עוז, עמוס. סיפור על אהבה וחושך (ירושלים: בית ההוצאה כתר, 2002). 593 עמ'. [סיכום וביקורת]
רומן אוטוביוגרפי חושפני של הסופר עמוס עוז, יליד ירושלים 1939. הספר נכתב בעיר מגוריו, ערד, והושלם בדצמבר 2001. הסיפור מתאר בהרחבה את סביו, סבותיו והוריו של המחבר, ואת ילדותו ונעוריו עד למות אימו בגיל 12. תיאור המשך נעוריו – לאחר מות האם ומעברו לקיבוץ חולדה – פחות מפורט, ומחייו הבוגרים מביא המחבר רק אפיזודות נבחרות בודדות. על אף היותו ספר אוטוביוגרפי, הרי מבחינת תוכנו הוא מהווה אספקלריה חיה של התקופה – סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20: הגולה במזרח אירופה, היישוב בירושלים לפני 1948, ירושלים במלחמת העצמאות והחיים בארץ בשנות ה-50. בסיכום שלי הושם דגש על אותם פרקים בספר המתארים את תהליך התפתחותו של עמוס עוז לסופר, ועל עמדתו בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
משפחת האב
האח של סבו של עמוס עוז מצד האב, אותו הכיר בתור "הדוד יוסף" היה דמות מפורסמת: פרופסור יוסף קלאוזנר, 1958-1874 [במקור קלוזנר: האות ל' בפתח והאות ו' בשורוק]. האיש השתתף בקונגרס הציוני הראשון וזכה להחליף כמה מילים עם הרצל, עלה לארץ מאודסה שברוסיה ב-1919 ושימש פרופסור לספרות ולהיסטוריה באוניברסיטה העברית. בדעותיו היה אנטי קומוניסט וציוני לאומני-ליברלי בנוסח ז'בוטינסקי. עמוס עוז מעריך את כישוריו האינטלקטואליים של יוסף קלאוזנר כמו שליטתו בחמש עשרה לשונות, בהן ערבית, פרסית וסנסקריט; ותרומתו ליצירת מילים יומיומיות פשוטות בשפה העברית, כמו עיפרון, חולצה וירחון. ואולם לרוב מוצג האיש בספר בצורה נלעגת ואירונית, תוך הבלטת הניגוד בין ממדיו הצנומים של גופו וקולו הנשי הדק מחד גיסא, לבין דבריו הרמים בזכות ציונות הרואית ואף מיליטנטית. (על הלעג לאיש ראה לדוגמה עמ' 79, 84).
אחיו של יוסף קלאוזנר, "סבא אלכסנדר", יליד 1880, היה גם כן ציוני נלהב ואנטי קומוניסט עוד בתקופת נעוריו באודסה. אף על פי כן, לאחר השתלטותם של הבולשביקים על אודסה, מטעמי נוחות הוא לא מיהר לעלות לארץ ישראל, אלא היגר לווילנה (שהייתה באותה התקופה תחת שלטון פולין) ב-1921. רק לאחר שניסיונותיו להגר מפולין לארץ אירופית אחרת פחות אנטישמית נכשלו, הוא עלה לארץ ב-1933 עם בנו הצעיר אריה, אביו של עמוס עוז. הבן הבכור של אלכסנדר, דוד, היה מרצה באוניברסיטת וילנה, לא עלה לארץ ונרצח בשואה. מבחינה פוליטית השתייך אלכסנדר קלאוזנר לזרם הרביזיוניסטי ולממשיכו, מפלגת החרות, תיעב את מפא"י והקיבוצים, ובסכסוך הישראלי-ערבי החזיק בדעות מיליטריסטיות קיצוניות.
כבר באודסה, שימש ביתם של אלכסנדר קלאוזנר ואשתו שלומית סלון ספרותי, שזכה לארח את ביאליק וטשרניחובסקי. לאחר עלייתם ארצה, סלונם האינטלקטואלי של הזוג בירושלים היה צנוע. לפרנסתו עסק הסבא אלכסנדר במסחר, אך בנפשו היה משורר ורומנטיקן. בדומה לסתירה בין מסירותו לציונות והתעכבות עלייתו ארצה, הרי את אהבתו לירושלים ולשפה העברית הוא ביטא בשירים שחיבר בשפה הרוסית. גם לאחר 40 שנה בארץ, העברית שלו הייתה משובשת ורצופה טעויות כתיב. הרומנטיקה של הסב באה לידי ביטוי לא רק בשיריו, כי אם גם באורח חייו. הוא התחתן עם אשתו שלומית כנגד כל הסיכויים – האימהות של בני הזוג היו אחיות, והכלה הייתה מבוגרת מהחתן ב-9-8 שנים. לאחר מות אשתו שלומית – שהתגלתה כאישה שתלטנית – זכה הסבא בן ה-77, אוהב הנשים, לחיים רומנטיים מלאים ועשירים במשך כ-20 שנה, עד למותו. הוא נפטר ב-1977 כ-7 שנים לאחר מות בנו, אריה.
אריה, אביו של עמוס עוז, יליד 1910, מבחינות רבות דמה לפרופסור קלאוזנר. כישוריו האינטלקטואליים היו מרשימים ביותר. הוא ידע לקרוא ב-16 או ב-17 לשונות והיה בעל ידע פנומנאלי הן בספרות הכללית והן בספרות העברית לדורותיהן. חלומו של האב היה להיות מעין ממשיך דרכו ויורשו הרוחני של דודו, הפרופסור קלאוזנר, חשוך הילדים. אבל לתסכולו הגדול, לאחר שסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית, הוא נאלץ להסתפק בעבודת ספרן בספרייה הלאומית בהר הצופים. בזמנו הפנוי חיבר האב מאמרים ומחקרים מלומדים בתחום הספרות שהביקוש להם, מטבע הדברים, היה מועט. כישלונו להשתלב בהוראה באוניברסיטה העברית נבע מסיבות אחדות. הימנעותו של פרופסור קלאוזנר למנותו לאסיסטנט לעצמו, פן יאשימו אותו בנפוטיזם, וקיומם של מלומדים רבים במדעי הרוח בארץ, בהם בעלי תארים מאוניברסיטאות מכובדות בגרמניה, בהשוואה לכמות המשרות. בדומה לפרופסור קלאוזנר, היה האב רביזיוניסט בהשקפתו הפוליטית. בהתאמה להשקפתו זו, ושוב בדומה לדודו, האב העריץ את טשרניחובסקי, אך היה ביקורתי כלפי סופרים יהודים בעלי תוכן "גלותי", כולל ביאליק – דהינו סופרים שיצירותיהם התרכזו בחיי העיירה היהודית בגולה ולא בעם היהודי המתחדש, הבונה במולדתו והנלחם נגד אויביו. בתור רציונאליסט הוא גם לא שבע נחת מן המיסטיקה של הספרות ה"גלותית". אך בחלוף השנים שינה האב את טעמו. בהגיעו לסביבות גיל 50 הוא מצא במרתף הספרייה הלאומית מחברת נעורים של י.ל. פרץ, ובהסתמך על החומר הזה כתב עבודת דוקטורט על הסופר באוניברסיטת לונדון. גם לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט בלונדון בהצטיינות – עד סוף ימי חייו ב-1970, ניסה ולא הצליח למצוא עבודה כמרצה באחת האוניברסיטאות בארץ. לעומתו, בנו, עמוס עוז– כפי שמודה בעצמו – בזכות הצלחתו כסופר, זכה להיות מבוקש בתקן של פרופסור לספרות במיטב האוניברסיטאות בארץ. עמוס עוז מוסיף: "ציפורן זרתו של אבא הייתה פרופסוריאלית יותר מעשרה 'פרופסורים מוצנחים' כמוני" (עמ' 155). בהיעדר משרת מרצה, עבד האב במכון הביבליוגראפי של הספרייה הלאומית בגבעת רם, פרסם מאמרים רבים וחיבר ערכים לאנציקלופדיה העברית. על אף האמפתיה הרבה שחש המחבר לאביו – הוא מרבה לתארו בצורה אירונית, כמו בשחזור שפתו המליצית ועושרו המילולי לעומת חוסר יכולתו לבצע עבודות פרקטיות פשוטות. האב, מצדו, אשר זכה לראות את תחילת הצלחתו הספרותית של בנו, היה נוהג לשלוח לבנו תגובות ביקורתיות למדי על יצירותיו, רוויות בהערות על טעויות מילוליות. ואולם לאחר מות האב, נודע לעמוס עוז, כי בניגוד גמור לדברי הביקורת אותם שלח אליו באופן אישי – אביו התגאה מאוד בהישגיו הספרותיים ורגז על מבקרים שהעזו להטיל דופי ביצירותיו.
