יום ראשון, 22 ביולי 2012

סולז'ניצין, אלכסנדר. מאתיים שנה ביחד (כרך 2) (מוסקבה, 2002) [סיכום ספר]

Солженицын, А.И. Двести лет вместе (2). Москва: Русский путь, 2002
סולז'ניצין, אלכסנדר.  מאתיים שנה ביחד (כרך 2) (מוסקבה, 2002) 550 עמ' כולל מפתח שמות [רוסית]  [סיכום ספר]



תולדות יהודי רוסיה בתקופה הסובייטית החל מ-1917 עד לאמצע שנות ה-70. הסיכום  המובא   כאן    מבטא  את   נקודת ראותו והשקפתו של  הסופר  והוגה  הדעות,  אלכסנדר  סולז'ניצין (2008-1918). מחקרו מבוסס ברובו על מקורות משניים, אינו ערוך בקפידה ותרומתו לא בחידושים  כי אם בפרשנויות לעובדות הידועות.  על אף שהמחקר מתיימר להיות מאוזן ואובייקטיבי, הרי נימותיו האנטישמיות גלויות ומסקנתו מחרידה: פשעם של יהודי רוסיה כלפי  העם הרוסי משתווה לפשעם של הגרמנים בתקופה הנאצית כלפי העם היהודי. בהצגת התזה של סולז'ניצין  מדי פעם הוספתי הערות משלי, לרוב בסוגריים מרובעים – אך את עיקר הערותיי הביקורתיות ריכזתי בסוף בפרק נפרד.  

המהפכה ומלחמת האזרחים 1921-1917
מהפכת פברואר 1917 נעשתה על יד רוסים, ובממשלה הזמנית שהוקמה בעקבותיה לא היו יהודים, כי אם היה בה רוב רוסי. ואולם היא לא שירתה את האינטרסים של רוסיה, כיוון שהמשיכה לדגול בניהול המלחמה.  על אף היעדר יהודים בממשלה, ליהודים היה חלק  חשוב בשלטון  ובעיצוב האידיאולוגיה של מהפכת פברואר באמצעות המוסד המתחרה שהוקם לממשלה.  מוסד זה היה "מועצת נציגי החיילים והפועלים"  (SRSD), כאשר בהרכב הנהגתו הראשון,  "הוועד הפועל המרכזי" (TsIK), מתוך 9 חברים, היו 5 יהודים (בהם קמינייב, כנציג הבולשביקים), בנוסף למיעוטים אחרים – ורק רוסי אחד. הבעיה של הנציגים היהודים הבכירים במוסדות השלטון המהפכניים הייתה לא נאמנותם למוצאם הלאומי, אלא דווקא אי-לאומיותם, האינטר-נציונליזם  שלהם ואופיים האנטי רוסי. לדוגמה, ה"וועד הפועל המרכזי" פרסם את ה"פקודה מס' 1", שעתידה  הייתה לגרום להתפרקות הצבא.

לפני "מהפכת" אוקטובר 1917 מספר היהודים במפלגות הסוציאליסטיות – מנשביקים, ס.ר.  שמאליים וימניים, ואנרכיסטים – היה גבוה בהרבה ממספרם במפלגה הבולשביקית. (עם זאת, בכל המפלגות הסוציאליסטיות, ובמיוחד בקרב ההנהגה, שיעור היהודים היה גבוה מאוד בהשוואה לשיעורם באוכלוסייה הכללית.)  היהודים לא היו "הכוח המוביל העיקרי" מאחורי הפיכת אוקטובר והפיכה זו בעצם לא הייתה נחוצה להם, כיוון שזכו לשוויון זכויות בעקבות מהפכת פברואר (עמ' 100). בבחירות לאסיפה המכוננת, שהתקיימו חודשים ספורים לאחר תפיסת השלטון ביד הבולשביקים, למעלה מ-80% מהיהודים הצביעו עבור המפלגות הציוניות.  לאחר הפיכת אוקטובר היו אף יהודים ששירתו בצבאות ה"לבנים", שנלחמו נגד המשטר הבולשביקי. עם זאת מספרם של היהודים האלה היה מועט, והם נתקלו ביחס עוין מצד חבריהם בצבא עד כדי סכנה לחייהם. זאת בגלל זיהויו של המשטר הבולשביקי עם היהודים.

אכן, העם היהודי אינו יכול להתנער מאחריותו להפיכה הבולשביקית ותוצאותיה מהסיבות הבאות. (1) שיעורם הגבוה של היהודים בהנהגה הבולשביקית, ובמיוחד דמותו הבולטת של טרוצקי הן בארגון ההפיכה  והן בארגון הצבא האדום ובמלחמת האזרחים.  היהודים בצמרת הסובייטית לא פעלו כגוש. לדוגמה, קמינייב וזינובייב התנגדו לביצוע ההפיכה באוקטובר – בעוד טרוצקי תמך בה.  יתרה מזו. מבחינת אמונתם הדתית הם לא היו יהודים כי אם כופרים, וטרוצקי בבירור היה אינטר-נציונליסט.  עם זאת אי אפשר לשלול את השתייכותם לעם היהודי, שבאה לידי ביטוי בנטייה של אישים, כמו טרוצקי וזינובייב, למנות את סגניהם ועוזריהם הקרובים מקרב בני עמם היהודים.

(2) לאחר  הפיכת אוקטובר בלט שיעורם הגבוה של היהודים בין רוצחי הצאר ומשפחתו ב-1918, בקרב המשטרה החשאית (צ'.ק.), בקרב מבצעי מדיניות הטרור נגד האוכלוסייה הכפרית בתקופת "הקומוניזם הצבאי" וברדיפות נגד הכנסייה הרוסית. היהודים מיהרו גם לשרת את המשטר החדש באיוש משרות בדרגים הבינוניים והנמוכים של הביורוקרטיה – משרות שהתפנו לנוכח סירובה של הפקידות הרוסית לשתף פעולה עם המשטר החדש.  רק באופן חלקי ולכאורה בעיקרו, מאחורי השתתפותם הגבוהה של היהודים במנגנוני הדיכוי של המשטר הסובייטי היו נסיבות מקלות, כמו דיכוים בתקופה הצארית.

לפי נתונים סובייטיים משנות ה-20, מספר היהודים שנרצחו בפוגרומים באוקראינה וביילורוסיה  מ-1917 עד 1921, כולל, נע בין 180 ל-200 אלף (עמ' 156). פרעות אלה נעשו ברובם על ידי הצבאות והאספסוף מקרב מתנגדי המשטר הבולשביקי (אבל כ-8% מהיהודים נרצחו על ידי צבא בוּדיוֹני וצבאות "אדומים" אחרים).  ואולם יש לציין, כי כבר ב-1918, דהיינו עוד לפני הפרעות של פֶטלוּרה באוקראינה שהחלו ב-1919, שיעורם של היהודים ב-צ'.ק. של אוקראינה הגיע ל-80% (עמ' 136) [לדעתי, הנתון נראה מוגזם]. כלומר, סולז'ניצין נותן להבין כי היהודים הם שפתחו בדיכוי האוקראינים והעמים הסלאביים, בעוד הפרעות – קרי רצח ללא הבחנה של מאות אלפי יהודים, כולל נשים וילדים – באו   בתגובה, למעשיהם הנפשעים של היהודים.

המוטיב החוזר ונשנה אצל סולז'ניצין הוא כדלהלן. כמו שהגרמנים אינם יכולים להתנער מאחריותם לפשעי היטלר, הרוסים  אינם יכולים להתנער מאחריותם לפוגרומים – כך על היהודים ליטול אחריות על "רוצחיהם המהפכניים". כל ניסיון מצד יהודים לשים דגש על נסיבות מקלות – שאינן חסרות – פגום. התנערות יהודית מאחריות לאומית, פירושה התכחשות למעשה לקיומו של לאום יהודי – והרי היהודים, ובצדק, רואים עצמם כלאום, שהקים את מדינתו הלאומית, היא מדינת ישראל (עמ' 120). 

מסיום מלחמת האזרחים עד מלחמת  העולם השנייה  (1941-1921)
בשנות ה-20 התרחשה הגירה מסיווית של היהודים לערים הגדולות, במיוחד למוסקבה וללנינגרד.  כתוצאה מכך זכו היהודים לרמת חיים ולרמת השכלה גבוהות יותר בהשוואה לשאר האוכלוסייה.  מדיניות הטיפוח המוגבל של הסקטור הפרטי   ב-1921 ("מדיניות כלכלית חדשה"=(NEP   הביאה לשגשוגם של בעלי מלאכה וסוחרים יהודים – ואולם הפגיעות בסקטור הפרטי עוד בתקופת הנא"פ, וההחלטה לבטל את הנא"פ בסוף שנות ה-20  גרמו להתרוששות של חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית, שלא השתלב בתעשייה.  

שיעורם של היהודים בקרב  מוסדות המפלגה והממשלה ובקרב שירותי הביטחון, קרי  מנגנוני הדיכוי, היה גבוה מאוד, וללא כל פרופורציה  למספרם. זינובייב ריכז סביבו בהנהגת לנינגרד יהודים רבים; בקונגרס ה-12 של המפלגה ב-1923 מספרם של היהודים בפוליטביורו היה 3 מתוך 6 (עמ' 207). גם לאחר סילוקם של זינובייב וקמינייב מהנהגת המפלגה בשנות ה-20 – בשנות ה-30 ועד הטיהורים של 1938-1937 עדיין תפסו היהודים מקום בולט  במוסדות  העליונים של המפלגה. היהודי הבכיר במפלגה היה לאזר כגנוביץ', שכיהן  עד לסוף שנות ה-30 בו זמנית כחבר בפוליטביורו, מזכיר הוועד המרכזי, וחבר ב-orgburo [הגוף האחראי על המינויים החשובים במפלגה], וכמו כן שר למסילות הברזל; ושלושת אחיו גם כן מילאו תפקידים חשובים, אחד מהם שר התעשיות הביטחוניות. בוועדת הביקורת המרכזית (שליד הוועד המרכזי של המפלגה) TsTsK)) של 1930 מתוך 25 חברים 10 היו יהודים, בהם סולץ  (A.Sol'ts) "מצפון המפלגה". היהודים היו שישית מחברי הוועד המרכזי בקונגרס ה-17 של המפלגה שהתכנס ב-1934 (עמ' 282).  שרים  יהודים חשובים בשנות ה-30, נוסף ללאזר כגנוביץ' ואחיו,  היו ליטווינוב  (Litvinov), שר החוץ,  יאגודה (Yagoda), שר הפנים, רוזנגולץ  (Rozengol'ts), שר לסחר חוץ ועוד (עמ' 283). רב היה חלקם של היהודים בנציגויות הדיפלומטיות של בריה"מ בחוץ לארץ. במיוחד תפסו היהודים תפקידי מפתח  בתחומי הכלכלה, סחר הפנים, סחר החוץ, גוספלאן  (Gosplan) [המוסד האחראי לתוכניות הפיתוח הרב שנתיות, תוכניות "החומש], מסילות הברזל, מפעלי פלדה ענקיים חדשים ועוד. רב היה חלקם של היהודים גם בניהול תעשיית המזון, כמו מסעדות וחנויות, וזאת בתקופה של מחסור באוכל (עמ' 286-285).  המחבר גם רואה בשלילה את אחוזם הגבוה של היהודים במוסדות להשכלה גבוהה, ובתחומי האמנות הרוסית , כמו ספרות, קולנוע ומוסיקה. ב-1939 כ-27% מהרופאים בבריה"מ היו יהודים (עמ' 326).  שיעורם הגבוה של היהודים בקרב מקצועות בעלי ההשכלה הגבוהה מתואר כביטוי ליכולתם של היהודים להשתמט מעבודות פיסיות קשות ולתפוס משרות  יוקרה בעלות הכנסה גבוהה על חשבון העם הרוסי.  

