שפאר, אלברט. בתוככי הרייך השלישי (לונדון, 1971) [סיכום ספר]

Speer, Albert. Inside the Third Reich (London: Sphere Books, 1971). 822 pp.

Translated from the German by Richard and Clara Winston. כולל  מפתח שמות. [סיכום ספר] 

אוטוביוגרפיה של אלברט שפאר (1981-1905), שר החימוש הנאצי בין השנים 1945-1942, שנידון ל-20 שנות מאסר במשפטי נירנברג. המחבר סיים לכתוב  את הטיוטה הראשונה של ספרו בשבתו בכלא שפנדאו (Spandau)  בסוף 1954, ולאחר צאתו מהכלא נעזר בחומר ארכיוני ובמומחים ובהם ההיסטוריון, יואכים  פאסט (Joachim Fest) , להשלמתו. המהדורה הגרמנית של הספר פורסמה ב-1969. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו, הסבריו והשערותיו. המשפטים הכוללים ביטויים בנוסח "לדברי שפאר" נועדו רק להדגיש כי אלו טענותיו. את דעותיי הוספתי בפרק "הערות ביקורתיות".

התקופה שלפני המלחמה: אדריכל מלוגמני  של היטלר, 1939-1934

שפאר נולד ב-1905 בגרמניה בעיר מנהיים. העובדה שמוצאו היה מגרמניה הדרומית, בה ממוקמת גם בוואריה – חבל ארץ שהיה אהוב במיוחד על אדולף היטלר – עתידה הייתה לתרום לחיבתו של המנהיג הנאצי לשפאר. הוא הצטרף למפלגה הנאצית בינואר 1931. הדבר נעשה  בעקבות השפעתו המהפנטת של נאומו של היטלר על שפאר, נאום אותו נשא בפני אנשי סגל וסטודנטים באוניברסיטה בברלין, בה עבד המחבר כמרצה לאדריכלות.  קשרים אישיים קרובים בין שפאר והיטלר נוצרו כבר בחורף 1933, לאחר עלייתו של היטלר לשלטון. ייתכן שכבר אז ראה היטלר באדריכל הצעיר שפאר את האיש שעתיד להגשים את רעיונותיו הגרנדיוזיים  בתחום האדריכלות של הרייך. עם זאת, הקריירה של שפאר כאדריכל הראשי של ה"פיהרר" החלה רק  מ-1934, לאחר שהאדריכל הקודם של היטלר נפטר. בשנה זו תוכניתו של שפאר להקמת אתר לכנס השנתי הסדיר של המפלגה  הנאצית בנירנברג  זכתה לאישורו של היטלר.  הפרויקט תוכנן לכלול אצטדיון בעל 400,000  מושבים – הגדול ביותר בהיסטוריה. מהערות שהשמיע היטלר לשפאר בהקשר לבנייתו של האצטדיון משתמע כי כבר ב-1937, שנת הנחת אבן הפינה לאצטדיון, התכוון היטלר להקים אימפריה שתכלול את כל העמים הגרמניים, מנורבגיה בצפון  ועד  צפון איטליה בדרום, ובאמצע שנות ה-40 התכוון להפוך את גרמניה למעצמה העולמית הדומיננטית.

ב-1937 נעשה שפאר לאישיות השלישית ששהתה עם היטלר במעונו הבווארי  באוברזלצברגר (Obersalzberger), בצדם של  הרמן גרינג ומרטין בורמן. באותה שנה מונה שפאר על ידי היטלר לאדריכל האחראי לבנייתה מחדש של ברלין.  התכנית כללה הקמת שדרה רחבה יותר מ"שאנז אליזה"  ושער ניצחון שגימד את זה שבפאריס , וקתדראלה  גבוהה יותר מזו שבוותיקן.  בהתאם לנטייתו של היטלר להקים מבנים ענקיים, שפאר –  בהתאמה לרעיונותיו של היטלר ולסקיצה של היטלר עוד מ-1925 (!)  – תכנן להקים בברלין אולם  בעל כיפה עגולה שיוכל להכיל כ-180,000 איש. בניגוד לשנים הראשונות לשלטונו,  בעת תכנון הפרויקט ב-1939,  התרחק  היטלר בבירור ממגע עם קהל ונעשה פחות פופולארי בקרב הגרמנים.  על כן, בעת תכנון המתחם של בנייני השלטון ובהם האולם הגדול, ארמונו האישי של הקנצלר ובניין עבודתו של הקנצלר – כולם מבני  ענק – עמד היטלר על הצורך לבצרם כדי להגן עליהם במקרה שתפרוץ התקוממות עממית. יצוין כי כבר בינואר 1939 השלים שפאר את מבנה  העבודה החדש של הקנצלר, שבנייתו נמשכה כשנה ובהתאם לטעמו של היטלר היה בעל ממדים גדולים – אך כאמור, תכנן היטלר  במסגרת בנייתה מחדש של ברלין  לבנות בניין גדול ממנו. התכנון מחדש של ברלין הושלם ברובו  ב-1939, עוד לפני פרוץ המלחמה בספטמבר,  וביצועו נועד להסתיים ב-1950.

להערכת שפאר, היה היטלר  אדריכל חובב בעל ידע רב וכישרון. ה"פיהרר"  תכנן בעצמו את מעונו הפרטי, ברגהוף  Berghoff)), (שכן במתחם הנופש של היטלר בהרי בוואריה   באוברזלצברגר) בסרבו לקבל עזרה – על אף שבמקרה זה, לדעת שפאר, התכנון היה בלתי מוצלח. היטלר נטל חלק פעיל בפרויקט  לבניית ברלין: הוא שרטט בעצמו חלק מהסקיצות עבור שפאר, עקב בהתמדה אחר עבודתו והיה מתמלא התלהבות מדגמי הבניינים  שהציג לו שפאר. הן בתור אדריכל, ובעיקר בתור מדינאי בעל שיגעון גדלות, ייחס היטלר חשיבות רבה להגשמת תוכניתו  הגרנדיוזית לבנייתה  מחדש של ברלין, וטען  כי גדולתה  של תקופה היסטורית – כמו זו של האימפריה הרומית – מונצחת במפעלים הארכיטקטוניים שמותירה.  בסביבות 1939 סיפר הרמן גרינג – האיש השני למעשה ברייך –  לשפאר, כי היטלר שוחח אתו על המשימות שהועיד לו במקרה של מותו שלו בטרם עת.  (כבר  מאמצע שנות ה-30 נהג היטלר להביע בקביעות חשש ממותו הקרב, מפאת מצב בריאותו, במיוחד בעיות במערכת העיכול.) היטלר, לדברי גרינג,  השאיר לו יד חופשית בכל הנושאים, מלבד החובה להמשיך ולבצע את הפרויקט של ברלין על ידי שפאר, אי החלפתו באדריכל אחר  והעמדת כל האמצעים  לרשותו  (עמ' 197).

בתור מקורב להיטלר, אשר שהה פרקי זמן ארוכים במחיצתו באוברזלצברג  ובברלין,  נוכח שפאר לדעת, כי בניגוד לתעמולה הנאצית שתיארה את ה"פיהרר" כפועל יומם ולילה למען האומה – למעשה בילה היטלר את רוב זמנו, בעיקר מן הצהריים ועד השעות המוקדמות של הלילה, בשיחות בטלות.  אף בחוג הצר של מקורביו נמנע היטלר, ככלל, מלמתוח  ביקורת על הכנסייה, ועמד על כך כי בכירים בתנועה הנאצית ישתייכו רשמית לכנסייה, כפי שהשתייך הוא עצמו.  עם זאת, פעמים אחדות הביע צער, כי העם הגרמני קיבל, לדבריו, את הדת הלא נכונה.  עדיף, טען היטלר, לוּ במקום הנצרות, היה מקבל דת כמו היפאנית, הדוגלת בהקרבה למען המולדת,  או המוסלמית הדוגלת בהפצתה בכוח החרב (עמ' 150).  לנוכח הביקורת של אנשי דת נגדו, לפעמים הבטיח ברוגז, כי  בבוא העת יישב את החשבון עם הכנסייה.  בתקופה זו, שלפני פרוץ מלחמת העולם, הביע היטלר דעות  פרגמאטיות  בנושאי חוץ ואף טען כי חלקים מספרו 'מיין קאמפף' אינם תקפים יותר (עמ' 183).

מלחמת העולם השנייה: השנים הראשונות, 1942-1939

בתחילת אוגוסט 1939, ברמז למשא ומתן שהתנהל באותה עת בין גרמניה לבריה"מ, הכריז היטלר בחוג מקורביו כי הוא בעצמו יהיה מוכן לבוא [למוסקבה] למען הצלחתו (עמ' 233).  גם לאחר  שנחתם חוזה האי התקפה בין גרמניה לבריה"מ  ב-23 באוגוסט, היסס היטלר לפתוח במלחמה נגד פולין, במיוחד לאחר שאיטליה הודיעה לו למעשה כי לא תשתתף במלחמה. בעקבות מתקפתו על פולין שהחלה ב-1 בספטמבר, סבר היטלר כי בריטניה וצרפת לא יכריזו מלחמה על גרמניה; ולאחר שהכריזו העריך  כי לא ינקטו בפעולות איבה, ולכן הורה לכוחות הגרמניים לא לתקוף את צבאות שתי המדינות האלה – ואולם גם בנקודה זו טעה.  בהערכותיו הסתמך היטלר על האינטואיציה שלו, ולא על ניתוח אובייקטיבי  או דעות של מומחים. עוד לדברי שפאר, פתיחת המלחמה נגד פולין לא עוררה התלהבות בגרמניה, כי אם תחושה של קדרות. לאחר הניצחון על צרפת ביוני 1940, מיהר היטלר לערוך סיור פרטי קצר בפאריס  אליו הזמין את שפאר. בסיורו בפאריס  גילה היטלר עניין מיוחד בבניין האופרה – אשר את המִבנה שלה הכיר היטב מספרי אדריכלות – והתעכב  ליד קברו של נפוליאון. 

