יום שבת, 3 בדצמבר 2011

בשביס-זינגר, יצחק. בית הדין של אבא. מיידיש: בלהה רובינשטיין.(תל אביב: ספרית פועלים, 2011). 396 עמ', כולל אחרית דבר מאת בלהה רובינשטיין

בשביס-זינגר, יצחק. בית הדין של אבא. [סיכום ספר]
הסופר בשפת היידיש יצחק בשביס-זינגר  נולד בפולין  ב-1904 והיגר לארה"ב ב-1935. את השם בשביס אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו, בת שבע, שנספתה בשואה. ב-1978 זכה בפרס נובל לספרות ונפטר ב-1991 במיאמי. הוא היה צמחוני. רמז לצמחוניותו מופיע בסיפור "מדוע צווחו האווזים" (עמ' 20).   הספר "בית הדין של אבא" הוא קובץ של ששים סיפורים קצרים שפורסמו לראשונה ב-1955 ועוד סיפורים ב-1965.  הם מתחלקים לשני סוגים. (1) סיפורים המתרכזים בהווי של יהדות פולין מנקודת ראותו של המחבר בתור ילד ובהמשך בתור נער, מתחילת המאה ה-20 עד סמוך לסיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918. יצירות מהקטגוריה הזו מהוות את רוב הספר. (2) סיפורים בעלי אופי אוטוביוגרפי מובהק מתקופה זו. לדעת המתרגמת, בלהה רובינשטיין, היצירות הספרותיות "נכתבו על קו הגבול בין זיכרון לבדיון" (עמ' 382). להערכתי, הסיפורים האוטוביוגרפיים קרובים לדברים כהווייתם. הסיכום שלי מתרכז בקורות  משפחת המחבר, כפי שמצטיירת מסיפוריו.

אימו של המחבר, בת שבע, הייתה בתו הצעירה של הרב מבילגוריי (Bilgoraj), עיר בדרום מזרח פולין. הרב הזה, יעקב מרדכי, היה שמרני מאוד והתנגד בתוקף לחידושים. אביו של המחבר, פינחס-מנדל, כבר מנעוריו התמסר כולו ללימודי הדת מתוך רצון להיות צדיק ורב. הוא מאס בכל דבר שעלול היה להרחיק אותו מהתעמקות בעולמו הדתי, ועל כן לא התמצא בעסקים, לא ידע פולנית וגם לא רוסית – על אף שווארשה, בה התגורר, נמצאה עד מלחמת העולם הראשונה תחת שלטון רוסי. אדיקותו הדתית של אביה של בת שבע עמדה מאחורי נכונותו למסור את בתו לחתן, פינחס-מנדל, כאיש שדמה לו בדתיותו, תוך עצימת עין מהיותו  בלתי מעשי ונחשב ללא יוצלח. הכלה הייתה בת 16 בעת השידוך  והחתן בן 21. שמונה שנים חי הזוג הצעיר סמוך על שולחנו של אבי הכלה. בהמשך בכל זאת הצליח פינחס-מנדל לשמש רב בעיר קטנה (ליאונטשין), אחר כך נעשה עוזר לרב של רדזימין (Radzimin) באזור וארשה, ולבסוף נעשה רב ודיין בווארשה. כיוון שפינחס-מנדל הסתגר בעולמה של תורה והתרחק מכל מגע עם השלטון, הרי לא יכול היה לזכות במעמד של רב רשמי, מעמד שחייב ידיעת שפת השלטון ומינוי מטעם המושל הרוסי. התופעה של רבנים בלתי מורשים נסבלה על ידי השלטון הרוסי בתמורה לשוחד (עמ' 45).

 בניגוד לאב, אשר הסתגר בדלת אמות של היהדות, האם ידעה רוסית וגרמנית והכירה ספרות אירופית, וזאת בנוסף לבקיאותה בהלכה היהודית בתור בת הרב. אך בדומה לבעלה, היא  דגלה בהשקפת עולם דתית ונותרה נאמנה לבעלה גם כאשר אימא שלה הציעה לה להתגרש ממנו, כיוון שנכשל כלכלית. לזוג נולדו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. מצוקתה הכלכלית של משפחת המחבר התבטאה בדירתם העלובה, במחסור בבגדים – אך ככלל, לא ברעב. המחבר מעיד כי הוא היה זוכה מדי פעם לאכול דברי מתיקה, כמו שוקולד, וכי "מזון היה זול מאוד באותם זמנים, ואנחנו לא היינו אכלנים גדולים" (עמ' 256). בהתחשב בשמרנותו הדתית של האב ובאדיקותו של הסב הרב מצד האם –  טוען המחבר כי "הלוך-הרוח...של כל בני המשפחה שלי, היה נעוץ עמוק בימי הביניים" (עמ' 350). אחדים מדודיו היו לאבות כבר בגיל 15.

