Samter, Hermann. To be a Jew in Berlin: The Letters of Hermann Samter, 1939-1943(Jerusalem: Yad Vashem, 2012).

Samter, Hermann. To be a Jew in Berlin: The Letters of Hermann Samter, 1939-1943. Edited by Daniel Fraenkel. Translated from German by Bronagh Bowerman. (Jerusalem: Yad Vashem, 2012). 128 pp.

זמטר, הרמן. להיות יהודי בברלין: המכתבים של הרמן זמטר, 1943-1939. ערך דניאל פרנקל. (ירושלים: יד ושם, 2012). 128 עמ'.  [סיכום ספר]

מכתבים של הרמן זמטר, עובד בעיתון יהודי בברלין שפורסם בחסות המשטר הנאצי, השופכים אור על מצבם  הטראגי והמידרדר של יהודי העיר הזו בתקופת מלחמת העולם השנייה. חשיבות מיוחדת ישנה למכתבים המתארים את פרק הזמן החל מאוקטובר 1941, בו התחיל  מבצע גירושם של יהודי העיר למזרח, להשמדה – עד  למארס 1943, עת המחבר נשלח לאושוויץ אל מותו. ההקדמה שלפנינו וההערות בסוגרים מרובעים שבתוך המכתבים מקורם בהקדמה הארוכה והמלומדת  של העורך, דניאל פרנקל. הערותיי  מוּבאים בפרק קצר בסוף הסיכום.

הקדמה

הרמן זמטר נולד בברלין ב-1909 למשפחה יהודית אקדמאית. אביו היה חבר בקהילה יהודית רפורמית, אשר כדי להתקרב לגרמנים התפללה בימי ראשון במקום בשבת. זמן קצר לפני עליית הנאצים לשלטון הגיש זמטר עבודת דוקטוראט בנושא "העיתונות של האיגודים המקצועיים הגרמניים", שלא אושרה מפאת התחלפות המשטר. ניתן להניח כי היו שתי סיבות להישארותו בגרמניה בתקופה בה יהודים עדיין יכלו להגר. (1) לפני פרוץ המלחמה ואף במהלכה הוא היה אופטימי לגבי סיכוייו לשרוד (ועם זאת כאשר הרדיפות נגד היהודים הלכו וגברו הצטער שלא היגר). (2) היה לו קשר חזק לתרבות הגרמנית. לעומתו, אחותו, לוטה בלומנפלד (השם המלא בצירוף שם המשפחה של הבעל  Charlotte Blumenfeld), הצליחה להגר לבריטניה ביוני 1939.

החל מינואר 1939 ובתקופת המלחמה עבד זמטר בעיתון יהודי בשם Judisches Nachrichtenblatt . העיתון החל להופיע בנובמבר 1938 בחסותו ובפיקוחו של שר התעמולה הנאצי,  יוזף גבלס. באותו החודש נאסרה הופעתם של 65 עיתונים יהודיים אחרים והמנויים שלהם, כברירת מחדל, נאלצו לעבור לעיתון החדש. בעיתון פורסמו בין השאר האיסורים הרבים שהטילו הנאצים על היהודים בתוספת הבהרות. זמטר עבד במחלקת הפרסום של העיתון. למחלקה הזו הייתה חשיבות, כמו בנושא חיפוש עבודה, לנוכח הוצאתם של היהודים מהחברה הגרמנית. המשרה בעיתון הבטיחה לו הכנסה נאה, פטור מגיוס לעבודות כפייה, והחל מסתיו 1941 – גם מגירוש "מזרחה", כלומר גירוש לגטאות במזרח אירופה או ישירות למחנות השמדה. בין השנים 1941-1938 העיתון הופיע פעמיים בשבוע, ואחרי יוני 1941 רק פעם אחת. גודלו הלך והצטמצם בעקבות מבצע הגירוש "למזרח", והוא חדל להופיע ביוני 1943, כאשר הגירוש הסתיים ברובו. רוב מכתביו של זמטר שבקובץ הופנו לשתי נשים גרמניות: קרולינה שטדרמן (Karolina Stadermann), ילידת 1865, שהייתה בעבר עוזרת אצל משפחת זמטר; ובתה הנשואה, ליזה גודהרט  (Lisa Godehardt) (1980-1902), שהתגוררה עם אימה. שתי הנשים לא גרו בברלין בעת המלחמה. תוכן מכתביו של זמטר לשתי הנשים האלה אינו מותיר ספק כי הם לא נשלחו באמצעות הדואר הרשמי, אלא הועברו כנראה על ידי קרובי משפחה שלהן.   על אף הסיכון, הנשים שמרו את המכתבים ואחר המלחמה העבירו אותם לאחותו של זמטר, לוטה.

המכתבים

לפני פרוץ המלחמה, אוגוסט 1939

 [החל מנובמבר 1938 על יהודים נאסר לבקר במקומות ציבור כמו מוזיאונים, בתי קולנוע, ספריות ועוד.] במכתב ללונדון לאחותו ולגיסו, לוטה ופּוֹל בלומנפלד, מ-19 באוגוסט 1939,  המחבר מתאר את חופשתו במינכן. לדבריו, בעיני רבים הוא נראה כאיטלקי. [כנראה בזכות חזות זו] הוא ביקר בתיאטראות, קונצרטים ותערוכות. בתערוכה אחת מצא לפתע את עצמו עומד מול הרמן גרינג, שר האווירייה הנאצי. באותו הזמן גרינג צפה בתמונה של עצמו (עמ' 71). אין התייחסות לנושא היהודי, כמו אפליה. (לדעתי, סביר להניח כי המכתב  הזה לא נשלח דרך הדואר הגרמני הרשמי, כי הרי בו המחבר בבירור מפליל את עצמו החל מהפרת חוקי הגזע וכלה בהימצאותו בקרבתו של גרינג!)  

במכתב הזה ישנה ידיעה מעורפלת כי עלולה לפרוץ  מלחמה ב-26 באוגוסט, אך זמטר, באופן מפתיע, כאילו מתייחס לכך באדישות. לעומת זאת במכתב נוסף לאחותו ולגיסו ב-25 באוגוסט, משתמעת דאגתו ממודעותו כי עלולה לפרוץ מלחמה. הוא כותב: "אינני יודע כמה זמן עוד נוכל לכתוב זה לזה", מביע חשש מפני "זמנים קשים" בעתיד, אך מבקש מקרוביו לא לדאוג ומקווה כי "ישרוד" (עמ' 72).

נוסף לשני המכתבים האלה, בקובץ ישנם  מכתבים אחדים של זמטר לאחותו ולגיסו בתקופת המלחמה. בעטיה של המלחמה, מכתבים אלה נשלחו באמצעות הצלב האדום, לאחר שעברו את הצנזורה הגרמנית, דבר שמנע מן המחבר לתאר את המצב לאמתו.  

תקופת המלחמה עד הגירוש הראשון, ספטמבר 1939-ספטמבר 1941

כל המכתבים  מתקופת המלחמה הנסקרים להלן (מלבד שני מכתבים שיפורטו בהמשך)  נשלחו או לליזה או לקרולינה או מכתב משותף לשתיהן.  [בהתאם  לתקנות המשטר הנאצי ממאי 1941 יהודים נאלצו לפנות דירות לטובת ארים ולהתרכז בבתים בבעלות יהודית.] במכתב מ-2 ביולי 1941 זמטר מספר כי נאלץ לפנות מקום בדירתו לזוג נשוי (בחדר בו עמד פסנתר) ולמישהו נוסף בתוך חדרו – "לא נערה צעירה ויפה!" (עמ' 77). [המחבר היה רווק.]  עוד מספר כי העיתון בו עובד צומצם ל-4 עמודים ומתפרסם פעם בשבוע; ליהודים אסור לקנות דובדבנים, סוכריות, קפה ושורה של מוצרים נוספים.

במכתב מ-5 באוגוסט 1941 מודה לליזה על מצרכי המזון ששלחה לו. יצוין כי לנוכח המגבלות שהוטלו על היהודים בתחום המזון, שהלכו והחמירו (בסוף 1942 בוטלו תלושי הקצבת הבשר), גם במהלך 1943-1942 ליזה ואימה המשיכו לשלוח לזמטר חבילות מזון ואף מעדנים, כמו נקניקיות ונקניק, ובכל מכתב המחבר נהג להודות להן על כך. החבילות כנראה היו נשלחות לקרובי משפחה של השולחות בברלין ומשם מועברות בדיסקרטיות לזמטר.  המחבר מספר כי נערך חיפוש בבתיהם של 1000 משפחות יהודיות. חיפשו דברים שליהודים אסור להחזיק החל מזהב וכסף וכלה ביין אדום, עגבניות ופירות. יהודים שלא נמצאו בבתיהם נאסרו בהמשך, בהתאם לצו שאסר על יהודים לשהות מחוץ לבית אחרי השעה 9 בערב.  במכתב נוסף מ-10 בספטמבר 1941 מציין כי בגלל הצו הזה נאלץ לוותר על חופשתו; כמו כן מפרט  גזירות נוספות נגד יהודים ובהן החובה לענוד טלאי צהוב עם המילה יהודי. אף על פי כן, המחבר כדרכו מנסה לשמור על אופטימיות.

במכתביו בקיץ ובסתיו 1941, שנזכרו לעיל, ישנן התייחסויות קצרות לנושא המלחמה. המחבר לועג בגלוי למדיניות ההפכפכה של הנאצים כלפי המשטר הסובייטי: מידידות במשך כשנתיים [החל מחוזה מולוטוב-ריבנטרופ באוגוסט 1939]  עד לחשיפתו  לפתע כמשטר קרימינאלי, יהודי  ובוגדני [לאחר המתקפה הנאצית נגד בריה"מ ביוני 1941]. זמטר סבור כי אבידות הגרמנים במלחמה נגד רוסיה גבוהות (בשלב זה המחבר, לדעתי, אינו מדייק. הוא מעוניין במפלתה של גרמניה ומייחס את הרצוי למצוי.)  המחבר לועג לתעמולה הנאצית המתארת את הטייסים הבריטים שמפציצים את גרמניה כ"פירטים אוויריים" (עמ' 80).

מתחילת הגירוש למזרח עד סיום עבודתו בעיתון, אוקטובר 1941- דצמבר 1942

במכתב מ-21 באוקטובר 1941 מדווח זמטר כי בחודש הזה יותר מ-1,000 יהודים נלקחו מבתיהם לאחר שנצטוו לארוז את מזוודותיהם במהירות. הורים לא הספיקו להיפרד מילדיהם.  בתיהם של המגורשים נאטמו ורכושם הוחרם. הם הועברו למחנה מעבר בו הוחרמו מהם כסף, שעונים ודברים העשויים ממתכת. בהמשך הועלו  המגורשים על רכבת. בקבוצת המגורשים מיוצגים כל הגילאים, אך בעיקר אנשים מבוגרים. במכתב מ-29 באוקטובר צופה כי בנובמבר יגורשו 20,000 יהודים, מתוכם 6,000-5,000 מברלין. לדעת זמטר, יש לצפות כי בקצב הזה גירוש כל היהודים יימשך כשנה. לנוכח הגירושים גדל מספר מעשי ההתאבדות בקרב היהודים. מהמגורשים נשללת האזרחות הגרמנית ורכושם מוחרם. [בהסתמך על צווים מנובמבר ודצמבר 1941 לפיהם נשללה אזרחות גרמנית מיהודים שגרו מחוץ לרייך. הדבר חל גם על אחותו של זמטר שהתגוררה בלונדון.]

