יום ראשון, 28 באוקטובר 2018

מיכאל, סמי. שווים ושווים יותר (תל אביב: הוצאת בוסתן, 1976) [סיכום וביקורת]


מיכאל, סמי. שווים ושווים יותר (תל אביב: הוצאת בוסתן, 1976). 254 עמ'. 
סמי מיכאל  (שמו המקורי כאמל סלאח)  נולד ב-1926 בבגדאד, וכבר מנעוריו כתב בעיתונות העיראקית. בעקבות פעילותו במפלגה הקומוניסטית המחתרתית בארצו, ב-1948 הוא נמלט לאיראן ומשם עלה לישראל ב-1949. בשנותיו הראשונות בארץ עדיין המשיך לכתוב בערבית ופרסם מאמרים וסיפורים בכתבי העת הערביים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. באמצע שנות ה-50 הוא פרש מן המפלגה הקומוניסטית. הספר "שווים ושווים יותר" הוא הרומן הראשון של סמי מיכאל. מאז חיבר עשרות ספרים, בעיקר רומנים, אך גם ספרי ילדים, ספרי עיון ומחזות. ספריו תורגמו לשפות רבות וזכו לפרסים יוקרתיים.

לסיכום הספר הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר. 
תמצית הרומן
הרומן הוא  מעין סיפור אוטוביוגרפי של יהודי יליד בגדאד בשם דוד, שעלה לישראל בגיל 16 בתקופת העלייה הגדולה מעיראק בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. הוא מגיע בטיסה ארצה יחד עם משפחתו: האב יעקב בן 50, איש אמיד אשר רכושו הוחרם בטרם עלייתו; האֵם, אח הצעיר מדוד, ושתי אחיות. יעקב, שלובש חליפה ועניבה וכולו כבוד והדר, כבר ברדתו מכבש המטוס הושפל: בלי לזכות בברכת שלום, ריססו עליו די.ד.טי ובגדיו הפכו לסחבות מאובקות. בעקבות הטראומה הזו, האב בכה חרש בלילה: "נתחוור לו שהוא נמנע עם גזע נחות" (עמ' 22), ומאז נשברה רוחו. יעקב מתלונן על הריסוס המשפיל בפני בנו הבכור שאול, שעלה ארצה לפני אביו וכעת כבר משרת בצבא. בתגובה, שאול מנסה להצדיק את החיטוי בטענה כי יש לשמור על הארץ הקטנה המוקפת אויבים מפני מגפות. ואוּלם, שאול מסכים עם אביו כי מתייחסים ליוצאי מדינות ערב כאזרחים מסוג ב' והדבר הזה כואב גם לו. לתחושת האפליה שותף ראובן, שעלה לישראל עם אשתו נעימה. הזוג הזה הגיע בטיסה יחד עם יעקב ומשפחתו, ואת שתי המשפחות משכנים באותה המעברה, מעברת חירייה שבגוש דן. בעיראק היה ראובן מנהל תחנת רכבת בעיר מוסול, סבל מאפליה בגלל היותו יהודי כשכולו תקווה כי בישראל, בה "כולם יהודים", כדבריו,  יוכל לחיות בשוויון גמור.

המעברה מורכת מצריפים ארעיים שקירותיהם עשויים מבד, וצריף כזה מכוּנה בָּדוֹן. תנאי המגורים במעברה קשים: בקיץ דייריהם סובלים מהחום, ובחורף מהקור והגשם החודר דרך הבדונים. השירותים והמקלחות במעברה נמצאים מחוץ לבדונים והם משותפים. שאול מנסה להצדיק בפני העולים את  שיכונם במגוריהם העלובים בטענה כי האשכנזים הוותיקים, המתגוררים בבתים,  עלו  לארץ זמן רב לפני דיירי המעברה, ולא סביר לצפות מהם לפנות את דירותיהם לטובת העולים החדשים. שאול מוסיף ואומר כי בעוד מצבם של האשכנזים  הוותיקים בארץ טוב יחסית, לא כן מצבם של האשכנזים שעלו לאחר השואה ומשפחותיהם נשחטו. ניצולי השואה שמשרתים יחד איתו בצבא, כאשר שמעו כי משפחתו הגיעה לישראל, הבינו כי היא סובלת במעברה ממחסור במזון, ובלי שביקש "דוחפים", כדבריו, אוכל  צבאי לתרמילו עבור משפחתו – כך שאת האוכל  שהוא נוהג להביא  למשפחתו אינו מעשה גניבה.

בלשכת העבודה, במצב בו מספר המִשרות מועט בהשוואה למבקשי העבודה, רובן נמסרות לאשכנזים, יוצאי פולין והונגריה.  בכל זאת, אביו  של דוד –  אשר היה מנהל חשבונות בעיראק    מקבל עבודה לנכש עשבים עם טוריה. העבודה הפיזית אינה מתאימה לו. הוא מתעלף ביום השלישי לעבודתו, נחבל ומוחזר הביתה. בהמשך, מצבו הבריאותי הולך ומדרדר והוא מתעוור. לנוכח חוסר התמצאותו של האב בחיים בארץ, ולבסוף עיוורונו הגמור והטראגי, הופך שאול למעשה לראש המשפחה.  דוד מקבל עבודה זמנית בשטיפת צנצנות בחברת "תנובה", ובגיל 17 הופך למפרנס היחיד של המשפחה. במצב כזה אין לו אפשרות להשלים את לימודיו התיכוניים בהם החל בעיראק. לאחר פיטוריו מ"תנובה",  הוא מוצא עבודה בשכר נמוך בבית יציקה. שאול, אשר עדיין חייל בסדיר, מוצא דרך להגדיל את הכנסות המשפחה באמצעות "קניית שמירות" – הוא שומר בבסיסו בתשלום במקומם של חיילים אחרים.