בסוף יוני  1940 שמע שפאר את היטלר אומר ל-וילהלם קייטל, ראש "מפקדת הכוחות המזוינים", כי המלחמה נגד רוסיה תהיה משחק ילדים בהשוואה למלחמה נגד צרפת (עמ' 250).  במאי 1941, בסמוך לפני הפלישה  הנאצית לבריה"מ ביוני, טס רודולף הס – האישיות השלישית בהיררכיה הנאצית לאחר היטלר וגרינג –  לבריטניה במשימת שלום. תגובתו הנזעמת של היטלר לטיסה הזו, תגובה לה היה עד שפאר,  ואף תביעתו של ה"פיהרר" כי במקרה של השגת הסדר עם בריטניה יוסגר הס לגרמניה כבוגד – כל  זה אינו משאיר מקום לספק כי הטיסה  נעשתה ללא ידיעתו של היטלר ובניגוד לרצונו. 

התעניינותו של היטלר בפרויקטים האדריכליים הגדולים  בגרמניה  הופסקה רק זמנית עם תחילת המלחמה נגד פולין בספטמבר 1939.  עיסוקו בנושא הזה חוּדש במהרה לאחר הניצחון הקל על פולין, וביתר מרץ לאחר הניצחון על צרפת.  כעת הורה לשפאר לחדש את תוכניות הבנייה  רחבות ההיקף בברלין, כדי שזו תעלה על פאריס. זאת ועוד. היטלר תבע משפאר להמשיך בפרויקטים האלה – שחייבו הקצאת משאבים אדירה – אף לאחר שהחלו להתגלות קשיים בהתקדמות הצבא  הגרמני לתוך רוסיה בסתיו 1941.  גם כאשר מצבו של   הצבא הגרמני ברוסיה הורע עוד יותר בחורף 1942-1941 –  בפברואר 1942  בפגישה בין שפאר להיטלר במפקדתו בפרוסיה המזרחית, הצליח היטלר  להחזיר לשפאר את האמון בביצועם של הפרויקטים  הארכיטקטוניים (עמ' 275). 

שר החימש, 1945-1942

בעקבות הפגישה הזו עם היטלר בפברואר 1942, שנערכה בלילה והתארכה, חש שפאר עייפות וביטל את טיסתו לברלין  במטוסו של שר החימוש, פריץ טודט (Todt) , שנועדה למחרת.  מטוסו של טודט, שיצא כמתוכנן,  התרסק והשר נהרג.  לאחר התאונה מיהר היטלר להזמין אליו את שפאר, ששהה עדיין במפקדה,  ולמנותו לכל תפקידיו של טודט ובהם חימוש, בניית "החומה האטלנטית" ואבטחת דרכי תחבורה. המינוי החפוז נעשה על ידי היטלר מתוך ציפייה  לניסיונו של גרינג ליטול את תפקידיו של טודט (או חלק מהם) לעצמו. היטלר ראה את  יד הגורל בכך ששפאר לא עלה על מטוסו של טודט, כי אם  היה במקום הנכון ובזמן הנכון לקבל את המינוי.  לפני המינוי, שפאר, שר החימוש החדש, מעולם לא שירת בצבא ולא השתמש בנשק.  עם זאת הייתה לו היכרוּת קודמת עם הצבא ועם תעשיית הנשק, כתוצאה מעבודות בנייה שביצע עבור שני הגופים האלה. שפאר ראה במינויו  מילוי חובתו לסייע למאמץ המלחמתי, ולאחר סיום המלחמה התכוון לחזור לאדריכלות, ואף השיג מהיטלר הבטחה רשמית בנדון.

שפאר נרתם במרץ לתפקידו החדש וביצע רפורמות בניהול ובגיוס משאבים לתעשיית הנשק, שהביאו לעלייה משמעותית  בייצור הצבאי. על אף ששפאר נהנה מגיבויו של היטלר, התנגד היטלר ליוזמתו להעסיק נשים גרמניות בייצור, בטענה  כי מוטב שתתרכזנה במלאכת הבית ובהבאת ילדים לעולם. זאת בניגוד למצב בבריטניה, בה הועסקו נשים בייצור בתקופת המלחמה. ה"פיהרר" גם התנגד לתוכניתו של שפאר להגדיל את כוח העבודה בתעשייה הצבאית על חשבון  ייצור מוצרי הצריכה, מחשש לפגוע יתר על המידה ברמת החיים.  היטלר אף העניק פטור מגיוס למטרות מלחמה עבור מפעל שעסק בייצור מסגרות לתמונות עבור מוזיאונים שהוא חפץ ביקרם.  ה"פיהרר", שניחן באינטליגנציה ובזיכרון טוב, גילה בקיאות רבה בנתונים הטכניים של כלי הנשק, כמו עובי הקנה, עובי השריון והטווח, וידיעותיו בתחומים האלה אף עלו על אלה של מפקדי הצבא. עם זאת הוא לא חזה את תועלתן של ההמצאות החדשות בתחום הצבאי, שעדיין היו בחיתוליהן, כמו הרדאר, מטוס הסילון ופצצת האטום.  רעיון ביקוע הגרעין אף נחשד בעיניו  כ"פיזיקה יהודית". בתחום השריון דעותיו היו מאובנות: הוא תמך בפיתוח טנקים  בעלי שריון עבה  וכבדי תנועה על פני טנקים קלים.  בתור המפקד העליון של הצבא  קיים היטלר ישיבות מטה יומיות והִרבה להתערב אפילו בפרטים השוליים.   לאור התנגדותו הנחרצת לנסיגה נושא היטלר, לדעת שפאר, את האחריות  לאובדן  הארמיה הגרמנית בסטלינגרד  בחורף 1943-1942.

בעקבות ההסתבכות והתבוסה בסטלינגרד, מדצמבר 1942 עד אפריל 1943  ניסה שפאר להקים מעין קואליציה עם יוזף גבלס, שר התעמולה, וגרינג (ובשלב מאוחר יותר עם היינריך הימלר, מפקד האס.אס.).  מטרת הקואליציה הזו הייתה  לעורר את היטלר להיפתח כלפי אפשרות של השגת הסדר נפרד עם המערב. ההתארגנות הזו הייתה קצרת ימים ובלתי יעילה. חברי ההנהגה הנאצית היו שבויים בקסמיו של היטלר, ומכל מקום חסר להם האומץ לבוא אליו בדברים.   המחבר טוען כי בסביבת סתיו 1943 הוא נעשה למעשה לאישיות השנייה במשטר, לאחר היטלר. מעמדו של גרינג נחלש בגלל התמכרותו לסמים, התנהגותו המביכה וחוסר יעילותו של חיל האוויר שעליו הופקד. לעומתו, צבר שפאר עוצמה בזכות הצלחתו להגדיל את הייצור הצבאי. מסתיו שלט משרדו גם על הספקת הציוד לצי, ויחד עם מפקד הצי, קרל דניץ (Doenitz) , החל בביצוע  פרויקט לבניית צוללות חדשות. שפאר גם היה מקובל בקרב אנשי הצבא הבכירים ובהם הרמטכ"ל, קורט צייטצלר (Zeitzler),  וקצין השריון המהולל, היינץ גודריאן (Guderian) . היטלר, להערכת שפאר, ראה בו שילוב של אמן גאוני שעשה הסבה לפוליטיקה, בדומה לעצמו, ואף ראה בו את  יורשו.

בהקשר להפצצות הבריטיות-אמריקאיות הכבדות נגד מתקנים אסטרטגיים בגרמניה  בשנים 1943-1942, כמו סכרים לייצור חשמל ותעשיית המסבים, סבור המחבר, כי לוּ ההפצצות  היו אכן מתרכזות במִתקנים האלה, ולא מתפשטות על פני ערי גרמניה, הן היו עלולות לנטרל את הייצור הצבאי הגרמני.  המחבר אינו מגנה את הפצצתן של הערים הגרמניות על יד בריטניה וארה"ב.  לגבי הפצצת  המבורג ביולי-אוגוסט 1943, שממש הפכה את העיר לתופת, אומר שפאר  כי גורלה של המבורג דמה לזה שהועיד היטלר ללונדון עוד ב-1940 (עמ' 388). היטלר לא נענה לעצותיהם של שפאר וגבלס לבקר בערים המופצצות, כפי שנהג לעשות וינסטון צ'רצ'יל בערים הבריטיות.

בעוד באביב 1942 ובקיץ 1943 לפעמים דיבר היטלר על המצב הצבאי בדיכאון – הרי מסתיו 1943 חל בו שינוי. כנראה כבר מוּדע היה לכך כי גורלה של גרמניה נחרץ  ואין דרך חזרה – אך כלפי חוץ העדיף להשלות את עצמו ואת הסובבים אותו ולהבטיח ניצחון.  מאז החלו להתגלות הקשיים במסע לרוסיה, בילה היטלר רוב זמנו במטה הכללי, ואף כאשר נענה מדי פעם להפצרות רופאיו וידידיו והיה נוטל חופשה בהרי בוואריה – המשיך לנהל את המלחמה משם. ניהול המלחמה התיש אותו ופגע בבריאותו.  ב"שיחות התה" עם מקורביו במטה הכללי  נהג היטלר לחזור על טענתו, לפיה הוא  בעצם אדריכל ואמן, אשר  מכורח הנסיבות הפך לפוליטיקאי. שאיפתו היא, לאחר הניצחון במלחמה,  להסיר  מהר ככל האפשר את מדי הקרב (שאותם אכן לבש) ולפרוש מהחיים הפוליטיים לעיר לינץ שבאוסטריה – בה  ציווה לקבור את גופתו באחד המגדלים שתכנן לבנות (עמ' 407-406).

