יהושע, אברהם ב. המנהרה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018) [סיכום וביקורת]

 

יהושע, אברהם ב. המנהרה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018). 323 עמ'.

א.ב. יהושע נולד ב-1936 בירושלים והוא אחד מגדולי הסופרים העברים המודרניים. גיבור יצירתו "המנהרה" הוא צבי לוריא, שעבד כמהנדס דרכים במשך 40 שנה, תכנן בעברו שתי מנהרות בכביש 6 ושימש ראש החטיבה הצפונית בחברה הממשלתית "נתיבי ישראל". האיש מתגורר בתל אביב (ברחוב רבי יעקב עמדן 5) נעים הליכות, שפתו עשירה והוא בעל חוש הומור. במהלך תקופת עבודתו שאב השראה מהנשיא השני של מדינתי ישראל, יצחק בן צבי, בצניעות ובהיעדר שחיתות. צבי נאמן  ומסור לאשתו דינה לה נשוי באושר 48 שנים. אשתו עובדת כרופאת ילדים בכירה בבית חולים.

העלילה מתרחשת בערך בשנת 2018 (על כך ניתן להסיק מהנתונים בעמ' 245). הסיפור מתחיל בשלב בו צבי כבר גמלאי מזה 5 שנים, גילו מתקרב ל-73 והוא מאובחן על ידי נוירולוג כסובל מאַטְרוֹפְיָה – [ניוון בתאי המוח] המתאפיינת אצלו בשכחת שמות פרטיים ובלבול. במקום להביא מהגן  את הנכד של בתו אביגיל, הוא הביא ילד אחר. הוא אינו מזהה את היועץ המשפטי של חברת נתיבי ישראל, יוחנן מימוני,  אותו פגש באקראי ברחוב.

בנו הבכור של צבי, יואב,  הוא איש מחשבים ובעל מפעל לשביבי מחשב בצפון הארץ. הוא דואג מאוד לאביו ומעודד אותו ללכת למסיבת פרישה לגמלאות של סגנו  לשעבר בחברת נתיני ישראל, צחי דיבון, כדי לחדש את הקשר עם המהנדסים בחברה ולהתעניין באפשרות לתעסוקה במקצועו, כאמצעי לשמור על הזיכרון. בנאום שנושא צבי במסיבה לכבוד סגנו, הוא מוצא לנכון להזכיר לטובה גם את אשתו של צחי, אליה מתייחס כגברת דיבון, כיוון שמפאת מחלתו שכח כי שמה הפרטי הוא רחל. אי אזכור שמה הפרטי מעורר את כעסה של הגברת, אשר ייתכן שחשה רגשות רומנטיים כלפי צבי. לאחר הנאום היא ניגשת לצבי, וכתובעת את עלבונה דורשת ממנו לומר את שמה. לצבי, שאינו רוצה להודות במחלתו, לא נותר אלא לחמוק ממנה.

במהלך המסיבה  נקלע  צבי לשיחה ארוכה עם מהנדס דרכים צעיר, עשהאל מימוני (בנו של יוחנן מימוני), העובד על פרויקט סודי עבור הצבא. עשהאל מתנדב להסיע את צבי חזרה לביתו, שם הוא פוגש את אשתו של צבי, דינה. כאשר בשיחה עם עשהאל מתברר לה כי העבודה על הפרויקט הצבאי אינטנסיבית, היא שואלת את בן שיחה האם הוא זקוק לעוזר. כמובן, עונה עשהאל, אבל אין לי תקציב. דינה ממהרת לנצל את תשובתו כדי להציע את בעלה לעבוד עבורו כעוזר ללא שכר, בתקווה כי שובו למקצוע ימנע החמרה במחלתו. עשהאל וצבי נענים להצעתה של דינה. בהמשך העלילה, כאשר צבי טורח לבוא לבית חולים לבקר את אביו של עשהאל, יוחנן, החולה במחלת הסרטן, ומתיישב ליד החולה הלא נכון, הוא מוצא לנכון לגלות לעמיתו-מעסיקו כי הוא סובל מאטרופיה.

עשהאל וצבי נוסעים למכתש רמון שבנגב, לאתר התוואי בו אמור לעבור הכביש הסודי מטעם משרד הביטחון. במבט ראשון נראה כי סימני השיטיון של צבי לא פגעו בכישוריו המקצועיים. הוא מציע, מטעמי בטיחות (מרחב הראייה בכביש המתוכנן יהיה פגום במקרה של עקיפה), להזיז את תוואי הכביש 300 מ' דרומה מהמקום בו קבע המהנדס הצעיר, ואת הגבעה המפריעה לתוואי החדש להרוס. ואולם עשהאל מציע במקום להרוס את הגבעה, לבנות בה מנהרה. בתחילה עשהאל נמנע לגלות לצבי את הסיבה האמיתית להתנגדותו להריסת הגבעה. בדומה לעשהאל, פקח שמורת הטבע, שיבולת שיבולת, (שמו הפרטים ושם משפחתו זהים) מתרץ את התנגדותו להרס הגבעה, לא בסיבה האמיתית, אלא בטענה כי היא כוללת שרידים ארכיאולוגיים מהתקופה הנבטית. רק בהדרגה מתברר לצבי מה עומד מאחורי רצונם של שני האנשים האלה לשמֵר את הגבעה באמצעות כריית מנהרה בה.

על  הגבעה בתוך מבנה נבטי קדום מסתתרים שלושה פלסטינאים מהשטחים, אשר אימצו להם שמות עבריים: אבי המשפחה ירוחם יסעור, בנו עופר ובתו איילה. הסיפור מאחורי מגוריהם בסתר הוא כדלהלן. האב, במקורו מורה מכפר בנפת ג'נין, שימש גם מורה לעברית למבוגרים העובדים בישראל. כדי לממן השתלת לב בישראל לאשתו האהובה, הוא עזר להשיג מסמכים שיאפשרו לעמותה יהודית לרכוש חלקת אדמה בנפת ג'נין. לטענת העמותה, באדמה הזו היה קבר יהודי עתיק. בתמורה לסיפוק המסמכים קיבל המורה כסף מהעמותה.  לימים התברר כי המסמכים שסיפק האיש היו מזויפים, וכי הקבר הוא לא של יהודי, אלא של מוסלמי. בסופו של דבר עסקת רכישת הקרקע לא יצאה אל הפועל, אשתו של  יסעור נפטרה עוד בטרם הניתוח, אבל הכסף לא הוחזר לעמותה. ירוחם ושני ילדיו נאלצים להסתתר מהפלסטינים לאחר שבכפרם התגלה שהאב היה מעורב ברכישת קרקע ליהודים – אבל גם להסתתר מהיהודים כיוון שהכסף לא הוחזר לעמותה ואין לבני המשפחה תעודות זהות. שיבולת, אשר בעברו, בתור קצין של הממשל הישראלי בשטחים, היה מעורב בעסקת המקרקעין, מרגיש צורך לגונן על המשפחה הפלסטינית. לכאורה ממניעים אלטרואיסטיים, הוא שיכן את המשפחה במקום מסתור במעלה גבעה בנגב באתר נבטי קדום, וגם שומר את הכסף עבור המשפחה בבנק, כיוון שאדם חסר תעודת זהות אינו יכול לפתוח חשבון בבנק. ואולם המניע האמיתי שלו שונה: על אף היותו נשוי, הוא מאוהב באיילה ואף סידר לה לימודים ב"מכללת ספיר". בדומה לשיבולת, גם עשהאל מימוני נשוי (פלוס תאומים) ומאוהב באיילה. לאחר מות אביו ממחלת הסרטן, הוא אינו מוכר או משכיר את דירתו אותה ירש, אלא מסדר בה מגורים לאיילה. זאת לאחר שאיילה – על אף שהשתלבה בין סטודנטיות יהודיות –  בהיעדר תעודה מזהה, לא יכלה לקבל מגורים במעונות במכללת ספיר. היא עברה ללמוד ב"סמינר הקיבוצים" בתל אביב, שם האווירה פתוחה ולא נוברים יותר מדי בשורשים.

צבי בהדרגה מתחיל להבין את המניע האמיתי מאחורי יחסם הידידותי של עשהאל ושיבולת כלפי המשפחה הפלסטינית, וכמו כן מבין כי שניהם מתחרים ביניהם על אהבתה של איילה. כאשר צבי באחת מנסיעותיו לאתר הפרויקט מאבד את הטלפון הנייד שלו, ברגע של כעס על הערה היתולית שמשמיע עשהאל על אובדנו, הוא מתפרץ כלפיו באומרו: "אם שיבולת וגם אתה זוממים להפוך את הצעירה הפלסטינית לאשה שנייה שלכם, גם אני אכין לי מעכשיו נייד נוסף, שיהיו לי שניהם" (עמ' 193). עשהאל מסמיק, אך מכחיש כי זו כוונתו, אבל מתיאור מערכת יחסיו עם איילה ניתן להסיק כי הוא כבר הפך אותה לאשתו השנייה. לדוגמה, פעם אחר גמר ביקור העבודה באתר הכביש, עשהאל מחליט ללון עם איילה במלון "בראשית" בנגב, במקום לחזור לביתו. צבי, אכן רוכש שני טלפונים ניידים, כדי לא להרגיש חסר אונים שנית, ובנו יואב מצליח לשחזר עבורו את הנתונים מהטלפון הישן.

 שמה האמיתי הערבי של איילה הוא האנאדי. בתחילה היא טוענת באוזני צבי כי פירוש השם פרח, כדי לא להפחידו, אבל בהמשך – לאחר שבוטחת בטוב לבו – מגלָה כי פירוש השם חרב משובחת. (גם עשהאל יודע את התרגום האמיתי של שמה.) צבי מתוודה בפני עשהאל שהוא מרגיש צער על המשפחה הפלסטינית שהסתבכה. בדמיון מסוים לשיבולת ועשהאל, צבי חש רגשי חיבה לאיילה – אך נותר נאמן ומסור לאשתו דינה. על אף גילו המתקדם ומחלתו, תשוקתו כלפי אשתו לא אבדה, ועצת הנוירולוג לפיה קיום יחסי מין עשוי לעכב החמרת מחלתו מעודדת אותו לממש את תשוקתו.

 

כאשר דינה נדבקת בחיידק אלים שמקורו בילד פלסטיני בבית החולים בו היא עובדת, צבי מטפל בה במסירות. לאחר אשפוזה של דינה באותו בית החולים בו היא עובדת, צבי לאחר אחד מביקוריו אצלה, אינו חוזר לישון בביתו, אלא ישן על מזרן הפרוש על הרצפה ליד מיטת אשתו. מחלת אשתו מתארכת, וצבי מנסה לנצל את שהותו בבית החולים כדי לברר האם הייתה ממשות בהבטחה שנתן שיבולת, בהיותו קצין המִנהל הצבאי בזמנו, למורה הפלסטיני לסדר לאשתו השתלת לב בבית חולים ישראלי, או דובר היה באשליה של לב חדש, בתמורה לחלקת קרקע. בבית החלים של אשתו, צבי אינו מצליח לקבל מענה לשאלתו. מה שמונע ממנו להגיע לחקר האמת הוא גם סירובו של שיבולת לגלות את שמו של בית החולים בו תוכנן ביצועה של השתלת הלב.

מחלתו של צבי מחמירה. הוא מתקשה לזכור את מספר הקוד להפעלת מכוניתו. האיש מוצא מקעקע ביפו, אשר לבקשתו מקעקע את הקוד בן ארבע הספרות על זרועו. בכל זאת נגזר עליו להפסיק לנהוג. קצין משטרה שולל מצבי את רישיון הנהיגה, לאחר שהוא פגע בשוטרת תנועה (היא נחבלה קלות) וגילה לאותו הקצין כי הוא סובל משיטיון. על אף ההידרדרות בזיכרונו, צבי מעריך כי עשהאל ימשיך להיעזר בו "כי רק מתוך שיטיון יהיה אפשר לנמק צורך במנהרה בִּמְקום פשוט לחתוך את הגבעה" (עמ' 227).

לאחר שעבודתו של צבי עם מימוני נמשכה כחצי שנה, נושא כריית המנהרה מובא להכרעה בוועדה בהשתתפות נציגי החברה להגנת הטבע, משרד הביטחון, והחשָּב של "נתיבי ישראל", יואל דרוקר. מדובר במנהרה באורך 185 מ', רוחב 6 מ' וגובה 4.30 מ'. המתנגד היחיד לכריית המנהרה הוא דרוקר. לטענתו, אין בה תועלת והיא רק מייקרת את הפרויקט. שיבולת מנסה להציל את שימור הגבעה, באמצעות כריית מנהרה בה, בנאום נרגש על הצורך לשמר את התרבות הנבטית. על כך משיב דרוקר, כי ייקור הפרויקט לא יעמוד בביקורת של מבקר המדינה. איילה, אשר ללא חשיפת זהותה נוכחת בדיון, אומרת לצבי כי אם יהרסו את הגבעה, אביה יחזיר את הכסף ויסגיר את עצמו, ואותה יגרשו מעבר לקו הירוק. היא הגיעה לדיון בהאמינה שרק צבי – ולא שיבולת או מימוני – יצליח לשכנע את הוועדה לכרות את המנהרה, וכי היא, איילה, בעצם נוכחותה תעודד את צבי להתערב למענה.

צבי אכן מחליט להתערב בדיון בעיקר לאור חיבתו לפלסטינאית. הוא טוען כי בתקופת עבודתו בנתיבי ישראל, כביש מסוים בגליל ניסו להרחיב, במקום לבנות מנהרה, והכביש קרס. הטיעון אינו רלוונטי למנהרה הנדונה. יתרה מזו. כפי שמתוודה צבי באוזני אשתו לאחר הדיון: "היום בישיבה כנראה הזיתי בכביש גלילי שהתמוטט, ומנהרה שלא הייתה ולא נבראה, ו...דרוקר, אולי מרחמים עלי, אישר למימוני את המנהרה" (עמ' 298). מימוני, לאחר שיחתו עם דרוקר, מגלה לצבי את האמת מאחורי החלטתו של החשָּב בנושא המנהרה: דרוקר לא זכר את הכביש בגליל ואת המנהרה שלא נחצבה, "אבל זכר את היחס האנושי שלך כלפיו לפני שלושים שנה [כאשר עבד כמהנדס בפיקוחו של צבי], את החמלה שלך" (עמ' 302).

בסמינר הקיבוצים נתנו לאיילה לשחק בהצגות רק בתפקידים של ערבייה או ערבי "כי גם בסמינר תפסו את האמת שבמבטא שלה" (עמ' 277). לבסוף, היא אינה יכולה לשחק גם תפקיד של בן עמה, כיוון שלהשתתפות בהצגה בתיאטרון יש צורך בביטוח, ובהיעדר תעודת זהות אין אפשרות לבטח אותה. כאשר לצבי נודע על כך, הוא מעלה רעיון: אם לא ימצאו לאיילה סידור, הוא יוכל להעסיק אותה כמלווָה, כאשר השיטיון שלו יחריף.

תאריך הפרישה לגמלאות של דינה, מתקרב. מתברר לה כי אם היא לא תנצל את קרן המחקר שלה לפני יציאתה לפנסיה, היא תפסיד אותה, ולכן היא נוסעת לכנס מדעי בגרמניה. בזמן היעדרותה היא מבקשת מצבי, כדי שלא ילך לאיבוד, לישון בחדר ילדים של הבת, אביגיל. צבי מסכים לכאורה לסידור הזה, אבל בפועל מוצא דרך לחמוק ממנו. הוא מעוניין לראות במו עיניו כי התחילו לכרות את המנהרה בנגב. בתירוץ של אובדן משקפי ראייה, צבי משכנע אנשים שמעוניינים להגיע באוטובוס לבאר שבע, במקום זה לנהוג לשם במכוניתו וכך גם להסיעו לשם. בדרך מבאר שבע לפרויקט המנהרה מסיע את צבי, במכוניתו שלו, גשָּש בדואי בתמורה לכסף. צבי מצליח לנווט את הרכב עד למקום המנהרה (על אף שהוא אינו מצליח להיזכר בשמו הפרטי)  ונוכח לדעת כי הפתח שלה כבר מסומן בסרטים צהובים בהתאם למידות אשר שורטטו. הוא עולה לחורבה הנבטית שבה מתגורר יסעור ומוצא שם גם את בתו, איילה, רואה שהיא בהריון ותוהה: "האם זו הדרך היחידה של מימוני או שיבולת, להעניק לה את הזהות הישראלית החסרה? " (עמ' 323-322.) הספר מסתיים בתיאור של יסעור יורה בצבי  והורג אותו – לפני שצבי לוריא מספיק למנוע זאת.

הערות ביקורתיות: הסכסוך הישראלי-פלסטינאי בספר

בספרו "המנהרה" המחבר אברהם ב. יהושע אינו מבליט את דעותיו הפוליטיות בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, אבל מתוך התייחסויות אחדות ביצירה ניתן לאבחן בהן. דינה מכנה את קצין המנהל האזרחי, שיבולת, "קצין כיבוש" (עמ' 237). בדומה לכך, עשהאל מימוני מתייחס אליו כקצין "שתפקידו לתחזק את הכיבוש" (עמ' 236). "מלחמת שלום הגליל" [1982] מתוארת כ"קרב מיותר" (עמ' 292) ו"מלחמת שולל שהסתיימה בתבוסה" (עמ' 293).

כמו כן המחבר רומז על האבסורד שבסכסוך על שטחים המביאים למלחמות. הוא מתאר בצורה נלעגת את ניסיונותיה של עמותה יהודית לרכוש חלקת אדמה בבעלות ערבית כדי לגאול קבר יהודי, כאשר לבסוף מתברר שמדובר בקבר ערבי. אירוע נוסף. באותו שלב בדיון בוועדה  בו הסיכויים למתן אישור לכריית המנהרה נראים קלושים, צבי שואל את איילה, מדוע אביה אינו יכול להתחבא במקום אחר, אלא דווקא בפסגת הגבעה הספציפית, ולאיילה אין הסבר לכך. הסופר גם מצביע על האיוולת שבמלחמות.  בשיחה על מלחמת וייטנאם  בין צבי לעוזרת ממוצא וייטנאמי של משפחת דיבון – בפרספקטיבה היסטורית נראה כי שניהם אינם מבינים על מה התחוללה המלחמה.

בריאיון עיתונאי של  א.ב. יהושע בעקבות פרסום "המנהרה" (Ynet 13/7/2018), כאשר נשאל האם הוא תומך בצורך להמעיט בחשיבות הזהות, השיב: "ללא ספק. תראה איך אנחנו מנסים להיאחז בזהות היהודית ואיך היא חומקת מאיתנו. אנחנו צריכים להיערך למחשבה אחרת על הזהות שלנו בתוך המדינה הדו-לאומית שאנחנו כבר בתוכה, אם נרצה ואם לא נרצה". ואכן, מספרו משתמע כי הצורך להמעיט בחשיבות הזהות ובדבקות בה עשויים לתרום לדו קיום בשלום בין יהודים לערבים. שלושת הפלסטינאים של משפחת יסעור, מתוארים כ"שוהים בלי זהות" ובקיצור שב"זים, והם בהחלט אנשים שוחרי שלום. לעומת זאת, המצב בו כל אחד משני העמים רוצה להתעמק ולהסתגר בזהותו מביא להקמת חומה ביניהם. דוגמה לכך בספר היא בניית חומה בין התנחלות מסוימת לבין כפר פלסטיני – חומה שנועדה למנוע יידוי אבנים מהפלסטינים על המתנחלים. (החומה נבנתה לאחר שהמהנדס דיבון הגיע למסקנה כי עלות הכביש העוקף גבוהה ממחיר העתקת ההתנחלות למקום אחר.)

לפתרון בדמות מדינה דו לאומית ובייתכנות פתרון כזה ישנם רמזים אחדים בספר. לדברי עשהאל מימוני,  הנשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן-צבי ואף בן-גוריון, חשבו כי הפלאחים והבדואים הם צאצאי היהודים, אשר שכחו את זהותם, ונשארו נאמנים לארץ, על אף שהתאסלמו. כלומר, משתמע  כי המוצא המשותף של היהודים והערבים בארץ עשוי לקרב ביניהם ולאפשר לשני העמים לחיות בשלום.  עוד אומר מימוני כי היהודים והערבים הם "שני עמים שחיים במולדת אחת" (עמ' 256).

להלן סימנים נוספים לצורך במדינה דו לאומית המופיעים בספר. פלסטינאי מטורעָאָן (מ"השטחים"), אשר תרם כליה לקרוב משפחתו המתגורר בישראל, אומר לצבי כי ב-1948 "חתכו בינינו את המצב" (עמ' 225).

כאשר צבי עולה לקומה ה-21 של בית החולים בו מאושפזת דינה, הוא רואה את גגות ההתנחלויות בסמוך לבתיהם של ערבים וצריחים של מסגדים "במקשת שווה אחת שלעולם לא יהיה ניתן לחלק אותה" (עמ' 232).

בבית החולים לילדים בו עובדת דינה מאושפזים "ילדים מכל מין, גזע ודת, ביניהם גם ילדי פלסטין, בין כאזרחי ישראל, ובין כילדי הרשות [הפלסטינית]...והילדים החולים מעורבבים כאן כבמדינה אחת, מיטה ליד מיטה...והאינפוזיות כמעט מסתבכות זו בזו" (עמ' 213).

כדי ליצור תחושה בקרב הקוראים כי דו קיום בשלום במדינה אחת בין יהודים וערבים אפשרי, בספרו מופיעים רק יהודים וערבים טובים. מתוארת עמותה ישראלית בשם "בדרך להחלמה" המסיעה פלסטינים מהשטחים החולים במחלות קשות לבתי חולים בישראל. כמו כן, מתוארת האמפתיה של שלושת היהודים – צבי, עשהאל ושיבולת – לאיילה ולמשפחתה. אין בספר ערבים אלימים, לא כל שכן מחבלים פלסטינאים. אין תנועות יהודיות קיצוניות כמו "נוער הגבעות".

אפשר להניח כי המחבר משתמש גם במטפורות כדי להוכיח אפשרות של דו קיום בשלום. לצבי שני טלפונים ניידים התואמים זה את זה; המחשב הישן שלו בו הוא משתמש לצורך עבודתו מתפקד בהרמוניה עם המחשב החדש של עשהאל – ועל אף שעשהאל ושיבולת מתחרים על ליבה של אישה אחת, נראה כי שלושתם עדיין יכולים לחיות בשלום. (המספר שתיים מופיע ביצירה פעמים רבות: לצבי ולאב הפלסטינאי המסתתר, לכל אחד מהם שני ילדים; לעשהאל תאומים; צבי מִזה 5 שנים בגמלאות והוא גר בבית מס' 5 ברחוב. משמעות הדבר אינה ברורה לי.)

אף על פי כן, בספר ישנם  רמזים המעלים סימני שאלה ביחס לאותה מציאות פסטוראלית לכאורה ביחסים בין יהודים לערבים. מקור מחלתה של דינה הוא בחיידק פלסטיני אלים; ואיילה אינה יכולה להשתתף בהצגה בתיאטרון בישראל – ולא מפאת היעדר כישורים. 

בנוגע לתיאוריה אותה מייחס עשהאל  לנשיא בן-צבי לפיה מוצאם של הערבים בארץ ישראל הוא מיהודים שהתאסלמו, ועל כן אין סיבה כבדת משקל לסכסוך בין שני העמים – משיב צבי: גם אם יש גרגר של אמת בפנטזיה הזו, מי יוכל לשכנע את הפלסטינים לחזור לשורשיהם  היהודיים. עשהאל נאלץ להסכים עם צבי כי הסיכויים לכך קלושים ובעצם אינם קיימים.

