פומפרט, ג'ון. שיעורים בסינית: חמישה סטודנטים וסיפורה של סין החדשה (2017) [סיכום]

 פומפרט, ג'ון. שיעורים בסינית: חמישה סטודנטים וסיפורה של סין החדשה (ירושלים: כרמל, 2017). תרגום מרב מילר, ייעוץ מדעי ד"ר דרור קוכן. 401 עמ', כולל מפתח שמות.

Pomfret, John. Chinese Lessons: Five Classmates and the Story of the New China (2006).

העיתונאי האמריקאי עטור הפרסים, ג'ון פומפרט, סוקר בספרו את התמורות והתהפוכות בהתפתחותה של סין בין השנים 2005-1966. זאת דרך תיאור קורות חייהם במהלך התקופה הזו של סטודנטים סינים, בני המחזור שלו באוניברסיטת נאנג'ינג בתחילת שנות ה-80, איתם שמר על קשר במשך שנים רבות.

 פומפרט נרשם ללימודים באוניברסיטת נאנג'ינג, 1981

ג'ון פומפרט (Pomfret) נולד בארה"ב ב-1959 והגיע לסין בספטמבר 1980 לאחר סיום שנה ג' באוניברסיטת סטנפורד (קליפורניה) בלימודי מזרח אסיה, כולל שפה סינית. עם הגעתו לסין החל  פומפרט ללמוד  במכון ללימוד שפות בבייג'ין, כדי לשפר את הסינית שלו ולהתקבל לאוניברסיטה בהמשך. חצי מהסטודנטים במכון היו זרים שלמדו סינית, בהם קומוניסטים איטלקים, אינטלקטואלים צרפתים, גרמנים בזקנים בנוסח קרל מרקס, ערבים, איראנים ועיראקים שרבו כל הזמן, פקיסטנים ואפריקאים. שאר הסטודנטים היו סינים שלמדו אינספור שפות זרות, מאנגלית עד בולגרית.

השפה הסינית מוזרה לאמריקאי. מבנה המשפט הוא כמו באנגלית, נושא-פועל-מושא. לציון משמעות שונה של אותה מילה משתמשים הסינים בטונים שונים. אבל במנדרינית יש רק ארבעה טונים, בעוד אלפי מילים נהגות באותו אופן וגם באותו טון, וההבחנה ביניהן היא רק על פי הסימניות הכתובות, וכאלה יש יותר מעשרת אלפים. "לי", למשל,  יכולה להיות 172 דברים שונים. כדי להבהיר משמעות של מילה "ציירו" פעמים הדוברים את הסימניות המדוברות על כף ידם באצבע המורה (האצבע המשמשת להצבעה על כיוון מסוים או פריט מסוים), כמו מכחול דיו דמיוני. בעיני המחבר זה לא היה יעיל. המחבר אהב לדבר סינית ואת הגלישה האלגנטית בטונים. "המהפכה התרבותית" הותירה את חותמה הקשה על סין. בסביבות 1980 סין נראתה עדיין כמדינת עולם שלישי עם חקלאות מפגרת, היעדר בניינים גבוהים ככלל, כל שכן גורדי שחקים בערים הגדולות, רמת חיים נמוכה ובני אדם רזים משנות התת תזונה.

אחרי שלושה חודשים במכון ניגש המחבר לבחינות כניסה לאוניברסיטה. השלטונות בסין ניסו למנוע קשר בין זרים לבין האוכלוסייה הסינית. אבל פומפרט שאף במידת האפשר להתערות בסינים, כדי להכיר את הארץ הזו מבפנים. הוא שמע כי באוניברסיטת נאנג'ינג מותר לסטודנטים זרים לגור ביחד עם סטודנטים סינים. אף אחת מהאוניברסיטאות האחרות לא הנהיגה מדיניות כזו וכעבור שנים אחדות היא הופסקה. לאחר שעבר את מבחן הכניסה לאוניברסיטה, בפברואר 1981 הוא החל בלימודיו באוניברסיטת נאנג'ינג.  [העיר שוכנת מזרחית לשנחאי ושימשה בירתה של סין בתקופת 6 שושלות, כולל בתקופת הרפובליקה הסינית בשלטונו של צִ'יאַנְג קַאי שֵק במחצית הראשונה של המאה ה-20.]

המחבר גר במעון סטודנטים בחדר אחד עם שבעה דיירים נוספים בגילאים 18 עד 30 ומשהו. החדר היה קטן יחסית וכלל 4 מיטות בנות קומתיים. גובהו של המחבר היה 1.88 מ' והוא נאלץ להסתדר עם מיטה באורך 1.78 מ'. הריהוט היה דל והתאורה כללה שתי נורות חלשות. בחדר שרר סירחון מבגדי הכביסה הרטובים של הדיירים ומשום. בתור הזר היחיד בחדר, זכה המחבר בפריווילגיה, מיטה ליד חלון. מעליו ישן האדם המבוגר ביותר בחדר שעבר את שנות ה-30. שמו היה סוּ  רוּצִ'ינג, ראש ועד המפלגה בחוג להיסטוריה. (שמו הראשון של אדם בסינית, שמורכב לרוב מהברה אחת, הוא שם משפחתו, והשם השני, שמורכב משתי הברות, הוא שמו הפרטי.)  כמו האחרים בחדר סוּ היה סטודנט לתואר ראשון, אבל בתפקידו המפלגתי היה עליו לקבוע מי יוכל להתקבל למפלגה הקומוניסטית, לפקוח עין על חבריו ללימודים כולל על המחבר, ולאתר כל סימן להתנהגות בלתי ראויה. מהסיבות האלה, הסטודנטים נהגו בו ביראת כבוד. בשש בבוקר המחבר היה  מתעורר לקול תופים וחצוצרות וצווחות של אישה שהורתה בסינית "לעמוד היטב על המשמר, להגן על המולדת ולהתכונן למלחמה!" (עמ' 9). קריאה זו בקעה מהרמקול וזו הייתה קריאת ההשכמה היומית בסין שהושמעה בכל הארץ. החיים המשותפים של המחבר עם סטודנטים באותו החדר ושמירת הקשר איתם לאורך עשרות שנים, כולל בתקופות בהן הפגיעה בחופש הדיבור בסין פחתה, אִפשרו לדיירי חדרו להיפתח בפניו, ולספר לו על עברם.

 

פרק 1. תקופת המהפכה התרבותית, 1976-1966

סיפורו של ג'וֹאוּ לְיֵינְצ'וּן על רקע תלאותיה של סין בשלטונו של מאו

בשנים 1961-1958 יזם המנהיג הסיני מאוֹ דְזֶה דוּנְג תוכנית פיתוח כלכלית מואצת שכונתה "הקפיצה הגדולה קדימה". התוכנית נטשה את דגם הפיתוח הסובייטי שהתבסס על התעשייה העירונית ובמקום זה הדגישה את עליונות הכפר על העיר, ומרכז הכובד הועתק לכישורים הפוליטיים ולא המקצועיים. במקום החקלאות הפרטית הוקמו קומונות, אשר חלקן עסקו בייצור חקלאי וחלקן בייצור ברזל בכבשנים מקומיים, שהיה חסר תועלת. התוכנית גרמה למחסור חריף במזון, לגוויעתם ברעב של כ-30 מיליון בני אדם ואף לתופעות של קניבליזם. אביה של אשתו הסינית לעתיד של פומפרט, יליד 1947, סיפר כי בתקופת "הקפיצה הגדולה" ראה כיצד שכנים מבשלים בשרו של ילד מת ואחר כך אוכלים אותו. כישלונה של התוכנית אילץ את ההנהגה הסינית לחזור למדיניות כלכלית פרגמטית שאפשרה לחדש את הייצור החקלאי והתעשייתי. עם סיום "הקפיצה הגדולה קדימה" תלתה המפלגה רשמית את האשם בטבע, ולא במדיניות של מאו. עד היום השם הרשמי של התקופה הזו  בסינית הוא "שלוש שנים של אסונות טבע".

ב-1966 פתחה סין ביוזמת מאו ב"מהפכת תרבות" וזו נמשכה עד למותו של מאו ב-1976. המהפכה הזו נועדה לטהר את ההשפעות הבלתי רצויות מחוץ לארץ ומעברה של סין: הקפיטליזם מהמערב, הרביזיוניזם הקומוניסטי מברית המועצות והפאודליזם מסין העתיקה. "מהפכת התרבות" שיקפה את ניסיונו של מאו לבצר מחדש את מעמדו, שנחלש בעקבות כישלונה של "הקפיצה הגדולה קדימה", תוך שימוש ב"משמרות אדומים". אלה היו קבוצות של צעירים,  רובם תלמידי תיכון, אשר חונכו לנאמנות ללא עוררין למאו ופעלו באלימות חסרת  רסן  כדי לבער כל מה שנחשב להשפעות בלתי רצויות שצוינו לעיל.

אחד הסטודנטים בחדרו של פומפרט היה ג'וֹאוּ לְיֵינְצ'וּן. עם הזמן הפך המחבר החבר היחיד שהכיר את כל סיפור חייו. ג'ואו נולד בכפר [בסביבות 1955] להורים איכרים. ב-1966 ג'ואו היה בן 11, סיים בית ספר יסודי והיה גבוה מגילו. הוא צורף למשמרות האדומים, ויחד עם קבוצתו עבר מכפר לכפר והיכה בעלי אדמות לשעבר, איכרים עשירים, וכל מי שֶכּוּנה אויבי המהפכה או אויבי המעמד. (רוב הסינים התמזל מזלם ובזכות היותם עניים סווגו כ"איכרים עניים" או "פרולטריון" וכך נותרו מחוץ לפגע).  בקיץ 1966 ג'ואו עמד בתור שכלל מאה חקלאים וכל אחד בתורו סטר על שתי לחייה לאישה בגיל העמידה, אשר כרעה על ברכיה בכיכר הכפר. אישה זו  סווגה כשייכת לאיכרים העשירים. כיוון שהאישה, גם לאחר המכות, סירבה להודות בעוון שיוחס לה, ג'ואו, לפי הוראה שקיבל, דילל צואת אדם במים, וראש המשמרות האדומים לקח מצקת עץ ויצק את הבלילה הנוזלית לגרונה.

במהלך 1966 ניתצו ג'ואו וחבורתו מקדשים בודהיסטיים, אילצו נזירים לשאת סלעים על גבם ופחי זבל על ראשם. קבוצתו של ג'ואו הייתה נכנסת לבתים, עורכת חיפושים ומחרימה זהב, כסף ואת כל התכשיטים, כי המפלגה הגדירה פריטים אלה כ"בורגניים". הצוות של ג'ואו היה משלשל את השלל לכיסו או מחלק בין חברים. הייתה זאת גניבה בחסות המדינה. המשמרות האדומים שרפו במדורות ערמות גדולות של ספרים ישנים, אשר אוטומטית נחשבו לאנטי מהפכניים. ואולם ג'ואו, שאהב לקרוא, החביא בחשאי מחוץ לביתו  עשרה רומנים.

באותה השנה הִכְּתה  חבורתו של ג'ואו אדם זקן שהיה פעם בעל קרקעות. לאחר שמחשש לעינויים נוספים התאבד האיש, החבורה הורתה לילדיו לבתר את הגופה לשלושה חלקים ולהניחם בתוך דירי חזירים. המעשה הזה כוון בין היתר למגר את הנאמנות למשפחה ולזקנים, מעוזה האחרון של התרבות הקונפוציאנית, ולהחליפה בנאמנות למאו ולמפלגה. המשטר עודד הלשנה נגד המשפחה, תוך ידיעה כי דווקא אחד מבני המשפחה הוא המקור החשוב ביותר לדיבורים "אנטי מהפכניים" שנאמרו בחוג משפחתי סגור.

צירופו של ג'ואו לצוות של המשמרות האדומים, עם הנערים הגדולים ממנו, הסב לו גאווה עצומה. האלימות האכזרית העלתה בעיני הילד בן ה-11 את חשיבותו העצמית ונאמנותו לסיסמת השלטון "ככל שאכזריים אנו יותר לאויבים, כך אוהבים אנו יותר את העם". ג'ואו סיפר למחבר את כל הסיפורים האלה בעת שאכלו ארוחת צוהריים בבית קפה מודרני בנאנג'ינג [כנרה ב-2004]. לפניו לא פגש המחבר מישהו שהודה כי היה עם המענים. כולם סיפרו סיפורי זוועה על "מהפכת התרבות" בתור קורבנות. ג'ואו אף הודה כי אינו חש שום ייסורי מצפון על מעשיו וטען: "עשיתי מה שאמרו לי, ובתור ילד בן אחת עשרה אהבתי את זה" (עמ' 37). גם התבטאות כזו לא שמע המחבר מעולם. המחבר מציין כי הסינים התחנכו על אומנויות העינוי, בהם כריתה איטית של רגליים והאכלת צואה בכוח.  

בהמשך דרכה הופנתה המהפכה התרבותית גם נגד פקידים קומוניסטים ותיקים שהואשמו בהליכה בדרך הקפיטליזם, ולבסוף גם נגד בעלי מקצועות פשוטים כמו נגרים וסנדלרים. ב-1968 נמסרה לידי ג'ואו בן ה-13 קבוצה של 13 איש בהם אימו (לא אימו הביולוגית, אלא האם שגידלה אותו כבנה, לאחר שבעצמה לא יכלה ללדת).  היא הייתה איכרה, אבל כדי להרוויח כסף נוסף בו קנתה מתנות וספרים לג'ואו עסקה בתפירה. לעיני הבוחנות של מפקדיו ופנים מול פני אימו שאהב, ג'ואו מתח ביקורת על עיסוקה במקצוע "קפיטליסטי", דרש ממנה להודות בטעויותיה ואילץ אותה לדקלם את עיקרי תורתו של מאו.   המחזה הזה נמשך ימים, ולאחר כל הוקעה כזו חזרו ג'ואו ואימו יחד הביתה, היא הכינה לו וליתר בני המשפחה ארוחת ערב ולא הזכירה את טקס ההשפלה היומי. הוא לא הרביץ לאימו, אך גרם לה לרעוד מפחד. ג'ואו הפסיק לרגע מדיבורו ושאל את המחבר האם תוכל החברה הסינית, בה סלחו על התנהגות כזו,  להשתקם אי פעם.