מדברי שאול ניתן להסיק כי האפליה בתעסוקה נובעת חלקית – וחלקית בלבד – מכך שהאשכנזים עלו לארץ לפני יוצאי עדות המזרח "ובאו מסביבה מפותחת יותר" (עמ' 35). לפי שאול, הדרך להתגבר על האפליה היא לימוד אינטנסיבי, להשיג השכלה וכישורים, שיאפשרו למצוא מקומות עבודה ברמה גבוהה ולהסיר את תדמיתם של המזרחים כנחותים. שאול הוא בחזקת "נאה דורש ונאה מקיים". בעזרת חבריו מהצבא הוא מקים לו צריף מקרשים בסמוך לבָּדוֹן המשפחתי וממלא אותו בספרים. שאיפתו להיות עורך דין – שאיפה שבעיני דוד נראית כהזויה. שאול רואה בעריכת הדין לא רק מקצוע מכובד שפרנסה בצִדו, אלא גם כלי להשיג שוויון לעדות המזרח. האח הבכור סבור כי דוד, שהיה תלמיד מוכשר בעיראק, יוּכל בשלב מסוים להשלים את לימודיו התיכוניים ולהיות מנהל חשבונות. עבור האח הצעיר, זאב, מוצא שאול סידור: הוא שולח אותו לחיות בקיבוץ, כדי להקטין את הנטל הכלכלי על המשפחה. (זאב עתיד להשתלב בקיבוץ ולהתחתן.)  

הצריף של שאול משמש לו לא רק למטרות לימודים. כבר מהרגע שמבטיהם של שאול ונעימה –אשתו הצעירה של ראובן – נפגשו לראשונה, נוצרה אהבה חשאית ביניהם. בתחילה אהבה זו נשאה אופי אפלטוני, אבל לאחר שראובן מצא עבודה קבועה כשומר לילה, נעימה בילתה את הלילות באהבה חושנית עם שאול. שאול אוהב את נעימה ברצינות, רוצה ילד ממנה – על אף שבמהלך נישואיה  נעימה לא ילדה, ועל כן סבורה שהיא עקרה.

לבָּדוֹן המשפחתי של יעקב  מגיע ד"ר ששון – אשר הכיר את יעקב עוד בעיראק כאיש עשיר – כדי להציע נישואים לחנינה, בתו הבכורה של יעקב. ששון הוא רודף בצע ומשוכנע כי יזכה בעקבות נישואיו בנדוניה יקרה. הוא מתקשה מאוד להאמין כי כעת יעקב עני, ולבסוף מסתפק בהחתמת שאול על שטרות התחייבות לקניית רהיטים  לדירתו החדשה, כתחליף לנדוניה. נושא בתולי הכלה גם כן מאוד חשוב לד"ר ששון. בעיני משפחת הכלה נישואי הבת לד"ר ששון נראים כשידוך מוצלח.

בדמיון מסוים לאהבה ממבט ראשון בין שאול לנעימה, מתפתח סיפור אהבה בין דוד למרגלית, הצעירה ממנו בשנה. מרגלית היא בתה של ציפורה, אם חד הורית, תברואנית המעברה. ציפורה היא אשכנזייה, גזענית  קיצונית בשנאתה כלפי המזרחים, אשר עושה כמיטב יכולתה להרחיק את בתה מהחתן "השחור". כאשר היא תופסת את דוד ומרגלית מתנשקים, היא גוערת בבתה ביידיש, מאיימת למסור את דוד למשטרה, בהוסיפה: "מרגלית לא נועדה לשחור מלוכלך" (עמ' 94). אף על פי כן, בעיקר ביוזמת מרגלית, יחסי אהבה בינה לדוד הולכים ונרקמים בחשאי. אהבתה של מרגלית לדוד עזה: בשובו מהעבודה בבית היציקה, בהיותו מפויח, מלוכלך ומיוזע, ובטרם הספיק להתרחץ – היא נהגה לרוץ לקראתו ולחבקו.  שלא כמקובל בין ילדי המעברה, מרגלית לומדת בתיכון ולימודיה כרוכים בתשלום שכר לימוד.

פעם חזר דוד מהעבודה ולא מצא לא את הבָּדוֹן המשפחתי וגם לא את הצריף של שאול. הכול נשרף יחד עם אימו, אביו ואחותו הקטנה (זו שלא נִשאה), וגופותיהם היו מוטלות מכוסות בשמיכה. בזמן השריפה שאול היה בצבא. לשני האחים שנותרו, שאול ודוד, סוּפק במהרה בדון אחר. בחלוף החוויה הטראומטית, שאול פוסק כי לאחר שחרורו הקרוב מהצבא הוא יפרנס את דוד, כדי שזה יוכל להקדיש את כל זמנו ללימודים בכוחות עצמו,  במטרה לעבור את מבחני הבגרות בהצלחה במהלך השנה שנותרה לו עד לגיוסו לצבא. תוכניתו של שאול אכן יוצאת אל הפועל. דוד לומד באינטנסיביות ופותר בקלות את השאלות בבחינת הבגרות במתמטיקה. הוא מסיים את הבחינה ראשון מבין כל הנבחנים – כולם אשכנזים, מלבדו. בהמשך הוא עובר גם את יתר הבחינות.