משפחת האם
הסב מצד האם, נפתלי הרץ מוסמן נולד ברוסיה הצארית בעיר רובנו (Robno) [כיום אוקראינה] ב-1889. הוא התייתם מאימו בגיל 12, ובנה את עצמו בכוחותיו בלבד, בהפכו משוליה בטחנת קמח לבעל טחנת קמח משגשגת ואיש עשיר. הרץ היה אדם נוח לבריות, אך התחתן עם אישה מרושעת בשם איטה. לזוג נולדו שלוש בנות, חיה ב-1911, פניה ב-1913 וסוניה ב-1916. הסב התייחס ברוחב לב אבהי לעובדיו בטחנת הקמח, כך שאפילו בראשית השלטון הסובייטי, בזכות התערבות פועליו, לא נאסר או הוצא להורג כשייך למעמד העשירים, אלא הותר לו לנהל את טחנת הקמח שלו. בדעותיו היה האיש מעין קומוניסט בנוסח הסופר טולסטוי, שדגל בשוויון ובחיי פשטות, והתנגד לאלימות ומכאן גם לשיטות הבולשביקיות. בתחילת שנות ה-20 עברה העיר רובנו לשלטון הפולני, הרץ המשיך זמנית לפרוח כלכלית, עד שעקב התגברות האנטישמיות והאינפלציה, חסכונותיו אבדו. לאחר שמכר בחיפזון את רכושו ונותר למעשה חסר כל, עלה לארץ ב-1933. בארץ התגורר ליד חיפה, רוב חייו בישראל עבד כעגלון, אהב את מקצועו ועבודה פיסית בכלל, ואף שבע נחת להיות "פרולטר". התיאור של הסב הרץ מבוסס על מה שסיפרה לעמוס עוז דודתו סוניה, אחותה הצעירה של אימו. עוד סיפרה סוניה, כי היא זוכרת כיצד הרץ נהג להרכיב את נכדו הקטן עמוס בעגלתו והיה נותן לו להחזיק את המושכות של הסוס, וכבר בעת אחיזת המושכות נראה הנכד כלא מתאים לעבודה פיסית, וכקרוב יותר לקלאוזנרים מאשר למוסמנים.
אימו של עמוס עוז, פניה, הייתה בצעירותה חברה בארגון ציוני שמאלי, השומר הצעיר. היא למדה בבית ספר עברי של רשת "תרבות" ברובנו, ומ-1931 למדה היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה של פראג. פניה עלתה לארץ ב-1934 וסיימה לימודי תואר ראשון, במקצועות בהם החלה ללמוד בפראג, באוניברסיטה העברית. שתי אחיותיה של פניה גם כן עלו לארץ בשנות ה-30. על אף השכלתה הפורמאלית של האם וידיעתה לקרוא ב-7 או 8 לשונות – לאחר נישואים ולידה, כפי שהיה מקובל באותה תקופה, עסקה בעיקר במלאכת הבית, בתוספת מתן שיעורים פרטיים. בשעות הפנאי היא הרבתה לקרוא ספרים. סופרים אותם פגשה פניה, בעת שנלוותה לבעלה בשיחות אינטלקטואליות בבתי קפה בירושלים, התרשמו ממנה כ"קוראה בחסד עליון" (עמ' 465) ובעלת יכולת להיות סופרת בעצמה, וגם מיופייה ודקות טעמה.
ילדות
עמוס עוז, יליד 1939, היה ילד יחיד במשפחה. המשפחה גרה בשכונת כרם אברהם בירושלים בדירה צנועה, ואכילת בשר נחשבה למותרות. כבר בילדותו התרשם מן הספרייה הענקית של "הדוד יוסף", שהכילה למעלה מ- 25,000 ספרים, ומהספרייה הגדולה של אביו. בהתאם לזיכרון הוריו של המחבר, בהיותו ילד בן 4 הוא ישב על ברכיו של המשורר טשרניחובסקי, שהתארח בביתו של פרופסור קלאוזנר. אך לפי זיכרונו של עמוס עוז, הוא נפל ונחבל בביתו של "הדוד יוסף" ורופא הילדים טשרניחובסקי (שאכן היה גם רופא) הרימו, כדי לטפל בו. עוד בהיותו ילד, נלווה עמוס אל הוריו בביקוריהם אצל הסופר שמואל יוסף עגנון; ובתחילת דרכו הספרותית, בהיותו איש צעיר, מסר עמוס עוז לידי עגנון את סיפוריו הראשונים. להערכת עמוס עוז, עם כל גדולתו של עגנון, חתן פרס נובל לספרות ב-1966, הרי האיש היה נגוע באהבה עצמית ובתאוות כבוד. כתוצאה מכך, התקשה, בלשון המעטה, להחמיא לסופרים ומשוררים אחרים, כי אם התייחס אליהם בלגלוג.
