לוועד המרכזי של המפלגה – אך כיום הוא סבור כי התקבלותו ללימודים התאפשרה לבסוף בזכות קשריו של אביו עם
ה-ק.ג.ב. ב-1956 ניסה שירות הביטחון הזה
לגייס גם את פוזנר הבן לשורותיו, תוך איומים. הארגון הועיד לו תפקיד להלשין על
חבריו הסטודנטים ועל זרים. למרות שפוזנר, לדבריו, לא הסכים להצעה, מאז 1956 סוכן ק.ג.ב בדרג של קצין קיים איתו
מפגשים, בהם נדרש המחבר לספר על אנשים איתם נפגש ועל הלכי רוח פוליטיים בחוגים
איתם בא במגע. לדברי פוזנר, הוא מסר לקצין ה-ק.ג.ב חוות דעת חיוביות על כל האנשים
איתם נפגש (עמ' 270-269).
בעת התקבלותו של פוזנר לקומסומול
(ארגון הנוער הקומוניסטי) ב-1955-1954 למד להכיר כי התהליך הזה נושא אופי פורמאלי
וציני. ב-1956 הקריאו לסטודנטים את נאומו הסודי של מנהיגה של המפלגה הקומוניסטית של
בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב, אותו נשא בקונגרס ה-20 של המפלגה ובו חשף את פשעי
סטאלין [בעיקר נגד חברי המפלגה]. פוזנר לא הופתע לגמרי מתוכנו של הנאום, כיוון
שכבר ב-1955 הכיר את חברו של אביו, בשם יוסף גורדון [יהודי], שב-1937 נידון על לא
עוול בכפו ל-10 שנות מאסר, אך שוחרר ב-1954.
ב-1957, על אף שעדיין האמין
באידיאולוגיה הסובייטית, הרגיש פוזנר געגועים
רגשיים עזים לארה"ב, בה ראה את מולדתו. המשימה שהטיל עליו ה-ק.ג.ב,
לעקוב אחר המשלחת האמריקאית במהלך פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי במוסקבה ב-1957, עוד
יותר חיזקה את רצונו לחזור לארה"ב. מכל מקום, המחבר ויתר על תוכניתו, כיוון שבאותה שנה התאהב בסטודנטית
שהכיר, איתה התחתן ב-1958. שמה ולנטינה צ'מברדז'י (Chemberdzhi), (אביה ארמני), והיא אם בתו קטיה (Katia), ילידת 1960.
בתום חמש שנים, סיים פוזנר את
לימודי הביולוגיה בהצטיינות, על אף שכבר בשנה הראשונה ללימודיו הרגיש שלא בחר
במקצוע המתאים וכי נטיותיו הן בתחום מדעי הרוח. בשנתיים האחרונות ללימודיו הוא
הִרבה לקרוא שירה אנגלית קלאסית וניסה לתרגמה לרוסית. ב-1959(?) לאחר סיום
הלימודים עסק בתרגום טקסטים בתחומי הרפואה והביולוגיה מרוסית לאנגלית. אֵם אשתו,
ללא ידיעתו, העבירה את תרגומי השירה שלו לסמואיל מרשק (Samuil
Marshak) (1964-1887), אחד מגדולי משוררי הילדים בעידן הסובייטי ומתרגם
מיטב השירה האנגלית הקלאסית. מרשק, לשמחתו של פוזנר , קיבל אותו לעבודה כמזכירו
הספרותי. תפקידו היה לענות באנגלית ובצרפתית על המכתבים שהיה מקבל המשורר. מרשק
הבטיח לפוזנר לעזור לפתח את כישוריו
הספרותיים ולפרסם משהו, אם הוא יהיה ראוי לכך. פוזנר עבד עם מרשק שנתיים וחצי, והמשורר מעולם לא סיפר לו כי עד
1920 הוא חיבר שירים על נושאים ציוניים ויהודיים [באותה תקופה עבר כזה היה בעייתי,
בלשון המעטה.] . פוזנר מציין לזכותו של מרשק כי בספרי השירה לילדים שחיבר, הוא אף
פעם לא הזכיר את סטאלין (עמ' 196). המשורר
נהג לעבוד קשה, מ-9 בבוקר עד 9 בערב; היה מרבה לשכתב את מה שכתב מתוך שאיפה מתמדת
לשפר את הטקסט ומוּדעוּת כי לעולם לא יגיע לאידיאל אליו נכסף. בתקופת עבודתו של
פוזנר עם מרשק הוא היה אדם בודד, חולה בסרטן ונזקק לאדם קרוב בדמותו של המחבר (עמ'
201).
[במקביל לעבודתו עם מרשק?] החל
מ-1959 עבד פוזנר ב"ספרייה הממלכתית הכלל ארצית לספרות זרה" (VGBIL)
, שהייתה בהנהלתה של מרגריטה רודומינו (M.I. Rudomino). הספרייה היוותה מעין נווה מדבר בעולם הספרותי המצונזר של
בריה"מ, בו ניתן היה למצוא ספרות עכשווית מארצות זרות, שלא הייתה ניתנת להשגה
בספריות אחרות. בספרייה התנהלו גם סמינרים בנושאים כמו ספרות אנגלית, גרמנית
וצרפתית, בשפת המקור של הספרים. המחבר, בזכות קשריו של אביו, היה מקבל בסוף שנות
ה-50 ותחילת שנות ה-60 ספרים חדשים מארה"ב, כמעט ללא החרמות מצד הצנזורה.
מנהלת הספרייה קיבלה את הצעתו של פוזנר לתת הרצאות על חידושים בספרות האמריקאית.
הוא גם עמד על כך כי הרצאותיו תינתנה ללא
תשלום, כדי שירגיש חופשי לדבר כרצונו. פוזנר זוקף לזכותה של המנהלת שהיא לא צחקה
מהצעתו הנאיבית, וכנראה גם בזכותה נמנעו ממנו "אי נעימויות" בגלל דיוניו
בספרות "חתרנית". ואכן, בהרצאותיו נדונו ספרים שהיו מחוץ להישג ידו של
קורא רגיל, מפאת הצנזורה – כמו ספרו של ליאון יוריס, "אקסודוס", המתאר באהדה
את הקמתה של מדינת ישראל. הרצאותיו זכו לפופולאריות רבה, בין היתר, כיוון שדיבר
במבטא אמריקאי טהור. כעבור שנה, בהרגישו כי אין מתערבים בתוכן הרצאותיו, הסכים
לקבל שכר. המנהלת, רודומינו, היא שייסדה את הספרייה עוד ב-1926 ועמדה בראשה עד
שסולקה לפנסיה ב-1973, כיוון שבִתו של ראש ממשלת בריה"מ, אלכסי קוסיגין, חשקה
במִשְׂרת המנהלת (עמ' 216-215).