כאשר שאול עזב את המעברה לימים אחדים כדי לבקר את אחיו זאב בקיבוץ, מרגלית ניצלה את ההזדמנות שדוד נותר בלילה לבדו בבדון, וביוזמתה התעלסה איתו. לעומתה, דוד, דווקא לאור אהבתו הרבה למרגלית, סבר כי באותה הפגישה היה עליו לנהוג באיפוק ולא לתת לתשוקתו לשלוט בו. לפני הרומן עם מרגלית, לדוד כבר היה ניסיון מיני עם מדליין, נערה יוצאת עיראק המבוגרת בשנה ממנו, בת למשפחה מרובת ילדים שהתגוררה במעברה. בעת קיום יחסי המין עם מדליין דוד התרשם כי הוא שימש בידה אמצעי לצבירת ניסיון לעבודה בזנות. ואכן, מדליין הידרדרה במהרה לזנות וגורלה היה טראגי: היא נרצחה באכזריות. 

בינתיים חלות התפתחויות גם ביחסיו של שאול עם נעימה. בעלה של נעימה, ראובן, קוּדם בעבודתו משומר לילה למנהל עבודה, וכבר אינו שומר בלילות. מסיבה זו ובגלל כניסתה להריון משאול, נעימה מחליטה לחדול מלקיים יחסי מין איתו – אולם האהבה החשאית בין השניים אינה דועכת. בליל גשום, מלוּוה בשיטפון, בו לא ניתן היה להגיע ברכב למעברה, נעימה יולדת בן בעזרת מיילדת עיראקית, תושבת המעברה. 

דוד מתגייס לצבא ועוברת עליו תקופת טירונות קשה. המשמעת, אילוף החיילים והיחס הסדיסטי של המפקדים אינם לרוחו. אבל בזכות מחשבותיו על מרגלית, שהמשיכה לאהוב אותו, הוא מצליח לעמוד בלחצים. בסיום הטירונות מועבר דוד, על פי בקשתו, למחנה בו עובד שאול, כעת כבר בתור אזרח עובד צה"ל. במחנה הזה זוכה דוד ליחס חיובי בתור האח של שאול. בהתאם לבקשתו של דוד, חתונתו עם מרגלית נערכת על ידי רב צבאי במחנה בו הוא משרת. מרגלית, עדיין תלמידת תיכון בשנתה האחרונה, עוברת לגור בבדון של דוד. אִמה של הכלה, ציפורה, אינה נוכחת בחתונה – אבל היא מגיעה בליל הכלולות לבדון של הזוג הצעיר, סוטרת לדוד, מכנה אותו "פושע שחור", ודורשת כי בתה תשוב אליה, אך זו מסרבת אף לדבר עם האם. במהלך החופשה הקצרה מהצבא שקיבל דוד לאחר חתונתו, שני בני הזוג חשים פחד וריחוק הדדי, ורק בסיום החופשה הם מתפייסים ומתייחדים. אהבתם ממשיכה לפרוח, ועם הזמן מרגלית משלימה עם אִמהּ, אשר מממנת את שנת הלימודים האחרונה שלה בתיכון.

לאחר סיום לימודיה התיכוניים עובדת מרגלית בלשכת המס. דוד, לאחר סיום שירותו הצבאי, לומד במרץ להיות מנהל חשבונות ואשתו מפרנסת אותו. בניגוד למרגלית – דוד אינו רוצה להביא ילד לעולם כל עוד הוא גר במעברה ולא מבוסס כלכלית. בסיימו את לימודי החשבונאות דוד מוצא משרה במקצועו – אך זוהי עבודה בשכר נמוך במוסד ממשלתי בו שוררת אבטלה סמויה. עבודה זו מאפשרת לזוג הצעיר לצאת מהמעברה ולשכור חדר בדירה בדרום תל אביב. בעלת הבית שלהם, המתגוררת באותה הדירה, היא אלמנה ממוצא עיראקי. זו נוהגת בזוג במיטב היחס האימהי.

במקביל, באותה התקופה, הקשרים בין שאול לנעימה מתנתקים לכאורה. ראובן, אשר מצבו הכלכלי הולך ומשתפר – הוא עובד כעת כאלחוטאי בשדה תעופה – עוזב את המעברה יחד עם אשתו נעימה ובנו (למעשה בנו של שאול). שאול מצליח לעבור את מבחן הקבלה לעריכת דין ולומד באוניברסיטה בירושלים. אך על אף התרחקותם הפיזית, האהבה החשאית בין שאול לנעימה נמשכת. נעימה מוצאת דרך להתרועע עם שאול בירושלים, היא שוב הרה ממנו ויולדת את בנו השני. ראובן נעשה חבר בסניף המפלגה [משתמע מפא"י], וכעת, בדומה לממסד האשכנזי, מאשים את המזרחים במצבם האומלל. משתמע כי ראובן מוּדע לרומן החשאי בין אשתו לשאול ולאפשרות כי שני הילדים אינם שלו, אך בגלל שקיעתו בקידום הקריירה הפוליטית שלו, הנושא הזה אינו עומד במרכז מעייניו. הוא מתקדם לראש מחלקה במוסד [ממשלתי] המטפל ביוצאי עדות המזרח, ולבסוף אף נבחר לכנסת.