לבסוף, כותרתו של הפרק האחרון בספר הוא "ארץ הצבי", כמו כותרת ספרו של אריה (לובה) אליאב משנת 1972. בספרו הזהיר אליאב מפני המשך הכיבוש של העם הפלסטיני ופרס חזון  של שלום. היצירה של א.ב. יהושע מסתיימת בכך שיסעור יורה בצבי בר והורג אותו. האם בכוונת המחבר לרמוז כי חזון השלום בין יהודים לערבים עלול להתנפץ, ואולי כבר הפך בגדר משאלה בלבד? בין אם התכוון המחבר לכך ובין אם לאו, קשה שלא לפרש את הרג הצבי בידי הפלסטיני – מול כישלונו של צבי לוריא למנוע זאת – כי האחריות להיעדר שלום מוטלת, לכל הפחות בעיקר, על הצד הפלסטיני.

 לסיכום, ספר "המנהרה" עוסק בשני נושאים מרכזיים. הדמנציה והיחסים בין יהודים לערבים פלסטינאים. אינני מומחה לשיטיון, אך במבט כללי נראה כי תיאור המחלה בספר הוא די ריאליסטי. לעומת זאת, הסיפור על מגוריהם של שלושה פלסטינים על גבעה בנגב ואישור התוכנית לכרות מנהרה בגבעה  הזו כדי למנוע עקירתם מהמקום – עלילה זו אינה אלא פנטזיה. זו פנטזיה הומניסטית וראויה, בדומה לרעיון של דו קיום בשלום בין יהודים לערבים במדינה אחת בכל שטחה של ארץ ישראל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלכסנדרוב-אגנטוב, אנדרי. מקולונטאי עד גורבצ'וב (מוסקבה, 1994) [סיכום וביקורת]

 Александров-Агентов, Андрей Михайлович. От Коллонтай до Горбачева : Воспоминания дипломата, советника А. А. Громыко, помощника Л. И. Брежнева, Ю. В. Андропова, К. У. Черненко и М. С. Горбачева (Москва: Междунар. отношения, 1994). 304 с. [רוסית]

סיכום הספר נעשה מגרסתו הדיגיטלית.

אלכסנדרוב-אגנטוב, אנדרי מיכאילוביץ'. מקולונטאי עד גורבצ'וב (מוסקבה, 1994). 304 עמ'.

המחבר, אנדרי אלכסנדרוב-אגנטוב (1993-1918), היה דיפלומט מקצועי, אשר החל מ-1942 עבד במשרד החוץ של הסובייטי. בין השנים 1986-1964  הוא שימש יועצם לענייני חוץ של ראשי השלטון     בבריה"מ.  ספרו מתרכז בתקופת עבודתו עם מנהיג בריה"מ ליאוניד ברז'נייב. הספר מביא מידע על חלקו האישי של ברז'נייב בעיצוב מדיניות החוץ, וגם על רעיונותיו של המנהיג שנגנזו ומערכת יחסיו עם חבריו להנהגה.  הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו והשערותיו, גם אם לא צוין במפורש כך. את דעותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום.

השירות בשגרירות בשבדיה, 1947-1942 

אנדרי מיכאילוביץ' אלכסנדרוב-אגנטוב (Aleksandrov-Agentov) נולד ב-1918 בסיביר. אביו היה עורך דין, ואימו הייתה בוגרת אוניברסיטה ראשונה לנשים בפטרבורג בפקולטה לפיזיקה ומתמטיקה. ב-1935 המחבר התקבל ל"מכון של לנינגרד לפילוסופיה, ספרות והיסטוריה"  (ЛИФЛИ). הוא למד בפקולטה לשפות, במחלקה הסקנדינבית, בה נוסף לשפות הסקנדינביות למד גרמנית, אנגלית ולטינית. המרצים היו בעלי שיעור קומה, אבל חלקם "נעלמו" בתקופת הדיכוי של סטאלין. כמובן, הסטודנטים לא האמינו כי המרצים האלה היו "מרגלים" ו"אויבי העם", אבל לא העזו לומר זאת. המחבר באותה התקופה היה רחוק מפוליטיקה והתרכז בלימודיו. ב-1939 הוא התחתן עם מרגריטה פנקרשובה (Pankrashova), סטודנטית מהמחלקה הגרמנית. על אף שהזוג הכיר שפות ותרבויות של מערב אירופה, שניהם האמינו בכנות ב"אידיאלים של הסוציאליזם כהשקפת העולם ההומאנית ביותר בעולם" [כלומר באידיאולוגיה הרשמית של המשטר הסובייטי]. 

ב-22 ביולי 1940, לאחר חמש שנות לימוד, הגיע  אלכסנדרוב-אגנטוב לשטוקהולם כדי לעבוד בתחנת כתבים של סוכנות הידיעות הסובייטית טאס"ס (TACC). היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה הנאצית כבר כבשה את פולין, נורבגיה ודניה, וחשוב מכול – צרפת בסוף יוני 1940. בשבדיה הניטרלית, ניכרה עוינות כלפי בריה"מ, בראש וראשונה מפאת מלחמת בריה"מ-פינלנד בחורף 1940-1939. בתחילת הפלישה הגרמנית לבריה"מ, שהחלה  ב-22 ביוני 1941, בתקופת התקדמותו המהירה של הצבא הנאצי לתחומי בריה"מ, אהדתה של דעת הקהל בשבדיה הייתה נתונה לגרמניה. ואולם אהדה זו הלכה ודעכה ככל שהצבא הסובייטי התאושש, הדף את הפלישה הגרמנית והתקדם לניצחון.

תפקידו של אלכסנדרוב-אגנטוב  בתחנת טאס"ס היה לעבור על מספר גדול של עיתונים שבדיים, ללקט מהם את הידיעות החשובות בתחומים הפוליטי, הכלכלי ואחרים, לתרגמן במלואן  או רק את החלקים החשובים לרוסית, ולהעבירן בטלפון  לסטנוגרפים של טאס"ס במוסקבה ואחר כך לנציגות הדיפלומטית בשטוקהולם. במשך מספר שבועות בחודשים מאי-יוני 1941, תחנת טאס"ס מדי יום ביומו העבירה ידיעות – על סמך חומר בעיתונות ועל סמך סיפורים של אנשים שהגיעו לתחנה – מהן ניתן היה להסיק בבירור כי גרמניה עומדת לתקוף את בריה"מ בימים הקרובים. ואולם, כידוע, המידע הזה נותר חסר תועלת.

בנציגות הדיפלומטית של בריה"מ בשבדיה מעט אנשים ידעו שבדית ברמה טובה – בניגוד לאלכסנדרוב-אגנטוב, שלאחר חמש שנות לימוד  ושנתיים מגורים  בשבדיה, שלט בה היטב. בזכות ידיעתו את שפת המקום, הממונה הזמני על השגרירות (בזמן מחלתה של השגרירה אלכסנדרה קולונטאי) שלא ידע שבדית, בדצמבר 1942 סידר את העברתו של המחבר מטאס"ס לעבודה בשגרירות, בתחילה בתור מתורגמן ולבסוף בתור מזכיר שני. כך החלה עבודתו במשרד החוץ שנמשכה 50 שנה, עד 1992.

השגרירה, אלכסנדרה קולונטאי (Kollontai), לאור מוצאה האריסטוקראטי ועברה המהפכני הייתה פופולארית הן בקרב ארמון המלוכה השבדי והאריסטוקרטיה והן בקרב המפלגות הסוציאליסטיות. בתור אינטלקטואלית אשר שלטה בשפות רבות [היא שלטה בשפות המערביות העיקריות וגם בשבדית, נורבגית ופינית], היא הייתה הדיפלומטית המעודכנת ביותר מכל הסגל הדיפלומטי הזר בשבדיה. קולונטאי סברה כי הקו הניטראלי של שבדיה משרת את האינטרסים של בריה"מ לטווח הארוך. היא קיבלה קשה את פלישתה של גרמניה לבריה"מ והצטרפותה של פינלנד לצד גרמניה במלחמה [אימהּ הייתה ממוצא פיני]. בריאותה בשנים 1943-1942 נפגעה, היא עברה התקף לב ובחלק מהתקופה הזו הייתה מאושפזת ולא עבדה או עבדה חלקית. בתקופת המלחמה נגד בריה"מ מאמציה התרכזו בשמירה על הניטראלית של שבדיה ובהוצאתה של פינלנד מהמלחמה. המשימה הראשונה הייתה קלה יחסית כי שבדיה אכן רצתה לשמור על ניטראליות. כאשר לאחר קרב סטלינגרד ב-1943 המלחמה הלכה ונטתה יותר ויותר לטובת בריה"מ, שבדיה חששה מהשלכות התמוטטותה של פינלנד, בעלת בריתה של גרמניה, והייתה מעוניינת ביציאתה של פינלנד מהמלחמה. לקולונטאי היה חלק במאמצים הדיפלומטיים שהובילו להסכם שביתת הנשק בין בריה"מ לפינלנד בספטמבר 1944. לשמחתם של השבדים, וכנראה של קולונטאי, ההסכם לא הביא לכיבוש פינלנד על ידי בריה"מ. במארס 1945 קולונטאי הוחזרה למוסקבה ובכך הסתיימה הקריירה הדיפלומטית שלה בצורה מכובדת.

סגנון עבודתה הדיפלומטית היה אישי-ריכוזי. היא טיפלה בכל העניינים החשובים בעצמה, בלי לשתף את סגל השגרירות בפעילות הרצינית, במידע ובניתוחו. סגנון זה נבע חלקית בלבד מרדיפה אחר כבוד והתנשאות. יש לציין כי היא גילתה רגישות ודאגה לצרכי העובדים. שמירת המידע והפעילות החשובה לעצמה, תוך מידור העובדים, נבעו מהיחס החשדני כלפיה מצד סטאלין ושר החוץ מולוטוב. לסטאלין היו סיבות רבות לא לבטוח בקולונטאי. היא הייתה ידועה בדעותיה העצמאיות, העזה להתווכח עם לנין בזמנו, ומכאן לסטאלין היה מקום לחשוד כי היא לא תלך בתלם גם בתקופתו, במיוחד בעת מסע ההוצאות להורג של בולשביקים ותיקים, כולל בעלה לשעבר פאבל דיבנקו (Dybenko). על אף  שקולונטאי שתקה, סטאלין חשש מן הסתם כי שתיקתה לא תימשך לעד. הוא גם חשש מהזיכרונות שהיא כתבה במהלך עבודתה. כמו כן, לנוכח הרקע האירופאי-ליברלי שלה, סטאלין ומולוטוב לא בטחו באמינות הדיווחים הדיפלומטיים שלה. היא נחשדה בעיניהם בנטייה פרו-שבדית ופרו-פינית. עובדי שירותי הביטחון של בריה"מ, שהועסקו בשגרירות במסווה של משרות דיפלומטיות, עקבו בקפידה אחר פעילותה של קולונטאי  (וגם אחרי עובדים זוטרים כמו המחבר ואשתו), וגם מצאו דרך לעיין בזיכרונות שלה, שנשמרו בכספת (קולונטאי דאגה שלא יימצא בזיכרונותיה חומר שעשוי להפלילה).

עבודה במנגנון המרכזי של משרד החוץ, 1961-1947    

לאחר שבע שנות שירות בשבדיה ובקשות לחזור למולדת, אלכסנדרוב-אגנטוב שב לארצו בסתיו 1947. הוא החל לעבוד במדור (otdel) ה-5 של משרד החוץ (ארצות סקנדינביה ופינלנד), בתחילה כמזכיר ראשון, לאחר מכן כמנהל מחלקת  (sector) שבדיה ואחר כך כעוזר מנהל מדור. העבודה במדור ה-5 שיקפה את סגנון העבודה הביורוקראטי בתקופת סטאלין: צנטרליזם; סודיות עד אבסורד – העובדים הזוטרים היו ממודרים ממידע בעל ערך הנחוץ לעבודתם; יחס שלילי כלפי כל חשיבה חופשית ויוזמה מלמטה. בתקופת עבודתו במדור ה-5, ב-6 באפריל 1948 נחתם במוסקבה "חוזה לידידות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית" בין בריה"מ לפינלנד. הפינים הסכימו לסעיף בדבר עזרה הדדית במישור הצבאי, שנועד למעשה למנוע שימוש בשטחה של פינלנד למתקפה נגד בריה"מ מצד מעצמות המערב – ובריה"מ הכירה בשאיפתה של פינלנד להישאר מחוץ לסכסוכים בין המעצמות הגדולות. בארוחה לרגל החתימה על החוזה, סטאלין נשא נאום שוחר טובות ורוכש כבוד לפינלנד – מדינה אשר עד 1944 עדיין הייתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. הוא לא הקריא את נאומו והוא לא פורסם בכלי התקשורת הסובייטיים. היה זה צעד נבון מצד סטאלין ונאומו התקבל בהערכה מצד הפינים. המדיניות הפייסנית כלפי פינלנד נועדה למנוע הגברת המתיחות עם מעצמות המערב ולעודד את שבדיה לשמור על המשך הניטראליות שלה. [החוזה היווה בסיס ליחסים בין בריה"מ לפינלנד עד 1992.]

באביב 1953 שני מדורים של משרד החוץ ה-3 וה-5 אוחדו למדור אירופה, שכלל את גרמניה ואוסטריה ואת ארצות צפון אירופה. במקביל, המחבר הועבר לעסוק באוסטריה ואחר כך בכל הנושא הגרמני ומונה לסגן מנהל אירופה [אין תאריך]. במהלך עבודתו במשרד החוץ הזדמן לו להכיר שלושה שרי חוץ, והמחבר מביא בקצרה את התרשמויותיו מהם.

אנדרי וישינסקי (1953-1949)       מפאת "חטאיו" בתקופה שלפני המהפכה הבולשביקית (היותו מנשביק ובהקשר לצו המעצר שהוצא נגד לנין), וישינסקי פחד פחד מוות מסטאלין. סטאלין היה מודע לכך ומן הסתם סמך על נאמנותו העיוורת כלפיו. כנראה מסיבה הזו מינה סטאלין את וישינסקי לסגן ראשון של שר החוץ, זמן קצר לאחר מינויו של מולוטוב לשר החוץ ב-1939. בתור שר החוץ ביצע וישינסקי ללא סייג את מדיניותו של סטאלין, ללא עמדות משלו בתחום. בתקופת המלחמה הקרה הוא נקט בסגנון לא פרלמנטארי כלפי מדינאים מערבים. השכלתו הייתה רחבה, הוא שלט היטב בצרפתית (נוסף לשפת אימו הפולנית), היה בעל כושר קריאה מהירה וחרוץ בעבודתו. מתוך הצורך להיות זמין לשעות העבודה  של סטאלין, שנהג לעבוד בלילות, יום העבודה של וישינסקי היה מתחיל בשעה 11 ונמשך עד 5-4 בבוקר למחרת [בשעות כאלה נאלצו לעבוד גם אנשי ממשל בכירים אחרים בתקופת סטאלין.] השר היה גס מאוד כלפי העובדים הכפופים לו. המחבר עצמו שמע כיצד וישינסקי צעק על מומחה ופרופסור בעל שם, בכנותו אותו "טיפש! אידיוט! סְמַרְקָץ' [זַב חוטם]".

ויאצ'סלב מולוטוב (1949-1939)  (1956-1953)  על אף שמולוטוב בתקופתו הראשונה (וגם השנייה) כשר החוץ  היה גס כלפי הכפופים לו, ובמשרד החוץ שררה אווירה של דיכוי – לאחר שובו למשרד החוץ במארס 1953, עובדי המיניסטריון נשמו לרווחה. וישינסקי עלה עליו ביחסו המשפיל והגס כלפי עובדיו. מולוטוב התייחס בבוז לגישה הדוגלת בקביעת עמדה בנושאי חוץ מנקודת ראות מוסרית. בניגוד לקודמו, מקסים ליטווינוב (1939-1930), הוא לא היה קשוב לדקויות הדיפלומטיה ולא היה מסוגל לנהל ויכוח פורה – אלא היה חוזר על אותה עמדה שוב ושוב, כמו גרמופון (מקול), בלי לוותר. לא לשווא הוא כונה במערב "מר לא" (או אדון net). באמצע שנות ה-50, מנהיג בריה"מ ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב  (1964-1953) היה מעוניין לפטרו מפאת חוסר גמישותו וחילוקי דעות בשורה של נושאים, בהם יוגוסלביה ואוסטריה. עם זאת, בנושאים אחרים, לאחר חזרתו למשרד החוץ גילה מולוטוב גישה חדשה ותרם להשגת הסכם שביתת הנשק במלחמת קוריאה ב-1953 ולהפסקת המלחמה של צרפת נגד וייטנאם בוועידת ז'נבה ב-1954. היה לו יחס כבוד כלפי סין הקומוניסטית, ובאחד מנאומיו באמצע שנות ה-50 נכלל הביטוי "המחנה הסוציאליסטי בראשות בריה"מ וסין". בהשוואה לאנשי פמלייתו של סטאלין, עולמו התרבותי היה רחב. הוא שאף להכיר נושאים לעומקם, דגל בניסוחים מדויקים וקצרים ושנא מליצות.

דמיטרי שֶפּילוֹב (1957-1956)      נחשב לאיש של חרושצ'וב ותמך במדיניות שלו. היה אדם משכיל, יצר רושם של אדם דמוקרטי, אשר מוכן היה להקשיב לדעה של בן שיחו. כלפי הכפופים לו היה קורקטי ומנומס – וזאת בניגוד גמור לקודמיו וגם לגרומיקו. אנשי משרד החוץ הצטערו על פיטוריו.  

אנדרי גרומיקו (1985-1957)   מולוטוב, שהיה ידוע ביחסו הגס כלפי הכפופים לו, חסך את שבטו מגרומיקו, אותו העריך. החל מ-1957, על פי בקשתו של גרומיקו, הועבר המחבר מתפקידו כסגן מנהל מדור אירופה ליועץ השר. בתקופת עבודתו עם גרומיקו  (1961-1957) שררו ביניהם יחסים טובים של כבוד ואמון הדדי.

דמותו של גרומיקו כדיפלומט עוצבה בתקופת סטאלין-מולוטוב. לשניהם הוא שמר עד סוף ימיו יחס של כבוד ואף חמימות. על כך מעידים זיכרונותיו. סטאלין ומולוטוב העריכו את גרומיקו כעובד עתיר ידע ויעיל. בקונגרס ה-19 של המפלגה  ב-1952 הוא קוּדם לחבר מועמד לוועד המרכזי. גרומיקו לא ירש מסטאלין גמישות במדיניות החוץ, יכולת לפעול בשיטות בלתי שגרתיות ולבצע מִפנים חדים במדיניות – מה עוד שמעמדו הפוליטי לא אִפשר לו לעשות זאת. לעומת זאת הוא ירש ממולוטוב דוגמטיות ופורמאליות, והיעדר נטייה להבין ולקחת בחשבון את נקודת הראות והאינטרסים של בן השיח במשא ומתן. כמי שעוצבה דמותו רבות בהשפעת תוצאות מלחמת העולם השנייה,  מדיניותו של גרומיקו  התרכזה בחיזוק תוצאות המלחמה הזו, וליתר דיוק הכרת המערב בגבולות שנוצרו בעקבות המלחמה באירופה – מטרה שהושגה לבסוף בהסכמי הלסינקי ב-1975. תחום מרכזי במדיניותו היו היחסים עם ארה"ב – בעוד הוא לא גילה עניין במדינות העולם השלישי. באופן יוצא מן הכלל הוא נאלץ לטפל במזרח התיכון, וליתר דיוק בסכסוך הישראלי-ערבי.

בתחילת שלטונו השתמש חרושצ'וב בגרומיקו במאבקו נגד מולוטוב. ב-1955, בביקורו בהודו ובביקור הפיוס ביוגוסלביה, חרושצ'וב לקח אתו לא את שר החוץ, אלא את סגנו גרומיקו. בקונגרס ה-20 של המפלגה ב-1956 הועלה גרומיקו לחבר בוועד המרכזי ובפברואר 1957 מונה לשר החוץ. עם זאת, גם לאחר מינויו של גרומיקו לשר החוץ, חרושצ'וב עיצב את מדיניות החוץ בעצמו, תוך הגבלת תפקידו של גרומיקו למְבצע נאמן של מדיניותו. על שר החוץ היה לעבֵּד ולנסח את יוזמותיו הרבות של המנהיג בתחום החוץ, וכלפי  הערותיו של השר לפעמים נהג הבוס בזלזול פוגעני.

בניגוד ליחסו הפוגעני של חרושצ'וב כלפי גרומיקו, המנהיג החדש של בריה"מ ליאוניד בְּרֶזְ'נייב (1982-1964) התייחס אליו בכבוד והערכה. ברז'נייב, במיוחד בשנותיו הראשונות, לא ראה את עצמו מומחה בתחום מדיניות החוץ ולכן התייחס בתשומת לב לעצותיו של דיפלומט ותיק ומנוסה בדמותו של גרומיקו. ב-1973 הוא הועלה למעמד חבר בפוליטביורו. "בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 תנאי פעילותו של גרומיקו בתור שר החוץ משתנים באופן קיצוני". בעקבות התערערות במצב בריאותו של ברז'נייב, הוא העביר את ניהול העניינים השוטפים למקורביו. "תוך שיתוף פעולה עם  יוּרי אנדרופוב [ראש ה-ק.ג.ב] ו-[דמיטרי] אוסטינוב [שר ההגנה], גרומיקו נעשה לאישיות השולטת כמעט במלואה בעיצוב מדיניות החוץ של המדינה" (עמ' 74). בסתירה מסוימת לקביעה בדבר מעמדו הדומיננטי של גרומיקו בעיצוב מדיניות החוץ, המחבר מציין כי גרומיקו לא יזם את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979, אך גם לא התנגד לה. הנושא הזה היה גם מחוץ לתחום המיניסטריון שלו.

המחבר מותח ביקורת על תגובתה של בריה"מ להחלטת נאט"ו להציב טילים לטווח בינוני באירופה בראשית שנות ה-80. בתחילה בריה"מ סירבה לפתוח במשא ומתן בנושא, אחר כך נקטה בעמדה קשיחה, ולאחר שהוחל בהצבת הטילים, נטשה בהפגנתיות את המשא ומתן. את הביטוי הפומבי לקו הנוקשה הזה גילם משרד החוץ בראשות גרומיקו. אבל עמדה זו בנושאים הצבאיים גובשה בשיתוף פעולה הדוק עם משרד ההגנה.

לנוכח נטייתו של גרומיקו לנוקשות בלתי מתפשרת ולדוגמטיות – נטיות שגברו עם הגיל – למעמד המונופול שלו בתחום החוץ היו השלכות שליליות, שהתבטאו בהיעדר חדשנות. בריה"מ לכאורה נקטה ביוזמות, אך אלה היו הצעות שנועדו לצורכי תעמולה ולא להשגת תוצאות קונקרטיות. בין היוזמות האלה מונה המחבר את הצעת "ברית ורשה" לחתום על חוזה עם נאט"ו בדבר אי שימוש הדדי בכוח. 

בתקופה הקצרה שהתאפיינה בשלטונם בבריה"מ של מנהיגים חולים,  1985-1982 – יורי אנדרופוב ואחריו  קונסטנטין צ'רניינקו – גרומיקו המשיך למלא תפקיד עיקרי בעיצוב מדיניות החוץ הסובייטית, "תוך שיתוף פעולה הדוק עם ההנהגה הצבאית, כבעבר" (עמ' 80). לאחר עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב לשלטון במארס 1985,  לגרומיקו היה קשה להתאים את עצמו למגמות החדשות במדיניות החוץ וסיום תפקידו ביולי 1985 התבקש.

את תקופת כהונתו הארוכה כשר החוץ, למעלה מ-28 שנים, אפשר להסביר בנאמנותו למנהיגיה של בריה"מ. גרומיקו לא אִפשר לעוזריו לתקן את הטקסטים של הנאומים והמסמכים של חרושצ'וב, כפי שנרשמו על ידי כתבניות – למרות היותם אפורים ולפעמים בלתי תקינים מבחינה לשונית. זאת על אף שעוזריו של חרושצ'וב סברו שתיקון הטקסטים שלו הכרחי, וחרושצ'וב עצמו לא התנגד לכך. גרומיקו הצטיין בכושר עבודה רב והכיר נושאים מגוונים ברמה גבוהה. הוא זכר כמות גדולה של מידע, עוּבדות ותאריכים, הִרבה לקרוא, התעניין בספרות, תרבות ומדע. אף על פי כן, התבטאויותיו בעל פה ובכתב היו רחוקים מלהיות ללא פגם בתחום הסגנון. עם זאת, ראויה לציון מסיבת העיתונאים אותה ערך שר החוץ במאי 1960 בניו יורק, בהקשר להפלת מטוס ביון אמריקאי מעל שטחה של בריה"מ. הוא ויתר על שירותיו של מתורגמן  וניהל את העימות מול עיתונאים זרים באנגלית, ללא סיוע. ביחס לכפופים לו, הוא לעתים התנהג בסגנונו של מולוטוב.

