יום שני, 24 ביוני 2019

עוז, עמוס. בין חברים (כתר ספרים, 2012 ). [סיכום וביקורת]


עוז, עמוס. בין חברים (כתר ספרים, 2012 ). 160 עמ' 
קובץ סיפורים קצרים של אחד מבכירי הסופרים של ישראל, עמוס עוז (2018-1939). הסיפורים מתרחשים בקיבוץ דמיוני בשם יקהת,  כנראה באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, וכל גיבוריהם הם חברי הקיבוץ. הספר שופך אור על חיי הקיבוץ באותה התקופה: זוגיות ויחסי מין; ויכוחים אידיאולוגיים המשקפים את המתח בין צורכי הפרט לבין הקולקטיב, ובעצם ביקורת של המחבר על המסגרת הנוקשה של הקיבוץ הפוגעת באינדיבידואל.

מלך נורבגיה
במרכז הסיפור עומד צבי פרוביזור, רווק כבן חמישים וחמש, שאהב לבשר בשורות רעות לחברי הקיבוץ. בין שפע הידיעות הטראגיות, עליהן נהג לדווח על סמך קריאה בעיתונים, הייתה מחלתו בסרטן כבד של מלך נורבגיה, ובהמשך מותו. בין צבי ללונה, מורה אלמנה כבת ארבעים וחמש, החל להיווצר קשר ידידותי. היא ראתה בבן שיחה אדם רגיש הנושא על כתפיו את כל הצער העולם. "ערב אחד, כשדיבר אליה בלהט על הרעב בסומליה, נכמר לבה והיא אחזה פתאום בכף ידו ומשכה אותה אל חיקה. צבי נרעד ומיהר לאסוף את ידו...נגיעת אנשים זרים, גברים או נשים, הייתה גורמת לו להתכווץ כולו כאילו קיבל כווייה" (עמ' 17). מאז חדל צבי להיפגש עם לונה, וזו עזבה את הקיבוץ.
שתי נשים
גרושה בשם אריאלה יזמה קשר מיני עם  בועז בעת שהוא בא לתקן ברז דולף בדירתה. הקשר המיני הלך והתפתח לסוג של זוגיות, וכעבור שמונה חודשים גילה בועז לאשתו אסנת על קיום הקשר עם אריאלה. הוא ביקש את סליחתה ומסר על החלטתו לעבור לגור עם אריאלה. לזוג אסנת ובועז לא היו ילדים. אסנת נפרדה מבועז במעין אדישות. בהמשך כתבה אסנת לאריאלה שני פתקים קצרים  וענייניים מהם השתמעה דאגה לבריאותו של בועז: עליה  לדאוג כי הוא יקפיד לקחת את התרופות הקבועות שלו ולהימנע מהכנת מאכלים שעלולים להחמיר את מחלותיו. אריאלה ענתה במכתב ארוך בו כתבה בין היתר: "אין יום שאני לא חושבת עלייך, אסנת, וקוראת לעצמי בחורה מנוולת.. ולפעמים אני אומרת לעצמי שאולי לאסנת באמת לא היה כל כך אכפת, אולי היא לא אהבה אותו?...את יודעת כל כך טוב מה מותר ומה אסור לו לאכול, אבל האם את באמת יודעת מה הוא מרגיש?" (עמ' 28.) בניגוד לאריאלה, בועז היה טיפוס שהמעיט בדיבור. בסוף מכתבה מציעה אריאלה לאסנת להיפגש ולדבר, אבל לא על דיאטה של בועז, אלא על דברים אחרים לגמרי. אסנת קראה את המכתב פעמיים, אך בחרה לא להשיב.
בין חברים
הדמות הראשית בסיפור הוא נחום אשרוב, אלמן בן 50 ואב שכול, אשר בתו היחידה עדנה בת ה-17 בחרה לחיות עם דויד דגן בן ה-50. דויד הוא מראשוני הקיבוץ ומנהיגיו, מורה לשעבר של עדנה, שנהג להחליף נשים, וכבר היו לו שישה ילדים מארבע נשים שונות. ברגעים מסוימים מתעורר אצל נחום הרצון לבוא לביתו של דויד, לסטור לו על פניו ולקחת ממנו את בתו, אך הוא אינו עושה זאת מסיבות אחדות. נחום הוא איש נעים הליכות, קשרי ידידות והערכה הדדית מחברים בינו לדויד והמושג אהבה חופשית אינו זר לו. לאחר פרק זמן של הססנות, נחום בכל זאת מוצא לנכון לסור לביתו של דויד.  דויד מקבל אותו בחמימות ומוסיף: "עדנה כבר חששה שאתה כועס עלינו, ואני אמרתי לה: תראי שהוא יבוא" (עמ' 46). לאחר ההקדמה הקצרה הזו דוד עובר לדון בסוגיה לגמרי אחרת המטרידה אותו כדמות מובילה בקיבוץ. נחום מתעלם מהסוגיה האחרת, ושואל "בקול מעוך: אבל אינני מבין איך...אבל היא תלמידה שלך" (עמ' 47-46). דויד חותך אותו בקול סמכותי: "כבר לא...ובעוד כמה חודשים היא תהיה חיילת" (עמ' 47). בינתיים נכנסה עדנה לחדר, הביאה כיבוד, בירכה את אבא לשלום ואמרה: "אל תדאג לי. טוב לי כאן" (עמ' 49). נחום בחר לא לענות והתעלם מהכיבוד. הוא התחרט על בואו, בהגיעו למסקנה כי אין באפשרותו "לנצח את האהבה" (עמ' 49), ועל כן מוטב היה להמתין עד שעדנה בעצמה תעזוב את דויד, או דויד, המרבה להחליף נשים, ימצא בחורה אחרת. בכל זאת פורצת שאלה מגרונו – "אבל איך אפשר?" (עמ' 50) – והוא יוצא מביתו של דויד בלי לטרוק את הדלת. מסיפור נוסף בקובץ, "בלילה", אנו למדים ש"דגן נפרד מעדנה אשרוב" (עמ' 103).
אבא
משה ישר הוא נער בן 16 אשר אימו נפטרה בהיותו ילד, אביו חולה מאוד, ועל כן הועבר הנער על ידי רשויות הסעד לקיבוץ. משה הוא ממוצא ספרדי שבא מרקע שונה מזה של ילדי הקיבוץ: ערכי מוסר שמרניים ולבוש שמרני ומסודר – בניגוד למכנסיים הקצרים, החולצות הלא מכופתרות והלבוש המרושל בכלל המאפיין את בני גילו בקיבוץ, והפתיחות בקשרים בין בנים לבנות.  הוא עושה מאמץ להשתלב בקיבוץ, אך מתקשה להידמות לחבריו. הוא מאוהב בנערה, אך אינו מעז אף לגשת אליה. הוא תלמיד שקדן המרבה לקרוא ספרים, אבל בשיעורים נמנע מלשאול שאלות, והתורה המרקסיסטית לפיה הקִדְמָה מחייבת שפיכות דמים – כדברי המחנך בשיעור ההיסטוריה – אינה מקובלת עליו, בתור נער עדין ויפה נפש. כבעל התכונות האלה, עבודתו בלול קשה עליו מבחינה נפשית. הוא מבצע עבודה זו במסירות, ואולם לבו מלא צער על תנאי מחייתן הקשים של התרנגולות והגורל האכזר המצפה להן.