במכתב מ-30 בנובמבר מספר שככלל, "כעת" אנשים באמצע שנות ה-60 אינם מגורשים [כדי להסוות שהמגורשים נשלחים לעבוד]. למגורשים מותר לקחת מטען של 50 ק"ג ובמקרים מסוימים מכונת תפירה. הודעה על הגירוש מגיעה "ימים אחדים" לפני המועד ולפעמים "רק יום אחד לפני" (עמ' 86). היו מקרים בהם הגירוש בוטל בזכות התערבות מפעל החימוש בו עבדו המיועדים לגירוש. המחבר עדיין מנסה לשמור על אופטימיות בציינו כי במקביל לעלייה בהתאבדויות על רקע הגירוש, גם מספר הנישואים גדל, כיוון שכמעט כל ידידות מוליכה לכך. במכתב מ-28 בדצמבר מדווח כי הגנה של קרוב משפחה למניעת גירוש בוטלה. כלומר, כעת גם אם ילדים עובדים במפעל חיוני, הוריהם יכולים להיות מגורשים ולילדיהם אסור להצטרף מרצון להורים המגורשים.  זמטר מעלה אפשרות כי המשלוח שתוכנן לינואר עשוי לא לצאת אל הפועל, בגלל הזדקקות לרכבות במקום אחר, ברמזו לכישלונות בחזית הרוסית (עמ' 90).

ואולם, בניגוד לתקוותו, במכתב מ-26 בינואר 1942 מוסר כי במהלך החודש שלושה משלוחים יצאו לריגה. אנשים מתחת לגיל 60 נאלצו לעשות את הדרך לתחנת הרכבת בתנאי קור קשים. בין ה"מפונים", כדבריו, היו גם אנשים מבוגרים למדי,בגיל גמלאות עד גיל 75. במכתב מ-13 בפברואר מדווח כי חלה הפסקה זמנית במשלוחים. בכך, להערכתי, התקווה שהביע בדצמבר בכל זאת התממשה. במכתב מ-11 במאי  מדווח כי מאז סוף ינואר שני טרנספורטים יצאו מברלין במהלכם גורשו  12,000 יהודים. בברלין, לדבריו, נותרו 43,000 יהודים שעונדים טלאי צהוב ו-13,000 שאינם עונדים אותו (עמ' 99) [הכוונה ליהודים בקשר נישואים עם בן זוג ארי, שלא יגורשו עד סתיו 1944. לפני תחילת הגירוש, באוקטובר 1941 בברלין חיו כ-73,000 יהודים.]  במכתב מ-10 באוגוסט  מדווח כי "ההגירה", [מירכאות כפולות במקור] נמשכת בקצב מזורז ומביא נתונים המתייחסים לכלל גרמניה.  

במכתב מ-20 בספטמבר מדווח כי בברלין נותרו 31,000 יהודים העונדים טלאי צהוב. בטרנספורט האחרון למזרח היו עיוורים ואף תינוקות בגיל היניקה (עמ' 111-110). במכתב מ-22 בנובמבר  מספר כי הגירושים נעשו אכזריים יותר ושרירותיים יותר. לדוגמה, אנשים שעבדו במשרד הסעד של הקהילה ואנשים שבמקרה היו שם "נלקחו"; בשבת אנשי גסטאפו הופיעו בשני אירועי תפילה ו"לקחו" את כולם, כולל הרב (עמ' 121-120). בעוד בעבר, אם אחד מבני זוג נשוי הוגדר כחיוני במקום עבודתו, בן או בת הזוג לא גורשו, הרי כיום זוגות כאלה מופרדים. לנוכח המצב המידרדר, בספטמבר 250 יהודים התאבדו. הגירושים מבוצעים תוך איומים, שאינם ריקים כלל, שאם מישהו המיועד לגירוש ימלט (להתאבד מותר), יהודי במחנה מעבר (בטרם גירוש) יוצא להורג או חבר במועצת הקהילה ייאסר. 20 אנשים חשובים בקהילה נאסרו, כנראה בתור בני ערובה עבור יהודים שנמלטו, ואנו מצפים כי יוצאו להורג. במאי 1942, 250 יהודים בברלין נורו, בגלל מעשה חבלה [שנעשה על ידי מחתרת קומוניסטית].

במכתביו לליזה ולקרולינה שנסקרו לעיל, במקביל לתיאור הגירוש, ניסה המחבר לשתף את שתי הנשים במידע הדליל שהצליח ללקט על יעדי הגירוש וגורלם של המגורשים. במכתב מ-21 באוקטובר 1941 אין התייחסות ליעד הנסיעה של הרכבת, אך משתמעת מוּדעוּת מעורפלת כי נסעה לבריה"מ (עמ' 82). [ואכן באוקטובר נשלחו  היהודים  המגורשים למדינות הבלטיות ושם נרצחו כחלק ממבצע ההשמדה של היהודים המקומיים.] במכתב מ-30 בנובמבר מדווח זמטר כי המגורשים יצאו ללודג', מינסק, קובנה וריגה. מאלה שגורשו, מעטים שלחו גלויות ובגלויות אין כמעט  מידע. במכתב מ-26 בינואר 1942 מעלה באופן נדיר את האפשרות כי המגורשים למזרח  נרצחים ביריות. לדבריו, אין מידע על גורל הנשלחים מסוף 1941 וינואר 1942, אך "שמועה...נפוצה", שמועה רווחת למדי, כי היהודים המגורשים "נורו" או "נרצחו בדרך" למקום הגירוש (עמ' 94). כתוצאה מכך מספר ההתאבדויות  בקרב יהודי ברלין עלה. במכתב מ-11 במאי מציין כי "הסברה הכללית" היא כי בריגה מצב המגורשים טוב. מלודג' מגיעות גלויות ובהן אישור על קבלת הכסף שנשלח בלבד (עמ' 99). אלה שנשלחו לוורשה זוכים ליחס קורקטי [כדי שבמכתביהם לגרמניה לא יעוררו בהלה], אך תנאי מחייתם קשים ביותר: מגורים בצפיפות נוראה ואוכל דל, 125 גרם לחם ליום. מצבם של המגורשים לעיירה פיאסקי ((Piaski [שוכנת ליד לובלין]  אף גרוע יותר: הם מקבלים 50 גרם לחם ליום. מי שאינו הולך לעבוד – כמו זקנים וחולים – אינו מקבל קצבת מזון גדולה יותר, ופשוט מת מרעב. ליהודים שנשלחו מחוץ לרייך אסור לשלוח חבילות, כי הם איבדו את אזרחותם הגרמנית.

במכתב מ-10 באוגוסט 1942 מציין כי הזקנים נלקחים לרוב לתרזינשטט שליד פראג. מכתבים לא מגיעים משם. עם זאת זמטר מעריך, כי הקשישים הנשלחים לתרזינשטט  "סיכוייהם טובים יותר לשרוד מאשר הצעירים שהולכים לפולין או רוסיה. אנו יודעים מתוך פירורי הידיעות שעדיין מגיעים לכאן כי אנשים רבים כבר מתו" (עמ' 108). במכתב מ-20 בספטמבר טוען כי  על אף היותו שותף להנחה הרווחת בקרב היהודים כי גירוש מברלין פירושו הרעה במצב, ועל אף מודעותו לעלייה בהתאבדויות בקרב המיועדים לגירוש – באופן מפתיע מסיק את המסקנה כי אינו בטוח במאה אחוז שהגירוש רע יותר מהישארות (עמ' 110).

חלק מהמכתבים שעסקו בגירוש היהודים ונסקרו לעיל, תיארו גם את מצבו האישי של הכותב. מהמכתב מ-29 באוקטובר 1941 משתמע כי ליזה נהגה לבקר את זמטר מדי פעם בברלין, כנראה בדיסקרטיות, וגם יכלה ליצור איתו קשר טלפוני באמצעות הטלפון של "הקהילה היהודית של ברלין". במכתבו מ-21 באוקטובר הביע המחבר חשש כי הוא עלול להילקח בפעולות הגירוש הבאות, במכתב מ-29 בחודש מודה כי המצב גרוע מ"ליל הבדולח" בנובמבר 1938, אך הוא אינו שוקע בייאוש;  ובמכתב מ-30 בנובמבר מודיע כי התברר לו שלא יגורש עד לאביב [1942]. המחבר מסביר כי בזכות משרתו בעיתון, הוא נהנה מהפריבילגיה לא להיות מגורש בשלב הזה. במכתב מנובמבר טוען שהוא "משוכנע"  כי גם אם יגורש, הרי יחזור לאחר "שנים אחדות". הוא מתכוון לפני גירושו לתת את חפציו לליזה למשמרת בלבד – ורק אם לא יחזור "שנה אחת לאחר סיום המלחמה", אזי החפצים יהיו שלה (עמ' 84). במכתב מ-28 בדצמבר עדיין מתאר עצמו כ"אופטימיסט" (עמ' 92).

במכתב מ-11 במאי  1942  מדווח זמטר על גזירות חדשות נגד יהודים.  מ-1 בחודש ליהודים אסור להשתמש בתחבורה ציבורית – מלבד בקטגוריות מסוימות אותן מפרט המחבר, כמו אנשים עובדים שמקום עבודתם נמצא במרחק של למעלה מ-7 קילומטרים. המחבר קיבל אישור כזה, כי הוא צריך מדי פעם לנסוע לבית הדפוס (עמ 101). ליהודים אסור ללכת ברחובות מסוימים; נכים ופצועי מלחמה צריכים למסור לשלטונות את כסאות הגלגלים שלהם. הוא מסכם: אנו זקוקים "לעצבי ברזל"  כדי לשרוד כל זאת (עמ' 102).

כל מכתביו על מצבו האיש המובאים בפרק הזה נשלחו לליזה ולקרולינה – מלבד מכתב אחד שנשלח לחנה קובילינסקי (Hanna Kobylinski) (1999-1907), היסטוריונית וסינוֹלוגית, שהיגרה מגרמניה לדנמרק ב-1933. במכתב לקובילינסקי מ-9 ביולי 1942, שנשלח לדנמרק  – המכתב היחיד שנשלח דרך הדואר הגרמני הרשמי – זמטר מצרף לשמו את השם "ישראל", בהתאם לצו השלטונות הנאציים מ-1938, שנועד להקל על זיהוי יהודים.  במס שפתיים לשלטון הנאצי המחבר קובע כי עבודת היהודים בבתי חרושת הביאה "להתפתחות סוג חדש של אישיות יהודית צעירה" (עמ' 105).  במכתבו מציין כי ראה בעיתון דני פרסומת לספרה "סין והמעצמות הגדולות". מהמכתב משתמע כי הוא מנסה לשמור על צביון של אורח חיים אינטלקטואלי [על אף שכניסתם של יהודים לספריות נאסרה.] עוד מספר כי העיתון בו עובד כולל שני עמודים מהם 3/4 עמוד פרסומות, וכי בזכות משרתו בעיתון הוא עדיין בברלין [כלומר לא גורש]. ברמזים נוספים למסע הגירוש מציין כי הוא עֵד ל"סוֹפה של היהדות  בגרמניה" (עמ' 104) וכי מספר מכריו הולך וקטן; ומבקש מקובילינסקי  לענות מייד, כי אם היא תחכה שנה "זה עלול להיות מאוחר מדי" (עמ' 107).

