שגיא, אורי. היד שקפאה: מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2011.) 199 עמ' כולל מפתח שמות [סיכום ספר]
גרסתו של אורי שגיא, אלוף במילואים וראש צוות המשא ומתן בין ישראל לסוריה בין השנים 2000-1999, בתקופת ממשלתו של אהוד ברק, על שיחות השלום בין שתי המדינות. המחבר מפרט את חלקו במו"מ החשאי בין ישראל לסוריה ב-1999, ומאשים את אהוד ברק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית להגיע להסדר שלום עם הסורים בשיחות שפרדסטאון (ארה"ב) בינואר 2000. כמו כן פורס אורי שגיא את משנתו בדבר החשיבות הקיומית לישראל בשלום עם סוריה והפלסטינים. הסיכום משקף את עמדת המחבר. את עמדתי שלי, תוספות והבהרות אני מביא בסוגרים מרובעים, או כאשר אני מציין במפורש כי זו דעתי. את מרבית ביקורתי על התזה של המחבר אני מרכז בפרק נפרד בסוף הסקירה הזו.
אורי שגיא נולד ב-1943 בכפר ביאליק, בן למשפחת איכרים בגליל המושרשת בארץ. בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, שהחלה ב-5 ביוני 1967, שירת שגיא מול הגזרה הסורית ונפצע; במלחמת ששת הימים פיקד על פלוגה בגולני, אשר השתתפה בכיבוש רמת הגולן; ובהמשך, בתקופת שירותו בגולן נפצע פעמים אחדות. ב-1983 הועלה לדרגת אלוף. בין השנים 1995-1991 היה ראש אגף מודיעין בצה"ל (אמ"ן) והיה פעיל במו"מ עם סוריה ועם אש"ף.
להלן גרסתו של שגיא על מה שמכונה "פיקדון (deposit) של רבין". באוגוסט 1993 ראש הממשלה, יצחק רבין, הפקיד בידי מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, הבטחה לפיה, אם תסכים סוריה לתנאי ישראל לשלום – כמו בנושאי המים והנורמליזציה – תיסוג ישראל לקו ה-4 ביוני 1967, כלומר קו הגבול לפני מלחמת ששת הימים. רבין לא שם לב כי הקו לא סומן בזמנו והיה שנוי במחלוקת בין ישראל לסוריה. נוסף לכך, כבר באותו החודש, באוגוסט, בניגוד לבקשתו של רבין, גילה כריסטופר את קיום הפיקדון לנשיא סוריה, חאפז אל-אסד. אסד לא מיהר להגיב על הצעתו הנדיבה של רבין כלפיו, וכתוצאה מכך בחר רבין לא להמתין לאסד ולחתום על הסכם אוסלו עם הפלסטינים.
המו"מ החשאי בתקופת ממשלת ברק ב-1999
כאמור, שגיא הכיר את סוגיית המו"מ בין ישראל לסוריה עוד מתקופת כהונתו כראש אמ"ן. כבר אז גיבש את תפישתו האסטרטגית לפיה יש לשאוף להשיג תחילה הסדר בערוץ הסורי, ולא הפלסטיני. זאת כיוון ששלום עם סוריה – בתמורה לנסיגה מרמת הגולן – יְשַנֶה את מצבה המדיני-צבאי של ישראל באזור, יביא בעקבותיו שלום עם לבנון ונסיגה ישראלית משטחה (עמ' 24-22). [יש לזכור כי באותה תקופה סוריה שלטה למעשה על מהלכיה החשובים של ממשלת לבנון ותמכה בארגון הצבאי חיזבאללה. לכן, העריך המחבר, כי לאחר הסדר עם סוריה ובעזרת השפעתה החיובית של דמשק על ממשלת לבנון, תוכל ישראל להגיע להסדר גם עם לבנון שיבטיח את גבולה הצפוני. ביתר פירוט, ישראל תיסוג מרצועת הביטחון בתוך שטחה של לבנון, בה החזיקה ישראל מאז 1982 ובה חיילי צה"ל היו נתונים להתקפות מצד החיזבאללה – בתמורה להסדר מדיני-ביטחוני עם ממשלת לבנון, שיביא להפסקת ירי ופיגועים מתחומה.] כמו כן הוצאתה של סוריה ממעגל העימות עם ישראל תחליש את כוח מיקוחם של הפלסטינים [במיוחד תפגע בעוצמתם של הארגונים הקיצוניים שלהם, שנהנו מתמיכתה של דמשק והם החמאס והג'יהאד]. בכך תקל על ישראל להשיג הסדר עם הפלסטינים בנושאים שהם באמת "סלע קיומנו" (עמ' 187). נוסף לכך, שלום עם סוריה יחליש את קשריה של דמשק עם טהראן.
שגיא, אשר שפך את דמו במלוא מובן המילה בכיבוש רמת הגולן ובהגנה עליה, מביא את מיטב הנימוקים של אלה המתנגדים לנסיגה מן הגולן ועיקרם. ישראל שילמה מחיר יקר בכיבוש הרמה ביוני 1967 ופעם נוספת באוקטובר 1973; הסורים פתחו במלחמות נגד ישראל, הפסידו בהן ולכן עליהם לשלם את המחיר; מבחינה ביטחונית, שובם של הסורים לרמת הגולן יאפשר להם לאיים מגובה הרמה על היישובים והצבא הישראלי שמתחתם; חזרה לגבול ה-4 ביוני עלולה לתת לסורים שליטה על מקורות המים של ישראל כמו הירדן, ואף שותפות מסוימת במי כנרת; ויתור על נכס אסטרטגי יקר בדמות רמת הגולן, בתמורה לפיסת נייר בדמות הסכם שלום – שבמקרה הטוב יהיה לא יותר משלום קר בנוסח השלום עם מצרים – הוא הימור מסוכן. כנגד הטענות האלה פורס שגיא את משנתו המדינית-ביטחונית לפיה המשך קיומה של מדינת ישראל לא נקבע רק לאור חשיבותם האסטרטגית של השטחים בהם היא מחזיקה, אלא על בסיס מרכיבים לא פחות חשובים, כמו קביעת גבולות הקבע שלה כגבולות מוסכמים ומוכרים במישור הבינלאומי. לדברי שגיא, המשך קיומה של מדינת ישראל לא יכול להישען רק על כוחה הצבאי, אלא מחייב גם מרכיב מדיני. לכן, ממשיך שגיא, בתמורה להסכם שיבטיח בצורה סבירה את האינטרסים של ישראל בתחומי הגבולות, המים, והביטחון, עליה לסגת מן הרמה.
