קיסינג'ר, הנרי. דיפלומטיה (ניו יורק, 1995) [סיכום וביקורת]

קיסינג'ר, הנרי. דיפלומטיה (ניו יורק, 1995). 912 עמ' כולל מראי מקומות  ומפתח שמות

Kissinger, Henry. Diplomacy (New York: Simon & Schuster 1995)

מהדורה דיגיטלית

הנרי קיסינג'ר, יליד גרמניה 1923, הוא אקדמאי ומדינאי אמריקאי. עבודת הדוקטוראט שלו באוניברסיטת הרווארד עסקה  בסדר הפוליטי שהוקם באירופה בעקבות  קונגרס וינה 1815. הוא כיהן כיועץ   לביטחון  לאומי (1975-1969) ושר החוץ (1977-1973) בתקופת הנשיאים ריצ'רד ניקסון (1974-1969) וג'רלד פורד (1977-1974); היה לשר החוץ היהודי הראשון של ארה"ב ולראשון שהחזיק בו זמנית (1975-1973) בשני התפקידים: יועץ לביטחון לאומי ושר החוץ. קיסינג'ר  נחשב לאחד משרי החוץ המשפיעים ביותר של ארה"ב. לקיסינג'ר היה חלק חשוב בכינון קשרים בין ארה"ב לסין הקומוניסטית ב-1972; לחתימה על הסכם פאריס ב-1973, שהביא לסיום השתתפותה הצבאית של ארצו במלחמת וייטנאם;  ולמדיניות הפגת המתיחות (דטאנט) עם בריה"מ במחצית הראשונה של שנות ה-70.

ספרו "דיפלומטיה" מנתח את מהלך ההיסטוריה האירופית מאז ימי הקרדינל רישלייה במאה ה-17, וכמו כן דן במגמות במדיניות החוץ של ארה"ב מאז היווסדה ב-1776. מקום חשוב במחקר מוקדש למעורבותה הצבאית והפוליטית של ארה"ב באירופה בשתי מלחמות העולם ובעקבותיהן,  למלחמת וייטנאם, ולקשרים בין וושינגטון לבין מוסקבה ובייג'ין. סוף המלחמה הקרה בשלהי המאה ה-20 מהווה נקודת סיום לספר. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל השערותיו וטענותיו [מלבד תוספות קצרות בסוגריים מרובעים]. ניסוחים כמו "לדעת קיסינג'ר" נועדו להדגשה בלבד. את דעותיי הבעתי בפרק קצר בסוף הסיכום.

"טובת המדינה" ושמירה על מאזן כוחות:   רישלייה ו- ויליאם פיט

הקרדינל (חשמן)  רישלייה, השר הראשי של צרפת בשנים 1642-1624 [בתקופת מלכותו של לואי ה-13], החליף  את הקונספט הפוליטי של ימי הביניים בדבר ערכי מוסר אוניברסאליים, כעיקרון לניהול מדיניות החוץ של צרפת, בעיקרון "טובת המדינה" ((raison d'etat, לפיו על צרפת לפעול בענייני חוץ בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלה.  תקופת כהונתו של רישלייה הקבילה בחלקה ל"מלחמת  שלושים השנה" (1648-1618), בה קיסר אוסטריה, פרדיננד ה-2 ניסה להחיות את הרעיון הקתולי של הקמת אימפריה אוניברסאלית, באמצעות הטלת שלטונו על הנסיכים הפרוטסטנטיים של מרכז אירופה – תהליך שכּוּנה קוֹנטרה רפורמציה.  רישלייה, בתוקף מעמדו הרם בכנסייה הקתולית, היה צריך  לכאורה לקדם בברכה את מלחמתו של פרדיננד נגד הפרוטסטנטים.  ואולם רישלייה העמיד את האינטרסים הלאומיים של צרפת מעל לאינטרסים הדתיים. לנוכח העובדה שהקיסרות האוסטרית לבית הבסבורג שלטה באותה תקופה, בין היתר, על ספרד, צפון איטליה וארצות השפלה, ראה רישלייה בהתרחבות נוספת של הקיסרות הזו איום על ביטחונה של צרפת. כדי למנוע כיתורה של צרפת על ידי האימפריה ההבסבורגית, לא נרתע רישלייה מלהתחבר עם נסיכים  גרמנים פרוטסטנטים, עם שבדיה הפרוטסטנטית ואף עם  המוסלמים בדמות האימפריה העותומאנית. בתקופה של קנאות  ונאמנות לאמונה הדתית, מדיניותו של רישלייה הייתה מהפכנית. מתנגדיו האשימו אותו במקיאבליזם – אך היו הוגי דעות שמצאו דרך עקלקלה להצדיקו מבחינה דתית, בטענה כי צרפת היא הארץ הקתולית הטהורה ביותר, ועל כן, בהגנה על האינטרסים של צרפת הוא משרת גם את האינטרסים של הכנסייה הקתולית.

מדיניותו של רישלייה הביאה הן למִפנה בחשיבה הפוליטית באירופה והן להשלכות   מונומנטאליות על מצבה הגיאופוליטי של צרפת ואירופה בכלל. לאחר סיום מלחמת שלושים השנה ב"שלום וסטפליה" ב-1648, הדוקטרינה של "טובת המדינה" הפכה לעיקרון המנחה של הדיפלומטיה האירופית.  תוצאות המלחמה –  שכללו הקמתן של כ-300 נסיכויות גרמניות ריבוניות – עיכבו את איחודה של גרמניה ביותר מ-200 שנה. במקביל הפכה צרפת למעצמה  היבשתית הדומיננטית באירופה ושמרה על מעמדה הזה במשך כ-200 שנה, ובעצם נותרה כגורם חשוב במדיניות הבינלאומית עד ימינו. עם זאת, לדוקטרינת "טובת המדינה"  חיסרון בולט.  בעוד החיסרון של    דוקטרינה    אידיאליסטית (כמו של פרדיננד ה-2 או של הנשיא  וודרו וילסון, 1921-1913), שהיא מזניחה את האינטרסים של המדינה – התלהבות יתר מעיקרון "טובת המדינה" בדמות התפשטות טריטוריאלית נרחבת, כפי שהגשימה צרפת בתקופת לואי ה-14 (1715-1643), הביאה לכינונה של קואליציה נגד צרפת במטרה לבלום את התחזקותה. 

בהשפעת המלחמות באירופה במאה ה-18, במיוחד "מלחמת  שבע השנים" (1763-1756), התגבשה בדיפלומטיה האירופית דוקטרינה של שמירה על מאזן כוחות. לפי דוקטרינה זו, כאשר מדינה כלשהי היוותה איום  להפוך לדומיננטית ביבשת, שכנותיה הקימו קואליציה שנועדה לחסום את שאפתנותה. אנגליה ייחסה חשיבות מיוחדת לשמירה על מאזן כוחות בין המעצמות באירופה, כיוון שבהיווצרות מעצמה דומיננטית ביבשת, כמו צרפת, ראתה איום פוטנציאלי על ביטחונה. במאה ה-18 התפתחו באנגליה שתי אסכולות ביחס להתמודדות עם היווצרותה של מעצמה דומיננטית באירופה המאיימת על ביטחונה של הממלכה. אסכולה אחת טענה כי על אנגליה להימנע מהתערבות בפוליטיקה האירופית, כל עוד לא נשקפת לה סכנה מהפרת המאזן ביבשת על ידי אחת המעצמות. לעומתה, טענה האסכולה השנייה, כי אין להמתין עד לשינוי במאזן הכוחות באירופה העלול לסכן את ביטחון הממלכה, ובמקום זה על אנגליה להשתתף בפועל בפוליטיקה האירופית כדי למנוע מבעוד מועד איום על ביטחונה.  (בדומה לכך, בארה"ב במאה ה-20 התקיימה מחלוקת  בין המצדדים  בצורך להתערב בפוליטיקה האירופית לבין הדוגלים בבידוד מאירופה.)

בתחילת המאה ה-19, בעקבות מלחמות ההתפשטות של נפוליאון (1814-1799), דגלה אנגליה בהתערבות פעילה באירופה. תפקיד מפתח בכינון קואליציות של מעצמות אירופיות נגד נפוליאון מילא ראש ממשלת אנגליה, ויליאם פיט הבן (1801-1783, 1806-1804). כדי להביס את נפוליאון, הסכים פיט לשתף פעולה עם רוסיה – על אף שחשש מהשלכות מהלך כזה בדמות חיזוק מעמדה של רוסיה באירופה. (זאת בדומה להסכמתו של צ'רצ'יל לשתף פעולה עם סטאלין במלחמה נגד היטלר במלחמת העולם השנייה.)

עיקרון השמירה על מאזן הכוחות במיטבו: מטרניך וקונצרט המעצמות של אירופה

נציגי המעצמות שניצחו את נפוליאון – רוסיה, בריטניה, אוסטריה ופרוסיה – התכנסו בקונגרס וינה (1815-1814), כדי לכונן מחדש סדר בינלאומי. הדמות המרכזית בקונגרס היה שר החוץ של אוסטריה מטרניך, והוא שאחראי היה במידה רבה לעיצוב אותה מערכת פוליטית באירופה שבזכותה נהנתה היבשת מתקופת השלום הארוכה ביותר בתולדותיה. במשך כ-40 שנה, עד למלחמת קרים (1856-1853), לא התחוללה מלחמה בין המעצמות הגדולות, ולאחר מלחמה זו לא התחוללה מלחמה כוללת באירופה במשך כ-60 שנה, עד מלחמת העולם הראשונה ב-1914. היציבות בעקבות הקונגרס הושגה לא רק בזכות קיומו של מאזן כוחות מסוים, כי אם הודות לשותפות בערכים בדבר צדק ומוסר בין השליטים, אותה שותפות רעיונית שהפחיתה את הרצון להשתמש בכוח. אפשר לומר כי מטרניך הקדים את הנשיא  וודרו וילסון (1921-1913)  באמונתו כי קיום קונספט משותף אודות ערכים הינו תנאי לסדר בינלאומי – אלא שתפיסת הצדק של מטרניך נגדה במידה רבה את זו של וילסון: מטרניך לא דגל בזכות ההגדרה העצמית של עמים. המנצחים של קונגרס וינה – בניגוד לתנאים הקשים שנכפו על גרמניה המנוצחת בחוזה ורסאי ב-1919 – מצאו לנכון לא לכפות על צרפת הסדר קשה מדי, שעלול לעורר רגשי נקמה  מצד פאריס והתחברות עם אחת המעצמות, כדי לשנותו. מצרפת נשללו כיבושיה מתקופת נפוליאון והיא הוחזרה לגבולות שלפני המהפכה הצרפתית – ועם זאת שטחה נותר גדול יותר באופן משמעותי מזו שבתקופת רישלייה.

כיוון שגם לאחר תבוסתו של נפוליאון המשיכו המעצמות באירופה  להתייחס לצרפת באימה כמעצמה תוקפנית (בדומה ליחס לגרמניה במחצית הראשונה של  המאה ה-20), בעקבות קונגרס וינה הוקמה ברית מרובעת,  לגדוע כל תוקפנות צרפתית באִבּה,  שכללה את בריטניה, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה. ברית זו נועדה לקיים את רעיון השמירה על מאזן הכוחות, שהִנחה את הקונגרס. במקביל הוקמה "הברית הקדושה" שכללה את פרוסיה, אוסטריה ורוסיה והיא נועדה לשמור על הסטאטוס קוו באירופה, כולל התערבות בענייני פנים  של מדינות, לשם שמירה על שליטים קיימים, בהתאם לעיקרון הלגיטימיות של קונגרס וינה. לאינטרס הבסיסי המשותף של שלוש המעצמות האלה בשמירה על מוסדות השלטון הקיימים  היה השפעה מרסנת על הקשרים ביניהן: הן נמנעו מלפתוח במעשי איבה זו נגד זו. המיומנות הדיפלומטית של מטרניך והעיקרון הדומיננטי שטיפח בדבר שמירה על הסטאטוס קוו –  אשר הִנחה את המערכת הפוליטית שכונן באירופה –  אִפשרו  לאימפריה ההבסבורגית לשרוד מאה שנים נוספות. ואולם מטרניך – קנצלר מ-1821 עד "אביב העמים" ב-1848 – הצליח רק לעכב את התמוטטותה של האימפריה ההבסבורגית. לא ניתן היה למנוע קריסתה של אימפריה שערכיה נגדו את הערכים הדומיננטיים החדשים באירופה ובראש וראשונה שאיפת העמים לעצמאות.

שני מהפכנים: נפואליאון ה-3 וביסמרק

התמוטטותה של מערכת הקונגרס של וינה בעקבות מלחמת קרים (1856-1853) – בה בריטניה, צרפת ותורכיה נלחמו נגד רוסיה – הביאה לשני עשורים של סכסוכים. הבולטים בהם היו המלחמה האוסטרו-פרוסית ב-1866, ומלחמה בין פרוסיה לצרפת ב-1870. מאחורי התמוטטות הסדר האירופאי של קונגרס וינה עמדו שני מדינאים שונים ויריבים: ביסמרק והקיסר נפואליאון ה-3. ביסמרק החזיק בתפקיד של מעין ראש ממשלה או קנצלר בפרוסיה המלוכנית מ-1862, וקנצלר של גרמניה (המאוחדת) בין השנים 1890-1871. הוא סבר כי יש להרוס את הסדר המדיני של קונגרס וינה, כיוון שבלם את איחודה של גרמניה בהנהגתה של פרוסיה. נפוליאון ה-3, אחיינו של נפוליאון ה-1, נבחר לנשיא ב-1848, אך בעקבות הפיכה שביצע שלט כקיסר בשנים 1870-1852. נפוליאון ה-3 התנגד לסדר האירופאי של קונגרס וינה, כיוון שלדעתו הוא לא העניק לצרפת את מקומה הראוי. נוסף לכך הוא רצה לקדם את ערכי הלאומיות והליברליזם, אותם זיהה עם צרפת – ערכים שהתנגשו עם אלה של קונגרס וינה.

נפוליאון ה-3 החל את מדיניותו במהלך נבון מבחינתו: מלחמת קְרים שברה את המערכת המדינית של קונגרס וינה, שהגבילה את צרפת. ביסמרק במלחמתו המוצלחת נגד אוסטריה ב-1866 הסיר אותה כמכשול בדרכו לאיחודה של גרמניה בהנהגת פרוסיה. ב-1870 תִמרן ביסמרק את נפוליאון ה-3 למלחמה נגד פרוסיה שהסתיימה בתבוסתה של צרפת, ובכך הוסר המכשול הממשי האחרון להשתלטותה של פרוסיה על נסיכויות הדרום הגרמניות. איחודה של גרמניה הוכרז "בחוסר טאקט" (עמ' 118) באולם המראות בוורסאי בינואר 1871. נפוליאון ה-3 השיג ההיפך ממה שרצה, ומצבה של צרפת בסוף תקופת שלטונו בזירה האירופית היה גרוע מזה שבעקבות קונגרס וינה. איחודה של גרמניה שם קץ לאותו פיצול גרמני מתקופת רישלייה, שהיה הבסיס למקומה הבכיר של צרפת ביבשת במשך שתי מאות, והמעמד הזה עבר לגרמניה.

המורשת של נפוליאון ה-3 למהלך ההיסטוריה של צרפת התבטאה בפער בין החזות של גדוּלה לאומית לבין הכוח הממשי שלה: הישגים טקטיים וזמניים המרוממים את תדמית השליט שמסתיימים בכישלון אסטרטגי. שאיפתו של נפואליאון ה-3 למלא תפקיד דומיננטי באירופה מנעה ממנו להשתלב בקונצרט המעצמות של וינה וגרמה לו לחפש מערכת בריתות בהן צרפת תיטול את ההנהגה (פיימונטה-סרדיניה, רומניה, נסיכויות גרמניות). בדומה לכך, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הגאווה הלאומית מנעה מצרפת להתחבר עם ארה"ב החזקה ממנה, כמשקל נגד לכוחה של גרמניה. במקום זאת בחרה צרפת לכונן את הקהילה האירופית, כארגון מדינות בו תוכל פאריס למלא תפקיד מרכזי וכמעין אלטרנטיבה למנהיגותה של ארה"ב  בעולם – גם אם במחיר שהבכורה בארגון הזה בסופו של דבר תעבור לגרמניה.

באמצעות סיפוח החבל אלזס-לורן (שהיה נתון לשלטונה של צרפת מאז 1648)  לגרמניה יצר ביסמרק קרע עם צרפת, שלא ניתן היה לאיחוי. כוחה של גרמניה – שכבר הפכה למדינה החזקה ביותר ביבשת – המשיך לגדול בכל עשור. המצב הזה, כדברי ביסמרק,  יצר סכנה של כיתורה של גרמניה בקואליציות עוינות. כדי לשמור על הישגיו ולמנוע בידוד, חתר ביסמרק להתחבר למעצמות אחרות. צרפת – שואפת הנקם על תבוסתה ב-1870 ולהחזרת אלזס-לורן – נותרה, מבחינתו, מחוץ לתחום. בריטניה ניהלה חלק מהתקופה הזו מדיניות של "בדידות מזהרת", מה עוד שבאופן מסורתי ראתה בהיווצרותה של מעצמה דומיננטית אחת ביבשת – וכעת זו הייתה גרמניה – איום על ביטחונה. כדי להרגיע את הבריטים, ויתר ביסמרק על התפשטותה של גרמניה במושבות שמעבר לים. מאידך גיסא הוא עודד והיה מעוניין דווקא בהתפשטותה של  צרפת למושבות באפריקה, הן כדי  להסיח את דעתה מאלזס-לורן והן כדי ליצור יריבות בינה לבריטניה.

בהיעדר אפשרות להקים קואליציה עם צרפת ובריטניה, בעלות הברית הפוטנציאליות שנותרו לפרוסיה היו אוסטרו-הונגריה ורוסיה. ואולם סילוק  השפעתה של אוסטריה מגרמניה שנעשה על ידי ביסמרק ב-1866 והפיכתה לאוסטרו- הונגריה ב-1867 – כל זה גרם להפניית האינטרסים של וינה מזרחה, לעבר ארצות הבלקן, כדי לזכות בשלל בדמותן של חבלי ארץ מן האימפריה העותומאנית המתפוררת. הצרה, מנקודת ראותו של ביסמרק, הייתה טמונה בכך שעל אותו אזור הבלקן לטשה עיניה גם רוסיה, בשם הפאן סלאביות והנצרות האורתודוכסית. בעייתו של ביסמרק הייתה כיצד לקיים ברית בו זמנית עם שתי מעצמות יריבות – רוסיה ואוסטרו-הונגריה –  בלי לנכר אחת מהן. במיוחד היה עליו לחשוש כי ניכורה של רוסיה עלול להביא להתחברותה לצרפת, האויבת שלו.  כמו כן היה עליו לשמור על קשרים טובים עם רוסיה, בלי שהדבר יגרום לעוינותה של בריטניה כלפיו. וזאת לנוכח שאיפות ההתפשטות של פטרבורג דרומה, לכיוון מְצרֵי הבוספורוס והדרדנלים, ובמקביל, התרחבותה של האימפריה הרוסית באסיה התיכונה לכיוון הודו – שאיפות ומהלכים שעוררו דאגה רבה בלונדון.

ביסמרק, בגאוניותו, הצליח לכונן ברית משושלת בין שלוש המעצמות –  גרמניה, רוסיה ואוסטרו-הונגריה – ב-1873. ואולם ב-1878, בקונגרס ברלין, הוא צידד למעשה, לשביעות רצונה של בריטניה, בריסון התפשטותה של רוסיה בבלקן ולעבר המֵצָרים. נוסף לכך, מעורבות חשודה, בעיני רוסיה, של ביסמרק בשאלת בולגריה, גרמה לצאר הרוסי לא לחדש את הברית המשולשת ב-1887. ביסמרק לא נואש וכרת עם רוסיה באותה שנה "חוזה ביטוח משנה", לפיו רוסיה וגרמניה הבטיחו זו לזו להישאר ניטראליים  במלחמה נגד מדינה שלישית, אלא אם כן גרמניה תתקוף את צרפת, או רוסיה תתקוף את אוסטריה. בכך הצליח ביסמרק לדחות את כינונה של ברית בין רוסיה לצרפת. כבר בסוף תקופת ביסמרק, שסיים את כהונתו ב-1890, נראה היה כי מדיניותו המורכבת של בריתות, חלקן חשאיות, מיצתה את עצמה. המערכת המורכבת הזו עוררה חשדנויות הדדיות.

במקביל להתמוטטות הסדר הפוליטי שעוצב בקונגרס וינה, העכָּבות המוסריות שהִנחו את משתתפיו נעלמו, והיחסים בין המעצמות התנהלו על פי המונח הגרמני "ריאל פוליטיק", אותו טבע קנצלר גרמניה ביסמרק. בהתאם לעיקרון הזה, השיקול הדומיננטי בניהול מדיניות החוץ צריך להיות תועלת המדינה (בדומה לרישלייה),  שפירושו בפועל היה  כי עוצמת הכוח, בה החזק גובר ומטיל את רצונו על החלש, היא הקובעת את היחסים בין המדינות. עם זאת, ביסמרק פעל לפי העיקרון הזה בתבונה, תוך הערכה נכונה של יחסי הכוחות בזירה הבינלאומית.

המשך הצלחתה של גרמניה חִייב הימצאותו של מדינאי גאון בשיעור קומתו של ביסמרק גם בדורות הבאים. בניגוד לביסמרק, שהגשים מדיניות ריאל פוליטיק  תוך ריסון עצמי, יורשיו וחקייניו לא הבינו את גדולתו, פתחו במרוץ חימוש ובמלחמות שהביאו להתאבדות הציוויליזציה האירופאית.  הביטוי הבולט לגדולתו הוא מורשתו: המדינה שיצר, למרות מפלתה בשתי מלחמות עולם –  כיבושה הטוטאלי, אובדן שטחים ניכרים ופיצולה מחדש בעקבות מלחמת העולם השנייה – חזרה להיות למעצמה החזקה ביותר באירופה מבחינה כלכלית עוד לפני איחודה ב-1990. 