 מתוך 4 עוזריו של המפקד הראשון של  ה-צ'.ק.  [משטרה  חשאית] דזרז'ינסקי,  3 היו יהודים ובהם מחליפו לעתיד, יאגודה (Yagoda) (עמ' 208).  גם לאחר החלפתו של יאגודה (והצאתו להורג)  באמצע שנות ה-30, עדיין נותרו יהודים בולטים ב-נ.ק.ב.ד.(NKVD)  [יורשת משטרת ה-צ'.ק.] ובהם מפקדי מחנות עבודת הפרך  (Gulag).   יהודי בשם יצחק דוידוביץ' ברג  (I.D .Berg), שפעל ב-נ.ק.ב.ד. של מוסקבה, המציא את המכונית  להובלת אסירים, שהמיתה אסירים באמצעות גזי הפליטה של המנוע (המכונית כונתה "("dushegubka . (הנאצים השתמשו בשיטה דומה לרצח יהודים סובייטים ב-1941). "המצאה" זו נועדה לאפשר לעמוד בקצב הקדחתני של ההוצאות להורג בשנות 1938-1937. (ברג  עצמו הוצא להורג ב-1939, אך זכה לרהביליטציה ב-1956.)  נוסף למפקדי מחנות  העבודה, רב היה מספר היהודים בקרב מנהלי פרויקטים ענקיים של עבודות כפייה. לדוגמה, מנהליו של הפרויקט לחפירת התעלה מן הים הלבן לים הבלטי (שנסתיים ב-1933) היו יהודים ול-6 מהם הוענק אות לנין (עמ' 335). יהודים שהיו כלואים במחנות עבודה, רובם  השתייכו  לשכבה בעלת הפריבילגיות שבתוך המחנות והשתמטו מעבודות פיסיות קשות (בדומה ליהודים שמחוץ למחנות). למצבם המשופר, בהשוואה לשאר האסירים, הם זכו  הודות  ליכולתם "להסתדר", כמו עזרה הדדית בין אסירים יהודים, אך בעיקר  בזכות הסיוע שקיבלו ממפקדי המחנות היהודים.  מקוֹמֶמֶת במיוחד בעיני המחבר התופעה של מתן פקודות מצד מפקדי המחנות היהודים לאסירים רוסים ולפעמים אף התעללות בהם; וכמו כן התופעה של ניצול מצבם המועדף של אסירים יהודים מכוערים, כדי לקיים יחסי מין עם אסירות רוסיות  יפהפיות.

אין פלא ששיעורם הגבוה של היהודים במוסדות להשכלה גבוהה, במוסדות כלכליים ופיננסיים, בשירות הדיפלומטי ובמשרות הנחשקות – ובעיקר בקרב המפלגה ומנגנוני הדיכוי – עורר אנטישמיות. בקיצור, העם היהודי ברובו, הפך למיעוט מועדף כתוצאה מן ההפיכה הבולשביקית. זאת ועוד. יהודים מילאו תפקיד בולט בצעדים שכוונו נגד העם הרוסי ובהם הרס  הדת  ואתרים היסטוריים רוסיים,  ותהליך הקולקטיביזציה שפגע אנושות באיכרים אשר גילמו את מסורתה ותרבותה של רוסיה.  

בטיהורים של 1938-1937 נפגע אחוז גבוה של יהודים. בין המוצאים להורג היו זינובייב וקמינייב, אנשי צבא יהודים, ובכירים בתחומי הכלכלה.  אחוז ניכר של יהודים במשרות בכירות נאסר או פוטר. הוטלו הגבלות על קבלת יהודים למוסדות להשכלה גבוהה  במטרה לצמצם  את שיעורם הגבוה בהם, ומאותה סיבה חל איסור על קבלת יהודים למשרדי החוץ וסחר חוץ. הטיהורים  וההוצאות להורג לא פסחו גם על יהודים שפעלו להפצת האידיאולוגיה הסובייטית בשפת האידיש, כמו חברי ה"יבסקציה" [מחלקה יהודית] וסופרים יהודים. גם התרבות הרשמית בשפת אידיש דוכאה ומספר ההוצאות לאור ומוסדות התרבות בשפה זו פחת בצורה דרסטית.  אף על פי כן סבלם של היהודים היה כאין וכאפס לעומת סבלו של העם הרוסי  מן המדיניות הנפשעת כלפיו, אשר רב בה היה חלקם של היהודים. לדוגמה, בקולקטיביזציה גורשו כ-15 מיליון איכרים מאדמתם וכ-6-5 מיליון מתו ברעב.

באמיגרציה  בעקבות המהפכה
מתוך כ-2 מיליון מהגרים מרוסיה בעקבות המהפכה ומלחמת האזרחים, כ-200,000 היו יהודים. רב היה חלקם של היהודים כפטרונים פיננסיים של מוסדות התרבות הרוסית בגולה, כמו בתחום הוצאות ספרים ותמיכה באמנים רוסים; וגם  בקרב הפעילות התרבותית של הרוסים בגולה במחנה הליברלי ושמאלה ממנו.  קומץ אינטלקטואלים יהודים, שהשתייכו לתנועה ה"לבנה", קראו לבני עמם להכיר באחריות היהודים כעם למהפכה ברוסיה ולטרור של המשטר הבולשביקי שבעקבותיה, ובמשתמע, גילו הבנה למניעי הפוגרומים נגד עמם.  הוגי דעות יהודים אחדים (Pasmanik, Bikerman) ראו בהשתתפות היהודים בתנועה הבולשביקית אסון ואף חזו אינטואיטיבית כי השתתפות זו טומנת עבור היהודים בבריה"מ ואף מחוצה לה שואה. ואכן, בהשתתפותם הגבוהה במשטר הבולשביקי, טוען סולז'ניצין, נתנו היהודים הצדקה לשנאתו של היטלר כלפיהם, ובהמשך למדיניות ההשמדה שלו כלפיהם  (עמ' 186, 190).

מלחמת  העולם השנייה (1945-1941)
סולז'ניצין  מקבל את הגרסה (וחולק על המערערים עליה) לפיה בתקופת התקדמותו המהירה של הצבא הנאצי לתחומי בריה"מ,  ליהודי בריה"מ בגבולות 1939 (להבדיל מן היהודים שסופחו לבריה"מ ב-1940, כמו בארצות הבלטיות) ניתנה עדיפות  בפינוי לאזורי העורף. וזאת מתוך מודעות לסכנת ההשמדה האורבת להם.  לדבריו, השלטון הסובייטי לא רצה להבליט את  מתן היחס המועדף הזה ליהודים, כדי לא לשרת התעמולה הנאצית בדבר קיומו של משטר "יהודי-בולשביקי" ברוסיה הסובייטית.

המחבר אינו מקבל את הטענה שנפוצה בבריה"מ בתקופת המלחמה לפיה  התחמקו היהודים משירות צבאי  ו"כבשו" את טשקנט [עיר חשובה בעורף הסובייטי]. נתונים סטטיסטיים רשמיים מוכיחים כי מספר היהודים שהשתתפו במלחמה תאם  את שיעורם הממוצע באוכלוסיית בריה"מ  והגיע ל-430,000. כמו כן היסטוריונים יהודים מצביעים על שיעור גבוה  של יהודים סובייטים בקרב מקבלי  אותות הצטיינות גבוהים במלחמה, וגם המחבר הכיר אישית יהודים  ביחידתו הצבאית, שלחמו בגבורה.  אף על פי כן, ייתכן כי יש גרעין כלשהו של אמת בטענה בדבר השתמטות היהודים  מלחימה, שמקורו בשיעורם הגבוה של היהודים בצבא  בקרב הכתבים, הרופאים, המהנדסים ואנשי התעמולה  – דהיינו אנשי צבא שנמצאו בריחוק מה מקו האש הראשון.

באזורים שנכבשו על ידי הגרמנים, השתתפותם של העמים המקומיים  בהשמדת היהודים  הייתה שונה מעם לעם. בראש משתפי הפעולה עם הגרמנים בהשמדת היהודים עמדו הליטאים והלטבים, ואחריהם האוקראינים – וזאת בגלל זיהויים של היהודים מצד העמים האלה  עם המשטרה החשאית הסובייטית וכמשענת של האימפריה הסובייטית, ובכך יש מן האמת. בניגוד לעמים הבלטיים ולאוקראינים, הרוסים והביילורוסים   נמנעו מלהשתתף בהשמדת יהודים. מספר היהודים הסובייטים  בגבולות 1941 שנרצחו ונהרגו בתקופת השואה מוערך ב-2.7 מיליון מתוך אוכלוסייה יהודית של כ-5 מיליון.  בחיפוש אחר הסבר תיאולוגי לשואה, המחבר נוטה לקבל את הדעה של אינטלקטואל יהודי (דן לווין, Levin), לפיה השואה הייתה עונש על חטאים של העם היהודי , כולל "הנהגת התנועה הקומוניסטית" [ברוסיה במיוחד ובחלק מאירופה בכלל]  (עמ' 389).

שלהי תקופת סטאלין  (1953-1948)
הרקע הכללי לצעדיו האנטי יהודים של סטאלין בשנים האחרונות  לשלטונו – נוסף לאנטישמיות שלו – היה הפסקת ראיית היהודים כלאום מועדף. יתרה מזו, בתקופת  "המלחמה הקרה" עם ארה"ב נחשדו היהודים הסובייטים בעיני המשטר בחוסר נאמנות, בגלל שלחלקם היו קרובי משפחה באמריקה ובמערב. גם הזדהותם של היהודים בבריה"מ עם מדינת ישראל לאחר הקמתה עוררה את חשדנותו  של המנהיג הסובייטי. על רקע זה, החל מסוף שנות ה-40 התנהל בבריה"מ  ביוזמת סטאלין מסע תעמולה נגד   יהודים  בתחומי האמנויות במסווה של מסע נגד "קוסמופוליטים". אמנים יהודים בתחומים כמו  מוסיקה, קולנוע, תיאטרון וספרות (אך לרוב לא מהשורה הראשונה) ומבקרי ספרות פוטרו מעבודתם, אך לרוב לא נאסרו.   המחבר מתאר בסיפוק כיצד משטרו של סטאלין דאג לחשוף בכלי התקשורת את שמותיהם היהודיים  המקוריים של אנשי הרוח שהואשמו ב"קוסמופוליטיות", במקביל לציון  הפסבדונימים   הרוסיים שאימצו יהודים אלה במטרה להסתיר היטב את זהותם האמיתית.  סולז'ניצין רואה בחיוב מדיניות זו, שכוונה להפחית את  ייצוגם של היהודים בתחומי האמנות, שהיה מעל ומעבר לפרופורציה  שלהם באוכלוסייה.  מסיבה זו רואה המחבר בחיוב גם את מדיניות  הטיהור  שביצע משטרו של סטאלין נגד יהודים בתחומי המדע והתעשייה הביטחונית, בציינו כי גם לאחר הטיהורים, שיעורם של היהודים בקרב עובדי המדע נשאר גבוה והגיע ב-1950 ל-15.4% (לעומת 17.5% ב-1937). עם זאת המחבר מודה, כי הטיהורים לא חלו על  מדענים יהודים שעסקו בפיתוח הנשק האטומי [כיוון שבתחום החשוב הזה מנקודת ראותו של השלטון, בו פיגרה בריה"מ באופן משמעותי אחר ארה"ב, ליהודים לא היה תחליף].