את הסיבות לכישלונות הצבאיים תלה היטלר  בקציני המטה ובקצונה בכלל, אותם האשים בפחדנות ובשקר ובאי ביצוע  פקודותיו. הוא גער בהם בפומבי והתנהגותו זו תרמה לקשר הצבאי נגדו ביולי 1944.   את רוב שנת 1943 בילה היטלר במטה הצבא בפרוסיה המזרחית, ומעולם לא ביקר  בחזית הרוסית. על כן, לא  היה מודע  לכך כי אותן היחידות בחזית עליהן ציווה לתקוף, סובלות מתנאי קיום קשים ביותר ומאספקה גרועה – גורמים המונעים מהן לבצע את פקודותיו.  בתחילת המלחמה נגד רוסיה ציפה היטלר לניצחון קל על הגזע הסלאבי שנחשב בעיניו ל"תת-אנושי". אך בסתירה לכך, ועוד לפני הפלישה לרוסיה (כנראה בהשפעת התיאוריה של שפנגלר בספרו "שקיעת המערב"), נהג היטלר מדי פעם להביע הערכה בדבר עליונותו הביולוגית של הגזע הרוסי, שמתבטאת ביכולתו לשאת  קור, קשיים וסבל  –  הערכה שהתחזקה אצלו לאור כושר עמידתם של הרוסים. היטלר גם דיבר בהערצה על סטאלין. הוא טען כי לאחר ניצחונה של גרמניה על רוסיה, יש  למסור את ניהולה של רוסיה בידי סטאלין, כיוון שהוא יודע כיצד לטפל בה.  לעומת זאת, מפאת סלידתו ממשטרים דמוקרטיים, לא העריך היטלר כראוי את יכולות לחימתם,  וזלזל בצ'רצ'יל ובפרנקלין רוזוולט אישית. בצ'רצ'יל ראה דמגוג ואלכוהוליסט, וביחס לרוזוולט טען ברצינות כי שיתוקו מקורו במחלת העגבת, אשר גם פוגעת בכושר שיפוטו (עמ' 418).

בתקופה שבין נובמבר 1943  לינואר 1944 סר חינו של שפאר בעיני היטלר משתי סיבות.  בנובמבר 1943 טען היטלר, כי יש לרכז את הכוחות הגרמניים בהגנה על העיר הרוסית ניקופול (Nikopol) , כיוון שמרבצי המגנזיום שבה חיוניים לתעשיית החימוש הגרמנית. שפאר, לעומתו, לפי בקשת הרמטכ"ל צייטצלר, הכין תזכיר של מומחים שקבע, כי תעשיית החימוש הגרמנית תוכל לתפקד גם ללא המגנזיום של ניקופול. למעשה, בעוד היטלר ניסה להשתמש בנושא המגנזיום כתואנה  למניעת נסיגת הצבא הגרמני מרוסיה – שאף  צייטצלר להציל את הצבא הגרמני מסטלינגרד שנייה. בעקבות תזכירו של שפאר בעניין המגנזיום, גער בו היטלר על שבעצם הציג אותו לפני  המטה הכללי כשקרן.  פרשה נוספת שהעיבה על יחסיו של שפאר עם היטלר נגעה לגיוס כוח האדם לתעשיית הנשק הגרמנית.  סגנו של שפאר, פריץ זאוקל  ((Saukel –  שהיה לטענתו של שפאר יריבו ואיש אמונו של מרטין בורמן (מזכירו האישי של היטלר ומקורבו) – תמך בהרחבת גיוס העובדים מהשטחים הכבושים במערב  והבאתם לגרמניה. שפאר, לעומתו, טען כי תוכנית זו אינה ניתנת למעשה ליישום, בגלל התחמקותם של  העובדים הפוטנציאליים מגיוס. במקום זאת תמך בהסבת העובדים בשטחים הכבושים לייצור מוצרי צריכה עבור הגרמנים, דבר שיאפשר להעביר  עובדים גרמנים מתעשיית מוצרי צריכה לייצור צבאי, כולל גיוס  נשים גרמניות לתעשייה הביטחונית. היטלר הכריע לטובת גישתו של זאוקל, שב-1944 – לטענת שפאר – ממילא  אי אפשר היה לבצעה, מפאת התרופפות שלטונה של גרמניה בשטחים הכבושים.

בתחילת 1944 חלה שפאר, ויריביו – גרינג, הימלר ובורמן – ניסו לנצל את המצב, כדי לערער את מעמדו במיניסטריון שלו.  שפאר שקל להתפטר, אך היטלר מצא לנכון לפייסו ולהחזיר לו את סמכויותיו באפריל 1944. שפאר מודה, כי מאז שנעשה שר החימוש ב-1942, הוא התמכר לשלטון – דהיינו לסמכות  לחלוש על אמצעי עתק ולפקד על אנשים – כך שהיה קשה לו להיפרד ממשרדו, לוּ היה נאלץ לעשות זאת.  לדעת שפאר, באמצע מאי 1944 הוכרעה המלחמה למעשה, כאשר החלו האמריקאים להפציץ באופן שיטתי מפעלים לייצור דלק.  ההפצצות האלה צמצמו באופן דרסטי את יכולת הפעולה של חיל האוויר הגרמני וגם של צבא היבשה. 

הפלישה לנורמנדי ביוני 1944 היוותה מכה אנושה נוספת לגרמניה. היטלר חזה נכון כי הפלישה אכן תתבצע בנורמנדי – ואולם לאחר הנחיתה  סבר כי זוהי בעצם פעולת הסחה שנועדה למשוך את הכוחות הגרמניים לאזור הזה – בעוד הפלישה תהיה בחבל קלה (Calais), בה רוכזו גם מתקני השיגור של טילי וי-1.  על פני השטח קיבל היטלר את המִפנה במלחמה בשלווה. הוא שמר על קור רוח והמשיך להביע את ביטחונו בניצחונה של גרמניה.  כפי שטען המנהיג הנאצי בנאום לפני ראשי התעשייה ביוני 1944, לביטחונו היה גם מימד  של אדם דתי המאמין שאם הוא מבצע את כל המוטל עליו, הרי חייב להצליח.  ואולם בתוכו פנימה, נראה כי מוּדע היה למצב האמיתי , אלא שהיה זקוק לאוטוסוגסטיה, כדי שיוכל לתפקד ולנטוע ביטחון בצמרת הנאצית – דבר שהצליח לעשות, ולוּ חלקית.

היטלר התלהב מפיתוח הטיל וי-2 , שהפך למבצעי ב-1944. שפאר גם כן תמך בפרויקט הזה – ואולם במבט לאחור נראה לו כי  השקעה רבתי בו הייתה מוטעית. כמות הטילים שיצרה גרמניה וכוח ההרס שלהם היה קטן בהשוואה לכוח ההרס של ההפצצות האנגלו-אמריקאיות הכבדות. על כן, במקום להשקיע בפרויקט הטילים להפצצות נקמה על לונדון – מוטב היה להשקיע בטילים להגנה מפני מטוסים, ובמטוסי סילון ליירוט  המפציצים. (היטלר הקפיא את הפרויקט לייצור מטוסי הסילון.) כביטוי לירידה במעמדו של שפאר, פרויקט הטילים הופקע למעשה מן המיניסטריון שלו  ועבר לאס.אס  בראשות הימלר.

למחבר לא היה כל קשר לניסיון הפוטש נגד היטלר ביולי 1944. עם זאת, בגלל קשרי ידידות בינו לבין חלק מהקצינים שהיו מעורבים בקשר  ובגלל כוונתם של הקושרים לאפשר לשפאר להמשיך ולכהן כשר החימוש  בממשלתם  –  זמנית   סר חינו בעיני היטלר ואף נפל עליו חשד.  בהמשך שוקמו יחסיו עם היטלר, אך לא לזמן רב.   שפאר ניסה באמתלות שונות לעקוף את מדיניות "האדמה החרוכה" של היטלר ביחס לשטחים גרמניים מהם  נסוג הצבא. שפאר השתמש לשם כך בציטטות מדברי היטלר עצמו לפיהן נסיגות כאלה הן זמניות בלבד, ומכאן, טען שפאר, אין הצדקה להחרבת התשתית הכלכלית באדמות האלה.

לנוכח  מצבה הצבאי הקשה של גרמניה, הסכים היטלר לפחות במקרה אחד, בשתיקה ובאי- רצון,  למעין עִסקה עם הכוחות הבריטיים. בסוף סתיו 1944 הרשו הבריטים לכוחות הגרמניים שכותרו באיים היווניים להעלות על אוניות ולהפליג לסלוניקי, כדי להתייצב בהמשך נגד הכוחות הרוסיים – כלומר היה בכך מעין ויתור מקומי על מלחמה נגד הבריטים למען הקצאת כוחות נגד הרוסים (עמ' 537). בביטוי נוסף למצבה הנואש של גרמניה, בסתיו 1944 העלה היטלר הצעה במטה הכללי להשתמש בגזים נגד הכוחות הסובייטיים – אך מפקדת הצבא התנגדה לכך.  בין הסיבות להתנגדות המטה הכללי  היו מגבלות ביכולת לבצעה וחשש מפעולות תגמול.  יצוין כי באותה תקופה סבל הצבא הגרמני נוסף למחסור בדלק, גם ממחסור בחומרי נפץ תקינים לייצור פצצות.

