יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

סומך, ששון. בגדאד, אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004) [סיכום וביקורת]

סומך, ששון. בגדאד, אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004). 159 עמ' בתוספת צילומים. [סיכום וביקורת]
אוטוביוגרפיה של  פרופסור ששון סומך,  חוקר ספרות ערבית ומתרגם ספרות זו לעברית, יליד בגדאד 1933. פרופסור סומך עטור הישגים ופרסים, בהם פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת 2005. הספר משלב בין סיפור  חייו עד עלייתו לארץ ב-1951 לבין הצצה על התפתחויות בתולדות יהודי עיראק בתקופה הזו. זאת תוך דיון בנושא מנקודת ראותו של המעמד הבינוני המשכיל, אליו הוא השתייך, והתרכזות באירועים כפי שחווה אותם בזמנו בתוספת פרספקטיבה. הסיכום משקף את גרסת המחבר, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים.  את דבריי הביקורתיים הבאתי בפרק נפרד בסוף.  

הערות לתולדות יהודי עיראק
כבר במאה ה-19 (וכנראה אף לפני כן) יהודים עשירים בעלי עסקים מבגדאד, ובעיקר מעיר הנמל בצרה, הקימו שלוחות של עסקיהם בהודו. בסניפים בהודו ניהלו את ספרי החשבונות בערבית-יהודית.  היה זה להג יהודי-ערבי השונה מן הערבית של המוסלמים וקצת שונה מזה של הנוצרים. הדיאלקט היהודי שיקף ערבית ישנה יותר – שבעבר דיברו בו גם המוסלמים – בצירוף ביטויים עבריים וארמיים תלמודיים. עד המאה ה-20 נכתבה הערבית היהודית באותיות עבריות. בסניפים בהודו היו גם עיתונים בערבית-יהודית. היהודים העיראקים בהודו שלחו שאלות בנושאי הלכה לרבנים בבגדאד, בהם הרב עבדאללה סומך (1889-1813), אשר המחבר הוא מצאצאיו. נוסף לסניפי הלוויין בהודו, יהודי עיראק הקימו סניפים חשובים גם במזרח הרחוק בהם בסינגפור ובסין. בהמשך המאה ה-19 ובמאה ה-20 חלק מיהודי הסניפים האלה עברו לאנגליה ורבים מהם גם שם הצליחו בעסקיהם, ואחדים הפכו לאנשי רוח בעלי שיעור קומה. המשורר זיגרפיד ששון היה לאחד ממשורריה הגדולים של אנגליה בין שתי מלחמות העולם. בערך באותה תקופה, יהודי ממוצא עיראקי בשם צאלח חרדון היה לאדם העשיר ביותר בשנחאי.  מעניין לציין כי באמצע המאה ה-19 היו יהודים אוסטרים, אשר שם משפחתם רוזנפלד, שהשתקעו בבגדאד. צאצאיהם הפכו לבגדאדים לעילא ולעילא, וכמובן, החליפו את שם משפחתם.

הכיבוש הבריטי של עיראק ב-1917 הביא להאצת תהליך המודרניזציה של  יהודיה, שחל  בעיקר על המעמדות הבינוני והגבוה. אביו ואימו  של ששון סומך למדו בבתי ספר יהודיים חילוניים של רשת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") [רשת החינוך הזו נוסדה על ידי יהודים צרפתים במאה ה-19 ופעולותיה התמקדו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון]. בבתי הספר האלה לימדו צרפתית ואנגלית.

משפחתו
המחבר נקרא ששון על שם סבו מצד אימו, ששון סומך, שהוצא להורג על ידי התורכים ב-1916 או ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעוון שיתוף פעולה עם הבריטים.  (ששון הוא שם נפוץ מאוד בקרב יהודי עיראק.) אימו, פרידה, נולדה בסביבות 1908 בעיר בצרה,  ואביו, יהודה –  בבגדאד ב-1900. כשביקר אביו, יהודה, בבצרה התאהב בבת דודתו, פרידה, וביקש את ידה. הנישואים נערכו בבגדאד ב-1928. נישואים בין בני דודים היו מקובלים בתקופה הזו אצל יהודים ומוסלמים, אך במקרה של הוריו נוצר הקשר לא מכוח המסורת, אלא מאהבה. לזוג נולדו שלושה ילדים: בת בכורה, המחבר ששון, ואחיו הצעיר. האם, כמקובל באותה תקופה, לא עבדה. אביו  עבד כפקיד בבנק בריטי ומשכורתו הייתה נאה למדי.  עבודות הבית נעשו על ידי עוזרת בשם עזיזה, שהתגוררה בבית המשפחה כעשר שנים; והכביסה בוצעה על ידי כובסת, שהייתה מגיעה פעם בשבוע. המגע השטחי של המחבר עם שתי הנשים האלה היווה את הקשר היחיד שלו עם היהודים העניים של בגדאד, אשר בקיומם הוא כמעט ולא התעניין בזמנו, ומעולם לא ביקר בשכונות העוני שלהם. ידוע היה לו כי רוב בנותיהם לא הלכו לבית ספר ובניהם הסתפקו ב-5-4 שנות לימוד. כיום מעריך המחבר, כי בסוף שנות ה-40 35%-30% מיהודי עיראק היו עניים, כ-50% השתייכו למעמד הבינוני וכ-10% היו עשירים.

משפחתו הייתה חילונית. האזור בו גרה המשפחה נקרא באב אל-שרק (שער המזרח), רובו היה מאוכלס על ידי יהודים, חילוניים ברובם. ב"ראש השנה וביום הכיפורים אפשר היה לחוש נהירה לעבר בתי הכנסת המעטים שהיו בפאתי השכונה" (עמ' 94). משפחתו הייתה "יהודית בכל רמ"ח אבריה", גאה במוצאה מהרב עבדאללה סומך – אך בבית לא היו ספרי תנ"ך ותפילה ואף אחד מבני המשפחה לא שלט בעברית. בסדר פסח היו מסבים אצל קרובים לסעודה, אבל הטקסט המוזר,  בעיני הצעירים,  של ההגדה שקראו בה בערבית-יהודית, עורר צחוק. להערכתו של המחבר – המסתמכת בחלקה  על מחקרים וסופרים יוצאי עיראק (סמי מיכאל, שמעון בלס) – יהדות בגדאד באמצע המאה ה-20 לא הייתה אפופה דתיות. חלקה הגדול היה חילוני או מסורתי – לא דתי אדוק.

חייו
הוריו, שכאמור למדו ב"אליאנס", ידעו היטב צרפתית ואנגלית – אך לא ערבית. אימו לא למדה ערבית כלל, ולכן לא ידעה ערבית כתובה. הידע של אבא בערבית כתובה נשא אופי "תיאורטי", כיוון שעבודתו בבנק הבריטי נעשתה באנגלית. מעולם לא ראה המחבר בביתו ספר או עיתון ערבי, עד שהתחיל בעצמו להביאם. בניגוד להוריו, ששון הילד, למד לקרוא תחילה ערבית ואחר כך אנגלית. מיום שלמד לקרוא התמסר לקריאת ספרים. בעוד לשונות הקריאה של הוריו היו צרפתית ואנגלית – בבית דיברו ערבית-בגדאדית-יהודית. שלא כמו בביתו – ברחוב דיבר אביו ערבית מוסלמית, ובעבודה – אנגלית עם המנהלים הבריטים, וערבית מכל הסוגים עם הלקוחות.

המחבר– בניגוד להוריו, אחותו ואחיו – לא נשלח לבית הספר של "אליאנס", כיוון שהאזור בו שכן בית הספר הזה הפך לבעייתי, בעקבות פרעות ביהודי בגדאד ב-1941 (שכונו "פרהוד"). במקום זה נשלח לבית ספר קרוב לאזור מגוריו – אזור שלא נפגע בפרעות. היה זה בית ספר פרטי מודרני בו למדו בני כל הדתות, ובמהלך לימודיו היה לו חבר מוסלמי.

החל מ-1946 למד המחבר בבית הספר התיכון היהודי "שַמָּש" שהיה שייך לקהילה היהודית,  בו כמעט כל התלמידים היו יהודים (לאור רמתו הגבוהה של בית הספר למדו בו גם מוסלמים בודדים, בהם בני שרים)  ורוב מוריו יהודים. חלק ניכר מן התלמידים היו דתיים או מסורתיים, ואולם היו גם תלמידים חילוניים, כמו המחבר. בבית הספר למדו שעה אחת בשבוע תנ"ך ולימודי יהדות. המורה היה רב מודרני. כיוון שהתלמידים לא ידעו עברית, הוא היה משחרר אותם מן הקריאה בתנ"ך והיה מרבה לספר סיפורים מן המקרא. המחבר, כמובן, לא האמין בסיפורי "המדע הדמיוני", כדבריו, על בריאת העולם בשישה ימים (עמ' 95), קריעת ים סוף וכיוצא באלה. עם זאת בהמשך, עוד בהיותו בעיראק, הוא קרא את התנ"ך בתרגום ערבי (שנעשה על ידי מיסיונרים)  וגם אנגלי.

מגמת בית הספר "שמש" הייתה ריאלית ובעלת אוריינטציה אנגלית. צרפתית לא למדו בו. ערבית הפכה בו  לשפת חובה לאחר כינונה של ממשלה לאומית בעיראק בסביבות 1930, ולימודה נעשה על ידי מורים ערבים. מנהלי בית הספר,  תלמידים והוריהם, לא היו מעוניינים כל כך בלימוד ערבית. ואולם המחבר,    בהגיעו לגיל 14-13, סבר כי לא האנגלית אלא הערבית צריכה להיות שפתו הראשונה. בכך כבר בהיותו נער, הוא הזדהה עם  המגמה שניכרה בעיקר בקרב צעירים יהודים, להשתלב בחיי היצירה הספרותיים של בגדאד. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יהודים כתבו שירים, סיפורים ומחזות בערבית, והמחבר כבר מגיל 15 חיבר שירים בערבית ותרגם שירים מאנגלית לערבית. במקביל הִרבה לקרוא ספרים בספרייה הציבורית של בגדאד וכמו כן קנה ספרים משומשים, רובם בערבית ומיעוטם באנגלית.

האיש שהשפיע רבות על עיצוב דרכו הספרותית של ששון סומך כחוקר ספרות, היה מורו לשפה ולספרות ערבית בבית הספר "שמש", מוחמד שרארה. הוא היה שיעי לבנוני במוצאו, מרקסיסט שהיה מקורב לקומוניסטים, אך לא חבר מפלגה. שרארה התייחס בסימפטיה ליהודים ובאהדה לשיריו של ששון סומך הנער. הוא היה לוקח את הנער למפגשים עם משוררים צעירים, ופעם [בסוף 1949?] אף   לקחו   למפגש  עם  המשורר    מוחמד מַהְדי אל-ג'וואהירי al-Jawahiri)) (1997-1899), אחד המשוררים הגדולים בעולם הערבי. הפגישה הזו ויחסו החם של המשורר כלפי  המחבר עוררו בו תיאבון ספרותי. בעקבות הפגישה, כדבריו, "שקעתי בקריאת ספרות ערבית, ובעיקר שירה, והתחלתי לדמיין את עצמי כמשורר" (עמ' 134) – ומרוב עיסוק בספרות הזניח את לימודיו בבית הספר. ששון סומך החל לפרסם בקביעות בעיתונים "אל-נדים" ("חבר לשיחה ולמשתה") וב"אל-נבא" ("הידיעה"). כיוון ששמו היה יהודי מובהק, בעצת עורכי העיתונים השתמש בשמות עט, אולם "מדי פעם" פרסם משהו בשמו.

מסוף שנת 1949  התחבר ששון סומך לסופרים בגדאדים צעירים, שהיו מבוגרים ממנו, רובם מוסלמים ושמאלנים מרקסיסטים, וישב איתם בבתי קפה. כבר לפי שמו, ששון, הם היו מודעים להיותו יהודי. אף על פי כן, לא נרתעו הסופרים הערבים, ככלל, להיפגש איתו, הקשיבו בעניין לשיריו ותרגומיו, ועודדו אותו להמשיך בדרכו הספרותיות. יתרה מזו. דווקא בגלל היותו יהודי הם התייחסו בסלחנות לחולשות כתיבתו – כי מעטים היו היהודים שניסו את כוחם בספרות ערבית.

בעת לימודיו בבית הספר "שמש" – בניגוד לנערים רבים בני גילו שהתעניינו בפוליטיקה וחלקם היו קשורים לתנועה הציונית המתרחבת וחלקם למפלגה הקומוניסטית – ששון סומך החליט להתרחק מכל פעילות פוליטית, על אף שחש סימפטיה לשמאל המרקסיסטי. זאת כיוון שבסוף שנות ה-40, קומוניסטים ואוהדיהם,  כולל תלמידי תיכון, היו נתונים לרדיפות קשות. למחבר הייתה הכרוּת  עקיפה עם קומוניסטים  יהודים אחדים שהוצאו להורג או נאסרו. הבולט בהם היה ששון דלאל, שהפך למנהיג המפלגה הקומוניסטית העיראקית בפועל (לאחר שההנהגה ההיסטורית של המפלגה הוצאה להורג)  למשך תקופה קצרה (חודשיים או שלושה) , והוצא להורג בתלייה ב-1949.  אחד מאחיו של ששון דלאל שימש מורה לאנגלית בבית הספר "שמש", והאח הצעיר, פתחי, למד יחד עם המחבר והיה חברו. בניגוד לאהדתו לרעיונות שמאלנים, המחבר היה "אדיש לרעיון הציוני". בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50, כאשר נושא ההגירה מעיראק הלך ותפס  בהדרגה תאוצה בקרב היהודים – המחבר, לדבריו,  היה "שקוע ראשי ורובי בפעילות ספרותית" ובלימודים (עמ' 123).

החמרה במצבם של היהודים ועלייה המונית
בתחילת יוני 1941 בוצעו פרעות ("פרהוד") ביהודי בגדאד, שהתבטאו במעשי רצח, אונס וביזה. קרוב למאתיים יהודים נרצחו. הקורבנות  התגוררו בשכונות הישנות והעניות של העיר. ביתו של המחבר שהיה ממוקם בשכונה חדשה לא נפגע, אך הוא ראה בדואים הנושאים רכוש שנבזז מיהודים ושמע על מעשי הזוועה מן הפוגרום. בעקבות הפרעות, תחושת הביטחון האישי של היהודים "הצטמקה עד מאוד" (עמ' 106), העשירים החלו להגר לארצות המערב, והעניים – לארץ. אף על פי כן, המחבר אינו מקבל את התזה כי ה"פרהוד" סימל את תחילת הסוף של יהדות עיראק. לדעתו, בהמשך במשך כ-7-6 שנים, זכו היהודים לשגשוג כלכלי ותרבותי, ותחושת הטראומה חלפה בהדרגה.  ההוכחה לכך כי הפרעות  לא הביאו להגירה יהודית המונית.

בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947),  כינונה של מדינת ישראל (מאי 1948), והצטרפותו של הצבא העיראקי למלחמה נגדה – שוב חזרו הפחד ואימת ה"פרהוד" בקרב היהודים, ו"החלה מקננת בלבם...[תחושה] שימיהם בארץ הנהריים קצרים". נערים מוסלמים זרקו אבנים על מכוניות ועסקים יהודיים, ועיתונים לאומניים קראו לפגוע ביהודים.  יהודים "רבים" פוטרו מעבודתם במשרדים ממשלתיים וממשלתיים למחצה (עמ' 122-121). "מאות יהודים" נידונו בבתי דין צבאיים לשנות מאסר ארוכות בעוון פעילות קומוניסטית או ציונית, אמיתית או מדומה. ידידיו המוסלמים של המחבר לא ראו בחיוב את הקמתה של מדינת ישראל, אך בתור אנשי שמאל ליברלים נמנעו מלצרף את קולם לימין הלאומני והאנטישמי (עמ' 145).

בשנים 1950-1947 ניכרה הגירה, אך עדיין דלילה של יהודים. יהודים היו גונבים את הגבול לאיראן ומשם מוטסים לארץ.  שני אחיו של אביו היגרו  לארצות הברית, ואחות אימו – לארץ. אחיה של אימו התגורר בתל אביב כבר מאז 1933. המחבר ומשפחתו לא היו ציונים, ואביו ב-1948-1947 עדיין לא חשב להגר. ב-1947 האב אף קנה מניות בסכום נכבד בפרויקט "בגדאד החדשה"- מיזם  להקמת שכונת פאר מודרנית; וב-1948 הוא הועלה בדרגה בבנק הבריטי בו עבד, משכורתו גדלה מאוד ולא נשקפה לו סכנת פיטורים.

העלייה ההמונית ב-1951-1950 "באה במפתיע" כאשר הפרלמנט העיראקי אישר חוק שאִפשר לכל יהודי הרוצה בכך לוותר על אזרחותו העיראקית ולעלות לישראל באופן חוקי (עמ' 150). [בתחילה בוצעה העלייה בטיסה מבגדאד דרך קפריסין לארץ, ובהמשך בטיסה ישירה בגדאד-לוד.] תוקף ההסדר הזה היה שנה מפרסום החוק במארס  1950, כלומר עד מארס 1951. [יהודים שוויתרו על האזרחות בפרק הזמן הקצוב, אך טרם עזבו, כמו מפאת מחסור בטיסות,  יכלו עדיין באופן חוקי לממש את זכותם לעלייה אחרי מארס 1951. העלייה  המסיווית מעיראק ("מבצע עזרא ונחמיה") נמשכה עד ינואר 1952]. ההסתה נגד היהודים ומעשי טרור נגד מוסדות יהודיים זירזו את קצב יציאתם של היהודים מעיראק, במסגרת החוק החדש. אין ביכולתו של המחבר להביע דעה, האם גם לשליחים הציונים הייתה יד במעשי הטרור האלה, כדי לזרז את העלייה (עמ' 124). [נדמה לי כי לא נעשה מחקר רציני ואובייקטיבי בדבר מעורבות ציונית בטרור לזירוז המתמהמהים לעלות. כמובן, גורמים רשמיים ישראליים מכחישים מעורבות כזו – בעוד גורמים אנטי ציוניים טוענים ההפך.] מכל מקום, בעקבות חוק הוויתור על האזרחות, ההסתה והטרור כ-90% מיהודי עיראק, כ-120,000, עלו לארץ בתחילת שנות ה-50. כך בא הקץ על הפזורה היהודית בבבל בת למעלה מ-2500 שנה. 

המחבר – על אף שלא היה ציוני – החליט לעלות לארץ ב-1950, עוד לפני מעשי הטרור. הוא ראה בהגירה לארץ הזדמנות ללמוד באוניברסיטה, בעוד סיכויו בתור יהודי להתקבל  ב-1950 למוסד להשכלה גבוהה בעיראק היו קלושים. כמו כן רצה לחיות במדינה בה יש "משטר פרלמנטארי אמיתי" (עמ' 124). הוריו לא התנגדו לעלייתו לארץ לבדו, אך בעצמם העדיפו להמתין ונרשמו לעלייה ברגע האחרון, כשחוק ויתור על האזרחות עדיין  אִפשר זאת. במארס 1951 חוקק הפרלמנט העיראקי חוק שהפקיע למעשה לטובת האוצר הממשלתי את נכסי המוותרים על האזרחות. כתוצאה מכך אביו הפסיד לא רק את הכסף שהשקיע ב"בגדאד החדשה", אלא גם את כספי קרן הגמלאות מהבנק. בסמוך ליציאתו מעיראק, גילה המחבר לידידיו הסופרים את החלטתו. "הם הביעו צער על כך, אך בסך הכול כיבדו את החלטָתי" (עמ' 141). ששון סומך הגיע לארץ בטיסה ישירה מבגדאד ללוד ב-21 במארס 1951. הוריו הגיעו לישראל במועד מאוחר יותר באותה שנה.

מבחינתם של יהודי עיראק, שרובם לא היו ציונים, היווה מעברם לישראל טלטלה לשונית-תרבותית ובאורח החיים כאחת. הם עזבו בתי מגורים, עסקים ועיסוקים מקצועיים ומצאו את עצמם במעבּרות. דווקא למחבר שלא ידע עברית, קל היה לו יותר ללמוד שפה זו בהשוואה לעולים שידעו אותה בנוסח העיראקי. בעברית שבפי יוצאי בבל, בדומה לערבית, הבדילו בין ת' ל-ט', ק-כּ, בין  כ' רפה לבין ח', והתקיימו הבדלים נוספים, מסובכים יותר ומשמעותיים יותר. המחבר מתאר בצורה מאופקת את המתח שנוצר בין העולים מעיראק לבין פקידי הקליטה דוברי היידיש. משתמע, כי היידיש נתפסה בעיני העולים כשפת המעמד השליט, ועל כן, טענו יוצאי עיראק (בבדיחות הדעת) כי  ידיעתה אף חשובה יותר מידיעת העברית, כתנאי להתקדמות בחברה הישראלית. אשר למחבר, לימים הוא הכיר בכך כי מצבם של הפקידים דוברי היידיש לא היה קל; וגם לימים הוא למד יידיש במסגרת לימודי בלשנות, ואף התחיל לחבב שפה זו ולאהוב את ספרותה.

הערות ביקורתיות
פרקים נבחרים מהספר התפרסמו בשנים 2003-2000 במוסף הספרותי של "הארץ", ועל כן נכתבו בצורה שבה ניתן יהיה לקרוא כל פרק בנפרד, כעומד בפני עצמו. לדעתי, אפשר היה לעבד את הפרקים האלה לספר בצורה טובה יותר, באמצעות איחוד בין פרקים העוסקים בנושאים קרובים, ובכך גם למנוע חזרות מיותרות. מלבד הסתייגות קטנה זו –  ספרו הקצר של ששון סומך הוא מוּעט המחזיק את המרוּבֶּה: הוא שופך אור על תולדות יהודי עיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20 במישורים הפוליטי והחברתי, ובתחומי החינוך וההשכלה, וכל זאת בשילוב עם אוטוביוגרפיה. החומר מובא בצורה מעניינת וקריאה, בסגנון שאפשר לראות בו פנינה ספרותית. מעניין לדעת, האם מתן הכותרת "בגדאד, אתמול" נעשתה בהשפעת הכותרת "העולם של אתמול" – יצירתו של  הסופר האוסטרי היהודי סטפן צווייג (1942-1881). שתי היצירות משלבות בין אוטוביוגרפיה לבין תיאור, נוסטלגי בחלקו, של תקופה שחלפה.

עיקר ביקורתי כלפי הספר נוגעת בתחום ההיסטוריוגראפי  וביחסו של המחבר לציונות. המחבר, בהתאמה להשקפתו השמאלית-ליברלית, מבליט את השתתפותה של הקהילה היהודית – כולל חלקו האישי הצנוע – במחאות של כלל הציבור העיראקי נגד חידוש החוזה עם בריטניה ב-1948. כלומר, היהודים העיראקים היו שותפים פעילים במאבקו האנטי קולוניאליסטי, לשחרור לאומי מלא, של העם העיראקי (עמ' 109).  כנגד תזה זו של המחבר אפשר לטעון כי נושא חידוש החוזה עם בריטניה ספק אם עמד בראש מעייניה של הקהילה היהודית, והיא בחרה להצטרף לגל הלאומי הגועש בעיקר על מנת לשרוד. לפי המחבר עצמו, בתי הספר היהודיים של רשת "אליאנס" ובית הספר "שמש" היו בעלי אוריינטציה מערבית, וכך גם משפחתו המורחבת; ורוב תלמידי והורי בית ספרו "שמש" לא היו מעוניינים ללמוד ערבית.

נראה  שלמחבר לא נעים להודות כי דווקא  לאחר כיבושה של עיראק במלחמת העולם הראשונה על ידי ברטניה ובהמשך שנות ה-20 – כאשר עיראק הייתה נתונה תחת שלטון קולוניאלי  ואחר כך קולוניאלי למחצה – היהודים נהנו  ממיטב השגשוג הכלכלי ואף כיהנו במשרות פוליטיות חשובות. בתחילת שנות ה-20 היה לעיראק שר אוצר יהודי. (במאמר מוסגר אפשר לציין כי גם בארצות אחרות נהג שלטון קולוניאלי להעניק יחס מועדף למיעוטים אתניים ודתיים, תוך ניצול חששותיהם לגורלם במקרה של קבלת עצמאות ומעבר השלטון לרוב האתני העוין כלפיהם. לדוגמה, בקפריסין העדיפו הבריטים את המיעוט התורכי על פני הרוב היווני, ובסוריה העדיפו הצרפתים את העלאווים  על פני הרוב הסוני.) 

בניגוד לתקופה הקולוניאלית על צורותיה השונות –  מאז עצמאותה של עיראק בתחילת שנות ה-30 והתחזקותה ההולכת וגוברת של התנועה הלאומית בעיראק –  מצבם של היהודים, בתור מגמה כללית, הלך והידרדר. הגירת חלק מקרובי משפחתו של המחבר מעיראק בשנות ה-30, כחלק מהגירה דלילה של יהודים באותה תקופה, נבעה בין היתר מהתחזקות האנטישמיות שהשתלבה בלאומיות האנטי בריטית. כזכור, המחבר טוען כי לאחר הפרעות של 1941,  במשך כ-7-6 שנים זכו יהודי עיראק לשגשוג כלכלי ותרבותי. ואולם המחבר מתעלם מכך כי בתקופת השגשוג הזו, מיוני 1941  עד אוקטובר 1947 עיראק שוב הייתה נתונה תחת כיבוש בריטי. בסיום הכיבוש התחדש הפחד והתחדשו ההגירה והעלייה שהלכו וצברו תאוצה...ולבסוף, בשלטון מפלגת הבעת' בעיראק בשנים 2003-1968 ניתן לראות שיא בלאומנות הערבית בארץ זו, ועל כן אין זה מפתיע כי שרידי יהדות עיראק יצאו מארצם כבר בשנים הראשונות לשלטון הבעת', ועיראק כמעט התרוקנה לגמרי מיהודים.

פעמים רבות נמנע המחבר מלהשתמש במילה עלייה לתיאור בואם של יהודי עיראק לארץ בשנות ה-40 ובעלייה הגדולה ב-1951-1950. תופעה זו מתוארת כ"הגירה" (עמ' 41)  ולפעמים אף כ"העקירה לארץ ב-1951" (עמ' 53) - מונח בעל קונוטציה שלילית. ימים ספורים לפני עלייתו לארץ, נשבע המחבר, באוזני שני ידידיו הקרובים מבין המשוררים, "שבועת אמונים לספרות הערבית. נשבעתי וכמדומני גם קיימתי" (עמ' 141). בעקביות לתחושת הפטריוטיות כלפי התרבות הערבית, המחבר מביע צער על שרבים מבני דורו בישראל התרחקו משורשי תרבותם בתוך "כור ההיתוך" ובלחץ הסכסוך עם הערבים. הוא היה שותף לניסיונם של אחדים מבני דורו בשנות ה-90 להקים אגודה שנועדה "להזכיר ולתעד את השותפות והשכֵנות הטובה שהיו קיימות בין יהודי עיראק  ושאר תושביה...[וְ]את סיפור השותפות המופלאה שאפיינה את חיי היהודים בעולם הערבי במשך 1500 שנה" (עמ' 146). ואולם הוא מודה כי בתקופה הארוכה הזו היו גם "רגעים לא נעימים" ביחסי יהודים-ערבים (עמ' 147-146).

לדעתי, ששון סומך הביא איתו מעיראק נכס רוחני יקר ערך בדמותה של הספרות הערבית, ומטבע הדברים קשה לו  להיפרד מהנכס – ואכן, הוא לא צריך להיפרד ממנו!  ועם זאת, לא מוטלת עליו חובה קדושה לקיים שבועת נאמנות לספרות של עם אחר (שניתנה בהיותו נער ואפשר להתייחס בהבנה לכך שראה אז את המציאות בצורה שונה) – במיוחד בתקופה בה היא ספרותו של העם העוין ביותר כלפי עמו שלו. יש להבדיל בין חשיבות לימוד השפה והספרות הערבית לבין ראייה בהן חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית במעין פטריוטיות ערבית-עיראקית. כמו כן יש להבדיל בין השפה הערבית כשפה זרה לבין ערבית-יהודית, כמו שיש להבדיל בין יידיש לגרמנית ובין לדינו לספרדית.