אל האבדון: הדיפלומטיה האירופאית בדרך למלחמת העולם הראשונה

הקיסר וילהלם ה-2 שפיטר את ביסמרק ב-1890 כדי שיוכל לנהל את ענייני החוץ בעצמו, דגל במדיניות גלובאלית Weltpolitik)), בלי להגדיר את מטרותיה ביחס לאינטרס הלאומי של גרמניה. הוא שאף לגדוּלה לשמה ולהכרה מצד המעצמות בגדולתה של גרמניה. בסמוך לאחר שפיטר את ביסמרק,  דחה וילהלם ה-2 הצעתו של הצאר להאריך את "חוזה ביטוח משנה" לעוד שלוש שנים. בכך הוא השמיט את אבן היסוד במדיניותו של ביסמרק שנועדה למנוע התקרבות עד כדי ברית צבאית בין רוסיה לצרפת. בעקבות זאת הושגה הבנה דיפלומטית בין רוסיה לצרפת כבר ב-1891 ואמנה צבאית ב-1894. באמנה התחייבו שתי המדינות, בין היתר,  לבוא לעזרתה זו לזו, אם תותקפנה על ידי גרמניה.

ניסיונותיה של ברלין לכרות ברית עם לונדון נכשלו מסיבות אחדות, ובראש וראשונה מפאת התעצמותה הימית של גרמניה. התעצמות זו, בנוסף להחזקתה בצבא היבשתי החזק ביותר באירופה, הפכו את גרמניה לאיום בעיני בריטניה. המצב החדש הביא לשינוי במדיניות הבריטית כלפי גרמניה. בעוד במשך כמאה חמישים שנה ראתה בריטניה בצרפת את הגורם המאיים על מאזן הכוחות ביבשת שנגדוֹ יש להתחבר עם מדינה גרמנית –  לרוב אוסטריה ולפעמים פרוסיה – הרי מתחילת המאה ה-20 את מקום הגורם המאיים תפסה גרמניה. נגד גרמניה התחברה בריטניה ב"הבנה לבבית" (Entente Cordiale)  עם צרפת ב-1904, וב-1907 בהתקשרות דומה עם רוסיה. היו הבדלי אינטרסים חשובים בין שלוש בעלות הברית – בריטניה, צרפת ורוסיה – ורק המדיניות הבלתי שקולה של וילהלם ה-2 קירבה ביניהן. מאידך גיסא, לא היו סכסוכים רציניים בין רוסיה לגרמניה ושתי המעצמות האלה עתידות היו להיגרר למלחמה מפאת בנות חסותן: סרביה ואוסטרו-הונגריה.

לתוך המערבולת: מכונת האבדון הצבאית, 1918-1914

כמו שיורשיו של ביסמרק לא המשיכו במדיניות הבריתות המורכבת שלו –  שנועדה למנוע הקמתה של ברית בין צרפת לרוסיה וכיתורה של גרמניה –  כך הם לא הלכו בדרכו של ראש המטה הצבאי של ביסמרק, הלמוט פון מולטקה, אדריכל הניצחונות המהירים בשלוש מלחמות בשנים 1870-1864.  מולטקה דגל בטקטיקה הגנתית שתמנע מצרפת לכבוש מחדש את אלזס-לורן. בניגוד לו, מחליפו  אלפרד פון שליפן (Schlieffen), דגל בניצחון מוחץ בשתי חזיתות – נגד צרפת ורוסיה כאחת – שיתבצע בדרך הבאה. בשלב ראשון יש לתקוף את צרפת, תוך עקיפת ביצוריה באמצעות פלישה אליה דרך בלגיה הניטראלית,  להנחית מכה לצבא הצרפתי בעורפו ולכבוש את פאריס. באותו הזמן תנקוט גרמניה בקו הגנתי במזרח. התוכנית הזו לקתה בהתעלמות  מעובדה היסטורית בסיסית: בריטניה תראה בפלישה לבלגיה איום על ביטחונה ולכן תבוא לעזרתה של צרפת – כפי שהתייצבה לטובת הקואליציה האנטי צרפתית, כאשר הייתה זו צרפת שפלשה לארצות השפלה, בתקופת לואי ה-14 ונפוליאון. בעוד בעיני ביסמרק מלחמה בשתי חזיתות היוותה סיוט, הרי שליפן חתר למצב כזה, ואף  המציא תואנה מבעוד מועד לפתיחה במלחמה נגד צרפת.

הגפרור להתלקחות רבתי, בדמות מלחמת העולם הראשונה, היה ההתנקשות בחייו של יורש העצר האוסטרי, פרנץ פרדיננד, ב-28 ביוני 1914 בידי טרוריסט סרבי. לאחר שגרמניה הבטיחה לאוסטריה כי היא תתמוך בה בכל החלטה שתקבל, הציבה אוסטריה אולטימאטום לסרביה, שכלל דרישות בלתי סבירות. אף על פי כן, נענתה סרביה לכל הדרישות, מלבד אחת – אך לא היה בכך כדי למנוע הכרזת מלחמה של אוסטריה על סרביה ב-28 ביולי. בתגובה, לפי תוכנית מוכנה מראש, החלה רוסיה בגיוס מלא שכוון לא רק נגד אוסטריה, אלא גם לאפשרות מלחמה עם גרמניה. ב-29 ביולי דרשה גרמניה מרוסיה להפסיק את הגיוס, ולאחר שקריאה נוספת מצד גרמניה בנדון ב-31 בחודש שוב לא נענתה על ידי רוסיה, הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה. ב-1 באוגוסט פנתה גרמניה בשאלה לצרפת, האם בכוונתה לשמור על ניטראליות. לצרפת לא היה עניין ישיר בשאלה הבלקנית, ולכן השיבה בדרך מתחמקת, שהיא תפעל בהתאם לאינטרסים שלה. גרמניה, אשר הייתה להוטה להפעיל את תוכנית שליפן, פברקה הפרות גבול מצד צרפת והכריזה מלחמה עליה  ב-3 באוגוסט, תוך פלישה לבלגיה. למחרת ב-4 באוגוסט – להפתעתה הבלתי מוצדקת של ההנהגה הגרמנית – הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה.

לדעת המחבר, אחריות כבדה במיוחד לפרוץ המלחמה מוטלת על גרמניה, ובמידה פחותה יותר על רוסיה. רוסיה תרמה למלחמה באמצעות "דבקות נוקשה" בחוזה שלה עם סרביה (עמ' 348). יחד עם גרמניה ורוסיה, כל שאר המעצמות הגדולות תרמו את חלקן  לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, באמצעות קוצר ראות וחוסר אחריות. מדינאי כל המעצמות האירופאיות לא הבינו את כוח ההרס העצום הטמון בטכנולוגיה מודרנית ובגיוס המוני של צבא, וצפו למלחמה קצרה ומכרעת. אפשר לומר כי המדינאים פינו את מקומם והותירו את ההחלטות בידי אנשי הצבא שהובילו למלחמת עולם שגבתה 20 מיליון הרוגים. [התייחסות נדירה מצד המחבר למספר הקורבנות במלחמות הנזכרות בספרו.]

הקורבנות הרבים  שגבתה המלחמה גרמו לשני הצדדים להציב במהלכה דרישות קשות ובלתי מתפשרות כתנאי לסיומה. מטרותיה של גרמניה התגלו כבר בחוזה ברסט-ליטובסק  עם רוסיה, שנחתם במארס 1918, לפיו סיפחה גרמניה כשליש מרוסיה האירופאית וכוננה פרוטקטורט על אוקראינה. מהחוזה הזה אפשר היה להסיק מה התכוונה גרמניה במונח Weltpolitik: שליטה באירופה, לכל הפחות. מעצמות ההסכמה העלו את הסיסמה של "מלחמה שתשים קץ לכל המלחמות", ובעקבות כניסתה של ארה"ב למלחמה ב-1917 דובר על כינון משטרים דמוקרטיים. פירושם המעשי של הסיסמות האלה היה פירוקה של גרמניה מנשקה וביטול מוסדות השלטון שלה.

עקרונות מדיניות החוץ האמריקאית: הנשיאים תיאודור רוזוולט (1909-1901) ו-וודרו וילסון (1921-1913)

הרעיון כי קיומו של שלום בין מדינות תלוי בראש וראשונה בקיומם של מוסדות דמוקרטיים בהן היה נחלתם של רוב רובם (אך לא כולם) של המנהיגים האמריקאים ונותר מרכיב עיקרי בחשיבה האמריקאית עד עצם היום הזה [כלומר תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20]. ההשקפה הדומיננטית בראשית קיומה של ארה"ב הייתה כי היא לא צריכה להפיץ בצורה פעילה דמוקרטיה בארצות אחרות, כי אם להסתפק בקידום מטרה זו בכינונה חברה דמוקרטית למופת בארצה – כלומר אמריקה לא תהיה מעורבת בסכסוכים באירופה. על אף דגילתה ברעיונות נשגבים, ביבשת האמריקאית עצמה, ניהלה ארה"ב מדיניות של התפשטות –  שלא הייתה שונה מזו של מלכי אירופה – כמו כלפי האינדיאנים  וכלפי מקסיקו בטקסס. [גם קיומה של עבדות בארה"ב עד 1863 נמצא היה בסתירה בולטת לעקרונות החופש והמוסר של ארה"ב.]  זאת ועוד. דוקטרינת מונרו מ-1823 הכשירה את הקרקע לרעיון ההגמוניה של ארה"ב בכל חצי כדור הארץ המערבי, שהוגשם בהדרגה במהלך המאה ה-19.

בסוף המאה ה-19 – רחוקה מאוד מלהיות מעצמה גדולה מבחינה צבאית – הפכה ארה"ב למעצמה הגדולה  ביותר בעולם מבחינה כלכלית. ב-1885 הייצור התעשייתי של ארה"ב עלה על זו של בריטניה , שנחשבה למעצמה התעשייתית המובילה בעולם.  במצב כזה, כמו כל מעצמה, שאפה אמריקה גם לתפוס מקום חשוב בזירה העולמית – מדיניות בה דגל הנשיא תאודור רוזוולט. הוא גם ויתר על האידיאליזם שהִנחה פורמאלית את מדיניות החוץ של אמריקה ודגל בגלוי בזכותו של החזק להגשים מדיניות של התפשטות על חשבון החלש, גם תוך כדי הפרת חוזים. המדיניות הזו באה ליד ביטוי בכינון שליטתה של ארה"ב על תעלת פנמה ב-1903 ובכיבוש קובה ב-1906. ביחס לאירופה סבר רוזוולט, כי אם מאזן הכוחות בה בין המעצמות יופר, על אמריקה  להיות מעורבת בפוליטיקה האירופית במטרה להחזיר את האיזון. הוא החל לראות בהדרגה בגרמניה כאיום על מאזן הכוחות באירופה ואף הגיע למסקנה כי אם היא תהרוס את הצי הבריטי, הרי תשאף להיות המעצמה הדומיננטית גם ביבשת האמריקאית. על כן נקט במדיניות של התקרבות לבריטניה וצרפת, כמעצמות שתשמשנה משקל נגד לכוחה של גרמניה. באסיה, ראה רוזוולט ברוסיה את היריב העיקרי, ועל כן – על אף הניטרליות במלחמת רוסיה-יפן ב-1904 – רצה בניצחונה של יפן. מתן החסות מצד רוזוולט לחוזה השלום  בפורטסמות   (Portsmouth) ב-1905 –  שהביא לסיום המלחמה הרוסית-יפנית  –   נבע לא משיקולים אלטרואיסטיים : היה זה חוזה שנועד מחד גיסא להחליש את רוסיה, אך מאידך גיסא להגביל את הישגיה של יפן במלחמה, כדי לקיים מאזן כוחות באסיה. רוזוולט הבין יותר טוב מכל נשיא אמריקאי אחר בזמנו כיצד מתנהלים  קשרים בין מדינות. החזון למלא תפקיד מוביל במדיניות העולמית אותו שאף להשיג רוזוולט עבור ארצו, זכה להתגשם בתקופת וילסון – אך וילסון השיג את המעמד הזה לאמריקה בשם עקרונות אותם רוזוולט תיעב.

כבר ב-1915 טען וילסון כי חובתה של אמריקה להתנגד לתוקפנות בכל מקום ובכך הניח את הבסיס לחזון לפיו תשמש ארה"ב שוטר עולמי. וילסון הצדיק את כניסתה של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה באירופה ב-1917, בטענות בדבר תוקפנות משטרו של הקיסר הגרמני וילהלם ה-2 והצורך להגשים שלום צודק. לוּ תאודור רוזוולט היה נשיא בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הוא היה מצדיק את התערבות ארצו נגד גרמניה בטענה כי הגמוניה גרמנית באירופה עתידה לסכן את ארה"ב בעתיד. (זאת בדומה למדיניותה של בריטניה כלפי אירופה במשך שלוש מאות שנה: התנגדות להגמוניה של מעצמה אחת ביבשת, מחשש כי מעצמה זו בהמשך עלולה לאיים על ביטחונה של בריטניה.)

בתקופת ממשלו של וילסון הופיעה ארה"ב כגורם מפתח בזירה הבינלאומית והכריזה על עקרונות, שהיו אמיתות מובנות מאליהן לגביה, אך נגדו את הדיפלומטיה הישנה והמקובלת באירופה. על פי העקרונות האלה קיומו של שלום תלוי בהפצת הדמוקרטיה, חוקי המוסר החלים על פרטים צריכים לחול על מדינות, ובדומה להסדרת היחסים בין אנשים על חוקים יש להסדיר את היחסים בין מדינות על חוקים כלל עולמיים. היה זה וילסון שהבין את מהות החשיבה האמריקאית הטמונה בכך שארה"ב אינה רואה את עצמה ככל אומה אחרת. החל מהנשיא וילסון ועד עצם היום הזה  הצדיקו נשיאים אמריקאים את מעורבות ארצם במלחמות בנימוקים אלטרואיסטיים. לדוגמה, "המלחמה הקרה", על פי השקפתה של ארה"ב לא  הייתה סכסוך בין שתי מעצמות על, אלא מאבק מוסרי למען דמוקרטיה.  ואף הנשיא  ריצ'רד ניקסון (1974-1969), אשר מדיניותו אימצה למעשה רבות מתפיסותיו של תאודור רוזוולט, ראה את עצמו כתלמידו של וילסון ותלה את תמונתו בחדר התכנסות הקבינט בבית הלבן.    

חוזה ורסאי 1919 והשלכותיו

ב-11 בנובמבר 1918 הושגה שביתת נשק בין גרמניה ומעצמות ההסכמה. הדיונים להסדר עם גרמניה התנהלו בוועידת פאריס, שנתפתחה בינואר 1919, והסתיימו בחוזה ורסאי ביוני 1919.  ארה"ב, אשר הצטרפותה למעצמות ההסכמה אִפשרה את ניצחונן על גרמניה, ניסתה בוועידת פאריס לקדם שלום המבוסס על ערכיה, השונים מאלה שהיו מקובלים באירופה. היא התייחסה בזלזול לעיקרון השמירה על מאזן הכוחות וראתה בריאל פוליטיק  עיקרון בלתי מוסרי. במקום העקרונות האלה ניסתה ארה"ב, בראשות הנשיא וילסון, לכונן סדר המבוסס על דמוקרטיה והגדרה עצמית של עמים, בהנחה כי הגשמת הערכים האלה תמנע מלחמות. וילסון גם שאף לקדם את הרעיון של הגנה קולקטיבית, לפיו מדינה לא תצא למלחמה לשם הגנה על האינטרסים שלה, אלא מדינות תפעלנה במשותף להגנה על השלום, כאשר הצדקה למהלך כזה תינתן על ידי "חבר הלאומים" – ארגון של מדינות שפסיקותיו בעניינים בינלאומיים תינתנה על פי קריטריונים משפטיים. יצוין כי ארה"ב עצמה לא התנהגה במדיניות החוץ ביבשת שלה (כמו כלפי מקסיקו), בהתאם לעקרונות המוסר שרצתה להנהיג באירופה. כמו כן, וילסון נטה להתעלם מכך כי מלחמות פורצות לא רק מפאת היעדר קיומם של משטרים דמוקרטיים ואי הגשמת עיקרון ההגדרה העצמית, אלא מגורמים אחרים כמו שאיפות לגדולה של עמים ושליטים. והחשוב מכול. בעוד לשם קיום דוקטרינת מונרו דגלה ארה"ב בשימוש בכוח, היא לא הייתה מוכנה להתחייב לכך בשמירה על חוזה ורסאי.

היו גורמים אחדים לכישלון ההסדרים שכוננו באירופה בעקבות חוזה ורסאי. בעוד בקונגרס וינה ב-1815 על הצד המובס, צרפת, לא נכפה הסדר משפיל והיא אף השתתפה הן בקונגרס וינה והן באלה שבעקבותיו, אשר בהם נדונה ונקבעה מדיניות בנושאים בינלאומיים – הרי גרמניה לא השתתפה בוועידת השלום בפאריס והוטלו עליה תנאי שלום משפילים, שהזינו את המוטיבציה להחזיר את המצב לזה שלפני המלחמה, לכל הפחות. גרמניה נאלצה, בין היתר, לוותר על 13% משטחיה שלפני המלחמה, שהועברו בחלקם לפולין (שלזיה העלית ו"הפרוזדור הפולני" שהפריד את פרוסיה המזרחית משאר גרמניה)  ולצרפת (אלזס-לורן). גרמניה גם נדרשה לשלם פיצויים כספיים, להעביר כמויות גדולות של פחם לצרפת, וחלק מצייה המסחרי –  לברטניה. ב-1921, שנתיים לאחר חוזה ורסאי, נקבע סכום הפיצויים שעל גרמניה לשלם: סכום אסטרונומי ללא הקמת המנגנון לכפיית יישומו. המצב דמה בתחום המִגבלות הצבאיות. חוזה ורסאי מצד אחד העניש את גרמניה במידה כזו שמנע ממנה רצון להתפייס. אך מצד שני, ועדת הפיקוח –  שאמורה הייתה לאכוף את ההגבלות החמורות שהוטלו על גרמניה בתחום הצבאי (על גרמניה נאסר, בין היתר להחזיק בנשק התקפי כמו צוללות, מטוסים, טנקים ותותחים כבדים) – סמכויותיה היו מעורפלות ובלתי יעילות.  גרמניה הפרה את המגבלות הצבאיות שהטיל עליה חוזה ורסאי זמן רב לפני עלייתו של היטלר לשלטון.

בניגוד להסדר שלאחר קונגרס וינה, שאחד מעמודי התווך שלו היה קיומו של מאזן כוחות בין המעצמות –  הגורם הזה הופר בעקבות חוזה ורסאי. זאת ועוד. מצבה הגיאופוליטי של גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה היה אף טוב יותר מאשר לפניה. בעוד לפני המלחמה היא גבלה בשלוש מדינות חזקות שמנעו את התפשטותה והן צרפת, אוסטרו-הונגריה ורוסיה – הרי בעקבות המלחמה, במסגרת הגשמה של עיקרון ההגדרה העצמית, היא גבלה במדינות חלשות, בהן פולין וצ'כוסלובקיה. כדי להעניש את הגרמנים,  צורפו לפולין וצ'כוסלובקיה שטחים  גרמניים גדולים, תוך הפרה למעשה של עיקרון ההגדרה העצמית, ובלי לקחת בחשבון את השאיפות האירדנטיות של הגרמנים בארצות האלה. הטלת איסור על כינון איחוד בין אוסטריה לגרמניה נגד גם כן את רעיון ההגדרה העצמית.

בעוד המדינות המנצחות בקונגרס וינה של 1815 הקימו ברית מרובעת שנועדה לסכל כל ניסיון מצד צרפת להפר את ההסדר שנכפה עליה, הרי המעצמות המנצחות בתקופה שלאחר חוזה ורסאי לא כוננו ברית נגד גרמניה, שגם לאחר תבוסתה במלחמה הייתה פוטנציאלית הרבה יותר חזקה מצרפת. מאמציה של צרפת לכרות ברית עם ארה"ב ובריטניה, במקרה שגרמניה תפתח במלחמה נגדה בעתיד, נכשלו. ארה"ב מיהרה לפרוש ממעורבות באירופה. בריטניה, מתוך קוצר ראייה, ראתה בצרפת את המעצמה היבשתית הדומיננטית באירופה, שאת כוחה צריך לאזן, בעוד בגרמניה המובסת –  מדינה חלשה ומקופחת, אותה צריך לפייס. לכן, בריטניה בשנות ה-20 לא הייתה מוכנה לכרות ברית הגנה עם צרפת. המדיניות הנכונה מצד לונדון ופאריס אחרי המלחמה הייתה צריכה להיות להסיר מגרמניה את הסעיפים המעיקים ביותר של חוזה ורסאי, ובמקביל לכונן ברית איתנה בריטית-צרפתית. וינסטון צ'רצ'יל אכן הטיף למדיניות כזו. אבל לא רק לבריטניה, אלא במיוחד לצרפת היה קושי לבצעה: מנהיגי צרפת פחדו הן מגרמניה והן מדעת הקהל בארצם, שהייתה אנטי גרמנית.