סולז'ניצין ממעיט למעשה מחומרת מדיניותו של סטאלין  בשתי פרשיות אנטי יהודיות והן (1) הוצאתם להורג של  חברי "הוועד  היהודי האנטי פשיסטי" וסופרים  יהודים באוגוסט 1952; (2) ומאסרם של רופאים יהודים בכירים שעבדו בקרמלין, בהאשמה  שניסו להרעיל את ההנהגה הסובייטית, בינואר 1953  ("עלילת הרופאים").   המחבר טוען, בהסתמך על מחקרים  שנראים לדעתי אמינים, כי חלק מחברי  הוועד האנטי פשיסטי, הסופרים והרופאים שהוצאו להורג או נאסרו היו  בעברם סוכנים  של המשטרה החשאית הסובייטית.   בין הרופאים שנאסרו  ב-1953 היו כאלה שב-1937 בעצמם העלילו  עלילות שווא נגד עמיתיהם הרופאים, במשפטי ראווה שקיים השלטון בזמנו.  המחבר  קרוב לוודאי אינו מאמין כי חברי הוועד האנטי פשיסטי ניסו לגזול מבריה"מ את  חצי האי קרים, כפי שהואשמו במשפט – אך הוא בהחלט  פוסל את הצעתם שהעלו   לפני השלטון בתום מלחמת העולם, לאפשר ליהודים סובייטים להקים אזור אוטונומי בקרים, דהיינו להתנחל במקום  כל כך פורה ומשגשג  בטריטוריה הרוסית.  בהמשך להמעטת פשעיו של סטאלין נגד  יהודי בריה"מ, טוען המחבר (בהסתמך על מחקר רוסי מ-2001) כי תוכניתו של סטאלין לגרש את היהודים ממוסקבה ומלנינגרד בסמוך למותו היא מיתוס, וכי אין  מסמכים רשמיים בדבר קיומה. [סולז'ניצין מתעלם מקיומן של עדויות בעל פה לתוכנית הגירוש.]  בקטע תמוה במיוחד מייחס המחבר ליהודים כוח מוגזם ואף מאגי. לדבריו,  הזעם העולמי נגד סטאלין, שהתעורר בהשפעת היהודים על רקע "פרשת הרופאים", בצירוף גורמי פנים, זירזו כנראה את מותו.  בכך "כבר בפעם המי יודע כמה היו אלה  היהודים, שדחפו את ההיסטוריה הקפואה קדימה" (עמ' 410).  

תקופת חרושצ'וב (1964-1953)
חרושצ'וב נמנע מלהיענות לבקשות של קומוניסטים וסוציאליסטים מערביים לפרסם הודעת התנצלות על  הרדיפות נגד היהודים בתקופת סטאלין ולאפשר ליהודים לחדש את חייהם התרבותיים.  באי רצון חודשו חיי התרבות של היהודים בבריה"מ בצורה מוגבלת בלבד. חרושצ'וב גם לא בטח ביהודים מבחינה פוליטית. לאחר שהיהודי היחיד בפוליטביורו, כגנוביץ', פוטר ב-1957 (כחלק מסילוק "הקבוצה האנטי-מפלגתית") – היהודי  הבכיר ביותר בהיררכיה הסובייטית  היה חבר הוועד המרכזי, דמשיץ (Veniamin Dymshits), (1986-1961), שמילא  תפקידים בתחום הכלכלי.

ב-1959 כ-95% מהיהודים התגוררו בערים ונמנעו לעסוק בעבודות פיסיות קשות,  במיוחד לא בחקלאות. שיעורם של היהודים במקצועות החופשיים המשיך להיות מעל ומעבר לאחוז שלהם באוכלוסייה. שיעור גבוה של היהודים ניכר בתחום הפסיכיאטריה, אותו תחום ברפואה הסובייטית, אשר שלח את מתנגדי המשטר  למוסדות סגורים לחולי נפש.  חרושצ'וב המשיך במגמה הבלתי מוצהרת, עוד מימי סטאלין בשנות ה-40, של הטלת מגבלות על קבלת סטודנטים יהודים למוסדות להשכלה גבוהה – אבל שיעור  הסטודנטים היהודים המשיך להיות גבוה.  מצבם התעסוקתי הזה של היהודים ועלייתו של מעמד חדש מקרב הלא יהודים, אשר שאף לתפוס את העמדות הבכירות בתחומי המדע והתרבות שבהם עדיין ניכר אחוז גבוה של  יהודים,  עוררו אנטישמיות.  נוספה לכך האנטישמיות של חרושצ'וב עצמו, שלעתים הוסוותה בתור אנטי  ציונות.

בשנים 1964-1961 התנהלו משפטים  נגד  עבריינים בתחום הכלכלי, חלקם הגדול יהודים, ומתוכם  מאות יהודים הוצאו להורג.  התערבות המערב, כולל אישים מן השמאל הליברלי, נגד ההוצאות להורג, צמצמה תופעה זו.  נראה שסולז'ניצין מקבל את הגרסה  הסובייטית הרשמית לפיה היהודים שהורשעו, אכן היו אשמים בעבירות הכלכליות המיוחסות להם וכי המסע הזה נגד שחיתות לא כוון ספציפית נגד היהודים – על אף האנטישמיות של חרושצ'וב.

תקופת בריז'נייב (מ-1964 עד אמצע שנות ה-70)
"מלחמת ששת הימים" ביוני 1967  עוררה ביתר שאת תחייה לאומית בקרב יהודי בריה"מ. סולז'ניצין מעריך בחיוב את מאבקם של היהודים למען זכותם לחזור למולדתם ההיסטורית, ישראל. הוא אינו דואג להסתיר את  שמחתו, על כך שמתחילת שנות ה-70  החלה רוסיה מתרוקנת מן היהודים.  לדבריו, יציאתם הגדולה של היהודים מתחומי בריה"מ מאז שנות ה-70 הייתה "למזלם של כולם" (עמ' 468). המאבק למען העלייה לא היה מוכתר בהצלחה , ללא סיוע המערב ובראש וראשונה ארה"ב.  בהקשר זה המחבר  מוכיח את המערב על כך שבכל שנות קיומה של בריה"מ הוא התעלם מפשעיה המחרידים כלפי תושביה – כמו השמדת מיליוני איכרים בקולקטיביזציה והפיכתם לצמיתים ללא זכות הגירה בתחומי בריה"מ עצמה – אך מצא לנכון לרתום את משאביו למען קבוצה מזערית באוכלוסייה הסובייטית, אשר מצוקתה הייתה פחותה בהשוואה למרבית האוכלוסייה. המחבר לועג למערב על כך שהמשיך לנהל מסע תעמולה בזכות יציאת היהודים מתחומי בריה"מ, גם כאשר אחוז הולך וגובר מקרב היוצאים בחרו להגר למערב, במקום לעלות לישראל.  לדבריו, כעת נוצר מצב אבסורדי: זו כבר לא הייתה תמיכה בזכות עלייתם של היהודים הסובייטים לישראל, ואף לא בזכות הגירה מבריה"מ בכלל – אלא בזכות הגירה עבור יהודים סובייטים בלבד.

בשנות ה-60  רוב הדמוקרטים הרוסים ממתנגדי המשטר הסובייטי היו  ממוצא יהודי. כך בדומה לתרומתם של היהודים  לכינונו של המשטר הבולשביקי בזמנו – כעת הם  הפכו לגרעין ההתנגדות למשטר הקומוניסטי.  המחבר משבח את  אומץ לבם והקרבתם העצמית של היהודים האלה במאבקם נגד המשטר הסובייטי.  להוקרה מיוחדת זוכים מצדו 7 המשתתפים בהפגנה במוסקבה נגד הפלישה הסובייטית  לצ'כוסלובקיה ב- 1968, אשר מתוכם 4 היו יהודים – וזאת כאשר שיעור היהודים בכלל האוכלוסייה היה פחות מ-1%.  ואולם, גם היהודים ממתנגדי המשטר לא טרחו להביע צער וחרטה על התפקיד שמילא הדור הקודם של היהודים, ולפעמים ממש הוריהם הביולוגיים,  בפשעיו האיומים של המשטר הבולשביקי. גם העם היהודי בבריה"מ בכללותו, לאחר שפנה עורף לבולשביזם החל משנות ה-60 וה-70, לא  מצא לנכון להודות בפשעי אבותיו ולהביע חרטה על שקשר גורלו במשטר הקומוניסטי בשנות ה-20 וה-30. במקום זה, הוגי דעות יהודים  מבריה"מ, שהיגרו החל משנות ה-70 לישראל ולמערב,  הסבירו את הצלחת קיומו של המשטר הקומוניסטי ברוסיה באופיו הפראי, האסיאתי והטטארי של העם הרוסי, טענו כי הרוסים הם עם של עבדים, ואף הטיחו עלבונות נוספים בעם הרוסי ובדתו.  רק מיעוט מקרב הוגי הדעות האלה (כמו מיכאל חפץ) – אותם סולז'ניצין  מעלה על נס – קיבלו את התזה שלו, לפיה כמו שהגרמנים התנערו מעברם הנאצי, כך על היהודים להתוודות ולבקש מחילה על פשעיהם בתקופת המשטר הבולשביקי (עמ' 470).

המחבר פונה שוב בקריאה הן ליהודים והן לרוסים  להתוודות על אחריותם לזוועות המשטר הסובייטי, כמו הטרור, הקולקטיביזציה והרעב. מפשעיהם של יהודים בכירים במשטר הבולשביקי כמו טרוצקי, קמינייב וזינובייב,  אולי  יכולים היהודים להתנער מאחריות, בטענה כי אלה היו  אינדיבידואלים שהוציאו למעשה את עצמם מן היהדות. ואולם, אין היהודים יכולים להתעלם מכך שכל המנגנון של המשטר הסובייטי, ובמיוחד מכשיר הדיכוי שלו  בדמותה של המשטרה החשאית, היה חדור ביהודים בכל דרגיו.  סולז'ניצין מדגיש כי אין לו עוינות כלפי יהודים  וכי מטרת ספרו להגיע לחקר האמת מתוך כבוד וסימפטיה הדדית בין  רוסים ויהודים.

הערות ביקורתיות
סולז'ניצין  אינו טוען כי היהודים הם שחוללו את המהפכה הבולשביקית, ואת הטרור והקולקטיביזציה שבעקבותיה – ואולם מהשתתפותם של היהודים מעל ומעבר לכל פרופורציה  באירועים האלה עשוי להשתמע כי המשטר הבולשביקי היה מעין קופרודוקציה רוסית-יהודית;  ואולי אפילו  הבנה להגדרה הנאצית של המשטר הסובייטי כ"יודו-בולשביזם".  (מעניין לציין כי היטלר בספרו "מיין קאמפף"    בדמיון מסוים לסולז'ניצין –  מייחס ליהודים פשעים איומים נגד העם הרוסי בתקופת המהפכה ובעקבותיה, כמו המתה בהרג וברעב של "30 מיליון" רוסים, במיוחד מקרב  האינטליגנציה הרוסית, וזאת עוד לפני הקולקטיביזציה.)

כבר חלקם הגדול של היהודים בקרב המהגרים מרוסיה, בעקבות המהפכה ומלחמת האזרחים, וחלקם בטיפוח התרבות הרוסית בגולה – דברים בהם מודה המחבר בעצמו – פוגמים בטיעון הפשטני שלו הנוטה לזהות את יהודי רוסיה עם המשטר הבולשביקי. מכל מקום,  הטענה  כי עם קטן, בדמות העם היהודי ברוסיה –  שמנה  בשיאו אחוזים בודדים בלבד מכלל האוכלוסייה בה –   מוזר ושנוא בעיני הרוסים,  הצליח לכפות או להסיט את מהלך  ההיסטוריה של אומה גדולה בדמותם של הרוסים נראית אבסורדית. יש בה גם עלבון כלפי העם הרוסי. ואולם סולז'ניצין מטיל על העם היהודי ברוסיה, שותפות  באחריות – יחד עם העם הרוסי – לא רק  לכינונו של המשטר הסובייטי אלא גם  לפירוקו.