בשביס-זינגר היה הילד השלישי במשפחה. על אף שבדרך כלל היה ילד טוב,  הרי פעם, כדבריו, "נתקפתי זעם רצחני ועשיתי משהו נורא." הוא תפס כד מתכת וללא סיבה הכה בו בפרצופה  של ילדה אתה שיחק. "היא ממש נשטפה בדם" (עמ' 164). בכל זאת הילדה לא נחבלה קשות, והילד נענש בצעקות אך לא במכות. מהאירוע הקצר הזה אפשר להסיק, לדעתי,  על יצר הרע המסתתר גם אצל אנשים טובים ואשר עלול להגיע לפורקן בקלות יתרה אצל ילדים, שעדיין לא למדו לרסן את עצמם. סיפור נוסף בשם "תקיפים",  מראה כיצד היצר הרע, המתבטא כמו בבריונות, בנוכלות ובחנופה,  ממשיך ללוות ילדים גם בגיל לימודי ה"חדר" (עמ' 283). ואולם בסיפור "תקיפים"  ובקובץ הסיפורים שלפנינו בכלל, העדיף המחבר להדגיש את הצד הטוב שבאדם ואת יכולתו להתגבר על הרוע שבו. 

מרבית סיפורי הספר עוסקים במחלוקות שנידונו ובדמויות שבאו להישפט בבית הדין הבלתי רשמי של אבא, ששכן בחדרו, בדירת המשפחה ברחוב קרוכמאלנה 10 בווארשה. סמכותו של בית הדין הזה נבעה מהסכמת שני הצדדים לפלוגתה לקבל את דין תורה של האב. נוסף לשיפוט, בעיקר בדיני אישות וממונות, עסק האב במתן תשובות לשאלות הלכתיות, בהוראה, בשיחות בנושאי הלכה ובכתיבת פירושים – וכל השאר נחשב בעיניו כשייך ליצר הרע. כיאה לאיש דת אמתי ומסור, הוא שפט ביושר  ולא היה חומרני. לדוגמה, האב העדיף לאפשר לבני זוג להשלים זה עם זה, במקום להיענות  לתביעתם הנמהרת לגט ולזכות בתשלום עבור הנפקת התעודה המבוקשת. (ראה, "אילו הוא היה כהן" עמ' 48.)   באמצעות תיאור הדמויות שבאו לבית הדין של אבא נפרשת לפנינו החברה היהודית בווארשה על כל רבדיה וניגודיה: עניים ועשירים, חרדים ואפיקורסים, אנאלפביתים ומלומדים, ישרי דרך ורמאים, נשים אדוקות וזונות (בסיפור "חתונה" עמ' 126), עובדי כפיים תמימים וגנגסטרים. בשפה פשוטה וברורה ובצורה ריאליסטית  מביא המחבר סיפורים מעניינים רוויי קסם. בראש וראשונה אלה סיפורים יהודיים, מהם ניתן ללמוד על ההיסטוריה  הכללית-חברתית של יהודי פולין ועל ההווי היהודי. עם זאת הם מקפלים בתוכם גם פילוסופיה והיבטים אוניברסאליים, כמו ניסיונות לתהות אחר מהותו של האדם. על אף הדמויות השליליות הרבות שבספר ובהן נוכלים מרושעים ביותר (לדוגמה, ב"הכלה הצולעת" עמ' 36, וב"זייפו את החתימה של אבא" עמ' 205) – הרי בעיקרו של דבר, בזכות הבלטתו והערצתו  את הדמויות החיוביות שהכיר, השתאותו לנוכח מעשיהם הטובים, נוצר אצל הקורא רושם חיובי ואוהד על יהדות ויהודים ועל מהות האדם בכלל. (לדוגמה, "ר' אשר החלבן", עמ' 186, ו"הכובסת" עמ' 212).

כבר בתור ילד היה המחבר סקרן, תאב דעת ומוכשר בלימודים. כיוון שבהתפתחותו הרוחנית היה בוגר מבני גילו (לדוגמה, "ילד פילוסוף" עמ' 269), הרי משתמע, כי בחלק ניכר מילדותו לא היו לו חברים. דבר זה המריץ אותו לחפש דרכים להעסיק את עצמו, אותן אכן מצא בלימודי דת,  בקריאה בספרות כללית ובניסיונות לכתוב סיפורים. המסגרת הצרה של לימודי הדת לא סיפקה את עולמו הרוחני של בשביס-זינגר. בסביבות 1914 הוא נעשה "קצת אפיקורס" וקרא בסתר "ספרים אסורים" (עמ' 293). מדבריו של המחבר כי בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הילדים ב"חדר" חלמו דווקא על ניצחון גרמניה, בתקווה כי לאחר הכיבוש הגרמני יזכו ללמוד בגימנסיה – ניתן להסיק כי הנער ובני גילו השתוקקו להשכלה מודרנית. בתקופה זו, האח הבכור של המחבר, ישראל-יהושע כבר נעשה אפיקורס ועזב את בית הוריו הדתי. אחת מפגישותיו עם אחיו הבכור מתוארת בסיפור "האטליה"  [=atel'eסטודיו לציור] (עמ'  302), מקום בו למד להכיר יהודים החיים בעולם חילוני מובהק, אשר הקשר שלהם ליהדות התבטא בעברם ובשפת היידיש. המחבר רומז על מתירנותם המינית של קבוצת האמנים היהודים שגרו בסטודיו לציור, ונותן להבין כי בהשפעת הסביבה הזאת – בין היתר – לכשיעשה סופר, רק פסע עתיד להפריד בין סיפוריו בעלי האופי הדתי לבין מיניות חשופה.