משה, בתור בן מסור לאביו, רואה מחובתו לבקרו בבית חולים – על אף שהכרתו של האב מטושטשת עד שמתקשה לזהות את בנו. אך גם הערך הבסיסי הזה של כיבוד הורים  מוטל בספק אצל מחנכו, דוד דגן – אותו האיש המבוגר החי עם נערה בת 17 ומשמש מורוֹ להיסטוריה. המחנך לא שלם עם החלטתו להרשות למשה לבקר את אביו. הוא אומר לנער: "הנסיעות האלה אל הקרובים שלך מרחיקות אותך מאתנו. הלוא אתה כבר כמעט אחד מאתנו" (עמ' 55). בשיחה עם אחת המורות דויד מוסיף: "כשאנחנו באנו ארצה, פשוט השארנו את ההורים מאחור. חתכנו בבשר החי וזהו" (עמ' 58).
ילד קטן
סיפור נוגע ללב על יוּבל, ילד בן חמש חלש וחולה. הוא עדיין מרטיב במיטה, נוהג לשים אגודל בפיו וצמוד לצעצוע של ברווז. אביו, רוני שינדלין, מגלה הבנה כלפיו, בעוד אימו לאה, המתמחה בטיפול בילדים, נוהגת בו בקשיחות ומשוכנעת כי חובה להתאימו למסגרת הילדים של בני גילו בקיבוץ. ילדי הקיבוץ מתעללים ביובל בקביעות. בעת הלינה המשותפת של הילדים, ילד רשע במיוחד החזק מיובל, חוטף ממנו את הברווז וחותך אותו, וכמו כן מרביץ ליובל. הבן החבול בורח מהלינה המשותפת לבית הוריו. האב, בתגובה, מגיע ללינה המשותפת, מרביץ לילד שקט ועדין שדווקא לא פגע בבנו, וגם לא חוסך את שבטו משומרת הלילה. בהמשך הלילה ישן רוני חבוק עם בנו. למחרת רוני, שעובד במסגרייה, אינו יוצא לעבודה וגם אינו שולח את הילד לגן. האב מוזמן לבירור במזכירות קיבוץ, ואמו של הילד, אשר בעת האירועים בלילה הייתה בהשתלמות מטפלות, מוחזרת לקיבוץ. בבוא הערב, האם מחזירה את הילד ללינה משותפת ומבטיחה לו כי אף אחד לא יציק לו, כיוון שהשומרת תשגיח על הילדים כמו שצריך. לאחר שעות אחדות רוני החליט לצאת כדי לראות מה שלום הילד, אך נכנע לרצונה של לאה, שאמרה: "אתה לא יוצא לשום מקום" (עמ' 91). רוני מגלם דמות של ליצן עצוב. כלפי חוץ, הוא ידוע כאדם עליז היושב מדי ערב בין חבריו ומוקיריו ומתבדח על מערכות היחסים מחוץ לנישואים שבין חברי קיבוץ מסוימים – אבל בביתו, בתור אב רגיש לילד בעייתי, הוא אינו שמח כלל.
בלילה
יואב קרני, המזכיר של הקיבוץ נמצא בקונפליקט מתמיד בין נאמנות לעקרונות הקיבוץ ובין לבו הטוב. במהלך משמרת הלילה שלו פוגשת אותו ביוזמתה חברת קיבוץ בשם נינה סירוטה, הנשואה לאבנר ולזוג שני ילדים. היא מתוודע בפניו כי אינה מסוגלת יותר לחיות עם בעלה, וכבר ללילה הזה מבקשת מיואב למצוא לה חדר בו תוכל לישון לבד. בתחילה יואב טוען כי אין לו חדרים בכיס והנושא מצריך דיון בוועדה, אבל מייד חוזר בו, ולבסוף מארגן עבורה לינת לילה בחדר המזכירות. יואב, הנשוי ואב לילדים, היה מאוהב בנינה בעבר, וכעת באמצע הלילה, במיוחד כשהם לבד בחדר המזכירות ונדמה לו כי נינה מגלה פתיחות לגביו, מרסן את עצמו לא להיכנע לתשוקתו.