עוד לפני היבחרותו של אהוד ברק לראש ממשלה, ב-1999 הושג סיכום ביו ברק לשגיא לפיו, אם ברק אכן ייבחר לתפקיד הזה, יעמוד שגיא בראש הצוות שיוביל את התהליך המדיני עם סוריה. לאור זאת, שגיא עוד לפני המינוי העמיק את ידיעותיו בנושא הסורי באמצעות לימוד המסמכים, בהם הסכם הגבול משנת 1923 בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה שבשלטון צרפת. המחבר גם ערך סיורים נרחבים בשטח להכרת תוואי הגבול. הסורים, מצדם, טענו כי אינם מכירים בהסכם מ-1923, כיוון שנערך על ידי מעצמות קולוניאליות, בזמן שסוריה לא הייתה עצמאית. במלחמת העצמאות ב-1948 השתלטו הסורים על כ-65 קמ"ר ממערב ומדרום לגבול הבינלאומי של 1923. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה משנת 1949 השטחים עליהם השתלטו הסורים הוגדרו כמפורזים, כלומר נאסרה הימצאותם של כוחות צבא בהם. ואולם, עד מלחמת ששת הימים, התנהל סכסוך מתמיד בין ישראל לסוריה על השליטה באזור המפורז, כאשר ערב המלחמה שלטה ישראל למעשה על כשני שלישים מן האזור הזה. מאז חידוש המו"מ בין ישראל לסוריה בתחילת שנות ה-90 דרשו הסורים בתקיפות את חזרתה של ישראל לקו הגבול של ה-4 ביוני 1967, קרי הגבול ערב מלחמת ששת הימים. פירושה של דרישה זו, מנקודת ראות סורית, הייתה שליטה על כל האזור המפורז [הדגשה שלי], על אף שערב מלחמת יוני 1967 שלטו הסורים רק על כשליש ממנו. עקב הסכסוך המתמיד בין ישראל לסוריה על האזור המפורז, הקווים שהפרידו בין שטחי השליטה הישראלית והסורית באזור הזה מעולם לא סומנו ומעולם לא הוכרו על ידי שום גורם בינלאומי (עמ' 58).
לאחר הקמתה של ממשלת ברק בקיץ 1999 והתמנותו של שגיא לראשות המו"מ עם סוריה, במשך כל תקופת מינויו בין השנים 2000-1999, המשיך שגיא ללמוד ביסודיות את סוגיות המו"מ, תוך היעזרות במיטב המומחים מהאקדמיה והצבא. ביוזמתו הוקמו ועדות לנושאים הבאים והם הגבול, המים, הביטחון והנורמליזציה. ההכנות כללו גם הרצאות של מלומדים בתחומים כמו המנטאליות הערבית בכלל והסורית בפרט; הפסיכולוגיה של נשיאה של סוריה, חאפז אל-אסד, תוך לקיחת בחשבון את ההידרדרות במצב בריאותו. במהלך ההכנות למד צוות המשא ומתן הישראלי מפי מומחים, כי לפי האסלאם אין לעשות שלום עם כופרים – אלא רק הפסקת אש שלא תעלה על עשר שנים ורק במצב של אין ברירה. כמו כן למד כי למוסלמים דעה שלילית על היהודים, ואף שלילית מזו על הישראלים, וכי האסלאם רואה ביהודים דת ולא לאום. מכאן הסיק שגיא את המסקנה, כי גם אם אסד יחתום על הסכם שלום עם ישראל, בהצדיקו אותו בשיקולים פרגמאטיים, הרי ישראל תישאר בעיניו אויב (עמ' 84).
כבר בפתיחת המו"מ עם הסורים הגיע שגיא למסקנה, כי הבעיות העיקריות בין שתי המדינות הן הגבולות והמים – ולא הסדרי הביטחון והנורמליזציה. משתמע, כי עיקר מאמציו של שגיא התרכזו במציאת פתרון מוסכם לשאלת הגבול ולכן התמקד בחקר תוואי הגבול של ה-4 ביוני, שכלל עיון בחומר ארכיוני של משקיפי האו"ם ובמפות שלל סוריות. בתקופת פעילותו כראש הצוות למו"מ עם סוריה, עת שמר על קשר הדוק עם ברק, התרשם שגיא מידיעותיו הרחבות של ברק, מבקיאותו בפרטים ומתפיסתו המהירה. כביטוי ליחסו הרציני של ברק לשיחות על הגולן, הקים ברק כבר בתחילת המו"מ מִנהלה, שתיערך למקרה של פינוי. היא עבדה "בתנאי סודיות ומידור מלאים" (עמ' 109).