מדיניותה של בריה"מ באירופה לאחר המלחמה: המאבק על גרמניה, 1961-1948

הסגר שהטילה בריה"מ על מערב ברלין ב-1949-1948 נועד למנוע את צירוף החלק המערבי של העיר לאזור המטבע האחיד שהנהיגו שלוש מדינות המערב – ארה"ב, בריטניה וצרפת –   באזורי הכיבוש שלהן. [מוסקבה שאפה לקבֵּע את מערב ברלין כאזור נפרד ממערב גרמניה.] המחבר, בתור עובד משרד החוץ החל מסתיו 1947, נטל חלק בעיבוד הצעתו של סטאלין לאיחוד גרמניה, שפורסמה ב-10 במארס 1952. עובדי משרד החוץ הטילו ספק בזמנם שמעצמות המערב תקבלנה את ההצעה, וזו כנראה הייתה גם הערכתו של סטאלין: מערב גרמניה הייתה כבר בשלבי הפיכתה לבעלת הברית החשובה ביותר של ארה"ב באירופה (וב-1955 מערב גרמניה הצטרפה לנאט"ו.) לדעת המחבר, מטרתו של סטאלין הייתה להטיל על המערב את האחריות לחלוקת גרמניה וגם לחלוקתה של אירופה לשני מחנות יריבים. בתגובה להצעה הסובייטית לאיחוד גרמניה, במאי 1952 מעצמות המערב חתמו על הסכם עם גרמניה המערבית, הסכם שהעניק למעשה לגיטימציה להקמתו של צבא מערב גרמני גדול. [האם סטאלין לא תלה תקוות שהמערב ייאלץ לקבל את תוכניתו בלחצה של דעת הקהל במערב גרמניה?]

ב-5 במאי 1953 (יום הולדתו של קרל מרקס) מנהיג מזרח גרמניה, ואלטר אולבריכט, נשא נאום שנועד לזרז את הקמתו של משטר סוציאליסטי [קומוניסטי] בארצו. ההנהגה הסובייטית הייתה מודעת לאי שביעות רצון בקרב האוכלוסייה במזרח גרמניה ממדיניותו הכלכלית-חברתית של אולבריכט, אשר הביאה להרעה בתחום אספקת מוצרי מזון. במכתב שהעביר מולוטוב לפוליטביורו – ואשר בהכנתו עסק המדור ה-3 של משרד החוץ בו עבד המחבר – ציין שר החוץ הסובייטי כי נאומו של אולבריכט לא נעשה בתיאום עם מוסקבה "ואינו תואם את ההמלצות שהוא קיבל מהוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ" (עמ' 91). בהמשך, לאולבריכט הועבר מסר מההנהגה הסובייטית כי הכרזתו על הקמת "דיקטטורה של הפרולטריון" בנאומו, אינה תואמת את המצב. אבל המכתב הזה כבר לא יכול היה למנוע את התפרצותה של  ה"ההתקוממות העממית" (כדברי המחבר) ב-17 ביוני 1953 במזרח ברלין ובערים נוספות במזרח גרמניה. הפיקוד הסובייטי הכניס טנקים לרחובות מזרח ברלין לשם דיכוי ההתקוממות. [אין התייחסות כלשהי להרוגים בקרב המתקוממים שמספרם מוערך בעשרות.]  ביולי 1953, התקיימה ישיבה של הנהגת מזרח גרמניה בה, לפי הוראה ממוסקבה, הוצגה תוכנית להעלאת רמת החיים של העמלים ונמתחה ביקורת על הקו לזירוז בניית הסוציאליזם.

המחבר היה עֵד למעמד בו העלה חרושצ'וב לראשונה את הצעתו שלו לגבי מערב ברלין. [הכוונה למעין אולטימטום שהגיש חרושצ'וב לשלוש מעצמות המערב בנובמבר 1958 להסיג את כוחותיהן ממערב ברלין תוך שישה חודשים ולהפוך אותה לעיר חופשית ומפורזת.] היה זה כאשר גרומיקו בא לחרושצ'וב והחל להקריא באוזניו איגרת דיפלומטית שגרתית נוספת שהוכנה במשרד החוץ בנוגע למערב ברלין ונועדה עבור שלוש מעצמות המערב, ארה"ב, בריטניה וצרפת. חרושצ'וב לא מצא לנכון להאזין לדבריו והציע לו "להשליך את הנייר לסל", ומיד החל להכתיב לכתבנית את יוזמתו שלו. זו כללה הפיכתה של מערב ברלין לעיר חופשית ומפורזת מנשק, ללא שום כוחות כיבוש, ועצמאית הן ביחס למערב גרמניה והן ביחס למזרחה. מתוך שביעות רצון מהרעיון שלו, הוא הכריז: "הנה הם שם במערב יתחילו לזוז, והנה יאמרו, חרושצ'וב, בן הכלבה, עוד המציא 'עיר חופשית'" (עמ' 103). המחבר מטיל ספק בכך שחרושצ'וב הגה את הרעיון בעצמו: כנראה מישהו אחר העלה אותו באוזניו, אולי חתנו אלכסי אַדְז'וּבֵּי. לדעת אלכסנדרוב-אגנטוב הרעיון היה הגיוני. ואולם מערב גרמניה, כמובן, לא רצתה להסכים לאפשרות "בליעתה למעשה של מערב ברלין", ומעצמות המערב לא רצו לוותר על זכויות הכיבוש שלהם במרכז "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" [מזרח גרמניה] (עמ' 103). 

מעבר לעבודה אצל ברז'נייב, מאי 1961

במאי 1960 ליאוניד ברז'נייב התמנה ליושב ראש הסובייט העליון [להלן, נשיא בריה"מ, משרה סמלית בעיקרה. השלטון הממשי נותר בידי המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, ניקיטה חרושצ'וב.] בתוקף תפקידו החדש, בתחילת 1961 התכונן ברז'נייב למסע לשלוש מדינות באפריקה, גאנה, גינאה ומרוקו. כמקובל, משרד החוץ הכין לו 20-15 נאומים אותם אמור היה לשאת במהלך ביקוריו, ואולם תוכנם לא מצא חן בעיניו, הוא התלונן על כך בצורה בוטה באוזני גרומיקו וביקש כי מיטב המומחים יחברו נאומים חדשים.  המחבר נכלל בין אותם המומחים וחיבר נאום על גינאה, למרות שידע מעט על ארץ זו. המחבר גם הקריא את הנאומים החדשים באוזני ברז'נייב, אותו בהזדמנות הזו ראה בפעם הראשונה. בניגוד לסגנונם היבש והביורוקרטי של הנאומים בנוסח הקודם, הנאומים החדשים היו אמוציונאליים ונועדו לזכות את הנואם בקבל פנים חמה. הם התאימו לטעמו של ברז'נייב, ובכך הקשר של המחבר עם ברז'נייב הסתיים לכאורה.

ואולם בסוף אפריל 1961 התקשר ברז'נייב אישית  לטלפון של המחבר במשרד החוץ. ואם לא די בכך, לתדהמתו, פנה אליו בקול מנומס, שלא היה אופייני לבכירי המשטר, ושאלוֹ האם יוכל לבוא לפגישה בלשכתו. לאחר שהפונה קיבל, כמובן, תשובה חיובית, ברז'נייב אף טרח לשאול אותו האם המועד הספציפי שהציע לפגישה "מתאים לו". בפגישה, לאחר שהתקבל בנימוס, ברז'נייב ניגש ישר לעניין. הנשיא סיפר כי לא הזדמן לו לרכוש השכלה רחבה בצעירותו, הוא לא עסק מעולם במדיניות חוץ "ואינו מתמצא בה כלל". על כן, הוא זקוק לאדם שיעזור לו להיכנס לנושא ולהבין את המגמות העיקריות בו. ברז'נייב גם התעניין בתנאי תעסוקתו החומריים במשרד החוץ, בהביעו את צערו כי לא יוכל לשפר את דרגתו. הוא לא שוחח עם המחבר בנושאי חוץ ועל עמדותיו בתחום. במקום זה האיש די במפורט סיפר על חייו, ולבסוף אמר משפט אשר נחרת בזיכרונו של המחבר: "אל תחשוב, אנדרי, שאני כזה רך". אם צריך, אני אכה חזק ואפְגע, "אבל בעצמי לאחר מכן אחלה שלושה ימים"    (עמ' 113-112). תיאור האופי העצמי הזה של ברז'נייב היה די מדויק. לאחר 13 שנות עבודה במשרד החוץ, המחבר בהחלט היה מוכן לשנות מקום. החל מ-10 במאי  1961 הוא החל לעבוד אצל  ברז'נייב כעוזרו הבכיר במדיניות החוץ.

היה דמיון מסוים בין ברז'נייב לחרושצ'וב, דבר המסביר את קידומו בתקופת שלטונו של חרושצ'וב. מוצא שניהם היה ממשפחות של עמלים, שניהם התנסו בעבודה פיזית והשכלתם ועולמם הרוחני תרבותי היה מוגבל. ברז'נייב לא קרא ספרות יפה, ומעולם ביוזמתו לא קרא את כתבי לנין – קל וחומר את מרקס ואנגלס. אבל ברז'נייב השתמש באנשים כמו בספרים. הוא היה נפגש עם אנשים מתחומים שונים – כמו תעשייה, חקלאות, מדע ובמידה מסוימת תרבות וספרות – רושם את הדברים ששמע ב"זיכרונו המעולה" (עמ' 116) ומשתמש בהם בשעת דיבור וליישום.  בדומה לחרושצ'וב, ברז'נייב בכנות רצה להבטיח שלום יציב לארצו ולשפר את תנאי החיים של עמו. אבל ברז'נייב, בשונה מחרושצ'וב, היה זהיר, פחות שאפתן, ללא ביטחון עצמי מופרז ונוטה להקשיב לדעות של אחרים. בשיחות עם משלחות זרות – על אף שהיו בהן דוברי רוסית  –   הוא לא היסס לפנות למחבר [או לשר החוץ שהיה לצדו] ולשאול אותו האם הוא התבטא נכון. הוא היה סובלני וסבלני כלפי אנשים והיה מודע לחשיבות היחס הנאות והקסם האישי לרכישת אהדה ולחיזוק מעמדו הפוליטי. גם לאחר הדחתו של חרושצ'וב – ובשיחות עם מקורבים בלבד – העריך ברז'נייב יסודות מסוימים במדיניותו של קודמו ואף המשיך בהם, כמו הפסקת הטיהורים בנוסח סטאלין ומדיניות דו הקיום בשלום עם המערב.

במהלך כהונתו של ברז'נייב כנשיא בין השנים 1964-1960 (עדיין בתקופת שלטונו של חרושצ'וב)  הוא ביקר בין היתר במרוקו, סודאן, הודו, אפגניסטן, איראן, וכמו כן צ'כוסלובקיה, בולגריה ויוגוסלביה. במסעותיו נלוו אליו או שר החוץ גרומיקו, או אחד מסגני השר, וצוות מומחים. בנטייתו של ברז'נייב לשאת נאומים בחוץ לארץ שנועדו לרגש את הקהל היה ממד תיאטרלי. כאשר לידיעתו של ברז'נייב הגיע מידע כי התנהלות כזו – שפורשה על ידי חרושצ'וב כרצון להתבלט ואף להתחרות בו – לא מצאה חן בעיני הבוס שלו, הדבר היה מעורר בו פחד. הוא חשש מהתפרצות אפשרית של חרושצ'וב כלפיו ומהשלכות חמורות על הקריירה שלו. בקיץ 1964, כאשר האיש השני בהיררכיה המפלגתית  (Frol Kozlov) חלה, חרושצ'וב מינה את ברז'נייב במקומו (ותפקיד הנשיא הועבר לאנסטס מיקויאן). ואולם במקביל לקידומו של ברז'נייב העלה חרושצ'וב את ניקולאי פוֹדגוֹרני, שהיה עד עתה המזכיר הראשון של המפלגה באוקראינה, למעמד דומה.

בשנות שלטונו האחרונות נקט חרושצ'וב בשורה של צעדים שעוררו התנגדות מצד הצמרת המפלגתית – על אף שזו, כמובן, נמנעה לבטא אותה בפומבי. בין המהלכים האלה הייתה תוכניתו הבלתי ריאליסטית משנת 1961 לכונן חברת שפע קומוניסטית כעבור 20 שנה. תוכנית זו גובשה ללא דיון עם ראשי ההנהגה הסובייטית, וברז'נייב בחוג צר לא הסתיר את עמדתו השלילית כלפיה. ברז'נייב, שהיה מקושר היטב לראשי הצבא ומנהלי התעשייה הביטחונית, היה מודע היטב למורת רוחם  על החלטתו של חרושצ'וב מתחילת 1960 לצמצם באופן חד צדדי את מספר האנשים המשרתים בכוחות המזוינים בשליש. נושא אחר שעורר תרעומת בקרב אנשי הצבא היה הסרת שמו של סטאלין מכל הישג במלחמת העולם השנייה. בינו לבין עצמו נראה היה כי חרושצ'וב היה מודע לכישלונותיו ולחבריו הקרובים היה אומר: "הגיע הזמן עבורי לפרוש, אני לא אצליח להתמודד [עם הבעיות]" (עמ' 126)[1].

 

 

על אף שחרושצ'וב עורר נגדו שכבות חברתיות רבות בבריה"מ, הסיבה הישירה להדחתו הייתה כדלהלן: סבלנות ההנהגה הסובייטית פקעה משלטונו היחיד תוך זלזול והעלבת שותפיו בפוליטביורו. המחבר מבסס את התזה הזו על סמך טיוטה לנאומו של ברז'נייב, אותה הכין ברז'נייב בעצמו, לקראת נאום שנשא בפוליטביורו ב-13 באוקטובר 1964 במהלך הדיון בהדחתו של חרושצ'וב. לאחר שהמצב בשלטון התייצב, ברז'נייב מסר את הטיוטה למחבר וביקש ממנו לשמור אותה לעצמו ולא לתת לאף אחד – אבל בחלוף זמן רב מהאירוע המחבר מרשה לעצמו לפרסמה לראשונה ובמלואה. באותה הטיוטה האשים ברז'נייב את חרושצ'וב בין היתר ב"תאוות השלטון", "אמונה בחוסר יכולתו לטעות" ו"פיתוח פולחן האישיות של עצמו". עוד אמר: "מצא חן בעינך לתת הוראות לכולם בכל הסוגיות, והרי ידוע שאף אדם אינו יכול להתמודד עם משימה כזו – בכך טמון הבסיס לכל הטעויות" (עמ' 128). בטיוטה הזו כמעט אין התייחסות לחילוקי הדעות עם חרושצ'וב בנושא ניהול הכלכלה ועוד יותר בולטת היעדר התייחסות לנושאי חוץ. האשמות נגד חרושצ'וב בנושאי חוץ הועלו מאוחר יותר, לאחר סילוקו מהשלטון, במיוחד בנושא הקרע עם סין. ואולם רוב חברי הפוליטביורו, בהנהגתו של ברז'נייב, המשיכו למעשה במדיניות החוץ של חרושצ'וב, אך ללא תנודות אימפולסיביות. ההוכחה הטובה ביותר לכך היה נאומו של ברז'נייב ב-6 בנובמבר 1964 בו חזר על עקרונות הדו-קיום בשלום עם המערב.

מדיניות החוץ בתקופת ברז'נייב, אוקטובר 1964-נובמבר 1982

המדינות הקומוניסטיות

פולין  בתקופת שלטונו של ברז'נייב, לפי הוראתו של השליט החדש, נכח המחבר "כמעט בכל ישיבות" הפוליטביורו (עמ' 274). בשנים הראשונות לאחר עלייתו לשלטון ב-1967-1964, התרכז ברז'נייב בחיזוק הקשרים עם מדינות "ברית ורשה". בתקופה זו ברז'נייב ערך ביקורים במדינות מזרח אירופה ומנהיגי המדינות האלה עלו לרגל למוסקבה. חשיבות מיוחדת ייחס ברז'נייב לקשרים עם פולין בתור מדינה שכנה והמדינה הגדולה ביותר בברית ורשה לאחר בריה"מ. "ימים ספורים" לאחר ישיבת מליאת הוועד המרכזי באוקטובר 1964, אשר אישרה את השינויים בהנהגה הסובייטית, ברז'נייב, יחד עם ראש הממשלה החדש אלכסי קוֹסיגין, קיימו פגישה עם מנהיג פולין ולדיסלב גומולקה בגבול בין שתי המדינות ב-Belovezhskaya Pushcha (יער בלובז'). המחבר השתתף בשיחות בין מנהיגי שתי המדינות, מלבד בשיחות שהתנהלו בארבע עיניים. לשתי המדינות היה אינטרס להשיג הכרה מצד המערב בגבולות שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה [בעקבותיה סיפחו בריה"מ ופולין שטחים גרמניים], ומאמצי מדיניותו של ברז'נייב בזירה האירופית התרכזו בהשגת הכרה כזו באמצעות כינוס ועידה כלל אירופית לביטחון אירופה. באפריל 1965, בעת ביקור רשמי בוורשה, חתמו בריה"מ ופולין על חוזה חדש  "לידידות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית". היה זה חוזה ידידות חדש ראשון עליו חתם ברז'נייב עם מדינה בגוש המזרחי.

לעניין שגילה ברז'נייב בקשרים עם פולין הייתה גם סיבה אישית. באוקראינה, בעיר דניפרודזרז'ינסק (Dneprodzerzhinsk), בה עברו על  ברז'נייב שנות צעירותו, היו פולנים רבים, איתם קיים ברז'נייב קשרי ידידות ואף ידע לשוחח איתם בפולנית. בדיונים עם מנהיג פולין ולדיסלב גומולקה ברז'נייב "היה מקשיב בצורה רגועה, כיצד גומולקה, לפעמים היה צועק בלהט הוויכוח" (עמ' 139). כאשר ב-1970 גומולקה ביצע מדיניות של העלאת מחירים והחליט לדכא בכוח את ההתנגדות [העממית]  לכך, "ברז'נייב (אני עצמי הייתי עד לכך) היה מתקשר מספר פעמים ביום לגומולקה...ממש מתחנן בפניו לא להגיע לכדי ירי על פועלים ולאתר מוצא יציאה אחר מהמצב" (עמ' 140). הדבר לא עזר וגומולקה החליט לפעול כרצונו ואיבד את שלטונו. על אף טעותו, ברז'נייב בכל זאת הצטער על פרישתו.

ברז'נייב הסתדר טוב עם מחליפו של גומולקה, אדוארד גֶרֶק  (1980-1970). את וויצ'ך ירוזלסקי (החליף את גרק ב-1981) ברז'נייב כיבד בכנות ואף חיבב. לא היו לו ספקות לגבי נאמנותו לבריה"מ. ברז'נייב "לא התנגד" להטלת  משטר צבאי בפולין ב-1981 שכוון נגד [ארגון הפועלים] "סולידריות", כיוון שראה בהתארגנות הזו ביטוי לתככים של נאט"ו. [לאמתו של דבר הייתה זו בריה"מ שלחצה על פולין להטיל משטר צבאי כדי לדכא את "סולידריות", ובכך למנוע מבריה"מ להתערב צבאית בפולין, התערבות שעלולה הייתה לעורר התנגדות עזה – מה עוד שבתקופה הזו בריה"מ כבר הייתה טרודה במלחמה באפגניסטן החל מסוף 1979.]

גרמניה המזרחית  [בספר משתמש המחבר בשמה הרשמי של המדינה הזו והוא "הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה"]  ברז'נייב היה מעוניין בגרמניה מזרחית חזקה כבעלת ברית של בריה"מ – בתור אחד היסודות החשובים ביותר לביטחונה של ארצו. כמו כן ייחס חשיבות רבה להכרת המערב בקיומה של מזרח גרמניה כמדינה עצמאית ובגבולותיה. הוא העריך את מנהיג מזרח גרמניה ולטר אוּלְבְּריכְט כידיד נאמן של בריה"מ, אך סבר כי האיש הזקן מגזים בנושאים מסוימים, כמו בצורך לנקוט בהקדם בקו קשוח יותר כלפי האירועים בצ'כוסלובקיה ב-1968 ["האביב של פראג"]  ובפולין ב-1970; וגם בצורך לנקוט במדיניות פעילה יותר במזרח התיכון. בהקשר למזרח התיכון ראוי לתשומת לב האירוע הבא.  בסתיו 1967 המחבר עם אשתו נפשו בצ'כוסלובקיה, בזמן שבו הזוג אולבריכט שהו באותו אתר נופש. אולבריכט הזמין את המחבר לשיחה, שהתנהלה על רקע מלחמת יוני 1967 בין ישראל למדינות ערב. אולבריכט טען באוזני המחבר כי בריה"מ מנהלת במזרח התיכון מדיניות "הססנית ואופורטוניסטית" וכי היה עליה לתמוך במדינות ערב נגד ישראל "בצורה נחושה ויעילה יותר, בלי לחשוש מתגובת אמריקה" (עמ' 142). טענות הנגד של המחבר נותרו ללא תשומת לב. כמובן, אולבירכט יצא מתוך הנחה כי עמדתו תועבר לידי ברז'נייב – והמחבר אכן העביר אותה ל"ממונים עליו". כאשר בסוף שנות ה-60 הקבוצה הצעירה יותר של ההנהגה הגרמנית בראשות אריך הוֹנֶקֶר החלה לפעול להרחקתו של אולבריכט מן ההנהגה (באמצעות מינויו לנשיא כבוד של המפלגה), תוך מתיחת ביקורת על מדיניות הפנים והחוץ שלו, פעילות זו "לא נתקלה בהתנגדות מיוחדת מצד מוסקבה" והחלפת ההנהגה במזרח גרמניה התרחשה ב-1971 (עמ' 142).

עם הונקר לא נוצרו לברז'נייב יחסים קרובים. ייתכן שהפריעו לכך הפערים בגילאים, מה עוד שהונקר היה קשור בעברו באלכסנדר שֶלֶפּין [יריבו של ברז'נייב בעיקר באמצע שנות ה-60]  בפעילות בתחום תנועות הנוער הקומוניסטיות. עם זאת ברז'נייב ראה במדיניות החוץ של הונקר ושר החוץ שלו וילי שְטוֹף כנכונה בעיקרה. ואולם כאשר הונקר הרחיק את שטוף ושורה של ידידים כנים של בריה"מ מהנהגת ארצו ובחוגו הצר השמיע הערות ביקורתיות ומזלזלות כלפי מדיניותה  של בריה"מ אשר היו מגיעות מייד להנהגה הסובייטית, יחסו של ברז'נייב כלפיו נעשה בבירור מאופק יותר. הונקר מצדו חשש מצעדי הנורמליזציה ופיתוח הקשרים הרחב של בריה"מ עם מערב גרמניה, ולפעמים אף הראה שאיפה להקדים את בריה"מ בנדון – דבר שעורר חוסר אמון כלפיו במוסקבה. בריה"מ עיכבה את ביקורו הרשמי של הונקר במערב גרמניה, בזמן בו מנהיגים אחרים בברית ורשה כבר ביקרו בבון. החיכוכים האלה, לא הביאו לצינון ביחסו של  ברז'ייב  כלפי מזרח גרמניה ומפלגתה הקומוניסטית. ברז'נייב ראה בהסכם בין בריה"מ ומערב גרמניה מ-1970 ובהסכמי הלסינקי מ-1975 כ"הישג עצום" עבור מזרח גרמניה.