פעילות המשמרות האדומים יצאה מכלל שליטה, ועל כן [במהלך 1968-1967] השתמש מאו בצבא כדי לפרק את המשמרות האדומים. ב-1969, לאחר דיכוי המשמרות האדומים, חזר ג'ואו ללימודים, אך אלה היו ברמה נמוכה. חסרו לו הקשרים המתאימים כדי לפנות ללימודים באוניברסיטה והוא נאלץ לעבוד עבודה מפרכת בשדות בשנים 1976-1970. בגיל 17 קיבל הצעה ממזכיר המפלגה המקומי לשאת אישה מסוימת בת 22, ובתמורה המזכיר יעזור לו להתקבל לאוניברסיטה. ג'ואו היה "תולעת ספרים", הוא הרבה לקרוא רומנים של בלזק וטולסטוי ולאורם האמין בנישואים מתוך אהבה. על כן דחה את הצעתו של המזכיר, מה עוד שהתברר לו כי המזכיר הנשוי נוהג לבגוד באשתו עם אותה האישה שניסה לשדכו אליה. ג'ואו עשה מאמצים עילאיים להתקדם בכוחות עצמו. הוא עבד בעבודות נוספות, בכסף שקיבל תמורתן קנה לְבֵנים ובנה בית, וכמו כן השיג משרה של מורה.

סיפורה של גוּאָן יוֹנגסינג

גוּאָן יוֹנגסינג הייתה סטודנטית בת המחזור של פומפרט, נמוכת קומה (1.52 מ'), אותה פגש מחדש ב-2004. היא נולדה בשנת 1955, אביה היה עשיר, בעל אדמות, ועם ניצחון המהפכה הקומוניסטית החרימה המפלגה את קרקעות המשפחה, עסקיה וחסכונותיה. מאז ילדותה סבלה מיחס קשה, במיוחד מצד אימהּ, כיוון שבנות – בניגוד לבנים – נחשבו לנטל על המשפחה ורצח תינוקות-ילדות מצד בני המשפחה לא נחשב לאירוע יוצא דופן. מפאת עושרה בעבר, הוגלתה המשפחה לאזור כפרי. בתקופת המהפכה התרבותית ב-1966, כאשר בלי משים ניגבה גואן את ישבנה בנייר –  עליו היה כתוב "יחי היושב ראש מאו!" – הואשמה הילדה בהתנגדות למהפכה והפכה למושא להתעללויות ולעלבונות.  גואן הקטנה נהגה ללכת לבית הספר עם דלי ממולא באבנים, ויידה בהן את תושבי הכפר והתלמידים שעלבו בה. בהמשך גואן גורשה מבית הספר ואולצה לעבוד בשדות. היא המשיכה להיחשב לריאקציונרית ובאחד הימים אישה אחת דחפה אותה, גואן נפלה, זרועה נפגעה ויצאה ממקומה, אבל רופא הכפר סירב לטפל בה מסיבות פוליטיות. כתוצאה מהפציעה, זרועהּ השמאלית נותרה פגומה כל חייה.

גואן לא הלכה לבית הספר, אך שני מורים דאגו להביא לה ספרים, כדי שתלמד בעצמה ותיגש לבית הספר רק לצורך הבחינות. בזכות הישגיה בלימודים הצליחה גואן להתקבל ללימודים בבית ספר תיכון. ואולם כשסיימה  בהצלחה רבה את לימודיה התיכוניים, לא יכלה להתקבל לאוניברסיטה כיוון  שאביה נחשב  ל"אויב מעמדי". מזכיר המפלגה של הקומונה ניסה לכפות עליה לקיים יחסי מין אתו ובתמורה לעזור לה להתקבל למפלגה – אך היא סירבה. יש לציין כי באותה התקופה הנוהג של ניצול מיני של נשים, מצד פונקציונרים במפלגה, בתמורה להטבות חומריות היה נפוץ. במקרה של גואן, עירונית במקורה,  קבלה למפלגה הייתה הדרך היחידה לצאת מעבודת הפרך בשדות האורז בקומונה ולחזור לעיר.

 

סיפורו של ווּ סְיַאֹוצִ'ינג

ווּ סְיַאֹוצִ'ינג  היה  אחד מחבריו של פומפרט באוניברסיטת נאנגי'נג. הוא נולד ב-1951, אך לנוכח מראהו המיוסר כונה ווּ הזקן. בזמן המהפכה התרבותית ב-1966 אביו האמין בכנות באידיאולוגיה של המפלגה הקומוניסטית ובמאו, היה מרצה באוניברסיטה וזכה לדירה מרווחת. ואולם מאמר שפרסם ב-1961 בזכות המלומדים הקדמונים של סין נרשם לחובתו על ידי מאואיסטים קנאים, ועל כך שילם קשות במהפכה התרבותית. הוריו של ווּ, אשר ב-1966 היו בתחילת שנות חייהם ה-50, הוכו באכזריות על ידי סטודנטים "מהפכניים" ונפטרו בעקבות המכות. בזמן ההתעללות הרצחנית בהוריו, ווּ שהה בכפר כדי לקיים את ההוראה של מאו "ללמוד מהאיכרים", ועל מה שאירע להוריו נודע לו משני חברי המשמרות האדומים, אשר בעברם בכפר בו שהה, סיפרו בהתלהבות על מעשי הסטודנטים נגד הוריו.

בדצמבר 1968 הוציא מאו פקודה לנוער משכיל לעבור לכפר לשם "חינוך מחדש" בידי איכרי סין. בארבע השנים הבאות חי ווּ בכפר. הוא ושני חבריו חיו בבקתה והתקיימו על מזון שגידלו ועל בשר כלבים שגנבו. ב-1971 חזרו לממשל פקידים פחות רדיקליים, דבר שאִפשר ב-1972 לטהר שמם של כמה מהאנשים שנפלו קורבן לאלימות המשמרות האדומים, בהם אביו. טיהור שמו של האב, הקנה הזדמנות לְווּ לעזוב את הכפר ולהתגייס לצבא. ב-1975 הוזמן ווּ להצטרף למפלגה הקומוניסטית בתנאי שהבנתו את מות הוריו תהיה "נכונה". הוא הסכים למלא את התנאי, בציינו בכתב כי הוריו תמכו בקו רביזיוניסטי, את הקו הזה שנאו המוני המהפכה, "ולכן התוצאה מובנת לגמרי ואין לנו ביקורת עליה", כלשונו (עמ' 58). ווּ אינו חש אשמה על שהצטרף למפלגה אשר רצחה את הוריו. הוא טען באזני המחבר כי החברות במפלגה היא התנאי ההכרחי להתקדם, וכי  יש להעדיף את ההישרדות על פני נאמנות לעקרונות.

 

פרק 2. סין ממותו של מאו עד אירועי כיכר טיינאנמן, 1989-1976

בספטמבר 1976 נפטר היושב ראש מאו ובעקבות זאת חלו שינויים במשטר. מנהיג המפלגה החדש, חוּאֶה גוֹפֶנג, עצר אישים בכירים בשלטון אשר תמכו בקו הקיצון של מאו, בהם אלמנתו של מאו. אלה כונו "כנופיית הארבעה". לאחר מעצר "כנופיית הארבעה", שילם ממשל העיר נאנג'ינג פיצוי סמלי  לְווּ סְיַאֹוצִ'ינג  על רצח הוריו. (בנובמבר 1980 העמידה הממשלה למשפט את כנופיית הארבעה. אשתו של מאו הפגינה רוח קרבית, ובמשפט  אשר שודר בטלוויזיה, כינתה את מאשימיה "פשיסטים" וסוכניה של טיוואן. נגזר עליה עונש מוות, אבל היא לא הוצאה להורג, וב-1991 התאבדה במאסר.) החל מ-1978 הפך דֶנְג סְיַאוֹפִּינג בבירור לאיש החזק במשטר, על אף שהחזיק בתפקיד צנוע של סגן ראש הממשלה. [דנג דגל למעשה בהקמת כלכלה יעילה תוך סטייה מהאידיאולוגיה הקומוניסטית.]  משנת 1978 הממשלה חילקה משרות, בתים וקצבאות ל-2.7 מיליון איש שנפלו קורבן לרדיפות פוליטיות ושמותיהם של עשרות אלפי חברי מפלגה שנרצחו טוהר לאחר מותם. בהשפעתו של דנג החליטה המפלגה לשחרר סינים משכילים מבית הסוהר ולהחזירם לעבודה, וכמו כן לחדש את בחינות הכניסה לאוניברסיטה שהושעו מאז 1966. הבחינות הראשונות  לאוניברסיטה נערכו בדצמבר 1977.

המשך סיפורו של ג'וֹאוּ, החבר לשעבר ב"משמרות האדומים"

ג'ואו, במאמץ עילאי ובעזרת ספרים שהחביאה אחותו משריפה בתקופת המהפכה התרבותית, הצליח להכין את עצמו למבחני כניסה לאוניברסיטה. לפני שניגש לבחינה בחר להירשם לחוג להיסטוריה, בהנחה שבתור מקצוע לא מבוקש, די יהיה בצבירת מספר נקודות לא גבוה, כדי להתקבל לחוג הזה. תוכניתו צלחה ב-1978 בהתקבלותו לאוניברסיטת נאנג'ינג.  

מבין מדעי החברה, הוראת ההיסטוריה הייתה נתונה יותר מכל לפיקוח ולפוליטיזציה. מאו עצמו למד בצעירותו היסטוריה והבין שעל ידי קניית חזקה בלעדית על הנרטיב ההיסטורי של סין, יצליח להבטיח את שלטונו במדינה. בהתאם לכך, ההיסטוריה של סין תוארה כמאבק אינסופי של מלחמת מעמדות ועמידה מול תוקפנות אימפריאליסטית. בשיעורי היסטוריה לימדו מאמר של פרדירך אנגלס לפיו הממשלה תתפוגג ותקום חברה חסרת מעמדות, אבל מדיניות הממשלה בסין כוונה בפועל למגמה ההפוכה: פיתוח כלכלי מואץ והעמקת ההבדלים בין המעמדות. בבחינות נכללו שאלות עליהן היה להשיב כן או לא. לדוגמה: האם ריסוק כנופיית הארבעה היווה נקודת מפנה בעלת משמעות רבה למפלגתנו?

אף על פי כן, היו מרצים אשר במהלך לימוד ההיסטוריה הצליחו להגניב רמזים של ביקורת כלפי המשטר. כנו כן, סטודנטים, אשר במשך תקופה ארוכה הספרים המותרים עבורם הוגבלו לספרות מפלגתית ובעיקר לאִמרות היושב ראש מאו, בלעו בשקיקה ספרים, במיוחד מערביים. בקמפוס, לאחר כיבוי אורות בעשר בערב הם ניצלו כל מקור אור, כמו הפנסים מחוץ למגורים, כדי לקרוא ספרות אסורה בעבר.

ג'ואו פתח את סגור ליבו בפני כמה מחבריו הקרובים. הוא טען כי המדינה והשיטה רקובות והיה זוכה להנהני הסכמה. באחת הישיבות של חברי המפלגה הקומוניסטית ומועמדים לחברוּת במפלגה בחוג להיסטוריה, אמר מזכיר המפלגה כי זו מעוניינת לצרף אליה את האליטה של סין. ג'ואו היה סטודנט מצטיין – אבל בניגוד לחבריו באותה הישיבה, אשר מיהרו לומר כי הם משתוקקים להצטרף למפלגה, לא הלך בתלם.

בשנתו האחרונה באוניברסיטה ג'ואו בלע את גאוותו והצטרף למפלגה, בתקווה לזכות מהשלטון לשיבוץ טוב יותר לעבודה לאחר סיום לימודיו, אך תקוותו נכזבה. בגמר לימודיו בתחילת שנות ה-80, הוא חזר הביתה, התחתן עם ארוסתו לין פֵיי, וכדי להימנע מלהישלח לאזור כפרי התגייס לצבא. הוא הוצב בדרום  בפרובינציית אַנחְוּי בעיר בֶּנגבּוּ,  במכון טנקים באתר מוזנח, ולאשתו לא הותר לחיות אתו. הותר לו לחזור הביתה לאשתו אחת לשנה ולאשתו הותר לבוא אליו פעמיים. בינואר 1984 אשתו ילדה תאומות, אחת מהן סבלה מתסמונת דאון. בסין החברה התייחסה בלעג לבעלי מום, לין פיי האמינה כי הפגם בתינוק מקורו בבעלה, וכי הדבר מוכיח שהוא איש רע וכישלון מהלך. הפגם בתינוקת ודעתה הקדומה של האישה הכבידו על היחסים בין בני הזוג, וזאת נוסף לפער בהשכלה בין בוגר האוניברסיטה לאישה הכפרית. ב-1984, באחד מהשבועונים העצמאיים למחצה, פרסם ג'ואו מאמר בשם בדוי על מסלול התפכחות מנישואיו, תופעה רחבה ביחס לבני דורו בסין שהיו לכודים בנישואים ללא אהבה, נישואים מתקופת המהפכה התרבותית. במאמרו שאל ג'ואו "מה יש בתרבות הסינית הקומוניסטית שממעיט כל כך בערך של  חיפוש אחר אהבה?" (עמ' 155). הסחבת בתיקי הגירושים שנמשכה עשרות שנים והייתה טעונה אישור המפלגה, הביאה את ג'ואו לוותר על האפשרות הזו.

עצם פרסום מאמרו של ג'ואו שיקף את התגברותה של מגמה ליברלית במפלגה. ואולם התקדמותה של סין לקראת יתר חופש ביטוי בשנות ה-80 לא הייתה חלקה, אלא דמתה לתנועת מטוטלת. לאחר תקופה של ליברליזציה, שלפעמים גלשה מעבר לגבול שהציב השלטון, באה תקופה של הידוק המגבלות על חופש הביטוי. השינויים התכופים בתחום מידת חופש הביטוי שיקפו את המאבקים הפנימיים בתוך האליטה השלטת.

תפקידו של ג'ואו במכון היה ללמד היסטוריה תוך העברת נרטיב עוד יותר דוגמטי מזה שלמד באוניברסיטה. לנוכח תנאי השירות והתפקיד שנכפה עליו ניסה  ג'ואו להשתחרר מהצבא – אך צבא סין לא נהג לוותר בקלות על קציניו המשכילים. רק לאחר מאמצים עילאיים עזב ג'ואו את הצבא בפברואר 1986.