באוגוסט 1999, בהתאם להוראתו של ברק, יצא שגיא לפגישה חשאית בשווייץ עם נציג סורי, ריאד דאודי. האיש היה משפטן, אשר השתתף במו"מ בין ישראל לסוריה בעבר, אך בעת השיחות בשווייץ כבר לא היה פקיד ממשלתי, אלא איש עסקים פרטי. [מעמדו הבלתי רשמי של דאודי נועד כנראה לאפשר למשטרו של אסד להכחיש את קיום השיחות, אם ימצא לנכון.] בשיחות השתתף המתווך האמריקאי, דניס רוס (Dennis Ross). ברק הורה לשגיא כי בנוסח לחידוש המו"מ לא יוזכר קו ה-4 ביוני. לכן, כאשר שאל דאודי את שגיא את שאלת המפתח מנקודת ראותם של הסורים והיא, האם הפיקדון של רבין בתוקף, תשובתו המתחמקת של שגיא הייתה "שישראל לא מבקשת את הפיקדון בחזרה" (עמ' 45). התשובה לא סיפקה את הצד הסורי. אף על פי כן, הוסכם על עקרונות המו"מ והתרשמותו של שגיא מהשיחות הייתה חיובית.
באמצע ספטמבר קיים שגיא מפגש חשאי שני עם ריאד דאודי בהשתתפות דניס רוס, הפעם בוושינגטון. רק לאחר צאתו למפגש, עלה בידי שגיא לשכנע את ברק לאפשר לו לברר אצל הסורים מה הגדרתם לקו ה-4 ביוני (עמ' 53). בשיחות הפתיע שגיא את הצד הסורי, בהציגו מפת שלל סורית ובהוכיחו באמצעותה כי רוב המוצבים הסוריים היו בתוך שטחם, דהינו מזרחית לגבול הבינלאומי של 1923 – ולא על קו ה-4 ביוני. מכאן, המשיך שגיא בשיחתו עם דאודי, אם ברצונם של הסורים לחזור לקו ה-4 ביוני במקום לגבול הבינלאומי, אזי הם מפסידים שטח! (זאת, לטענת שגיא, בניגוד למיתוס שהיה מקובל בישראל, בסוריה ובארה"ב.) בשלב זה העלו הסורים טענות בדבר בעלותם על קרקעות באזור המפורז, ואולם שגיא התכונן לטענות האלה מראש, בהציגו מסמכים בדבר העברת קרקעות אלה לבעלות יהודית. כדי להמחיש לסורים את האבסורדיות של טענתם לפיה הגבול באזור המפורז ייקבע על פי מסמכי בעלות על קרקעות, הציג שגיא מסמכים בדבר בעלות יהודית על קרקעות בסוריה עצמה. בעקבות זאת אמר דאודי כי יש להגיע להסכמה לגבי קו ה-4 ביוני לפי הקריטריונים הבאים: האם הוא מייצג את קו המוצבים, שטחי עיבוד חקלאיים, בעלות על הקרקע, הימנעות מכניסה וכיוצא באלה (עמ' 61-59).
לכאורה בזכות הכנותיו היסודיות למו"מ והכרתו היטב את השטח, הצליח שגיא להדהים ולהביך את הנציג הסורי. אך יש לזכור, כי לדברי שגיא עצמו שהובאו לעיל, ההגדרה הסורית לקו ה-4 ביוני הייתה שליטתם בכל האזור המפורז, בהתאם לקווי שביתת הנשק של 1949. לכן, להערכתי, לתחכומו ולהברקותיו של שגיא ספק אם היה ערך מעשי רב – מה עוד שדוּבר עדיין בשלב התחלתי של השיחות, ועמדותיו של דאודי לא חייבו בשום פנים ואופן את הדרג הבכיר הסורי. כפי שנראה בהמשך, הסורים היו מוכנים מעט מאוד אם בכלל להתגמש בשאלת פירושם לקו ה-4 ביוני. (כמו כן, לדברי שגיא עצמו, בשיחות עם נציגים ישראלים בטורקיה ב-2008, בתקופת שלטונו של בשאר אסד בסוריה וממשלת אהוד אולמרט בישראל, דאודי פירש את קו ה-4 ביוני כשליטה סורית באזור המפורז. [עמ' 62]).
בהתאם להסכם הגבול הבינלאומי מ-1923 והסכם שביתת הנשק מ-1949 כל אגם הכנרת היה בתחומה של ארץ ישראל המנדטורית ואחר כך של מדינת ישראל. עם זאת, קו הגבול בצפון מזרחה של כנרת הותיר לישראל רצועת חוף של 10 מטרים בלבד מקו המים, במצב בו הכנרת מלאה אופטימאלית (208.9- מ' מתחת לפני הים). [אף על פי כן, בשנים 1967-1949 לא יכלה ישראל להחיל את ריבונותה על הרצועה הצרה הזו והיא הייתה למעשה בשליטה סורית.] דאודי נטה להסכים לכך שרוחב הרצועה שבידי ישראל עשוי לגדול, כאשר הכנרת אינה מלאה בגובה המקסימאלי. שגיא מוסיף, כי לפי פרשנות נוספת של הגבול, מיקומו אמור להשתנות בהתאם לגובה מפלס המים בכנרת, ואם המפלס ירד, רצועת ה-10 מ' תזוז מערבה. [כפי שנראה בהמשך, הסורים נטו לתמוך בפרשנות הנוספת הזו.] עד ה-4 ביוני 1967 שכנו חמישה כפרים סוריים בצפון מזרחה של הכנרת, ובהתאם ל"הסכם השכנות הטובה" האנגלו-צרפתי מ-1926 הותר לכפרים האלה להשתמש במי כנרת ולדוג בה. ישראל הייתה מוכנה לאפשר להשתמש בכנרת לכפרים הסוריים, אם תושביהם יחזרו. עד כאן גרסת שגיא בנושא המים (עמ' 62-61).