ראוי לשים לב כי רוסיה שוכנת בין מזרח למערב, כשחלקה הגדול נמצא באסיה,  וכי מהפכות קומוניסטיות מלוות בטרור פנימי רחב היקף, דהיינו בעלות דמיון למהפכה הרוסית,   התחוללו במדינות אסיאתיות אחרות במאה ה-20, בהן  לא היו יהודים כלל או חלקם באוכלוסייה היה אפסי. הדוגמאות  הבולטות לכך הן סין בתקופת מאו צה דונג  וקמבודיה בשנות ה-70.  גם מדינה אירופאית בה  אחוז היהודים היה אפסי סבלה מטרור פנימי עקוב מדם: ספרד במלחמת האזרחים בשנים 1939-1936. כלומר, בניגוד למה שמנסה להוכיח סולז'ניצין ביחס להיסטוריה הרוסית –  הימצאותם של  יהודים אינו תנאי הכרחי או חשוב להקמתו של משטר קומוניסטי, לטרור ולמלחמות אזרחים.

סולז'ניצין  מתעלם מכך כי  המהפכה  הבולשביקית השתלבה מבחינות רבות בהיסטוריה הרוסית, דהיינו באותה היסטורית צארית, אותה המחבר רואה בחיוב ובה השפעתם של היהודים על מהלכה היה אפסי. (1) במשטר הקומוניסטי, בדומה למשטר הצארי,  רוכז השלטון בידי אישיות אחת. (2)  צמרת השלטון, כולל הצאר עצמו, לא היו ממוצא רוסי טהור – דבר שלא מנע ממנה לנהל מדיניות חוץ בהתאם לאינטרסים הרוסיים. (3) גם המשטר הצארי התאפיין בדיכוי  פנימי של האוכלוסייה, במיוחד  מעמד האיכרים,  אשר רובו נמצא היה בסטאטוס של צמיתים במשך מאות שנים.  עוד ראוי לציין כי המשטר הבולשביקי, כמשטר רוסי מובהק בנוסח קודמו, השתלט מחדש על  מירב  השטחים הלא רוסיים בהם החזיקה רוסיה הצארית. (לאור ההיבטים האלה של המשטר הבולשביקי, לא פלא כי מיעוט קטן מן המהגרים  "הלבנים", מצא לנכון בהדרגה להכיר ב"טעותו" ולחזור לבריה"מ.)  סולז'ניצין גם נוטה להתעלם מן העובדה  הידועה כי דווקא המחנה "הלבן" האנטי בולשביקי נתמך בידי המערב – בעוד  המשטר הבולשביקי, כמעין משטר רוסי פונדמנטליסטי, הביא להסתגרותה  המחודשת  של רוסיה מן המערב (כמו לפני פטר הגדול)  ולהתגברות הדרגתית  בשוביניזם הרוסי. כלומר, בניגוד לתזה של המחבר, בהחלט אפשר לראות במהפכה הבולשביקית חלק אינטגראלי מההיסטוריה הרוסית – ולא תופעה הקשורה בקשר הדוק ביהודים. זאת ועוד. גם לאחר סילוק היהודים מן העמדות הבכירות בשלטון, כך  שבוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית נותר יהודי אחד בלבד – לא השפיע הדבר על מידת חוזקו של המשטר הסובייטי.   סולז'ניצין גם מתעלם מכך כי המערב תמך במחנה "הלבן" על אף הפרעות עקובי הדם נגד היהודים שבוצעו בחסותו של המחנה הזה ועל ידו – בסתירה לתזה של המחבר בדבר השפעתם המופרזת של היהודים על המערב. 

מהזדקרותם של יהודים בעמדות בכירות במפלגה ובמנגנוני הדיכוי אין להסיק – כפי שנוטה ליצור את הרושם המחבר – כי העבודה בתחומים האלה היוותה מקור תעסוקה עיקרי או חשוב של  יהודי רוסיה.  בתור מיעוט מושפל ונרדף לאורך ההיסטוריה  שלהם, חשו היהודים צורך להוכיח את עצמם. כל זאת, ביחד עם  מסורת למדנות רבת השנים,  הפכו את היהודים באופן כללי, לעם משכיל יותר מאשר העמים שישבו בקרבם. רמת ההשכלה הגבוהה של היהודים באה לידי ביטוי בתחומים חיוביים, כמו הצלחתם היתרה בכלל והצטיינותם של יהודים מסוימים  במיוחד במדעים ובאמנויות. ואולם סולז'ניצין בחר להבליט דווקא את  התחומים השליליים  בהם ניצלו היהודים את כישרונם. כמו כן אין להסיק משיעורם הגבוה של היהודים בדרגים הגבוהים של המפלגה ומנגנוני הדיכוי בשנות ה-20 ועדיין בחלק משנות ה-30, על שיעור דומה של יהודים בדרגים הנמוכים, שקרוב לוודאי  היה באופן משמעותי נמוך יותר.


להשתתפותם הגבוהה של היהודים במנגנון השלטון של המשטר הבולשביקי בכלל, ובמשטרה החשאית במיוחד עד לסוף שנות ה-30, היו נסיבות מקלות. כפי שמודה סולז'ניצין בעצמו, אותם היהודים המעטים שנלחמו בשורות הצבא "הלבן" (בהם גם קצינים בודדים יהודים), חששו ממש לחייהם מפני "חבריהם לנשק" לנוכח  השנאה העמוקה ליהודים במחנה הזה. לא פלא כי יהודים רבים חשו הוקרה למשטר הבולשביקי, כמשטר שהציל את חייהם מפני הפוגרומים, בדומה להוקרה שחשו יהודי אירופה בכלל כלפי המשטר הסובייטי, כמשטר שהצילם מפני ההשמדה הנאצית.  יתרה מזאת,  האידיאולוגיה הקומוניסטית, שלכאורה לא ייחסה חשיבות לדת וללאום בהערכת האנשים המצטרפים אליה ובקידומם, פתחה לראשונה בפני היהודים אפשרות להשתלב  במדינה בה  חיו מדורי דורות. כעת סברו היהודים שסוף סוף יוכלו להיהפך מתושבים נחותים לאזרחים שווי זכויות. כמו כן יש לזכור כי מדינה יהודית לא הייתה קיימת אז ואף נראתה כחלום רחוק, ולכן האפשרות היחידה עבור היהודים להיפטר מן האפליה הנצחית ולהשתלב בחברה הייתה במסגרת המדינה הבולשביקית. כיוון שבפני היהודים לא עמדה למעשה האפשרות להצטרף למחנה "הלבן", הרי המחנה הבולשביקי היה מוכן לראות בהם, עד שלב מסוים, כלאום נאמן ומכאן מועדף להתקבל לשורותיו.  האידיאולוגיה הקומוניסטית, שהתיימרה לשים קץ לאפליה  על רקע השתייכות לאומית, קסמה בזמנה לא רק ליהודים אלא למיעוטים לאומיים אחרים בבריה"מ ובעולם בכלל (כמו השחורים בארה"ב באמצע המאה ה-20). מכאן, נהירת היהודים בזמנם אחרי הקומוניזם לא נבעה מאיזושהי תכונה שלילית ספציפית של העם היהודי, כפי שרומז סולז'ניצין.  כמו כן, בניגוד לתמונה הפשטנית  שמשתמעת מספרו של סולז'ניצין –  לא היה המחנה "הלבן" טהור וצדיק, ורק המחנה  "האדום", אליו נהרו היהודים,  מוכתם בדם ורשע. בניגוד מהרושם שנוטה ליצור סולז'ניצין, זאת בוודאי לא הייתה מלחמה בין כוחות האור לכוחות החושך, והיהודים  האפלים בחרו בחושך.

עוד  חשוב לזכור כי אותם היהודים שבחרו להשתלב במשטר הבולשביקי ובשירותי הביטחון שלו, קיבלו את האידיאולוגיה הקומוניסטית לפיה היהודים אינם עם ובהתאם לכך נטשו את היהדות ושאפו להתמזג בעם הרוסי. יש לראות בהם אינדיבידואלים ממוצא יהודי, שראו במוצא הזה שריד  של העבר. הם ביצעו את פשעיהם לא בשם העם היהודי ולמענו, אלא בשם אידיאולוגיה קומוניסטית, שבמהרה הפכה ברוסיה  למסווה לקידום האינטרסים של רוסיה כמעצמה.  אין העם היהודי נושא באחריות קולקטיבית לאישים האלה שפרשו ממנו – ויתרה מזו, לא הכירו בעצם קיומו של העם היהודי ורצו כי יחדל להתקיים.  עם זאת, כמו שהעם היהודי גאה במדענים דגולים (בהם חתני פרס נובל),   ואנשי רוח בעלי שם  עולמי ממוצא יהודי או יהודים, כך  על יהודים לחוש בושה כי יצאו  מקרב בני עמם אנשים  שנטלו חלק במעשים המזוויעים ביותר של ההיסטוריה הרוסית. בדומה לכך יהודים חשים מבוכה וזעזוע  על שיהודים במוצאם, או  יהודים  למחצה  הפכו לאנטישמים  (כמו הלאומן הרוסי  ולדימיר ז'ירינובסקי,  עד ש"גילה" את מוצאו היהודי), היו אף ששירתו את המשטר הנאצי , ואחרים היו מוכנים לשרת את המשטר הנאצי אך נדחו בגלל מוצאם.

באשר לשיעורם הגבוה של היהודים בעבודות רוחניות ואחוזם  הנמוך בעבודות גופניות, נוטה המחבר להתעלם  מכישרונם הראוי להערכה של היהודים בתחומי המדעים והאמנויות, שבזכותו הצליחו לפלס את הדרך לעצמם בתחומים האלה, על אף כל המגבלות שהוטלו עליהם. הוא גם מתעלם מכך, כי אילוצו של אדם בעל השכלה גבוהה כמו רופא  או מהנדס לעבוד בעבודה פיסית, במקום במקצועו (כפי שנעשה בתקופת סטאלין ביחס לחלק מהאסירים, ובסין בתקופת "המהפכה התרבותית"), יש בו יותר נזק מתועלת.  במקום  להודות בתרומתם של יהודים למדע ולתרבות בבריה"מ, הוא נוטה לתאר את היהודים כמעין טפילים, שגזלו מן העם הרוסי את חלקו בעבודות הרוחניות  בעלות ההכנסות הגבוהות והותירו לו  את עבודות הפרך בשכר זעום.  על אף היותו של סולז'ניצין  מתנגד חריף למשטר הקומוניסטי בכלל ולסטאלין במיוחד, הרי נראה כי  היבט אחד במדיניותו של הרודן הסובייטי הוא רואה בחיוב – צמצום חלקם של היהודים בתחומי המדע והתרבות ברוסיה. (זאת  בדומה לאנטישמים  בני עמים מסוימים באירופה, כמו פולנים, שעל אף שנאתם העזה להיטלר, צידדו במדיניותו כלפי היהודים.)

 המחבר מתאר  את היהודים בבריה"מ  כעם שמצבו שפר בהשוואה לשאר האוכלוסייה, תוך התעלמות כי מדיניות האפליה אותה נקט המשטר הסובייטי כלפי היהודים, לא ננקטה מצדו כלפי  שום עם אחר.  ליהודים לא הותר למעשה לפתח את תרבותם הלאומית ונכפתה עליהם התבוללות; הוטלו הגבלות על קבלתם למוסדות להשכלה גבוהה  והשתלבותם בעבודה במוסדות האלה; וסקטורים מסוימים טוהרו כמעט לגמרי מיהודים, כמו שירות החוץ. האפשרות שהותיר ליהודים המשטר הייתה להישאר בבריה"מ בתור לאום משולל זכויות לאומיות, אך מופלה לרעה בגלל לאומיותו. מכאן, להתערבות המערב למען מתן זכות הגירה ליהודי בריה"מ הייתה בהחלט הצדקה.  