שתי המעצמות החשובות של אירופה – גרמניה ובריה"מ – לא שותפו למעשה בהתוויית המדיניות באירופה בתחילת שנות ה-20. כתוצאה מכך, שתי המדינות המוחרמות האלה הגיעו להסכם ביניהן בעיר רפאלו (Rapallo) (איטליה) ב-1922. הן כוננו קשרים דיפלומטיים מלאים, העניקו זו לזו מעמד של אומה מועדפת ביותר, ובשנים הבאות שיתפו פעולה ביניהן בתחום הצבאי. לשתיהן היה אינטרס משותף להשתלט מחדש על המדינות שהוקמו בשטחיהן לשעבר בעקבות חוזה ורסאי. הדרך למנוע את שיתוף הפעולה בין גרמניה לרוסיה היה לפייס אחת מהן מצד צרפת ובריטניה. המחיר המינימאלי לכך עבור גרמניה היה תיקון גבולה עם פולין וכמעט בוודאות ביטול "המסדרון הפולני". הדרך לפייס את בריה"מ היה לכונן את גבולה המזרחי לפי קו קרזון Curzon)), דהינו, לספח לבריה"מ מפולין אזורים בהם האוקראינים, הבלארוסים והרוסים היוו רוב. לשני המהלכים האלה התנגדו פולין וצרפת.

בסיכומו של דבר, מעצביו של חוזה ורסאי השיגו תוצאה הפוכה ממה שהתכוונו. במקום להחליש את גרמניה, הם חיזקו את מעמדה הגיאופוליטי בהשוואה שלפני המלחמה. הם כפו על גרמניה הסדר משפיל שעורר בה מוטיבציה להפר אותו –  בלי להבטיח מנגנון ממשי לשמירה על קיומו.

שטרזמן וחזרת המובסים לזירה

המדינאי שהחזיר את גרמניה כגורם חשוב, ואף מרכזי, בזירה האירופית היה שר החוץ שלה בין השנים 1929-1923, גוסטב שטרזמן (Stresemann). העובדה כי בתקופת המלחמה דגל בכיבושים נרחבים במזרח ובמערב, בנוסף לסיפוח שטחים קולוניאליים של צרפת ובריטניה באסיה ובאפריקה לגרמניה – כלומר היותו מדינאי שמרן ללא רבב – היא שאִפשרה לו להשיג את תמיכת הציבור הגרמני במדיניותו של שיתוף פעולה, ולוּ אמביוולנטית, עם חוזה ורסאי השנוא על הגרמנים. (בדומה לכך, הנשיא השמרן, ניקסון, יכול היה להרשות לעצמו ליזום כינון קשרים עם סין הקומוניסטית.) במקום להתעמת בנושא תשלום הפיצויים, הוא השיג הסכמת המעצמות לבוררות בינלאומית בנושא. התוצאה הייתה פריסה נוחה יותר של החובות, והעיקר – מנקודת ראות גרמנית – קבלת מלוות בסכום גדול יותר מסכומים שהפרישה גרמניה לפיצויים, מלוות אשר שימשו את גרמניה לשיקום כלכלי, לתיעוש מודרני, וליצירת תשתית לכינון תעשייה צבאית מודרנית.

ב-1925 חתם שטרזמן, יחד עם שרי החוץ של בריטניה וצרפת,      על חוזה      לוקרנו   (Locarno) (שווייץ), בו למעשה הכירה גרמניה בגבולה המערבי עם צרפת ובלגיה, כלומר ויתרה על תביעות טריטוריאליות כלפי צרפת. עם זאת, בתמורה, הוא התחמק מלהכיר בגבולותיה של גרמניה במזרח עם צ'כוסלובקיה ופולין, ובכך היה סימן מבשר רעות ביחס לעתיד. בעקבות לוקרנו, זכתה גרמניה להזרמת הון נוספת מארה"ב; וּועדת הפיקוח על פירוקה של גרמניה מנשק, שהוקמה בעקבות חוזה ורסאי, בוטלה ב-1927, דבר שאפשר לגרמניה להגביר את הצטיידותה הצבאית החשאית. בשנות ה-20, ארה"ב ואף בריטניה עדיין ראו בגרמניה את הצד החלש בהשוואה לצרפת. לצרפת, שנותרה בודדה בין המעצמות בחששותיה מהתעצמותה הפוטנציאלית של גרמניה, לא נותר אלא להתחיל לבנות בסוף שנות ה-20 את קו ההגנה מז'ינו.

שטרזמן הצטייר בזמנו כ"אירופאי טוב" והוא אף זכה בפרס נובל לשלום. אולם מסמכיו האישיים מגלים כי היה מדינאי מתוחכם, אשר בדרך גמישה חתר להשיג את אותם היעדים שהציבו הלאומנים השמרנים: שוויון צבאי עם צרפת ובריטניה, ואיחוד עם אוסטריה – ובקיצור, להחזיר לגרמניה את מעמדה שלפני 1914 ומעבר לכך.  עם זאת יש לציין, כי בניגוד לנאצים, שטרזמן פעל בסבלנות, היה מוכן לפשרות וחיפש את הסכמת המעצמות למהלכיו. לא מן הנמנע, כי לוּ היה ממשיך בדרכו (הוא נפטר ב-1929), אותה הטקטיקה של מתינות, שמאחוריה הסתתרו מטרות מרחיקות לכת, הייתה הופכת לאסטרטגיה תוך צמצום מטרותיו [והתחפושת שעטה בקפידה הייתה הופכת לדמותו האמיתית בעיקרה.]

היטלר וניפוץ חוזה ורסאי

היטלר, שהגיע לשלטון בגרמניה בינואר 1933, הסתמך  במדיניותו יותר על אינטואיציה מאשר ניתוח. הוא העריך, על בסיס תולדות המשפחה שלו, כי חייו יהיו קצרים יחסית, ובמקביל האמין כי הוא ניחן בכישורים מיוחדים, ועל כן, עליו לפעול במהירות להגשמת יעדיו המגלומאניים. בעקבות התחמשותה המואצת של גרמניה והחזרת גיוס החובה לצבא כבר בתחילת שלטונו, ראשי המדינות של בריטניה, צרפת ואיטליה נפגשו בעיירת הנופש האיטלקית סטרסה (Stresa) באפריל 1935 והסכימו להתנגד לניסיונותיה של גרמניה לשנות את חוזה ורסאי בכוח. בלית ברירה, מנהיגי צרפת ובריטניה היו צריכים לנסות לפייס את הדיקטאטור האיטלקי בניטו מוסוליני ולהתעמת עם היטלר – אך הם עשו את ההיפך. אפשרות עמומה לפייס את מוסוליני ולמנוע התחברותו להיטלר עמדה בפני צרפת ובריטניה כאשר מוסוליני פתח במלחמה לכיבוש אתיופיה ב-1935. בדצמבר 1935 צרפת ובריטניה גיבשו הצעת פשרה לפיה איטליה תשלוט במחצית מאתיופיה והמחצית השנייה תישאר תחת שלטונו של המלך האתיופי היילה סילאסי. ואולם הצעה זו נתקלה בהתנגדות עזה בדעת הקהל, בשתי המדינות הדמוקרטיות, ולא מומשה. מורת רוחו של מוסוליני מן העמדה האנגלו-צרפתית בשאלת אתיופיה סימלו את תחילת תהליך התחברותו להיטלר.

בפרספקטיבה היסטורית קל להאשים את מנהיגי הדמוקרטיות המערביות בעיוורון פוליטי ביחס להיטלר בשש השנים הראשונות לשלטונו, עד להסכם מינכן בספטמבר 1938, וסיפוח צ'כיה במארס 1939. אך יש לקחת בחשבון כי בשנים הראשונות לשלטונו הקפיד היטלר להסתיר את כוונותיו התוקפניות ואף ניסה להציג את עצמו כשוחר שלום. במארס 1936 הכניס היטלר  כוחות גרמניים לחבל הריין, תוך הפרה בוטה של חוזה ורסאי, לפיו חבל ארץ זה היה חייב להישאר מפורז – אבל במקביל הוא ניסה להרגיע את המערב, בהציעו בין היתר חוזה לאי התקפה לצרפת. צרפת ובריטניה בחרו לא להגיב לצעדו של היטלר בחבל הריין בנימוק הבא:  מנהיג גרמניה בסך הכול הכניס צבא לשטחה הריבוני של ארצו, ועבור זה, כך סברו, לא מוצדק לצאת למלחמה. ואולם צרפת ובריטניה היו צריכות לנקוט בפעולה צבאית בתגובה למהלכו התוקפני של היטלר לפני שהספיק להתחמש כראוי, ושנת 1936 התאימה לכך (מה עוד שהכוח שנכנס לחבל הריין היה קטן בהשוואה לצבא הצרפתי); ואם לונדון ופאריס טרם היו בטוחות בכוונותיה של ברלין – להתחמש במהירות בעצמן ולכרות ברית נגד גרמניה, תוך מוּדעוּת   כי לעצירתו של היטלר בהמשך יידרש יותר כוח.

לאור העובדה כי בריטניה וצרפת לא מצאו לנכון להגיב על הפרה מצד גרמניה בגבולה המערבי ב-1936, כפי שהיו מחויבות על פי חוזה לוקרנו – היה ברור כי הן תנהגנה בפייסנות כלפי הפרות מצד גרמניה בגבולותיה המזרחיים, להם בריטניה סירבה לערוב מלכתחילה. מדינאי בריטי בכיר (לורד הליפקס) כבר ב-1937, בשיחה עם היטלר מנה סוגיות אחדות בהן, לדבריו,  ניתן יהיה לבצע שינויים בחלוף הזמן, תוך התייחסות ספציפית לדנציג, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. כך שניתן לומר כי גורלה של אוסטריה הוכרע לא ב"אנשלוס" של מארס 1938, וגורלה של צ'כוסלובקיה לא במינכן בספטמבר 1938 – כי אם כבר בשנים 1937-1936. בשתי הסוגיות האלה ניצל היטלר את עיקרון זכות ההגדרה העצמית שזכה לגושפנקא בחוזה ורסאי.  בריטניה וצרפת לא רק שלא דאגו לכפות על היטלר את קיומו של חוזה ורסאי, אלא למעשה  שיתפו פעולה בפירוקו.

העובדה שהיטלר לא הסתפק בפירוק צ'כוסלובקיה, בהתאם לעיקרון ההגדרה עצמית, אלא השתלט גם על צ'כיה, הייתה נקודת מפנה. כך הוּכח לבריטניה כי היטלר אינו שואף למימוש זכות ההגדרה העצמית ולמעמד של שוויון בקרב המעצמות עבור גרמניה, כי אם  לשליטה על אירופה. לוּ  היה היטלר מסתפק בשאלת צ'כוסלובקיה במימוש עיקרון ההגדרה העצמית, לא מן הנמנע כי היה זוכה להבנה בריטית גם בתביעותיו ב-1939 על העיר דנציג ועל שינויים ב"פרוזדור הפולני" – כי הרי שתי הסוגיות האלה תאמו את זכות ההגדרה העצמית.  ואולם ההפרה הברוטאלית של הזכות הזו על ידי היטלר עצמו איחדה את העם והממשלה הבריטית בעמדה נחושה נגד ויתורים נוספים וגרמה לבריטניה ליטול התחייבות להגן על פולין –  התחייבות אותה בריטניה לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה במשך שני עשורים מאז ורסאי. מכאן אפשר לומר כי לולא היטלר, תהליך ניפוץ חוזה ורסאי עשוי היה להתקיים בדרכי שלום, או לפחות לא בדרך הרת אסון. גרמניה הייתה יוצאת בסופו של התהליך הזה  באופן בלתי נמנע כמדינה החזקה ביותר ביבשת, בעוד מעשי הרצח וההרס הקולוסאליים –  שהיו מעשה ידיו של "אישיות דמונית אחת" (עמ' 288) – היו נמנעים. 

הסכם האי-התקפה הנאצי-סובייטי באוגוסט 1939: הרקע וההשלכות

הסיוט של סטאלין היה היווצרות קואליציה של מדינות קפיטליסטיות שתתקוף את בריה"מ. כדי למנוע זאת, הוא שאף להעמיק ניגודי אינטרסים בין מדינות קפיטליסטיות ואף להביא למלחמה בינן לבין עצמן. כבר בינואר 1934, בקונגרס ה-17 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הצהיר סטאלין כי קיומו של משטר פשיסטי בגרמניה אינו צריך למנוע  מבריה"מ לכונן קשרים טובים עימו, כפי שמתקיימים בין מוסקבה  למשטר הפשיסטי באיטליה. הקריטריון לכך, המשיך, הוא האינטרסים של בריה"מ בלבד. אבל בהמשך אמצע שנות ה-30 התעורר אצל סטאלין החשש כי היטלר אכן רציני ברטוריקה האנטי הסובייטית שלו, ולכן  פעל המנהיג הסובייטי להקמת קואליציה נגד הנאצים עם המערב. הוא כרת הסכם עם צרפת ב-1935 ועם צ'כוסלובקיה ב-1936 – אך ההסכמים האלה לא הגיעו לשלב של תיאום בדרג צבאי. בקונגרס ה-18 של המפלגה, ב-10 במארס 1939 הצדיק  סטאלין מראש אפשרות של שיפור ביחסים עם גרמניה בטענה כי מבחינה כלכלית-חברתית המשטר בה הוא קפיטליסטי, בדומה ליריבותיה צרפת ובריטניה.

בתגובה להשתלטותה של גרמניה על צ'כיה במארס 1939, בסוף החודש הבטיחה בריטניה לתמוך צבאית בפולין כנגד איום על עצמאותה. הערבוּת לפולין התבססה על ארבע הנחות שגויות: שפולין מהווה כוח צבאי משמעותי, אולי אף חזק יותר מבריה"מ; שצרפת ובריטניה חזקות דיין להביס את גרמניה ללא בעלות ברית נוספות; שבריה"מ מעוניינת בשמירה על הסטאטוס קוו במזרח אירופה; שהתהום האידיאולוגי השורר בין בריה"מ לגרמניה אינו ניתן לגישור, ועל כן הימצאותו של סטאלין בקואליציה נגד היטלר מובטחת. דווקא המחויבות הבריטית לפולין הפחיתה את האינטרס הסובייטי להצטרף לקואליציה אנגלו-צרפתית נגד היטלר משתי סיבות עיקריות. ראשית, הערבוּת הבריטית לפולין הבטיחה לסטאלין כי המלחמה, אם תפרוץ, תתנהל בגבול הפולני-גרמני תוך מחויבות בריטית לפולין – ובינתיים בריה"מ תיהנה משקט. שנית, הערבות הבריטיות לפולין, מדינה לה איבדה בריה"מ שטחים בהשוואה לגבולותיה של רוסיה הצארית – הגבירה את האינטרס הסובייטי לחתום דווקא על הסכם עם גרמניה במסגרתו תוכל להחזיר לעצמה את השטחים האלה.

החיפזון של היטלר לתקוף את פולין ב-1 בספטמבר 1939, תוך מוּדעוּת למחויבות הצבאית של בריטניה לפולין, הכניס אותו ללחץ לחתום על חוזה לאי התקפה עם בריה"מ ב-23 באוגוסט 1939, כדי להימנע ממלחמה בשתי חזיתות. לולא המחויבות הבריטית לפולין, היטלר (כפי שהודה באוזני הנציב העליון של  דנציג ב-11 באוגוסט 1939) היה נצמד לתוכניתו המקורית שב"מיין קמפף" לתקוף – אחרי פולין –  את בריה"מ, כדי להשיג שם "מרחב מחייה". כעת הוא נאלץ, לדבריו, קודם להילחם נגד המערב, ורק לאחר הבסתו המתוכננת, לפלוש לרוסיה (עמ' 345). סטאלין, שמצא את עצמו בעמדת מיקוח נוחה מול היטלר, הצליח בחוזה מולוטוב-ריבנטרופ  באוגוסט 1939 להחזיר לבריה"מ חלק ניכר משטחים שהיו בשליטת רוסיה הצארית ב-1914, בהם חלקה המזרחי של פולין. (מבחינה היסטורית זו הייתה חלוקה רביעית של פולין, כשהראשונה, בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה התחרשה ב-1772). יש להודות שהבריטים ניהלו את המשא ומתן על חוזה צבאי עם בריה"מ בחודשי הקיץ של 1939 בעצלתיים. ואולם הסיבה העיקרית להעדפתו של סטאלין לחתום על חוזה עם גרמניה, ולא עם בריטניה, נעוצה בכך כי לונדון לא יכלה לספק לו את הסחורה בה רצה. מסיבות מוסריות עקרוניות בריטניה לא יכלה להרשות לבריה"מ לספח שטחים ממדינות קטנות הגובלות עימה, קרי להסכים לתוקפנות, בתמורה לברית איתה.  למעצמות המערב הייתה מטרה פוליטית הגיונית ומוסרית כאחת – לעצור את היטלר–  אבל הן לא פיתחו אסטרטגיה צבאית איך לעשות זאת.

גרמניה נושאת באחריות מרבית לשתי מלחמות העולם בהן פתחה ללא הצדקה. ב-1914 רוסיה תרמה לפרוץ המלחמה, אך עשתה זאת למען שמירה על כבודה: מילוי התחייבותה החוזית לסרביה. ב-1939 תרמה בריה"מ למלחמה בכך שהסירה מהיטלר את סיוט המלחמה בשתי חזיתות, והיא עשתה זאת כדי ליטול חלק בשלל כיבושיו של הרודן הנאצי. אצל סטאלין, בדומה לרישלייה  במאה ה-17, לא האידיאולוגיה כי אם שיקולים גיאופוליטיים הם שקבעו את המדיניות; וכמו שהקרדינל רישלייה התחבר בשלב מסוים לסולטאן התורכי, כך האויבים האידיאולוגיים, סטאלין והיטלר, חברו יחדיו באוגוסט 1939. "סטאלין היה אכן מפלצת; אבל בניהול יחסי חוץ, הוא היה ריאליסט עילאי...רישלייה של תקופתו" (עמ' 333).

על אף תרומתה של רוסיה לפרוץ שתי מלחמות העולם, מוצא המחבר לנכון ציין: "במשך 200 השנים האחרונות מאזן הכוחות האירופאי נשמר באירועים אחדים באמצעות מאמציה וגבורתה של רוסיה. לוּלא רוסיה, נפוליאון והיטלר כמעט בוודאות היו מצליחים לכונן אימפריות אוניברסאליות" (עמ' 141). רוסיה דמתה לאל הרומי יאנוס בעל שני הפרצופים: לפעמים היוותה איום על מאזן הכוחות  ולפעמים מרכיב חיוני בשימורו.

בתוכנית הבריטית-צרפתית לשלוח 30,000 חיילים לעזרת פינלנד במלחמת החורף               1940-1939, בה הותקפה פינלנד על ידי בריה"מ – תוכנית שלא יצאה אל הפועל – רואה המחבר ביטוי לאובדן ריאליזם אסטרטגי. על אף שייתכן כי עצם התוכנית שיפרה את עמדתה של פינלנד במשא ומתן להסדר לסיום המלחמה עם בריה"מ – הרי ברור כי יישומה היה מסבך את בריטניה וצרפת במלחמה  חסרת תוחלת בשתי חזיתות: נגד גרמניה (מספטמבר 1939) ובריה"מ כאחת. עד כמה מהלך כזה היה שגוי מן הראוי לקחת בחשבון כי במלחמת העולם הראשונה גרמניה כמעט וגברה על קואליציה של בריטניה, צרפת ורוסיה. מכאן גם אין לראות כהפתעה גמורה את ניצחונה המהיר של גרמניה על צרפת – שנלחמה מול גרמניה כמעט לבדה –  במאי-יוני 1940.

עקשנותו של צ'רצ'יל בקיץ 1940 להמשיך במלחמה נגד גרמניה נבעה לא מכך שהעריך כי בסיום המלחמה בריטניה תחזור להיות מעצמה גדולה. בתור אישיות מתוחכמת, וכמי שידע  היסטוריה, לא היו לו אשליות לגבי מקומה של בריטניה אחרי המלחמה, אלא שמסיבות ברורות הוא העדיף את עליונותה של ארה"ב על פני הגמוניה של גרמניה הנאצית (עמ' 353).

בביקורו של מולוטוב בברלין בנובמבר 1940 הציב  היטלר לפניו אולטימאטום שהוסווה כניסיון פיתוי. הפיתוי היה הצעתו לבריה"מ להצטרף לציר גרמניה-איטליה-יפן באמצעות התפשטות דרומה, לאזורים הנתונים לשליטתה של בריטניה, כלומר לחבור למלחמה נגד בריטניה. סטאלין, מצדו, העדיף התפשטות לאזורים  אותם חמדה רוסיה הצארית. בהתאם לכך, בתנאים שהעבירה מוסקבה לברלין  ב-25 בנובמבר 1940 בדבר הצטרפות לברית המשולשת, נכללו בין היתר התביעות הבאות: יד חופשית לבריה"מ בפינלנד ובבולגריה, והקמת בסיסים סובייטיים בתורכיה, כולל במצרי הדרדנלים. כהיענות להצעותיו  הכלליות של היטלר להתפשט דרומה, נקב  סטאלין באזורים בהם היה לו אינטרס: איראן והמפרץ הפרסי. היטלר לא השיב לתזכיר מ-25 בנובמבר וכבר במהלך ביקורו של מולוטוב בנובמבר החליט כי יש לתקוף את בריה"מ בקיץ 1941, עוד לפני הבסתה של בריטניה.

