נמיר, מרדכי. שליחות במוסקבה: ירח דבש ושנות זעם 1948- 1950 (תל אביב: עם עובד 1971) [סיכום וביקורת]

נמיר, מרדכי. שליחות במוסקבה: ירח דבש ושנות זעם  1948- 1950  (תל אביב: עם עובד 1971).  392 עמ' כולל מפתח שמות.  [סיכום וביקורת]

מרדכי נמיר (1975-1897), נולד ברוסיה הצארית (כיום בשטחה של אוקראינה) ועלה לארץ ב-1924. הוא שלט היטב ברוסית ובתולדות רוסיה ותרבותה. שימש יועץ לצירה הראשונה של ישראל במוסקבה, גולדה מאיר (עד 1949 מאירסון) 1948- 1949, ועם עזיבתה החליפה כציר עד 1950. (פורמאלית מעמדה של צירוּת והציר העומד בראשה נמוכים  מאלה של שגרירות והשגריר – אך בפועל  באותה התקופה לא היה הבדל בין המונחים.) לאחר סיום שליחותו במוסקבה, בשנות ה-50 היה נמיר מזכ"ל ההסתדרות, חבר כנסת מטעם מפא"י ושר בממשלה; ובשנים 1969-1960 ראש עיריית תל אביב. הספר במקורו נושא אופי של יומן ומתרכז ביחסים הבילטראליים וביהדות בריה"מ. הסיכום משקף את גרסת המחבר, אך ערכתי אותו לפי נושאים. כמו כן מצאתי לנכון להוסיף הקדמה קצרה לפני הסיכום, ופרק של הערות ביקורתיות בסופו.  

הקדמה: בריה"מ וישראל, 1950-1947

על אף השלילה האידיאולוגית הנחרצת של הציונות מצד המשטר הסובייטי, תמכה בריה"מ בהקמתה של מדינת ישראל במישור הדיפלומטי. סגן שר החוץ הסובייטי, אנדרי גרומיקו, בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם ב-14 במאי 1947 הביע אהדה לשאיפתו של העם היהודי להקים מדינה משלו, ובאותו הפורום ב-26 בנובמבר 1947 תמך בתוכנית החלוקה: הקמת מדינה יהודית עצמאית, לצדה של מדינה ערבית. מאחורי עמדתה המפתיעה הזו, במבט ראשון, של מוסקבה עמדו השיקולים הבאים. לנוכח העימות עם המערב בראשות ארה"ב ובריטניה ("המלחמה הקרה"), קיבלה בריה"מ בברכה כל מהלך שיביא להחלשת מעמדה של לונדון באזור. על כן, סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, כולל סילוק בסיסיה הצבאים של בריטניה בארץ, היה צעד חיובי מנקודת ראות סובייטית. כיוון שהמשטרים במדינות ערב היו פרו מערביים  ואנטי קומוניסטיים, אפשרויות פיתוח הקשרים איתם מצד בריה"מ היו מצומצמות; ומכאן התמיכה בכינונה של מדינת ישראל –  מול התנגדותן התקיפה של מדינות ערב  להקמתה – לא יכלה להזיק משמעותית למעמדה של מוסקבה בעולם הערבי. למדינות ערב (מצרים, ירדן ועיראק), שפתחו במלחמה לחיסולה של מדינת ישראל ב-1948, היו חוזים צבאיים עם בריטניה, כך שניצחון ערבי במלחמה פירושו היה מבחינה סובייטית ניצחון ה"אימפריאליזם". כדי למנוע ניצחון כזה, שלחה בריה"מ, באמצעות צ'כוסלובקיה, נשק לישראל – נשק שהיה חיוני במלחמה על עצם קיומה.  

עוד ראוי לציין, כי בניגוד למשטרים  במדינות ערב – חלק ניכר מן הממסד הפוליטי והצבאי בישראל התייחס באהדה רבה למשטר הסובייטי (המפלגות מפ"ם, אחדות העבודה וחלק ממפא"י). לאור זאת, והסימפטיה הרבה ממנה נהנתה בריה"מ בדעת הקהל בארץ –  במיוחד על רקע תרומתה המכריעה לניצחון על גרמניה הנאצית –   קיוותה מוסקבה כי ישראל עשויה להיות מדינה פרו סובייטית בזירה הבינלאומית. ישראל, מצדה, לא הפכה כזו,  אבל  כביטוי להוקרה על תמיכתה הפוליטית והצבאית של בריה"מ בה, נקטה ישראל בשנתיים הראשונות לקיומה עמדה ניטראלית ב"מלחמה הקרה" – ורק ב-1950 סטתה מן הקו הזה בהתייצבותה לטובת המערב במלחמת קוריאה.  

גם בתקופת תמיכתו במדינת ישראל בסוף שנות ה-40, לא חל שינוי בעמדת המשטר הסובייטי כלפי התנגדותו לציונות ולעלייתם של יהודי בריה"מ לארץ. נאומו של גרומיקו בעצרת הכללית של האו"ם במאי 1947, באופן יוצא מן הכלל רמז על תמיכה בפתרון הציוני ביחס ליהודי מערב אירופה בלבד – ולא יהודי בריה"מ.  מנקודת ראותו של המשטר הטוטליטארי בראשותו של סטאלין, עצם אהדתם של יהודי בריה"מ למדינת ישראל, לא כל שכן רצונם של רבים מהם לעלות לארץ, גבלו בבגידה במולדת הסובייטית.