על אף אווירת הספרות והרוחניות ששררה בבית ובסביבתו הקרובה, הרי משתמע כי אהבתו הראשונה של הילד עמוס לא הייתה לספרים. כאשר השאירו אותו לנפשו, נהג לשחק במשחקים מסובכים, כולל משחקי מלחמה, שנעשו באמצעות חפצים דוממים ששימשו לו כמבצרים, חיילים וכדומה – כלומר, כל כלי המשחק היו צעצועים פרי דמיונו. במחשקים שהמציא בעצמו, תוך שימוש בצעצועים שגם כן המציא בעצמו, אפשר לראות רמז להתהוותו של סופר, דהיינו לחיבור ספרים בעתיד פרי המצאתו ודמיונו. ואכן בפרק בספרו העוסק בטכניקה של כתיבתו הספרותית, מדמה המחבר בין כתיבת רומן ארוך לבין הרכבת כל העיר פאריס מגפרורים (עמ' 309-308). בעיסוקו כסופר היו ממדים של מרד, אך גם של המשכיות לדרכו של אביו. אביו של עמוס עוז רצה כי בנו יצליח במקום בו בעצמו לא הצליח לזכות להערכה הראויה – להיות חוקר בתחום מדעי הרוח וממשיך דרכו של פרופסור יוסף קלאוזנר. לעומת זאת עמוס עוז כסופר, בניגוד לדודו הפרופסור ולאביו, שהעמיקו לחקור ספרים שכתבו אחרים – חיבר ספרים בעצמו, פרי דמיונו. ואולם, בעבודתו כסופר היה גם ממד של המשכיות לעיסוקו של אביו. לפי עמוס עוז, החוקר מלקט חומר מספרים ושוזר אותו במעין אריג, והסופר מלקט מילים, ביטויים ומשפטים ומשבץ אותם לסיפור. שתי הדיסציפלינות מתרכזות בכתיבה ובידיעת השפה.
בעידוד הוריו, בגיל חמש למד עמוס לקרוא ולימוד הקריאה בא לו בנקל. בגיל הזה לאחר שזה עתה למד את האותיות, הוא לקח כרטיס של אבא, רשם עליו "עמוס קלוזנר סופר" והצמיד אותו בנעץ אל חדרונו. לאחר שלמד לקרוא, התמכר לקריאת ספרים. עמוס נחשב לילד כישרוני מאוד, אך מוזר ומתבודד. הוא לא התחבר אל ילדים בני גילו – אך כבר בהיותו בן 8 בכיתה ב' התאהב במורתו זלדה, שעדיין לא הייתה נשואה. אפילו בחופש הגדול, כבר בשעה שבע וחצי בבוקר היה רץ לביתה ועוזר לה בעבודות הבית. לאחר מכן המורה הייתה מקריאה לו דברי ספרות ומשוחחת אתו בנושאים ספרותיים. עמוס הילד גם נהג להביא לה שירים שכתב. המורה זלדה, מצדה, לא סיפרה לו כי היא בעצמה כותבת שירים ואף פרסמה אחדים משיריה. לימים, תהפוך זלדה למשוררת עטורת פרסים, ועמוס עוז הסופר, עתיד לבקר אותה, פעם אחת בלבד ב-1976, באותה דירה צנועה בה המשיכה להתגורר בירושלים. לאהבה האינטלקטואלית-אפלטונית בזמנה בין המורה זלדה לתלמיד הילד עמוס, שהיה ללא ספק בוגר מבני גילו, היה גם ממד מיני סמוי. בהקשר לזלדה, התעוררו אצל עמוס הילד רעיונות בדבר אהבה מינית ממשית, עליה כבר קרא בספרים, אך ממנה נרתע. (יצוין, כי המחבר רומז לחוויותיו המיניות הראשונות, כולל אוננות, כבר בסביבות גיל 4) [עמ' 270-255].) כביטוי לאהבתו לזלדה, גבר שנהג לבקרה (ואתו היא עתידה הייתה להתחתן), עורר אצל עמוס הילד קנאה עמוקה עד כדי רצון לרצחו.
הרצון הנסתר לרצוח את המאהב של אהובתו, משתלב עם מקרים בודדים של התנהגות מרושעת של המחבר בילדותו ובנעוריו עליהם הוא מספר. בתור מעשה קונדס הוא שפך פלפל לתוך כוס הקפה של אימו, גנב חצי לירה מארנקה של האם והכחיש את הגניבה (עמ' 248), נהג לפעמים לשקר ולהמציא צידוקים אינטליגנטיים מפותלים לשקריו. ככלל, עמוס הילד לא נענש גופנית ורק לעתים רחוקות הצליף בו אביו בחגורה על ישבנו. אך לרוב, משתמע, היה ילד טוב, רגיש ומתייסר מפגיעה בזולת. אירוע מצער שהתרחש בקיץ 1947, בהיותו בן 8 וחצי, המשיך לייסרו שנים רבות. עמוס נלווה אז לזוג יהודי מבוגר – אליו נמסר על ידי הוריו להשגחה זמנית – לביקור אצל משפחה ערבית בירושלים. (ניתן להבין כי היה זה ביקורו הראשון בבית ערבי.) בזמן הביקור, בגן שבחצר, התפתחה שיחה בינו לבין ילדה ערבייה, עאישה – שהייתה ממשפחה עשירה משכונת טלביה – אותה ניסה להרשים. לשם כך – לשאלתה אם הוא יודע לטפס על עצים – טיפס על עץ, שם מצא שרשרת עם כדור ברזל, החל לנופף בה, והכדור השתחרר ונפל על כף רגלו של אחיה הפעוט של הילדה. עמוס עצמו נפל מהעץ ונפצע בסנטרו. בעקבות התקרית, אביו של עמוס התקשר בטלפון למשפחת הפעוט, הביע צער עמוק ונכונות לשאת בהוצאות הריפוי של הילד – אך לא זכה למענה. לאחר שכל מאמצי הפיוס שלו לא הועילו, החליט אביו של עמוס להתעלם מהפרשה. היא לא הוזכרה יותר בבית (עמ' 376-368). עמוס עוז, מצדו, לאחר מלחמת יוני 1967, השתדל לאתר את משפחת הילד, אך ללא הצלחה.
מלחמת העצמאות
הקושי מצד אביו של עמוס עוז ליצור קשר עם משפחת הילד בקיץ 1947 נבע גם מהתגברות המתיחות בין יהודים וערבים, על רקע פרסום המלצות של הוועדה המיוחדת של האו"ם בשאלת פלסטינה (UNSCOP) בסוף אוגוסט. הוועדה המליצה על יציאת הבריטים מן הארץ והקמת שתי מדינות בארץ ישראל, יהודית וערבית. מדינות ערב וערביי פלסטינה הצהירו על נחישותם "להטביע בדם כל ישות ציונית שתנסה לקום ולו אף על שעל יחיד מאדמת פלסטין", כלשונם (עמ' 381). בארץ, הערבים נהגו לצאת בתהלוכות שטנה מן המסגדים, מלוות בקריאות לטבוח ביהודים. לנוכח העוינות המצמררת של הערבים ובהשפעת השואה באירופה שנסתיימה לפני כשנתיים בלבד, חשש כבד פקד את היישוב מכך ש"המוני ערבים צמאי דם, מיליוני מוסלמים משולהבים, יקומו ובתוך ימים אחדים ישחטו את כולנו. לא יותירו אף ילד" (עמ' 341).
