לצרוס-יפה,
חוה. אסלאם-יהדות – יהדות-אסלאם (תל אביב: משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 2003). 96
עמ' [סיכום וביקורת]
חוה
לָצָרוּס-יָפֶה (Lazarus-Yafeh) (1998-1930)
נולדה בגרמניה, עלתה ארצה בילדותה ורכשה את השכלתה באוניברסיטה העברית בירושלים.
היא פרופסור לדת האסלאם וכלת פרס ישראל להיסטוריה לשנת 1993. אחד מתחומי התמחותה
הוא יחסם של המוסלמים בימי הביניים למקרא. הסיכום משקף את המקור, בתוספת הערות
קצרות בסוגרים מרובעים והערות ביקורתיות אחדות בסוף הסיכום.
הקוראן
והתורה – דמיון ושוני
האסלאם
התגבש בעיר אל-מדינה, בתקופה השנייה של חיי מוחמד בה [632-622 לספירה]. באותה
התקופה בעיר חיו שלושה שבטים יהודיים גדולים, אשר השפיעו על האווירה בעיר
"ואולי גם על דברי ההתגלות הנבואית של הנביא מוחמד" (עמ' 13). בתקופה
מאוחרת יותר הייתה נקודת מפגש נוספת חשובה בין האסלאם ליהדות בבבל, בעת שהישיבות
סורא ופומבדיתא היו בשיא פריחתן. בתקופה הזו החל מן המאה ה-8 ובעיקר מה-9 ואילך
הושפעו יהודים שישבו בארצות האסלאם – במזרח התיכון, בספרד ובצפון אפריקה – מן
הציביליזציה המוסלמית.
הקוראן
דומה בהיקפו בערך לחמשת חומשי התורה. הוא מכיל 114 "סוּרוֹת" (سورة = פרק) שהם פרקים. הסורה הראשונה יוצאת דופן –
אבל, ככלל, החל מהסורה השנייה הסורות הארוכות מתרכזות בהתחלה והסורות הקצרות בסוף.
(בדומה לכך, בחמישה מתוך שישה סדרי משנה המסכתות מסודרות לפי האורך.) הסדר הכרונולוגי הוא הפוך. הסורות הקצרות הן
מתקופת מכה [622-610, ההתגלות האלוהית למוחמד התחרשה ב-610 בגיל 40] והסורות
הארוכות הן מהתקופה השנייה והאחרונה בחיי מוחמד. בעוד התורה מוצגת כמסמך המספר
סיפור היסטורי, בקוראן נמצא מעט מאוד חומר היסטורי. נזכר בו קרב אחד של הנביא
מוחמד ומפוזרות בו הערות היסטוריות לא ברורות.
אפשר
למצוא בקוראן סיפורים שמקורם ביהדות ובנצרות, כשאותם הסיפורים מעורבים במוטיבים
שמקורם אינו ידוע. הסיפור על אברהם ועל חנות הפסלים שהייתה לאביו תרח חוזר בקוראן.
במדרש מסופר על אברהם שניתץ את הפסלים בגרזן – סיפור החוזר בקוראן בצורה מקוצרת.
לעומת זאת הקוראן מפתח את דמותו של אברהם. הוא אביו של ישמעאל (כמו במקרא), הוא
בונה הכעבה, הוא מוגדר כ"חַניף" (حنيف ) –
מונותיאיסט – וכ"מוסלם" – כלומר לא יהודי ולא נוצרי. בקיצור, אברהם היה
אב טיפוס של מוסלמי בתקופה בה האסלאם עדיין לא היה קיים. לפי תפיסת עולם מוסלמית
שהתגבשה מאוחר יותר, כל הנביאים והדמויות החיוביות בתנ"ך ובברית החדשה היו
בלבם מונותיאיסטים "שהאמינו גם באסלאם" בטרם בואו.
גם
יוסף המקראי מוצג בקוראן כנביא מונותיאיסט קדם-אסלאמי. הסיפור בקוראן עליו מלא
חומר מדרשי. בהקשר זה יש לציין כי לא כל המדרשים קדמו לאסלאם – ויש מדרשים שנוצרו
לאחר עליית האסלאם ומוצאים בהם השפעה של הקוראן ודת האסלאם. לדוגמה, סיפור הקשור
באשת פוטיפר שהתאהבה ביוסף, באופן שמסופר בקוראן, מופיע במדרשים מאוחרים.
בסיכומו
של דבר, "בקוראן מצוי חומר יהודי וחומר נוצרי רב: סיפורים רבים על אברהם, דוד
ושלמה, ועל ישו, יוחנן המטביל ואחרים, שניתן להניח כי מקורם בקהילות של יהודי ערב
ואולי גם של נוצרים". (עמ' 22). לחלק מהקהילות האלה הייתה ספרות ייחודית,
שהייתה שונה מעט מן הספרות הרשמית, ואולי זה ההסבר לכמה סיפורים יוצאי דופן
בקוראן, שאינם מתאימים למסורת היהודית המקובלת, וגם לא למסורת הנוצרית המקובלת.
בכל זאת ייתכן כי התוספות האלה הן של מוחמד. סיפור צליבתו של ישו מוכחש בקוראן,
בדומה לכיתות נוצריות אחדות שטענו כי על הצלב מת מישהו אחר, או שישו לא מת ורק
דומה היה שמת.
יחס
האסלאם לקוראן ויחס היהדות לתורה
המוסלמים
רואים בקוראן דברי אלוהים חיים – בדומה לראייתם של היהודים בתורה – ואולם הערצתם
אליו וההתייחסות אליו בהדרת קודש עולה בהרבה על זו של היהודים לתורה. בשער הקוראן
כתוב פסוק מתוכו "לַא יַמַסֻהֻ אִלַא אַלמֻטַהַרוּן" (لا يَمَسُهُ إلا المُطَهَرُون), ופירושו לא יגעו בו אלא הטהורים.
