יום שבת, 14 בדצמבר 2013

ויסגלס, דב. אריק שרון – ראש ממשלה: מבט אישי (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012) [סיכום ספר]

ויסגלס, דב. אריק שרון – ראש ממשלה: מבט אישי (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012). 310 עמ' כולל מפתח שמות [סיכום ספר]  Dov Weissglas


עורך הדין דב (דובי) ויסגלס, יליד 1946,  הכיר אישית את אריאל שרון (2014-1928)   מאז 1982, עת  פעל כפרקליטו בפרשת הטבח ב"סברה ושתילה", ובהמשך במשפט הדיבה של שרון נגד כתב העת "טיים". בין השנים 2006-2002 שירת ויסגלס כמנהל לשכתו של  ראש הממשלה אריאל שרון, אך למעשה היה יועצו המדיני. הספר מתרכז בתקופה בה שימש  ויסגל יועצו המדיני של שרון. המחבר מגלה כיצד גובשה תוכנית היציאה מעזה  ב-2003 וכיצד התגבר שרון על הקשיים שנערמו בביצועה ב-2005. על אף הערכתו הרבה של המחבר לשרון, הוא גם חושף חלק מחולשותיו. הסיכום משקף את גרסת המחבר, להוציא הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק נפרד בסוף הסיכום.  

פרשת "סברה ושתילה" ומשפט הדיבה נגד "טיים", 1985-1982

דב ויסגלס פגש לראשונה את אריאל שרון באוקטובר 1982, עת שרון שימש שר הביטחון בממשלתו של  מנחם בגין וּויסגלס שירת במחלקה המשפטית של משרד הביטחון. בתור פרקליט ויסגלס היה חלק מצוות שתפקידו היה להכין את שרון לעדוּת בוועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק כַהן. מטרת הוועדה הייתה לברר האם אישים בכירים בדרג הצבאי והפוליטי בישראל נושאים באחריות כלשהי לטבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה בספטמבר 1982. הטבח בוצע על ידי מיליציות נוצריות, "הפלגנות", בעת מלחמת לבנון הראשונה. במהלך הדיונים עם שרון ניסה ויסגלס לשכנעו לטעון כי אחריותו לאירועי הטבח מוגבלת לאור העובדות הבאות. (1) היה זה הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) שהורה על כניסת הפלנגות, כ-120 איש, למחנות, כדי לטהר אותם ממחבלים פלסטינים. (2) רפול דיווח על הוראתו לשרון, שרון הקשיב, לא התנגד ובכך אישר. ואולם שרון התנגד בתוקף לניסוח לפיו רפול הורה והוא, שרון, רק אישר, כיוון שראה בכך בריחה מאחריות ואי מתן גיבוי לפָקוּד שלו. לכן בוועדה דיבר שרון על "ההוראה שלי" להכניס את הפלנגות   למחנות        ואף לא הזכיר ברמז כי זו הייתה הוראתו של רפול (עמ' 30-29). לכן, הוועדה ראתה בשרון את האחראי העיקרי להחלטה להכניס את הפלנגות למחנות הפליטים.

 

בהמשך קיבל שרון מכתב אזהרה מן הוועדה לפיו הוא עלול להיפגע. זאת כיוון  שבהכניסו את  הפלנגות למחנות הפליטים ב-16 בספטמבר 1982 לא נתן דעתו לסכנת הנקמה מצד הפלגנות בתושבי המחנות, בעקבות רצח מפקד הפלנגות לשעבר ונשיא לבנון בשיר ג'ומייל  ב- 14 בספטמבר. לאחר מכתב האזהרה הפך ויסגלס בהדרגה לפרקליטו האישי של שרון בפרשה הזו. בדוח הסופי של הוועדה שפורסם בפברואר 1983 טענה  הוועדה, בהתאם לאזהרתה, כי כל בר דעת, בהכניסו את הפלנגות למחנות, היה אמור לצפות את נקמת הפלנגות בתושבי המחנות. לדעת המחבר זו הייתה מסקנה שגויה מהסיבות הבאות. (1) כל הבכירים הישראלים המעורבים בפרשה ובהם ראש המוסד, נחום אדמוני, לא צפו מראש למעשה הטבח. (2) אדמוני נימק את אי ציפייתו לטבח בכך שבשיר ג'ומייל נרצח לא על ידי פלסטינים, ודווקא ליורשו, אמין ג'ומייל, היו קשרים טובים עם ההנהגה הפלסטינית בלבנון (עמ' 38). (3) ב-1999 רוברט חאתם –  שומר ראשו  לשעבר של אלי חובייקה, שפיקד על מבצע הפלנגות במחנות הפליטים ב-1982 –  פרסם ספר, אשר חשף את התעלומה מאחורי המניע לטבח. לפי הספר, אלי חובייקה היה סוכן סורי והטבח בוצע בהוראת הסורים, כדי להביך את ישראל ולפגוע במעמדה בלבנון.  

 

בעקבות הטלת אחריות עקיפה על שרון בפרשת הטבח בסברה ושתילה, המליצה  הוועדה כי עליו להתפטר מתפקיד שר הביטחון וכי תיק הביטחון לא יופקד עוד בידיו בעתיד. בניסיון למנוע אימוץ מסקנות ועדת כַהַן  על ידי ממשלת ישראל, ויסגלס – בהתאם לרעיון של אורי דן (עיתונאי המקורב לשרון)  ולבקשתו של שרון –  חיבר  חוות דעת משפטית, לפיה אימוץ מסקנות הדוח עלול לסבך את ישראל בפשע של השמדת עם (עמ' 44). חוות הדעת לא עזרה והממשלה אימצה את דוח כהן. שרון התפטר מתפקיד שר הביטחון באי רצון, ורק לאחר שהמחבר הצליח לשכנעו כי המשך החזקתו בתפקיד הזה – המהווה הפרה של מסקנות הוועדה והחלטת הממשלה לאמצן – יפגע בו אף יותר ממסקנות הוועדה.

 

בפברואר 1983 הופיעה כתבה בשבועון האמריקאי "טיים" בה נרמז בבירור – בהסתמך על נספח ב', הנספח הסודי של ועדת כהן – כי שרון הסית את הפלנגות לבצע את הטבח במחנות הפליטים. כיוון שבנספח ב' לא נאמר דבר כזה כלל, הגיש ויסגלס במארס 1983, בשמו של שרון, תביעת דיבה נגד השבועון "טיים" בארץ. המחבר שמח על ששרון מוכן היה להשתמש בשירותיו, על אף שנכשל למעשה בסיועו המשפטי לפני ועדת כהן. במקביל להגשת התביעה בארץ, אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בניו יורק,  "שיי אנד גולד"  (Shea & Gould)   , הגיש תביעה נגד אותו השבועון בניו יורק. המשרד היה בבעלות עורכי דין יהודים, והוא  סייע לשרון ללא תשלום, ואף שילם שכר לוויסגלס, אשר נלווה  כיועץ לשרון במשפט בניו יורק.  המחבר שימש בין היתר מקשר בין שרון לעורכי דינו האמריקאים, בגלל השוני בדרכי חשיבה ובעיות שפה. שרון גם לא הבין את כללי המשחק המשפטי, אותם למד באופן חלקי "אגב תנועה"  (עמ' 94). קשייו של שרון בשפה האנגלית גרמו לפעמים לסיטואציות גרוטסקיות במהלך הופעתו במשפט (עמ' 77).

 

הדבר שהִקְשה על התביעה הייתה קביעתו של השופט, אברהם סופר (יהודי), כי גם אם יוכח שלטענתו של "טיים" לפיה עודד שרון את הפלגנות לבצע את מעשה הטבח אין שום סימוכין בנספח ב' –  הרי די אם תימצא הוכחה לטענתו הזו במקור אחר, אזי תביעת הדיבה תידחה. זאת בנימוק כי הסתמכותו של "טיים" על נספח ב' לא הייתה מהותית ביחס לאמיתות הדברים.  בהקשר זה היה חשש שיופיע עד שקר, במיוחד עד שקר בעבור בצע כסף, שינסה להפליל את שרון. נוסף לכך, שרון היה זקוק לראיה מסייעת שתאשר את גרסתו לפיה לא הסית את הפלנגות לביצוע הפשע, אך ממשלת ישראל סירבה להתיר פרסום מסמכים מטעמי סודיות. לבסוף, נענה היועץ המשפטי לממשלה, הפרופסור יצחק זמיר, ליוזמתו של אברהם סופר והתיר לשופט ישראלי בדימוס, מוסכם על התביעה וההגנה במשפט, לבדוק את המסמכים הסודיים. השופט בדימוס היה יצחק כהן, לשעבר יושב ראש ועדת כהן, אשר כבעבר לא מצא שום אמירה או מעשה של שרון שעודדו את הפלנגות לבצע את הטבח.

 

המשפט בניו יורק הסתיים בפברואר 1985. בפסק הדין נקבע כי הפרסום ב"טיים" היה פוגעני וכוזב ובכך זכה שרון לניצחון מוסרי. עם זאת המושבעים קבעו כי הפרסום נעשה ללא כוונת זדון, ובהיעדר זדון, בהתאם לחוק האמריקאי, תביעת הדיבה נדחתה ו"טיים" זכה במשפט. במארס 1985 החלה להתברר בבית המשפט המחוזי בתל אביב התביעה שהגיש ויסגלס נגד "טיים" בארץ, שבועון השייך ל"טיים" ביבשת אירופה ולמעשה מהווה אותו כתב העת שבארה"ב. לכן, השופט קיבל את טענת ויסגלס כי פסק הדין שהתקבל בניו יורק לגבי היותו של הפרסום על שרון פוגעני וכוזב, תקף גם לגבי התביעה בארץ. הואיל ובישראל, בניגוד לארה"ב, אין צורך להוכיח כוונת זדון כדי לזכות בתביעת דיבה, הסכים "טיים" בהסדר פשרה לפצות את שרון ב-200 אלף דולר, מהם שילם שרון 32 אלף דולר עבור הוצאות המשפט בארה"ב, בו פורמאלית הפסיד.

מנהל לשכת ראש הממשלה שרון, 2006-2002

ב-23 באפריל 2002, בהתאם לבקשתו של שרון, נכנס ויסגלס לתפקיד מנהל לשכת ראש הממשלה. שרון רצה בו בלשכה על מנת שבין היתר, כדברי ויסגלס, "אֲפתֵחַ את התחום המדיני" (עמ' 105). ואכן הקדיש ויסגלס את מירב זמנו לתחום הזה, כולל פיתוח קשרים אישיים בין שרון למנהיגי העולם, במיוחד עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש הבן .(George W. Bush) המחבר שהה תקופה ארוכה בארה"ב, עבד בה עם משרד עורכי  דין ידועים והכיר היטב את הזירה האמריקאית. שרון "הפקיד" בידי ויסגלס את "מלאכת טיפוח ושימור היחסים שבין ראש הממשלה ולשכתו ובין הבית הלבן" (עמ' 149). המחבר נהג לנסוע לוושינגטון בערך פעם בחודש, ליום או יומיים, לעדכון, לבירור ולהחלפת דעות. הוא נהג לקיים עם שרון שיחות הכנה לפני הביקורים האלה ולעדכנו על תוצאותיהם. בזכות שיטת העבודה הזו – שעודד שרון – הקשר בין לשכת ראש הממשלה לבין הבית הלבן היה, להערכת המחבר, "הדוק כפי שלא היה מעולם" (עמ' 149).  האישים בממשל האמריקאי דרכם קיים ויסגלס קשר עם הבית הלבן  – באמצעות שיחות טלפון ופגישות – היו היועצת לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס, וסגנה,  סטיב האדלי (Steve Hadley).

 

המחבר נפגש לראשונה עם רייס במאי 2002, ומן הרגע הראשון נוצרו בין השניים, לפי גרסתו, "יחסי עבודה נעימים וקשר של אמון והערכה". במהרה הקשר בין ויסגלס לרייס התמסד, ולדבריו – "ניהלנו שיחות יומיומיות כמעט". רייס נהגה להתקשר לפעמים כדי לאמת או לשלול ידיעות שפורסמו בתקשורת – אך, ככלל, עסקו השיחות בהתפתחויות באזור ובקשרים הבילטראליים, ושני הצדדים עיצבו מדיניות של "אפס הפתעות". שני הצדדים לא חששו מהדלפות, דבר שאִפשר למחבר להביע לפעמים את דעתו, ולא "דעת השולח". בהדרגה הפך ויסגלס לערוץ "תקשורת עיקרי, ובעניינים מסוימים אף בלעדי, שבין הבית הלבן וראש הממשלה" (עמ' 157-156).

 

שרון ובוש "שוחחו בטלפון ארבע או חמש פעמים בשנה...הם נפגשו פעמיים-שלוש בשנה...הם חיבבו והגו אמון זה לזה" – אך "תהום" רבצה ביניהם מבחינת הגיל, המנטאליות והשפה (עמ' 162). כיוון שלא היה מקובל על שרון לנסות לאלתר בנושאים רציניים ניסוחים מורכבים באנגלית –  "בין הנשיא בוש או רייס ובין שרון לא התקיים דו-שיח מלא ופתוח" (עמ' 161). ויסגלס פירש באוזני הממשל את רצונותיו וכוונותיו של שרון, ואת עמדת הממשל באוזני שרון. שרון וּויסגלס יצרו חלוקת תפקידים במשאים ומתנים עם בכירי הממשל: "הוא נוקשה וקשוח..אני 'רך ופייסני' ...והכול כשאנו מתואמים עד המילימטר האחרון" (עמ' 162). כיומיים או יום לפני הפגישה בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב, נהג ויסגלס לפגוש את קונדוליסה רייס, והחל מ-2005 את מחליפה, סטיב האדלי, במטרה להכין את הפגישה של שרון. נסקרו הנושאים לדיון במהלך פגישת המנהיגים, ההסכמות, המחלוקות והודעה משותפת לתקשורת.