ב-1956 התחוללה "מלחמת קדש" (מבצע סיני). שאול נפצע במלחמה בריאוֹת ובברך,  ולאחר החלמתו נותר צולע קלות. הוא נחשב לגיבור מלחמה ובהמשך הופך לעורך דין מצליח. שאול ממשיך להתרועע עם נעימה, אך אינו מתחתן איתה, כיוון שלדבריו, במקרה של גירושיה, שני ילדיהם יעברו לחזקת בעלה ראובן.

אצל דוד, לאחר שובו ממלחמת סיני ובהשפעתה, מתעורר רצון להביא ילד לעולם, והוא חדל להשתמש באמצעי מניעה. מרגלית נכנסת להריון. דוד נענה באי רצון לבקשתה של מרגלית לעבור לגור באופן זמני – עד שיחסכו כסף לקנות דירה – לדירתה של אִמהּ, ציפורה. ציפורה מתגוררת בדירה בת ארבעה חדרים, אותה רכשה בזכות היותה ראש מחלקה במוסד בתל אביב [אין פירוט. משתמע מוסד ממשלתי ואולי ההסתדרות.] כבר בתחילת מעברו של הזוג לדירתה של ציפורה היא מתייחסת לדוד בזלזול, הוא אינו מרגיש נוח בבית והקשר עם אשתו מתחיל להיפגע. מתעורר אצלו החשד כי הזמנתה של ציפורה לזוג להתגורר אצלה הייתה בעצם מלכודת שנועדה להפריד בינו לבתהּ.

למגינת ליבה של ציפורה, הנכד שלה שי נולד שחום עור ושערו שחור. הסבתא ממש תיעבה אותו בגלל צבע עורו. פעם, כאשר מרגלית הניקה את שי, הסבתא כינתה את התינוק עלוקה ואמרה לבִתה כי עליה להפסיק להניקו, כדי לשמור על יופי החזה, ולהאכיל את התינוק מהבקבוק. דוד, אשר שמע את דברי החותנת מחדר סמוך, רתח מזעם וכינה את ציפורה מכשפה. בין השניים מתפתחת מריבה קולנית, מלוּוה בהתבטאויות גזעניות עדתיות. תקרית זו, האווירה הכללית הקשה בין החתן לחותנת, המריבות הקטנות בין דוד למרגלית אותן ציפורה דאגה להעצים – כל אלה דרדרו בהדרגה את היחסים בין בני הזוג.

כדי להגדיל את משכורתו, ניסה דוד להתקבל לעבודה כמנהל חשבונות בבנק. בראיון עבודה עם מנהל כוח האדם בבנק זידוביץ' הובטחה לו המשרה, אך כעבור ימים אחדים הוא קיבל בדואר תשובה שלילית. לעומת זאת, כעבור שבועיים, השיגה מרגלית עבודה באותו הבנק בחצי משרה. לימים נודע לדוד מפי ראובן כי הייתה זו ציפורה שבשיחה עם זידוביץ' הביאה לביטול מינויו למשרה הנכספת. בניסיון נוסף לשפר את מעמדו החליט דוד, שלא כבקודֵם,  להיעזר בפרוטקציה מראובן, והדבר עלה בידו: הוא התקבל לעמוד בראש מחלקה גדולה "בחברת ביטוח ידועה" [אין פרטים]. בתור מנהל  מחלקה הוא נהג בקשיחות כלפי עובדיו האשכנזים וכונה  בפיהם "מפלצת".

לשמחתה של ציפורה, אותו המנהל זידוביץ' – אלמן ורודף שמלות –  החל לחזר אחר מרגלית. חיזוריו עוררו את קנאתו וחמתו של הבעל. מרגלית הכחישה באוזני דוד קיומו של קשר רומנטי בינה לזידוביץ' וטענה כי היא שונאת אותו. ואולם דוד היה אכול קנאה, ולאחר שמרגלית סירבה לדרישותיו החוזרות לפרוש ממקום עבודתה בבנק, הנישואים עלו על שרטון. עבודתה של מרגלית בבנק בצלו של זידוביץ המשיכה להעיק קשה על דוד, גם לאחר שהזוג עבר מביתה של ציפורה לדירתם החדשה. הבעל הקנאי עזב הדירה המשותפת והעתיק את מגוריו לדירה שכורה בתל אביב, וכעבור ארבעה חודשים הזוג התגרש.