פירושו המקורי היה הטהורים באופן פיזי, כלומר שאין בהם טומאה של עשיית צרכים, של
חיי אישות וכיוצא בזה. מאוחר יותר פורש הפסוק שלא יגעו בו אלא המוסלמים בלבד, ואל
ייפול הקוראן בידי דתות אחרות. על יהודים ונוצרים גם נאסר ללמוד את הקוראן, ואולם
הם הכירו את תוכנו. בעיני המוסלמים הקוראן
כולו הוא דברי אלוהים כפשוטם ומוחמד הוא רק צינור המעביר דברי אלוהים.
"הקוראן
בכללו נעלה בעיני המוסלמים מכל עיון ביקורתי או אפילו עיון לשוני" (עמ' 24).
לכן אסור בו למעשה לחפש השפעות של דתות אחרות או לטעון כי יש בו טעויות לשוניות.
לפי הדוֹגמה המוסלמית הקוראן בדומה לאלוהים קיים מאז ומעולם. לפי דוֹגמה נוספת,
הוא הספר המושלם ולכן אינו ניתן לחיקוי. הקוראן אינו נקרא בקביעות בימי שישי
במסגד, אם כי מרבים לקרוא בו במסגד. מצפים שכל מוסלמי יקרא וילמד את הקוראן בעל פה
ויסיים אותו לפי יכולתו – פעם בשבוע, פעם בחודש, פעם בשנה. ההערצה לקוראן בעולם המוסלמי
היא אדירה.
לפי
המסורת, הקוראן לא הועלה על הכתב בימי מוחמד. הקוראן נערך לספר, לפי המסורת
המוסלמית אשר רוב החוקרים מקבלים אותה, בשנת 651, בידי החליפה השלישי, עת'מאן אבן
עפאן. במאה העשירית נקבעו שבע גרסאות שוות-ערך שאפשר לקרוא את הקוראן לפיהן.
[בתקופה מאוחרת יותר? לא נאמר מתי] לבסוף התקבלה גרסה אחת לפיה מודפסות כל ספרי
הקוראן.
לקוראן
יש ספרות פרשנית בהיקף אדיר, העולה אולי על הספרות הפרשנית המגוונת שיש לתנ"ך
ביהדות. הספרות הפרשנית מייצגת כיוונים שונים באסלאם – פילוסופיה, מיסטיקה, שיעה,
הלכה וכיוצא בזה. נוסף לכך, נוצרה סביב הקוראן ספרות עממית, "סיפורי
הנביאים". ספרי קוראן שבָּלוּ יש לקבור. מותר גם לשרוף אותם.
עד
כמה הכירו המוסלמים את התנ"ך?
המוסלמים
הכירו את המושג תורה (תַוְרַאת) (تَوْرَات)
כמושג רחב מאוד, הכולל את חמשת חומשי תורה, כ"ד ספרי המקרא וגם חומר מדרשי
רחב ומגוון. על כן, כשמוצאים בספרות הערבית-המוסלמית ציטוט המיוחס לתורה הוא אינו
לקוח בהכרח מחמשת חומשי התורה. לפי הקוראן והאסלאם, האל התגלה למשה ואחר כך לישו,
אבל ההתגלויות האלה היו לזמן מוגבל והיו תקפות לזמנן. אחריהן באה התגלות למוחמד
בדרגה גבוהה מקודמותיה ואין אחריה חידוש או תיקון. לפי האסלאם, היהודים שיבשו
וזייפו את הטקסטים המקוריים של התורה, כדי לטשטש ולזייף את הפסוקים המבשרים את
הופעתו של מוחמד והאסלאם. כמו כן ראו המוסלמים מעשה זיוף בפסוקים המייחסים בתורה
תכונות אנושיות לאלוהים. מכאן התורה והתנ"ך בכלל אינם קדושים למוסלמים.
עם
זאת, בפסוק מתהילים (ל"ז, 29) המצוי בקוראן (סורה 21 פסוק 105), לפיו
"צדיקים יירשו ארץ", דאגו המוסלמים לפרש את המילה צדיקים כמוסלמים ואת
הפסוק כולו כאמירה שהם ירשו את העולם הזה או הבא , או את ארץ ישראל וכיוצא בזה.
בדומה לכך, גם בספרות הפרשנית ו"בסיפורי הנביאים", העניקו המוסלמים
פרשנות לפסוקים מהתנ"ך שהתאימה לתפיסתם.
לדוגמה, בישעיהו לה, 1 כתוב: "ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח
כחבצלת". הכוונה לפי הפרשנים המוסלמים היא לדת האסלאם שנולדה ופורחת במדבר;
וכך גם הפסוק "שירו לאדוני שיר חדש" (שם, מב, 10). בשימוש המגמתי של
המוסלמים בפסוקי התנ"ך הם חיקו את התיאולוגים הנוצרים, שהיו מוצאים
בתנ"ך רמזים ללידת ישו ולעיקרי אמונתם. מעניין לציין, שרב סעדיה הגאון
(942-882), אשר היה מודע בשימוש של פרשנים מוסלמים בפסוקים מסוימים בתנ"ך
להצדקת אמונתם, בתרגום שערך לתנ"ך בערבית הקפיד לתרגמם בצורה שתשמיט
מהמוסלמים את האפשרות הזו.
על
אף שהיו תרגומי תנ"ך לערבית, כמו תרגומו של רבי סעדיה הגאון – הרי באותה
התקופה הספרים הועתקו ביד והיו יקרים מאוד. לכן עד המאות ה-15-13 לא ברור אם בידי
המוסלמים היה תרגום מלא של התנ"ך, או אף של התורה. סביר להניח כי הפסוקים
מהתנ"ך בהם עשו שימוש פרשנים מוסלמים הגיעו אליהם באופן חלקי מספרות נוצרית.
מכל מקום, דרשנות פסוקי המקרא על מוחמד ועל ראשית האסלאם אינה מרכזית באסלאם.
עד
כמה הכירו היהודים את הקוראן?