 

בפגישות עם הנשיא התלוו לשרון בדרך כלל היועץ המדיני (דני איילון ואחריו שלום תורג'מן), השגריר בוושינגטון (דני איילון), המזכיר הצבאי (משה קפלינסקי ואחריו יואב גלנט), והמחבר. כאשר הפגישה עם הנשיא עסקה בנושאים רגישים במיוחד היא הוגבלה לשני משתתפים בכל צד: שרון וּויסגלס מול בוש וקונדוליסה. בשיחות עם הנשיא ישב ויסגלס "בדרך כלל" סמוך לשרון, "כדי לסייע לו באיתור מסמכים, ולעיתים בתרגום הדברים" (עמ' 115). שרון סבל מעייפות בעקבות טיסות (ג'ט-לג) – גורם אשר, במשתמע, פגע בכושר תפקודו בפגישות עם הנשיא. נוסף לכך, "המתח – לקראת הפגישה ובמהלכה – החמיר את קשיי השמיעה" [של שרון, בעיה ממנה סבל] (עמ' 115). כל זה פגע עוד יותר במידת הבנתו ושליטתו בשפה האנגלית. בשיחות באנגלית שרון "לא סמך על עצמו לחלוטין". על כן, על מנת לא לשגות, השתמש בטקסט שהוכן מראש. כאשר גלשה השיחה מהדברים המתוכננים, כמו בעת שנשאל שאלה על ידי הנשיא וחשש שלא הבינה, ביקש ללא היסוס מוויסגלס  שיתרגמה לעברית. לפעמים היה משיב על שאלה כזו בעצמו ולפעמים, ללא הרגשת תסביך,  היה מבקש  מוויסגלס כי ישיב במקומו.

 

באירועים מסוימים ביקש  שרון מוויסגלס כי ידבר עם בכירי הממשל במקומו, ובעצמו היה מסתפק בהקשבה. עם זאת היה מוסיף בעוקץ – "אבל אל תיסחף מדי: לרגע אני מסיר ממך את העין, ואתה כבר מוסר שטחי מולדת" (עמ' 115). לשרון היו חשדות כלפי הממשל האמריקאי ואף כלפי ההערכות האופטימיות של ויסגלס בדבר כוונותיו הטובות של הממשל. כדי לבחון את הנושא  היה מתייעץ עם שלום תורג'מן, יועצו המדיני (עמ' 171). תורג'מן היה בעברו איש משרד החוץ, שלט היטב באנגלית ובערבית, ולאחר מינויו של דני איילון לשגריר בוושינגטון, מונה בהמלצת ויסגלס להחליפו כיועץ ראש הממשלה.

 

התפתחויות מדיניות: "מפת הדרכים", 2003-2002

לדברי ויסגלס, היעדר תחכומי לשון באנגלית אצל שרון התגלה כנכס בעיני הממשל האמריקאי, אשר ראה בכך ביטוי לישירות וכנות. האמריקאים גם התרשמו כי שרון שולט בפוליטיקה הישראלית ויכול להעביר החלטות קשות. בביקורו הרביעי של שרון  כראש ממשלה בארה"ב במאי 2002 נשבר הקרח בינו לבין האמריקאים. בביקור הזה, בשיחה בארבע עיניים עם בוש, הודיע שרון כי במסגרת הסדר מדיני  תסכים ישראל לפנות התנחלויות (עמ' 170).  [ראוי לשים לב כי היה זה ביקורו הראשון של שרון בוושינגטון לאחר מינויו של ויסגלס למנהל לשכתו – אך ויסגלס אינו מייחס לעצמו השפעה כלשהי על השינוי הזה בעמדת שרון.]  

 

לקונדוליסה רייס היו תלונות חוזרות ונשנות כלפי ישראל ביחס למחסומים ביהודה ושומרון. מורת רוחה מהמחסומים נבעה בחלקה מחוויות הילדות הקשות שלה כשחורה, בתקופת הגזענות בעיר מולדתה ברמינגהם, במדינת אלבאמה. [התיאור הזה אכן משקף את עמדתה של רייס כלפי המחסומים.

Rice, Condoleezza. No Higher Honour: A Memoir of My Years in Washington (London: Simon and Schuster, 2012), pp. 616, 623.]

שרון ניסה ללכת לקראתה ולהסיר חלק מהמחסומים, אך היה נאלץ להחזירם בעקבות פיגועים.  לדברי ויסגלס, הפיגוע הקשה בירושלים ב-18 ביוני 2002 –  בו שרון, בהגיעו למקום האירוע, ראה במו עיניו את "הגוויות, חלקן ערופות ראש", עדיין במצב של ישיבה באוטובוס הפגוע – הביא למפנה בעמדת שרון ביחס לצורך להקים גדר הפרדה ביטחונית (עמ' 166). הגדר נועדה לעצור את פיגועי  ההתאבדות, אך עוררה את התנגדותו של הממשל האמריקאי, בדמותה של רייס. לדברי המחבר, הממשל  לא היה מתנגד לגדר, לוּ הייתה נבנית לאורך גבולות "הקו הירוק"  של 1967. ויסגלס מודה בעצמו, כי התפתלויות הגדר מזרחה ויצירת לולאות בה, כדי לכלול התנחלויות בתחומה, יצרו קשיים בכניסתם של חקלאיים פלסטינים לשדותיהם ושל תלמידים לבתי ספרם.

 

נאומו של הנשיא בוש ב-24 ביוני 2002 סימן את התקרבותו לעמדת  שרון בנושאים אחדים. הנשיא קבע כי קודם יש להפסיק את הטרור ורק לאחר מכן לפתוח במשא ומתן מדיני; וברמז ברור לצורך להחליף את יאסר ערפאת קבע כי "הפלסטינים ראויים למנהיגות חדשה, אחרת, כזו הנלחמת בטרור" (עמ' 175).  על אף ששרון קיבל את נוסח נאומו של הנשיא שעתיים לפני שנישא, שרון היה מתוח בזמן הציפייה בטלוויזיה בשידור חי  בנאום, בגלל חששו משינויים של הרגע האחרון, שביטאו את חדשנותו הרבה כלפי האמריקאים (עמ' 175). לפי ויסגלס, לא רגז שרון על הכללתו של חזון שתי המדינות, הישראלית והפלסטינית, בנאום הנשיא, כיוון שעוד לפני היותו ראש ממשלה נהג לומר כי מדינה פלסטינית "היא עובדה קיימת" (עמ' 190). 

 

ויסגלס שימש "לא כבלדר, אלא  כמי שהיטיב לתקשר עם שרון בעשרים שנה" (עמ' 161). במקרים מסוימים, בזכות הכרתו של ויסגלס את מערכת הערכים של שרון, את האתוס שלו ואת אישיותו, הוא היה מצליח לשכנעו להיענות לתביעות אמריקאיות – תביעות שבתחילה סירב לקבלן. לדוגמה, בעקבות מינויו של  סלאם פיאד לשר אוצר חדש ברשות הפלסטינית בסוף יוני 2002 – מינוי שהיה מקובל מאוד על הממשל האמריקאי – התקשרה רייס לוויסגלס וביקשה כי ישראל תעזור לשר החדש לתפקד על ידי חידוש העברת כספי המסים. כוונתה הייתה להעברת כספי המכס והערך המוסף, שישראל הייתה גובה עבור הרשות הפלסטינית, אך הפסיקה העברתם לרשות בעקבות המשך האינתיפאדה השנייה בסוף 2001. שרון סירב להיענות לבקשתה של רייס. ויסגלס, לפי הצעתה של רייס, נפגש עם פיאד, התרשם ממנו לטובה ולבסוף הצליח לשכנע את שרון להיענות לבקשה האמריקאית. ואכן פיאד, לדברי ויסגלס, קיים את הבטחותיו, ובתקופת כהונתו כשר האוצר ובהמשך כראש ממשלה, הכספים שהועברו לרשות לא התגלגלו לידיים בלתי רצויות.

 

דוגמה נוספת: בסוף ספטמבר 2002 דרשה רייס להוציא את צה"ל מהמוקטעה – מִתחם   מפקדתו של המנהיג הפלסטיני יאסר  ערפאת    שברמאללה.  לאחר מאמצי השכנוע של ויסגלס נענה שרון לדרישה זו מלבד  השארת במוקטעה כוח קטן, שנועד למנוע בריחת מבוקשים  (עמ' 159-158).  (לעומת זאת, חיסלה ישראל את מנהיג חמאס, שייח' אחמד יאסין, במארס 2004 – על אף התנגדותה של וושינגטון. לדברי ויסגלס, רייס ניבאה בטעות כי במקרה של חיסולו, המזרח התיכון "יעלה בלהבות" ו"מאות אלפים  יסתערו על שגרירויות אמריקניות". עמ' 164).  

 

החל מסתיו 2002 התנהלו דיונים בין ישראל לארה"ב בדבר תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשם "מפת דרכים לשלום" (Road Map to Peace). ויסגלס עמד בראש הצוות הישראלי למשא ומתן בנושא המסמך הזה. האמריקאים נענו לתביעתה של ישראל כי המסמך ישקף את העיקרון  שנקבע בנאומו של בוש מיוני 2002, לפיו הפסקת הטרור ופירוק ארגוני הטרור הם תנאים הכרחיים, הקודמים לשלב פתיחת משא ומתן מדיני. עם זאת, ישראל העלתה הסתייגויות לגבי המסמך, בהן דרישתה של שרת הקליטה, ציפי לבני, כי הפלסטינים יכירו בישראל כמדינתו של העם היהודי. ישראל  גם דרשה למנוע את שיבת הפליטים הפלסטיניים משנת 1948 לתחומי מדינת ישראל. מפת הדרכים פורסמה ב-30 באפריל 2003, בלי להיענות להסתייגויות האלה, אך בהודעה נשיאותית שפרסם הבית הלבן ב-23 במאי נאמר כי ארה"ב "תתייחס" להערותיה של ישראל "ברצינות"  בעת ביצוע מפת הדרכים (עמ' 187).  ב-25 במאי, לאחר דיון סוער, קיבלה הממשלה את מפת הדרכים (שר האוצר, בנימין נתניהו, נמנע בהצבעה). כדי להשיג את תמיכתם של רוב השרים בהחלטה, ניאות שרון לכלול את כל 14 ההסתייגויות של ישראל בהחלטת האישור, כחלק בלתי נפרד ממפת הדרכים. זו הייתה ההחלטה הראשונה של ממשלת ישראל המסכימה להקמתה של מדינה פלסטינית, לאחר מילוי תנאים מסוימים.

 

האמריקאים חשדו כי שרון, בהתעקשותו על מילוי השלב הראשון של מפת הדרכים – קרי הפסקה מוחלטת של הטרור – שואף לתקוע את השלב המדיני. בפסגת עקבה ביוני 2003 (בה השתתפו בוש; עבדאללה, מלך ירדן; מחמוד עבאס, ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית; ושרון), בוש בשיחה אישית עם שרון בנוכחות ויסגלס, חזר ושאל את ראש הממשלה, מה תעשה ישראל לאחר מילוי השלב הראשון של מפת הדרכים, כלומר, הפסקת הטרור. שרון מצדו היה  נמנע מלהשיב על השאלה והיה חוזר ואומר כי על הפלסטינים קודם כל להפסיק את הטרור. עמדתו זו הרגיזה את בוש שאף איים [שאם שרון ימשיך בהתחמקויותיו] – "אקח את  המטוס ואעוף מכאן". כאן ויסגלס מצא לנכון להתערב ואמר כי אחרי הפסקת הטרור תפתח ישראל במשא ומתן מדיני. בעקבות זאת שרון היה מוכן לפרט מעט את העמדה הישראלית, אך במפגש הזה ובמפגשים נוספים עם האמריקאים נמנע מלהיכנס לפרטים, כמו שרטוט גבולות הקבע (עמ' 197-196).

 

שרון, בנאומו בפסגת עקבה, הביע הבנה ל"חשיבות של רציפות טריטוריאלית ביהודה ובשומרון למדינה פלסטינית בת קיימא". כמו כן אישר כי ישראל תימנע "מפעולות חד-צדדיות  העלולות לחרוץ מראש את תוצאות המשא ומתן" – כלומר תימנע מבניית יישובים ביהודה ובשומרון. הוא גם הבטיח לפרק מאחזים בלתי חוקיים (עמ' 200). לדעת ויסגלס, פינוי רצועת עזה (תוכנית ההתנתקות), תאם את העקרונות להסדר מדיני אותם העלה שרון כבר בנאומו בעקבה (עמ' 201).

התנתקות מעזה, 2005-2003

לאחר ועידת עקבה, נשף  ערפאת בעורפו של ראש הממשלה עבאס וסירב להעניק לו  סמכויות רחבות לפעול נגד הטרור המתחדש של חמאס. בתחילת ספטמבר  2003 עבאס התפטר, הרשות חזרה למעשה לשליטתו המלאה של ערפאת, וחמאס המשיך בפיגועים. במצב המדרדר הזה נפגש ויסגלס עם רייס בוושינגטון בספטמבר. רייס טענה באוזניו כי לנוכח חומרת המצב וחשש מלחצים אירופיים לוותר על השלב הראשון של מפת הדרכים, על ישראל לעשות "משהו דרמאטי", שיחלץ את התהליך המדיני מן המבוי הסתום (עמ' 209). בשובו לארץ העביר ויסגלס לשרון את דברי רייס והציע "יציאה מעזה", תוך פירוט היתרונות  שבתוכנית הזו, כדלהלן.   בכל הסדר קבע ישראל ממילא תצא מעזה; היציאה מעזה תקטין את ההקצאות בכוח אדם ובציוד הנדרשות לשמור על מתיישבי עזה; המהלך הנועז ישפר את תדמיתה של ישראל בעולם ויקטין את הלחצים לוותר על ביצוע השלב הראשון של מפת הדרכים. תגובתו הראשונית של שרון הייתה שלילית. לדברי ויסגלס הוא אמר משהו בנוסח, "מה שאתה מציע פירושו סיום כהונתי" (עמ' 210). [כלומר שרון חשש כי המהלך יביא לקיצו הפוליטי.] עם זאת שרון לא פסל את ההצעה על הסף וביקש מוויסגלס להעלותה בכתב, כדי שיוכל לשקול אותה.