ספרו של סולז'ניצין יוצא מתוך הנחת יסוד  לפיה היהודים הם נטע זר ומזיק ברוסיה שאינו ראוי לשוויון בהזדמנויות. קיומו של העם היהודי ברוסיה עשוי להיות נסבל, אם ישמור על פרופיל נמוך כמו בתחומי הכלכלה ובמיוחד בתחום הפוליטיקה.  אין לסבול בשום פנים ואופן, לפי מחבר הספר, כי יהודים ישתתפו בפגיעה פיסית בעם הרוסי ובתרבותו, כפי שקרה בעקבות המהפכה הבולשביקית.  זאת ועוד. די אם יהודים בתור אינדיבידואלים –  שנטשו למעשה את עמם ובחרו להתבולל בעם הרוסי – יבצעו פשעים נגד הרוסים, כדי להכתים בהם את העם היהודי בכללותו. כיוון שהעם היהודי, אליבא דסולז'ניצין , לא רק ביצע פשעים נגד העם הרוסי אלא גם מסרב להודות בהם ולהתוודות עליהם,  הרי – משתמע – רובץ עליו מעיו חטא קדמון והוא נושא אות קין. בהתאם לכך, בעקיפין מגלה המחבר הבנה לפרעות ביהודים בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה ואף להשתתפות האוקראינים בהשמדת היהודים בתקופה הנאצית. באופן אבסורדי  תולה המחבר בצורה חלקית את האשמה לאנטישמיות של היטלר ולמדיניות השמדת היהודים על ידי הנאצים,  ביהודים עצמם. המחבר מתעלם מכך כי השפעתם העולמית הרבה של היהודים, לשיטתו,  לא עמדה להם בתקופת השואה. העם היהודי  היה למעשה העם היחיד  שנגזרה עליו השמדה טוטאלית על ידי הנאצים, ללא קשר להשתייכויות המפלגתיות המגוונות  והמנוגדות שלו. 


לפנינו מחקר, אשר ככלל, נמנע מסילוף עובדות ומבדותות, ומביא סיבות הגיוניות ומוצדקות לכאורה לאנטישמיות. הוא אף מציג את עצמו כמי שאינו עוין את היהודים ומחפש את האמת לאמיתה.  עם זאת, חלק מהנתונים הסטטיסטיים שמביא סולז'ניצין לקוחים ממקורות עוינים ליהודים. הוא גם נוטה לקבל את  המיתוסים בדבר כוחם המופרז של היהודים בעולם בכלל  ובדבר יכולתם להטות את מהלך ההיסטוריה הרוסית  בפרט. מסקנותיו של סולז'ניצין דומות לאנטישמים קיצונים. בדומה לאנטישמים באירופה של שנות ה-30 במאה ה-20, שפתרונם לשאלה היהודית ביבשת  התמקד בסילוקם  ממנה (תוכנית מדגסקר), כך סבור סולז'ניצין כי על  יהודי רוסיה – לטובתם ולטובתה – להגר ממנה (רצוי לישראל). הוא גם מגלה הבנה כלפי הפשעים האיומים ביותר שנעשו כלפי העם היהודי, ואף  יוצר את הרושם  כי העם היהודי עדיין לא נענש דיו. מאחורי מחקרו של סולז'ניצין  עומדת ההנחה הסמויה, כי בניגוד לעמים אחרים (לא כל שכן העם הרוסי), על כל פשע שביצעו יחידים מן העם היהודי, כולל  יהודים מבחינה ביולוגית בלבד – כל העם היהודי ראוי לעונש שבעתיים.

יום ראשון, 15 ביולי 2012

אנדריאנוב, ויקטור. קוסיגין (מוסקבה: 2003). [סיכום ספר]

אנדריאנוב, ויקטור. קוסיגין (מוסקבה: 2003).            
Андриянов, Виктор Иванович. Косыгин (Москва: Молодая гвардия, 2003)
 [רוסית]    356 עמ', ללא מפתח שמות [סיכום ספר]



ביוגרפיה   של   ראש    ממשלת    בריה"מ       בין השנים 1980-1964,      אלכסי קוסיגין Aлексей   Николаевич   Косыгин [Kosygin])), האיש שהחזיק בתפקיד יותר שנים מכל ראש ממשלה סובייטי אחר.  מחבר הספר, אנדריאנוב (2009-1936), היה סופר ועיתונאי סובייטי. הספר כתוב מתוך אהדה לא מבוטלת למשטר הסובייטי ובמיוחד לאישיותו של קוסיגין. המחבר מסתמך רבות על  פנקסיו של קוסיגין   בהם נהג לכתוב  בראשי פרקים את התרשמויותיו מסיוריו במפעלי תעשייה ובשדות הנפט והגז, לרשום נתונים כלכליים,  למפות בעיות  ולהתוות תוכניות. כמו כן מתבסס המחבר על עדויות של קרובי משפחתו של קוסיגין,  ועדויות של  עובדים בכירים בכלכלה הסובייטית. הסיכום משקף את עמדת המחבר.  מדי פעם הוספתי הערות ביקורתיות ותוספות, חלקן בסוגריים מרובעים.

פעילותו עד 1964
קוסיגין   נולד ב-1904 בפטרבורג.      אביו, ניקולאי (1956-1869),   היה חשמלאי. בין השנים 1921-1919 שירת בצבא האדום, בתקופה הקריטית של הגנה על פטרוגרד מפני הצבא הלבן. לפי גרסת המחבר, הוא התנדב לשירות צבאי  מגיל 15! [אך ייתכן כי גויס]. בין השנים 1924-1922 רכש השכלה בתחום מינהל-כלכלי ולאחר מכן, בין השנים 1930-1924 עבד בסיביר בתחום הקמת קואופרטיבים וניהולם. הוא התחתן ב-1927  וב-1928 נולדה בתו היחידה. ב-1927 הצטרף קוסיגין למפלגה הקומוניסטית והוא  קודם לתפקידי ניהול אזוריים של קואופרטיבים. עבודתו בקואופרטיבים נעשתה בשנות ה-20 של תקופת הנא"פ     (NEP), מדיניות כלכלית ליברלית יחסית של המשטר הקומוניסטי. מדיניות זו ננטשה מסוף שנות ה-20 לטובת חיסול הקואופרטיבים והפיכתם לקולחוזים וסובחוזים – אך לדברי המחבר, לקוסיגין כבר לא היה חלק ביישום השינויים האלה, כיוון שחזר ללימודים בלנינגרד (פטרבורג לשעבר). מכל מקום, אולי יש גרעין של אמת בטענת  המחבר כי  לקוסיגין עד סוף חייו נותרה פינה חמה בלב הן כלפי סיביר והן כלפי התנועה הקואופרטיבית, ואף  בשנת  1980 תכנן רפורמות  בקואופרטיבים, לאור מודעותו לתפקידם החשוב בתחום הספקת מוצרי הצריכה והשירותים.

בין השנים 1936-1930 למד קוסיגין במכון הטקסטיל של לנינגרד, שנחשב למוסד אקדמאי, וסיים את לימודיו בהצטיינות בתואר מהנדס טקסטיל. במקביל, עסק בפעילות מפלגתית. הטיהורים הרחבים של סטאלין בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית בשנים 1938-1937, אשר כוונו נגד אנשי הדור הוותיק שנחשד בהשתייכות לקבוצות אופוזיציה במפלגה בעבר, יצרו משרות פנויות עבור הדור הצעיר, הדור של קוסיגין, שמעולם לא השתייך לאופוזיציות.  ואכן, בסוף שנות ה-30 הוא זכה לקידום מהיר. בינואר 1939 קוסיגין נתמנה לשר (פורמאלית קומיסר עממי=narkom) תעשיית הטקסטיל של בריה"מ,  וממארס 1939 היה לחבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. מאפריל 1940 קוסיגין כיהן כסגן ראש הממשלה ויושב ראש המועצה למוצרי צריכה בממשלה (הממשלה נקראה sovnarkom). נוסף לנאמנותו האידיאולוגית, קידומו המהיר נבע מעבודתו המסורה: יכולתו לרדת לפרטים ולהקדיש זמן רב לעבודה טכנית אפורה, כמו מעקב אחר הספקת מוצרים רבים ומגוונים.

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לבריה"מ ב-1941 התמנה  קוסיגין לסגן הוועדה לפינוי ולסגן הוועדה לאספקת מזון וביגוד לצבא האדום, וב-1942 הוא קיבל תפקידים נוספים הקשורים באבטחת אספקה    לצבא ולמפעלים אזרחיים. נושא הפינוי בתקופת התקדמותו  המהירה של הצבא הגרמני לתחומי בריה"מ היה חשוב ביותר. כדי להבטיח את המשך הייצור במהלך המלחמה, פונו לעורף אלפי מפעלי תעשייה, בהם לייצור נשק. כמו כן פונו מיליוני תושבים, בהם עובדים חיוניים וגם אזרחים מן השורה וילדים, שרצו להימלט מאימת הכיבוש הנאצי. בינואר 1942 הגיע קוסיגין לעיר מולדתו הנצורה בידי הגרמנים, לנינגרד, והיה אחראי למבצע פינוי נרחב, במהלכו  בחודשים ינואר- אפריל פונו מהעיר כחצי מיליון תושבים. הדרך המאולתרת שהוקמה מעל אגם לאדוגה (Ladoga) הקפוא בחורף 1942, אפשרה, נוסף לפינוי ציוד ואנשים, גם להעביר אספקה לעיר הנצורה.

בין השנים 1946-1943, קוסיגין  נוסף לתפקידו כסגן ראש ממשלת בריה"מ, החזיק גם בתפקיד ראש הממשלה של הרפובליקה הרוסית. לאחר שחרור הדרגתי של הרפובליקה הרוסית מהכיבוש הגרמני בתקופה זו, עסק קוסיגין בשיקום האזורים המשוחררים בהם נותרה אדמה חרוכה. הוא היה אחראי להקמתם מחדש של מפעלי תעשייה. כמקובל בתקופת שלטונו של סטאלין, ראה קוסיגין בשימוש נרחב בעובדי הכפייה ממחנות האסירים, לצורך  עבודות השיקום, כדבר מובן מאליו. 

במארס 1946 נבחר קוסיגין לחבר מועמד לפוליטביורו [למעשה המוסד השלטוני העליון בבריה"מ] ושוב לסגן ראש הממשלה. [ממארס 1946 שמו של sovnarkon שונה למועצת השרים, קרי ממשלה]. כראש הממשלה כיהן סטאלין, וברשימה הרשמית של שמונה סגניו, קוסיגין  תפס את המקום החמישי. אין להסיק  מכאן כי היה חמישי מבחינת סדר חשיבותו בממשלה, ובוודאי לא בהיררכיה הסובייטית, בה מעמדו היה עוד יותר נמוך, כיוון שלא היה חבר מלא בפוליטביורו. [סדר הסגנים הרשמי היה כדלהלן: מולוטוב, בריה (L.P Beriia), אנדרייב, מיקויאן, קוסיגין, ווזנסנקי, כגנוביץ' ו-וורושילוב.] בין השנים 1948-1947 ניכרו סימנים נוספים לעלייה במעמדו של קוסיגין. באוגוסט 1947 הוזמן קוסיגין על ידי סטאלין להתארח ב"דאצ'ה" (מעון קיץ) שלו בקרים, ובעיתונות הסובייטית פורסם תצלום של קוסיגין בחברתו של סטאלין (עמ' 119). סטאלין נהג לפנות אליו במעין כינוי חיבה "קוסיגה" (Kosyga). כביטוי לאמונו של סטאלין בקוסיגין הוא הטיל עליו ועל שר האוצר לבצע רפורמה כספית. הרפורמה נועדה לצמצם את אמצעי התשלום במשק תוך החלפת השטרות, ולמעשה לפגוע לא רק בספסרים אלא גם בכלל האזרחים. על כן, תכנון הרפורמה חייב היה להתנהל בחשאיות רבה, והיא יצאה לפועל בדצמבר 1947.