בתקופת הפרסטרויקה היחסים עם הונקר נעשו עוד יותר מתוחים. הוא לא תמך במדיניותו של מיכאיל גורבצ'וב בתחומי הפנים והחוץ. הוא אסר את הפצתם בארצו של כתבי העת "חדשות מוסקבה" ו"ספוטניק".

צ'כוסלובקיה    ברז'נייב ראה בצ'כוסלובקיה, יחד עם פולין ומזרח גרמניה, כגרעין של ברית ורשה. הוא אהב את צ'כוסלובקיה, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נוצרו קשרי ידידות בינו לבין מפקד "הבריגדה הצ'כוסלובקית" לודביק סבובודה (Ludvik Svoboda). כנראה לא במקרה אחת מנסיעותיו הראשונות של ברז'נייב בתר נשיא בריה"מ הייתה במאי 1961 בצ'כוסלובקיה. בנסיעה הזו החלה עבודתו המשותפת של המחבר עם ברז'נייב. יחסו של ברז'נייב לאנטונין נוֹבוֹטְני, מנהיג המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה,  היה באופן כללי חיובי והוא ראה בו בעל ברית נאמן. ואולם בחוגו הצר טען ברז'נייב כי האיש מתמצא מעט בכלכלה ואינו נהנה מסמכות פוליטית רבה. היו מקרים בהם ברז'נייב בשיחה עם נובוטני מתח ביקורת גלויה על היבטים מסוימים במדיניותו, כמו חוסר רגישות מספקת ביחסו לסלובקים ונטייה לשוויון בשכר עבודה. ביתר פירוט, הוא תמה על כך שמהנדס ופועל פשוט מקבלים את אותה המשכורות בהוסיפו: "אתם יותר מדי ממהרים להגיע לקומוניזם!" (עמ' 144.) עם אלכסנדר דוּבְּצֶ'ק, כל עוד הוא היה המזכיר הראשון של המפלגה בסלובקיה, יחסיו לכאורה היו ידידותיים.

נראה כי הפתעתם של ברז'נייב וההנהגה הסובייטית לא הייתה רבה מהניסיון בסוף 1967 מצד קבוצה במפלגה הצ'כוסלובקית – אשר עתידה הייתה להוות עמוד השדרה ב"האביב של פראג" – להדיח את נובוטני. הצד הסובייטי לא ציפה כי ההדחה תביא ל"אביב של פראג" – ואולם אישים המקורבים לבריה"מ בהנהגה של צ'כוסלובקיה, בהם וסיל בילאק (Vasil Bilyak),  הזהירו כי להחלפתו של נובוטני עלולות להיות השלכות בלתי צפויות. על כן, בסוף דצמבר 1967 יצא ברז'נייב לפראג, מתוך אמונה כי ב"דיפלומטיה אישית" יוכל "להציל" (כדברי המחבר) את נובוטני. למען מטרה זו פתח ברז'נייב במרתון של שיחות אישיות עם הדמויות הבולטות  בהנהגה בפראג, שנמשכו 18 שעות, ללא הפסקה. בשיחות מהצד הסובייטי נכחו רק השגריר והמחבר. הצד הסובייטי טען כי הדחת נובוטני עלולה לסכן את היציבות במדינה  וגם את המהלך התקין בהתפתחות הקשרים בין שתי המדינות. הצד הצ'כוסלובקי מצדו השמיע טענות נגד נובוטני שעסקו באישיותו, כמו נטייה לשלטון אישי ואובדן סמכות מכדי להנהיג את המפלגה והמדינה. השיחות הסתיימו ללא תוצאות, וברז'נייב, בהניפו את ידו בייאוש אמר: "עשו כפי שאתם רוצים" וחזר למוסקבה. בכך נחרץ גורלו של נובוטני וכמו כן המשך ההתפתחויות – אותן לא חזו ברז'נייב וחבריו להנהגה  (עמ' 146).

את נובוטני החליף אלכסנדר דובצ'ק, אשר דגל בדמוקרטיזציה וב"סוציאליזם  עם פנים אנושיות", אך התגלה  כאדם בעל אופי חלש. הוא היה מוקף עסקנים "בורגנים-ליברלים" אשר השתמשו בטרמינולוגיה סוציאליסטית רק כמסווה למגמתם  לפגוע בסוציאליזם בתחום הפנים ואף בקשרים עם בריה"מ. באווירה הזו ברז'נייב הבין כי לא יוכל לפתור את הסוגייה בדיפלומטיה אישית וגם לא לשאת לבדו באחריות למצב שנוצר ולהמשך ההתפתחויות. הנושא הועבר לדיונים ארוכים בפוליטביורו. פעם נכח המחבר בדיון בו השתתפו בערך 15 אנשים (חברי הפוליטביורו ומועמדים לחברות בו, מזכירי הוועד המרכזי ועוד). עסקו בחיבור מכתב שנועד להביא לשינוי במדיניות בהנהגת המפלגה של צ'כוסלובקיה. "היה זה מראה נורא!" חיבור הטקסט נמשך שעות ללא הפסקה, כל אחד ניסה לתרום את חלקו, היו "ניצים" והיו כמעט "יונים", והיו שתקנים – אך לא הייתה גישה משותפת. באותה העת ברז'נייב לא היה מוכן לפסוק במחלוקת, "הוא בעצמו היה נבוך, שקוע במחשבה, הקשיב לדעותיהם של אחרים" (עמ' 147). ישיבות מהסוג הזה חזרו שוב ושוב.

בקרב מנהיגי ברית ורשה, אולבריכט וגומולקה דרשו בנחישות התערבות צבאית בצ'כוסלובקיה, מתוך חשש לגורל ביטחון ארצותיהן [ביטחון משטריהם] במקרה של יציאתה של צ'כוסלובקיה מהברית. היו גם בצד הסובייטי חמומי מוח אשר דרשו התערבות נחושה. ואולם שגריר בריה"מ   בצ'כוסלובקיה סטפאן צ'רבוננקו (Stepan Chervonenko)              (1973-1965), באחת הישיבות אמר: אם ננקוט בצעד הזה ללא הכנה פוליטית נחוצה, הצ'כוסלובקים יתנגדו  ויישפך דם. ברז'נייב באותה העת [אביב 1968] נקט בעמדה זהירה, אבל באחת הישיבות התיישב ליד צ'רבוננקו ואמר לו: "אם אנחנו נאבד את צ'כוסלובקיה, אני אתפטר ממשרת המזכיר הכללי!" (עמ' 148.)

ההכנה הפוליטית – כלומר הניסיון להגיע להסכמה המקובלת על בריה"מ וצ'כוסלובקיה – עליה דיבר השגריר נמשכה למעלה מחצי שנה. במארס 1968 התנהלו ביוזמת בריה"מ שיחות בדרזדן בין ראשי המשטר בפראג לבין מנהיגי ברית ורשה (מלבד רומניה). דובצ'ק ניסה להרגיע את ראשי מדינות ברית ורשה בטענה כי המצב בארצו בשליטה והוא תומך בשמירה על הברית עם המדינות הסוציאליסטיות. המחבר השתתף בשיחות והתרשם שהן הסתיימו בתחושה של חוסר אמון הדדי. כנראה ההכנות לפלישה צבאית לצ'כוסלובקיה החלו ביולי, על אף שההחלטה הפוליטית בנדון טרם התקבלה. ברז'נייב ומספר חברים בכירים בפוליטביורו בהם קוסיגין ומיכאיל סוּסלוֹב המשיכו להתלבט.

מ-28 ביולי עד 1 באוגוסט 1968 התקיימה פגישה בעיירה בגבול בין בריה"מ לצ'כוסלובקיה     (Čierna nad Tisou) – וזאת כיוון שאף צד לא רצה לנהל את השיחות בשטחו של האחר – בדרג של כל חברי הפוליטביורו של שני הצדדים. מטרת הפגישה הייתה באמצעות החלפת דעות גלויה להגיע להסכמה. הצד הסובייטי דרש הפסקת מסע התעמולה האנטי הסוציאליסטי והאנטי סובייטי. האווירה בשיחות הלכה והתלקחה, על אף שברז'נייב ודובצ'ק שמרו על קור רוח. מהצד הסובייטי האשמות כבדות הוטחו במיוחד על ידי פיוֹטר שֶלֶסְט וניקולאי פודגורני. "כאשר התלהטות היצרים הביאה להפסקת השיחות והמשלחת הצ'כוסלובקית עזבה בהפגנתיות את האולם", ברז'נייב קיים שיחה אישית עם דובצ'ק. בשיחה ארוכה בארבע עיניים, הצליח ברז'נייב לשכנע את דובצ'ק לסיים את השיחות בצורה נאותה בפרסום הודעה משתופת בה דובר על חיפוש דרכים לחיזוק הקשרים בין שתי המדינות. דובצ'ק גם הסכים להמשיך בשיחות עם משלחות של מדינות ברית ורשה.  אלה התנהלו ב-3 באוגוסט בברטיסלבה (בירת סלובקיה) בין חמש מדינות ברית ורשה לבין צ'כוסלובקיה.

השיחות נשאו אופי קונסטרוקטיבי לכאורה ובסיומן – משתמע ביוזמתה של בריה"מ – התקבלה הודעה משותפת שריצתה את שני הצדדים. באותו היום בברטיסלבה, לפי זיכרונותיו של חבר בפוליטביורו פיוטר שלסט, הגורמים הפרו-סובייטיים בהנהגה של צ'כוסלובקיה העבירו לו פנייה להנהגה הסובייטית להכניס כוחות של ברית ורשה לארצם, כדי למנוע התמוטטות הסוציאליזם בה. המחבר לא ראה את המסמך הזה, אבל שמע עליו פעמים רבות וסבור כי הוא היווה את המניע האחרון "לקבלתה של החלטה שהבשילה כבר מזמן בדבר הכנסת כוחות" (עמ' 152).

הכוחות של מדינות ברית ורשה נכנסו לצ'כוסלובקיה בלילה שבין 20 ל-21 באוגוסט 1968. ברז'נייב לא היה מעוניין לשמש בתור המנהיג היחיד של המבצע הזה בצד הסובייטי: בלילה הזה הוא שהה יחד עם קוסיגין ופודגורני במטה הכללי של הצבא, כשהוא צופה בכל מהלך המבצע. "שעות אחדות" לפני כניסת הכוחות, השגריר הסובייטי פנה לידידו הוותיק של ברז'נייב הנשיא סבובודה [עדכן אותו על המהלך וביקש להורות למשמר הגבול ולצבא לא להתנגד לכוחות הפולשים.] סבובודה הוציא פקודה כזו והיא קוימה. דובצ'ק לא הודח, אבל בהדרגה חלו שינויים במדיניות ובהרכב ההנהגה בפראג לשביעות רצונה של בריה"מ, ובאפריל 1969 החליף המדינאי הפרו סובייטי גוסטב הוסאק את דובצ'ק כמנהיג המפלגה.

הונגריה   נושא הונגריה לא כל כך העסיק את ברז'נייב כיוון שלא נוצרו בעיות מיוחדות עם המדינה הזו. ברז'נייב בטח במנהיגה של הונגריה יאנוש קאדר ובנאמנותו לבריה"מ. מסיבה זו וכלקח מאירועי 1956 התייחס ברז'נייב בסובלנות כלפי הרפורמות הליברליות של קאדר בכלכלה ולליבריות שלו בתחום האידיאולוגי. ואולם מפאת הנטיות הליברליות האלה, וראייתו של ברז'נייב בקאדר כיותר מדי "סוציאל דמוקרטי" לא נוצרו יחסי קרבה בינו למנהיג ההונגרי. המחבר אף אומר כי "הניכור הפנימי" בין שני האישים היה הדדי. קאדר לא הרגיש חופשי להתבטא בפני ברז'נייב.

בולגריה     ברז'נייב אהב את המדינה הזו. הוא העריך את מנהיגה טודור ז'יבקוב כבעל ברית נמרץ התומך במדיניות החוץ של בריה"מ. עם זאת, ברז'נייב התייחס בזהירות ואף בצורה צוננת להצעותיו החוזרות של ז'יבקוב לצירופה של בולגריה לבריה"מ. ברז'נייב התנגד באופן עקבי לעריכת שינויים בגבולותיה של אירופה כפי שנקבעו בעקבות מלחמת העולם השנייה.

רומניה   ברז'נייב לא סבל את "השאפתנות" ו"החוצפה" של שליט רומניה ניקולאי צ'אושסקו, ואולם נהג באיפוק, כדי לא להחמיר את המצב. לפעמים בעת הדיונים בפוליטביורו, בעקבות החיכוכים שנוצרו בקשרים הדו-צדדים עם רומניה, המתדיינים ביטאו את רוגזם. חבר הפוליטביורו (Avid Pelshe) [לאטי בלאומיותו] אמר: "צ'אושסקו מזכיר לי יהודי מהעיירה". אחרים היו עונים לו: "לא, הוא אינו יהודי, אלא צועני טיפוסי" (עמ' 157). אבל ברז'נייב לא היה נכנע  להתפרצויות רגשיות, ובצדק.

על אף התרעומת של מדינות ברית ורשה, במיוחד מצד אנשי הצבא ובולגריה, ברז'נייב התייחס בקור רוח להחלטת ההנהגה הרומנית לא להשתתף בתמרונים משותפים של מדינות ברית ורשה ולא לאפשר את קיומם של התמרונים בשטחה של רומניה (בדומה לעמדת דה גול כלפי נאט"ו). גם בדיונים בסוגיות פוליטיות בפורום  הפוליטי של ברית ורשה, ברז'נייב נהג באיפוק בעת ניסיונות להכשלת החלטות בו מצד צ'ואשסקו. יש לציין כי ההחלטות בפורום הזה אמורות היו להתקבל פה אחד, ולכן די היה בהתנגדותה של רומניה כדי להכשיל החלטה מסוימת. המחבר היה עֵד פעמים לא מעטות למצב בו החלטה התקבלה פה אחד, מלבד רומניה – וצ'אושסקו היה מבקש פגישה אישית עם ברז'נייב כדי לדון בנושא. במבט מסתייג מצד בעלות הברית, ברז'נייב בדרך כלל היה מסכים להליך הזה, אשר היה נמשך שעה עד שעתיים, אשר בסופו, לאחר ניסיונות שכנוע סבלניים מצד ברז'נייב, צ'אושסקו לרוב היה מוותר. צ'אושסקו, כמובן, התנגד להתערבות הצבאית של ברית ורשה בצ'כוסלובקיה (רומניה לא השתתפה בדיוני ברית ורשה בנושא צ'כוסלובקיה שקדמו לפלישה), אבל לא בגלל אהדתו למשטר הליברלי בה, אלא מתוך חשש שהמהלך יכשיר את הקרקע להתערבות צבאית דומה נגד ארצו. בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה, צ'אושסקו אף הורה לחפור שוחות לאורך גבולותיה של רומניה.

יוגוסלביה   בתקופת שלטונו של ברז'נייב, יחסיה של בריה"מ עם יוגוסלביה התפתחו, כללית, ללא בעיות. ברז'נייב השלים עם הניטראליות של יוגוסלביה ואף סבר שהיא מועילה. נושאים אידיאולוגיים ושיטות הכלכלה בארץ זו גם כן לא הפריעו לו. עם זאת ניסה ברז'נייב בעדינות לערב את מנהיג יוגוסלביה טיטו בפעילות ברית ורשה או זו של המפלגות הקומוניסטיות. במקרים אחדים הוא הצליח בכך. טיטו השתתף בוועידת בודפשט של מדינות ברית ורשה ב-1967 בעקבות המלחמה בין ישראל למדינות ערב באותה השנה, וכמו כן בכינוס של המפלגות הקומוניסטיות של אירופה ב-1976. סגנונו של ברז'נייב, אשר בניגוד לקודמיו סטאלין וחרושצ'וב התאפיין ברכּוּת, סובלנות ונכונות לפשרות תרם רבות לכינון יחסים חיוביים בינו לטיטו. כמו כן נטיית שני האישים לחיות בנוחות ואף במותרות קירבה ביניהם. לא במקרה במאי 1980, במותו של טיטו, ברז'נייב טרח להשתתף בהלווייתו – על אף מצבו הרפואי ועצת רופאיו.

מונגוליה   ברז'נייב ייחס חשיבות רבה לקשרים עם מונגוליה, במיוחד כמחסום מפני סין. בהקשר זה, כבר בינואר 1966 בעת ביקורו במונגוליה חתם ברז'נייב על "חוזה לידידות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית" עם ארץ זו. הסעיף בדבר שיתוף הפעולה הצבאי שבחוזה כוון נגד סין.  כביטוי נוסף לחשיבות שייחס למונגוליה, בסוף 1974, בדרכו מפסגת ולדיווסטוק עם הנשיא ג'רלד פורד, מצא ברז'נייב לנכון לבקר במונגוליה. על אף שבָּטַח בשליט מונגוליה צדנבאל (Yumjaagiin Tsedenbal), תכונותיו האישיות עוררו דאגה. האיש סבל מאלכוהוליות, והתערבות אשתו הרוסייה בפוליטיקה תוך זלזול במונגולים, פגעה במעמדו של צדנבאל בחוגים השולטים בארצו – בעוד בריה"מ הייתה זקוקה לצדנבאל, כערֵב לקשרים בין שתי המדינות.

כנראה על רקע זה נולד אצל ברז'נייב הרעיון בצורך לצרף את מונגוליה לבריה"מ. להערכת המחבר היה זה רעיונו של ברז'נייב עצמו. הוא לא העלה אותו בפומבי, אבל דן בו פעמים אחדות בחוג מקורביו, כולל עם המחבר. המחבר עשה כמיטב יכולתו, בניסיון לשכנע את ברז'נייב לוותר על הרעיון, בהפנותו את תשומת לבו לרגשות הלאומיים של המונגולים ולתגובה שלילית בעולם. ואולם ברז'נייב התעקש לקדם את הנושא והעלה אותו באחת השיחות עם צדנבאל (כנראה בנופש בחצי האי קרים  [אין תאריך השיחה]. בתגובתו, צדנבאל מצא תירוץ להתחמק מפיתוח הנושא. בעקבות זאת, ברז'נייב, ככל שידוע למחבר, לא חזר להעלות את הסוגייה.

צפון קוריאה   ברז'נייב לא התעניין בצפון קוריאה (לא כל שכן בדרום קוריאה), אבל ייחס לה חשיבות אסטרטגית במלחמה הקרה (ולפעמים חמה) מול ארה"ב ובתחרות מול סין. על כן דאג לספק למדינה הזו משלוחי נשק רבים ולקיים קשרים כלכליים לתועלתה של קוריאה. יחסו של ברז'נייב לשליטה של צפון קוריאה, קים איל-סונג היה שלילי והוא לא גילה עניין לפתח קשרים אישיים אתו.

צפון וייטנאם    ברז'נייב מעולם לא ביקר בצפון וייטנאם וידע מעט על ארץ זו, מלבד הנתונים ההכרחיים. הוא התייחס בכבוד רב למנהיגי צפון וייטנאם בהוקירו את יכולתם לעמוד מול "לחץ תוקפני אמריקאי" ושל סין המאוֹאיסטית. לאור זאת ראה בווייטנאם בעלת ברית יחידה נאמנה לבריה"מ בדרום מזרח אסיה. במלחמת וייטנאם בריה"מ הושיטה לארץ זו סיוע צבאי ללא היסוס, נוסף לתמיכה כלכלית ופוליטית. ברז'נייב נהג לומר: "עבור וייטנאם, לנו על שום דבר לא חבל" [כלומר, מוכנים לתת הכול] (עמ' 166). כצד שלא היה מעורב ישירות בלחימה, אִפשר לבריה"מ להפעיל לחץ על הצדדים הלוחמים להביא לסיום המלחמה, כפי שניסה ברז'נייב לעשות בפגישתו עם הנשיא ריצ'רד ניכסון במאי 1972. ב-1979, כאשר סין פלשה לווייטנאם, ברז'נייב לא היסס לרכז כוחות בגבול עם סין כדי ללחוץ עליה לסיים את המלחמה. בתמורה וייטנאם העניקה לבריה"מ את השימוש בנמל  קאם-ראן (Cam Ranh).

סין    ברז'נייב מעולם לא ביקר בסין. באוקטובר 1964, בסמוך לאחר עלייתו של ברז'נייב לשלטון, המחבר היה עֵד לדיון בנושא הקשרים עם סין שהתנהל בקרון רכבת, בדרכה של ההנהגה הסובייטית לפגישה עם ההנהגה הפולנית. בקרון נוכחו ברז'נייב, קוסיגין, ויורי אנדרופוב. כולם הסכימו כי ניתן יהיה לנצל את סילוקו של חרושצ'וב על מנת לשפר ברמה זו או אחרת את היחסים עם סין. קוסיגין היה הנחוש ביותר לפתוח ביוזמה כלפי סין והאמין בהצלחתה.  לדבריו, צריך לקיים שיחות גלויות עם הסינים. קוסיגין המשיך: "אנו קומוניסטים והם קומוניסטים, ולא ייתכן שאנו לא נצליח להידבר, בהביטנו בעיניים איש ברעהו" (עמ' 168)[2].

אנדרופוב התנגד לנקודת הראות הזו בטענוֹ כי מנהיג סין, מאוֹ דזה-דונג, ערמומי וכי הוא התנתק מבריה"מ לא מפאת דחף רגשי, אלא לאור תוכנית מחושבת ליטול מבריה"מ את התפקיד המנהיג בתנועה הקומוניסטית העולמית ואחר כך, אולי, לנרמל את היחסים עם ארה"ב. ברז'נייב העדיף בעיקר לשתוק מתוך זהירות. ואולם כולם הסכימו כי יש לנקוט בצעדים חיוביים כלשהם כלפי סין. בלחצם של אישים אחדים בהנהגה הסובייטית  על ברז'נייב – בהם קוסיגין ואלכסנדר שלפין – לנסוע לבייג'ין כדי לנסות לנרמל את הקשרים עם סין, ברז'נייב ברוגז פלט  לעבר קוסיגין: "אם אתה סבור שהדבר הזה כה נחוץ, אזי סע בעצמך" (עמ' 165). ברז'נייב לא תלה תקוות רבות במהלך הזה ולכן לא רצה לסכן את מעמדו שלו. בפברואר  1965 קוסיגין ביקר בסין, והביקור הסתיים בכישלון.

בריה"מ המשיכה בניסיונותיה לתקן את הקשרים עם סין, אך ללא הועיל. המחבר היה עֵד כאשר ניסיונות אחדים של ברז'נייב – כבר בעידן שלאחר מות מאו – למצוא דרכים כלשהן להבראת הקשרים בין שתי המדינות נתקלו בהתנגדות מצד מומחי סין במנגנון הוועד המרכזי ובמשרד החוץ. סין, במהלך השיחות עם בריה"מ, תבעה כתנאי לשיפור בקשרים צמצום חד צדדי של הכוחות הסובייטיים בגבול איתה, הוצאת כל הכוחות הסובייטיים ממונגוליה והפסקת כל סוגי הסיוע לווייטנאם [לאחר מלחמת וייטנאם], נוסף לתביעות טריטוריאליות. עם זאת, ברז'נייב לא חשש מפרוץ מלחמה ממשית, גם לא בעת התקריות המזוינות בין שתי המדינות ב-1969 ובעת התייצבותה של בריה"מ לטובת וייטנאם, בעת פלישת סין לתוכה, ב-1979.

