Bush, George W. Decision Points (UK: Virgin Books, 2011)
בוש, ג'ורג'. נקודות החלטה, 497 עמ' כולל מפתח שמות [סיכום ספר]
אוטוביוגרפיה של ג'ורג' בוש הבןGeorge Walker Bush) ), נשיא ארה"ב בין השנים 2009-2001. הספר מתמקד בתקופת הנשיאות ודן בה בצורה מסודרת לפי נושאים. זוהי אפולוגטיקה על מדיניותו של בוש, אין בה חידושים, אך היא כתובה בצורה מעניינת, תוך שילוב סיפורים אישיים. בסיכום שלי התרכזתי במדיניות החוץ של הנשיא ובמיוחד בהתערבות הצבאית באפגניסטן בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, פלישה לעיראק ב-2003 והשלכותיה, ובמדיניות בסכסוך הישראלי-ערבי. הסיכום משקף את עמדת המחבר, בעוד את דעתי, אני מביע או בסוגריים מרובעים, או במשפטים שמציינים זאת במפורש, ובפרק ביקורתי על מדיניותו של בוש באפגניסטן ובעיראק בסוף הסיכום.
חייו עד לבחירתו לנשיא
בוש הבן נולד ב-1946 במדינת קונטיקט, אך בגיל צעיר עברה משפחתו לטקסס. כמו אביו בזמנו, הנושא שם פרטי ומשפחה זהים, ג'ורג' בוש (George H. W. Bush), בוש הבן למד באוניברסיטת ייל (Yale) בין השנים 1968-1964. בוש מציין, כי נדרש ממנו מאמץ גדול כדי לעמוד בהצלחה בסטנדרטים הגבוהים של המוסד היוקרתי הזה. מ-1968 עד סביבות 1973 שירת במשמר הלאומי האווירי של טקסס (Texas Air National Guard). בוש רומז, כי הצליח להתקבל לקורס טיסה בזכות קשריו של אביו, שהיה טייס קרבי במלחמת העולם השנייה. הקורס נמשך כשנה וחצי, ובדומה ללימודים באוניברסיטה, נזקק המחבר למאמץ מיוחד כדי לסיימו בהצלחה. בוש טוען, כי לא הייתה בכוונתו להתחמק מחובת השירות הצבאי, במיוחד לנוכח עברו הקרבי ההרואי של אביו, ואף מודה כי שירותו כטייס במשמר הלאומי היה "כאין וכאפס" בהשוואה לשירות בווייטנאם (עמ' 19-16). ואולם הוא אינו מודה כלל כי מסלול השירות במשמר הלאומי היה דרך חוקית – שבחרו בתקופת מלחמת וייטנאם אמריקאים רבים מבני המעמד הגבוה בעל הקשרים –כדי להתחמק מלהישלח לשדה הקטל בווייטנאם.
ב-1975 סיים בוש תואר שני במנהל עסקים ב-Harvard Business School. שנה לאחר מכן פנה לעסקים בתחום הנפט, אך חייו המשיכו להיות בלתי יציבים. הוא סבל מאלכוהוליזם ופעם אף נתפס נוהג בשכרות. ב-1977 החליט שהגיע הזמן להתמסד, למזלו באותה שנה פגש את לורה וולש Welch) (Laura, התאהב בה ממבט ראשון ונשא אותה לאישה כעבור כשלושה חודשים. הזוג התקשה להביא ילדים וכבר החל בהליך אימוץ שהופסק בעקבות הבשורה על הריון. ב-1981 לזוג נולדו שתי בנות תאומות, ובוש מתאר את לידתן כאירוע המרגש ביותר בחייו.
לדברי המחבר, הוא לא התכוון להיות נשיא, כי לוּ חשב על כך, חייו המוקדמים היו שונים. במשתמע, במקרה כזה חייו היו ממושמעים, אולי היה מתחתן בגיל צעיר כמו אביו, ובוודאי לא היה מדרדר לאלכוהוליזם. עם זאת היה לו רקע להיכנס לפוליטיקה. כבר בלימודיו התיכוניים וביתר שאת באוניברסיטה התעניין מאוד בהיסטוריה; וסבו מצד האב היה סנאטור. בוש הבן בשנות ה-20 לחייו עזר למסעי בחירות של מועמדים אחרים, בהם אביו, שהתמודד פעמיים מטעם הרפובליקאים על מקום בסנאט ונכשל. ב-1978 בוש ניסה לראשונה בעצמו להיבחר לקונגרס מטעם טקסס, אך נכשל מול מועמד דמוקרטי שנחשב בעל סיכויים עדיפים ביותר. ב-1979 בוש עזר למסע הבחירות של אביו בהתמודדות על תפקיד מועמד לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקאית מול רונלד רייגן. המרוץ הסתיים ב-1980 בניצחונו של רייגן, שמינה את בוש האב לסגנו. בינואר 1981 נכח בוש הבן בטקס השבעת הנשיא רייגן וסגן הנשיא בוש האב, כאשר בזמן הזה עדיין לא העלה על הדעת כי כעבור 20 שנה הוא בעצמו יהיה נשיא.
החל מ-1985 חלה תפנית בחייו, בעקבות פגישותיו עם מטיף דתי ידוע , בילי גרהם (Billy Graham). בוש בהדרגה נעשה נוצרי מאמין המייחס חשיבות לרוחניות. עם זאת המחבר רואה את עצמו כאדם רציונאלי, שמודע לכך כי האמונה היא בחירה שאינה ניתנת לביסוס מושלם על הגיון. אמונתו הדתית עזרה לו להתגבר על בעיית האלכוהוליזם ומ-1986 הוא חדל לשתות משקאות אלכוהוליים. ב-1987 נרתם בוש למסע הבחירות לנשיאות של אביו, שנבחר למשרה הרמה ב-1988. בוש הבן לא התכוון להזדנב אחר אביו הנשיא, כי אם חזר לטקסס, וב-1989 קנה בשותפות קבוצת בייסבול בשם Texas Rangers. ביוזמתו הוחל לבנות עבור קבוצתו אצטדיון חדש, שנפתח ב-1994. ב-1998 הוא מכר את חלקו ב"ראנג'רס" וקנה חווה רחבת היקף בקרופורד (Crawford), טקסס.
ב-1992 בוש שוב נרתם למסע הבחירות של אביו לנשיאות, הפעם לכהונה שנייה מול ביל קלינטון. בוש יעץ לאביו להחליף את סגנו, דן קוואל (Dan Quayle) [שסבל מתדמית מעוררת גיחוך], במזכיר ההגנה בתקופת המלחמה המוצלחת לשחרור כוויית מהכיבוש העיראקי ב-1991, דיק (ריצ'רד) צ'ייני (Dick Cheney). אביו לא קיבל את עצתו פן המהלך יתפרש כצעד של ייאוש, מה עוד שיפגע בקוואל. בדיעבד סבור בוש, כי גם אם אביו היה מקבל את עצתו, הדבר כנראה לא היה מונע את הפסדו (עמ' 49). בין הסיבות להפסד של אביו, לפי בוש הבן, אי קיום הבטחתו לפני הבחירות לא להעלות מסים והמצב הכלכלי בכללותו; ופער הגילאים בין אביו למתחרהו קלינטון. קלינטון ובוש הבן נולדו באותה שנה.
ההפסד של האב ב-1992 ופרישתו למעשה מן החיים הפוליטיים, מחד גיסא ומטבע הדברים תסכל את בוש הבן, אך מאידך גיסא עורר בו את הרצון להיכנס לפוליטיקה. כעת הרגיש עצמו חופשי ועצמאי, ולא כבן הפועל בחסות אביו, אשר הצלחתו, אם תבוא, תזדקף לאפוטרופסות של האב. בדומה לכך, כעת לא היה צריך לחשוש כי במקרה של כישלון, יפגע הדבר במעמדו של אביו. כמו כן כעת יכול היה לפתח מדיניות משלו, בלי להרגיש צורך להגן על מדיניות אביו. בוש ממשיך וטוען, כי כנראה מאותן הסיבות ב-1993, כאשר הוא החליט להתמודד על תפקיד מושל טקסס, אחיו ג'ב (Jeb) שקל להתמודד על תפקיד מושל פלורידה. זאת ועוד. לדברי בוש, לוּ אביו היה מנצח ב-1992 "כמעט בוודאות" הוא לא היה מתמודד על משרת הנשיא בסוף שנות ה-90 (עמ' 51). בוש מציין, כי הוא המשיך לצבור כלים כדי להיכנס לפוליטיקה, כמו ניסיון פוליטי, ניסיון ניהול וכושר נאום – כלים שרכש הן בהשתתפותו במסעי הבחירות של אביו והן בניהולו את קבוצת "טקסס ראנג'רס". במעין המשך להתעניינותו בהיסטוריה בצעירותו, בתור אדם בוגר קרא באינטנסיביות רבה ספרי היסטוריה (עמ' 52), ומכאן משתמעת גם התעניינותו בפוליטיקה ורצון לעשות היסטוריה בעצמו. להערכתי, היו לבוש עוד תכונות חשובות שהכשירו אותו להתמודד על תפקיד הנשיא. משמעת עצמית וכוח רצון עז, שבאו לידי ביטוי ביכולתו להיגמל מאלכוהוליזם, ובסיום בהצלחה של לימודים באוניברסיטה יוקרתית וקורס טיס; וכושר לרוץ למרחקים ארוכים תרתי משמע – בינואר 1993 הוא סיים בהצלחה השתתפות בריצת מרתון של טקסס (עמ' 50).
ב-1994 בוש כנגד כל הסיכויים (גם אימו לא האמינה בניצחונו) התמודד על משרת מושל טקסס מול המושלת, אן ריצ'רדס (Ann Richards), וניצח. הוא נכנס לתפקידו בינואר 1995 וב-1998 נבחר לכהונה שנייה ברוב גדול. בתקופת כהונתו הראשונה הוא הגשים, לדבריו, את הבטחותיו לבצע רפורמות בתחומים הבאים: מערכת החינוך, מאבק בפשיעת נוער, עזרה סוציאלית ודיני נזיקין (tort reform). [הטענה הכללית נגד הרפורמה בחוקי נזיקין, שהיא משרתת את התאגידים הגדולים.] כבר במהלך 1998 שקל בוש להתמודד על תפקיד הנשיא ב-2000, ביוני 1999 הודיע על כך רשמית, וב-2000 צירף למסע הבחירות את דיק צ'ייני, כמועמד לסגן הנשיא. (לפי גרסת בוש, היותה של בתו של צ'ייני לסבית, לא גרמה לו כלל להסס לגבי המינוי.) כזכור, בוש הבן העריך את האיש ויעץ לאביו למנותו כמועמד לסגן נשיא. בוש התייחס בהערכה רבה לניסיונו של צ'ייני כחבר קונגרס ותיק וכמזכיר ההגנה. גם בפרספקטיבה של זמן, בוש רואה בבחירתו בצ'ייני כמוצלחת, במיוחד לנוכח תִפקוּדו כסגנו במאורעות ה-11 בספטמבר 2001. עוד מציין בוש הבן, כי אביו תמך בבחירתו בצ'ייני לסגנו, וכי במסע הבחירות לנשיאות והעימותים הטלוויזיוניים, הוא פעל תוך הפקת לקחים מהתנהלותו של אביו, והשתדל לא לחזור על טעויותיו.
היבחרותו לנשיא ואנשי ממשלו
בערב יום הבחירות, ב-7 בנובמבר 2000, לנוכח תוצאות הסקרים, חשב בוש שהפסיד והשלים עם הפסדו. למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות המצב התהפך, כיוון שהתברר כי בניגוד לתחזית הקודמת, דווקא הוא ניצח במדינת פלורידה, ויריבו, סגנו של הנשיא ביל קלינטון, אל גור
(Al Gore), הזדרז לברכו. ואולם, כעבור שעה, יתרונו של בוש בפלורידה הפך למזערי, וגור בשיחת טלפון נוספת, ביטל הודאתו בתבוסה. בהמשך נערך מאבק משפטי באמצעות עורכי דין על תוצאות הבחירות בפלורידה. בתקופת ההמתנה להכרעה המשפטית שהה בוש בחוותו ב"קרופורד", עסק בעבודות פיזיות ובספורט וכמעט ולא צפה בטלוויזיה, וזאת כדי להימנע ממתח מיותר ולהגיע לנשיאות במלוא הכושר, אם ייבחר. ב-12 בדצמבר פסק בית המשפט העליון של ארה"ב, בהפרש של קול, כי לא תיערך ספירת קולות מחודשת במדינת פלורידה, וכי התוצאה הקודמת, לפיה זכה בוש במדינה זו בהפרש של כ-500 קולות תעמוד בעינה. בהקשר להיבחרותו לנשיאות בפעם השנייה, בוש מודה בקצרה, כי תוצאות הבחירות ב-2000 היו שנויות במחלוקת (עמ' 395). בהיבחרותו לנשיאות שנית ב-2004, מול יריבו הדמוקרטי ג'ון קארי (John Kerry), ניצחונו היה משכנע.
אנשי ממשלו המרכזיים של בוש בתקופת כהונתו הראשונה כנשיא, מינואר 2001 עד ינואר 2005, היו אנדי קארד (Andy Card), ראש הצוות בבית הלבן, שכיהן כסגן ראש הצוות בתקופת נשיאותו של אביו; קונדוליזה רייס (Condoleezza Rice), היועצת לביטחון לאומי, אשר שימשה כיועצת לענייני בריה"מ ב"מועצה לביטחון לאומי" של אביו; קולין פאוול (Colin Powell), מזכיר המדינה, אותו פגש לראשונה בקמפ-דייוויד, בתקופת נשיאותו של אביו, עת כיהן כרמטכ"ל; ודון ראמספלד (Don Rumsfeld), מזכיר ההגנה. רמספלד היה שר ההגנה עוד בתקופת הנשיא ג'ראלד פורד, ובוש הבן התרשם מן הרפורמות בצבא להם הטיף, בהן הפיכתו לקל ונייד יותר, ופיתוח מערכות הגנה נגד טילים להגנה מפני מדינות "סוררות", כמו צפון קוריאה ואיראן. רייס וצ'ייני המליצו על מינויו. מתקופת נשיאותו של קלינטון, החליט בוש להשאיר בתפקידו את ג'ורג' טנט (Tenet), ראש סוכנות הביון המרכזית ה-CIA. מכאן אפשר לומר, כי רוב האישים המרכזיים בממשלו הראשון – צ'ייני, קארד, רייס ופאוול – כבר כיהנו בתפקידי מפתח בתקופת נשיאותו של אביו ובעצם נבחרו לכהן שוב בהשפעה זו או אחרת של אביו. הדבר בלט במיוחד ביחס לרייס. בוש האב עשה היכרות בינה לבין בנו כבר ב-1998, הקשר בין השניים התפתח, בוש הבן חש כלפיה אמפטיה, התרשם מתבונתה ועוד ב-1999 החליט לצרפה לצוותו בבית הלבן, אם ייבחר. [לפי גרסתה של רייס, בוש האב יזם את ההיכרות בינה לבין בנו באוגוסט 1998, כדי שתעזור לו ללמוד את נושא מדיניות החוץ – תחום שנחשב ל"עקב אכילס" אצלו – לקראת כוונתו לרוץ לנשיאות בבחירות ב-2000.