 

באמצע אוקטובר 2003  נושא היציאה מעזה הועלה על ידי שרון ב"צוות החווה". יועצו של שרון, אייל ארד, טען כי התוכנית תביא תוך חודשים ספורים להתפרקות ממשלתו ותוך שנה לקיצו הפוליטי. שרון השיב כי החשש מעתידו הפוליטי לא ירתיעו ממה שראוי ונכון לעשות. בניו של שרון, עמרי וגלעד, תמכו ביציאה מעזה. שרון מצדו שם את הדגש על היתרונות שבתוכנית: ממילא בהסדר הקבע לא יישארו ישראלים בעזה; התוכנית תשפר את מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל, ואולי אף תקדם הסדר עם הפלסטינים (עמ' 211.)  עוד טוען המחבר כי "כבר בשלב מוקדם של כהונתו כראש ממשלה" [ב-2003?] הבין שרון כי לנוכח ההתנגדות העזה להתיישבות יהודית  ביהודה ושומרון בעולם, כולל בממשלו של בוש, צריך להתמקד ביישובים שניתן להציל מפינוי, וכי תוכנית ההתנתקות תאפשר לישראל לשמור על גושי ההתיישבות הגדולים (עמ' 271).   ב-18 בנובמבר, בעת ביקור באיטליה, נפגש שרון עם אליוט אברמס, מחזיק תיק המזה"ת במועצה לביטחון לאומי, ושיתף אותו בתוכנית לצאת מעזה. זו הייתה הפעם הראשונה בה בכיר בממשל האמריקאי שמע על התוכנית מפי שרון.

 

ב-24 בנובמבר 2003 נפגש ויסגלס עם רייס בוושינגטון והציג לפניה את תוכנית הנסיגה מעזה כמהלך חד צדדי של ישראל (ערפאת המשיך לשלוט ברשות הפלסטינית), בהוסיפו, כי עבור המהלך הזה תבקש ישראל תמורה מארה"ב.  רייס הופתעה ושמחה, אך גם חששה מתחבולה הטמונה בתוכנית, שמא הנסיגה מעזה נועדה לבצר את אחיזתה של ישראל ביהודה ושומרון. לכן, קבעה רייס, כי הממשל יראה בתוכנית "פריצת דרך מדינית", אם היא תלוּוה בנסיגה כלשהי מיהודה ושומרון (עמ' 212). ויסגלס, בשובו לארץ, דיווח לשרון על תגובתה של רייס. ב-18 בדצמבר שרון בנאום בכנס הרצלייה רמז לראשונה בפומבי על תוכנית התנתקות מעזה.  

 

הסיבות ליציאה מ"ציר  פילדלפי" (רצועת חיץ בין רצועת עזה למצרים) היו צבאיות ופוליטיות. (1) רצועה ברוחב של 40 מטר ובאורך של 3-2 קילומטרים תהפוך למלכודת מוות לחיילים. (2)  להשמיט את הטענה כי כיבוש הרצועה טרם הסתיים. לישראל היו הבנות עם מצרים כי לאחר יציאת צה"ל מרצועת עזה, (1) ייפתח לרחבה מעבר רפיח, אשר יביא לצמצום בפעילות מנהרות ההברחה ממצרים לרצועה, (2) וגם כי כ-5,000 אנשי ביטחון מצרים ייכנסו לרצועה. (במציאות הכניסו המצרים רק כמה מאות אנשי ביטחון ואלה יצאו מעזה לאחר השתלטותו של חמאס על הרצועה ביוני 2007.)

 

בפברואר 2004 התנהל מו"מ בין ויסגלס לבין האדלי  ואברמס לגבי  התמורה האמריקאית עבור פינוי עזה ויישובים יהודיים ביהודה ושומרון. לטענת ויסגלס, הושג סיכום בין שני הצדדים לפיו ימסור שרון לבוש מכתב בדבר כוונתו להביא לאישור הממשלה את תוכנית ההתנתקות מעזה, ובתמורה ימסור בוש מכתב לשרון בדבר תמיכתה של ארה"ב בסיפוח גושי ההתיישבות הגדולים לישראל והתנגדותה לשיבת פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל (עמ' 227). בתוכנית המקורית שהוצעה לאמריקאים בפברואר התכוונה ישראל, נוסף לפינוי כל היישובים מעזה, לפנות 17 יישובים ביהודה ושומרון, בהם התגוררו כ-15,000 מתיישבים (עמ' 227). ואולם בבדיקה חוזרת של התוכנית על ידי הצוות האמריקאי, הוא הגיע למסקנה כי פינוי 17 היישובים עלול להיות מסוכן, בהיעדר ברשות הפלסטינית גורם שיוכל לקבל אחריות על השטח שיְפוּנה. לכן הוסכם על מהלך מוגבל: לפנות 3 [4, ולא 3, טעות של ויסגלס] יישובים בשומרון. כיוון שצמצום מספר היישובים המפונים נעשה ביוזמת הצד האמריקאי, האמריקאים, בהגינותם, לא הפחיתו את התמורה שתקבל ישראל( עמ' 228). לטענת ויסגלס, הערכת שני הצדדים, הישראלי והאמריקאי הייתה כי ישראל תספח כ-10% משטחי יהודה ושומרון בהסדר סופי. כמו כן דחתה ישראל ניסיון אמריקאי לרמוז על חילופי שטחים במסגרת הסדר סופי בין ישראל לפלסטינאים והנושא הזה לא הופיע במכתבו של בוש (עמ' 230).

 

ב-14 באפריל, בעת שהנשיא בוש הקריא את המכתב שעמד למסור לשרון בטקס בבית הלבן, שרון היה מתוח, כיוון שעדיין לא בטח שהממשל האמריקאי יקיים את הבטחותיו. משתמע כי שרון הבין את הנוסח החיובי של המכתב מבחינתה של ישראל, לא מדברי בוש, אלא משפת הגוף של עיתונאיים ישראלים בכירים, שנכחו באירוע (עמ' 236).  לטענת ויסגלס ההבטחות האמריקאיות במכתב ביחס לגושי ההתיישבות והפליטים היוו "מהפכה מדינית" (עמ' 235). ויסגלס ממשיך וטוען כי המכתב הנשיאותי היה הישג אדיר של שרון שלא דמה להצעותיו של קלינטון בקמפ דיוויד ב-2000, כיוון שהצעות אלה לא חייבו את הממשל הבא. לעומת זאת מכתב נשיאותי מהווה התחייבות של ממשלת ארה"ב. המכתב גם זכה לאישור שני בתי הקונגרס ברוב גדול (עמ' 239).

 

במשאל עם שנערך בקרב מתפקדי הליכוד ב-2 במאי 2004 הצביעו נגד תוכנית ההתנתקות 60% ו-40% בעד. לעומת זאת בקרב הציבור הרחב היה רוב גדול בעד יציאה מעזה. ויסגלס בעקביות הפציר בשרון לבצע את תוכנית היציאה מעזה ולהעדיף את האינטרס הממלכתי על פני חישובים מפלגתיים. שרון, ככלל – להוציא נכונות זמנית להמיר את תוכנית היציאה בהצעת פשרה שהשיג עם נתניהו –   בשיחות אישיות עם ויסגלס טען  כי הוא נחוש לבצע את התוכנית ומחכה לשוך הסערה. ב-3 ביוני השרה, ציפי לבני, השיגה הצעת פשרה עם מובילי ההתנגדות לתוכנית בליכוד והם נתניהו, סילבן שלום ולימור לבנת. בהצעת הפשרה דובר על ביצוע התוכנית בשלבים, כך  שבכל שלב לפני פינוי נוסף יתקיים דיון. בדרך זו נשמרה התוכנית המקורית תוך מתן מראית עין של הישג למתנגדיה. ב-6 ביוני התקבלה תוכנית ההתנתקות בממשלה ברוב של 14 נגד 7.

 

בסוף אוקטובר 2004 התיר שרון את צאתו של ערפאת לטיפול רפואי בצרפת – בניגוד לעמדת צה"ל. הערכת הצבא הייתה כי ערפאת יבריא בקרוב ואחר כך ימשיך במסעות באירופה במטרה להחזיר לעצמו את מעמדו. הערכה מנוגדת לזו, קיבל ויסגלס מפלסטיני  [ויסגלס אינו חושף את שמו],  אשר איתו היה בקשר ונחשב לאמין, והיה במוקטעה [מקום בו היה נצור ערפאת]. הפלסטיני בשיחת טלפון לוויסגלס  טען כי ערפאת ימות ממילא, ולכן מוטב לישראל לאפשר לו לצאת לטיפול רפואי בחו"ל, כדי שלא יאשימו אותה במותו. ויסגלס דיווח על השיחה לשרון, שרון השתכנע, וערפאת הוטס לבית חולים בצרפת, שם נפטר בנובמבר 2004. 

 

בינתיים, תוכנית ההתנתקות  כבר יצאה לדרך, אך בליכוד הלכה והתגבשה קבוצת חברי כנסת ושרים אשר חלקם התנגדו לתוכנית וחלקם, ובהם נתניהו, תמכו בה בהססנות, תוך איום מתמיד לעבור למחנה המתנגדים. במצב כזה הקואליציה התקשתה לפעול, ושרון, כדי להעביר את תקציב המדינה בכנסת, הבטיח תוספת תקציבית למפלגת יהדות התורה. בתגובה, בדצמבר 2004 הצביעה מפלגת שינוי נגד הצעת התקציב והרחיקה את עצמה מן הממשלה. באותו החודש מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס הצטרפה לקואליציה של שרון, ובינואר 2005 הושבעה ממשלתו  החדשה השלישית של שרון, אשר בקיץ בצעה את תוכנית ההתנתקות מעזה. באוגוסט, עם תחילת הפינוי, התפטר נתניהו מן הממשלה. בהסכמתו של ראש הממשלה לרעיונו של ויסגלס לפנות את רצועת עזה, ואחר כך הפיכת הרעיון  לתוכנית וביצועה הלכה למעשה, באו לידי ביטוי מעלותיו של שרון, כמו  יכולת להקשיב לדעה שאינה מקובלת עליו, ולפעמים לבסוף, באורח מפתיע לעשות מִפְנה ולקבל אותה; חשיבה בלתי שגרתית; אומץ, קור רוח, עקשנות ודבקות במטרה  (עמ' 94).

 

 

במהלך 2005 ניהל ויסגלס שיחות ממושכות עם אליוט אברמס ועם רייס (החל מינואר 2005 שרת החוץ) בנושא בנייה בגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון. הושגה הבנה כי ארה"ב לא תמחה על בנייה בתוך הגושים האלה כל עוד, במשתמע, תהיה סבירה ותיעשה בסמוך לאזורי הבנייה הקיימים. בכך מומש מכתבו של הנשיא בוש הלכה למעשה (עמ' 219). הממשל לחץ לפנות מאחזים בלתי מורשים – דבר שהבטיח שרון לעשות עוד בפסגת עקבה ביוני 2003. כדי ליצור כלים משפטיים יעילים לטיפול בבעיה, פנה ויסגלס ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, והיועץ המליץ למנות את טליה ששון לפעול בנושא. שרון היה מודע לעמדתם השלילית של המתנחלים כלפי טליה ששון, אך השתכנע על ידי ויסגלס בכל זאת למנותה לתפקיד. טיעונו של ויסגלס היה כי דווקא מינויה של ששון ייראה כמהלך אמין בעיני  האמריקאים, ולא כאמצעי להתחמקות (עמ' 215).

 

להלן גרסת ויסגלס על הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (פרלמנט). לאחר מות ערפאת, נבחר מחמוד עבאס ליושב ראש הרשות הפלסטינית ב-2005,  והרשות יזמה בחירות למועצה המחוקקת בהשתתפות הארגון האסלאמי הקיצוני, חמאס. הנחת הרשות הייתה כי חמאס יזכה רק בכ-25% מהקולות , ישתלב בפוליטיקה ויחדל מטרור מחד גיסא, ומאידך גיסא לא יסכן את המשך שליטת ארגון פתח ברשות. הממשל האמריקאי תמך בצורה נלהבת בעריכת הבחירות, כיוון שראה בהן צעד חשוב בדרך להגשמת חזון הדמוקרטיה שלו במזרח התיכון. ישראל התנגדה להשתתפותו של חמאס בבחירות – אך לא יכלה למנוע את הבחירות, אלא בדרך צבאית. "ימים ספורים לפני הבחירות" נפגש ויסגלס בחשאי "עם אחד מבכירי הרשות". האיש הגיע למסקנה כי פתח יפסיד בבחירות, ולכן הציע, וליתר דיוק התחנן, לנקוט בתחבולה לביטולן. בהתאם לתחבולה זו, ישראל תאסור על ערביי מזרח ירושלים  להצביע למועצה המחוקקת  בבתי הדואר (פרוצדורה לה הסכימה ישראל בבחירות קודמות לרשות ב-1996), הרשות הפלסטינית תגנה את הצעד הזה (וכצפוי גם העולם), אך תשתמש בו כתירוץ לביטול הבחירות. שרון הסכים לתוכנית וישראל הודיעה כי היא "שוקלת" לבטל אפשרות הצבעת ערביי מזרח ירושלים  בבתי הדואר. התגובה הפלסטינית, באופן צפוי ומוסכם מראש, הייתה גינוי ואיום לבטל את הבחירות. ואולם, "בסמוך ליום לפני הבחירות", הודיע מחמוד עבאס כי הבחירות תתקיימנה בין אם ישראל תתיר לערביי מזרח ירושלים להצביע ובין אם לא. הפלסטינים הסבירו לישראל  כי הודעה זו פורסמה בלחץ מחלקת המדינה [בראשות קונדוליסה רייס]  לקיים את הבחירות במועדן (עמ' 264-263). הבחירות התקיימו בינואר 2006 וחמאס זכה ב-76 נציגים במועצה מול 48 של פתח.