פעילותו העיתונאית: נוֹבוֹסטי, Soviet Life וּספוּטניק (1970-1961)
ב-1961 בגיל 27 הגיע פוזנר
למסקנה כי הוא אינו רוצה להיות ביולוג וגם לא מתרגם של ספרות קלאסית. באותה שנה הוקמה
"סוכנות הידיעות נוֹבוֹסטי" [שנועדה להפיץ תעמולה סובייטית בחו"ל
והייתה קשורה ל-ק.ג.ב], ובזכות שליטתו בשפה האנגלית הוצע לו לעבוד בה בתור עורך
בכיר. משכורתו במשרתו החדשה – משכורת לה נזקק בתור איש משפחה– הייתה הרבה יותר
גבוהה מזו בה עבד אצל מרשק. במשך שנתיים
עבד פוזנר בעריכת טקסטים שכתבו אחרים ואשר נשאו אופי אנטי אמריקאי. רק בסיום
עבודתו ב"נובוסטי" נודע לו כי הוא עבר עבור ה-ק.ג.ב, ועל כן שמח כי מצא
מקום עבודה חדש. [נראה כי הטענה הזו בלתי מדויקת. כזכור, מתוך דבריו של המחבר עצמו
משתמע כי הוא עבד למעשה עבור ה-ק.ג.ב כבר
מאז 1956, כשתפקידו היה למסור מידע מחשיד על אנשים איתם קיים קשר, והוא מילא את
המשימה הזו שנכפתה עליו בצורה מתחמקת ובלתי יעילה.] מכל מקום, הקשר בין פוזנר לבין
ה-ק.ג.ב הופסק בסביבות 1964-1963, כאשר פוזנר לא הסכים לצאת בשירות הארגון
לבולגריה בדרכון שוויצרי, ואף הוסיף כי אנשי ה-ק.ג.ב נמאסו עליו (עמ' 270-269).
לאחר שעזב את
"נובוסטי", עבודתו החדשה הייתה כעיתונאי בכתב עת סובייטי בשפה האנגלית
בשם Soviet Life, שיועד לארצות הברית. היה זה שופר תעמולה מובהק שכוון להציג את
החיים בבריה"מ באור חיובי, תוך הימנעות משקרים גסים. פוזנר עבד בכתב העת הזה
בהתלהבות וראה בעבודתו מעין המשך והשלמה לעבודתו בספרייה לספרות זרה: אז ניסה
להסביר את ארה"ב לקורא הסובייטי, וכעת – לאפשר לקורא האמריקאי להכיר את
המציאות הסובייטית. תפקידו העיתונאי הקנה לו את ההזדמנות לבקר ברחבי בריה"מ. בעבודתו
העיתונאית התכוון לספר את האמת, במגבלות השיטה הסובייטית, אך למעשה סטה מן העיקרון
הזה ממגוון סיבות: חשש לגורלו ולגורל משפחתו, פטריוטיות, וחוסר רצון לספק
"תחמושת" לאויבי המשטר הסובייטי.
ב-1967 הצטרף פוזנר למפלגה הקומוניסטית. זאת לאחר התלבטויות רבות ובתקווה
לשנות את המצב מבפנים.
ב-1967 נוסד כתב העת הסובייטי
"ספּוּטְניק", שנועד להפצה במערב. היה זה כתב העת הסובייטי הליברלי
ביותר והפופולארי ביותר במערב, שהגיע בשיאו לתפוצה של כמיליון עותקים. מהסיבות
האלה עבר המחבר ב-1967 לעבודה בו והתמנה למזכיר אחראי. בתקופת עבודתו כעיתונאי
קיים פוזנר קשר עם כתבים אמריקאים, באוזניהם
לפעמים התבכיין על המצב בבריה"מ. ב-1968 נאלץ המחבר שוב לפגוש את אותו
קצין ב-ק.ג.ב איתו קיים קשר עד סביבות
1964-1963. היה זה בעקבות השתתפותו של פוזנר בארוחת ערב עם דיפלומטים זרים,
שבמהלכה מצא המחבר לנכון לספר, ללא מורא, על המצב בבריה"מ, כולל קיומה של אנטישמיות.
קצין ה-ק.ג.ב הציג בפני פוזנר את הנוסח המדויק של דבריו באירוע (כנראה מישהו הלשין
עליו), והזהיר כי המסמך הזה אמוּר היה לשים קץ לעבודתו המקצועית ולהביא למאסרו –
אך רק בזכות אביו, אשר אותו הוא מכיר ואת שירותו מוקיר, נמנע ממנו עונש (עמ'
266-265).
יחסיו של פוזנר עם אביו היו
מורכבים. היו תקופות ארוכות בחייו בהם שנא את האב, כמו בעקבות איומו של אביו
עליו ב-1957 להסגירו ל-ק.ג.ב, על רקע
רצונו לחזור לארה"ב. סלידתו של הבן מהאב אף גברה באמצע (?) שנות ה-60,
לאחר שאביו הכחיש באוזניו נמרצות כי הוא
בוגד באימו, בעוד הבן ידע בוודאות כי אלה הם פני הדברים. ואולם התקף הלב הקשה שעבר
האב ב-1969 קירב את הבן לאביו. התקף הלב נגרם כנראה במידה רבה כתוצאה מפסילה על
ידי השלטונות של שיטה חדשה לתמלוגים ליוצרי סרטים, שיטה אותה ניסה לקדם פוזנר האב.
האב רצה להכניס את ההצלחה הקוּפתית של
הסרט כאחד המרכיבים בקביעת גובה התמלוגים
של יוצריו. אי קבלת ההצעה הביאה ליציאתו המוקדמת של האב לפנסיה בגיל 60, ב-1968.
האב המשיך בעקשנות להאמין במשטר הסובייטי – אך המחבר מניח כי בוודאי תקפו אותו גם
פרקי ייאוש: הרי הוא ויתר על קריירה מזהירה בארה"ב, בבריה"מ לא הצליח
להגשים את עצמו, ופגע באשתו בהביאו אותה לארץ זרה. מותו של אביו ב-1975 היסב למחבר יגון;
ואימו איבדה את העניין בחיים ונפטרה
ב-1985.