שומרת הלילה של חדר הילדים, שראתה את יואב ונינה הולכים יחדיו בלילה, מזהירה את יואב שהאירוע הזה "לא ייגמר טוב...אדם נשוי מסתובב פתאום בלילה עם אשתו של בחור אחר" (עמ' 110). לאחר ניסיונו הקצר להסביר לשומרת כי היא טועה במסקנתה – יואב מבין כי מאמציו הם לשווא, והאירוע יהפוך לנושא לרכילות. מסיפור "דיר עג'לון" אנו למדים כי נינה התגרשה מבעלה.
דיר עג'לון
הניה קַליש היא אלמנה בת 60 ולה אח בשם ארתור. בשנת 1947 הוא נשלח מטעם ההגנה – ובהסכמת הקיבוץ – לאיטליה לרכוש נשק מחתרתי ומכונות לייצור נשק. לאחר מלחמת העצמאות הוא לא שב לקיבוץ, כי אם נשאר באיטליה והפך לאיש עסקים מצליח. ארתור מעוניין להזמין על חשבונו את בנה של הניה, יותם,  לאיטליה להשתלם בלימוד הנדסת מכונות. האֵם משתוקקת כי בנה ייצא ללימודים באיטליה, אך נתקלת בהתנגדות מצד חברי הקיבוץ והדמויות המובילות בו. דויד דגן, המחנך, טוען כי יציאת הבן לאיטליה תפגע בעיקרון השוויוניות, לפיו על כל מסיימי השירות הצבאי להמתין לפחות שלוש שנים עד ליציאה ללימודים גבוהים. הניה משוכנעת כי בהתנגדותם ללימודי בנה בחוץ לארץ, שרק תקצר את רשימת הממתינים ללימודים להשכלה גבוהה, חברי הקיבוץ פועלים מתוך צרות עין וקנאה. יותם עצמו אינו מעוניין ללמוד הנדסת מכונות, אך האווירה בקיבוץ מחניקה אותו, הוא רוצה לצאת מהקיבוץ לפרק  זמן מסוים ואחר כך להחליט אם לחזור.

דויד דגן מצליח לקרוא את מחשבותיו של יותם. הוא מגיע לחדרו של הבחור ומודיע לו כי ימליץ לאסיפת הקיבוץ לאשר לו חופשה מיוחדת של שבועיים-שלושה לנסיעה לאיטליה, מתוך התחשבות במשברו האישי. יותם נמנע מלתת הסכמתו להצעתו של דגן, ולאחר השיחה עם המחנך יורד לכפר ערבי נטוש שליד הקיבוץ, דיר עג'לון. בימי מלחמת העצמאות הקיבוץ יקהת נכבש ונשרף בידי ערבים שבאו מדיר עג'לון, אך כעבור שישה שבועות התהפך הגלגל: דיר עג'לון נחרבה בידי הצבא הישראלי, כל תושביה גורשו ואדמותיה חולקו בין הקיבוצים. בשבתו בדיר עג'לון יותם מהרהר בשאלה: האם "יש לו די אומץ  לעזוב את הקיבוץ...ולצאת לבדו בידיים ריקות אל העולם. על השאלה הזאת לא מצא תשובה" (עמ' 136).
אספרנטו
מרטין וַנדנברג הוא ניצול שואה מהולנד. הוא סובל ממחלה קשה בדרכי הנשימה מפאת עישון, נעזר בבלון חמצן – ואף על פי כן ממשיך מעט לעשן. אסנת – האישה מהסיפור "שתי נשים" שטיפלה בנאמנות בבעלה עד שעזב אותה – כעת עוזרת בהתנדבות למרטין החולה. בשארית כוחותיו מרטין עובד במסירות בסנדלרייה של הקיבוץ, מתקן ויוצר נעלים. מרטין לא נענה לפנייתו של מזכיר הקיבוץ בשם חברי הקיבוץ   פנייה המסתמכת על חוות דעתו של רופא –  להפסיק לעבוד בסנדלרייה. האוויר בצריף עבודתו דחוס ומחניק, וריחות העור והדבק מזיקים לבריאותו. לאור אמונתו של מרטין כי העבודה היא הכרח גופני ונפשי, מציע לו המזכיר לא להפסיק לעבוד כי אם לעבור לעבודה משרדית. ואולם מרטין, "איש של עקרונות ושל עבודה ללא פשרות" (עמ' 158) אינו נענה לבקשה, שהיא בעצם החלטתו של הקיבוץ. הוא אנרכיסט באופיו ומרקסיסט אדוק בהשקפת עולמו. מרטין שולל בתוקף רכוש פרטי מינימאלי, דוגל בביטול הכסף, ביטול הגבולות בין המדינות – ובקיצור אחווה אנושית כלל עולמית. כדי לקדם מטרה זו הוא פותח קורס ללימוד אספרנטו בקיבוץ – אך מספיק ללמד רק שיעור אחד. מחלתו מחמירה, הוא מועבר לבית חולים ושם נפטר.

הערות ביקורתיות שלי
המילה יקהת מופיעה פעמים אחדות בתנ"ך ולה פירושים אחדים, בהם ציות, משמעת (לפי מילון אבן שושן ומילון ספיר). שני הפירושים תואמים את התנהלות הקיבוץ  הדמיוני יקהת: ציות לאידיאולוגיה שמאלנית-קולקטיבית בנושאים כלכליים-חברתיים, והמסגרת הממושמעת  והאחידה שמטיל הקיבוץ על חבריו, עד כדי חוסר התחשבות בילדים בעלי צרכים מיוחדים (בסיפור "ילד קטן"). הבדידות קשה יותר בחברה הקיבוצית בה אין מקום לאינדיבידואליזם. אולי הסיבה לידיעות העצובות שמפיץ צבי פרוביזור מקורה במצב הבדידות שלו בתור רווק מזדקן בקיבוץ. יש הסובלים כיוון שאורח החיים הקולקטיבי אינו מתאים לאופיים. אשתו של מזכיר הקיבוץ יואב קרני, דנה, רוצה לעזוב את הקיבוץ, כיוון שמעוניינת בחיים פרטיים. ייתכן כי הכותרת "יקהת" רומזת גם על קהות חושים, כלומר חוסר רגישותו של הקיבוץ לצרכים האינדיבידואליים של חבריו.