במכתב מ-22 בנובמבר מספר כי באופן מפתיע קיבל תלוש הקצבה לפחם וכעת בדירתו חם. עם זאת לנוכח השרירותיות בקביעת המיועדים לגירוש כעת מגדיר את המצב כך. "בימים האלה, כאשר אתה יוצא מביתך מוקדם בבוקר ונפרד בשלום עם מישהו שאתה מכיר – אינך יודע אם זו פרידת שלום לכל החיים" (עמ' 121). על אף שהוא מרגיש חסר הגנה, המצב, לדבריו, "עדיין נסבל". זמטר ממשיך: "רק התקווה של חזרה לגרמניה אחרת לאחר שנים רעות מעטות במזרח מאפשרת לנו לא לאבד את אומץ רוחנו" (עמ' 121).  במכתב מ-30  בנובמבר מתייחס ל"אנשים מווינה" [Alois Brunner, עמיתו של אייכמן] שנמצאים בברלין ורוצים לזרז את "ההגירה" –   אך כיוון ש"מפלתה של גרמניה" נראית מהירה יותר מאשר ציפינו [ראשית הכיתור בסטלינגרד], "משך שהותנו במזרח יתקצר" (עמ' 123).

המכתב האחרון, 7 בפברואר 1943  [המכתב נשלח לגברת Bath, אשר פרטיה לא אותרו]

זמטר מספר כי באמצע דצמבר 1942 מדור הפרסום בעיתון בו עבד בוטל והוא אמור היה להישלח למזרח – אבל סודרה לו עבודה ב"איגוד היהודים של הרייך" [ובכך גירושו בינתיים נמנע]. עם זאת מאז ה-10 בדצמבר, נוספה עליו "חובה" שהיא בגדר "הדבר הגרוע ביותר שניתן לדמיין". אנו צריכים לפעמים ביחד עם הגסטאפו, ולפעמים בלעדיו, לאסוף יהודים לפינוי (עמ' 124). במהלך עבודתו היה עֵד כיצד איש אס.אס. צעיר הִכָּה בפניו יהודי בן 72 עתיר זכויות (משתמע מהנדס שבנה בזמנו מסילות ברזל), שהיה נשוי לארית. בתגובה היהודי כאילו ניסה להימלט, אך השליך את עצמו אל מותו בקפיצה מהקומה הרביעית. ליהודים שעובדים בסיוע לגסטאפו נאמר כי מקרי התאבדות אינם  נחשבים, אבל על כל יהודי שנמלט ישלמו בראשיהם. האיום הזה רציני וכבר בוצע (עמ' 125).

עוד מספר זמטר כי ב-13 בדצמבר השתתף בלכידת יהודים בבניין בו גרה ארוסתו [Lili Landsberger]. ארוסתו לא גורשה למזרח מייד, אלא הועברה למחנה עבודה. ב-26 בינואר 1943, ממש לפני שארוסתו עמדה להישלח למזרח, כתוצאה מהתערבותו אצל איש גסטאפו שהכיר, קרה דבר "כמעט לא יאמן". ארוסתו שוחררה וב-28 בינואר הוא נשא אותה לאישה אצל פקיד המרשם. לאחר הנישואים אין להם הרבה פנאי. אשתו יוצאת לעבודה ב-4:30 בבוקר והוא ממשיך לעבוד בתפיסת יהודים לקראת גירושם למזרח. בתפקיד הזה עובד יום כן יום לא, וביום הפנוי עובד במשרד. בקשר למעשים האיומים נגד היהודים זמטר קובע: "העונש בוודאי יבוא, אך עבורנו, בכל זאת, זה יהיה מאוחר מדי אז" (עמ' 128). לדבריו, "רוב הארים" סולדים מן המעשים האלה (עמ' 128).

[ב-9 במרס 1943 זמטר בן 33 ואשתו, לילי, בת 23 נאסרו, ובאותו החודש נשלחו לאושוויץ. מאז אבדו עקבותיהם וקרוב לוודאי נרצחו בתאי הגזים זמן קצר לאחר הגעתם.]    

הערות שלי

מכתביו של הרמן זמטר מתארים גורלו  של יהודי ברלינאי, שזכה ליחס מיוחד מצד השלטון הנאצי בזכות משרתו, אך לא היה במשרה הזו להצילו מהידרדרות  מתמדת במצבו. לפני פרוץ המלחמה, באוגוסט 1939 הוא עדיין היה מצליח לחמוק מחוקי הגזע ולבלות במקומות בידור ותרבות אליהם נאסרה כניסתם של יהודים. לעומת זאת ב-1941 היהודים נצטוו לענוד טלאי צהוב עם המילה יהודי ובאוקטובר החל מבצע גירושם למזרח,  בין אם  לגטאות או ישירות אל המוות. 

מתוך מסמך של היינריך הימלר, ראש האס.אס, שכותרתו "רצונו של הפיהרר" עולה כי במהלך ספטמבר 1941 הביע היטלר את רצונו לגרש את כל יהודי הרייך והפרוטקטורט (צ'כיה) בהקדם האפשרי. (ראו: Friedlander, Saul. The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews 1939-1945                                                    

. [New York: Harper Perennial, 2008]) בהתאם לכך,  הגל הראשון של הגירוש החל באוקטובר והגירושים נמשכו בחודשים הבאים. חלק מיהודי הרייך  גורשו לגטו לודז'  שבפולין, והשאר בעיקר לגטאות שהוקמו בבריה"מ. אלה שהגיעו לבריה"מ, לעתים היו מוצאים להורג מייד עם הגעתם.  להערכתי, מאחורי הקצנת מדיניותו של היטלר כלפי יהודי הרייך בסתיו 1941 עמדה הסיבה החשובה הבאה.  מנקודת ראותו של היטלר, המצב בו השמדת יהודי בריה"מ כבר התנהלה בהיקף רחב (בשלב הזה עדיין ברצח המוני ביריות ולא בתאי הגזים), בעוד בשטחי גרמניה עצמה ואף בבירת הרייך בברלין עדיין המשיכו לחיות יהודים, גם אם  בסטאטוס נחות ומושפל, היה אבסורדי ובלתי נסבל לחלוטין.  מכאן, הצורך הדחוף מבחינתו של הפיהרר לסלקם רחוק ככל האפשר. ראוי לשים לב כי על אף מצבו הקשה של זמטר  בברלין, הרי מדור הגהנום שלו היה טוב לאין שיעור בהשוואה למדור הגהנום של היהודים בבריה"מ תחת השלטון הנאצי באותה תקופה, הן מבחינת רמת החיים (מגורים, מזון, וכדומה) והן מבחינת הסיכוי לשרוד. רוב יהודי בריה"מ שנותרו בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים היו נרצחים בהמוניהם זמן קצר לאחר הכיבוש. (במאמר מוסגר. העובדה כי זמטר היה מוכן ליטול סיכון בכתיבת מכתבים בהם הביע תקווה למפלתה של גרמניה, וגרמנים בודדים הסתכנו בשמירת המכתבים האלה ובעזרה לכותב במזון – מכל זה ניתן גם להסיק כי דרגת השליטה והשעבוד של המשטר הנאצי ביחס לאזרחיו הייתה פחותה בהשוואה למשטר הסטליניסטי.)

הנאצים לא היו עקביים בניסיונם להציג את  המשלוחים למזרח  כמיועדים לעבודה, כיוון שלרכבות המגורשים נלקחו גם אנשים מבוגרים למדי. אף על פי כן הצליחו הנאצים בדרגה זו או אחרת להטעות את היהודים.  זמטר עצמו, בתור אדם משכיל ובעל חשיבה הגיונית צלולה, רק במכתב אחד בינואר 1941 הביע חשד כי היהודים הנשלחים למזרח נרצחים ביריות – אך בספטמבר 1942 עדיין לא היה בטוח לחלוטין כי הגירוש רע יותר מהישארות בגרמניה. בסוף 1942 הוא עדיין האמין כי יהודים נשלחים למזרח לעבודה, ולכן גם אם יגורש למזרח, לאחר מפלתה של גרמניה במלחמה יוכל לשוב לגרמניה אחרת. עוד האמין  כי "רוב הארים" סולדים מן המדיניות הנאצית כלפי היהודים. (זאת בניגוד להערכה מקובלת בקרב היסטוריונים כי רוב הגרמנים גילו אדישות או תמכו במידה זו או אחרת במדיניות האנטישמית של המשטר הנאצי.)  אל מול פני הברוטאליות של הנאצים  התנהג המחבר באיפוק ובמעין שלווה סטואית,  היה אדם אופטימי ולא איבד תקווה. באופן נדיר הוא יכול היה להעלות על הדעת כי יהודים הנשלחים מזרחה נרצחים בירי, אך מעולם לא שיער כלל כי הנאצים הקימו ממש תעשייה להכחדת העם היהודי.

אחת הסיבות לחוסר יכולתו לשער כי במזרח מתבצעת השמדת העם היהודי, הייתה כנראה נעוצה בכך שהיו לו ידידים ארים שעזרו לו בשואה, ואף אישים של השלטון הנאצי התייחסו אליו בצורה קורקטית. אין לנו מידע על התאכזרות מיוחדת כלפיו מצדם, ואף איש גסטאפו אחד ביטל את גירוש ארוסתו למזרח. מכאן קשה היה לו להאמין כי יהודים בכלל והוא בפרט צפוי להירצח כשאר בני עמו. המקרה של זמטר דומה מבחינות מסוימות לזה של יהודי גרמני בשם מרטין גרזון (Martin Gerson). האיש היה מומחה לחקלאות שזכה להערכה מצד השלטון הנאצי. כביטוי לכך, בנובמבר 1938 הוא מונה למנהל האחראי להכשרה חקלאית של יהודי גרמניה כולה, וגורש לגטו "לדוגמה" טרזינשטט באיחור, ביוני 1943. ואולם, לאור אמונתו בערך העבודה, בספטמבר 1944 הוא התנדב להישלח ל"עבודה" באושוויץ, שם נורה על ידי אנשי אס.אס.  (ראו, זלינגר, אליהו קוטי. למרות הכל...: תנועות הנוער החלוציות בגרמניה בשנים 1943-1933 [גבעת חביבה: יד יערי; ירושלים: מכון ליאו בק, 1998])

צ'חונין, בוריס. זיכרונות: מסטאלין עד פוטין (מוסקבה, 2007). [סיכום ספר]

צ'חונין, בוריס. זיכרונות: מסטאלין עד פוטין (מוסקבה, 2007).  [סיכום ספר] 544 עמ'. ללא מפתח שמות. 

Чехонин, Борис. Воспоминания: От Сталина до Путина (Москва:

Алгоритм, 2007רוסית](]

הקדמה

תולדות חייו של עיתונאי סובייטי, בוריס צ'חונין (Boris Ivanovich Chekhonin) (2010-1928). האיש עבד במשך למעלה משלושים שנה בעיתון איזבסטיה  (Izvestiia) ובסוכנות הידיעות של בריה"מ טא"ס (TASS) ופרסם 16 ספרים. רוב כתבותיו התרכזו בנושאי חוץ וחוברו בארצות בהן שירת והן יפן, אוסטרליה, הודו ותאילנד. בסיכום התרכזתי באירועים הקשורים לבריה"מ ולרוסיה הפוסט סובייטית. זאת תוך דילוג על תיאוריו של המחבר את ההווי והמנהגים הססגוניים בארצות בהן שהה, את כלכלתן, את בעיותיהן החברתיות-כלכליות ואף  את הפוליטיקה הפנימית שלהן – במידה והקשר בין הנושאים האלה לבין בריה"מ היה רופף ביותר. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר. את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף.