רוס התרגש על כך שבשיחות וושינגטון לראשונה נערך דיוני מקצועי ורציני על קו ה-4 ביוני – בניגוד לשנים הקודמות בהן עסקו ב"שטויות" ("bullshit") , כדברי רוס. בשאלת נרמול היחסים התרשם שגיא, כי הסורים יהיו מוכנים לנורמליזציה מוקטנת, בנוסח מצרים. בנוכחות ישראלית בולטת, כמו בתחום הכלכלי, ראו הסורים סכנה להשתלטות כלכלית, וגם כגורם שינוצל על ידי מתנגדי השלום בסוריה לפגיעה ביציבות המשטר (עמ' 64). בנושא לבנון אמר שגיא, שבמקרה של שלום, תכיר ישראל בזכויות סוריות בלבנון – אך בהיעדר שלום תיסוג ישראל מלבנון באופן חד צדדי. דאודי מצדו הבטיח במונחים כלליים כי במצב של שלום יימצֵא פתרון משביע רצון לבעיית לבנון [נסיגה ישראלית בהסכם מארץ זו] ולארגונים הפלסטיניים [הקיצוניים, כמו החמאס והג'יאהד] (68-67).
המו"מ הרשמי דצמבר 1999 – מארס 2000
השלב הגלוי והרשמי בשיחות בין ישראל לסוריה נפתח בטקס נאומים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון באמצע דצמבר 1999 ונמשך ימים אחדים בבלייר האוס, מקום ההארחה הרשמי של נשיא ארה"ב, הנמצא בסמוך לבית הלבן. השיחות נערכו בחסות נשיא ארה"ב, ביל קלינטון. האישים המרכזיים מהצד הישראלי בשיחות היו אהוד ברק; שר החוץ, דוד לוי; ראש לשכתו של ברק, דני יתום; ואורי שגיא; ומהצד הסורי – שר החוץ, פארוק א-שַרַע (فاروق الشرع), והיועץ המשפטי ריאד דאודי. לטענת שגיא, אסד לא הגיע לפסגה, בגלל מחלתו (עמ' 113). במקום אחר בספרו ובסתירה לטענתו המפוקפקת הזו מודה שגיא, כי אסד לא היה מוכן לפגוש את ברק במקום ניטראלי, כמו ז'נבה, לא כל שכן לבוא לירושלים (כפי שעשה נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-1977), כדי "לשבור את הקרח", כיוון שהדבר לא תאם את אישיותו (עמ' 151). להערכתי, אסד לא היה מוכן לפגוש את ברק כל עוד לא השיג את דרישותיו המהותיות.
בטקס הפתיחה נשא א-שרע נאום אנטי ישראלי מיליטנטי. טעות נוספת של הסורים, לדברי שגיא, הייתה סירובם ללחוץ ידיים עם המשלחת הישראלית. לעומת זאת, במפגש הסגור של שלוש המשלחות – האמריקאית, הישראלית והסורית – נאומו של ש-שרע היה מתון יחסית. בשיחות בבלייר האוס הדגיש א-שַרַע, באוזני ברק, כי הדבר החשוב ביותר לסורים הוא חזרתה של ישראל לקו ה-4 ביוני. הוא אף נטה לגלות גמישות, בהוסיפו, כי כיוון "שיש מחלוקת מה בדיוק הקו הזה... אני מציע שניתן לאנשי מקצוע לקבוע מה זה ואיפה זה קו הארבעה ביוני" (ציטוט דברי א-שרע) (עמ' 63). ברק, מצדו, החמיא בשיחות הסגורות הן לא-שרע והן לאסד. להערכת שגיא, גם בהתחשב ברצונו העז של ברק להגיע לשלום, הרי מחמאותיו לאסד היו מופרזות ומלאכותיות (עמ' 115-114). הפסגה הייתה קצרה ונועדה להגיע להסכמה על נושאי השיחות לסדר היום והמנגנון של המו"מ למִפְגש הבא.
ועידת שפרדסטאון (Shepherdstown) (מערב וירג'יניה, ארה"ב) התקיימה בתחילת ינואר 2000. משתתפיה העיקריים היו ביל קלינטון, מזכירת המדינה, מדלין אולברייט, המתווך דניס רוס; פארוק א-שַרַע ואהוד ברק. שלוש המשלחות כללו צוותים מקצועיים ובתקן הזה, אורי שגיא. בסמוך לפני הנסיעה לשפרדסטאון ביקש שגיא מברק לא לנסוע לשם, אלא לאפשר לצוותים המקצועיים לעבוד שם במקומו, ורק במקרה של התקדמות יוכל ברק להצטרף אליהם. ברק לא שעה לעצתו, אולי מתוך רצון לדלג על שלבים, לפי הערכת שגיא. בשיחות הקודמות בין ישראל לסוריה, בבלייר האוס, הוסכם כי במפגש שפרדסטאון ידונו בארבעה נושאים והם קו הגבול בין שתי המדינות שהיה קיים ב-4 ביוני 1967, סוגיית המים, היחסים בין שתי המדינות, והסדרי ביטחון. לעומת זאת, ברק היה מוכן לדון בשפרדסטאון למעשה בהסדרי ביטחון ובנורמליזציה בלבד – ורק בסיום הוועידה התכנסו ועדת הגבולות וּועדת המים למפגש אחד בלבד, בלי להשיג התקדמות מהותית. לדעת שגיא, ההתעקשות הזו של ברק, "בניגוד לכל הסיכומים", להתחמק מלדון בסוגיה המרכזית בעיני הסורים והיא הנסיגה לגבולות ה-4 ביוני, הכשילה את הוועידה (עמ' 121). א-שרע מצדו אישר בשפרדסטאון את הדברים ששמע שגיא מדאודי במפגש החשאי, לפיהם לאחר ההסכמה על עיקרון הנסיגה לקו ה-4 ביוני, תסכים סוריה כי הצדדים ישרטטו קו זה, כולל הכרה בריבונות ישראלית על מי כנרת (עמ' 121).