האידיאולוגיה המאואיסטית תיארה את אנשי העסקים והסוחרים כ"מוצצי דם קפיטליסטים". היחס השלילי הזה כלפי הסקטורים הבלתי יצרניים היה מעוגן חלקית גם במסורת הסינית. ואולם הרפורמות שיזם דאנג וכינויו את המשטר הכלכלי-חברתי בסין "כסוציאליזם עם צביון סיני" ביטלו למעשה את הגישה השלילית של המשטר כלפי אנשי העסקים. ג'ואו ניצל את הפתיחות הזו  של המשטר וב-1987 יחד עם חברים הקים שותפות לאיסוף שתן מבתי שימוש ציבוריים, שתן  אשר בטכנולוגיה מיוחדת שימש להפקת אנזימים. חברת תרופות, אליה הועברו האנזימים, השתמשה בהם לייצור תרופות מסוימות. במקביל  להיותו איש עסקים, עבד ג'ואו במכון אנחוי לסחר ולמימון.

הוא חי בשני עולמות. בעבודתו במכון הוא לימד מרקסיזם והגות מאואיסטית והשתלח בניצול הקפיטליסטי: העבודה הזו סיפקה לו דירה וביטוח בריאות. אבל במקביל הוא העסיק עשרות עובדים בשכר זעום והעשיר את עצמו. בהרצאות הוא טחן תעמולה, אבל בביתו בלע ספרי היסטוריה שהוברחו מטאיוואן ומהונג קונג. כתוצאה מכך דחה דחייה מוחלטת את "הישגיו" של מאו.

בשנת 1988 חזר ג'ואו לכפרו ועשה דבר בלתי רגיל ואמיץ כאחד. הוא ערך סקר אודות ההרס שזרע צוות משמרות המהפכה שלו בכפר הולדתו על 2,500 תושביו. הסקר העלה כי הצוות שלו שרף שתי טונות של ספרים, בזז תשעה מקדשים וגדע מאות תגליפים עתיקים. עשרה אנשים התאבדו בעקבות המכות שקיבלו. הוא פגש באדם שהוא וחבריו תלו באגודליו וכעת ידיו היו מעוותות שלא יכלו שמש לדבר. ג'ואו התמודד פנים מול פנים עם ההיסטוריה ומעשיו שלו. זאת בניגוד לרבים בסין אשר האמינו כי למען האינטרסים של המדינה מוטב לא להביט אחורנית, וכך סין תוכל להתקדם. ג'ואו סבר כי אי נכונותה של המפלגה הקומוניסטית להתמודד עם העבר טיפחה עולם נטול אמונה שעסק בדבר אחד: רדיפה אחר רכוש חומרי.

המשך סיפורה של גוּאָן, שגורשה מבית הספר

לאחר חידוש מבחני הכניסה לאוניברסיטה, גואן נאלצה להתכונן בלילות לבחינות הכניסה, כיוון שמנהל בית הספר בו עבדה כמורה סירב להעניק לה חופשה למען מטרה זו. נוסף לבחינה העיונית, למועמדים ללימודים אקדמאים נערכה בחינה גופנית. גואן לא אמורה הייתה לעבור את הבחינה הזו. כאמור, זרועה השמאלית שנפגעה הייתה עקומה וחלשה, ונוסף לכך היא סבלה מאנמיה. אבל גואן הקסימה את הרופא, שהיה ימני כמו אביה, והוא העביר אותה את הבחינה. גואן התקבלה לאוניברסיטת נאנג'ינג והייתה הסטודנטית הראשונה בקומונה שלה שהתקבלה לאוניברסיטה מובילה. לשמחתה לא היה גבול.

בשנת 1978 בגיל 23 הגיעה גואן ללמוד באוניברסיטת נאנגי'נג. כמי שגורשה בילדותה לכפר, היא לא ידעה מה זאת טלוויזיה ותנועת כלי הרכב ברחובות העיר הפחידה אותה. אף על פי כן, היא השתלבה בלימודים, והציונים הגבוהים שלה עזרו להגביר את ביטחונה. כביטוי להערכה מצד האוניברסיטה, היא הועברה לגור עם סטודנטית זרה. הייתה זו מֶרי בּוֹיד בת גילה מקנדה. במהרה נרקמו יחסי ידידות בין השתיים, ומרי בויד ערכה לגואן מסיבת הפתעה ליום הולדתה. על האירוע התמים הזה קיבלה גואן נזיפה מצד הפקידה הממונה על קשרים עם סטודנטים זרים.

תקנות אוניברסיטת נאנגי'נג אסרו במפורש קשרים זוגיים. בשנה ג' ללימודיה הכירה גואן את דינג בּאנג ג'וּן, חבר ללימודים, נרקמה ידידות בין השניים, אבל הם לעולם לא התנשקו ובקושי החזיקו ידיים. בדצמבר 1981 השלטון שיבץ את בוגרי הלימודים  באוניברסיטת  נאנג'ינג למשרות ברחבי סין על פי צרכיו. גואן זכתה במשרה הנחשקת ביותר: עבודה בבייג'ין בהוצאה לאור. יש לציין כי בראשית שנות ה-80 רמת החיים בבירת סין הייתה הרבה יותר גבוהה מכל מקום אחר במדינה. גואן קיבלה משרה זו בזכות הישגיה בלימודים – למרות שלא הסכימה להצטרף למפלגה וגם לא היו לה קשרים לקידום מעמדה. לעומתה, ידיד שלה דינג קיבל משרה בפרובינציית אַנְחוּי, פרובינציה ענייה מאוד, השוכנת במרחק 24 שעות נסיעה ברכבת מבייג'ין. גואן החליטה שהיא רוצה להתחתן עם דינג, רצתה לאהוב ולהיות נאהבת, ולמען מטרה זו עשתה מה שלא עשו במחזור שלה, ורק מתי מעט עשו בסין: היא ויתרה על תפקידה בבייג'ין.

בינואר 1982 סיימה גואן את לימודיה באוניברסיטה ולאחר יומיים נרשמה לנישואים עם דינג. לא היה להם כסף לערוך חתונה, והם הסתירו מחבריהם שהיא לא נערכה. גואן נסעה בעקבות  בעלה למקום שבו הוצב: עבודה במוזיאון בעיר חֶפֵיי אשר במחוז אַנחוּי. הזוג גר בדירת רווקים שהוקצתה לעובדי המוזיאון: חדר צנוע ללא שירותים פרטיים וללא מים זורמים. רק בזכות פקיד מפלגתי סימפטי השיגה גואן מקום עבודה כעורכת בעיתון מקומי (אחרת הייתה נאלצת לעבוד כמורה בתיכון מרוחק ממקום מגוריה). ביוני 1982 עלה בידי הזוג לעבור לדירה סבירה בשותפות עם אישה.

גואן ודינג נישאו בהיותם בתולים. בתקופת הנישואים הם גילו את חדוות המין. גישת המפלגה כלפי מין הייתה פוריטנית והמפלגה הורתה לנשים לשמור על בתוליהן עד לנישואים. הגירושים הראשונים בקרב בני המחזור ללימודים של המחבר אירעו ב-1985 ונבעו מכך שהבעל לא הצליח להתמודד עם העובדה שאשתו לא הייתה בתולה לפני הנישואים. כדי ליישם את מדיניות הגבלת הילודה הוציאה הממשלה בשנות ה-80 חוברות הדרכה בתחום המין, אך ללא תמונות עירום. החל מאמצע שנות ה-80 הבריחו לסין נוסעים מהונג קונג ומחוץ לארץ קלטות וידאו פורנוגרפיות. קלטת כזו הגיעה גם לידי הזוג גואן ודינג, ואז הם גילו כי חלק חשוב מהמתואר בקלטת הם כבר עשו. גואן עזרה לנשים לגלות את ההנאה שבמין עם בן הזוג,  וזאת באמצעות  עידוד האישה לִפנות לבעלה ולבקשו לשנות את גישתו האגואיסטית במשגל, שהותירה מעט, אם בכלל, מקום להנאה לבת הזוג. 

לגואן ודינג נולד בן. ב-1988 קודם דינג למשרת ראש מחלקת הארכאולוגיה במוזיאון אנחוי. גואן שינתה מקום עבודה והחלה לעבוד כעורכת ביטאון של חברת ביטוח מקומית. הזוג עבר להתגורר בדירת שני חדרים עם שירותים ומים זורמים.

סיפורו של יֶהּ חַאוֹ, האופורטוניסט

יֶהּ חַאוֹ היה אחד משותפיו לחדר של פומפרט בסמסטר השני. הסטודנט רצה להתקבל למפלגה והתנהג בהתאם. הוא נמנע לשוחח עם המחבר, כיוון שיצירת קשר עם זר הייתה עלולה להפריע לו בדרכו. מאידך גיסא, הוא טיפח קשרים עם מזכיר המפלגה בחוג להיסטוריה, סוּ רוּצ'ינג. הוא השיג תרופה עבור מחלתו של סו והציף אותו במידע על כל מה שאחרים בכיתה חשבו ועשו. בדיעבד נודע למחבר כי אביו של יֶה היה פקיד זוטר שלא נפגע במהפכה התרבותית, כיוון שהקפיד ללכת עם הזרם: הוא מוכן היה למתוח ביקורת על עמיתיו ולא להגן על חבריו וקרובי משפחתו. הלקח שלימד האב את בנו היה כי כדי לשרוד ולהצליח יש להיצמד לא לעקרונות אלא למפלגה וללכת בדרכה. במהלך אספה של חברי מפלגה ומועמדים לחברוּת בה, שהתקיימה באפריל 1980, נשא יה נאום חנפני שקוף בו דקלם את עמדת המפגלה כלפי האירועים בתקופת המהפכה התרבותית (ביקורת מסויגת) והמצב בארצו היום. האיש התקבל למפלגה.

בעוד בתקופה שלפני עליית הקומוניסטים לשלטון בסין ובראשית שלטונם, חברוּת במפלגה הייתה ביטוי להקרבה עצמית למען המדינה, בשנות ה-80 אנשים שאפו להצטרף למפלגה למען הטבות אישיות וקרייריזם. לאחר התקבלותו למפלגה הפסיק יה "ללקק" לסו, ובסיום לימודיו בחר בקריירה מפלגתית.

סיפורו של סוֹנג לימינג, האיש שאהב נשים

 סוֹנג לימינג נולד ב-1959. אביו היה פקיד זוטר, הוא לא סיים תיכון, הצטרף לפלג רדיקלי של המשמרות האדומים, היה אלים כלפי "אויבי המהפכה" ובאותה מידה אלים כלפי בנו הבכור סונג לימינג, אותו היכה בחגורה. ב-1975, בגיל 16 סונג הבן נשלח לכפר, בדומה לבני נוער אחרים שסיפוריהם תוארו לעיל. אבל  בניגוד לבני נוער אחרים, הוא זכר תקופה זו כנעימה, ואף הסכים להישאר בכפר שנה אחת נוספת, ולוּ כדי לא לחזור לאביו המַכֶּה.  לאור עששית למד לבחינות כניסה לאוניברסיטה ועבר את הבחינה.

באוניברסיטה נבחר סונג לנציג הכיתה, אך לא נענה להצעה להצטרף למפלגה בתירוץ כי אינו ראוי לכך, אבל לאמיתו של דבר לא האמין במרקסיזם-לניניזם ובחשיבה קולקטיבית.  בתחום תפקידו של סונג כנציג הכיתה נכלל בילוש אחר חבריו ללימודים, כמו גילוי סטייה אידיאולוגית ו"התנהגות אנטי חברתית", כלומר ריקודים, שתייה וסקס. לתפקידו של סונג נלוו הטבות, כמו הזדמנות לגור עם סטודנטים זרים, שפירושה מיטה נוחה יותר בחדר גדול יותר, מקלחת חמה כל שעה במקום אחת לשבוע ועוד.

במהלך ההיסטוריה הארוכה של סין היחס של הוגי הדעות והחברה כלפי מין  עבר טלטלות, לפעמים מהקצה לקצה. היו תקופות מתירניות  בהן לא ייחסו חשיבות לבתולים של הכלה – והיו תקופות פוריטניות. עמדתו של המשטר הסיני בתחילת שנות ה-80 בנושא יחסי מין הייתה פוריטנית. מותר היה לקיים יחסי מין רק במסגרת נישואים. (כל זה לא מנע ממאו עצמו ומחברים אחרים בהנהגת המפלגה לקחת פילגשים ולהוליד ילדים מחוץ לנישואים.) המשטר הקומוניסטי התייחס למשגל כרע הכרחי. אוננות ואף קיום יחסי מין תכופים בין בני זוג נשואים נחשבו לדבר שלילי, כגורמים הפוגעים במרץ הנחוץ לביצוע המשימות שהטילה המפלגה. סטודנטים שנתפסו  בקיום יחסי מין גורשו מהאוניברסיטה ושמם הוכתם לעד. מבין 63 הסטודנטים שלמדו היסטוריה במחזור של פומפרט באוניברסיטת נאנג'ינג, שגילם הממוצע היה 23, רק שלושה התנשקו עם בן המין השני. אנשים היו עצורים בדיבורים אף על סקס הטרוסקסואלי. הומוסקסואליות סווגה כפשע ומחלה. "אבל האוניברסיטה לא יכלה לעשות הרבה כדי לעצור בעד דור שדיכא זמן רב כל כך את תשוקותיו – לכל דבר שהוא, בכלל זה לסקס" (עמ' 137). מתחת למעטה הפוריטניות געש המתח המיני. סטודנטים היו מתגנבים לחוגים לאמנות, כדי לצפות בתמונות עירום של נשים, ובלילות החליפו רשמים על חיצוניותן של סטודנטיות. הסטודנטים גם לימדו את המחבר איך להסתכל על נשים סיניות דרך בגדיהן התלויים כשק.

נשים סיניות שהתרועעו עם זרים, מקצתן נשלחו למחנות עבודה ואחרות פוטרו ממקומות עבודתן. זאת ועוד. הבדלי התרבות בין גישה מערבית לחיזור ולמין לבין גישה סינית הכבידו על יצירת קשר רומנטי בין סטודנט סיני לסטודנטית מערבית. אף על פי כן, לאחר תקופת חיזור רצופה אי הבנות  בין סונג לסטודנטית איטלקייה בשם אַנְטוֹנֶלָה צֶ'קַניוֹ, שהייתה ידועה ביופייה, ביולי 1982 קיימו שני בני הזוג יחסי מין. הזוג ניצל את יציאתה לחופשה של שותפותה לחדר הסינית של אנטונלה, כדי להגשים את חלומם. לאחר שאנטונלה חזרה לאיטליה, סונג התרועע עם איטלקייה אחרת, לואיזה ג'ורג'ו. במקביל חיזר אחר נערה בעיר מולדתו. כמו כן זכה במלגת לימודים נחשקת לתואר שני. תסכולו מכך שלא יכול היה לעסוק במחקר היסטורי אמיתי אלא ללכת לפי הקו של המפלגה, נוסף  לאורח חייו הנהנתני עליו עלול היה לשלם את המחיר, כל זה דרבן אותו לעזוב את ארצו. בעזרתן של שתי הנשים האיטלקיות שהכיר, אנטונלה ולואיזה, הוא זכה למלגה לשנת לימודים בפירנצה, על אף שלא דיבר מילה באיטלקית. באוקטובר 1988 בגיל 29 הוא עלה לראשונה בחייו על מטוס בדרכו לרומא.