התזה על "השותפות המופלאה" בין יהודים וערבים במשך 1500 שנה, נועדה לתת משנה תוקף לשייכות האורגנית שֶׁחש המחבר לתרבות הערבית – אך תזה זו היא מיתוס, לפחות בחלקה. עצם מעמדם של היהודים כ"בני חסות" בארצות ערב הנציח את מצבם הנחות – ולפעמים אף המשפיל והבזוי – ביחס למוסלמים, ואת תלותם בחסדי השליט. בהתאם לכך התמונה הכללית על מצב היהודים היא מורכבת: היו תקופות של שגשוג ושפל – כולל פוגרומים, מעשי רצח, אונס וביזה – בארצות ערב השונות. עצם הטענה הכוללנית בדבר חיים בהרמוניה במשך 1500 שנה (מלבד פרקי זמן קצרים)  של מיעוט נחות מעמדית  בקרב רוב מוסלמי בממלכות המשתרעות על שטחים נרחבים נראית בלתי סבירה. יש לזכור כי אף במדינות דמוקרטיות וליברליות – קל וחומר במשטרים עריצים ובמצב של אנרכיה שלטונית – סובלים מיעוטים אתניים מתחושות, ולא רק מתחושות של אפליה. האם שכח המחבר כי כבר בילדותו (בטרם הקמת מדינת ישראל)  נהג לחשוש כיצד יתייחס אליו אביו של ידידו המוסלמי, רק בגלל היותו יהודי (עמ' 52).  אולי הימצאותו בתקופת נעוריו בחוגים ערביים נאורים, מנעה ממנו לראות את עומק השנאה ליהודים בחברה העיראקית בכללותה – כפי שלא היה מודע דיו להיקף העוני בקרב הקהילה היהודית.

אפשר לנסות  להבין יהודים, אשר לנוכח התסכול מהקשיים הרבים בקליטתם בארץ,  ראו בעלייתם "הגירה" ואף "עקירה".  לעומת זאת, תיאור באותם המונחים, עם המשמעויות הנובעות מכך,  את עלייתם ההמונית של יהודי עיראק למולדתם ההיסטורית –  על ידי מלומד  יהודי דגול שהשתכן בארץ לפני למעלה מ-50 שנה,  ובפרספקטיבה היסטורית של למעלה מ-50 שנה – יותר מאשר צורם לאוזן. האם בחלוף הזמן מעולם לא התעוררה אצל המחבר המחשבה כי הטסתם של יהודי עיראק –  שנעשתה על ידי מדינת ישראל –  הצילה את חייהם של רבים מיהודי ארץ זו, ועל כן מוטב היה להוסיף כי כעת הוא רואה את האירוע הזה באור שונה, אם הוא אכן רואה זאת באופן שונה.  מצערים ומקוממים אִזכוריו הקצרים של המחבר  בספרו  להקמתה של מדינת ישראל  ב-1948 – האירוע המכונן, המרטיט לב יהודי, בתולדות עם ישראל בעת החדשה. את האירוע הזה – מלבד התייחסויות להשלכותיו השליליות, בזמנו, על מצבם של יהודי עיראק – מוצא המחבר לנכון להזכיר כמעט רק  בהקשר לסבל ואסון שהנחית על העם הערבי הפלסטיני (עמ' 116, 145), תוך התעלמות מניסיונם של הפלסטינים לגדוע באיבה את הקמתה של מדינה יהודית.

יום שלישי, 27 באוקטובר 2015

בֶּהַר, אלמוג. צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010) [סיכום וביקורת]

בֶּהַר, אלמוג. צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010). 261 עמ'. [סיכום וביקורת]
אלמוג בהר נולד ב-1978 בנתניה למשפחה ממוצא בגדאדי-עיראקי בחֶלקה, וכיום מתגורר בירושלים. הוא משורר וסופר, חתן פרס   ראש הממשלה   לסופרים עבריים לשנת      תש"ע, 2010-2009. "צ'חלה וחזקל" הוא הרומן הראשון של המחבר. צ'חלה הוא השם שמקביל לרחל בקרב יהודי עיראק, וחזקל (יחזקאל), הוא שם שכיח למדי בקרב עדה זו. הרומן מתרחש בתחילת המאה ה-21, תוך העלאת זיכרונות ואירועים מן המאות הקדמות.  רחל (בגוף היצירה המחבר מכנה לעתים קרובות את צ'חלה רחל)  וחזקל, גיבורי הספר, הם זוג צעיר (משתמע בשנות ה-20) מסורתי-חרדי החי בשכונה ענייה בירושלים. מקום מרכזי בעולמם תופס החכם (הרב) עובדיה ואשתו מזל המשמשים מוריהם הדתיים-רוחניים ומעין הוריהם המאמצים. הספר דן בקשיי התקשורת בין בני הזוג הצעיר ובבעיותיהם הכלכליות.  המחבר גם  מרבה לעסוק בנושא העדתי, בעולמם הרוחני היהודי-ערבי של יהודי עיראק, ובמאמציו הנואשים של החכם עובדיה  להחזיר את המסורת הדתית של יהודי בבל לקהילתם בישראל. אלמוג בהר מקדיש את ספרו "למרן חכם עובדיה יוסף" ול"אוּסתאז  [=أستاذ – כינוי כבוד, במיוחד לאדם משכיל, בחברה הערבית] פרופ' ששון סומך" – הקדשה שיש בה רמז על השקפת עולמו של המחבר ועל מקומה החשוב והמכובד של השפה והתרבות הערבית בה. הסיכום מְבטא את גרסת המחבר, מלבד תוספות קצרות בסוגריים מרובעים.
הדמויות הראשיות
החכם (הרב) עבדאללה מבגדאד
החכם (הרב) עבדאללה מבגדאד הוא  סבו של החכם עובדיה (החכם עובדיה לפעמים גם כן מכונה בספר עבדאללה) [משמעות שני השמות זהה: עובד יה=עבד (עֶבֶד) אללה]. עבדאללה הגיע לארץ ב-1939 (עמ' 23). לפי גרסת נכדו, הסב היה בקיא בתורה ובגמרא הן של הספרדים והן של האשכנזים – אך לא זכה  במִשרה ראויה בבגדאד וגם לא בארץ, ואף לא התאפשר לו לפרסם ספר. בעלותו לארץ הוא לקח איתו את בתו הקטנה גורג'יה, כדי שתסעד אותו בזקנתו.
גוּרְג'ִיָה (גרוזיה בערבית)
בת הרב עבדאללה ואימו של החכם עובדיה. גורג'יה מאמינה בקיומו של  השֵד טנטל, שרדף אחרי אביה בבבל. בארץ חדל  טנטל לרדוף אחריו במשך שנים רבות, אך כשהגיע החכם עבדאללה לגיל 95, שוב תקף אותו והביא לקיפוח חייו. לפי גרסת גורג'יה הדבר היה כך:  בנה עובדיה בצעירותו יצא לתרבות רעה, התרחק מן הדת ואף התארס לאישה מופקרת שלא מעדתו, שמקור יופייה היה בשֵד  שנכנס בה. הבן עובדיה שכנע את הסב עבדאללה לערוך לו טקס נישואים עם אותה אישה, ובעת הטקס השד שבאישה הזו נכנס בו וגרם למותו. מאז גורג'יה רוגזת על בנה ואינה מקיימת קשר עימו –  ובאשתו, מזל, רואה זונה.
החכם עובדיה
החכם עובדיה, בנה של גורג'יה ונכדו של החכם עבדאללה מבגדאד, נולד בירושלים. כיוון שהסב עבדאללה לא זכה בתלמידים רבים לא בבגדאד ולא בארץ,  דאג להעביר את ידיעותיו הרבות בהלכה לנכדו עובדיה, כדי שזה יחזיר את "ההלכה הבבלית עטרה ליושנה לכל שארית בית ישראל...שכולם היו גולים בבבל אף אם עזבוה לארצות הרחוקות" (עמ' 109). מרוב כובד המשימה שהטיל הסב על נכדו הצעיר, הנכד לא רק שלא הקפיד בעת קריאת התורה לבטא את האותיות במבטא הבבלי הנכון, לא הבדיל בין א' לע', בין ת' לט' וכדומה – כי אם גם חילל את השבת. הוא נמלט מצו גיוס לחוף הים באשדוד, שם התאהב בבחורה ממרוקו, מזל שמה. לאחר שמזל נכנסה להריון, ביקש הנכד מסבו לערוך לו ולמזל טקס נישואים. הסב  הסכים, אך מרוב צער וכאב על נישואי נכדו, לאישה שנחשבה למפוקפקת בעיניו, נפטר לאחר הטקס. מכל מקום, לפי גרסת הנכד עובדיה, לא טנטל, שד בגדאדי ואחר כך ירושלמי נכנס בסבו עבדאללה והרגו, אלא הסב בזקנתו השתגע. גורג'יה לא רצתה להודות בכך ועל כן ייחסה את התנהגותו לטנטל שנכנס בו. מזל במהלך השִבעה הפילה את עוברה ומאז נעשתה עקרה. עובדיה רואה עצמו אשם במות סבו, אך גם מאשים את סבו על "שניסה להכתירני במקום שהוא כשל והפיל עלי כל חורבנו" (עמ' 111). לאחר מות הסב חל מִפנה בחייו של עובדיה והוא בהדרגה חזר לדת והיה לחכם (רב). ואולם קהלו קטן, עד שלפעמים בשבתות בבית הכנסת שלו היה צורך לבקש מאנשים מבחוץ להיכנס על מנת להשלים מניין.
מזל
מזל היא אשתו של החכם עובדיה. לדבריה, היא גדלה "במרוקאית ובצרפתית", חלמה לגור בפריז – אך "קרבות" 1967 הביאו אותה לארץ בגיל 16. באשדוד, בה גרה, התרחקה מן המסורת, עישנה על חוף הים ושם פגשה את עובדיה והרתה לו. לגרסתה, עובדיה לקח אותה לסבו לערוך טקס נישואים, אך גורג'יה קראה לה זונה וניסתה למנוע את הטקס בצעקות ובקללות, וכתוצאה מכך, החכם עבדאללה, שכבר היה זקן וחלש, נפטר.  כשלושה שבועות לאחר טקס החתונה האומלל הזה, ואולי בהשפעתו – לדבריה –  היא הפילה את עוברה. רופא שבדק אותה קבע כי לא תוכל ללדת יותר. לזוג עובדיה ומזל אין ילדים. הם שידכו בין חזקל לרחל ונהגו בהם כאילו היו ילדיהם המאומצים.
חזקל (בן אליהו נַשַׁאוִוי)
חזקל בנעוריו התייתם מאביו ואימו, ומאז מות אביו נתמלא ספקות ביחס לדת. האיש מתנוסס לגובה 1.93 מטר. כשהיה חזקל בגיל 18 עזר לו החכם עובדיה לחזור לאמונה, וגם לבקשתו של חזקל, סידר לו לא ללכת לצבא ושידך לו את רחל (צ'חלה). לחזקל ישנן בעיות מסוימת בקשרי אישות, ורק אחרי שלושה שבועות וארבעה ימים מיום הנישואים הוא קיים את מצוות פרו ורבו.  נוסף לכך הוא כמעט ואינו מדבר עם אשתו. נראה כאילו הוא שבוי בתפישה לפיה "עם האישה מולידים ילדים ומגדלים אותם בטוב, ואילו השיחה והרֵעוּת  והאהבה עם הגברים בבתי הקפה" (עמ' 144).

בדומה ליהודי חרדי, חזקל מרבה ללכת לחכם עובדיה, להיוועץ עימו ולשוחח בענייני הלכה. ואולם אורח חייו מסורתי. חזקל הולך בכיפה רק בשבתות, ולא תמיד. הוא לפעמים לא רק מדבר עם אלוהים, אלא גם מתווכח עימו. בקיום מצוות ניכרת אצלו מוזרות מסוימת. את ביעור החמץ לקראת פסח עשה עם רחל בשבת – הקדימו בשלושה שבועות וחיללו את השבת. חזקל עובד בסבלוּת בבית דפוס לספרים. לאחר שבלשכת הגיוס גילו כי הוא עובד לפרנסתו ואין תורתו אמונתו, הוא זומן ללשכה – אך הצליח להשתחרר מחובת הגיוס בטענות כי ישנן טעויות בטפסים וכי הוא איש שלום.

חזקל חובב שירה. הוא נוהג להסתגר לבדו בחדר קטן בביתו  ולקרוא ספרים, בהם דברי שירה של פרופ' חביבה פּדִיָה ומתייחס לשירתה בהדרת קודש. פעם הגיע באקראי לערב משוררים בבית קפה ירושלמי. במהלך ישיבתו בו חיבר שיר על מפית, ובהסכמת המנחָה, בהיסוס הקריא אותו. חזקל לא סיפר על כך לאשתו, ובסתר, התחיל לכתוב דברי שירה במחברת. חלק משיריו כתב לאחר שהעלה אותם במחשבותיו בזמן עבודתו בסבלות.
רחל
רחל, בדומה לבעלה, גבוהת קומה, 1.80 מטר, וכמו חזקל, מוצאה מבגדאד. גם היא איבדה את הוריה בגיל צעיר ובתור ילדה יתומה התחנכה בבית חב"ד, שם למדה יידיש. בדומה לחזקל הקשור רוחנית בחכם עובדיה, היא מרבה לשוחח עם אשתו של החכם, מזל.  רחל התאכזבה כי בלילה הראשון לאחר הנישואים לא קיים איתה חזקל יחסי מין, וגם בהמשך, משתמע, אינה מרוצה מתפקודו המיני. רחל יודעת לשיר יפה, כולל משירי אום כולת'ום [זמרת מצרייה, אחת הזמרות הידועות והאהובות ביותר בעולם הערבי], ופעם שרה שיר של זמרת זו לפני בעלה, אך הוא נותר אדיש. היא מעוניינת  לקיים לכל הפחות קשר של דיבור עם בעלה, אבל דבריו קצרים והוא מסוגר בשתיקתו. בתחילת העלילה, על אף היותה בהריון, היא אף שוקלת לעזוב את בעלה.  
התפתחות העלילה
רחל עבדה בעבר כלבורנטית במעבדה לחומרים כימיים, אך בזמן התרחשות העלילה היא כבר אינה עובדת. חזקל מפוטר מעבודתו בבית הדפוס – על אף שהיה עובד מסור מאוד– בטענה כי המפעל  נתון בקשיים. משכורתו האחרונה לא שולמה לו, ובעל בית הדפוס לא היה מוכן להתחשב בכך שאשתו בהריון.   

חזקל אינו נוהג כלפי אשתו במנהגי אדנוּת, כי אם בכבוד ובשוויון. גישה זו תואמת את תפישתו של אלמוג בהר ביחס לנשים – אותה מביע המחבר  בספר בשמו, בלי להסתתר מאחורי דמות ספרותית. הזוג מבשל, שוטף כלים ומנקה את הבית ביחד. לאחר שפוטר מעבודתו, עוסק חזקל אף יותר מאשתו בקניית מצרכים ובבישול. הוא מלווה את אשתו לבדיקת הריון באולטרה-סאונד, בה מתברר, לשמחתו של חזקל, כי העובר ממין נקבה.  