עבור משפחתו של עמוס עוז השואה הייתה גם טרגדיה אישית. אחיו הבכור של אביו, דוד, אשר סירב להיכנע לאנטישמיות בפולין והאמין באמת ובתמים ביכולתם של היהודים להשתלב בחברה האירופית ועל כן לא עלה ארצה, הוא וכל משפחתו נרצחו בשואה. על רקע הסיפור האישי הזה, עמוס עוז הסופר לועג לאפשרות ההתבוללות של יהודי אירופה ומצדיק בנחישות את הפתרון הציוני לשאלה היהודית. הוא גם שם לקלס את ההפכפכנות בעמדת אירופה הנגועה באנטישמיות כלפי היהודים: בעוד לפני מלחמת העולם השנייה, באירופה קראו ליהודים להסתלק מהיבשת לפלסטינה, הרי כעת בסוף המאה ה-20 באירופה קוראים ליהודים לצאת מפלסטינה (עמ' 79, 131-130).
כתוצאה מפחד משואה נוספת, אפשרות עזיבתם של הבריטים את הארץ התקבלה בשכונתו של המחבר בירושלים, ומשתמע במקומות נוספים ביישוב, ברגשות מעורבים. בסתר ובלחש היו שקיוו כי אולי הברטים לא יעזבו, ואולי מנהיג היישוב, דוד בן גוריון יגיע לאיזושהי פשרה עם הערבים, וכל זאת ימנע טבח ביהודים. ואולם הפחד מערבים נשכח כלא היה בשעה הגורלית של ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית (וערבית) בארץ ישראל. אביו, אימו והשכנים של המחבר התקבצו סביב הרדיו הבודד, שהיה לאחד הדיירים, והאזינו בדריכות לתוצאות ההצבעה באו"ם. בהיוודע תוצאות ההצבעה, שאגת שמחה אדירה פרצה בשכונה; ועמוס הילד בן ה-9, שבמצוות הוריו כבר הלך לישון בגלל השעה המאוחרת, זינק מן הדלת החוצה, הונף למעלה בידי השכנים החוגגים, וכך עבר מיד ליד עד שנחת על כתפי אביו. "אבי ואמי עמדו שם חבוקים...כאשר לא ראיתי אותם אף פעם, לא לפני אותו לילה ולא אחריו" (עמ' 403).
בחלוף שעות ספורות בלבד לאחר החלטת האו"ם פתחו הערבים במלחמה נגד היישוב, ולאחר צאת הבריטים מארץ ישראל במאי 1948, צבאותיהן של חמש מדינות ערב הצטרפו למלחמה. היישוב היהודי בירושלים היה נתון במצור והופגז על ידי ארטילריה ירדנית, בסיוע קצינים בריטים, ששירתו בצבא הירדני. משפחתו של המחבר, כמו שאר תושבי ירושלים היהודים, סבלה ממחסור חמור במים ובמזון, וממארס עד ספטמבר 1948 לא היה חשמל בדירה המשפחתית. דירה קטנה זו, בזכות היותה דירת מרתף, הפכה למקלט לקרובי המשפחה (בהם "הדוד יוסף", סבא אלכסנדר וסבתא שלומית) ולשכנים – סך הכול כ-25-20 נפשות. הבית כוסה בשקי חול, פגזים נפלו בחצר, ושכנים אחדים, אותם הכיר עמוס הילד, נהרגו בהפגזות בעת שלא שהו במקלט. עמוס הילד ובני גילו, ילדים בכיתות ג' ו-ד', תרמו למאמץ המלחמתי באיסוף שקים ריקים, לצורך מילוים בחול; ובאיסוף בקבוקים, לצורך הפיכתם לבקבוקי תבערה. אביו של עמוס גויס למשמר העם, אך משתמע כי לא נמצא מתאים לשאת נשק בגלל בעיות בריאות וראייה לקויה. האב גויס להצטרף לשיירה רפואית, שעמדה לעלות לאוניברסיטה העברית בהר הצופים באפריל 1948, אך קיבל פטור מפאת חום גבוה ובכך ניצל ממוות. השיירה הותקפה בעת שעברה בשכונה ערבית (שייח' ג'ראח), ו-77 מאנשיה, בהם רופאים בכירים, נרצחו ונשרפו למוות.
בספטמבר 1948 נכנסה לתוקף הפוגה בחזית הירדנית. לנוכח הסבל מהמצור ומההפגזות שפקדו את משפחתו בירושלים, והתלאות והאבידות הכבדות של היישוב היהודי בכלל (6000 הרוגים מתוך אוכלוסייה של כ-600,000) – לא חש עמוס הילד סימפטיה למאות אלפי הפליטים הערבים שבחלקם נמלטו ובחלקם גורשו מהארץ. יתרה מזו. בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50 עמוס היה נלווה לאביו לפגישות עם אינטלקטואלים תומכי מפלגת חרות, בהם גם המשורר אורי צבי גרינברג, וגם האזין לנאומיו של מנהיג מפלגת חירות, מנחם בגין, בקולנוע אדיסון בירושלים. חירות באותה תקופה תקפה בחריפות את ממשלתו של בן גוריון כממשלה תבוסתנית, שלא ניצלה את מלחמת העצמאות כדי לשחרר את הר הבית ומקומות קדושים נוספים; ועמוס הנער, בהשפעת משפחתו מצד האב, היה שותף לעמדות חירות. כעבור כ-50 שנה, עמוס עוז הסופר מצדיק בדיעבד את גירושם החלקי של הפלסטינים מתחומי מדינת ישראל ב-1948. לדבריו, על אף גירוש והימלטות של "מאות אלפי ערבים" משטח מדינת ישראל, "למעלה ממאה אלף" נותרו. לעומת זאת, בעת מלחמת העצמאות, "הערבים ביצעו בשטחים שנכבשו בידיהם 'טיהור אתני' יסודי עוד יותר מזה שעוללו היהודים לערבים באותה מלחמה." המחבר ממשיך: בגדה המערבית וברצועת עזה לא נותר "אף לא יהודי אחד. היישובים נמחקו, בתי הכנסת ובתי הקברות נהרסו" (עמ' 388). עמוס עוז מוסיף את הנימוקים הידועים של מדינת ישראל להתנגדותה לשובם של הפליטים הפלסטינים לתחומה ובהם: (1) בעיית הפליטים היא תולדה של מלחמה בה התחילו הערבים ועליהם לשאת בתוצאותיה; (2) אפשר לראות בעלייתם של יהודי מדינות ערב לישראל ובהימלטות הפליטים הפלסטינים מישראל למדינות ערב ביטוי לחילופי אוכלוסייה. חילופי אוכלוסייה התרחשו בסכסוכים אתניים אחרים, כמו זה שבין הודו לפקיסטאן בעקבות יציאת הבריטים מהודו ב-1947, בלי שההינדים שנמלטו מפקיסטאן תובעים לחזור אליה, ובלי שהמוסלמים שנמלטו מהודו תובעים את זכות השיבה.