הכפייה  בקיבוץ נעשית למען השוויון, המזוהה עם צדק – אבל בפועל השוויון אינו מוגשם.  כפי  שאומרת אחת מחברות הקיבוץ: "אף אחד לא מיוחס כאן. חוץ מהמיוחסים" (עמ' 116). דוד דגן , המורה והמחנך,  דמות דומיננטית בקיבוץ, מרשה לעצמו הרבה יותר מחבר אחר בקשרים אינטימיים עם נשים.  יואב, מזכיר הקיבוץ,  מודע לעוול שעושה הקיבוץ לנשים – למרות שעקרונית הקיבוץ מתיימר להית שוויוני. לדבריו, השיטה הקיבוצית דוחפת את הנשים לעבודות השירות כמו בישול, ניקיונות, טיפול בילדים וכביסה. רוני שינדלין, הלץ של הקיבוץ, מודע לפער בין האידיאלים  הנשגבים של הקיבוץ לבין המציאות. לעתים היה מצטט בחיוך מדברי [לוי]  אשכול שאמר כי "בן אדם הוא רק בן אדם, וגם זה – רק לעתים רחוקות" (עמ' 80). ביודעו את הסבל  היומיומי שגורמת הלינה המשותפת לבנו – האמין רוני בלבו "שהאכזריות מתחפשת אצלנו לפעמים לצדקנות או לדבקות בעקרונות, וידע שאין איש נקי ממנה לגמרי. גם לא הוא עצמו" (עמ' 84).

אפשר להסיק מהיצירה  כי הקיבוץ בנוי על השקפה מוטעית לגבי טבע האדם, השקפה אותה מבטא החבר מרטין ונדנברג. האיש סבר כי טבע האדם הוא טוב, אלא  שהחברה מעוותת ומקלקלת אותו, ועל כן, בחברה צודקת הוא יחזור להיות טוב. אסנת, המטפלת במרטין, חולקת על השקפה זו (אך נמנעת מלהיכנס עם מרטין לוויכוח)  בטיעון כי חברה מעוּותת היא בעצם תולדה של אנשים שגרמו לעיוותה. לדעתה, טבע האדם קשה, תכונות רעות ניכרות באדם כבר מילדותו (בניגוד לדעתו של מרטין על תמימות הילדים), והקיבוץ מצליח רק במקצת לשנות את אופיו. כפי שמדגימה היצירה, תכונות שליליות כמו קנאה, קטנוניות ורכילות מרושעת קיימות גם בקרב חברי הקיבוץ.

ביקורת על אורח החיים הקיבוצי מתפתחת בתוך הקיבוץ ומושמעת מפי נינה סירוטה, שלא נרתעת לעמוד על דעתה, לפעמים לבדה [סִירוֹטָה ברוסית – יתומה], מול הרוב. היא נהגה לנקוט בעמדות אופוזיציוניות באסיפות החברים. בין היתר עמדה בראש קבוצה של אימהות שחתרה לבטל את הלינה המשותפת ולאפשר לילדים ללון בבית הוריהם. עוד טענה כי הגברים צריכים לקחת חלק גדול יותר בעבודות השירות, כמו במטבח ובבתי הילדים, ולאפשר לנשים לצאת לעבודות השדה.

לדעתה של נינה,  "החברים הוותיקים הם בעצם אנשים דתיים שעזבו את הדת ובמקומה אימצו דת חדשה מלאה עוונות וחטאים ומלאה איסורים ומלאה חוקים נוקשים...מרקס הוא התלמוד שלהם. האסיפה היא בית הכנסת ודויד דגן הוא הרב" (עמ' 130). היא סבורה כי בהדרגה יצמח בקיבוץ דור חדש של "אנשים שיש להם סבלנות וספקות וחמלה" (עמ' 130). בספר אפשר להבחין בסימנים כיצד השקפת העולם הקיבוצית ואורח החיים הקיבוצי הבנוי על פיה הולכים ומתפוררים. רוני שינדלין, בהתייחסותו  למרטין, המייצג את אורח החיים הנוקשה של הקיבוץ, אומר: "חבל עליו. כבר כמעט שלא נשארו אנשים כאלה" (עמ' 159). למילה יקהת , מלבד ציות, ישנו עוד פירוש – זִקְנה (לפי מילון אבן שושן ומילון ספיר). מכאן ייתכן כי המחבר רצה לרמוז כי ערכיו ואורח חייו של קיבוץ יקהת הם ישנים וארכאיים. מותו של מרטין, בסוף קובץ הסיפורים, מסמל את הגסיסה  והגוויעה של האידיאלים המרקסיסטיים  הן במישור המיקרו בדמות הקיבוץ, והן במישר המקרו – חברה אוניברסאלית ללא לאומים ומדינות.

הספר כתוב בסגנון מאופק וברגישות, והוא שילוב בין סיפורים אישיים מעניינים לבין מגוון של נושאים כשהחשוב שבהם הוא ביקורת על אורח החיים בקיבוץ (משתמע באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20). במקביל מעלה המחבר סוגיות אחרות בהן זוגיות, צער בעלי חיים (בסיפור "אבא"), טרגדיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני (בסיפור "דיר עג'לון") והתורה המרקסיסטית, סוגיות השייכות למדעי החברה, היסטוריה ופילוסופיה. מכאן אפשר לומר כי קובץ הסיפורים הקצר "יקהת" הוא מועט המחזיק את המרובה. גדולתו של הספר הקטן הזה מקורה בכך שהוא מבוסס על אירועים אמיתיים להם היה עֵד המחבר, שהיה בעצמו במשך כ-30 שנה (1985-1954) חבר קיבוץ (קיבוץ חולדה). עמוס עוז, כמי שחי בתוך קיבוץ, כלומר בתוך העלילה, בכתיבתו מצליח לטעת בקורא את ההרגשה כאילו הוא נמצא בתוך האירועים וחווה את החוויות של גיבוריהם.