חזקל מתחיל לדבר יותר עם אשתו, אך דבריו עדיין נושאים אופי כללי. בהשפעת החכם עובדיה, חזקל בהדרגה מתקרב לאשתו. כעת ישנם מצבים בהם הם מתנשקים ארוכות ובוכים ביחד. חזקל גם מתוודה לפני רחל כי כבר הלך פעם שנייה לבית הקפה בו קוראים שירים, ופעם הקריא בו אחד משיריו – שירים שאת תוכנם הוא עדיין אינו מוכן לגלות לרחל.

חזקל הולך לחפש עבודה בבתי דפוס בירושלים, כולל במזרח העיר. הוא לא מוצא עבודה – אך למרות מצבו הכלכלי הקשה, לא מתאפק וקונה בבתי הדפוס האלה ספרים: שני ספרים של חכם בגדאדי, יוסף חיים (המכונה גם הבן איש חי) (1909-1832) ושירה מתור הזהב בספרד. עורך של כתב עת ל"שירה רדיקלית", אליו פנה חזקל בחיפוש אחר עבודה, ניחש כי הוא כותב שירה ומצא לנכון לפרסם, בהסכמתו של חזקל, את אחד משיריו בכתב העת הזה. בהמשך הלך חזקל לחנות של דיסקים ערביים, ושוב על אף היותו מובטל, קנה שפע של דיסקים, בהם נוסף לאום כולת'ום, מוזיקה עיראקית של יהודים ולא יהודים. רחל שמחה על הדיסק של אום כולת'ום, קיבלה בהבנה את הוצאותיו, ועם זאת הזכירה כי עליו להימנע מהוצאות כאלה ולמצוא עבודה, במיוחד לאור לידתה הצפויה.

בשובו לביתו קורא  חזקל מספרו של החכם הבגדאדי בנושא "ערוות" ומוצא את האיסור לקרוא ספרי קודש ולברך בזמן שרואים ערוותו של גבר או ערוות אישה – איסור שאינו נראה לחזקל. לקריאתו של חזקל על ערוות מקדיש המחבר פרק שלם. בשלב מוקדם יותר של העלילה  תיאר המחבר את התעניינותו של חזקל בפסיקות דתיות מפורטות בנושא נפיחות (פליטת גזים) בזמן תפילה.  

עורך כתב העת של השירה הרדיקלית עמד בדיבורו, וחזקל קיבל בדואר את גיליון כתב העת הזה בו מודפס שירו. בתשובה לשאלותיה של רחל, הסכים "לקרוא לפניה השיר, וראה כי שמֵחה היא בקריאתו ומעט מגאוותו מצטרפת אל גאוותה" (עמ' 219). כשהלך חזקל שוב לערב משוררים, הפעם הציגה אותו המנחָה בגאווה כמי שכבר פרסם שיר, וחזקל לבקשתה קרא שיר נוסף וזכה למחיאות כפיים. אך הפעם השיחה עם אחד המשוררים בבית הקפה לא קלחה, וכעת היה משוחח יותר עם אשתו. בעקבות קניית הדיסקים הערביים, לוקח חזקל את אשתו לחפלה של מוזיקה עיראקית בכיכובו של הזמר יעקב נשאווי (שם משפחתו זהה  לזה של חזקל, אך לחזקל אינו מזדמן לשאול אותו האם יש קִרבה משפחתית ביניהם.) [יעקב נשאווי  היא דמות ממשית, ולא ספרותית. ביוּטיוּב  ישנן תגובות מעיראק על הופעותיו, המשבחות הן את איכות ביצועיו והן את שימורה של שירה זו בידי יהודי עיראק בישראל.]  צ'חלה, בניגוד לבעלה, הכירה את רוב השירים, והיא הסבירה לו את פירושם של המילים הערביות.

החכם עובדיה, במסגרת מאמציו למלא את צו סבו עבדאללה, להחזיר עטרה ליושנה, מקפיד להגות נכון את האותיות, כמנהג בבל. הוא מדקדק לא רק בהגהה נכונה של האותיות הגרוניות (כמו ח' ו-ע') ואותיות אחרות שמקובל בארץ להגותן בצורה לא נכונה (כמו ק'), כי אם גם מבדיל בין שווא נח לנע, בין אותיות עם דגש קל בתחילת המילה ובלעדיו. עם זאת, עובדיה מודה באוזני חזקל כי הוא לא הצליח לשכנע איש מן החכמים הבבלים "לפסוק שעלינו לשוב בתפילה ובדיבור למבטא אבותינו מקדם", ועל כן החליט "בינתיים" לא לפסוק בנושא (עמ' 167). החכם מנסה להנחיל את הביטוי הנכון של האותיות לחזקל. חזקל מתקשה בכך, אך בקריאה בתורה ב"שבת הגדול" בבית הכנסת של החכם –  מצליח. 

החכם עובדיה ניסה לשכנע את רבני בתי הכנסת הבבליים לחדש את המנהג מתקופת הבן איש חי (החכם יוסף חיים) בבגדאד לפיו  ב"שבת הגדול" שלפני פסח היו נסגרים בתי הכנסת, וכולם היו באים לבית הכנסת הגדול לשמוע דרשה אחת. למעשה עובדיה רצה שכל הקהל של יוצאי בבל יקשיב לדרשה שהוא יישא ב"שבת הגדול" – אך אף רב לא נענה לו, והקהל שהגיע לבית הכנסת שלו בשבת הזו היה די קטן. אף על פי כן, נשא את הדרשה "בקול גדול כנואם לפני קהל אדיר" והביע אמונתו כי המנהג של התכנסות בבית כנסת אחד יחודש  (עמ' 202). בדרשה טען כי כיוון ש"בני בבל בישראל" שינו את שמותיהם, לשונם ולבושם – הם לא יהיו מוכנים לאותם הפלאות שעשה אלוקים לאבותינו במצרים, ושהקדוש ברוך עשוי לחולל בכל רגע (עמ' 203). בהמשך האריך מאוד בדבריו, חלקם לא לעניין, עד שרבים בקהל חדלו מלהקשיב ואחרים ברחו. מזל ורחל, שראו את המחזה מעזרת הנשים, בכו. גם חזקל בכה, ולבסוף –  גם החכם עובדיה, שנפגע מאוד.

בליל הסדר של פסח רואה חזקל הזדמנות להשלים בין כולם, וגם לשתף אנשים בודדים בו. בהסכמתה של צ'חלה,  ועל אף שבני הזוג מובטלים ומצפים לתינוקת, מארח חזקל לארוחת הסדר שבעה אנשים. את החכם עובדיה ואשתו מזל, ואת גורג'יה, בתקווה להשלים בין הבן לאימו ובין הכלה לחמותה – דבר שמצליח חלקית.  הוא מזמין חבר "מרוקאי" [קרי מיוצאי מרוקו, המחבר אינו נוקב בשמו], איתו עבד בבית הדפוס – על אף שחזקל אינו שותף לכל דעותיו הפוליטיות, ובמיוחד לאיבתו לאשכנזים. כמו כן, דאג חזקל לארח בסדר את "השכֵנה המולדבית"  [קרי, ממדינת מוֹלדֹובָה (ברוסית מולדביה) – בריה"מ לשעבר].  מדובר באישה זקנה ובודדה, שאינה יודעת עברית. חזקל, במעין שפת סימנים, מוליך אותה לדירתו. 

לחזקל שני אחים אותם גם כן ניסה להזמין. הראשון, גדול ממנו ואיתו היה מסוכסך. חזקל הלך אליו פעמיים לפני פסח, אבל לא פגשו בדירה, לא צלח בידו להשלים איתו והוא לא הגיע לסדר. השני, אח בכור חורג, אותו הוליד אביו לאישה מוסלמית. הוא מתגורר בבית צפאפא בירושלים, אינו יהודי על פי ההלכה, כי אם התחבר למוסלמים צוּפים, ושמו עבדאללה (הוא מכונה גם אסמאעיל והאיש אינו נשוי). האח החורג ואימו המוסלמית, אִנְעַאם, הגיעו לסדר, אחרי שהתרשמו כי הזמנתו של חזקל  כנה. האח עבדאללה גם נתן מראש לחזקל סכום כסף עבור השתתפותו בארוחת הפסח, ביודעו כי אחיו מובטל. (כך גם עשתה מזל.)  חזקל מרגיש קִרבה וסימפטיה לערבים, אך אינו קורא ערבית ורק יודע מעט לדבר בשפתם. לעומתו, גורג'יה שמחה לדבר עם אנעאם בערבית. החכם עובדיה קרא בהגדת פסח בעברית ובערבית במקביל.

במהלך הסעודה "יָצְתָה [=יצאה בלשון חז"ל]  בת הקול ואמרה, בסוף סעודת הסדר אתה עבדאללה [עובדיה] בן גורג'יה ניטל חי ונלקח לחיי עולם הבא" (עמ' 257). אותה בת קול אמרה כי מזל תצטרף לבעלה בעולם הבא בגמר הסעודה. עובדיה הוריש את מעמדו,  כרועי הקהילה, לחזקל וצ'חלה, בהוסיפו כי לא יוכלו להתפרנס מכך, אלא יצטרכו לעבוד. כבר במהלך הסעודה הודיע החכם כי הוא מוכן להפקיד את נשמתו בידי בוראו. משאלתו נתמלאה, והוא נעלם, ובסוף הסעודה גם מזל נעלמה.
הערות ביקורתיות ופירוש אפשרי ליצירה
המחבר מודה כי ישנם קווי דמיון מסוימים בין דמותו לזו של חזקל וכי הוא מזדהה רבות עם דמותו (עמ' 58).  מבקרים מציינים את הדמיון בין תחילת דרכם הספרותית של השניים, ומן הסתם דומים השקפותיהם גם ביחס לדת ולמסורת. ליל הסדר בסוף היצירה מסמל את כמיהתו של המחבר (באמצעות דמותו של חזקל) לשלום בין כולם: שלום בתוך המשפחה בין צעירים למבוגרים, שלום  בין מזרחים לאשכנזים, ושלום בין יהודים לערבים. גורלו של החכם עובדיה עצוב. בדומה לסבו עבדאללה, קהלו מועט ולא עולה בידו להעלות את תורתו על הכתב בצורת ספר. ייתכן כי במותו, במעין מיטת נשיקה, רצה המחבר לרמוז כי כוונות מפעלו של החכם היו ראויות וטובות – ועם זאת, אותו מפעל חייו לשמֵר את מסורתה הדתית של יהדות בבל בישראל  על כל תגיה ודקדוקיה בלתי אפשרי. (מזל נלקחת עימו לעולם הבא, אולי כדי שיתקיים הפסוק "בחייהם ובמותם לא נפרדו".)  יורשיו של עובדיה, חזקל ורחל, כמסורתיים, אמורים להמשיך בדרכו, אך בצורה מתונה יותר הן ביחס לשמירה על מצוות התורה והן ביחס לשימור המסורת הדתית של עדתם.

הספר רווי אירוניה והומור, במיוחד בפרק בנושא ה"ערוות". נדמה גם כאילו המחבר מהתל קצת בדת. היצירה נכתבה במשך למעלה מ-5 שנים, מיוני 2005 ועד ספטמבר 2010 (עמ' 260), ונראה כי הסופר השקיע מחשבה בכל מילה שכתב. זאת בניגוד גמור לסופרים מודרניים המרבים לפלוט מילים כלאחר יד – בדומה לציירים המתיזים צבע באקראי על בד –  וסבורים שיצרו יצירה גאונית. אלמוג בהר מקפיד לנקד מילים מסוימות בעברית, כדי למנוע טעות במשמעותן,  ולשם הדיוק מנקד מילים בערבית, יידיש ורוסית המובאות בכתב עברי. הפרוזה של המחבר היא בעלת איכויות ליריות. הספר כתוב בשפה מסורתית בה משתמש המחבר גם לתיאור המונחים הקשורים לסקס. בסגנונו המיוחד השאוב מן המקורות המסורתיים מצטייר אלמוג בהר כקלסיקון עברי.

הנושא העדתי ביצירה
להלן השקפת עולמו של חברו של חזקל ממוצא מרוקאי, שכאמור, השתתף בליל הסדר (המחבר אינו נוקב בשמו). "אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים, אנחנו הערבים-היהודים" (עמ' 100). לדבריו צריך להקים, בשטחה של ישראל והשטחים הפלסטיניים, שתי מדינות: אחת לאשכנזים –  ושנייה משותפת למזרחים ולפלסטינים שיחיו ביחד בשלום (עמ' 101). האשכנזים, ולא המזרחים, אשמים בעוולות שנעשו לערבים, כמו הגירוש ב-1948 והקמת ההתנחלויות  לאחר 1967. המזרחים אינם שונאי ערבים, על אף שרובם מצביעים לליכוד. במלחמה –   המתבטאת בפיגועים מצד אחד, ובהפצצות כבדות מן האוויר מצד שני – נפגעים עניים משני הצדדים, בעוד העשירים נהנים ומתעשרים יותר (עמ' 103).

החבר "המרוקאי" ממשיך: צריך לעשות אינתיפאדה נגד השלטון האשכנזי, כפי שעשו הפלסטינים (עמ' 102). עוד טוען "המרוקאי" כי המזרחים סובלים מבעיות כלכליות, והפלסטינים – מ"החיילים". לדבריו, על המזרחים להתחבר לפלסטינים, כדי להכריח את האשכנזים לחלק מחדש כסף ואדמה (עמ' 172). בהמשך החבר המרוקאי מספר לחזקל כי הוא מקים "מפלגת פנתרים שחורים חדשים". בכל הזדמנות החבר עוסק בתעמולה כדי לגייס אליה מזרחים, כולל יוצאי אתיופיה, ובארוחת ליל הסדר מנסה לצרף למפלגתו גם את חזקל ואחיו למחצה, המוסלמי עבדאללה. 

יוצאי אתיופיה והאח עבדאללה נוקטים עמדה מתחמקת ביחס להצטרפות לפנתרים, וגם חזקל נמנע מלהצטרף למפלגה הזו. הוא אינו מסכים לחלק מדבריו של החבר, אך אינו מוצא לנכון להתווכח איתו. הנושא היחיד מתוך השקפת עולמו של "המרוקאי", אשר לגביו מפרט חזקל  את התנגדותו הפנימית (כאמור, חזקל אינו מתווכח איתו) הוא תביעתו של החבר "להפוך את האשכנזים לאויביו" (עמ' 104). חזקל נשאר נאמן להטפתו של החכם עובדיה, לפיה על אף "התלאות שהעמידו אותנו בהן...בסופו של דבר צריכים אנחנו לאהוב את האשכנזים" כי הם חלק מישראל (עמ' 173).