לאחר גירושיו המשיך דוד לעקוב אחר גרושתו ובנו, כאוהב קנאי. לבסוף החליט לשוב למרגלית ולשאתה לאישה, וכבר קנה לה  צמיד יקר ומתנה לילד – אך אז מצא בתיבת הדואר הזמנה לחתונה בין מרגלית לזידוביץ', הזמנה שנשלחה על ידי ציפורה. הצרות באו בצרורות, ודוד פוטר מהעבודה בחברת הביטוח, עקב צמצומים. עם פיטוריו קיבל דוד פיצויים נאים. כחודשיים לאחר נישואיה של מרגלית, הוציא דוד מתיבת הדואר שלו מכתב שהיה מונח שם מזמן. התברר לו כי זהו מכתב ארוך ממרגלית בו טענה כי בתקופת נישואיה לדוד לא היה דבר בינה לזידוביץ' ובעקיפים האשימה את דוד בנישואיה לאיש הזה. עוד כתבה כי היא מחזירה לו את דירתם המשותפת, כיוון שכעת היא מתגוררת בדירה המרווחת של בעלה, תוך ציון כתובתה. כמו כן  סיפרה כי שי מתגעגע אליו וכי היא מעוניינת למצוא סידור בו דוד יוכל לבלות עם בנו. מקריאה בין השורות הסיק דוד כי מרגלית אינה מאושרת בנישואיה ומתגעגעת אליו. הגָרוּש נסע לדירתה החדשה של גרושתו, פגש אותה בהיותה לבדה, ובאותו המפגש בני הזוג לשעבר התעלסו. מרגלית רצתה להמשיך בקשר אינטימי עם בעלה לשעבר, אותו ניתן היה לממש בדירתם המשותפת. ואולם אצל דוד הקנאי לא היה מקום לקשר כזה בזמן  שמרגלית המשיכה לחיות עם זידוביץ'. 

במצב רוח אומלל, בו נותר ללא אישה אותה המשיך לאהוב וללא מקום עבודה, מוצא דוד את עצמו מגויס כחייל מילואים. זאת במסגרת הגיוס הרחב, ערב "מלחמת ששת הימים", שהחלה ב-5 ביוני 1967. דוד מוּדע לכך כי תחושת המצור של האוכלוסייה היהודית בישראל בחודשים מאי-יוני 1967 שלפני המלחמה [עקב ריכוז צבאות ערב בגבולות], מחכה את ההבדלים בין "שחורים" ל"לבנים" ואף בין המעמדות. אבל דוד דבק במוצאו העדתי. לדבריו, "אינני יוצא למלחמה הזו כיהודי, ואף לא כישראלי" (עמ' 57). מקוממת אותו המחשבה כי אחרי המלחמה יחזור כל אחד למקומו בעבר: האשכנזי למצבו הכלכלי הטוב – והמזרחי אל העוני.

יורם, מפקד הזחל"ם בו יוצא דוד למלחמה בחזית נגד המצרים בנגב,  הוא "אשכנזי, כמובן" (עמ' 9). אשכנזי נוסף בזחל"ם הוא הקַשָּר שי (שמו כשם בנו). שלושה חיילים נוספים ברכב, רפאל, אפרים הנהג ודוד הם מזרחים. דוד רואה במפקד הזחל"ם מעין נציג של אותם האשכנזים שחיו בנוחות וסלדו מהמזרחים בעת שאֵלה חיו במעברות. גם  בעלה החדש של גרושתו הוא אשכנזי. על רקע זה דוד שונא את שני האשכנזים שבצוות הזחל"ם, יורם ושי. בניגוד לשנאתו כלפי האשכנזים, דוד אינו חש שנאה כלפי הערבים – למרות הקולות הבוקעים מתחנות הרדיו הערביות, קולות אותם הוא קולט בטרנזיסטור שלו, אשר קוראים לטבוח ביהודים. הוא מתחצף כלפי המפקד, בשעה שזה מנסה לטפח בו תחושה של צוות, לנוכח המלחמה הקרֵבה. כאשר לשי נדמה כי דוד ישן, הוא אומר כי אין לו אמון בו וצריך "להוציא לו את הנשמה". רפאל מתערב לטובת דוד, והוויכוח גולש לפסים עדתיים.

ביום הראשון למלחמה נפגע הזחל"ם של דוד מאש המצרים והוא מועף מכלי רכבו לחול. בשובו להכרתו מתברר לו שהוא פצוע קשה ברגלו השמאלית. דוד מתחיל להתרחק בזחילה מהזחל"ם  הבוער מחשש שהרכב יתפוצץ, אך תוך פרק זמן קצר זוחל דווקא לכיוון הזחל"ם, כדי לחלץ מתוכו את אנשי הצוות שאולי נותרו בו, וכעת סכנת מוות מהתפוצצות מרחפת עליהם . הוא מוצא את המפקד יורם, משותק בגופו התחתון, ובזחילה מרחיק אותו מהרכב. לאחר מכן – על אף היותו פצוע בעצמו ובאפיסת כוחות –  דוד מחלץ את רפאל הפצוע קשה בבטנו ואת שי. את אפרים המת  משאיר דוד בכלי הרכב הבוער, שלבסוף מתפוצץ יחד עם גופת החייל. לאחר שהציל דוד את חבריו מהרכב, הוא גם מציל אותם מהחיילים המצרים הנסוגים באזור. ידיעתו את השפה הערבית מאפשרת לו להעמיד פנים שהוא חייל מצרי פצוע, ולהרחיק את חיילי האויב מהמקום בו מסתתרים חבריו הפצועים.  למחרת ב-6 ביוני, כאשר דוד הפצוע מפונה מהמקום על ידי חיילים ישראלים, במהלך הנסיעה הוא מאיים לקפוץ מהמכונית, אם זו לא תחזור למקום בו נאסף, כדי לפנות את חבריו הפצועים (בהם לא הבחינו החיילים בשעה שאספו אותו). בקשתו נענית, וכך שוב הוא מציל את חיי חבריו.  