הרומן של פומפרט עם פֵיי

פומפרט הכיר את פיי במסיבת ריקודים שערכו סטודנטים זרים באוניברסיטת נאנג'ינג. על סטודנטים סינים באותה האוניברסיטה נאסר לקיים מסיבות ריקודים, ואולם למסיבת הזרים הגיעו סטודנטים סינים מעטים וגם סינים אחדים מחוץ לאוניברסיטה. פיי הייתה בתו של קצין בצבא השחרור העממי, היא סיימה תיכון, לא עברה מבחני כניסה לאוניברסיטה וכעת הייתה מובטלת ואהבה לבלות. פיי נואשה מהקומוניזם, רצתה לעזוב את סין והבינה כי הדרך הטובה ביותר לכך היא באמצעות קשר עם זר. כיוון שנשים בכל סין נעצרו על התרועעות עם זרים, פומפרט ופיי ניסו לקיים את הקשר שהתפתח ביניהם בחשאי ככל שניתן. בסיום כל פגישה הם קבעו מראש את המקום והזמן בו ייפגשו שוב, המחבר היה חובש כובע ומסכת ניתוחים אשר הסינים עטו כשהצטננו, ויחד עם פיי הלך למקומות מבודדים. פעם, כאשר שומרים בפארק רצו באלות שלופות לעבר פיי בזמן שהתנשקה עם פומפרט, היא דיברה איתם בג'יבריש. לשומרים זה נשמע כמו אנגלית, ופומפרט הסביר להם שהיא אמריקאית ממוצא סיני. בהיעדר פרטיות (פומפרט גר בחדר עם שבעה שותפים), הקשר הגופני בין השניים התבטא בנשיקות וגיפופים. החוג החברתי של פיי כלל אמנים בעיר נאנג'ינג. אלה, בניגוד לסטודנטים באוניברסיטה, לא הסתפקו ברפורמות שהתחוללו בסין, אלא רצו בחופש בנוסח מערב.

פעם, אחד מבני כיתתו של המחבר ראה אותו בחברתה של פיי, ובמהרה נודע הדבר גם לסוּ רוּצ'ינג, מזכיר המפלגה בחוג להיסטוריה. בעקבות זאת יזם סו שיחות עם המחבר במטרה לחשוף את זהות חברתו הסינית. כדי לגרום לחוקר העקשן סו לרדת מהנושא, פומפרט היה משחד אותו באמצעות קניית מצרכים עבורו מעבר למִכסה שקבעו השלטונות לסינים, מצרכים אותם ניתן היה לרכוש במטבע זר בחנויות מיוחדות לזרים. יש לציין כי באוניברסיטה הסטודנטים היו רעבים תמיד. האוכל שהוגש היה דל ביותר וכלל תערובת דמוית אורז  בטעם של נסורת ובריח של כלור אשר שימש להרוג מכרסמים בשקי האורז. ירקות ובשר היו מצרכים נדירים ביותר.  פעם אחת, כשדחק בו סו וביקש שוחד גדול מדי (חמישה קילו סוכר ואופניים), סיפר המחבר על פרשת השוחד הזו לחבריו הסינים, הם דיווחו על סו, נפתחה חקירה, לא נמצאו ראיות, אך שמו של איש המפלגה הוכתם.

בקיץ 1981 יצאו פומפרט ופיי לנסיעה לטיבט, כאשר בחלק מהנסיעה עשו את דרכם לחוד והמחבר היה לבוש בגדים סיניים. בדרך הצליחו להשיג חדר במלון, בו יכלו לראשונה להתייחד. בעל המלון, משיקולי פרנסה, הסכים לארח באותו החדר זוג לא נשוי. בסמוך למעבר לטיבט, השוטרים הורו לזוג לחזור לנאנג'ינג. אחרי הטיול התחילו פומפרט ופיי להיפגש בקומה השנייה שבדירת הוריה, שם יכלו לעשות אהבה ללא חשש להפרעות.

מתוך דאגה לגורלה של פיי לאחר יציאתו הקרֵבה מסין, שאל המחבר חבר סיני מכיתתו, בו בטח, אשר לאביו היו קשרים טובים במשטרת נאנג'ינג, מה יקרה לידידתו אחרי שיעזוב, והאם עליו להתחתן איתה כדי לגונן עליה. כעבור ימים אחדים חזר החבר ובפיו תשובה: במשטרה טענו כי פיי בלתי מחונכת, אבל השלטונות אינם מתכוונים לעשות שום דבר. מעמדה של אביה בצבא הגן עליה. בהשפעת חוות הדעת הזו התעורר בו החשד שלבחורה שלו אופי מפוקפק. כאשר היה שואל אותה בפגישות היכן הייתה, נהגה להתחמק ולומר שהוא נעשה חשדן כמו סיני. פיי שרצתה לעזוב את סין, באופן נרגש טענה באזני פומפרט שאם הוא יעזוב את סין בלעדיה, היא תיעצר, וזה יהיה בגללו. פומפרט השיב כי בגיל 22 הוא צעיר מדי כדי להתחתן, אבל ישתדל להשיג כסף כדי לאפשר לה להירשם לאוניברסיטה לארה"ב. הוריו דחו את הפצרותיו לממן לפיי לימודים. התוכנית החלופית של פיי והמחבר להבריח עתיקות מסין לאותה המטרה לא צלחה. בפברואר 1982 הצליח המחבר לצאת בשלום מסין עם העתיקות, אך במכירתם השיג רק 100 דולר. בכך הסתיימו מאמציו להביא את פיי לאמריקה.

כחצי שנה לאחר עזיבתו את סין, הצליחה פיי להגשים את חלומה ולעזוב את סין באמצעות נישואים עם גבר אוסטרלי. עם זאת, היא המשיכה להיות ציפור דרור, וניסתה כנגד כל הסיכויים, לפגוש את פומפרט בזמן שהוא שהה בסינגפור (הוא עזב במקרה בסמוך לפני הגעתה לסינגפור). בהמשך פיי התגרשה מבעלה האוסטרלי, התחתנה עם בעל אמריקאי, הזוג גר בקליפורניה ונולדו להם שלושה ילדים. 

 

פרק 3. המחאות בכיכר טיינאנמן [טיין-אן-מן] ב-1989    

לאחר סיום הלימודים בסין המשיך  פומפרט לתואר שני בלימודי המזרח באוניברסיטת סטנפורד. לבסוף, לאחר התלבטויות בדבר דרכו בעתיד, החל לעבוד בסוכנות הידיעות איי-פי ובקיץ 1988 נשלח מטעמה לבייג'ין. באותה התקופה בבייג'ין התחוללו תמורות חשובות, שהושפעו בחלקן מרפורמות שיזם מיכאיל גורבצ'וב בבריה"מ. באוניברסיטאות הביסו ניטשה, סארטר ומילטון פרידמן את מאו ומרקס. בכלכלה ניכר מעבר הדרגתי מכלכלה מתוכננת לכלכלת שוק. התופעות הנלוות למעבר הזה היו אינפלציה, גידול באי שוויון ושחיתות. הצהרתו של האיש החזק בהנהגת סין, דנג סְיַאוֹפּינג, כי "להתעשר זה נהדר" שיקפה את הנהירה לחומרנות והדחף למלא גם סיפוקים אחרים, בהם מין. בדצמבר 1988 התקיימה תערוכה ראשונה של ציורי עירום במוזיאון המרכזי לאמנות בבייג'ין.

פומפרט ביקר בתערוכה הזו יחד עם שחקנית קולנוע סינית בשם נאנה אותה הכיר בשהותו בסין. השחקנית עבדה באולפן צבאי, כאשר באותה התקופה הצבא החזיק בעסקים, בהם בתי מרקחת, מפעלים ואולפני סרטים. נאנה הייתה גרושה, וכפי שהתברר למחבר בהמשך, דגלה באהבה חופשית. במקביל לקיום יחסי מין עם פומפרט היא קיימה יחסי מין עם בעלה הקודם (בנימוק כי הוא לא ימצא מי שהיא אחרת לשכב איתה), וכנראה גברים נוספים. נאנה חשבה שגם המחבר שוכב עם נשים אחרות. דעותיה בזכות החופש המוחלט, כולל בתחום המיני, שיקפו דעות שרווחו במיוחד בחלק מהסטודנטים בארצה.

בדצמבר 1988 ביקר המחבר בנאנג'ינג, לראשונה מזה 6 שנים. באותו הזמן בעיר, סטודנטים סינים תקפו סטודנטים אפריקאים על שקיימו קשרים אינטימיים עם סטודנטיות סיניות. היה זה אחד מביטוי הגזענות הסינית המסורתית כלפי אנשים בעלי עור שחור שנחשבו לנחותים, וביטוי להתרחקותה של האוכלוסייה בסין מהאידיאולוגיה המאואיסטית-מרקסיסטית, לפיה סין קידמה בברכה סטודנטים אפריקאים וראתה עצמה כתומכת בעמים האפריקאים נגד הקולוניאליזם והניאו קולוניאליזם. המחאה שינתה במהרה את פניה מהתלהמות גזענית נגד גברים שחורים שהתרועעו עם נשים מקומיות לדרישות רחבות יותר לזכויות אדם ותיקונים פוליטיים. נוספו לכך תלונות נגד תוכנית הלימודים הקומוניסטית המעופשת והשיטה המיושנת של שיבוץ למקומות עבודה. ההפגנות הוכרזו לבלתי חוקיות והובאו כוחות מפרובינציות סמוכות לפיזורן. המחאות בנאנג'ינג, אשר שזרו גזענות, לאומנות ודמוקרטיה, הטרימו את ההפגנות הארציות שהחלו כעבור חודשים.

ב-15 באפריל 1989 מת ראש המפלגה חוּ  יַאוֹבאנג, שנהג ביד רכה בהפגנות ב-1986. מותו של חוּ היה הניצוץ שחיכו לו הסטודנטים והאליטה בסין שדגלה ברפורמות. בכיכר טיינאנמן היללו כרזות את חו. ביום שני לאחר מותו של חו החלו הפגנות בבייג'ין ובשנחאי בהשתתפות מאות סטודנטים, אשר הלכו וצברו תאוצה, ולקראת סוף השבוע מנו כבר עשרות אלפים. ב-27 באפריל הפגנת סטודנטים שיצאה מאוניברסיטת בייג'ין פנתה לכיכר טיינאנמן, וניסיונות המשטרה לעצור את הנחיל של הצועדים לא צלח. סטודנטים בזרועות שלובות שרו את ההמנון הלאומי וקראו "דמוקרטיה", "די לביורוקרטיה" ו"די לשחיתות". פומפרט השתתף בצעדה הזו והגיע איתה ביחד לכיכר טיינאנמן. ההפגנות התפשטו לערים נוספות בהן שנחאי ונאנג'ינג. התאחדות הסטודנטים, במכללות ובאוניברסיטאות, שהובילה את תנועת המחאה, התפצלה לשניים: מקצת החברים דבקו בדרישה המקורית להכרה בהתאחדות סטודנטים עצמאית, בעוד אחרים דרשו את הפלתה של המפלגה הקומוניסטית.

ב-12 במאי הכריזו מנהיגי המחאה משני הפלגים על שביתת רעב ונדרו לצום עד שבכירי הממשלה ייפגשו עימם לדון בדרישותיהם. החלטת הסטודנטים לצום למען דרישותיהם הרשימה את תושבי המדינה מוכת הרעב במשך שנים רבות. ואולם במחאת הצום, כולל התעלפויות פומביות של צמים, הייתה גם העמדת פנים. לדוגמה, אחד ממנהיגי המחאה, ווּ-אֶר קַאִיסי, אותו ראיין המחבר, ביקש ממנו לאסוף אותו בלילה במכוניתו ממקום חשוך, לנסוע אתו לשוק, ושם לקנות עבורו מנות גדושות של אוכל, אותן בלע בשקיקה. באמצע מאי כבר צבאו יותר ממיליון מפגינים על רחובות בייג'ין. המחבר התלהב ממספרם העצום של מפגינים, ועם זאת במכתב להוריו "מסוף מאי" [אין תאריך מדויק]  ציין: "יש לי הרגשה שהסוף יהיה רע" (עמ' 193).

למחאת הסטודנטים היו גם צדדים אפלים. מִבנה ארגון הסטודנטים דמה למפלגה הקומוניסטית וכלל פוליטביורו וּועד מרכזי. לא הייתה דרך לעקוב אחר תרומות שזרמו לארגון שלהם. לסטודנטים לא היה מושג ברור מה הם רוצים, פרט לשינוי. היו קבוצות של סטודנטים שמינו עצמם לשומרים על הסדר והמנהיגים והתנהגו בצורה שרירותית. בזמן שפומפרט רכב על אופניו בכיכר טיינאנמן, אחד השומרים הפיל אותו, ועור הזרוע הימנית שלו נקרע. כאשר המחבר שכב מדמם על האספלט, השומר הצדיק את מעשה הבריונות שלו בטענה האבסורדית כי אסור לרכוב על אופניים.

ב-18 במאי נפגש ראש הממשלה לי פֶּנְג עם כמה ממנהיגי הסטודנטים בבייג'ין והפגישה שודרה בטלוויזיה. בפגישה מנהיג הסטודנטים וו-אר קאיסי איים כי הסטודנטים הם שיקבעו את סדר היום ולא הממשלה. היה זה מופע מרשים, אך פוליטיקה גרועה. באותו הלילה החליט הפוליטביורו להטיל ממשל צבאי החל מ-19 במאי בחצות [כלומר מ-20 במאי]. פומפרט קִיים קשר עם ליוּ גאנג, קצין בצבא וגם מלחין. האיש סיפק למחבר מידע על ההפגנות והתככים במפלגה. ב-19 (?) במאי אחר הצוהריים, כאשר פומפרט ישב במושב האחורי של מכונית וליו גאנג במושב הקדמי, הקריא האיש לכתב האמריקאי נאום של מזכיר המפלגה בבייג'ין בדבר כניסתו הצפויה של הצבא לבייג'ין כדי להשיב את הסדר על כנו. ואולם המחבר היה מותש, כיוון שנהג לעבוד 20 שעות ביום – ועל אף שהבין את עיקרי הנאום, נרדם, ובכך הפסיד את הסקופ הגדול של חייו. מאוחר יותר, באותו הערב, עמדו לשדר את ההצהרה על הטלת משטר צבאי ברדיו ובטלוויזיה.