ב-1970 עזב המחבר את עבודתו
ב"ספוטניק" מסיבות אחדות. בתור עורך לא נותר לו זמן לכתיבה. כמו כן, החליט
לעזוב את "ספוטניק", כיוון שבעקבות דיכוי הניסיון לכונן משטר קומוניסטי
"עם צלם אנוש" בפראג ב-1968,
מידת הליברליות של כתב העת ירדה. המחבר הזדהה עם המשטר הקומוניסטי הליברלי שהוקם
בצ'כוסלובקיה באביב 1968, ועל כן הפלישה הסובייטית לארץ זו באוגוסט, שנועדה למגר את המשטר הזה, הסבה לו
דיכאון. במבט ראשון, לדבריו, היה אמור לגנות את הפלישה – אך בחר להצדיקה מאותן
הסיבות שהִנחו את תוכן כתבותיו העיתונאיות וכבר פורטו לעיל,
כמו פחד לגורלו ולפגיעה במשפחתו,
ופטריוטיזם הכולל עדיין אמונה במודל הסוציאליזם הסובייטי. במסגרת שירותו את
התעמולה הסובייטית מצא פוזנר לנכון לחזור על הטיעון הרשמי לפיו התכוון המערב לכונן
בפראג משטר הנוח לו, וכי לנוכח הימצאותה של
צ'כוסלובקיה במרכז אירופה, מצב זה יצר איום על בריה"מ ובעלות בריתה. הטיעון
הזה נראה לו הגיוני גם היום, אך כיום הוא סבור שאין בו להצדיק את הפלישה הסובייטית
(עמ' 323).
להתפטרותו מ"ספוטניק"
הייתה גם סיבה אישית. ב-1967, לאחר נישואים של כ-10 שנים עם ולנטינה צ'מברדז'י,
הזוג נפרד, בעיקר בגלל פרשת אהבה מחוץ לנישואים שהייתה למחבר. (לאחר הגירושים
נשמרו קשרי ידידות בין בני הזוג) (עמ' 175). לאחר גירושיו, במהלך עבודתו
ב"ספוטניק" הוא התאהב באחת העובדות, שלא מכבר נפרדה מבעלה, יקטרינה
(קטיה) אוֹרלוֹב, איתה התחתן ב-(?)1969. כיוון
שבתור עורך אחראי הוא חתם על כל חומר שהודפס, כולל של אהובתו, נוצרה בעיה אתית (עמ' 290). במאמר
מוסגר יצוין כי לאחר 37 שנות נישואים, ב-2005 נפרד המחבר מאשתו השנייה, בגלל
שבאותו הזמן התאהב באישה אחרת – על אף שכדבריו, בתקופה זו היה כבר מבוגר ונשוי
(עמ' 477). שמה נדז'דה סולוביוֹב (Nadezhda Solovev) ובה הוא קשר את המשך חייו.
פרשן ברדיו: קולו של הקרמלין
בארה"ב (1986-1970)
עזיבת "ספוטניק" לא
הייתה קשה עבור פוזנר בגלל שבאותה שנה, 1970, התקבל לעבוד ברדיו הממלכתי כפרשן
בשידורים שכוונו לצפון אמריקה ואנגליה. (הגוף הרשמי שהעסיק אותו היה "הוועדה
הממלכתית לרדיו ולטלוויזיה".) הוא שידר פרשנות אותה כתב בעצמו באנגלית, בלי
הצורך להגיש את החומר לצנזורה (עמ' 291). זאת בניגוד לשאר הפרשנים במחלקתו אשר
כתבו את דבריהם ברוסית, החומר עבר צנזורה ותורגם לאנגלית על ידי מהגרים, ושודר על
ידי קריינים מקצועיים, גם כן מהגרים.
החל מ-1972, בעקבות יציאה רחבת
היקף של יהודים מבריה"מ, האנטישמיות בארץ זו גברה. זאת לאור ראיית המהגר
כבוגד בחלק ניכר מן הציבור הסובייטי. אנטישמי "נלהב" היה מנהל "הוועדה
הממלכתית לרדיו ולטלוויזיה", סרגי לאפין (S.G. Lapin). הוא יזם אישית את פיטוריהם ההמוניים של יהודים בתזמורת הסימפונית
של הרדיו הממלכתי – ומספרם היה גבוה (עמ' 261). המחבר, בדומה לחבריו בעבודה בחר,
לדבריו, לא להתעניין בגורלם של היהודים שפוטרו,
כדי לא לסכן את המשך העסקתו.
ב-1973 זכה פוזנר לפריבילגיה
מהפכנית במישור כלי התקשורת הסובייטיים: ניתנה לו הזכות להגיש פרשנות אישית של
שלוש דקות ביום במשך כל שבעת ימי השבוע, תוך חופש מלא לבחור את נושא השידור.
כמובן, המחבר נקט בצנזורה עצמית: הוא השתדל לבחור נושאים שלא יעוררו בעיות מצד
השלטונות ומצפונו, ועל נושאים שעֶמדת המפלגה לא הייתה מקובלת עליו העדיף לשתוק.
פוזנר נהנה מאוד מן העבודה הזאת, במיוחד משפע המכתבים החיוביים (ברור, היו גם
מכתבים שליליים) שקיבל ממאזיניו בארה"ב, אשר הודו לו על התקוות שעורר בהם
לחיות בעולם טוב יותר. תוכניתו זו התקיימה עד 1986. במסגרת שידוריו הוא הצדיק את
הגלייתו של מדען הגרעין הסובייטי ופעיל זכויות האדם, אנדרי סחרוב, לעיר גורקי
ב-1980. טענותיו היו כי סחרוב מרשה למערב לנצלו נגד מולדתו, מהווה איום למשטר
הסובייטי, וכי המשטר האמריקאי היה נוקט אף באמצעים חריפים יותר נגד אלה שמסכנים
אותו. בסִפרו מודה פוזנר כי זו הייתה התנהגות בלתי ראויה מצדו, שנבעה בעיקר מפחד,
כי הרי כבר אז הוא "ידע" ו"הבין", כדבריו, כי אסור להעניש אדם
רק בגלל דעותיו. כיום הוא מאוד מעריך את סחרוב במיוחד לאור אומץ לבו במאבקו נגד
המשטר הסובייטי, ומאותה סיבה הוא גם מעריך את הסופר אלכסנדר סולז'ניצין, אותו גם
כן תקף בעבר בשידוריו (עמ' 320, 324-323).