ברז'נייב היה מוכן לעשות צעד בולט לשיפור בקשרים עם סין באביב 1982, חודשים אחדים לפני מותו. הרקע למהלכו של ברז'נייב היה התגברות המתיחות עם המערב בעקבות הצבת טילים אמריקאיים לטווח בינוני בעלי ראש חץ גרעיני במערב אירופה במדינות נאט"ו (בתגובה להצבת טילים סובייטיים לטווח בינוני שכוונו למערב אירופה) ובעקבות כניסת הכוחות הסובייטיים לאפגניסטן. אנדרופוב,  אתו נועץ המחבר לגבי היוזמה כלפי סין, גם כן גילה הבנה. לעומתם, התנגד למהלך הזה גרומיקו, מתוך מעין כוח ההתמדה. יצוין כי במחצית  השנייה של שנות ה-70  התנגד גרומיקו להאצה בקשרים הכלכליים עם סין מחשש שהדבר יגרום להגדלת יכולתה הצבאית. בתחילת שנות ה-80 התבטאויותיו של גרומיקו כלפי סין היו קיצוניות. הוא האשים אותה בהתפשטות, שאיפה  להגמוניה, תוקפנות ושירות האימפריאליזם. גם עובדי המחלקה הבינלאומית בוועד המרכזי התנגדו לנקיטת יוזמה לשיפור בקשרים עם סין, וזאת בהשפעת תעמולתם האנטי-סינית ארוכת השנים.

לקראת ביקורו של ברז'נייב בטשקנט, שנערך במארס 1982, המחבר הציע לו לכלול קטע בנאומו בשאלת היחסים עם סין. בקטע הזה צוין כי בריה"מ אינה מכחישה קיומו של משטר סוציאליסטי בסין; תמיד תמכה בריבונותה של סין על האי טאיוון; מוכנה בכל עת לפתוח בשיחות הקשורות בגבולות בין שתי המדינות; ובריה"מ מוכנה ללא תנאים מוקדמים לפעול לשיפור בקשרים בין שתי המדינות. ברז'נייב הסכים לכלול את הטקסט הזה בנאומו ללא התלבטויות ותיקונים. נודע למחבר כי דבריו אלה של ברז'נייב עוררו עניין בהנהגה הסינית, וכנראה תרמו להבראת הקשרים בין מוסקבה לבייג'ין בהמשך. עמדתו של גרומיקו השתנתה בעקבות נאומו של ברז'נייב במארס 1982. עם זאת, גרומיקו המשיך להסתייג מפיתוח קשרים כלכליים עם סין מחשש שהדבר יגביר את פוטנציאל המלחמה שלה.

קובה    בעת משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962, ברז'נייב, בדומה לחברים אחרים בפוליטביורו בילה את הלילות בחדר עבודתו בקרמלין והשתתף בדיונים עם חרושצ'וב. "אני יודע", מציין המחבר, כי ברז'נייב לא תמך ברעיון הצבת הטילים הסובייטיים בעלי ראש נפץ גרעיני בקובה, על אף שלא הביע את עמדתו בפומבי (עמ' 174). בעקבות משבר הטילים בקובה הגיע ברז'נייב למסקנה כי הנושא הקובני נפיץ ומוטב לטפל בו בזהירות. על אף שמירתו על קשרי ידידות עם קובה והושטת עזרה כלכלית נדיבה לה – רק בקיץ 1972 שליט קובה, פידל קסטרו, הוזמן לביקור הרשמי הראשון שלו במוסקבה בתקופת ברז'נייב. כמו כן, לא במקרה ביקר ברז'נייב לראשונה בקובה רק בינואר 1974 – באיחור רב בהשוואה לביקוריו במדינות הקומוניסטיות האחרות. [יש לציין כי בווייטנאם לא ביקר ברז'נייב כלל, אולי משיקולים דומים שהנחו את התנהלותו הפומבית ביחס לקובה.]  המחבר נלווה לביקורו של ברזינייב  בהוואנה.

הנאום שנשא ברז'נייב ב"כיכר המהפכה" בעיר לא תאם את ההתלהבות המהפכנית של הקהל. לאחר שחלק כבוד רב למהפכה בקובה והביע התנגדותו הנחרצת ל"ייצוא של אנטי-מהפכה", הוא טען כי הקומוניסטים אינם תומכים ב"ייצוא מהפכה". כמו כן הביע את תמיכתו במדיניות הדו-קיום בשלום בין מדינות סוציאליסטיות לקפיטליסטיות. יש לציין כי ההזמנה לקסטרו לבקר בבריה"מ ניתנה כבר לאחר ביקורו של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון במוסקבה במאי 1972, וביקורו של ברז'נייב בקובה נערך לאחר פגישתו הידידותית עם ניקסון בארה"ב ביוני 1973. דבריו של ברז'נייב בנושא ייצוא מהפכה ודו-קיום לא זכו למחיאות כפיים. ואולם התבטאויותיו האלה קרוב לוודאי לא כוונו לקהל הקובני, אלא לארה"ב ולמדינות המערב בכלל, במטרה להרגיע את המערב ולהבהיר לו כי הקשרים של בריה"מ עם קובה אינם מהווים איום כלפיו. היה זה ביקורו היחיד של ברז'נייב בקובה.

מדיניותו של ברז'נייב כלפי מעצמות המערב

על אף החשיבות שייחס ברז'נייב לקשרים עם בריטניה ויפן והוא חתם אישית על הסכמים חשובים איתן – הוא  לא ביקר בהן. מאמציו העיקריים של ברז'נייב התרכזו בחיזוק הגבולות הקיימים באירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובהקשר זה בריטניה נראתה לא רק כנמצאת בפריפריה אלא גם כנמצאת תחת השפעתה של ארה"ב. המכשול העיקרי בפיתוח הקשרים עם יפן היה תביעתה הטריטוריאליות על ארבעת האיים הקוּריליים (אשר נכבשו על ידי בריה"מ באוגוסט 1945), וברז'נייב "אפילו לא העלה על הדעת" להיענות לתביעה זו (עמ' 178). מאמציו העיקריים של ברז'נייב התרכזו בפיתוח הקשרים עם צרפת, מערב גרמניה וארה"ב, ובדיוק לפי סדר העדיפות הזה.

צרפת     מבין מעצמות המערב, צרפת הייתה המדינה הקרובה ביותר לבריה"מ בעמדותיה ביחס להכרה ואי פגיעה בגבולות שנקבעו באירופה בתום מלחמת העולם השנייה (הנשיא שרל דה-גול הצהיר על כך כבר ב-1959) ובהתנגדות לחימושה הגרעיני של גרמניה. כמו כן, צרפת בראשות דה-גול – לשביעות רצונה של בריה"מ – התנגדה למלחמתה של ארה"ב בווייטנאם וב-1966 יצאה מהארגון הצבאי של נאט"ו. הצהרתו של דה-גול לפיה אירופה משתרעת מהאוקיינוס האטלנטי עד הרי אוּרל, אשר הכשירה את הדרך לשיתוף פעולה פורה עם בריה"מ, גם כן מצאה חן בעיני הסובייטים.

לא במקרה המדינאי המערבי הבולט הראשון שהוזמן לבקר בבריה"מ מאז עלייתו של ברז'נייב לשלטון היה דה-גול. הביקור נערך בקיץ 1966. קשרים אישיים טובים במיוחד נרקמו בין ברז'נייב ליורשו של דה-גול, הנשיא ז'ורז' פומפידו. ברז'נייב ביקר בצרפת באוקטובר 1971 והיה זה ביקורו הראשון במדינה מערבית. הביקור נערך לאחר שכבר חל שיפור בקשרים עם גרמניה המערבית בעקבות מציאת פתרון לבעיות המדיניות בין שתי המדינות, כולל הסדר בשאלת מערב ברלין. בעקבות זאת, לצרפת היה אינטרס לא לפגר אחר מערב גרמניה בפיתוח הקשרים עם בריה"מ. מבחינת הפרוטוקול, ברז'נייב לא היה ראש המדינה דה-יורה, כי אם מזכיר כללי של המפלגה. לכן חשש באיזה דרג יקבלו אותו הצרפתים, ובהקשר הזה "הוא היה עצבני במקצת, בכך ניתן היה להרגיש" (עמ' 181). אבל הכול עבר מצוין והוא התקבל בדרג הבכיר ביותר. בין השנים 1975-1973 ברז'נייב ביקר בצרפת פעמיים ובאותה התקופה נערכו שש פגישות פסגה. במארס 1974 פומפידו – למרות מחלתו האנושה –  טרח לנסוע לבריה"מ לפגישה עם ברז'נייב. במהלך השיחות שוב בא לידי ביטוי הדמיון בעמדות ביחס לגרמניה. פומפידו אמר: "על הבריונים האלה [הגרמנים] נחוץ לשים עין, עין במערב ובמזרח כאחד" (עמ' 182).

עם יורשו של פומפידו, הנשיא ולרי זי'סקר ד'אסטן, יחסיו של ברז'נייב היו ידידותיים, אך מאופקים ונשאו אופי רשמי. ראויה לתשומת לב הפגישה שנערכה בין שני האישים בוורשה במאי 1980. הצד הסובייטי ייחס חשיבות לעצם קיום הפגישה, וזאת לנוכח החרם הפוליטי שהכריזו למעשה מדינות נאט"ו בהנהגת ארה"ב על בריה"מ, בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979. הפגישה עוררה ביקרת מצד ארה"ב כלפי צרפת, בעוד צרפת השיבה בהגנה על זכותה לנהל מדיניות חוץ עצמאית.

גרמניה המערבית (השם הרשמי: הרפובליקה הפדרטיבית של גרמניה)    עבור ברז'נייב, בתור מי שעבר את תלאות מלחמת העולם השנייה, היה חשוב לכונן קשרים עם מערב גרמניה אשר יבטיחו שלום יציב באירופה על בסיס ההסדר הטריטוריאלי שנוצר כתוצאה מהמלחמה הזו. ניצחון מפלגתו של וילי ברנדט בבחירות בגרמניה ב-1969 יצר את האווירה לשיפור ביחסים הסובייטיים-גרמנים. ברז'נייב השגיח בתשומת לב רבה אחר הכנת חוזה חדש אשר נועד לשמש בסיס לקשרים בין מוסקבה לבון, עליו עבדו במשרד החוץ בהנהגתו של גרומיקו. החוזה הזה נחתם ב-12 באוגוסט 1970 במוסקבה על ידי קוסיגין וברנדט, בטקס בהשתתפותו של ברז'נייב (אשר בתור מזכיר כללי של המפלגה, מבחינת הפרוטוקול לא התאים לחתום על החוזה הזה.) ב"חוזה מוסקבה" שתי המדינות התחייבו "לקיים בקפדנות את השלמות הטריטוריאלית של כל המדינות באירופה בגבולותיהן הנוכחיים". עוד נאמר בחוזה כי שתי המדינות רואות בגבול אודר-נייסה כגבול המערבי של פולין, ובגבול בין מערב למזרח גרמניה כגבולות שאינם ניתנים להפרה "כעת ובעתיד" (עמ' 186-185). היה זה הישג דיפלומטי סובייטי אדיר.  בתחילת ספטמבר 1971 הושג הסכם בין ארבע המעצמות – בריה"מ, ארה"ב, בריטניה וצרפת – בשאלת מעמדה של ברלין המערבית. עבור בריה"מ ומזרח גרמניה חשוב היה הסעיף בהסכם שקבע כי ברלין המערבית אינה מהווה חלק ממערב גרמניה ואינה מנוהלת על ידה. ברז'נייב ייחס חשיבות רבה לאישור "חוזה מוסקבה" (1970) בבונדסטאג וציפה במתיחות לתוצאות הדיון בו במאי 1972. הוא עישן בעצבנות, ביודעו כי אי אישור החוזה יחליש גם את מעמדו בשיחות שנועדו עם הנשיא ריצ'רד ניקסון באותו החודש. אישורו של החוזה בבונדסטאג ושיפור הקשרים עם מערב גרמניה, תרמו למפנה החיובי במדיניותה של ארה"ב  כלפי בריה"מ.

בעקבות הסכם ברלין, בספטמבר 1971 הגיע ברנדט לביקור עבודה ידידותי בבריה"מ ונפגש עם ברז'נייב במקום הנופש שלו בחצי האי קרים. ברז'נייב טרח לקבל את פניו של ברנדט אישית בנמל התעופה, לארחו אישית במעונו וליצור אווירה ידידותית ובלתי פורמאלית עם האורח. רק למחרת נידונו נושאים מדיניים בשיחות בין ברז'נייב לברנדט, בהשתתפותם של המחבר ויועצו של הקנצלר, אגון בר (Egon Barr) בלבד. ברנדט מצא מאוד מצא חן בעיני ברז'נייב ונראה כי הדבר היה הדדי. הפגישה עם ברנדט בספטמבר 1971 חיזקה את מעמדו של ברז'נייב לקראת נסיעתו לצרפת בחודש הבא. ב-22-18 במאי 1973 ערך ברזנייב ביקור רשמי בגרמניה המערבית, וברנדט, בביטוי ליחסו הידידותי כלפי המנהיג הסובייטי הזמינו להתארח בביתו. להערכת המחבר, לולא חדירת מרגל מזרח גרמני לצוותו של ברנדט, אירוע שגרם להתפטרותו של הקנצלר ב-1974, הקשרים בין בריה"מ לגרמניה המערבית עתידים היו להתפתח אף ביתר הצלחה בשנים הבאות.

ביקורו הבא של ברז'נייב בגרמניה המערבית נערך במאי 1978, בתקופת כהונתו של הקנצלר הלמוט שמידט. האווירה בביקור הייתה שונה. היה זה קנצלר אחר וברז'נייב אחר: המחלה נתנה בברז'נייב את אותותיה, מרצו וכוח זיכרונו נחלשו, אך הוא עשה מאמץ להיראות במיטבו. נושא חשוב ביותר שהטריד את שמידט היה הצבת טילים מתקדמים ומדויקים בעלי טווח בינוני בחלקה האירופי של בריה"מ, טילים שכּוּנו במערב SS-20. לבקשתו של שמידט  נערכה לו פגישה אישית עם ברז'נייב – מחוץ למסגרת הרשמית – בנוכחותם של מתורגמנים ושני עוזרים בלבד, כדי להביע את דאגתו לנוכח הצבת הטילים הסובייטיים. שמידט טען כי גרמניה המערבית ומדינות אחרות בנאט"ו במערב אירופה אינן יכולות להאמין בכנות בכוונות השלום של בריה"מ, כל עוד לערים ולמִתקנים החיוניים שלהן מכוּונים טילים גרעיניים סובייטיים חדשים – במצב בו למערב אין אפשרות ליירטם. שמידט הוסיף, כי לנוכח איום הטילים הזה, ארצו ומדינות אחרות בנאט"ו חיות בסכנה מתמדת של השמדה מיידית. לבסוף אמר:  או שברז'נייב יסיר את הסכנה הזו, או שגרמניה תצטרך לשקול נקיטת אמצעים הולמים להגנה עצמית. ברז'נייב השיב כי הנושא הזה נופח באופן מלאכותי, ובריה"מ בסך הכול ערכה מודרניזציה של הטילים שלה בשטחה, וכי גם בריה"מ עצמה נתונה לאיומי הטילים הגרעיניים של נאט"ו. בקיצור, ברז'נייב התחמק מטיפול בנושא, והוא וההנהגה הסובייטית בכלל לא ייחסו חשיבות מיוחדת לדבריו של שמידט, וכנראה לא ציפו לתגובת הנגד של המערב. לדברי המחבר, בדיעבד התברר כי ההנהגה הסובייטית טעתה. הטילים הסובייטיים לטווח בינוני הוצבו ביוזמת אנשי הצבא, ובראשם שר ההגנה דמיטרי אוּסְטינוֹב, והמהלך זכה לתמיכתו של גרומיקו.

ביקורו האחרון של ברז'נייב בגרמניה המערבית נערך בנובמבר 1981, שנה לפני מותו. היה זה כבר בעקבות ההשלכות של החלטת נאט"ו להציב טילים לטווח בינוני במערב אירופה, והפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979. העובדה כי ברז'נייב החליט לקיים את הביקור על אף מצבו הבריאותי הקשה מוכיחה את החשיבות שהוא ייחס לקשרים עם גרמניה המערבית, במיוחד לנוכח ההידרדרות בקשרים עם ארה"ב בסוף תקופת הנשיא ג'ימי קרטר ותחילת נשיאותו של רונלד רייגן. הקנצלר שמידט היה ידידותי, ובמהלך הביקור נחתם הסכם לאספקת גז מבריה"מ לגרמניה, בתמורה לאספקת צינורות מצד הגרמנים. לעומת זאת, השיחות לא עלו יפה במישור הביטחוני. ביוזמתו של שמידט, נאט"ו קיבלה החלטה להציב בשטחה של גרמניה המערבית טילי פרשינג-2 וטילי שיוט לטווח בינוני. המחבר סבור כי ניתן היה להגיע לפשרה בנושא הצבת הטילים באירופה, ואולם הדבר לא צלח מפאת מחלתו של ברז'נייב ועמדתו של גרומיקו. ברז'נייב היה נרגז מכישלונו להגיע להסכם שימנע את הצבת הטילים האמריקאיים, והטילים הוצבו באירופה בשלהי 1983.

ארצות הברית  הקשרים עם ארה"ב עמדו בראש דאגותיו של ברז'נייב וזאת לאור העובדה כי בריה"מ וארה"ב עמדו בראש שני מחנות יריבים, הגוש המזרחי (במקור "המחנה הסוציאליסטי") מול "הקפיטליזם המערבי". בדומה לקודמו חרושצ'וב, שאף ברז'נייב לכונן קשרים עם ארה"ב המבוססים על שלום ושיתוף פעולה הדדי מועיל. הוא כמובן לא רצה להחריף או לדרדר את היחסים עם המעצמה היריבה. הטקטיקה של ברז'נייב בתחומים בהם סיכויי הצלחה משמעותית נראו קלושים, או אף טמנו בחובם סיכוי להיווצרות מצב מסוכן, היה להעדיף למסור את הטיפול היומיומי בהם למישהו אחר בפוליטביורו, ובמקרה של ארה"ב – לקוסיגין. ברז'נייב עצמו העדיף לעסוק בחיזוק מעמדה של ארצו מול ארה"ב. הדבר התבטא בליכוד מדינות מזרח אירופה, תמיכה בווייטנאם נגד ההתערבות האמריקאית, "תמיכה במדינות ערב בהתנגדותן לתוקפנות הישראלית שנעשתה בעידודם של האמריקאים" (עמ' 200), והעיקר, התקרבות עם מערב אירופה ובמיוחד עם צרפת וגרמניה המערבית. כמו כן התקרבות עקבית להודו, כמשקל נגד לשיתוף הפעולה האמריקאי-פקיסטני.

בתחילת שנות ה-70 התקיים דיון בלשכתו של ברז'נייב, בהשתתפות אנשי צבא בכירים – בהם שר ההגנה אנדרי גרצ'קו ומפקד הצי הסובייטי סרגי גוֹרשקוֹב – בנוגע לסעיפים מסוימים בהסכם המתוכנן להיחתם להגבלת הנשק האסטרטגי הסובייטי-אמריקאי. המחבר נוכח בדיון. הדיפלומטים אשר השתתפו בדיון תמכו בהסכם, בעוד אנשי הצבא עמדו על כך שאסור להעניק יתרונות חד צדדיים לאמריקאים. הדיון התקיים קרוב לחמש שעות, וברז'נייב, במצב של כעס, העלה בפני אנשי הצבא ונציגי התעשיות הצבאיות את השאלה הבאה: "נו, טוב, אנו לא נלך לשום ויתורים ולא יהיה הסכם. מרוץ הנשק הגרעיני יימשך. האם יכולים אתם לתת לי, בתור מפקד הכוחות החמושים של המדינה,  ערובה מוצקה, כי במקרה של התפתחות כזו של האירועים  אנו בוודאות נעקוף את ארה"ב ויחסי הכוחות בינינו יהיו הרבה יותר כדאיים עבורנו, מאלה שמתקיימים עכשיו?" לאחר שערובה כזו אף אחד מהנוכחים לא יכול היה לספק, ברז'נייב המשיך: "אז מה נפיק מזאת?...מדוע עלינו להמשיך לדלדל את כלכלתנו, בהעלאה מתמדת בהוצאות הצבאיות?" (עמ' 209.) בכך תם הדיון. ברז'נייב שבר את התנגדות אנשי הצבא והוכשרה הדרך לחתימה על הסכם להגבלת הנשק האסטרטגי בפסגת ברז'נייב-ניקסון ב-1972[3].

השיחות בנושא קיום פסגה במוסקבה בין ברז'נייב לניקסון התנהלו במשך כל שנת 1970. בין אבני הנגף לקיום הפסגה היו חילוקי דעות בנושא המלחמה בווייטנאם. הדיונים בדבר מִפגש הפסגה היו "כנראה נמשכים עוד זמן רב" לולא הטילו האמריקאים על השולחן את "הקלף המנצח" שלהם – הקשרים בין ארה"ב לסין. המחבר מאשים את  הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של ניקסון, בהפצת בדותה, לפיה בריה"מ התכוונה להנחית מהלומה גרעינית על סין, בדותה אשר תרמה להתקרבותה של סין לארה"ב. [לאורך הספר, יחסו של המחבר לקיסינג'ר שלילי – נוהג לייחס לו שורה של מהלכים שפגעו באינטרסים של בריה"מ.]  באמצע יולי 1971 פרסמה ארה"ב הודעה לפיה ניקסון יבקר בסין בתחילת 1972. בעקבות זאת, המשא ומתן בוושינגטון בדבר פסגה סובייטית-אמריקאית במוסקבה נכנס להילוך גבוה. בריה"מ לא רצתה כי סין תעקוף אותה בקשרים עם וושינגטון. באוגוסט 1971  ברז'נייב נכנס אישית לעובי הקורה וקיבל החלטה להאיץ את ההכנות לפסגה. ב-10 באוגוסט, באמצעות השגריר של בריה"מ בארה"ב  אנטולי דוברינין, הועברה הזמנה לניקסון לבקר במוסקבה במאי או ביוני 1972. על השגריר הוטל להדגיש כי ההכנות לביקור מהצד הסובייטי תתקיימנה "בהשגחתו האישית" של ברז'נייב (עמ' 217). ב-17 באוגוסט ניקסון הסכים להזמנה וב-12 באוקטובר הודיע על ביקורו הצפוי.

אולם בנובמבר  1971 נוצרו נסיבות שעלולות היו למנוע את הביקור: פרצה מלחמת הודו-פקיסטן. "החוזה לשלום, ידידות ושיתוף פעולה" עליו חתמה בריה"מ עם הודו באוגוסט 1971 היווה אחד מצעדי התגובה של מוסקבה ליוזמתה של וושינגטון לשיפור הקשרים עם בייג'ין. לדעת המחבר, החוזה תרם, "כמובן בעקיפין, אך במידה לא קטנה" (עמ' 217), למלחמת הודו-פקיסטן, בכך שהיווה גורם בהחלטתה של הודו להתערב צבאית בהתקוממות של הבנגלים (בפקיסטן המזרחית, לימים בנגלדש) למען עצמאותם מפקיסטן. במקביל פרצה מלחמה בגבול הודו-פקיסטן. במהלך המלחמה פנה ניקסון לברז'נייב בארבעה מכתבים אישיים. באחד מהם דרש "פעולות דחופות להפסקת הסכסוך ולהחזרת השלמות הטריטוריאלית של פקיסטן" (עמ' 218), ברמז דק לאפשרות ביטול פגישת הפסגה. ברז'נייב, בתשובה, "בטון לבבי" – כדברי ניקסון – הציע לנקוט במאמצים משותפים כדי לשכנע את נשיא פקיסטן להכיר בעצמאותה של פקיסטן המזרחית. המלחמה הסתיימה מהר ב-17 בדצמבר 1971 בתבוסה של פקיסטן: מזרח פקיסטן זכתה לעצמאות.

