קניוק, יורם. תש"ח (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2010). 190 עמ' [סיכום ספר]
יורם קניוק ( 2013-1930), יליד תל אביב, הוא סופר עטור פרסים, וספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות. הספר תש"ח מתאר את חוויותיו האישיות מתקופת השתתפותו כלוחם בפלמ"ח במלחמת העצמאות, במחצית הראשונה של 1948 במשך כחמישה חודשים. היצירה, בה שולט הפן האירוני, זיכתה אותו בפרס ספיר. הסיכום משקף את עמדת המחבר, בעוד את הערותיי רשמתי בסוגריים מרובעים ובדברי ביקורת קצרים.
אימו של יורם קניוק עלתה לארץ מאודסה שברוסיה, עוד בתקופת שלטון הטורקים. ב-1921 היא טיפלה בגופות החרוכות של הסופר י. ח. ברנר וחבריו, קורבנות פרעות הערבים. אביו, משה, נולד בגליציה, עלה לארץ מברלין והיה מנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב לאמנות בשנים 1948-1932. משה קניוק הכיר היטב והעריך את התרבות הגרמנית, הספרות והמוסיקה. זאת על אף שכ-60 מקרובי משפחתו נרצחו בידי הנאצים בתקופת השואה. נושא השואה חוזר שוב ושוב אצל המחבר, והוא מהווה אצלו אחת ההצדקות להקמת המדינה ואף שזור אצלו בהקמתה.
יורם קניוק בגיל 17 וחצי , מעט לפני הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947, התנדב לפלי"ם, פלוגת הים של הפלמ"ח, במטרה להביא מעפילים לארץ. כדי להתקבל לארגון היה עליו לגלות עקשנות, תושייה, ולעבור מבחני אומץ. האימונים בפלי"ם היו מפרכים מאוד, כללו שחייה למרחק של חמישה קילומטרים, שיט בסירות וניווט – והמזון בקורס היה דל. האימונים עתידים היו להתגלות כחסרי תועלת, כיוון שהבריטים מנעו הגעת מעפילים ארצה. לעומת זאת המחבר לא הוכשר כלוחם, תפקיד שהוא עתיד היה למלא בקרבות לפתיחת הדרך לירושלים הנצורה ובתוך העיר. בכל הקורס הוא ירה כדור בודד.
קניוק יוצא נגד ההיסטוריונים החדשים וטוען, כי עד ההפוגה הראשונה שהחלה ב-11 ביוני 1948, היהודים אכן נלחמו מעטים מול רבים, והלוחמים היו צמאים, רעבים, תשושים ובלתי מאורגנים. בעת המצור, בירושלים היה מחסור חמור במים. החיילים היו מקבלים כוס או שתי כוסות מים ליום (עמ' 130). המחבר היה עֵד למצב בירושלים הנצורה, בו מכלי מים נפגעו בהפגזה והתהפכו. ואז, "אנשים ניסו לספוג את המים מן המדרכה בעזרת המטפחות שלהם ולסחוט אותן לפיותיהם, וילד אחד ליקק את המרצפות" (עמ' 124). בעטיו של המחסור במזון, החיילים אכלו גם צמחי שדה (ח'וביזות) , עלי גפן ואף עשבים.
בקרבות בדרך לירושלים ובתוכה, נלחם קניוק במסגרת חטיבת הראל של הפלמ"ח, שמפקדה היה יצחק רבין. שיעור ההרוגים בחטיבה היה גבוה. רבים מהנופלים היו עולים שלא מכבר הגיעו ארצה, לא היו בידיהם תעודות מזהות ועל קבריהם רשמו "אלמוני". אחד העולים כוּנה "ישקה הפרטיזן" ושמו המלא לא היה ידוע. הוא השתתף בזמנו בקרב על סטלינגרד, בארץ היה לוחם מעולה – אך לא ידע עברית, ואף לא היה ברור אם הוא יהודי. כאשר נהרג, באישורו של רבין ובמחווה ללוחם הגיבור, נכתב על קברו "ישקה הפרטיזן", במקום "אלמוני".