סיכום הספר

קשרים בילטראליים

ספטמבר 1948 – ביקורה הראשון של גולדה מאיר אצל שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב. שיחה ידידותית התקיימה בין שניים. השלטונות הסובייטיים גילו יחס מועדף לישראל במתן מגורי קבע לצירות (בעוד צירויות ותיקות יותר המשיכו להתגורר בבתי מלון) ובהגשת כתב האמנה לנשיא. גולדה הגישה את כתב האמנה ב-10 בספטמבר לאחד   מסגני    הנשיא, איוון ולאסוב (Ivan Aleskseevich  Vlasov), כיוון שהנשיא,  ניקולאי שוורניק Shvernik)), היה בחופשה.

[11?] בנובמבר. בקשת רכש צבאי מישראל לבריה"מ. הבקשה  הוגשה על ידי הנספח הצבאי, האלוף יוחנן רטנר, וגולדה מאיר למנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד   החוץ      הסובייטי, באקולין (I.N. Bakulin). ישראל ביקשה לרכוש 45 טנקים סובייטיים מסוג  T-34 , 180 תותחים  נגד מטוסים, מאות תותחי שדה, 50 מטוסי קרב מסוג "ספיטפייר", "מוסטנג" או דומה להם, 24 מפציצים קלים גם כן מתוצרת בריטית או אמריקאית ורשימה מפורטת של תחמושת. ישראל גם פנתה לבריה"מ  בבקשה לאפשר לה לקנות ציוד צבאי גרמני שנותר במדינות מזרח אירופה. באקולין אמר כי יעביר את הבקשה, אך ביקש לא להשאיר את הקטלוג, כי  קודם יש צורך בתשובה עקרונית. עוד רמז כי התשובה תהיה שלילית, מפאת החלטת האו"ם האוסרת לשלוח נשק לצדדים הלוחמים בסכסוך הישראלי-ערבי. ישראל שאפה לעקוף את האיסור באמצעות רכישת נשק בריטי ונשק שלל גרמני שהיה בידי  הסובייטים (עמ' 76). [יצוין כי בידי בריה"מ היה נשק אמריקאי ובריטי (כולל מטוסים) שנשלח אליה במהלך מלחמת העולם השנייה. באמצעות קבלת נשק מבריה"מ, שלא מתוצרת סובייטית,  ניסתה ישראל לטשטש את ארץ המקור של המשלוח. כל ההערות בסוגריים המרובעים הם שלי.]

6 ביולי 1949.  הגשת כתב האמנתו של מרדכי נמיר, כציר החדש, לשוורניק, בנוכחות סגן שר החוץ אנדרי גרומיקו.  באותו החודש(?) הגישה ישראל הזמנה לגרומיקו לבקר בישראל. זאת, לאור  הפופולאריות שלו בארץ  בזכות תמיכתו בהקמתה  של מדינה יהודית עצמאית בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1947. ההזמנה הועברה לאנדרי וישינסקי, שר החוץ החדש של בריה"מ (החליף את מולוטוב במארס 1949), וזה נתן להבין, כי הביקור לא ייצא לפועל, כיוון שחורג מן הנוהל הסובייטי. גרומיקו עצמו "הודה בהתרגשות [על ההזמנה] ופעמיים חזר ואמר שהדבר נוגע  עד עומק לבו"  (עמ' 137).

14 בספטמבר. גולדה מאיר בשיחת פרידה אצל וישינסקי  לרגל יציאתה לארץ לשמש שרת העבודה. [ראש הממשלה בשנים 1974-1969.] גולדה הבטיחה בשם הממשלה, כי ישראל תמשיך במדיניות חוץ ניטראלית, לא תיתן בסיסים לגורם זר כמו בריטניה, ולא תצטרף לשום ארגון [רמז לברית צבאית אזורית]  המכוון נגד בריה"מ. וישינסקי הביע שביעות רצון. בשאלת בקשת הסיוע הצבאי שהוגשה ע"י רטנר,  אמר  וישינסקי כי יבדוק בדבר, אך רמז שהתשובה עלולה להיות שלילית. נמיר, שנכח בפגישה, מעיד כי וישינסקי היה חביב, מאיר פנים –  עד שקשה היה לדמות שהוא  היה התובע הכללי [שנודע בסגנונו הארסי] במשפטי   הטיהורים   הגדולים של שנות ה-30       (עמ' 121-116).

בשעת המצעד הצבאי המסורתי לרגל יום השנה למהפכת אוקטובר שנערך ב-7 בנובמבר, בשִבְתו על במת הסגל הדיפלומאטי, ניגשו אל נמיר גרומיקו ואשתו, לִידיָה (Lidia). לידיה סיפרה לשגריר בהתרגשות על העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1947, במהלכה הייתה מתוחה מאוד, כיוון שלא ידעה כיצד תיפול ההכרעה בשאלת ארץ ישראל, והוסיפה, "ברוך השם", שהכול נגמר בטוב. גרומיקו שתק, אך הקשיב בהנאה גלויה. עוד הוסיפה, כי בעלה טרח מאוד באותה העצרת להכין את הנאום "אך הייתה זו שליחות נעימה" (עמ' 326). [אפשר לראות בכך את הביטוי הברור ביותר לאהדתו האישית של גרומיקו  באותה תקופה לישראל – אהדה, אשר מתוך זהירות, העדיף לבטאה באמצעות אשתו.] 