 

תקופת סטאלין: התמחות ביפן ועבודה באיגודים מקצועיים

צ'חונין נולד ב-1928 בעיר קאזאן (Kazan'). שניים מקרובי משפחתו מצד אביו נידונו ב-1937 לתקופות מאסר של 25 שנה בעוון השתייכותם למעמד העשירים. אביו תלה בביתו הדל תמונה גדולה של סטאלין, כמעין  אינדולגנציה (indulgentia), כדברי המחבר, נגד מעצר, ממנו חשש כל לילה. בתום מלחמת העולם השנייה,  ב-1945 נסע המחבר באופן בלתי חוקי למוסקבה, כדי ללמוד באוניברסיטה ולהתקדם בחיים. הוא למד במכון למזרחנות והתמחה ביפן.

 

בתקופת לימודיו במכון למזרחנות במוסקבה, בסוף שנות ה-40 התנהל ביוזמתו של סטאלין מסע נגד "קוסמופוליטים נטולי השורשים", שכוון במידה רבה נגד יהודי בריה"מ. מאחורי מסע התעמולה הזה עמדה הטענה הסמויה כי יהודי בריה"מ דוגלים בציונות ולכן אינם יכולים להיות באמת נאמנים למולדתם הסובייטית. [המחבר אינו מדייק. המסע האנטי קוסמופוליטי התמקד ביהודים לא בגלל היותם פרו ציוניים, אלא בתור יסודות מערביים.] התעמולה האנטי יהודית הבלתי גלויה הזו מצאה הד חיובי אצל חלק מהסטודנטים, במיוחד אלה שסבלו מחרפת רעב – בניגוד לעמיתיהם היהודים, שהתגוררו במוסקבה וחיו חיי מותרות בזכות הוריהם שתפסו משרות רמות. המחבר נוקט בעמדה שלילית כלפי מסע התעמולה הזה, אשר החיה את הסיסמה הנושנה: "הַכֵּה ביהודונים, הצל את רוסיה!" (עמ' 16.)  בעקבות המסע האנטי קוסמופוליטי פוטרו מרצים מוכשרים רק בגלל יהדותם. הפופולאריות של המסע הזה בקרב הסטודנטים ירדה, כאשר החלה לפגוע גם בסטודנטים לא יהודים (עמ' 17). המחבר חוזר ומדגיש כי בניגוד לנוהג  שרווח בבריה"מ,  הקריטריון לקבלת אדם למקום עבודה צריך להיות כישוריו, ולא לאומיותו (עמ' 420).

 

בסיום  לימודיו  במוסקבה נשלח צ'חונין  בתור מתורגמן למחנה שבויים יפנים במזרח הרחוק ליד העיר סוצ'אן  (Suchan').(כיום שמה של העיר Partizansk  והיא שוכנת כ-150 ק"מ מ-Vladivostok .) השבויים  היו קצינים, אנשי מודיעין וצוותי יחידות ללוחמה ביולוגית. בעת המלחמה ביצעו השבויים האלה פשעים מפלצתיים, בהם ניסויים בנשק ביולוגי על בני אדם. קורבנות הניסויים האלה מתו במוות אכזרי ביותר.  באופן מפתיע, שיטות חקירת השבויים היו מתונות: הכאות ועינויים נאסרו, וחוקרים שהפרו את הפקודות האלה נענשו, כמו בפיטורים. יתרה מזו. בניגוד לאוכלוסייה הסובייטית המקומית, לא סבלו השבויים מרעב.  מטרת היחס המתון התבררה באמצע שנות ה-50, כאשר  רבים מהשבויים, בשובם ליפן הצטרפו למפלגה הקומוניסטית או לארגונים אוהדים לבריה"מ. המחבר, בביקורו ביפן באמצע שנות ה-60, נתקל באדם ששהה כשבוי בבריה"מ (לא במחנה בו שירת), שטען כי הרוסים "כבשו את לבֵּנו באמצעות יחסם ההומאני לאויבים לשעבר" (עמ' 22).

 

ב-1950 קיבל צ'חונין דיפלומה של מומחה ליפן, כולל ידיעת השפות יפנית ואנגלית. הוא מצא עבודה במחלקה הבינלאומית של האיגודים המקצועיים של בריה"מ. בין היתר עבד כמתורגמן בשיחות עם משלחות זרות של איגודים מקצועיים שביקרו בבריה"מ ובהאזנה חשאית לשיחות של המשלחות הזרות בחדריהן במלון. תמלילי השיחות האלה היו מועברים לשירותי הביטחון הסובייטיים, והם השתמשו בהם כדי לאתר אישים המתאימים לגיוס כסוכנים. המחבר היה עֵד  כיצד מורֶה יפני גויס באי רצון בעקבות תמליל שיחות כזה, והוא ריחם עליו (עמ' 36). התפקיד החשוב ביותר באירוח משלחות של איגודים מקצועיים  זרים היה, כדברי המחבר, "לטמטם אותן" בניסיון לשכנען כי  בריה"מ היא גן עדן עבור הפועלים. לשם כך לא חסכו  השלטונות באמצעים: אנשי משלחות האיגודים הזרים התארחו במיטב בתי ההבראה בעיר הקיט סוצ'י (Sochi) וכובדו בקוויאר ויינות משובחים. אף על פי כן היו גם תקלות מביכות. לדוגמה, פעם משלחת זרה נכנסה לדירה רגילה, במקום לדירה שהוכנה לתצוגה, והדיירת בה התלוננה על רעב איום – אך המחבר תרגם את דבריה בצורה מסולפת (עמ' 38).

 

ב-1952 הזדמן לצ'חונין  לשמש מתורגמן בחלק מהשיחה שהתנהלה בין שר החוץ הסובייטי, אנדרי וישינסקי, לבין משלחת פרלמנטארית מיפן. וישינסקי היה אדם משכיל מאור ושפתו עשירה וקשה לתרגום, ולכן בשלב מסוים של השיחה התרגום הועבר למתורגמן בקיא  יותר, שבכל זאת העדיף מלכתחילה לא ליטול את התפקיד הזה על עצמו. המחבר מסביר את הפיכתו של וישינסקי למשרתו הנאמן של המשטר הסטליניסטי (שימש תובע במשפטי הראווה נגד המנהיגים הבולשביקים הוותיקים בשנות ה-30) בקרייריזם. כדי להרשים משלחות זרות בדבר מעמדם הרם  כביכול של האיגודים המקצועיים בבריה"מ, המשלחות האלה יחד עם מארחיהם מהאיגודים הסובייטיים, היו זוכות לפעמים לקיים פגישה קצרה עם בכירי ההנהגה במוסקבה  (מלנקוב, מולוטוב, בריה), כולל סטאלין עצמו. באותם המקרים הנדירים, בהם היה מוטל עליו לתרגם את דברי סטאלין – בדומה לעמיתיו במקצוע – חשש לחייו.  

 

סטאלין נחרת בזיכרונו  "כאדם לא גבוה, פניו אפורות עם סימני אבעבועות וידוֹ כפופה" (עמ' 44). הוא לא דמה כלל לדמותו בתמונות שהיו תלויות למכביר. באותה התקופה העריץ המחבר את סטאלין כגאון שאין שני לו, מלבד לנין. כיום הערכתו כלפי סטאלין שונה. מחד גיסא, כבר ב-1927 נוירולוג סובייטי (V.M. Bekhterov)  אבחן את סטאלין כפרנואיד (וזמן קצר לאחר מכן  הנוירולוג נפטר, כנראה מהרעלה.) ואכן סטאלין סבל מחשדנות מופרזת ומשיגעון גדלות והיה אחראי למאסרם ולהוצאתם להורג של מיליוני אנשים חפים מפשע. ואולם מאידך גיסא, הוא היה אדם מוכשר, הצטיין בזיכרון פנומנאלי ובקריאה מהירה. בספרייתו בקרמלין נמצאו עשרות אלפי ספרים, אשר בשוליהם רשם את הערותיו. הוא הפך את בריה"מ למעצמה והביס את האויב הנאצי. המחבר נוטה לחשוב כי בסיכומו של דבר פסק דינה של ההיסטוריה כלפיו יהיה חיובי, בדומה ליחסה כלפי איוון האיום ופטר הגדול, אשר גם ידיהם היו מגואלות בדם (עמ' 51-46).

 

צ'חונין  טוען על סמך תקופת עבודתו הארוכה כעיתונאי בחו"ל , תוך קשר עם סוכנים סובייטים, כי חטיפתם של אנשי ביון סובייטים  על ידי "סוכנות הביון המרכזית" (CIA), הייתה שיטה נפוצה. לדוגמה, [בסביבות 1953] הוטל על המחבר לתדרך סוכן של הק-ג-ב (Urii Rastvorov) לקראת צאתו ליפן, במטרה להרחיב את ההשפעה הסובייטית באיגודים המקצועיים בארץ זו. בשליחותו ביפן פעל האיש במסווה של מזכיר שני בשגרירות הסובייטית. לפי טענת האמריקאים [בסביבות 1954]  האיש ערק לארה"ב, אך לטענת המחבר האיש נחטף ואולץ לעבוד עבור האמריקאים (עמ' 61-57).

 

תקופת חרושצ'וב: כתָּב "איזבסטיה" ביפן

ב-1955  נלווה המחבר כמתורגמן למשלחת של האיגודים המקצועיים הסובייטיים שביקרה ביפן, בהתאם להזמנת האיגודים המקצועיים של ארץ זו. ב-1958, כחלק ממסע התעמולה הסובייטי לשיפור תדמיתה של בריה"מ בחו"ל, הוקם "איגוד חברות הידידות הסובייטיים" (SSOD), אשר שאף להקים חברות ידידות עם בריה"מ בכל אחת ממדינות העולם. לאחר הקמת  חברת ידידות בריה"מ-יפן, שימש בה המחבר "מזכיר אחראי" וארגן את כל פעילותה של החברה. לחברות הידידות היה גם תפקיד סמוי  שנעשה באמצעות הק-ג-ב – גיוס סוכנים.

 

"בסוף שנות ה-50" [אין תאריך מדויק]  תרגם המחבר בצורה מסולפת את תשובתה של נינה פטרובנה (Nina Petrovna), אשתו של  מנהיג בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב, לשאלה של משלחת נשים יפניות. המשלחת התעניינה במצב בריאותו של המנהיג הסובייטי, ועל כך אשתו השיבה בכנות: "אוי, אל תשאלו, רע, רע מאוד. בעבודה מתעייף מאוד, אינו מספיק דבר. נאלץ להביא לדאצ'ה [בית כפרי] ניירות סודיים ומנסה לעבוד עד לשעות המאוחרות...והעיניים כבר אינן רואות דבר. נזקק לבקש מהנכדים לקרוא את המסמכים בקול רם" (עמ' 39-38). כמובן, צ'חונין לא יכול היה לתרגם זאת באופן מילולי והסתפק בתרגום "חופשי" שלא חשף את מצב בריאותו של חרושצ'וב.  למחבר נותר תצלום בו הוא יושב על כיסאו של חרושצ'וב, בזמן שהאיש מקבל משלחת יפנית. בכך, לדעת המחבר, ניסה המנהיג הסובייטי להפגין ליפנים את אופיו הדמוקרטי (עמ' 268). צ'חונין מתייחס בחיוב למדיניות הדה-סטליניזציה של חרושצ'וב (עמ' 71-70).