במקביל לעבודתו ברדיו הסובייטי,
בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 הופיע פוזנר ברשת הטלוויזיה האמריקאית היוקרתית ABC בתוכנית Nightline (קו
לילה) עם טד קופל. הופעותיו של פוזנר זכו לפופולאריות רבה, כיוון שנעשו בסגנון
אמריקאי החל בלבוש ובמבטא וכלה בהצגת
נימוקיו. [אך גם בתוכנית הזו הוא לימד סנגוריה על מדיניותה של בריה"מ, כמו
הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979.]
הודות להופעותיו בטלוויזיה האמריקאית ושידוריו ברדיו הסובייטי שכוונו
לארה"ב, הפך פוזנר למעין סלבריטי באמריקה. ב-1981 (?) בכלי התקשורת
בארה"ב הופיעה אף התבטאות כזו: "אפשרי" כי ליאוניד ברז'נייב שולט בבריה"מ – "אבל עבור מיליוני
אמריקאים ולדימיר פוזנר הוא שמהווה את קולו של הקרמלין" (עמ' 343). בדיעבד
התברר למחבר כי ההתבטאות הזו כמעט ושמה קץ לקריירה שלו. להערכתו של פוזנר, חוסר
היכולת למצוא לו מחליף ברמתו עמדה מאחורי ההחלטה להמשיך להעסיקו.
על אף פרסומו בציבור האמריקאי,
פוזנר כמעט ולא היה ידוע לקהל הסובייטי. העובדה כי בשידוריו, שכוונו לחוץ לארץ,
הוא לא רק הגן על מדיניות ארצו, אלא גם העז להצביע על ליקויים מסוימים
בבריה"מ ובמדיניותה, תרמה ליעילותו כתועמלן בעיני מעסיקיו, ולכן הם נטו
להתייחס להתבטאויותיו הביקורתיות בסלחנות. (באופן יוצא מן הכלל, ב-1981 הוא ננזף
והורחק משידור לכמה חודשים על התבטאותו
בנושא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.) ואולם אותם המעסיקים לא התירו לו לעבוד
בתוכניות שכוונו לאזרח הסובייטי, מחשש שירשה לעצמו להשמיע או לפלוט דברי ביקורת
בתחום שנחשב לטאבו. החשדנות של השלטון הסובייטי כלפיו באה לידי ביטוי בכך שרק מסוף
שנות ה-70 הורשה לבקר במדינות "קפיטליסטיות" אחדות (פינלד, קנדה,
בריטניה), בעוד לארה"ב – ארץ אשר בעתות
געגועים עזים אליה דמעות זלגו מעיניו (עמ'
397) – הורשה לראשונה לבקרה רק בתקופת
שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב, במאי 1986.
תקופת גורבצ'וב: משקיף פוליטי
בטלוויזיה והתנפצותו של חלום (1991-1986)
הרפורמות הליברליות של גורבצ'וב
עוררו תקוות במחבר. בפברואר 1986 – הודות
לגורבצ'וב, כפי שהתברר לפוזנר בדיעבד – הותרה לשידור בערוץ הראשון של הטלוויזיה
הסובייטית בפריים טיים תוכנית בשם "גשר טלוויזיוני: לנינגרד-סיאטל". זו
הייתה תוכנית משותפת של פוזנר, שהיה גם המנחה בצד הסובייטי, ושל מנחה טלוויזיה
אמריקאי, פיל דוֹנאיוּ (Phil Donahue). היה זה דיון באמצעות ועידת וידאו בין קהל סובייטי ממשי (נבחר על
ידי צוות אמריקאי שביקר בלנינגרד, תוך ניסיון ליצור מדגם מייצג) לבין קהל אמריקאי.
הקהל האמריקאי העלה סוגיות שנחשבו לטאבו בבריה"מ, כמו ביקורת בנושא הפלישה
הסובייטית לאפגניסטן ויחס המשטר הסובייטי למתנגדיו ולמסורבי עלייה. הקהל הסובייטי
לא הוכן מראש לדיון הזה (בהתאם להבטחה שנתן פוזנר לדונאיו, ובאישור המפלגה) – אך
השיב מלחמה שערה, בהתאם לתעמולה הסובייטית של אותם ימים, בלי להשמיע הערות שליליות
על מדיניות ארצו. זאת בניגוד לקהל האמריקאי, שהיה ביקורתי גם כלפי ארצו.
בבריה"מ צפו בתוכנית לא פחות מ-180 מיליון אנשים, והמחבר קיבל יותר מ-70 אלף
מכתבים בעקבות השידור, אשר ברובם שיבחו את התוכנית, ולהפתעתו, התלוננו על כך
שמשתתפיה הסובייטים לא מתחו ביקורת על ארצם (עמ' 378). בארה"ב הרשתות הגדולות
נמנעו מלהקרין את התוכנית מחשש לרייטינג נמוך. במכתבים שקיבל פוזנר מארה"ב
צוינה תרומתה של התוכנית לקידום הדיאלוג ולשבירת סטריאוטיפים.
בעקבות שידורו של הוויכוח הגלוי
הזה, הפך פוזנר – שעד עתה לא היה מוכר לקהל בבריה"מ – ל"התגלמות
הטלוויזיונית של הגלסנוסט", קרי למדיניות הדיבור הגלוי והחופשי (אך עדיין
מוגבל) שיזם גורבצ'וב (עמ' 384). באוגוסט
1986 נתמנה פוזנר ל"משקיף" פוליטי בטלוויזיה – פסגת עבודתו המקצועית
בתקופת המשטר הסובייטי.
במחצית השנייה של שנות ה-80 התלהב המחבר מן הרפורמות של גורבצ'וב: בתחום הפוליטי –
דמוקרטיזציה של החברה, ובתחום הכלכלי – מעבר לכיוון של כלכלת שוק. פוזנר ראה בגורבצ'וב
מעין מדינאי גאוני המבצע רפורמות שתכליתן להציל את המשטר הסוציאליסטי בבריה"מ
באמצעות הכנסת בו מרכיבים קפיטליסטיים –
אותן רפורמות אשר להן איחל המחבר מכבר. ואולם, בעקבות הקונגרס ה-28 של
המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, שהתקיים ביולי 1990, הפסיק פוזנר את חברותו
במפלגה שנמשכה 23 שנים. לדבריו, החלטתו זו נבעה מהפיכתה של המפלגה לכוח שמרני
המונע את קידומה של בריה"מ. להערכתו, גורבצ'וב הצליח בקונגרס הזה לשרוד כנגד הזרם
השמרני רק בזכות כישוריו המיוחדים. ב-1990
עדיין האמין פוזנר, כי על אף הקשיים הרבים והמצב המכאיב בבריה"מ (מחסור
במוצרים בסיסיים, כולל לחם), מדיניות
הרפורמות של גורבצ'וב בסופו של דבר תצליח.