נובמבר 1950. המחבר מבקר אצל אמו אחר שלא ראה אותה 26 שנה, מאז עלייתו ארצה. הביקור שנערך באזור האסור לזרים – העיר חֶרסוֹן באוקראינה – התאפשר כנראה הודות לגרומיקו (עמ' 227-224). 

ספטמבר 1949. הצבעה סובייטית באו"ם בעד בינאום ירושלים – בניגוד לעמדת ישראל. הסובייטים ניסו לתרץ עמדה זו כמכוונת נגד מלך ירדן  עבדאללה  הפרו-בריטי. [באותה תקופה ירושלים הייתה מחולקת: ירדן שלטה בחלקה המזרחי, וישראל  – במערבי.] ואולם הודעה של בריה"מ  מ-17 באפריל  1950  חדלה לתמוך בבינאום ירושלים, בטענה כי על הרעיון הזה אבד הכלח,  וישראל מצדה הביעה שביעות רצון מעמדתה של בריה"מ. המחבר ממשיך: אך במקביל לצעד החיובי הזה,  נעשו מהלכים סובייטיים לקידום היחסים עם מדינות ערב, כמו שיפור קשרי המסחר עם סוריה.

יהודי בריה"מ ושאלת העלייה

ב-15 בספטמבר 1948, בשיחה בין גולדה ונמיר לבין ולריאן זורין (Valerian Zorin), סגן שר החוץ של בריה"מ, העלה הצד הישראלי את שאלת עלייתם של יהודי בריה"מ לארץ. זורין דיבר בזכות עליית יהודים לישראל רק מארצות "קפיטליסטיות" (קרי מערביות) שבהן אכן קיימת בעיה יהודית, לדבריו. ב-21 בספטמבר פורסם מאמר של איליה ארנבורג  בביטאון המפלגה הקומוניסטית, פרבדה (Pravda), השולל מכול וכול את עלייתם של יהודים מבריה"מ  ומארצות מזרח אירופה לישראל, וגם שולל את הציונות כפתרון לבעיית יהודי המערב.          [ארנבורג (1967-1891), סופר סובייטי יהודי. בתקופת שלטונו של סטאלין נחשב לקומוניסט אדוק – אך לאחר מותו של הדיקטאטור נתגלו גם פנים חיוביים באישיותו.]  ספטמבר (?) – רישיונות עלייה ל-4 יהודים סובייטים, ביוזמת בריה"מ, בטענה של איחוד משפחות. אחד מהם בעל מום ושלושת הנותרים גילם מעל ל-60 (עמ' 64).

יום א' של ראש השנה [4 באוקטובר]. תיאור מרגש של התקהלות יהודי מוסקבה סביב המשלחת הישראלית בבית הכנסת ומעין הפגנת הזדהות עם ישראל ברחוב.  המשלחת הישראלית, כדי למנוע הישנות המחזה, נכנסה ויצאה ביום הכיפורים [13 באוקטובר] דרך דלת צדדית בבית הכנסת והייתה מלווה שוטרים – אך רק באופן חלקי הצליחה לחמוק מהקהל היהודי.

7 בנובמבר.  השתתפות גולדה ונמיר בקבלת פנים חגיגית בביתו של  מולוטוב לרגל  יום השנה למהפכת אוקטובר. מולוטוב גילה יחס ידידותי מיוחד לגולדה  באירוע, ואשתו היהודייה  של מולוטוב, ז'מצ'וז'ינה (Zhemchuzhina) , דיברה עם גולדה ביידיש והביעה אהדה נרגשת לישראל. (עמ' 84-83). בהמשך החודש, בשיחה עם נמיר, הזהיר  ארנבורג את ישראל לבל תתערב בענייניה  הפנימיים של בריה"מ [כלומר בנושא העלייה] ובכך תפגע ביחסים הבילטראליים איתה; כמו כן הביע חשש כי מצבה הגיאופוליטי של ישראל יאלץ אותה להצטרף למחנה האנגלו-סאקסי,  ואז ישראל ובריה"מ תמצאנה בשני "מחנות אויבים".

20 בינואר 1949.  שיחה בין גולדה מאיר לאנדרי  וישינסקי, סגן שר החוץ הסובייטי.  גולדה העלתה בצניעות את שאלת רישיונות היציאה ליהודים מבריה"מ במקרים קשים, כמו הורים ישישים שכל ילדיהם בארץ; וישינסקי ענה כי זוהי פרוצדורה מסובכת שלא בסמכות משרד החוץ. היה אדיב וידידותי. (עמ' 101-100). 7 בפברואר. סגן שר החוץ זורין הקריא באוזני גולדה הודעה תקיפה שדרשה מישראל להפסיק לשלוח מכתבים לאזרחים סובייטים המעודדים אותם להגר לישראל, ולהפסיק להפיץ עלונים אינפורמטיביים על ישראל בקרב מוסדות סובייטיים וקהילות יהודיות. הרקע לתלונה הסובייטית, לטענת המחבר, היה כי  בתשובה  של הצירות לפניות של יהודים בנושא העלייה, נאמר כי עליהם להצטייד באישורים מצד השלטונות ואחר כך יקבלו אישורי כניסה; והעלונים הופצו מתוך מעין הסכמה שבשתיקה של הסובייטים ורק עלונים בודדים נשלחו לקהילות היהודיות   (עמ' 111-109).