בסיום השיחות האשים א-שרע את ברק שהוא הפר את הבטחותיו, שיטה בסורים והונה אותם. הנשיא קלינטון אישר בגלוי את גרסת א-שרע, והמחבר ידע כי א-שרע לא טעה (עמ' 14-13). כמו כן, מאשים המחבר את ברק כי הוא ניהל בשפרדסטאון את המו"מ כמעט לבדו, ללא התייעצות ושיתוף הצוות הישראלי. שגיא דוחה את הגרסה לפיה ברק ניסה בכוונה להכשיל את השיחות, כדי להצדיק את המשך הישארותה של ישראל על רמת הגולן. לדעתו, ברק היה נלהב להגיע להסדר עם הסורים, אך ברגע האחרון נרתע לקבל את ההחלטה הקשה לסגת מן הרמה (עמ' 19-18). רתיעתו של ברק נבעה גם מחשש מהתגובה השלילית הבוטה של דעת הקהל בארץ לירידה מן הגולן (עמ' 121). שגיא עצמו, מאז תחילת המו"מ עם הסורים היה נתון ללחצים כבדים מצד חלק ממתיישבי הרמה וממתיישבי יהודה ושומרון – כולל איומים על חייו – לא להסכים לרדת מהגולן. קשה במיוחד בעיניו הייתה ביקורת מצד חבריו לנשק אותם הוקיר, אשר כעת נתקו אתו את הקשר וקראו לו בוגד. ואולם שגיא לא נכנע ללחצים. בהמשך ספרו מוכן שגיא להקל במידת אחריותו של ברק לכישלון השיחות בשפרדסטאון. שגיא מודה כי בין הסיבות לכישלון המפגש היה חוסר האיזון בדרג בין הצד הישראלי לסורי. בצד הישראלי נכח ברק, בתור המכריע העליון, בעוד המכריע העליון בצד הסורי, אסד, לא נכח בוועידה (עמ' 180).
לאחר כישלון השיחות בשפרדסטאון, צוות מומחים בראשות שגיא גיבש תוכנית מפורטת להסדר עם הסורים בשאלת הגבולות והמים. התוכנית, כדי לרצות את הסורים הכירה בעיקרון הנסיגה לקו ה-4 ביוני 1967, אך למעשה כללה חילופי שטחים בגודל שווה של כ-12,000 דונם לאורך קו הגבול הבינלאומי של 1923 (עמ' 152). כדי לרצות את דעת הקהל בישראל, בהתאם לתוכנית הזו "כל מעיינות המים בדופן ההר במערב רמת הגולן יהיו בשטחנו, וכמובן הריבונות והשליטה על נהר הירדן ואגם הכנרת" (עמ' 153). כמו כן, לפני התוכנית, רוב המים מרמת הגולן ימשיכו להגיע לכנרת, ועל כן ההתיישבות המחודשת של הסורים ברמת הגולן תוגבל (עמ' 154).
מטרתו של שגיא הייתה בשלב ראשון לשכנע את ברק לקבל את תוכניתו להסדר, אחר כך לדאוג כי הצד הישראלי ישכנע האמריקאים לאמצה, ולבסוף האמריקאים יציגו את התוכנית כשלהם לסורים, כדי להקל להשיג את הסכמתם. ואכן, ברק קיבל בעיקרה את התוכנית ואף ייחס אותה לעצמו; ארה"ב "אימצה את התוכנית כמעט כמות שהיא, עם כמה תיקונים והערות צנועים, אבל לא הצליחה לשווק אותה לסורים לפני מפגש ז'נבה" (עמ' 164). כלומר, לפני פגישת הפסגה בין קלינטון לאסד בז'נבה, שהתקיימה ב-26 במארס 2000, לא נפגש אסד עם אף גורם אמריקאי הבקיא בתוכנית, כדי להכינו לקראתה. יתרה מזו. בתחילת הפסגה דיבר קלינטון בצורה מעורפלת על הסכמתה של ישראל לסגת לקו ה-4 ביוני ומייד הוסיף את הצורך בעשיית ויתורים הדדיים. לדעת שגיא היה על קלינטון להדגיש את הסכמתה של ישראל לסגת לקו ה-4 ביוני, את הבונוסים בהם תזכה סוריה בעקבות ההסכם, ורק בסוף לציין כי לא ברור היכן עובר הקו של ה-4 ביוני וכאילו לנסות להתייעץ עם אסד בנושא מיפוי הקו. סיבה נוספת לכישלון הפסגה, לדעת שגיא, נעוצה בכך שאמונו של אסד בברק נפגע, בגלל התנהגותו בשפרדסטאון. מאידך גיסא, דוחה המחבר את הטענה לפיה הגיע אסד מראש לפסגה רק כדי לומר לא. לדברי שגיא, הזמינו הסורים מבעוד מועד 135 חדרים במלון, כלומר התכוננו לשלוח צוותים מקצועיים לגיבוש ההסכם. עם זאת מודה שגיא, שאסד דחה את תוכנית קלינטון על הסף, בטרם הספיק להציגה, וכל הפסגה נמשכה כ-6 דקות, כולל דברי נימוס. ברק מצדו חיכה בישראל במתיחות לתוצאות הפגישה בז'נבה והיה מוכן לאפשרות להצטרף לפסגה כבר בלילה או למחרת, אם השיחות יעלו יפה (עמ' 168-165).
תמצית התזה של שגיא על המשא ומתן הישראלי-סורי לשלום בתקופת ממשלת ברק היא, ש"אסד היה מוכן להגיע לשלום" – אך ישראל בראשות ברק היא שהחמיצה אותו (עמ' 163-162). לברק – ממשיך שגיא – בניגוד למנחם בגין, הייתה חסרה הראייה האסטרטגית ליטול סיכונים למען השלום. נוסף לכך, היו בכירים בממשלו של קלינטון –אך לא קלינטון עצמו – שלא השתוקקו לשלום בין ישראל לסוריה, כיוון שלא רצו לתת לגיטימציה למשטרו של אסד (עמ' 162). מכאן, יכול להשתמע לפי המחבר, כי מכל שלושת הצדדים במשא ומתן הישראלי-סורי, היה זה אסד הצדיק היחיד.