מעמדם
של היהודים בדת האסלאם היה של "בני חסות" (אַהְל אלדִ'מָה) (أهْل الذِّمَّة),
אשר משמעותו כי הקשרים בינם למוסלמים מושתתים על מעין חוזה. על היהודים
לקיים תקנות מגבילות ואף משפילות (איסור לשאת נשק, להפיץ דתם, לבנות בתי כנסת
חדשים, לרכוב על סוס אלא על חמור, לְפנות דרך למוסלמים, ועוד), בהן האיסור על
ילדים יהודים ללמוד קוראן ואפילו איסור על יהודים להשתמש בשפה הערבית. בתמורה
התחייבו השליטים המוסלמים להגן על היהודים שהתגוררו בתחומי שלטונם. האיסור על
השימוש בשפה הערבית לא קוּים. יהודים שחיו בארצות מוסלמיות ידעו ערבית והיו בני
בית בה, קרוב לוודאי יותר מאשר בעברית. יהודים כתבו את ספריהם, אפילו בכתבי דת,
בשפה ערבית, אבל באותיות עבריות. נראה שגם האיסור על לימוד קוראן לא קוים. אמנם
ילדים יהודים לא למדו במעין "חדר" מוסלמי, אבל סופרים ואנשי דת יהודים
הכירו את הקוראן – הבולט בהם רב סעדיה הגאון. ראוי לציין כי דת האסלאם, מבחינת
המונותיאיזם הצרוף שבה, קרובה יותר ליהדות מאשר לנצרות. ההתייחסות הפולמוסית
לקוראן מפי אנשי דת יהודים הייתה פחותה מבחינת המרירות ואף השנאה שאפיינו את יחסם
של היהודים כלפי כתבי הקוד של הנצרות.
הקוראן
לא תורגם לעברית בארצות דוברות ערבית – אולי מפחד, אולי מחוסר עניין, ואולי כיוון
שיהודים יכלו לקרוא אותו בערבית. הקוראן תורגם לראשונה לעברית כנראה במחצית
הראשונה של המאה ה-17 בוונציה. התרגום נעשה לא מערבית, אלא מנוסח איטלקי שתורגם
מלטינית, ורחוק מלהיות מדויק. יש לציין כי באותה התקופה גם העולם הנוצרי גילה
עניין בקוראן הן מפחד (סכנת כיבוש) והן מהערצה. בעיני חוגים מסוימים באירופה נחשב
האסלאם כדת ההיגיון והחירות, בניגוד לקתוליות המדכאת. תרגומים מדעיים של הקוראן
החלו רק במאה ה-19.
התורה
שבעל-פה בשתי הדתות
דתות
האסלאם והיהדות דומות ברעיונות היסוד, כמו ייחוד מוחלט של האל, בריאת העולם יש
מאין, הלכה ואורח חיים הלכתי שבו האדם מבטא את אמונתו, וגם במבנה הבסיסי של הספרות
הדתית. הקוראן מקביל לתורה ובשתי הדתות מצויה תורה שבעל פה וספרות הלכה. הקוראן
הוא דבר אלוהים חיים, בעוד התורה שבעל פה היא אוסף של אִמרות הנביא. מוחמד נחשב
כמי שאינו מסוגל לטעות [בתורה אף משה חטא]. במרוצת הזמן הושמו בפי הנביא דברים
שנועדו לצורכי ההלכה המוסלמית המתפתחת – לספק תשובות להלכות ולמנהגים חדשים. תורת
הבעל-פה המוסלמית היא קובץ ספרותי ענק הכולל מאות אלפים ואולי מיליוני אמרות. לדעת
החוקרים חלק ניכר מהאמרות האלה אינן אוטנטיות, ויש הסבורים כי אין בקובץ הזה אף
אמרה אותנטית. בסוף המאה התשיעית האמרות המיוחסות לנביא נערכו בשישה ספרים
קנוניים.
הספרות
הזו נקראת סֻנָה (سُنَّة)
- אורח חייו של הנביא [למילה סנה משמעויות רבות נוספות כמו מנהג, חוק] שנמסר בצורת
אמרות, חַדית' (حديث). בתיאולוגיה המוסלמית היא שנייה בחשיבותה
לאחר הקוראן, אבל בהקשרים רבים היא מחייבת יותר מאשר הקוראן. לדוגמה, על אף
שבקוראן נזכרות רק שלוש תפילות ביום, המוסלמי חייב להתפלל חמש פעמים ביום, בהתאם
לסֻנה. בעיית האמיתות ההיסטורית או האותנטיות של האמרות המיוחסות לנביא נפתרה
למעשה בעיני המוסלמים בהסתמך על אמרה המיוחסת למוחמד לפיה "כל דבר יפה אנוכי
אמרתיו, בין אם אמרתיו או לא אמרתיו". תפיסה דומה ביחס לתורה שבעל-פה ביהדות
קיימת בתלמוד.
באסלאם
– בניגוד לתלמוד שביהדות – אין דיון בין עמדות שונות וסותרות, תוך הסתמכות על
פסוקים ודברים קודמים במטרה להוכיח את נכונותה של גישה אחת על פני רעותה. נחיתותה
של הסֻנה בהשוואה לקוראן מתבטאת בכך שאת הקוראן על המוסלמי ללמוד בעל פה, תוך קיום
מצוות הזכירה בעל פה ה"חִפְט'" (حِفْظ).
בעוד ההלכה היהודית מייחסת חשיבות רבה ללימודי התלמוד ("גדול תלמוד תורה יותר
מבניין בית המקדש"), באסלאם התקיים לימוד ההלכה בין אנשי המקצוע בלבד בתוך
המַדְרַסות (מעין מקבילה לישיבות בבבל).