1949. בריה"מ דחתה בקשות עלייה אף של יהודים שהחזיקו בדרכון ארץ-ישראלי מתקופת המנדט הבריטי, כמו קומוניסטים לשעבר שהיגרו מהארץ לבריה"מ. בדומה לכך, דחו הסובייטים בקשות הגירה של נתינים מערביים, שהתגוררו זמן רב בבריה"מ, ואף של נתינים ממזרח אירופה  שרצו לשוב לארצותיהם. לעומת זאת, במקרים בודדים הרשו השלטונות ליהודים, אזרחי בריה"מ, לעלות לארץ (עמ' 127-124). [נראה לי כי היה היגיון מסוים במדיניות זו, מנקודת המשטר הקומוניסטי. אזרחים זרים לשעבר, שרצו לנטוש את "גן העדן" הסובייטי  ולחזור לארצותיהם, היו בבחינת חשודים העלולים להשמיץ את בריה"מ, וגם להיות מנוצלים למטרות מודיעין. לעומת זאת לא הייתה מניעה לאפשר יציאה סלקטיבית של  אזרחים סובייטים, לרוב קשישים ותמימים].

שנת 1949 התאפיינה במסע תעמולתי נגד "הקוסמופוליטים חסרי מולדת" [מסע אנטישמי שכוון נגד יהודים בלי לנקוב בשמם]. נמיר ממשיך: המהלך הזה כוון לצמצם את חלקם של היהודים בחיים האינטלקטואליים של בריה"מ, במיוחד בתחומי הספרות, ביקורת ספרותית, רפואה, משפטים ואמנות. המחבר קושר מסע זה בהתגברות האיבה של בריה"מ לארה"ב, ושאיפתה להרחיק את היהודים הסובייטים הן מארה"ב והן מישראל. נמיר מציין לשבח את ארנבורג, שלא רק שלא נרתם למסע האנטי-קוסמופוליטי, אלא רמז על הסתייגותו ממנו (עמ' 288-287). 

סוף 1949. [יהודים] "חוששים שיתחילו בקרוב גירושים ממוסקבה". הרקע: חוסר נאמנות לבריה"מ ואהדה לישראל. איציק פפר (Fefer) יושב בבית הסוהר במוסקבה והיו שמועות על "אי נעימויות" לאשת מולוטוב (עמ' 308). [יצוין כי בנקודה זו המחבר לא היה מעודכן. המצב לאמתו של דבר היה חמור יותר: אשתו של מולוטוב נאסרה בתחילת 1949 ובסוף השנה נדונה לגלות לתקופה של חמש שנים  כעונש, בין היתר, על יחסה החם למדינת ישראל. בינואר 1953 היא נאסרה שוב – אך שוחררה במארס 1953, ימים ספורים לאחר מותו של סטאלין. איציק פפר היה משורר בשפת היידיש מטעם הממסד הסובייטי. הוא הוצא להורג, יחד עם סופרים יהודים נוספים, ב-1952.]  בסוף נובמבר 1949 נמסר לצירוּת מפי יהודי על תחילת גירוש יהודים מפרבר מסוים של מוסקבה. ליהודים ניתנה ארכה של 24 שעות לעזוב,  ואף זכו להקלות ברכישת כרטיסי רכבת (עמ' 309-308). לפי בדיקה שערכה הצירוּת, הגירושים נעשו על בסיס אינדיבידואלי. המחבר מציין כי בסוף שנות ה-40 התגוררו במוסקבה כחצי מיליון יהודים, שהיוו כ-7.5% מתושביה. [לפי ויקיפדיה, ערך Население Москвы (אוכלוסיית מוסקבה), ב-1939 התגוררו במוסקבה כ-250,000 יהודים שהיוו כ-6% מאוכלוסייתה, וב-1959 כ-239,000 שהיוו כ-4.7% מהאוכלוסייה. במקור הזה אין נתונים לגבי שנים קרובות יותר לסוף שנות ה-40.]

ספטמבר 1950.  שיחה בין שר החוץ משה שרת לווישינסקי בעצרת הכללית של האו"ם בשאלת העלייה. וישינסקי לא ניסה לטעון כי אין יהודים הרוצים לצאת, אבל הדגיש בנימוס כי מתן היתרי יציאה מנוגדת לשיטה הסובייטית. עוד אמר, כי אין לצפות שבריה"מ תרשה למיליון יהודים לצאת [ובכך רמז למוּדעותם של השלטונות כי אחוז ניכר מיהודי בריה"מ מעוניין לעלות לארץ] (עמ' 301). 

על אף האיסור שהוטל על אזרחים סובייטים לבוא במגע  עם זרים, במהלך 1948 יצרו יהודים קשר עם אנשי הצירות ואף העזו לבקר בה, אך ביקורים אלה התמעטו ב-1949 וכמעט חדלו ב-1950   [לנוכח התגברות המדיניות האנטישמית של סטאלין וירידת אהדתה של בריה"מ לישראל.]