טעותו של סטאלין הייתה כי הוא ייחס להיטלר אותן התכונות וקווי התנהגות בהם ניחן בעצמו: התנהלות זהירה המבוססת על שיקול רציונאלי וקר מזג. היטלר, לעומתו, התאפיין בחוסר סבלנות לחכות עד שהתנאים למהלך יבשילו, בהסתמכות על אינטואיציה, ונכונות להסתכן ולהמר בתחום הבלתי נודע – דבר שבא לידי ביטוי בהחלטתו לפלוש למרחבים הענקיים של רוסיה. סטאלין יצא מתוך הנחה כי היטלר לא יסתכן בפלישה לבריה"מ ב-1941, בטרם הכניע את בריטניה, על אף שהתנהגותו החפוזה  ורווית הסיכונים  של היטלר – בהפרות חוזים בינלאומיים ובכיבוש מדינה אחר מדינה מאז עלותו לשלטון –  הייתה אמורה לשמש לו אות אזהרה. יתרה מזו, גם אם סטאלין היה מצטרף לברית המשולשת לפי התנאים של היטלר, הדבר לא היה מציל את בריה"מ מפני האובססיה של היטלר להתפשטות רבתי מזרחה, בהתאם לתוכניתו ב"מיין קמפף" – אלא שהפלישה לבריה"מ במקרה כזה כנראה הייתה מתבצעת בשלב מאוחר יותר.

סטאלין היה מודע לתוכניתו של היטלר ב"מיין קמפף" ולכן התכונן למלחמה, אך טעה בעיתוי. הוא סבר כי בשנת 1941 יתרכז היטלר במלחמה נגד בריטניה, ואת בריה"מ עלול לתקוף ב-1942. בהתאם לכך, לגבי 1942 "שמר  סטאלין על אופציה פתוחה למלחמת מנע נגד גרמניה" (לדברי  הביוגרף של סטאלין, דמיטרי וולקוגונוב [Volkogonov] , עמ' 364). באזהרות בדבר התקפתו הצפויה של היטלר על בריה"מ ב-1941 – פלישה שאכן יצאה לפועל ביוני 1941 – שנשלחו לסטאלין מצ'רצ'יל וגורמים נוספים, ראה  המנהיג הסובייטי ניסיונות  של בעלי אינטרסים  לגרור אותו למלחמה נגד גרמניה בטרם עת.

ב-13 באפריל  1941 חתמה בריה"מ על הסכם אי התקפה עם יפן. בכך, בדומה לחוזה האי התקפה עם גרמניה משנת 1939, הרחיק סטאלין אפשרות של מתקפה נגד בריה"מ. אולם מאידך גיסא, כפי שההסכם מ-1939 הבטיח את היטלר מפני מלחמה בשתי חזיתות ושחרר אותו לתקוף את פולין, כך ההסכם מ-1941, בהבטיחו את העורף היפני מפי בריה"מ, עודד את יפן לתקוף את ארה"ב בדצמבר 1941.

הנשיא פרנקלין רוזוולט (1945-1933) וכניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941

במוקדם או במאוחר ארה"ב הייתה יוצאת למלחמה נגד גרמניה באירופה, כדי לנטרל את האיום הגרמני לשליטה עולמית. כמו כן עוצמתה הגוברת של ארה"ב הייתה מקדמת אותה לבסוף למרכז הזירה העולמית. רוזוולט היה אחראי למהירות ולנחישות של ההתפתחויות האלה. אף נשיא, מלבד אולי לינקולן, לא הביא לשינוי כה מכריע בהיסטוריה האמריקאית כפי שחולל רוזוולט.  הוא פעל לעתים קרובות יותר על אינטואיציה מאשר ניתוח המצב, ובין חסרונותיו אפשר למנות גם חוסר מוסר וציניות. ואולם, למדינאי המקדים את זמנו והצועד לבד בנתיב שאינו נראה לאחרים, נדרשת מידה מסוימת של עורמה כדי להוביל את עמו בנתיב שבחר. רוזוולט, בדומה ללינקולן, סטה מהערך של יושר וכנות, כשקיום ארצו וערכיה היו נתונים בסכנה. מדינאי המגשים מדיניות פופולארית שגויה, תוך רגישות לסקרי דעת הקהל, עלול למצוא את עצמו מוקצה בעיני הדורות הבאים. מדינאי המקדים את זמנו יתר על המידה,  לא יוכל להגשים את תוכניתו.  בניגוד לסוגי המדינאים האלה, רוזוולט ידע כיצד לגייס בהדרגה ובתבונה  את תמיכת עמו במדיניותו (השמיע את דבריו לקהל האמריקאי בשיחות רדיו שכונו "שיחות ליד האח").  

רוזוולט החל  בנשיאותו במארס 1933, כשבמשך כל שנות ה-30 שרר בארצות הברית הלך רוח בדלני חזק. בין השנים 1937-1935  העביר הקונגרס שלושה חוקי ניטרליות, שהטילו אמברגו על אספקת נשק לכל הצדדים הלוחמים, ללא אבחנה בין תוקפן לקורבן. רוזוולט בשנות ה-30 לא ניסה לצאת בגלוי נגד הזרם הבדלני. בעת המשבר שהוביל להסכם מינכן ב-1938, בהתאמה לרחשי הציבור, הדגיש  רוזוולט כי ארצו לא תצטרף לחזית מאוחדת נגד היטלר.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הפעיל רוזוולט את חוקי הניטרליות, אך בפועל נקט בשורה של צעדים חוקיים, וכאלה שגבלו בשולי החוקיות, כדי לעקוף את הניטרליות המוצהרת. (בתקופתנו, אף נשיא אינו יכול לנקוט בצעדים כאלה ועדיין להישאר בשלטון.)  בנובמבר 1939 התקבל חוק הניטרליות הרביעי שאִפשר לצדדים לוחמים לרכוש נשק ותחמושת מארה"ב, בתנאי שישלמו במזומן והמשלוח יתבצע באוניותיהם או באוניות ניטרליות. בגלל המצור הימי הבריטי נגד גרמניה, רק בריטניה וצרפת היו מסוגלות ליהנות מהחוק הזה. במארס 1941 בוטל חוק הניטרליות הרביעי והועבר חוק "השאל והחכר", שאִפשר לנשיא להחכיר ולמכור כל פריט צבאי למדינה שההגנה עליה, לדעת הנשיא, חיונית לביטחונה של ארה"ב. באוגוסט 1941 בפגישה על אוניות קרב שנערכה בין רוזוולט, הניטראלי עדיין לכאורה, לבין צ'רצ'יל, מנהיג ארצו במלחמה, פורסמה "המגילה האטלנטית". האמנה כללה התייחסות ל"מיגורה הסופי של הטירניות הנאצית", והגשמתן של חירויות ליברליות הוצגו כמטרות המלחמה. העובדה כי האמנה האטלנטית הכילה בעצם עקרונות אמריקאיים מובהקים  מוכיחה כי בריטניה הפכה לשותף זוטר בברית בפועל האנגלו-אמריקאית. בספטמבר  1941 רוזוולט למעשה באופן מבצעי הצטרף למלחמתה של בריטניה, בכך שפקד להטביע כל  צוללת גרמנית שתתגלה באזור רחב למדי באוקיינוס האטלנטי, שהוגדר על ידו כאזור ביטחוני של ארה"ב.

במקביל, במשא ומתן עם יפן שהחל באוקטובר 1941 הציג רוזוולט דרישה בלתי אפשרית: ויתור מצד יפן על כל כיבושיה במזרח הרחוק, כולל מנצ'וריה. ב-7 בדצמבר 1941 תקפה  יפן את  הנמל האמריקאי פרל הארבור, וב-11 בחודש הכריז היטלר מלחמה על ארה"ב. לדעת המחבר, לא נמצא הסבר משביע רצון לצעדו הזה של היטלר, שאִפשר לרוזוולט לרכז את מאמץ המלחמה האמריקאי נגד גרמניה, בה ראה את האויב העיקרי. לולא המתקפה היפנית על ארה"ב והכרזת המלחמה של היטלר, משימתו של רוזוולט לנתב את עמו לדרך בה בחר הייתה אמורה להיות הרבה יותר מורכבת, אך לבסוף היה מצליח בה.

שלוש גישות לשלום: רוזוולט, סטאלין וצ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, 1945-1941

צ'רצ'יל שאף לבנות מחדש את מאזן הכוחות המסורתי באירופה. פירוש הדבר היה לשקם את בריטניה, צרפת ואפילו את גרמניה המובסת, כדי שביחד עם ארה"ב תוכלנה להוות משקל נגד לענק הסובייטי. ככל שהמלחמה התארכה צ'רצ'יל היה מודע להיחלשותה של בריטניה ולכך  כי לא תוכל לשמש לבדה כמשקל נגד לבריה"מ, וכי תפקידה במלחמה הוא התפקיד העצמאי האחרון שהיא ממלאת במישור הגלובאלי.

שאיפותיו של סטאלין שיקפו את האינטרסים המסורתיים של רוסיה והן גברו עם התקדמותו של הצבא הסובייטי. סטאלין היה מעוניין לדון בהסדר שלאחר המלחמה עם הבריטים כבר בדצמבר 1941, כאשר מצבה הצבאי של ארצו היה קשה למדי, ושוב באביב 1942, הפעם עם הבריטים והאמריקאים, כשעדיין מצבו הצבאי היה קשה. אין אפשרות להחזיר את מחוגי השעון של ההיסטוריה אחורנית ולומר איזה הסדר היה מושג, לוּ המעצמות האנגלו-סקסיות היו נכנסות איתו למשא ומתן בנושא. עם זאת, מתוך שיחתו של סטאלין עם שר החוץ הבריטי  בדצמבר 1941, אפשר להסיק כי היה מסתפק אז בחזרתה של בריה"מ לגבולות 1941 שלפני המלחמה, ולהסדר למדינות מזרח אירופה לפי המודל של פינלנד: אפשרות לקיים משטר דמוקרטי ומדיניות חוץ ניטראלית, תוך הבטחת ביטחונה של בריה"מ. מכל מקום, סביר להניח כי עד אביב 1942, כשמצבה של בריה"מ בחזית היה עדיין בעייתי – ואפילו אחרי קרב סטלינגרד ב-1943 כשהמלחמה כבר הוּטתה לטובת בריה"מ – המערב היה עשוי להשיג הסדר טוב יותר עבור מדינות מזרח אירופה, מזה שהושג לאחר שהן נכבשו בפועל על ידי הסובייטים ב-1945. ב-1945 כבר רצה סטאלין להרחיב את שליטתה של בריה"מ לארצות אליה הגיע צבאה במהלך המלחמה, וגם לכפות את השיטה הכלכלית-חברתית הקומוניסטית עליהן. צ'רצ'יל, שהודרך על ידי  המדיניות המסורתית של בריטניה, היה מוכן לדון עם סטאלין בדבר סימון גבולות וחלוקת אזורי השפעה באירופה – אך נתקל בהתנגדות מצד רוזוולט לכניסה לדיון עם הסובייטים בנושא, כיוון שעצם דיון כזה נָגַד את השקפת עולמו של הנשיא האמריקאי.

מטרת המלחמה, לפי רוזוולט, הייתה לסלק את היטלר, שהפריע לכינונו של סדר עולמי המבוסס על שיתוף פעולה הרמוני בין מעצמות, ולא על מאזן כוחות ואזורי השפעה. הוא דחה את הרעיון כי תבוסת גרמניה תיצור ואקום אותו בריה"מ עלולה למלא. ההיפך, בסטאלין ראה רוזוולט שותף בשמירה על השלום שיכונן בתום המלחמה. מוזרה התעלמותו של רוזוולט מצדדיו האפלים של סטאלין כמו היותו דיקטאטור טוטליטארי אכזר, ולא מכבר בעל בריתו של היטלר. במקום זה ראה בו ידיד ו"ג'נטלמן נוצרי" (עמ' 416), בזכות חינוכו הדתי בנעוריו (בנעוריו סטאלין אכן למד בבית ספר לכמרים). הימנעותו של רוזוולט לדון עם סטאלין על הסדרים שלאחר המלחמה, במושגים של מאזן כוחות וחלוקת אזורי השפעה, שיקפה את דבקותו באידיאלים של הנשיא וילסון, תאמה הלכי רוח בדעת הקהל האמריקאית, וגם נועדה למנוע חילוקי דעות עם הסובייטים העלולים לפגוע במאמץ המלחמתי.

רוזוולט טען כי לאחר המלחמה צריך לשים קץ לאימפריות הקולוניאליות של בריטניה וצרפת, בהתאם לעיקרון ההגדרה העצמית ולמסורת האנטי קולוניאלית האמריקאית, וכי המלחמה נגד השעבוד הפשיסטי מחייבת לפעול גם לשחרור העמים משלטון קולוניאלי.  (רוזוולט והאמריקאים בכלל לא היו מודעים לכך כי גם בריה"מ היא אימפריה קולוניאלית.)  עיקרון זה יצר מתיחות מסוימת עם בריטניה, ואולם לא היו לו השלכות מעשיות, כיוון שנועד להתגשם לאחר המלחמה – ורוזוולט נפטר בסמוך לסיומה.

היו גם חילוקי דעות בין בריטניה לארה"ב לגבי האסטרטגיה הצבאית. בעוד רוזוולט סבר כי האסטרטגיה המלחמתית צריכה להיקבע על פי שיקולים צבאיים, צ'רצ'יל טען כי חייבים להתאימה לתוכנית המדינית שלאחר המלחמה. צ'רצ'יל הטיף לנחיתה רבתי בבלקאן – בתואנה כי זו הבטן הרכה של מדינות הציר, אך לאמתו של דבר כדי לחסום את הסובייטים  – ולקראת סוף המלחמה  טען כי יש להקדים את בריה"מ בכיבוש ברלין, פראג וּוינה.  תוכניותיו נדחו, משיקולים צבאיים, על ידי האמריקאים. בוועידת יאלטה, בפברואר 1945, למעשה לא נותר לבעלות הברית המערביות אלא להסכים לקביעת גורלן בידי בריה"מ של אותן מדינות מזרח אירופה הנמצאות בשליטת הצבא הסובייטי. הוויתור היחיד שהמערב הצליח להוציא מסטאלין בוועידה היה חתימתו על הצהרה משותפת שהבטיחה בחירות חופשיות והקמת ממשלות דמוקרטיות במזרח אירופה – ואולם סטאלין עתיד היה לפרש את  מונח הדמוקרטיה במתכונת שהתקיימה בבריה"מ.

כלקח מכישלון רעיון הביטחון הקולקטיבי בשנות ה-30, סבר רוזוולט כי לאחר כניעתה של גרמניה יש להפקיד את השמירה על השלום בידי גופים מוגדרים היטב והם ארבע המעצמות החזקות. להערכתו, אלה היו ארה"ב, בריה"מ, בריטניה וסין שתפעלנה כמעין מועצת מנהלים  של העולם להבטחת השלום בו כנגד כל איום. איום כזה, לדעתו, בסבירות גבוהה עלול היה לבוא מגרמניה, אותה יש לפרוק מנשקה ולחלק. חזונו  כוּנה "ארבעת השוטרים". הקונספט של ארבעת השוטרים דמה במבט ראשון ל"ברית הקדושה" [ובמידה מסוימת לברית המרובעת] שהוקמה ביוזמת מטרניך בקונגרס וינה. אולם בין שתי המערכות היו הבדלים חשובים. ב-1945 לא התקיים מאזן כוחות אמיתי בעקבות המלחמה. בריטניה הייתה חלשה  ביחס לבריה"מ, סין לא עברה את שלב התיעוש והייתה שרויה במלחמת אזרחים, ובריה"מ שאפה להתפשט מערבה. בניגוד לקִרבה  בערכים ובהשקפת עולם בין המעצמות החברות בברית הקדושה, שרר תהום אידיאולוגי בין בריה"מ לארה"ב. זאת ועוד. יוֹזֶמֶת הרעיון של ארבעת השוטרים, ארה"ב, בעצם לא הייתה מוכנה  למלא אותו. רוזוולט תכנן בסיום המלחמה, כעבור לכל היותר שנתיים, להחזיר את חייליו מאירופה.

ראשית המלחמה הקרה, 1949-1946

עמדתו של  הנשיא הארי טרומן, שהחליף את רוזוולט באפריל 1945, הייתה מורכבת ביחס למטרות המלחמה. כאשר גרמניה הנאצית תקפה את בריה"מ ביוני 1941, הסנטור טרומן טען כי שני המשטרים הדיקטטוריים שווים מבחינה מוסרית וסבר כי האינטרס של ארה"ב הוא כי שניהם יילחמו עד מוות, בהוסיפו כי אינו מעוניין בניצחונה של גרמניה. ואולם בתור נשיא, הוא ירש את יועציו הבכירים של רוזוולט ובתחילה המשיך במדיניותו. במהלך הכנות לוועידת פוטסדאם, הוא עדיין הועיד לבריה"מ של סטאלין תפקיד בשמירה על השלום העולמי מחד גיסא –  ומאידך גיסא, ביחס מסויג כלפי צ'רצ'יל העריך כי ראש הממשלה מעוניין יותר לשמור על האינטרסים המסורתיים של בריטניה במקום לפעול להבטחת השלום העולמי.

ועידת פוטסדאם ביולי-אוגוסט 1945 שמה קץ לחזונו של רוזוולט בדבר שמירה על השלום בידי המעצמות. בעוד טרומן שאף להגשים את החזון הזה – סטאלין תבע הרחבת שליטתה של בריה"מ אף מעבר לשטחים שבשליטת צבאה, בהם בסיס בבוספורוס ולקבל חלק ממושבות של איטליה. דרישותיו האלה של סטאלין לא נענו. ב-5 במארס 1946, צ'רצ'יל, בתור מנהיג האופוזיציה בבריטניה, נאם בארה"ב את נאום "מסך הברזל" – אירוע שסימל את תחילת המלחמה הקרה – בו האשים את בריה"מ בכינון משטרים פרו קומוניסטיים בכל אחת מן המדינות שנכבשו על ידי הצבא האדום.

את הבסיס התיאורטי לגיבוש מדיניותה של וושינגטון כלפי מוסקבה בתקופת המלחמה הקרה הניח מומחה אמריקאי לבריה"מ, ג'ורג' קנאן (Kennan), שעמד בראש האגף לתכנון מדיני  בממשל טרומן ב-1947. קנאן קבע כי המדיניות הסובייטית היא תערובת בין אידיאולוגיה קומוניסטית למדיניות התפשטות מסורתית בנוסח הצארי. הוא המליץ לנקוט במדיניות "בלימה"  (containment) ארוכת טווח נגד התפשטותה של בריה"מ, ולהתעמת עם הרוסים "בכל נקודה בה הם מראים סימנים להפרת אינטרסים של עולם שוחר שלום ויציב" (עמ' 454). הודות לידיעותיו ותובנותיו חזה האיש כי המשטר הקומוניסטי בבריה"מ יתמוטט מבפנים (כפי שקרה בתקופת מיכאיל גורבצ'וב).

להגשמת תיאוריית הבלימה  נקט ממשל טרומן בסוף שנות ה-40 בצעדים אחדים, והחשובים שבהם: תוכנית מרשל ב-1948, אשר שיקמה את מערב אירופה מבחינה כלכלית, והקמת הברית הצפון אטלנטית נאט"ו ב-1949, אשר ארגנה את מדינות מערב אירופה לברית צבאית (כולל מערב גרמניה החל מ-1955) בהשתתפותן של ארה"ב וקנדה. הנשיא טרומן הסביר את מדיניותו במונחים אידיאליסטיים בנוסח הנשיא וילסון. במאבק בין ארה"ב לבריה"מ, הוא ראה ביטוי לעימות  בין משטרים הדוגלים בדמוקרטיה  לבין דיקטטורות – ובקיצור בין הטוב לבין הרוע.

לאמתו של דבר המצב באירופה, החל מסביבות 1949, דמה מבחינות רבות למצב ביבשת ערב מלחמת העולם הראשונה: נוצרו בה שתי בריתות נוקשות – של מדינות המערב והסובייטית –שהותירו מעט מאוד מקום לתמרונים דיפלומטיים. ואולם היו גם הבדלים חשובים: כעת בראש שתי הבריתות עמדו שתי מעצמות – ארה"ב ובריה"מ –  שלא היו מעוניינות להסתכן בהיגררות למלחמה על ידי אחת מבעלות בריתן. ולא פחות חשוב: קיומו של נשק אטומי מנע את האשליה כי אבידות ונזקי המלחמה יהיו מעטים.

תיאוריית הבלימה הנחתה את מדיניותה של ארה"ב כלפי בריה"מ במשך כ-40 שנה בעידן המלחמה הקרה, עימות שבסופו של דבר הסתיים בניצחונה של אמריקה. ואולם  למדיניות הבלימה היו חסרונות בולטים. היא הותירה את סיום המאבק  לעתיד הרחוק, לתקופה שהמשטר הקומוניסטי בבריה"מ יתמוטט – בלי לנצל את סוף שנות ה-40, תקופה בה ארה"ב נהנתה עדיין ממונופול על נשק גרעיני, למשא ומתן דיפלומטי עם הסובייטים מתוך עמדת כוח. (צ'רצ'יל, בתקופה זו, בתור מנהיג האופוזיציה בארצו, וגם לאחר שובו לראשות הממשלה ב-1951 דגל במשא ומתן עם הסובייטים.) טענה נוספת נגד מדיניות הבלימה הייתה כי היא תגרום לפריסת יתר של המחויבויות והנוכחות הצבאית האמריקאית,  בהותירה את היוזמה בידי בריה"מ לבחור לעימות את המקום על פני כדור הארץ שהכי פחות נוח לארה"ב (כפי שעתיד היה לקרות בהסתבכותה של ארה"ב במלחמת וייטנאם). בהתאם לטענה הזו,  על ארה"ב לצמצם את מחויבותה באמצעות הגדרת אזורים ואינטרסים חיוניים שלה (טענה של Walter Lippmann). [בפרשנות מאוחרת למאמרו על בלימה טען קנאן שדבריו הובנו בצורה מעוותת, והוא בהחלט דגל בהבחנה בין זירות חשובות למשניות, וכי בהתנגדות להתפשטות הסובייטית צידד במתן עדיפות  לאמצעים כלכליים ופוליטיים על פני צבאיים.] 