תלאות מלחמת העולם הראשונה, שפקדו את המחבר ומשפחתו, והאסונות אשר ירדו על העולם  בכללו, תרמו לתהיותיו ביחס לדת וקיום האל. בתקופת המלחמה משפחתו של בשביס-זינגר וחלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית בווארשה  סבלו מרעב קשה. הרעב נבע ממחסור ויוקר של מצרכי המזון האופייניים למלחמות, אך גם מהיעדר פרנסה לאבא. זאת כיוון שווארשה הייתה מוצפת דיינים ומורי הוראה שבאו אליה מערי השדה. מסקנתו של המספר-הנער מן המצב הזה הייתה, כי היהודים במקום להתפרנס ממלאכות יצרניות, ביססו את כל קיומם על אלוהים, "שאיש אינו יודע אם הוא בכלל קיים" (עמ' 310). חוסר הצדק המשווע  בתחום הכלכלי-חברתי הומחש לנער בעת ביקורו אצל סנדלר, כדי לתקן נעליים. הוא ראה במו עיניו כיצד האיש הזה העובד בפרך, כדוגמת עובדי כפיים אחרים, חי בדלות מחפירה – לעומת הבטלנים, כהגדרתו, המתעשרים במלחמה. בתקופה זו בשביס-זינגר היה בעד המהפכה הרוסית של 1917 שהדיחה את הצאר, ומשתמע גם בעד המהפכה הבולשביקית – אך בסתירה לכך, ניכר שהתנגד לאלימות. בשביס-זינגר הנער גם השתומם על האבסורדיות של המלחמה: צעירים יוצאים למלחמה, נהרגים בלי סיבה או חוזרים נכים.

בעטיו של  המצב הכלכלי הקשה בווארשה, שהייתה נתונה בשלהי המלחמה תחת שלטון גרמני, יצאה האם, בת שבע, יחד עם בנה, יצחק, מווארשה לנסיעה לקרוביה בעיירת הולדתה בילגוריי.  עיירה זו הייתה נתונה תחת שלטון אוסטרי ולא סבלה ממחסור במזון. עוד בהיותה בווארשה, לאם הייתה תחושה, על סמך חלום, כי אביה כבר נפטר, ואכן בהגיעה לעיירה הדבר התאמת. בהסתמך על דין תורה,  שני אחיה של האם ירשו את כל הנכסים ובהם בתים של האב הרב של בילגוריי, כולל משרתו כרב וכמורה הוראה – והאחיות נותרו ללא ירושה.  מכך נפגעה האם יותר מאחיותיה, כיוון שבניגוד להן, לא הייתה מסודרת מבחינה כלכלית. עם זאת האחים ניאותו לדאוג למחיית אחותם ואחיינם בביתם.

הסיפור האחרון שבספר, "רוחות חדשות", מתאר כיצד הסכרים נגד החדשנות, אותם הקים בבילגוריי  אביה המחמיר בדתיותו  של האם, נופצו בסביבות 1918. בעיירה הוקמו אגודות ציוניות, הבונד [מפלגה יהודית מרקסיסטית]  חידש את פעילותו, ורוח ההשכלה כבשה את הצעירים. המחבר עצמו היה קורא בסתר ובשקיקה ספרות ביידיש, בעברית וברוסית, וספרי פילוסופיה. הוא הסכים לשמש מורה לעברית בקורס ערב, בו היו גם נערות בנות גילו – על אף ידיעתו כי מילוי תפקיד כזה יסב צער לאימו, כיוון שנגד את הערכים הדתיים הנוקשים של הסב המנוח. הסיפור מסתיים בכך, שכבר בשיעור הראשון התאהב  המורה הנער באחת מתלמידותיו בת גילו.  

לבשביס-זינגר, שבתקופת כתיבת הסיפורים האלה כבר לא היה אדם דתי, נותרה הערכה רבה ליהדות ובעיקר לרוחניות שבה, ובוז לחומרנות – ערכים שבאו לידי ביטוי בסיפורים שבקובץ זה. הסיפורים הקצרים הם פנינים ספרותיות, המעט שמכיל את המרובה, החל בעולם היהודי הדתי בעיקרו והצר  בווארשה בתקופה היסטורית מוגדרת וכלה בתובנות אוניברסאליות על מהות העולם והאדם.