יום שישי, 14 ביוני 2019

ילצין, בוריס. מרתון נשיאותי (מוסקבה, 2000). 424 עמ' [סיכום וביקורת]


ילצין, בוריס. מרתון נשיאותי (מוסקבה, 2000). 424 עמ' 
Ельцин, Борис. Президентский марафон (Москва:  ACT, 2000) [רוסית]
הסיכום נעשה מגרסה דיגיטאלית של הספר באתר e-reading.club
בוריס ילצין (2007-1931) נבחר לנשיא הרפובליקה הרוסית ביוני 1991 – הרפובליקה החשובה ביותר בתחומי בריה"מ. לאחר התפרקותה של בריה"מ בדצמבר 1991, המשיך ילצין לכהן כנשיא רוסיה העצמאית עד להתפטרותו בדצמבר 1999. ספרו של ילצין מתרכז בתקופת נשיאותו השנייה בין השנים 1999-1996. הסיכום משקף את גרסתו של המחבר וביטויים כמו "לדברי ילצין" נועדו להדגיש בלבד כי זוהי טענתו או דעתו. הציטטות בסיכום הם מהספר. הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.
הקמת "חבר המדינות העצמאיות" ועתידו
ב-8 בדצמבר 1991, בהסכמי בלובז'ה  (Belovezha) עליהם חתמו ילצין בשם רוסיה, עם ראשי מדינות של אוקראינה וביילורוסיה, הוחלט לפרק את בריה"מ ולהקים במקומה ארגון בשם "חבר המדינות העצמאיות" (חמ"ע). בפרספקטיבה, ילצין מצדיק את הסכמי בלובז'ה בטענה כי בריה"מ לא יכלה להמשיך להתקיים, וההסכמים נועדו להביא לפירוקה ללא התנגשויות ומלחמות אתניות, כי אם בצורה רכה, תוך "שמירה על מרחב פוליטי אחיד". בעת הפירוק הוא לא לקח בחשבון את הרגשות הלאומניים של האליטות בכל הרפובליקות. בהתמודדות מול המגמות האלה העדיף ילצין לנקוט במדיניות של פשרה, ולא עימות, בהניחו כי עימות עלול להביא להתחברות המדינות השכנות לבריתות עוינות לרוסיה. הוא מצדיק את ההסכמים שנחתמו בין רוסיה לאוקראינה ב-27 במאי 1997 בדבר חלוקת הצי של ים השחור בין שתי המדינות לפיו כ-80% מהצי עבר לרשותה של רוסיה. כמו כן הבטיח ההסכם שימוש בנמל סבסטופול לצי הרוסי למשך 20 שנה –  תוך ויתור מצד רוסיה על ריבונות על העיר –  ונוכחות צבאית רוסית בחצי האי קרים. [כל ההסכמים האלה בוטלו על ידי רוסיה ב-2014 לאחר שסיפחה את קרים.] לדבריו, ההסכם החזיר לרוסיה את הצי בים השחור שבמשך למעלה מחמש שנים לא ניתן היה לעשות שימוש בו, וכמו כן תרם משמעותית לשיפור הקשרים בין מוסקבה לקייב. ב-31 במאי 1997 נחתם "חוזה לידידות, שיתוף פעולה ושותפות" בין רוסיה לאוקראינה. ילצין  מאמין כי קשרים מסורתיים ואינטרסים כלכליים (כמו הצורך בגז ובנפט שמסופק על ידי רוסיה)  ופוליטיים יביאו להתקרבות הולכת וגוברת בין מדינות חמ"ע, כך שבסופו של התהליך הקשרים בין המדינות האלה יהיו דומים לקשרים שבין מדינות האיחוד האירופי. אזי יעריכו בחיוב את הסכמי בלובז'ה. ילצין אינו דוגל במיזוג בין מדינות חמ"ע תוך ויתור על ריבונותה של רוסיה.
הבחירות לנשיאות בקיץ 1996
בשלהי 1995 עברו על ילצין שורה של אירועים קשים: התקף לב; תוצאות הבחירות לדוּמָה (הפרלמנט הרוסי) ב-17 בדצמבר בהן המפלגה הקומוניסטית זכתה ב-22% מהקולות ו-157 מושבים, לעומת מפלגת השלטון בראשות ראש הממשלה ויקטור צֶ'רנוֹמִירדִין שקיבלה רק 10% ו-55 מושבים (בדוּמָה 450 מושבים); והמלחמה הכושלת בצ'צ'ניה. הרייטינג של הנשיא ירד ל-3%. אף על פי כן החליט  ילצין כבר בדצמבר להתמודד בבחירות לנשיאות ביוני 1996. שיקול חשוב בהחלטתו היה לא לאפשר לקומוניסטים, במיוחד לאחר הישגם בבחירות לדוּמָה, לחזור לשלטון – המצב ששרר בבריה"מ עד 1991. מתחרהו הראשי של ילצין בבחירות לנשיאות, אשר סיכוייו לנצח נראו בתחילת 1996 טובים למדי, היה מנהיג המפלגה הקומוניסטית הרוסית גנדי  זיוּגנוֹב (Gennady Zyuganov).