המחבר מביא תמלילי שיחות של יהודים סובייטים עם אנשי הצירות ומכתבים שקיבלה הצירוּת מיהודים בשנים 1950-1948, שרובם מבטאים אהדה עמוקה לישראל ורצון לעלות לארץ ולהשתתף בהגנתה ובנייתה – לפעמים בד בבד עם ביטויים לנאמנות לבריה"מ  ולמשטרה הקומוניסטי. חלק מהפונים ביקשו לעלות בגלל אפליה ופיטורים מעבודה, אך גם אלה שנפגעו המשיכו להאמין בסטאלין.   

הערות ביקורתיות

נושא עלייתם של יהודי בריה"מ לארץ תפס מקום חשוב בסדר יומה של מדינת ישראל והועלה רשמית מייד לאחר כניסתה של גולדה מאיר לתפקידה כצירה במוסקבה. נוסף למחויבות הרגשית העמוקה ליהודי בריה"מ,  מדינת ישראל – שאוכלוסייתה מנתה רק כ-600,000 יהודים והשרויה במצב מלחמה – נזקקה ליהודים סובייטים להשתתפות בהגנתה ובפיתוחה. המשלחת הישראלית הייתה נרגשת ביותר מהתקהלות יהודים סביבה בבית הכנסת במוסקבה בראש השנה ב-1948 – ועם זאת משתמע בבירור כי הצד הישראלי היה מעוניין למנוע הישנות האירוע הזה. הצירות הישראלית כנראה חששה כי  הפגנת הזדהות גלויה מצד יהודי בריה"מ כלפי מדינת ישראל עלולה לגרור צעדי ענישה נגדם מצד השלטונות. כמו כן לא רצתה הצירות  לספק תואנה לשלטונות כדי להאשימה בייזום פרובוקציה.

ניתן להסיק כי ישראל בחרה לפעול בנושא העלייה בזהירות ובדיפלומטיה שקטה משני טעמים. (1) מהלך פרובוקטיבי עלול היה לפגוע בקשרים עם בריה"מ וגרורותיה במזרח אירופה – קשרים שהיו חשובים מאוד לישראל. (2) בתקופת משטרו הטוטליטארי של סטאלין לא הייתה לישראל ממילא אפשרות להשפיע על מדיניותה של בריה"מ בנושא העלייה, ואף קיים היה חשש כי מעורבות יתר עלולה להזיק.

הערכתו של נמיר, שהמעיטה את המימד האנטישמי של המסע נגד "הקוסמופוליטים", השתלבה בהיעדר מוּדעותוֹ למלוא חומרת הצעדים של המשטר ביחס לאשתו של מולוטוב ולסופרים היהודים. אותה מגמה של המעטה בחומרה וחוסר מוּדעוּת, ניכרה מצד המחבר גם בנושא גירושם של יהודים ממוסקבה. ייתכן כי  אירועי הגירושים שהגיעו לידיעתו היו בבחינת צעדי גישוש ובדיקה מצד השלטונות לקראת אפשרות ביצוע גירוש יהודים בקנה מידה רחב יותר –  מהלך אותו התכוון לבצע סטאלין בסוף תקופת שלטונו, ורק מותו במארס 1953 מנע זאת.

אפשר להניח כי נטייתו של המחבר להמעיט מעוצמת המדיניות האנטי-יהודית של סטאלין  נבעה לא רק מצעדי ההסוואה של השלטונות אלא גם מגורם נוסף. בתור חבר במפלגה סוציאליסטית בזמנה, מפא"י, נותרו בו כנראה שרידי אידיאליזציה של המשטר הסובייטי.  נטייתו לייפות  את המציאות בבריה"מ ניכרת בספרו גם בתיאור מצבם של אנשי הקולחוז, תוך התעלמות ממעמדם המשפטי בפועל: היותם מרותקים לקולחוזים, בדומה לצמיתים לאחוזת הפריץ.

לסיום, הספר הוא מסמך אותנטי חשוב ממנו ניתן להסיק על הדילמות בפניה ניצבה ישראל בטיפולה בשאלת יהודי בריה"מ. ייחודו בסיפוק סימנים מוקדמים לכוונת השלטון לבצע גירוש רחב של יהודים ממוסקבה, ובהבאת אינדיקציות לקיומו של מימד אישי, אוהד לישראל, בנאומיו של גרומיקו בעצרת הכללית של האו"ם באותה תקופה.   

סֶקסיק, לורן. ימיו האחרונים של סטפן צווייג (תל אביב: ספרית פועלים, 2011) [סיכום וביקורת]

סֶקסיק, לורן. ימיו האחרונים של סטפן צווייג (תל אביב: ספרית פועלים, 2011). מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. 168 עמ'. פורסם במקור ב-2010. Laurent Seksik  

מחבר הספר, סֶקסיק לורן, נולד ב-1962 ועבד כרופא וכסופר. הוא יהודי צרפתי, שהוריו נולדו באלג'יר. היצירה מתארת את החודשים האחרונים בחייו של הסופר האוסטרי היהודי, סטפן צווייג (1942-1881) –  המצליח מאוד בזמנו –  בתקופת שהותו בברזיל, מספטמבר 1941 עד להתאבדותו בפברואר 1942. ספרו של סקסיק, לדבריו, מבוסס על חומר עובדתי, כמו התכתבויות של צווייג עם ידידיו. הספר סוקר את פעילותו של צווייג בחצי השנה האחרונה לחייו באופן כרונולוגי, תוך העלאת זיכרונות מעברו, ומנסה למצוא את המניעים להתאבדותו ולנכונותה של אשתו הצעירה, לוֹטֶה, להתאבד יחד איתו. הסיכום משקף את גרסת המחבר (בצירוף הערות קצרות בסוגריים מרובעים), ואולם בחרתי להפריד בין התקופה של זיכרונות העבר לבין ששת החודשים האחרונים של חייו. בסוף הסיכום הוספתי הערות ביקורתיות אחדות.