הסיפור מסתיים בטקס הענקת צל"ש לדוד. בין הנוכחים בטקס אשתו לשעבר מרגלית ובנו שי. דוד אינו חושב את עצמו לגיבור, אבל בקבלת הצל"ש רואה הכרה בו כאזרח ישראלי ללא קשר לגוון עורו. בטקס אמרה  מרגלית לדוד ש"עדיין לא מאוחר" (עמ' 253). מדבריה לא ברור אם היא התכוונה שלא מאוחר להיות לה למאהב, ואולי התכוונה כי היא עדיין יכולה להתגרש למענו. מכל מקום, דוד נחוש היה לא להסתפק בפירורים של מאהב.
 
הנושא העדתי ברומן
המחבר חושף את השנאה בין האשכנזים למזרחים. אחד הביטויים  לשנאה זו מצד המזרחים כלפי האשכנזים הוא כינויים "ווּזווּזים". לרוב זהו כינוי גנאי, אך לעתים כמילה נרדפת לאשכנזים רק עם שמץ של שנאה, אם בכלל, כלפיהם. "הגידוף השגור", לדברי המחבר, שהוטח מצד בני עדות המזרח הממורמרים כלפי אשכנזים היה "חבל שהיטלר לא גמר אתכם!" (עמ' 151).

מהרומן משתמע כי לאיבתם של המזרחים כלפי האשכנזים סיבות אחדות, כמו התבטאויות גזעניות של אשכנזים כלפי המזרחים בהן כינוים "שחורים", אפליה בתחומי הדיור והתעסוקה, ורגשי עליונות מצד האשכנזים.  ביצירה מופיעים מנהלים אשכנזים אחדים הנגועים בהתנשאות כלפי עדות המזרח: הם סבורים כי המזרחים נועדו להיות פועלים שחורים. עם זאת, מהיצירה ניתן להסיק כי האשמה בפער לטובת האשכנזים במגורים ובמקומות עבודה מוטלת  חלקית – וחלקית בלבד – לא על האשכנזים, אלא בנסיבות. בשנות ה-50 כאשר העולים מעדות המזרח חיו בתנאים איומים במעברות, האשכנזים, ילידי הארץ, חיו בנוחות בבתי מגורים, כיוון שבתור ותיקים הספיקו להתבסס. יתרה מזו, גם אשכנזים שהגיעו בעלייה ההמונית בתחילת שנות ה-50 שוכנו במעברה. כאשר החל תהליך הדרגתי של מעבר אוכלוסיית המעברות למגורי קבע, הרוב שנותר במעברה היו מזרחים – אבל גם בתהליך הזה לא כל האשמה מוטלת על האשכנזים. אלה שנותרו במעברה, לדברי המחבר, היו אנשים חסרי כישורים ובעלי משפחות גדולות, שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש דירות בתנאים נוחים לכאורה שהוצעו להם. והיו גם כאלה – לפי גרסת המחבר –  שכל כך התרגלו למעברה שלא רצו לעזבה גם כאשר הממשלה ניסתה לפנותם.

הפער בתחום התעסוקה נבע לא רק מאפליה על רקע עדתי, אלא גם מרמת ההשכלה והכישורים. רמת ההשכלה הממוצעת באותה התקופה הייתה גבוהה יותר אצל האשכנזים בהשוואה למזרחים, גורם שפתח בפניהם משרות ברמה גבוה יותר. תשלום שכר לימוד כבר משלב השכלה תיכונית שוב פעל לטובת האשכנזים, שבתור עדה ותיקה ומבוססת יכלה להרשות להעניק לילדיה השכלה תיכונית ואוניברסיטאית. הפער בהשכלה בין העדות בלט במיוחד בקרב הבנות והנשים. אפילו שאול, בתור אדם משכיל ונאור, שדאג לחינוך עבור אחיו –  ביצירה אין שום התייחסות לדאגתו שאחיותיו תרכושנה השכלה. נעימה – למרות היותה אישה צעירה ואינטליגנטית – היא אנאלפביתית. ניתן להסיק כי אף בחלק מן המעמד הבינוני של יוצאי עיראק באותה התקופה, הדאגה העיקרית לבת התבטאה במציאת שידוך מוצלח עבורה. במקרה של שידוך אחותו הבכורה של שאול לד"ר ששון, לא שאלו כלל את הבת האם היא מעוניינת בחתן שהוצע לה, וכמובן, גם לא אם היא בכלל מעוניינת להתחתן.

אצל שתי העדות ישנן התבטאויות גזעניות מתונות המבוססות על סטריאוטיפים מהעדה האחרת. לדוגמה, בעלת הבית ממוצא העיראקי של מרגלית ודוד, בעת שהזוג התגורר אצלה בתל אביב, אומרת על מרגלית: "אשכנזייה – אבל בחורה זהב" (עמ' 195), ורומזת כי בניגוד לנוהג אצל האשכנזיות, כאשר דוד היה מגויס במלחמת סיני, אשתו לא בגדה בו. ההתבטאות האשכנזית הדומה בדרגת גזענותה היא בנוסח "הוא מזרחי – אבל משכיל". בקרב שתי העדות ישנם ביטויים לשנאה גזענית קיצונית, כמעט ללא אבחנה, של העדה האחרת. ניתן להסיק כי ציפורה הייתה מתנגדת לעצם נישואיה של בתה למזרחי, גם אם הוא היה בעל השכלה גבוהה ומצליחן. היא מתעבת את הנכד שלה רק בגלל צבע עורו השחום ושיערו השחור. מנגד, דוד מכנה את האשכנזים "לבנבנים" ו"חיוורי פרצוף" (עמ' 10).  עוד אומר: "אינני מגיב על גידוף של בן עדות המזרח כפי שהייתי מגיב על קללה מפיו של אשכנזי" (עמ' 15).* כאמור, ערב מלחמת ששת הימים, הוא חש שנאה גורפת ויוקדת כלפי האשכנזים, אך לא הערבים, ואף אומר לעצמו כי הוא אינו יוצא למלחמה הזו כיהודי או ישראלי [אולי במודע או בתת מודע הוא מרגיש קרבה יותר גדולה לערבים, בגלל תחושת שייכות גזעית-תרבותית, מאשר ליהודים אשכנזים.**]