ב-1991 השמיע פוזנר התבטאות
שלילית באוזני כתב אמריקאי כלפי גורבצ'וב בקשר ל"שפיכות הדמים" באירועים בווילנה, בטביליסי ובבאקו
באותה התקופה [מדוּבר בדיכוי בכוח של תומכים במגמות בדלניות]; עוד טען כי היה
מצביע עבור בוריס ילצין, ולא גורבצ'וב, אם הבחירות לנשיאות היו מתקיימות כעת. על רקע זה,
המנהל שלו (L.P.
Kravchenko) התכוון לפטרו, אך בעקבות התערבותם של אישים ליברליים יחסית בממסד
הסובייטי, חזר בו ואף הבטיח כי ייהנה מחופש
גמור בתוכניות שלו. בכל זאת המחבר, כנראה בגלל סלידתו ממנהלו, החליט להתפטר בעצמו [באפריל?]
מעבודתו בטלוויזיה בה היה במעמד "משקיף" (עמ' 91-89). בתקופת
הפוטש נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991, לאחר התלבטויות, התגבר פוזנר על הפחד מפני
מחוללי הקשר והעניק ראיונות לכלי תקשורת מערביים.
באוקטובר 1991 עזב פוזנר את
בריה"מ (יחד עם אשתו, קטיה) לעבודה בטלוויזיה בארה"ב: להגיש תוכנית
משותפת עם פיל דונאיו, איתו הפיק תוכניות משותפות עוד בשנות ה-80. (מעניין לציין
כי בתו של פוזנר מנישואיו הראשונים, קטיה
צ'מברדז'י , פסנתרנית ומלחינה, עוד ב-1990
היגרה לגרמניה, הצליחה בה מבחינה מקצועית ונישאה לגרמני. ילדיה (נכדיו) סיפרו לפוזנר שבבתי הספר בגרמניה מלמדים כי
באחריות לפשעי הנאצים נושא לא רק היטלר, כי אם כל העם הגרמני. בעקבות העמדה הזו של גרמניה כלפי השואה ונישואי
בתו לגרמני, שינה לבסוף המחבר את יחסו לגרמניה לטובה – בניגוד לשנאתו העזה לארץ זו בתקופת נעוריו על רקע מלחמת העולם השנייה.)
לעזיבתו של פוזנר את
בריה"מ היו סיבות עמוקות יותר, לדבריו, מאשר אובדן מקום עבודה בטלוויזיה
הסובייטית. הוא היה מאוכזב מגורבצ'וב, ולא רק בגלל אחריותו לאירועי הדמים
ברפובליקות סובייטיות אחדות. התעורר בו חשד ביחס לגורבצ'וב, והוא עדיין חושד באיש
כי ידע מראש על הפוטש המתוכנן נגדו. זאת לאור החלטתו של גורבצ'וב לצאת לחופשה הרחק
ממוסקבה בסמוך לחתימה על אישור החוקה החדשה של בריה"מ, חוקה שבכירים בממשלו (שעתידים להיות הקושרים) התנגדו
לה. פוזנר אינו מוציא מכלל אפשרות כי גורבצ'וב ניסה לאחוז בחבל בשני קצותיו. (1)
אם הטלת משטר חירום מצד הקושרים תצליח, יחזור גורבצ'וב למוסקבה להיות נשיא, כשהעבודה המלוכלכת
של השבת הסדר על כנו נעשתה בידי אחרים. (2) אם הקשר ייכשל, יוכל להציג את עצמו
כקורבן ולתבוע את השלטון כשליט לגיטימי (עמ' 459).
כאמור, עד סביבות 1990 עדיין העריך
פוזנר כי הרפורמות של גורבצ'וב בסופו של דבר תצלחנה – אך כחודשיים לאחר מעברו לניו יורק, בדצמבר
1991 קרסה בריה"מ. מקור טעותו בשנים 1990-1985 היה ברצונו
להאמין כי אביו לא הקריב את עושרו ואת הקריירה שלו לשווא במעברו לבריה"מ, וכי
הוא עצמו לא לשווא בזבז את מיטב שנות חייו בשירות התעמולה הסובייטית. במבט לאחור מותח המחבר ביקורת קשה על החברה
הסובייטית שהתאפיינה בצביעות וקונפורמיזם – תכונות אשר היוו תנאי הכרחי לקידום בה.
בחצי פה מודה פוזנר כי גם בו דבקו התכונות האלה (עמ' 446). עוד מתוודה המחבר, כי
כבר לאחר בואו לבריה"מ בתחילת שנות ה-50 ובראותו את המציאות בה לאמיתה, היה
מודע במידה זו או אחרת כי רוּמה, אך לקח לו זמן רב עד שהיה מוכן להודות בכך
ולהיפרד מאשליות.
בהיותו בארה"ב קיבל המחבר
את הידיעה על התמוטטותה של בריה"מ "ללא צער" וללא הפתעה. מחליפו של
גורבצ'וב, נשיא רוסיה, בוריס ילצין, פירק את בריה"מ, הן מתוך רצון להיפטר מן
הקוֹלוֹניוֹת, קרי הרפובליקות הסובייטיות, והן לאור שאיפתו לסלק את גורבצ'וב
באמצעות ביטול למעשה את מִשרת נשיא בריה"מ (עמ' 463). במבט לאחור, בסוף העשור הראשון של
המאה ה-21 סבור פוזנר כי המשטר הסובייטי היה נפשע כדוגמת המשטר הנאצי, וכי העם
הסובייטי, בדומה לעם הגרמני בתקופה הנאצית, היה שותף לפשעי המשטר (עמ' 130).