מלחמת קוריאה, 1953-1950

ארה"ב התכוננה לאפשרות מתקפה סובייטית במערב אירופה ובמזרח הים התיכון, ולשם כך הקימה את נאט"ו והגישה סיוע לתורכיה וליוון. ואולם היא לא ציפתה לפלישתה של צפון קוריאה לדרום קוריאה, שהתחוללה ב-25 ביוני 1950 –  קרי,  לתוקפנות צבאית מצד מדינת חסות של בריה"מ לאזור שהוגדר על ידי וושינגטון כנמצא מחוץ לתחום הגנתה. הגדרה כזו  הושמעה פומבית במארס 1949 על ידי מפקד הכוחות האמריקאיים באוקיינוס השקט, הגנרל דאגלס מקארתור,  ובינואר 1950 על ידי שר החוץ, דין אצ'סון. בריה"מ וצפון קוריאה לא הבינו את משמעות הצהרותיהם של שני האישים: כוונתם הייתה כי במלחמה בין בריה"מ לארה"ב  דרום קוריאה תהיה מחוץ לפרמטר ההגנה של אמריקה, כיוון שהקרבות המכריעים יתחוללו בוודאי באזור אחר. נראה כי כתוצאה מהבנה שגויה זו מוסקבה ופיונגיאנג יצאו מתוך הנחה כי ארה"ב תסתפק במחאה על הפלישה של  צפון קוריאה לשכנתה הדרומית.

תגובתו של הנשיא טרומן לתוקפנותה של פיונגיאנג הייתה מהירה. ב-27 ביוני הוא הורה על הפעלת חיל האוויר והים נגד  הפולשים, וב-30 בחודש – כוחות קרקע. להתייצבותה של ארה"ב נגד תוקפנות בוטה הייתה לא רק סיבה עקרונית אלא גם שיקול אזורי. הצלחת התוקפנות של פיונגיאנג הייתה פוגעת במעמדה של ארה"ב במדינות הקשורות עימה, ובראש וראשונה ביפן וטייוון. יתרה מזו, הפלישה של צפון קוריאה נראתה בעיני הממשל של טרומן כצעד ראשון באסטרטגיה מתואמת סובייטית-סינית לקראת אפשרות של מתקפה כוללת. לאחר שהגנרל מקארתור, במהלך צבאי מבריק הצליח להדוף את הפולשים משטחה של דרום קוריאה, מטרתה המוצהרת של ארה"ב במלחמה באוקטובר 1950 הייתה איחודה של קוריאה, כלומר כיבוש חלקה הצפוני.  בהתקדמותו של מקארתור לצפון קוריאה הוא –  לדעת קיסינג'ר –  עשה טעות. היה עליו להתקדם לאורך הצוואר הדק של חצי האי הקוריאני, תוך שמירה על מרחק של כ-100 מיילים מהגבול עם סין. במקום זאת מקארתור התקרב לנהר יאלו ((Yalu הגובל בין צפון קוריאה לסין.  הדרך היחידה האפשרית, אם בכלל, למנוע את התערבותה של סין הקומוניסטית לטובת צפון קוריאה הייתה להציע לבייג'ין אזור מפורז בגבולה עם קוריאה – דבר שלא נוּסה. עד כאן דעתו של קיסינג'ר.

ב-26 בנובמבר 1950 פתחה סין במתקפת נגד הכוחות האמריקאיים בקוריאה, שהפתיעה אותם. אף על פי כן,  באפריל 1951 האמריקאים התעשתו ושוב חצו את קו הרוחב 38 שהפריד בין דרום קוריאה לצפונה. אך הפעם הנשיא טרומן כבר לא שאף לכבוש את הצפון ואף לא להשיג ניצחון חלקי, כי אם  להקפיא את המצב בחזית stalemate)). הצבת מטרה צנועה נעשתה על סמך הנחות שגויות.  הממשל סבור היה כי מאחורי מכונת המלחמה של צפון קוריאה ניצבת מוסקבה, והיא לא תרשה ניצחון אמריקאי (הנחה דומה עתידה הייתה להנחות את ארה"ב גם במלחמת וייטנאם). אך לאמתי של דבר סטאלין אישר – ולא יזם – את פלישתה של צפון קוריאה לדרומה על סמך הערכה, כאמור, כי הצעד אינו כרוך בסיכונים. במידה וסטאלין עודד את סין להתערב, הרי הדבר נעשה כדי ליצור תלותה של בייג'ין במוסקבה בתחום הצבאי. בקיצור, מוסקבה לא התכוונה להטיל את מלוא משקלה למען צפון קוריאה. עוד יש לזכור כי בתחילת שנות ה-50 נהנתה ארה"ב מיתרון משמעותי ביותר על בריה"מ בתחום הנשק הגרעיני. לאור הניתוח הזה של המצב, אמנם לא היה מקום לתוכניותיו  הצבאיות מרחיקות הלכת של מקארתור (קיסינג'ר מצדיק את פיטוריו)  –  אבל גם לא לאסטרטגיה ההגנתית של השגת הפסקת אש, לפי קווי הגבול שנוצרו בשטח. לדעת קיסינג'ר, במקום לעצור את מתקפתה – דבר שנעשה ביוני 1951 –  ארה"ב עדיין יכלה לחזור לתוכנית שכבר נזכרה לעיל: לכבוש את הרצועה הצרה שלאורך חצי האי הקוריאני, תוך פירוז, בפיקוח בינלאומי, של האזורים הגובלים בסין. [המחבר אינו מפרט תוכנית זו.] 

ההחלטה לעצור את המתקפה ולהקפיא את המצב, אִפשרה לצד הקומוניסטי להקים קו של ביצורים חזקים. כתוצאה מכך שקעו  האמריקאים במלחמת התשה בה מספר אבידותיהם לא צומצם כמקוּוה, כי אם עלה בהשוואה  לתקופת המלחמה בהיקף מלא. סך הכול אבידותיה של ארה"ב בפצועים והרוגים במלחמה  הסתכמו בקרוב ל-150,000. לוּ התוקפנות הקומוניסטית בקוריאה הייתה מסתיימת בכישלון ברור – ולא בתיקו – הצד הקומוניסטי היה נזהר מלחזור על אותו מהלך במקום אחר בהודו-סין בעתיד, כמו וייטנאם.

הצעותיו של סטאלין לאיחוד גרמניה,  1952

ב-10 במארס 1952 הגיש  סטאלין הצעה ליישב את המלחמה הקרה בצורת "איגרת" בנושא גרמניה. האיגרת קראה לכינונה של גרמניה מאוחדת, ניטראלית, שתקום על בסיס של בחירות חופשיות. היא תורשה להחזיק צבא, בעוד כל הצבאות הזרים יעזבו את אדמתה תוך שנה.

הרקע להצעתו היה התלכדות מדינות המערב בדמות הברית הצבאית נאט"ו, והתחמשותה מחדש של גרמניה תוך אפשרות הצטרפותה לברית הזו (כפי שעתיד היה לקרות ב-1955). סטאלין ראה בנאט"ו לא ברית הגנה, כפי שהייתה, כי אם אמצעי לעימות ולתוקפנות. (המערב, מצדו, גם כן ייחס בטעות לבריה"מ כוונות התקפיות באירופה.) הצעותיו נועדו לערער את התלכדותן של מדינות המערב ובמיוחד למנוע את הצטרפותה של גרמניה המערבית, החלק הארי של גרמניה, לנאט"ו. יצוין כי המפלגה הסוציאל דמוקרטית של מערב גרמניה תמכה באיחוד גרמניה במקום השתלבותה בברית מערבית, והמפלגות הקומוניסטיות בצרפת ואיטליה החזיקו  בערך בשליש מן המושבים בפרלמנטים בארצותיהן – כך שהצעותיו של סטאלין, שזכו מן הסתם בתמיכה בחלקים  חשובים בדעת הקהל האירופאית, אכן עלולות היו לפגוע בהתלכדות האמריקאית-אירופית נגד בריה"מ.

סביר מאוד להניח כי לוּ  סטלין היה מציע את האיגרת ארבע שנים קודם לכן, לפני המצור הסובייטי על ברלין (יוני 1948-מאי 1949), ולפני ההפיכה הקומוניסטית בפראג (פברואר 1948) ומלחמת קוריאה – הצטרפותה של גרמניה לנאט"ו לא רק שהייתה נעצרת, אלא לא הייתה עולה לדיון. ואולם, בינתיים האֵמון בבריה"מ כבר נהרס,  נאט"ו כבר הוקמה וחימושה מחדש של גרמניה כבר החל.  ב-25 במארס 1952 שלוש מעצמות המערב, ששלטו בחלק המערבי של גרמניה, השיבו להצעותיו של סטאלין בשלילה חד משמעית שלא הותירה מקום למשא ומתן. בתשובתן הובעה הסכמה עקרונית לאיחודה מחדש של גרמניה, בתוספת הקביעה כי גרמניה המאוחדת תהיה חופשית להצטרף לארגונים התואמים את מטרות האו"ם, קרי לנאט"ו. סטאלין, בצורה שאינה אופיינית לו, מיהר להגיש הצעה חדשה, כשחילופי הצעות בין סטאלין למערב נמשכו עד סוף הקיץ, כאשר כל הצעה סובייטית חדשה ניסתה להתקרב לקראת העמדה המערבית. בדצמבר 1952 – במהלך שלא נקט כלפי רוזוולט וטרומן – הציע  סטאלין להיפגש עם הנשיא הנבחר, דווייט אייזנהאואר. כל זה מוכיח כי סטאלין היה מוכן לשינוי במדיניות החוץ הסובייטית, או לכל הפחות ניסה לבחון מה בריה"מ עשויה לקבל בתמורה לוויתורה על המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה – משטר בו נמנע  סטאלין  להכיר כשולט על מדינה ריבונית במלוא מובן המילה.

ארה"ב השיבה להצעותיו של סטאלין בשלילה, לא רק כיוון שחששה כי  עצם כניסה למשא ומתן עם הסובייטים תיצור בקיעים בחזית המערבית מול בריה"מ ותמנע את צירופה של גרמניה המערבית לנאט"ו. לדעת קיסינג'ר, "הסיבה העיקרית"" (עמ' 501)  להושטת כתף קרה מצד טרומן ואצ'סון להצעתו של סטאלין הייתה הפחד כי גרמניה המאוחדת תהיה אנלוגית לזו שקמה ב-1871. בתור המדינה החזקה ביותר במערב אירופה, וכנראה אף חזקה יותר מצירוף כל המדינות במערב היבשת, היא עלולה להוות סכנה לשלום באירופה. במיוחד יגבר בה הפיתוי להחזיר לעצמה את השטחים העצומים שאיבדה במזרח היבשת. גם הקנצלר של מערב גרמניה, קונרד אדנאואר (1963-1949), סבר כי גרמניה מאוחדת במרכז אירופה תהווה איום על שכנותיה,  וכדי להתמודד עם האיום הזה בעלות הברית מתקופת המלחמה עלולות להטיל על ארצו הגבלות חמורות, כולל זכות להתערבות צבאית – מצב הטומן בחובו השלכות שליליות. המסלול שהוא בחר עבור גרמניה היה השתלבותה במערב כבעלת ברית אמינה, אף במחיר של דחיית איחודה, כנראה לזמן רב.

מותו של סטאלין במארס 1953 שם קץ להצעותיו.  יורשיו היו מעוניינים אף יותר מסטאלין עצמו בהפגת המתיחות עם המערב, אך חסרה להם האוטוריטה להקריב את המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה, מה עוד שהיו עסוקים במאבקי ירושה.

משבר סואץ, 1956

בספטמבר 1955 ביצעה בריה"מ עסקת נשק גדולה עם מצרים. מנקודת ראותו של מנהיגה של בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב (1964-1953), בצעדו הזה הוא ניסה לרכוש בעל ברית, במעין קפיצה מעל  לרצועת הבידוד של  בריתות מערביות בה ניסתה ארה"ב להקיף את  בריה"מ. התגובה ההולמת מצד המערב, לעסקת הנשק עם הסובייטים מצד שליט מצרים גמאל עבד-א(ל)-נאצר (1970-1952), הייתה צריכה לנסות להוכיח לו כי באמצעות הנשק הסובייטי הוא לא ישיג דבר. ואולם, במקום זאת, ארה"ב ובריטניה נקטו בטקטיקה הפוכה. הן ניסו לפתות את מצרים על ידי הצעות נדיבות בתחום יישוב הסכסוך עם ישראל ובניית סכר אסואן. וושינגטון ולונדון לא היו מוּדעות לכך כי נאצר לא יכול היה להסכים לשלום עם ישראל, כיוון שפירוש הדבר מבחינתו היה ויתור על שאיפתו למנהיגות בעולם הערבי. גם ההצעה לבנות סכר אסואן לא "קנתה" את נאצר: במאי 1956 הוא הסיר את הכרתו מסין הלאומנית וכונן קשרים דיפלומאטיים עם סין הקומוניסטית, למורת רוחו של שר החוץ  האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלאס. בתגובה, נחפזה ארה"ב לבטל את סיועה בבניית הסכר, ונאצר הגיב ב-26 ביולי בהלאמת תעלת סואץ.

נשיא ארה"ב, דווייט  אייזנהאואר (1961-1953), ושר החוץ שלו דאלאס התנגדו בתוקף לפעולה צבאית בריטית-צרפתית נגד נאצר, מחשש כי מהלך כזה יצית לאומנות ערבית עזה שתפגע בהשפעה מערבית באזור למשך דור ואולי אף מאה שנה – תסריט הרבה יותר גרוע מאובדן השליטה על התעלה. כיוון שארה"ב  הוציאה מראש מכלל אפשרות את האופציה הצבאית, למצרים לא היה אינטרס לקבל את הצעות הפשרה שהעלו ועידות בינלאומיות בנושא התעלה – הצעות שנועדו למנוע שליטה מצרית בלעדית על התעלה ולהעבירה לקבוצה של מדינות. לדעת קיסינג'ר,  נקיטת עמדה דיפלומטית תקיפה מצד ארה"ב לטובת ניהול בינלאומי של התעלה, תוך אי ויתור מראש על האופציה הצבאית, עשויה הייתה לאלץ את מצרים לקבל הצעה כזו. התפתחות זו הייתה מוכיחה למצרים ולמדינות מתפתחות כי הסתמכות על נשק סובייטי אינה מועילה, מדינות אחרות לא היו הולכות בעקבות מצרים, ורבות מתהפוכות בעולם השלישי היו נמנעות. בניגוד לבריטניה וצרפת – מטרתה של ארה"ב הייתה צריכה להיות לא בהכרח להפיל את נאצר ולשגות באשליות כי עם הסתלקותו תיפתרנה כל הבעיות, אלא להוכיח לו כי  בהישענות על מוסקבה אין תועלת, ולאחר שייווכח בזאת לתגמל אותו. (מדיניות שנקטה ארה"ב כלפי הנשיא המצרי אנואר סאדאת בשנות ה-70.)

התירוץ  בו בחרו בריטניה וצרפת לפעולה צבאית נגד מצרים היה מגוחך באופן שקוף: בסוף אוקטובר 1956 בריטניה וצרפת הודיעו כי על ישראל (שפתחה במבצע צבאי נגד מצרים  ב-29 באוקטובר בתיאום עם צרפת ובריטניה) ומצרים לסגת מאזור התעלה, אחרת שתי המעצמות תפעלה בכוח להבטחת חופש השיט בתעלה. במקום זאת, על לונדון ופאריס היה להצדיק את פעילותן הצבאית בטענה של הוצאה לפועל של אחת מהתוכניות הבינלאומיות שהתקבלו לניהול התעלה. מכל מקום, ישראל נענתה לאולטימאטום הבריטי-צרפתי, ומצרים לא, ובתחילת נובמבר כוחות בריטיים וצרפתיים נחתו באזור התעלה, אך לא השלימו את כיבושה. ארה"ב כבר מהתחלה נקטה בעמדה תקיפה ביותר הן נגד פלישתה של ישראל לסיני והן נגד הפעולה הצבאית הבריטית-צרפתית. היא דרשה הפסקה מיידית של פעילותן של ישראל בריטניה וצרפת ונסיגת כוחותיהן משטחה של מצרים. בריה"מ התגייסה לפעילות דיפלומטית באיחור, רק בליל ה-5 בנובמבר, בצורת איגרות מאיימות ששלח ראש ממשלתה לראשי המדינות של בריטניה, צרפת וישראל.

לדעת קיסינג'ר, ארה"ב אכן לא יכלה לתמוך במבצע הכושל הבריטי-צרפתי. עם זאת, התנערותה מבעלות בריתה המערביות ומישראל לא הייתה צריכה להיות כה בוטה. היא לא הייתה צריכה להירתם במהירות לפעילות דיפלומטית באו"ם נגדן, כולל תמיכה בהצעות החלטה שהתעלמו מהגורמים לפעולה הצבאית, כמו דחיית הנוסחאות השונות ליישוב משבר התעלה על ידי מצרים, "המצור הערבי הבלתי חוקי על מפרץ עקבה [אילת], או  העידוד שנתן נאצר למתקפות טרור נגד ישראל" (עמ' 543). ארה"ב התעלמה מן ההשלכות הגיאופוליטיות של המשבר, מכך שניצחונה של מצרים פירושו היה היעדר ערובות לתפעולה של התעלה וקידום המודל של הסתייעות בבריה"מ למדינות אחרות בעולם השלישי, כפי שאכן עתיד היה להתרחש.

שיקול חשוב בהתנערותה של ארה"ב מבעלות בריתה, בריטניה וצרפת, במשב סואץ היה בנוי על האשליה כי התנועות למען העצמאות במושבות לשעבר של  המעצמות הקולוניאליות הן אנלוגיות למאבקן של המושבות האמריקאיות בזמנן למען עצמאותן מבריטניה.  ארה"ב סברה כי היא תוכל לרכוש את ידידותן של המדינות המתפתחות ואף תהפוך למנהיגתן, לאחר שתוכיח להן כי עמדתה של ארה"ב ביחס לקולוניאליזם שונה בתכלית מן המעצמות האירופאיות. הנחה זו התבררה כמוטעית מן הסיבות הבאות. רוב המדינות המתפתחות, בניגוד לארה"ב, נשלטו על ידי משטרים דיקטטוריים או אוטוריטאריים; רבים מהם דגלו באידיאולוגיה  בעלת נטיות מרקסיסטיות; ומפאת קשריה החוזיים של ארה"ב עם המעצמות הקולוניאליות  נראתה אמריקה כמסייעת להן. לאור שלוש הסיבות האלה, רוב המדינות המתפתחות – ובמיוחד מצרים בראשות נאצר  גם לאחר משבר סואץ – נקטו באוריינטציה פרו סובייטית במדיניות החוץ, הִרבו לגנות את ארה"ב, ומיעטו לגנות את בריה"מ.  רובן ניסו לנצל את התחרות בין מוסקבה לוושינגטון על השפעה בעולם השלישי, כדי לשפר את עמדת המיקוח שלהן ביחס לשתי המעצמות. 

צרפת, בתגובה לנטישתה על ידי ארה"ב במשבר סואץ, קיבלה החלטה ליצור כוח הרתעה גרעיני לעצמה ולחזק את מעמדה באירופה המערבית, במיוחד תוך הידוק הקשרים עם גרמניה. מדיניותה העצמאית של צרפת עתידה הייתה לבוא לידי ביטוי ברור ביותר בתקופת נשיאותו של שרל דה גול (1968-1958), כולל הוצאת כוחותיה של צרפת מהפיקוד של נאט"ו. תגובת בריטניה הייתה הפוכה מזו של צרפת. היא מצאה לנכון לוותר על הישענות על אירופה ועל מדיניות חוץ עצמאית, וכפפה עצמה לארה"ב.

המרד ההונגרי, 1956

בשלבים הראשונים של ההתקוממות נגד שלטונה של מוסקבה בהונגריה באוקטובר 1956, ראש ממשלת הונגריה שדגל ברפורמות, אימרה נוג' (Imre Nagy),  ניסה להציל את המשטר הקומוניסטי בארצו (בדומה לוולדיסלב גומולקה בפולין באותה תקופה). ואולם בהמשך הוא נסחף בלחץ הציבור שדרש שינויים מהפכניים. בהונגריה נוצר מצב, אשר לגביו קבע ההוגה הצרפתי בן המאה ה-19 דה טוקוויל  את הדיאגנוזה הבאה: הרגעים המסוכנים ביותר עבור משטר מרושע הם כאשר הוא מתחיל לערוך רפורמות. במצב כזה, בעת שמסתמן סיכוי להשתחרר מהדיכוי –  הדיכוי שעד עתה נראה היה כגזירת הגורל – הופך לבלתי נסבל. זה מה שהתחולל בהונגריה. בסוף אוקטובר נערכו הפגנות בהונגריה בתביעה להקמת שלטון רב מפלגתי, נסיגת הכוחות הסובייטיים מהמדינה, ויציאתה של הונגריה מ"ברית ורשה" (ברית צבאית של מדינות מזרח אירופה בראשות בריה"מ שהוקמה ב-1955 ונועדה לשמש משקל נגד לנאט"ו). ב-1 בנובמבר הכריז נוג' על ניטרליות של הונגריה ויציאתה מ"ברית ורשה". הוא גם ביקש מהאו"ם להכיר בניטרליות של הונגריה.