חיילים נפרשו ברחבי בייג'ין. מנגד, אזרחים חסמו צמתים במשאיות ובאוטובוסים. צועדים יצרו מתרסים אנושיים וניהלו ויכוחים עם חיילים. בעקבות כניסת החיילים הפציר פומפרט באנשי הקשר שלו בתנועת הסטודנטים לציית לממשל הצבאי ולהוביל את הסטודנטים מחוץ לכיכר טיינאנמן. הוא הצליח להגיע לאחד ממנהיגי המחאה, פנג צוֹנְגְדֶה, וחזר על אותו המסר. פנג השיב כי אף אחת מדרישות הסטודנטים לא נענתה, ומכל מקום אין לו שליטה על הסטודנטים, שרובם נסעו ימים שלמים כדי להגיע לבייג'ין. בינתיים הגיעו לכיכר אימהות שהצליחו לשכנע את ילדיהן לשוב הביתה. גם מנהיגי הסטודנטים החלו לעזוב בגנֵבה, בהם וו-אר קאיסי.

ב-4 ביוני 350,000 חיילי נכנסו לבייג'ין. פומפרט היה עֵד לאירוע בו מפגינים הציבו שני אוטובוסים על גשר קטן, כדי לחסום את כניסת הצבא לעיר. בתחילה היכו החיילים את המפגינים באלות ואלה השיבו בהשלכת אבנים, ואולם אחר כך פתחו החיילים באש חיה. אנשים נמלטו לכל הכיוונים, נגמ"שים דחפו את האוטובוסים הצידה ופילסו את המעבר לעיר. החיילים ירו ללא הבחנה, ואף אנשים שצפו במתרחש מחלונות בניינים נפצעו. המחבר, שמעולם לא שמע אש חיה, נשכב על הארץ. אחר כך רכב באופניו לכיכר טיינאנמן כדי להגיע לשם לפני בוא הצבא. בדרכו ראה אזרחים פצועים, אך גם חיילים אחדים שהומתו במכות על ידי אזרחים. המחבר הגיע לכיכר לפני כניסת הצבא, מעט לפני חצות. טנקים החלו להיכנס לכיכר. כחמש מאות סטודנטים התקבצו סביב אנדרטה לגיבורי המהפכה שבמרכז הכיכר. פומפרט הצליח לפלס דרכו לאנדרטה. סטודנטים רבים לא ידעו זאת, אבל חוֹאוּ דֶגְ'יֵין, זמר טיוואני שהצטרף למחאות, התחיל לנהל משא ומתן עם קציני הצבא בדבר יציאת הסטודנטים מהכיכר ללא שפיכות דמים. הצבא הסכים, חואו חזר עם הידיעה, והסטודנטים בסופו של דבר הסכימו לעזוב את הכיכר בנתיב שקבע הצבא. פומפרט הלך בעקבותיהם. [אין התייחסות כלשהיא לתמונה המפורסמת מ-5 ביוני 1989 בה נראה  מפגין סיני אלמוני מנסה לחסום שיירת טנקים.]

ב-6 ביוני נעצר ליו גאנג. מאוחר יותר נודע לפומפרט כי כאשר ליו גאנג הקריא לו במכונית את הנאום שבישר את כניסת הצבא לבייג'ין, חנתה מאחורי מכוניתם מכונית של סוכני ביטחון סינים שהייתה מצוידת במתקן האזנה ובעדשת טלפוטו. באמצע יוני פרסם  המחבר את ידיעתו האחרונה על סין. זו הייתה כתבתו ה-107 מאז החלו ההפגנות חודשיים קודם לכן, וגם האחרונה. ב-14 (?) ביוני פקדו על פומפרט, בשיחת טלפון קצרה, להתייצב בתחנת משטרה, שם נחקר על ידי שני אנשים, שסירבו להזדהות, על קשריו עם ליו גאנג. במשך שלוש שעות סירב המחבר להודות בעצם היכרותו את האיש הזה, ואולם לאחר שהחוקרים הראו לו תמונה בה צולם בחברתו של ליו גאנג, הודה שהכיר את האיש. בהמשך, למורת רוחם של חוקריו, טען פומפרט כי הוא דיבר עם ליו על בחורות ומוזיקה (ליו היה מלחין). טענתם כי חברו כבר הודה בכול, עדיין לא שכנעה את המחבר לספר להם את האמת. לבסוף, אחד החוקרים הקריא בפניו צו גירוש מסין, לביצוע  תוך שלושה ימים, בעוון "הפרת תקנות הממשל הצבאי וגנבת סודות המדינה". במשך שנים רבות התייסר פומפרט על שאדם סיני נאסר כתוצאה מיחסיו עימו. המחבר עזב את סין ב-17 ביוני 1989.

חודשים אחדים אחרי אירועי הכיכר, ארגן משרד התעמולה הסיני תערוכה בשם "האמת אודות מהומות בייג'ין". בתערוכה הוצג תצלום בגודל טבעי של המחבר עומד מאחורי וַואנג דַאן, מנהיג סטודנטים שלאחר מכן נעצר וריצה שתי תקופות  מאסר בטרם הוגלה לארה"ב ב-1998. בכיתוב הארוך לתמונה צוין כי פומפרט, תוך הפרת החוק הסיני ותקנות הממשל הצבאי, ניהל מגעים תכופים עם מנהיגי ארגונים בלתי חוקיים, העביר מידע והשיג סודות מדינה.

 

פרק 4. מאירועי 1989 עד 2005: קפיטליזם תחת דיקטטורה קומוניסטית

מגמות כלליות בהתפתחותה של סין וקורות חייו של המחבר בה

לאחר תקופה קצרה, בעקבות אירועי כיכר טיינאנמן בה שלטו הניצים האידיאולוגיים שניסו לשווא להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית, ב-1991 הורה האיש החזק במשטר דנג סְיַאוֹפִּינג להדיפת הגל הניצי, וב-1992 טבע את הסיסמה "פיתוח כלכלי מעל לכול".        אפשר לומר כי בסביבות 1992-1991 הסכם חברתי שבשתיקה נכרת בין המפלגה לעם. כל עוד קיבלו האזרחים את שלטון המפלגה הקומוניסטית, יוּתר להם כמעט הכול: צבירת הון, החזקת מאהבות, חנויות פורנו ומכוני עיסוי. כל אלה נפוצו בסין מתחילת שנות ה-90. שיעור הגירושים הרקיע שחקים.

לפומפרט, אשר גורש מסין ב-1989 ומאז בסיס עבודתו ככתב איי-פי שימשה הונג קונג, לאחר השתדלויות רבות הותר לחזור לסין (ב-1991?) לסיור קצר בפיקוח השלטונות. יש לציין כי עבור המחבר הפכה סין למעין מולדתו ולכן בגירושו ממנה הרגיש כהרחקה ממולדתו. סיורו הוגבל  לפרובינציות גוּאָנדוֹנג ופוּגְ'יֵין השוכנות בדרום מזרחה של סין וגובלות בים. בפרובינציות האלה הרפורמות של כלכלת השוק לא נבלמו וערי ענק צמחו במהירות כתוצאה מעבודה קשה, תאוות בצע ושחיתות. מהגרים מרחבי סין נהרו לדרום הסיני כדי לעשות כסף וליהנות מחופש יחסי. באחת מהערים שגדלו במהירות, דוֹנְגגוּאָן   שבמחוז גואנדונג, פגש המחבר את סגן ראש העיר, אשר החזיק עסקים לא רק בהונג קונג, אלא היה שותף במלון בו חמש מאות חדרים בלוס אנג'לס ותיכנן להרחיב את האימפריה שלו לסינגפור ולפרנקפורט.

החל מ-1992 עבד פומפרט עבור העיתון וושינגטון פוסט ובאמצע שנות ה-90 סקר מלחמות באפגניסטן ובבוסניה. ב-1997 העיתון הגיש את מועמדותו לשמש כתב בבייג'ין. בתחילה שגרירות סין בוושינגטון השיבה בשלילה מנומסת: השלטון עדיין לא מחל לו על "פשעיו" בטיינאנמן. ואולם בהדרגה הוא פילס את דרכו: השתדלויות, כולל מצד הנרי קיסינג'ר;  ו"התחנפתי לפקידים מהשגרירות". פקיד בשגרירות ביקש ממנו לכתוב מכתב מועמדות לתפקיד וקרא לכך "בחינה עצמית", שהייתה מעין מכתב התחייבות להתנהגות נאותה. המחבר רשם כי ארבע שנים בבוסניה סיפקו לו כאוס לכל חייו – דרך עקיפה לאשר כי  בסין לא יעשה צרות. בסוף שנת 1997 בקשתו אושרה ובאפריל 1998 הגיע פומפרט לבייג'ין.

עם הגעתו לסין ניכר בבירור כי הארץ הזו שינתה את פניה. סין התאפיינה בתרבות של צריכה: רשתות מזון מערביות, חנויות ענק ומכוניות יוקרה. המגבלות על הכתבים הזרים נותרו לכאורה, אך לא נאכפו, כמו החובה לקבל אישור מהשלטונות על כל יציאה לסיקור עיתונאי מחוץ לבייג'ין. משרד החוץ הסיני גילה סוף סוף שעיתונים משפיעים כמו הוושינגטון פוסט יכולים לשמש צינור להעברת נקודת מבטה של סין וספינים לארצות הברית ביעילות רבה יותר מהעיתונות הממשלתית המצונזרת. כראש מערכת הוושינגטון פוסט בבייג'ין הוענקו לו תדריכי רקע וראיונות עם בכירים סינים, אשר בעבר לא החזירו לו טלפונים. 

 

בעוד ב-1989 הפגינו סטודנטים למען דמוקרטיה, בסוף שנות ה-90 ההתמרמרות נגד המשטר התרכזה בקרב המעמדות הנמוכים, פועלים שפוטרו ממפעלים כושלים או עובדים ואיכרים שנאבקו למען שיפור תנאיהם החומריים ודוכאו בידי המשטר. לעומת המעמדות הנמוכים, בסוף שנות ה-90 רוב אנשי הרוח זנחו את הרעיון לקרוא תיגר על המשטר באופן מאורגן. בקרב האליטות, הפטריוטיות שליבתה התעמולה הרשמית, הייתה בעלייה. הסטודנטים ובוגרי האוניברסיטאות אכן היו גאים בהישגיה של ארצם בתחום הכלכלי. נוסף לכך הם יצאו נשכרים מהשגשוג הכלכלי. בסיום הלימודים יכלו לבחור היכן יעבדו, לקנות דירה ואף לנסוע לחוץ לארץ.

 

בפברואר 1997 מת מנהיגה העליון של סין דנג סיאופינג. מותו לא הביא לשינויים משמעותיים. היציבות נשמרה בזכות ג'יאַנג דְזֶמִין, האיש שדנג רומם אותו לאחר אירועי טיינאנמן לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה. ב-2001 הכריז ג'יאנג כי המפלגה תקבל לשורותיה אנשי עסקים, קרי קפיטליסטים. הייתה בכך סתירה אידיאולוגית, אבל למעשה הכרה במציאות בה כבר יותר מ-150 אלף חברי מפלגה, כמו ג'ואו, ניהלו עסקים. התפתחות זו שיקפה את המגמה שניכרה  מאז אירועי טיינאנמן והיא נטישת הפרולטריון ופנייה לשכבה העליונה והדקה הכלכלית והאינטלקטואלית.

בשלהי שנות ה-90 הפסיקה הממשלה להתעניין במערכות היחסים האישיות של זרים עם רוב הסינים. המחבר ניצל זאת ליציאה עם נשים סיניות אותן הכיר דרך האינטרנט, במטוסים ובמבואות של משרדים. בעבר המניע העיקרי של נשים סיניות להכיר גבר זר היה להשיג אישור להגר מסין או כסף. בשלהי שנות ה-90 מין מזדמן נעשה מקובל בקרב גברים רווקים זרים בערים הגדולות: יחסי מין ללא חיזור מתמשך וגם ללא ציפיות גבוהות. בכל מלון בסין היו פרוצות. באחד המלונות בסין שניהל הצבא הציעו להיכנס למיטה עם שש בחורות עירומות. איש נדל"ן סיני ידע לספר, כי קבוצת אנשי נדל"ן, על מנת לקדם את עסקיהם עימו, אירחה אותו בחדר בו הוצגו לפניו 60 נשים עירומות לבחירתו. אף למרצים במוסדות להשכלה גבוהה, אנשי עסקים, עורכי דין ומשקיעים היה איזה רומן או קשר מיני מהצד. עשירים החזיקו נשים צעירות ויפות אחדות  מהכפר בתור מאהבות. הגברים הסבירו את התופעה הזו במסורת הפילגשים בסין. פומפרט סבר כי ההסבר לכך מקורו בהיסטוריה הקרובה של סין: דיכוי המיניות מצד המשטר הקומוניסטי במשך עשרות שנים גרר להשתוללות מינית עם התרת הרסן.

באוקטובר 1999, במהלך מסע לטיבט החל רומן בין מדריכת טיולים סינית, ג'אנג מֵיי, לבין ג'ון פומפרט. עד עתה יחסיו עם נשים סיניות הוגבלו בעיקר לזנזונות ולנצלניות. מיי בבירור לא השתייכה לקטגוריות האלה. מיי נולדה ב-1971 והוריה היו קורבנות המשטר הקומוניסטי והמהפכה התרבותית. מיי למדה בבית הספר בו שפת הלימוד הייתה אנגלית, סיימה תואר ראשון בהצטיינות באוניברסיטת יונאן, וב-1994 החלה ללמוד מנהל עסקים בהרווארד וסיימה את לימודיה ב-1996. בסין מיי הייתה בעלת חברה לטיולי אתגר. תהליך ההתאהבות הרצינית בין ג'ון למיי היה מהיר וכבר ב-27 בדצמבר 1999 הם נישאו בארה"ב, חזרו לחיות בסין ושם בספטמבר 2002 נולד בנם דאלי. הילד נולד עם ריאות פגומות מפאת טעות של המיילדת ושימוש בתרופות אנטיביוטיות שפג תוקפן. אף על פי כן, בגיל שנה הילד התחזק.