מהשיח בין אנשי צוות הזחל"ם שבו דוד יוצא למלחמה משתמע כי המזרחים הם בעלי הכרה עדתית מוצקה, הם מחלקים את היהודים לשני מחנות על בסיס עדתי, ורגשי מרירות עמוקים על הפלייתם המתמשכת מצד אשכנזים יוקדת בעצמותיהם. לעומתם, אצל שני האשכנזים בצוות, הנושא העדתי אינו בראש מעייניהם, ולפחות כלפי חוץ הם אינם נגועים בגזענות. לדוגמה, הקַשָּר שי, לשאלה פרובוקטיבית שמעלה החייל רפאל ממוצא תימני והיא – מה תהיה תגובתו אם העולה שיעלה את מספר היהודים בארץ לשלושה מיליון ויזכה להטבות מיוחדות יהיה מזרחי – משיב כי הדבר לא יפריע לו. לעומתו, רפאל מבטיח "לדפוק", כדבריו, את האשכנזים באמצעות ריבוי טבעי, שיהפוך את המזרחים לרוב בארץ.

דמותו של שאול מייצגת את הקול המתון והרציונאלי בעמדתם של מזרחים כלפי אשכנזים. שאול סבור כי הדרך להיאבק נגד אפליה עדתית היא לא באמצעות מנהיגים הבונים את הקריירה שלהם על מוצאם העדתי בנוסח ראובן, אלא באמצעות רכישת השכלה, שתנפץ את תדמיתם של המזרחים כפרימיטיביים ותשפר את אפשרויות התעסוקה עבורם. הוא אומר לדוד: "ברגע שיהיה לנו אחוז הולם של שוחרי המכללות – תוכל לומר שעלינו על הדרך הנכונה" (עמ' 235). שאול מותח ביקורת על התנהגותו של דוד כאשר זה שימש מנהל מחלקה בחברת ביטוח ורדה בכל פָּקוּדיו האשכנזים כפי שאף אשכנזי לא רדה במזרחים. האח הבכור מביע התנגדות נחרצת ל"נקמנות עיוורת" באשכנזים. אך רגשות נקמה אינם זרים לשאול. על אף שמעמדו כעורך דין מצליח  סולל בפניו דרך לקריירה פוליטית – הוא אינו מעוניין בקריירה כזו. שאול חושש כי בהשפעת הזיכרון של גוויות שלושת בני משפחתו שנשרפו במעברה, הוא עלול לנהוג באשכנזים כמו אחיו בתור מנהל מחלקה (עמ' 236). בניגוד לדוד, שחי בתסכול בהרגשה שבארץ שולטים האשכנזים, שאול ראה את הדברים באור אחר. "הוא לא חצה את העולם לשני מחנות. בכל אחד [מהמחנות] מצא בני בלייעל [כמו ד"ר ששון]  או אישים דגולי-סגולות" (עמ' 239).

מכל מקום, בשעת מבחן גורלית, דוד מתעלה על שנאתו לאשכנזים ומציל את חיי כל הפצועים ללא מתן עדיפות כלשהי למזרחים. לבסוף, ראוי לציין כי דוד, בהתבטאות נדירה, מביע תקווה כי בנו שי  "אולי...יקרע את שלשלאות השנאה המחלידות בין העדות" (עמ' 239).

הערות ביקורתיות
על אף ששפת האם של סמי מיכאל אינה עברית – סגנונו עשיר ובאוצרו המילולי עולה על מיטב סופרי ילידי הארץ. אפשר להבחין בקווי דמיון בין המחבר לשתי הדמויות העיקריות ברומן, האחים דוד ושאול שגם כן ילידי בגדאד ועלו לארץ בצעירותם. בדומה לדמות הראשית דוד שאינו דתי כלל (עמ' 163) – מחבר היצירה הוא אתיאיסט. אפשר להניח כי יחסו של המחבר כלפי האשכנזים בתקופות שונות נע בין עמדתו האמוציונאלית של דוד, שהיא זעקה רמה נגד האפליה המתמשכת, לבין עמדתו הרציונאלית של שאול. גם שאול מר ליבו על האפליה, אך הוא אינו מאשים בכל חולאי החברה המזרחית את האשכנזים ומתווה דרך קונסטרוקטיבית לצמצום הפער ולשוויון בכל התחומים. מעניין לציין כי כמו שביצירה בשיחה בין חיילי הזחל"ם, החיילים המזרחים הם שמעוררים את הנושא העדתי, לעתים תוך חמת זעם כלפי האשכנזים – כך גם בספרות הישראלית, הנושא הזה מועלה בעיקר על ידי סופרים ממוצא מזרחי. הרקע לכך הוא תחושה עמוקה של קיפוח, דבקות בשורשים העדתיים וסולידאריות משפחתית-עדתית.