 

לטענת המחבר, השתלטותו הצבאית של חמאס על  רצועת עזה ביוני 2007  והתגברות ירי הטילים לעבר דרומה של ישראל בעקבותיה, היו  מתרחשות  גם אם ישראל  לא הייתה מפנה את  הרצועה. ואולם במקרה של הישארות ישראלית ברצועה, חמאס לא היה מסתפק בירי טילים לשטחה של ישראל, אלא גם מגביר את התקפותיו  על יישובים  וחיילים ישראלים ברצועה וגובה מישראל מחיר כבד (עמ' 265).

הקמת "קדימה" וחזונו המדיני של שרון, 2006-2005

"יתכן מאוד" שהרעיון להקים את מפלגת קדימה נולד אצל שרון כבר בסוף מאי 2003, עת התקיימה ישיבה סוערת של סיעת הליכוד, בעקבות אישור תוכנית מפת הדרכים בממשלה. באותה הישיבה הטיחו חברי הליכוד דברים קשים כלפי שרון, ובתגובה, בשיחה עם ויסגלס, אמר שרון: "אינני מתכוון להישאר עוד הרבה זמן עם חבורת הנבלות הללו" (עמ' 278). לאחר פרישתו של נתניהו מן הממשלה וביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה באוגוסט 2005, בסתיו דרגת ההתנגדות לשרון בליכוד, מלוּוה בצעקות ובקללות,  עלתה לשיאים חדשים. שרון ראה במתנגדיו בליכוד כאנשים המנותקים ממציאות מחמת בערות – מלבד נתניהו. נתניהו, לדעת שרון, לא היה נבער, אלא שתאוות השלטון אצלו גברה על השיקול הממלכתי (עמ' 284).  החלשה משמעותית במעמדו של שרון בליכוד הייתה רק אחת הסיבות להחלטתו לפרוש ממפלגה זו. שרון הבין כי לא יוכל להגשים עם הליכוד את תוכניתו המדינית החדשה, שהלכה והתגבשה אצלו.

 

האהדה לה זכה שרון בזירה הבינלאומית חיזקה בו את תודעת השליחות. בחוג חבריו הקרובים נהג לומר: "אני האחרון שיכול להביא להסדר...להגיד – חברים, היה חלום, החלום הסתיים, צריך לראות את המציאות...לצאת ממרבית השטחים. אחרי איש כבר לא יוכל לעשות זאת" (עמ' 282). בסוף השבוע של חג הסוכות [אוקטובר 2005] התכנסו מקורביו של שרון ובהם שני בניו והמחבר, והגו תוכנית "להתקרב הביתה", אשר בהמשך תשונה ל"תוכנית ההתכנסות". עיקרה – לפנות יישובים בודדים ורחוקים ביהודה ושומרון לתוך גושי ההתיישבות הגדולים. הדבר נועד להתבצע תוך תיאום עם הרשות הפלסטינית ולתת בידה רצף טריטוריאלי. בנובמבר 2005 הודיע שרון על פרישתו מהליכוד, ויחד עם תומכיו ממפלגה הזו,  בצירוף חברים אחדים ממפלגת העבודה ובהם שמעון פרס, הקים את מפלגת קדימה, שנועדה להגשים את תוכניתו המדינית. שרון חדל למלא את תפקיד ראש הממשלה עקב אירוע מוחי בינואר 2006, ומחליפו, אהוד אולמרט, התכוונן להגשים את תוכנית ההתכנסות ואף הציגה לממשל האמריקאי במאי 2006.  אולם, היחלשות במעמדו של אולמרט, בעקבות מלחמת לבנון השנייה ביולי-אוגוסט 2006 , גרמה לו לנטוש את הרעיון (עמ' 285-284).

 

בעדותו של ויסגלס לפני ועדת [אליהו] וינוגרד  לחקר מלחמת לבנון השנייה, שמונתה בספטמבר 2006, העריך המחבר, כי שרו ן לא היה יוצא למלחמה זו, ובוודאי לא היה מורה על  מבצע יבשתי. במקום זאת היה מסתפק בתגובה מוגבלת על ידי חיל האוויר. הערכתו של ויסגלס נסמכה על השיקולים הבאים. (1) שרון הפנים את לקחי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, בה התגלו הן מגבלות כוחו של צה"ל  והן האפשרויות המסוכנות שבהסתבכות בלחימה בלבנון. (2) שרון הקפיד לא לקבל החלטות בלתי מחושבות בהשפעת רגעי הזעם של הפיגועים. (3) שרון היה מודע כי הצבא בשנים 2005-2000 ערוך למלחמה נגד הטרור הפלסטיני ולא למבצע יבשתי רחב היקף נגד חיזבאללה, וכי יש להתרכז במלחמה נגד הפלסטינים ולהימנע מלהסתבך במלחמה בשתי חזיתות. בתור ראש ממשלה שרון היה מודע ביותר למגבלות ביצועיו של צה"ל, ומשתמע  כי התייחס בלעג לסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" (עמ' 127-126, 129).

הערה על הקשרים עם רוסיה

המחבר ושרון ייחסו חשיבות רבה לשדולה היהודית רבת ההשפעה בארה"ב, איפא"ק (AIPAC). באחד מביקוריו ברוסיה, בפגישה עם הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, כאשר שרון שאל במה ישראל הקטנה יכולה לעזור לרוסיה הגדולה, השיב פוטין, כי הוא רוצה ללמוד איך מקימים מהפזורה הרוסית הגדולה בארה"ב, ארגון הדומה ביעילותו לאיפא"ק. שרון דיבר עם פוטין באמצעות מתורגמן, אך ידע לנהל שיחה ברוסית ברמה פשוטה ורמת הבנתו את השפה הרוסית הייתה טובה (עמ' 152). 

 

שרון גם הבין את המנטאליות הרוסית, דבר שבא לידי ביטוי בביקורו של פוטין בארץ בסוף אפריל 2005, עת ניסה שרון לשכנעו לא למכור טילי כתף נגד מטוסים לסוריה, מחשש שיגיעו לחיזבאללה. שרון סיפר לפוטין את עלילות הגבורה של טייסת, אישה יהודייה עטורת מדליות, אשר לחמה במסגרת הצבא הסובייטי נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה וכעת התגוררה בארץ; ואחר כך שאל את פוטין בתמיהה, האם ייתן ידו לפגיעת טרוריסטים בה ובוותיקי הלוחמים  (וטרנים) ממלחמה זו המתגוררים בישראל. נראה כי בסופו של דבר הטיעון השפיע על פוטין ועסקת הטילים בוטלה (עמ' 154).

 

העלייה מחבר המדינות (בריה"מ לשעבר) הייתה יקרה מאוד ללבו של שרון. [הוא מן הסתם העריך את תרומת העולים בחיזוק כוחו של צה"ל.] לכן כעס על מפלגת ש"ס ובמיוחד על שר הפנים, אלי ישי, בשל מדיניות הערמת הקשיים על עולים מבריה"מ לשעבר, כמו בתחום הכניסה לארץ, הגיור והחיתון. מסיבה זו שרון ממש חיפש תירוץ להוציא את ש"ס מממשלתו הראשונה (2003-2001)  ולא שיתפה בממשלתו השנייה (2005-2003) (עמ' 148-147).

הצמרת המדינית-ביטחונית; פרשיות שחיתות

המחבר חושף את מגרעותיהם  של אישים מרכזיים בצמרת המדינית והביטחונית שקינאו במעמדו של ויסגלס ולרוב היו ביקורתיים גם כלפי שרון, כמו בנימין נתניהו, שר האוצר בממשלתו השנייה של שרון בשנים 2005-2003;  סילבן שלום, שר החוץ בממשלתו השנייה של שרון; משה בוגי יעלון, רמטכ"ל; ואפרים הלוי, ראש המוסד ואחר כך ראש המועצה לביטחון לאומי. המחבר מביא לרוב דוגמאות לקטנוניותם  בכל מה שנוגע למעמדם האישי. (לדוגמה, עמ' 198.)  לטענת המחבר, נתניהו ויעלון לא היו עקביים בהתנגדותם לתוכנית ההתנתקות של שרון מעזה. עוד טוען המחבר כי שרון סיים את כהונתו של הרמטכ"ל, יעלון, בתום שלוש שנים – ולא האריכה בשנה, כמקובל – רק מתוך היענות לבקשותיו החוזרות ונשנות של שר הביטחון, שאול מופז. מופז התלונן על יעלון כי אינו מוכן להקצות די כוחות לביצועה המוצלח של תוכנית ההתנתקות מעזה.  המחבר גם מותח ביקורת כלפי אולמרט, כמו  על הדלפתו את תוכנית הנסיגה מעזה לעיתון "ידיעות אחרונות" בדצמבר 2003 ועל ייחוס אותה לעצמו (עמ' 213).

 

ויסגלס מתאר כמגוחכות והזויות את החקירות בפרשות שחיתות שהתנהלו נגד שרון באמצע שנות ה-80, עת כיהן שרון כשר המסחר והתעשייה,  ואשר הסתיימו בלא כלום.  שרון לא התרגש מן החקירות האלה ולפעמים אף היה משועשע מהן. ויגלס ממשיך: לעומת זאת, לגבי החקירות המאוחרות, כמו  "אננקס מחקרים" ו"סיריל קרן", שבהן נחשדו בניו, היה מצב רוחו שונה. הוא הרגיש "אומלל" על שאינו יכול לעזור לבניו, כיוון שלא היה לו מושג מהפרשיות האלה (עמ' 293, 297). [שתי הפרשיות האלה עסקו במימון מערכת הבחירות של שרון בליכוד ב-1999. בנובמבר 2005 בנו, עמרי, הורשע בפרשת "אננקס מחקרים" (אשר שימשה חברת קש לגיוס כספים עבור שרון) ונידון לשבעה חודשי מאסר.] לטענת ויסגלס, "עמרי נענש בעונש חמור, בלתי מידתי, מרושע ומוטעה מן הבחינה המשפטית" (עמ' 293). המחבר מעלה השערה – ומותירה בגדר השערה בלבד – לפיה העלייה הפתאומית בלחץ דמו של שרון שגרמה לאירוע מוחי חמור ב-4 בינואר 2006 ולהעברת סמכויותיו כראש ממשלה לאולמרט, נבעה מידיעה שפורסמה ביום לפני כן. בידיעה ששודרה בערוץ 10 בטלוויזיה נאמר כי מתנהלת חקירת שוחד נגד שרון, ובעקבותיה כבר באותו היום התקשר שרון מתוח וכעוס לוויסגלס (עמ' 297-296).    

הערות ביקורתיות

בספר טעויות אחדות שנובעות מחוסר תשומת לב או רישול. להלן כמה דוגמאות: במקום אחד פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 בארה"ב  מיוחסים לתאריך 9 בספטמבר 2001;  במפגש בין שרון לעבאס ב-17 במאי 2003 האחרון מתואר כ"יו"ר הרשות הפלסטינית" (עמ' 192) – בעוד לאמיתו של דבר היה ראש ממשלה, ואת תפקיד היו"ר מילא ערפאת. כמו כן  המחבר קובע כי מאז הודח שרון מתפקיד שר הביטחון ב-1983  ועד להיבחרותו לראש ממשלה ב-2001, "לא היה לשרון כל מגע ממשי עם ארצות הברית הרשמית" (עמ' 155).    הדבר בוודאי אינו נכון בתקופת כהונתו של שרון כשר החוץ בין השנים 1999-1998 בממשלת נתניהו.  (טעות נוספת שמקורה ברישול, ראו, לדוגמה עמ' 274.)

 

על אף שהמחבר אינו מתיימר להיות אובייקטיבי ביחס לשרון, אינו מסתיר את הערכתו הרבה כלפיו ובהתאם לכך נמנע מלחשוף את מגרעותיו – הרי בין השיטין ניתן להבחין בחלק מהן. בספר ניתן לאתר דוגמאות אחדות לזלזולו של שרון בחוק ובסדרי ממשל תקינים. (1) בעקבות פרסום מסקנות דוח ועדת כהן ואימוצן על ידי הממשלה בפברואר 1983, שרון חייב היה להתפטר מתפקיד שר הביטחון, אך בתחילה הוא סירב לעשות זאת (עד שוויסגלס שכנעו). (2) לאחר פרסום מסקנות דוח ועדת כהן, אמר שרון בהזדמנויות אחדות באוזני המחבר: "אנחנו את הדו"ח הזה עוד נקרע לגזרים, בדרך דמוקרטית" (עמ' 57). (3) ב-1984 דיבר  שרון באופן חצוף ובקול מאיים עם היועץ המשפטי  לממשלה, פרופסור יצחק זמיר (עמ' 60).  כמו כן קשה לקבל את עמדת המחבר כי לשרון לא היה מושג בנושא החקירות המאוחרות שהתנהלו נגדו כמו "אננקס מחקרים" ו"סיריל קרן".