ילצין הרגיש כי אין לו שליטה על פעילות מטה הבחירות שלו וכי הוא זקוק לאישיות נאמנה בו. יועצו של הנשיא, ולנטין יוּמשֵב הציע לילצין  לצרף למטהו את בתו טניה. (Tatyana Dyachenko) עד עתה בתו של ילצין לא הייתה מעורבת בפוליטיקה. היא בעלת תואר במתמטיקה ומחשבים מהאוניברסיטה הממשלתית של מוסקבה, עבדה בתחום המחשבים, ונשואה עם שני ילדים. הנשיא חשש מתגובת דעת הקהל, כלי התקשורת והקרמלין, אך התגבר על היסוסיו בהניחו כי בתו היא הדמות היחידה שתמסור לו מידע מלא על הדברים כהווייתם. באמצע מארס  1996 הוקם מטה בחירות חדש בראשות הנשיא עצמו. סגנו היה צ'רנומירדין, וטניה נכללה בו. נוסף לכך הוקמה קבוצה אנליטית בראשות אנטולי  צ'וּבאייס  (Chubais) שכללה מומחים.
ואולם המצב הפוליטי הסתבך. במארס  1996 הצביעה  הדוּמָה בעד ביטול הסכמי בלובז'ה  (Belovezha) מדצמבר 1991 – הסכמים לפיהם פורקה בריה"מ – ואף נשמעו קריאות להעמיד לדין את אלה שחתמו עליהם. (ילצין, כאמור, חתם על ההסכמים האלה בשמה של רוסיה.) בתגובה, בסוף מארס החליט ילצין לפעול בנחישות, וכבר הורה למנגנון שלו להכין מסמכים בדבר איסור פעילות המפלגה הקומוניסטית –  שעמדה מאחורי המהלכים נגדו –  ופיזור הדוּמָה. אבל לפני קבלת ההחלטה, ילצין, בהתאם לעצת בתו, החליט לשמוע את דעתו של צ'ובאייס. צ'וביאיס דחה על הסף את רעיון איסור המפלגה הקומוניסטית בטענה כי אי אפשר להילחם נגד אידיאולוגיה באמצעות צווים נשיאותיים, וכי יש לעשות זאת באמצעות שיפור במצבם של האזרחים. לאחר ויכוח קולני, ילצין ביטל  לבסוף "החלטה שכמעט כבר התקבלה". הוא אסיר תודה לצ'ובאייס ולבתו על שגרמו לו לשנות את החלטתו ממנה הוא מתבייש.
המטה החדש שהוקם במארס שינה את סגנון מסע הבחירות של ילצין כדלהלן: מעתה השתתף הנשיא במסע הבחירות באופן פעיל, הוא היה נוסע ברחבי המדינה ונפגש עם אנשים. במקביל אורגנו מופעים מוסיקליים ופרסומות קליטות. הדגש במסע הבחירות היה על שמירת היציבות ואי חזרה לעבר הקומוניסטי. העבודה המאומצת והיעילה הניבה תוצאות. החל ממארס הרייטינג של הנשיא הלך והשתפר. בסיבוב הראשון שהתקיים ב-16 ביוני תפס ילצין מקום ראשון (35%), אחריו בהפרש קטן המנהיג הקומוניסטי זיוגנוב (32%), ובמקום השלישי  אלכסנדר לבֶּד (Lebed). ילצין וזיוגנוב עלו לסיבוב השני. 
ב-26 ביוני 1996 עבר ילצין התקף לב. הנשיא והמטה שלו דאגו להסתיר את מחלתו. פעילויותיו הרבות שתוכננו בוטלו בטענה של שינוי בטקטיקה – הנשיא בטוח בניצחונו. הטיפול התרופתי של רופאו אפשר לו, למחרת האירוע, במאמץ רב לשבת. הוא החליט לא לבטל את הפגישה עם אלכסנדר לבּד שנועדה ל-28 בחודש. מבעוד מועד סילקו מהחדר את הציוד הרפואי, כדי שלא יופיע בצילומים. בניגוד לתחינתה של אשתו, ילצין קם מכיסאו כדי לומר שלום לאורח, אך בהמשך הפגישה הקפיד לשבת. ללבּד נאמר כי ילצין הצטנן. בסיבוב הראשון צבר לבּד כ-15% מהקולות, וב-18 ביוני, בלי להמתין לתוצאות הסיבוב השני, מינה אותו ילצין למזכיר המועצה לביטחון של רוסיה, כדי שיתחיל מייד לטפל בנושא הצ'צ'ני. הסיבוב השני בבחירות לנשיאות נועד להתקיים ב-3 ביולי. הפגישה עם לבּד הייתה חשובה עבור ילצין, כדי לנסות להבטיח  כי קולותיו של לבּד בבחירות לנשיאות בסיבוב  הראשון יינתנו לילצין בסיבוב השני ויכריעו את הקרב מול זיוגנוב. על מנת להסתיר את מצבו הרפואי ביום הבחירות, ילצין הצביע יחד עם אשתו בבית הבראה (שנמצא בסמוך למעון הקיץ שלו) בו היה קלפי לדיירי המקום. מצלמות הטלוויזיה עקבו אחר תנועותיו והוא נמנע בנימוס לענות לשאלות עיתונאים. בתוצאת הניצחון שלו צפה בהיותו רתוק למיטת חוליו. את טקס הכניסה לתפקיד הנשיא ב-9 באוגוסט דאגו עוזריו לצמצם ככל האפשר.
תאריך ניתוחו של ילצין נדחה מפאת הצורך בהתאוששות לקראתו. הוא עמד לעבור ניתוח לב פתוח שחִייב ניסור צלעות בית החזה. הבת טניה ומקורביו שכנעו את הנשיא כי את הניתוח הזה אין להסתיר – מה עוד שקשה יהיה להסביר את היעדרותו הארוכה מהקרמלין. הניתוח בוצע ב-5 בנובמבר 1996 על ידי צוות רופאים רוסי (ילצין ויתר על ניתוח בחו"ל) בפיקוח רופאים זרים. במהלכו, שנמשך שש שעות, הועבר השלטון לראש הממשלה צ'רנומירדין, וכבר שעות אחדות לאחר ששבה הכרתו דאג ילצין – בצו נשיאותי – להחזיר את השלטון לעצמו. ב-23 בדצמבר הוא שב לעבודה בקרמלין.