(London: Simon and Schuster, 2011) pp. 1-8] Rice, Condoleezza. No Higher Honor
בתקופת כהונתו השנייה כנשיא בין השנים 2009-2005, מינה בוש את רייס למזכירת המדינה, במקומו של פאוול. פאוול חלק על בוש בנושא המדיניות כלפי עיראק, בעוד רייס הייתה קרובה בהשקפת עולמה לנשיא. בממשלו השני ביצע בוש שני חילופים נוספים, שניהם באי רצון כיוון שהעריך וחש אהדה כלפי האישים שפיטר. ב-2006 ראמספלד [חלקית בהשפעת דעת הקהל] הוחלף ברוברט גייטס (Robert Gates), שהיה ראש ה-סי.איי.אי בתקופת נשיאותו של אביו; וקארד הוחלף בג'וש בולטן (Josh Bolten), מפאת אחריותו לחוסר ארגון יעיל.
פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 והמאבק נגד הטרור בתחום הפנים
ב-11 בספטמבר 2001 בבוקר, בזמן סיורו של בוש בבית ספר בפלורידה, קונדוליזה רייס מסרה לו כי מטוס נוסעים התנגש במגדל התאומים בניו יורק. הנשיא סבר כי זוהי תאונה, אולי כתוצאה מהתקף לב של הטייס. לאחר מכן, אנדי קארד שהיה לצדו, לחש באוזנו כי מטוס נוסעים שני התנגש במגדל התאומים השני, וכי ארה"ב הותקפה. מקור ההתקפה לא היה ברור. הנשיא החליט לא לצאת במהירות ל"חדר מצב" מאולתר שהוקם מבעוד מועד בבית הספר, וזאת כדי לא להפחיד את התלמידים בכיתה ב' שבתוכה ישב, וגם כדי לא ליצור בהלה בציבור האמריקאי. הוא יצא מהכיתה כעבור כ-7 דקות. כעת היה כבר ברור לו כי זו מתקפת טרור. בעת הנסיעה במכונית בדרך למטוסו, קיבל בוש הודעה מרייס, כי מטוס שלישי התרסק לתוך בניין משרד ההגנה, הפנטגון. אחר כך, בטיסתו במטוס הנשיאותי, שוחח בוש עם צ'ייני, שנמצא היה במרכז מִבְצעי החירום שמתחת לבית הלבן. באותה השיחה הודיע בוש לצ'ייני על ההחלטה שקיבל והיא: אם מטוס נוסעים נוסף לא יציית לפקודה לנחות, יש להפילו. השיקול מאחורי ההחלטה הקשה הזו היה, כי פגיעה בנוסעים חפים מפשע שבתוך המטוס, בסיכומו של דבר תציל הרבה יותר אנשים על הקרקע, שבהם כוון לפגוע המטוס החטוף. בהמשך הטיסה מסר צ'ייני לבוש כי מטוס חשוד מתקדם לכיוון וושינגטון, ובוש, לבקשתו של צ'ייני, אישר מחדש את פקודתו הקודמת. בוש קיווה כי לא יצטרכו לבצע את הפקודה האיומה, ואכן לאחר מכן התברר כי לא היה צורך בכך (עמ' 130-129).
מסיבות ביטחוניות, בעצת יועציו, לא חזר בוש מפלורידה לוושינגטון, אלא נחת בבסיס של חיל האוויר בלואיזיאנה. בעת הטיסה, מפאת ליקויים טכניים, התקשורת עם הבית הלבן הייתה מקוטעת. באותה הטיסה בוש גם קיבל שפע של ידיעות מחרידות, שבדיעבד התבררו ככוזבות, בהן על אובייקט הטס במהירות גבוהה לעבר חוותו שבטקסס (עמ' 131). אחרי הנחיתה בלואיזיאנה, שוב בעצת יועציו, עדיין לא המשיך בוש לוושינגטון, אלא הגיע למפקדה האסטרטגית בנבראסקה. מתוך המפקדה הוא קיים ועידת וידאו עם יועציו בבית הלבן, ובתשובה לשאלתו, אמר ג'ורג' טנט כי הפיגועים נעשו על ידי הארגון המוסלמי הקיצוני אל-קאעידה (עמ' 134-133). בערב, הפעם בניגוד לעצת המומחים אותה קיבל בפעמים הקודמות באי רצון, חזר בוש לבית הלבן. כבר בטיסה החליט על השינוי הבא במדיניותה של ארה"ב: מעתה כל אומה שתעניק מקלט למחבלים, תהיה אחראית למעשי הטרור שיבצעו. כמו כן ראה הנשיא דמיון בין פיגועי ה-11 בספטמבר למתקפה היפנית על פרל הרבור ב-1941 והיה נחוש לפתוח במלחמה נגד התוקפים, כפי שעשה הנשיא פרנקלין רוזוולט בזמנו (עמ' 137).
למחרת ב-12 בספטמבר ביקר בוש במקום הפיגוע בפנטגון, וב-14 בחודש בניו יורק. לדבריו, המראות הקשים שראה במגדלי התאומים הם "המפתח להבנת נשיאותי" (עמ' 151)– דהינו לצעדים שנקט במאבק נגד הטרור בתחום הפנים ולמהלכיו במדיניות החוץ. כבר ב-14 בספטמבר ראש ה-FBI מסר לנשיא, כי רוב מבצעי הפיגועים כבר זוהו, כולל תאריכי כניסתם לארה"ב, מקומות מגוריהם וכיוצא בזה – אך לא היה בכך די, כיוון שהתקבל מבול של התרעות על פיגועים נוספים, רובן, כפי שהתברר בדיעבד היו התרעות שווא. לנוכח החשש הממשי מפיגועים נוספים, הורה הנשיא על שורה של צעדים, בהם מתן סמכות ל"סוכנות לביטחון לאומי" (NSA) לצותת לשיחות של חשודים בטרור בארה"ב; הקמת בית כלא לחשודים בטרור בגואנטנמו (Guantanamo) שבקובה, כדי לשלול מהם זכויות של אסירים אמריקאים רגילים ובהן זכות השתיקה; שימוש ב"טכניקות חקירה מוגברות" מצד ה-סי. איי. אי, כולל הדמיית טביעה (water boarding). לטענת בוש, בתחילת כהונתו השנייה כנשיא הוא קבע יעד לסגור את בית הסוהר בגואנטנמו, אך הדבר לא התאפשר מסיבות ביטחוניות, אבל מספר האסירים בו צומצם. עוד טוען בוש, כי בזכות האמצעים שנקט נגד הטרור מאז ה-11 בספטמבר, במשך כשבע וחצי השנים של המשך נשיאותו, ככלל, לא בוצעו פיגועים על אדמת ארה"ב, וזהו הישגו "המשמעותי ביותר" (עמ' 181-180). היוצא מן הכלל, כפי שמציין המחבר, היו ניסיונות הרעלה באמצעות אבקה לבנה בשם אנתרקס (נשק ביולוגי), שהחלו באוקטובר 2001 , וכתוצאה מהם 17 אנשים נפגעו ו-5 מתו. בוש מוסיף, כי רק ב-2010 – כבר לאחר סיום כהונתו כנשיא – הצליח ה-FBI לגלות את זהותו של המרעיל: היה זה מדען אמריקאי בודד, שהתאבד ב-2008.
המלחמה באפגניסטן
בד בבד עם הצעדים נגד הטרור בתחום הפנים, כבר באמצע ספטמבר 2001 קיבל הנשיא החלטה לא להסתפק בהפצצות נגד משטר הטליבן באפגניסטן – שהעניק מקלט לאל-קאעידה ולמנהיגו אוסמה בן לאדן – אלא לשלוח גם כוחות קרקע. ביצוע הפצצות נגד אפגניסטן, ובמיוחד משלוח כוחות קרקע, חִייב להשתמש בבסיסים בארצות השכנות לארץ זו, ובהן אוזבקיסטן וטג'יקיסטן – רפובליקות סובייטיות לשעבר. כיוון שרוסיה עדיין שמרה על השפעתה בארצות האלה, כדי להשיג אישור לשימוש בשטחן, יצר בוש קשר עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין (Putin). בוש מציין, כי פוטין היה "המנהיג הזר הראשון" שטלפן לבית הלבן בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, ולמחרת שוחח אתו פוטין ישירות והבטיח לעמוד לצדו במלחמה נגד הטרור. ב-22 בספטמבר פוטין – לאחר שיחה אישית מבוש – נענה לבקשת נשיא ארה"ב לפתוח את המרחב האווירי של רוסיה למטוסים צבאיים אמריקאים וּלִפנות לרפובליקות הסובייטיות לשעבר, הסמוכות לאפגניסטן, כדי לאפשר לארה"ב להשתמש בשטחן (עמ' 196). המדינות האלה אכן נענו לבקשותיה של וושינגטון, ומסוף ספטמבר כוחות של ה-סי. איי. אי פעלו באפגניסטן.
ב-7 באוקטובר החלה ארה"ב בפעילות צבאית גלויה נגד אפגניסטן, שהתבטאה בהפצצות נגד אל-קאעידה ושלטון הטליבן. מאמצע אוקטובר פעלו באפגניסטן כוחות מיוחדים של צבא ארה"ב בהיקף מצומצם בלבד – כאשר המלחמה הקרקעית נגד הטליבן נעשתה על ידי כוחות אפגאניים מקומיים בשם "הברית הצפונית". כבר בנובמבר 2001 נכבשה בירת אפגניסטן, קבול, בידי מתנגדי הטליבן, וב-7 בדצמבר נכבשה העיר קנדאהר (Kandahar), מעוזו של הטליבן. בכך תוך כחודשיים שוחררה אפגניסטן משלטון הטליבן, ובדצמבר, לשביעות רצונה של ארה"ב, נשיא חדש, חאמיד קרזאי (Hamid Karzai) , נכנס לתפקידו באפגניסטן. עד דצמבר נהרגו באפגניסטן 27 אמריקאים (עמ' 202).
לאחר שחרור אפגניסטן, ארה"ב בשיתוף פעולה עם מדינות המערב, השקיעה מאמצים גדולים בשיפור מצבה הכלכלי-חברתי של ארץ זו. הדבר התבטא בהקמת תשתיות, הרחבת אספקת המים והחשמל, השקעה בחינוך, כולל הרחבתו לנערות ונשים עליהן נאסר ללמוד בתקופת הטליבן. בוש היה מעוניין לשמור על נוכחות צבאית אמריקאית קטנה באפגניסטן, כדי שהאמריקאים לא ייראו ככובשים, אלא כמסייעים לשלטון האפגאני. זאת מתוך מודעותו ההיסטורית, כי לאפגאנים יש מסורת ארוכת שנים של סילוק כובשים מאדמתם: הבריטים גורשו מאפגניסטן במאה ה-19 והסובייטים במאה ה-20. בוש מאוד גאה בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שהתקיימו באפגניסטן באוקטובר 2004, בהן השתתפו כ-80% מהמצביעים והן הביאו לבחירתו המחודשת של קרזאי לנשיא.
על אף מאמצי ארה"ב והמערב בשיקום אפגניסטן ובמאבק נגד הטליבן, לדברי בוש החל מ-2006-2005 ניכרה התגברות בלחימה של הטליבן נגד כוחות הקואליציה. לדעת בוש, הסיבות לכך נעוצות היו בשחיתות של חלק מאנשי המשטר האפגאני, חוסר יעילות של חיילים ממדינות מסוימות בנאט"ו – אך מקור הקושי העיקרי לא היה באפגניסטן אלא בפקיסטן השכנה. רבים מלוחמי הטליבן נמלטו בזמנם לפקיסטן, וכעת החלו לחזור לאפגניסטן. הפצרותיה של ארה"ב בנשיא פקיסטן, פרווז מושארף (Pervez Musharraf) , לפעול נגד הטליבן בארצו, נענו באופן חלקי בלבד. יתרה מזו. גורמים בשירותי המודיעין של פקיסטן אף שמרו על קשרים עם הטליבן, כדי להבטיח השפעה באפגניסטן. בוש ממשיך וטוען, כי לנוכח האובססיה מהאיום של הודו, צבא פקיסטן היה ערוך ללחימה נגד צבא סדיר, אך לא נגד ארגון גרילה בנוסח הטליבן. הנשיא היה נחוש, כי אסור להפסיד באפגניסטן, ולכן בסתיו 2006 הורה להגדיל את מספר החיילים האמריקאים באפגניסטן מ-21,000 ל- 31,000 תוך שנתיים. כתוצאה מחוסר שביעות רצונו של בוש מפעילותה של פקיסטן נגד הטליבן ואל-קאעידה, מסביבות 2008 כוחות מיוחדים, אך בעיקר מטוסים בלתי מאוישים של ארה"ב, תקפו מטרות של הארגונים האלה בפקיסטן. חסרונה של פעילות זו, לדברי בוש, בכך שהיא הרגיזה את פקיסטן, אשר ראתה בה, ובצדק לדבריו, פגיעה בריבונותה. ב-2008 בוש תכנן להגדיל את מספר הכוחות האמריקאים והסיוע האזרחי לאפגניסטן, ובזמן כתיבת ספרו ב-2010 הוא חוזר ומדגיש כי על ארצו לשמור על מחויבותה לאפגניסטן, כדי שבשום פנים ואופן לא תיפול בידי הטליבן. בין הדברים שהנשיא מצטער עליהם ביותר, הוא אי הצלחתה של ארצו ללכוד את מנהיג אל-קאעידה, אוסמה בן לאדן (עמ' 220). [בן לאדן נהרג על אדמת פקיסטן בידי כוחות אמריקאים מיוחדים במאי 2011]
המלחמה בעיראק
כבר באמצע ספטמבר 2001, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, סגן שר ההגנה, פול וולפוביץ (Paul Wolfowitz), בד בבד עם התקיפה המתוכננת נגד אפגניסטן, הציע לתקוף גם את עיראק. ראמספלד תמך ברעיון, אולם מרבית חברי הקבינט התנגדו, וגם צ'ייני סבר כי אין זה הזמן המתאים (עמ' 190-189). חודשיים לאחר ה-11 בספטמבר בוש יזם עדכון תוכנית המלחמה נגד עיראק – דבר שנעשה על ידי הגנרל טומי פרנקס (Tommy Franks) , מפקד פיקוד המרכז (Central Command) [אזור גיאוגרפי שכלל את אסיה התיכונה והמזרח התיכון] – כדי להכין אופציה צבאית נגד ארץ זו. עם זאת הדגש ב-2001 הושם על טיפול בנושא העיראקי באמצעים דיפלומטיים. התוכנית המעודכנת למלחמה נגד עיראק הוצגה לנשיא באוגוסט 2002 (עמ' 235-234). הסיבות להכנותיו של בוש למלחמה נגד עיראק היו לדבריו כדלהלן.