 

ב-1961, ביוזמתו של אלכסי אדז'וביי ((Adzhubei, העורך הראשי של "איזבסטיה" (Izvestiia) [ביטאון הממשלה, אחד משני העיתונים הראשיים של בריה"מ] וחתנו של מנהיג בריה"מ דאז, חרושצ'וב,  התקבל  צ'חונין לעבוד בעיתון בתור כתב ביפן. בניגוד להשמצות שהוטחו כלפי אדז'וביי  בעקבות הדחתו של חרושצ'וב ב-1964 –   לדעת המחבר, אדז'וביי היה מארגן מוכשר ובאמצעות גיוס בעלי כישרונות לעיתונו, הצליח להפכו לעיתון מעניין, שתפוצתו עלתה אף על זו של "פרבדה" [ביטאון המפלגה הקומוניסטית, שנחשב לעיתון הראשי]. ביפן עבד המחבר במשך חמש שנים. פורמאלית הוא היה כתב עצמאי הכפוף למערכת העיתון במוסקבה. לאמִתו של דבר היה כפוף לשגריר בריה"מ ביפן, אשר ייצג את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, את הממשלה ואת שירותי הביטחון. בחלק מתקופת שירותו ביפן השגריר היה ניקולאי פדורנקו (Fedorenko), מומחה לסין (תרגם את סטאלין בשיחות עם מאו) ואינטלקטואל, שהקדיש את זמנו לכתיבה ועל כן לא היה לו פנאי לעסוק בכַתְָּבים. (בהמשך דרכו כיהן כשגריר בריה"מ באו"ם.)

 

כ-80% מאנשי השגרירות היו דיפלומטים לכאורה, אך לאמתו של דבר קצינים של הק-ג-ב ושל המודיעין הצבאי (GRU) (עמ' 84). שני שירותי הביון עסקו בריגול, גיוס סוכנים וריגול נגדי, כלומר מניעת עריקה. הרזידנטים  [ראשי התחנה בחו"ל] של הק-ג-ב בטוקיו היו אנשים מוכשרים ביותר. לאחד מהם, גיאורגי פוקרובסקי (G.P. Pokrovskii), היה אף האומץ ב-1972 – כאשר המחבר מפאת החשדות שהעלה נגדו הק-ג-ב נקרא לחזור מאוסטרליה – להעיד בכתב על מהימנותו. ב-1966 שלושה סוכנים של ה-סי-איי-אי ניסו לחטוף את פוקרובסקי ביפן ואחר כך לפברק את עריקתו. פוקרובסקי, בזכות תושייתו וכושרו הגופני, הצליח לחמוק מניסיון החטיפה, ובעזרת שני "דיפלומטים" מהשגרירות להשתלט על שלושת חוטפיו ולמסור אותם למשטרה היפנית. סוכני הסי-איי-אי שוחררו בזכות קשריה של וושינגטון עם טוקיו, אך חשיפת התקרית בעיתונות המקומית עוררה רגשות אנטי אמריקאים בציבור היפני, על כך שארה"ב אינה מכבדת את ריבונות ארצם (עמ' 92-87).

 

בין העיתונאים הסובייטים ביפן היו גם סוכנים מוסווים של שירותי הביטחון. המחבר לא היה כזה, אך בכל זאת מדי פעם מילא שליחויות חשאיות. לדוגמה, באמצע שנות ה-60 הוטל עליו להעביר כספים לאישיות בכירה במפלגה הקומוניסטית היפנית, כדי שאישיות זו תקים מפלגה קומוניסטית פרו-סובייטית. זאת כיוון שהמפלגה הקומוניסטית של יפן באותה תקופה נטתה אחר סין. הניסיון הבלתי מוצלח הזה לכונן מפלגה קומוניסטית מטעם בריה"מ הופסק סופית ב-1968, לאחר שינוי באוריינטציה של המפלגה הקומוניסטית היפנית ונרמול קשריה עם המפלגה הקומוניסטית הסובייטית (עמ' 95-92).

 

בתקופת שירותו ביפן, לפי בקשת אנסטס מיקויאן, סגן ראשון של ראש ממשלת בריה"מ, נפגש המחבר עם אילי הון יפנים, במיוחד בתחום מכשירי האלקטרוניקה (טלוויזיות, סטריאו), כדי ללמוד את סודות הצלחתה של יפן בתחום הזה. המשמעת במפעלים יפניים הייתה קפדנית ולא דמתה כלל למצב במפעלים סובייטיים. לדוגמה, כאשר מיקויאן ביקר במפעל יפני וניסה לתשאל עובדים, הם המשיכו לעבוד והיה צורך בהתערבות מְנהלם, כדי שיסכימו להפסקה זמנית להשיב לשאלותיו. לעומת זאת בבריה"מ היה מקובל  להפסיק את העבודה במפעל לשבועיים, כדי להכינו לביקורו של מיקויאן, וכמובן הביקור עצמו לווה בהפרעות בייצור.

 

לאחר הדחתו של חרושצ'וב, מיקויאן  שימש בין השנים 1965-1964 יושב ראש הסובייט העליון [נשיא] של  בריה"מ. לאחר שאולץ להתפטר ממשרה זו בגלל קרבתו בעבר לחרושצ'וב, באמצע שנות ה-70 היה מוזמן כאורח  לישיבות הסובייט העליון. כדי להסב תשומת לב לעצמו, בהפסקות שבין הישיבות, נהג  מיקויאן  לצאת למרכז האולם. אך הנציגים הרבים חלפו על פניו באדישות, ורק לבסוף, שלושה-ארבעה נציגים מאסיה התיכונה היו ניגשים אליו – ואז היו פניו זורחים מאושר (עמ' 311).

 

במהלך שירותו של צ'חונין ביפן אסרו עליו שלטונות בריה"מ לבקר במדינות אחרות. משכורתו הייתה גבוהה במונחים סובייטיים, כ-500 דולר בחודש, כולל זכות להשתמש במטבע זר שצבר בשובו למוסקבה. כתוצאה מכך, מצבו הכלכלי היה טוב יותר אף ממפורסמים  (celebrity)  סובייטים (עמ' 171). המחבר סיים את שירותו ביפן באופן פתאומי ב-1966. הוא הוחלף על ידי אדם בלתי מקצועי, אשר קיבל את התפקיד בזכות עבודתו של אביו במזכירוּת מנהיגה החדש של בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב.

 

תקופת ברז'נייב: עבודה  עבור טא"ס באוסטרליה ובהודו, והירתמות לתעמולה נגד מתנגדי המשטר הסובייטי   

בתקופת ברז'נייב, בניהם של אישים המקורבים לו  ולצמרת הקרמלין בכלל, זכו למשרות בחו"ל במחלקת הביון של הק-ג-ב. המוטיבציה של הבנים האלה לשרת  בביון  מחוץ לארצם נבעה לא רק מסיבות פטריוטיות-רומנטיות, אלא מרצון ליהנות ממנעמי החיים, כמו מצרכים שלא ניתן היה להשיגם אף בחנויות האקסקלוסיביות בבריה"מ. בני המיוחסים האלה לא נשלחו למשימות מסוכנות וזכו לקידום מהיר. כמו כן למודיעין החוץ של הק-ג-ב גויס אחוז מסוים של עובדים מקרב המנגנון של הקומסומול והמפלגה – ולא בהתאם לכישוריהם.  

 

 

לאחר שובו לבריה"מ זכה צ'חונין  במדליה עבור עבודתו ביפן ("אות דגל העמל האדום"), בדירה חדשה  אשר לפני צאתו ליפן אף לא חלם עליה; ובתפקיד חדש, סגן העורך במחלקת חדשות החוץ של העיתון איזבסטיה. התפקיד היה קשה וכרוך באחריות כבדה. רצונו לפרסם ספר על ארץ, עליה היו מעט ספרים פופולאריים באותו הזמן, הביא למעברו  לעבודה בסוכנות הידיעות של בריה"מ טא"ס (TASS). מנהל הסוכנות, ליאוניד זמיאטין (Zamiatin), הבטיח לשלוח אותו  לאוסטרליה, ואכן הוצב בבירת אוסטרליה, קנברה [אין תאריך].

 

בתקופת שירותו באוסטרליה – בדומה לתקופת שירותו ביפן – היה עליו לקיים קשר קבוע עם השגריר ורזידנט הק-ג-ב. [בסביבות 1970?] בתקופת המתיחות בגבולה של בריה"מ עם סין העממית, פנה למחבר יועץ מדיני של שגרירות טאיוואן באוסטרליה והציע להעביר לבריה"מ באופן סדיר חומר מודיעיני על ההערכוּת הצבאית   של סין הקומוניסטית בגבולה עם בריה"מ. האיש עמד בדיבורו, ובפגישה הבאה אכן מסר למחבר מפה מפורטת של בסיסיה הצבאיים של סין בקרבת הגבול הסובייטי, כמות טנקים והמטוסים בהם ועוד. דרך הרזידנט  הגיעו המסמכים האלה למוסקבה – אולם הפוליטביורו קיבל החלטה נכונה, לדעת המחבר, לנתק את הקשרים עם הנציג של טאיפיי (עמ' 206-205).

 

בסוף 1972 לאחר חופשה במוסקבה עמד המחבר לחזור לאוסטרליה, אך הדבר נאסר עליו. הוא אף הורד לדרגה של עובד זוטר. בעקבות שיחה עם מנהלו, זמיאטין, התברר לו כי לק-ג-ב התעוררו חשדות נגדו (עמ' 252). בעצתו של הגנרל  בק-ג-ב פוקרובסקי –  אותו כזכור הכיר צ'חונין בעת שירותו ביפן וכעת הוא עבד  במנגנון  המרכזי של הארגון במוסקבה – פנה המחבר במכתב אישי לראש הק-ג-ב, יורי אנדרופוב. בעקבות המכתב הוזמן צ'חונין לשיחה עם גנרל בכיר בק-ג-ב, אשר טען כי בהתאם למידע שהתקבל מסוכן סמוי של הארגון הפועל במרכז של הסי-איי-אי, שירות הביון האמריקאי מתכוון בשובו לאוסטרליה לחטוף אותו יחד עם אשתו וילדיו.  זאת במטרה להעבירם לארה"ב ולגייסם למטרות תעמולה אנטי סובייטית. לדברי הקצין, הק-ג-ב עשה טעות בכך שלא לקח בחשבון את ההשלכות השליליות בתחום התעסוקתי  שיחולו עליו, בגין האיסור לצאת לאוסטרליה. הגנרל טרח למסור את הגרסה הזו לזמיאטין ובעקבות זאת קיבל המחבר תפקיד ניהולי בכיר בטא"ס (עמ' 255-253). הוא היה אחראי על מידע של הסוכנות שהופץ בחו"ל. התפקיד היה קשה ואף מסוכן ודי היה בטעות דפוס תמימה, כדי לגרור פיטורים (עמ' 273).

 

למרות תפקידו הרם, בטא"ס עבד עם עיתונאים ש"נשרפו" לדבריו, ונאסר עליהם לצאת לחו"ל. תפקידם היה לפרסם מידע מגמתי ביותר, ובמצב בו כבר היית על תקן של חשוד, חייב היית למלא את המשימה, כדי לזכות באמון מחדש של המפלגה ושירותי הביטחון (עמ' 261). [מכאן אפשר להסיק על קיומו של הסבר, שונֶה מזה שהביא המחבר, להורדה הזמנית במעמדו ולהמשך האיסור לצאת לחו"ל. אצל הק-ג-ב התעוררו חשדות נגדו בדבר חוסר נאמנות, ורק לאחר שהוסרו חלקית, הוחזר לו מעמדו באופן חלקי.] 