הידרדרות ברורה  ביחסים בין שפאר להיטלר ניכרה מתחילת 1945, בעקבות תזכירו של שפאר ל"פיהרר"  מ-30 בינואר בו הביע בגלוי את חוסר תוחלתו הן בנוגע לכושר הייצור הצבאי של גרמניה והן בנוגע לכושר הלחימה של צבאה.  בפברואר-מרס 1945 תכנן שפאר להרוג את היטלר באמצעות החדרת גז רעיל לבונקר שלו בברלין – אך חדל מהתוכנית לאחר שהתברר לו כי אינה ניתנת לביצוע. את הבסיס המוסרי לרעיונו להרעיל את היטלר שאף שפאר – באופן פרדוקסאלי – מ"מיין קאמפף". שם נאמר כי מנהיג המבצע מדיניות המכוונת להרס עמו – קרי מדיניות "אדמה חרוכה" במלחמה אבודה – הוא פושע.  עם זאת, יחסו של שפאר כלפי היטלר נותר אמביוולנטי ועל כן הרגיש הקלה, כאשר הגיע למסקנה שתוכניתו  להרעלתו אינה ניתנת לביצוע מבחינה טכנית.  בתזכיר להיטלר מ-18 במרס חזר שפאר על התנגדותו למדיניות "האדמה  החרוכה"  ובביקורת די גלויה כלפי היטלר אישית המשיך: "לאף אחד אין זכות לצאת מנקודת השקפה כי גורל העם הגרמני קשור לגורלו האישי".  שפאר הדגיש בתזכיר כי מדיניות  הרס התשתיות  עלולה לפגוע בעצם קיומו של העם הגרמני (עמ' 583).  תשובתו של היטלר לתזכיר הייתה: "אם המלחמה אבודה, גם העם יאבד... מכיוון שהאומה הוּכחה כחלשה, והעתיד שייך בלעדית לאומה המזרחית החזקה. בכל מקרה רק אלה הנחותים יישארו לאחר המאבק, כיוון שהטובים כבר נהרגו" (עמ' 588). בקיצור, היטלר מצא לכאורה דרך לקשור בין גורלו האישי לזו של גרמניה.

בסוף מרס 1945 ניסה היטלר לפטר את שפאר במסווה של  הוצאתו לחופשה מטעמי בריאות, וטען באוזניו כי אינו מוציא אותו  להורג  בעוון הפרת פקודותיו, בגלל הערכתו  כאדריכלו.  כתנאי להמשך כהונתו של שפאר דרש ממנו "לשכנע" את עצמו כי המלחמה אינה אבודה; לאחר מכן הפחית דרישתו לכך ש"יאמין"  בניצחון, ולבסוף שֶרק "יקווה " לניצחון (עמ' 605-603).  בסופו של דבר הוחזר שפאר לתפקידו ב-30 במרס, לאחר שהבטיח להתייצב, ללא עוררין,  מאחורי ה"פיהרר". היה בכך ביטוי ליחסו המורכב של שפאר כלפי פטרונו, היטלר: מחד גיסא, רגשית,  הוא לא השתחרר מ"הקסם" של אישיותו, ומאידך גיסא, במישור הרציונאלי התנגד למדיניותו.  על כן,  גם לאחר ה-30 במרס המשיך שפאר במרץ למנוע את מדיניות הרס התשתיות הכלכליות באמתלאות שונות ותוך העמדת פנים כי הדברים נעשים בהתאמה להוראות של ה"פיהרר".

ביטוי מובהק ליחסו האמביוולנטי של שפאר כלפי היטלר היה החלטתו לערוך ביקור פרידה מהיטלר  בבונקר שלו בברלין הנצורה בין 23 ל-24 באפריל.  שפאר מצא לנכון להתוודות לפני היטלר כי לא ביצע את פקודותיו בתחום החרבת התשתיות. היטלר – לפי הסברו של שפאר – לאור מוּדעוּתו למצבה האבוד של גרמניה במלחמה, ועקב החלטתו להתאבד, לא מצא לנכון להעניש את שפאר על אי מילוי פקודותיו. הוא לא הגיב על וידויו של שפאר וקרוב לוודאי לא הופתע ממנו.  עם זאת, כאות למורת רוחו  על כך ששפאר לא שירת אותו בנאמנות, הוא לא  הביע לו הוקרה על ביקורו, יחסו כלפיו במהלך הביקור היה צונן, והיטלר עתיד היה לא למנותו לשר בממשלה החדשה  שעמד להרכיב ואשר תוכננה לפעול לאחר התאבדותו.  בפגישה הזו  עם שפאר ביקש היטלר לשמוע את חוות דעתו לגבי מפקד חיל הים דניץ (כנראה מתוך כוונה למנותו ליורשו)  ולגבי האפשרות להימלט מברלין הנצורה לברכטסגאדן (Berchtesgaden), כלומר למתחם הנופש שלו בהרי בוואריה.  בשני הנושאים   דעתו של שפאר, להערכתו, תאמה לזו שכבר גובשה על ידי היטלר.  שפאר הביע הערכה חיובית כלפי דניץ , אך נמנע מלשבחו יתר על המידה מתוך חשש, שעֶמדה כזו דווקא תרתיע את היטלר מלמנותו ליורשו.  עוד אמר כי מוטב שהיטלר יסיים את חייו בבירה הגרמנית, במקום מושבו הרשמי,  ולא במעונו הכפרי (עמ' 640).   להפתעתו של שפאר הסכים היטלר לבקשתו לחתום על צו, שיאפשר למנהלים הצ'כיים של חברת "סקודה", לטוס לאזור הכיבוש האמריקאי, כדי לא ליפול בידי הרוסים, שקרוב לוודאי יוציאום להורג.  (עמ' 645).  אך לפני זמן לא רב לא היה מעז שפאר להעלות בקשה כזו – אך כעת בהתרשמו ממצבו של היטלר  העריך כי אולי כשרה השעה לכך.

הפרק האחרון של הספר עוסק במשפטי נירנברג. לטענת המחבר, הוא לא ניסה להמעיט מפשעיו הספציפיים והיה היחיד מבין הנאשמים שנטל אחריות קולקטיבית, בתור חבר בכיר במשטר הנאצי, לכל פשעי המשטר, כולל השמדת היהודים – על אף שהוא אישית אף לא ידע על כך. מתוך פרספקטיבה של רבע מאה סבור המחבר, כי כישלונו המוסרי לא התבטא בפשע מיוחד זה או אחר שביצע ובעבורם הורשע, כי אם בהשתתפותו במלחמה שנועדה להביא לשלטון עולמי ולשעבודם  של עמים אחרים ולהשמדתם של היהודים. הוא מוסיף כי בכישרונותיו ובמרצו כשר החימוש האריך את המלחמה הנפשעת הזו (עמ' 697-696). 

הערות ביקורתיות

התייחסויותיו של שפאר בספרו לנושא היהודי מעטות. הוא מביא התבטאויות אנטישמיות אחדות של היטלר שלא חרגו מן האנטישמיות המקובלת בחברה הגרמנית שלפני עלייתם של הנאצים לשלטון –  אנטישמיות שרחוקה הייתה מלדגול בהשמדת היהודים. לטענתו של שפאר, כזכוּר, היטלר לא גילה עניין בפיתוח נשק אטומי, כיוון שהרעיון, לדברי ה"פיהרר", התבסס על "פיזיקה יהודית". יצוין כי "תורת היחסות" של אלברט איינשטיין עוררה התנגדות בקרב חלק מן המדענים הגרמנים – ביניהם חתני פרס נובל  –  עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, כשמאחורי התנגדותם עמדו גם מניעים אנטישמיים. בספרו, וכמו כן  ביומניו מכלא שפנדאו – שמתעדים את עשרים שנות שבתו בכלא בין השנים 1966-1946 תוך העלאת זיכרונות מהתקופה הנאצית (פורסמו ב-1976) – מודה שפאר כי הוא ידע שמשהו נורא מתרחש ליהודים, אך בחר בזמנו לא להתעניין בנושא. בספרו מוסיף שפאר שמושל שלזיה התחתית הזהיר אותו  ב-1944 לבל ייענה להזמנה לבקר במחנה ריכוז בשלזיה העליונה [רמז לאושוויץ]. ביומניו טוען שפאר כי הוא לא היה אנטישמי, וכי אף נאומיו הפומביים בתקופת כהונתו כשר החימוש הנאצי לא הכילו התבטאויות אנטישמיות. עוד טוען שפאר ביומניו כי השמדת היהודים הייתה הפשע האיום ביותר שביצעה גרמניה הנאצית – חמוּר יותר מאשר פתיחתה במלחמה תוקפנית, כי הרי מלחמות תוקפניות בוצעו כבר בעבר וממשיכות להתבצע גם על ידי מדינות אחרות.