חייו של צווייג עד גלוֹתוֹ לברזיל

בתקופת זוהרו, בטרם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, היה צווייג לסופר הנקרא ביותר בעולם. הוא מכר 60 מיליון ספרים וספריו תורגמו ליותר מ-30 שפות. אלברט איינשטיין סיפר לצווייג כי בביתו מצויים כל ספריו. עם זאת, צווייג היה מודע לחולשותיו כסופר וסבר כי הוא נופל ביחס לסופרים אחרים, כמו תומס מאן. סיפוריו של צווייג היו קצרים ובעלי מִבנה דומה: גיבורים שאינם יכולים לעמוד מול תשוקותיהם, ומצפונם מייסרם לאחר שנכנעו ליצריהם  וגורר אותם להתאבדות או טירוף הדעת. מקום חשוב מאוד ביצירותיו של צווייג שמור לביוגרפיות היסטוריות. כמו כן חיבר מחזות ושירים. בביוגרפיות שכתב לא הקפיד על דיוק היסטורי, כי אם בדומה ליצירותיו הספרותיות ניסה לתהות על נפש גיבוריו, לחקור את נפש האדם. כבר בשנה הראשונה לעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, ספריו של צווייג נשרפו בידי הנאצים בטקסים המוניים.

צווייג מיהר לעזוב את אוסטריה עוד ב-1934, מתוך ציפייה לאסון. זאת לאחר שהמשטרה האוסטרית חיפשה בביתו מסתור של נשק, על אף שהיה פציפיסט. הוא היגר לאנגליה, בתחילה התגורר בלונדון ואחר כך עבר לעיירה באת' (Bath) , וכעבור חמש שנים קיבל אזרחות בריטית. ב-1934 בלונדון  פגש לראשונה את אליזבט  שָרלוט (לוטה)  אָלטמָן [ילידת 1908]. היא נולדה בקטוביץ, שלזיה, אותה עזבה ב-1933. סבהּ היה רב בבית הכנסת הגדול של פרנקפורט. אשתו של צווייג, פרידריקה (Friderike von Winternitz), היא שהכירה בין בעלה לבין לוטה – מזכירתו החדשה לעבודתו הספרותית. בתקופת נישואיו של צווייג לפרדריקה היו לו מאהבות לא מעטות. בלוטה התאהב כבר ב-1934 [ב-1938 התגרש מפרדריקה]  ובספטמבר 1939 נשא אותה לאישה בטקס צנוע, שנערך על ידי פקיד עירוני.

באותו החודש, בעקבות הכרזת מלחמה מצד בריטניה על גרמניה, קיבל צווייג מכתב רשמי ממשרד החוץ הבריטי, בו במקביל לסיווגו  כ"אויב זר" ("Alien enemy") נכלל פירוט המִגבלות החלות עליו. צווייג רגז על האטימות הבריטית הזו, כי הרי הוא נמלט לבריטניה מפני גרמניה הנאצית, אשר בעיניה הוא נחשב לאויב בגלל היותו יהודי ותוכן כתביו. ההשפלה מצד אנגליה הייתה אחת הסיבות להחלטתו להגר מארץ זו, כשהתגברות ההפצצות הגרמניות על בריטניה דחקה בו לברוח עם לוטה רחוק מן המלחמה. ביוני 1940 הגיע הזוג לניו יורק.

ימיו האחרונים בברזיל

בספטמבר 1941 היגרו צווייג ולוטה, מניו יורק לברזיל. בעיירה פֶּטרוֹפוליס, שליד ריו דה ז'ניירו, שכר צווייג בית קטן, בן שלושה חדרים. בברזיל בכלל ובעיירה הקטנה במיוחד, קיווה למצוא שלווה מן המלחמה ולהמשיך בכתיבה. כמו כן, האוויר הצח של פטרופוליס, בהשוואה לניו יורק, נועד להקל על מחלת האסתמה של לוטה. ואולם הסיבה העיקרית לעזיבתו את ניו יורק הייתה אחרת. בניו יורק הפך צווייג, בעל כורחו, למעין שדלן של יהודים רבים שעזבו את אירופה, וכעת ביקשו את עזרתו – בהצהרת שבועה ובכסף – בהשגת ויזה לארה"ב, עבור קרוביהם שנותרו באירופה. הוא סייע לרבים, אך עם זמן עייף ונמאס לו מן המשימה לעזור ליהודים – מה עוד שזיקתו ליהודים הייתה רופפת (עמ' 35-34).  צווייג סלד מרעיון הלאום ונמנע מהתגייסות פוליטית לרעיון כלשהו. בהתאם לכך, ועל אף תיעובו העמוק כלפי הנאציזם, הוא  לא נלהב להצטרף לפעילות הענפה נגד המשטר הנאצי שניהלו גולים פוליטיים. כאשר סופר צרפתי גולה ביקש ממנו בברזיל לתרום את תרומתו למאבק נגד הנאציזם, כמו באמצעות פרסום מאמרים בעיתונים, טען צווייג כי הוא זקן ותשוש. בעמדתו הזו היה גם משהו מן התבוסתנות, שניכרה בחלק מיצירותיו (עמ' 135).