ואולם, בסתירה מסוימת לתזה המרכזית הזו, בהמשך ספרו מעלה המחבר אפשרות אחרת. במסמך ששלח שגיא לברק ב-5 באפריל 2000, בעקבות כישלון פסגת קלינטון-אסד במארס, מעלה המחבר את ההשערה, לפיה החליט אסד, לנוכח התערערות מצב בריאותו, להתרכז בהעברת השלטון לבנו, בשאר. במצב כזה, ממשיך שגיא, אסד יהיה מוכן לשלום רק במקרה שישראל תענה לתביעתו בדבר החזרה לקו ה-4 ביוני בשלמות (עמ' 177). באותו המסמך מעלה המחבר גם את האפשרות שאסד שבוי במיתוס שיצר בדבר גישה סורית לכנרת, ולכן ייתכן כי לא יוכל לוותר עליו. הוא גם מאשים את הסורים בהיעדר מחוות אנושיות לצד הישראלי וב"התעקשות...על כמה מאות מטרים למול נכונות ישראל לוויתורים" (עמ' 180). כמו כן, לפי המסמך של שגיא, הטילה ארה"ב על סוריה את האחריות לכישלון הפסגה במארס. המסמך ממליץ על הפקת לקחים, ועיקרם הצורך לנהל את שיחות השלום עם סוריה בשלב ראשון בדרג המקצועי, ולקיים מפגש בין מנהיגים רק בשלב האחרון.
לקראת סוף ספרו מגבש המחבר את התזה שלו ביתר בירור. הוא דבק בהטלת האחריות על ברק לכישלון השיחות בשפרדסטאון בינואר 2000, אך מטיל במידה רבה על אסד את האחריות לכישלון הפסגה בז'נבה במארס 2000. באותה הפסגה אסד – לדברי שגיא – כבר היה מאוד חולה, הוא נואש משלום עם ישראל והעדיף להתרכז בהעברת השלטון לבנו. בסיכומו של דבר, על פי שגיא, עד סביבות ינואר 2000 רצה אסד לקדם שלום עם ישראל, בעוד ברק גרר רגליים – הרי בהמשך שנת 2000 התהפכו היוצרות (עמ' 184-183).
אחרית דבר
ספרו של שגיא נחתם ביולי 2011, בתחילת ההתקוממות נגד משטרו של בשאר אסד, והערכותיו של המחבר לגבי המשך ההתפתחויות בסוריה התגלו כתלושים מן המציאות. בין היתר הוא לא ציפה כי טורקיה תהפוך ממדינה ידידה למשטרו של אסד לבסיס תמיכה במורדים נגדו ולאויבתו הנמרצת. לשאלה ההיפותטית, מה היה קורה לוּ החזירה ישראל את הגולן לסוריה ומשטרו של אסד היה מודח, משיב המחבר. (1) ייתכן כי בעקבות השלום, מצבה החברתי-כלכלי של סוריה היה משתנה ומהפכה לא הייתה פורצת בה. (2) "אבל גם אם היינו מוצאים את עצמנו היום [יולי 2011] ללא רמת הגולן...עם סוריה שאחרי הפיכה, מצבנו היה טוב בעיני מהנוכחי" (עמ' 11).
אף על פי כן, לפחות שני שיקולים כבדי משקל שמביא המחבר למען השגת שלום עם סוריה – במידה והשלטון בה יתייצב – נותרו, לדעתי, תקפים. (1) מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון נחלש, ובמקביל יכולתה ואף רצונה לתמוך בישראל. (2) הביקורת הבינלאומית כלפי מדינת ישראל, למרות שאינה מוצדקת בחלקה, מכרסמת בלגיטימיות של עצם קיומה. בקיצור, ממשיך שגיא, הזמן אינו פועל לטובתה של ישראל, ועל כן עליה לפעול ולא להירתע מליטול סיכונים, כדי להגיע להסדר עם אויביה. לפי משנתו המדינית-ביטחונית של שגיא משתמע, כי השגת הסדר עם הסורים והפלסטינים חיונית ל"יכולתה של מדינת ישראל לשרוד בג'ונגל מזרח תיכוני" – אזור בו גם לאחר השלום תמשיך ישראל להיחשב לנטע זר על ידי שכניה (עמ' 190).
הערות ביקורתיות
כאמור, לטענתו של שגיא היה על ברק לשלוח לוועידת שפרדסטאון בינואר 2000 משלחת בדרג המקצועי ולהצטרף אליה בהמשך, רק אם השיחות יעלו יפה. לדעתי, ספק אם אפשרות כזו הייתה ממשית, כי הרי בראש המשלחת הסורית עמד שר החוץ פארוק א-שרע, שנשלח מטעם אסד עם סמכויות רחבות ומתוך כוונה להגיע לפריצת דרך בשיחות. שליחת משלחת בדרג נמוך הייתה מתפרשת מצד הסורים כהתחמקות ממו"מ רציני ואף הכשלתו. מכיוון שאסד לא היה מוכן להגיע לשפרדסטאון ושלח את שר החוץ שלו במקומו, היה על ברק, לכאורה, להסתפק במשלוח שר החוץ שלו, דוד לוי. ואולם למעשה אפשרות כזו לא הייתה ממשית. לוי לא היה איש אמונו של ברק ולכן לא היה יכול להפקיד בידיו מו"מ בנושא כה חשוב ורגיש כמו נסיגה מרמת הגולן – מה עוד שהסורים היו מודעים כי אין בסמכותו לקבל הכרעות קשות. לדעתי, כדי למנוע מהאמריקאים להאשימו באחריות להכשלת השיחות בשפרדסטאון, היה על ברק להודיע מראש למתווך האמריקאי כי הוא מתחייב לבוא לשפרדסטאון, רק אם סוריה תיוצג על ידי אסד. לעומת זאת, הגעתו לשפרדסטאון בידיעה שסוריה תיוצג על ידי א-שרע, ואי נכונותו לגמישות בטענה כי את ההתחייבות בשאלת הגבולות הוא שומר לשלב הסופי של המו"מ – רק כאשר עמדתה של סוריה תהיה סופית ומחייבת ותיוצג על ידי אסד עצמו – נגדה לדברי האמריקאים, את הבטחותיו להם לפני כינוס הוועידה. ואכן, הצד האמריקאי, בדמותם של המתווך דניס רוס והנשיא ביל קלינטון – בדומה לאורי שגיא – מטילים את האחריות לכישלון השיחות בשפרדסאטאון על ברק.