עוד לפני המרד בהונגריה, שר החוץ האמריקאי דאלס, על אף הרטוריקה לחופש במזרח אירופה, היה ריאליסט דיו כדי להבין כי התקוממות מזוינת במדינות מזרח אירופה למיגור המשטר הקומוניסטי לא תניב את התוצאות הרצויות. על כן הסתפק בשחרור בדרכי שלום של מדינות מזרח אירופה מן ההגמוניה של בריה"מ, בהתאם למודל היוגוסלבי, קרי, טיטואיזם. אייזנהאואר בנאום ב-31 באוקטובר נקט בסגנון פייסני ומרגיע כלפי בריה"מ – שעמד בניגוד לגינויו כלפי בריטניה וצרפת באותו הנאום. הוא טען כי על אף שארה"ב מקווה לסיום שלטונה של בריה"מ במזרח אירופה, "אין ביכולתנו, כמובן,  לבצע מדיניות זו באמצעות שימוש בכוח" (עמ' 558). בכך הוא הקל על ההחלטה הסובייטית לדכא את המרד ההונגרי בכוח. ביחס למצב בהונגריה פעלה ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם בעצלתיים – בהשוואה לפעילותה הנחרצת והמהירה  ביחס למשבר סואץ בתקופה המקבילה. היא פנתה למועצת הביטחון ב-27 באוקטובר, אך ההצבעה בגוף הזה התקיימה רק ב-4 בנובמבר, לאחר שהדיכוי הברוטאלי של ההתקוממות ההונגרית על יד הכוחות הסובייטיים כבר החל. לפני כן, ארה"ב ומדינות מערב אירופה לא ניסו לזרז את הטיפול בפנייתה של הונגריה לאו"ם מ-1 בנובמבר.

בניגוד לקו הרשמי של אייזנהאואר-דאלס, תחנות הרדיו "אירופה החופשית" ו"ליברטי", עוד לפני ההתקוממות בהונגריה,  נטו להטיף למרד במדינות מזרח אירופה. דאלס היה פטרונם של התחנות האלה, הן זכו למימון של הממשל האמריקאי, אך מועצת המנהלים שלהן הייתה עצמאית ולא קיבלה הוראות רשמיות מן הממשל. ואולם המורדים נגד המשטר הקומוניסטי בהונגריה בוודאי התקשו להבין את ההבדל בין עמדתה הרשמית של ארה"ב לזו המשודרת על ידי תחנות שידור מטעמה. בעת ההתקוממות, נקטו התחנות בסגנון מיליטנטי לסילוק הקומוניסטים מכל עמדותיהם בממשל.

ב-4 בנובמבר דיכא הצבא הסובייטי באכזריות את המרד ההונגרי. באותו היום הצעת החלטה של  מועצת הביטחון של האו"ם שקראה לנסיגת הכוחות הסובייטיים מהונגריה נתקלה בווטו מצד בריה"מ. הצעת החלטה דומה בעצרת הכללית של האו"ם זכתה לרוב גדול. עם זאת, ראוי לציין כי מדינות בלתי מזדהות ובהן הודו ויוגוסלביה, וכמו כן מדינות ערב, נמנעו בהצבעה על הצעת החלטה זו. קיסינג'ר מביע תרעומת כלפי עמדתה של הודו, שהתהדרה ברטוריקה מוסרית, אך פעלה מתוך שיקולים פוליטיים קרים.

המחבר מצדיק את החלטתה של ארה"ב לא להסתכן במלחמה עם בריה"מ – במיוחד בעידן של נשק גרעיני –  בשאלת דיכוי המרד ההונגרי. ואולם, במקום להרגיע  את הסובייטים, על אייזנהאואר היה להזהיר את בריה"מ מפני המחיר בתחום הפוליטי והכלכלי, אם היא תפעיל כוח לדיכוי ההתקוממות. כמו כן הפער הרחב בין הרטוריקה האמריקאית בתקופת המרד ההונגרי לבין המדיניות בפועל הִטעו את שני הגורמים הבלתי מנוסים: המתקוממים והממשל הרפורמי בהונגריה.

במבט ראשון נראה היה כי בריה"מ נחלה הצלחה בדיכוי המרד ההונגרי. אבל בטווח הרחוק מעמדה של בריה"מ יכול היה להיות חזק יותר הן מבחינה פוליטית והן כלכלית, לוּ הייתה מקימה ממשלות נוסח פינלנד במזרח אירופה, כיוון שבמצב כזה מוסקבה לא הייתה צריכה לשאת באחריות ליציבות משטרן הפוליטי ולרווחתן הכלכלית. קיומו של האימפריאליזם הסובייטי  הגלוי בארצות מזרח אירופה חִייב את בריה"מ לסבסד את כלכלתן, עורר רגשות שליליים נגד מוסקבה במזרח היבשת, והפחיד את הדמוקרטיות המערביות. מנהיגי מזרח אירופה לא רצו להישען בלעדית על הכידונים הסובייטיים. על כן, הם התאימו את עצמם בהדרגה, במידה מסוימת, לתוכניותיהם של יריביהם הלאומיים. בקו הזה נקט בהדרגה מנהיגה הקומוניסטי של הונגריה, יאנוש קאדר, שהגיע לשלטון על מרכבות הטנקים הסובייטיים בנובמבר 1956.

האולטימאטום של חרושצ'וב: משבר ברלין, 1963-1958

במערב ברלין, המוקפת כולה בטריטוריה בשליטתה של בריה"מ, נמצאו האמריקאים בעמדה נחותה. ב-27 בנובמבר 1958 שלחה מוסקבה איגרות רשמיות לארה"ב, בריטניה וצרפת בהן הכריזה כי ההסכם של ארבע המעצמות בנושא ברלין בטל ומבוטל ותבעה להפוך את מערב ברלין ל"עיר חופשית" ומפורזת. אם לא יושג הסדר בסוגיה הזו במשך שישה חודשים, נאמר באיגרות,  תחתום  בריה"מ על הסכם שלום עם "הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה" (שמה הרשמי של מזרח גרמניה) ותעביר למדינה הזו את זכויותיה של בריה"מ, בתור מדינה כובשת, כולל הפיקוח על נתיבי הגישה למערב ברלין. איגרותיו של חרושצ'וב היו שוות ערך לאולטימאטום.

מטרת מהלכו של חרושצ'וב היה לאלץ את המערב להכיר במשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה (שבחסות סובייטית), מתוך הנחרה כי מעצמות המערב בוודאי לא תסתכנה במלחמה, במיוחד בעידן הנשק הגרעיני, בעבור הסוגיה הטכנית, מי חותם על מסמכי המעבר. לאמִתו של דבר, איומיו הקולניים של חרושצ'וב נועדו להסוות על בעיה אקוטית שטרם נמצא לה פתרון. מאות אלפי אזרחים מזרח  גרמנים, במיוחד המוכשרים שבקרב בעלי המקצועות, היו נמלטים בקלות למערב גרמניה דרך מערב ברלין – דבר שפגע אנושות בקיומו של המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה. סביר להניח כי חרושצ'וב התכוון לכפות על מעצמות המערב הסדרי מעבר חדשים בין שני חלקי ברלין ובין מערב ברלין למערב גרמניה – הסדרים שיקשו על זרם ההגירה מערבה.

שר החוץ דאלס במסיבת עיתונאים בסוף נובמבר 1958 הביע נכונות להגיע לפשרה,  בהעלותו את האפשרות כי המזרח גרמנים יפעלו כסוכנים, בתחום הבדיקות, עבור הסובייטים. בניגוד לעמדתה של ארה"ב בעבר שדגלה באיחוד גרמניה בבחירות חופשיות, כעת דאלס היה מוכן גם לסוג של קונפדרציה בין שתי גרמניות. באותה העת, הנשיא אייזנהאואר בשיחה פרטית עם דאלס, גילה נכונות להסכים לכך שמערב ברלין תהיה עיר חופשית ללא חיילים אמריקאים, תחת סמכותו המשפטית של האו"ם, וגם נתיבי הגישה אליה יהיו תחת סמכות האו"ם.  במסיבת עיתונאים בפברואר ובמארס 1959 הנשיא האמריקאי אמר בגלוי כי אין בכוונתה של ארה"ב לצאת למלחמה קרקעית באירופה או להשתמש בנשק גרעיני על מנת להגן על מערב ברלין.

הקנצלר המערב גרמני אדנאואר דחה את רעיון הקונפדרציה. בעקביות להתנגדותו ביחס לתוכניתו של סטאלין לאיחוד גרמניה מ-1952, אדנאואר היה נחוש להביא להשתלבותה של גרמניה במערב במחיר של דחיית האיחוד. בכל ויתור לסובייטים בנושא ברלין ראה הקנצלר צעד מסוכן שיפגע באמינותה של ארה"ב בעיני הגרמנים וברצונם להשתלב במערב.

 בניגוד לאמריקאים והבריטים, שחיפשו דרך לפשרה בנושא ברלין, תוך נכונות לשיחות הבהרה עם הסובייטים –  נשיא צרפת דה גול  סבר כי יש לדחות את האולטימאטום הסובייטי על הסף. בהתייצבותו לטובת עמדתו של הקנצלר אדנאואר ניסה דה גול להוכיח לרפובליקה הפדראלית את חיוניות שותפותה עם צרפת, ובהמשך לשלב את בון בארגון אירופאי פחות נשלט על ידי ארה"ב. בנסותו לקרב את מערב גרמניה לצרפת – דבר שעלה בידו – שאף דה גול להסיר אפשרות להסכם בין בון למוסקבה שיכול היה לסלול דרך לאיחודה של גרמניה. בכך למעשה המשיך דה גול במדיניותו של רישלייה שהיה מעוניין בפיצולה של גרמניה למדינות עצמאיות. כמו כן, במעין המשך למדיניותו של רישלייה, הועיד דה גול לצרפת מעמד של מנהיגה פוליטית במערב אירופה.

באופן מפתיע ומוזר לא טרח  חרושצ'וב לנצל את חילוקי הדעות בין מערב גרמניה לארה"ב ואת קרבתה של העמדה האמריקאית לסובייטית, כדי לקדם את תוכניותיו. הוא דחה את מימוש האולטימאטום פעמים אחדות – דבר שפגע באמינות איומיו –  ולבסוף החליט להמתין עד לאחר הבחירות לנשיאות בארה"ב בנובמבר 1960. התרשמותו כי ג'ון קנדי הוא נשיא חלש הביאה את חרושצ'וב  ביוני 1961 להציב שוב אולטימאטום של שישה חודשים לקבלת תוכניתו.  ב-13 באוגוסט 1961 המזרח גרמנים חסמו בגדרות תיל את המעבר בין שני חלקי ברלין וכמו כן בודדו בגדרות תיל את מערב ברלין ממזרח גרמניה. בהמשך, הגדרות הוחלפו בחומת בטון, בתוספת מוקשים וכלבי שמירה. כל זה נועד למנוע בריחת אזרחי מזרח גרמניה למערב וחשף את פשיטת הרגל וחוסר ההומאניות של המשטר הקומוניסטי. לארה"ב לא נותרה למעשה ברירה, אלא להשלים עם החומה.

ביולי 1962 – למורת רוחה של בון – עדיין הציע קנדי הצעות פשרה לסובייטים בדבר הסדרי תנועה למערב ברלין, שכללו הקמת "רשות גישה בינלאומית" לברלין ובה מדינות מערביות, קומוניסטיות וניטראליות. ואולם טיפולו  "האמיץ והמיומן" (עמ' 590) של קנדי במשבר הטילים בקובה באוקטובר 1962, אילץ את חרושצ'וב לא רק להוציא את הטילים מקובה, כי אם גם הסיר מהדיפלומטיה הסובייטית את שארית האמינות בנושא ברלין. בינואר 1963 הכריז חרושצ'וב כי "הצלחתה" של חומת ברלין ביטלה את הצורך בחתימה על חוזה שלום נפרד עם מזרח גרמניה. מדיניותו של חרושצ'וב בנושא ברלין השתלבה בסגנון ההתרברבות והאיומים הקולניים שלו גם בנושאים אחרים (כמו משבר סואץ) – איומים שלא מומשו. בתום המשבר, במשך עשור המשיכה התנועה למערב ברלין להתנהל לפי הפרוצדורות הקיימות ללא הפרעות מצד מוסקבה.

וילי ברנדט, שהיה ראש העיר של מערב ברלין (1966-1957) בעת המשבר, הביע בזמנו זעזוע מן העמדה הוותרנית של ארה"ב כלפי ההצעות הסובייטיות, וגם מהיעדר תגובה ממשית לבניית חומת ברלין. עוד טען כי הקו הפייסני הזה של ארה"ב עמד מאחורי מדיניות האוסטפוליטיק(Ostpolitik)  שלו ב-1970, לאחר שנעשה קנצלר. מכל מקום, הכרתה של מערב גרמניה בשכנתה המזרחית  בתקופת ברנדט הייתה החלטה גרמנית, שנתמכה על ידי כל המפלגות הגרמניות הגדולות – ולא יוזמה שנכפתה עליה על ידי ארצות הברית. בתמורה להכרה במזרח גרמניה, השיגו מעצמות המערב מבריה"מ "בהסכם המרובע" משנת 1971 התחייבויות מוצקות בנוגע לתנועה למערב ברלין.

וייטנאם: כניסה לביצה      (טרומן ואייזנהאואר, 1961-1950)       וההסתבכות (קנדי וג'ונסון, 1969-1961)

כל הנשיאים האמריקאים שהחלו והגבירו בהדרגה את המעורבות האמריקאית בווייטנאם – החל בטרומן ואייזנהאואר וכלה בקנדי וג'ונסון – דגלו בהשקפת עולם אידיאליסטית בנוסח הנשיא וילסון. ארבעת הנשיאים שהושיטו סיוע צבאי לווייטנאם פעלו, בהתאם להכרזת כל אחד מהם, כי ארצות הברית תגן על מדינות שוחרות חירות מפני תוקפנות. דוגמה בולטת לכך כלולה בנאום  ההכתרה של קנדי לנשיא ב-20 בינואר 1961 בו הבטיח כי "אנו נשלם כל מחיר, נישא בכל עול...להבטחת קיומה וניצחונה של החירות".  קיסינגג'ר נוטה לדחות את הגישה הצינית לפיה ההצהרות מהסוג הזה ביטאו שאיפתה של ארה"ב להגמוניה עולמית. הוא בוחר לראות בהן ביטוי לכנוּת ולנאיביות. כנות – כיוון שארה"ב אכן השתתפה בשתי מלחמות עולם, בלי שנשקף לה איום ישיר. נאיביות – כיוון שהדוגלים בגישה הזו, צודקת בפני עצמה, לא לקחו בחשבון שהיא טומנת בחובה התפרסות יתר מֵעבר לכוחה של ארה"ב. לוּ הנשיאים האמריקאים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו נוקטים בגישה גיאופוליטית המותאמת לאינטרסים הלאומיים, הם היו אמורים להעלות תהיות מדוע ב-1948 לא מצאה  ארה"ב לנכון להתערב כאשר הקומוניסטים השתלטו על מדינה ענקית בדמותה של סין. ואם לא התערבה בסין,  מדוע  קבעה ארה"ב  כי האינטרס הביטחוני שלה מחייב להתערב במדינה הרבה יותר קטנה? 

הממשלים האמריקאים פעלו על סמך תיאוריה שגויה לפיה המדינות הקומוניסטיות –  והן בריה"מ, סין וּוייטנאם – מהוות גוש מונוליטי. למעשה דוּבר בשלוש מדינות בעלות אינטרסים לאומיים שונים, כשחילוקי דעות  בין בריה"מ לסין הקומוניסטית היו קיימים עוד בתקופת סטאלין, והלכו והעצימו בתקופת יורשיו.  הבעיות ביחסי סין-וייטנאם עתידות היו להתגלות בבירור, במיוחד במחצית השנייה של שנות ה-70, לאחר נסיגתה של ארה"ב מווייטנאם. זאת ועוד. בהשפעת הסכם מינכן ומלחמת העולם השנייה פעלה ארה"ב מתוך הנחה מופרזת ביותר לפיה בריה"מ החליפה את גרמניה, וסין – את יפן, וכי מוטב לעצור את התפשטותן של המעצמות האלה  בהקדם, כיוון שהמחיר בעתיד עבור התמהמהות יהיה כבד יותר.

בשנות ה-50 יצאה ארה"ב מתוך הנחה בדבר קיומו של אינטרס אמריקאי חיוני למנוע השתלטות קומוניסטית על הודו-סין (וייטנאם, לאוס וקמבודיה), בהתאם לתיאוריית הדומינו, לפיה נפילת האזור הזה תגרום גם לנפילת מדינות אחרות בידי הקומוניסטים ובהן בורמה ותאילנד, ואף יפן והודו, עם השלכות דומות לכך על המזרח התיכון. אף אם בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי תיאוריית הדומינו הייתה מוגזמת בהשלכותיה – הרי לפחות בחלקה היא אכן הייתה נכונה, וגם השתלטות קומוניסטית שאינה קשורה הדוקות במוסקבה הייתה יוצרת גורם עוין למערב באזור. ואולם את קו ההגנה נגד השתלטות קומוניסטית, לדעת קיסינג'ר, היה צורך להקים לא ב"שוליים" (קרי בהודו-סין), כדברי צ'רצ'יל , במקום בו הרוסים יוכלו לגייס רגשות לאומיים של העמים המדוכאים (עמ' 633). במקום בקו הרוחב 17 – שהפריד בין צפון וייטנאם לדרומה –  לדעת קיסינג'ר היה צורך לבנות קו הגנה במדינות מגובשות ויציבות יותר, כמו תאילנד ומלזיה. ראוי לציין כי בעוד באירופה הֵגנה ארה"ב על מדינות מגובשות, הרי בהודו-סין טרם התקיימו מדינות כאלה.

לאור חשיבותה של מניעת התפשטות קומוניסטית בהודו-סין, ממשל טרומן סבר כי יש להושיט לצרפת סיוע כלכלי ולוגיסטי בפעילותה באזור הזה – על אף שצרפת עדיין נותרה מעצמה קולוניאלית בו. הדרג הצבאי בתקופת טרומן העריך כי מפאת המעורבות האמריקאית במלחמת קוריאה והתחייבויותיה לנאט"ו, ארה"ב לא תוכל בעצמה להקצות כוחות להודו-סין, ולכן עליה לסייע לצרפת.  לאחר מפלתה של צרפת בווייטנאם במאי 1954 –שהביאה לחלוקתה לפי קו הרוחב 17 לקומוניסטית ופרו מערבית, בהתאם להסכמי ז'נבה מיולי 1954 – נרתם ממשל אייזנהאואר לעזור לייצובה של דרום וייטנאם.         האיש של וושינגטון בסייגון היה השליט, נו דין דיים   (Ngo Dinh Diem) , שהתגלה כיעיל, אך בעל אופי דיקטטורי. בתקופת אייזנהאואר רמת המעורבות של ארה"ב בווייטנאם עדיין לא הגיעה לדרגת אל-חזור.

צפון וייטנאם בחרה בגבולות של לאוס (במיוחד) וקמבודיה עם דרום וייטנאם, כנתיב אספקה לווייטקונג (המחתרת הקומוניסטית בדרום וייטנאם), מהסיבה הבאה: הגבול בין צפון וייטנאם לדרומה לאורך קו הרוחב 17 היה צר (כ-40 מיילים), ומכאן נוח יחסית לחסימה, לעומת  גבולותיה הארוכים של דרום וייטנאם עם לאוס וקמבודיה. אייזנהאואר, כאיש צבא, הבין כי ההגנה על דרום וייטנאם חייבת להתחיל בלאוס. קיסינג'ר מוסיף וטוען כי לאוס, ולא דרום וייטנאם, הייתה המקום המתאים ביותר להגן על הודו-סין, כי בלאוס הווייטנאמים היו שנואים כזרים והיו מתקשים לנהל מלחמת גרילה משטחה, ועל כן, שָׁם ארה"ב יכלה להביסם במלחמה קונבנציונאלית. (קיסינג'ר מודה כי בזמן האירועים הוא לא חשב כך.) ואולם קנדי, בהשפעת הכישלון הצבאי במפרץ החזירים באפריל 1961, שאף להשיג הסכם לניטראליות של לאוס, שאכן הושג אך הופר בגסות על ידי האנוי.

בשונה מממשלים קודמים, קנדי סבור היה כי אין  די באמצעים צבאיים כדי לנצח במלחמת גרילה, אלא יש לשים דגש על כינונה של מדינה דמוקרטית בעלת כלכלה משגשגת, כתנאי חיוני לניצחון – מה שעתיד להיקרא בניית אומה. אך קנדי לא לקח בחשבון שבנייתו של פלורליזם דמוקרטי – בחברה המפולגת לאזורים, עדות ושבטים  –  בעיצומה של מלחמת גרילה, זו בעצם משימה בלתי אפשרית. [אף משטרים דמוקרטיים נאלצים לצמצם את החירויות בעת מלחמת קיום.] מכל מקום,  שימת הדגש מצד קנדי על רפורמות ודמוקרטיה הביאה למעורבותו בפוליטיקה הפנים וייטנאמית: ממשלו עודד את הגנרלים הדרום וייטנאמים להדיח את דיים (Diem), מפאת היותו דיקטאטור. אבל הדחתו ורציחתו של הדיקטאטור בתחילת נובמבר 1963 לא קידמה את כינונה של דמוקרטיה. את מקומו החליפו גנרלים, שבניגוד לדיים היו חסרי יוקרה של מנהיג לאומי, ובמקום היציבות השלטונית החלו הפיכות וחילופי ממשלות תכופים. כושר הלחימה של דרום  וייטנאם נפגע קשות, דבר שנוצל על ידי צפון וייטנאם  להגברת הלחץ על דרום וייטנאם, כולל החדרת יחידות צפוניות סדירות לתוכה.