ארבעים הספרים שהניח בכוננית בדירתו בפטרופוליס היו שריד דל מספרייתו העשירה בזלצבורג (אוסטריה), בה ספרים עם הערותיו כיסו קירות שלמים, וכללו כתבי יד מקוריים. כעת, העריך צווייג, ספרייתו נבזזה על ידי הנאצים, ויומני בטהובן המקוריים שהיו בה, נמצאים אצל [הרמן] גרינג [מראשי משטרו של היטלר, שנודע בשוד דברי אמנות].  לצווייג לא היו ילדים משתי נשותיו, כך שהספרים שכתב "היו  הפירות היחידים של קיומו עלי אדמות...בניו היחידים" (עמ' 17). בתקופת החיים בברזיל  הרגיש צווייג זקן מדי להיות אב, מה עוד שלא רצה להביא ילדים לעולם אכזר. נוסף לכך, מפאת מחלתה של לוטה, המליצו לה הרופאים לא ללדת מחשש שתמות בלידה.  

באוקטובר 1941 סיים צווייג לכתוב את ספרו "העולם של אתמול" –  אוטוביוגרפיה המשלבת בתוכה תיאור של תקופה שחרבה במרכז אירופה. את כתב היד היה רושם במחברת, לוטה הייתה מדפיסה, אחר כך היה מוצא לנכון להכניס תיקונים, ולוטה הייתה מדפיסה שוב. לוטה סברה כי זה הספר היפה והעמוק ביותר שכתב בעלה. עותק אחד מכתב היד של הספר מסר צווייג למוציא לאור ברזילאי בריו דה ז'ניירו, ועותק שני שלח למוציא לאור גרמני בשבדיה.

בנובמבר מלאו לצווייג 60 שנה. הוא שנא שעורכים לו חגיגות, ויתרה מזו, סבר שאין לו זכות לשמוח בשעה שבאירופה נרדפים יהודים. בכל זאת ערכה לו לוטה מסיבה צנועה, בהשתתפותו, בין היתר, של נשיא אגודת הסופרים הברזילאית. צווייג הקריא שיר שחיבר לכבוד האירוע, בו רמז על משאלתו למות. לוטה בכתה לשמע השיר, והביעה את רצונה ללכת איתו גם לעולם הבא.

צווייג ידע פורטוגזית ולא יכול היה להימנע מלהאזין לחדשות. הוא שמע על התקדמותם המהירה של הגרמנים לתוך בריה"מ ועל רצח יהודים בה. הכרזתה של ארה"ב מלחמה על גרמניה הנאצית [ב-11] בדצמבר 1941 עוררה צהלה אצל לוטה, מתוך ציפייה לניצחון קרוב –  אך צווייג נותר עצוב. על פי הבעת פניו קבעה לוטה כי צווייג אינו מאמין בשום דבר, "לא באלוהים ולא ברוזוולט. חברו היחיד של צווייג הוא המוות" (עמ' 104). צווייג נמנע מלגלות לאשתו את הסיבה האמיתית לעצבותו. הגיעה אליו ידיעה ממקור מהימן כי החל מנובמבר התחילו לגרש את כל יהודי הרייך מזרחה, להשמדה. פירוש הדבר היה כי נחתם גורלם גם של קרוביו בווינה וסבהּ של לוטה. למשמע הידיעה המרה הזו, כושר כתיבתו נפגע אנושות.

בינואר 1942, תוך כשבוע, הגיע אליו מכתב איוּם שלישי על חייו. המכתב נשלח כנראה על ידי סוכני גסטאפו, ששהו בריו דה ז'ניירו  וגילו את מקום מגוריו. בעקבות זאת תקפה אותו תחושת רדיפה. הוא לא רצה ליפול בידי הנאצים חי, ובביתו תמיד נשא על גופו כמוסת וֶרוֹנאל (עמ' 125). רבים מחבריו הקרובים התאבדו באמצעות הגלולה הזו, כדי לא להתענות ולהירצח על ידי הנאצים.

כבר ב-1925, בביוגרפיה שחיבר צווייג על הסופר הפרוסי היינריך פון קלייסט (1811-1777), כאילו חזה צווייג את דרכו אל מותו. בשפתו של צווייג ביצירה הזו, קלייסט עזב את אשתו המבוגרת "ידידת נפשו", לטובת אישה צעירה חשוכת מרפא בגופה, כפי שנפשו של קלייסט באותה תקופה הייתה "אכולת ליאות מן החיים". ועוד בשפתו של צווייג על קלייסט: אשתו השנייה,"שאינה ולא כלום עבורו...הופכת לבת הזוג המושלמת למוות". כדי לגאול אישה זו מייסוריה, לבקשתה, קלייסט יורה בה  כדור ואחר כך יורה בעצמו. צווייג מסכם: "הוא היטיב למות מלחיות, מותו הוא יצירת מופת" (עמ' 146).