(1) לפי הערכת ה-סי.איי.אי, לדיקטאטור של עיראק, סדאם חוסיין, היה נשק כימי וביולוגי, ואף יכולת לפתח נשק גרעיני תוך עשור (עמ' 240) – בהפרה בוטה של החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, שתבעו ממנו להתפרק מכל סוגי הנשק האלה. יתרה מזו, לטענת בוש, הייתה הסכמה בינלאומית רחבה – שכללה את שירותי המודיעין של גרמניה, צרפת, בריטניה, רוסיה, סין ומצרים – כי בידי סדאם נשק להשמדה המונית. לנוכח אירועי ה-11 בספטמבר, בוש לא יכול היה להרשות להסתכן באפשרות כי סדאם יעביר את הנשק הזה לטרוריסטים לשימוש לפיגועים נוספים על אדמת ארצות הברית. בוש חוזר ומדגיש כי הסיבה העיקרית ליציאתו למלחמה נגד עיראק, היה חששו שסדאם חוסיין יעביר את הנשק להשמדה המונית שברשותו לידי מחבלים של אל-קאעידה.
(2) לשחרר את עיראק משלטון האימים של סדאם ולהקים בה משטר דמוקרטי.
(3) הקמת משטר דמוקרטי בעיראק נועדה לתרום לתהליך דמוקרטיזציה במזרח התיכון בכלל, דבר שיפחית את הקנאות הדתית, המשמשת כר פורה לטרוריסטים נוסח אל-קאעידה. כלומר, דמוקרטיזציה של ארצות ערב, שתחל בעיראק, תתרום בסופו של דבר לביטחונה של ארה"ב.
באוגוסט 2002 בקבינט של בוש היו חילוקי דעות ביחס לקו הפעולה שיש לנקוט כלפי סדאם. צ'ייני וראמספלד סברו כי הפנייה למועצת הביטחון, כדי לנסות לכפות מחדש על סדאם להתפרק מנשק להשמדה המונית, מיותרת. בעקביות לעמדה הזו, מבין אנשי הממשל, היה זה צ'ייני שלא היה מרוצה ביותר, מהתמשכות השלב הדיפלומטי עד לפברואר 2003, והיה דוחק בבוש לא להשתעות, אלא לפתוח במלחמה נגד עיראק. בדומה לצ'ייני, ראמספלד התמיד לתמוך באופציה הצבאית. במהלך השלב הדיפלומטי, קונדוליזה רייס תמכה בפלישה לעיראק בתור האפשרות האחרונה. קולין פאוול התנגד למלחמה, וגם ראשי מדינות שתמכו באופציה הצבאית נגד עיראק, כמו אלה של בריטניה ואוסטרליה, העריכו כי הפנייה למועצת הביטחון חיונית, לגיוס תמיכת דעת הקהל בארצותיהן לאפשרות של יציאה למלחמה נגד עיראק. הנשיא מתייחס בהערכה רבה לראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר (Tony Blair), במיוחד בגלל תמיכתו במדיניות ארצות הברית כלפי עיראק לאורך כל הדרך.
באוגוסט 2002 היועץ לביטחון לאומי של אביו מתקופת נשיאותו, ברנט סקוקרופט (Brent Scowcroft), פרסם מאמר נגד המלחמה בעיראק. לדעת בוש, המאמר לא שיקף את עמדת אביו, כי לוּ האב היה חושב כך, לא היה מהסס לומר לו זאת (עמ' 238). בוש מוסיף, כי ככלל הוא לא נהג להתייעץ עם אביו בשאלות של מדיניות בתקופת נשיאותו, אך בחג המולד בדצמבר 2002 מצא לנכון לשמוע את עמדתו בנושא עיראק. דעתו של בוש האב הייתה, כי יש לעשות הכול כדי למנוע מלחמה, אך אם סדאם לא ימלא אחר החלטת מועצת הביטחון "לא תהיה לך כל ברירה אחרת" (עמ' 243).
ב-8 בנובמבר 2002 אכן התקבלה פה אחד החלטה במועצת הביטחון שקראה לעיראק להתפרק מן הנשק שנאסר עליה להחזיקו, או לשאת ב"תוצאות חמורות". המסמך שהגיש משטרו של סדאם למועצת הביטחון ב-7 בדצמבר, ובו נענה לכאורה לדרישות ההחלטה, התקבל על ידי ארה"ב כשקרי. עוד טוען הנשיא, כי נאומו של קולין פאוול במועצת הביטחון בפברואר 2003, נעשה לאחר ששהה ארבעה ימים וארבעה לילות ב-סי. איי. אי. ובדק אישית חומר מודיעיני. בוש אינו מפרט את תוכן נאומו של פאוול – כלומר הוא מתעלם מכך שבנאום הזה פאוול הציג לכאורה ראיות חותכות לקיומו של נשק להשמדה המונית בידי עיראק – אך מודה כי מאוחר יותר "רבות" מטענותיו של פאוול התבררו כ"בלתי מדויקות" (עמ' 245). נראה שהנשיא מנסה להמעיט ממידת התנגדותו של פאוול לפלישה לעיראק, בכך שאינו מפרטה אלא קובע כי היה מוכן, לאחר שנפלה ההכרעה, להתייצב מאחורי הנשיא (עמ' 151).
לאחר כישלון מאמציה של ארה"ב להעביר החלטה נוספת במועצת הביטחון בנושא עיראק, שתעניק תמיכה ברורה בפעולה צבאית נגדה, ב-17 במארס 2003 הציב הנשיא אולטימאטום לסדאם חוסיין ושני בניו לעזוב את עיראק תוך 48 שעות, כדי למנוע מלחמה. בוש מתייחס בקצה למידע – שבדיעבד, לדבריו, התברר כשגוי – על הימצאותו של סדאם בחוות דורה (Dora Farms), בטרם החלה הפעולה הצבאית. המידע הזה, לגרסתו, גרם להפצצת האתר [בטרם פג האולטימאטום?] ולשינוי מסוים בתוכניות המלחמה (עמ' 254). תוך 20 ימים מתחילת המלחמה כבשה ארה"ב את מרבית שטחה של עיראק וב-9 באפריל "שוחררה" [כדברי בוש] בגדאד. בדצמבר 2003 נלכד סדאם חוסיין על ידי כוח "דלתא", ובהמשך, אחד מאקדחיו של הרודן הוצג לנשיא בבית הלבן (עמ' 267).
בוש מנסה להזים את הדעה המקובלת בזמנה, לפיה נאומו ב-1 במאי 2003 (עוד בטרם נלכד סדאם) על סיפון נושאת המטוסים האמריקאית אברהם לינקולן היה נאום הניצחון במלחמה נגד עיראק. [זאת כיוון שבדיעבד ברור כי הכרזה על ניצחון בשלב הזה של המערכה הייתה הזויה לחלוטין.] לטענתו, תליית השלט "המשימה הושלמה" על סיפון נושאת המטוסים נעשתה ללא ידיעתו, ומכל מקום כוונת הכתובת הייתה כי משימתה הספציפית של נושאת המטוסים הזו הושלמה, ולא כי המלחמה בעיראק הסתיימה. עם זאת בוש מודה כי בנאומו על הסיפון טען, כי "עיקר הפעילות הקרבית בעיראק הסתיימה", וכעת ארה"ב מחויבת לעזור לעיראק לבצע את המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה (עמ' 257).
לאחר כיבושה של עיראק ואי הימצאותם של מאגרי נשק כימי וביולוגי בתחומה, לנשיא התברר כי הוא שלח חיילים אמריקאים לקרב על סמך מידע מודיעיני שגוי. לדבריו, הייתה בכך פגיעה באמינותו כנשיא ובאמינותה של ארה"ב בכלל ועל כך היה "מזועזע" ו"נרגז" (עמ' 262). בוש קובע בדיעבד, כי היה עליו להיות תובעני יותר כלפי שירותי המודיעין בסיפוק הוכחות להימצאות נשק להשמדה המונית בעיראק. אף על פי כן, גם בעת כתיבת זיכרונותיו ב-2010, הוא חוזר ומצדיק את פלישתו לעיראק. לטענתו, הידע שצבר והמחקרים שביצע משטרו של סדאם בתחום הנשק להשמדה המונית היוו איום פוטנציאלי לביטחונה של ארה"ב (עמ' 267). זאת ועוד. בוש מצייר תסריט אימים, במקרה וארה"ב לא הייתה ממגרת את שלטונו של סדאם ב-2003. לטענתו, העלייה במחירי הנפט בשוק העולמי הייתה מאפשרת לסדאם להתאושש ולחדש את ייצור הנשק להשמדה המונית; העימות בין סדאם למשטר האיראני, היה ממריץ אותו לפתח נשק גרעיני, כמשקל נגד לתוכנית הגרעין הפעילה והמואצת של איראן; סדאם גם היה יוצר ברית טקטית עם אל-קאעידה. בקיצור, סדאם ב-2010 היה הופך להיות הרבה יותר מסוכן לארה"ב ולאזור מאשר ב-2003 (עמ' 270).
בפרספקטיבה של זמן אצל בוש התעוררו ספיקות לגבי שתי החלטות שבוצעו לאחר כיבוש עיראק: פירוק הצבא העיראקי, שגרם אולי לעשרות אלפי חיילים לשעבר, שהפכו למובטלים, להצטרף למורדים; ועומק תהליך הדה-בעת'יזציה, שפגע גם בדרג הבינוני של המפלגה. ואולם מצד שני הוא סבור, כי הייתה לצעדים האלה גם הצדקה רבה. לוּלא האמריקאים היו מגלים נחישות לשים קץ למשטר הבעת', היו עלולים לעורר נגדם את התנגדות השיעים והכורדים, אשר היוו את רוב אוכלוסייתה של עיראק (עמ' 259). [לפי הערכה גסה השיעים היוו למעלה מ-50% מאוכלוסייתה של עיראק, הכורדים כ-20%, והשאר ברובם סונים, היו עיקר משענתו של המשטר הבעתי'.]
בטעות אחת בוש מודה בצורה חד משמעית. בדומה לאפגניסטן ובעצת משרד ההגנה, נמנע הנשיא מלהגדיל את הכוח האמריקאי בעיראק לאחר כיבושה, כדי שהחיילים האמריקאים לא יעוררו רגשות איבה ככובשים מצד האוכלוסייה המקומית. יתרה מזו. לאחר 10 חודשים ראשונים של המלחמה צמצמה ארה"ב באופן דרסטי את כוחותיה בעיראק מ-192,000 חיילים ל-109,000. בהמשך למדיניות של הימנעות מלהיראות ככובשים, כדי לא לעורר מרד, במשך שנתיים וחצי הנשיא דגל בצמצום הדרגתי בכוח האמריקאי בעיראק. הכוחות שנותרו התרכזו באימון הצבא ,
ב-2005 המצב בעיראק עדיין נראה היה משביע רצון ונעשו צעדים חשובים לקידום המשטר הדמוקרטי בה. במהלך השנה הזו תושבי עיראק הלכו שלוש פעמים לקלפי, כשבפעם האחרונה, בבחירות שנערכו לפרלמנט בדצמבר, שיעור ההשתתפות הגיע ל-70% וכלל אחוז גבוה של סונים – על אף איומי הטרוריסטים נגד המשתתפים בבחירות (עמ' 360). ואולם, לפי גרסת הנשיא לשעבר, המצב הורע במהירות לאחר פברואר 2006, בעקבות פיצוץ בידי אל-קאעידה של אחד המקומות הקדושים ביותר לשיעים, "מסגד הזהב" בסמארה (Samarra). הפיגוע גרר מעשי נקם מצד השיעים בסונים ובמהרה הדרדר המצב למעשי איבה ונקם בינעדתיים.
הנשיא ממשיך, ועובר לתיאור המצב בקיץ 2006. כ-120 עיראקים בממוצע היו נהרגים מדי יום, ומאז תחילת המלחמה בעיראק איבדה ארה"ב יותר מ-2,500 חיילים. כמעט 2/3 מהאמריקאים לא הסכימו עם מדיניותו של בוש בעיראק. הנשיא, לראשונה, חשש כי מדיניותו בעיראק עלולה להיכשל בצורה אף חמורה יותר מכישלונה של ארה"ב בווייטנאם – עיראק עלולה להיהפך למקום מקלט לאל-קאעידה, ממנה ייצא לפיגועים נגד ארה"ב (עמ' 367). בקיץ הקשה הזה בוש שאב עידוד מדרשות של המטיף הדתי של קמפ דיוויד, ומאחת מתוך 14 הביוגרפיות על הנשיא לינקולן שהוא קרא בתקופת נשיאותו. הביוגרפיה תיארה את יכולתו של לינקולן להתמודד עם האבידות הקשות במלחמת האזרחים (עמ' 368). במקביל חשב הנשיא על הצורך לגבש אסטרטגיה חדשה כלפי עיראק ועקב באופן שוטף אחר התנהלות המלחמה. ביוני 2006, תוך סיכון אישי, הגיע בוש לביקור פתע לבגדאד שהפתיע אף את יועציו, ונפגש עם ראש ממשלתה של עיראק, נורי אל-מאליכי (المالكي – Nuri al-Maliki). (היה זה ביקורו השני של בוש בעיראק. בביקורו הראשון, גם כן תוך סיכון אישי, הופיע לפתע בארוחה של חיילים אמריקאים ב"חג ההודיה" בנובמבר 2003.)