 

נוסף לתפקיד התעמולתי, על חברי המערכת הוטל להכשיר אנשי ביון שנשלחו לחו"ל במסווה של כתבים. כמו כן  תפקידו היה להירתם למאבק נגד דיסידנטים [מתנגדי המשטר הסובייטי]. לצורך קבלת הוראות למשימה הזו, המחבר היה נפגש עם פיליפ  בובקוב (Filip Denisovich Bobkov). האיש היה נבון ונמרץ ולא חשש לקבל החלטות באופן עצמאי. בקריירה שלו הוא הגיע עד לסגן ראשון של ראש הק-ג-ב, שרד בתקופתם של גורבצ'וב וילצין, ובסוף שנות ה-90 החזיק בתפקיד בכיר בבנק בבעלותו של האוליגרך ולדימיר גוּסינסקי, ולא נפגע מנפילתו של מעסיקו והגירתו לישראל (עמ' 262). בהתאם להוראות של בובקוב, סוכנות הידיעות של בריה"מ  טענה כי הדיסידנט ולדימיר בוּקוֹבסקי  ניסה לארגן מאבק מזוין נגד המשטר הסובייטי; ואת מדען הגרעין אנדרי סחרוב האשימה  טא"ס בקריאה למערב להטיל פצצה  גרעינית על בריה"מ. עוד טענה טא"ס כי קרן הסיוע לאסירים פוליטיים בבריה"מ, אשר הוקמה על ידי הסופר הגולה אלכסנדר סולז'ניצין, ממומנת על ידי הסי-איי-אי [לגבי האשמה הזו המחבר נמנע מלנקוט עמדה, ואולי בצדק]. בתוך החומר החסוי של הק-ג-ב שהיה מגיע לידיו במסגרת עבודתו, נכללה רשימה מפורטת של אנשי הסגל הדיפלומטי בשגרירות צרפת במוסקבה, שעזרו לדיסידנטים, כמו בהעברת מכתבים לחו"ל. אף על פי כן, בריה"מ נמנעה מלנקוט בצעדים נגד הדיפלומטים האלה, כדי לא לפגוע בקשרים עם צרפת (עמ' 266).

 

בקונגרס ה-25 של המפלגה הקומוניסטית, שהתקיים ב-1976, צ'חונין היה עֵד לאירוע יוצא דופן. נשיא אקדמיית המדעים הסובייטית, אנטולי אלכסנדרוב, (A.P. Aleksandrov), באופן בלתי מתוכנן, הגיש מתנה יקרת ערך לברז'נייב,  ולאחר מכן בהרגישו כי ריצה אותו, הִרשה לעצמו לשאת נאום שונה לחלוטין מזה שאמור היה לשאת וחוּלק מבעוד מועד לכתבי טא"ס. אלכסנדרוב דיבר על הקשיים של המדענים והאקדמיה. בניגוד לכך, סוכנות הידיעות הרשמית טרחה בהמשך לפרסם את הנאום  שאמור היה לשאת, ובו תיאור ורוד של מצב המדע בבריה"מ (עמ' 271). עוד מגלה המחבר כי בעת נאומו של ברז'נייב בקונגרס ה-25 רבים מהנציגים לא הקשיבו לו: אחדים דיברו ביניהם, אחרים השתעלו, התעטשו או ישנו בגלוי (עמ' 348).

 

המנהל של טא"ס זמיאטין, הגה בפני ברז'נייב את הרעיון לחבר סדרה של "רבי מכר" אוטוביוגרפיים שיפורסמו בשמו של המנהיג הסובייטי,  אך ייכתבו לאמתו של דבר על ידי עיתונאים, חלקם מוכשרים למדי. לאחר שברז'נייב נתן אישור ראשוני לפרויקט, הוא רוכז בידי קונסטנטין צ'רננקו (Chernenko). בניגוד למובטח מצ'רננקו, אף אחד מהמחברים לא קיבל כסף עבור כתיבתו ושמותיהם לא הוזכרו בספרים בתור אסיסטנטים. בתמלוגים, כולל במטבע זר עבור "יצירותיו" שתורגמו, זכה ברז'נייב. עם זאת מנהלי הפרויקט קוּדמוּ. צ'רננקו נתמנה  לחבר מועמד ואחר כך חבר מלא בפוליטביורו. זמיאטין קיבל פרס לנין ובהמשך קודם למנהל מחלקה חדשה בוועד המרכזי של המפלגה – מחלקה למידע בינלאומי (עמ' 278-276). לא רק ברז'נייב לא ידע להתבטא כראוי, ללא ניירות שנהגו להכין עבורו. להפתעתו של צ'חונין, בעת עבודתו עם שר החוץ הוותיק של בריה"מ, אנדרי גרומיקו, נוכח לדעת כי האיש סבל מפגם דומה [אך לא באותה מידה] (עמ' 280).

 

בשנות ה-70 המחבר ישן 5-4 שעות ביממה, עבד בצורה אינטנסיבית ושכרו עלה על זה של שר. נוסף לעבודתו בטא"ס הוא כתב לעיתונים, פרסם ספרים ועשה סרטים תיעודיים. בין סרטיו: "ברז'נייב – יוצר החוקה הסובייטית".  הפגנת  נאמנותו החוזרת ונשנית למשטר וקשריו עם בכירים –  בכל אלה לא היה די כדי לבטל את המשך האיסור שחל עליו מצד  הק-ג-ב לצאת לחו"ל. [דבריו אלה מחזקים את השערתי, שהובאה לעיל, לפיה לא הורשה לצאת לחו"ל בגלל חשדות בנאמנותו – ולא בגלל תוכנית הסי-איי-אי לחטוף אותו.] כדי לבטל את איסור הזה, המחבר התקשר לסגן מנהל במחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי של המפלגה (Ivan Kovalenko), וזה טלפן לק-ג-ב – אך קיבל תשובות מתחמקות. צ'חונין גם פנה לחבר בנשיאות הסובייט העליון (Rasul Gamzatov), בעל קשרים לברז'נייב ואנדרופוב. האיש לא הצליח לקדם את עניינו ישירות, אך בזכותו הכיר צ'חונין את אחד ממזכיריו של ברז'נייב, סטניסלב קוזמין (Kuz'min). יום עבודתו של קוזמין נמשך כ-14 שעות ואפילו בעת שהיה בביתו, המזכיר הכללי עלול היה להתקשר אליו. עם זאת כוחו של קוזמין לקדם עניינים היה רב ובזכותו השיג אישור להפקת סרט תיעודי על אוסטרליה באורך של שעה ב-1977 – תקופה בה הנושא הזה היה זניח בסדר היום הסובייטי (עמ' 283-282). ואולם שוב הק-ג-ב אסר עליו לצאת לאוסטרליה, כדי לעבוד על הסרט.  לאחר הסירוב הזה, כעבור כחמש שנים מפנייתו האישית הראשונה לאנדרופוב, [בסוף 1977?] שוב פנה במכתב אישי לראש הק-ג-ב. הפעם התקבל על ידי סגנו של אנדרופוב וראש הריגול הנגדי (Grigorenko), אשר קבע: "האנשים שלנו [ק-ג-ב] עושים טעויות. אין לנו התנגדות לעבודתך בחוץ לארץ" (עמ' 289).

 

כעבור כחודש מונה צ'חונין למנהל סניף טא"ס בהודו, שם שירת בין השנים 1982-1978. בתקופת המנהל הקודם הסניף  היה נגוע בשכרוּת,   ונגע השכרות פשה גם   בקרב דיפלומטים ואנשי ק-ג-ב בהודו.  בקרב הקהילה הסובייטית בהודו היו גם תופעות של תצוגות סטריפטיז ואורגיות (עמ' 303-302).  לדעת המחבר, היו שתי סיבות להתנהגות הבלתי ממושמעת וחסרת האחריות הזו של נציגי בריה"מ בהודו. (1) שירות במדינה ידידותית. שירותי הביטחון של הודו – בניגוד לאלה של ארה"ב – לא היו להוטים לתפוס את הסובייטים בעבירות. (2) היחס הסלחני של המרכז, כולל ברז'נייב. מכל מקום, השגריר החדש והמוכשר, יולי וורונצוב  Vorontsov) (Ulii, שם קץ לשכרות. הוא עבד במסירות והיה מוכן לקבל את פני צ'חונין אף בשעות הלילה, כאשר ביקש להעביר לו חומר חסוי. תפקידו החשוב של המחבר היה להיפגש עם שרים בכירים, כדי לקבל את תגובותיהם ליוזמות השלום הרבות שנהג להעלות ברז'נייב. התגובות   שהשיג היו       מועברות לק-ג-ב  כחומר גלם מודיעיני, וגם אישית לברז'נייב,  אשר אהב מחמאות ומדליות.

 

בתחילת שירותו בהודו, בראשות ממשלתה עמד מורג'י דסאי (Moraji Desai). הוא ניצח בבחירות ב-1977 את  ראש ממשלתה הוותיקה של ארצו, אינדירה גנדי,  איתה היו לבריה"מ קשרים טובים. בריה"מ, מתוך רצון לשמור על מעמדה בהודו, מיהרה לחזר אחר ראש ממשלתה החדש. המחבר, כדי להשיג את תגובתו החיובית של דסאי לאחת מיוזמות השלום של ברז'נייב, טרח להחמיא לו על מראהו (האיש היה בן למעלה מ-80). ראש הממשלה, מצדו, לא רק שיבח את יוזמת השלום של ברז'נייב, אלא גם גילה לכתב הסובייטי את סוד בריאותו: הוא שותה כל יום, שתי כוסות של שֶתֶן עצמי לכל הפחות. דסאי גם מסר לצ'חונין חוברת שחיבר על ריפוי באמצעות שתן (עמ' 308).

 

ב-1980 אינדירה גנדי חזרה לשלטון ובהתאם למדיניותה של חיזוק הקשרים עם בריה"מ, הזמינה את ברז'נייב לבקר בהודו. בביקור, שנערך בדצמבר 1980, ניתן היה לראות בטלוויזיה הסובייטית רחובות מקושטים ואלפי אנשים שמחים שבאו לקבל את פני האורח רם המעלה – אך לא את שיירתו של ברז'נייב. הסיבה: הצילומים האלה נעשו מבעוד מועד – בעוד שיירתו של ברז'נייב, משיקולים ביטחוניים, עברה במסלול שונה, ללא רחובות מקושטים וללא קהל (עמ' 324).

 

אחת המשימות של צ'חונין הייתה לחבר דוחות אנליטיים בנושאים בעלי ערך מדיני-צבאי, עבור הצמרת הפוליטית והמודיעין של בריה"מ. בתחילת שנות ה-80, בתקופת הנוכחות הצבאית של בריה"מ באפגניסטן, מנכ"ל טא"ס, סרגי לוסב (S.A. Losev), הטיל עליו "לבדוק בחוגים פוליטיים את האפשרות  לערֵב את הודו בסכסוך מזוין עם פקיסטן". (עמ' 310). בדרך זו, לדברי המחבר, בריה"מ הייתה מעוניינת להקשות על פקיסטן להושיט סיוע למורדים האפגאנים, שנלחמו נגד הצבא הסובייטי באפגניסטן. המחבר ממשיך: להודו היה סכסוך מתמשך עם פקיסטן בשאלת קשמיר – אך היא לא נגררה להסלים אותו.

 

בגלל קרבתה הפוליטית של הודו לבריה"מ, תמכה ארה"ב, לדברי המחבר, בארגון טרוריסטי בדלני בקשמיר בשם "ג'מאעת אל-אסלאם". כבר בזמן שירותו של צ'חונין בהודו, אישיות אקדמית בכירה בקשמיר חזתה כי הטרור האסלאמי הזה יופנה כבומרנג נגד ארה"ב (כפי שאכן קרה בפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 וניסיונות פיגוע נוספים) (עמ' 338). המחבר נשלח על ידי טא"ס לקשמיר כדי לפרסם כתבות על פעילותו החתרנית של הסי-איי-אי בה, אך הוא ניצל את שהותו בקשמיר גם לרכישת מוצרי מותרות, בהם רהיטים עשויים מאגוזים. מחיר הרהיטים ומשלוחם למוסקבה היה שווה ערך למחירה של מכונית סובייטית יוקרתית  מדגם "ווֹלְגָה" (עמ' 337). המחבר זכה למדליות על שירותו בהודו.