בעבר מנע צווייג מלוטה לקרוא את הביוגרפיה  הזו, אך בינואר 1942 היא קראה את היצירה והזדעזעה מן הדמיון. עוד לפני כן קינאה לוטה באשתו הראשונה של צווייג, פרידריקה. היא קינאה  בפרידריקה  בתקופה בה צווייג נהג לפגוש אותה בניו יורק, בעת שעבד על "העולם של אתמול", כדי לרענן את זיכרונו. היא גם קינאה בכך שעִם אשתו הראשונה חי בתקופת הזוהר שלו – בעוד איתה בתקופת העצב והנדודים. כעת חרה לה כי בשביל צווייג היא, הסובלת מאסתמה, לכאורה רק בת זוג למוות. לאחר הזעזוע הראשוני התעשתה: לוטה החליטה למות עם צווייג, מעשה שיהפוך אותה "לרעייתו לנצח" וישחרר אותה מייסורי מחלתה (עמ' 148).

נפילת סינגפור, המבצר הבריטי האחרון במזרח הרחוק, עליו בישרו כותרות העיתונות ב-17 בפברואר 1942, ובמקביל, דהירתם של הגרמנים לעבר תעלת סואץ, עוררו פחד בלבו של צווייג. "תוך שנה יגיעו הברברים לריו", חשב (עמ' 159). האירועים האלה זירזו את החלטת הזוג צווייג להתאבד יחדיו. ב-22 בפברואר שם הזוג קץ לחייו על ידי שתיית רעל מהול במים. צווייג עשה זאת ראשון בשלווה, ולוטה – תוך מאמץ לשמור על איפוק. לאחר שתיית הרעל, בבגדיהם הנקיים נשכבו במיטה ומתו ביחד.

הערות ביקורתיות

ספרו של סקסיק על צווייג היה לרב מכר בצרפת ותורגם לשש שפות. אפשר לומר, כי בדומה לביוגרפיות של צווייג, הביוגרפיה של סקסיק שלפנינו, אינה מקפידה על דיוק היסטורי. לדוגמה, לפי המחבר, ארה"ב הכריזה מלחמה על גרמניה ב-8 בדצמבר 1941 (עמ' 102) –  בעוד התאריך הנכון הוא 11 בדצמבר. כמו כן לפי היצירה, סיים צווייג את כתיבת "העולם של אתמול" באוקטובר 1941 – בעוד לפי ויקיפדיה (ערך צווייג וערך "העולם של אתמול" באנגלית ובעברית) סיים את כתיבת הספר הזה יום לפני התאבדותו.  נוסף לכך, בדומה לביוגרפיות של  צווייג, מנסה סקסיק, לפי מיטב הבנתו ופרי דמיונו, לחדור לעולמם הפנימי של הזוג צווייג – ובעיקר לפענח את הגורמים להתאבדותם.

מתוך הספר ומתוך מכתב ההתאבדות של צווייג  מ-22 בפברואר 1942, שאינו מובא ביצירה, עולה התמונה הבאה. לוטה בחרה לשים קץ לחייה לא רק מתוך הזדהות עם צווייג, אלא גם כדי להיכנס להיסטוריה כאשתו האמיתית, ולא כבת לוויה בסוף דרכו. אשר לצווייג, כבר הסיומים הטראגיים ביצירותיו הצביעו על נטיותיו האובדניות. ומכאן מתעוררת השאלה – שאין עליה מענה – האם היה צווייג מתאבד בשלב מסוים בחייו גם לולא המלחמה. מכל מקום, התפשטותו המהירה של הנאציזם הביאה להחלטתו למות. כפי שמציין סקסיק, מזה עשור כתב צווייג בשפתו של עם שנידה אותו, ואחדים מידידיו, בעלי השקפת עולם ליברלית, כבר שמו קץ לחייהם. בשפתו של צווייג במכתב התאבדותו: "עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית אירופה, איבדה את עצמה לדעת." יתרה מזו. הידיעות מחזיתות המלחמה היו מתסכלות וכבר החל תהליך השמדתם של יהודי אירופה. נוסף לכך הרגיש צווייג כי מרוב עייפות וייאוש, כושר כתיבתו, מְעֵין מהות חייו, נפגע. ברמז לכך אומר צווייג במכתבו: [אני] "מעדיף לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה."

צווייג חותם את מכתב ההתאבדות באיחולים לידידיו לראות את "עלות השחר" ומוסיף: "אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מעדיף ללכת לפניהם." העובדה כי מסוף המכתב משתמע כי  צווייג בכל זאת האמין כי הנאציזם יובס, אלא שאין לו סבלנות לחכות לכך, שוב מעוררת את השאלה, האם רק דהירת הגייסות הנאציים והיפניים גרמה לשים קץ לחייו. נראה כי אפשר לצרף את צווייג גם לרשימה ארוכה של אנשי רוח מערביים שבחרו לשים קץ לחייהם ללא כל קשר למלחמת העולם השנייה – כי אם מתוך נטיות אובדניות, חשש מאיבוד יכולת ליצור ועוד.