כמו
שביהדות במרוצת הזמן התפתחו אסכולות שונות כגון בית הלל ובית שמאי, פרושים וצדוקים
– באסלאם מבחינים בארבע אסכולות לפחות, המייצגות גישות שונות לעיקרי הפסיקה
ההלכתית. ניתן לשייכן לאזורים גיאוגרפיים שונים. האסכולה השאפעית (על שם אבן אדריס
אלשאפְעי שנולד בעזה, 820-767) התפשטה מאזור המזרח התיכון למזרח אפריקה וכן למזרח
אסיה ואף לאינדונזיה; אסכולה האנסית התפשטה בעיקר בארצות צפון אפריקה; האסכולה
החנפית אומצה על ידי התורכים העות'מאנים בשטחי שלטונם, ובה גישה יותר ליברלית
ליסודות ההלכה; והאסכולה החַנְבַּלית,
שחסידיה נמצאים בעיקר בחצי האי ערב ובארץ ישראל (בירושלים ובחברון) והם
המחמירים ביותר.
באסלאם,
בדומה ליהדות, ישנה אבחנה בין טוהרה לטומאה וישנם דיני מאכלות – ואולם בשני
התחומים האלה האסלאם רואה עצמו כדת בעלת גישה מקלה בהשוואה ליהדות. הדבר נכון
במיוחד בנוגע לטומאה וטוהרה, כאשר האסלאם מסביר את החמרת היהודים בתחום הזה כעונש
על חטאיהם. בקוראן מופיעים איסורים על אכילת חזיר, בשר על הדם, אכילת נבלות ושתיית
יין. בתורה שבעל פה המוסלמית מופיעים איסורים מפורטים יותר וקיימים ויכוחים בין
חכמי ההלכה המוסלמית מה מותר ומה אסור. באסלאם נהוג וקל מאוד למלא מצווה על ידי
שליח, כולל מצוות העלייה לרגל. כלומר, ניתן לשלוח מישהו בשכר למלא את מצוות החג',
בתנאי שהוא כבר עלה למכה פעם אחת בחייו.
יחסם
של האסלאם והיהדות למצוות היסוד
באסלאם
חלה חובה להתפלל חמש תפילות ביום, בהשוואה לשלוש ביהדות. בשתי הדתות צריך להיטהר
לפני התפילה, ואם אין מים אפשר להיטהר בחול או באבן. ההיתר לשימוש בחול ובאבן ניתן
מפאת תנאי המדבר שבהם התפתחו שתי הדתות. ביהדות כיוון התפילה הוא לירושלים, בדרך
כלל למזרח. במסורת המוסלמית בתחילה היה כיוון התפילה גם כן לירושלים, אבל אחר כך
נקבע למכה, בדרך כלל לדרום. התפילות ביהדות, בסידור ובמחזור, הן ארוכות. לעומת
זאת, הצד המילולי בתפילות באסלאם הוא מצומצם וקבוע, בעוד תנועות הגוף מפותחות
מאוד.
יחידת
תפילה באסלאם נקראת "רַכַּעָה" (رَكْعَة)
שפירושה כריעת ברך. היא מכילה את אמירת הסורה הקטנה ותנועות גוף רבות, הכוללת
השתחוות חלקית עד הברכיים, שתי השתחוויות שבהן הראש נוגע בקרקע, תנועות ידיים על
הבטן, האוזניים וכיוצא בזה. היחידה הזו חוזרת בכל תפילה פעמים אחדות , לעתים ארבע
פעמים – ואם מוסיפים יחידת רשות אף יותר. באסלאם אין תפילה מיוחדת לימי שישי
ולחגים. תפילות המוסלמים כוללות חזרה על נוסחות ידועות כמו אַללָּהֻ אַכְּבַּר" (اللهُ أَكْبَر) (אלוהים הוא הגדול מכל); לַא אִלְהַ
אִלא אללה ומחמד רָסוּל אללה (لا إله إلا الله محمد رسول الله) (אין אל מלבד אללה ומחמד שליח אללה).
כמו כן כוללת התפילה את הסורה אלפַאתִחָה (הפותחת את הקוראן). סורה זו היא קצרה
והנה תרגומה. "בשם האל הרחום והרחמן, תהילה לריבון העולמים, הרחמן והרחום,
מלך יום הדין, אותך נעבוד ובך ניעזר, הורינו הדרך הישרה, דרך מי שחמלה עליהם, לא
אלה שעליהם החרון ולא של הטועים" (עמ' 54). כיוון שבתפילה הזו אין שום סממן
מוסלמי מיוחד, ניתן למצוא אותה גם בספרות יהודית.
מיעוט
במלים בעת התפילה וריבוי התנועות מקורם בסיבות משוערות אחדות, כמו אילוף המאמין
ושבירת רוחו, ואי ידיעת ערבית מצד העמים שהצטרפו לאסלאם. הסבר אפשרי נוסף הוא
תיאולוגי. לפי האסלאם אין מילה או משפט היכולים לבטא את גדולתו של האל, ורק תנועות הגוף יכולות לבטא זאת.
ההבדל
היחיד בין תפילה של מוסלמי ביום חול לבין תפילה ביום שישי או בחגים, הוא תוספת של
שתי יחידות תפילה, כלומר שתי רַכְּעוֹת לפני התפילה הרגילה או לאחריה. אצל
המוסלמים – בשונה מיהודים – תפילה ביום חול חשובה מתפילה בחג. יתרה מזו, בחגים
התפילה אינה חובה, ולפי אחדים מחכמי ההלכה באסלאם קבוצת המתפללים במסגד ביום חג
מוציאה את ידי חובתם של אלה שלא באו להתפלל. אולם בפועל, כחובה פוליטית של הבעת
נאמנות בשליט, חויבו למעשה מוסלמים להתייצב בימי שישי במסגד.
בניגוד
לשבתות וחגים ביהדות – בימי שישי, חגים וצום רמדאן מותר לעבוד. המוסלמים דוחים את המסופר
בתורה לפיו לאחר שישה ימי בריאה נזקק כביכול אלוהים למנוחה, כרעיון כפירה שיש
להתבייש בו. במסגד, בדומה לבית הכנסת ובניגוד לכנסייה, אין פסלים ותמונות.