בניסיונו להתוות מדיניות חדשה בעיראק הרבה הנשיא לקרוא ספרים בתחום הצבאי-מדיני. הוא גם שם לב, כי כדי להילחם בהצלחה במורדים בעיראק, כפי שנעשה על ידי הגנרל דיוויד פטראוס (David Petraeus) בעיר מוסול Mosul)) [צפון עיראק], יש צורך להותיר את החיילים בשטח שטוהר מידי המורדים. זאת כדי למנוע את שובם של המורדים ולהעניק לתושבים תחושה של ביטחון, ובמקביל לאפשר להם לבחור מוסדות מקומיים ולהזרים סיוע כלכלי לשיקום האזור. השיטה הזו הצליחה במוסול – אך הטרור חזר לאזור כאשר ארה"ב הפחיתה את מספר החיילים בו (עמ' 365). בסתיו מעשי האלימות הבינעדתיים בעיראק החמירו, החיילים האמריקאים היו מצליחים לכבוש אזורים מידי המורדים, אך לא המשיכו להחזיק בהם. כל זה הביא את בוש לקבל, כדבריו, את ההחלטה "הקשה ביותר והבלתי פופולארית ביותר של הנשיאות שלי" – לשלוח "עשרות אלפי" חיילים נוספים לעיראק (עמ' 355). הרעיון להגדיל את הכוחות לא היה מקובל על אנשי צבא בכירים ובהם מפקד הכוחות האמריקאים בעיראק באותו הזמן, הגנרל ג'ורג' קייסי (George Casey) ומזכיר ההגנה ראמספלד (עמ' 371). גם מזכירת המדינה, קונדוליזה רייס, לאחר פגישתה עם מאליכי בעיראק באוקטובר 2006, התרשמה כי בעיראק מתנהלת מלחמה פנימית, וכי על ארה"ב לא להיגרר לתוכה, אלא להקטין את מספר חייליה. מחליפה של קונדוליזה רייס בתפקיד היועץ לביטחון לאומי, סטיב האדלי (Steve Hadley), אישיות מוערכת מצד הנשיא, נפגש עם מאליכי בבגדאד בסוף אוקטובר וחזר עם התרשמות שלילית גם כן. להתרשמות הזו, לדברי הנשיא, הייתה הצדקה והיא: לגורמים בממשלת מאליכי היו "קשרים חשודים" עם איראן; מאליכי, בתור שיעי, נמנע מלהילחם נגד קיצונים שיעים – שהיו מעורבים בטרור הן נגד הסונים והן נגד האמריקאים – ואף מנע לעשות זאת מהכוחות האמריקאים.
בסוף נובמבר 2006 הנשיא נפגש עם מאליכי בירדן והעלה לפניו את האפשרות להגדיל את מספר החיילים האמריקאים בעיראק בכמה עשרות אלפים, כדי להשליט סדר מחדש בבגדאד, אך בתנאים מסוימים. לכוחות האמריקאים יוּתר להיכנס לשכונות השיעיות של בגדאד וגם כוחות עיראקים ילחמו נגד קיצונים שיעים, בהם צבאו של מוקתדא אל-סדר (Muqtada al Sadr), מיליציה שיעית שקיבלה תמיכה מאיראן. מאליכי הסכים לתנאיו של בוש (עמ' 374). הישארות החיילים האמריקאים בעיראק – קל וחומר הגדלת מספרם – הייתה, כאמור, מאוד בלתי פופולארית בציבור האמריקאי. לכן, כפי שמאשר בוש, רק לאחר הבחירות של אמצע הקדנציה לשני בתי הקונגרס (בהן איבדו הרפובליקאים את הרוב בשני הבתים), מצא הנשיא לנכון להתחיל בביצוע החלטתו להגדיל את מספר החיילים בעיראק, תוך שילוב השינוי באסטרטגיה בשינויים פרסונאליים של מתווי המדיניות בעיראק. בנובמבר-דצמבר רוב הצוות הביטחוני של הנשיא תמך בהגדלת מספר החיילים בעיראק ובהם צ'ייני, סטיב האדלי, ומזכיר ההגנה החדש, רוברט גייטס (Gates), שהושבע לתפקידו בדצמבר. גם קונדוליזה רייס נטתה לתמוך (עמ' 375). בסוף דצמבר, גייטס, לשביעות רצונו של בוש, המליץ למנות את פטראוס במקומו של קייסי, לפקד על הכוחות האמריקאים בעיראק, וקייסי קוּדם לרמטכ"ל.
בינואר 2007 הודיע הנשיא פומבית על השינוי באסטרטגיה בעיראק והוספת למעלה מ-20,000 חיילים, שיוצבו בבגדאד, ובפברואר הגיע פטראוס לעיראק. לטענת בוש, מדיניותו החדשה החל מקיץ-סתיו 2007 הניבה פירות. הביטחון חזר לבגדאד, ובספטמבר 2007 הגיע הנשיא לביקורו השלישי בעיראק. הפעם נערך הביקור במחוז אנבר (Anbar), שב-2006 נחשב למעוז של אל-קאעידה – אלא שבזכות התגבורת של הנחתים האמריקאים שנשלחו ב-2007, ושיתוף פעולה עם השבטים המקומיים גורשו פעילי הטרור מהאזור. הנשיא נוטה לתאר את המשך השיפור במצב הביטחוני בעיראק במהלך 2008 בצורה ורודה למדי. בקיץ 2008 כמות ההרוגים האמריקאים לא עלתה על 25 בחודש (לעומת למעלה מ-100 ביוני 2007), ובסוף תקופת כהונתו ירדה למספר חד ספרתי (עמ' 389). עם זאת הנשיא מודה כי פטראוס, בעדותו לפני הקונגרס באפריל 2008 הגדיר את ההישגים האמריקאיים בעיראק כ"שברירים וניתנים להחזיר לאחור" ("fragile and reversible"). אף על פי כן המליץ הגנרל על הוצאה הדרגתית של הכוחות שנוספו ב-2007 (עמ' 388).
בדצמבר 2008 הגיע בוש לביקורו הרביעי בעיראק לחתום על שני הסכמים: (1) הסכם להסדרת הנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק; (2) והסכם להתוויית מערכת הקשרים המדיניים-צבאיים בין שתי המדינות. ההסכם הראשון קבע כי ארה"ב תסיג את כוחותיה מעיראק בסוף 2011. בוש מודה, כי הוא התנגד בעבר לקביעת תאריך לנסיגה, מחשש כי הדבר עלול לעודד את המורדים – אך כעת, בהיסוס, הסכים לסעיף הזה, מתוך היענות לתביעתה של ממשלת עיראק הריבונית. הסכמתו לתאריך נבעה גם מכך שהדבר זכה לברכתו של פטראוס, מה עוד שנותרה האפשרות לתקן את החוזה, אם המצב בעיראק ישתנה (עמ' 390). לאחר החתימה על ההסכמים, בעת מסיבת עיתונאים משותפת עם מאליכי, עיתונאי עיראקי השליך על בוש נעל, בוש התכופף והנעל לא פגעה בו. בוש מציין, כי בהיותו מודע כי תקרית הנעל התרחשה במהלך אירוע המצולם היטב, חשוב היה לו לשמור על קור רוח. לכן הוא לא נטש את מסיבת העיתונאים לאחר השלכת הנעל, ובדבריו לאחר התקרית ניסה לגמד אותה ולפטור אותה בהלצה. בפרספקטיבה של זמן, בספרו, הוא מתאר את התקרית בנימה הומוריסטית (עמ' 392-391).
מספר החיילים האמריקאים שנהרגו בעיראק בתקופת נשיאותו של בוש הגיע ל-4,229 ולמעלה מ-30,000 נפצעו (עמ' 394). הנשיא כל יום קרא את הדיווחים על מספר הנפגעים האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן, חש צער עמוק על הנופלים ונפגש עם כ-550 משפחות שכולות. רוב המשפחות התאפיינו ברגשות פטריוטיים – אך הנשיא גם גילה הבנה כלפי אותן אימהות שכולות מעטות שהטיחו כלפיו עלבונות קשים (בהם "אתה טרוריסט גדול כמו אוסמה בן לאדן") או הצטרפו לארגוני שלום אנטי אמריקאים. יכולתו להבין את האימהות השכולות הזועמות נבעה מכך שניחן לראות את אובדן יקיריהן מנקודת ראותן (עמ' 358). בעת כתיבת הספר ב-2010, הנשיא נוטה להאמין כי עיראק תהיה מדינה דמוקרטית ומשגשגת מבחינה כלכלית, תהפוך לבעלת בריתה של ארה"ב במזרח התיכון ותתרום להפצת הדמוקרטיה והחופש בו. התפתחותה תהיה דומה לזו של גרמניה ויפן לאחר כיבושן על ידי ארה"ב במלחמת העולם השנייה (עמ' 393). זאת על אף מודעותו להבדלים בין גרמניה ויפן לבין עיראק. בשתי המדינות הראשונות האוכלוסייה הייתה הומוגנית – בעוד בעיראק מפוצלת לעדות עוינות (עמ' 357-356).
במקום אחר בספרו בוש אינו מסתפק באמונה בדבר עתידה המזהיר של עיראק בעתיד, אלא טוען כי ב-2009 "עיראק הייתה דמוקרטיה רב-דתית ורב-לאומית ובעלת בריתה של ארצות הברית" (עמ' 437). עוד טוען בוש – ושוב באופן מוגזם ביותר – כי בתקופת נשיאותו תהליכי הפתיחות והדמוקרטיה התרחבו למדינות נוספות בעולם הערבי, כמו לבנון וארצות המפרץ הפרסי. אך הוא התאכזב ממצרים: במקום להוביל את תהליך הדמוקרטיה בעולם הערבי, ב-2005 היא דיכאה את האופוזיציה. במשפט בודד על לוב המחבר מציין כי היא התפרקה מנשק להשמדה המונית (עמ' 437-436).
הסכסוך הישראלי-פלסטיני
יצוין כי הפרק על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בספר המשתרע על כ-500 עמודים הוא קצר, כ-10 עמודים, וההתייחסות למבצע "עופרת יצוקה" מסתכמת בחצי משפט. הפרק על "מלחמת לבנון השנייה" משתרע על כ-2 עמודים ואותה כמות עמודים מקצה המחבר להפצצת הכור בסוריה. בתחום מדיניות החוץ, בוש בצדק בחר להתרכז בשני הנושאים המרכזיים והם אפגניסטן ועיראק – אך לכל אחד מהנושאים האחרים הוא מקדיש מספר עמודים קטן, ללא פרופורציה מתאימה למידת חשיבותם. לדוגמה, על הבעיות עם צפון קוריאה דן בוש ב-4 עמודים.
בוש ביקר בפעם הראשונה בישראל ב-1998. במהלך הביקור נפגש בין היתר עם שני אישים שעתידים היו לכהן כראשי ממשלה בתקופת נשיאותו: אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים דאז; ואריאל שרון, שהיה באותו הזמן שר בממשלתו של בנימין נתניהו. שרון לקח את בוש לסיור בהליקופטר מעל הגדה המערבית, במהלכו הסביר את פגיעותה של ישראל בגבולותיה הצרים שלפני מלחמת יוני 1967, ובוש אכן התרשם מטיעוניו (עמ' 400). בתיאור האינתיפאדה השנייה – שהחלה בספטמבר 2000, לאחר עלייתו של שרון, מנהיג הליכוד (והאופוזיציה), להר הבית – מצדד המחבר בצד הישראלי, תוך נטייה לאיזון מסוים. כך הוא רואה כאחת הסיבות לפרוץ האינתיפאדה את אותו הביקור "הפרובוקטיבי" [כדבריו] של שרון בהר הבית. כמו כן, מציין בוש כי בתגובה לפיגועי ההתאבדות של הפלסטינים נגד אזרחים ישראלים חפים מפשע, תקפה ישראל את חמאס, ובתקיפות האלה לפעמים היו נהרגים פלסטינים חפים מפשע, כמו תלמידים בדרך לבית ספרם. עם זאת בוש מדגיש, כי הוא סירב לנקוט בגישה מאוזנת באינתיפאדה ותמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה. בוש אומר בגלוי, כי לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, הוא גילה הבנה רבה יותר לזכות זו, כולל יציאה לפעילות מונעת נגד הטרור, כפי שעשתה ארה"ב. בהתאם לכך תמך בוש במתקפתה של ישראל, בראשות ראש הממשלה שרון [נכנס לתפקידו ב-2001], נגד חמושים פלסטינים בגדה באביב 2002 (מבצע "חומת מגן"). ואולם, לאחר הטלת המצור על מקום מושבו של המנהיג הפלסטיני, יאסר ערפאת, ברמאללה, סבר הנשיא כי הפעולה הישראלית הופכת למיותרת ומזיקה וביקש משרון להפסיקה – אך שרון לא נענה בחיוב.
יחסו של בוש לערפאת שלילי ביותר. הוא מאשים את ערפאת באחריות לאלימות באינתיפאדה השנייה; ובשימוש לצרכיו, ולא לצרכי פיתוח ורווחת התושבים, בסיוע הכלכלי הנדיב לו זכתה הרשות הפלסטינית מצד ארה"ב והמערב. בינואר 2002 השתלטה ישראל על ספינה (קרין A, (Karine A שהובילה נשק מאיראן לעזה, וערפאת במכתב לבוש טען לחפותו – בניגוד להוכחות שהיו בידי ארה"ב וישראל. בוש ממשיך: "ערפאת שיקר לי. לא בטחתי בו עוד" ולא דיברתי אתו מאז (עמ' 401). באביב 2002, בוש אף הגיע למסקנה כי השגת שלום בלתי אפשרית, כל עוד ערפאת נמצא בשלטון. לכן, בנאומו ב-24 ביוני 2002 בוש תמך בהקמת מדינה פלסטינית עם "הנהגה חדשה", שתילחם בטרור. בכך היה בוש, לדבריו, לנשיא האמריקאי הראשון שתמך במפורש בהקמתה של מדינה פלסטינית – אך קריאתו למעשה להחלפתו של ערפאת עוררה התנגדות ממזכיר המדינה, קולין פאוול. גם בוש האב, קרוב לוודאי, לא היה מרוצה מרצונו להדיח את ערפאת, ואימו, כנראה ביטאה גם את עמדת אביו כאשר בשיחת טלפון עם בוש הבן כינתה אותו "הנשיא היהודי הראשון" (עמ' 404). . [לטענתו של אורי דן, נאום הנשיא ביוני נכתב בהתייעצות מילולית הדוקה עם אריה גנגר (Genger), איש עסקים אמריקאי-ישראלי וידידו הקרוב של שרון Dan, Uri. Ariel Sharon: An Intimate Portrait, New York: Palgrave Macmillan, 2006, p.208).] כל אלה סברו, בניגוד לעמדת הנשיא, כי ערפאת הוא דווקא התקווה לשלום.