תחילת הנעורים ומות האם
לאחר מלחמת העצמאות, החל מכיתה ג' למד עמוס בבית ספר דתי "תחכמוני". בית ספרו הקודם, אשר שכן בדירה פרטית ובו הכיר עמוס את המורה זלדה, נועד ללימודים עד כיתה ב'. להמשך לימודיו החליט אביו החילוני של הילד לשלחו לבית ספר דתי, כברירת מחדל – לא היה מוסד חינוכי אחר בסביבה, מלבד בעל אופי שמאלני, אשר נחשב בעיני האב כגרוע מדתי. בבית הספר הדתי למדו בעיקר בני עניים ממשפחות מרובות ילדים, שהרבו להתעלל בעמוס ולהכותו, לאחר שגילו כי הוא חלש ונעלב בקלות. לפעמים, בהיותו מוקף במעגל של שונאיו – אולי כדי להקדים תרופה למכה – היה מכה את עצמו ונושך את בשר זרועו עד זוב דם. לעתים היה מנסה ומצליח לעכב את ספיגת המכות בספרו סיפורי מתח מאולתרים בהמשכים למתעללים בו (עמ' 437-436).
באותה תקופה, בתחילת שנות ה-50 היה עמוס הנער מחבר סיפורים בדמיונו גם בעת שישב בבתי קפה בירושלים. הדבר היה כך. הוא היה נלווה להוריו בפגישותיהם בבתי קפה עם סופרים ומלומדים, והיה מצטווה לא להפריע במהלך השיחות, שהיו מעל לבינתו. כדי להעסיק את עצמו בלי להפריע למבוגרים, היה מביט ביושבי בתי הקפה ולפי לבושם והתנהגותם היה ממציא עליהם סיפורים. בטכניקה הזו ממשיך הסופר עמוס עוז להשתמש עד עצם היום הזה. די לו להציץ באנשים שמסביבו כמו בעמדו בתור בקופת חולים או בסופרמרקט, כדי לבדות עליהם סיפורים. ואולם, בראשית תקופת נעוריו סיפורי האהבה שחיבר היו נעצרים "באימה על סף חדרי מיטות" – הרי כיום הוא מרחף פנימה כרואה ואינו נראה (עמ' 469).
בסביבות 1950 חלה הידרדרות במצבה של אימו של המחבר. האם אשר נהגה לבצע למופת את כל עבודות הבית ובהן בישול, ניקיון וכביסה, חדלה בהדרגה לתפקד. היא גם הפסיקה לקרוא ספרים ואף תקפה אותה חרדה מפני רעש ואור; היא כמעט ולא אכלה וסבלה ממיגרנות ומנדודי שינה כרוניים. מצב זה , תוך עליות ומורדות – כולל פרקי זמן קצרים של התאוששות והבראה – אפיין את האם עד למותה ב-1952. האב והבן ניסו להחליף את האם בעבודות הבית וטיפלו בה במסירות. האב לווה כסף כדי להתייעץ ברופאים פרטיים וכדי לשלוח את אשתו זמנית לבית הבראה. כל זה לא הועיל, והרופאים אף לא הצליחו לאבחן את סיבות המחלה.
בתקופת מחלתה של האם נוצר נוהג קבוע בערבים. לאחר גמר עבודות הבית האב היה מתלבש יפה, מתבשם ומבקש רשות מאשתו לצאת לפגוש אנשים. בכך נתן להבין, כי בתור אדם אוהב שיחה, בכוונתו לפגוש את המשפחות אשר הוא ואשתו היו רגילים לארח בביתם לפני המחלה – אבל, כפי שמשער המחבר, ייתכן כי היה בוגד באם. בתור ילד, העדיף עמוס להתעלם מעצם קיומה של האפשרות הזו, למרות היותו איכשהו מודע לקיומה. בתור אדם מבוגר, המחבר אומר כי הוא סולח לאביו (עמ' 504). האם מצדה, תמיד הייתה מרשה לבעלה לצאת בערבים, אך לפי עדויות קרוביה, הדבר פגע בה. באותן השעות המאוחרות של הערב, בהן האב היה נעדר מן הבית, נוצר קשר סמוי מהאב בין האם והבן, שאמור היה ללכת לישון. במקום השינה, האם הייתה מספרת לבנה סיפורים על עיר מולדתה רובנו ועל פראג. לעתים הייתה מתחילה בסיפור ומבקשת מהבן להמשיך בסיפור לפי דמיונו ואחר כך מחזירה את חוט הסיפור אליה. עמוס עוז מוסיף, כי באחד הלילות, לאחר שובו של האב, לא המשיכה האם לשכב במיטה המשותפת, אלא "באה יחפה לחדרי, הרימה את השמיכה ושכבה בכותנתה לצדי וחיבקה אותי ונשקה לי...שאלה אותי בלחש...אם אני מסכים שאנחנו נתלחש לנו קצת הלילה?" (עמ' 461). הקטע הזה הוא רק אחד הביטויים הבולטים בספר לתסביך אדיפוס ביחסים בין עמוס הילד לבין אימו – תסביך אליו מתייחס המחבר בגלוי. לדבריו, עוד בתור ילד קטן חלם, באופן בלתי מודע, להציל את אימו היפהפייה מאביב החלשלש – אך בתחילת התבגרותו כניסותיה של האם למיטתו החלו להביכו, עד שבשלב מסוים עבר לישון לחדרו של האב, והאם ישנה בחדרו של עמוס ובמיטתו.
לטענת המחבר, האם התאבדה בינואר 1952 בעת שהתארחה אצל משפחת אחותה הבכורה, חיה, בתל אביב. מותה נגרם כתוצאה מנטילת תרופת שינה חדשה וחזקה מאוד – תרופה שלקחה לפי מצוות הרופא, לטיפול בחוסר השינה. העובדה כי האֵם לא מצאה לנכון להיפרד מבנה ומבעלה ולא הותירה שום פתק להסביר את התאבדותה לכאורה – כל זה מחזק את השערתי כי לא מדובר בהתאבדות, כי אם באפשרויות אחרות. ייתכן שמדובר במוות מתרופה, שנלקחה בטעות במינון שגוי וללא כוונה להתאבד; או במוות כתוצאה מתרופה שלא התאימה למצבה של החולה. כמו כן, יש לקחת בחשבון כי בתקופת המחלה האם איבדה חלקית את צלילות דעתה ולכן לא הייתה מודעת דיה למעשיה. (התנהגותו המוזרה לפעמים של עמוס בבית הספר "תחכמוני" – היה מכה את עצמו ונושך זרועו – הושפעה מדברים דומים שראה את אימו עושה לעצמה.)