ברז'נייב – לאור הניסיון מביקורו של ניקסון בסין, אשר לו קדם ביקורו של קיסינג'ר באותה המדינה – הציע לניקסון כי לפני ביקורו במוסקבה, יגיע לבירה הסובייטית קיסינג'ר להכנת  השיחות. קיסינג'ר הגיע למוסקבה ב-20 באפריל 1972 ונפגש בנפרד עם ברז'נייב וגרומיקו. ברז'נייב דן בנושאים עקרוניים, בעוד גרומיקו בפרטים. במהלך השיחות, האמריקאים שאפו למקד את השיחות במלחמת וייטנאם. ברז'נייב תבע מהאמריקאים לחדש את שיחות השלום בפאריס, להפסיק לתקוף את צפון וייטנאם והבטיח לבקש מצפון וייטנאם "לנהוג באיפוק" (עמ' 220). הושגה הסכמה בכל הנושאים, מלבד וייטנאם. המחבר התרשם כי במהלך השיחות ברז'נייב החל להעריך את קיסינג'ר לא רק כבן שיח סמכותי ובקי, כי אם גם כריאליסט היודע בעת הצורך לחפש נתיב לפשרה. בשיחות  לעתים היה גוון הומוריסטי, אליו נטה ברז'נייב  ואליו ידע להיענות קיסינג'ר.

ב-8  במאי 1972 החלה ארה"ב בהפצצות כבדות של בירת צפון וייטנאם האנוי והנמל הגדול הייפונג. הנמל הזה ונמלים אחרים מוקשו על ידי האמריקאים. במהלך הפעילות הזו נפגעו ארבע ספינות סובייטיות והיו קורבנות בקרב אנשיהן [אין פירוט]. "זמן קצר לפני" ההפצצות "(או בו זמנית)" שלח ניקסון איגרת לברז'נייב בה הודיע לו על פעולה זו וביקש ממנו להשפיע על וייטנאם שזו תפסיק מייד את הפעולות הצבאיות בדרום וייטנאם. ברז'נייב במכתב תשובתו דרש הפסקה מיידית של ההפצצות וחידוש השיחות בפאריס. הוא לא התייחס כלל לפגישת הפסגה שנקבעה מכבר, ומכאן השתמע כי זו תתקיים. ברז'נייב אכן היה מעוניין בקיום הפסגה, אשר בהכנות להסכמים שנועדו להיחתם במהלכה הושקעו מאמצים במשך שנים. לעומתו, היו בתוך הפוליטביורו קולות שקראו לביטול ביקורו של ניקסון במוסקבה בעקבות ההפצצות נגד צפון וייטנאם. עמדה כזו ביטאו פודגורני, פיוטר שלסט וייתכן דמיטרי פוליאנסקי. נוצרה "סכנה ממשית" (עמ' 222) שהלכי רוח כאלה יזכו לתמיכה בוועד המרכזי ובציבור הסובייטי. לאור זאת, ב-19 במאי – שלושה ימים לפני ביקורו של ניקסון –כינס ברז'נייב את  מליאת הוועד המרכזי ונשא נאום על המצב הבינלאומי, נאום שנועד לחזק את עמדתו בנושא קיום הפסגה.

נאומו של ברז'נייב בוועד המרכזי הוכן על ידי כותבי נאומיו ובהשתתפותם של גרומיקו ובוריס פוֹנוֹמריוֹב. ברז'נייב "היה באותם הימים כמו פקעת עצבים מהלכת, מדי פעם היה יוצא מהאולם בו התנהלה העבודה [על נאומו]  וחוזר אליו, כשהוא מעשן סיגריות בשרשרת" (עמ' 223). המתיחות התגברה, כיוון שבאותה העת בבונדסטג התנהל דיון על אישורו של חוזה מוסקבה משנת 1970, ורק יומיים לפני כינוס הוועד המרכזי, ב-17 במאי התקבלה הידיעה כי החוזה אושר. בעקבות זאת, לאחר שהוסרה הטענה כי מדיניות הפגת המתיחות עם המערב אינה נושאת שום פרי, העבודה על החלק האמריקאי של הנאום התנהלה "בביטחון רב יותר" (עמ' 223).  המחבר טוען כי לולא אישור החוזה בבונדסטג – בידי מתנגדי מדיניות הדטנט של ברז'נייב היה טיעון חזק נגדה: החוזה לא אושר וארה"ב מגבירה את הפצצותיה על וייטנאם. במצב כזה, מדיניות שיפור הקשרים עם המערב של ברז'נייב הייתה "תלויה על חוט השערה" וכל המהלך הזה, לו הקדיש ברז'נייב שנים רבות, "עלול היה להתמוטט" (עמ' 223).

ניקסון הגיע למוסקבה ב-22 במאי 1972  וחזר לארצו ב-30 בחודש. עוד לפני תחילת השיחות הרשמיות, נענה הנשיא האמריקאי לבקשתו של ברז'נייב לקיים שיחת אמון  אישית אתו בנוכחות המתורגמנים בלבד. יתרה מזו. בביטוי למתן אמון מצדו, הנשיא האמריקאי ויתר על המתורגמן שלו והותיר את מלאכת התרגום בידי המתרגם הסובייטי. בשיחה זו ברז'נייב הביע את שאיפתו להביא לשיפור רדיקלי בקשרים הסובייטיים-אמריקאים, לחתום על החוזה להגבלת הנשק האסטרטגי ולכנס ועידה כל אירופית [להכרה בגבולות הקיימים בנוסח הלסינקי ב-1975]. כמו כן היה מעוניין להשיג התחייבות הדדית לפיה בריה"מ וארה"ב לא תשתמשנה בנשק גרעיני זו נגד זו – נושא אליו עתיד היה לחזור בביקורו בארה"ב ב-1973.

למעשה כל המסמכים החשובים שתוכננו להיחתם במהלך הביקור הוכנו מבעוד מועד, ורק בנקודות מסוימות בנושא הגבלת הנשק האסטרטגי עדיין ניסה כל צד לשפר את עמדתו. ברז'נייב בתחום הזה נקט ב"עמדה ותרנית" (עמ' 225). ב-29 במאי נחתם מסמך בדבר "יסודות מערכת היחסים" בין בריה"מ לארה"ב. במסמך דובר על דו קיום בשלום בין שתי המעצמות וכי הנחת יסוד לשמירה וחיזוק השלום בין בריה"מ לארה"ב מהווה "הכרה בשוויון וּויתור על שימוש בכוח" (עמ' 225).  המחבר מדגיש את "ההכרה בשוויון" שבסעיף הזה. [משמעות הסעיף יכולה להתפרש כשוויון במעמד בין שתי מעצמות העל, כלומר הצורך בהשתתפותה של בריה"מ בבעיות הגלובאליות במעמד שווה לארה"ב.] כמו כן נחתמו הסכמים להגבלת הנשק האסטרטגי (SALT) והסכמים להגבלת הטילים האנטי בליסטיים (ABM). על שלושת המסמכים החשובים האלה, שנסקרו לעיל, חתם ברז'נייב – בעוד על מסמכים פחות חשובים חתמו פודגורני, קוסיגין ושרים בתחומים הרלוונטיים למיניסטריונים שלהם.

כדי להימנע במידת האפשר מלהעכיר את האווירה במהלך הביקור, ועם זאת להביע את המחאה כלפי ההפצצות האמריקאיות האינטנסיביות על וייטנאם  ומיקוש נמליה, ההנהגה הסובייטית נקטה בצעדים הבאים. נושא וייטנאם לא הועלה בשיחות הרשמיות בקרמלין בנוכחות רחבה מצד שתי המשלחות. במקום זאת הוזמן ניקסון עם עוזרים מעטים לדאצ'ה (מעון כפרי) בפרוורי מוסקבה. שם, לאחר שיט בנהר מוסקבה וארוחת צוהריים, בנוכחות הטרויקה (ברז'נייב, קוסיגין ופודגורני), המתורגמן והמחבר מהצד הסובייטי בלבד, השמיעה ההנהגה הסובייטית דברי גינוי חריפים כלפי מעשיה של ארה"ב בווייטנאם. דבריו של פרודגורני היו חמורים במיוחד והוא תיאר את האמריקאים כרוצחים של זקנים, נשים וילדים. תגובתו של ניקסון הייתה מאופקת. השיחה הזו נמשכה שעתיים-שלוש. המחבר מודה למעשה כי הגינויים נועדו לצרכי פנים, וכי לאחר השיחה הקשה הזו, "כאילו דבר לא קרה", התקיימה ארוחת ערב ולאחר מכן חלה הפוגה, "מצב הרוח היה שמח" ונושא וייטנאם לא הועלה שוב (עמ' 228). לצרכי חוץ, לאחר סיום השיחות [הביקור?] בריה"מ פרסמה הודעה בה הדגישה מחדש את תמיכתה הבלתי מעורערת בווייטנאם נגד "התוקפנות" האמריקאית. במהלך הביקור נוצרו יחסים של ידידות וכבוד הדדי בין ברז'נייב לניקסון ונראה היה כי המנהיג הסובייטי האמין באפשרות להסדיר את הקשרים עם ארה"ב, כפי שהצליח לעשות זאת עם מערב גרמניה.

ב-25-18 ביוני 1973 ערך ברז'נייב ביקור גומלין בארה"ב. כלפי חוץ הביקור זכה להצלחה, אבל הישגיו בתחום הפוליטי היו צנועים בהשוואה לפגישת הפסגה ב-1972. על אף שהושגה התקדמות מסוימת לקראת הסכם נוסף להגבלת מרוץ החימוש האסטרטגי (SALT 2), לא עלה בידי ברז'נייב להשיג את "המטרה הפוליטית העיקרית" של ביקורו (עמ' 231). מטרה זו הייתה השגת הסכם הדדי בין שתי המעצמות לאי שימוש בנשק הגרעיני זו כלפי זו. קיסינג'ר התנגד להסכם הזה, וניקסון הצטרף להתנגדותו. הסכמה כזו פורשה לטענת הצד האמריקאי כניסיון לפגוע בקשריה של ארה"ב עם נאט"ו וכמו כן כניסיון לפגוע בהשפעתה של ארה"ב על יפן וסין. במקום ההצעה הסובייטית, ברז'נייב, לאכזבתו,  חתם על הצעתו של קיסינג'ר לפיה שני הצדדים יפעלו "כדי  להוציא מכלל אפשרות היווצרות מלחמה גרעינית ביניהם ובין כל אחד מהצדדים וארצות אחרות" (עמ' 231). ללא הצלחה הסתיים גם "ניסיונו הנמרץ [של ברז'נייב]  להטות את ניקסון לוויתורים לטובת נקודת הראות הערבית, כדי למנוע חידוש המלחמה בין הערבים לישראל במזרח התיכון" (עמ' 231). לאור מודעותו של ברז'נייב לקנאה שמעורר בארמון האליזה כל שיפור בקשרים בין בריה"מ לארה"ב, לאחר סיום הביקור בוושינגטון מיהר ברז'נייב להיפגש עם נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן בפאריס.

מדיניותו של ברז'נייב כלפי "התוקפנות הישראלית" ב-1967 ובעת המלחמה ב-1973 [בספר, הנושא הזה נכלל בפרק על הקשרים עם ארה"ב]

בעקבות גל הזעם הרחב בארצות ערב לנוכח "התוקפנות הישראלית" ב-1967 [הכוונה ל"מלחמת ששת הימים" ביוני 1967], ברז'נייב "מצא לנכון לכנס אישית את בעלי בריתו ולצאת בעמדה משותפת" (עמ' 201). ב-9 ביוני 1967 התכנסו במוסקבה מנהיגי מדינות ברית ורשה ויוגוסלביה (השתתפותה של יוגוסלביה הייתה חשובה עבור ברז'נייב). בהודעה שפורסמה מטעם הכינוס נכלל גינוי חריף ל"תוקפנות הישראלית" והבעת נכונות לעזור למדינות ערב. מנהיגי המדינות האלה (כולל מנהיג יוגוסלביה טיטו) נפגשו שוב בבודפשט ביולי, ובהנהגתו של ברז'נייב החליטו  להושיט סיוע למדינות ערב.

כתוצאה ממלחמה ש"פרצה" באוקטובר 1973 בין ישראל לבין מצרים וסוריה, ישראל כיתרה את אחת הארמיות החשובות של מצרים [הארמיה השלישית] באזור תעלת סואץ ואיימה להשמידה. על בריה"מ היה "להציל את ידידותיה", מצרים וסוריה.  "לאחר דיונים מתוחים, אשר נמשכו בפוליטביורו לא רק ימים, אלא גם לילות ללא הפסקה" הוחלט לפעול לא באופן פרובוקטיבי, אך בהחלטיות. ב-24 באוקטובר ברז'נייב פנה לנשיא ניקסון בהצעה: בריה"מ וארה"ב תשלחנה בדחיפות כוחות כדי להבטיח את קיום החלטת מועצת הביטחון בדבר הפסקת האש. [למעשה, שאפה בריה"מ לעצור את התקדמות הכוחות הישראליים בחזית המצרית, תוך היענות לבקשתה של מצרים לכפות הפסקת אש.] עוד נאמר כי פעולה משותפת כזו תתרום לא רק להפסקת אש אלא גם לפתרון כללי של המצב במזרח התיכון. כדי להדגיש את רצינות ההצעה הסובייטית, בפנייתו של ברז'נייב לניקסון נאמר כי אם ארה"ב לא תסכים לפעולה משותפת, בריה"מ תיאלץ "לבדוק את סוגיית נקיטת האמצעים הדרושים באופן חד צדדי. איננו יכולים להרשות שרירותיות מצד ישראל" (עמ' 202). נוסף לכך בריה"מ הכניסה למצב כוננות שתי דיביזיות מוטסות, ומספר אוניות מלחמה שלה בים התיכון החלו לנוע לכיוונה של מצרים. זו הייתה הפגנת כוח שנועדה להראות את נחישותה של בריה"מ לשים קץ למלחמה. במהלך הדיונים בפוליטביורו, "לא היו ויכוחים וחילוקי דעות, וכולם היו משוכנעים כי יש לפעול בנחישות, לעצור את ישראל ולא להרשות את תבוסת ידידותינו הערביות" (עמ' 2003). ניקסון "ברגע מסוים" נטה למצוא נוסחה לשיתוף פעולה עם בריה"מ. אולם כתוצאה מהתערבותו של קיסינג'ר – אשר היה נחוש להחליש את השפעתה של בריה"מ במזרח התיכון וניצל את חולשתו של הנשיא מפאת "פרשת ווטרגייט" – ניקסון לא נענה להצעתו של ברז'נייב. בתשובה לפניית המנהיג הסובייטי הציע ניקסון לשלוח כוח מורחב של האו"ם לשמירה על הפסקת האש ודחה בנחישות פעולה חד צדדית של בריה"מ. המחבר מייחס לקיסינג'ר ושותפים לדעותיו את הפקודה להכניס לכוננות מלאה את כל כוחותיה של ארה"ב ביבשה ובים. בארה"ב נוצרה בהלה – אך לא בבריה"מ. המחבר נוכח לדעת בעצמו כי צעדיה המלחמתיים של ארה"ב לא הרשימו את ההנהגה הסובייטית. בריה"מ "כלל לא התכוונה" להתערב באופן נרחב במזרח התיכון והעדיפה לפעול ביחד עם ארה"ב (עמ' 204). 

המחבר נותן להבין כי הצעתו של ברז'נייב לניקסון בליווי הפגנת כוח תרמה להשגת הפסקת האש ולהצלת הארמיה המצרית המכותרת. [לאמתו של דבר, הארמיה השלישית ניצלה דווקא בזכותו של קיסינג'ר.] להערכת המחבר, האירועים האלה בסוף אוקטובר היו העימות החריף ביותר של ברז'נייב עם ההנהגה האמריקאית, בו באה לידי ביטוי התנהגותו הזהירה והמאופקת.

המשך הקשרים הבילטרליים עם ארה"ב     ניקסון ביקר בבריה"מ שנית (ביקורו הראשון התקיים ב-1972) מ-28 ביוני עד 1 ביולי 1974. במהלך הביקור הושג הסכם להגבלת ניסויים גרעיניים מתחת לפני הקרקע. מייד לאחר חלקו הרשמי של הביקור אירח  ברז'נייב את ניקסון במשך יומיים בחצי האי קרים בו שניהם שהו למעשה לבדם בשני מעונות נופש סמוכים. ברז'נייב התייחס לניקסון בחמימות ואף בלבביות. כביטוי ליחסים האישיים הטובים שנוצרו בין שני המנהיגים, ניקסון, בהיותו כמו אחרים במצב של שיכרות למחצה, הציע להרים כוסית עבור "דוקטרינה של שלום כללי ויציב, עבור דוקטרינת ברז'נייב-ניקסון" (עמ' 232). ההודעה המשותפת בסיום הביקור כללה מסמך חשוב ומקיף בדבר שיפור הקשרים בין שתי המעצמות, בו נאמר כי שני הצדדים "משוכנעים עמוקות בצורך דחוף להפוך את תהליך השיפור ביחסים הסובייטיים-אמריקאים לבלתי הפיך" (עמ' 233). כבר במהלך הביקור היה די ברור כי ניקסון ייאלץ לסיים את תפקידו כתוצאה מ"פרשת ווטרגייט". ברז'נייב, מתוך תחושת לויאליות לניקסון, הורה לכלי התקשורת הסובייטיים להימנע מהשמצת הנשיא הפורש על רקע הפרשה הזו.

ב-24-23 בנובמבר 1974 התקיימה בוולדיווסטוק [עיר במזרח הרחוק של בריה"מ] פגישת פסגה בין ברז'נייב לנשיא החדש של ארה"ב, ג'רלד פורד. השיחות התרכזו בקידום הסכם SALT 2, הושגה התקדמות מסוימת – אך לא נוצרו אותם יחסים חמימים שהתקיימו בין ברז'נייב לניקסון, ייתכן מפאת עיסוק אינטנסיבי בנושא שצוין ואולי גם בגלל אופיו השונה של פורד. הפסגה בנובמבר 1974 סימלה את סוף השתתפותו הפעילה של ברז'נייב בפיתוח הקשרים עם ארה"ב. הסיבות  לכך נעוצות במחלתו של ברז'נייב וירידה במרצו ובהתעניינותו בכלל. נוסף לכך, כבעבר, נמנע ברז'נייב ממעורבות אישית בתחומים בהם סיכויי ההצלחה לא נראו מבטיחים. ואכן, במחצית השנייה של שנות ה-70 חלה ירידה בקשרים בין בריה"מ לארה"ב.  [כיבוש דרום וייטנאם בידי צפון וייטנאם במאי 1975,] תמיכתה של בריה"מ בממשלת אנגולה מול הארגון אוניט"א (UNITA) שנתמך בידי ארה"ב, תמיכתה הצבאית של בריה"מ באתיופיה ב-1978 – כל אלה פגעו בקשרים בין מוסקבה לוושינגטון.

במחצית השנייה של שנות ה-70 הטיפול בנושא קידום הסכם להגבלת הנשק האסטרטגי הועבר לגרומיקו, אשר פעל בתחום תוך שיתוף פעולה הדוק עם שר ההגנה דמיטרי אוסטינוב  וראש  ה-ק.ג.ב יורי אנדרופוב. החתימה על הסכם SALT 2  נערכה במהלך ועידת פסגה בין ברז'נייב לנשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בווינה ביוני 1979. זו הייתה פגישה פורמאלית בעיקרה בין נשיאי שתי המדינות כדי לחתום על ההסכם הזה. ההסכם לא אושר על ידי הקונגרס האמריקאי, אך קוים דה פקטו. כניסת הכוחות הסובייטיים לאפגניסטן בדצמבר 1979 שמה קץ לשיתוף פעולה מצד ארה"ב עם בריה"מ, והנשיא קרטר הטיל "משהו כמו מצור על ברית המועצות" (עמ' 238).

העולם השלישי

הודו    ברז'נייב העריך מאוד את חשיבותה של הודו, כמשענת לקידום מעמדה של בריה"מ באסיה וכמשקל נגד לסין. כמו כן אהב את הודו בתור אדם. הוא ביקר בהודו שלוש פעמים: ב-1961 עוד בתקופת שלטונו של חרושצ'וב, עת שימש נשיא בריה"מ; ב-1973 וב-1980. ביקורו בדצמבר 1961 נמשך שלושה שבועות ובמהלכו נשא 21 נאומים. לאחר עלותו לשלטון פעל ברז'נייב בנחישות להרחיב את הקשרים עם הודו, כולל במישור הביטחוני. ב-1966, לתיווך בין הודו לפקיסטן שתוצאותיו לא היו ודאיות, העדיף ברז'נייב לשלוח את קוסיגין. באוגוסט 1971 נחתם חוזה לידידות בין בריה"מ להודו ובדצמבר 1971 שלחה בריה"מ נשק להודו בהיקף רחב בעת המלחמה בין הודו לפקיסטן. בדומה לסיוע הסובייטי לווייטנאם, לגבי העזרה להודו נהג ברז'נייב לומר: "עבור הודו לנו לא חבל על דבר" (עמ' 241).

על רקע החוזה עם הודו וסכנת התלקחות של הסכסוך עם סין, אצל בריז'נייב התעורר הרעיון – עליו חזר פעמים רבות באוזני עוזריו וכנראה גם חבריו להנהגה – להעביר להודו פצצת אטום, או לפחות את הטכנולוגיה לייצורה. עוזריו מייד ניסו להניאו מהרעיון בנימוקים אחדים: הממשל הידידותי בהודו בראשות אינדירה גנדי עלול להתחלף במשטר אחר; הדבר מהווה הפרה חמורה של חוזה מוסקבה לאי הפצת הנשק הגרעיני וכמו כן יחריף את היחסים עם סין. לאחר חזרה הולכת ונשנית על הנימוקים האלה, ברז'נייב השתכנע ולא חזר להעלות את הנושא. על החשיבות הרבה שייחס ברז'נייב לקשרים עם הודו ניתן ללמוד מכך שבדצמבר 1980 – על אף הידרדרות במצבו הבריאותי – טרח לבקר בארץ זו לשאת נאום בפרלמנט.

אפגניסטן      ברז'נייב ביקר באפגניסטן באוקטובר 1963 (בתקופת שלטונו של חרושצ'וב) והיו לו יחסים טובים עם המלך האפגני, מוחמד זאהיר שאה (שלט עד 1973). המחבר מתאר את אירועי אפריל 1978  באפגניסטן לא כמהפכה אלא "הפיכה מזוינת, אשר בוצעה על ידי קבוצה קטנה של קצינים בעלי אוריינטציה שמאלית שברובם למדו בבריה"מ... לגמרי ללא יוזמתה ואף ידיעתה של ההנהגה הסובייטית...ברז'נייב, כמו מנהיגים סובייטים אחרים, לראשונה שמעו על ההפיכה הזו ברדיו" (עמ' 243). ואולם לאחר ההפיכה, לאור מטרתו המוצהרת של המשטר האפגני לבנות סוציאליזם, מסיבות אידיאולוגיות החליט ברז'נייב לתמוך במשטר החדש. ההחלטה הזו מצד ההנהגה הסובייטית נעשתה ללא ידיעתה על מצב הכוחות החברתיים והקבוצות הצבאיות באפגניסטן – ו"בכך יש להודות בבושת פנים" (עמ' 243). תמיכה צבאית מצד ארה"ב, פקיסטן וסין במורדים נגד המשטר באפגניסטן נראתה בעיני בריה"מ כפעילות מסוכנת ב"חצר האחורית" שלה. בריה"מ אף ראתה בכך ניסיון להקים בסיס צבאי נגדה במדינה הגובלת עימה.