באביב 2003 לאחר סילוקו של סדאם חוסיין, ניסה בוש במרץ לקדם את עקרונות תוכניתו ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהעלה עוד בנאומו ביוני 2002, והידועה בשם "מפת הדרכים". השלב הראשון של התוכנית כלל הפסקת הטרור הפלסטיני וקיום בחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית, ופינוי מאחזים בלתי חוקיים מצד ישראל – ובסופה יתגשם החזון של הקמת מדינה פלסטינית. לקידום תוכנית זו נפגש בוש בעקבה שבירדן עם שרון ועם ראש הממשלה הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן). לדברי הנשיא, בפגישה זו שרון תמך פומבית בהקמת מדינה פלסטינית, ועבאס תמך בהפסקת האינתיפאדה הצבאית (עמ' 406-405). באפריל 2004, בפגישתו של שרון עם בוש בוושינגטון, עדכן שרון את הנשיא בתוכניתו לפנות את הצבא והיישובים מרצועת עזה, ויישובים אחדים בגדה. בוש ראה בתוכניתו של שרון החלטה אמיצה ונכונה. אין התייחסות כלשהי בזיכרונותיו של הנשיא – בהקשר לפגישה זו – למכתב שמסר בה לשרון בתמורה לפינוי עזה. המכתב כלל תמיכה אמריקאית מעורפלת בסיפוח גושי ההתיישבות היהודיים הגדולים בגדה לישראל, וגם תמיכה אמריקאית בעמדה הישראלית, לפיה על הפליטים הפלסטינים מ-1948 לשוב למדינה פלסטינית שתקום, ולא לישראל, בהסדר שלום עתידי.
בנובמבר 2004 נפטר ערפאת ובינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס לנשיא הרשות הפלסטינית. בוש תמך בעריכת בחירות לפרלמנט של הרשות הפלסטינית, שהתקיימו בינואר 2006 – על אף מודעותו כי ארגון החמאס עלול לזכות בהן, כפי שאכן קרה. לדבריו, אין ארה"ב יכולה לתמוך בעריכת בחירות רק כאשר תוצאותיהן החזויות הן לרוחה. הוא מנסה להמעיט מההשלכות השליליות של ניצחון חמאס בבחירות – למרות שרואה בו ארגון טרור – בטענה כי אם חמאס לא ימלא את הבטחותיו הוא לא ייבחר מחדש (עמ' 407). גם השתלטותו הצבאית של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007 – אותה בוש מגנה בחומרה – לא ערערה לכאורה את אמונתו כי ניתן להחליף את שלטון חמאס באמצעות בחירות. לדבריו, ארה"ב הגישה סיוע כלכלי וצבאי לממשלת עבאס, אשר שלטה בגדה, ומאידך גיסא, תמכה במצור הישראלי הימי על רצועת עזה (תוך הגשת סיוע הומניטארי למניעת רעב). הנשיא מביע את ביטחונו, כי במשך הזמן, תושבי עזה יראו את ההבדל בין מצבם לבין מצב הפלסטינים בגדה וידרשו שינוי (עמ' 408). לדעתי, למותר לציין, כי משטרים הדוגלים באידיאולוגיה קיצונית ושולטים בעריצות ברוטאלית, כמו חמאס, לא יערכו בחירות דמוקרטיות אמתיות ולא יבחלו באמצעים לדכא כל תנועת התנגדות לשלטונם.
על אף התחזקותו של חמאס והשתלטותו על עזה, המשיך ממשל בוש במאמצים לקדם הסדר בין ישראל לפלסטינאים. בנובמבר 2007 בהשתתפותם של בוש ושל מזכירת המדינה, רייס, נפתחה בארה"ב ועידת אנאפוליס (Annapolis). זה היה כינוס מרשים בו השתתפו נוסף לראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט [שהחליף את שרון ב-2006], וראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס – נציגי 15 מדינות ערביות, בהם שר החוץ הסעודי. בהיענות לבקשתו של בוש, הסכימו הישראלים והפלסטינים על ניסוח מסמך משותף בו התחייבו שני הצדדים "לעשות כל מאמץ, להשיג הסכם לפני 2008" – קרי מועד סיום נשיאותו של בוש (עמ' 409). במו"מ שהתקיים בין הישראלים לפלסטינים בעקבות הוועידה, הציע אולמרט לעבאס "הצעה פרטית", לפיה תחזיר ישראל לפלסטינים את רוב שטחי הגדה, תסכים לבניית מנהרה שתחבר בין הגדה לרצועת עזה, וגם להחזרתם של "מספר מוגבל של פליטים פלסטינים לישראל", וירושלים תהיה בירה משותפת של ישראל ופלסטין (עמ' 409). הנשיא היה מעוניין להפוך הצעתו של אולמרט להסכם שלום, אך הדבר לא עלה בידו מהסיבות הבאות, לדבריו. התפטרותו של אולמרט בספטמבר 2008 בלחץ יריביו הפוליטיים בגלל פרשיות פיננסיות; ואי רצונו של עבאס לעשות הסכם עם ראש ממשלה חלש, שבדרך החוצה. לבסוף, הפעולה הישראלית בעזה בדצמבר 2008 ("עופרת יצוקה"), בתגובה לירי טילים מצד חמאס, הביאה להפסקת השיחות בין שני הצדדים (עמ' 410).
בוש מתעלם, להערכתי, מהסיבות המהותיות לכישלון השיחות עם הפלסטינים בתקופת אולמרט: אי רצונם של הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית לגיטימית; דביקותם בהכרה מצד ישראל בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם מ-1948 לתחומי מדינת ישראל; חוזק כוחו של החמאס, שבא לידי ביטוי בניצחונו בבחירות ב-2006 והשתלטותו על עזה, ארגון אשר דחה כל הכרה בישראל על הסף – כל הגורמים האלה מנעו למעשה מעבאס להגיע להסכם שלום עם ישראל, אפילו רצה בכך. עוד יש לציין, כי הצעתו הבלתי רשמית של אולמרט לעבאס, כפי שמובאת בספרו של בוש, ייתכן ואינה מדויקת. מכל מקום, לפי הערכה מקובלת, הייתה הצעתו של אולמרט נדיבה יותר כלפי הפלסטינים מהצעותיה של ממשלת אהוד ברק לפלסטינים בשיחות קמפ דיוויד ב-2000 ובתקופת האינתיפאדה. בקיצור, בוש נוטה להתעלם מהסרבנות הפלסטינית ומציג את שלטון עבאס באור חיובי מוגזם בנושא נכונותו להגיע להסדר עם ישראל.
עוד יש לציין, כי אצל בוש, המתאר עצמו כאדם דתי (הוא היה מתחיל כל יום מימי נשיאותו בקריאה בתנ"ך, עמ' 473), אין בספרו ביטוי לאהדה רגשית דתית כלפי ישראל, אותה אהדה שניכרה אצל קודמו, הנשיא ביל קלינטון.
[Clinton, Bill. My Life (London: Arrow Books, 2005, p355.]
(עם זאת, עדויות לאהדתו של בוש כלפי ישראל ניתן למצוא במקורות אחרים, בהם ספרו של דב
ויסגלס, אשר שימש בין השנים 2004-2002 מנהל לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון; וגם
בספרו של רוברט גייטס, אשר בין השנים 2009-2006 כיהן כשר ההגנה בממשלו של בוש. ויסגלס,
דב. אריק שרון – ראש ממשלה: מבט אישי[תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד,
2012];
Gates, Robert. Duty:
Memoirs of a Secretary at War ]New York: Alfred A. Knopf, 2014[)
ביקורו הראשון של בוש בישראל נערך ב-1998, באותה שנה בה כבר חשב, כזכור, להתמודד על הנשיאות – כלומר הביקור נעשה מטעמי בחירות. על אף שתמיכתו של בוש בישראל השתלבה במדיניותו הגלובאלית בכלל והמזרח תיכונית בפרט והיא תמיכה איתנה בכל גורם פרו-אמריקאי, הרי נראה כי לתמיכה זו היה גם גורם משני. בוש מרבה להתייחס ללקחים שלמד מתקופת נשיאותו של אביו. לא מן הנמנע כי מוּדעוּתו לכך, שחוסר אהדתו של אביו בתור נשיא (וגם כפי שניתן ללמוד מסקירה זו בתקופת נשיאות בנו) לישראל לא הוסיפה לפופולאריות שלו בזמנו בדעת הקהל האמריקאית, גרמה לבוש הבן לסטות ממדיניות זו.
מלחמת לבנון השנייה ותקיפת הכור בסוריה
בוש מביע את אכזבתו מתִפקוּדו של הצבא הישראלי במלחמה נגד החיזבאללה ביולי-אוגוסט 2006 ("מלחמת לבנון השנייה"). לדבריו, במקום לנצל את זכותה להגן על עצמה – בתגובה להתקפה טרוריסטית נגדה מצד חיזבאללה – ולהנחית מכה אנושה על חיזבאללה, הפציצה ישראל בלבנון גם מטרות "בעלות ערך צבאי מפוקפק" (עמ' 413) ופגעה באזרחים. בוש מדגיש כי סוריה ואיראן תמכו בחיזבאללה, ולכן לדעתו, הצהרתו של אולמרט במהלך המלחמה כי סוריה לא תהווה יעד למתקפה, הייתה מוטעית (עמ' 413). מכל מקום, פגיעת ההפצצות הישראליות באזרחים יצרה לחץ מצד מדינות ערב על ארה"ב, לכפות על ישראל להפסיק את פעילותה הצבאית. ב"מועצה לביטחון לאומי" התפתח ויכוח לוהט בנוגע למה יש לעשות. צ'ייני טען כי יש לאפשר לישראל "לגמור" (""finish off) את חיזבאללה, בעוד רייס טענה כי מדיניות כזו תביא לקריסה במעמדה של ארה"ב באזור (עמ' 414).
לבסוף, הנשיא שלח את רייס לנסח החלטה במועצת הביטחון של האו"ם בדבר הפסקת אש. ואכן התקבלה החלטה כזו באוגוסט, שקראה גם לפירוק חיזבאללה מנשקו, והלחימה פסקה. הנשיא היה מעוניין להפסיק את המלחמה, גם מתוך חשש כי המשכה עלול לפגוע במעמדה של ממשלת לבנון. ממשלה זו נחשבה בעיניו לדמוקרטית וידידותית (עמ' 414), והיא הוקמה על רקע אילוצה של סוריה, ביוזמה אמריקאית-צרפתית, להוציא את כוחותיה מלבנון ב-2005 (בעקבות רצח רפיק חרירי ב-2004) (עמ' 411-410). לדעתי, בוש מתעלם מחוסר מוכנות מספקת מצד צה"ל למלחמה נגד חיזבאללה ורגישותה של דעת הקהל בישראל לאבידות. כל זה גרם לישראל, במקום לצאת לפעולה צבאית רחבת היקף וישירה נגד חיזבאללה, להתרכז בהפצצות מהאוויר, כולל נגד מטרות אזרחיות בעיקרן (כמו שכונה שיעית שבשליטת החיזבאללה בביירות), כדי ליצור מאזן אימה הרתעתי עם הארגון.
באביב 2007 פנה ראש ממשלת ישראל, אולמרט, אל בוש בזו הלשון: "ג'ורג', אני מבקש ממך להפציץ את המִתְחם" (עמ' 421). כוונתו הייתה שארה"ב תפציץ את הכור הגרעיני שהחלה לבנות סוריה בסיועה של צפון קוריאה, ואשר נועד, לדברי ראש ממשלת ישראל, לייצור נשק אטומי והיווה סכנה קיומית לישראל. לאכזבתו הרבה של אולמרט, בוש – לאחר בדיקת הנושא עם גורמי ביטחון, כולל ראש הסי. איי. אי – השיב בשלילה, בטענה כי אינו יכול לתקוף מדינה ריבונית, כל עוד סוכנויות המודיעין בארצו אינן בטוחות כי לסוריה תוכנית גרעין צבאית. להערכתי, מתוך קריאה ביקורתית של הטקסט, ניתן להסיק כי נימוקו של בוש לאי תקיפה היה תואנה בלבד. הן לפני הפצצת הכור בידי ישראל – ובסתירה לדברי בוש עצמו – וביתר בירור לאחר ההפצצה, בוש מאשר כי לסוריה הייתה תוכנית גרעין צבאית. מכאן, לבוש היו סיבות אחרות לאי תקיפת הכור ובהן החליט לא להודות, כמו אי רצונו לגרור את ארצו למעורבות צבאית ישירה לטובת ישראל בסכסוך עם מדינה ערבית, במיוחד בתקופה בה ארצו כבר הסתבכה בשתי מלחמות באזור, באפגניסטן ובעיראק.
ב-6 בספטמבר 2007 השמידה ישראל את הכור הסורי. לטענת בוש, בהפצצת הכור פעלה ישראל לבדה. אולמרט לא ביקש אור ירוק לפעולה וגם לא קיבל אותו מבוש (עמ' 422). להערכתי, גרסה זו אינה מדויקת. מתיאור פרשת הכור הסורי אצל בוש משתמע, כי התקיימו דיונים בדרג בכיר בין ישראל לארה"ב בנושא, וכי גם אם בוש אישית לא נתן את הסכמתו המפורשת להפצצת הכור בידי ישראל, הרי ישראל קיבלה לפחות הסכמה בשתיקה למהלכה מדרגים בכירים בממשל האמריקאי. (לפי גרסתו של שר ההגנה של בוש באותה תקופה, הנשיא בחר לא להתעמת עם אולמרט בשאלת כוונתו להפציץ את הכור ו"באמצעות אי מתן לישראלים אור אדום, הוא נתן להם אור ירוק" [ראה ספרו של גייטס שנזכר לעיל, עמ' 176]) בוש מצא לנכון לשמור על מרחק מנושא השמדת הכור בידי ישראל, מאותן הסיבות שבגללן לא רצה כי ארה"ב תפציץ את הכור בעצמה: מנקודת ראותו, תוספת לתדמיתו הפרו-ישראלית בעולם הערבי עלולה הייתה להזיק למעמדה של ארצו באזור.