במקביל להמשך כהונתו כסגן ראש הממשלה, מפברואר עד דצמבר 1948 כיהן קוסיגין כשר  האוצר. בהיותו שר האוצר, בתשובה למכתב תלונה אנונימי (ממיניסטריון של בכיר במשטר הסובייטי, אנדריי ז'דאנוב    ([Andrei Zhdanov] על מספרם הרב של היהודים במשרד האוצר, במאי 1948 הכין קוסיגין מסמך. לפי מסמך זה, אחוז היהודים מבין הפקידים הבכירים במשרדו היה 15.5%. כמו כן משתמע כי קוסיגין לא ביצע טיהור נגד יהודים במשרדו (עמ' 108). יצוין, כי באותה תקופה של סוף שנות ה-40 התנהל מסע נרחב לצמצום מספר היהודים שהחזיקו במשרות רמות בתחומי הכלכלה והתרבות בבריה"מ. מסע זה נערך ביוזמתו של סטאלין ובביצועו הנלהב של ז'דאנוב, שהיה אחראי על עיצוב התרבות. לנקודה היהודית בנושא קוסיגין, אפשר להוסיף, כי לפי המחבר, לקוסיגין היה ידיד ותיק, הפילוסוף  תיאודור אויזרמן [Ойзерман]   (Teodor Oizerman) (עמ' 23), ואישיות זו משמשת אחד המקורות לספרו. המחבר אינו מציין כי האיש יהודי, אך בדיקה  באינטרנט מעלה כי הוא אכן יהודי, נפגע במסע הטיהורים  נגד יהודים שהוזכר לעיל – אך היה מן הסתם יהודי מתבולל. הוא יליד 1914, היה פרופסור לפילוסופיה,  התמחה במארקס ובפילוסופיה גרמנית; וב-1977, בתקופת כהונתו של קוסיגין כראש ממשלה,  לפי בקשת קוסיגין השתתף  באחת הוועדות לניסוח החוקה הסובייטית החדשה.

לטענת המחבר, הסיבה לתקופת כהונתו הקצרה של קוסיגין כשר האוצר ב-1948 נעוצה בהתנגדותו לבקשות להקצבת כספים – בנימוק של היעדר אמצעים –  כולל בקשות של בכירים בהנהגה הסובייטית ובהם מולוטוב, כגנוביץ', בריה ו-וורושילוב (עמ' 107). להערכתי, לא מן הנמנע כי ירידה זמנית במעמדו של קוסיגין בסוף 1948 הייתה קשורה גם ל"פרשת לנינגרד". בפרשה זו, אישים בכירים בהנהגה הסובייטית, חלקם הגדול מלנינגרד וסביבתה, שנחשדו על ידי סטאלין בחוסר נאמנות לו, הואשמו בקשר אנטי ממשלתי והוצאו להורג ב-1949. לקוסיגין, בתור יליד לינינגרד, עיר בה החל את הקריירה הפוליטית, היו מטבע הדברים קשרים עם נאשמי הפרשה. המחבר מציין, כי אחד המוּצאים להורג, אלכסי קוזניצוב (A.A. Kuznetsov) , חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, היה אורח בחתונת בתו של קוסיגין בינואר 1948. קוסיגין הכיר את האיש מתקופת עבודתו אתו בלנינגרד ושמר על קשרי ידידות עם משפחתו. לפי עדות חתנו של קוסיגין, דז'רמאן גבישיאני (Dzhermen Gvishiani), לאחר שבכיר  מ"פרשת לנינגרד" [ניקולאי ווזנסנסקי]  הואשם בין היתר בהחזקת נשק [נמצא אקדח ברשותו] – לבקשתו של קוסיגין, גבישיאני יצא אתו למסע דיג  כביכול בנהר מוסקבה, ששימש מסווה להטבעה בנהר של כלי הנשק הקלים שהיו ברשותם (עמ' 124-123).

כיוון שגבישיאני  ובתו טטיאנה, נכדתו של קוסיגין ושומרת הארכיון המשפחתי, משמשים מקור חשוב לספר, מן הראוי לציין פרטים אחדים על גבישיאני, שאינם מוזכרים אצל המחבר ואותם מצאתי באינטרנט. האיש גרוזיני, נולד בגרוזיה (גיאורגיה) ב-1928, אביו היה ראש המשטרה החשאית במזרח הרחוק והוא קרא לבנו דז'רמאן על שם שני אישים: מייסד המשטרה החשאית הסובייטית, דזרז'ינסקי, ויורשו בתפקיד, מנז'ינסקי. בעת לימודיו באוניברסיטה, דז'רמאן גבישיאני היה תלמידו של אויזרמן, וב-1965  – עת קוסיגין כיהן כראש ממשלה – מונה לסגן יושב ראש הוועדה  למדע וטכנולוגיה  של הממשלה הסובייטית.  

בעת "פרשת לנינגרד", קוסיגין, בתור חבר מועמד בפוליטביורו, היה מקבל עותקים של פרוטוקולים מהחקירות של ה"קושרים" בפרשה זו, פרוטוקולים בהם שורבב שמו. בתגובה, קוסיגין נהג לכתוב הסברים לסטאלין  בהם דחה מכל וכל את האשמות המיוחסות לו. בתקופה זו, כמובן, חשש ממאסר, וכל בוקר, בצאתו לעבודה, היה מוּדע כי זו עלולה להיות הפעם האחרונה בה הוא רואה את אשתו ואף השאיר הוראות למקרה כזה, אותן אין המחבר מפרט. קרוב לוודאי היה זה סטאלין שפסק לא להכליל את קוסיגין בפרשה. ייתכן כי צאתו של קוסיגין בעיצומה של הפרשה לשליחות רשמית  הרחק ממוסקבה לסיביר, הצביעה על רצונו של סטאלין לא לשרבבו ל"קושרים" (עמ' 125-124).

לאחר פיטוריו ממשרד האוצר בדצמבר 1948, נתמנה  קוסיגין  לשר לתעשייה הקלה ולתעשיית המזון  והחזיק בתפקידים האלה עד למותו של  סטאלין במארס 1953, במקביל להמשך כהונתו כסגן ראש הממשלה. בקונגרס המפלגתי האחרון של תקופת סטאלין, שהתקיים באוקטובר 1952, נבחר קוסיגין מחדש לחבר מועמד לפוליטביורו (בקונגרס הזה שם הפוליטביורו שוּנה לפרזידיום [presidium], כך שתוארו הרשמי היה חבר מועמד לפרזידיום). מכאן ניתק להסיק כי גם אחרי "פרשת לנינגרד" לא סר חינו בעיני סטאלין. אפשר להניח בוודאות כי קוסיגין לא האמין להאשמות שיוחסו לקוזניצוב ולשאר נאשמי הפרשה, והאישים האלה אכן טוהרו מהאשמות לאחר מות סטאלין. אף על פי כן, כדי לא לסכן את חייו, בתקופת סטאלין דאג  קוסיגין לדחות את האשמות נגדו בלבד, ולא נגד חבריו (עמ' 124). גם בחלוף זמן רב לאחר מותו של סטאלין, העדיף קוסיגין לראות בסטאלין דמות חיובית ביסודה. הוא היה גאה על כך שסטאלין העניק לו מדליה בזמן המלחמה ב-1941, ובראיון לסופר (?) סובייטי  הגיב ברוגז על שאלה ביקורתית כלפי סטאלין (עמ' 128).

בתקופת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב Khrushchev) (N.S.,  בין השנים 1964-1953 המשיך   קוסיגין   לכהן   כסגן   ראש הממשלה ולעסוק בכלכלה,  והחל מ-1960 היה חבר מלא בפוליטביורו  (בין השנים  1966-1952 הפוליטביורו נקרא פרזידיום). נראה כי קוסיגין היה בין האישים המרכזיים אותם שיתף ליאוניד בריז'נייב (L.I. Brezhnev)   בתוכנית להדחתו של חרושצ'וב  מן השלטון, שבוצעה באוקטובר 1964 (עמ' 147-146). לקוסיגין היו סיבות משלו לרצות להדיח את חרושצ'וב, אשר  בנוסף לתפקיד המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, החל  מ-1958 החזיק  גם בתפקיד ראש הממשלה. הניהול הבלתי שקול של  הכלכלה הסובייטית מצד חרושצ'וב, האובססיה שלו להשיג את ארצות הברית במישור הכלכלי ומכאן הוראותיו ההזויות בתכנון הייצור – כל זה נגד את סגנון עבודתו של קוסיגין. נאומיו של קוסיגין בנושאים כלכליים נשאו אופי ענייני, תוך שימת דגש על בעיות פרקטיות בתחום הייצור, ולא על אידיאולוגיה. הוא הרבה לקרוא,  כולל מחקרים  מערביים בתחומי הכלכלה והפוליטיקה, אך בעיקר על טכנולוגיות ייצור במערב בתחומי התעשייה הקלה ועל הנושא הקרוב לו במיוחד – תעשיית הטקסטיל. בנאומו בקונגרס ה-21 של המפלגה הקומוניסטית בינואר 1959 –  ואת נאומיו כתב בעצמו – טען קוסיגין כי תפוקתה של מכונת טקסטיל מסוימת במערב גבוהה פי כמה מהמקבילה לה בבריה"מ. לאור זאת טען קוסיגין,  כי הערכת תפוקתו של בית חרושת לבניית מכונות צריכה להימדד לא לפי כמות המכונות שהוא מספק, אלא לפי כושר הייצור  של המכונות (עמ' 141). נראה כי תפיסה כזו נגדה את גישתו הפשטנית של חרושצ'וב, שמתוך להיטותו להעלות את נתוני הייצור, לא נתן תשומת לב ראויה למשמעותם.  חרושצ'וב מצדו זלזל בגלוי בקוסיגין.

על כך שקוסיגין מילא חלק חשוב ומכריע בשלב הקריטי של הדחת חרושצ'וב ניתן ללמוד – להערכתי –  מהודעתו של בריז'נייב בישיבת מליאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ב-14 באוקטובר 1964. בהודעתו סיפר בריז'נייב כי ב-12 בחודש הטיל הפוליטביורו (קרי הפרזידיום)  עליו ועל קוסיגין, ניקולאי פודגורני  (Podgornyi) ומיכאיל סוסלוב (Suslov) [חברים  בפוליטביורו] להזמין את חרושצ'וב לדיון תוכחה  נגדו בפוליטביורו ב-13 בחודש – במהלכו הוא הודח מכל תפקידיו. לאחר הדחתו של חרושצ'וב, לפי הצעת פודגורני, החליף בריז'נייב את חרושצ'וב בתור המזכיר הראשון של המפלגה (החל מ-1966 שונה שם התפקיד למזכיר הכללי); ולפי הצעת בריז'נייב, החליף קוסיגין את חרושצ'וב בתור ראש ממשלה.   העלאתו של קוסיגין לראשות הממשלה, שוב מצביעה, לדעתי,  על האינטרס האישי שלו בפיטוריו.

קוסיגין בראשות הממשלה 1980-1964
לאחר פיטורי חרושצ'וב, השלטון בבריה"מ התרכז במעין טריאומוויראט שכלל את בריז'נייב, קוסיגין ופודגוני.  האחרון נתמנה לנשיא, נחשב לאישיות אפורה ומעמדו בשלישייה נדחק בהדרגה ביחס לשני שותפיו, וזאת עוד לפני הדחתו על ידי בריז'נייב ב-1977 ונטילת תפקיד הנשיא לעצמו (נוסף להמשך החזקתו במשרת המזכיר הכללי). לעומת זאת קוסיגין,  במחצית השנייה של שנות ה-60 עדיין מילא תפקיד חשוב תחום מדיניות החוץ, כאשר במישור הייצוגי מעמדו בתקופה זו האפיל  לעיתים על זה של בריז'נייב. לדוגמה היה זה קוסיגין שבתקופת "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967 ניהל שיחות טלפון ב"קו  האדום" – המיועד למקרי חירום – עם נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון,  וגם קיים באותה שנה פגישת פסגה עם הנשיא האמריקאי בארה"ב.