ארה"ב: עבודה בטלוויזיה ובעיית חופש
הביטוי בכלי התקשורת (1997-1991)
בשנים 1997-1991 עבד פוזנר בטלוויזיה בארה"ב ברשת CNBC בתוכנית Pozner & Donahue. כאשר
לערוץ הטלוויזיה הזה נתמנה מנהל חדש, בעל דעות ריאקציוניות לדברי המחבר, אשר ניסה
לכפות עליו את תנאיו לגבי תוכן התוכנית ומשתתפיה (שהיו ליברלים לטענתו של המנהל),
פוזנר לא הסכים לכך והחוזה שלו לא חודש. סוכן טלוויזיה שלו, בעל השפעה, ניסה להשיג
עבודה עבורו בשלוש רשתות הטלוויזיה העיקריות בארה"ב – ABC, NBC, ו-CBS – אך
מנהליהן סירבו להעסיקו, בגלל עברו הטלוויזיוני כתועמלן סובייטי, והמחבר מגלה הבנה
מסוימת להחלטתם. פוזנר טוען כי לוּ היה מתקבל לעבודה, "בהחלט אפשרי" שלא
היה חוזר לרוסיה (עמ' 92).
לפי פוזנר, בארה"ב חופש
הביטוי ברשתות הטלוויזיה הגדולות ובעיתונים החשובים למעשה מוגבל משיקולים פוליטיים
ומסחריים. נמנעים לתת ביטוי בכלי התקשורת האלה לדעות החורגות מן המקובל בחברה
האמריקאית, וגם לא תינתן אפשרות למַנחֶה
למתוח ביקורת על חברה מסחרית שמעניקה חסות לתוכניתו. פוזנר
ממשיך: ובכל זאת בארה"ב נהנים כלי התקשורת מחופש רב יותר באופן משמעותי מאשר
ברוסיה הפוסט סובייטית. דוגמאות טובות לכך
הן פרסום "מסמכי הפנטגון" על ידי "הניו יורק טיימס" ב-1971 ופרסום
חומר שמקורו ב"ויקיליקס" על ידי אותו העיתון ב-2011. בשני המקרים לא
נרתע העיתון מלחשוף עוּבדות שלא היו נוחות לשלטון. פוזנר מסביר: המסורת ארוכת
השנים של חופש הדיבור בארה"ב שמקורה
בהצהרת העצמאות במאה ה-18 – בניגוד למסורת ארוכת השנים של שעבוד ברוסיה הצארית
והסובייטית, הן הסיבות להבדלים המהותיים בדרגת חופש הביטוי בין אמריקה לרוסיה.
לאחר כשבע שנות עבודה בארה"ב נאלץ פוזנר להיפרד
מאשליות ששמר בזיכרונו מארץ זו, בעת היותו ברוסיה, ולפיהם מתנהלת אמריקה בהתאם
למגילת העצמאות. בארה"ב של שנות ה-90 כור ההיתוך ביחס למהגרים נעלם במידה
רבה. גם עליונות הטכנולוגיה האמריקאית, שהסמל שלה היו מכוניות, גם כן נעלמה. את מקומה של מוסיקת הג'ז תפסה מוסיקת הראפ. כואב
לו על כל אלה, כי הוא אוהב את אמריקה.
פוזנר גם מוחה על חוסר צדק
חברתי בארה"ב, הפערים הרחבים בין העשירים לעניים והסיכויים הקלושים של ילדים
עניים להתקדם בחיים, בהשוואה לילדיהם של העשירים. אותה הבעיה, כמובן, קיימת גם ברוסיה
הפוסט סובייטית. אובדן אמונתו בסוציאליזם הסובייטי (וגם בסוציאליזם נוסח מרקס מפאת
תכונותיו המהותיות של האדם, כמו אגואיזם, עמ' 182) לא הפך אותו לחסיד הקפיטליזם (עמ' 76). בסיכומו
של דבר סבור המחבר כי צדק חברתי חיוני לחברה בריאה, וכי יש צורך לכונן חברה בה אדם
רגיל יוכל להתפרנס בכבוד, ולא רק העשיר או הכישרוני והשאפתן.
במשך שנות פעילותו הארוכות
בשירות התעמולה הסובייטית ראה פוזנר את עצמו כרוסי – על אף שכבר אז חש כי לא נטמע
לגמרי בעם הרוסי. בסביבות 1990, לאחר שכבר הותר לו לבקר בארה"ב ובמקביל
לאופוריה הרגיש גם אכזבה (מראות של מחוסרי בית, נרקומנים, עוני ודלות), ראה
במוסקבה את ביתו, ועם זאת הרגיש היותו חלק משתי תרבויות ושתי ארצות: בריה"מ
וארה"ב. רק בתחילת המאה ה-21 חל שינוי בהשקפתו והוא "יכול בלי ביישנות
פנימית לומר שאמריקה קרובה לי יותר מאשר רוסיה, שאני אוהב את ניו יורק יותר מאשר
את מוסקבה, ומרגיש את עצמי במידה רבה יותר אמריקאי מאשר רוסי" (עמ' 425). ב-2003 קיבל המחבר אזרחות אמריקאית, וב-2005,
בהתאם לחוק הצרפתי וללא בעיות, קיבל גם אזרחות צרפתית. בסיכומו של דבר, המחבר
מרגיש עצמו אמריקאי במידה רבה, במידה קטנה יותר – רוסי, ובמידה עוד יותר קטנה –
צרפתי (עמ' 271).
רוסיה הפוסט סובייטית: כישלון
לכונן חברה דמוקרטית (2011-1997)
פוזנר התאכזב מבוריס
ילצין, נשיא רוסיה בין השנים 1999-1991, אשר בתור יליד המשטר הסובייטי לא הצליח
להיפך לדמוקרט ומשל בשיטות סובייטיות. בתקופתו נהנו כלי התקשורת ברוסיה מחופש, אך
הוא נוצל על ידי אמצעי התקשורת בצורה בלתי אחראית, בלי מאמץ להבחין בין עוּבדות לשמועות,
מתוך ציניות וצימאון לכסף. יתרה מזו, בעקבות הפרטת כלי התקשורת, שירתו העיתונאים
את בעלי ההון שמימנו אותם ואת הפוליטיקאים שאותם בעלי ההון רצו ביקרם. כך קרה
בערוץ הטלוויזיה של בוריס ברזובסקי ובערוץ NTV של ולדימיר גוּסינסקי ((עמ' 299).
המחבר מותח ביקורת קשה על
הכנסייה הרוסית ועל יחס השלטון כלפיה בתקופת הנשיאות של בוריס ילצין, ומחליפו החל
מ-2000, ולדימיר פוטין. לדעתו של פוזנר, הכנסייה הרוסית הייתה ונשארה מוסד צבוע
ומכשול לדמוקרטיה ולנאורות. פוזנר חושף את צביעותם של ראשי השלטון ברוסיה
הפוסט-סובייטית שבִן רגע הפכו מאתיאיסטים לדתיים. פוזנר עצמו המשיך להיות אתיאיסט.