החגים
באסלאם וביהדות
בעוד
ביהדות חגים רבים, וניתן להכיר דרכם את יסודות היהדות – החגים באסלאם מעטים. שני
החגים המרכזיים באסלאם הם "החג הקטן" בן שלושת הימים "עיד
אלפִטְר" (عيد الفطر) שהוא חג שבירת הצום רמדאן, ו"החג
הגדול" בן ארבע ימים – "עיד אלאַדְחא" (عيد الأضحى) חג הקורבן, המסיים את העלייה לרגל
למכה. שני החגים האלה אינם נזכרים בקוראן. שוב בניגוד ליהדות, החגים באסלאם דלים
מבחינת תוכנם. בעוד ביהדות לכל חג יש סמלים מיוחדים (בפסח – סדר פסח, בחנוכה –
הדלקת נרות) – החגים המוסלמים נחגגים בתפילה בציבור, אליה נוספות שתי יחידות תפילה
והמאמין יכול להוסיף ארוחה חגיגית. אין בחגים האלה כל תוכן מיוחד כמו חקלאי, לאומי
או היסטורי (כמו יציאת מצרים). לעתים נדירות קושרים את עיד אלאדחה לעקידת יצחק או
ישמעאל. החגים המוסלמיים לא יכלו להיות קשורים בחקלאות, כיוון שהלוח המוסלמי מבוסס
על שנת ירח ועל כן מועד החגים אינו קבוע לעונת שנה מסוימת. אולם הסיבות העיקריות
לתוכנם הדל של החגים קשורות לאופיו המחמיר של האסלאם, דבקותו במונותיאיזם מופשט
(היעדר פסלים וציורים במסגדים) והימנעות מחיקוי חגים פגאניים. אף על פי כן, כתוצאה
מלחצים עממיים נוספו לאסלאם חגים, בהם יום הולדת הנביא (مولد النبي).
בשונה
מהאסלאם הסוני, לשיעה יש תרבות חגים עשירה הכוללת דרמות, תהלוכות ומוסיקה. השיעים
משחזרים באורח טקסי את קרב כרבלא ואת הטבח שנערך שם בשנת 680, שבו נהרג חוסיין
יורשו של עלי (עלי היה החליף הרביעי).
מכה
וירושלים: קדושתן למאמינים באסלאם וביהדות [הפרק אינו עוסק בקדושת ירושלים באסלאם]
מקור
הקדושה של שתי הערים הוא פגאני. בתנ"ך מוזכר באקראי (שמואל ב, כד) מקום פולחן קדום ליבוסים בירושלים. באשר למכה
הדברים ברורים יותר. הכעבה היא מבנה קדם-אסלאמי מוזר, במידות 15*12*10 מטר, שבקירו
המזרחי נמצאת האבן השחורה, בקוטר של 30 סנטימטר בלבד. הקוראן קושר את הכעבה אל
אברהם וישמעאל שלפי המסורת המוסלמית חיו במדבריות ערב. מסורות מוסלמיות מאוחרות
קושרות את הכעבה לאדם הראשון. בכך הקדושה הפגאנית של המקום הפכה למונותיאיסטית.
בתחילה, בשתי הדתות הקדושה הוגבלה למקום הקדוש עצמו (בית המקדש והכעבה), אבל
בהדרגה חלה על כל העיר ובהמשך על כל הארץ. האסלאם תוחם בחצי האי ערב שטח גדול למדי
המקיף את מכה ונחשב קדוש כמו מכה וכמו הכעבה.
בשתי
הערים חלים חוקים מיוחדים על תושביהם בגלל קדושת המקום. הדינים החלים על ירושלים
כמו אסור לערום ערמות אשפה, להלין את המת ועוד רבים אחרים [למעשה לא קוימו]. למכה
והאזור המקודש סביבה אסורה הכניסה בבגדי חולין, אסורה כניסתם של לא מוסלמים ועוד.
עולי
הרגל למכה וסתם מבקרים חייבים להיטהר לפני כניסתם ולעטות "אחראם" (إحرام)– בגד טוהרה לבן בעל שני חלקים וללא תפר. רק
בו ניתן להיכנס לאזור המקודש ולמכה עצמה. בעת לבישת הבגד חלים על הלובש איסורים
רבים כמו להימנע מחיי אישות. לאחר קיום טכסי פולחן בעיר, כמו הקפת הכעבה, ניתן
להסיר את הבגד הלבן ולחיות בעיר חיים רגילים.
בשלושה
תחומים מרכזיים שונה יחסה של היהדות לירושלים מזה של האסלאם למכה: באפשרות תחרות
של ערים אחרות בעיר הקדושה; בעניין הפיכתה של העיר הקדושה לסמל מרכזי בתפיסה
הדתית; ובמיוחד – בעניין החורבן.
מתקופת
בית שני ואילך אין לירושלים מתחרה מבחינת קדושתה. לעומת זאת באסלאם מכה הייתה תמיד
ראשונה בין שלוש הערים כמעט שוות בקדושתן בסדר יורד: מכה, אלמדינה וירושלים. מוחמד
נולד במכה, אך היגר ממנה לאלמדינה, ולאחר שכבש את מכה ב-630, חזר לחיות באלמדינה
ונקבר בה. ואולם חוגים מסוימים באסלאם אסרו על עלייה לקברו של הנביא. עוד יצוין כי
המסגדים הגדולים על הר הבית נבנו בסוף המאה השביעית, כדי להניא אנשים מלעלות לרגל
למכה.
עוד
לפני חורבן הבית [השני?] מצוי בישראל מוטיב הגאולה האוניברסאלית, למשל בחזיונות
הנביא ישעיהו, לפיהם עמים רבים עולים לבית המקדש, מצטרפים לאמונה באל אחד ומתקיים
שלום אוניברסאלי בין עמים. המוטיב הזה מתחזק אחרי חורבן הבית השני, תוך קישור בין
קיבוץ גלויות ובנייתו מחדש של בית המקדש. לכל אלה אין מקבילה בספרות על מכה. למכה
אין כמעט חלק בחזון אחרית הימים (=החזון האסכטולוגי) של המוסלמים. עוד יצוין כי
החזון האסכטולוגי תופס מקום שולי באסלאם הסוני ולפיו תחיית המתים תחל במכה (לפי
מסורת אחרת היא תחל בירושלים), הכעבה תיעלם ממכה והקוראן מהספרים – כלומר לבני
האדם לא יהיה צורך בהדרכה.