על אף שבמרכז היצירה עומדת אפלייתם של המזרחים מצד האשכנזים על בסיס גזעני, הרי למעשה המחבר חושף גם  גזענות מזרחית כלפי אשכנזים, שרק בחלקה, ואולי לא בהכרח,  קשורה לאפלייתם. עוד ראוי לציין כי בספר אין מקרים קונקרטיים של אפליית מזרחים. דוד , שאול וראובן –  הדמויות הראשיות ברומן – חווים גילויי גזענות על רקע עדתי, אך לא אפליה עדתית בקידום הקריירה שלהם, שככלל, מצליחה (רק דוד לבסוף מפוטר מתפקידו הבכיר, אך לא בגלל מוצאו.)

בעמדותיו של סמי מיכאל בסוגיות חברתיות ופוליטיות ברומן הזה ניתן להבחין  ברבדים אחדים.  עצם שמה של היצירה "שווים ושווים יותר", הזועק  נגד השוויון המדומה בארץ, רומז על רקעו הקומוניסטי של הסופר. הכותרת נעשתה כנראה בהשפעת ביטוי דומה בספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות", בו המחבר מתח ביקורת חריפה על המשטר הקומוניסטי בבריה"מ,  בדבר צביעות סיסמתו בנוגע לשוויון  כל אזרחיו. ייתכן שאת מקומו של הפרולטריון באידיאולוגיה הקומוניסטית – בתור מעמד מדוכא ומושפל, אשר שנאתו העזה כלפי מדכאוֹ הבורגני מוצדקת – תופסים ביצירתו של מיכאל המזרחים. לעומתם, האשכנזים מופיעים ברומן בתפקיד הבורגנים באידיאולוגיה הקומוניסטית. המשך דגילתו של המחבר בהשקפת עולם שמאלית באה לידי ביטוי עקיף בתיאוריו את "מלחמת קדש" ו"מלחמת ששת הימים". בניסוח לאקוני מציין סמי מיכאל כי "פרצה מלחמת קדש", ללא התייחסות כלשהי לסיבותיה, והאם הייתה זו מלחמת מגן לדעתו. בהימנעות מהבעת עמדה בשאלה הזו הוא בעצם סולל את דרכו לקונצנזוס הישראלי. לגבי "מלחמת ששת הימים", כנראה לא במקרה בחר המחבר לייחס לדוד מעשה גבורה הומניטארי של הצלת חיי פצועים – מעשה ראוי במלחמה גם בעיני בעל השקפת עולם שמאלית – ולא גבורה בקרב מול כוחות האויב.

בנושא קליטת עולי המזרח בשנות ה-50, נראה כי כבר ביצירה זו ניתן להבחין בניצני התקרבות עמדתו של המחבר לעמדת הממסד הישראלי. סביר להניח כי  בשנים הראשונות לעלייתו ארצה בשנות ה-50, השקפתו בנושא העדתי הייתה קרובה לזו של דוד, אבל בחלוף השנים ניסה לראות את המצב בצורה מאוזנת – מגמה שבאה לידי ביטוי ברור בספרו "ויקטוריה" שפורסם ב-1993.  עם זאת, יש לציין כי גם בעשור השני של המאה ה-21  המשיך סמי מיכאל  להשמיע ביקורת כלפי "השמאל האשכנזי" (כדבריו) על גזענות וקיפוחם של יוצאי עדות המזרח במוסדות השלטון, האקדמיה והתרבות. האם אכן זוהי המציאות גם כעת, או ביקורתו היא ביטוי לעמדה אנכרוניסטית? ואולי זוהי עדות לשיירי אידיאולוגיה קומוניסטית, שהוסבה לנושא העדתי, לפיה חייבת להיות עדה מדוכאת ועֵדה מדכאת? ייתכן כי התשובה לכל אחת משלוש השאלות האלה היא חיובית בחלקה.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

*  הערה אנלוגית אפשר למצוא בספרו האוטוביוגרפי של יוסי אלפי, בחזקת שלושה: סיפורים על הדרך (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014).  כאשר לאשכנזי היה נודע כי לאִמו עשרה ילדים והיה שואל אותה, "ואת זוכרת את השמות של כולם...?!...[זה] היה מטריף את דעתי" (עמ' 120). ואולם, כאשר אישה ממוצא עיראקי הייתה שואלת אותו, אם הוא זוכר את כל תשעת אחיו – משתמע כי הדבר הרגיז אותו פחות (עמ' 120).

** ההשקפה בדבר קרבה גזעית בין המזרחים לערבים באה לידי ביטוי אצל אחד מגיבורי ספרו של אלמוג בֶּהַר, צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010). יהודי  ממוצא מרוקאי, שמופיע בספר, אומר: "אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים, אנחנו הערבים-היהודים" (עמ' 100). הוא ממשיך: צריך להקים בשטחה של ישראל והשטחים הפלסטיניים שתי מדינות: אחת לאשכנזים –  ושנייה משותפת למזרחים ולפלסטינים שיחיו ביחד בשלום (עמ' 101).