עם זאת, לפי המסופר ביצירה, חזקל בעצמו סבל מאפליה כלכלית על בסיס עדתי. חזקל ואחיו היהודי (שלא נוכח בליל הסדר) גורשו לאחר מות הוריהם מדירת ההורים, בטענה כי אין להם זכות ירושה לדירה השייכת לחברה ממשלתית. חזקל הסתייע ברב עובדיה, כדי לעבור לדירה אחרת. אחיו, לעומתו, נאבק באלימות, הושם במעצר, ובהמשך הקים את תנועת הפנתרים החדשים. התנועה הובילה מחאה על האפליה המשוועת בין אשכנזים למזרחים ("עיראקים וכורדים") – בניהם של הראשונים זוכים בקיבוצים לקבל קרקע, בעוד המזרחים מנושלים מדירת הוריהם ומושלכים לכלא. בעקבות המחאה הזו התקבל חוק בכנסת לפיו יוכלו הילדים שגרים "בשיכוני הרכבות הגדולים" לרכוש את דירת מגוריהם ב"כמה עשרות אלפי שקלים" (עמ' 70). [כלומר במחיר מוזל באופן משמעותי. הכוונה לחוק הדיור הציבורי שיזם חבר הכנסת רן כהן ממרצ ואושר ב-1998.]

מירב הטענות והאשמות נגד אשכנזים בספר עוסקות בתחום התרבותי-לשוני. אביה של רחל, לאחר עלייתו ארצה, כעס מאוד על האשכנזים. הוא העריץ את השפה והזמרה הערבית: בעיניו מי שאינו יודע ערבית נחשב היה ל"מין בהמה" – בעוד בבואו לישראל ראה שמתייחסים בה בזלזול ליהודים דוברי הערבית, כשהמזלזלים אינם מודעים לנחיתותם (עמ' 87). רק לפני מותו התרכך על האשכנזים, לפעמים היה אף יושב עימם והיו נעצבים יחדיו על מות שפות ילדותם – יידיש וערבית.

החבר ממרוקו מאשים את האשכנזים בנוסח הבא: אתם "לקחתם לנו את הערבית, וגם אתם לועגים שלא נוכל לדבר עם אחינו בערבית. גם החרבתם את ההיסטוריה שלנו" (עמ' 225). האיש [שכנראה יליד הארץ] מחליט ללמוד מחדש ערבית (עמ' 103).

ידיעותיו של חזקל בערבית, כאמור, דלות. הוא אינו יודע ערבית כתובה וגם לא ערבית-יהודית-בגדאדית (עמ' 132). באחד מחלומותיו הוא רואה את אביו ואת אימו, אך אינו יכול לתקשר עימם כי הם מדברים בערבית, והם מוכיחים אותו בערבית כך: "נִסִיתַ לִסַנַכְּ, שכחת לשונך" (עמ' 212). חזקל חושב לחזור לעברית המקראית הרבנית, אל הערבית היהודית ושאינה יהודית (עמ' 47). בעזרת אחיו החורג המוסלמי, עבדאללה, נכנס  חזקל למסגד – בהסכמת שיח' המסגד – ביום חול בשעת תפילה. הוא שמע מפי החכם עובדיה, כי לפי הרמב"ם מותר ליהודים לעמוד במסגדים ולהתפלל –תוך שמיעת תפילת המוסלמים – וזה מה שעשה. הוא גם הרגיש כמתחבר לתפילת המוסלמים, על אף שלא הבין את שפתם (עמ' 235).

החכם עובדיה טען באוזני חזקל כי העברית של הספרדים "קרובה אצל שפת אחינו בני ישמעאל, שהייתה גם שפתינו", ושונָה מן העברית "של אחינו האשכנזים, הקרובה אצל שפות פולניה וגרמניה" (עמ' 71). הוא ממשיך: העברית של המזרחים היא העברית האוטנטית, בעוד של האשכנזים זו "מין עברית של אירופאים" ודיבורם "אינו עברי ממש" (עמ' 71). החכם גם מסביר לחזקל את עליונותו של בית הכנסת הספרדי על פני האשכנזי [בנקודה זו בולט הדמיון בין החכם עובדיה לבין הרב עובדיה יוסף].

הערות ביקורתיות נוספות
לכאורה, השקפת עולמו של חברו "המרוקאי" של חזקל  מוצגת בצורה די מגוחכת ולא מציאותית, במיוחד הרעיון להקים שתי מדינות נפרדות, אחת לאשכנזים ושנייה למזרחים  ופלסטינים. ואולם סביר להניח כי חלק חשוב מהשקפת עולם זו מקובלת על המחבר וזאת מן הסיבות הבאות. (1) אין בספר כל ניסיון לערער השקפה זו, ואף משתמע כי קובלנותיהם של המזרחים כלפי האשכנזים מוצדקות. (2) המחבר היה בעצמו פעיל מרכזי בהתארגנות להקמתה של  מפלגת הפנתרים השחורים החדשים בירושלים ב-2008 ובחיבור מצע התנועה (לפי ערך אלמוג בהר ב"ויקיפדיה"). (3) רבות מן העמדות שמעלה האיש ממוצא מרוקאי חוזרות כמנטרה ביצירה שלפנינו וגם בסיפורו של המחבר "אנא מן אל יהוד", כמו הטלת האשמה על האשכנזים בקיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ובמיוחד בדיכוי התרבות של יוצאי עדות המזרח. נראה כי עצם הצגת גישה מתריסה מצד המחבר נועדה לקעקע את ההשקפה הציונית המקובלת בנושאי הלִבָּה, בהם הסכסוך הישראלי-ערבי ובמיוחד בנושא התרבותי-לשוני.

כאנטי תזה לציונות אשר מדגישה את אחדותו של העם היהודי ושואפת ליצור תרבות ישראלית בעברית המשותפת לכל העדות – המחבר ממש מקדש את השמירה על התרבות העדתית (דבר שנעשה גם במצע הפנתרים מיולי 2008). הספר יוצר את הרושם כי תרבות ישראלית ובמיוחד ספרות ישראלית אינן קיימות, כי אם ספרות עדתית וזמרה עדתית.  שתי הדמויות שתופסות את המקום המרכזי בספר מבחינת כמות העמודים הם חזקל והחכם עובדיה, ושני הגיבורים, אף יותר מדמויות אחרות, דבקים ומסוגרים בעדתיות שלהם. במקרה אחד, של החבר ממרוקו, הוא מוכן לצאת מן העדתיות שלו, אבל במטרה להקים  קואליציה של כל עדות המזרח נגד השלטון האשכנזי, כדבריו.  קשה למצוא בין גיבורי הסיפור דמות, אף שולית, שרואה את עצמה כיהודי ישראלי ואינה מייחסת חשיבות למוצאה העדתי, ואינה שקועה בפולקלור העדתי. דמות שאינה נגועה באגוצנטריות עדתית בוודאי לא תגלה השכם והערב את עליונות העדה שלה על פני עדה אחרת, בלי להעלות על הדעת שאִם בתחומים כה רבים עדתה מוצלחת מן האחרת, הרי ייתכן מצב בו העדה האחרת לפחות בחצי תחום מוצלחת ממנה.

המחבר אינו מסתפק במתחים,  ולמען האמת גם בשנאה, הקיימים בין העדות, אלא לפעמים מנסה לנפח אותם. הוא  מציג בצורה מעוותת, כאפליה שמקורה על בסיס עדתי בלבד, את האפליה בזכויות הירושה של בני  הקיבוצים בהשוואה לבנים של הורים המתגוררים בשיכון ממשלתי. זאת כאילו אין חברי קיבוץ מזרחים וחברים מנישואים מעורבים כלל, ומאידך גיסא אין אשכנזים הגרים בשיכון ממשלתי. (הגזמות  כאלה נמצאות גם במצע הפנתרים מ-2008 בו נאמר בין השאר כי שלטון מפא"י חשב "שהמזרחים אינם ראויים להשכלה...") בתיאור האפליה בזכויות הירושה רומז המחבר בצורך לעשות התקוממות מהפכנית ניאו מרקסיסטית בשלטון הפוליטי והכלכלי של האשכנזים, כפי שהטיף במפורש חבר הפנתרים ממוצא מרוקאי (ושוב כפי שמופיע  במצע הפנתרים החדשים.)

במקום לקרב את מורשתה התרבותית של יהדות בבל לכלל ישראל על ידי תרגומה לעברית וקידום לימודיה בבתי ספר,  דבר שיעורר את המעוניינים להתעמק בה ולהכירה במקור – לדידו, כל עדה ועֵדה תעסוק בתרבות שלה. במקום להתקרב לעדות ישראל, בהם האשכנזים בנוסח התפילה, כמו באימוץ נוסח התפילה האחיד הקיים  או לנסות לשפרו – מוצא חזקל לנכון להיכנס למסגד ולהתפלל בו, קרי להתקרב למוסלמים. התקרבות זו רומזת גם על העמדה המיוצגת בספר בתחום הלשוני-תרבותי.

כאמור, החכם עובדיה  טוען כי העברית הספרדית קרובה לערבית, בעוד העברית האשכנזית היא "מין עברית של אירופאים". המחבר חוזר שוב ושוב על כך שהאשכנזים אינם מבטאים נכון אותיות עבריות כמו ע', ק', ט' ועוד. עוד יש לזכור כי בדרשתו בשבת הגדול ראה החכם עובדיה בשלילה את שינוי שמותיהם של יוצאי בבל בארץ; ובסעודת הפסח, בת הקול מְכנה את החכם עובדיה בשמו הערבי המובהק, כפי שנקרא גם סבו – עבדאללה. (כמו כן, במצע הפנתרים מ-2008 ישנה קריאה למזרחים "לא לשנות שמות משפחותיהם".)  בכך משתמע כי מסיבות לשוניות יש להחליף את הזרם המרכזי בתרבות הישראלית – שלדידו אשכנזי ואירופאי וממנו נוטה המחבר להתעלם ברומן – בתרבות  עברית אותנטית הקרובה לערבית. בעיני המחבר, מן הסתם,  גם סופרים מזרחים שאינם שותפים לאידיאולוגיה שלו אינם נחשבים לאוטנטיים, ועל כן אינם מוזכרים ביצירתו.  בקיצור, נראה כי אין המחבר שואף להגביר את ייצוגם של יהודי ארצות ערב בעיצוב התרבות היהודית-ישראלית, אלא ליצור בארץ תרבות רב עדתית, אשר במרכזה זרם יהודי-ערבי, וזרם ערבי.    

אולי לא במקרה, הקשישה ממולדביה, הדמות האשכנזית היחידה בסיפור – היא דמות שולית, ומשתמע, היחידה שאינה יכולה לתקשר עם המשתתפים בסדר הפסח בו הכול מתנהל בשפות עברית וערבית. כמו כן, ייתכן ולא במקרה,  בן התערובת היחיד ברומן הוא אחיו המוסלמי של חזקל, עבדאללה ("אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים"), וכמו כן ישנו בספר קשר נישואים לא מאותה עדה בקרב עדות המזרח (עובדיה ומזל), שהוא קשר חשוּך ילדים הרומז על בעיתיות מסוימת שבו– אך אין ביצירה נישואים בין אשכנזים למזרחים. האם זה לא מחשש כי נישואים כאלה יפגעו בהיבדלות עדתית? בסעודת הפסח מתגשמת אותה התחברות והשתלבות בין מזרחים לערבים לה הטיף חברו "המרוקאי" של חזקל – אך במעמד הזה בעיקר במישור הלשוני-תרבותי. השכנה ממולדביה נוכחת בסדר פסח ותו לא – אין לנו שום פרטים נוספים עליה בהקשר הזה. (האם ישבה כמו גולם? האם השתדלה לחייך?)

יהודים מארצות שונות מכוּנים ברומן לפי ארץ מוצאם. כך ישנם ביצירה מרוקאי, קשישה מולדבית, עיראקים, כורדים ועוד, בלי מירכאות במקור. (מצע הפנתרים מ-2008, בדומה, מונה עשרות   לאומים לכאורה ["עיראקים", "רוסים" וכולי], כשהכוונה ליהודים יוצאי מדינות העמים האלה.) תיאור כזה מערער את קיומו של העם היהודי כעם אחד, ודומה לתיאור הזרם הפובליציסטי הדומיננטי בעולם הערבי השולל את קיומו של העם היהודי וזכותו להקים מדינה, והמציג את מדינת ישראל כמפעל  קלאסי של עידן הקולוניאליזם, שהוקם על ידי עמים אירופיים.  בכך שוב, ולוּ בעקיפין, מתחבר הסופר לעמדתו של "המרוקאי" המאשים את האשכנזים בסכסוך עם הערבים. 

השירות הצבאי מוצג ברומן כמִטרד בחיים, שמותר לעקפו. הצבא הישראלי מוזכר בהקשרים שליליים בלבד כמו, כאמור, בהפצצות כבדות נגד פלסטינים, וגם בהגבלות שמטילה ישראל על העיתונים וכתבי העת היוצאים במזרח ירושלים "בצו של המושל הצבאי והשופט הצבאי ושר הצבא"  (עמ' 156). בדומה לכלי התקשורת הערביים, שמו המלא של הצבא, "צבא הגנה לישראל" או צה"ל , אינו מופיע בספר –  ולא כיוון  שהשם הזה אינו מדאורייתא ודרבנן, כי הרי גם  שמם של "הפנתרים השחורים" אינו מוזכר במקורות יהודיים מסורתיים. קל לדמיין מה חושב המחבר על ההמנון הלאומי "התקווה",  שלא רק שאינו מבטא את המאווים הלאומיים של הערבים, אלא התחבר על ידי משורר ומלחין אשכנזים ומושר במלעיל.

בסיכומו של דבר נראה כי הרומן משמש במידה לא מבוטלת שופר לקידום השקפת עולמו של אלמוג בהר. זו מתקרבת, ואולי מאמצת, את הזרם המתון שבמתונים של המנהיגים הערבים בישראל, השואפים לעמם או לבטל את אופייה היהודי-ציוני של מדינת ישראל, ללא אלימות, כי אם בדרכי שלום. 





יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

זאבי פרקש, אהרן. תמרי, דב. ואיך נדע? מודיעין * מבצעים * מדינאות (תל אביב: ספרי עליית גג, 2011). 336 עמ'. [סיכום ספר]

זאבי פרקש, אהרן. תמרי, דב. ואיך נדע? מודיעין * מבצעים * מדינאות (תל אביב: ספרי עליית גג, 2011). 336 עמ'. ללא מפתח שמות. [סיכום ספר]

אהרן  זאבי פרקש נולד ב-1948 ברומניה ועלה ארצה ב-1962. את רוב שירותו הצבאי עשה במודיעין. ב-1998 הוענקה לו דרגת אלוף והוא נתמנה לראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. החל מדצמבר 2001 ועד  5 בינואר 2006 (ארבע שנים וחודשיים) עמד זאבי בראש אגף המודיעין (אמ"ן), ובסיום תפקידו פרש מצה"ל. הוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב. תקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן הקבילה ברובה לתקופת כהונתו של ראש הממשלה, אריאל שרון (מרץ 2001- 4 בינואר 2006).