בוש אומר, כי השמדת הכור "החזירה את האמון אשר איבדתי בישראלים בזמן מלחמת לבנון" (עמ' 422). לאחר ההפצצה, אולמרט – בניגוד לעמדת בוש – היה מעוניין לשמור על חשאיות המבצע, כדי למנוע תגובה סורית. האינטרס של בוש כי ישראל תכריז בגלוי על השמדת הכור, משתלבת עם ביקורתו על הצהרתו של אולמרט במהלך מלחמת לבנון, כי ישראל אינה מתכוונת לתקוף את סוריה. מכאן משתמע, כי בוש היה מעוניין במדיניות תקיפה יותר של ישראל ביחס לסוריה – אולי איום צבאי – בתור בעלת בריתה של איראן. עוד אפשר לומר, כי כפי שאולמרט היה מעוניין כי השמדת הכור תעשה בידי ארה"ב, בלי להסתכן במלחמה נגד סוריה – הרי בוש היה מעוניין כי הלחץ הצבאי על סוריה יופעל בידי ישראל, בלי לסבך את ארה"ב.
סוגיות הגרעין של איראן וצפון קוריאה
לדברי בוש, החל מקיץ 2005 ניכרה הקצנה במדיניות הפנים והחוץ של איראן, בעקבות בחירתו המפוקפקת של מחמוד אחמדינג'אד לנשיא איראן. הנשיא החדש קרא למחיקתה של ישראל מעל המפה וחידש את העשרת האורניום. בוש קבע את העקרונות הבאים בהתמודדות עם תוכנית הגרעין של איראן. (1) ארה"ב "אינה יכולה להרשות כי לאיראן יהיה נשק גרעיני" (עמ' 416). (2) "פעולה [אופציה] צבאית תהיה תמיד [מונחת] על השולחן, אך היא תהיה האמצעי האחרון" (עמ' 417). בוש ניסה להתמודד עם סוגיית הגרעין של איראן באמצעות הרחבת הסנקציות נגדה. ארה"ב הגבירה את הסנקציות בתחום הפיננסי ושכנעה את האירופים, הרוסים והסינים להעביר שתי החלטות במועצת הביטחון של האו"ם, שאסרו על איראן לייצא נשק [אך לא לייבא] וגם אסרו לספק לה ציוד הקשור לפיתוח נשק גרעיני. הדוח של "הערכת המודיעין הלאומית" של ארה"ב מנובמבר 2007, לפיו עצרה איראן את תוכניתה לפיתוח הנשק הגרעיני בסתיו 2003, פגע במאמצי וושינגטון לגייס את אירופה, רוסיה וסין להטלת סנקציות נוספות נגד איראן. הנשיא עצמו לא הסכים עם מסקנת הדוח הזה ורגז עליו, אך הוא התקשה להסביר לסעודים – שזעמו על הדוח – כי הדוח חובר על ידי גוף עצמאי שאינו קשור לנשיא (עמ' 419). הנשיא מודה, כי בעיית הגרעין האיראני בסוף תקופת כהונתו נותרה בלתי פתורה (עמ' 420). בוש מתעלם מכך, שהסתבכותו בשתי מלחמות באפגניסטן ובעיראק, הפחיתה מאמינות האופציה הצבאית שלו נגד איראן.
גרסתו של בוש בשאלת הגרעין של צפון קוריאה. החל מ-2003 הוא יזם מדיניות של דיפלומטיה רב צדדית, בה צפון קוריאה תנהל מו"מ נוסף לארה"ב , עם סין, דרום קוריאה, רוסיה ויפאן. לחמש המדינות האלה, על אף חילוקי הדעות ביניהן, היה אינטרס משותף למנוע את התחמשותה של צפון קוריאה בנשק גרעיני. הלחץ הזה נשא פרי ובפברואר 2007 הסכימה צפון קוריאה לסגור את הכור הגרעיני העיקרי שלה ולאפשר לפקחי האו"ם לערוך בדיקות בשטחה. בתמורה קיבלה צפון קוריאה סיוע בתחום האנרגיה, וארה"ב הסירה אותה מרשימת המדינות התומכות בטרור. עם זאת, בוש מודה כי הבעיה לא נפתרה. צפון קוריאה המשיכה להעשיר אורניום בחשאי, ותושביה למות מרעב תחת משטר של דיקטטורה ברוטאלית. אף אל פי כן, סבור בוש כי יש להמשיך בעתיד במדיניות השיחות הרב צדדיות – והוא אינו טורח להסביר מדוע מדיניותו בשאלת צפון קוריאה ואיראן הייתה שונה בתכלית מזו כלפי עיראק.
סין ורוסיה
אולי מתוך חוסר רצון לעבור על מִכסת עמודים מסוימת שנקבעה לספרו, מקדיש בוש לכל אחד מהמעצמות החשובות האלה, סין ורוסיה, 4 עמודים בלבד. במדיניותו כלפי סין ניסה בוש לאזן בין האינטרסים של ארצו לקיים יחסי ידידות עם בייג'ין בתור מעצמה עולה לבין מחויבותו המוסרית לזכויות אדם ולחופש דת. כך למורת רוחם של הסינים, נפגש בוש פעמים אחדות עם המנהיג הדתי הגולה של טיבט, דאלי למה (Dalai Lama). בשאלת טייוון, התנגד בוש להצהרת עצמאות מצדה, אך גם לשימוש בכוח מצד סין נגד מדינה זו.
בתקופת שלטונו נפגש בוש עם נשיאה של רוסיה, ולדימיר פוטין, יותר מ-40 פעמים. שני האישים ניסו לכונן ביניהם יחסים ידידותיים במישור האישי. בוש אירח את פוטין בחוותו בטקסס ונהג לפנות אליו בשמו הפרטי, ולדימיר – ופוטין אירח את בוש בדאצ'ה [מעון קיץ] שלו, ליד מוסקבה. בוש גם מציין כי שניהם אהבו לטפח כושר גופני – אך אינו מוכן להודות, כי שניהם גם דגלו בניהול מדיניות של כוח. מכל מקום, משתמע, כי היו קווי דמיון מסוימים באישיותם שקירבו ביניהם במישור האישי, ומשהו מקִרבה זו ומההערכה ההדדית, נותרו גם בתקופה של משבר בין שתי המדינות.
כזכור, פוטין הביע סולידריות עם ארה"ב לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר ,עזר לבוש להשיג אישורים מרפובליקות סובייטיות לשעבר להשתמש בשטחן לפעולה באפגניסטן, וכפי שמציין בוש, שתי המעצמות שתפו פעולה בסילוק הטליבן מאפגניסטן ובמלחמה בטרור. ב-2002 ב"חוזה מוסקבה" הסכימו ארה"ב ורוסיה לצמצם את ראשי הנפץ הגרעיניים שלהן בשני שליש עד 2012. אך היו גם, לדברי בוש, נושאים שהעיבו על הקשרים בין שתי המעצמות, כמו יציאתה של ארה"ב מחוזה שאסר על שני הצדדים להציב טילים אנטי בליסטיים [שנחתם ב-1972 וידוע בראש התיבות ABM], ופגיעתו של פוטין בחופש העיתונות, ובאנשי עסקים בארצו שהעזו למתוח עליו ביקורת. הנשיא האמריקאי אינו מסתיר את מורת רוחו ביחס לראשי המדינה של צרפת וגרמניה, ז'ק שירק (Jacques Chirac) וגרהארד שרידר (Gerhard Schroeder) , אשר נמנעו למתוח ביקורת על פוטין בגין פגיעתו בדמוקרטיה בארצו. (בוש רוגז על שני האישים האלה גם בגין התנגדותם לפעולה צבאית נגד עיראק ב-2003.) בוש מציין, כי מאז פגישתו הראשונה עם פוטין ב-2001 – בה השליט הרוסי התלונן על חובותיה החיצוניים הכבדים של ארצו עוד מהתקופה הסובייטית, ובוש הדהים את פוטין לפתע בשאלה על הצלב של שנתנה לו אימו (עמ' 196) – חלו תמורות במחיר הנפט. מחיר חבית הנפט עלה מ-26 דולר ב-2001 ל-137 דולר ב-2008, דבר שהגדיל את הכנסותיה של רוסיה בתור יצואנית נפט, ומכאן לדברי בוש, ביטחונו של פוטין עלה והוא ניהל מדיניות התקפית כלפי חוץ.
הנשיא האמריקאי מצדו תמך בהרחבת החברוּת בברית הצבאית נאט"ו למדינות מזרח אירופה, ובתקופתו הצטרפו לארגון הזה בין היתר שלוש רפובליקות סובייטיות לשעבר והן ליטא, לטוויה ואסטוניה. בפסגת מדינות נאט"ו בבוקרשט באפריל 2008 תמך בוש בבקשותיהן של גיאורגיה (גרוזיה) ואוקראינה – שתי רפובליקות סובייטיות לשעבר נוספות – להתחיל בהליך קבלתן לארגון. כיוון שהחלטות על צירוף חברות חדשות לנאט"ו חייבות להתקבל פה אחד, הרי התנגדותן של גרמניה וצרפת לצירופן, מנעה צעד כזה. גרמניה וצרפת התנגדו לקבלתן של גיאורגיה ואוקראינה לנאט"ו בטענה כי לשתי המדינות האלה יחסים מתוחים עם רוסיה, דבר שעלול לגרור את נאט"ו למלחמה עם מוסקבה. בוש נוטה להתעלם מכך כי הרחבת נאט"ו למזרח אירופה, ובמיוחד לרפובליקות סובייטיות לשעבר אשר עדיין נחשבו בעיני מוסקבה לאזור השפעה רוסי, עוררו דאגה ומורת רוח בקרמלין.
לדברי בוש, היחסים בין ארה"ב לרוסיה הגיעו לנקודת שפל באוגוסט 2008, כאשר רוסיה פלשה לגיאורגיה, כבשה את דרום אוסטיה (Ossetia) ואת אבחזיה (Abkhazia), והמשיכה להתקדם לתוך גיאורגיה. הנשיא חשש כי כוונת הרוסים להגיע לטביליסי במטרה להפיל את הממשלה הדמוקרטית [הפרו מערבית] בראשות מיכאל סאאקשבילי (Mikheil Saakashvili). בוש נמנע מלפרט את המצב המורכב שקדם לפלישה הרוסית. יצוין, כי עד לפלישה, האזורים של דרום אוסטיה ואבחזיה, אשר עמיהם שאפו לפרוש מגרוזיה מדורי דורות, נהנו מאוטונומיה, ולמעשה מעצמאות למחצה, וזאת בחסותה של רוסיה ו"כוח שלום" רוסי. סאאקשבילי הפתיע את הרוסים בפלישתו לדרום אוסטיה כדי להחזירה לארצו, תוך גירוש "כוח השלום" הרוסי – ומה שמתאר בוש כפלישה רוסית לגיאורגיה הייתה בעצם תגובתה של מוסקבה לניסיונה של טביליסי להחזיר בכוח צבאי את שלטונה לדרום אוסטיה. בוש מנסה להצדיק את עמדתו בשאלת צירוף גיאורגיה לנאט"ו בוועידת הפסגה של הארגון בבוקרשט בטענה – המפוקפקת למדי לדעתי – כי לוּ גיאורגיה הייתה בשלב האחרון לקראת צירופה לברית, בהתאם להצעתו, הרי ספק אם רוסיה הייתה "כה תוקפנית" כלפיה (עמ' 435).
בעקבות הפלישה הרוסית, טלפן בוש לנשיאה החדש של רוסיה, דמיטרי מדבדב (Dmitri Medvedev), ולאחר מכן שוחח עם ראש הממשלה פוטין. בוש ופוטין שהו באותו הזמן באולימפיאדה בבייג'ין, ובוש היה מודע לכך כי על אף שפורמאלית ראש המדינה החדש של רוסיה החל מ-2008 היה מדבדב, הרי למעשה פוטין נותר האיש החזק. בשיחותיו עם שני המנהיגים הרוסים ביקש בוש מהם להפסיק את הפלישה, להפיג את המתיחות ולסגת משטחה של גיאורגיה. אולם מגרסתו של בוש יכול להשתמע, כי הוא שם את הדגש על הפסקת הפלישה הרוסית ונסיגה משטחה של גיאורגיה גופא בלבד, ללא שני האזורים האוטונומיים, על אף שהמשיך לראות בהם שטחים כבושים בידי הרוסים. ניתן להבין כי פניותיו של בוש לא הועילו. במקביל, לפי גרסת בוש, בתקופת המשבר, הֵטיסה ארה"ב לגיאורגיה סיוע הומניטארי במטוסים צבאיים והבטיחה לשקם את צבאה. לבסוף הסיגה רוסיה את כוחותיה מגיאורגיה, אך "המשיכה לקיים את נוכחותה הצבאית הבלתי חוקית בדרום אוסטיה ובאבחזיה" (עמ' 435).
מלחמה באיידס באפריקה ואישיותו ההומאנית של הנשיא
בוש יזם תוכנית רחבת היקף למלחמה נגד מחלת האיידס באפריקה, מחלה שהפכה ביבשת למגפה. התוכנית מומנה על ידי ארה"ב, יצאה אל הפועל ב-2003 והתבטאה בהקמת מרפאות ואספקת תרופות. הנשיא עקב אישית אחר ביצוע תוכניתו, ואף ערך נסיעות לאפריקה, שם לא נרתע מלהתחבק עם חולי איידס, כדי לחזק את רוחם ולשרש את הדעה הקדומה, כי עלולים להידבק במחלה כתוצאה ממגע אנושי אקראי (עמ' 343). ב-2008 הוא אירח אישית בבית הלבן חולה איידס שהבריא, אותו פגש לראשונה במצב קשה ב-2003, בעת ביקורו במרפאה באפריקה, שהוקמה במימון אמריקאי. לדברי בוש, בסיום כהונתו כנשיא בינואר 2009 תוכניתו העניקה טיפול רפואי ללמעלה מ-12 מיליון אנשים באפריקה (עמ' 353).