בזמן הכתרתו של קנדי לנשיא בינואר 1961, מספר הפרסונל הצבאי האמריקאי בווייטנאם היה קרוב ל-900, ובעת רציחתו  ב-22 בנובמבר 1963 הגיע המספר ל-16,363 כשבתכנון היה לשלוח כוחות רבים נוספים. לנוכח ההידרדרות החמורה במצב הצבאי בדרום וייטנאם בעקבות  הדחתו של דיים, ממשלו של לינדון ג'ונסון (1969-1963) נאלץ לבחור בין הגברה מאסיבית של המעורבות הצבאית האמריקאית לבין נפילתה של דרום וייטנאם. נטישת וייטנאם פירושו היה עבור ג'ונסון להתנער מהמורשת של קודמיו בתפקיד הנשיא, במיוחד של קנדי, שהפך לאגדה – דבר שלא יכול היה לעשות. (קנדי, לדעת קיסינג'ר, עדיין יכול היה לסגת מהחלטתו שלו לתגבר בהדרגה את הכוחות בווייטנאם – במיוחד אם היה מתברר כי מדיניות זו אינה מניבה תוצאות – ואולם מפאת רציחתו  אין אפשרות לקבוע אם אכן היה עושה זאת בשלב זה או אחר.) זאת ועוד. כל היועצים שֶׁירש מקנדי, ככלל,  תמכו בהמשך המלחמה. נוסף לכך, לסטות מהדרך שכבר הותוותה למעשה יכול היה רק נשיא הרואה את עצמו מומחה למדיניות חוץ, מעלה בה לא ניחן ג'ונסון. מ-1965 נטלו האמריקאים חלק פעיל בלחימה ומספר החיילים האמריקאים בסוף תקופת נשיאותו השנייה של ג'ונסון בתחילת 1969 הגיע ל-543,000.

לאחר שההתערבות הצבאית המאסיבית של ארה"ב לא הצליחה להביס את הווייטקונג והאבידות הלכו וטפחו, הנשיא ג'ונסון – לנוכח הביקורת הקשה מבית על מדיניותו והשינוי בעמדת יועציו –  היה מעוניין מאוד לפתוח במשא ומתן עם האנוי. האנוי, מצִדה, נקטה בטקטיקה של השהיה ביחס לקיום שיחות. במקביל, ב-30 בינואר 1968 פתח הווייטקונג בהתקפת פתע רבתי (מתקפת טט, (Tet במהלכה תפס, בין היתר, עמדות מפתח בסייגון בהגיעו למתחם השגרירות האמריקאית ומפקדת הכוחות האמריקאיים. מה שהצטייר במבט ראשון כהישג צבאי מרשים לווייטקונג, נחשב בדיעבד דווקא כתבוסה רצינית. ניסיונו של וייטקונג לצאת ממקומות המִסתור ולהילחם מול האמריקאים כצבא סדיר היה בעוכריו: במלחמה כזו ניצל הצבא האמריקאי את עליונותו בכוח האש,  החזיר  במהרה את השליטה בשטחים שכבשו הקומוניסטים, תוך הסבת אבידות כבדות לווייטקונג. הארגון הזה חדל להיות כוח יעיל, ומאז כמעט כל הלחימה נעשתה על ידי היחידות הסדירות של צפון וייטנאם (עמ' 670).

על ג'ונסון היה לנצל את ההישג הזה ואף להגביר את ההפצצות על צפון וייטנאם, כדי לדרוש משא ומתן ללא תנאים מוקדמים ולהגיע אליו מעמדת כוח. ואולם רוב יועצי הנשיא, שהיו ידועים כ"נבונים" והיו "ניצים" בעבר, תמכו בסיום המלחמה. (קיסינג'ר מודה כי הוא היה שותף בזמן האירועים לעמדה הזו, ורק מתך מבט לאחור עמדתו שונה. יצוין כי המחבר החל  לראשונה להקדיש מחשבה רצינית לנושא הווייטנאמי בעקבות שלוש ביקוריו בארץ זו בשנים 1966-1965, כיועץ לשגריר האמריקאי בסייגון.) כלי תקשורת האמריקאיים, בהשפעת ההישגים הפסיכולוגיים שנחל הווייטקונג במתקפת טט, סברו שארה"ב נכשלה. בהשפעת הגורמים האלה, ב-31 במארס 1968 הכריז ג'ונסון על הפסקה חלקית של ההפצצות נגד הצפון                                                                                                             והפסקתן המוחלטת בעת שיחל משא ומתן רציני. בכך זכתה  צפון וייטנאם להפוגה מהפצצות בתמורה לשיחות על נוהל, אותן ניצלה לשיקום התשתיות שלה בדרום.

ההיחלצות מווייטנאם:  ניקסון, 1973-1969

בתקופת נשיאותו של  ריצ'רד ניקסון (1974-1969) האופוזיציה האלימה והקולנית נגד מלחמת וייטנאם, שהחלה בתקופת ג'ונסון, גברה. על מנת להתמודד עם הביקורת מבית והמלחמה כאחת הציע קיסינג'ר – בתור היועץ לביטחון לאומי של הנשיא – תוכנית שכללה את המרכיבים הבאים. (1) כדי להשקיט את ההתנגדות מבית, על הנשיא להשיג אישור מן הקונגרס להמשיך במלחמה. (2) במקביל תפתח  וושינגטון במשא ומתן רציני עם האנוי, תוך נכונות לעשות כל ויתור אפשרי, מלבד להדיח את המשטר בסייגון. (3) שינוי באסטרטגיה של המלחמה שתתרכז בהריסת קווי האספקה של צפון וייטנאם דרך לאוס וקמבודיה ומיקוש הנמלים של הצפון. המרכיבים האלה – מלבד הראשון –  אומצו בהדרגה על ידי הממשל. ניקסון העריך כי הוא לא יזכה בתמיכה מן הקונגרס להמשיך במלחמה, ולכן פנייה לקונגרס תהיה בבחינת נטישת אחריותו כרשות המבצעת. בדיעבד,  קיסינג'ר סבור כי עמדתו זו של הנשיא הייתה נכונה, מכובדת ומוסרית.

ניקסון בחר בתוכנית של "וייטנאמיזציה", כלומר, העברה הדרגתית של ניהול עיקר הלחימה מהצבא האמריקאי לצבא הדרום וייטנאמי, תוך החזרת הכוחות האמריקאיים מווייטנאם בשלבים.  הוא אימץ את האסטרטגיה הזו כדי להחליש את ההתנגדות למלחמה מבית, להעניק לסייגון סיכוי הוגן  להתמודד עם האתגר הצבאי בעצמה, ולספק תמריץ להאנוי להגיע  להסדר. לפי קיסינג'ר, זו אכן הייתה האופציה הקיימת הטובה ביותר. הנשיא יצא מתוך הנחה כי אם במקרה הגרוע תוכנית הוויטנאמיזציה תיכשל, השלמת הנסיגה מצד הכוחות האמריקאיים  המעטים  שעדיין יישארו בווייטנאם לא תצטייר כהשפלה המלוּוה בכאוס.

ניקסון הטיל על קיסינג'ר לנהל את השיחות על הסדר בווייטנאם. נציג צפון וייטנאם   בשיחות עם קיסינג'ר,       שהתקיימו בפאריס,   היה לה דוק טו (Le Due Tho). האיש היה חמישי בהיררכיה בהאנוי ונקט בעמדה קשוחה  לאורך המשא ומתן (עד לפריצת הדרך באוקטובר 1972), שהסתכמה בדרישה לקביעת תאריך לסיום הנסיגה האמריקאית ללא תנאי מווייטנאם ופירוק השלטון בדרום בראשות נגוין ואן תיו Thieu)). בקיצור, האיש דרש כניעה, ואם לא די בכך, התנהג בצורה מתנשאת וחצופה, תוך שימוש נרחב בטרמינולוגיה מרקסיסטית. בשלב מסוים הוא אף הציע את הדרך שבה האמריקאים ידיחו את הממשל בדרום: לרצוח את תיו.

העמדה האמריקאית הייתה כי יש להשיג הפסקת אש,  בעקבותיה יוצאו כל הכוחות האמריקאיים מווייטנאם, במקביל להפסקת אספקה והזרמת כוחות מהצפון לדרום; וכי עתידה הפוליטי של דרום וייטנאם תיקבע בבחירות חופשיות. באוקטובר 1972 ויתר טו על דרישתו הקבועה להדחת הממשל בדרום. הוא הסכים להפסקת אש, החזרת כל השבויים האמריקאים ומסירת דוח על הנעדרים. ממשלת תיו נותרה על כנה ולארה"ב הותר להמשיך ולהגיש לה סיוע צבאי וכלכלי. כל זאת בתמורה לנסיגה גמורה של הכוחות האמריקאיים מווייטנאם. בכך צפון וייטנאם קיבלה למעשה את העמדה האמריקאית. הסכמתה של האנוי לתנאים האלה נבעה מהסיבות הבאות. הידלדלות באספקה כתוצאה ממיקוש נמלי צפון וייטנאם והתקפות נגד בסיסיה בלאוס וקמבודיה בשנים 1972-1971; תבוסת מתקפתה באביב 1972; שיפור בקשריה של וושינגטון עם בעלות בריתה של האנוי, מוסקבה ובייג'ין, שכנראה עורר דאגה בהאנוי.

ראוי לציין כי בניגוד למצב במערב אירופה ובדרום קוריאה – לא  נותרו, בהתאם להסכם פאריס מינואר 1973, כוחות אמריקאיים בווייטנאם. במיוחד לנוכח העובדה הזו, ממשל ניקסון היה מודע לאפשרות כי צפון וייטנאם עלולה להפר את ההסכם. במקרה של סכנה למשטר בסייגון, הממשל  לא הוציא מכלל אפשרות להשתמש בחיל האוויר, כדי לאלץ את האנוי לשמור על ההסכם. וושינגטון לקחה כמובנת מאליה את זכותה, ובעצם את חובתה, להגן על הסכם שלמענו נהרגו 50,000 חיילים אמריקאים. הסכמים שאין כוונה להגן עליהם פירושם כניעה (עמ' 695). ואולם, הקונגרס שפירש את ההסכם כיציאה חד צדדית מווייטנאם, ביוני 1973 שלל תקצוב נוסף "לתמיכה ישירה או עקיפה בפעולות קרביות בתוך או  מעל קמבודיה, לאוס, צפון ודרום וייטנאם על ידי כוחותיה של ארצות הברית" (ציטוט החלטת הקונגרס) (עמ' 696). ואם לא די בכך, פרשת ווטרגייט  כרסמה בסמכויותיו של ניקסון ואילצה אותו להתפטר באוגוסט 1974. כל זה הכשיר את הקרקע להפרות בוטות של הסכם פאריס מצד צפון וייטנאם ולהשתלטותה על הדרום ב-1975.

לאחר שנקלעה למעורבות עמוקה במלחמת בווייטנאם, לא יכלה ארה"ב לצאת משם בהפסד, ולא רק בגלל תיאוריית הדומינו, אלא גם בגלל ההשלכות הגלובאליות. הדבר היה פוגע באמינותה בקרב מדינות ידידות שנשענו עליה במקרה של תוקפנות מבחוץ. בעקבות ניצחונה של צפון וייטנאם ב-1975, בהתאם לתיאוריית הדומינו הוקמו משטרים קומוניסטיים גם בלאוס וקמבודיה – אך לא במדינות שכנות נוספות. במישור הגלובאלי, הכישלון האמריקאי בהודו-סין עודד במחצית השנייה של שנות ה-70 עלייה בהתפשטות הסובייטית: בסיועה של קובה, הרחיבה מוסקבה את השפעתה באנגולה ובאתיופיה; וייטנאם, בעזרת הנשק הסובייטי, כבשה את קמבודיה, למורת רוחה של סין; ובריה"מ פלשה לאפגניסטן בדצמבר 1979.

מדיניות החוץ כגיאופוליטיקה: הדיפלומטיה המשולשת של ניקסון, 1974-1969

נשיאותו של ניקסון התנהלה  בתקופה בה ה"הדומיננטיות הגמורה" של ארה"ב על הבמה הבינלאומית התקרבה לקיצה, ועליונותה הכלכלית  החלה להיות מעורערת על ידי אירופה ויפן. במצב כזה, גם ללא קשר להסתבכות בווייטנאם,  על ארה"ב היה להתוות מדיניות חדשה לתקופת מעבר משליטה למנהיגות. כלקח ממלחמת וייטנאם פיתח הנשיא את "דוקטרינת ניקסון" בשנים 1970-1969. דוקטרינה זו חייבה מדינות באזורים פריפריים, שאינן קשורות בחוזי הגנה עם ארה"ב, והנתונות לאיום מצד מדינות הנתמכות על ידי בריה"מ, ליטול נטל גדול יותר בהגנה על עצמן.

בסוף שנות ה-60  הקרע בין בריה"מ לסין הפך לעובדה מוגמרת ופתח הזדמנויות בפני הדיפלומטיה האמריקאית. מנהיגי המערב שהקדימו את ארה"ב בראיית ההזדמנות הזו היו אדנאואר עוד ב-1957, ודה גול בתחילת שנות ה-60. ניקסון לראשונה רמז לצורך בשינוי חיובי במדיניותה  של וושינגטון כלפי בייג'ין במאמר שפרסם באוקטובר 1967, וקיסינג'ר ב-1968 תמך במפורש בפתיחה בדיאלוג עם סין  ובכינון מערכת יחסים מתוחכמת במשולש ארה"ב-סין-בריה"מ. אבן הפינה באסטרטגיה של ניקסון הייתה לנרמל את הקשרים עם סין, תוך ניצול המתיחות הצבאית בין שתי המעצמות הקומוניסטיות ב-1969, לשיפור במעמדה של ארה"ב  במשא ומתן עם שתיהן.  סין הייתה מעוניינת בשיפור בקשרים עם ארה"ב, כיוון שהגיעה למסקנה כי בריה"מ, ולא ארה"ב, הפכה ותישאר עוד זמן רב לאיום על סין ולאויבתה העיקרית (על רקע תקריות הגבול בין שתי המעצמות הקומוניסטיות ב-1969, בריה"מ אכן שקלה מתקפה צבאית נגד סין).

ערוץ התקשורת בין וושינגטון לבייג'ין, שהתקיים דרך פקיסטן, הכשיר את הקרקע לביקורו החשאי של קיסינג'ר בסין ביולי 1971. במהלך שני ביקורים בסין – של ניקסון בפברואר 1972 ושל קיסינג'ר בפברואר 1973 –  נוצרה  מעין ברית "דה פקטו" בין וושינגטון לבייג'ין נגד התפשטות סובייטית (עמ' 728). (ברית אנלוגית ל"הבנה הלבבית" שנוצרה בין בריטניה-צרפת-רוסיה נגד המעצמה החזקה והמתעצמת גרמניה בתחילת המאה ה-20.) עם זאת, ניקסון לא היה מעוניין להתייצב באופן בלתי משתמע לשתי פנים לצד אחת המעצמות הקומוניסטיות. הוא סבר כי עמדת המיקוח של ארה"ב תהיה חזקה יותר, אם קשריה של  וושינגטון עם שתי המעצמות הקומוניסטיות יהיו טובים יותר מאשר היחסים בין מוסקבה לבייג'ין. מכל מקום, כחודש לאחר ביקורו של קיסינג'ר בבייג'ין, הקרמלין שינה את עמדתו והזמין את ניקסון לבקר במוסקבה ב-1972. ב-1973 וב-1974 מנהיגה של בריה"מ, ליאוניד  ברז'נייב, הציע לניקסון מעין ברית נגד סין – אך  לארה"ב, כדי לשמור על מאזן הכוחות, כמובן לא היה אינטרס לתמוך במעצמה החזקה נגד החלשה.

קיסינג'ר מלא הערכה כלפי המנהיגים הסינים, מאו צה טונג ו-צ'ו Zhou)) אן לאי, במיוחד האחרון. דרכם בניהול משא ומתן הייתה שונה מזו של הסובייטים. הסינים התרכזו בשאלות קונספטואליות, בראייה לטווח ארוך, תוך גמישות בסוגיות בעלות חשיבות משנית. לעומתם, הסובייטים בחרו להתמקח על סוגיה שהטרידה אותם באותו הזמן, כשהם מנהלים את המשא ומתן ללא ניסיון רציני לשכנע, כי אם להתיש את היריב על מנת להשיג את מבוקשם. שר החוץ הסובייטי הוותיק, אנדרי גרומיקו  (1985-1957), "סימל את הפרפקציוניזם" של השיטה הזו (עמ' 727). מרוב התעקשות על סוגיות משניות, פספסו הסובייטים את ההזדמנות לקיים ועידת פסגה עם ניקסון כבר ב-1971, דבר שהיה מביא דחייה בפיתוח הקשרים עם סין. המחבר  משבח את "כישוריו האנליטיים האיתנים" ואת "האינטואיציה הגיאופוליטית הבלתי רגילה" של ניקסון. (עמ' 704)

ניקסון ראה את הסכנה העיקרית הנשקפת מבריה"מ בצבירה הדרגתית של הישגים גיאופוליטיים, שיכולים להיראות שוליים במבט ראשון, אך בהצטברותם לאורך זמן יערערו את מאזן החימוש. הימצאותו של נשק גרעיני בכמויות גדולות ובאמצעי שיגור רבים בידי שתי מעצמות העל הבטיח להן יכולת השמדה הדדית, ובכך ונטרל למעשה את יכולתה של ארה"ב להתמודד עם התפשטות זוחלת סובייטית. בתחום הנשק האסטרטגי שאף ממשל ניקסון להסתפק באיזון – כפי שהושג בהסכם SALT 1  במאי 1972 – מתוך הנחה כי לנוכח מורכבות כלי הנשק ותחכומם (כמו טילים נושאי ראשי נפץ גרעיניים מתפצלים שהיו בידי האמריקאים) אין אפשרות להשיג איזון מדויק, ובכל מקרה איזון מדויק פחות חשוב לנוכח קיומה של יכולת השמדה הדדית.

ניקסון, בדומה לתיאודור רוזוולט – ובשוֹנה מכל נשיא אמריקאי אחר במאה ה-20 – היה בדעה כי מאזן כוחות בין מעצמות הכרחי ליצירת יציבות ושלום,  וכי אמריקה חזקה חיונית לקיומו של מאזן כזה. עם זאת, ניקסון לפי מיטב המסורת האמריקאית השתמש ברטוריקה נוסח וילסון. אבות דוקטרינת הבלימה  ניסחו אותה במונחים תיאולוגיים. מבחינתם לא היה מקום למשא ומתן רציני עם הסובייטים עד שהקרמלין לא ינטוש את האידיאולוגיה שלו. לפי אותה אסכולה, ההצדקה למשא ומתן עם הסובייטים החל מאמצע שנות ה-50 הייתה כי המשטר בבריה"מ   לאחר מות סטאלין השתנה או עומד להשתנות. ניקסון דחה את האסכולה הזו וחשב כי מדיניות החוץ של ארה"ב צריכה להתנהל לפי אינטרסים ארוכי הטווח ולא לפי אידיאלים – דבר שהיה מובן מאליו למדינאים בריטים או צרפתים. דעתו הייתה כי המדיניות כלפי בריה"מ צריכה להיקבע בהתאם להתנהגותה בתחום החוץ, בלי להתחשב במשטר הפנימי בה – על אף היותו בלתי מקובל על אמריקה. בקו דומה נקט ניקסון כלפי סין והיה מוכן לשפר את הקשרים עימה, גם כשאמצעי התקשורת שלה חירופו וגידפו את ה"אימפריאליזם" האמריקאי. שלא כבעבר, בו נקטה ארה"ב מדיניות כלפי בריה"מ בה הייתה חייבת להיות באופק נקודת סיום, בדמות מעין פתרון מלא של כל הבעיות בין שתי המעצמות – ניקסון הוביל מדיניות  כלפי מוסקבה שעיקרה  מאמץ מתמיד למעבר למצב טוב יותר מהקודם, בלי להצביע על נקודת  הסיום של התהליך.

רייגן וגורבצ'וב, וסיום המלחמה הקרה

תופעת  הנשיא האמריקאי רונלד רייגן (1989-1981)  קשה להבנה להיסטוריונים. ידיעתו את ההיסטוריה הייתה מעטה ביותר, ואותן אנקדוטות היסטוריות שהוא נהג לספר חסרו בסיס עובדתי. פרטי מדיניות החוץ לא עניינו אותו. אולם הוא הִפנים רעיונות בסיסיים בדבר סכנת מדיניות הפיוס, רשעות הקומוניזם וגדולת ארצו. די היה ברעיונות האלה  ובשכנועו הפנימי בצדקת דרכו כדי להקנות למדיניותו עקביות. הוא גם הבין את שברירות השיטה הסובייטית. הרטוריקה של תקופת נשיאותו הראשונה סימלה את קצו הפורמאלי של הדטנט (הפגת המתיחות) עם בריה"מ, שהושג בתקופת ניקסון, והגדרה מחודשת של היעד, כשינוי השיטה הסובייטית. רייגן העריך כי הציבור האמריקאי התאושש מטראומת וייטנאם ומוכן להתמודד נגד אותה התפשטות בהשפעה הסובייטית שניכרה, כאמור (ראה סוף הפרק על היחלצות ארה"ב מווייטנאם), במחצית השנייה של שנות ה-70.