 

למרות שהמחבר טוען כי שרון לא היה גזען ואף נהג בכבוד כלפי הערבים, הרי ניתן לאתר בספר מקרה אחד בו שרון ניצל את הלכי הרוח הגזעניים כלפי הערבים בליכוד בכלל ובמרכז הליכוד במיוחד, כדי לחזק את מעמדו. בסביבות 1985 הוגשה תלונה של צייד בן מיעוטים נגד שרון, בה טען, בין היתר, כי שרון בעט במבושיו (עמ' 290). לטענת ויסגלס, שרון רק משך את הרובה מידי הצייד, כיוון שזה סירב להתפנות מחוותו, לאחר שהוסבר לו כי החווה היא שטח פרטי. בהתבטאות פומבית, שרון לא מצא לנכון להכחיש את ההאשמה נגדו (שלבסוף בוטלה), כי אם התגאה בה, בתארו את עצמו כעונה לציפיות של "ציבור החברים" בליכוד, ה"צמא" ל"נאה דורש ונאה מקיים. לא רק מטיף לבעוט לערבים במבושיהם, אלא בועט" (עמ' 291). היה זה במהותו אותו הליכוד ואותו המרכז, אשר שרון בהדרגה "גילה" שהוא גס ובזוי לאחר שנעשה ראש ממשלה.

 

המחבר מעדיף להתעלם משימושו של שרון בפופוליזם לאומני במשך עשרות שנים, כדי לחזק את מעמדו בתוך הליכוד,  בתקופה בה לא היה ראש ממשלה – פופוליזם אותו נטש לאחר היבחרותו לראשות הממשלה ואף סלד מבכירים בליכוד, שכעת השתמשו באותו האמצעי נגדו.  כאמור, שרון ייחס את התנגדותו המאוחרת של נתניהו לתוכנית היציאה מעזה לא לבערותו, אלא להעדפת השיקול האישי של תאוות השלטון על פני השיקול הממלכתי. כלומר, לאחר שלנתניהו התברר כי רוב חברי הליכוד מתנגדים לתוכנית ההתנתקות, הדרך הבטוחה עבורו לחזור לראשות המפלגה הייתה להתייצב בראש מחנה המתנגדים. על טענתו זו של שרון כלפי נתניהו אפשר לומר כי "הפוסל במומו פוסל". שרון עצמו, במיוחד בתקופות בהן לא מילא תפקידים בכירים בממשלה, הצטייר בבירור כסמן הימני של הליכוד. קשה להאמין כי רק לאחר שהגיע לתפקיד ראש הממשלה, לפתע נפקחו עיניו, ראה את המציאות נכוחה וביצע מִפְנה חד במדיניותו כלפי ההתיישבות היהודית  ברצועת עזה וביהודה ושומרון.

 

המחבר מציין חלק ממגבלותיו של שרון. אחדות מהן נבעו מפאת גילו  כמו שמיעה לקויה, קשיים בהליכה, ובין השיטין ניתן להבחין גם במצבים של עייפות ואף אפתיה. כמו כן  הוא התקשה להבין ולדבר אנגלית וגם "בהערכת מצבים שבהם נדרשה השליטה במידע מורכב" (עמ' 94). במצב כזה, בו ראש הממשלה היה מוגבל ביכולתו לקיים בעצמו דיאלוג אינטנסיבי עם הממשל האמריקאי, הפך ויסגלס למעין מתווך פעיל בין שרון לממשל. מתוך הכרתו את המציאות הפוליטית בוושינגטון מחד גיסא ואת עולם הערכים של שרון מאידך גיסא, במקרים לא מעטים היה מצליח ויסגלס לשכנע את שרון להיענות לבקשות הממשל. נראה כי זו סיבה חשובה ליחסם החם של הנשיא בוש ושל קונדוליסה רייס כלפי ויסגלס. באחד הצילומים בספר בוש ממש מנשק את ויסגלס במצחו. ואולם נראה כי  הסיבה העיקרית להוקרה הרבה כלפי ויסגלס מצד ממשלו של בוש הייתה חלקו בתוכנית הנסיגה מרצועת עזה.  לפי ספרו של ויסגלס, היה זה הוא שיזם את רעיון הנסיגה מעזה ב-2003, תרם להזזת  ראש ממשלה בן 75  שהיה ידוע בעמדותיו הניציות  לקבלה; ובהמשך, כאשר הלכו ונערמו קשיים בדרך לביצוע הנסיגה, היה זה שוב ויסגלס שסייע בידי שרון לדבוק בתוכניתו ולבצעה ב-2005. מספרו של ויסגלס מצטייר שרון כראש ממשלה שבקבלת החלטותיו החשובות התייעץ ונעזר לא בשריו, אלא בקומץ יועציו בהם תפס ויסגלס מקום חשוב ומיוחד, ובבניו, עמרי וגלעד.

 

ויסגלס, לדבריו, ניצל את כישוריו והכרתו את הזירה האמריקאית גם כדי לקדם את האינטרסים של ישראל בוושינגטון. היה לו חלק חשוב  בהישג המדיני בדמות מכתבו הרשמי של בוש לשרון מאפריל 2004. ואולם ויסגלס מפריז בחשיבות המסמך הזה. בניגוד לטענת ויסגלס, המכתב הרשמי של הנשיא בוש רק נתן להבין כי גושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון יסופחו לישראל ואף סייג זאת בצורך בהסכמה הדדית. ושוב בניגוד לוויסגלס, אין לראות במכתב "מהפכה מדינית". המסמך  היה המשך בעיקורו  לעמדותיו של קודמו בתפקיד, הנשיא ביל קלינטון, בעת שיחות קמפ דיוויד בקיץ 2000,  הן ביחס לסיפוח גושי ההתיישבות והן ביחס להתנגדות לזכות השיבה של פליטי 1948 לתחומי מדינת ישראל. גם טענותיו של ויסגלס לגבי חשיבותו המשפטית של המסמך ומחויבות הממשלים הבאים לקיימו מוגזמות ואף מופרכות. ראוי לציין כי  בוש לא הזכיר את המכתב בזיכרונותיו כלל – גם אם ניקח בחשבון כי הפרק  בספרו הדן בסכסוך הישראלי פלסטיני קצר. [[Bush, George W. Decision Points (UK: Virgin Books,2011

הנשיא שהחליפו, ברק אובמה, ושרת החוץ בתקופת הכהונה הראשונה שלו, הילרי קלינטון, התעלמו מן המכתב. (בפרספקטיבה היסטורית, אפילו המחויבות  האמריקאית בדבר חופש השיט במצרי טירן מ-1957 לא עמדה למעשה במבחן ערב מלחמת ששת הימים ב-1967.) 

 

מתוך פרספקטיבה היסטורית, לאור הצלחתו של שרון להגשים את  הפינוי המלא של רצועת עזה מנוכחות ישראלית, ניתן להסיק את המסקנה הבאה. כדי להביא ליציאתה של ישראל מן השטחים שכבשה במלחמת יוני 1967, על  המועמד השואף לעמוד בראש המדינה להסתיר חלק מדעותיו האמיתיות, ולהדגיש את השתייכותו דווקא לזרם הימני  הניצי. רק כשהוא נהנה ממעמד של ראש ממשלה ומהיוקרה של מנהיג פטריוטי ללא רבב, יוכל לבצע את השינויים, אשר אפילו המחנה השמאלי היוני נמנע להטיף להם בפה מלא. זאת בדומה ליכולתו של ראש הממשלה, מנחם בגין, להביא לחזרתה של ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים, תוך ויתור על שליטה בחצי האי סיני ופינוי היישובים בו, במסגרת חוזה השלום ב-1979. בפרספקטיבה רחבה יותר, יכולתם של בגין ושרון להוציא לפועל ויתור על שטחים ויישובים שנחשבו בעיני חלק רחב מהציבור הישראלי כשטחי מולדת, דמתה לאותה יכולת שהפגין נשיא צרפת, שרל דה גול, עטור הפטריוטיות, לוותר על אלג'יר, שבעיני רבים מהצרפתים נחשבה לחלק מארצם.

 

יום שבת, 26 באוקטובר 2013

באר, חיים. חבלים (עם עובד,1998). 332 עמ' [סיכום ספר]


באר, חיים.  חבלים (עם עובד,1998). 332 עמ' [סיכום ספר]

אוטוביוגרפיה של הסופר  עטור הפרסים חיים באר, יליד ירושלים 1945. הספר מתרכז בארבע דמויות. סבתו מצד האם, חנה; אביו, אברהם רכלבסקי; אימו, ברכה; והמחבר עצמו, תוך התרכזות בראשית דרכו הספרותית. שם משפחתו של המחבר נגזר מראשי תיבות של שם אביו, בן אברהם רכלבסקי, או מראשי תיבות של שני הוריו, ברכה אברהם רכלבסקי. בטקסט הסיכום של הספר  הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים. לאחר הסיכום מופיע פרק קצר של הערותיי הביקורתיות.

 

סבתא חנה

מוצאה סבתו של המחבר הייתה  ממשפחת רבנים מפורסמת, אשר שורשיה הגיעו עד העיר מגנצא [כיום מיינץ] בגרמניה של  ימי הביניים. הסבתא הייתה גאה מאוד בכך ודאגה שהנכד, חיים,  ישנן את אילן היוחסין של משפחתה.  היא סיפרה לנכדה, כי אחד מאבות אבותיה, רבי יוסף יונה לוריא, הציל את נפוליון בעת בריחתו מרוסיה [ב-1812], בכך שהראה לו את הדרך הנכונה. נפוליון לאות הוקרה נתן לו את מעילו, רבי לוריא תפר מהמעיל  פרוכת לארון הקודש,  וצאצאיו של הרב, שעלו לארץ ב-1851 העלו את הפרוכת הזו לירושלים. הנכד בזמנו פקפק באמיתות הסיפור – אך ב-1985 נוכח לדעת בגרעין האמת שבו, כאשר במוזיאון ישראל בירושלים הוצגה פרוכת עשויה ממעיל, אשר לדעת מומחים מצרפת הלם את האופנה של תקופת נפוליון. (אפשרות שהעלה המחבר, כי אולי המעיל היה שייך לאחד מקציניו של נפוליון.)

 

אחד מאבותיה של סבתא, רבי ישראל מִשקלוב [מהעיר שְקְלוֹב שבליטא, כיום בלרוס], היה מתלמידיו של הגאון מווילנה, עלה לארץ ב-1809, גר בצפת, רבים מבני משפחתו מתו ממגפות והוא עצמו נפטר  ממגפה ב-1839. בהקשר זה אמרה סבתא לנכד חיים: "אל תעזוב את הארץ הזאת לעולם. ארץ ישראל נקנית בייסורים" (עמ' 45). הסבתא הוסיפה כי  משפחת הרב משקלוב, כרבים מיהודי היישוב באותה תקופה, סבלה מרדיפות ופרעות מצד השלטון העותומאני, וגם מצד השלטון המצרי, בתקופה הקצרה בה כבשו המצרים את הארץ. הרב ישראל  משקלוב השיא את בתו, שיינדל,    לאלמן צעיר, שעלה מפינסק [הקיסרות הרוסית, כיום בלרוס], רבי ישעיהו ברדקי [1863-1809].  הרב ברדקי  שימש תקופה מסוימת מנהיג העדה האשכנזית בירושלים וכמו כן כיהן כסוכן קונסולרי [או סגן קונסול] של הקיסרות האוסטרו-הונגרית באימפריה העותומאנית. לזוג ברדקי נולדה בת בשם חנה, הסבתא של סבתו של המחבר. הבת חנה נישאה לרבי נתנאל לוריא, ולזוג נולדה בת בשם גיטל לאה. גיטל לאה נישאה לרבי אליעזר דוד הכהן  ומהנישאים האלה נולדה סבתא חנה, סבתו של חיים באר.

 

סבתא חנה נִשאה לאברהם הלוי וואלעס [ואלס] . מוצאו של האיש היה מהונגריה והוא גדל במשפחה דתית אדוקה.  לפי גרסת אימו של המחבר, סבתא חנה  ראתה בשידוכה לבחור ההונגרי החיוור – שעבד כקצב ובהמשך היה לבעל מכולת קטנה – שידוך בלתי הולם למעמדה. זאת כיוון שאביה, רבי אליעזר דוד הכהן, דיבר גרמנית צחה , למד קליגרפיה בבית הספר הקיסרי בווינה והיה ראש סופרי הקונסוליה האוסטרו-הונגרית בירושלים, התהלך עם קונסולים והתכתב עם בית רוטשילד. מההריונות הרבים של סבתא נותרו בחיים שמונה ילדים. ארבעה מתוכם היגרו לארצות הברית.  בשתיים עשרה שנות חייו האחרונות סבל הסבא וואלעס משיתוק והיה מרותק למיטתו. 