כנראה כדי לתקן את הרושם השלילי שעלול להיווצר עליו, בתור נשיא שהוביל את ארצו לשתי מלחמות, באפגניסטן ובעיראק, מדגיש הנשיא את מאמציו, בעת תכנון המלחמות האלה ובמהלכן, לצמצם את הסבל של האוכלוסייה האזרחית ולמנוע פגיעה בה. לדוגמה, במקביל למתקפה האווירית האמריקאית נגד הטליבן באפגניסטן ב-2001, הצניחו מטוסים אמריקאים סיוע הומאניטארי לאפגאנים (עמ' 194). עוד טוען בוש, כי לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, אחת מדאגותיו הייתה למנוע פגיעה בערבים ובמוסלמים, אזרחי ארה"ב. לאורך ספרו מתאר בוש את עצמו כהומניסט נוצרי המאמין כי כל אדם נברא בצלם אלוהים, ומכאן אהבתו לבריות ללא קשר לגזעם, לצבע עורם ולדתם. בוש מופיע בזיכרונותיו כאדם בעל חמלה, הרגיש לסבל הזולת בין אם כתוצאה ממחלת איידס או מסופת הוריקן.
מדיניות פנים
לטענת בוש, רק בעטיים של פיגועי ה-11 בספטמבר הוא הצטייר בתודעה כנשיא של מלחמות, בעוד כוונתו המקורית הייתה להיכנס להיסטוריה כנשיא המטפח את מערכת החינוך. כבר בתום שבועיים מכניסתו לתפקידו, בוש נפגש עם הסנטור טד קנדי (Ted Kennedy), כדי לגייס את תמיכתו בחוק החינוך שיזם כנשיא; ובסוף השנה הראשונה לכהונתו, החוק, שכונה "אף ילד לא נשאר מאחור", אושר ברוב גדול על ידי שתי המפלגות. מטרת החוק היה להעלות את הישגי התלמידים ולצמצם את הפערים בין תלמידים עניים, שהיו לרוב ממוצא היספאני ואפריקאי, לבין שאר התלמידים. האמצעי להגשמת המטרה הייתה עריכת בחינות שנתיות לתלמידים ופרסום תוצאותיהן, כולל התפלגות הנבחנים לפי הכנסות הוריהם ומוצאם האתני. בבתי הספר, אשר הישגי תלמידיהם ימשיכו להיות נמוכים גם בבחינה השנתית הבאה, יוכלו ההורים להעביר את ילדיהם לבתי ספר אחרים. הרפורמה אכן הביאה לשיפור בהישגי התלמידים ולצמצום הפערים בין תלמידים משכבות שונות, בתחומי הבנת הנקרא והמתמטיקה (עמ' 277-272). הנשיא זוקף לזכותו יוזמות נוספות לרווחת האוכלוסייה, כמו החוק למודרניזציה בשירותי הבריאות שנחתם על ידו בדצמבר 2003; תוכנית לשיקום אסירים בשיתוף ארגונים דתיים (במהלכה נוכח מחדש לדעת אלו פלאים יכולה לחולל אמונה דתית) ועוד.
בוש, לגרסתו, לא נרתע לקבל החלטות קשות בבעיות שהלכו וטפחו במשך שנים רבות וחייבו פתרון. אחת מהן הייתה בעיית הביטוח הלאומי. לפי התחזית של 2005 צפוי היה הביטוח הלאומי להגיע לפשיטת רגל ב-2042, וזאת בגלל העלייה בתוחלת החיים וצמצום הילודה. הרפורמות שהוצעו על ידי הנשיא נועדו להיטיב עם הקבוצות החלשות ולהתגבר על הגירעון – אך נתקלו בסירוב מצד הדמוקרטים, בעיקר משיקולים מפלגתיים, וזכו לתמיכה מעטה מצד הרפובליקאים, ועל כן לא התקבלו. בוש ממשיך וטוען, כי גם ניסיונו להסדיר את שאלת ההגירה הבלתי חוקית ורחבת ההיקף ממקסיקו לארה"ב – מספר המהגרים הבלתי חוקיים הגיע ל-12 מיליון – לא צלח. בוש, משתמע, ניסה לפתור את הסוגיה הזו בפשרה הגיונית, כולל מתן אפשרות לחלק מהמהגרים הבלתי חוקיים להתאזרח, והוא אף הצליח לרתום להצעותיו את תמיכתו של הסנטור טד קנדי – אך לא היה בכך די. לדעתי, הצלחתו של הנשיא להשיג את תמיכתו של הסנטור הדמוקרטי, שנחשב לליברל מושבע, טד קנדי, להצעותיו הן בתחום החינוך והן בתחום ההגירה הבלתי חוקית, מצביעה על כך שבמדיניותו בתחום הפנים ניסה בוש לשלב בין רעיונות ליברליים לשמרניים, פעל באופן פרגמאטי לפי השכל הישר, והיה רחוק מקיבעון אידיאולוגי של שמרן דתי.
עם זאת, דתיותו ומגבלוֹת יכולתו להתגמש, באו לידי ביטוי לדעתי, בטיפולו בבעיית המחקר בתאי גזע. להלן גרסתו בנדון. הנשיא מפרט באריכות את תהליך קבלת החלטתו בנושא מימון פדראלי למחקר בתחום תאי גזע עוּבּריים אנושיים. בשלב ראשון הוא קרא חומר על הנושא והתייעץ עם אנשי מקצוע בהם מדענים ופילוסופים, לנוכח ההשלכות האתיות של המחקר. לבסוף, באוגוסט 2001 קיבל הנשיא החלטה לפיה מימון פדראלי יינתן למחקר בתאי גזע עובריים קיימים – אך לא להרס עוברים, בתור יצורים חיים בפוטנציה, ליצירת תאי גזע נוספים. הדילמה שעמדה בפני הנשיא הייתה כזו. מחד גיסא, המחקר בתאי הגזע טמן בחובו אפשרויות לפריצת דרך בריפוי מחלות, כמו סוכרת נעורים ואלצהיימר. הוא אף קיבל מכתב בזכות מחקר בתאי הגזע מצד אשתו של הנשיא לשעבר, רונלד ריגן, שסבל מאלצהיימר. מאידך גיסא, שימוש בעוברים אנושיים כחומר גלם למחקר פגע בקדושת החיים. ניסיונות של שני בתי המחוקקים ב-2006 וב-2007 להעביר החלטה שתאפשר מימון פדראלי למחקר הכרוך בהרס עוברים, נתקלו בווטו מצד הנשיא. הבעיה נפתרה בחלקה כאשר בסוף 2007 נמצאה דרך מדעית להפיק תאי גזע, בלי להרוס עוברים. עד כאן גרסת הנשיא.
פרק ארוך למדי מקדיש בוש לשאלת טיפולו בסופת ה"הוריקן קטרינה (Katrina)" בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2005 (עמ' 332-308) – טיפול שנחשב לכושל בכלי התקשורת ובחלקים ניכרים של דעת הקהל בארה"ב. הסופה פגעה קשה במיוחד במדינת לואיזיאנה והעיר ניו אורלינס, ובסיכומו של דבר הציפה והחריבה אזור בגודל של בריטניה. בוש מתאר תמונה עגומה: הסיוע איחר להגיע ולא היה מספיק; באזורים המוצפים, אנשים מגגות הבתים התחננו לפינוי, ובאזורים הפגועים היה מחסור אפילו במי שתייה. אסון הטבע גרם להתמוטטות הסדר הציבורי, שלוּוה במעשי ביזה ואונס בקנה מידה רחב. בוש מודה, כי היה עליו מבעוד מועד להפציר בשלטון המקומי על פינוי האזורים המועדים לאסון, ועם זאת מאשים חלקית במחדל תחזית שגויה של מזג האוויר. הוא גם מודה כי היה עליו להגיש סיוע מוקדם יותר, אך הבעיה, לדבריו, כי לשם כך היה עליו לקבל ייפוי כוח מן השלטון המקומי, שלא מיהר לעשות זאת. טעותו הגדולה ביותר של בוש, לדבריו, הייתה שלא מיהר לשלוח כוחות פדראליים ללואיזיאנה להשבת הסדר על כנו, אך גם לכך היו, לטענתו, נסיבות מקלות. חוק אנכרוניסטי חייב את הסכמת המושל של המדינה למשלוח כוחות פדראליים לתחומה, אך במקרה של לואיזיאנה, המושלת התנגדה בעקשנות לכך. הייתה בידי בוש אפשרות לעקוף את התנגדות המושלת באמצעות שימוש ב"חוק המרד" (Insurrection Act) , אבל הנשיא חשש מן ההשלכות הציבוריות של צעד כזה. דהינו, מהיווצרות מצב בו נשיא רפובליקאי כופה רצונו על מושלת דמוקרטית, באמצעות הכרזה על מרד בעיר שרוב תושביה אפרו-אמריקאים (עמ' 321). כתוצאה מן הבעיה החוקתית, ממשיך בוש, כוחות הפדראליים נשלחו באיחור וללא סמכות להשליט סדר, ורק בזכות האוטוריטה של מְפַקדם פעלו ביעילות. הנשיא דוחה נחרצות את הטענה, כי לא עשה די למען ניו אורלינס, כיוון שרוב תושביה היו שחורים. הוא דאג שהקונגרס יקצה סכום של 126 מיליארד דולר לשיקום האזורים מוכי האסון ועקב אישית אחרי עבודות השיקום בשנים הבאות.
הנשיא מאשר כי המשבר הפיננסי ב-2008 – שלפי הערכה מקובלת הוא לא נשא באחריות להיווצרותו – הפתיע אותו. דאגותיו בכלכלה התרכזו בתחומי התעסוקה והאינפלציה – בעוד בבעיות פיננסיות, כמו נזילות, סמך על הרגולטורים ועל חברות דירוג האשראי. הוא דוחה את טענת הדמוקרטים לפיה המשבר הפיננסי פרץ בגלל דגילתם של הרפובליקאים בדה-רגולציה. לדבריו, ההיפך הוא הנכון, וכי ביוזמתו ומול התנגדות הדמוקרטים – ב-2005 אושר חוק שחיזק רגולציה פיננסית. הנשיא משבח את כישוריהם של שני האישים שעמדו לצדו בטיפול במשבר ב-2008 והם יושב ראש הבנק הפדראלי, בן ברננקה (Ben Bernanke), אשר אותו מינה ב- 2006, ושר האוצר, האנק פולסון (Hank [Henry] Paulson). ברננקה היה מומחה למשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-30 (במאה ה-20) וטען באוזני הנשיא כי ארה"ב נמצאת במשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז. פולסון, לפתרון המשבר, העלה תוכנית לקנייה מצד הממשל משכנתאות בעייתיות בסכום של "מאות מיליארדי דולרים". בוש אישר את התוכנית ללא הסתייגות, על אף שזו הייתה, לדבריו, ההתערבות הגדולה ביותר בכלכלה מצד הממשל מאז טיפולו של הנשיא פרנקלין רוזוולט במשבר של שנות ה-30. בוש מודה כי המדיניות הזו נגדה את עקרונותיו בדבר שוק חופשי, אך הוא מצדיק אותה לאור השיקולים הבאים. השוק החופשי חדל לתפקד, ואף שלא היה הוגן להשתמש בכספי הציבור, כדי לצאת מהמשבר שהציבור לא היה אחראי לו – חמוּר מזה היה לא לעשות דבר ולגרום לעוול גדול יותר לאותו הציבור, כתוצאה מקריסת המערכת הפיננסית והכלכלה בכלל. בקיצור, לטענתו, היו חייבים להתערב בשוק החופשי בטווח הקצר, כדי להציל את קיומו לטווח הארוך.
בתחילת אוקטובר 2008 שני בתי הקונגרס העבירו חוק, שיזם ממשלו של בוש, לקניית "נכסים רעילים" בסכום של 700 מיליארד דולר. הנשיא אינו מתעלם מכך, כי בהצבעה קודמת על החוק בספטמבר, החוק לא אושר בגלל התנגדות רוב הרפובליקאים לו, ורק נפילות חדות בבורסה בעקבות זאת, שכנעו את הרפובליקאים לשנות את הצבעתם. מפאת חומרת המשבר, הסכום שאושר נוצל לא לקניית משכנתאות, אלא לקניית מניות הבנקים, כדי להזרים הון ישירות לבנקים ולמנוע קריסתם. עוד טוען הנשיא, כי לנוכח חומרת המשבר הוא החליט, כי בפרספקטיבה היסטורית עליו למלא את תפקידו של פרנקלין רוזוולט, דהינו נשיא [דמוקרטי] שהתערב נמרצות בכלכלה ובכך הצליח להוציאה מן המשבר – ולא את תפקידו של הרברט הובר, הנשיא [הרפובליקאי] בתקופתו פרץ המשבר של שנות ה-30 ואשר האמין כי השוק החופשי יתקן את עצמו.
בפסקאות בודדות חושף בוש את המחשבות הנוּגוֹת שליוו אותו בסוף תקופת נשיאותו. הוא הותיר את ארה"ב במשבר כלכלי, ומעורבת בשתי מלחמות באפגניסטן ובעיראק. הוא גם לא יכול היה למעשה לנקוט בצעדים יעילים נגד פלישתה של רוסיה לגיאורגיה. במצב העגום הזה בוש שאב עידוד מהדת. הוא גם מודע היה לכך, כי בתפקידו כמנהיג האומה אסור כי פניו יפלו (עמ' 459). בוש מתייחס בכבוד למחליפו, ברק אובמה, שעשה היסטוריה בהיבחרותו לנשיא האפרו-אמריקאי הראשון של ארה"ב.