לאמִתו של דבר משמיט שפאר עוּבדות חשובות. הוא היה מעורב בנישול יהודים מבתיהם בברלין, וזאת במסגרת חלק מתוכניתו המגלומנית להרוס את ברלין ולבנותה מחדש בשנים 1940-1938. בשנים הבאות הוא היה מעורב בתוכנית לפינוי דיירים יהודים מברלין, כדי לאכלס דירות אלה בגרמנים שבתיהם  ניזוקו בהפצצות – כאשר גירוש יהודים מברלין בתקופה הזו היה למעשה שליחתם להשמדה. אין ספק כי שפאר ידע על השואה יותר ממה שהוא מוכן היה להודות. בתור שר החימוש השתמש שפאר גם בעובדי כפייה ממחנות הריכוז, ומכאן היה לו מידע על המתרחש במחנות האלה. יתרה מזו. לפי היסטוריונים אחדים, המסתמכים על מסמכים, נכח שפאר בנאומו של הימלר מ-6 באוקטובר 1943, בו דיבר במפורש על ביצועה השיטתי והטוטאלי של מדיניות השמדת היהודים (שפאר הכחיש את נוכחותו בנאום).  עוד אפשר לומר, כי ניסיונו של שפאר לתאר את עצמו כטכנוקרט בלבד במשטרו של היטלר, שלא גילה עניין באידיאולוגיה הנאצית, אינו עומד במבחן המציאות.

לאורך חלקים ניכרים מספרו משתמע כי מדיניות ההתפשטות של היטלר  ייתכן והייתה ניתנת לביצוע, לוּ נוהלה על יד אנשי צבא מקצועיים, תוך גיוס מקסימאלי של  המשאבים בעורף למטרות המלחמה.  חסרה בספר פרספקטיבה  היסטורית, לפיה המלחמה נגד רוסיה הייתה  טעות רבתי של היטלר, כיוון שארץ זו לא הוכרעה מעולם על ידי מעצמה מערבית; וכי המשאבים העצומים של ארצות הברית, בריה"מ ובריטניה חייבים היו בסופו של דבר להכריע את גרמניה, ללא קשר לטקטיקה שלה בשדה הקרב ולצורת ארגון העורף.  מכל מקום, המסקנה המשתמעת מן האפשרות הריאלית לכאורה להצלחתה של מדיניות ההתפשטות הנאצית – ועליה רומז שפאר ביומניו – היא: שפאר יחד עם הצמרת הנאצית יכול היה להימנות עם אדוני עולם, במקום לעמוד למשפטי נירנברג.  

לשפאר, שפעל  במיטב שנותיו בשירותו של היטלר אישית  בפרט ובקידום ההתפשטות הטריטוריאלית של המשטר הנאצי בכלל, קשה להשתחרר מן האמביוולנטיות  שלו הן ביחס להיטלר והן ביחס למדיניותו. בניסיונו להתנער מעברו הנפשע הוא  התקדם הרבה מעבר לאישים בכירים אחרים במשטר הנאצי, ועם זאת נשאר משהו חצוי ביחס לעברו.  העלאת זיכרונות מתקופת הזוהר שלו בצלו של היטלר, כפי שנעשית בספר, שוב עוררה  בו  משהו מן האופוריה של אז. ביומניו הוא אף מנסה לקעקע את הבסיס המוסרי להעמדתו למשפט  מצד בעלות הברית בעוון פשעי מלחמה, וזאת בטענה כי כל אחת ממעצמות הקואליציה האנטי נאצית ביצעה בעצמה פשעי מלחמה בתקופה שלאחר מלחמת  העולם השנייה: בריה"מ בדיכוי המרד בברלין ב-1953 וההתקוממות בהונגריה  ב-1956;     צרפת במלחמה נגד אלג'יריה בין השנים 1962-1954, ובהשתתפותה יחד עם בריטניה ב"מבצע סואץ" נגד מצרים ב-1956; וארה"ב במלחמת וייטנאם החל מאמצע שנות ה-60 (עד 1973). בספרו, וביתר בירור ביומניו, בהדרגה, אחרי למעלה משנות דור, ניכר בשפאר שמץ  מאותו תהליך של שינוי ביחס לעברו, שהיה נחלתם של גרמנים לא מעטים אשר שירתו בנאמנות את משטרו של היטלר: רגשי האשם והחרטה הלכו והתמעטו ואת מקומם הלכו ותפסו נוסטלגיה, גאווה מסוימת, והטלת האשמות בפשעי מלחמה כלפי בעלות הברית.

את מגמת שכתוב ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, והצגתה של גרמניה הנאצית –  בעלת האידיאולוגיה המלחמתית-תוקפנית, הגזענית והאנטישמית – כקורבן "היהדות הבינלאומית" ובעלות הברית, דאג היטלר לעשות בעצמו. כזכור, כבר ב"שיחות  התה" במטה הכללי, בתקופה בה המלחמה נטתה לרעתו, התיימר היטלר להציג את עצמו כאמן, אשר ניהול המלחמה נכפה עליו. בצוואתו הפוליטית מ-29 באפריל 1945, הטיעון האבסורדי הזה פוּתח ושוכלל. היטלר טען בצוואתו: "אין זו אמת שאני או מישהו אחר בגרמניה רצינו במלחמה בשנת 1939."  את האשמה בפרוץ המלחמה, ובגוויעה ברעב ובשריפה בהפצצות של מיליוני ילדים, נשים וגברים מן העמים האריים, הטיל היטלר בצוואתו בראש וראשונה על היהודים.  היפוך היוצרות הזה שבנרטיב הנאצי על מלחמת העולם  מזכיר סכסוך אחר...

רכלבסקי, ספי. אין גבול (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008) [סיכום ספר]

רכלבסקי, ספי. אין גבול (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2008) [סיכום ספר]  279 עמ'.  Sefi Rachlevsky

ספי רכלבסקי הוא סופר ועיתונאי, יליד כפר יהושע 1966. ב-1998 פרסם את ספרו הראשון "חמורו של משיח" בו תיאר את הזרמים החרדי והדתי-לאומי ביהדות כגזעניים ומשיחיים. "אין גבול" הוא ספרו השני בו טוען כי הגורם לבעיותיה של מדינת ישראל הוא היעדר גבול בינלאומי מוכר. היעדרם של  גבולות מעניק הכשר לביצוע מדיניות קולוניאליסטית, כדבריו,  מחוץ לשטחה הריבוני של  המדינה – קרי, בשטחי יהודה ושומרון –    ומשפיע לרעה על כל תחומי החיים, כולל היעדר גבולות מוסריים, דהינו,  השתוללות השחיתות. הסיכום – מלבד הערות קצרות שלי  בסוגריים מרובעים –  משקף את עמדותיו של המחבר ומתרכז בסכסוך הישראלי-ערבי. משפטים אחדים בסיכום מתחילים בנוסח "המחבר טוען" או בניסוח דומה, וזאת רק כדי להדגיש כי אלה דעותיו של רכלבסקי – ולא שלי. את דעותיי הביקורתיות הוספתי בפרק נפרד בסוף.

בן גוריון מקים מדינה ללא גבולות מוּכּרים

השורשים  באי קיום גבולות מקורם במפעל הציוני במאות ה-19 וה-20. מפעל זה נוצר מתוך שבירת קשת רחבה של גבולות: גבולות תחום המושב (כלומר הגבלת תחום ההתיישבות היהודית בגולה), גבולות הדת שחייבו שמירת המצוות, גבולות חברתיים ומשפחתיים, וגבולות הרחבת ההתיישבות בארץ. תופעה זו של פריצת גבולות השתלבה בתהליך דומה שעבר על אירופה באותה התקופה: שבירת גבולות בתחומיים כמו ספרות, מוסיקה, אידיאולוגיה  ומדע, וגם הגבולות הפיזיים בצורת התפשטות למושבות מעבר לים.

שובו של העם היהודי לארץ ישראל לווה בכמיהה לחיים נורמאליים של יציבות. ואולם לאחר מלחמת העצמאות ב-1948 החליט ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לא לקבוע את גבולות המדינה ולא לנסח חוקה. לבן גוריון היה הכוח הפוליטי בכנסת לנסח חוקה ליברלית או חוקה אחרת  – אך הוא בחר לא לעשות זאת, כיוון שכל חוקה עלולה הייתה להגביל  את כוחו הפוליטי. בן גוריון ראה את האיום הפוטנציאלי לשלטונו מצד מפלגות הפועלים המתחרות ובמיוחד "אחדות העבודה", ועל כן בחר לשתף פעולה עם מפלגות בורגניות ודתיות. בהתאם לכך, הוא הפקיד את נושא הנישואים בידי הרבנות, שאסרה נישואים בין יהודים לאלה שאינם יהודים "בדומה מדי לחוקים שהתקיימו רק שנים ספורות קודם לכן בארץ ההיא" [גרמניה הנאצית] (עמ' 73). עם זאת, המחבר מודה כי בני זוג מעורבים (יהודי ולא יהודייה – וההיפך) יכולים להינשא בחוץ לארץ ובשובם לארץ יכיר בית המשפט בנישואיהם (עמ' 115). כדוגל בהשקפה חילונית ליברלית, מוחה המחבר על מדיניות הענקת פטור לחרדים משירות צבאי, מימון חינוך חרדי וההגבלות על נסיעה בשבת.

עוד לפני הקמת המדינה, החל משנות ה-30 של המאה ה-20, היה בן גוריון האייקון המרכזי של  היישוב ולאחר מכן של המדינה. החל ממבצע סיני ב-1956, ובמיוחד בעקבות "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967 – הפך משה דיין, הרמטכ"ל ב-1956 ושר הביטחון ב-1967 לאייקון המרכזי של המדינה. את ניצחונה של ישראל  ב-1967 מכנה המחבר "הניצחון הקולוניאלי" (עמ' 78) ומרבה להשתמש במונח אימפריה בתיאורה של ישראל בגבולותיה החדשים. כמו שהעידן הקולוניאליסטי באירופה לווה בפריצת גבולות גם בתחום התרבותי –  בעקבות יוני 1967 עברה התרבות הישראלית מהפכה משחררת, שבאה לידי ביטוי בין השאר בחופש מיני, שימוש בסמים ופריחת מוזיקת הרוק.