אצל קניוק הצעיר הייתה נכונות רבה להקרבה עצמית ולמוות. כאשר השתתף בפעם הראשונה בהבאת אספקה לירושלים בשיירה צבאית, בקטע מסוים של הדרך התבקש ללכת רגלית בראש השיירה בלילה, כדי לגלות חוטים שנמתחו לרוחב הכביש והתחברו למוקשים. התפקיד הוטל עליו, בגלל ראייתו הטובה בחשיכה. קניוק היה מדווח על החוטים שאיתר, ובעקבות זאת, חבלנים (?) היו מפוצצים את המוקשים. הוא ביצע את המשימה לשביעות רצונו של מפקדו (עמ' 110).
בקרב על הקסטל [בדרך ת"א-ירושלים, 9-3 באפריל, 1948], בשלבים מסוימים, לוחמים יהודים בודדים ולפעמים עשרות, הגנו על המבצר מול מאות חמושים ערבים. הערבים כבר עמדו לכבוש את המבצר, אך מות מפקדם, עבד-אל-קדר אל-חוסייני, גרם להם לסגת. בקרב הזה קניוק נפצע בעינו, אך המשיך להילחם. הקרב על כיבוש הכפר הערבי נבי סמואל [מצפון לכביש ת"א-ירושלים, 23-22 באפריל] הסתיים בכישלון. לפי מיטב זיכרונו של המחבר, רכבו נפגע, הוא שכב בשטח והעמיד פני מת, ולאחר שעות אחדות קם ורץ למִפְקדת הכוח שלו, וכך ניצל. בקרב הקשה במיוחד על מנזר סן סימון [בשכונת קטמון בירושלים, סוף אפריל], קניוק שוב נפצע, ושוב המשיך להילחם. באותו הקרב, המחבר זוכר "איך רפול [רפאל איתן, רמטכ"ל 1983-1978] נפצע ועזרתי לו לשבת על כיסא...והוא המשיך לירות" – ואף לא הרשה לחובש לטפל בו עמ' 144). שנים רבות לאחר הקרב, דדו [דוד אלעזר, רמטכ"ל 1974-1972] סיפר לקניוק, שבזכות היריות שהוא, קניוק, ירה אז, הוא הציל את חייו (עמ' 149). לדברי המחבר, מצב הלוחמים היהודים שכבשו את המנזר היה נואש, כיוון שהותקפו על ידי כוח עדיף מבחינה מספרית והציוד, אך כחמש דקות לפני שהחליטו לסגת, הצד הערבי נשבר ונסוג.
קניוק מתאר בצורה סוריאליסטית את השמחה שהצליח לעורר בחיילים במִשלט, בני מרשק, קצין החינוך ("פוליטרוק") של הפלמ"ח, בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה על ידי דוד בן גוריון ב-14 במאי 1948. המחבר אומר, כי לאמתו של דבר, האירוע ההיסטורי הזה לא היה בראש מעייניהם של החיילים, כיוון שהיו מותשים מאוד מקרבות, ועדיין לא התאוששו מהריגתו של אחד מחבריהם, אשר גופתו טרם פונתה. [התיאור הזה תואם את הלכי רוח החיילים המתוארים אצל יצחק רבין בספרו "פנקס שירות".] יצוין, כי דמותו של בני מרשק מתוארת בספר בצורה אירונית. בהמשך השתתף קניוק בפריצה לעיר העתיקה דרך שער ציון [19 במאי, 1948]. שם נפצע קשה ברגלו. לפי אחת העדויות, הוא לא הרשה לחובש לחבוש אותו, באומרו כי ברצונו למות, כיוון שלא כבש את הר הבית (עמ' 163). עקב הפציעה הזו, דרכו כלוחם הסתיימה.