 

אביה ובעלה של סבתא, בהתאם לאמונתם הדתית האדוקה, מנעו ממנה לרכוש השכלה. (אליעזר דוד הכהן האמין כי בית המקדש עשוי להיבנות במהרה, ועליו בתור כהן, להיות מוכן ומזומן לשרת בו; וכיוון ששתויי יין אסורים לעבודה במקדש, לא שתה יין באמצע השבוע.)  חוץ מיכולת כלשהי לעקוב  בספר התפילה, עד גיל חמישים הייתה סבתא אנאלפביתית. לאחר מות בעלה החלה ללמוד קריאה בכוחות עצמה והגיעה להישגים מפליגים. היא הפכה לקוראת בלתי נלאית ותחום קריאתה היה רחב ביותר וכלל ספרות דתית, ספרות יפה, אנציקלופדיה לנוער וספרי מדע לעם. כמו כן קראה עיתונים ביידיש. על מה שקראה הייתה מספרת לזקנות מן היישוב הישן,  שהיו מתקבצות סביבה בשכונת בתי אוּנגָרין [=בתי הונגריה, כיום חלק משכונת מאה שערים] בירושלים, שם התגוררה. כמו כן, להפתעת  ילדיה באמריקה, החלה סבתא בעצמה לכתוב להם מכתבים. על אף שמעולם לא יצאה את הארץ, הרי תיאורה את העיר וינה, שהתבסס על ספרי מסעות, היה כה מדויק, עד שהמחבר כעבור שלושים שנה, בהיותו בווינה ובהסתמך על זיכרונו מסיפורי סבתא, הגיע ללא קושי לאתר מסוים בעיר. סבתא פחדה מן המוות, ונראה שעד רגעיה האחרונים, ניסתה להיעזר במעין אמונה דתית טפלה, כדי  לדחות את הקץ. היא נפטרה בסביבות 1959.  

 

אימא התייחסה במורת רוח להתלהבותו של בנה, חיים,  מסיפוריה האובססיביים של הסבתא על משפחתה וראתה בחלק מהם "אנקדוטות מטופשות" (עמ' 34). עוד טענה כי אחד מאבותיה של סבתא, רבי ישעיהו ברדקי, היה שמרני מאוד באמונתו ונלחם בחַרְמות נגד הפצת השכלה ביישוב הישן. האם גם לעגה לסיפוריה של סבתא לנכד בדבר מעשי הנִסים שקרו למשפחתה ואף טענה, שחלקם מבוססים על אגדות נוצריות. בניגוד לרוח האגדות שאפף את סיפוריה של סבתא, חשיבתה של האם הייתה רציונאלית. בניגוד לסבתא, אשר התגאתה בכך שעליית יהודי הונגריה החרדים באמצע המאה ה-19  הקדימה את העלייה הציונית – טענה האם כי מטרת העולים החרדים מהונגריה הייתה להימלט מהקִדמה בארצם, כדי להמשיך להסתגר בגטו בצל השלטון הטורקי הנחשל בארץ.

 

האם ברכה

אימו של חיים באר נולדה ב-1904 [על כך ניתן להסיק מהמסופר בעמ' 90].  הבית החרדי בשכונת בתי אונגרין בו גדלה מנע ממנה השכלה פורמאלית, אך היא רכשה השכלתה בשיעורי ערב, בלימודים בהתכתבות – אבל בעיקר מקריאת ספרים. היא אף ידעה אנגלית, ובשלב מסוים הגיעה לרמה של קריאת ביקורת ספרותית בשפה זו. לדבריה, מצאה לנכון להגיע לרמה כזו, כדי שתוכל לעקוב אחר הביקורת על שיריו וסיפוריו של בנה, לאחר שהחלו להתפרסם.

 

בעת שהמחבר היה ילד, אימו נמנעה לגלות לו  את הסיבה האמיתית לשנאתה העזה לפרחי פרג. לימים נודע לו,  כי הפרח הזה קשור במפגש הראשון שלה עם בעלה הראשון בשנת 1931, אותו שנאה, כיוון שחשדה שהיה בוגד בה. מבעלה הראשון נולדו לה שתי בנות, ולאחר שגם בתה השנייה מתה (ב-1941?)  היא נפרדה ממנו. לחיים הנער נודע רק  באקראי, כי אימו כבר הייתה נשואה פעם אחת והיו לה שתי בנות. היה זה בחופש הגדול בין כיתה ו' לכיתה ז' [בהיותו בן 12 בשנת 1957?], עת חיטט בארונה של אימא (בזמן בו האם לא הייתה בבית) ומצא בו מעטפות עם תמונות אותן לא ראה מעולם. בתמונות נראתה האם כאישה צעירה יחד עם שתי בנות. המראות האלה עוררו אצל חיים הנער תחושת קנאה ובגידה עד כדי כך, כי כאשר חזרה האם הביתה ושאלה אותו לסיבת כעסו, התפרץ כלפיה במילים: "את בכלל  לא האימא שלי...את סתם שקרנית ורמאית...יש לך שתי ילדות אחרות והבעל האמיתי שלך הוא איש זר, לא אבא" (עמ' 128).

 

לאחר שהאם הבינה את השתלשלות הדברים שהביאה להתפרצות הזו, היא סיפרה  לבנה את גרסתה על נישואיה הקודמים, שהיו אומללים בגלל הבגידות של בעלה, אותו עזבה לאחר מות שתי בנותיה הקטנות. בתקופה בה סיפרה לחיים על שתי בנותיה,  זֶכֶר השכול העמוק שבאובדנן לא מש ממנה, והייתה נוהגת להסתגר עם תמונותיהן בחדר האמבטיה ו"נועצת שיניים בבשר זרועותיה עד זוב דם" (עמ' 132). מסיבה זו, לפעמים גם בקיץ, הייתה לובשת שמלות עם שרוולים ארוכים.  באותה מידה בה המשיכה לאהוב את שתי בנותיה המתות, כך שנאה שנאת מוות את בעלה הראשון. היא מעולם לא ביטאה את שמו האמיתי כי אם כינתה אותו שווארץ-יאר [שנים שחורות, ביידיש]. במקום לומר לחיים את שמו, רק פעם אחת היא רשמה את שם בעלה הראשון על צדו של כרטיס אוטובוס, הראתה אותו לִבְנה, ואחר כך שרפה אותו.  היא גזרה את דמותו מכל התצלומים וייחלה "שיידרס למוות" (עמ' 132).

 

"אימא, לאחר מות שתי ילדותיה, איבדה אמונה באלוהים ('הוא רובץ לו שם מנומנם...כמו חתול לאחר שטרף אפרוחים')" (עמ' 82).  גם בבני אדם איבדה אמונה. לאחר שעזבה את בעלה, נאלצה לחזור לבית אימה, חנה. לפי גרסת האם, חנה ניצלה את מצוקתה ואילצה אותה לטפל בסבא, שהיה משותק ומרותק למיטתו. הסבתא עצמה, באמתלות שונות –  כמו הליכה לתפילה בכותל או בבית הכנסת     הייתה פוטרת עצמה מחובת הטיפול בבעלה. במיוחד הרגיזה את האם פסיקתה של חנה, כי שתי בנותיה מתו כעונש משמים, על שלא לבשה בגדים צנועים.

 

היחיד שעזר לאם בימים הטרופים האלה היה האח יצחק. כשהייתה האם ילדה בערך בגיל שבע –  מתוך מחבוא  – היא ראתה כיצד אימה, חנה,  יולדת בבית את יצחק, ובהמשך בתור אחות קטנה טיפלה בו וחיתלה אותו כאילו הייתה  אימו. כך נהגה להסביר האם את הקשר המיוחד שנוצר בינה ליצחק, אשר בשעת צרה נחלץ לעזרתה, כאילו היה בנה. למענה הוא ויתר על מִשְרה, בעלת הכנסה נאה ואפשרויות קידום, בחברת החשמל ופתח חנות דגים. הוא טען כי זקוק לעזרתה בחנות והזמינה לעבוד אצלו כשותפה, אך למעשה זו הייתה דרך מכובדת מצִדו להוציאה מרודנות הוריה. עם זאת העבודה בחנות הייתה קשה ומפרכת. במיוחד סבלה האם מפציעות ואף מהרעלה כתוצאה מניקוי הדגים. באותה תקופה מרוב ייאוש הייתה לפעמים עולה על גגות הבתים, כדי להתאבד בקפיצה.  בהמשך סגר  יצחק את חנות הדגים והגשים את חלומו להגר לאמריקה, בהבטיחו לאחותו, כי הוא יביא אותה אליו.

 

לאחר סגירת חנות הדגים, עבדה אימא במחסני הבגדים של "לשכת הפועלות". בתחילה עבדה בהתקנת שמיכות, ולאחר מכן, בזכות כישוריה הארגוניים ונאמנותה לעבודה, קוּדמה  בהדרגה לאחראית על המחסן כולו. מאז שמרה אימא אמונים לתנועת הפועלים הסוציאליסטית, שהתייחסה אליה בהערכה. יצחק מיהר לקיים את הבטחתו ושלח לאחותו מסמכים המקנים זכות הגירה לארצות הברית; אימא הוציאה דרכון והזמינה כרטיס לאונייה – אך לפתע פגשה באדם, בעלה לעתיד ואביו של המחבר, שבגללו החליטה לבטל את הנסיעה.  

 

רק בעת שפגשה את בעלה לעתיד [ב-1944?], נזכרה האם בנבואתו של הקשיש המקובל, אליו הלכה בהיותה בת עשרים, כדי לגלות מה צופן לה בחובו העתיד. המקובל חזה כי יהיו לה חיים קשים ופעמים רבות תרצה להתאבד, אך לא תעשה זאת, וכך היה. האיש גם ניבא כי נגזר עליה לא לצאת מארץ ישראל; ואכן, על אף שכבר הייתה ערוכה ומוכנה לנסוע לאחיה באמריקה,  בעקבות הכרותה את בעלה לעתיד, נותרה בארץ. המקובל הוסיף וניבא כי "בן יקיר ומיוחד יהיה לך ובהיוולדו ימלא הבית אור" – ואכן נולד לה בן שעתיד להיות סופר חשוב (עמ' 143). האיש גם נתן לה קמע. בביטוי נוסף לאמונתה במיסטיקה, היא השתמשה בקמע לחיזוק בנה, לאחר שספגה ביקורת קשה על התנהגותו ממורתו באסיפת הורים.  מכאן, על אף שבניגוד לסבתא,  חשיבתה של האם, ככלל,  הייתה רציונאלית – הרי נותרו בה אמונות מסטיות ודתיות.  כמי שגדלה בבית חרדי ולמדה בחינוך דתי של תנועת "מזרחי", היא המשיכה לקיים את מנהגי היהדות, ולפעמים, ברגעים מסוימים, לדברי המחבר, הייתה נתקפת אמונה דתית.

 

האב אברהם רכלבסקי

לאב הייתה השכלה אקדמאית חלקית מאוניברסיטה בקייב [בריה"מ, כיום אוקראינה]. הוא עלה לארץ באמצע שנות ה-30 עם אשתו, לובה (Luba) בת ציון, שהייתה פסנתרנית ואשת תרבות.  בארץ עסק רכלבסקי בהכנת שיקויי רוקחות מפטרייה שמקורה במנצ'וריה. לאחר שמשרד הבריאות המנדטורי ביטל את רישיונו לתרופה שיצר, המשיך לעסוק ברוקחות בסתר, ובמקביל פתח אכסניה. אשתו לא התאקלמה בארץ ונפטרה. בעת שאימו של המחבר פגשה את רכלבסקי  האלמן היא הייתה בת ארבעים, והוא נראה מבוגר מחמישים וחמש שנות חייו –  ואף על פי כן התחתנה איתו, בגלל שראתה את כמיהתו להביא ילדים לעולם (לפי גרסתה המאוחרת של האם באוזני המחבר).

 

 

לאחר הנישואים הכריחה אימא  את אבא להשמיד ללא דיחוי כל זכר לאשתו הראשונה –  שכֹּה אהב –  כמו תצלומיה, מכתביה וספריה. את נר הזיכרון ביום השנה למותה נאלץ היה להדליק בבית הכנסת, ולא בבית. האם גם גירשה מהבית את כל חברותיה של לוּבה, בטענה כי הן נטפלות לבעלה. מייד לאחר הנישואים דרשה מבעלה לסגור את האכסניה המפוקפקת ממנה התפרנס, שהייתה בעיניה בית זונות. להשגת מקור פרנסה חלופי, נכנסה האם בתעוזה וללא רשות ללשכתו של המנהל המחוזי של  "תנובה". היא סיפרה לו כי בעלה הוא אחיו של יוסף רכלבסקי, חקלאי  מכפר יהושע שטבע בכנרת, ובזכות הקשר המשפחתי הזה אישר לה המנהל לקנות בהקפה (משתמע) ביצים למכירה. כבר למחרת יום הנישואים מכר אבא ביצים ברחוב. במהרה, ביוזמתה של האם ובזכות שוחד לפקידי העירייה, היא הפכה את החדר הקדמי של דירת המשפחה לסניף של "תנובה", ואת ובעלה –  למנהל הסניף.

 

תמיד היו מריבות קולניות בין אימא לאבא, חלקן על דברי שטות. בעוד האב, לאחר התפרצויותיו רצה לפייס את האם, הרי זו מעולם לא הייתה מפויסת. פעם רטנה עליו על שלא אמר קדיש לזכר בתה – אך פעם אחרת, כשחזר מבית הכנסת והדגיש כי אמר קדיש, פרצה בזעקת מיאוס: מי ביקש זאת ממך, היא לא בתך. את חולשתו מול אשתו נהג לתרץ בפירוש שנתן לשם משפחתו הלועזי. הוא הסביר לבנו כי משמעות רכלבסקי היא רך לב.