במהלך 1968 בעיה מרכזית במדיניות החוץ הסובייטית הייתה עלייתה לראשות השלטון בצ'כוסלובקיה של קבוצת קומוניסטים ליברלים. קבוצה זו החלה לבצע בארצה רפורמות שכוונו לדמוקרטיזציה של השיטה הפוליטית ולהתאמת הכלכלה לכוחות השוק  (רפורמות בנוסח גורבצ'וב [M.S. Gorbachev] בבריה"מ של סוף שנות ה-80). לפי המחבר, עד לקבלת ההחלטה לפלוש לצ'כוסלובקיה, אשר התקבלה על ידי ההנהגה הסובייטית ב-20 באוגוסט ובוצעה למחרת, קוסיגין וברי'נייב היו נגד התערבות צבאית בארץ זו. זאת למרות שקוסיגין – כפי שמתברר מפנקסיו ומדיונים בפוליטביורו – היה מודע לסכנה, מנקודת ראות סובייטית, מהשינויים שעוברת צ'כוסלובקיה. כך בדיון בפוליטביורו ב-19 באוגוסט טען קוסיגין כי להנהגה הצ'כוסלובקית  מטרות ברורות: בשלב ראשון להפוך את צ'כוסלובקיה למעין יוגוסלביה [מדינה בעלת משטר קומוניסטי מתון דאז, שניהלה מדיניות חוץ בלתי תלויה במוסקבה], ואחר כך למעין אוסטריה [מדינה בעלת משטר מערבי, ששמרה על ניטרליות במלחמה הקרה]. כמו כן רשם קוסיגין בפנקסו, כי המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית הופכת בהדרגה למפלגה סוציאל-דמוקרטית (עמ' 211-210). לא מן הנמנע כי מחבר הספר, שרואה בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה אקט בלתי מוסרי, ניסה להמעיט ממידת תמיכתו של קוסיגין בצעד הזה ולהטיל את כובד האחריות על חברים אחרים בהנהגה (כמו ראש ה-ק.ג.ב יורי אנדרופוב [Uri Andropov], שאכן היה תומך נלהב בפלישה). עם זאת, המחבר טורח להביא קטעים מפרוטוקולים של הדיונים בין ההנהגה הסובייטית לצ'כוסלובקית לאחר הפלישה, מהם ברור, כי קוסיגין, בדומה לבריזנייב, התייחס לצ'כוסלובקיה כמעין פרובינציה של בריה"מ וניסה בלשון בוטה לכפות עליה הסדר הרצוי למוסקבה. עוד ראוי לציין, כי בתשובה לתלונתו של מנהיג צ'כוסלובקיה, אלכסנדר דובצ'ק (Dubchek) – על  שהוחזק לפני השיחות במעין מעצר בית כשחיילים סובייטים עם נשק אוטומטי ומשוריינים מקיפים אותו במשך שבע שעות – ענה קוסיגין, כי הדבר נעשה למען ביטחונו. קוסיגין אף הוסיף, כי בעת ביקורו באתר המעיינות בצ'כוסלובקיה בזמנו, השלטונות המקומיים הציבו לו שמירה, והוא לא התלונן, כי אם הודה להם על כך (עמ' 214).

לפי הערכה מקובלת, לה שותף המחבר, קינא בריז'נייב במעמדו של קוסיגין, במיוחד בפעילותו והצלחותיו במדיניות החוץ (כמו תיווכו המוצלח בין הודו לפקיסטן ב-1966 בוועידת טשקנט). מסיבה זו הדיווח בעיתונות הסובייטית על פגישת קוסיגין-ג'ונסון  ב-1967 הוגבל להודעה רשמית, ועצם הדיווח על פגישת קוסיגין עם  ראש ממשלת סין, צ'ו אן לאי,  בפקין (בייג'ין) ב-1969 בליווי תמונות בטלוויזיה הסובייטית עורר נזיפה מצד בריז'נייב. ואולם כבר ב-1971 הצליח בריז'נייב למנוע מקוסיגין להשתתף בשיחות עם קנצלר מערב גרמניה, וילי ברנדט, ונטל את התפקיד לעצמו (עמ' 172-171). ואכן מתחילת שנות ה-70 לקח בריז'נייב בבירור את ניהול נושאי החוץ לעצמו, כולל הכיכוב במישור הייצוגי. הוא מוכן היה להותיר לקוסיגין תפקיד מרכזי  בקשרים עם פינלנד, אשר התרכזו במישור הכלכלי. קוסיגין מצדו פעל רבות לטיפוח יחסי הכלכלה עם פינלנד, תוך לימוד מהצלחותיה הכלכליות. בסיועה של פינלנד ביצע קוסיגין מודרניזציה בתעשיית הנייר של בריה"מ.

בעוד בתקופת סטאלין, ובמידה לא מעטה גם בתקופת חרושצ'וב, ביצע קוסיגין מדיניות כלכלית שקבעו המנהיגים, הרי  התמנותו של קוסיגין לראש ממשלה  ומעמדו החזק בקרמלין במחצית השנייה של שנות ה-60 אפשרו לו לראשונה ליזום מדיניות כלכלית משלו.  ואכן, ביוזמתו של קוסיגין,  מ-1965 הוחל בביצוע רפורמות  בכלכלה הסובייטית.  הרפורמות כוונו למדוד את תפוקת המפעלים לא לפי כמות התוצרת שיצרו, אלא לפי זו שנמכרה; להגביר מתן תמריצים חומריים לעובדים ולמפעלים, כדי להגדיל את התפוקה; לאפשר יותר עצמאות למפעלים ולרפובליקות בתחום הכלכלי; לעודד מודרניזציה של המכונות והציוד במפעלים. קוסיגין עקב מקרוב אחר ביצוע הרפורמות וערך ביקורים במפעלי תעשייה רבים.  המחבר גם מייחס לקוסיגין את ההחלטה להגדיל באופן משמעותי את ייצור מכוניות הנוסעים בבריה"מ (שנעשה בסיוע איטלקי), כדי לאפשר לאזרחים לרכוש מכוניות – תוך התעלמות מחלקו של בריז'נייב בהחלטה זו. כחלק מהרפורמה, שלח קוסיגין מומחים סובייטיים להשתלמות במערב. אחד מהם היה ניקולאי ריז'קוב (N.I. Ryzhkov), (לימים,  בין השנים 1985- 1991 ראש ממשלת בריה"מ)  אשר שימש  עבור  המחבר  מקור  אוהד לספרו על    קוסיגין. 

בנאומו בקונגרס ה-24 של המפלגה ב-1971 הביע קוסיגין שביעות רצון מתוצאות הרפורמה, כפי שבאו לידי ביטוי בתוכנית החומש לשנים 1970-1966. לפי הנתונים שמסר, התפוקה התעשייתית גדלה פי 1.5 והגידול ברווחים של המפעלים אפשר לבצע מודרניזציה של הציוד ולשפר את תנאי העסקתם של העובדים. עם זאת, כפי שמודה המחבר, לרפורמות של קוסיגין היו גם חסרונות. עידוד הרווחיות הביא לעלייה בשכר העובדים, לפעמים תוך העלאה בלתי חוקית של מחירי התוצרת. כמו כן האזרח הסובייטי הממוצע המשיך לסבול ממחסור כרוני במוצרי צריכה כמו מכשירי רדיו, טלוויזיה, רהיטים ומכוניות. כיוון שהרפורמות של קוסיגין ניסו להתחשב בכוחות השוק, תוך דמיון מסוים לרפורמות  שבוצעו בצ'כוסלובקיה ב-1968 לפני הפלישה הסובייטית, הרי תוצאות הרפורמות האלה בפראג הרתיעו כנראה את קוסיגין  מלהעמיק את השינויים בארצו (עמ' 220). נוסף לכך, מתחילת שנות ה-70 יכולתו של קוסגין לקבל החלטות מהותיות בתחום הכלכלי נבלמה על ידי בריז'נייב. בסביבות 1973 טען קוסיגין בשיחה אישית עם ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, כי הרפורמות הכלכליות בבריה"מ נכשלו, כיוון שביצועם הופקד בידי אנשים שלא חפצו בהם. עוד טען, בלי לנקוב בשמו של בריז'נייב, כי אישים, אשר איתם הכין את הרפורמות הוחלפו. (לפי עדותו של ליובומיר שטרואוגל,   (Lubomir  Shtrougal) ראש ממשלת צ'כוסלוביקה, בשיחה עם המחבר, עמ' 221-220).

לפי עדותו של  ראש הגוספלאן gosplan)) [ועדת התכנון הממלכתית במשטר הסובייטי], ניקולאי בייבאקוב (N.K. Baibakov), באמצע שנות ה-70 סגנו בתפקיד, לבדב (V.D. Lebedev), בישיבה סגורה ומצומצמת של הממשלה החל בהצגת  תמונה עגומה של המצב בתעשיית המזון והתעשייה הקלה בבריה"מ. הוא אף הפיץ את דבריו במסמך לקוסיגין וסגניו. במהלך הישיבה ניסה קוסיגין להפסיק את סקירתו של לבדב באמתלות פרוצדוראליות, ולבסוף אסר עליו בשרירותיות להמשיך בדבריו ועותקי המסמך שהפיץ הושמדו. לדעת בייבקוב, התנהגותו של קוסיגין נבעה מחוסר יכולתו לקבל ביקורת חריפה (עמ' 293). המחבר, שכאמור רוחש אהדה לקוסיגין, מנסה למצוא נסיבות מקלות להתנהגותו זו. עוד טוען המחבר, כי קוסיגין עודד ביקורת אצל עוזרים להם רחש אמון, ובדעות שונות מדעתו שהובעו ראה דרך לבחון אפשרויות שונות בטרם קיבל החלטה. כמו כן טוען המחבר כי קוסיגין התאפיין ביחס רגשי חם כלפי עוזריו הקרובים ובני משפחתו. המחבר ממשיך וטוען, כי קוסיגין לא ראה בעובדים ברגים במערכת, אלא דאג לצרכיהם כמו בתחום המגורים והתרבות.  לדעתי, אין בכך לסתור את הדעה המקובלת כי קוסיגין, ככלל, היה חמור סבר, נהג בקשיחות כלפי פקודיו והיה גוער ללא רחם באלה, שסבר כי התרשלו בתפקידם. בכך, להערכתי, המשיך קוסיגין בשיטות הניהול של סטאלין – אשר בתקופתו עוצבה במידה לא מעטה אישיותו – אך הסתפק בפיטורי הכושלים, בלי להוציאם להורג. כמו כן טענותיו החוזרות של המחבר על דאגתו של קוסיגין לעובדים, אין בהן לסתור את העובדות בדבר מצבם הקשה של רוב הפועלים בתקופת השלטון הסובייטי: מחסור במוצרי צריכה בסיסיים בתחומי המזון והתעשייה הקלה,  ומחסור בדיור.