בשלהי 2003 נפגש פומפרט עם ליוּ גאנג, איש הצבא והמלחין שהדליף למחבר את הנאום בדבר הטלת משטר צבאי ב-1989 ובעוון הזה נאסר. הפגישה התקיימה בדירתו של ליו במתחם סגור במזרח בייג'ין. פומפרט חש רגשי אשמה בכליאתו, ואולם להפתעתו של המחבר, האיש קיבל אותו בסבר פנים יפות. הוא שינה את שמו כדי להרחיק מעצמו את עברו כאסיר פוליטי. ב-1989 נגזר עליו מאסר לשנתיים וחצי בעוון הפרת תקנות הממשל הצבאי. בחודשים הראשונים למאסר הוא הוכה ועונה על ידי השומרים, אבל לאחר מכן תנאיו השתפרו בזכות השתדלותם של קציני צבא שדאגו לבקרו. הוא שוחרר ב-1991, חזר לצבא בשכרו הקודם, ובהמשך עזב את הצבא ועבד במשרה מלאה כמלחין פרילנסר והשתכר די יפה. בינואר 2004 צפה פומפרט באופרה חדשה שהלחין ליו אשר הנציחה את ניצחונם של הקומוניסטים על היפנים בתקופת מלחמת העולם השנייה, אופרה שהיללה ופיארה את הקומוניסטים. לאחר סיום האופרה, התוודה ליו באוזני המחבר: "אני כתבתי את רוב הזבל הזה. לפני שנכנסתי לכלא הלב שלי היה טהור, אבל בפנים הקומיסרים הפוליטיים לימדו אותי לשקר...אז הפנמתי את זה וככה אני משחק עכשיו" (עמ' 352). האיש הוסיף וסיפר כי אביו, אשר היה פטריוט סיני, נכלא בתקופת מאו ומת בכלא. הלקח שהפיק ליו ממאסר אביו וממאסרו שלו היה לדאוג רק לעצמו, ומאז פרח. זמן מה קודם לכן הוא הלחין את הלחן להנצחת יום הולדתו ה-110 של מאו, האיש שהיה אחראי להרס חיי אביו. הציניות שלו והבנת צרכיה של המפלגה הקומוניסטית הגיעו אצלו לרמה כזו שאפשרו לו להפיק את מיטב הכסף  ממקצועו כמלחין. היעד של חייו, סיפר, הוא להבטיח לבנו מקום בבית ספר למוזיקה בארה"ב.

המשך חייו של ווּ סְיַאֹוצִ'ינג  אשר הוריו נרצחו במהפכה התרבותית (חייו הקודמים בפרק העוסק במהפכה התרבותית)

לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת נאנג'ינג ב-1982 בחר ווּ לעבוד בהוראת היסטוריה באוניברסיטה אחרת בעיר נאנג'ינג, בה לימדו הוריו, לפני שהומתו במכות. במהפכה התרבותית נדרש  ווּ להכין כרזות שטנה נגד אביו שנרצח. באירועי 1989 הוא קיבל בשתיקה את החלטת המפלגה למנות אותו לראש הצוות שחקר את פעילויותיהם "האנטי-מפלגתית" של מרצים באוניברסיטה בה לימד, והוא ניהל חקירות בנוסח שהביאו בעבר למות הוריו. ב-2003 המנהל של ווּ בחוג להיסטוריה באוניברסיטה בעיר נאנג'ינג העלה רעיון לעשות כסף מכתיבת ספר ללימוד היסטוריה לתיכון. על ווּ הוטלה משימה לכתוב על מהפכת תרבות שבה נרצחו הוריו. גרסתו הראשונה על התקופה נפסלה על ידי הצנזורה. לבסוף חיבר גרסה בה האשים במהפכת התרבות את כנופיית הארבעה, ולא את השיטה הקומוניסטית. היה זה אירוע נוסף בסדרה של מעשים  משפילים שהסכים ווּ לבצע – תוך ויתור על אמונתו ועקרונותיו – על מנת לשרוד. לאיש היה האומץ להודות שהוא פחדן ולספר על התנהגותו המביכה.

המשך סיפורו של סונג, שיצא מארצו לאיטליה באוקטובר 1988, בעזרת חברתו האיטלקייה

כשהכריזה סין על משטר צבאי במאי 1989, עמד סונג בראש משלחת של סטודנטים סינים מול שגרירות ארצו ברומא כדי להביע תמיכה במפגינים בסין. הוא המשיך ליזום ולעמוד בראש משלחות מחאה נוספות מול השגרירות. כתוצאה מכך, בקשתו לחידוש דרכונו נדחתה. לאור העניין שלו בטיבט, נעשה סונג לא רק מנהיג ההתאחדות העצמאית של הסטודנטים הסינים באיטליה, אלא גם נציג תנועת הדמוקרטיה בממשלת טיבט הגולה. בדצמבר 1989 סונג יחד עם גולים סינים נפגשו עם הדלאי למה בפריז ופרסמו מסמך משותף שקרא לדמוקרטיה בסין ולאוטונומיה אמיתית בטיבט. חברתו, מריה לואיזה ג'וֹרג'וֹ, נענתה להפצרותיו לחזור מסין לאיטליה, כדי להיות יחד אתו. סונג הגיש בקשה למקלט מדיני באיטליה בשלהי דצמבר 1989. אחרי המתנה כשנה, סיפקה לו איטליה תעודת מסע של פליט, אך לא אזרחות מלאה. בהיעדר אפשרות לחזור לארצו, שקע סונג בייאוש, מצבו הידרדר וכמו כן יחסיו עם חברתו.

כניסתה של מריה לואיזה להריון ב-1993 ולידת הבת  ב-1994 הוציאה את סונג מדיכאונו. הוא התכונן להיות אב, ולאחר הלידה טיפל בבתו במסירות. הוא לא דיבר איתה סינית, אלא איטלקית. לידת הבת והתפתחויות בתנועת הגולים הסינית הרחיקו אותו ממתנגדי המשטר. תנועת הגולים התפצלה לסיעות מתחרות אשר האשימו זו את זו בשימוש לא נאות בכספים ואף בשיתוף פעולה עם שירותי הביטחון. ווּ-אֶר קַאיסי, מנהיג הסטודנטים לשעבר, עבד כמתדלק בסן פרנסיסקו, ולבסוף הפך למגיש תוכנית אירוח בתחנת רדיו בעיירה קטנה בטייוואן.

מאמצע שנות ה-90 ניכרה התגברות השמרנות בקרב הסטודנטים הסינים בנושאים מסוימים, ובראש וראשונה זיהוי המפלגה והאידיאולוגיה המרקסיסטית-מאואיסטית עם הפטריוטיות. בהקשר זה אפשר להביא סיפורו של סטודנט סיני המכונה טום. ב-1989 בתור מרצה צעיר ללימודי המחשב באוניברסיטת נאנג'ינג הוא הוביל סטודנטים בצעדה למען דמוקרטיה. טום פוטר מעבודתו, אך הותר לא לצאת ללימודים לארה"ב. הוא חזר לארצו באמצע שנות ה-90 והשתלב במכירת טכנולוגיה לשירותי הביטחון של סין עבור שכר נאה. ממתנגד למשטר הוא הפך למגן השיטה. האיש טען כי הוא רוצה להגן על סין וכי מהפכה בסין תהיה אסון, כיוון שבסין, בניגוד למערב, אין ערכים שמרסנים את האנשים.

סונג עצמו כעת סבר כי על הסטודנטים בכיכר טיינאנמן  ב-1989 היה להתפזר מרצון לאחר ההכרזה על ממשל צבאי וכי בהתנהלותם הם רק עיכבו את הרפורמות. סונג מצא עבודה בתור כתב ספורט אשר סקר את ליגת הכדורגל האיטלקית עבור עיתון סיני קטן. יש לציין כי באותה התקופה הכדורגל האנגלי והאיטלקי זכו להתעניינות רבה בחלק מהציבור בסין.

באוגוסט 1997 נודע לסונג כי אביו חולה סופני בסרטן קיבה. סונג ראה מחובתו לבקר את אביו לפני מותו, ולשם כך החל לפעול להשגת אישור מהמשטר להיכנס לסין וגם להבטיח שלא ייעצר לאחר הגעתו. לבסוף, במארס 1998 הודיעה לו השגרירות ברומא כי על מנת שלא ייעצר בסין עליו לפרסם מודעה בירחון בשפה הסינית, שהופץ בכל אירופה. במודעה עליו להתנער מעברו כמתנגד למשטר ולהבטיח שלא ישתתף בשום פעילות נגד סין. סונג מילא את התנאים – על אף שהרגיש "כמו כלב שזוחל על בטנו". באפריל 1998 הגיע סונג לסין, תשעה חודשים אחרי שפתח בהליך לצורך הביקור. לאחר שעשה את היום הראשון בביקור אביו על ערש הדווי, כבר למחרת נלקח לחקירה במשרד לביטחון המדינה. במהלך החקירה התברר לו כי שלטונות סין עקבו בקפידה אחר פעילותו בחוץ לארץ ואף ידעו על פגישותיו החשאיות ביותר. לאחר החקירה שוחרר. אביו נפטר שבוע לאחר בואו.

 

עיתונות הספורט, בזכות היותה נושא לא מזיק יחסית, הייתה החופשית והתחרותית ביותר בסין. מבין מאות עיתוני הספורט בסין, "ענקי הספורט" היה הטוב ביותר. העיתון סקר ספורט ברחבי העולם, והחזיק דֶסקים בארצות מערב אירופה, דרום אמריקה, דרום קוריאה ויפן. "ענקי הספורט" גייס לשורת עובדיו את סונג, שכרו עלה בהדרגה והגיע ב-2004 לשכר חודשי של 3,000 דולר. סונג סקר עבור העיתון את הכדורגל האיטלקי, תחום שעורר התעניינות רבה בסין. על אף חייו הנוחים באיטליה ומודעותו לשחיתות בסין, סונג התגעגע לארצו. הוא ביקר בה שוב [ב-2004?] ואף שקל לחזור ולחיות בה. ידיעתו כי החיים בסין לא יתאימו לאשתו האיטלקייה ולבתו, הפריעו בעדו לחזור ולחיות במולדתו. 

 

המשך סיפורו של ג'וֹאוּ, חבר במשמרות האדומים שהפך לאיש עסקים

ג'ואו המשיך להתגורר במחוז אנחוי בעיר בֶּנגבּוּ. ב-1989 הוא היה משוכנע כי המשטר ירוצץ את תנועת המחאה של הסטודנטים, אבל יחד עם המרצים הצטרף אליה. דיכוי ההפגנות בבנגבו לא היה אלים. ג'ואו חיבר "ביקורת עצמית" כפי שהצטוו לעשות כל חברי המפלגה. הוא נאלץ להשתתף באספות פוליטיות בהן תומכי הדמוקרטיה בעבר השמיצו את שותפיהם לדרך ואף התחרו זה בזה בפטריוטיזם. הוא חש ניכור כלפי המכון בו עבד והתרכז בעסקיו בתחום איסוף טונות של שתן. אף על פי כן,  ב-1991 נשלח לבייג'ין להשתלמות במגמות האחרונות בלימוד המרקסיזם.

את זמנו בבייג'ין ניצל לרכישת חוזים מהעירייה לאיסוף שתן משירותים ציבוריים בעיר. שינוע השתן נעשה בתלת אופניים על ידי עובדים כפריים שהיגרו לבייג'ין. יש לציין כי תושבי בייג'ין לא רצו לעבוד בעבודות המלוכלכות כמו איסוף אשפה וטאטוא של רחובות. עבודות אלה בוצעו על ידי עובדים מהגרים מהאזורים הכפריים, אשר פורמאלית התגוררו בעיר באופן לא חוקי, כיוון ששיטת הדרכונים הסינית חייבה אותם להמשיך לחיות בכפריהם. ואולם בפועל, השלטונות נהגו לעצום עין, ומכל מקום התקשו להתמודד עם תופעה רחבת היקף של הגירה פנימית. המהגרים הבלתי חוקיים האלה וחסרי כול, היוו חומר טוב לניצול מחפיר על ידי הקפיטליסטים הסינים החדשים.

ב-1994 (?) שותפו של ג'ואו בעסקי השתן, אשר בהתמדה לא מוכן היה לשתפו ברווחיו (תופעה נפוצה בקרב הקפיטליסטים החדשים בסין), הסכים לדרישתו (כפיצוי על אי שיתופו ברווחים?) לתת לו את הנתח שלו באיסוף השתן בבייג'ין. בעקבות זאת הפך ג'ואו לבעלים הבלעדי לעיבוד שתן בבירה הסינית. במהלך שנות ה-90 חלק מעסקי השתן של ג'ואו נקלעו לקשיים מסיבות אחדות: תחרות פרועה, כולל שימוש בבריונים לסילוק מהנתח בשוק, ודרישות לשוחד מצד הבוסים המפלגתיים המקומיים כתנאי להמשך קיום העסק. ב-1998 הוא נאלץ לוותר על העסק שלו בבייג'ין כיוון שהבוס המפלגתי החדש דרש תוספת עמלה כתנאי להמשך קיום המפעל. משסירב ג'ואו, נותקו החשמל והמים והבוס המפלגתי קרע את החוזה. זאת ועוד. זיהום המים בסין –  כתוצאה מהקמה בלתי מבוקרת של מפעלים לייצור נייר, מלט וכימיקלים – הפך משלוחים מסוימים של השתן לחסרי תועלת להפקת אנזימים. אף על פי כן, מצבו הפיננסי של ג'ואו לאחר 1998 השתפר. למרות טענותיו על שחיתות וסחיטת כספים ממנו על ידי הבוסים המפלגתיים –  בתמורה לדמי החסות הוא לא שילם מיסים והֵפר את תקנות הזיהום המקומיות. כמו כן שילם לעובדים ביד קמוצה. הגְברת הצריכה למאכלים עתירי שומן בסין, הגבירה את הצריכה לתרופות נגד מחלות לב שהופקו מאנזימים של השתן – נתון שפעל לטובת התעשייה של ג'ואו.

אבל מעמדו במכון באנחוי לסחר ומימון הורע. הוא התקשה להיצמד לקו האידיאולוגי של המפלגה. ב-2002 אחד הסטודנטים שלו הגיש להנהלה דוח ביקורתי על לימודיו של ג'ואו בו  האשים את מורו, בין היתר, כי 85% מהרצאותיו מוקדשות לביקורת על המפלגה.  לדעת פומפרט, הדוח הזה שיקף את זיהוי המפלגה עם ההצלחה הכלכלית ועם הפטריוטיות בקרב רבים מהסטודנטים. לעומתו, ג'ואו סבר כי הסיבה האמיתית להלשנה הייתה רצונו של המלשין לקדם את עצמו בעיני המפלגה. בעקבות הדוח המרשיע הועבר ג'ואו מלימוד המחשבה המאואיסטית ללימוד מִנהל עסקים.