בעקבות מות האם הקשרים בין משפחת האב (הקלאוזנרים), לבין משפחת האם (המוסמנים) נותקו, כיוון שאחיותיה של האם ראו באב אחראי להתאבדותה, בגלל הסתגרותו במחקריו וחוסר טיפול מסור בה. היה זה הנער עמוס בן ה-12 במות אימו, שקישר בין שתי המשפחות. האב מצדו התאבל קשות על מות אשתו, את האשמות נגדו מצד משפחתה ראה כבלתי מוצדקות – אך גם רגז על אשתו בגלל התאבדותה. כבר בחודשים הראשונים לאחר מותה סילק האב בקפידה מהבית את כל חפציה של אשתו ובהם בגדיה ותכשיטיה, מחברותיה ומעטפות עם תצלומי ילדותה – ממש לא הותיר שריד (עמ' 584-583). גם עמוס הנער, בשבועות הראשונים לאחר הסתלקות האם שנא אותה, על שנטשה אותו ואת אביו, אף בלי להיפרד מהם. לאחר מכן פקדו אותו רגשי אשמה והיה סבור כי התנהגותו הרעה לעתים כלפיה גרמה למותה. כעבור שנים אחדות מצא הסבר מעמיק יותר להתאבדותה והוא – התנפצות חלומות הנעורים שלה, לנוכח המציאות המשמימה בארץ. אין ספק כי האם הייתה גם מאוכזבת מהנישואים שלה, ובאחת השיחות האחרונות עם בנה בסמוך למותה אמרה לו: "יום אחד, כשתתחתן ותהיה לך משפחה...אל תיקח שום דוגמה מחיי הנישואים שלי ושל אביך" (עמ' 559).
לאחר מות האם המשיך האב לחיות כ-20 שנה, אך במשך התקופה הזו האב והבן מעולם לא שוחחו על האם, כאילו לא הייתה. במקום זה, כמנהגם, בשנת מותה של האם ב-1952 הם דנו בנושאים אקטואליים (כמו הסכם השילומים עם גרמניה שהסעיר את המערכת הפוליטית) ולשוניים. האב גילה בקיאות רבה באטימולוגיה. עמוס עוז טוען, כי עד לכתיבת הספר הזה הוא כמעט ולא דיבר על מות אימו עם אף אחד, אף לא עם אשתו וילדיו (עמ' 581). לאחר מות האם, המשיך עמוס הנער לקרוא בקדחתנות ספרים והיה מחליף ספר פעם ואף פעמיים ביום בחנות ספרים, אשר שימשה גם ספרייה. הוא הצטיין בזיכרון פנומנאלי, זכר היטב את מה שקרא, וכתב שירים, בהם שירי אהבה – על אף שטרם התנסה בה.
כשנה לאחר פטירת האם, התחתן האב שנית. בעקבות נישואיו השניים של האב עברה המשפחה לדירה בשכונת רחביה ועמוס עבר ללמוד בגימנסיה רחביה. מות האם ונישואיו החדשים של אביו תרמו להחלטתו של עמוס הנער לעזוב את הבית. המחבר אינו מביא שום פרטים על אימו החורגת ושני אחיו החורגים (בן ובת) – אשר עתידים היו להיוולד בתקופה בה עמוס כבר עזב את הבית ועבר להתגורר לקיבוץ חולדה, ואביו שהה עם אשתו בלונדון לצורך כתיבת דוקטורט. המחבר אף אינו מזכיר את שמה של אימו החורגת, אך נמנע מלומר עליה מילה רעה.
החלטתו של עמוס לעזוב את הבית הייתה גם ביטוי לרצונו להשתחרר מאווירת המחנק של הספרים והרוחניות המוגזמת של אביו וסביבתו האינטלקטואלית. משתמע, כי "הקש ששבר את גב הגמל" במעברו של עמוס מן הבית לקיבוץ היה אירוע מביך. בעת שהאזין בליווי סבו, אלכסנדר, לנאומו של בגין בקולנוע אדיסון בירושלים, נתקף עמוס בצחוק קולני למשמע שימושו הרב של הנואם במילים "זיון" ו"הזדיינות". הנואם הנכבד, כמקובל בכלי התקשורת דאז, השתמש במילים האלה במובן של התחמשות או הצטיידות בנשק. אך הנער המתבגר, שהיה מודע למשמעותן הוולגרית של המילים, התפקע מצחוק לנוכח הבטחתו החגיגית של בגין, לפיה לכשהוא יהיה ראש הממשלה, כל העולם במקום ל"זיין" את מדינות ערב "יזיין" את ישראל. בתגובה להתפרצות הצחוק, סבא אלכסנדר הוציא את נכדו מן האולם וסטר לו. לטענת המחבר, התקרית הזו הרחיקה אותו מן האידיאולוגיה של מפלגת חירות.
בקיבוץ חולדה
בגיל 14 וחצי, כתלמיד מבחוץ בתנאים של פנימייה, הצטרף עמוס לקיבוץ חולדה (ליד לטרון), כיוון שהקיבוץ ייצג את הניגוד הגמור לעולמו הביתי הירושלמי ממנו רצה להינתק. מבחינה אידיאולוגית, הקיבוץ ביטא השקפת עולם סוציאליסטית שמאלית – ניגוד להשקפת עולם האנטי קיבוצית הימנית שהייתה נחלת משפחתו מצד האב. כמו כן, החקלאות, קרי עבודת האדמה בקיבוץ הצטיירה בעיני הנער כאנטיתזה לרוחניות התלושה מן המציאות בירושלים. כחלק מרצונו להינתק מהאב הוא גם שינה את שם משפחתו. האב, מצדו, עקב ההידרדרות בלימודיו של בנו, השתמטותו מהליכה לבית הספר ופריקת משמעת, הסכים למעברו לקיבוץ – על אף שחיי השיתוף בו נגדו את תפיסת עולמו.
עמוס הנער היה מודע לאי התאמתו לחיי קיבוץ מבחינות רבות. הוא לא התאים לעבודה פיזית קשה הן מבחינה גופנית, בתור ילד חלש, והן מבחינה רוחנית, בגלל נטייתו לשקוע בקריאת ספרים ובכתיבה. עם זאת סבור היה כי יצליח להתגבר על הקשיים האלה. עוד בטרם מעברו לקיבוץ, כבר בבית התחיל לאכול יותר ולהתעמל, ובהגיעו לקיבוץ גמר אומר להפסיק את מה שניתן לכנות פעילותו הספרותית. הוא עשה מאמץ עליון להידמות לבני קיבוץ החסונים בביצוע עבודות פיזיות, קיבל בענווה ובהבנה את הטרטורים מצד בני גילו – אך לא הצליח להיטמע בקיבוצניקים. בעיני בני הקיבוץ נראה הנער עמוס כחייזר, ולא רק מפאת אי התאמתו לעבודות חקלאיות. הרקע הרוויזיוניסטי של משפחתו מצד האב עורר בבני גילו חשד אידיאולוגי כלפיו. גרוע מכך. חבריו גילו כי הוא סופר ומשורר הכותב בסתר.