תת אלוף דב תמרי נולד בקיבוץ עין חרוד ב-1936. חלק ניכר משירותו הצבאי עשה בתפקיד של לוחם וקיבל שלושה עיטורים. בין היתר פיקד על סיירת מטכ"ל ועל עוצבת שריון, והשתחרר מצה"ל בתחילת שנות ה-80. הוא בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה.

הספר מתרכז בתפקידיו של ראש אמ"ן, תוך ניסיון לבנות מעין מודל אופטימאלי לפעילותו של המודיעין הצבאי. הספר בנוי בצורה של שאלות ותשובות. תמרי מציג, לעיתים באריכות, את הסוגיות והשאלות, וזאבי  משיב – כך שרוב תוכנו של הספר הוא של זאבי. בסיכום שלי התרכזתי לא בדיון בחיל המודיעין ובדרכים לשיפור תִפקודו, כי אם בהערותיהם של שני האישים, כל אחד מהם ספרא וסייפא, על מלחמותיה ותפישותיה הביטחוניות של מדינת ישראל. כמו כן התמקדתי בתקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן – תקופה בה התרחשה האינתיפאדה השנייה ובוצעה ההינתקות מרצועת עזה.  הסיכום מבטא את עמדת המחברים, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק קצר בסוף.

מלחמת ששת הימים (יוני 1967), מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) ומלחמת לבנון הראשונה (קיץ 1982)
לדברי תמרי, מסמכי המטה הכללי בשנים 1967-1951 מגלים שהמטכ"ל על מחלקותיו "הגו כל השנים את ההתפשטות הישראלית במרחב באמצעות מלחמה...לשם סיפוח טריטוריות נוספות הרחק מעבר לקווי שביתת הנשק...כך שכיבוש השטחים בהיקף שאירע במלחמת ששת הימים היה דטרמיניסטי, הרבה מעבר למטרת המלחמה 'להסיר את האיום מעל מדינת ישראל'" (עמ' 33).  

עוד טוען תמרי כי עד מלחמת ששת הימים  ביוני 1967, לישראל לא היה עומק אסטרטגי, אך התקיימו למעשה אזורים מפורזים בין צה"ל לבין צבאות ערב שאִפשרו למודיעין להתריע מפני מתקפת אויב. בעקבות הניצחון ביוני 1967, בין צה"ל לבין צבאות סוריה ומצרים לא היו אזורים מפורזים – דבר שפגע קשות ביכולת להתריע מפני מתקפה בין אם בצורת פעולה צבאית מוגבלת, או במעבר פתאומי מתרגיל צבאי לכאורה למלחמה – הדרך בה פתחה מצרים במלחמה  נגד ישראל באוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים).

תמרי מונה בין טעויות המודיעין של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים את המחדלים הבאים: (1) תורת הלחימה של צה"ל, כמו מאז 1949, המשיכה להתבסס על מתקפה והכרעה – ולא מגננה. (2) המודיעין לא התכונן לאפשרות כי נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יפתח במלחמה בעלת משימה צבאית מוגבלת, כשעיקר מטרתה פוליטית: השתלטות על שטח קטן בצִדה הישראלי של תעלת סואץ, כדי להניע תהליך מדיני שיחזיר לו את חצי האי סיני. 

זאבי מגלה כי מי שעזר למצרים לבצע את תרגיל ההונאה ב-1973 – יציאה למלחמה במסווה של תמרון צבאי – היה שר ההגנה של ברית המועצות באותה העת, המרשל אנדרי גרצ'קו  (Grechko). גרצ'קו עצמו נקט בשיטת הונאה כזו בפלישתה של בריה"מ לצ'כוסלובקיה ב-1968 (עמ' 75).  זאבי משיב לתמרי בסוגיית היעדר אזורים מפורזים:  צה"ל בכל זאת יכול היה להבחין בין תרגיל צבאי מצרי לבין הכנות לפתיחה במלחמה, באמצעות שורה של סימנים מעידים, כמו קירוב ציוד צליחה לתעלה, קירוב כוחות שריון ועוד. [כנראה כלקח מתרגיל ההטעיה הזה] זאבי בנה מודל של סימנים מעידים,  כדי לאפשר הבחנה בין תמרון צבאי לבין ריכוז כוחות למלחמה. בזכות שימושו במודל הזה במאי 1983, עת החזיק זאבי בתפקיד בכיר במודיעין, הוא הצליח לשכנע את אהוד ברק, ראש אמ"ן דאז, כי התמרון הסורי הגדול שנערך באותו הזמן, הוא אכן תמרון, ולא יציאה למלחמה. הניתוח שלו התברר בסופו של דבר כנכון והתבסס לא רק על כמות הסימנים המעידים, כי אם במידה רבה על הבנת ההיגיון, החשיבה ודרכי הפעולה של האויב ומעקב קפדני אחר התמרון (עמ' 78). [כנראה מסיבות ביטחוניות המחבר אינו מביא פרטים על המודל.]

בתור תרגיל מחשבתי, טוען זאבי, כי גם אם ההתרעה על פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שהחלה ב-6 באוקטובר בסביבות השעה 14:00, הייתה ניתנת מוקדם יותר, נניח ב-1 באוקטובר [ולא ב-6 באוקטובר בבוקר] – גם במצב כזה, לנוכח היעדר מלאי מספיק של ציוד, כאשר "החימוש האווירי מספיק רק למספר ימים", תפישת ביטחון בלתי רלוונטית ופגמים נוספים – "יתכן שסאדאת וצבאו היו משיגים פחות שטח ממזרח לתעלת סואץ, אבל...התהליך המדיני שלמענו יצאה מצרים למלחמה היה מושג" (עמ' 80).

מדברי זאבי משתמע בבירור כי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, שכוונה נגד הנוכחות הצבאית של ארגון פת"ח (בראשות יאסר ערפאת) בלבנון, הייתה בלתי מוצדקת. זאת כיוון שהאמתלה למלחמה הייתה התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, שבוצעה דווקא על ידי ארגון פלסטיני קיקיוני שהתנגד לפת"ח (עמ' 36). זאבי ותמרי תמימי דעים כי יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 הייתה   החלטה  נכונה מאוד. היא גרמה לחיזבאללה   להתרכז בזירה    הלבנונית         (עמ'   315-314).

תפקידיו של אמ"ן והעומד בראשו, לפי זאבי
מאז הקמתה של מדינת ישראל, לאור הדומיננטיות של צה"ל, הפך אמ"ן לגוף המודיעין העיקרי והחשוב – בהשוואה למוסד, שירות הביטחון הכללי (שב"כ) ויחידת המודיעין של משרד החוץ. תפקידו של אמ"ן לספק ידע במישור הטקטי (כמו פריסת כוחות האויב לצורך תקיפתם), המערכתי (כמו רוח הלחימה של האויב, ניתוח פסיכולוגי של מנהיגיו) והאסטרטגי (הערכה מדינית, ניסיון לחזות התפתחויות מדיניות בעתיד).  בשנים 1994-1993, ביוזמתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, הופקד אגף המודיעין לא רק על מתן התרעות לפרוץ מלחמה, אלא גם על סריקת הזדמנויות לשלום (עמ' 96). כדי לתת התרעה נכונה לא די בהכרת האויב, אלא צריך להכיר היטב גם את צה"ל, כמו מצב הכַּשרוּת של כוחות המילואים, מלאי התחמושת, רוח הלחימה ועוד – וגם צורת החשיבה של הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון.   

בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ירד בבירור משקלם של פתרונות צבאיים שהושגו באמצעות הכרעה בקרבות, ועלה חשיבותם של הסדרים ביטחוניים-מדיניים. במצבים כאלה אין גבול חד בין הצבאי למדיני, ומכאן תפקידו של אמ"ן הוא לא רק לספק נתונים  למערכה ולהשתתף בהתוויית דרך להצלחתה, אלא – ולא פחות חשוב – לתכנן את היום שאחרי סיומה. היעדר מוּכנוּת לבאות  טומנת בחובּה תוצאות קשות. לדוגמה: לאחר הניצחון המפואר של ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967, אגף המודיעין כאילו נרדם. בשנים 1973-1968 הוא לא היה מוּדע דיו לשינויים בתורת הלחימה של הצבא המצרי; וגם לא נתן דעתו להתהוותה של הבעיה הפלסטינית, שעד 1967 הייתה בעיקרה בעיית פליטי 1948. בדומה לכך, ישראל נחלה הצלחה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, אך לא הצליחה לכפות הסדר שלום  ונותרה בלבנון 18 שנים מיותרות (הדוגמה על לבנון היא של תמרי).

בעידן המודרני אף שירות מודיעין אינו יכול להיות אוטרקי, ויש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין ישראל לבין שירותי המודיעין של ארה"ב ומדינות המערב, ואף מדינות כמו רוסיה ומדינות בעולם השלישי. זאת במטרה להילחם במשותף נגד הסכנה הגלובאלית של הטרור העולמי. אחת הדרכים להילחם נגד טרור המתאבדים הפלסטיני היא למנוע הזרמת כספים כגמול למשפחות "השהידים", ולצורך זה יש בשיתוף פעולה בינלאומי בתחום הפיננסי השונה מן המודיעין הצבאי המובהק. לאור הניסיון שצברה ישראל במלחמה נגד טרור המתאבדים האסלאמיים (במיוחד בתקופת האינתיפאדה השנייה), התמודדות עם מטעני צד ומלחמה א-סימטרית (מדינה מול ארגונים)  – לניסיון שלה בתחומים האלה היה ביקוש מצד שירותי המודיעין של ארה"ב ומדינות מערביות, שנאלצו להתמודד עם בעיות דומות באפגניסטן ובעיראק (בעשור הראשון של המאה ה-21).

תפקידו של ראש אמ"ן, הכפוף לרמטכ"ל, מלבד מסירת עדכונים ביטחוניים-מדיניים שוטפים לראש הממשלה (ולדרג המדיני בכלל), הוא להבחין בנושאים שנעלמו מעיני ראש הממשלה בלחצם של האירועים השוטפים ולהעלותם בפניו. נושאים כאלה בתקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן, תקופה שכאמור הקבילה לכהונתו של ראש הממשלה אריאל שרון,  היו הגרעין האיראני והתעצמותו של חיזבאללה – נושאים שנדחקו בלחץ האירועים השוטפים של האינתיפאדה השנייה, שהחלה בספטמבר 2000.  עוד טוען זאבי כי על ראש אמ"ן לומר את דעתו לראש ממשלה גם בהיותו מוּדע כי ראש הממשלה לא יקבל את דעתו, וגם כאשר במהלך דבריו ראש הממשלה החזק, שרון, "דופק על השולחן בקוצר רוח או באי-הסכמה" (עמ' 224). מסירת מידע והערכות, גם כאשר הם נופלים על אוזניים לא כרויות, היא חובתו המקצועית של ראש אמ"ן – מה עוד שקיימת אפשרות כי דברי ראש המודיעין  בכל זאת ישפיעו על מקבל ההחלטה.  

זאבי על שירותו כראש אמ"ן בתקופת ראש הממשלה שרון, 2001-ינואר 2006
שרון, משתמע, העריך את הידע והתובנות של זאבי בנושאים ביטחוניים-מדיניים ועל כן גילה עניין בסקירותיו והמלצותיו. עם זאת, במצבים בהם לא היה מרוצה מניסיונותיו של זאבי לריכוך ומיתון הפעולות הצבאיות,   "פעמים רבות" היה אומר: "ראש אמ"ן, הגיע הזמן שתחשוב גם על היהודים. אתה כל הזמן חושב על ערבים בתיאור המלומד הזה" (עמ' 38). תשובתו של זאבי הייתה כי הוא מביא מידע על הערבים, כדי לאפשר ליהודים לקבל החלטה טובה יותר. [במשפט  שאולי תמצת את יחסו המורכב של שרון לזאבי] פעם אמר שרון: "פרקש כראש אמ"ן מעצבן אותי, אבל אני צריך אותו" (עמ' 38).

בפגישה הראשונה בין זאבי לראש הממשלה שרון [אין תאריך] –  לאחר שזאבי מסר את סקירתו על הזירה הפלסטינית, הצפונית ואיראן –  להפתעתו, שרון שאלו: "אז מה אתה ממליץ לעשות?" (עמ' 42.) שרון יצא מתוך הנחה כי מומחה מודיעין המכיר את האויב ויודע לנתח את תגובותיו – רצוי כי גם יציע הצעות. להבא, לזאבי תמיד הייתה תשובה מוכנה לשאלה כזו, שנבנתה בהסתמך על פורום באמ"ן, ופורום חיצוני של אנשי אקדמיה.

האינתיפאדה השנייה
אגף המודיעין סיפק התרעה "מתחילת 2000, ולפיה ערפאת מחפש דרך להתנתק מן המחויבות שלו להסכמי אוסלו" [הסכם אוסלו הראשון נחתם ב-1993 וכלל איגרת של מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, בה התחייב לנטוש את הטרור ולפתור את הסכסוך עם ישראל בדרכי שלום]. זאבי ממשיך: "העלייה של שרון להר הבית [ב-28 בספטמבר 2000; שרון היה אז מנהיג הליכוד ויושב ראש האופוזיציה]  הייתה רק קטליזאטור. אלמלא הביקור של שרון, ערפאת היה מוצא תירוץ אחר" (עמ' 87). אגף המודיעין העריך כי ערפאת אינו מוכן להיכנס להיסטוריה כמי שהסכים לחלוקת פלסטין (ארץ ישראל מבחינתנו) לשתי מדינות.