 

לאחר סיום עבודתו בהודו, ב-1982 מונה צ'חונין ל"משקיף פוליטי" של טא"ס. היה זה תפקיד בכיר ביותר בתחום העיתונות  הטעון אישור של מחלקת התעמולה בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. נוסף לעבודתו הרגילה שכללה פרשנות למאורעות חשובים באסיה, הוא קיבל  משימה לחשוף את הפעילות החתרנית של הסי-איי-אי ושל כיתות נוצריות מחתרתיות בבריה"מ נגד המשטר הסובייטי, כדבריו. את המשימה הזו  ואת הוראותיו בכלל קיבל ממנהל מחלקת העיתונות של הוועד המרכזי,  ובמקביל קיבל הוראות מסגן מנכ"ל טא"ס, גנרל בק-ג-ב ויאצ'סלב קבורקוב (V.E. Kevorkov). צ'חונין מסביר את הסכמתו למלא את התפקיד הזה במספר סיבות: הליכה בתלם, אמונה במשטר הסובייטי, פטריוטיות רוסית והצורך לפרנס משפחה. [על אף הטון האפולוגטי של המחבר, הרי בהמשך הוא מביא "מידע" שנראה לפחות בחלקו מפוברק או מוגזם.]  

 

המחבר ארגן מסיבת עיתונאים עם אזרח סובייטי, שגויס על ידי הסי-איי-אי, התחרט והסגיר עצמו לק-ג-ב, אך שירות הביטחון הסובייטי הורה לו להעמיד פנים כממשיך בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי. הודות לכך, הצליח האיש לחשוף לא רק פעילות חתרנית, אלא גם פעולות ריגול וטרור – ממש פיצוץ אובייקטים שתכנן הסי-איי-אי לבצע באוקראינה. כמו כן, באמצעות הק-ג-ב נפגש המחבר עם האחראי להקצבות של  "קרן סולז'ניצין" (שנזכרה לעיל) בלנינגרד, שנעצר והביע חרטה על מעשיו. העציר סיפר כי חלק מהכספים בקרן הוקצו לקרימינלים ובהם רוצחים, ולמשתפי פעולה עם הנאצים. צ'חונין רוצה להאמין כי סולז'ניצין לא היה מעודכן שהקרן מסייעת לטיפוסים כאלה (עמ' 391). עוד יודע המחבר לספר כי בטשקנט היו בתי מסתור ובית דפוס של כת נוצרית ("אדוונטיסטים רפורמיים"), אשר דגלה ב"מאבק מזוין" נגד השלטון הסובייטי ומייסדיה שיתפו פעולה עם הנאצים (עמ' 382). המחבר מוסיף כי בעת שהותו בטשקנט, למד עד כמה מערכת המשפט באוזבקיסטן הייתה מושחתת בשנות ה-80. תפקידם של עורכי הדין התרכז בניהול משא ומתן עם השופט והתובע  בדבר סכום השוחד (עמ' 384).

 

תקופת גורבצ'וב: כתב טא"ס בתאילנד

ב-1985 נשלח צ'חונין בתור כתב טא"ס לתאילנד ושירת בה חמש שנים. הוא העדיף להישלח למדינה אירופאית, אך בחר לציית לבוס. בתחילה הערימו השלטונות התאילנדיים קשיים על עבודתו, והעיתונות המקומית טענה כי ברשותו קרן בסכום של 100 מיליון דולר המיועדת לסיוע למפלגה הקומוניסטית. זו הייתה האשמה חסרת יסוד (עמ' 428). הקשיים נעלמו כאשר בהמלצת משרד הפנים התאילנדי העסיק צ'חונין, בתור מתורגמן, רב סרן מהמשטרה המקומית. בתקופת ה"פרסטרויקה" חל שיפור כלפיו מצד שלטונות תאילנד. הם חדלו לראות בו מרגל בתחפושת של כתב, והוא אפילו הוזמן לתמרונים צבאיים משותפים בין תאילנד לארה"ב (עמ' 502).  

 

בראשית תקופת ה"פרסטרויקה" תמך צ'חונין  בניסיונו של מנהיגה האחרון של בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב, להקים סוציאליזם עם פנים אנושיות. צ'חונין  חזר מתאילנד למוסקבה ב-1991 והתגורר בה בעת הקשר נגד גורבצ'וב באוגוסט. המחבר העריך באותו הזמן כי גורלו של גורבצ'וב יהיה דומה לזה של חרושצ'וב ב-1964. לדעתו הקשר נכשל לא בגלל "גבורת מגֵני הבית הלבן", אלא מפאת אימפוטנטיות, חוסר נחישות וחוסר תכנון מצד מבצעי ההפיכה (עמ' 506). לאחר כישלון הקשר, בזמנו  שָמַח המחבר על שאין חזרה לאחור ואף צפה כי בריה"מ תצעד בדרך של שגשוג כלכלי נוסח המערב – ואולם המציאות הייתה שונה לחלוטין. ממרחק של זמן המחבר מזדהה עם ניסיון הקשר הכושל נגד גורבצ'וב באוגוסט  (עמ' 116). עוד טוען  כי היה על גורבצ'וב לפעול לפי המודל הסיני (עמ' 422) [כלומר קודם כל לעשות רפורמות בכלכלה]. בפרספקטיבה יחסו כלפי גורבצ'וב הפך לשלילי ביותר. צ'חונין מאשים את גורבצ'וב כי  למען מטרות אנוכיות החריב את "המחנה הסוציאליסטי" [הגוש הסובייטי] והפך את  בריה"מ ממעצמה שנייה בעולם למדינה הקרובה לארץ מתפתחת, ואת אזרחיה לעניים.  

 

התקופה  הפוסט-סובייטית: ילצין, פוטין ועסקים ברוסיה

לצ'חונין  דעה שלילית ביותר על  נשיאה הראשון של רוסיה, בוריס ילצין. הוא מאשים אותו, כי בדומה לגורבצ'וב,  למען מטרות אנוכיות פירק את בריה"מ ורושש את אזרחיה. עם זאת לזכותו של ילצין מציין כי העניק חופש למתוח ביקורת על השלטון כולל על הנשיא עצמו (עמ' 385).

 

בתחילת שנות ה-90, בשובו לרוסיה מתאילנד, החליט המחבר לפנות לעסקים. הניסיון הרב שצבר בעבודה בחוץ לארץ, אִפשר לו להתקבל לתפקידים בכירים בחברות רוסיות לסחר חוץ. אחת מהן בשם Inko, עסקה בסחר עם סינגפור ותאילנד. משכורתו אמורה הייתה להיות גבוהה, ללא שום פרופורציה בהשוואה לעבודתו בטא"ס. אך במהרה נתגלו נהליה העקלקלות של החברה בה עבד,  שאפיינו חברות אחרות ברוסיה הפוסט קומוניסטית. החברה רימתה את עובדיה בתשלום משכורות, את לקוחותיה, ואת המדינה –  בתשלום שוחד תמורת שחרור סחורות מהמכס. היה ברור לו כי סופה להיכשל.

 

בהמשך עבד צ'חונין בחברת תיירות, שלאמִתו של דבר עסקה במתן שירותים לקבוצות של אזרחים רוסים שיצאו לחו"ל (כמו לטורקיה), במטרה להבריח סחורות לארצם. תפקידו התמקד בניהול משא ומתן עם משטרת הגבולות ופקידי המכס  משני צדי הגבול  ושיחודם, ולצורך זה היה עליו להתלוות לקבוצות התיירים לאורך כל הדרך. בשנות ה-90 תיירים כאלה היו מותקפים מדי פעם על ידי אנשי מאפיה או היו נאלצים לשלם דמי חסות. מאידך גיסא, גם בקרב התיירים היו אנשי מאפיה שעסקו בסחיטת אנשי עסקים ואף בחיסולם. למחבר הזדמן לשוחח עם רוצח מקצועי, שביצע את חיסוליו לפי הזמנת הלקוח. האיש הודה כי לאחר מעשה הרצח הראשון ייסר אותו המצפון, אך בהמשך התרגל לעבודתו וחיסול אנשים הפך בשבילו כמו פגיעה במטרה במטווח (עמ' 520).

 

צ'חונין מרחיב את הדיבור על המציאות העגומה ברוסיה במישור הקרימינאלי.  רצח אנשי עסקים הפך לתופעה שכיחה בתקופת ילצין. רוב מעשי הרצח, שנעשים במקצועיות אינם מפוענחים; באותם המקרים שבהם הרוצח בכל זאת נתפס, הוא שומר על זכות השתיקה הן כדי להקל בעונשו (על רצח לפי הזמנה עונש הרבה יותר חמור מאשר על רצח רגיל) והן כדי לנצל סחבת בהליכים ואף לצאת לחופשי בזכות שולחיו פטרוניו. לפטרונים קשרים מושחתים עם רשויות החוק. השחיתות בקנה מידה רחב פשתה בכל הדרגים ברוסיה בהם חברי ה"דוּמָה" (הפרלמנט), ראשי ערים, מושלים ושרים  –  ולילצין ומשפחתו אף הוענקה חסינות מפני העמדה לדין (עמ' 523-520). רמת הפשיעה האלימה ברוסיה  –  המתבטאת במעשי רצח, שוד, פריצות לבתים או סתם הכאה ללא סיבה–  כה גבוהה, כך שהמחבר גם בתקופת כתיבת הספר, עת פרש לגמלאות, אינו נהנה מרגיעה.

 

בבחירות לנשיאות בשנת 2000 הצביע  צ'חונין בעד ולדימיר פוטין. בין מעלותיו מציין המחבר את היותו נמרץ, בעל כושר נאום  וכושר רטורי. הוא הציל את רוסיה מקריסה, הביא לשיפור במצבה הכלכלי-חברתי, חיזק צבאה ושיפר תדמיתה. רוסיה הפכה שוב למעצמה צבאית. המחבר משבח את פוטין על שנשאר נאמן לחוקה והחליט לא לכהן כנשיא תקופה שלישית. [הספר נחתם לדפוס בינואר 2007. בדיעבד התברר כי המחבר טעה.] לגבי פרשת האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי, צ'חונין, מאמין באמיתות האשמות נגדו ועל כן סבור כי העונש שקיבל ב-2005 (9-8 שנות מאסר) מגוחך ביחס לגודל פשעיו (עמ' 535).

 

במקביל לחיוב, המחבר מותח ביקורת על פוטין.   בעת שנעשו ניסיונות להציל את אנשי הצוות של הצוללת הרוסית "קוּרְסְק", ששקעה במצולות ים ברנץ באוגוסט 2000, פוטין רק באיחור רב מצא לנכון להפסיק את חופשתו ולחזור לקרמלין. על אף הבטחותיו החוזרות ונשנות להילחם בשחיתות, ממדי השחיתות נותרו מפלצתיים. היא מתבטאת בגניבות מקופת המדינה, שוחד והתחברות בין העולם הקרימינאלי למוסדות השלטון. כמו כן, מעמד האוליגרכים שנוצר בתקופת ילצין, ממשיך להוציא הון עתק לחוץ לארץ, במקום להשקיעו ברוסיה, כפי שמנסה לעודד פוטין. פוטין גם לא הצליח ליצור מעמד בינוני , כמשקל נגד לאוליגרכים, החיוני לשגשוגה של כל מדינה מפותחת. צ'חונין אף מעז לומר כי "הדג גם בתקופת פוטין, ממשיך להסריח מהראש" (עמ' 536).