באסלאם
לא התרחש אירוע כה טראומטי כמו חורבן הבית השני ביהדות. לפי אמרות חז"ל, לאחר
חורבן הבית השתבש הסדר הקוסמי. האבל על חורבנו הוא מוטיב מרכזי בחיי היום-יום של
כל יהודי. כמו כן מרכזי הוא הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"
(תהלים, קל"ז 5). המוסלמים לא הבינו את האבל על חורבן ירושלים ואף לגלגו
עליו.
יחס
האסלאם השיעי ליהודים וליהדות
השיעים
מהווים כ-10% מהמוסלמים ומתרכזים בעיקר באיראן, בעיראק ובלבנון. השיעה היא תרבות
אסלאמית שונה, אשר סמליה הם כישלון, סבל, הקרבה ובכי, ובעיקר נאמנות לבית עלי.
יחסה של השיעה ליהודים וליהדות הוא אמביוולנטי.
מצד
אחד, השיעים, בדומה לסונים, מאמינים שליהודים הייתה התגלות של אמת (התורה), אבל הם
זייפו אותה, הרבו לחטוא, הפרו את הברית עם אלוהים ונענשו על כך. כמו כן, בהתאם
לתפיסה שאינה מצויה בקוראן אך התגבשה בראשית המאה השמינית, היהודים הם "בני
חסות" החייבים בקיום של שורה של חוקים משפילים, שתמורתם הם זכאים להגנה
ולחופש פולחן. זאת ועוד. חוקי הטומאה של השיעים ביחס ליהודים אף חמורים יותר מאלה
של הסונים. לדעת השיעים היהודים הם טמאים, אסור לאכול משחיטתם ואסור לשאת את
בנותיהם לנשים – דברים המותרים באסלאם הסוני. ואולם מצד שני "בני ישראל"
שבמקרא בעיני השיעה הם הפרוטו-שיעה הקדומה עוד לפני היות השיעה, מבחינת הסבל והדיכוי
במצרים, אבל גם בתור קבוצה נבחרת ונעלה.
באסלאם
הסוני גם כן ישנה הזדהות מסוימת עם בני ישראל ובעיקר עם נביאיהם (הנביאים שבתורה,
וגם דוד ושלמה נחשבים בעיני הסוּנה לנביאים) – אבל לא באותה מידה כמו אצל השיעים,
אשר מזדהים עם היהודים בהיבטים שונים לאורך תקופות שונות בהיסטוריה. הסונים מצִדם
גם כן השוו בין השיעים ליהודים, אבל לשלילה. לטענתם שתי הקבוצות שואפות להרוס את
האסלאם – היהודים מבחוץ והשיעים מבפנים. לפי חוקרים מודרניים קיים קשר בין זרמים
מסוימים בשיעה ליהודים, במיוחד בשיעה האסמאעילית שנוצרה בעיראק כנראה במאה
התשיעית. הזרם הזה בשיעה נוצר סביב דמותו של אסמאעיל, צאצא של עלי. האסמאעיליה,
בהשפעת הפילוסופיה הניאו-אפלטונית הוציאה את המצוות מפשוטן ויצרה תפיסות דתיות
מופשטות. כנראה היו יהודים לא מעטים שהצטרפו לזרם הזה באסלאם.
הצוּפיות
והמסדרים הצוּפיים [שני הפרקים על הצוּפיות נכתבו על ידי פרופסור מיכאל וינטר]
הצופיות
נגזרת מהמילה צוף, צמר בערבית, על שם אדרת הצמר אשר לבשו המיסטיקנים של ראשית
התנועה הצופית. הצופיות היא חלק אינטגראלי מהדת, מהתרבות ומהחברה המוסלמית. היא
אינה כת, ולא קבוצה אזוטרית. משנת 800, כמאתיים שנה לאחר הופעת האסלאם, כבר הייתה
הצופיות תופעה נפוצה. הצופיות פרחה במיוחד במאה ה-13, כנראה בתגובה למכה הקשה
שניחתה על האסלאם עם פלישת המונגולים והרס
החליפות בבגדאד ב-1259. באסלאם הייתה תמיד הרגשת אי נוחות וכפילות כלפיה שנבעה
ממקורותיה הזרים: הודיים, ניאו-אפלטוניים, גנוסטיים (מיסטיים) ונזיריים מזרחיים נוצריים. הפן האתי והסגפני
בצופיות לא נתקל בהתנגדות רבה מצד האסלאם האורתודוכסי – לא כן הפן המיסטי,
התיאוסופי, אשר נחשד בהתרחקות מהאסלאם ובכפירה. על כן היו אף הוצאות להורג של
צופים.
הצופים
היו מסוגים שונים ומגוונים. היו אורתודוכסים – ולעומתם היו כאלה שהיו ההפך מזה.
היו סגפנים, והיו שלא בחלו בכסף; היו שהטיפו לעבודה פרודוקטיבית והיו קבצנים
ובטלנים; היו בורים והיו סופרים ומשוררים. בארצות ערב הצופיות שמרה יותר על השריעה
(ההלכה המוסלמית), בעוד הצופיות הפרסית והתורכית הייתה מיסטית יותר ונועזת יותר.
במאה ה-12 הופיעו המסדרים הצופיים. מסדר צופי נקרא "טַריקָה" (طريقة) שפירושה דרך, שיטה. המסדרים השונים
נקראו לפעמים על שם מייסדיהם. חברי המסדרים
נקראו "דרווישים". דרוויש היא מילה פרסית, שפירושה מחזר על הפתחים, או
בערבית "פקיר" (فقير) שפירושו עני. חשוב להפריד בין דרווישים, חברי המסדרים
שחברותם במסדר הייתה כל עיסוקם, לבין רוב הצוּפים, שעסקו במלאכות שונות והשתתפותם
במסדר התבטאה רק בהשתתפות חוזרת בטקסים מסוימים. היו מסדרים צופיים שהתרכזו סביב
ארגונים מקצועיים, כמו מסדרים שרוב חבריהם היו דייגים.