ההתנחלויות: עולם חסר גבולות בראשות שרון

באמצע שנות ה-70, בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, "התרסקה...ממלכת הצַבּר חסר הגבולות" (עמ' 89) ונסגר הגבול עם מצרים [הודאה נדירה מצד המחבר בקיומו של אחד מגבולותיה של ישראל.]   ואולם במקום הגבול שנסגר עם מצרים, נפתח במזרח גבול ההתנחלויות.

תקופה זו הייתה תקופה של מעבר בה שקע האייקון של שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים, משה דיין, בתור אחראי לכישלונותיה, ועלה האייקון של אריאל שרון, כמקדֵם ההתנחלויות. אירוע מכונן של עידן ההתנחלויות התחולל  ב-1974 כאשר על גבעות סבסטיה בשומרון עמדו אריאל שרון והרב צבי יהודה הכהן קוק, במהלך ניסיון להקים יישוב בלתי חוקי. הייתה זו פריצת גבול "הקו הירוק", קרי הגבול שלפני מלחמת יוני 1967.  הרב צבי יהודה הכהן קוק היה בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר ראה בחיוב את הגשמת הרעיון הציוני בידי יהודים חילונים. עם זאת, קוק האב, ראה ביהודים האלה "חומר", או בחילופי אותיות, "חמור" של המשיח, עליו בבוא היום ירכב עולם האמונה, שיתקן את העולם החילוני. 

המחבר טוען כי הקמת התנחלויות מעבר לקו הירוק ותביעותיה של ישראל על שטחים  שמעבר לו היא אבסורדית, וזאת כיוון ששטחים אלה כלל אינם שייכים לה אפילו לפי החוק הישראלי (מלבד ירושלים שסופחה) (עמ' 110). מצבם של הערבים שמעבר לקו הירוק גרוע ממצבם של השחורים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, שהיו אזרחים מסוג ב' – בעוד הערבים בשטחים אינם נחשבים לאזרחים ישראלים כלל, זכות השמורה רק ליהודים המתגוררים בהם (עמ' 111). [התושבים הערבים ביהודה ושומרון החזיקו בעבר באזרחות ירדנית. כיום ב-2015, הם אזרחי פלסטין.] המחבר יוצא נמרצות נגד הדעה לפיה בית המשפט העליון בישראל, במיוחד בתקופה בה עמד בראשו השופט אהרן ברק, הוא ליברלי. זאת כיוון שבית המשפט הזה אישר את המצב בו אזרחים ישראלים מתיישבים מעבר לגבולות המדינה, ללא הסכמת הילידים, וללא כוונה להעניק אזרחות לילידים (עמ' 119-118).

בעוד עד אמצע שנות ה-70 נחשב הציבור הדתי לאומי למעין סרח בזנבו של החלוץ החילוני, הרי מאמצע שנות ה-70 פרץ הציבור הדתי-משיחי את גבולות הנחיתות. נכונותם של הציונים הדתיים בסבסטיה להתעמת עם חיילי צה"ל נָגדה לא רק את המסורת הדתית ארוכת השנים לפיה "דינא דמלכותא דינא", אלא גם את משנתו של הרב קוק האב, שראה את הממלכה הציונית כמקודשת וכתחילתה של הגאולה. חסידי הרב קוק הבן הצדיקו את מעשיהם באמונתם המשיחית.  המחבר רואה את "ניצחונה המוחלט והסופי" של אותה רמיסת החוק ופריצת הגבול – שהחלה עם שרון והרב קוק ב-1974 – ברצח ראש הממשלה, יצחק רבין ב-1995 (עמ' 104). הרצח של רבין –  שהחזיק גם בתפקיד שר הביטחון והיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים במהלכה שוחררו יהודה ושומרון וירושלים המזרחית –  סימל את השקפת העולם המשיחית לפיה בשם ארץ ישראל הכול מותר.

נוסף לציבור הדתי לאומי, מאמצע שנות ה-70, קבוצות "שכמו הושמו בשוליים" – ברמזו לעדות המזרח – כעת הפכו לכוח פורץ גבולות בהתנחלויות. (1) בניהם של העלייה מארצות האסלאם, (2) הציונות הדתית המשיחית, (3) ויוצאי האצ"ל והלח"י בצירוף הבורגנות הוותיקה, שהרגישה עצמה מוגבלת על ידי המשטר הכלכלי של מפא"י – אלה היו שלוש הכוחות שהעלו את מנחם בגין לשלטון ב-1977. פורמאלית המהפך, בדמות עלייתו של הליכוד לשלטון התחולל ב-1977, אך למעשה הוא התחולל רק כשלוש שנים אחר כך. זאת כיוון שבממשלתו הראשונה ב-1977 הקיף עצמו בגין באישים מתונים והם יגאל ידין, עזר ויצמן ומשה דיין, ועשה שלום עם מצרים שצמצם את גבולות המדינה. נוסף לכך, בשלב זה בגין עדיין לא החליף את הפקידות הגבוהה.

המהפך התחולל ב-1981-1980 בעקבות יציאתם של  האישים המתונים מממשלתו של בגין. עם כניסתו של שרון למשרד הביטחון ב-1981,  בממשלתו השנייה של בגין, "נמוגו קרומי הגבול האחרונים" (עמ' 147). מ-1981 ועד 2006, הפך אריאל שרון לאייקון של המדינה. בהשוואה לאייקונים שקדמו לו – בן גוריון ודיין – שרון היה הקיצוני ביותר בנושא הגבולות. לגביו גבולות לא היו קיימים כלל. המחבר מאשים את שרון בביצוע פשעי מלחמה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ובשחיתות.

המהפך התבטא גם בכך שיוצאי מדינות האסלאם –  שעם עלייתם לארץ לא הצליחו להשתלב בתרבות הלאומית-חילונית בה ומצאו את עצמם בעמדה נחותה – הפכו משנות ה-80 לכוח מרכזי ב"מרכז הליכוד", ותפסו בהדרגה את מקומם של המקורבים הקודמים לשלטון מפא"י בזמנה בדמותם של הקיבוצים. המחבר מתייחס בשלילה למהפך הכלכלי-חברתי שהתחולל בישראל החל משנות ה-80, בו את מקום הסקטור היצרני של הקיבוצים תפסו נובורישים; במקום השוויוניות הפכה ישראל לאחת ממדינות המערב הבלתי שוויוניות; ובמקום הכלכלה הריכוזית – שוחרר הרסן של הקפיטליזם.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה, החל מסביבות 1974 ועד לפרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, יותר ויותר אנשים בשני צדי הסכסוך הישראלי-ערבי האמינו באפשרות לפתור אותו באמצעות משא ומתן. ואולם עולם ההתנחלויות של שרון שמשל בכיפה מ-1981 ושאף להכניע את הערבים במציאות קולוניאלית פגע באפשרות להשיג שלום. כבר ב-1988 עם תחילת האינתיפאדה הראשונה והכרתו של אש"ף בישראל – 17 שנה לפני הנסיגה מעזה ב-2005 – הייתה לישראל אפשרות להיפרד מעזה ומיהודה ושומרון. [טענה מפוקפקת ביותר.] פרס שקל זאת, אך שקל בלבד (עמ' 171).  המחבר מאשים בעיקר את ישראל בפרוץ האינתיפאדה השנייה. נוסף למדיניות ההתנחלויות, לטענת המחבר, בהסכם אוסלו ב' בספטמבר 1995 "הובטח במפורש שבתוך תשעה חודשים יועבר כל השטח שאיננו התנחלויות או בסיסי צבא לפלסטינים, בשלוש פעימות" (עמ' 239)  –  וישראל לא מימשה את ההסכם הזה גם אחרי חמש שנים. עוד, לטענתו, אש"ף "השתלט בכוח על החמאס" (עמ' 239-238). [שתי הטענות האלה אינן נכונות. במיוחד ראויה לציון התעלמותו של המחבר מהטרור של חמאס במהלך ביצוע הסכמי אוסלו  בשנים 2000-1993, כאשר התחייבויותיה  של ישראל לפנות שטחים ופינוים היו מלווים בפיגועי טרור רצחניים. פעילות הרשות הפלסטינית נגד הטרור של חמאס הייתה מוגבלת ביותר, ובסוף שנות ה-90 התאפיינה ב"דלת המסתובבת", קרי  שחרור אנשי חמאס שישבו בכלא  על ידי הרשות הפלסטינית.]

עקרונות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

בהקשר לסכסוך  עם הערבים, מאשים רכלבסקי השכם והערב את הצד הישראלי, בהיעדר חשיבה מופשטת, בהיעדר חשיבה קונספטואלית במושגים, שנחשבת בעיניו לנעלה – ובמקום זאת התרכזות במציאת פתרונות פרקטיים, בנוסח התכל'ס, שנחשבים בעיניו לבזויים.  בספר המכיל 279 עמודים המילה "תכל'ס", כמאפיינת את החשיבה הישראלית הרדודה, חוזרת אצל המחבר מאות פעמים ואולי למעלה מאלף. לדבריו: "בכל מגע מדיני עם העולם הפלסטיני והערבי חזרה אותה תמונה. הפלסטינים והערבים הגיעו עם ניסיון להעמיד תביעות מופשטות ועקרוניות; ואילו הישראלים ניסו לעקוף אותם עם מיני פתרונות יצירתיים ודיון על פרטי-פרטים של הסדרים תכל'סיים מעשיים" (עמ' 141).