במשך כשנתיים דחו ברז'נייב וחבריו להנהגה "בהתמדה ובנחישות" את בקשות השלטון האפגני –  בראשות נור מוחמד טראקי ואחריו  חפיזאוללה אמין –  להכניס כוחות סובייטיים לאפגניסטן "בצורה כלשהי", כדי לעזור נגד המורדים (עמ' 244). ואולם הקמתו של "משטר טרור" מצד חפיזאוללה אמין, שקומם נגדו את מרב האוכלוסייה של ארצו, ובמקביל קיומו של "פלירט חשאי" מצדו עם וושינגטון (לפי דיווחי המודיעין), אילצו את ההנהגה הסובייטית לשקול נקיטת צעדים לסילוקו [של אמין] ולמניעת ניצחון המוג'אהידין. יוזמי הפלישה לאפגניסטן היו אנדרופוב, אוסטינוב וגרומיקו [לפי הסדר הזה במקור]. "שבועות אחדים" לפני הפלישה הורה אוסטינוב על "הכנות טכניות לפעולה", וההחלטה הסופית התקבלה "בנסיבות של לחץ מסוים על ברז'נייב מצד 'האקטיביסטים'. המהלומה הונחתה במהירות הברק, שרבוטים מיותרים בניירת לא היו. די לומר שאני, בתור עוזרו של המזכיר הכללי, לראשונה נודע לי על כך כבר כעובדה קיימת" (עמ' 245). מאוחר בערב [ב-27 בדצמבר 1979] [במקור בטעות "כנראה ב-24 בדצמבר"] המחבר קרא בלשכתו מברק שהגיע "זה עתה" משגריר בריה"מ בקאבול בדבר שיחתו עם אמין בנושא [אפשרות?] הכנסת כוחות סובייטיים לאפגניסטן. לאחר קריאת המברק, המחבר טלפן לאנדרופוב ושאל איזו תשובה לתת לאמין. אנדרופוב השיב: "איזה אמין. הוא כבר איננו [נרצח בידי הכוחות המיוחדים של בריה"מ], שם בַּבְּרָק קרמל [השליט החדש], והכוחות שלנו כבר נמצאים בקאבול!" (עמ' 245).

כפי ששמע המחבר מאנשי המטה הכללי, בריה"מ לא תכננה התערבות ארוכת שנים במלחמה עקובה מדם באפגניסטן. אנדרופוב סבר שעצם הכנסת הכוחות הסובייטיים לאפגניסטן תעורר הלם אשר יטיל מורא על המורדים. האימה הזו, העריכו מקבלי ההחלטות במוסקבה, תכריח את המורדים להפסיק את ההתנגדות או תאלצם להגיע לפשרה עם השלטון. מוסקבה לא ציפתה את עוצמת ההתנגדות לכוחות הסובייטים הן מצד המורדים והן מצד ארה"ב והמערב. אחת ממזכירותיו  של ברז'נייב מסרה למחבר כי היא שמעה אותו אומר ברוגז לאנדרופוב ואוסטינוב בהקשר למצב באפגניסטן: "לאיזה סיפור אתם הכנסתם אותי!" (עמ' 246) המחבר משוכנע עמוקות כי הכנסת הכוחות הסובייטיים לאפגניסטן הייתה הטעות החמורה ביותר במדיניות החוץ של ברז'נייב.

ברז'נייב: אישיותו ויחסו לחבריו להנהגה

פעם, בשיחה בלתי רשמית, אמר ברז'נייב לאלכסנדרוב-אגנטוב כי בסקרו את הקריירה שלו, התפקיד הטוב ביותר שיצא לו למלא היה מזכיר הוועד האזורי של המפלגה. לדבריו, התפקיד אִפשר לו לעשות יותר, לראות במו עיניו את המצב ואת תוצאות פעילותו, לבקר באופן סדיר בבתי חרושות ובשדות החקלאיים, לבוא במגע אם אנשים רבים ולחוש את מצב רוחם. "בעוד פה, בקרמלין, אני יושב ורואה את העולם דרך ניירות, שמניחים לך על השולחן" (עמ' 247). לדעת המחבר, זו הייתה התבטאות מפתח בדבר אופיו של ברז'נייב כאדם וכעובד. הוא היה מנהל טוב בדרג האזורי, אבל בתור מנהיג של מעצמה גדולה חסרו לו כישורים, כמו חשיבה אסטרטגית לטווח ארוך וחשיבה תיאורטית. ברז'נייב בעצמו היה מודע לכך. כאשר מישהו ניסה לכלול קטע תיאורטי בנאומו, ברז'ינייב ביקש להשמיטו בנימוק כי אף אחד לא יאמין שאלה הם דבריו: "הרי כולם יודעים שאני לא תיאורטיקן" (עמ' 248). במודעותו למגבלות כישוריו טמון ההסבר לזהירותו הרבה בקבלת החלטות חשובות, בצורך המתמיד לשמוע עצות של אחרים והתלבטויותיו. לאחר הגעתו לשלטון ועד סוף ימיו הוא הקפיד לשלוח כל נוסח מנאומיו לחברי הפוליטביורו ולמזכירי הוועד המרכזי למתן הערות. בדיון עם חבר יועציו היה נוהג להאזין בסבלנות לדעות השונות והשתדל כי הנוסח הסופי ישקף קונצנזוס. 

על אף חסרונותיו בתחום התיאורטי, הייתה לברז'נייב קונספציה כללית ומוגבלת בנושאי פנים וחוץ כמו השאיפה לשפר את תנאי המחייה של העם, במיוחד באזור הכפרי, להבטיח הגנה חזקה למדינה, לייצב ולמסד את היתרונות במצב שהשיגה בריה"מ בעקבות מלחמת העולם השנייה, ולהבטיח שלום יציב. לברז'נייב, כפי שצוין לעיל, הייתה תרומה אישית רבה בחיזוק מעמדה של בריה"מ בעולם, בשיפור הקשרים עם צרפת, מערב גרמניה וארה"ב, ובהשגת שוויון בתחום הנשק הגרעיני עם ארה"ב.

באופיו הוא היה, כללית, שוחר טוב כלפי הסובבים, מנומס וסובלני, ובאופן מודע השתמש בתכונות האלה למטרות פוליטיות. סובלנותו של ברז'נייב ואיפוקו באו לידי ביטוי כאשר שר ההגנה אנדרי גְרֶצְ'קוֹ (1976-1967) רגז עליו  בגין טיפולו בנושא מסוים. "הנוכחים" באירוע ציפו להתפרצות מצד ברז'נייב, אך הוא נותר רגוע. ואולם מאז, יחסיו עם גרצ'קו השתנו באופן רציני. [אין ציון מי נוכח באירוע ותאריך התרחשותו.]  ביודעו כי המפלגה היא המשענת של שלטונו, הקפיד ברז'נייב לקיים קשר קבוע עם המזכירים האזוריים של המפלגה באמצעות שיחות טלפון והשתדל להיענות לבקשותיהם. בהקשר לאופיו ההומאני ראוי לציין אירוע שהתרחש באוזבקיסטן במארס 1982. בעצת שר ההגנה אוסטינוב (1984-1976), החליט ברז'נייב במהלך מסעו ברפובליקה הזו, לבקר באופן שלא תוכנן מראש בבית חרושת לייצור מטוסים. מנהיגי אוזבקיסטן ניסו להניאו מלבקר במפעל, אך ברז'נייב לא ויתר. בעת הביקור, באולם הייצור אליו עמד להגיע ברז'נייב, על גשר עילי  מתכתי התקבצו מאות עובדים, הרבה מעבר לעומס המותר, ובדיוק ברגע בו עבר ברז'נייב בליווי פמלייתו מתחתיו, הגשר קרס. עובדים נפלו על רצפת בטון והפילו את אלה שמתחתם, בהם ברז'נייב והמחבר. אנשים עזרו לברז'נייב לקום והוא הובהל לטיפול רפואי (לא היו הרוגים באירוע).  ברז'נייב, בהיותו פצוע וחבוש, מצא לנכון להתקשר לאנדרופוב, ראש ה-ק.ג.ב, וביקשו לא להעניש אף אחד, בציינו כי הוא עצמו אשם כיוון שהגיע למקום באופן בלתי מתוכנן, על אף שניסו להניאו מכך (עמ' 250).

אין בתכונותיו החיוביות לשלול צד אחר באופיו: ערמומיות בסילוק מתנגדים פוליטיים ומתחרים פוטנציאליים. ברז'נייב ידע כי נשיא בריה"מ (החל מיולי 1964), אנסטאס מיקויאן, חכם ממנו ומוכשר ממנו בתור מדינאי, ועל כן אינו מתאים ואף בעל סיכון פוטנציאלי, מנקודת ראותו של ברז'נייב, להיכלל בין חברי ההנהגה – גם אם מיקויאן לא שאף להגיע לפסגה. לאור זאת גיבש ברז'נייב את יחסו כלפיו. הוא שנא אותו ובשיחות פרטיות כינה אותה ערמומי ומפוקפק והתאמץ להיפטר ממנו. בדצמבר 1965 הוא סולק, ובמקומו מונה ניקולאי פוֹדְגוֹרני.  

דוגמה נוספת להרחקת מתחרה. בתמורה לתמיכתו  של אלכסנדר שֶלֶפִּין בהדחתו של חרושצ'וב, מינה אותו ברז'נייב לחבר בפוליטביורו ולמזכיר הוועד המרכזי האחראי על המינויים הבכירים. ואולם בעקבות חילוקי דעות אידיאולוגיים, אך גם חשש מכישוריו ושאפתנותו של האיש, בהדרגה סילק ברז'נייב את תומכיו של שלפין ממשרותיהם, ובמקביל צמצם את סמכויותיו, ולבסוף ב-1975 הרחיק אותו מן ההנהגה.

קוסיגין לא היה יריבו הישיר של ברז'נייב אשר שאף לתפוס את מקומו. עם זאת, הוא היה איש ציבור חשוב, מנוסה, פופולארי בקרב מנגנון המדינה ואף עלה על ברז'נייב מבחינת כישוריו. אורח חייו ואופיו, כאינטליגנט מאופק, היו מנוגדים לאלה של ברז'נייב.  כל זה הרגיז את ברז'נייב. אף על פי כן, ברז'נייב נזקק לקוסיגין בשלבים חשובים של שלטונו: לשכנע אותו להצטרף ל"הפיכת החצר" נגד חרושצ'וב; למלא את תפקיד ראש הממשלה כדי להעניק אותוריטה ויוקרה לממשל החדש – בתור מי שמילא את תפקיד סגן ראש הממשלה עוד בתקופת סטאלין והמשיך בתפקיד הזה בתקופת חרושצ'וב;  ולבסוף בניהול הכלכלה בתור ראש הממשלה. בכלכלה התרכז קוסיגין בתחומי התעשייה והפיננסים, בעוד בתחום החקלאות הסתמך ברז'נייב על עצמו ועל מזכיר הוועד המרכזי הממונה על החקלאות, פיוֹדוֹר קוּלָקוֹב. ואולם ברז'נייב לא תמך ברפורמות שניסה לקדם קוסיגין בתחום ייעול הייצור התעשייתי ב-1965 "ולא תרם לביצוען" [בלשון המעטה] (עמ' 257). קוסיגין שאף למלא תפקיד פעיל יותר במדיניות החוץ מזה שברז'נייב מוכן היה להועיד לו. ברז'נייב נהג למסור לידיו טיפול באותם התחומים במדיניות החוץ אשר סיכויי ההצלחה בהם לא נראו טובים, כמו פגישות עם ההנהגה הסינית ב-1965, בתקופה בה שרר משבר ביחסי בריה"מ-סין, ופגישה עם נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון ב-1967. יש לציין כי לא היו הבדלים עקרוניים בין ברז'נייב לקוסיגין בתחום החוץ, ועם זאת הבדלים טקטיים תרמו להעלאת המתח בין השניים [אין פירוט ביחס להבדלים]. עם השנים הכעס ההדדי בין שני האישים הלך וגבר. בהשפעת הגיל ומצב בריאותו, קוסיגין נעשה מהיר חֵמה וחסר סובלנות ביחס לפקודיו (ביחס לברז'נייב התאפק), ועל כן יציאתו לגמלאות ב-1980 הייתה טבעית. המחבר מציין כי הוא אינו יודע אם קוסיגין פרש מרצונו או בלחצו של ברז'נייב [בלחצו של ברז'נייב.[4]]      

ברז'נייב עלה בהרבה בכישוריו על ניקולאי פודגורני, ולכן לא ראה בו מתחרה[5]. מינויו לנשיא ב-1965, מנקודת ראותו של ברז'נייב, היה לא רק גמול על השתתפותו בקשר להדחת חרושצ'וב. במעמדו הרם כאחד מה"טרויקה" הוא היווה בעל ברית של ברז'נייב מול קוסיגין, בהתחשב ביחסים הרעים בין פודגורני לקוסיגין. לפודגורני לא הייתה מעין קבוצת תומכים במוסדות העליונים של המפלגה, דבר שאִפשר לברז'נייב לסלקו בקלות ב-1977 וליטול את תפקיד הנשיא לעצמו, במטרה להוסיף למעמדו אותוריטה ויוקרה במיוחד בתחום מדיניות החוץ.

מיכאיל סוסלוב היווה משענת עבור ברז'נייב בנושאי אידיאולוגיה וקשרים עם המפלגות הקומוניסטיות. פעם אמר ברז'נייב למחבר: "אם מישה [מיכאיל]  קרא את הטקסט ומצא שהכול תקין, אזי אני רגוע לגמרי" (עמ' 261). ברז'נייב התייחס כלפיו בכבוד כבקיא בתאוריה המרקסיסטית – תחום בו ידיעותיו של המנהיג עצמו היו קלושים – וכאחד מוותיקי המפלגה. זהירותו של סוסלוב והימנעותו מתפניות חדות, גם כן  תאמו את מדיניותו של ברז'נייב. הדוגמטיות של סוסלוב, כמו זו שהפריעה לפיתוח התרבות, לא הציקה לברז'נייב, אשר בעצמו לא התעניין כל כך בתרבות. השוני באופיים של שני האישים, כמו אופיו הסגפני של סוסלוב, מנע קיום יחסי חברות קרובים בין השניים.

יורי אנדרופוב היה אחד החברים הקרובים ביותר של ברז'נייב במשך שנים רבות. ברז'נייב התייחס בהערכה רבה לכישוריו בתחום התיאורטי והמעשי ולנאמנותו לאידיאולוגיה הקומוניסטית. ב-1967 הוא הפקיד בידיו את ה-ק.ג.ב  ומינה אותו לחבר מועמד לפוליטביורו, וב-1973 – לחבר מלא בו. בתור ראש ה-ק.ג.ב הפך אנדרופוב אחד מהעובדים הקרובים והנחוצים ביותר לברז'נייב. "כמעט כל יום הוא היה מופיע בלשכתו של המזכיר הכללי עם דפדפת עבה ובה חומר סודי בנושאי פנים וחוץ, וכמובן היה משמיע את דעותיו והערכותיו" (עמ' 264). עם זאת, השפעתו של אנדרופוב על ברז'נייב לא הייתה חד משמעית. ביחס לפירוק החימוש עמדתו של אנדרופוב הייתה גמישה יותר בהשוואה לזו של גרומיקו. אנדרופוב היה החבר היחיד בפוליטביורו שהשקיע מחשבה בנושא הבעיה הלאומית בבריה"מ. הוא העלה הצעות להעניק סוג מסוים של אוטונומיה לגרמנים בתחומי בריה"מ, כמו הקמת אזור גרמני אוטונומי בקזחסטן – הצעה שלא יצאה אל הפועל. הוא ניסה "לחנך" דיסידנטים  [חולקים על  המשטר] למחצה ובהקשר הזה ניהל שיחות עם המשורר יבגני יֶבטוּשֶנקוֹ במטרה "להציל את נשמתו". בניגוד לעמדת סוסלוב, הוא עזר במתן אישור להופעתה של הצגה מסוימת (של מיכאיל שאטרוב, "אנו ננצח"). מאידך גיסא, הוא דגל בנקיטת אמצעים קשים נגד דיסידנטים חסרי תקנה, כמו אלכסנדר סולז'ניצין ואנדרי סחרוב, בהם ראה מתנגדי המשטר הסובייטי.

ברז'נייב לא רק העריך את אנדרופוב  בזכות כישוריו אלא אף "חיבב אותו" (עמ' 265). לאור זאת, ברז'נייב, בהרגישו את מחלתו הגוברת, "החל במודע להכין את אנדרופוב לתפקיד יוֹרשו" (עמ' 266). בתחילת 1982, כאשר סוסלוב עמד למות (זאת נמסר לברז'נייב מפי הרופא יבגני צ'זוֹב), ברז'נייב פנה למחבר בזו הלשון: "אני חושב להעביר את אנדרופוב לוועד המרכזי במקומו. הרי נכון שֶיוּרְקה [יוּרי אנדרופוב] עולה על צ'רניינקו – אדם משכיל ובעל חשיבה יוצרת?" (שם). המחבר, כמובן, הביע תמיכה בהערכתו של ברז'נייב. לאחר מכן, כאשר אנדרופוב כבר נעשה המזכיר השני, האיש סיפר למחבר כי ברז'נייב הוכיח אותו –  על כך שהוא עדיין לא נטל על עצמו את ניהול ישיבות המזכירות של הוועד המרכזי מידי צ'רניינקו – בנוסח הבא:  "אם העניינים יימשכו כך, הרי אנו לעולם לא נכין חילוף ראוי לתפקיד המזכיר הכללי" (שם).

האדם הקרוב ביותר לברז'נייב בסביבתו היה שר ההגנה דמיטרי אוסטינוב. לאיש הייתה השכלה צבאית-טכנית, היה מוכשר, וכבר בתחילת המלחמה נגד גרמניה ביוני 1941 מונה על ידי סטאלין לשר החימוש. אוסטינוב המשיך למלא תפקיד מרכזי בהצטיידות הצבא הסובייטי גם בימי חרושצ'וב. בתקופת חרושצ'וב, כאשר ברז'נייב בתור מזכיר הוועד המרכזי ואחר כך נשיא, היה ממונה על התעשיות הביטחוניות (כולל החלל), נוצר קשר בינו לבין אוסטינוב. מאז נרקמו קשרי ידידות בין השניים. ברז'נייב, לאחר עלותו לשלטון, מינה את אוסטינוב  למזכיר הוועד המרכזי הממונה על התעשיות הצבאיות, ולאחר מותו של שר ההגנה גרצ'קו ב-1976 מינה אותו לשר ההגנה וגם העלה את מעמדו לחבר בפוליטביורו. המנהיג הסובייטי לא ראה באוסטינוב מתחרה, בָּטח בו ואף אהב אותו. אוסטינוב נהג לנקוט עמדה קשוחה יותר מזו של חבריו בהנהגה ביחס לעימות הצבאי מול המערב. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בפיתוחם והצבתם של הטילים לטווח בינוני מסוג SS-20 באירופה בסוף שנות ה-70. בעקבות מחלתו של ברז'נייב, במחצית השנייה של שנות ה-70 הוא הפקיד את הטיפול בנושאים החשובים בתחום החוץ לשלישייה שכללה את גרומיקו, אנדרופוב ואוסטינוב. אוסטינוב היה התומך הבולט בהכנסת הכוחות הסובייטיים לאפגניסטן ב-1979. הוא לא ציפה כי הדבר יוביל למלחמה ארוכה עקובה מדם. כאמור, זו הייתה טעות גסה.

קונסטנטין צ'רניינקו היה מקורב לברז'נייב במשך עשרות שנים, עוד מתקופת עבודתם המשותפת במולדביה בתום מלחמת העולם השנייה. הזדקקותו של ברז'נייב לצ'רניינקו גברה בתקופת מחלתו, ובמקביל עלה מעמדו לחבר בפוליטביורו. האיש היה נבון, אבל לא מדינאי כי אם עובד משרדי מוכשר, וכנראה לא למעלה מזה.

במחצית השנייה של שנות ה-70 זיכרונו של ברז'נייב נחלש, הדיקציה שלו הידרדרה וכמו כן נפגעה יכולתו להתרכז בבעיות פוליטיות חשובות. הוא התרחק מטיפול בבעיות מסובכות ואף היה מתרגז כאשר ביקשו ממנו לקבל החלטה בהן. התעוררו אצלו קשיים משפחתיים: הילדים יצאו מכלל שליטה. כתוצאה מכך, ברז'נייב נהג לברוח מהבית, היה מסתגר בלשכתו בקרמלין גם בשעותיו הפנויות, היה נוטל במינון גבוה כדורי הרגעה ושינה והיה ישן מספר שעות לאור היום (עמ' 271). רצונו לבודד את עצמו מקשיים ובעיות בא לידי ביטוי גם בבחירת מקום עבודתו: הייתה זו לבסוף לשכה שנבנתה במיוחד עבורו בקומה השלישית במבנה הראשי  של הקרמלין. הלשכה הזו הייתה מרוחקת ממקום בו שכנו מוסדות המפלגה. בכך ברז'נייב בודד את עצמו פיזית, ולתוך הבידוד הזה יכול היה לחדור רק צ'רניינקו, ואולי, במצבים הכרחיים גם אנדרופוב, אוסטינוב וגרומיקו (עמ' 271). בהיותו מודע לירידה בכושר עבודתו, ברז'נייב בסוף שלטונו [אין תאריך] "כמעט בשלמות היה מעביר את עיצוב מדיניות הפנים והחוץ לחוג צר של אנשים" אשר סמך עליהם. היו אלה ניקולאי טיחוֹנוֹב [ראש הממשלה שהחליף את קוסיגין ב-1980], סוסלוב, אנדרופוב, גרומיקו ואוסטינוב, וכמובן צ'רניינקו. ישיבות הפוליטביורו, אשר בעבר נמשכו שעות אחדות, הלכו והתקצרו לשעה, ל-45 דקות ואף פחות. היה ברור לכול כי ברז'נייב מעוניין לסיים מהר את הישיבה ולחזור למעונו הכפרי (עמ' 272).

ברז'נייב היה מודע למצבו, ו"ממקור מהימן לגמרי" ידוע למחבר כי ברז'נייב פעמיים העלה בפני חבריו את נושא פרישתו. ואולם זקני הפוליטביורו, בהם טיחונוב, גרומיקו וצ'רניינקו, ו"אולי אוסטינוב" התנגדו לכך בנחישות: "אנו זקוקים לך כמו דגל, העם צועד אחריך. אתה חייב להישאר. עבוד פחות באופן משמעותי, אנו נעזור בכול, אבל עלייך להישאר" (עמ' 272). נוסף לדברי השכנוע האלה, לברז'נייב חסר כוח הרצון לקבל החלטה, מה עוד שאהבת הכבוד מנעה ממנו לוותר על משרתו הרמה. עם זאת ברור כי  ברז'נייב חשב על יורש ו"בחודשים האחרונים של חייו" הוא קיבל החלטה ברורה בנושא: "היורש הזה חייב להיות אנדרופוב" (עמ' 273).

העבודה עם אנדרופוב, נובמבר 1982 - פברואר 1984

לראשונה הכיר המחבר את יורי אנדרופוב ב-1953 בעת ששניהם עבדו במשרד החוץ. באותו הזמן אנדרופוב עבר התמחות תחת השגחתו של המחבר במדור הסקנדינבי של משרד החוץ, מתוך כוונה לשלוח אותו לכהן שגריר בדנמרק (תוכנית שלא יצאה לפועל). קשרים בלתי סדירים בין המחבר לאנדרופוב המשיכו להתקיים בתקופה בה אנדרופוב היה מזכיר בוועד המרכזי האחראי על מדינות קומוניסטיות (1967-1957) וכאשר היה ראש ה-ק.ג.ב (1982-1967). שניהם נועצו מדי פעם  בנושא זה או אחר והמחבר העריך את דעתו והתייחס אליו בכבוד. כדוגמה לכך, מביא המחבר החלפת פתקים בינו לאנדרופוב בעקבות חתימה על חוזה לשלום וידידות בין יפן לסין באוגוסט 1978. אנדרופוב תמך בעמדתו של המחבר כי יש להגיב באיפוק, גינויים רמים לא יעזרו, ובמקום זאת דווקא לראות במצב שנוצר (הצורך של יפן "להצטדק") הזדמנות להרחבת קשרים כלכליים עם יפן לתועלתה של בריה"מ.

כאשר אנדרופוב התמנה למזכיר הכללי בנובמבר 1982, הוא הזמין את המחבר ללשכתו ושאלוֹ האם הוא יהיה מוכן להמשיך באותו התפקיד [בו עבד עם ברז'נייב] אתו, בהוסיפו: "הרי אנחנו, כפי שאני מבין, תמיד היינו בעלי דעה דומה לרוב" (עמ' 113). המחבר הסכים להערכה הזו (הוויכוחים ביניהם לא עסקו בעמדות עקרוניות). הוא קיבל את ההצעה בשביעות רצון, כיוון שהיה מעוניין לעבוד עם אדם נמרץ ובעל כושר חשיבה – בניגוד למצבו של ברז'נייב בשנותיו האחרונות. בתור מנהיג הקפיד אנדרופוב לחדור למהותם של נושאים, שנא שטחיות, ולאור שנות עבודתו הארוכות ב-ק.ג.ב נהג לבדוק את אמינות המידע שהגיע אליו. לקראת ישיבות הפוליטביורו, הוא נהג לאסוף את צוות יועציו לדיון משותף.