סיום המלחמה בצ'צ'ניה, אוגוסט 1996
ילצין מתאר את שלטונו של ג'וֹחאר דוּדאייב (1996-1991), נשיאה הראשון של רפובליקת צ'צ'ניה  שפרשה מרוסיה, כשלטון אימים. רוסיה לא יכלה להביט באדישות כיצד חלק מאדמתה נקרע ממנה, תהליך שעלול היה להביא להתפרקותה של המדינה כולה. שר ההגנה של רוסיה, הגנרל פאבל גְרצ'וֹב האמין בהצלחתו של מבצע בזק נגד המורדים הצ'צ'נים, בו החל ב-1994. הנשיא ילצין, כמו רוב העם, האמין לגנרל ובטח בצבא הרוסי – אבל טעה. הצבא כלל לא היה מוכן למלחמה, ונוספה ביקרות קשה על המבצע מצד העיתונאים ודעת הקהל.
לילצין הייתה סימפתיה לגנרל נוסף, אלכסנדר לבּד – אבל בניגוד לדעת העיתונאים לא הייתה לנשיא כוונה למנותו ליורשו. ב-18 ביוני  1996 מינה  ילצין את לבד למזכיר המועצה לביטחון. לפני הבחירות  לנשיאות  ב-1996 הבטיח ילצין לסיים את המלחמה בצ'צ'ניה. אף אחד לא ידע איך לסיים את המלחמה – "אבל לבּד ידע". באווירה של חשאיות גמורה הוא נפגש עם  מפקד המורדים הצ'צ'נים אסלאן מַסְחאדוֹב ב-14 באוגוסט, וכבר למחרת השיחות חתם  לבּד על צו לפתרון הסכסוך בצ'צ'ניה. כעברו שבועיים בעיר חַסָבְיוּרְט  נחתמה הודעה על ידי לבּד ומסחאדוב בדבר עקרונות לסיום המלחמה. להלן אחדים מהם: שאלת הסטאטוס של צ'צ'ניה נדחתה עד לשנת 2001; הוצאה מלאה של הכוחות הרוסיים מצ'צ'ניה; הקמת ועדות משותפות ושיתוף פעולה.
ילצין מודה כי למעשה הכירה רוסיה בלגיטימיות של הרפובליקה עליה הכריזו הצ'צ'נים, תוך ויתור על מטרותיה הקודמות של מוסקבה להטיל את שלטונה על צ'צ'ניה ולפרק מנשקה את צבאה הבלתי חוקי. ההסכם כונה מצד המבקרים כבגידה וכניעה. אבל ילצין הרגיש כי הציבור קיבל את ההחלטה לסיים את המלחמה בתחושה של "הקלה רבה. כולם עייפו מהמלחמה...כולם רצו שלום". לבּד הכריז במסיבת עיתונאים כי "מדינה ענייה עם כלכלה הרוסה למחצה וכוחות חמושים כאלה, אינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות של ניהול מלחמה". ילצין "אסיר תודה ללבּד על שנטל על עצמו את האחריות הפומבית וכונן שלום מהיר בצ'צ'ניה" – על אף שעתיד היה להתברר כי השלום הזה הוא קצר ורע, כדברי ילצין. לילצין, לדבריו, לא הייתה "הזכות המוסרית והתמיכה הפוליטית" להמשיך במלחמה.
בהמשך התגלה  לבּד כגנרל בעל שאיפות פוליטיות גדולות. הוא לא הסתפק במינוי שר ההגנה (איגור רודיאונוב)  וסגניו כרצונו כי אם חתר נגד שר הפנים, השמיע הצהרות מאיימות כלפי המערב, ודרש להחזיר לרוסיה את העיר סבסטופול – וכל זה ללא תיאום עם ילצין. הוא גם התקוטט עם ראש המִנהל  הנשיאותי (ראש הסגל של הקרמלין)  צ'ובאייס. התקרב מועד ניתוח לִבּו של ילצין, והנשיא לא רצה כי במקרה של אסון לבּד יימצא בקרמלין. מסקנתו הייתה כי אסור לתת לאדם הבלתי שקול הזה אף סיכוי זעיר לשלוט במדינה. על כן, הנשיא פיטר אותו באוקטובר, כחודש לפני הניתוח. [ילצין נזקק לגנרל בעל תדמית של פטריוט אמיץ, כדי לגונן על עצמו מול ביקרות,  על הדרך המבישה –  מבחינת חוגים רחבים ברוסיה – בה הסתיימה המלחמה בצ'צ'ניה. לאחר שמילא את תפקידו, החליט ילצין לסלק את הגנרל השאפתן.]
צ'ובאייס והצוות של 1997
לנוכח הידרדרות במצב הכלכלי, החליט  ילצין לכלול בממשלה החדשה  אנשים צעירים ומוכשרים. בהתאם לכך, בממשלה שהוקמה במארס 1997, אשר בראשה המשיך לעמוד צ'רנומירדין, נוספו לו שני סגנים ראשונים: צ'ובאייס, שהיה מעוניין לעזוב את התפקיד האדמיניסטרטיבי ולעסוק בכלכלה, ובוריס נמצוֹב [יהודי]. נמצוב צבר רייטינג גבוה בציבור, אך יוזמתו למעבר השרים והפקידים הממשלתיים ממכוניות זרות למכוניות מתוצרת מקומית לא צלחה, מפאת איכותן הירודה של המכוניות הרוסיות שהיו נתקעות לעיתים קרובות. לביצוע הרפורמות שיזם הצוות הצעיר והדינאמי היה צורך באישור מצד הדוּמה. אבל הקומוניסטים לא היו מעוניינים לאשר את הרפורמות: הימצאותו של ציבור עני ובלתי מרוצה פעל לטובתם.