 

השקפת עולמו של המחבר

השקפת עולמו של צ'חונין מורכבת. לדעתו, למשטר הסובייטי היו יתרונות והישגים, כמו חינוך ושירותי בריאות ללא תשלום; ניצחון אדיר במלחמת העולם השנייה והפיכתה של בריה"מ למעצמת על. בחלוף הזמן ניכרת נטייתו ליפות את המציאות הסובייטית ולהשחיר את המצב ברוסיה הפוסט קומוניסטית. בהתבטאויות אחדות, למחבר ממש דואב הלב על התמוטטות האידיאלים הקומוניסטיים והחלפת המצב הכלכלי-חברתי הסובייטי בחברה בה מיליוני עניים ורעבים ופשיעה חסרת תקדים במֵמדיה (עמ' 105). בבריה"מ ההנהגה הייתה מושחתת, אך היא דאגה לפיתוח הכלכלה ולרווחת התושבים, בעוד בתקופת ילצין  פיתוח הכלכלה הוזנח והשחיתות הפכה לפולחן.

 

עם זאת המחבר אינו מתעלם ממגרעות המשטר הסובייטי. במשטר הזה מרבית האוכלוסייה סבלה ממחסור חמור במוצרי יסוד בסיסיים.  לכן אין המחבר דוגל בחזרה לשיטה הכלכלית-חברתית שקרסה, וכמובן גם אינו תומך בשיטה שהחליפה אותה בתקופת ילצין בשנות ה-90. לנוכח בעיותיה הכלכליות של רוסיה הפוסט סובייטית, המחבר מתאר בהרחבה מודלים כלכליים מוצלחים בארצות בהן שירת, שארצו יכולה ללמוד מהם, כמו  מודל התעשייה היפנית של שנות -60, החקלאות באוסטרליה בשנות ה-70; וצמיחתה הכלכלית המהירה של תאילנד בשנות ה-80. 

 

אף על פי כן, בגלל העוינות ההיסטורית רבת השנים בין ארצו לארה"ב והמערב בכלל, תרומתו האישית הארוכה  בטיפוח השנאה לארה"ב בתקופה הסובייטית בתור אחד השופרות של התעמולה האנטי אמריקאית, וחידושה ההדרגתי של העוינות הרוסית-מערבית בתקופה הפוסט סובייטית במיוחד בעידן פוטין –  בגלל כל אלה נותרה במחבר, בתור פטריוט רוסי, שנאה כלפי ארה"ב כאויבתה ושוחרת רעתה של רוסיה. הוא מצר על נטישת ילדיהם של מנהיגים סובייטים את ארצם: עריקתה של בתו של סטאלין, סווטלנה לארה"ב; ולאחר התמוטטותה של בריה"מ לארה"ב היגרו בנו של חרושצ'וב, סרגי,  ונכדתו של יורי אנדרופוב, טניה (עמ' 410).

 

בניגוד לילדי מנהיגים סובייטים שהיגרו למערב, המחבר – על אף היותו רחוק מלהיות ציוני או פרו-ישראלי, כדבריו – מוצא לנכון בתור דוגמה לפטריוטיות  לרוסיה  להביא סיפורו של יהודי רוסי בשם מארק נייפלד ( (M.S. Neyfeld.  למרות  שאביו הוצא להורג על לא עוול בכפו ב-1937, גם לאחר התמוטטותה של בריה"מ לא ניצל האיש את האפשרויות המפתות שהוצעו לו  במערב בתחומו המקצועי, כמהנדס מכונות, ונותר ברוסיה (עמ' 418-412). המחבר שולל מכל וכל את האנטישמיות.   

 

ואולם, גם בתו של צ'חונין, נטשה (Natasha),  בעת כתיבת הספר, התגוררה בארה"ב והחזיקה באזרחות רוסית ואמריקאית. המחבר גאה מאוד בשני ילדיה של בתו העושים חיל בלימודיהם בארה"ב, שולטים היטב ברוסית ובאנגלית ולומדים ספרדית ויפנית. הנכדה נטשה (על שם אימה) אף זכתה לתעודת הוקרה מיוחדת על הישגיה   האקדמיים, חתוּמה   על ידי       הנשיא ג'ורג' בוש הבן (עמ' 510-509). בהסתמך על מידע מבִתו, למחבר הערכה רבה כלפי השיטה האמריקאית, בה, לדבריו, התקדמותו של אדם נקבעת בהתאם לכישוריו ולא קשריו.

 

 כנראה גם לאור הנסיבות האישיות האלה, בתקופת צאתו לפנסיה דחה צ'חונין הצעה של שרות הביטחון הפדראלי (FSB) הרוסי, יורש הק-ג-ב, לרתום את עצמו למסע תעמולה אנטי אמריקאי, כפי שעשה בתקופה הסובייטית (עמ' 10-8). לדעת המחבר, כמובן אין על רוסיה להפוך לגרורה אמריקאית, אך עליה לעמוד על האינטרסים שלה מול וושינגטון בריאליזם פוליטי ובצורה שקולה.

 

מסקנתו מכל השיקולים האלה כי רוסיה, בתור מדינה חצי אירופאית וחצי אסיאתית, אינה מתאימה לאימוץ המודל המערבי. עם זאת עליה להשתדל לאמץ את המודל הסוציאל דמוקרטי של  מערב אירופה, רצוי הדגם הסקנדינבי, המנסה לשלב בין קפיטליזם לצדק חברתי (עמ' 524).

 

עוד ראוי לציין כי בהשפעת שהותו הארוכה בהודו ובתאילנד, צ'חונין השתכנע בנכונותן של אמונות, שניתן לדעתי, להגדירן כמיסטיות או אף טפלות. הוא מאמין בגלגול נשמות וטוען כי הנושא הוכח באופן מדעי (עמ' 363-361); וגם ב"אסטרולוגיה מדעית" (להבדיל מאסטרולוגיה פופולארית המתפרסמת בעיתונות בצורת הורוסקופים), הנעזרת באסטרונומיה ובמתמטיקה. כמו כן על סמך ניסיון אישי נוכח לדעת, כי בצדק הזהירוהו התאילנדים,  כי צב בבית מביא מזל רע.

 

הערות ביקורתיות

סיפורו האישי של המחבר חושף את כוחו הרב של הק-ג-ב בנושאי פנים  בשנות ה-70, עת בראשו עמד אנדרופוב.  התערבותם של בכירים  במנגנון הוועד המרכזי של המפלגה ואף במנגנון של ברז'נייב לא הייתה בכוחה לבטל את האיסור שהטיל עליו הק-ג-ב לצאת לחוץ לארץ. מסיפור ששמע צ'חונין מעמית  באיזבסטיה (Leniia Shinkarev) אפשר להסיק על כוחו הרב של אנדרופוב בסוף עידן ברז'נייב  גם בעיצוב מדיניות החוץ בכלל והפלישה לאפגניסטן במיוחד. לפי גרסתו של העיתונאי העמית, עוזרו של ברז'נייב, אנדרי אלכסנדרוב-אגנטוב (Alexandrov-Agentov), לאחר שקיבל בקשה נוספת מִני רבות  ממנהיג אפגניסטן, חפיזולה אמין Hafizullah Amin)), לשלוח לארצו כוחות סובייטיים לסייע במלחמה נגד המורדים, פנה לאנדרופוב [ולא לברז'נייב!] בשאלה, כיצד להשיב. תשובתו של אנדרופוב הייתה כי החל מהבוקר בראש השלטון באפגניסטן נמצא בברק כרמל (Babrak Karmal), והכוחות הסובייטיים כבר נמצאים בבירת אפגניסטן, כבול. [בפלישתה לאפגניסטן בסוף דצמבר 1979 בריה"מ חיסלה את שליטה הקודם, אמין, והושיבה במקומו את כרמל.]  הסיפור העיתונאי הזה מחזק את גרסותיהם של מקורות נוספים בדבר תפקידו המרכזי של אנדרופוב  בפלישה לאפגניסטן. (כמו זיכרונותיו של חבר בפוליטביורו בתקופת ברז'נייב, ויקטור גרישין [Grishin] ; וביוגרפיה של ההיסטוריון רוי מדבדב   [Roy Medvedev]  על אנדרופוב.)  

 

ראויה לתשומת לב העובדה שצ'חונין, הן בעבודתו בחוץ לארץ והן בעבודתו בבריה"מ פעל לא רק לפי הנחיות המפלגה, אלא גם הק-ג-ב. הספר מדגים את הקשר ההדוק בין עיתונאים לעולם המודיעין בעידן הסובייטי.

 

כללית אין בספרו של צ'חונין גילויים מלבד סיפורים פיקנטיים בתחומים  שוליים בהיסטוריה הסובייטית. עם זאת ראוי להזכיר שניים מסיפוריו: את מעורבותו האישית בניסיונה של בריה"מ להקים ביפן מפלגה קומוניסטית פרו סובייטית באמצע שנות ה-60, כאשר המפלגה הזו נטתה אחר סין; ואת תחכומו של נשיא אקדמיית המדעים הסובייטית, אלכסנדרוב, בקונגרס ה-25 של המפלגה הקומוניסטית ב-1976.

 

לפנינו זיכרונות של  אדם שהשתייך למעמד הבינוני הגבוה של הממסד הסובייטי והספר שופך אור על אורח החיים והעולם הפנימי של פרט מן המעמד הזה. צ'חונין  הגיע למעמדו בזכות כישוריו ושאפתנותו, וכמובן הליכתו  בתלם. האיש נולד בתוך השיטה הסובייטית והמשיך לתפקד בה בקונפורמיזם – למרות שלאורך כל דרכו, כנראה במידה הולכת וגדלה, היה מודע לפער העצום בין תדמיתו האידיאולוגית של המשטר לבין המציאות. הוא הצדיק את התנהגותו באמונה מסוימת במשטר, פטריוטיזם  ואמביציות אישיות. מחלק מאמונותיו  והערכותיו הישנות הוא מסרב להיפרד לגמרי גם בעת כתיבת הספר. לדוגמה, הוא מוצא לנכון להאשים את הסי-איי-אי בניסיון לחטוף לא רק אותו, אלא גם את אשתו וילדיו הקטנים – למרות שמתוך קריאת ספרו טענה זו נראית מפוקפקת, במיוחד החלק הקשור לחטיפת בני משפחתו.  זאת כיוון שהמחבר בעצמו במקומות רבים בספרו מייחס את האיסור הממושך על צאתו לחוץ לארץ לחשדות שהתעוררו נגדו מצד שירותי הביטחון, חשדות שטבעם לא נודע לו.

 

בתור אדם ששהה מחוץ לארצו תקופה ארוכה, הכיר  צ'חונין יותר טוב מבני מעמדו את מגרעות השיטה הקומוניסטית –  במיוחד, לדעתו, בתחום הכלכלי. לכן הוא אינו דוגל בחזרה לשיטה הסובייטית, אלא מטיף לרוסיה הפוסט קומוניסטית לנסות לאמץ מודלים כלכליים מערביים מוצלחים. אף על פי כן נותרה בו חשדנות ועוינות כלפי ארה"ב. ייתכן שמהסיבה הזו מתעלם המחבר כי מסעו של פוטין כוון נגד אוליגרכים שדגלו באימוץ שיטות ממשל ליברליות מערביות, כמו חודורקובסקי, וכי מסע זה שיקף את נטיותיו הדיקטטוריות של פוטין.