בנושאי פנים היה נחוש לפעול נגד שחיתות. הוא חיפש דרך לסילוקו של שר הפנים ניקולאי  שצ'וֹלוקוב (Shchelokov)  בו ראה נוכל. לבסוף הוחלט למנותו למשרה חסרת סמכויות במשרד ההגנה, תוך שמירה על דרגותיו. (האיש עתיד היה להתאבד בתקופת שלטונו של צ'רנייקו, לאחר שנוכח לדעת כי לא יזכה לחזרה למעמדו, על אף היכרותו את צ'רניינקו עוד מתקופת הידידות המשותפת במולדביה, עת עבדו ביחד עם ברז'נייב.) את מנהיג המפלגה של אוזבקיסטן שאראף רשידוב הזמין אנדרופוב לשיחה בה קרוב לוודאי מסר לו על ממדי השחיתות בקרב בכירים בממשלו ושלו אישית.  המחבר ראה במו עיניו שאחרי השיחה  יצא האיש חיוור כסיד. הוא "התאבד" בטשקנט (עמ' 278).  נוסף למאבק נגד שחיתות, פעל אנדרופוב להגברת המשמעת בעבודה. במיוחד עוררו לעג והתמרמרות באוכלוסייה פעילותו נגד המשתמטים מעבודה בתואנות שונות, כמו אישורי מחלה פיקטיביים. במקביל פעל אנדרופוב להעלאת פריון העבודה ופיתוח המדע, במטרה להגביר את הייצור.

בתחום החוץ לא הספיק אנדרופוב לחולל שינויים בתקופת שלטונו הקצרה. אנדרופוב מיהר להכיר  [עוד בתקופת ברז'נייב?] בטעות שבהכנסת הכוחות הסובייטיים לאפגניסטן. הוא "כמעט בימים הראשונים" לאחר עלייתו לשלטון הזמין למוסקבה את בברק קרמל, שליט אפגניסטן, והזהיר אותו בנחישות: "כעבור שנה אנו נצא, על כן תתכוננו. המנהיג האפגני הנפחד התחנן להאריך את המועד, אבל אנדרופוב לא הסכים" (עמ' 246). שלטונו הקצר של אנדרופוב לא אפשר לו להוציא את הכוחות,  ואף גורבצ'וב  נזקק לשנים אחדות מאז עלייתו לשלטון כדי להכשיר את המצב – "מבחינה פוליטית חיצונית וכמו כן פנימית" – להוצאת הכוחות (עמ' 246).

בארה"ב, בתקופת שלטונו של אנדרופוב, שלט הנשיא רונלד רייגן. הנשיא האמריקאי התפרסם ברטוריקה אנטי סובייטית קיצונית ובהגברת מרוץ החימוש. במארס 1983 הוא כינה את בריה"מ "אימפריית הרשע" ובמקביל השיק את "יוזמת ההגנה האסטרטגית" ["מלחמת הכוכבים"] שנועדה לכונן מערכת הגנה יעילה מפני הטילים הגרעיניים של בריה"מ. אנדרופוב הצהיר כי תוכנית זו מכוונת למעשה לפרק את בריה"מ מנִשקה הגרעיני מול האיום הגרעיני האמריקאי.

אולם באופן תמוה, במקביל להצהרותיו נגד בריה"מ ולהתחמשות המוגברת שיזם רייגן, הנשיא האמריקאי הִרבה לרמוז על  רצונו ליצור קשר אישי עם אנדרופוב במטרה לדון באפשרויות שיפור בקשרים בין שתי מדינותיהם. רמזים אלה באו לידי ביטוי בשיחות עם שגריר בריה"מ בוושינגטון אנטולי דוברינין, ובמכתבים לאנדרופוב, חלקם בכתב יד. אנדרופוב הגיב על הפניות האלה בצורה קורקטית, אך בלתי מחייבת. הוא לא התייחס לפניות האלה ברצינות, כיוון שלא תאמו את הצהרותיו הפומביות של רייגן ומעשיו. קרוב לוודאי, בתור איש מודיעין, פירש אנדרופוב את מהלכיו הבלתי פומביים של רייגן כניסיון לבלבל את ההנהגה הסובייטית. הוא לא סבר כי ייתכן שרייגן פועל מול בריה"מ בשני ערוצים מקבילים – ייתכנות  שהתבררה כאפשרית בתקופת גורבצ'וב (עמ' 282-281).

תקופת העבודה עם צ'רניינקו, פברואר 1984 -מארס 1985  

קונסטנטין צ'רניינקו היה חלש מבחינה פיזית וחסר כישורים לעמוד בראש מדינה כמו בריה"מ. הוא בכל זאת הגיע לשלטון כיוון שזקני הפוליטביורו לא רצו למסור את השלטון לגורבצ'וב, מצב שהיה מונע מהם לחדש את מעמדם רב ההשפעה ממנו נהנו בתקופת מחלתו הארוכה של ברז'נייב. לאחר עלותו לשלטון, צ'רניינקו הזמין את המחבר ללשכתו, ניכר היה כי הוא חולה ומתקשה לנשום, ותוך מאמץ פנה אליו  בקול שקט: "שמע אנדרי מיכאילוביץ', אני מתחנן לפניך, עזור לי, הישאר במקומך לפחות זמנית..." (עמ' 114). המחבר נענה בחיוב, כיוון שהוא ריחם על אדם חולה, מה עוד שהאיש אכן נזקק לעזרה בנושאי חוץ, כיוון שלא היה לו ניסיון כלשהו בתחום הזה. כצפוי, צ'רניינקו, בדומה לברז'נייב החולה, האציל סמכויות לאוסטינוב, גרומיקו, טיחונוב, וכמו כן ויקטור גרישין, ראש העיר של מוסקבה.

המחבר ניסה לשכנע את צ'רניינקו להמשיך בקו של אנדרופוב בתחום הפנים, כמו הגברת המשמעת בייצור ומאבק נגד שחיתות. צ'רניינקו אכן המשיך במידה מסוימת בקו הזה, כמו סירובו לשקם את מעמדו של שצ'ולוקוב, שגרם להתאבדותו. יש לציין כי צ'רניינקו שמר על רחשי איבה לקודמו בשלטון, אנדרופוב. בתקופת אנדרופוב, על אף שכיהן צ'רניינקו כמזכיר השני של המפלגה, ראש המדינה התעלם ממנו וזלזל בו. בניסיונותיו  של צ'רניינקו, בתקופת שלטונו הקצרה, להפיג את המתיחות עם ארה"ב אֶפשר לראות גם כהתרסה למדיניותו  של אנדרופוב, אשר בתקופתו הגיעה המתיחות בין שתי מעצמות העל לשיאה. רצונו של צ'רניינקו לשפר קשרים עם ארה"ב בא לידי ביטוי בשיחותיו עם אנשי העסקים האמריקאים אברל הארימן (Averell Harriman) וארמנד האמר אותם קיבל בלשכתו, וגם בריאיון שהעניק לכתב העת הגרמני "שפיגל".

עוד בתקופת ברז'נייב נעשו צעדים לשיפור מצבו של ויאצ'סלב מולוטוב, כמו הכפלת גודל הפנסיה שלו והענקת מעון קיץ (דאצ'ה) לו, בלי מתן פומבי לכך. כביטוי לרצונו להמשיך בקו של ברז'נייב בתחום הזה, בתקופת צ'רניינקו הוחזרה למולוטוב חברותו במפלגה עם כל שנות הוותק הארוכות שלו, אך ללא הבלטת האירוע.

העבודה עם גורבצ'וב, מארס 1985-פברואר 1986

הקשר בין המחבר לגורבצ'וב נוצר בתקופת שלטונו של צ'רניינקו, כאשר המנהיג היה בבית חולים או ישב בלשכתו ולא יכול היה לתפקד. גורבצ'וב בתקופה הזו היה המזכיר השני של המפלגה, אך צ'רניינקו נמנע לשתפו בטיפול בנושאים חשובים. אצל גורבצ'וב המחבר חיפש מעין תמיכה מורלית למצבו, בו הרגיש עצמו חסר תפקיד, וגם רצה להכיר את עמדותיו של גורבצ'וב בנושאים חשובים.

גורבצ'וב העפיל לפסגה צעיר ונמרץ. הוא החליף כמעט את כל עובדי הלשכה שעבדו עם המנהיגים הקודמים, החל בעוזרים וכלה בסטנוגרפיות ומזכירות. המחבר נותר כיוצא דופן, למרות שקודם לא הייתה לו היכרות ממשית עם גורבצ'וב. הזמנתו לעבוד עם גורבצ'וב נשאה אופי שונה מזה של קודמיו בתפקיד. המחבר אף לא הוזמן להיכנס ללשכתו של גורבצ'וב. גורבצ'וב התקשר אליו בטלפון הפנימי ושאל: האם יש לך עדיין את הכוח להמשיך, או כוחך בירידה? המחבר ענה: "אם יש צורך, אוּכל לעבוד". אם לא, אתפנה. גורבצ'וב השיב: "אז בסדר, תמשיך לפעול" (עמ' 115). אחר כך עברה השיחה לדיון  בנושאים שוטפים.

למחבר הזדמן להשתתף בהכנות לשתי פגישות פסגה של גורבצ'וב: עם פרנסואה מיטראן בפאריס  באוקטובר 1985 ועם רונלד רייגן בז'נבה בנובמבר 1985. גורבצ'וב עבד באינטנסיביות לקראת שני המפגשים. ערב המפגש עם רייגן, גורבצ'וב השתתף בהכנת המסמכים עד השעה 4 בבוקר וכבר בשעה 7 בבוקר אנשי משרד החוץ העירו אותו כדי להשיג הסכמתו לתיקונים שהציעו האמריקאים במהלך הלילה. בחומר שהכינו עבור גורבצ'וב עובדי משרד החוץ, הוא נהג להשתמש ברצון, ללא טרוניות – אבל בהדרגה החל להעביר את מרכז הכובד של פגישותיו לשיחות אישיות בארבע עיניים, ללא הכנות מיוחדות, בראותו בשיטה הזו דרך יעילה יותר להשפיע על בן שיחו, מאשר שיחות בין משלחות. בדרך הזו נקט במפגש בפאריס ואף ביתר בירור במפגש בז'נבה. בז'נבה, שתי המשלחות ישבו למעשה בדממה זו מול זו בציפייה, עד אשר בחדר הקטן הסמוך לא הסתיימה השיחה המאולתרת בין שני המנהיגים. השיחה עם מיטראן הסתיימה ברוח המסורתית של רצון טוב שאפיין את הקשרים בין בריה"מ לצרפת. בפגישה עם רייגן הושגה התקדמות מסוימת. ראוי לציין כי גורבצ'וב בעקבות המפגש הראשון המעיט בהערכתו לרייגן מפאת שימושו התדיר בו בכרטיסיות.

המחבר מביע תמיכה בעמדתו הגמישה של גורבצ'וב בנושא הטילים לטווח בינוני שהציבו שתי מעצמות העל באירופה [עמדה שהביאה להשגת הסכם עם ארה"ב ב-1987 בדבר פינוי הדדי של הטילים האלה מאירופה.]

במהלך שנת העבודה הראשונה עם גורבצ'וב עמדת המחבר כלפיו השתנתה, ולא לטובה. זאת לא בגלל הפרסטרויקה, שעדיין לא צברה תנופה, אלא מפאת אופיו. התברר למחבר כי פתיחותו של גורבצ'וב ויחסו החם אינם אלא מסיכה מאחורי חישובים קרים. המנהיג גם לא היה מסוגל להקשיב לְבן שיחו וכולו נסחף היה בדברי עצמו. נוסף לכך גורבצ'וב התבודד עם שותפים לדעותיו שעסקו בפרסטרויקה – בעוד המחבר הרגיש עצמו זר בחוג הזה. פגישותיו האישיות עם גורבצ'וב פחתו בהדרגה. על אף שיחסיו עם גורבצ'וב המשיכו להיות קורקטיים, בהתחשב בגורמים שצוינו לעיל והגיעו לגיל 68, הציע המחבר לגורבצ'וב את התפטרותו. בתחילה גורבצ'וב ביקש מהמחבר לשקול מחדש את התפטרותו, אבל כעבור כחודש קיבל אותה. שני האישים נפרדו ברוח טובה, וגורבצ'וב מייד נענה לבקשת המחבר למנותו ליועץ במשרד החוץ. כך בפברואר 1986, הסתיימו 23 שנות עבודתו במנגנון הוועד המרכזי של המפלגה.

שש שנים אחרונות במשרד החוץ     בשנתיים הראשונות לעבודתו במשרד החוץ בין השנים 1988-1986 הוטל עליו להסביר את מדיניותה של בריה"מ בפני ראשי מדינות זרות. לאחר שבסביבות 1988 המחבר הרגיש כי ראשי משרד החוץ לא גילו עניין בו ולא הטילו עליו משימות, עבר המחבר לעבוד במדור ההיסטורי של המשרד ועסק בהסרת חיסיון ממסמכים ארכיוניים מתקופת מלחמת העולם השנייה. המחבר התפטר ממשרד החוץ ביוני 1992, לאחר שבריה"מ כבר חדלה להתקיים והוא עבד בשירות משרד החוץ של רוסיה.

בסיכום פעילותו הארוכה במשרד החוץ, סבור המחבר כי בממדים הצנועים של עבודתו האישית הוא תרם משהו למען השלום והביטחון של ארצו. הוא אינו מצטער או מתבייש במעשיו. [פִּסקה קצרה מאוד גם במקור.]

הערות ביקורתיות

אלכסנדרוב-אגנטוב מתאר את "הצעתו"  של חרושצ'וב  מנובמבר 1958 בנושא מערב ברלין באור חיובי, וכמהלך שהביא את המערב לתזוזה בנושא – על אף שמשתמע מדבריו  כי ההצעה לא הניבה הישג ממשי לבריה"מ. לאמתו של דבר דוּבר לא בהצעה אלא באולטימטום מצד חרושצו'ב למעצמות המערב לפנות את כוחותיהן ממערב ברלין במשך שישה חודשים ולהפכה לעיר מפורזת וחופשית. תאריך האולטימטום היה נדחה מדי פעם.  לכאורה היה היגיון לנקוט בקו תקיף נגד המערב בעקב האכילס שלו – מערב ברלין. ואולם החיסרון של המהלך הסובייטי – אליו הִפנה  אולג טרויאנובסקי, יועצו של חרושצ'וב  את תשומת לבו –  היה בכך שלא הייתה בהירות ביחס לצעדים הקונקרטיים בהם תנקוט בריה"מ להגשים את דרישותיה, וגם לא ברור היה לאן האולטימאטום הסובייטי עלול להוביל. טרויאנובסקי אכן צדק. האולטימטום של חרושצ'וב התגלה לבסוף כאיום סרק, בלוף, שלא השיג דבר[6].

המחבר מותח ביקורת על מהלכים מסוימים במדיניות ארצו שלא השיגו את התוצאות הרצויות (הצבת טילי SS-20   בסוף שנות ה-70 שכוונו למערב אירופה) או נכשלו (כמו הפלישה לאפגניסטן ב-1979). ואולם, בתור תוצר של השיטה הסובייטית, ביקורת על מדיניות ארצו מצד אלכסנדרוב-אגנטוב ממניעים ליברליים-דמוקרטיים ומוסריים היא נדירה ביותר. דוגמה נדירה כזו היא  כינויו את הפרוטוקול הסודי –  שנלווה לחוזה האי התקפה הסובייטי-גרמני מאוגוסט 1939 בדבר חלוקת השפעה במדינות הגובלות בבריה"מ – כהסכם ציני.  (עם זאת הוא מצדיק את חוזה האי-התקפה הסובייטי-גרמני בטענה כי הסכם מינכן מ-1938 ועמדתן של אנגליה וצרפת במשא ומתן עם בריה"מ בנושא שיתוף הפעולה צבאי עימה ב-1939 לא הותירו למוסקבה ברירה.) הדוגמה הבולטת להתעלמותו או אדישותו לערכים ליברליים היא מתן הצדקה מצדו לפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968, אשר רמסה את "האביב של פראג".  כמו כן מְאמֵץ המחבר בשלמות את עמדתה של בריה"מ בנושא התערבותה הצבאית של ארה"ב בווייטנאם ומלחמת יוני 1967 בין מדינות ערב לישראל. בשתי הזירות, הצד האמריקאי והישראלי מתוארים כתוקפנים, תוך התעלמות כי פעולות האיבה החלו בשני האזורים דווקא כאשר צפון וייטנאם ומדינות ערב הן שהפֵרו את הסטאטוס קוו (צפון וייטנאם היא שניסתה להשתלט על דרום וייטנאם; ובמאי 1967 הייתה זו מצרים שסגרה את מְצרי טירן לשיט ישראלי  וריכזה כוחות בסיני – וכל זאת בליווי איומי מלחמה והשמדה מצד מדינות ערב כלפי ישראל.) למותר לציין כי המלחמה בין ישראל לבין מצרים וסוריה ב-1973 לא "פרצה", כדברי המחבר, אלא שתי המדינות הערביות האלה פתחו במלחמה מתוכננת היטב נגד ישראל.

המחבר מייחס את טיפולו הבולט לעין של קוסיגין בנושאים חשובים במדיניות החוץ במחצית השנייה של שנות ה-60 – כמו ביקוריו בסין, תיווך בין הודו לפקיסטן ופגישה עם נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון – לכך שברז'נייב סבר כי הסיכויים להביא להישגים בתחומים האלה הם קטנים, ולכן הותיר אותם ליריבו. לאמתו של דבר, תפקידו החשוב של קוסיגין במדינות החוץ בתקופה הזו שיקף את מעמדו החזק עדיין יחסית מול ברז'נייב בצמרת הסובייטית. עם היחלשות במעמדו מתחילת שנות ה-70, ברז'נייב העז ליטול לעצמו לא רק את התפקיד הדומיננטי בעיצוב מדיניות החוץ, אלא גם במילוי התפקיד הטקסי בה. בחתימתו של ברז'נייב על שני ההסכמים החשובים בנושא הגבלת הנשק האסטרטגי–  בעת ביקורו של ניכסון במוסקבה ב-1972–  הייתה הפרה בוטה של החוקה הסובייטית משנת 1936  (בתוקף עד 1977), שלא הסמיכה מנהיג מפלגה לחתום על חוזים בינלאומיים. סטאלין, כל עוד היה המזכיר הכללי של המפלגה – ועד לכניסתו לתפקיד ראש הממשלה במאי 1941 –  לא חתם על חוזים בינלאומיים.

מלבד שלוש המדינות הקומוניסטיות וייטנאם, קובה וצפון קוריאה, הדיון במדיניותה של בריה"מ  בעולם השלישי בתקופת ברז'נייב ויורשיו מצטמצם בספר  בהודו ואפגניסטן, ובסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת יחסי בריה"מ-ארה"ב. הדבר מראה כי מדינות אחרות וסכסוכים אחרים בעולם השלישי תפסו מקום משני ואף שולי במכלול מדיניותה של בריה"מ. עם זאת יש לציין כי ברז'נייב ויורשיו עסקו גם במדיניותה של בריה"מ בעולם השלישי, במיוחד בסכסוכים חשובים, כמו המלחמה באנגולה ומלחמת אתיופיה-סומליה במחצית השנייה של שנות ה-70, ומלחמת איראן-עיראק בין השנים 1988-1980. הדבר בא לידי ביטוי בין השאר בכך שברז'נייב, ואפילו צ'רניינקו החולה הכרוני, טרחו לקיים פגישות במוסקבה עם ראשי מדינות מהעולם השלישי.  כמו כן, לסיועה הצבאי של בריה"מ לאתיופיה הייתה התייחסות בדיון שהתקיים בין ברז'נייב לג'ימי קרטר בפגישת הפסגה בווינה ב-1979.[7]

בולטת לעין התעלמותו הגמורה של המחבר מדיון בשינויים הדרמטיים שהתחוללו במדיניות החוץ של בריה"מ החל מ-1989-1988, קריסת ברית ורשה והתמוטטותה של בריה"מ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] הערכה דומה אפשר למצא אצל אולג טרויאנובסקי, אשר בתקופת שלטונו של חרושצ'וב שימש יועצו למדיניות חוץ. לדברי טרויאנוסבקי, חרושצ'וב פעם אמר למחבר: "בכל זאת, במובנים רבים אני נותרתי איש העבר". מדי פעם אף היה אומר כי הגיעה העת בה עליו ללכת, כיוון שהצטברו בעיות רבות אשר אין בכוחו להתמודד איתן. לאחר שחרושצ'וב הודח על ידי הפוליטביורו, אך בטרם אישור הדחתו על ידי הוועד המרכזי, שאל טרויאנובסקי את חרושצ'וב האם במליאת הוועד המרכזי של המפלגה המצב יכול להשתנות לטובתו, כפי שקרה [בעת הניסיון הכושל להדיחו] ב-1957. חרושצ'וב השיב במהירות: "לא, לא, זה אינו בגדר האפשר. נוסף לכך, אתה הרי יודע כי אני לא נאחזתי בכיסא הזה".

 Олег Трояновский: Через годы и расстояния. История одной семьи   (Москва: Центрполиграф, 2017)

  טרויאנובסקי, אולג. לאורך השנים והמרחקים: קורותיה של משפחה אחת (מוסקבה, 2017).

 

 

[2] גם לפי עדותו של אולג טרויאנובסקי, אשר שימש יועצו של קוסיגין למדיניות חוץ באמצע שנות ה-60, בעיני קוסיגין לא נראה סביר כי שתי מפלגות קומוניסטיות לא תוכלנה להתגבר על חילוקי הדעות ביניהן.

 

[3]  אישור נוסף בדבר התערבותו של ברז'נייב נגד אנשי הצבא ולמען חתימה על הסכם להגבלת הנשק האסטרטגי ב-1972,  אפשר למצוא אצל  גיאורגי ארבאטוב, מומחה סובייטי לארה"ב אשר יעץ  לברז'נייב בתחום התמחותו]

ארבאטוב, גיאורגי, איש השיטה (מוסקבה, 2015)

Арбатов, Георгий. Человек системы (Москва: Центрполиграф, 2015).

 

[4] גרישין, ויקטור. אסון: מחרושצ'וב  עד לגורבצ'וב (מוסקבה, 2010). עמ' 34

Гришин, Виктор. Катастрофа: От Хрущева до Горбачева (Москва: Алгоритм, Эксмо, 2010). c.34                                                                                                                                                

 

 

[5] היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ריצ'רד ניכסון, הנרי קיסינג'ר, מתאר בזיכרונותיו  את פודגורני כאישיות רדודה. לעומתו, קוסיגין מתואר כאישיות המוכשרת ביותר מבין "הטרויקה" בקרמלין.

 

[6] טרויאנובסקי, אולג. לאורך השנים והמרחקים: קורותיה של משפחה אחת (מוסקבה, 2017) .

Олег Трояновский: Через годы и расстояния. История одной семьи  (Москва: Центрполиграф, 2017)  [רוסית]

 

 

[7] עדות לכך אפשר למצוא בזיכרונותיו של הנשיא קרטר. עוד ראוי לציין כי גיאורגי ארבאטוב, שיעץ מדי פעם לברז'נייב בנושאי חוץ, מעיד כי ברז'נייב האזין לוויכוח בינו לבין אלכסנדרוב-אגנטוב בשאלת הסיוע הצבאי של בריה"מ לאנגולה, כדי לנסות לגבש את עמדתו שלו בסוגיה.  ראה, ארבאטוב, גיאורגי. איש השיטה (מוסקבה 2015).

Арбатов, Георгий. Человек системы (Москва: Центрполиграф, 2015). [רוסית]