הערות ביקורתיות על מדיניותו של בוש כלפי אפגניסטן ועיראק
בעוד בסוף תקופת נשיאותו של בוש בינואר 2009 מדיניותו באפגניסטן עדיין לא נראתה ככישלון, הרי כבר בזמן כתיבת שורות אלה ב-2012 ניכר כישלונה. על אף המשך הגדלת הכוחות האמריקאיים בארץ זו – בקיץ 2011 מספר החיילים האמריקאים באפגניסטן הגיע ל-90,000 – התנגדות הטליבן לא פחתה, אלא גברה. בין הסיבות לכישלון. (1) הפיצול האתני של אפגניסטן הִקְשה על האמריקאים לכונן שלטון מרכזי חזק, השולט על כל המדינה, וצבא יעיל. (2) האיבה הבסיסית של העמים המרכיבים את אפגניסטן, בתור עמים אסיאתיים ומוסלמים, לזרים בדמותם של העמים האירופאים הנוצרים. הפגיעה הבלתי מכוונת באוכלוסייה אזרחית, בעת הלחימה נגד הטליבן, ומקרים בודדים של פגיעה באסלאם מצד האמריקאים, הפכו את האיבה הזאת לתהומית. בניגוד לטענת בוש, תמיכת גורמים בפקיסטן במורדים האפגאניים הייתה רק סיבה משנית לכישלון. (3) הקושי של צבא סדיר זר, במיוחד הרחוק מארצו, להתמודד מול מלחמת גרילה עיקשת.
בסיכומו של דבר, הטעות המרכזית במדיניותו של בוש כלפי אפגניסטן הייתה חוסר מודעותו למגבלות כוחה של ארה"ב. ייתכן כי מוטב היה לו לנסות להפריד בין הלחימה נגד אל-קאעידה, בתור ארגון ערבי בעיקרו וזר במידה מסוימת על אדמת אפגניסטן, לבין טליבן, בתור ארגון אפגאני אותנטי, איתו אולי יכול היה להגיע להסדר שעיקרו הפסקת מתן מקלט לאל-קאעידה. בדיעבד נראה, כי מוטב היה לארה"ב במקום לצאת בתוכנית גרנדיוזית למיגור משטר הטליבן – החשוך והרודני – ולהחלפתו במשטר דמוקרטי, להתרכז במלחמה נגד אל-קאעידה ובתמיכה בכוחות המקומיים המתנגדים לטליבן. זאת, תוך הימנעות ממעורבות קרקעית מאסיבית בלחימה, כי אם הסתפקות במשלוח כוחות מיוחדים למבצעים נקודתיים נגד אל-קאעידה. מכל מקום, הנוכחות הצבאית המערבית הממושכת באפגניסטן התגלתה כמשגה. הגורמים לכישלונו של בוש באפגניסטן וטעותו שבחוסר מודעותו למלוא עוצמתן, חזרו במדיניותו כלפי עיראק.
להערכתי, הסיבה הממשית ליציאתה של ארה"ב למלחמה נגד סדאם חוסיין במארס 2003 נעוצה הייתה בקלות לכאורה – ולכאורה בלבד כפי שנראתה בזמנה – בכיבושה של אפגניסטן מידי הטליבן והקמתו של משטר ידידותי למערב בה בדצמבר 2001. עיראק החלשה מבחינה צבאית וכלכלית כתוצאה מהסנקציות הבינלאומיות, בהן הייתה נתונה מאז פלישתה לכוויית באוגוסט 1990, נצפתה בעיני הממשל האמריקאי כיעד קל לכיבוש. לוּ הסיבה הממשית למתקפה נגד עיראק הייתה הימצאותו של נשק להשמדה המונית בידי משטר עוין לארה"ב, הרי לפי אותו ההיגיון על וושינגטון היה קודם כל לפעול נגד צפון קוריאה ואיראן, לנוכח התקרבותה של איראן לפיתוח נשק גרעיני ולחתירתה של צפון קוריאה להגדיל את מאגר הנשק הזה שברשותה. שתי המדינות האלה עסקו גם בפיתוח טילים בעלי טווח פגיעה לארה"ב. ואולם מלחמה רחבת היקף ויזומה נגד צפון קוראה ואיראן לא עלתה למעשה על הפרק בממשלו של בוש, בגלל חוזקן. לטיעונו הנוסף של בוש, והוא חששו כי סדאם חוסיין יעביר את הנשק להשמדה המונית שברשותו לאל-קאעידה לביצוע פיגועים נגד ארה"ב, לא היה יסוד. קשריו של סדאם עם אל-קאעידה, גם אם היו, היו מוגבלים ביותר. בדיעבד גם התברר כי לא היה בידי משטרו של סדאם נשק להשמדה המונית. מכאן, הסיבה העיקרית ליציאתה של ארה"ב למלחמה נגד עיראק – כפי שמוצגת על ידי בוש – הייתה מלכתחילה מדומה בעיקרה.
בעוד כיבושה של עיראק היה קל יחסית, הרי סכנת ההסתבכות לכוחות האמריקאיים בה לאחר הכיבוש הייתה אמתית, וקולין פאוול הזהיר את הנשיא מכך. עוד טען פאוול, כי הקצאת משאבים רבים לטיפול בעיראק במקרה כזה, תפגע ביכולתה של ארה"ב לפעול בזירות אחרות. בוש בזיכרונותיו מתעלם מהשמעת האזהרות האלה באוזניו, אזהרות שאכן התממשו. אין ספק, כי מלחמתה של ארה"ב בחוליה החלשה ביותר ב"ציר הרשע" [מונח בו השתמש בוש בנאום לאומה בינואר 2002 לתיאור איראן, עיראק וצפון קוריאה] , ממנה לא נשקפה סכנה רצינית לאמריקה – עיראק – פגעה בכושרה להתמודד עם האיומים הממשיים לאינטרסים האמריקאיים שנשקפו מאיראן וצפון קוראה.
החלטתו האמיצה והקשה של בוש לשלוח כוחות אמריקאיים נוספים לעיראק ב-2007, הביאה להישגים זמניים בלבד. נסיגת הכוחות האמריקאיים מעיראק הושלמה בדצמבר 2011, בהתאם להסכם מ-2008, שכזכור, נחתם על ידי בוש. ככל שהנוכחות הצבאית של ארה"ב בעיראק הלכה ופחתה, כך ממשלו השיעי של מאליכי נזקק יותר לבעל ברית מקומי, כדי להתמודד נגד אל-קאעידה והסונים – בעל ברית אותו מצא בדמותו של המשטר השיעי הקיצוני באיראן. כבר בזמן כתיבת שורות אלה ב-2012 אפשר לומר, כי בניגוד למטרתו של בוש, המשטר בעיראק לא הפך לדמוקרטי ולבעל בריתה של ארה"ב, אלא לבעל נטיות דיקטטוריות ולבעל אוריינטציה פרו-איראנית. כזכור, כבר ב-2006 אישים בכירים במשטרו של בוש (קונדוליזה רייס וסטיב האדלי) הזהירו מפני הסתמנות המגמות האלה אצל מאליכי, ולכן התנגדו למשלוח כוחות נוספים לעיראק; ופטראוס ב-2008 העריך כי ההישגים האמריקאיים בעיראק שברירים וניתנים לביטול. הצטיירות ממשלו של מאליכי כשיעי ופרו-איראני בעיני הסונים בעיראק, וגם בעיני מדינות ערב הסוניות השכנות לעיראק ובראש וראשונה ערב הסעודית, הביאה את כל הגורמים האלה לא לבחול בבחירת בעל ברית מקומי נגדו. בעל ברית זה נמצא בדמותו של ארגון אל-קאעידה בעיראק, שבתקופת סדאם למעשה לא היה קיים בה – אך לאחר פינוי הכוחות האמריקאיים מעיראק פעילותו הטרוריסטית הלכה וגברה.
בוש היה מודע, כי לא יהיה קל לחזור על ההצלחה האמריקאית, בשיקום גרמניה ויפן בתום מלחמת העולם השנייה, בעיראק בגלל פיצולה לעדות עוינות. ואולם השוני בין עיראק לגרמניה הרבה יותר עמוק. התברר כי עיראק, שהוקמה כמדינה מלאכותית בתום מלחמת העולם הראשונה, החלה לגלות סימני התפוררות כתוצאה מהיעדר משטר מרכזי חזק בה. כמו כן, בניגוד לגרמניה, הניסיון לכונן בעיראק משטר דמוקרטי על ידי האמריקאים, דהינו על ידי עם אירופאי בעיקרו השונה בדתו ובתרבותו מהאוכלוסייה המקומית, הגביר את השנאה כלפי ארה"ב, שהצטיירה כמעצמה ניאו-קולוניאליסטית. בוש מביא נתונים על מספר החיילים האמריקאים שנהרגו בעיראק, אך מתעלם מכך כי כבר ב-2008 מספר ההרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בעיראק מאז הפלישה ב-2003, לפי הערכות זהירות היה בסביבות 100,000. בהתחשב בנתון הזה, בפיגועי הטרור היומיומיים, בהפרעות באספקת המים והחשמל – הרי כל זה הגביר את השנאה לארה"ב מצד האזרח העיראקי הממוצע, שנטה להאשים בכל את הזר הפולש.
בקיצור, הקורבנות בנפש ומשאבי העתק שהשקיע בוש בעיראק, לא רק שלא הניבו את התוצאות הרצויות לאמריקאים, כי אם ההיפך. המשטר בעיראק לא הפך לדמוקרטי, כי אם הראה סימנים לחזרה לרודנות, ובמקום להפוך לבעל בריתה של ארה"ב, נטה להתחבר לאויבתה המושבעת – המשטר באיראן; ושטחה של עיראק הפכה לכר פורה לאל-קאעידה. טענותיו של בוש, כי לולא מיגר את משטרו של סדאם ב-2003, הרי ב-2010 הוא היה הופך למסוכן יותר, חסרות יסוד. זאת בהתחשב בקיום משטר הסנקציות, שאף שלא היה מושלם, הגביל את יכולותיו של סדאם. בחוכמה שלאחר מעשה אפשר לטעון, כי ה"אביב הערבי" מתחילת 2011 היה עשוי לשים קץ למשטרו של סדאם – ללא הצורך מצד ארה"ב לשאת בנטל הכבד של הפלישה לעיראק ב-2003 ובאחריות לתוצאותיה הקשות עבור העיראקים.
כישלונותיו של בוש לכונן משטרים דמוקרטיים באפגניסטן ובעיראק היוו מעין חזרה היסטורית, אך בקנה מידה רחב, על כישלונות אמריקאים מיניאטוריים קודמים להגשים יעדים דומים בלבנון בין השנים 1984-1982, ובסומליה בין השנים 1994-1992. בכל המקרים האלה, הפיצול האתני והדתי של הארצות, איבת המוסלמים כלפי האמריקאים והקושי של צבא סדיר להילחם נגד מלחמת גרילה, עמדו לרועץ לארה"ב. בפרספקטיבה היסטורית, גם צבאות יעילים של מעצמות אחרות נכשלו בלחימה נגד פרטיזנים, כמו כישלונו של נפוליון לדכא את המרד בספרד, כישלונה של גרמניה הנאצית לנצח את הפרטיזנים ביוגוסלביה, וכישלון דומה של הסובייטים נגד ה"מוג'אהידין" באפגניסטן. עוד אפשר לומר, כי ניסיונו של בוש לבנות באפגניסטן ובעיראק מדינות דמוקרטיות בנוסח המערב היה הליכה למעשה נגד כיוון ההיסטוריה. בעוד המחצית השנייה של המאה ה-20 התאפיינה בתהליך של דה-קולוניזציה, דהינו יציאת המערב ממדינות העולם השלישי – הרי בוש נקט במדיניות הפוכה של חזרה לעולם השלישי באפגניסטן ובעיראק. לאחר ההסתבכות באפגניסטן ובעיראק, גם בוש הגיע למסקנה, כי שינוי משטרים דיקטטוריים ועוינים לארה"ב, כמו באיראן ובצפון קוריאה, צריך להתבצע בעיקרו מבפנים, ולכל היותר בסיוע אמריקאי.
הערות ביקורתיות לסיום
פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 הם, כפי שמציין בוש, המפתח להבנת מדיניותו, והם שגרמו לשתי ההחלטות החשובות ביותר שקיבל בתקופת נשיאותו: הכניסה למלחמה באפגניסטן ב-2001, ובעיראק ב-2003. להסתבכות באפגניסטן היו נסיבות מְקֵלות, כמו עוצמת הטראומה המיידית שלאחר ה-11 בספטמבר; התמיכה הכלל עולמית למעשה בארה"ב במלחמה בטליבן, כולל מצד רוסיה; התמוטטותו המהירה של משטר הטליבן, שהושגה בעיקר על ידי כוחות מקומיים; וההשתתפות הנלהבת בתחילה של מדינות נאט"ו במלחמה לצד האמריקאים (על אף שמרבית מדינות הארגון הסתפקו בהשתתפות סמלית). לעומת זאת מאחורי המלחמה בעיראק עמדו בעיקר אמתלות, בכירים בממשלו של בוש ושל אביו (קולין פאוול וברנט סקוקרופט [Scowcroft]) התנגדו לה מלכתחילה, וחלק מתוצאותיה השליליות, מנקודת ראות אמריקאית (כמו הסתבכות, אשר בצירוף למלחמה באפגניסטן, תפגע ביכולתה של ארה"ב לפעול בזירות אחרות; רצונו של הרוב השיעי בה להתקרב לאיראן), אפשר היה בהחלט לצפות מראש.
ההחלטות הקשות לא נבעו ממגלומניה של הנשיא, אלא מאמונה מוגזמת בכוחה של ארצו. אין להתייחס בציניות לפן ההומאני באישיותו של בוש, ואולם אין מנוס ממסקנה כי הדגשתו מצדו נועדה לחפות ולכפר על ההרג, ההרס והסבל שגרמו מלחמותיו. עוד יצוין, כי תיאורו העצמי החוזר ונשנה, כאדם המרבה לקרוא ספרים, נועד להזים את תדמית הבור שדבקה בו. מדיניותו של בוש בתחום הפנים הצליחה כאשר נקט בקו פרגמאטי, שלעיתים נגד את השקפתו הפוליטית.
הקשיים בעיראק ובאפגניסטן נתגלעו בבירור בקדנציה השנייה של נשיאותו. נוספו לכך טיפולו הלא מוצלח בסופת "קטרינה" והמשבר הכלכלי בסיום כהונתו. כל אלה פגעו בתדמיתו החיובית של השנים הראשונות לכהונתו, כנשיא היודע להנהיג את האומה במצב של שֶבֶר, ואינו נרתע מקבלת החלטות קשות ונכונות. נראה, כי דווקא שפע הטיעונים שמביא בוש להצדקת החלטתו לפלוש לעיראק – אשר חלקם רופפים למדי – והודאתו במחשבות העצובות שהתעוררו אצלו בסיום כהונתו, מצביעים על פקפוקיו הרציניים בדיעבד בדבר נכונות החלטה זו.