בלכתו לקיבוץ אכן נחוש היה עמוס להינתק מעולם הספרים והכתיבה, וגם מן הוויכוחים האינטלקטואליים – אך במהרה נוכח לדעת כי אין הדבר אפשרי. חברי הקיבוץ המשכילים ניהלו דיונים פילוסופיים אפילו תוך כדי עבודתם, ועמוס חזר לקרוא ספרים בקצב קדחתני מהספרייה של הקיבוץ. הוא קרא ממיטב הספרות האירופית של המאות ה-19 וה-20, וכמו כן ספרי פוליטיקה והיסטוריה. אם בתחילה סבור היה כי על מנת להיות סופר עליו להתנסות בחוויות מן העולם הגדול בנוסח המינגווי – משימה בלתי אפשרית עבור נער בקיבוץ בפרט וחבר קיבוץ בכלל – הרי בהמשך נפתחו עיניו לאפשרות אחרת. הוא הבין כי ניתן לחבר סיפורים מעניינים העוסקים באנשים הרגילים והפשוטים לכאורה, אותם הכיר בשכונתו בירושלים ובקיבוץ חולדה. דבר זה עודדו לחזור לכתיבה. לאחר שנתפס בכתיבת שירים, בהדרגה סביבתו השלימה עם זה, וחברי הקיבוץ אף החלו לבקש מעמוס לחבר שירים לכל מיני אירועים.
בדומה לקשריו של עמוס כתלמיד בכיתה ב' עם מורתו זלדה – קשריו בגיל 16 עם אורנה (שם בדוי), מורה נשואה בת 35 מבחוץ, שעבדה בקיבוץ, התחילו במישור האינטלקטואלי. הנער והאישה שוחחו בענייני ספרות, ועמוס הרשים את אורנה בדקלום שירים בעל פה. בהמשך, אורנה, בתור אישה מבינה ומתירנית בתחום המיני, הייתה קשובה לצרכיו המיניים של עמוס ו"העניקה לו מחסדיה", כדבריו (עמ' 554). הסופר מתאר בצורה פרטנית ואלגורית את חוויית קיום יחסי המין שלו בפעם הראשונה, בה התנסה עם אורנה. בזכות הקשר המיני עם אורנה – שמלכתחילה לא נועד להימשך ואכן לא נמשך – הוא התגבר על רתיעתו מקיום יחסי מין, "ומאז טוב לי בין נשים. כמו לסבא שלי אלכסנדר" (עמ' 554).
בשנתיים האחרונות של בית הספר התיכון ובצבא הייתה לעמוס חברה מחוץ לקיבוץ. בתקופה המקבילה, לבתו של ספרן הקיבוץ, נילי, היו מחזרים רבים והיא נראתה בעיני עמוס הצעיר כדמות נשגבת, הרחק מעבר ליכולתו להשיגה. לכן, העובדה כי היא הסכימה להינשא לו ב-1960 נתפסה בעיניו כְנֵס. עוד בהיותו נער בקיבוץ, היה מראה לנילי לפעמים את "השירים הנפשיים", כלשונו, אותם שמר בסתר. ועד עצם היום הזה, נילי היא הקוראת הראשונה של טיוטת ספריו והוא מייחס חשיבות להערותיה. אחר כך קוראים את הטיוטות שתי בנותיו ובנו. ערב גיוסו לצה"ל הצטרף עמוס כחבר לקיבוץ חולדה ובמעמד זה נותר עד לעזיבתו ב-1985.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
בתארו את מלחמת העצמאות – תיאור שנסקר לעיל – מביא עמוס עוז גם את עמדת הצד הערבי-פלסטיני, אך העמדה הערבית בהקשר זה למעשה נבלעת בתוך העמדה הישראלית, ובעצם מתבטלת מאליה לנוכח חוזק הטענות הישראליות. טיעון המגלה הבנה באופן משכנע לעמדה הפלסטינית מביא עמוס עוז דווקא מפיו של חבר בקיבוץ חולדה בנסיבות הבאות. בהיותו תלמיד בכיתה י', השתתף עמוס באחד הלילות בשמירה על הקיבוץ יחד עם קיבוצניק בשנות ה-40 לחייו. באותה התקופה של אמצע שנות ה-50 ביצעו אנשי ה"פדאיון" [מילולית, המקריבים את עצמם – כך כינו את עצמם מבצעי הפיגועים נגד ישראל] הפלסטינים מעשי רצח "כמעט מדי לילה" נגד אזרחים יהודים (עמ' 485). לתדהמתו של עמוס הנער, חברו לשמירה גילה הבנה למעשי ה"פדאיון" ונמנע לכנות את המחבלים הפלסטינים רוצחים. מנקודת ראותם של הפלסטינים, הסביר הקיבוצניק, אנו פולשים זרים שגזלו את אדמתם והפכו אותם לפליטים. עם זאת, הקיבוצניק היה ציוני וטען כי היהודים זכאים לארץ משלהם כשאר העמים וכי אין להם ארץ אחרת זולת ישראל; וכי היו אלה הערבים שניסו להשמיד את כל היישוב ב-1948. מסקנתו של החבר לשמירה הייתה כי זכותם וחובתם של היהודים להגן על מולדתם שכבשו ב-1948, אך אסור להם להתפשט מעבר לכך לטריטוריה ערבית (עמ' 487-485).
עמוס עוז, כבר בתור איש צעיר, התגלה כיוצא דופן בקיבוצו בשאיפתו העזה לשלום. בעת החתונה עם נילי, בני הזוג עוררו שערורייה כאשר סירבו להשעין את חופתם על שני רובים (ושני קלשונים), כפי שהיה נהוג בקיבוץ באותה תקופה. השילוב בין רובים וקלשונים סימל את האתוס של עיסוק בו זמני בהגנה על הארץ ובעיבוד אדמתה. במקום שני הרובים, בחרו בני הזוג לסמוך את חופתם על ארבעה קלשונים בלבד.
בתחילת 1961 הוזמן עמוס עוז לשיחה אישית עם דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. באותה עת עמוס עוז טרם סיים את שירותו הצבאי ופרסם שירים "עלובים", כדבריו (עמ' 495) – אך בן גוריון היה בהחלט מודע לקיומם. הרקע להזמנה היה דברי ביקורת של עמוס עוז, שפורסמו בעיתון "דבר", להגיגים פילוסופיים של בן גוריון. השיחה בין השניים התקיימה בלשכתו של בן גוריון בתל אביב ונסבה בעיקר על הפילוסוף שפינוזה. למעשה זו לא הייתה שיחה כי אם מונולוג של בן גוריון, כשהוא היה מביע את טיעוניו בנחישות מוחצת ומונע מעמוס עוז להשחיל טיעון שכנגד, גם כאשר במקרה בודד המחבר אזר אומץ וניסה לעשות זאת. עמוס עוז מתאר את בן גוריון בצורה גרוטסקית ואירונית, בהדגישו את הפער בין גדולתו התדמיתית של האיש כמנהיג לבין מראהו החיצוני, נמוך הקומה ובעל הכרס, שהזכיר אישה בהריון. אבל מה שהרשים את המחבר ונחרת בזיכרונו גם כעבור 40 שנה בעת כתיבת הספר, היה כוח רצונו העצום של בן גוריון. בעקבות הפגישה עם בן גוריון הסיק עמוס עוז, כי כנראה כבר בצעירותו האמין בן גוריון בנחישות עזה כי היהודים צריכים לחזור ולהקים מולדת בארץ ישראל, ושהוא האיש המתאים להנהיגם למטרה זו. עוד טוען עמוס עוז, כי במשך שנים מדיניותו של בן גוריון כלפי הערבים נראתה בעיניו כקשוחה מדי וכמבטאת את ידו הקשה, אותה יד שראה במו עיניו בעת הפגישה. אך המחבר מוסיף ורומז, כי כיום הוא אינו בטוח בכך. (על הפגישה עם בן גוריון, עמ' 497-488.) מכאן ניתן להגיע למסקנה, שברגעים מסוימים לפחות – כמו לנוכח פיגועי הטרור הפלסטיני הרצחני וחסר האבחנה באינתיפאדה השנייה, תקופה בה נכתב הספר – האמין עמוס עוז בצורך לנקוט ביד קשה כלפי הפלסטינים.