המחבר רואה בתביעותיה של ישראל לסיפוח אחוזים אחדים משטחה של המדינה הפלסטינית, כדי לצרף לתחומה את ההתנחלויות – תביעה בלתי חוקית (עמ' 176). לדידו הגבול החוקי היחיד – שאינו נתון למשא ומתן – בין ישראל למדינה הפלסטינית הוא הגבול של ה-4 ביוני  1967 (עמ' 177). ואולם המחבר סבור כי יש לקרוא לגבול הזה "גבולות 1949", כיוון שאלה "גבולות העצמאות...גבולות השחרור  מהשלטון הקולוניאלי" (עמ' 178). [רכלבסקי מתעלם מכך כי גבולות 1949 נוצרו לא במלחמת שחרור מהשלטון הקולוניאלי, כי אם במלחמת קיום נגד מדינות ערב.] מתוך עקביות למעמד של מעין קדושה שמקנה המחבר לגבולות ה-4 ביוני, הוא מתנגד לפתרון מדיני המבוסס בחלקו על חילופי שטחים.

רכלבסקי גם מתנגד לנוסחה "שטחים תמורת שלום", כיוון שמשמעותה כי בהיעדר שלום יימשך הכיבוש הישראלי לעד עם "ההתנחלויות  של האפרטהייד" (עמ' 178). עם זאת, באופן נדיר מודה המחבר כי בעיני מוסלמים, ערבים ופלסטינים לא רק שטחי הכיבוש של 1967 הם קולוניה, כי אם כל שטחה של ישראל היא קולוניה (עמ' 180); וכי ההתנגדות לעצם קיומה של מדינת ישראל במישורים האסלאמי והערבי-פלסטיני היא עמוקה ותימשך זמן "ארוך מאוד", מלוּוה בניסיונות להביא לחיסולה (עמ' 182). כפתרון לדילמה בין הצרכים הביטחוניים של ישראל לבין סלידתו מהמשך קיום ההתנחלויות, מציע המחבר את הנוסחה הבאה. עוד לפני הסדר מדיני, על מאות אלפי המתנחלים ביהודה ושומרון לחזור לגבולות 1949 – מלבד תושביה היהודים של מזרח ירושלים, אשר שטחה סופח למדינת ישראל (בניגוד לשטחי  יהודה ושומרון). לעומת זאת על הצבא, מסיבות ביטחוניות, להמשיך להישאר ביהודה ושומרון (עמ' 182).  [הפתרון הזה נמצא בסתירה מסוימת להתנגדותו הנחרצת לנוסחה "שטחים תמורת שלום".]

במישור העקרוני, המחבר מגלה הבנה מלאה לדבקותם של הפלסטינים ב"זכות השיבה" [ביחס לפליטי מלחמת 1948 וצאצאיהם] לתחומי מדינת ישראל. זאת כיוון שמנקודת ראות פלסטינית הבסיס לכל מלחמותיהם היה הגנה על ארצם מפני זרים, כאשר השמטת הזכות הזו מסירה את הבסיס המוסרי למלחמותיהם והופכת אותם לפושעים (עמ' 187). [לא ברור אם רכלבסקי גם דוגל במימוש חלקי של "זכות השיבה". הוא נמנע מלהציע פתרון לסוגיה זו.]

המחבר מקבל את גישתו של זאב ז'בוטינסקי "שֶרק קיר ברזל של מציאות [דהינו כי אין אפשרות לעקור את היהודים בכוח מארץ ישראל] יכול להוביל להשלמה ערבית...עם הקיום הישראלי העצמאי" (עמ' 183). העיקרון המופשט בדמות "קיר הברזל" – אוּמץ למעשה על ידי בן גוריון ועמד מאחורי החלטתו להקים את   הכור הגרעיני בדימונה. משתמע כי המחבר מצדיק את בניית הכור, כאמצעי להוכיח לערבים כי לא ניתן לסלק אותנו מכאן בכוח (עמ' 236). כיום, "קיר הברזל"  צריך לשמש דבקותנו בגבולות 1949. לעומת זאת, על ידי הקמת יישובים אזרחיים מעבר לגבולות האלה יצרה המדינה עוול משולש: לאוכלוסייה הפלסטינית; למתיישבים היהודים שפונו מרצועת עזה ובתיהם נהרסו ב-2005; ועוול קיומי למדינת ישראל עצמה. כלומר, אם המדינה יכולה לפנות יישובים כלאחר יד וללא הסכם כתוצאה מהטרור של חמאס – הרי נמצאה הדרך לחיסולה וקיר הברזל נותץ (עמ' 184). בכך תרם שרון לחיזוק המחנה הרדיקלי של חמאס בקרב הפלסטינים –  מול המחנה המתון של אש"ף –   שבעקבות הפינוי טען כך:  בעוד דרך המשא ומתן במשך שבע השנים מאז הסכם אוסלו (2000-1993) לא הניבה תוצאות, הרי חמש שנים של טרור הביאו לנסיגה ישראלית. למעשה מודה המחבר כי דווקא בתקופת כהונתו של שרון כראש ממשלה – לו הוא מייחס עולם חסר גבולות – "נוצרו כמו-גבול מול עזה וגדר כאילו גבול עם יהודה ושומרון" [בשנים 2005-2002] (עמ' 173).

השלכות אי קיומם של גבולות

בין הסיבות להידרדרות המוסרית של מדינת ישראל מונה המחבר את היעדרם של גבולות בין ישראל לשטחים הפלסטיניים והיעדרה של חוקה. בהיעדר גבולות "מה שאפשר חוטפים. בשטחים. בכביש. בכסף הציבורי. בתכנוני קרקע" (עמ' 277). בתופעות השליליות שמביא המצב של אין גבול מכליל המחבר את עבירות מין של הנשיא [משה קצב], ועבירות שחיתות של ראשי ממשלה (שרון [ואהוד אולמרט]). [המחבר נמנע מלהזכיר את משה קצב ואולמרט בשמותיהם.] רכלבסקי  מותח ביקורת נוקבת על היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז (2010-2004), וסבור כי היה עליו להמליץ להעמיד את ראש הממשלה שרון לדין בגין פרשיות שחיתות בתחום הכספים – ואת הנשיא [משה קצב], בגין מעשי אונס. כמו כן תוקף רכלבסקי את ראש הממשלה שהחליף את שרון [אהוד אולמרט] מפאת אחריותו למחדליה של "מלחמת לבנון השנייה" ב-2006 ובגלל פרשות השחיתות שלו – נושאים בגינם היה עליו להתפטר.

רכלבסקי טוען כי לא רק מערכת החינוך החרדית והדתית לאומית נגועות בגזענות, כי אם אותה תופעה – אך בדרגה נמוכה יותר –  קיימת גם בחינוך הלא דתי בגילאי 12-3. החינוך לילדים האלה מתמקד בחגי ישראל, שחלקם לאמִתו של דבר הם מעשי טבח בגויים (כמו פורים ופסח). המעשים האכזריים האלה, וכמו כן סיפורי הזוועה על השואה שעברו היהודים הם חומר שאינו ראוי לילדים ומהווה יסוד לעיוות נפשם משחר נעוריהם. הוא גם יסוד ליצירת "ארץ אין גבול" על כל ביטוייה השליליים. לדעת  המחבר, יש ללמד את חגי ישראל בצורה הומאניסטית-ביקורתית.

הדרך לתיקון: לבנות הכול מהתחלה

רכלבסקי מדגיש שוב ושוב את חשיבותה של  "יכולת ההפשטה המושגית" (עמ' 270) ושל  והגישה ההומאניסטית הביקורתית. "חברה שאיבדה לחלוטין את עולמה המושגי, את גבולותיה"  –   אינה יכולה להסתפק בשינוי עצום, אלא עליה "לבנות הכול...מהתחלה" (עמ' 278). הבנייה מחדש תתבטא "בגבולות מדיניים. בעקרונות החברה. בסמלי המדינה למען כל תושביה" (עמ' 278). גם את  ההמנון הלאומי – שמכונה  על ידי המחבר כ"גזעני" –  יש להחליפו בהמנון חדש, אותו יוכלו לשיר כל אזרחיה של המדינה, ללא הבדל בלאום (עמ' 122).

הערות ביקורתיות

המחבר נוטה להתעלם מן העובדה כי  עד ל"מלחמת ששת הימים", שהחלה ב-5 ביוני 1967 והביאה לכיבוש חצי האי סיני, הגולן, ויהודה ושומרון –  גבולות "שביתת הנשק" של 1949, שהם גבולות ה-4 ביוני 1967 (הקו הירוק),  לא זכו להכרה בינלאומית כגבולותיה של מדינת ישראל. הגבולות המוכרים היחידים של מדינת ישראל היו גבולות תוכנית החלוקה שאושרו על ידי החלטת העצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. בהתאם לכך, ניסיונות התיווך בין ישראל למדינות ערב מטעם האמריקאים עד ליוני 1967 התבססו על הצעות להביא  לנסיגה חלקית של ישראל משטחים שכבשה במלחמת העצמאות מעבר לתוכנית החלוקה של 1947. רק בעקבות מלחמת יוני 1967 והחלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר באותה השנה נוצרה בהדרגה הכרה בינלאומית דה פקטו בגבולות ה-4 ביוני כגבולותיה של מדינת ישראל.