 

הדוד יעקב, אחיו הצעיר של אבא, חקלאי מכפר נהלל, היה מגיע לירושלים לפייס בין האם והאב ומצליח במלאכתו. כמו כן היה לוקח מדי פעם את הילד חיים למושב ועורך לו הכרות עם עבודה חקלאית. הילד הבחין באהבה העזה של הדוד יעקב לאשתו, סוּלקה (שולמית), וסיפר על כך לאימו. ואולם האם התייחסה בחוסר אמון לקיומה של האהבה הרבה הזו בפרט ואהבה בין גבר לאישה בכלל. לדבריה, גבר אינו מסוגל לאהוב אישה אחת בלבד. האם המשיכה: "אם יש אהבה בעולם, זו אהבת אם לבנה" – כי זו האהבה היחידה שאינה מתפוגגת ונשחקת בחלוף השנים (עמ' 178).  חיים הילד לא השתכנע מדברי אימו. הוא גם העריץ את הדוד יעקב , בתור האיש שגילם את האתוס הציוני של חקלאי, ובז לאביו "בעל המכולת שפל הרוח" (עמ' 179). 

 

ואולם אביו היה ציוני אדוק בהשקפתו. באותה ההזדמנות בה חיטט חיים הנער בארון של אימו ומצא את תמונות בנותיה, הוא גם חיטט בארונו של אביו. בארון מצא פריטים פטריוטיים ויודאיקה, בהם שטרות כסף ראשונים של הממשלה הזמנית, קטעי עיתונות שתיעדו את מלחמת השחרור, קערות פסח עתיקות וקערות פסח ציוניות עם דיוקנאות של הרצל וז'בוטינסקי. רק לאחר מותו של אביו  נודע לו כי האיש, שהכיר את הספרות הרוסית הקלאסית ואף חיבר סיפורים ושירים בשפה הזו – סירב לדבר רוסית, לאחר שהבולשביקים רצחו את שני אחיו בגלל פעילות ציונית (עמ' 179)

 

לדברי המחבר, אביו לא האמין באלוהים, אך לא רצה להודות בכך.  פרעות ביהודי אוקראינה בעת מלחמת האזרחים ברוסיה, במיוחד פרעות  פֶּטליוּרה  [ב-1919], פגעו באמונתו בקיום האל. בהקשר לרצח ההמוני והשרירותי שבפוגרומים האלה,  התבטא האב כי לעולם "אין בעל הבית" (עמ' 187).  אף על פי כן, בתור בן של רב, הקפיד האב לקיים את הטקסים הדתיים. הוא נהג להתפלל, ולקראת הליכתו לבית הכנסת ביום שישי היה מתגלח למשעי ומתהדר במיטב הבגדים שהיו ברשותו. לאחר שהחליף בתי כנסת פעמיים, ייסד עם חבריו בית כנסת  בחדר של כיתה לתלמוד תורה. בית הכנסת הזה פעל בשבתות ובחגים והוא העניק לו את השם  "בת ציון" לזכר אשתו הראשונה. האב טיפח ושימש פטרון של פרחי חזנים, אשר חלקם, ברבות הימים, הגיעו לגדולה. עם כל זאת האיש לא היה דתי במלוא מובן המילה, ולא רק כיוון שאמונתו באל התערערה.  היות ואהב מאוד שירי חזנות, היה מבקש משכֵנו שיגביר את קול הרדיו בשבת, כדי שיוכל דרך הקיר לשמוע שידור של פרקי חזנות. האם לעגה  לחזנים הצעירים, ומכאן להשקעתו של האב בהם,  וכמובן,  לדרכו העקלקלה לשמוע פרקי חזנות ברדיו בשבת. הבן, ככלל, נהג לבוא לבית הכנסת של אביו בשישי-שבת.

 

האב היה חדור אלטרואיזם. אֵם אלמנה לארבעה ילדים הייתה קונה אצלו בהקפה, ובסוף החודש היה גובה ממנה רק חלק מהחוב, בלי ליידע אותה על כך, כדי לא לביישה. על מעשה הצדקה הזה שמע הבן מפי רב אחד, בעת השִבְעה על אביו. אותו הרב גילה לבן  כי אביו גם מימן שיניים תותבות לקשיש. האם ראתה רק את הצד השלילי שבמעשי הצדקה של אב – הם נעשו על חשבון דאגתו לבנו ולמשפחתו. עוד טענה כי  בעצם שאף לִגמוּל אפילו על מתן צדקה בסתר. לדבריה, הגמול התבטא בדברי השבח מפי הרב עוד בחייו, ובציפייה כי לאחר מותו צדקנותו תיוודע ברבים.

 

למעשי החסד של האב היו גם מגרעות בולטות. את בעלי המלאכה לתיקון הבית (חשמלאים, סיידים, נגרים) בחר  לא על פי כישוריהם המקצועיים, אלא לפי מידת הזדקקותם לפרנסה.  התוצאה הייתה שחלקם גרמו יותר נזק מתועלת. כמו כן כפה על בנו בחורי ישיבה חסרי בית, אשר לימדו אותו הלכה בתשלום. האלטרואיזם  של אבא הגיע לשיא גרוטסקי בסעודת המצווה לכבוד הבר מצווה של חיים הנער. לסעודה ביוזמת האב הגיעו בעלי מומים למיניהם כמו עיוור, חירש, כבד פה בעל חטוטרת, קבצן קטוע ידיים וכיוצא באלה. הסעודה לוותה במריבות על האוכל בין הסועדים, אכילה גסה ביותר וגניבת סכו"ם. בסוף האירוע רצה האב לחבק את בנו – אך הבן צעק: "אל תיגע בי!...משוגע! אני שונא אותך" (עמ' 210).

 

כאשר האב אושפז בבית חולים במצב של חוסר הכרה  כתוצאה משבץ מוחי, חל מהפך ביחסה של האם כלפיו. היא יצאה מגדרה לגרום לו נחת, בעת שהיה כבר מוטל על ערס דווי. בעוד בחייו הרחיקה האם את בנה ממנו, הרי בבית החולים ביקשה מבנה ללטף את פניו של האב ולהגיד שהוא אוהב אותו. [נראה כי מתוך רצון לשמור את אהבת הבן לעצמה בלבד נהגה האם להרחיק את בנה מאביו. לעומת זאת, כאשר האב כבר נטה למות ולא יכול היה להתחרות איתה על אהבת הבן, רצתה לזכות אותו בחסד של אהבת בן, חסד שלא זכה בו בחייו.]

 

לדברי המחבר, בעת שביקשה אימו בבית החולים להגיד לאביו שהוא אוהב אותו –"המילים יצאו מפי כבדות וקשות" (עמ' 211). באותו הזמן הוא לא סלח לאב לא רק על סעודת העניים ובחורי הישיבה שכפה עליו. לדברי חיים באר, שורשי הקונפליקט בינו לאביו נעוצים היו בילדותו, כאשר הוא התקשה ללמוד את האותיות והאב קבע כי הילד יהיה אנאלפבית – בעוד האם בסבלנות רבה הצליחה ללמדו לקרוא. הסופר מוסיף, כי גם במרחק של זמן, בגלל הזיכרונות המרים הרבים מאביו, קשה לו לראות את מערכת יחסיו עמו בצורה מפוקחת ולהתפייס איתו.

 

ליד מיטת האב, כדי לקרב את הבן  לאביו הגוסס, גילתה האם לבנה, כי  בילדותו היה לו קשר מיוחד עם אביו. האם סיפרה לבנה כי  במלחמת השחרור, בהיותו  בן שנתיים וחצי, באחת ההפוגות שבין ההפגזות על ירושלים, רצה האב ללכת למחלבת "תנובה", כדי להביא סחורה לסניף שלו. ואולם בנו נשכב על המפתן וניסה למנוע ממנו לצאת החוצה, והאב נכנע לתחנוני הילד ולא עזבו. בכך, המשיכה האם, הוא בעצם הציל את חייו של אביו, כיוון שזמן קצר לאחר מכן הופגזה המחלבה ורבים מבעלי הסניפים שבאו לקחת סחורה נהרגו או נפצעו. יצוין כי התייחסויותיו  של חיים באר לסכסוך הישראלי-ערבי הן ספוראדיות, ונוסף להפגזות על ירושלים והטלת המצור עליה ב-1948, מזכיר המחבר  ירי צלפים ירדנים על תושביה של ירושלים בשנות ה-50. עוד מציין המחבר כי שני בניו של הדוד יעקב (אחיו של אבא), נהרגו בפעולות תגמול בשנות ה-50.

 

האב  נפטר ב-1963. לאחר מותו – בניגוד לתקופה בה היה בחיים – שיבחה אימא את האב על שהרבה לעזור לזולת בלי לחוס על בריאותו. בדומה לשינוי שחל באימו ביחס למעשי הצדקה של אבא, חל בה מהפך ביחסה ללוּבה. היא שיפצה את קברה, ובשיחות עם מכרים אודותיה סילפה את יחסה האמיתי כלפיה בתקופת חיי בעלה. הסיבה לשינוי נעוצה הייתה, לפי המחבר, בכך שכעת כבר לא חששה שבעלה עלול למצוא ניחומים לנישואיו הבעייתיים, בזיכרונות מאשתו הראשונה.

 

תהליך התפתחותו הספרותית של חיים באר

להוריו של חיים באר היה רקע ספרותי  עשיר. כאמור, אביו  הכיר את הספרות הרוסית ובהיותו ברוסיה אף חיבר ספרים ושירים בשפה הזו. הסבתא מצד האם הרבתה לקרוא ספרים  ונחונה ביכולת לספר סיפורים. האם לא רק הרבתה לקרוא ספרים,  כי אם העמיקה בהבנת הספרות.

 

ניצנים לקיומם של כישרונות ספרותיים אצל המחבר ניכרו כבר בילדותו. באחת ההפגזות על ירושלים בתקופת מלחמת העצמאות ב-1948, פגז ירדני התפוצץ סמוך לביתו וכתוצאה מכך הטיח נָשַר. חיים בן השלוש, בראותו את פתיתי הטיח באוויר, אמר "וייסֶע מוּראשְקֶעס"  (נמלים לבנות ביידיש). אחת הנשים, שהייתה מופתעת מן הדימוי  שהמציא הילד, אמרה לאימו כי בנה עוד יהיה סופר (עמ' 164). (מהסיפר הזה ואירועים אחרים ניתן להסיק כי בביתו ובסביבתו דיברו ביידיש, וכנראה אף יותר מאשר בעברית  בתקופת ילדותו וחלק מנעוריו.)

 

כזכור, התקשה המחבר בילדותו ללמוד את משמעות האותיות –  אך לאחר שלמד לקרוא, קרא "בתאווה שאינה יודעת שובעה" מכל הבא ליד (עמ' 253). בין היתר קרא ספרי טרזן וספריהם של קרל מאי, ז'ול ורן,  ג'ק לונדון   וש"י עגנון. את הספרים נהג לשאול בספרייה שכונתית, בה זכה לפריבילגיה לקחת ספרים  בכמות גדולה. (גם עמוס הנער – לימים הסופר עמוס עוז –  היה נוהג להחליף ספרים באותה הספרייה.)  זמן רב מאוחר יותר נודע לו כי בתמורה לפריבילגיה הזו  נתנה אימו לבעל המקום ביצים וחמאה מעל להקצבה (בתקופת הצנע של תחילת שנות ה-50). בהמשך עבר חיים הנער לספרייה המתחרה והגדולה יותר של "בני ברית". גם בה היה קורא בעל פריבילגיות, כנראה בזכות אימו. הוא קרא בשקיקה בין היתר ספרי מדע פופולאריים וספרי מסעות. בערב היה עולה על סולם בביתו והיה מרצה בזיכרון פנומנאלי את מה שקרא באוזני הוריו. אביו הגיע למסקנה כי הוא עשוי להיות נואם ואף דאג להכשירו לתפקיד הנכסף. בעצת אביו, הבן שתה ביצים טריות, קרא את נאומי צ'רצ'יל והתאמן מול ראי, כולל הנפת ידיים  באופן תיאטראלי. ואולם, כאשר ניסה לנאום בחצר לפני תלמידי כיתתו, לא הצליח למשוך קהל רב.

 

בזמן שהיה המחבר בגיל עשר –  ואף על פי שעדיין לא היה מקרר חשמלי בבית – אביו, ביוזמת האם, הרשה לו לבחור  מאה ספרים במשרדי הוצאת הספרים "קריית ספר", בהוסיפו כי הוא ידאג לצד הכספי של הרכישה. בחנות ירושלמית אחרת פגש חיים הנער את הסופר עגנון, ואשר לדבריו  "עיצב את עולמי הספרותי אולי יותר מכל יוצר עברי אחר" (עמ' 39). את ספרו הראשון ניסה לכתוב בחופשת הקיץ, במעבר בין כיתה ה' לכיתה ו'. בחיבור היו טעויות רבות בדקדוק, כמו בלבול בין זכר לנקבה. האב נהג להתגאות בחיבוריו לפני "הערב רב" – כדברי אימא – שישב ליד החנות. לעומתו, אימו סברה שאין טעם להראות חיבורי בוסר – דבר שרק עלול לפגוע בכותב מפאת הערות מעליבות. היא סברה כי הגדוּלה נעשית "תמיד במסתרים ובצנעה", וכי "גאוות אדם תשפילנו" (עמ' 272).