הערבים נהגו להתעלל בפצועים ובגוויות של הלוחמים היהודים. הם שחטו את הפצועים המדממים בסכינים (עמ' 57). כדי לא ליפול קורבן להתעללות האכזרית הזאת, חיילים שנקלעו למצב חסר ישע התאבדו באמצעות הנשק האישי שלהם או ברימון.
באחד הכפרים הערביים (בית יובה), ידידו נ' (שם בדוי) – שראה את גופת חברו לנשק "תלוי על עץ, חתוך לחתיכות קשורות בחבלים, והזין שלו תקוע בפיו" (עמ' 113) – כנקמה עמד לשחוט בסכין נער ערבי כבן שמונה. המחבר, שהיה חניך השומר הצעיר ודגל בטוהר הנשק, כיוון את נשקו אל נ' והזהיר אותו, כי אם לא יעזוב את הילד, הוא יירה בו. קניוק אכן מימש את איומו, אך על אף שהמרחק בינו לבין נ' היה "מעט יותר משני מטרים" (עמ' 119), הוא הרג בטעות את הילד, בעוד נ' נותר בריא ושלם. [האירוע מעלה תהיות, האם היה מניע פסיכולוגי סמוי לטעות, בהתחשב בכך שֶנ' היה ידידו של המחבר, והמחבר, כפי שמעיד על עצמו, היה קלעי לא רע]
מכל מקום, בעת הקרבות ב-1948 ועל אף שהרג ערבים רבים, דגל המחבר בצורך לשמור על מוסר לחימה ולא לפגוע באזרחים, וזאת משתמע, בניגוד למקובל באותה תקופה. קניוק מתאר את עצמו כשונה מאחרים גם בהיבטים נוספים. עוד בהיותו נער הוא שלח שירים שחיבר למשורר שלונסקי, היה בקיא בספרות וידע לדקלם שירים ולצטט סופרים; ובהשפעת אביו אהב מוסיקה קלאסית.
היחס המופתי של מפקדי הפלמ"ח לחייליהם בא לידי ביטוי בקרב על הקסטל. כאשר נותרו להגן על הקסטל כ-8-6 טוראים ובהם המחבר, מול מאות ערבים, קיבלו הטוראים פקודה לסגת. את מקומם תפסו 23 מפקדים, אשר בחירוף נפש חיפו על נתיב נסיגתם של הטוראים ושילמו בחייהם על מעשם האצילי. בעקבות הקרב הזה נוצר בצבא הערך "אחרי", דהינו הסתערות מפקדים, כולל בכירים, בראש הכוח (עמ' 61-59). אך לא כל המפקדים, וניתן להסיק אולי רק מיעוט, נהגו בחייליהם כמו המפקדים שבקרב על הקסטל. היו אף מקרים הפוכים. בקרב על נבי סמואל, ובמשתמע גם בקרבות אחרים, היו מפקדים שברחו ונטשו את חייליהם. המחבר עצמו, ננטש על ידי מפקדו בנבי סמואל, וכזכור, ניצל משחיטה בזכות שהעמיד פני מת. היה מפקד – אולי היה זה דוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בירושלים – שלבש מדים מגוהצים וענד דרגות, והיה נראה בעיני קניוק כ"גנרל מקסיקני". זאת בניגוד גמור לחיילים הקרביים מהשטח, המלוכלכים ובלואי המדים (עמ' 126).
לא כל אנשי הפלמ"ח היו נקיי כפיים. בין חבריו של המחבר היה "ארי-שם-בדוי", אשר נולד במשפחה קשת יום, עסק בגניבה מנעוריו וגם במהלך שירותו הקרבי המשיך לגנוב במיומנות מקצועית. כרבים מרעיו של קניוק, האיש נהרג בקרב (במקרה הזה בקרב על מנזר סן סימון).