בעקבות מלחמת יוני 1967 פעלו ממשלותיה של ישראל מתוך הנחה כי כמו שניתן היה לספח את השטחים שכבשה ישראל במלחמת העצמאות מעבר לתוכנית החלוקה, כך באמצעות יצירת עובדות בשטח בדמותן של ההתנחלויות, ניתן יהיה לספח חלק ניכר מן השטחים שנכבשו ב-1967. לדעתי, הנחה זו הייתה אנכרוניסטית ובלתי מציאותית. הגרעין התקף בתזה של המחבר הוא כי ההתיישבות המסיווית ביהודה ושומרון לא תרמה לביטחונה של מדינת ישראל, כי אם פגעה בה. התיישבות זו, להערכתי, לא רק הגבירה את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ואת שנאתה לישראל, וסיבכה מאוד את השגתו של הסדר פוליטי  המבוסס על קיומן של שתי מדינות – אלא פגעה באחיזתה של מדינת ישראל באזורים שבתחומה הריבוני והם הגליל והנגב. בדיעבד ברור, כי הפניית ההתיישבות היהודית הרחבה ליהודה ושומרון –   "שטחים כבושים" בעיני כל המדינות – במקום להפנות את זרם המתיישבים לאזורים שמוּכרים למעשה בינלאומית כשייכים למדינת ישראל , הייתה טעות רבתי.

עם זאת הייתה וישנה הצדקה, מוסרית וביטחונית, לתיקוני גבול שיכללו צירופם למדינת ישראל של שטחים דלילים באוכלוסייה ערבית וחשובים מבחינה ביטחונית, וגם שטחים בהם הוקמו יישובים יהודיים גדולים ("גושי ההתנחלויות").   האפשרות לצרף שטחים אלה –  ואפשרות סיפוחם של שטחים בעולם בכלל – נקבעת בהתאם ליחסי הכוחות בין הצדדים לסכסוך. לדוגמה, לאחר תבוסתה של גרמניה הנאצית, סיפחו בריה"מ, פולין וצ'כוסלובקיה לתחומן שטחים גרמניים מובהקים, תוך גירוש אוכלוסייתם הגרמנית. לנוכח ניסיונותיו החוזרים ונשנים של הצד הערבי להשמיד את מדינת ישראל, לישראל  הייתה וקיימת זכות מוסרית לצרף לתחומה שטחים ממולדתה ההיסטורית, שנכבשו על ידה במלחמת מגן. עם זאת, לנוכח היווצרותה של בעיה דמוגרפית וביטחונית (אוכלוסייה ערבית עוינת) במקרה של סיפוח יהודה ושומרון, ומפאת  יחסי הכוחות בינינו לבין העולם הערבי-מוסלמי, ועוינותן של מרבית מדינות העולם למדינה היהודית ולעמה – סיפוחם של השטחים האלה אינו ריאלי. מכל מקום – בניגוד לתמונה שמנסה לצייר המחבר – לא היה ואין לגבולות ה-4 ביוני מעמד של קדושה.

רכלבסקי נוטה להתעלם – אך אינו מתעלם כלל –  כי לישראל כבר ישנם גבולות בינלאומיים מוּכרים, שחופפים בעיקרם את גבולות ה-4 ביוני,   עם מרבית שכנותיה (מצרים, ירדן, לבנון [עדיין לא סופי] ועם הפלסטינים ברצועת עזה.)  הגבולות עם מצרים וירדן לא פתרו את בעיותיה הביטחוניות קיומיות של ישראל, ורק הבטיחו, ככלל, גבול שקט. השנאה התהומית והאנטישמית בכלי התקשורת, ומן הסתם בדעת הקהל, כלפי ישראל לא פסקה במצרים ובירדן – שתי המדינות  החתומות על חוזי שלום עם ישראל – דבר שאינו מאפשר לראות בחוזי השלום האלה הסדרים ברי קיימא.  המצב חמור יותר בגבולותיה של ישראל עם לבנון ורצועת עזה, שם קיומו של גבול מוכר לא מנע ירי טילים ורקטות לשטחה של ישראל.

המחבר טוען כי היעדר גבול מוּכר הוא המקור להידרדרותה  של המדינה ולכל תחלואיה. הטענה פשטנית ומוגזמת ביותר מסיבות אחדות. (1) מבחינה לוגית לא מתקבל על הדעת כי שורה ארוכה של ליקויים חמורים במגוון רחב של תחומים – בהם עבירות המין של הנשיא, שחיתותו של ראש הממשלה, נהיגה פרועה בכבישים ועוד – הכול נובע מהיעדר גבול, ורק אם היה גבול, אזי במקום שנדרדר לאפוקליפסה היינו מגיעים לאחרית הימים. כל בר דעת מבין כי אין להסביר תופעות שונות ומשונות במכלול רחב של תחומים בגורם אחד. (2) זאת ועוד. אפשר לטעון כי ישראל היא דווקא אחת המדינות המסוגרות ביותר בעולם בגבולותיה היבשתיים, כיוון שגם עם מדינות ערב איתן ישנם הסכמי שלום פורמאליים, אזרחי ישראל נמנעים מלהיכנס לתחומן מסיבות ביטחוניות. מכאן ניתן  לומר לכאורה, ורק לכאורה, כי ההשתוללות בתוך המדינה, נובעת דווקא מההסגר בו היא נתונה.

לאורך הספר דן רכלבסקי מעט בגורם הערבי בכלל והפלסטיני במיוחד, וכמעט מתעלם לגמרי מאחריות הצד הערבי בעיצוב מדיניות האין גבול של ישראל ביהודה ושומרון. כל פתרון אותו ניסתה ישראל לא הביא לשלום אמיתי: לא החזרת שטחים למצרים, לא חתימה על חוזי שלום עם מצרים וירדן, לא נסיגה חד צדדית משטחים בלבנון ומרצועת עזה, ולא המשך החזקת שטחי יהודה ושומרון. אף המתונים שבמנהיגי הערבים בישראל, אינם מוכנים להכיר בה כמדינה יהודית ולא ויתרו על הכחדתה, בשלב הראשון בדרכי שלום (באמצעות מימוש חלקי של "זכות השיבה", איחוד בין משפחות ערביות בישראל לקרוביהם במדינות ערב, ביטולה של ישראל כמדינה יהודית, כמו באמצעות החלפת ההמנון הלאומי ועוד). קשה לחנך לחינוך פציפיסטי במדינה הנתונה בסכנת קיום מתמדת.

בניגוד לטענת המחבר, אין לראות כגזעני בהמנון "התקווה" המביע את כמיהתו בת אלפיים השנה של העם היהודי למולדתו ההיסטורית – "ארץ ציון וירושלים". גזענים הם אלה שאינם מוכנים להכיר בעצם קיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה יהודית משלו, שהוקמה בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם – החלטת  כ"ט בנובמבר 1947. העולם המוסלמי והערבי התנגד להחלטה הזו בזמנה ונותר דבק בהתנגדותו עד עצם היום הזה.

בשאלת הנישואים המעורבים. בניגוד לתורת הגזע הנאצית, יהדותו של אדם נקבעת לא על סמך גזע, שלא ניתן לשינוי – אלא על סמך קבלת האמונה הדתית.  לכן, ושוב בניגוד לחוקים הנאציים, ההלכה היהודית מאפשרת נישואים מעורבים למי שעבר גיור. עוד ראוי לציין כי הדת הדרוזית מאפשרת נישואים רק במסגרת הקבוצה האתנית, ואין כל אפשרות לזר להצטרף לדת  הדרוזית, שהיא סודית, על ידי קבלת אמונתה (בניגוד לשלוש הדתות המונותיאיסטיות).  מעניין, איך היה מתייג המחבר את חוקי הנישואים האלה. בקיצור, קיומו של מרכיב משותף אחד או אף יותר, בין שתי מערכות חוקים, אין בו כדי לקטלג אותן באותה קטגוריה. לדוגמה, הרי מחבר הספר בוודאי לא יטען כי מפלגות הפועלים בארץ ישראל, שחגגו בזמנן את אחד במאי,  חגגו בעצם את אותו החג שנחוג באותו הזמן "בארץ ההיא" [גרמניה הנאצית].

בדומה לסגנונו של רכלבסקי, שיש בו שילוב בין לשון עממית ולפעמים ממש גסה  (נמנעתי מלצטטה) לבין לשון מדעית ואף פילוסופית – גם בתוכן דבריו יש ערבוב בין המימד הרציני הפילוסופי, הפוליטי והסוציולוגי מצד אחד לבין פרודיה ספרותית, וקביעות ותובנות חסרות בסיס מצד שני. לדוגמה, רכלבסקי טוען כי מאז 1948 ועד לרצח רבין ב-1995 ניצחה ישראל בכל המלחמות – אך מאז רצח רבין "נוצחה מדינת ישראל ברוב מלחמותיה" (עמ' 240). תיאורה של מדינה קטנה מאוד כישראל בתור אימפריה הוא בוודאי מגוחך (במיוחד לנוכח גודלן של מדינות ערב) ומשקף את עמדתו הלא מאוזנת בעיקרה של המחבר בסכסוך הישראלי-ערבי.  עוד עשוי להשתמע מספרו כי ישועתה של מדינת ישראל (ובעצם של העולם כולו) תלויה "ביכולת ההפשטה המושגית וביכולת הדיפרנציאציה" (עמ' 270). במקום העיקרון המופשט הזה, הייתי מציע – בהסתמך על אפלטון – לקבל את הרעיון כי מקור הצרות בעולם באלה הבטוחים  בידיעתם בדיוק באותם הנושאים עליהם אינם יודעים.