הצופים
תרמו רבות לאסלאם. הם הפיצו את בשורת הדת באזורי הגבול, ואסלמו עמים באפריקה,
במזרח הרחוק, ובעיקר את התורכים. בפעילותם המיסיונרית גילו הצופים גמישות. הם
נתפסו כמזדהים עם העם ועם היסודות החלשים בחברה, איכרים, עניים בעיר ונשים. הם
תרמו להפצת האסלאם בקרב העם הפשוט, אשר העוּלַמָא
(علماء) (חכמי הדת האסלאמיים) בזו להם. הצופים
האורתודוכסים נאבקו למעשה בשתי חזיתות: נגד העולמא אשר זלזלו באנשים הפשוטים; ונגד
הדרווישים שגרסו כי קיום המצוות אינו חשוב ורלוונטי לחיים הצופיים.
בניגוד
לעולמא שקיבלו את משכורתם מהשלטון והיו חלק מהממסד, הצופים היו קרובים יותר לעם
ועצמאיים יותר. עם זאת, כללית, השליטים בעולם הערבי תמכו בצופיות והיו שאף העריצו
אותם. ראוי לציין כי [בתקופה מסוימת?] שיח' אלאזהר – מעוז האורתודוכסיה הסונית –
היה חבר במסדר צופי. לעומת זאת, באימפריה התורכית, ידועים מקרים של מרידות בראשות
מנהיגים צופיים. היו מסדרים צופיים אשר שינו את אופיים. מסדר צופי שהוקם באזור
אזרבייג'ן הפך לתנועה שיעית קיצונית, וזוהי התנועה שהפכה את איראן בתחילת המאה
ה-16 למדינה שיעית.
יש
קווי דמיון בין הצופיות לתנועת החסידות ביהדות, ונראה כי המניע להופעת התנועות
דומה – מחאה נגד ההדגשה היתרה של הלמדנות ושימת דגש על האמונה שבלב. אולם ביהדות
אירופה הייתה הפרדה בין חסידים למתנגדים –
לעומת הצופיות, שבה לא תמיד הייתה הפרדה ברורה בין הצופים למי שאינם צופים.
שקיעתה
של הצופיות בעידן החדש
החל
מהמאה ה-16 ניכרה שקיעה של התנועה הצופית. התופעה של העברת השלטון של ראשי המסדרים
מאב לבן, ולא בהתאם לרמת ההשכלה הדתית והסגולות האישיות, תרמה לניוון התנועה.
התנועה הפכה בהדרגה לשם נרדף לבורות ולבטלנות. ימי [הולדת של] הקדושים,
ה"מַוַאלִד" (موالد), שכללו הופעות של ליצנים ומוקיונים,
ואף זונות ושחיתות, זכו לביקורת חריפה מצד העולמא. (עם זאת, המואלד היו גם ירידים המוניים, שהתקיים
בהם מסחר ליד קברו של קדוש ואחדים מהם מתקיימים עד היום). תהליכי המודרניזציה
במזרח התיכון שהחלו במאה ה-19 הביאו לניסיונות של השלטון לפקח על
הצופיות. מוחמד עלי, מייסדה של מצרים המודרנית ושליטה במחצית הראשונה של המאה ה-19,
הכפיף את כל המסדרים במצרים לפיקוח ממשלתי. באותה התקופה חיסל הסולטאן מחמוד השני
את חיל היניצ'רים ופגע במסדר הבֶּקתַאשִי
שהיה קשור לחיל הזה.
תהליך
נוסף שפגע בצופיות היה התפתחותן במאות ה-18 וה-19 של תנועות רפורמה, אשר שמו להן
למטרה להחזיר את האסלאם לטוהרו הראשוני, כפי שהתקיים לטענתן בימי הנביא מוחמד
וארבעת החליפים הראשונים. מטרתן הייתה לטהר את האסלאם מהחידושים וההשפעות הזרות
שדבקו בו, אשר רבים מהם היו קשורים בצופיות. תנועת הרפורמה המפורסמת ביותר במאה
ה-18 הייתה התנועה הווהאבּית, אשר רדפה את הצופים. תנועה זו קמה בחצי האי ערב
כברית בין בית סעוד לתיאולוג מוחמד אבן אלוהאב והייתה קשורה מאוחר יותר לייסודה של המדינה
הסעודית. כיוון שהמרכז החשוב ביותר של התנועה הזו היה העיר מכה אליה הגיעו עולי
רגל מכל העולם המוסלמי, כולל צוּפים, לווהאבים היה תפקיד חשוב בתיקון המסדרים
הצופים ברוח האסלאם האורתודוכסי. תנועת הסַנוּסִיָה שקמה במאה ה-18 בקירנייקה
(לוב של היום) הפכה את האסלאם בארץ זו
להרבה יותר נורמטיבי. מסדר הסנוסיה התפרסם בהתנגדותו לפלישת איטליה ללוב ב-1911,
וכאשר לוב זכתה לעצמאות ב-1961 עמד בראשה המלך אידריס שהיה ראש מסדר הסנוסיה.
בדומה במקצת, בראש ההתנגדות להתפשטות רוסית בדאגסטאן שבאזור קווקז עמד שייח שמיל,
ראש מסדר צופי אורתודוכסי עות'מאני.
בעידן
המודרני נוספו גורמים חדשים שהחלישו את הצופיות ובראש וראשונה תנועת "האחים המוסלמים"
שקמה במצרים בשנות העשרים של המאה ה-20. זו הייתה תנועה פונדמנטליסטית שיצאה במאבק
נגד הצופיות ועם זאת אימצה את שיטותיה במטרה למלא תפקידים חברתיים בקהילה. בראשית
המאה ה-20 קמה תנועת הסַלַפִיָה (הקדמונים سلفية), אשר שמה לה למטרה לחזור לאסלאם
המקורי וגילתה התנגדות עקרונית ומוחלטת לצופיות. תנועת הסלפיה סללה את הדרך
לפונדמנטליזם האסלאמי המודרני. זאת באמצעות הפצתו בבתי הספר במסגרת תוכניות
הלימודים הרשמיות, ובאמצעות הרדיו, הטלוויזיה העיתונות ועוד. הפונדמנטליזם האסלאמי
הפך ליריב הקשה ביותר של הצופיות.