דרך התמודדותו של רייגן  עם בריה"מ שילבה רעיונות אוטופיים עם צעדים מעשיים. על אף שכינה את בריה"מ "אימפריית הרשע", הוא פנה במכתב אישי למנהיג הסובייטי ברז'נייב, ובהמשך ליורשיו, בו הכחיש את הכוונות התוקפניות שמייחסת מוסקבה לארצו, בהביעו אמונתו, כי הסרת אי הבנה זו, תפעל לטובת שני הצדדים. יתרה מזו. חלומו היה לקחת את שליט בריה"מ, מיכאיל גורב'צוב (1991-1985), לסיור להכרת חיי הרווחה של עובדים אמריקאים מן השורה, כדי שיכיר בטעות הפילוסופיה הקומוניסטית. ואולם במקביל נלחם רייגן נגד ההתפשטות הסובייטית באותן השיטות שבהן קידמה בריה"מ את השפעתה בשנות ה-60 וה-70. בשנים האלה תמכה בריה"מ בתנועות מרד קומוניסטיות נגד ממשלות ידידות לארה"ב – וכעת תמך רייגן בתנועות מחתרת שלחמו  נגד משטרים פרו-סובייטיים באפגניסטן, קמבודיה, אנגולה, אתיופיה וניקרגואה. כל המשטרים האלה בסופו של דבר הודחו, ואולם רק בתחילת שנות ה-90 בממשלו של ג'ורג' בוש [האב]. במלחמה נגד הסובייטים סייע רייגן לא רק לדמוקרטים, אלא גם לקנאים אסלאמיים, בדמותם של המוג'אהידין באפגניסטן. במישור העימות הגרעיני, במחצית הראשונה של שנות ה-80 הציב רייגן טילים חדישים לטווח בינוני באירופה מסוג "פרשינג 2" וטילים בין יבשתיים מסוג MX בארה"ב, ובכך חיזק את כוח ההרתעה של המערב. נוסף לכך, במארס 1983 הצהיר רייגן על כוונתו לפתח מערכת הגנה אסטרטגית מפני טילים גרעיניים [המבוססת בחלקה על השמדתם בחלל]. לדבריו, מערכת ההגנה הזו נועדה לספק הגנה הרמטית מפני טילים גרעיניים, ובכך להפוך את הנשק הגרעיני למיושן וחסר ערך, ולשחרר את האנושות מן הסיוט של מלחמה גרעינית אפוקליפטית, שעלולה לפרוץ אף מטעות של מטורף.

על אף המעטה האוטופי שעטף את "יוזמת ההגנה האסטרטגית" של רייגן, לבריה"מ היה ברור כי הצלחת מימוש החזון הזה, ולוּ חלקית, יקנה לארה"ב יתרון משמעותי בתחום הנשק הגרעיני. פיתוח תוכנית ההגנה מפני טילים והצבת טילים חדשים מצד ארה"ב גרמו לבריה"מ להקצות יותר משאבים לצעדי נגד בתחום הצבאי על חשבון כלכלתה שכבר נמצאה המשבר. השלכות שליליות דומות, מבחינתה של בריה"מ, היו למדיניות ההתנגדות התקיפה של רייגן להתפשטות הסובייטית בעולם השלישי, במיוחד באפגניסטן. מכאן, אחד הגורמים שהאיצו את התמוטטותה של בריה"מ היה מדיניותו של רייגן כלפיה במחצית הראשונה של שנות ה-80.

מנהיגה של בריה"מ גורבצ'וב התכוון ליעל ולהמריץ את השיטה הסובייטית – אשר האמין בעליונותה על פני השיטה הקפיטליסטית – ולהצעידה להישגים נוספים. אבל דווקא הרפורמות של גורבצ'וב, שלא ניתנות היו לביצוע, זירזו את התמוטטותה של השיטה הקומוניסטית. גורבצ'וב היה מודע היטב שצריך לבצע רפורמות בכלכלה הסובייטית – שהפכה ל"כפר פוטיומקין ענק" (עמ' 796) – אך לא ידע כיצד. הוא לא הבין כי המפלגה הקומוניסטית, באמצעותה ניסה להגשים את הרפורמות, מייצגת את האינטרסים של האליטה בעלת הפריבילגיות, ולכן מעוניינת בשימור הסטאטוס קוו. בתוך עשור התמוטטה האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, ובדצמבר 1991 חדלה להתקיים בריה"מ עצמה. "אף מעצמה עולמית מעולם לא התפרקה כה לחלוטין  או במהירות כזו בלי להפסיד במלחמה" (עמ' 763). קיסינג'ר דוחה את התיאוריה לפיה בריה"מ התמוטטה רק מגורמים פנימיים, וכי המדיניות האמריקאית העקבית  של התנגדות להתפשטות הסובייטית, שהתנהלה מאז סיום מלחמת העולם השנייה, הייתה מיותרת ואין לה חלק בניצחונו של המערב במלחמה הקרה ב-1991.

הַסֵּדֶר העולמי לאחר המלחמה הקרה

לאחר סיום המלחמה הקרה, הנשיא ג'ורג' בוש [האב] הרפובליקאי (1993-1989), ואחריו הנשיא ביל קלינטון הדמוקרטי, הצהירו על כוונתה של אמריקה לבנות סדר עולמי חדש באמצעות יישום הערכים הפנימיים שלה – קרי משטר דמוקרטי ליברלי – בעולם בכללותו. הייתה זו הפעם השלישית במאה ה-20 בה הכריזה  ארה"ב על המטרה הזו: בפעם הראשונה הדבר  נעשה על ידי הנשיא וילסון כהצדקה להתערבותה של אמריקה במלחמת העולם הראשונה; ובפעם השנייה, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה. לכאורה, לאחר סיום המלחמה הקרה, כשארה"ב נותרה מעצמת העל היחידה, היא נמצאת בעמדה טובה יותר מאי פעם בעבר להגשים מטרה זו.

ואולם בחינה מפוכחת של המצב מביאה למסקנה כי יומרה כזו בלתי ריאליסטית. בעולם בו אין איום אידיאולוגי או אסטרטגי מכריע  מדינות גדולות וקטנות נוטות לפעול בהתאם לאינטרסים הלאומיים המיידיים שלהם, וכך נוצר מצב בו הכוח העולמי למעשה מפוזר בין ישויות מדיניות רבות. מדינות שהוקמו בעקבות התפרקותן של בריה"מ ויוגוסלביה שואפות בראש וראשונה לשמור ולחזק את עצמאותן, ולא בהכרח לבנות משטר דמוקרטי-ליברלי. אותה מגמה קיימת בקרב תנועות בדלניות  במרחב הפוסט קולוניאלי בארצות העולם השלישי. אין זה פשוט להגשים דמוקרטיה בכל מקום. במדינות דמוקרטיות היווצרות האומה קדמה לכינון המדינה, ומפלגות פוליטיות יריבות פועלות בתוך קונצנזוס רחב. במדינות כאלה המיעוט של אתמול הוא בפוטנציה הרוב של מחר – וההיפך. לעומת זאת, בארצות בהן המדינה קדמה להיווצרות האומה, המפלגות מייצגות עדות ומיעוטים לאומיים, שתמיד יישארו במיעוט. השלטון, מצִדו, רואה בקידום זכויות המיעוטים פגיעה בליכוד לאומי ואף בגידה.

קיסינג'ר סבור כי בתקופה שלאחר המלחמה הקרה ארה"ב אינה צריכה להמשיך להיות מונחית באידיאליזם של וילסון המבוסס על ייחודיותה של אמריקה, אלא לראות עצמה כשאר האומות. האידיאליזם של וילסון הביא להישגים, כמו בלימת הקומוניזם, אך גם למסעות צבאיים הרסניים כמו מלחמת וייטנאם. במקום להמשיך לדבוק פורמאלית באידיאליזם של וילסון (גם כאשר הדבר לא נעשה בהתאם לו), על מנהיגיה של ארה"ב להסביר בגלוי לאומה את תפיסת האינטרס הלאומי וקידומו באמצעות קיום מאזן כוחות. כמובן, על ארה"ב להמשיך להעדיף משטרים דמוקרטיים על פני דיקטטוריים ולהיות מוכנה לשלם מחיר מסוים על כך. את האיזון הנכון בין אינטרסים לשיקולים מוסריים לא ניתן להגדיר באופן מופשט – ואולם בהכרעה בין השניים,  האינטרס החיוני חייב להיות  דומיננטי.

אינטרסים חיוניים יש להגדיר במונחים גיאופוליטיים. שליטתה של מעצמה אחת באירופה או באסיה יוצרת סכנה אסטרטגית לארה"ב, כיוון שמעצמה כזו עלולה לפתח כלכלה ועוצמה צבאית חזקה מזו של אמריקה. אף במקרה שלמעצמה הזו תהיינה כוונות טובות, עדיין נשקפת ממנה סכנה במקרה שהשלטון בה יתחלף. מבין הנשיאים האמריקאים שלאחר מלחמת העולם השנייה, רק ניקסון טיפל בבריה"מ כאתגר גיאופוליטי. נשיאים אחרים נטו להתעלם מקיומם של אינטרסים נוגדים בין מדינות ויצאו מתוך הנחה כי הקמתו של משטר דמוקרטי בעל כלכלת שוק בבריה"מ, ובהמשך ברוסיה, תביא להרמוניה ביחסים בין רוסיה למערב.

ואולם לא כך הם פני הדברים. ראשית, כינונו של משטר דמוקרטי-ליברלי ברוסיה יהיה כרוך בתהליך ארוך, מפאת היעדר מסורת הן של מוסדות דמוקרטיים והן של כלכלת שוק. זאת ועוד. אף אם יקום משטר דמוקרטי ברוסיה, עדיין מסיבות גיאופוליטיות תשאף רוסיה להתפשטות, ובראש וראשונה במרחב הסובייטי לשעבר. עובדה, גם היום [במחצית הראשונה של שנות ה-90] רוב המדינאים הבולטים ברוסיה – בהם הדוגלים בדמוקרטיה – מסרבים להשלים עם התמוטטותה של האימפריה הסובייטית, במיוחד עם אובדן אוקראינה. הם גם מצהירים על קיומם של אינטרסים ביטחוניים מיוחדים לארצם ב"חוץ לארץ הקרוב" – קרי במרחב של בריה"מ לשעבר שמחוץ לפדרציה הרוסית.  אין רע בעידוד רפורמות ברוסיה. אם רוסיה אכן תתרכז ברפורמות במשטר ובכלכלה, ובפיתוח מרחביה העצומים, הרי יפחת עניינה בהתפשטות טריטוריאלית.  אסור לארה"ב להתעלם מחידוש השאיפות האימפריאליות של רוסיה ולהסכים בשתיקה למהלכיה הצבאיים ברפובליקות הסובייטיות לשעבר, אשר זכו להכרה כמדינות עצמאיות מצד האו"ם.

קיסינג'ר הביע חשש כי בעקבות התפרקותה של בריה"מ, אמריקה עלולה לנקוט במדיניות של בדלנות, קרי להחליש את קשריה עם אירופה – הכוללים ברית צבאית בדמותו של נאט"ו במנהיגותה של וושינגטון – קשרים שהפכו לאבן יסוד במדיניותה לאחר מלחמת העולם השנייה. המחבר סבר כי יש לקבל חלק ממדינות מזרח אירופה – במיוחד את פולין, צ'כיה, הונגריה וסלובקיה – הן לאיחוד האירופי והן לנאט"ו. לרוסיה, ומשתמע לרפובליקות סובייטיות לשעבר, הוא הציע מסגרת אחרת לשיתוף פעולה עם אירופה בתחומים כמו כלכלה, חינוך ותרבות. לקשרים בין ארה"ב ואירופה חשיבות רבה לנוכח האתגרים של המאה ה-21. עדיין לא ברור האם אתגרים אלה יהיו רוסיה, סין או האסלאם הקיצוני (עמ' 825).  המחבר העריך כי כדי לשמור על מעמדה של ארה"ב באסיה, עליה לשתף פעולה עם סין, במיוחד בנושא היבשת הזו.

ביחס לעתיד, צופה קיסינג'ר כי המערכת הבינלאומית תנוע לעבר שוויון בתחום הצבאי, אם כי הדבר עשוי לקחת "עשורים אחדים" להגיע למצב כזה. מגמה זו לקראת שוויון תשתקף ביתר בירור בתחום הכלכלי, בו הדומיננטיות האמריקאית כבר בירידה. המערכת הבינלאומית תהיה דומה לזו שבאירופה במאות ה-18 וה-19 במובן שתהיינה מספר מעצמות גדולות. אלה תהיינה ארה"ב, אירופה, סין, יפן, רוסיה וכנראה הודו. 

בסיום, חוזר המחבר על המסר כי אל לאמריקה לשאוף לתקן כל עוול בעולם, וכי מעורבות אמריקאית ללא אבחנה בכל סכסוך אתני תפגע קשות במשאביה. ואולם מאידך גיסא, התרכזות ארה"ב בנושאי פנים בלבד תוך מדיניות בדלנית כלפי חוץ, תביא בסופו של דבר לכך כי החלטות ביחס לביטחונה ושגשוגה תתקבלנה על ידי מעצמות אחרות. יחד עם ההערכה הרבה לאידיאליזם האמריקאי כמרכיב במדיניות החוץ, ההשקפה האוטופית לפיה ההיסטוריה תגיע לנקודת סיום בה המדינות תפעלנה בהרמוניה אינה נראית ריאלית: ההיסטוריה תמשיך לנוע בעיקר לפי החוקים הגיאופוליטיים.

הערות ביקורתיות

ספרו של קיסינג'ר הוא מחקר עשיר בידע, בעומק החשיבה האנליטית ובתובנות היסטוריות. בתור היסטוריון המעוניין לברר את התרחשות האירועים ואת הגורמים מאחוריהם  כהווייתם, הוא מצא לנכון להיפגש עם שר החוץ הסובייטי הוותיק גרומיקו, לאחר שהאיש כבר סיים את תפקידו, וגם לשוחח, כאמור,  עם הביוגרף של סטאלין. אף על פי כן, אין זה מחקר היסטורי לשמו שמחברו טורח לנבור במקורות ראשונים בארכיונים. המחקר  אינו נועד בעיקרו לשמש ספר היסטוריה, אלא מעין ספר הדרכה בדיפלומטיה למדינאי לשם ניהול מדיניות חוץ יעילה – הדרכה המסתמכת על מסקנות ולקחים מן ההיסטוריה. על כן, האי דיוקים ההיסטוריים שבספר – ובהחלט ישנם כאלה – אינם חשובים ואף אינם רלוונטיים במידה ואין בהם כדי לערער כלל את המסקנות והלקחים מן המאורעות המתוארים. הספר גם נועד להצדיק את העקרונות שהנחו את המחבר בתקופה בה היה לו תפקיד מפתח בניהול מדיניות החוץ של ארצו ולקדם את קבלת העקרונות האלה בדעת הקהל האמריקאית.

המדינאים הגדולים בעיני המחבר הם הקרדינל רישלייה ושר החוץ מטרניך. מרישליה אימץ קיסינג'ר את עיקרון "טובת המדינה", לפיו על המדינה לנהל את מדיניות החוץ בהתאם לאינטרסים שלה, ולא לפי שיקולים מוסריים; וממטרניך נטל קיסינג'ר את רעיון השמירה על מאזן הכוחות בין המעצמות, כדי להבטיח את יציבות הַסֵדר העולמי ולמנוע מלחמות. עם זאת, אין המחבר טוען כי על ארה"ב לזנוח לגמרי את השיקולים המוסריים – שמקורם במסורת האידיאליסטית האמריקאית בתחום ניהול מדיניות החוץ – אלא לתת להם חשיבות משנית ואף שולית.

בדומה ליצירה ספרותית בה ניתן למצוא קווי דמיון בין גיבור או גיבורים אחדים של היצירה לבין המחבר, כך במחקרו ההיסטורי של קיסינג'ר אפשר לאתר התנהלות דומה בתחום החוץ בין המדינאים המתוארים כגדולים בספרו לבין עצמו. המימד של רישלייה במדיניותו של קיסינג'ר התבטא במיוחד בכינון הקשרים עם סין הקומוניסטית – מהלך שלא העזו לעשות, וכנראה מעולם אף לא שקלו ברצינות, כל הממשלים האמריקאיים הקודמים. המימד של מטרניך בא לידי ביטוי במאמציו של קיסינג'ר לכונן מערכת עולמית יציבה המבוססת על שלוש מעצמות והן ארה"ב, בריה"מ וסין.  כמו כן, בקווי דמיון לגיבוריו ההיסטוריים, כפי שרישלייה ומטרניך לא היו השליטים במדינתם כי אם שרים בכירים – כך היה גם מעמדו של קיסינג'ר בממשל ניקסון.

אין זה מקובל כי מחבר הספר ישבח את עצמו. עם זאת נוצר הרושם כי המחמאות שקיסינג'ר מרעיף על ניקסון בתחום ניהול מדיניות החוץ – כמו ניווט מתוחכם במשולש וושינגטון-מוסקבה-בייג'ין, כושר אנליטי  ואינטואיציה גיאופוליטית  מעולים – בעצם מכוונים, במידה לא מבוטלת, כלפי אדריכל מדיניות החוץ של הנשיא.  קיסינג'ר כנראה שאף לראות את עצמו כדמות דומיננטית בעיצוב הַסֵדר העולמי בתקופת כהונתו בממשל ניקסון. מכאן ניתן לחוש גם בדמיון מסוים בינו לבין המדינאי הבריטי ממוצא יהודי בנימין ד'יזראלי, כפי שמתואר בספרו של קיסינ'גר כדלקמן.  כשנשאל ביסמרק  במי הוא רואה את מרכז הכובד של קונגרס ברלין 1878, הוא השיב: "היהודי הזקן, הוא האיש" [כלומר בנימין ד'יזראלי] (עמ' 155).

אפשר למתוח ביקורת על קיסינג'ר בגין הזנחת יתר של הגורם המוסרי הן בתור היסטוריון והן בתור מדינאי. המהלכים המדיניים, ובהם אלה שהביאו למלחמות רוויי הדמים, מוצגים  ומנותחים בספרו כצעדים על לוח השחמט. ככלל, חסרה אצלו התייחסות למספר ההרוגים והפצועים, והנזק הכלכלי שבמלחמות. הצלחתו של מדינאי נמדדת אצלו לפי הישגיו, בעוד שאלת האמצעים שבהם הושגו נראית כשולית ואינה ראויה לדיון.

ביסמרק, שהביא לאיחודה של גרמניה "בדם וברזל", זוכה אצלו להערכה רבה – בלי להעלות תהיות בנוסח האם איחודה של גרמניה יכול היה באופן בלתי נמנע  להתבצע בדרך אבולוציונית ללא "דם וברזל". לדעתי, איחוד בדרך זו עשוי היה להיטיב לגרמנים ולאירופה בכלל גם בטווח הארוך, בדמות הקמתה של גרמניה פחות מיליטנטית. (בניגוד לביסמרק, לגבי היטלר מוכן קיסינג'ר להעלות תהיות כאלה, בטענתו כי לולא היטלר, כנראה יכלה גרמניה להשיג שינויים טריטוריאליים מסוימים באירופה –  כמו ביחס לעיר דנציג והפרוזדור הפולני –  בדרכי שלום,  או לפחות לא בדרך הרת אסון.)

קיסינג'ר טוען בצורה משכנעת כי מתן ערובות לפולין מצד בריטניה ב-1939 לא היה האסטרטגיה הנכונה להילחם נגד גרמניה הנאצית, וכי לולא הצעד הזה, היטלר – בהתאם לדבריו באוזני מושל דנציג ולתוכניתו ב"מיין קמפף" –  לאחר השתלטותו על פולין, היה פולש לבריה"מ. אולי מסיבות של תקינות פוליטית, נמנע המחבר מלומר כי דווקא הפקרתה של פולין –  לנוכח מאזן הכוחות הברור לטובת גרמניה –  הייתה האסטרטגיה הנכונה. כלומר, על בריטניה היה להמתין עד שבעקבות כיבוש פולין יתקוף היטלר את בריה"מ, ורק אז בעיצומה של מלחמה גרמנית-סובייטית לבחור את העיתוי הנוח להכרזת מלחמה, יחד עם צרפת וארה"ב, על גרמניה המותשת. במצב כזה מלחמת העולם השנייה, סביר להניח, הייתה מסתיימת  בתוצאות טובות יותר עבור המערב  ומדינות מזרח אירופה (כולל פולין), בהשוואה לתוצאותיה ב-1945.

לדעתי, מגזים קיסינג'ר במידה מסוימת בייחודיות מדיניות החוץ האמריקאית, כמדיניות המונחית משיקולים מוסריים. אפילו מדינות קולוניאליסטיות ייחסו להתפשטותן שיקולים מוסריים כמו הפצת הנצרות והציוויליזציה; צרפת המהפכנית ואף של ראשית תקופת נפוליאון הצדיקה את התפשטותה הטריטוריאלית בהפצת רעיונותיה האוניברסאליים של המהפכה שהם חופש, שוויון ואחווה; ובריה"מ הקפידה לתאר את מדיניות החוץ שלה במונחים אלטרואיסטיים, כמו עזרה כלכלית וצבאית  חסרת מניעים אנוכיים למשטרים "פרוגרסיביים".

ראויים להערכה דבריו של קיסינג'ר בדבר הקושי הרב לכונן משטר דמוקרטי – במיוחד בזמן מלחמה – במדינה חסרת בסיס היסטורי מוצק, שטרם התגבשה, ועדיין מפולגת לאזורים, עדות ושבטים. לקטגוריה זו, לדבריו, השתייכה דרום וייטנאם בתקופת מלחמת וייטנאם. מתוך פרספקטיבה היסטורית,  בניסיונותיהם של ארה"ב והמערב בתחילת המאה ה-21 לכונן משטרים דמוקרטיים במדינות מגובשות  אף פחות מדרום ווייטנאם בזמנה –  כמו אפגניסטן (מאז 2001) עיראק (מאז 2003), לוב (מאז 2011) וסוריה (מאז 2011) –  אפשר לראות מעין חזרה על הטעות והכישלון של וייטנאם.

ניתן להניח כי קיסינ'ר לא דגל בצירופן לנאט"ו של רפובליקות סובייטיות לשעבר, כיוון שהעריך כנראה כי מהלך כזה יהווה פגיעה במאזן הכוחות בין רוסיה למערב ויתפרש מצד מוסקבה כפגיעה בביטחונה. זאת בניגוד להצטרפותן לנאט"ו של שלוש רפובליקות סובייטיות (אסטוניה, לטוויה וליטא) ב-2004, ובהמשך, העלאת על סדר היום צירופן לברית הזו של אוקראינה וגיאורגיה – מהלכים שהגבירו את המתיחות בין רוסיה לנאט"ו.