ב-2003 רכש ג'ואו בנאנג'ינג דירה מרווחת עם שירותים יפניים, אשר להפעלתם שימש שלט הדומה לשלט של טלוויזיה. מצבו הכלכלי אִפשר לו להתגרש מאשתו ולהתחתן עם אחת הסטודנטיות שלו במכון באנחוי. בעת נישואיו השנִיים ב-2003 היה ג'ואו בסביבות 50 וכלתו בת 28.  בזכות תשלום שוחד לפקידי המפלגה לקידום עסקיו, מצבו הכלכלי היה טוב. ב-2005 הוא השתכר יותר מחמשת אלפים דולר בחודש, יותר מסונג.

דעתו על מאו המשיכה להיות שלילית. לפי ההשקפה המרקסיסטית, טען ג'ואו, החברה הקפיטליסטית החליפה את החברה הפיאודלית, כיוון שהחברה החדשה הייתה עשירה יותר והכלכלה שלה מתקדמת יותר. בעוד מאו ייצג למעשה את הכוחות המפגרים בסין: הוא ייצג בריונים, והמהפכה שלו הייתה מהפכת בריונים. עמדתו השלילית כלפי מאו לא חרגה מזו של בני המחזור שלו באוניברסיטת נאנג'ינג. הם סברו כי על אף הצלחתו של מאו בהקמת מדינת לאום, בתקופת שלטונו הוא הסיט את סין מהדרך הנכונה במשך עשרות שנים.

לפי אחרית דבר למהדורה העברית שחיבר פומפרט ב-2017, בעשור השני של המאה ה-21 (?) ג'ואו היה לאחד מאלפי הסינים שקיבלו אשרת משקיע בארה"ב. משפחתו מתגוררת בקליפורניה ואילו הוא נודד בין החוף המערבי לחוף המזרחי של סין. חברת הפרמצבטיקה שלו עדיין רווחית. 

 

המשך סיפורו של יֶהּ, האופורטוניסט המפלגתי

נאמנותו של יֶהּ למפלגה השתלמה. בגיל 37 בדצמבר 1995 הוא מונה לסגן המנהל של מחוז מגדל התוף בנאנג'ינג. זה היה המחוז העשיר ביותר בעיר ומשכנה של קריית הממשלה של הפרובינציה. עוד בטרם כניסתו לתפקידו, התפתחה  העיר והתפארה בקולנוע רב אולמות של האחים וורנר, בגלידריות ובתי קפה, בגורדי שחקים, בגשרים ובמנהרות. יֶהּ שם לו למטרה לפתח רחוב בשם "דרך חוּנַאן", ולביצוע לא היסס לנקוט ביד קשה כלפי הרוכלים ברחוב שסירבו להתפנות תמורת מעבר למקום אחר. המתנגדים הקשים נידונו להישלח לשנתיים למחנות עבודה, אחרים נבהלו וקיבלו כספי שוחד כדי להתפנות.

 יֶה התקדם בדירוג המפלגתי והפך למזכיר של מחוז מגדל התוף בעיר נאנג'ינג. הוא המשיך לטפח את דרך חוּנָאן, ובמקביל למניעת תליית כביסה ברחוב וגירוש הקבצנים, הקים בו פרויקטים ראוותניים, מסעדות פאר שכללו את מיטב הפירמות המערביות, תאורת רחוב מרשימה בתוספת גון סיני: דרקון בגובה שלוש קומות אשר ירק קיטור. "ציביליזציה רוחנית" עליה דיברו המפלגה וגם יה הייתה למעשה תרבות של קניות וסגידה לכסף.

התנהלותו של יה בתור בעל שררה הייתה דורסנית ואכזרית. ב-1999 החליט השלטון בסין לדַכֵּא את הכת פאלון גונג Falun Gong)) שנוסדה בתחילת שנות ה-90. הייתה זו כת שמהלה יחד בודהיזם ואמונות אחרות. בתחילה המפלגה הניחה לפעילות הכת ואף עודדה אותה. ואולם כאשר הפכה הכת להתארגנות רחבה שלא בשליטת המפלגה, ראה בה השלטון איום. ב-2001 שיבחה סוכנות הידיעות הסינית את יה שאילץ את מנהיג פאלון גונג בנאנג'ינג לנטוש את הכת. הסוכנות לא מסרה כיצד גרם יה למנהיג הכת לנטוש את אמונתו: איום לכלוא את אשתו ובתו של מנהיג הכת במתקני כליאה בהם נהגו הסוהרים לאנוס אסירות. באוגוסט  2003, פועל מובטל ונכה שהחזיק בצריף במקום המיועד לבניית קניון, נלקח למשרד להריסת בתים בנאנג'ינג. במשרד התיזו על הפועל בנזין ואיימו לכאורה להציתו, אם לא יוותר על סכום נוסף לפיצויים עבור צריפו. גחלת של סיגריה מאחד העובדים, גרמה, ללא כוונה, להצתתו של הפועל. הוא נפגע קשה מכוויות ונפטר כעבור שבוע.  המפלגה הטילה על יה לטפל בבעיה. יה הורה לתקשורת לדווח על מותו של הפועל כמעשה התאבדות בהצתה עצמית. הספין של יה הרשים את המפלגה.

בהתאמה למגמת ההפרטה בסין, ב-2004 84% מכלכלת מחוז מגדל התוף לא היו עוד בבעלות המדינה. אבל זו לא הייתה כלכלת שוק במובן המערבי. יה הטביע את חותמו על פני רחוב חונאן בהלוואות שציווה על הבנקים לתת עבור תוכניות שרצה בהן, בהחרמת סחורות אקראיות, בעיצוב הרחוב ובהעדפת המקורבים בעסקים. הוא לא סבר שהרחבת הכלכלה הפרטית תסלול דרך לדמוקרטיה, וכהוכחה לכך הביא דווקא את חיזוק מעמדו במקביל להתרחבות הסקטור הפרטי. הוא התנגד לדמוקרטיה שלטענתו יוצרת כאוס. במקום זה דגל בתיאוריית האיש הדגול ותפקידו בהיסטוריה – תיאוריה שנגדה את המרקסיזם.

על אף "הישגיו" בתחום התעמולה והפיתוח, התקדמותו בסולם המשרות הביצועיות, המניבות רווחים שמנים מעסקאות, נעצרה – כנראה כתוצאה מהלשנות על שחיתות. שמועות התהלכו על ששלח את בנו לפנימייה יקרה בסינגפור ואחר כך ללימודים גבוהים באוסטרליה – הוצאות שלא ניתן היה לממן במשכורתו. בקיץ 2004 מונה יה למנהל מחלקת התעמולה של נאנג'ינג. הייתה זו משרה של צנזור הממונה על התקשורת  המודפסת והאלקטרונית, ללא אופק לקידום. בשיחה עם המחבר, יה העמיד פנים כמתלהב מתפקידו החדש ואף הצהיר כי העיתונות בסין צריכה להיות חופשית לדווח על כל מה שהיא רוצה. ואולם בפועל, יה הטמיע תוכנית לתגמל כתבים בנאנג'ינג שזכו לתשבחות מפקידי הרשויות, ובמקביל לנכות שכר ואף לפטר כתבים שהרגיזו את המפלגה ולא "ניהלו" כראוי את החדשות... בעשור השני של המאה ה-21 (?) יה פרש מהחיים הפוליטיים ונהנה מפנסיה נדיבה. הוא הצליח לחמוק ממסע נגד השחיתות שניהל השלטון.  

 

המשך סיפורה של גוּאָן, אשר ויתרה על משרה בבייג'ין והלכה אחר אהובה

כפיית מדיניות של ילד אחד גרמה להמתת עובריות (עובר ממין נקבה), לאחר גילוי מין העובר באולטרסאונד, ולהפרת היחס הפרופורציונאלי הנורמאלי בין בנים לבנות. לנוכח זאת,  אסר המשטר על הרופאים ליידע את הזוגות אודות מין העובר. כתוצאה מעודף גברים,  יותר מחצי מיליון רווקים בגילאים 30 עד 50 התגוררו בכל אחת משתי הערים המרכזיות של סין, בייג'ין ושנחאי – פי חמישה יותר מאשר ב-1990. גיל הנישואים הממוצע עלה משנות ה-20 לשנות ה-30. המתעשרים החדשים הפרו את מדיניות הגבלת הילודה. היה להם די כסף לשלם קנסות והם לא נזקקו למפלגה כדי למצוא עבודה. יש לציין כי מדיניות הגבלת הילודה נתקלה בהתנגדות עזה. קל יחסית היה לכפות אותה בערים, אך לא בכפרים. ב-2003 רק אחד מכל חמישה ילדים מתחת לגיל 14 היה ממשפחה של ילד אחד.

ב-1991 בגיל 36 הלכה גואן לבית חולים כדי להסיר את ההתקן התוך רחמי שלה. הזוג גואן וְ-דינג החליטו להביא בת לעולם, לאחר שכבר היה להם בן. הבאת ילד שני הייתה כרוכה בהפרת מדיניות הילד האחד שכפה המשטר הסיני. כפי שבירר הזוג מבעוד מועד, בעקבות הבאת ילד שני, דינג היה צפוי לפיטורים מעבודתו כסגן מנהל מוזיאון ולסילוק מהמפלגה הקומוניסטית, ולגואן, שעבדה בחברת ביטוח, צפויה הייתה להיחסם הדרך לקידום, אם לא גרוע מזה. אף על פי כן, הזוג מוכן היה להסתכן, ודינג  תכנן לפתוח עסק למכירת עתיקות לאחר שיפוטר. גואן נכנסה להריון, אבל לאחר שהרגישה כי היא נושאת בבטנה בן – ולא בת –  ורופא עשבונאי אישר זאת, החליטה לעשות הפלה. הריונה השני, מאותה הסיבה, הופסק. עם זאת, להפסקת ההריונות, מלבד הכישלון ללדת בת, עמדו גם שיקולים כלכליים. תוכניתו של דינג לפתוח עסק פרטי למכירת עתיקות הייתה כרוכה בסיכונים.

ב-1995 בגיל 39 נפטר לפתע דינג מהתקף לב. גואן קיבלה קשה את מות בעלה, שהיה אהבת חייה. לאחר זמן היא התאוששה, לא רצתה שירחמו עליה, והחליטה להמשיך בחיים למען בנה ולמען עצמה. בגיל 18 בנה של גואן, דינג סינג, התקבל ללימודים באוניברסיטה ללמוד טכנולוגיית מידע. הוא התקדם בלימודיו, המשיך לתואר שני והצטרף למפלגה הקומוניסטית מטעמי פרנסה.  גואן הרגישה כי בנה מסודר והיא יכולה לבזבז את חסכונותיה. ב-2002 היא עברה לגור במתחם דירות יוקרתי סגור,  בדירת 170 מ"ר ובה מיזוג אוויר אמריקאי.  היא המשיכה לגור בחֶפֵיי, שנחשב לאזור נחשל.

בתחילת 2005 גואן נרשמה לאתר היכרויות אינטרנטי של סינים וזרים וקיבלה הצעות רבות. עוד לפני כן –לאחר היסוסים – היו לה מאהבים. הייתה בכך סטייה מהגישה המסורתית הסינית בדבר חובת הצניעות על אלמנות. דורות על דורות הנחילו לסינים שכל מערכת יחסים רומנטית צריכה להסתיים בנישואים ורק לגברים מותר ליהנות ממין. אבל גואן ונשים רבות בסין החלו לנתץ את המסורת הזו. גואן סברה שגם על בנה לחוות קשרים עם בחורות אחדות, לפני שיחליט על נישואיו.

ב-2005 מצבה הכלכלי של גואן בת ה-50 היה טוב למדי. היא המשיכה לעבוד בחברת ביטוח, וכמו כן נהנתה מהכנסות על כתבות ומאמרים שפרסמה, וגם הרוויחה מעסקי שידוכים. בשנה הזו היא גם נכנסה לתחום עסקים פרטיים, הפכה לשותפה לבר בגודל 840 מ"ר, ויחד עם בנה הקימה אתר אינטרנטי למכירת מוצרים. 

 

המשך סיפורו של סוּ רוּצִ'ינג,   ראש ועד המפלגה בחוג להיסטוריה   סו רוצ'ינג, המרגל של המפלגה בחדר המעונות, לאחר סיום התואר באוניברסיטה ב-1982, עבד במשרד ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בעיר הולדתו צ'אנגג'וֹאוּ – כמאה ק"מ ממזרח לנאנג'ינג. הוא עסק בכתיבת מאמרים שאיש לא קרא ובצנזור. כזכור, עוד בתקופת לימודיו באוניברסיטה הוא ניצל את קשריו עם פומפרט לשיפור מעמדו החומרי. על כן, כלל לא מפתיע, כאשר בתחילת שנות ה-90 אִפשר המשטר לסינים בעלי יוזמה להתעשר, מיהר סוּ לעלות על הגל החדש. ב-1992 הוא הפך את משרד ההיסטוריה של המפלגה ל"סוכנות הפרסום זמנים טובים" ומינה את עצמו למנכ"ל. צעדו השתלב במגמה הכללית באותה התקופה בסין בה פקידי ממשלה הפכו את המוסדות שבניהולם – קופות חולים, בתי חולים, בתי ספר, תחנות משטרה ומתקני צבא – למוסדות עם כוונת רווח. הממשלה נתנה גב לעסקים הפרטיים למחצה האלה, כיוון שתוקצבו חלקית ממקורות פרטיים, בתקופה בה התקצוב הממשלתי להם פחת.

ב-1995, בשנה השלישית להפעלתה, הרוויחה סוכנות הפרסום של סו 250,000 דולר. על אף שפורמאלית סוכנות הפרסום הייתה שייכת לממשלה, סו בן ה-44 החליט בעצמו לְמה ישמש הכסף: הוא בראש וראשונה היטיב עם עצמו וקנה דירה חדשה לו ולאשתו, הוא חילק כסף לקרובי משפחה ולחברים, וכמו כן שיפר את תנאי העובדים. ב-1998 סגנו הלשין עליו על מעשי שחיתות. הוא נחקר באופן קשוח על ידי השלטונות, הודה במעשי השחיתות שלו – אשר במושגי התקופה לא היו חמורים – ובעקבות ממצאי החקירה נאלץ להתפטר בגיל 49 ולהסתפק בפנסיה מופחתת. ואולם לא היה זה סוף דרכו. באמצעות חבר ילדוּת, שניהל חברה ממשלתית לכאורה שעסקה באספקת ציוד למסילות ברזל, קיבל סו משרה בכירה בחברה הזו. כאשר פומפרט פגש אותו בעיר צ'אנגג'וֹאוּ  ב-2004 – לאחר שלא ראה אותו מאז 1982 – מצבו החומרי היה טוב למדי. הוא לא חש חרטה על מעשי השחיתות שלו, אלא על כך שנתפס.