ואולם, על אף שהספר נכתב בחלקו ב-2001, בתחילת האינתיפאדה השנייה שהחלה בספטמבר 2000, בהתייחסויותיו המעטות לאינתיפאדה אין אזכור לפיגועים הרצחניים מצד הפלסטינים. במקום זה מביא המחבר את עמדתה של "הדודה סוניה", אחותה הצעירה של אימו, אשר מתלוננת על חוסר האנושיות של החיילים הישראלים במחסומים, מביעה אהדתה לרצונם של הפלסטינים להקים מדינה, אך מתנגדת להשגת מטרה זו בדם. באירוע אחר המתואר בספר, שהתרחש בקיץ 2001, דוחה עמוס עוז טיעון של שכנו (בעיר ערד), ניצול שואה, שראה דמיון בין כל ויתור ישראלי לפלסטינים לבין ויתורה של צ'כוסלובקיה על חבל הסודטים להיטלר ב- 1938 – ויתור שהביא בסופו של דבר להשתלטותו של היטלר על כל צ'כוסלובקיה. לדעת עוז, הסתלקות מן הכיבוש לא תחליש את ישראל, אלא תחזק אותה (עמ' 251-250). בהערת שוליים אפשר להוסיף, כי במארס 2011 שלח עמוס עוז את ספרו "סיפור על אהבה וחושך" למנהיג הפלסטיני מרואן ברגותי, שבאותו הזמן היה כלוא בישראל באשמת רצח יהודים ומעורבות בטרור באינתיפאדה השנייה. עמוס עוז – כמו חלק קטן אך לא מבוטל בציבור הישראלי – ראה בברגותי מנהיג פלסטיני לגיטימי אתו ניתן להגיע לשלום.
לסיכום עמדתו של עמוס עוז בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שמשתמעת מספרו, ניתן לומר כי הוא דבק בציונות ובזכותם של היהודים למדינתם בגבולות שביתת הנשק של 1949-1948. כמו כן הוא נוטה להתעלם מן השנאה התהומית של הפלסטינים לישראל, כפי שהתגלעה בגלי רצח חסרי אבחנה של יהודים באינתיפאדה השנייה, ומאמין כי ניתן להגיע לשלום עם מי שמצטייר בעיני רוב הישראלים כטרוריסטים. בספרו "סיפור על אהבה וחושך" מנסה עמוס עוז להוסיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני נרטיב מקורי בדבר שותפות בגורל בין יהודים לערבים ובאמצעותו לטעת תקווה באפשרות השלמה ערבית עם קיומה של מדינה יהודית. לפי הנרטיב של עמוס עוז, הערבים והיהודים, שניהם, אחים לסבל שמקורו באירופה. הערבים עושקו על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופי, והיהודים דוכאו ונרדפו על ידי האירופים ביבשת, כאשר ההתעללות בהם הגיעה לשיאה בשואה. אבל, כפי שמודה המחבר בעצמו, הערבים במקום לראות ביהודים אחים לצרה, רואים בהם שלוחה של האימפריאליזם המערבי (עמ' 389-388).
הערות לסיום
מסיפור חייו של עמוס עוז עולה תמונה של אדם המנסה לברוח מגורלו, אך אינו מצליח. בהיותו נער, עשה המחבר מאמץ עליון להינתק מהמורשת האינטלקטואלית של משפחת אביו, ומעולם הספרים והכתיבה שכבר דבק בעצמו – אך בסופו של דבר נכשל. גם לאחר הניתוק הפיזי מבית האב והליכה לקיבוץ, די מהר חזר לקריאה אובססיבית ולכתיבה, התרחק מן הסתם מעבודת האדמה, והפך בהדרגה לסופר רב מוניטין. העובדה שהצטיין בכישורים אינטלקטואליים ולא בחוסן גופני – וזאת אולי בהשפעת המטען הגנטי שירש ממשפחתו מצד האב – חרצה את גורלו. הגנטיקה והשפעת סביבתו המשפחתית מצאו את ביטויים גם בתחומי פעילות נוספים של עמוס עוז. את התעניינותו במין היפה ירש כנראה מסבא אלכסנדר. מהסבא הזה, שהיה גם משורר, ירש משהו מהיכולת לחבר שירים, ומאימו – להמציא סיפורים, וממשפחת אימו – את השקפתו הפוליטית השמאלית.
בלעגו של עמוס עוז ובתיאוריו האירוניים של ענקי הרוח וצנומי הגוף, יש גם יותר משמץ מן "הפוסל במומו פוסל". זאת ועוד. על אף לגלוגו לאינטלקטואלים כמו הסופר עגנון ופרופסור קלאוזנר על גאוותם היתרה וחשיבותם העצמית, הרי רבב מהם דבק גם בו. ההשוואה שעושה עמוס עוז בין כתיבת רומן לבין בניית העיר פאריס מגפרורים אינה מעידה על צניעות. כתיבתו, לעניות דעתי, אינה מסודרת דיה, ישנן בספרו חזרות מיותרות והשימוש בפלשבאקים (flash-back) מוגזם. בין מגרעות נוספות: חבל כי בספר אוטוביוגרפי רחב יריעה מופיע רק תצלום משפחתי אחד; ולמשפטים שלמים ברוסית באותיות עבריות, כמו בעת שניסה לשחזר את שפתו של סבו אלכסנדר – אין תרגום לעברית.
בסיכומו של דבר לפנינו יצירה ספרותית גדולה המקפלת בתוכה תחומים רבים, כמו פסיכולוגיה של התפתחות הילד, התבגרות מינית, הווי חברתי, אתוס והיסטוריה של התקופה. בעברית עכשווית מתובלת באירוניה ובהומור, מצליח המחבר כאילו להכניס את הקורא לתוך העולם של אתמול, לגרום לו לראות במו עיניו, לחוש ואף לחיות זמנית בגולה של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, לחוות את זוועות השואה ואת האופוריה של כ"ט בנובמבר, את האווירה האינטלקטואלית בירושלים והמצור עליה. הקורא כאילו נמצא בעצמו בתוך סרט בו מתרחשת צמיחתו של עמוס מילד לנער סופר. על ספרו "סיפור על אהבה וחושך" זכה עמוס עוז בשנת 2005 בפרס גתה, הפרס השני בחשיבותו באירופה בתחום הספרות, לאחר פרס נובל.