זאבי מחדד הערכה זו וטוען כי  בעיני ערפאת חלוקה כזו הייתה בגדר "נַכְּבָּה שנייה" [נכבה, בערבית אסון גדול, שואה. הנכבה הראשונה, מנקודת ראות פלסטינית, קשורה בהקמתה של מדינת ישראל ב-1948, שהביאה לגירוש פלסטינים מאדמתם].  על כן, ערפאת לא היה מסכים להסדר של שתי מדינות לשני עמים, ללא תלות ברצח ראש הממשלה רבין [בנובמבר 1995] (עמ' 300). זאת בניגוד לדוד בן גוריון, שהסכים להקמתה של מדינה יהודית רק בחלק מארץ ישראל המנדטורית. עוד טוען זאבי כי ערפאת היה מנהיג כושל, הוא לא דאג לטפח יורש כי אם זוגות של אישים יריבים, כדי לשמור על שלטונו: במישור הפוליטי אבו מאזן (מחמוד עבאס)  מול אבו עלא (אחמד קריע), ובמישור של מנגנוני הביטחון ג'יבריל רג'וב מול מוחמד דחלאן. בשנה האחרונה לשלטונו של ערפאת 65% מן התושבים בגדה חיו מ-2$ ליום, ולכן לא מפליא כי אנשים לא יצאו לרחובות כאשר נפטר בנובמבר 2004.

בעקבות ההתרעה של המודיעין, צה"ל בהחלט התכונן לפרוץ אינתיפאדה שנייה, אך לא ציפה את היקפם הרחב של פיגועי ההתאבדות בה (עמ' 87). כדי להילחם ביעילות נגד תופעת המחבלים המתאבדים, ניסה אמ"ן למצוא מכנה משותף למחבלים האלה, אך התקשה. המתאבדים באו מכל החוגים: דתיים, חילוניים, גברים, נשים, צעירים, מבוגרים וכולי. הדברים המשותפים שנמצאו היו הכבוד הרב וסכומי הכסף הגדולים שהיו נחלת משפחות ה"שהידים". בהתאם לכך, ניסה צה"ל למנוע פיגועי התאבדות על ידי אזהרות להרוס את בתי המחבלים וחסימת הערוצים להגעת הכסף למשפחות ה"שהידים". זאבי זוקף לזכותם של גופי המודיעין והשב"כ את הירידה הדרסטית במספר פיגועי ההתאבדות ב-2005 בהשוואה ל-2002 (6 פיגועים ב-2005 לעומת 55 עם 215 הרוגים ב-2002), בציינו כי כל הפיגועים ב-2005 נעשו על ידי הג'יהאד האסלאמי (ולא חמאס) (עמ' 89). 

בתקופת מבצע "חומת מגן" נגד הטרור הפלסטיני בגדה באביב 2002, עלתה לדיון בממשלה השאלה, מה צריכה להיות תגובתה של ישראל לנוכח ההתגרויות חיזבאללה בגבולה הצפוני באותה העת.  המחבר מפרט ומציין כי חמושים מלבנון הרגו 6 אזרחים ליד קיבוץ מצובה וחיזבאללה ירה רקטות קצרות טווח במשך 13 יום. זאבי יעץ נגד היגררות למלחמה בחיזבאללה, בתקופת הלחימה ביהודה ושומרון. כמו כן הוא עִדכן את הממשלה על יכוֹלוֹת מערך הרקטות של חיזבאללה, ובכך, משתמע, מנע מן הממשלה לנקוט בתגובה קשה לעומק השטח הלבנוני – תגובה שהייתה גוררת הפעלת אותו מערך רקטות (עמ' 34, 85).  זאבי מעריך את מדיניות האיפוק שנקט שרון כלפי חיזבאללה בעיתוי הזה.

פלישת ארצות הברית לעיראק, 2003
לדברי זאבי, בניגוד לטענה המקובלת לפיה טרחה ישראל לשכנע את הממשל האמריקאי לפלוש לעיראק ולהפיל את משטרו של סדאם חוסיין – "ההיפך היה נכון" (עמ' 249). הטיעונים של המודיעין האמריקאי בדבר קיומו של נשק כימי וביולוגי בידי עיראק הוּטוּ לצרכים מדיניים. זאבי ממשיך וטוען כי המודיעין הישראלי ידע שהיכולת הכימית והביולוגית שנותרה בידי עיראק היא "זניחה" ו"שיוּרית" (עמ' 250).

בתקופה שקדמה לפלישתה של ארצות הברית לעיראק – פלישה שהחלה ב-20 במארס 2003 – ניסה זאבי להוכיח לאמריקאים כי הסיכוי "להצליח" בעיראק [כנראה לאחר מיגור שלטונו של סדאם חוסיין] הוא "נמוך" וכי "האיום המוביל והקריטי יותר היא...איראן" (עמ' 127). באפריל 2003 נחלה ארה"ב ניצחון מזהיר בעיראק בהביסה את צבאו של סדאם חוסיין תוך כ-4 שבועות. ואולם בהמשך, טוען זאבי, היא שגתה קשות. היה על אמריקה להסתפק בהחלפת בכירים בצבא ובשירותי הביטחון של עיראק – ולא להרוס את המערכות הצבאיות-ביטחוניות וליצור כאוס.

נשק בלתי קונבנציונלי
בסוף 2003 הודה משטרו של מועמר קדאפי בלוב  בכך שקיים בחשאי תוכנית לפיתוח נשק אטומי, והבטיח לנטוש אותה [מתוך חשש כי ארה"ב עלולה לפתוח במתקפה צבאית נגדו כדי לנטרל את תוכנית זו; זאת לאור התקדים של הפלישה האמריקאית לעיראק]. זאבי מאשר כי ישראל הופתעה ממדי תוכנית הגרעין הלובית.  מסקנתו מן ההפתעה: חייבים להקצות יותר משאבים  למודיעין למעקב אחר פיתוח נשק בלתי קונבנציונלי במרחב – במיוחד במדינות כמו סוריה, מצרים ואיראן – כדי שלא נופתע להבא. שרון נענה ליוזמתו בנדון. עוד טוען זאבי כי תרומתו של שרון "בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית היא מכרעת, במיוחד בגיבוש המדיניות שלפיה ישראל נשארת ברקע, שומרת על פרופיל נמוך ככל האפשר כלפי חוץ, ופועלת במרץ בצינורות מדיניים דיפלומטיים ומודיעיניים" (עמ' 149). [ההיפך הגמור ממדיניותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במיוחד במהלך 2015.]

סוריה
זאבי מביא שני מסמכים  שחיבר בסוף 2003 ותחילת 2004 בדבר נכונותו של נשיא סוריה, בשאר אסד, לפתוח במשא ומתן עם ישראל, כדי להגיע לשלום. תנאיו של אסד לא השתנו: נסיגה מכל רמת הגולן; אסד גם לא יסכים להפסיק תמיכתו בטרור עוד לפי המשא ומתן. הרקע  מאחורי נכונותו של אסד לפתוח בשיחות: נלחץ מן הנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק השכנה [מאז מארס 2003], מה עוד שארה"ב רואה בו אחראי לטרור המופעל נגד צבאה בעיראק. סוריה אף חוששת ומתכוננת למתקפה אמריקאית-ישראלית נגדה. ארה"ב, מצִדה, התנגדה להיענות ישראלית ליוזמתה של דמשק בעיתוי הנוכחי. עד כאן תוכן המסמכים (עמ' 114-112). זאבי העריך באוזני ראש הממשלה שרון כי ישנה אפשרות להגיע להסדר עם סוריה ולהרחיקה מציר הרשע [קרי, איראן].  שרון הקשיב, אך לא הביע דעה. לדעת זאבי, התחמקותו של שרון ממיצוי הנושא הושפעה גם משיקולי פנים, כי הרי שלום עם סוריה חִייב את החזרת רמת הגולן.

ההינתקות מעזה, אוגוסט-ספטמבר 2005
ראש הממשלה שרון לא שיתף את הרמטכ"ל, משה יעלון, בדיונים הראשונים על ההינתקות מעזה. תמרי וזאבי מציינים כי גם ראש הממשלה, מנחם בגין, נקט בזמנו בדרך דומה לגבי המגעים הראשונים על הסדר שלום עם מצרים, וראש הממשלה, יצחק רבין – לגבי הסכם אוסלו. אי שיתוף הצבא במגעים הראשונים בדבר נסיגה משטחים נבע מכך שהצבא נתפס תמיד כמתנגד פוטנציאלי לצעדים כאלה (עמ' 272)

זאבי הציע פינוי רצועת עזה מיישובים וצבא, אך "שימור צה"ל במעטפת, דהינו – במעברים, בציר 'פילדלפי' [רצועת חיץ צרה בין רצועת עזה למצרים] ובמרחב הימי ע"מ [על מנת] למנוע הברחות אמל"ח [אמצעי לחימה]  וליצירת הרתעה" (עמ' 235). הדבר גם ימחיש לפלסטינים את המחיר להיעדרו של הסדר במשא ומתן. כמו כן הציע תיאום ביטחוני עם מוחמד דחלן [עמד בראש כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית בעזה] וחיזוק כוחו בעזה, כדי למנוע הקמתה של "חמאסטאן"  (עמ' 235).  למען אותה מטרה, מניעת השתלטותו של חמאס על הרצועה, הציע זאבי גם תיאום עם ראש הממשלה הפלסטיני, אבו עלא, ועם ערפאת (!) (עמ' 235). חסרונות הפינוי לפי זאבי: הפלסטינים יראו בפינוי הוכחה לנכונות דרך הטרור והדבר יחזק את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית.

בתקופת נשיאותו של ג'ורג' וו. בוש (בוש הבן) אמר זאבי לאמריקאים דברים שלא מצאו חן בעיניהם – תהליך הדמוקרטיזציה  במזרח התיכון שבו דוגל הממשל מהווה סכנה לאזור. דוגמה לסכנה זו הייתה נצחונו של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006.

 לבנון
בפברואר 2005 נרצח ראש ממשלת לבנון, רפיק חרירי – אישיות פופולארית בארצו ובעלת קשרים בינלאומיים חזקים – שהיה ידוע בהתנגדותו לנוכחותה הצבאית של סוריה בארצו. החשד ברצח, ובצדק, נפל על סוריה והגורם הלבנוני הקשור בה, חיזבאללה – דבר שהביא להתגברות הלחצים בתוך לבנון  נגד הנוכחות הצבאית הסורית בה ולפירוקו של חיזבאללה מנשקו. בד בבד, בעקבות הרצח חזרה מועצת הביטחון של האו"ם על החלטתה עוד מ-2004 שקראה לנסיגת הכוחות הסוריים מלבנון ולפירוק למעשה של חיזבאללה מנשקו. סוריה מילאה אחר ההחלטה באפריל 2005, וחיזבאללה נקלע למצב קשה. במצב כזה, העריך  זאבי כי חיזבאללה, על מנת להשיג לעצמו לגיטימציה לקיומו בעיני הלבנונים, ירצה לגרור את ישראל למלחמה נגד לבנון ובכך להופיע כמגן לבנון. זאבי ציפה כי בתור אמצעי להביא לתקיפה ישראלית נגד לבנון, ינסה חיזבאללה לחטוף חיילים. ואכן, במהלך 2005 ניסה חיזבאללה שלוש פעמים לחטוף חיילים, אך נכשל. בדצמבר 2005 כתב זאבי מכתב לשרון בו העריך כי הארגון ימשיך בניסיונותיו לחטוף חיילים, כי זו דרכו להיאבק על קיומו הפוליטי בלבנון.  (עמ' 83-82). בחוות דעת של זאבי מסוף 2005 ישנה ציפייה להתגברות "הסיכוי להסלמה בגבולנו הצפוני במהלך 2006" (עמ' 48). זאבי טוען כי הצבא לא עשה דבר לנוכח התרעתו זו, ומאידך גיסא הוא העריך בחיוב את התייחסותו הרצינית של ראש הממשלה להתרעתו.

מלחמת לבנון השנייה, יולי-אוגוסט 2006
בעקביוּת לניתוח המצב בלבנון שהביא זאבי לידיעתו של שרון  ב-2005 (ונסקר לעיל), זאבי טוען כי התגובה הלא מידתית של ישראל בלבנון ב-2006 (תגובה שבאה בעקבות תקיפה של חיזבאללה בגבול הצפוני וחטיפת שני חיילים) שירתה את האינטרס של חיזבאללה, שחיפש הזדמנות להצטייר כמגן על לבנון. בהקשר למלחמת לבנון השנייה, חוזר זאבי על דבריו ביחס למלחמת יום הכיפורים לפיהם התרעה על מלחמה בעוד 4 או 5 ימים אינה מספקת, אם לא מתקיימים תנאים חשובים, כמו תרגול הכוחות הלוחמים, מלאי אספקה ועוד (עמ' 84).

לדעת זאבי, במלחמת לבנון השנייה טעה המטה הכללי בהבנת חיזבאללה ומנהיגו, חסן נסראללה; וטעה גם בהבנת מלחמה א-סימטרית ובחוסר יכולתה של ממשלת לבנון לכפות את רצונה על חיזבאללה. אחת הסיבות שמלחמת לבנון השנייה לא הביאה לתוצאות הרצויות:  נטרול רקטות קצרות הטווח עד 40 קילומטרים, שבחלקן ניידות ומוסתרות, מחייב פעולה משולבת, קרקעית-אווירית, "שבמוקד שלה" מבצע קרקעי. זאת בניגוד לרקטות לטווח הבינוני והארוך, אותן ניתן לנטרל באמצעות חיל האוויר ומודיעין מדויק. זאבי ותמרי מסכימים כי לוּ בקיץ 2006 שרון היה ממשיך בתפקידו כראש ממשלה ושאול מופז ממשיך כשר  הביטחון –  "המלחמה עם לבנון לא הייתה פורצת או שהייתה נראית אחרת לגמרי" (עמ' 224). זאת, כיוון שלטענת זאבי, הוא הפנים בתודעתם של שרון ומופז את הערכתו בדבר הצורך בפעולה קרקעית, שצוינה לעיל. 

מחברי הספר מסכימים שיש להחזיר לצה"ל את גורם התעוזה – גורם שנשחק מפאת החשש מנטילת סיכונים. לדוגמה, במלחמת לבנון השנייה "מאות לוחמים" של צה"ל פשטו על אזור בעל-בק בלבנון – מעוזו של חיזבאללה במזרח לבנון – אך לא השיגו תוצאות. לדעת תמרי, היה צורך להביא לשם כוח של לא מאות כי אם של "אלפים", בסיוע מטוסים ומסוקים. אזי אנשי חיזבאללה היו מתחילים להעביר כוחות מן הדרום  הלבנוני לבעל-בק, וצה"ל היה פוגע בהם ביעילות. צה"ל יכול היה לבצע זאת, ממשיך תמרי, אך המטה הכללי של קיץ 2006 לא היה מסוגל להחליט על כך (עמ' 187).