 

כלי תקשורת בסין ומגפת הסארס

בחלוף יותר מעשור אחרי אירועי טיינאנמן, החלו כתבי עת, אתרי אינטרנט וערוצי טלוויזיה – כולם בפיקוח הממשלה – לסקר אירועים שבעבר היו בגדר טאבו: התפשטות מחלת איידס בפרובינציה מסוימת, שחיתות ברשויות ואלימות שוטרים ונושאים הקשורים במיניות. אבל חשיפתן של פרשיות שחיתות והענשת האשמים, פיגרו בהשוואה להתפשטות נגע השחיתות והעמקתו.

בנובמבר 2002 נמסר תפקידו של ג'יאנג דְזֶמין, שהיה המזכיר הכללי של המפלגה מאז 1989, לחוּ  גִ'ינְטַאוֹ. חוּ פעל ליצירת מערכת אוטוריטרית יעילה יותר, הידק את המעקב אחר מתנגדי המשטר והקשיח את המגבלות על העיתונות. עשרות מתנגדי המשטר שהביעו את דעתם באינטרנט נעצרו, ונסגרו אתרים של צ'אטים שפתחו סטודנטים באוניברסיטאות מובילות. בסמוך למעבר השלטון לחוּ בסוף 2002, פרצה במחוז גוּאָנגדֹונג מגפת ה"סארס", תסמונת נשימתית חריפה – אבל השלטון במשך חודשים מנע דיווחי אמת על המגפה ובכך לא עצר את התפשטותה לאזורים אחרים, בהם לעיר בייג'ין. מערך האיפול של המפלגה החל להיסדק באפריל 2003, כשכירורג צבאי בכיר שלח לעיתונות הסינית מכתב בו האשים את שר הבריאות כי שיקר בטלוויזיה אודות המחלה. תוכן המכתב לא דווח בעיתונות הסינית, אך הודלף לאינטרנט. פומפרט כבר בפברואר 2003 נסע למחוז בו החלה המגפה כדי לחקור את הנושא. זמן קצר לאחר פרסום המכתב באינטרנט נפגש פומפרט עם מחברו, הכירורג בן ה-71, ג'יאַנג.  האיש טען כי כיום רק הזקנים אמיצים בסין, כל היתר משוחדים או מפחדים לפגוע ברמת החיים שלהם; וכי אותו עינוּ כבר במהפכת תרבות, וילדיו בחוץ לארץ. הכירורג יצא מההנחה – שהתבררה כנכונה – שהשלטון לא יעניש בחומרה זקן כמותו. רק בסוף אפריל  2003 החלה המדינה לנקוט באמצעים למניעת התפשטות המגפה, אבל לא  הודתה בשקריה. כשמונה מאות איש מתו במגפה וכשמונת אלפים נדבקו בה, רובם בסין. המשטר לא הפיק את הלקח כי הפתיחות היא הדרך היעילה להיאבק במגפה.

 

אמונות דתיות

בתחילת שנות ה-80, עת המחבר למד באוניברסיטה, הסטודנטים לא נמשכו לדת. ואולם ככל שהם התבגרו והחברה הסינית איבדה את המצפון המוסרי, השתנתה המגמה. חלקם ניסו לחיות לפי עקרונות בודהיסטיים, חלקם התנסו בנצרות, ואולם איש מהם לא התמיד בכך. סיפורה של לוּסי דוּ היה שונה. היא סבלה מילדותה מפאת היותה ממשפחה עשירה. לאחר אירועי 1989, יחד עם בעלה טום ג'וֹאוּ ובנה, היא עברה לארה"ב. שלושתם חיו ממלגה שקיבל בעלה שלמד לתואר שני במחשבים. הם התגוררו בניו ג'רזי, שם הוזמנו למפגש ללימוד כתבי הקודש, אשר בעקבותיו הצטרפו לכנסייה. לוסי ובעלה נמנו עם גל מהגרים סינים שהצטרפו לכנסייה האוונגלית. ב-1979, השנה שסינים החלו לבוא בהמוניהם ללמוד בארה"ב, היו בה 366 כנסיות פרוטסטנטיות סיניות. ב-2005 היו פי שלושה, ורוב המומרים היו מהגרים או סטודנטים מסין. כאשר ב-2004 ביקר המחבר בניו ג'רזי, היו 80% מהמאמינים בכנסייתם של לוסי ובעלה מסין.

בעוד בתקופה שלפני המהפכה הקומוניסטית של 1949, המרה לדת הנוצרית נחשבה כקשורה לאימפריאליזם ובגידה, וכמשהו שנעשה תמורה "חופן אורז" – המצב החל להשתנות משנות ה-80. זאת בעקבות פתיחתה של סין למערב והתמוטטות האידיאולוגיה הקומוניסטית, כאשר האנשים החלו לחפש במה להאמין. כיום [2005?]  מספר הנוצרים בסין, רובם חברי הכנסייה האוונגלית,   משתווה למספר חברי המפלגה הקומוניסטית – 60 מיליון. הנוצרים החדשים בסין אף קשרו בין פטריוטיות לבין הנצרות. לדידם, עוצמתה של ארה"ב קשורה בנצרות, וכי הקפיטליזם והדמוקרטיה האמריקאית מקורם בנצרות. לכן, אם סין רוצה להיות חזקה וחופשית, עליה לאמץ את דת המערב.

אמונתה הנוצרית של לוסי הייתה מושא לכבוד ולקנאה אף אצל יֶהּ, האופורטוניסט הקומוניסטי. בעת ביקורו בניו ג'רזי טרח יה לבוא  ללוסי וטום וגילה התעניינות בדת הנוצרית. בשיחה עם המחבר אמר יה: "יש לה משהו שהיא מאמינה בו; זה טוב". במסעדה יוקרתית בנוכחות חברי מפלגה בכירים טען יה באוזני המחבר: "לא תשמע את המפלגה הקומוניסטית אומרת את זה, אבל רובנו בעצם חושבים שהדת היא דבר טוב. היא דבק שמחבר את החברה. לסין אין דבק כזה...אנשים מאמינים הם דווקא אזרחים טובים יותר" (עמ' 317).

גואן (האישה שהלכה אחר אהובה ואחר כך התאלמנה)  לא הייתה דתייה במובן הרשמי, אך האמינה בחלק מהאמונות הבודהיסטיות והאמונות העממיות שנפוצו בסין. היא האמינה בְּמה שחזתה לה מגדת עתידות בצעירותה, וגם בכך שהיא חולקת את דירתה עם רוחות – רוח בעלה המת ורוחות אחרות. היא אף שאלה את רוח בעלה המת  האם מותר לה להתחתן שנית, וקיבלה, לדבריה, תשובה חיובית.

כאשר ב-2003 נפטרה נַאינַאי, סבתה של אשתו הסינית  של פומפרט,  המחבר יחד עם משפחתה של המנוחה השתתף בטקס קבורה מרשים. אלונקת מתים ססגונית שלה קושטה מכל צד בדמותו של קדוש טאואיסטי. שני גברים השליכו זיקוקים בוערים להרחקת רוחות רעות, משתתפי הלוויה הקיפו את הארון שלוש פעמים ושלוש פעמים השתחוו.

ב-2005 ג'וֹאוּ (חבר במשמרות האדומים שהפך לאיש עסקים), בליווי המחבר,  חזר לכפר הולדתו כדי להשתתף בטקס לכבוד אבות אבותיו המתים. הטקס כלל שריפת נייר וקטורת, לרצות את רוח הבית כדי שתתיר לנשמות אבותיו להיכנס לבית ולהשתתף בארוחה עם צאצאם. בטקס שרפו שטרות כסף – כסף שנועד לשימוש לעולם הבא. בעוד לפני פחות משלושים שנה ג'ואו, בתור חבר במשמרות האדומים, הִכָּה אנשים על ששרפו כסף וחלקו כבוד למתים.

 

תמונה כללית על מצבה של סין ב-2005

התפתחותה הכלכלית של סין הייתה מדהימה. כאשר המחבר עזב את סין ב-2005 גדל התוצר המקומי הגולמי לעומת 1980 פי שישה. בתוך עשרים שנה הפכה סין אולי מחברה שהייתה הכי שוויונית בעולם ומיליארד איש היו בה עניים, לאחת החברות הכי פחות שוויוניות. פער העושר בסין בשלהי שנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים היה גדול יותר מאשר בארצות הברית. במתחמים סגורים נבנו אחוזות בשווי מיליון דולר עם מסלולי גולף ובריכות בגודל אולימפי. להקות קבצנים שלטו על פינות רחוב רווחיות ושילמו למשטרה שוחד על מנת שלא יפריעו לפרנסתם.

המדינה לא הבטיחה עוד מקום עבודה, דיור, טיפול רפואי, השכלה שידוכים וגמלאות. בד בבד החברה הסינית הפכה לתחרותית מאוד. החל משלהי המאה ה-20, התחרות העזה על מקום בחברה לעתיד התחילה בסין כבר בבית הספר. תוכנית הלימודים בבית הספר הייתה [ונותרה] אינטנסיבית ולא הותירה לתלמידים אף זמן לישון. שיטה זו פגעה בבריאותם של התלמידים, כשההכרח לשנן הרבה חומר פגע ביצירתיות ובעצמאות החשיבה של הילדים.

בעוד מצבם של  חלק מהמעמד הבינוני ובמיוחד של האליטות נסק, מצבם של הפועלים והאיכרים היה קשה למדי. המחבר מביא מקרה של נערה כפרית, אשר בשנת 2000 עזבה את כפרה כדי לעבוד במפעל טקסטיל שייצא לארה"ב. היא עבדה 18 שעות ביום במשך 7 ימים בשבוע תמורת חמישה דולרים לחודש. תושבי הכפר המשיכו לעבוד בפרך, ואף נאלצו לשלם מיסים, כולל מיסים שהוטלו בניגוד לחוק.

על אף השגשוג הכלכלי של האליטות, הורים לא מעטים מקרב המעמד העליון מעדיפים כי ילדיהם יהגרו למערב, במיוחד לארה"ב. הם חוששים מהיעדר יציבות פוליטית שעלולה לפגוע בעתיד ילדיהם ומהסביבה המזוהמת הגורמת לנזקים בריאותיים. גואן גם כן קיוותה שבנה יעבור לחו"ל. האֵם חששה מההידרדרות המוסרית של סין. 

ערכי המדינה הסינית היו מלאים סתירות. "מפלגה קומוניסטית קפיטליסטית; תרבות עתיקת יומין שמשוועת לקבור את עברה; גן עדן של פועלים אשר לניצול בו אין אח ורע" (עמ' 310); "טוטליטריים למחצה וחופשיים למחצה" (עמ' 365). סין, בחתירתה למודרניזציה, חקרה דגמים פוליטיים רבים – ממרקס ועד מילטון פרידמן – ושילבה אותם בדרכים המוזרות ביותר.

על אף מודעותם של אזרחים סינים רבים לפשעיו של מאו כלפי ארצם, פולחן מאו לא נעלם בקרב רבדים לא מבוטלים באוכלוסייה. נהגי משאיות תלו תמונות של מאו על המראות האחוריות של כלי רכביהם, כמעין קמיע שיגן עליהם מפני תאונות.  במקום הולדתו של מאו בעיר שַאוֹשַאן  בפרובינציה חוּנאן, במקדש שנבנה מחדש בשנות ה-90 לאחר שנהרס במהפכה התרבותית, טענו נזירים כי אימו של מאו התעברה בלא חטא ומכרו קמעות של מאו בדמות גלגול של אחד מחמש מאות הנזירים שהלכו בדרכו של בודהא. מאו ממשיך להתקיים בסין בכל מקום [עד כתיבת שורות אלה ב-2023]. דיוקנו נשקף מכיכר טיינאנמן  ומכל שטר של יוּאָן, והמפלגה שהקים עדיין בשלטון. 

 

אחרית דבר למהדורה העברית, מאי 2017

ב-2015 מדיניות הגבלת הילודה הופסקה, אבל עדיין סינים רבים מעדיפים להסתפק בילד אחד, כיוון שגידול הילדים דבר יקר. בניו  ג'רזי, לוסי דוּ וטום ג'וֹאוּ ממשיכים לחיות את חיי המעמד הבינוני המבוסס. אבל גישות בני כיתתם הבאים לבקר אצלם השתנתה. כאשר בסין עושים כעת כל כך הרבה כסף, קנאתם בהם הוחלפה בהתנשאות. כעת הם נראים כמי שפספסו הזדמנות להצליח בגדול. מאז אירועי טיינאנמן המפלגה הקומוניסטית השיגה כמעט שלושים שנה של יציבות וצמיחה כלכלית שלא נודעה כדוגמתה בהיסטוריה המודרנית. כלכלית סין היא כעת השנייה בגודלה בעולם. אבל אליה וקוץ בה. ההתעשרות המהירה נעשתה במחיר זיהום סביבתי כבד, כוח העבודה מזדקן, ומפאת הילודה הנמוכה סין עומדת להזדקן לפני שכולם יספיקו להתעשר. בסביבות 2017 ישנם 320 מיליון סינים שגילם בין 16 ל-30. הם כמעט חסרי ידע אודות האירועים ההיסטוריים בסין במחצית השנייה של המאה ה-20 כמו "הקפיצה הגדולה קדימה", מהפכת תרבות ואירועי טיינאנמן. הם גדלו כילדים יחידים במשפחה, פונקו, וחסרי יכולת לחשיבה עצמאית.

המחבר סבור – כפי שסבורים מן הסתם רבים מהסינים – כי דרך ההתפתחות העדיפה על סין היא המשך המצב הקיים, ולא הפרטה מלאה או שינויים פוליטיים רדיקליים. כמו חבריו ללימודים, מיליונים רבים של סינים הם עכשיו בעלי רכוש – דירות ומכוניות. שלא כמו ב-1989, לאנשים יש יותר מדי להפסיד מכדי שירצו במהפכה. אין זה אומר כי החופש בסופו של דבר לא יבעבע.