מעניין תיאורו של המחבר את עמדת החרדים בירושלים כלפי המלחמה. בעת הלחימה, בשכונת מאה שערים תלו דגלים לבנים לאות כניעה, צידדו בגלוי בניצחון ערבי, ובזו ללוחמים העבריים, שלטענת החרדים רק ממיטים אסון ומרחיקים את בוא המשיח. המחבר סלד מהגישה הזו. עם זאת היה גם משהו בתוכו, שחש אהדה כלפי היהודים החרדים, שייצגו את היהדות של הסבא שלו, יהדות שהתקיימה מדורי דורות וממשיכה להתקיים ברחבי העולם.
לאחר פציעתו הקשה ברגלו ליד שער ציון, פונה קניוק לטיפול במנזר האיטלקי. במנזר כמעט וכרתו את רגלו. הכריתה אמורה הייתה להתבצע ללא אמצעי הרדמה, כיוון שלא היו כאלה בנמצא, ובדרך זו בוצעה גם בפצועים אחרים. ואולם למזלו, כריתת הרגל התעכבה, ובינתיים הגיע משלוח של פניצילין והחליטו לרפא את הגנגרנה ברגלו באמצעות זריקות. בתקופת ההפוגה הראשונה [יוני-יולי 1948], המחבר יחד עם פצועים נוספים הועבר ב"דרך בורמה" מירושלים למחנה סרפנד [צריפין, ליד רמלה], שם לאחר כחמישה חודשי לחימה, יכול היה לראשונה לשתות לרוויה ולאכול לשובע. משם פונה לבית חולים ביפו, בו יכול היה סוף-סוף להתקלח כהלכה. עוד בטרם הבריא ועל אף צליעתו, ברח מבית החולים, כדי לחזור ולהילחם. קניוק אף הצליח להגיע לקורס מ"כים, אך באימונים התגלתה דרגת פציעתו החמורה ואי כשירותו, והוא שוחרר מהצבא.
המחבר מתאר את הליכתו ברחובות רמלה ולוד בקיץ 1948, זמן קצר לאחר כיבושן בידי צה"ל ביולי. תושבי הערים הערביות האלה, בחלקם גורשו ובחלקם ברחו, לדבריו, ולכן רחובותיהן היו שוממים. בראותו קבוצה של ערבים, ילדים, נשים וגברים, מייללים וצווחים, מתוך רצון לחזור לרמלה – דבר שנאסר עליהם – חש נקיפות מצפון וחמלה, ואף הקיא. כבר בקיץ, ראה קניוק כיצד עולים חדשים, עטו על הבתים הנטושים ברמלה, ללא כל חשבון מוסרי, כדבריו. המראה הזה היה "מזוויע" (עמ' 176) – אך מאידך גיסא המחבר גם חש אמפטיה כלפי העולים. היו אלה ניצולי שואה, אשר מאז שנות ה-30 לא היה להם בית, שרדו את גיהינום השואה, ובניגוד לערבים, לא היו להם ארצות שכנות להימלט אליהם.
זוועות המלחמה הותירו אצל קניוק צלקות למשך כל חייו. לאחר המלחמה נהג להסתובב ברחובות ולשבת בבתי הקפה של תל אביב עם חיילים "אבודים" כמוהו. באותה תקופה גם התנסה באהבה מינית ראשונה עם בחורה בלתי מוכרת, שכמו שהופיעה לפתע, כך נעלמה. בתחילת חייו האזרחיים עבד בהבאת פליטי השואה לארץ באוניות.