בשנות ה-60 שדות הנפט הישנים של בריה"מ, כמו באזרבייג'ן, הלכו  והידלדלו. במקומם, בתקופת כהונתו של קוסיגין כראש ממשלה, מאמצע שנות ה-60 הוחל בפיתוח שדות הנפט  והגז במערב סיביר, במיוחד שדה טיומן (Tiumen). בעוד ב-1970 תפוקת  הנפט בטיומן הגיעה ל-31 מיליון טון, הרי כעבור 5 שנים היא עלתה ל-148 מיליון טון וכעבור 10 שנים ל-313 מיליון טון. ההכנסות מן הנפט והגז –  מוצרי אנרגיה שבחלקם יוצאו למערב אירופה עבור מטבע קשה –  הצילו את הכלכלה הסובייטית בשנות ה-70, והמשיכו למלא מקור חשוב מאוד להכנסות גם ברוסיה הפוסט קומוניסטית   (עמ' 253).  בהסתמך  על  עדותו  של  מומחה  סובייטי  בתחום     האנרגיה (Boris Evgen'evich Paton)  [כנראה יהודי], קוסיגין נהג לבקר בשדות הנפט והגז במערב סיביר ולמד מקרוב על תהליך ניצולם. לדברי המומחה, הציע  קוסיגין באחד מסיוריו לפתח רובוט, שיחליף חלקית עובדים, בתפקיד הקשה של הנחת צינורות הגז בתנאי הקור של סיביר. פיתוח הרובוט הצליח (עמ' 234-233). בביקור אחד בסיביר בחורף 1976 (וקוסיגין לא נרתע לבקר בקור העז), בו סייר בין היתר במחצבות הפחם, גילה קוסיגין חוסר שביעות רצון מן הטכנולוגיה הסובייטית והיה מרבה לשאול כיצד מתבצעות כריית פחם וזהב, וכמו כן קידוחי נפט, במדינות מערביות, כמו ארה"ב, קנדה ודרום אפריקה (עמ' 323-322). קוסיגין הרבה  לעבוד ואף בתקופת חופשותיו נהג לבקר במפעלים.


נוסף לקוסיגין, לפי המחבר, תפקיד חשוב בפיתוח שדות הנפט והגז במערב סיביר  מילא חבר בוועד המרכזי וסגן ראש הממשלה, וניאמין דימשיץ'  (עמ' 256) (Veniamin Emmanuilovich Dymshitz) . [יצוין, כי לקוסיגין היו למעלה מ-10 סגני ראש ממשלה וכי דימשיץ החזיק בתפקיד סגן ראש ממשלה בין השנים 1985-1962 והיה היהודי היחיד במשרה פוליטית חשובה בבריה"מ בתקופה זו. היה אנטי ציוני]. להערכתי, סביר להניח, כי בעוד במחצית השנייה של שנות ה-60 רב היה חלקו של קוסיגין לא רק בביצוע אלא גם בייזום התוכניות לפיתוח הנפט והגז במערב סיביר, הרי עם התחזקות במעמדו של בריז'נייב בשנות ה-70, השגת תמיכה בפיתוח המואץ של תעשיית האנרגיה בסיביר – פיתוח שחייב השקעות עתק – חייבה קודם כל פנייה לבריז'נייב  לקבלת אישורו (עמ' 247-246).

על אף היחלשות במעמדו הפוליטי של קוסיגין ביחס לבריז'נייב בשנות ה-70, הוא  הקפיד לשמור על עצמאות החלטותיו. כך בתחילת שנות ה-70 קוסיגין היה היחיד בפוליטביורו שהתנגד להחלטה לייצר חלבון מלאכותי מפרפין (paraffin) של נפט, כתוספת מזון לבעלי חיים ועופות, בטענה כי הנושא לא נדון דיו. יצוין, כי בתי החרושת שהוקמו למטרה זו פורקו באמצע שנות ה-80, בגלל שהריח שבתהליך הייצור פגע בדרכי הנשימה של תושבי הסביבה (עמ' 265). גם בדיון שהתקיים בפוליטביורו ב-10 במארס 1973 ניסה קוסיגין לשמור על עמדה עצמאית ולא להצטרף אוטומטית לבריז'נייב. הוא לא קיבל בשביעות רצון את המדיניות של מתן היתר למשפחות יהודיות בודדות – שעלו לישראל והתאכזבו – לחזור לבריה"מ, בהתאם לרצונן, כדי לנצלן למטרות תעמולה. לדעת קוסיגין באותו הדיון, מי שיצא מוטב שלא יחזור (עמ' 261).

בהמשך לעמדותיו העצמאיות, קוסיגין, לפי המחבר, היה עקבי בהתנגדותו להתערבות צבאית  סובייטית באפגניסטן ב-1979. ב-19 במארס 1979 קיבל  הפוליטביורו החלטה להגיש סיוע צבאי למשטר הקומוניסטי באפגניסטן בנשק ובציוד, אך (עדיין) לא להיענות לבקשת המשטר לשלוח כוחות סובייטיים לעזרתו במלחמה נגד המורדים. למחרת ב-20 במארס, קיים קוסיגין שיחה במוסקבה עם מנהיגה של אפגניסטן, נור מוחמד טאראקי (Taraki). המחבר מביא קטעים מפרוטוקול השיחה ולפיהם טען קוסיגין, כי היענותה של בריה"מ לבקשת אפגניסטן לשלוח כוחות לתחומה, לא תביא לשיפור אלא ל"הסתבכות" המצב. במצב כזה הכוחות הסובייטיים יאלצו להילחם לא רק נגד "תוקפן מבחוץ, אלא נגד חלק כלשהו מעמכם. והעם אינו סולח על דברים כאלה" (עמ' 300). קוסיגין המשיך וטען כי התערבות סובייטית ישירה בלחימה תרחיב ותגביר את ההתנגדות למשטר האפגאני מבפנים, תפגע ביוקרתו כלפי פנים, ותחזק את ההתערבות נגדו מבחוץ (מצד פקיסטן בסיוע אמריקאי), תוך מתן לגיטימציה להתערבות כזו. קוסיגין גם דחה כל ניסיון של טאראקי  לנצל את הגדלת מספר היועצים הסובייטיים, כדי לערב אותם בלחימה, כמו בתור טייסים בהליקופטרים; או להשתמש בטייסים ובטנקיסטים מארצות מזרח אירופה. בהקשר זה אמר קוסיגין: "השאלה בדבר משלוח אנשים, אשר יישבו בטנקים שלכם ויירו באנשים שלכם – זאת שאלה פוליטית חריפה מאוד" (עמ' 308). לטענת המחבר, כאשר לבסוף ב-12 בדצמבר 1979 קיבל הפוליטביורו החלטה לפלוש לאפגניסטן, חתמו כל חברי הפוליטביורו על פרוטוקול ישיבה זו – מלבד קוסיגין (עמ' 298).

בפגישה עם טאראקי ב-20 במארס 1979 נמנע קוסיגין מלגלות נדיבות כלפי בקשות הסיוע של אפגניסטן בתחום הכלכלי (עמ' 306). בהמשך לקו זה, בעת ביקורו של קוסיגין באתיופיה בספטמבר 1979 – מדינה,  אשר בדומה לאפגניסטן שלט בה משטר מרקסיסטי והיא נחשבה לבעלת בריתה של בריה"מ – גילה קוסיגין חוסר שביעות רצון מהיעדר תמורה כלכלית לסיועה של מוסקבה לארץ זו, כמו בצורת מחצבים (עמ' 328). קוסיגין טרח לדווח לבריז'נייב בשיחה אישית על תוצאות ביקורו באתיופיה. מיומנו של קוסיגין ניתן להסיק כי זו הייתה שיחה אישית  יחידה בין שני האישים במהלך 1979, וכי באותה השנה שניהם שוחחו בטלפון פעמים בודדות בלבד (עמ' 328). הדבר הצביע על יחסים צוננים בין השניים. כמו כן אפשר להניח, לדעתי, כי בריז'נייב – בגלל התערערות גוברת במצב בריאותו שבמקביל הגבירה את חשדו כלפי כל מתחרה פוטנציאלי על השלטון–   היה מעוניין אף יותר מבעבר לפטר את קוסיגין בהזדמנות הראשונה.

מצב בריאותו של קוסיגין, ככלל, היה טוב. הוא אהב מאוד לדוג, וגם נהג להפליג בסירה. (ב-1976 סירתו התהפכה, הוא איבד את ההכרה וניצל בזכות אחד משומרי ראשו, שליווה אותו בסירה נפרדת.) אף בגיל מאוחר הקפיד לעסוק בפעילות ספורטיבית, כמו הליכה. אך בסתיו 1979 במשך חודשים אחדים סבל קוסיגין מבעיות בלב (עמ' 342). לפי עדות חתנו של קוסיגין, גבישיאני (האיש הוזכר לעיל), באוקטובר 1980 בעת שקוסיגין היה מאושפז בבית חולים עקב התקף לב, התקשר אליו בטלפון חבר בפוליטביורו המקורב  לבריז'נייב, קונסטנטין צ'רננקו (Chernenko),  וביקשו להתפטר מכל תפקידיו מפאת מחלתו. קוסיגין באי רצון הסכים בכתב להתפטר מתפקיד ראש הממשלה, ללא התייחסות לחברותו בפוליטביורו (עמ' 345-344). מכל מקום, ההחלטה הפורמאלית לשחררו מחברות בפוליטביורו התקבלה כבר ב-21 באוקטובר ומראשות הממשלה ב-23 בחודש (עמ' 330). קוסיגין נפטר ב-18 בדצמבר 1980. ההודעה הרשמית על מותו וגם הלווייתו נדחו ל-23 בדצמבר, כיוון שב-19 בחודש  נחוג יום הולדתו של בריז'נייב. האיש שהחליף את קוסיגין בתפקיד ראש הממשלה, ניקולאי טיחונוב (N.A. Tikhonov), היה מקורב לבריז'נייב, ובנאום שנשא בסובייט העליון לרגל כניסתו לתפקיד לא טרח להודות לקוסיגין על  שירותו במשך 40 שנה בממשלה.

הערות מסכמות שלי
הערכת אישיותו של קוסיגין צריכה להיעשות מתוך השוואה לבריז'נייב, מנהיגה של בריה"מ בתקופה בה קוסיגין כיהן כראש ממשלה. בהשוואה כזו קוסיגין עלה על בריז'נייב מבחינות רבות, כמו מסירות לעבודה, בקיאות בתחומים הרלבנטיים לעבודתו,  רצינות ואינטליגנציה. המדינאי האמריקאי הנרי קיסינג'ר, אשר במחצית הראשונה של שנות ה-70 היה נפגש עם ה"טרויקה"  הסובייטית דאז – בריז'נייב, קוסיגין ופודגורני – התרשם כי קוסיגין היה האינטליגנטי מבין השלושה. קוסיגין לא היה רודף כבוד בצורה אובססיבית, וגם לוּ היה נעשה מנהיגה של ארצו, לא היה מקשט את חזהו בכמות גדולה עד גיחוך של מדליות, כדוגמת בריז'נייב. כנראה הוא היה מודע יותר מבריז'נייב לצורך להתחשב  בגורם השוק בכלכלה והיה מוכן ליישמו, אך כמובן באופן חלקי בלבד.

אף על פי כן, נראה כי אישיותם של קוסיגין ובריז'נייב עוצבה במידה רבה בתקופת סטאלין ובוודאי הם לא התכוונו לחרוג בצורה מהותית מהשיטה הכלכלית-חברתית הסובייטית הקלאסית. מחבר הספר יוצא מתוך הנחה כי בשיטה זו היו יסודות חיוביים, שטופחו על ידי קוסיגין, כמו פיתוח כלכלי והאצתו במיוחד בתחומי האנרגיה; רפורמות כלכליות שנועדו להעניק חופש למפעלים, במסגרת כלכלה מתוכננת ותוך הבטחת זכויות סוציאליות של העובדים. ואולם המחבר נוטה להתעלם מכך, כי השיטה הסובייטית, אשר קוסיגין נותר נאמן לה, סגדה לאותם הענפים בכלכלה שהאדירו את מעמדה של בריה"מ כמעצמת על ובראשם התעשייה הכבדה, על חשבון קיפוחו של האזרח הסובייטי הממוצע. גם אחרי מאמציו של קוסיגין, מוצרי צריכה בסיסיים במערב, במיוחד בתחום המזון, נחשבו למוצרי מותרות קשים להשגה בבריה"מ.