[ראו, Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace
(New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004).
Clinton, Bill. My Life (London: Arrow Books, 2005). גרסתו של קלינטון קצרה ובעצם מהווה תמצית גרסתו של רוס.]
עם זאת, גרסתו של רוס על ועידת שפרדסטאון שונה מזו של שגיא בנושאים אחדים. בעוד לפי שגיא, הצד הסורי היה מוכן לגמישות בשאלת הגדרת קו הגבול של ה-4 ביוני, הרי לדברי רוס, א-שרע היה מוכן להכיר בריבונות ישראלית על ים כינרת ועל רצועת חוף ברוחב של 10 מ' בחופה הצפון מזרחי, בהתאם לקווי ה-4 ביוני. גרסת דני יתום, "ראש המטה המדיני-ביטחוני" של ברק אשר השתתף בשיחות שפרדסטאון, זהה לגרסת רוס לגבי רצועת ה-10 מ' – בתוספת כי א-שרע עמד על כך כי לחמשת הכפרים הסוריים שהיו לחוף כנרת באזור הזה תמשיך להיות גישה למים. [ראו: יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009) עמ' 243.] כלומר הסורים הסכימו להכיר בריבונות הישראלית על אותה רצועה צרה בחופה הצפון מזרחי של הכנרת, שהייתה שייכת לה בהתאם להסכם שביתת הנשק של 1949, ובעצם, במשתמע, דבקו בעמדתם כי חזרה לקו הגבול של ה-4 ביוני היא חזרה לגבולות ההסכם של 1949. הגמישות של הסורים בשפרדסטאון (עליה משבח אותם קלינטון בספרו שהוזכר לעיל) התבטאה, לפי יתום, בכך שבפעם הראשונה בשיחות בדרג בכיר הסכימו להכיר בריבונות הישראלית ברצועה הצרה הזו בחופה הצפון מזרחי של כנרת (יתום, שם). לעומתם ברק, שהיה מעוניין ברצועה של כמה מאות מטרים בחופה המזרחי של כנרת, סירב בתגובה לגמישות הסורית הזו להתחייב לנסיגה לקו ה-4 ביוני (לפי רוס, קלינטון ויתום).
שגיא נוטה להתעלם מגורם חשוב נוסף שהפריע לברק מלהגמיש את עמדתו בשפרדסטאון. עד מאי 2000 טרם נסוג צה"ל מדרום לבנון וחייליו היו נתונים להתקפות מצד החיזבאללה. ברק בשיחותיו עם האמריקאים טען, כי ריסון החיזבאללה מצד הסורים והסכמתם לכניסתה של לבנון למו"מ עם ישראל בדבר נסיגת צה"ל משטחה, היו עשויים להגמיש את עמדותיו בשיחות על ההסדר עם הסורים. אך אסד, בדומה למדיניותו בעבר, לא היה מוכן ללכת לקראת ישראל בנושאים האלה, כל עוד לא קיבלה ישראל את עמדתו בשאלת הנסיגה לקו ה-4 ביוני (לפי יתום). בקיצור, הסורים לא היו מוכנים לנקוט בצעדים בוני אמון כלפי ישראל.
שגיא עומד על גורמי הפנים שהרתיעו את ברק מלוותר על הגולן בשפרדסטאון, אך אינו מתייחס בכובד ראש לאילוציו של אסד נגד החתימה על הסכם שלום עם ישראל. אופיו המיליטנטי של המשטר הסורי, כשהעימות עם ישראל משמש לו הצדקה לאופיו הדיקטטורי הנוקשה – כל אלה הרחיקו אותו מאוד מעשיית שלום עם ישראל. לגבי משטר זה, שלום לא רק שלא היה ערך חשוב, כי אם במידה מסוימת, נטל.
אשר לוועידת הפסגה בין קלינטון לאסד בז'נבה במארס 2000, הרי בניגוד לשגיא, אשר מטיל חלק מן האשמה לכישלונה על ברק (פגע באמינותו בעטיה של התנהלותו בשפרדסטאון) ועל קלינטון (לא שיווק נכון את התוכנית לאסד) – המתווכים האמריקאים מטילים את האחריות לכישלונה על אסד בלבד. לפי גרסת רוס, עוד לפני הפסגה איבד אסד את עניינו בהשגת הסדר עם ישראל. הוא אף לא התעניין ברווח הרצועה שדורשת ישראל להחזיק בחוף הצפון מזרחי של כנרת. (רוס העריך כי ברק בסופו של המשא ומתן היה מסתפק ברצועה של 100 מ' במקום 400 מ' שתבע.) לדעת רוס, אסד, שמצב בריאותו נחלש, החליט להקדיש את מעט הכוח שנותר בו להבטחת הירושה לבנו, ולא היה מוכן להתפנות לנושא ההסדר עם ישראל, שמטבעו רק עלול היה לפגוע בפופולאריות שלו בקרב האליטה השלטת ולהקשות על העברת הירושה. גרסתו של קלינטון דומה. לדבריו, הנשיא הסורי אף לא נתן לו לסיים להציג את הצעותיו של ברק, היה נרגז, ואמר שלא ייוותר על אדמה סורית, וכי ברצונו לשבת בחוף כנרת ולטבול את רגליו במימיה. בהתאמה לגרסה הזו, לפי גרסת יתום, בפסגה בז'נבה – בניגוד לעמדה הסורית בשפרדסטאון – לא הסכים אסד לריבונות ישראלית ברוחב של 10 מ' בחוף הצפון מזרחי של כנרת.