ניתן לִדְלות מהספר חומר על ההקרבה העצמית והגבורה של דור הפלמ"ח, אך היצירה אינה בשום פנים ואופן שיר הלל לפלמ"ח ולדור תש"ח. המוטיב השולט בה הוא הסתכלות, כעבור שישים שנה, במבט אירוני ולגלגני על התקופה, והעלאת תהיות פילוסופיות אודותיה. על הליכתו האמיצה בחושך בראש שיירה צבאית לירושלים הנצורה, כדי לאתר מוקשים, טוען המחבר, כי היה "אידיוט מושלם, יותר ממושלם" (עמ' 110). בפרספקטיבה של זמן, המחבר תוהה אחר נכונות הערך "אחרי". האם מוצדק היה שבקרב על הקסטל 23 מפקדים, מהטובים ובעלי הפוטנציאל הגבוה בתחום הצבאי והאזרחי, יקריבו את חייהם למען 8-6 טוראים הנחותים מהם? והמדינה, ממשיך המחבר, תקום דווקא למען הטוראים שניצלו בקסטל, ואף למען אלה שלא נלחמו בשורה הראשונה, וגם עבור אלה שלא לחמו כלל. במשפט הטומן בחובו את הדילמה שבערך "אחרי", טוען המחבר כי הרעיון הזה הוא "השגיאה הכי גרועה והכי אצילית" (עמ' 61). כיום, גם נכונותו למות למען הקמת המדינה – מן הסתם בנימה אירונית – נראית בעיניו כהתנהגות לא חכמה.
קניוק ממשיך וטוען, כי בחלוף הזמן ובחיים האזרחיים, הפער וחוסר השוויון בין החיילים הפשוטים לבין המפקדים בפלמ"ח, שניכר כבר בעת הלחימה ב-1948, הלך והתרחב. נוצרו שני סוגי פלמ"ח: המפקדים והמקורבים להם, שקנו בפרוטות רכוש נטוש, כמו מגרשים, התעשרו וחיו חיי מותרות. לעומתם, הלוחמים הקטנים, "שעשו את המלאכה, נשארו מחוץ למשחק...[ו]בקושי קיבלו שש לירות אחרי המלחמה" (עמ' 187). הלוחמים האלמונים האלה לא זכו לזיכרון אישי, בניגוד "למִפְקדה הלא לוחמת" (עמ' 188). . הוא גם מתרעם על הקמתם של שני בתי פלמ"ח, אחד של הפלמ"ח ושני למורשת רבין, שעלו מיליונים ובראו פלמ"ח וירטואלי ומסולף.
הסגנון בפרקים הראשונים של הספר מאופיין בזרם מתפרץ של מילים ובמשפטים מעורפלים ובלתי ברורים. לעניות דעתי, משיכות מכחול ספונטניות אינן ראויות להיחשב ליצירת אמנות, גם אם נעשו על ידי אדם מוכשר ועטור פרסים. בהמשך, הסגנון פשוט, ישיר ותקני, ותואם את אישיותו של המחבר כלוחם מן השורה, וכרואה את הדברים נכוחה. המחבר אינו מתיימר ואינו יכול לדייק בזיכרונם של דברים, שקרו לפני למעלה משישים שנה. יתרה מזו. היותו של החיבור יצירה ספרותית ולא מחקר היסטורי, מאפשר לסופר להגזים, ולוּ במעט, ואף להוסיף כיד הדמיון הטובה עליו. אף על פי כן, האירועים המתוארים בספר אמתיים בתמציתם, ומבטאים את רוח דור התקומה.
על אף הדומיננטיות של התיאור האירוני הגולש ללעג של תקופת הקמת המדינה, וביקורתו על השחתת המידות – הרי בסיכומו של דבר ברור, כי קניוק רואה בכינונה של מדינת ישראל אירוע היסטורי אדיר. בתור לוחם, שהשתתף במאמץ ההרואי להגנה על המדינה שבדרך, הוא מרשה לעצמו ללעוג לבני דורו ולעצמו – אך נראה כי היה מתקומם לוּ לעג כזה היה בא מגרונם של אויבי מדינת ישראל. הספר מסתיים בתחושה הקשה, שהמלחמה על קיומה של המדינה בעת כתיבתו שורות אלה, עדיין לא תמה. בסופו של הספר, כמו בתחילתו, מצוטט פסוק מספר יחזקאל, שתמציתו, "בדמייך חֲיִי" (עמ' 190).