מבצע "עופרת יצוקה", דצמבר 2008-ינואר 2009
 לדעת זאבי, על אף חוזה השלום בין ישראל למצרים שנחתם ב-1979, מצרים רואה בישראל "כמעצמה זרה שמאיימת על הדומיננטיות המצרית", ועל כן רוצה לפגוע  במעמדה. למימוש מטרה זו מצרים "לא סוגרת את הגבול בציר 'פילדלפי' ונשק ואמצעי לחימה זורמים לעזה" (עמ' 123). [מדובר בתקופת נשיאותו של חוסני מובארק, במיוחד לאחר נסיגתה של ישראל מרצועת עזה ופינויו של ציר פילדלפי בספטמבר 2005.] 

לטענת זאבי, אחרי ההינתקות, בזכות תוכנית חדשה לאיסוף מודיעין ברצועה שנבנתה בשיתוף פעולה בין שירות הביטחון הכללי לבין אמ"ן, יכולת המודיעין של צה"ל ביחס לרצועה לא נפגעה. הראייה לכך, בשבת, ביום בו החל מבצע "עופרת יצוקה" (27 בדצמבר 2008) תקפו מטוסי חיל האוויר "בדייקנות מרשימה" עמדות חפורות של רקטות גראד לטווח של 40 קילומטרים. בין אמצעי המודיעין שבידי צה"ל  הם מזל"טים, אשר המידע המסופק על ידם עובר ישירות למפקד החטיבה או הגדוד במסך פלזמה (עמ' 320).

למלחמת לבנון השנייה, לדעת זאבי, הייתה השפעה שלילית על התנהלות מלחמתה של ישראל נגד חמאס (מבצע "עופרת יצוקה") בדצמבר 2008- ינואר 2009. בשתי המלחמות הושם דגש על מניעת נפגעים בצד הישראלי, במקום על מימוש משימות (עמ' 297) – על אף  שבמבצע נגד עזה הראתה ישראל נכונות רבה יותר להקריב והכניסה כוחות קרקע. (גם תמרי סבור כי אסור להירתע מאבידות ויש להמשיך במשימה גם כאשר מספרם של האבידות עולה על המצופה [עמ' 298]). ב"עופרת יצוקה" עשה צה"ל מאמץ ניכר לא לפגוע באזרחים כמו באמצעות "רבע מיליון שיחות טלפון" שהִתרו בתושבים לעזוב, ירי מדויק ועוד (עמ' 328). עם זאת, לדברי זאבי, השימוש של חמאס באזרחים כמגן אנושי במלחמה הזו "הפסיק לשתק אותנו...יש לנו האישור...לפגוע בבתים...של האזרחים, וכשצריך גם בחייהם" (עמ' 328). במבצע "עופרת יצוקה" לא השיגה ישראל הרתעה מול חמאס, ועל כן ציפה זאבי כי "מוכרח להיות סיבוב נוסף. בעוד חצי שנה, שנה, שנתיים, או כמה שנים" (עמ' 326). [מאז, אכן התנהלו שני מבצעים נוספים נגד עזה: "עמוד ענן" בנובמבר 2012 ו"צוק איתן" ביולי-אוגוסט 2014.]

לפי זאבי, הדרך להשיג שקט ברצועת עזה היא להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית, שהעלתה את חמאס לשלטון, וגם לא להסס לפעול באמצעים שלא יימצאו חן בעיני הקהילה הבינלאומית. צריך להפעיל לחץ כזה על האוכלוסייה האזרחית, לפגוע בתנאי החיים שלה, כדי שלא תוכל יותר לסבול את ארגוני הטרור (עמ' 128, 205). זאבי ממשיך: "אני חושב שהדרך היחידה להמחיש ליוֹרה שעליו להגביל את עצמו היא להבהיר לו שהוא, משפחתו והסביבה הקרובה שלו ישלמו מחיר כבד מנשוא" (עמ' 206). צריך להבהיר לחמאס כי הטרור אינו משתלם (עמ' 331).  [משתמע כי ישנן שתי דרכים להשיג שקט מול הרצועה. (1)  למרר את חיי האוכלוסייה האזרחית, כדי להשניא עליה את חמאס כאחראי למצוקתה. (2) לגבות מחיר כבד לא רק ממחבלי חמאס, אלא גם מסביבתם הקרובה כמו משפחה, ואף השכונה ממנה מתבצע הירי. לחימה ברוח היעדים האלה באה לידי ביטוי ב"צוק איתן".]  תמרי עומד על חשיבות פיתוח מערכת ליירוט טילים מן הסוג שיורה חיזבאללה וחמאס. הוא דוחה את הטענה כי עלוּת הטילים המיירטים תרקיע שחקים בהשוואה לטילים של ארגוני הטרור. לדעתו, בחישוב העלויות יש לקחת בחשבון כי הטילים המיירטים  אמורים למנוע נזקים שבאובדן חיי אדם, פגיעה ברכוש ובמתקנים חיוניים והשבתת מיליוני אזרחים (עמ' 332). [ואכן, מערכת נגד טילים הופעלה במבצע "עמוד ענן" ובצורה רחבה ויעילה יותר ב"צוק איתן".]

אפשרויות להסדרים מדיניים
תמרי: "אני מתגעגע לסדר הישן שלפני 67' [קרי מלחמת ששת הימים]...היה ברור מי נמצא איפה" (עמ' 263). [כלומר, למדינת ישראל היו גבולות ברורים ולא נוצר מצב בו מתיישבים ישראלים חיים מחוץ לגבולותיה הריבוניים של המדינה.]  תמרי ממשיך: "הנהגנו אפרטהייד בשטחים הכבושים. באותו שטח חיים יהודים וערבים עם שתי מערכות חוקים נפרדות...אין כיום מדינה דמוקרטית שנוהגת כך לאורך שנים" (עמ' 211). [מדברי תמרי משתמע כי הסטאטוס קוו בלתי קביל:] בסופו של דבר  כמו שחזרה ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים, כנראה תצא מיהודה ושומרון (עמ' 264).  תמרי וזאבי מסכימים כי כיום [בסביבות 2010] אין לשום גורם רשמי שליטה על המאחזים הבלתי חוקיים: לא צה"ל, לא מועצת יש"ע, ולא רבנים (עמ' 249).

לדעת זאבי, "היינו צריכים לנסות את אוסלו [כוונתו לתהליך להגיע להסדר עם הפלסטינים שהתקיים בשנים 2000-1993], אבל לא היה סיכוי שאוסלו יצליח." כיום [בסביבות 2010] רואים זאת במפורש (עמ' 255). זאבי סבור כי "בעתיד הנראה לעין" לא יהיה פרטנר פלסטיני הבשל להסדר קבע עם ישראל "במחיר ויתור מלא ומוחלט על דרך הטרור ועל תביעת זכות השיבה" [של פליטי 1948 וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל הריבונית שלפני מלחמת יוני 1967] (עמ' 233).

זאבי ממשיך: הפתרון האפשרי הוא לא באמצעות הקמת מדינה פלסטינית, כי אם בהקמת קונפדרציה בין הגדה לממלכת ירדן וליצירת קשר בין רצועת עזה למצרים. המחבר מוּדע לכך כי הירדנים "בשנים הקרובות" יסרבו להסדר כזה בכל תוקף [וכך גם המצרים]. גושי ההתיישבות הגדולים יישארו בידי ישראל, ורצף טריטוריאלי פלסטיני בגדה יוקם באמצעות גשרים ומנהרות (עמ' 257). תנאים נוספים להסדר הם הקמת מנגנוני ביטחון פלסטיניים יעילים להתמודדות עם טרור; חינוך פלסטיני לדו קיום בשלום עם מדינה יהודית; הקמת שיתוף פעולה עם מדינות ערביות סוּניות מתונות, כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית, החוששות גם כן מן הטרור האסלאמי ומפצצת הגרעין האיראנית (עמ' 331).

הערות ביקורתיות
הספר מאפשר להכיר את דעותיהם – ללא כחל ושרק – של  שני אנשי ביטחון בכירים ביחס לשורה של אירועים ותהליכים בתולדות מדינת ישראל, ובדרכים להתמודד עם הבעיות הניצבות בפני המדינה כעת.  מהדיון בנושא אמ"ן משתמע תפקידו החשוב של הארגון ובמיוחד של העומד בראשו בעיצוב המדיניות בנושאים צבאיים ופוליטיים. המחברים אינם נרתעים מלהצביע על מחדלים היסטוריים – ואולם זאבי, מטבע הדברים, נמנע מלפרט  באריכות טעויות שנעשו במשמרת בה הוא עמד בראש אמ"ן.

זאבי אינו מתייחס לחלקו של המודיעין  בהוראה של פיקוד העורף לפתוח את ערכות מגן, בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק, במארס 2003. ההחלטה הזו התבררה בדיעבד כשגויה ועלתה למשק הישראלי "מאות מיליוני שקלים" [לפי ערך זאבי פרקש ב"ויקיפדיה"]. הטעות שבהחלטה זו  נראית חמורה יותר לנוכח טענתו של זאבי בספר כי המודיעין הישראלי ידע כי היכולות הכימיות והביולוגיות שנותרו בידי משטרו של סדאם חוסיין בזמן הפלישה האמריקאית לעיראק הן  זניחות.

האפשרות להגיע להסדר עם סוריה במהלך 2004-2003, שעל קיומה יידֵע זאבי את שרון, נראית בעיניי בלתי ממשית, ובפרספקטיבה של זמן אף שגויה מן הסיבות הבאות. (1) כפי שמציין זאבי בעצמו, ארה"ב התנגדה להיענות ישראלית ליוזמה הסורית בזמנה. (2) רצונו של בשאר אסד להגיע להסדר עם ישראל נבע  במידה רבה מהצלחתה של ארה"ב למגר את משטרו של סדאם חוסיין ב-2003, אשר בעקבותיה ראה אסד בנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק איום פוטנציאלי על משטרו – ואולם בהדרגה נוכחות זו הפכה להסתבכות צבאית.  בהיעדר איום אמריקאי, המוטיבציה של אסד להגיע להסדר עם ישראל ולנטוש את "ציר הרשע" הייתה פוחתת. (3) החל מ-2011, לנוכח התערערות משטרו של אסד ומעבר שטחים נרחבים בסוריה – כולל בקרבת רמת הגולן – לשליטתם של ארגונים אסלאמיים קיצוניים, נסיגה מרמת הגולן הייתה מסכנת את ביטחונה של ישראל.     

לא ברור מהספר, אם זאבי דבק בתוכניתו לשמור בידי ישראל את השליטה על כל המעטפת החיצונית של רצועת עזה, כולל ציר פילדלפי, לאחר השלמת הנסיגה ב-2005. לעניות דעתי, מפאת צרוּתו של הציר הזה (כמה עשרות מטרים) והקושי לשמור עליו אף בתקופה בה קיימה ישראל נוכחות צבאית ברצועה ולא התכוונה לסגת ממנה (הפלסטינים תקפו את המוצבים על הציר בירי מסיבי ובחפירת מנהרות תופת מתחתם) – הרי המשך שליטה ישראלית בציר לאחר יציאת צה"ל מן הרצועה הייתה בלתי מעשית. גם אם ישראל הייתה מרחיבה באופן משמעותי את הציר (דבר שלא העזה לעשות), הרי המשך הישארותה בו פירושו היה מלחמה יומיומית מתמדת נגד פלסטינים הנהנים מעליונות טופוגרפית.

אין התייחסות בספר לכך כי בהיותו ראש אמ"ן לא חזה זאבי את מלוא ההשלכות השליליות מפינוי עזה ב-2005: התעצמות כמותית ואיכותית של צבא חמאס, עד כדי הפיכת החזית נגדו לחזית חשובה של צה"ל. הפינוי לא העניק לישראל לגיטימציה לתגובה קשה על המשך הירי מרצועת עזה לשטחה הריבוני של המדינה. יתרה מזו, פעולות התגמול הישראליות נוצלו ומנוצלות בדעת הקהל למסע דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. נראה שגם הרמטכ"ל  משה יעלון– שסיים את כהונתו ביוני 2005 והתנגד לנסיגה מרצועת עזה – לא צפה את מלוא חוּמרתו של המהלך הזה. מאידך גיסא, אפשר לטעון כי על אף שמצבה הביטחוני של ישראל הורע בעקבות הנסיגה מן הרצועה, מצבה של ישראל היה עלול להיות אף יותר גרוע, לולא הנסיגה. זאת כיוון שנוכחות צבאית בצירים הראשיים ובבסיסים ברצועת עזה, אינה מקנה שליטה בשטח צפוף אוכלוסייה המאפיין את רוב הרצועה. נוכחות זו אינה מונעת ירי רקטות מן הרצועה, כי אם מרתקת ושוחקת כוחות בלחימת גרילה מתמדת. לאור השיקולים האלה בחר צה"ל לסגת שוב מרצועת עזה, לאחר כניסה קרקעית רחבה אליה במבצע "עופרת יצוקה".

זאבי זוקף לזכותם של גופי המודיעין והשב"כ את הירידה הדרסטית בפיגועי ההתאבדות החל משנת 2005. זאת תוך התעלמות מן ההחלטה שקיבל חמאס  –  הארגון שביצע את רוב פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה – באפריל 2004  לחדול משיטת הטרור הזו. בתאריך הזה הגיע חמאס, בתיווך מצרי, להסכם חשאי עם שרון לפיו תחדל ישראל ממדיניות החיסולים של מנהיגי הארגון, בתמורה להפסקת הפיגועים (אלדר, שלומי. להכיר את חמאס [ירושלים: כתר,2012], עמ' 63, 101.) חמאס לא חידש את פיגועי ההתאבדות נגד אוכלוסייה אזרחית גם בשנים הבאות מתוך שיקולים משלו ובראש וראשונה רצונו להפוך לתנועה פוליטית לגיטימית לא רק בזירה הפלסטינית (הארגון השתתף לראשונה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006), אלא גם הבינלאומית. בהתאם לכך, אותן חוליות חמאס שחדרו לשטחה של ישראל במהלך "צוק איתן" לא ביצעו טבח באוכלוסיית היישובים בעוטף עזה, כי אם תקפו מִתקנים צבאיים. כתחליף מסוים לפיגועי ההתאבדות פיתח ושכלל חמאס את ירי הטילים לעבר ישראל.

תוכניתו של זאבי להסדר מדיני בעתיד הרחוק, המבוססת על רצף טריטוריאלי פלסטיני בגדה (יהודה ושומרון) באמצעות מנהרות וגשרים, ועל קשר מדיני (קונפדרציה) בין הגדה לממלכת ירדן, וקשר דומה(?) בין רצועת עזה למצרים – תוכנית זו נראית כבלתי מעשית והחלפת הרצוי במצוי. הערכתו של תמרי, לפיה בסופו של דבר תיאלץ ישראל לסגת משטחי יהודה ושומרון, או לפחות מרובם,  נראית סבירה יותר בעיניי.