להערכתו של המחבר, נשיאי רוסיה החליטו לחזק את מעמדה של הכנסייה, כיוון שראו בה
גורם העשוי ללכד את החברה הרוסית המתפוררת.
פוזנר מותח ביקורת על פוטין על
כך שבתקופתו זכה סטאלין לרהביליטציה מסוימת בספרי ההיסטוריה. כעת, בתחילת המאה
ה-21, ממעיטים מפשעיו ומדגישים את הישגיו, כמו תיעוש, ניצחון במלחמת העולם השנייה
והפיכתה של בריה"מ למעצמה עולמית. המחבר מודה בהישגים האלה של סטאלין, אך
רואה בו דמות שלילית בעיקרה מפאת שיטות שלטונו הנפשעות שגבו מיליוני קורבנות של
בני אדם (עמ' 184).
החל משנת 2000 ניהל פוזנר
תוכנית אירוח בנושאים פוליטיים בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית בשם
"זמנים" (Vremena). במשך כארבע שנים
הצליחה התוכנית, לדבריו, להיות אובייקטיבית ומקצועית. במקביל שאף לקדם חופש אמיתי
בטלוויזיה באמצעות הקמת ערוץ ציבורי
ברוסיה, שלא יהיה תלוי במפרסמים ובשלטון. בהקשר לרעיון הזה ביקש המחבר להיפגש עם
פוטין, והנשיא, להפתעתו, לאחר פנייתו הסכים במהירות לקבוע לו מועד לפגישה, ביוני
2004. באותה הפגישה הקשיב לו פוטין היטב – אך טען כי לציבור הרוסי אין כסף למימון
ערוץ ציבורי, ואם הממשלה תממן את הערוץ, הרי היא בהכרח תטיל עליו פיקוח (עמ' 301).
בעקבות התחזקות נוספת בשלטונו של פוטין בשנים הבאות, הוטלו למעשה מגבלות על
תוכניתו "זמנים", ופוזנר מצא לנכון להפסיקה ב-2008. [עם זאת,
פוזנר המשיך לעבוד בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית. תוכניותיו כללו, בין
היתר, ראיונות וסדרות תיירות על מסעותיו באיטליה,
גרמניה ואנגליה. ב-2015 עומדת לצאת למרקע סדרה על ביקורו בישראל.]
מסקנתו של פוזנר היא כי חופש
הדיבור בכלי התקשורת בתקופת פוטין בעצם אינו קיים. ככל שתפוצתו של אמצעי תקשורת
נמוכה יותר, כך הוא נהנה מדרגת חופש גדולה יותר. בהתאם לכלל הזה, ערוצי הטלוויזיה
החשובים, הנהנים מאחוזי צפייה גבוהים, מקבלים הנחיות יומיומיות מן הממומנים על התקשורת מטעם פוטין ומגשימים את
שיטתו שהיא "דמוקרטיה מנוהלת". יוצאת מן הכלל היא תחנת הרדיו הפופולארית
"הד מוסקבה" (Ekho Moskvy) התוקפת את משטרו של פוטין. ואולם נראה כי תפקידה לשמש "כפר
פוטיומקין" לקיומו של חופש בכלי התקשורת ברוסיה, והשלטון יכול לסגור אותה בכל
עת שירצה (עמ' 300).
היעדר חופש ביטוי באמצעי
התקשורת ברוסיה משתלב, לדעת המחבר, בכישלונם של הרוסים לבנות חברה דמוקרטית –
כישלון שמקורו בהיסטוריה הרוסית. לדעתו של פוזנר, השעבוד המונגולי-טטארי של רוסיה במשך
כ-300 שנה, הצמיתות במשך כ-400 שנה עד ל-1861, וכעבור כ-50 שנה "עבדות בצורת
השלטון הסובייטי, אשר ריתק את האיכרים לקולחוזים" (עמ' 93) – כל זה יצר אדם
רוסי משועבד, תכונה שניכרת ברוסים עד עצם היום הזה. מכאן הגיע פוזנר למסקנה, כי
האפשרות שרוסיה תשתנה במהירות לדמוקרטיה נוסח מערב אירופה הינה אשליה – גם אם
נשיאה של רוסיה יהיה אדם נאור והשלטון יוותר על שליטתו בכלי התקשורת.
לפי פוזנר, ההבדלים בין תהליך
הדמוקרטיזציה במזרח אירופה בתקופה הפוסט קומוניסטית לבין התהליך הזה
בבריה"מ-רוסיה עשויים לתרום להסבר על כישלונו בה. במדינות אירופה, כמו פולין וצ'כיה, עלו לשלטון אישים שנאבקו נגד
השלטון הקומוניסטי (לך ולנסה בפולין ו-וצלב האבל בצ'כיה) ומאות אלפי אנשים הורחקו
מן המשרות החשובות שתפסו בעידן הקומוניסטי. בניגוד לכך, בבריה"מ ובהמשך
ברוסיה הפוסט סובייטית, תהליך הדמוקרטיזציה בוצע על ידי אישים – והם גורבצ'וב
וילצין – שהיו חלק בלתי נפרד מן השיטה
הסובייטית וקשה היה להם, בלשון המעטה, להיפרד ממנה. יתרה מזו. פוטין, בתור קצין לשעבר ב-ק.ג.ב, היה גם חלק
ממנגנון הדיכוי של השיטה הסובייטית והמשיך באופן סלקטיבי להשתמש בשיטות הדיכוי של
ה-ק.ג.ב נגד מתנגדיו. ושוב בניגוד למזרח אירופה – ברוסיה הביורוקרטיה בדרגים
הגבוהים לא הוחלפה. זאת ועוד. אישים מן
הביורוקרטיה בדרגים הגבוהים והבינוניים הצליחו להסתגל בקלות לשיטה הפוסט סובייטית
בזכות כישוריהם ותכונותיהם שרכשו בתקופת המשטר הקודם והם: קונפורמיזם, והתנהלות
כלכלית חסרת מוסר.
לאכזבה קשה למחבר גרמה הודעתו
של פוטין בספטמבר 2011 כי הוא ירוץ לכהונת נשיאות שלישית. בעקבות זאת סבור פוזנר
כי הוא כבר לא יזכה לראות את רוסיה עולה על דרך כינונו של משטר דמוקרטי.