התפשטותן
של אידיאולוגיות חילוניות כמו לאומיות וסוציאליזם והתחזקות נוספת של המדינה
המודרנית החלישו מאוד את הצופיות. ב-1925 הוצאה התנועה הצופית בתורכיה אל מחוץ
לחוק על ידי מוצטפא כמאל אתאתורק, מייסד הרפובליקה החילונית. (עם זאת התנועה
הצופית בתורכיה קיימת גם היום כחלק מהחזרה הכללית לדת במדינה.) באיראן אין מסדרים
צופיים. מאז השתלטותה של השיעה על המדינה, קיומם בה נאסר. אף על פי כן, נראה כי אי
אפשר לחסל לגמרי את התנועה הצופית, כי תמיד יימצאו אנשים אשר יחפשו את הקשר
האינטימי עם הדת ואת ההדרכה האישית – ולא במסגרת הממסד הדתי.
הערות
ביקורתיות
בספר
בולטת לעין התעלמותה של לצרוס-יפה ממקומו החשוב של הג'יהאד (מלחמת קודש) באסלאם,
ומכאן גם אין אצלה השוואה בינו ליחס למלחמה במקרא וביהדות. לפי המזרחן ברנרד
לואיס, "אחת המשימות היסודיות שהטיל על המוסלמים הנביא מוחמד [632-570] היה הג'יהאד...
במשך רוב אלף וארבע מאות השנים של היסטוריה מוסלמית כתובה פוּרש הג'יהאד במובן של
מאבק מזוין, שנועד להגן על האומה המוסלמית או לסייע בהתפשטותה". במסורת
המוסלמית מחולק העולם לשני בתים, "בית האסלאם" (דָאר אל-אִסְלָאם دار الإسلام) שבו שולטים המוסלמים, ו"בית
המלחמה" (דָאר אל-חַרְבּ دار الحرب), [או שטח האויב] שנשלט בידי הכופרים.
יש לקיים את חובת הג'יהאד ללא הרף, עד שהעולם יאמץ את האמונה המוסלמית – למעט בזמן
שביתות נשק הכרחיות.[1] רוב
ההיסטוריה המוסלמית הייתה היסטוריה של התפשטות טריטוריאלית, כאשר השלב הראשון שלה
בוצע בימי הביניים בידי הערבים והשלב השני שלה בעיקר בידי התורכים העות'מאנים במאות ה-17-15. ביהדות, הלכות מלחמה מצויות
בעיקר בתורה. תיאור מלחמות כיבוש הָחֵל בתקופת יהושע – אשר ניהל מלחמת השמד אכזרית
לכיבוש הארץ – וכלה בחורבן הבית הראשון, מצוי
בספרי הנביאים. עם זאת, רוב תקופת ההיסטוריה היהודית, מאז תקופת שלמה המלך במאה
העשירית לפנה"ס, ובעיקר מאז חורבן הבית הראשון ב-586 לפנה"ס ועד לחורבן
הבית השני ב-70 לספירה, היא היסטוריה של מלחמות מגן בעיקרן. כבר בספרי הנביאים,
במיוחד בספר ישעיהו בחזון אחרית הימים, השלום מתואר כאידיאל. ברוב ההיסטוריה
היהודית, שהיא אלפיים שנות גלות, בה ליהודים לא היה צבא כלל, הספרות הדתית היהודית
לא עסקה במלחמה אלא רוממה ופיארה את השלום.
מבין שלוש הדתות המונותיאיסטיות, האסלאם היא הדת המיליטנטית ביותר.
בסִפרהּ
בחרה לצרוס-יפה לא לדון בקדושת ירושלים לאסלאם (נושא בו עסקה במחקרים אחרים שלה) –
ועם זאת דנה ארוכות בקדושתה ובמקומה המיוחד של ירושלים ביהדות, בהשוואה למקומה של
מכה למוסלמים. על כן, אוסיף על קצה המזלג על קדושת ירושלים לאסלאם. המוסלמים
מבססים את קדושת ירושלים בדתם על סמך פסוק בקוראן בו משבח מוחמד את אללה על כי
במסע לילי הסיעוֹ מהמסגד במכה אל "המסגד הקיצוני" ("אל-מַסְגִ'ד
אל-אקצא" الْمَسْجِد الْأَقْصَى), כשהכוונה למסגד אל-אקצא. מבחינה עובדתית, מוחמד מעולם לא ביקר
בירושלים, וכמובן, מסגד אל-אקצא לא היה קיים בזמנו, אלא נבנה כ-70 שנה לאחר מות
מוחמד. עוד ראוי לציין כי במסורת המוסלמית הקדומה, במקביל לפירוש לפיו המסגד
הקיצוני הוא מסגד אל-אקצא, התקיימה מסורת שונה לפיה הכוונה למקדש שבשמים או להיכל
ברקיע. מכל מקום, כיוון שספרה של המְחברת מיועד לקורא העברי, מוטב היה שכן תביא
הסבר בדבר קדושתה של ירושלים למוסלמים, ודווקא תקצר בהסבר אודות קדושת ירושלים
ליהודים – לא כיוון שאינו חשוב, אלא כיוון שהוא כבר מוכר לקורא היהודי.
בסיום,
אסתפק בהערה קצרה. קטונתי מלחלוק מחמאות לפרופ' לצרוס-יפה על ספרה התמציתי והחשוב
לקורא העברי.
[1] לואיס, ברנרד. משבר האיסלאם:
ממלחמה מקודשת לטרור רצחני (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006), עמ' 57,
59.