לדעתי, גם אם אסד היה מוכן לגלות במארס 2000 את אותה הגמישות שגילה פארוק א-שרע בשפרדסטאון, הרי הוא היה דוחה את התוכנית הישראלית על הסף. שגיא בספרו מרבה לדבר על הצורך בניהול מו"מ עם הצד הערבי ביושר, אך בסתירה רבתי לכך משתמע מדבריו, כי ניתן היה למכור לסורים במארס 2000 – באמצעות תחבולה שיווקית – תוכנית שתכיר בעקרון החזרה לקו ה-4 ביוני, אך למעשה תהווה תוכנית מתוחכמת של חילופי שטחים, שכלל אינה דומה לקו הזה. יתום בסִפְרו מציין כי הוא תמך בזמנו בהצעתו של ברק לסורים שהוגשה במארס 2000, אך בפרספקטיבה של זמן שינה את עמדתו וסבור כי אינה ריאליסטית. לדעתו, על ברק היה להסתפק ברצועה של 10 מ', וכאמור, במארס 2000 גם הצעה כזו הייתה נדחית על ידי אסד. להערכתי, התעקשות ישראלית על חזרה להסכם הגבול מ-1923 הייתה מונעת שלום עם סוריה, אך הייתה נשענת על בסיס משפטי, ולכן הייתה נראית מוצדקת ומכובדת יותר מהתוכנית המסובכת והמפותלת שניסו להציג לאסד במארס 2000.
בסיכומו של דבר, לדעתי, ניתן להסיק כי לפני ברק עמד חלון הזדמנויות צר בתחילת 2000 להתקדם להסדר עם הסורים. לוּ ברק היה נוקט עמדה גמישה יותר בשיחות שפרדסטאון ומסתפק אז ברצועה ברוחב של 10 מטרים היה עדיין נותר סיכוי, ולוּ קלוש, שהמו"מ הישראלי-סורי יתחיל לצבור תאוצה. חלון ההזדמנויות ננעל כבר במארס 2000. ספק רב אם בפרק הזמן הקצר הזה היה אפשר להגיע לפריצת דרך במכלול הבעיות המורכבות בסכסוך הישראלי-סורי ובהן הגבולות, המים, סידורי הביטחון והנורמליזציה – כשברקע לא רק חסרות מחוות של רצון טוב מצד דמשק כלפי ישראל, כי אם נמשכת הפעילות המלחמתית של החיזבאללה בחסות הסורים נגד צה"ל בלבנון. במצב כזה, ברק נרתע מלהיענות לתביעות הסוריות הקשות בשאלת הגבולות במיוחד בנושא הכנרת, גם בגלל חששו מהתגובה השלילית בדעת הקהל בישראל – וזהו גרעין האמת בתזה של שגיא. אף שגיא מודה, כי גם במקרה של חתימה מצד משטרו של אסד על הסכם שלום עם ישראל, הרי מסיבות אידיאולוגיות ודתיות הוא היה ממשיך לראות בישראל מדינת אויב. לכן לא מן הנמנע כי היה ממשיך לתמוך בעקיפין במידה זו או אחרת בארגונים הנלחמים נגד ישראל, כמו החיזבאללה והחמאס. ההבטחות הסוריות לישראל ביחס לארגונים האלה, במקרה של השגת הסדר סורי-ישראלי, נשאו אופי כללי. בהתחשב בכל הנתונים האלה, מוצדקת הייתה רתיעתו של ברק ממסירת נכסים ממשיים לסורים בדמות רמת הגולן, בתמורה לפיסת נייר בדמות הסכם שלום, שלאמתו של דבר היה מהווה רק הסכם אי לוחמה.
טענתו של שגיא ב-2011, כי ייתכן שבעקבות השלום עם ישראל היו מתחוללות תמורות במשטר הסורי ולא היה מתעורר מרד נגדו, מפוקפקת למדי. אף בדיקטטורות מתונות כמו של חוסני מובארק במצרים ושל המלך חוסיין בירדן, לא התחוללו תמורות דמוקרטיות כתוצאה מהסכמי השלום שלהן עם ישראל. עוד יותר יומרני לטעון, כי גם אם משטרו של בשאר אסד היה מודח וישראל הייתה נשארת עם הסכם שלום עם סוריה וללא הגולן, הרי מצבה היה טוב יותר מהנוכחי. זאת כיוון שאין לדעת כיום באפריל 2013 איזה משטר יקום בסוריה, ואם בכלל המצב בה יתייצב והיא לא תתפורר. בשתי הטענות האלה של שגיא יש החלפת הרצוי במצוי, מתוך רצון להצדיק את התיאוריה שלו, לפיה ישראל הייתה צריכה ויכלה להגיע לשלום עם סוריה ב-2000 במחיר של ויתור על הגולן.
זאת ועוד. נראה כי חלק ניכר מגרסתו של שגיא על המו"מ הישראלי-סורי בתקופת ממשלת ברק מתאפיינת בנטייה להחליף את הרצוי במצוי. מתוך רצון עז לשלום, מנסה שגיא להוכיח כי השלום אכן היה בר השגה, ולצורך זה הוא מייפה את הדיקטאטור חאפז אסד ומייחס לו רצון כן לשלום, מגמיש את העמדה הסורית במו"מ, מחמיר כלפי ברק יותר מהמתווך האמריקאי, וממעיט מהפער בעמדות ומורכבות הבעיות בין ישראל לבין סוריה. עם זאת, אי התעלמותו, בוודאי לא לגמרי, מן הקשיים שהערים הצד הסורי בהשגת השלום, יוצרת סתירות לאורך ספרו. בקיצור, אורי שגיא, אדם משכמו ומעלה, ספרא וסייפא, עתיר ידע וניסיון, בחר ללכת אחר חלומו הנכסף לשלום תוך נטייה לא לראות את המציאות נכוחה.