 

בכסף שחסכה פרוטה לפרוטה קנתה האם לילד מכונת כתיבה, בהביאה שני נימוקים לדבר. זהו כלי עבודה חיוני לכותב. הגִרסה  המודפסת – בניגוד לכתב היד המקורי – תאפשר למחבר לראות את יצירתו בריחוק ובצורה אובייקטיבית. השפעתה של אימא על המחבר ככותב הייתה רבה – על אף שהיא עצמה הקפידה לא להבליט נוכחותה והשפעתה עליו ולהישאר כצופה מהצד. במשך שמונה שנים, מאז הייתה מכונת הכתיבה ברשותו, התירה האם לעצמה רק להקשיב לצלילי המכונה – "אבל מעולם לא שאלה אותי על מה אני כותב, וכמובן לא ביקשה לקרוא את הדברים" (עמ' 184). בכך, לדברי המחבר, רצתה להבטיח את חופש היצירה שלו. את כישרונותיה הספרותיים ניצלה אימא, לא כדי לנסות לשפר את כתיבתו, אלא כדי לכתוב פתקים למוריו בבית הספר, בהם תִרצָה במחלות ובאירועים משפחתיים שלא היו את היעדרויותיו החוזרות ונשנות מהלימודים. בדרך זו רצתה להבטיח לבנה את הזמן והחופש לעסוק בכתיבה.  האם טענה כי  כדי להיות סופר הוא לא חייב לסיים תיכון או ללמוד באוניברסיטה – אך חייב לקרוא ספרים (עמ' 250). ואכן, המחבר הרבה לקרוא.  במיוחד אהב ספרי יהדות עתיקים, אשר ריחם הישן, בתוספת ריח כל הדורות שמשמשו  בהם, נתן לו השראה. האם מימנה בנדיבות את רכישות הספרים האלה.

 

למורת רוחו של אבא, חיים הנער לא רק חדל ללכת איתו לבית הכנסת בשבת, אלא לפעמים  היה עוזב את הבית באמצע ארוחת השבת. אימו חיפתה עליו במילים: "אל תפריע לו בחייו" (עמ' 288). והנער היה מסתובב בחוץ כדי לשאוב השראה לשיר שכתב. באחת השבתות לאחר מות אביו, ועל אף שנהג לקיים את האיסור לא לכתוב בשבת, לא יכול היה לעצור את ה"הקול הפנימי הקולח", וחיבר שיר על אביו. אימו חיזקה אותו באומרה כי "האמן... אינו חייב... לציית לאיש, וּודאי שלא לרבנים ולמורי הלכה, אלא לצו לבו ולו בלבד" (עמ' 294). בהתאם לכך שאפה האם "לחלצני מכבלי הדת ששוב ושוב אסרתי את עצמי בהם ברוב איוולת" (עמ' 294). לדבריו, האם אכן הצליחה במשימתה. [עם זאת נראה, כי בתור מי שהתחנך, בדומה לאימו,  בחינוך דתי של תנועת "מזרחי"  ובבית מסורתי-דתי, נותר פן דתי באישיותו ובכתיבתו.]

 

האם נהגה להנחותו בדבר הכישורים הנדרשים לסופר. ניתן להסיק כי עצותיה התבססו על הידע המעמיק שלה בספרות והתרכזו בחשיבות הכרת המציאות על ידי הכותב. היא נהגה לומר כי עליו לראות את עצמו ככותב, ולא סופר, וזאת לא רק מתוך ענווה, אלא כיוון שֶרק כדמות נסתרת  יטיב לראות את המציאות כפי שהיא. לדבריה, כדי להכיר היטב את החיים  עליו לצאת בין הבריות, וגם  לא להירתע להכיר את הצדדים הקשים והמכוערים של החיים, כמו המוות. לאחר שחיים באר כבר נעשה סופר, ברמז כלפיו טענה, כי הסופר, כדי להצליח לתפוש את העולם ולפענח את המציאות, "עליו להיות ספונטני, ללא דעות קדומות וקונצפציות מוכנות מראש" – אחרת יכפה את חוקיו על המציאות (עמ' 83).

 

המחבר מספר בהרחבה על דרך התלאות והייסורים הרבים שעבר, כדי לפרסם את שיריו במוספים הספרותיים של העיתונים השונים, עד שזכה  לבסוף לפרסם את שירו הראשון "עיר של זהב" בעיתון "דבר" בספטמבר 1964. השיר נכתב בעקבות פרשת אהבה נכזבת שחווה חיים באר. באותו הזמן המחבר עדיין שירת בצבא ובמקביל עבד בדפוס בעיתון  "דבר". [לפי ויקיפדיה, שירת ברבנות הצבאית, במערכת כתב העת "מחניים", שהיה אז ביטאונה. נראה כי המחבר מקפיד לא להזכיר עובדה זו.]    כעבור שש שנים, ושוב לאחר תלאות רבות, פורסם ספר שיריו הראשון בהוצאת "עם עובד". באותו הזמן עבד המחבר כמגיה זוטר בהוצאה הזו. אימו, שהייתה מודעת לדרך הייסורים שחווה סופר מתחיל בפרסום יצירתו הראשונה, עודדה את בנה לא להתייאש. לאחר שבנה זכה לפרסום ולהכרה הייתה גאה מאוד בו, אך רגזה עליו בגלל רגישותו האובססיבית לדברי הביקורת על יצירותיו במוספי העיתונים. לדעתה, התייחסות לביקורת היא הצד הטפל שבכתיבה, בעוד העיקר הוא להביט קדימה, ולא אחורה, לקראת יצירה חדשה.

 

ב-1973, על רקע מלחמת יום הכיפורים, שירת המחבר בצד המערבי של תעלת סואץ [אפריקה]. לאחר המלחמה תקפה אותו תקופה של שתיקה ואחריה החל לכתוב פרוזה. לאחר שהקריא לפני אימו  את  הפרק הראשון – ממה שעתיד להתפתח לרומן הראשון שלו  "נוצות" ולהתפרסם ב-1979 – האם, בעקביות לעצותיה הקודמות, טענה כי עליו להתחסן מפני פחדו מה יגידו אחרים על הסיפור, כיוון שגישה זו תגרום לו לבגוד באמת הפנימית שלו.

 

בסביבות גיל 70 [ב-1974?] אובחן אצל אימו גידול סרטני בקליפת המוח, שלחץ על עצב הראייה בעינה השמאלית. לאחר תגובת אימה קצרה מפני המוות, האם התאוששה והתאמצה לחיות את חייה הרגילים. המחבר המשיך להקריא לה פרקים חדשים מ"נוצות" והאם תבעה ממנו להמשיך בכתיבה. מתוך קריאתו באוזניה את האירועים הדמיוניים בפרקי הרומן, זיהתה האם את האירועים האמיתיים בחייו של המחבר עליהם התבססו, וגם  את  השינויים שהכניס בהם  בְּנָה. בעת מחלתה הצטערה אימו שלא ניסתה לכתוב אף פעם, בהוסיפה כי הכתיבה מאפשרת  באמצעות העלאת הזיכרונות לחיות את החיים מחדש ולתקן את העוולות שנעשו. בכך גם הביעה צער על שהרחיקה בזמנה את בנה מקרבתו של אביו (עמ' 328).  בעקבות המחלה, איכות חייה של האם נפגעה ומצבה הלך  והידרדר.  שנתיים וחצי האחרונות של חייה עברו עליה בניתוחים וטיפולים כימותרפיים. היא איבדה עין אחת ואת שיער ראשה, ולבסוף, משתמע, הבן נאלץ לטפל באימו כמו בתינוקת. במשפט ביקורתי כלפי הרפואה המודרנית טוען המחבר כי היא "מאריכה חייו של האדם בלי יכולת להעניק לו איכות חיים מינימאלית" (עמ' 329).

 

דברים שלמד על האם לאחר מותה

כאמור,  הנער חיים ראה את שם בעלה הראשון של אימו בפעם הראשונה, כאשר אימו, שלא רצתה לבטאו, רשמה אותו על פיסת נייר ואחר כך שרפה אותה.  בפעם השנייה נתקל בשמו במודעת אבל בעיתון בשנת 1974. הדבר היה כך. בראותו את אימו, לאחר שעיינה במדור האבל בעיתון, נסערת ומסתגרת ואינה עונה לשאלותיו – קנה את אותו העיתון ובו ראה מודעה על מותו של "מ.ג."  [המחבר בספרו אינו מגלה את שמו]. במודעה,  אשתו ובניו הביעו צער עמוק על הסתלקותו בטרם עת של הבעל והאב האהוב, שנהרג מפגיעת מכונית. [אימו של המחבר, כזכור, ייחלה כי מכונית תדרוס אותו.] חודשים אחדים לאחר האירוע עם מודעת האבל, ניכרו אצל אימו הסימפטומים הראשונים של גידול ממאיר בקליפת הגולגולת, מחלה שגרמה למותה של האם כעבור כשנתיים.

 

את דיוקנו של בעלה הראשון של אימו    אשר האם דאגה לגזור מכל התצלומים –   ראה הסופר באר  בפעם הראשונה רק  כחמש שנים לאחר מותה [כלומר ב-1981?]. אחות אימו, אשר טיפלה בזמנה בהשבת חפציה של האם לאחר שעזבה את דירת בעלה, נתנה למחבר תצלום משותף של אימו ובעלה הראשון שצולם ערב נישואיהם. הדודה טענה כי פרשת נישואיה של  האם הייתה הרבה יותר סבוכה ומורכבת מאותה תמונה פשטנית וחד ממדית, אשר דאגה אימו לנטוע בו. להלן גרסתה של הדודה על נישואי האם. הסיבה לכישלון נישואיה הראשונים ועליבות נישואיה השניים נעוצה הייתה בחוסר יכולת ליצור קשר אהבה אמיתי עם בן הזוג. מיום שנולדו הבנות, ובדומה לכך, מיום שנולד הבן חיים, היא כבר לא הייתה זקוקה לבעל, שכבר מילא את תפקידו, ואת כל אהבתה השמורה לבן הזוג העניקה לילדיה, בהם ראתה בּבּוּאָה של עצמה. אהבתה לילדיה הייתה "סוג מתוחכם מאוד של נרקיסיזם" (עמ' 135). על אף שלא נזקקה לבעל לאחר הולדת הילדים, הרי בהיותה שמרנית ובהאמינה כי הילד זקוק לאבא, הסכימה להיות מעין משרתת עבור הבעל, כלומר לבשל ולכבס עבורו – אך לא יותר. בעלה הראשון – בניגוד לשני – היה תאב חיים וצעיר, לא השלים עם המצב הזה, וכאשר חיזוריו אחרי אשתו לא נענו, יצא בגפו למסיבות ומצא נשים אחרות. עד כאן גרסתה של הדודה על אימו. בצאתו של הסופר באר מבית דודתו – ובהקשר לסימפטומים הראשונים של סרטן שניכרו אצל אימו לאחר קריאת מודעת האבל ב-1974 – הוא נזכר במשפט מ"הר הקסמים" של תומס מאן: "הסימפטומים  של מחלה אינם אלא גילויים מחופשים של כוח האהבה" (עמ' 138).

 

המחבר הוקיר את אימו, במיוחד העריך את תרומתה להתפתחותו כסופר החל מהקניית לו את היכולת להבין אותיות וכלה בעצותיה  ודברי העידוד לאורך דרכו ככותב. נדמה לי כי בכל הספר חיים באר אף פעם אינו מציין את שם אימו. ייתכן שדווקא בכך רצה להדגיש את ייחודה של האם בעיניו.  אף על פי כן,  משתמע בבירור כי המחבר קיבל באי רצון את גרסתה של הדודה על אימו.

 

הערות ביקורתיות

היצירה משלבת בתוכה מספר נושאים כמו ניתוח פסיכולוגי של הדמויות,  היחס למוות, היחס לדת והיסטוריה של התקופה. הסכסוך הישראלי-ערבי תופס אצל המחבר מקום שולי, והוא מתואר, עוד מימי התורכים, מנקודת הראות הציונית. ראוי להערכה ניסיונו הכן  לראות את האנשים הקרובים לו ביותר –  אימו, אביו וסבתו –  בצורה אובייקטיבית. הפן השלילי באישיותם של כל אחת משלוש הדמויות  נחשף  לא על ידי הדמות עצמה, אלא על ידי מישהו אחר. זוהי אימו, אשר מגלה לו את הצדדים האפלים בדמות סבתו וזוהי שוב אימו, החושפת את המימד האנוכי בצדקנותו של אביו. ולבסוף, אחותה של האם, היא שמגלה למחבר את מגרעותיה. אך בהתאם לכלל "אדם קרוב אצל עצמו" ו"אין אדם משים עצמו רשע" – אין המחבר מוצא לנכון להביא דמות נוספת שתנתח את אישיותו שלו בצורה אובייקטיבית ותחשוף את הפן השלילי בה.

 

נושא מרכזי בספר הוא תהליך התפתחותו של  המחבר לסופר, שהחל  למעשה משחר ילדותו דרך הסיפורים של סבתא ונמשך בעידודם של אימו ואביו. במלאכת הכתיבה מגלם המחבר את ההמשכיות  והרציפות בין הדורות,  אך גם את השוני. בהפיכתו לסופר מפורסם המשיך המחבר את המסורת הספרותית של הוריו וסבתו, שהוגבלה בעיקר לקריאת ספרים, והעלה אותה לשלב גבוה יותר של כתיבת ספרות. שם הספר, "חבלים", נראה כי רומז על החוטים המקשרים בין המחבר להוריו וסבתו. אפשר לפרש את המילה חבלים גם כחבלי לידתו כמשורר וסופר.

 

נוסף לכך, ניתן לראות בחבלים כְּבָלים הקושרים את המחבר לאבות אבותיו הרבנים ולדת – כבלים שלא קל, ואולי לא כדאי להשתחרר מהם בשלמות. בקריאתו האובססיבית ובעיסוקו במלאכת הכתיבה המשיך המחבר – ואולם במימד שונה וחילוני – את מסורת הלמדנות והכתיבה הדתית של הדורות שקדמו לו. על אף התרחקותו מהדת נשאר חיים באר מסורתי, וחלק מאוצר מילותיו העשיר  שאוב מן המקורות היהודיים הדתיים. כמו כן בדומה לסופר דתי, נמנע המחבר לדון בנושא המיני.

 

לפנינו אוטוביוגרפיה דרמאטית ומעניינת המותירה רושם עמוק. קטונתי מלהוסיף סופרלטיבים לגדולתה.