הערות ביקורתיות
על אף היותו של פוזנר אדם משכיל
ורחב אופקים, הניזון ממקורות מידע מערביים, בנושאים מסוימים הוא עדיין נותר שבוי
בטעויות של ההיסטוריוגרפיה הסובייטית. לדוגמה, בגרסה הראשונה של ספרו שנכתבה ב-1988
המחבר עשה הבחנה בין לנין הטוב לסטאלין הרע. כעבור כ-20 שנה הוא סבור כי שניהם
"מפלצות". פוזנר ממשיך: ההבדל בכך שלנין פעל להגשמת אידיאל, ו"שלטון
[אישי] לגמרי לא עניין אותו" (עמ' 183) – בעוד סטאלין פעל למען שלטונו האישי.
לדעתי, קשה עדיין למחבר להשתחרר לגמרי מראייה בלנין מעין קדוש – בעוד לאמִתו של
דבר, בתור בשר ודם, לא היה נטול האיש חולשות וחסרונות אנושיים מובהקים, כמו פרשה
רומנטית מחוץ לנישואים, וכמובן, תאוות שלטון. עוד ראוי לציין כי ביחסו ללברנטי
בריה (Lavrenti Beria), ראש
המשטרה החשאית בתקופת סטאלין, דבק למעשה המחבר בהיסטוריוגרפיה הסובייטית. פוזנר
מייחס לבריה, בין היתר, ניסיון לתפוס את השלטון ב-1953, לאחר מותו של סטאלין [עמ' 307] – דבר
שלא היה.
לאחר שנואש פוזנר מן המשטר
הקומוניסטי בבריה"מ, הוא טוען כי המשטר הזה היה נפשע כדוגמת המשטר הנאצי.
להערכתי, הטענה הזו בלתי מדויקת ומוגזמת בעיקרה. המשטר הסובייטי, מבחינות חשובות,
דמה למשטר הנאצי בתקופת סטאלין, וגם אז
בעיני מעצמות המערב (ארה"ב ובריטניה) הצטייר משטרו של סטאלין כרע במיעוטו
בהשוואה למשטרו של היטלר וכבעל ברית ראוי נגד גרמניה הנאצית. ברור גם כי מדיניותו
של סטאלין כלפי היהודים הייתה שונה משמעותית מזו של הצורר הנאצי, ושאלת השמדתם
ההמונית לא עמדה אצל הרודן הקומוניסטי על הפרק. אין גם ספק כי המשטר הסובייטי
בתקופה שלאחר סטאלין דמה רק במעט למשטר הנאצי, ולוּ כיוון שאסירי המצפון בתקופה
הפוסט סטליניסטית (ובתקופת ליאוניד ברז'נייב מספרם נע "רק" בסביבות עשרות)
נאסרו וגורשו לאזורים מרוחקים ולחוץ לארץ, אך לא הוצאו להורג. עוד ראוי לקחת
בחשבון כי בתקופה שלאחר סטאלין – בהשוואה שלפיה – קל היה יותר לאזרח הרוצה לשמור על מצפונו
להימנע מקידומו לתפקידים העלולים להכתים אותו, וגם להימנע מלהצטרף למפלגה הקומוניסטית.
ברוב תקופת חייו במשטר הסובייטי
חי פוזנר במעין בועה של חופש יחסי בהשוואה למרב האזרחים בכלל ולעובדים בכלי
התקשורת במיוחד. כבר מסוף שנות ה-50 הוא נהנה מחופש די רחב בקבלת ספרים
מארה"ב, ובתחילת שנות ה-60 נהנה גם מחופש במתן הרצאות על נושאים ספרותיים. בסוף
שנות ה-60 הוא עבד ב"ספוטניק", כתב העת הליברלי ביותר בבריה"מ;
ובשנות ה-70 וה-80 תוכניות הרדיו שלו שכוונו לארה"ב לא עברו צנזורה. להערכה רבה ראוי אומץ לִבו בהתחמקותו משיתוף
פעולה עם ה-ק.ג.ב. פוזנר גם ניסה לשמור
על יושר בעבודתו העיתונאית – אך כפי שמודה
בעצמו, נכשל.
יתרה מזו. פוזנר מוקיע קשה את
המשטר הסובייטי וטוען כי העם הרוסי נושא באחריות קולקטיבית לפשעי המשטר – אך בלי
משים איכשהו נוטה להפחית מאחריותו. לדעתי,
מידת אחריותו של אדם שחי בחברה הסובייטית לפשעיו של המשטר נמצאת ביחס ישר לתפקידו ומעמדו באותו המשטר. מי שבאמת היה רק
בורג קטן במערכת (פועל פשוט, איכר וכולי),
הרי אחריותו, ככלל, פחותה (ואולי שואפת לאפס) בהשוואה לתופסי המשרות בדרג
הבינוני והגבוה במשטר. מכאן, אדם שבכנות רוצה לשמור על צלם אנוש במשטר נפשע (כמו הסובייטי או הנאצי) – אך בלי להקריב את
חייו ולסכן את קרוביו וידידיו למען
האידיאלים שלו – עדיין קיימת אפשרות בשבילו לשמור על מצפונו באמצעות הסתפקות
בתפקיד צנוע, בלי להתפתות לנצל את כישוריו (בהנחה שיש לו כאלה) למטרות כמו כסף
וקריירה. פוזנר, בעל הכישורים היוצאים מן הכלל, לא עמד בפיתוי הזה – פיתוי אשר כנראה רק בני אנוש מעטים יכולים
להתגבר עליו. אפשר אף לטעון כי בתור תועמלן יעיל שהכיר את הציבור האמריקאי אליו
כוונו שידוריו, הוא בעצם שירת יותר טוב את המשטר הסובייטי מעמיתיו לעבודה, ובכך חטאו ביצירת תדמית כוזבת
למשטר הזה במערב אף גדול מזה של עמיתיו.
סביר להניח כי המחבר הצליח
לשרוד עד היום (מארס 2015) בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית (על אף גילו המתקדם – הוא בן 80) מסיבות דומות שהבטיחו את הישרדותו
בעידן הסובייטי: כישוריו וכישרונו לא לחצות את הגבול הדק שבין מה שעדיין נסבל
בעיני השלטון לבין מה שאסור. בדומה להזדקקות לפוזנר מצד המשטר הסובייטי כפרשן
אינטליגנטי שיסביר את מדיניותו במערב, כך
כיום זקוק לו פוטין כביטוי לקיומו של צֶלֶם ליברלי במשטרו הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.