גורם נוסף שפגע בתפקוד הממשלה היה התחרות על השליטה בחברה להשקעות בתקשורת בשם  "סביאזאינבסט" (Svyazinvest).  לאחר שאילי התקשורת וההון ולדימיר גוּסינסקי [יהודי] ובוריס בֵּרֵזוֹבסקי [יהודי מומר], לא השלימו עם אי זכייתם במכרז על שליטה בחברה הזו, ניסו הם באמצעות ערוצי הטלוויזיה שבבעלותם להוכיח כי מתחריהם (ולדימיר פּוֹטאנין) זכה במכרז בעזרת קנוניה עם צ'ובאייס ונמצוב. ערוץ טלוויזיה של גוסינסקי חשף כי מחברי הספר "תולדות ההפרטה ברוסיה", בהם צ'ובאייס, קיבלו תמלוגים גבוהים בלתי מוצדקים. פרשת התמלוגים פגעה בצ'ובייס ומעמדו בממשלה נחלש. גם מעמדו של נמצוב נחלש, והוא הוחלף כשר האנרגיה על ידי סרגי קיריינקו (Kirienko), אך נותר סגן ראש ממשלה. גוסינסקי וברזובסקי ניסו להשפיע על השלטון באמצעות שליטתם בכלי התקשורת. לדברי ילצין, הוא לא חיבב את ברזובסקי, אבל היה זקוק לכישוריו, והטענות בדבר השפעתו הרבה על הנשיא אינן נכונות. מכל מקום, הנשיא פיטר אותו מתפקיד סגן מזכיר המועצה לביטחון בנובמבר 1997.
קיריינקו: ראש ממשלה ויורש פוטנציאלי
במארס 1998 פיטר ילצין את ראש הממשלה צ'רנומירדין. האיש שירת את ילצין בתפקיד ראש הממשלה בנאמנות ובמסירות מאז דצמבר 1992, כך שההחלטה לפטרו לוותה בייסורים. מאחורי החלפתו עמדו שני שיקולים. הראשון קשור היה ברפורמות הכלכליות. השלב הראשון של הרפורמות, שהיו בגדר טיפול בהלם שנועד להשתחרר מהשיטה הכלכלית הסובייטית, בוצע על ידי ראש הממשלה יֶגוֹר גַאידָר (יוני-דצמבר 1992). הרפורמות שלו עשויות היו להצליח, לולא הכשלתו על ידי הסובייט העליון שנשלט בידי הקומוניסטים. מחליפו של גאידר, צ'רנומירדין, האט את קצב הרפורמות. הוא היה איש של פשרות שניסה לשלב בכלכלה בין כוחות השוק לבין התנהלות סובייטית. ילצין חשב כי השלב הזה מיצה את עצמו ויש צורך להתקדם הלאה – מה עוד שהמצב הכלכלי לא היה משביע רצון. שיקולו השני של ילצין מאחורי פיטוריו של צ'רנומירדין  היה קשור לבחירת יורש מתאים. ילצין סבר כי לאחר סיום תפקידו בקיץ 2000 [החוקה הגבילה את תקופת הנשיאות לשתי כהוּנות] רוסיה זקוקה למנהיג מדור אחר, צעיר. בתור ראש ממשלה ויורש אפשרי בחר ילצין בסרגי קיריינקו בן ה-35, שלא היה קשור בקבוצות כוח כלכליות ופוליטיות. הוא הלם את ההגדרה של טכנוקרט לו נזקק הנשיא לטיפול בכלכלה.
אסון הרוּבּל בקיץ ומינויו של פרימקוב לראשות הממשלה בספטמבר 1998
למשבר הפיננסי של קיץ 1998 היו סיבות אחדות. ריבית גבוהה על אגרות חוב ממשלתיות; שמירה על ערך הרובל בגבולות מוגדרים ביחס לדולר האמריקאי [שני הצעדים נועדו למנוע בריחת הון לחו"ל]; וגרעון גדול בתקציב הממשלתי כתוצאה מגביית מסים בלתי יעילה. הגירעון אף גדל כתוצאה מהיענות הממשלה לתביעות הכורים, אשר שבתו, חסמו מסילות ברזל ושיתקו חלקית את המדינה (המכרות הופרטו ברובן, אך תביעות הכורים על אי תשלום משכורות הופנו למדינה). במקביל לגורמי הפנים האלה למשבר, הוא נבע מגורמים מבחוץ: ירידה חדה במחירי הנפט בשוק העולמי [רוסיה יצואנית חשובה של נפט]; והשפעת המשבר הכלכלי בשורה של מדינות, בעיקר בדרום מזרח אסיה, על הכלכלה הרוסית בעידן הגלובליזציה. המשבר פרץ כאשר רזרבות המטבע הזר של הבנק המרכזי, שנועדו לשמור על שער החליפין של הרובל הידלדלו, ולממשלה לא נותר כסף לפירעון אגרות החוב.
במבט לאחור ילצין סבור כי טעותו הייתה שלא התערב במשבר שהלך והתפתח במאי-יוני 1998. במקום זה הוא השאיר את הטיפול בו בידי הצוות המקצועי הצעיר שמינה. כמו כן היה עליו לא לחשוש להפחית באופן משמעותי את ערך הרובל. לנוכח המצב החמור, ב-17 באוגוסט 1998 נקטה הממשלה בשורה של צעדים, בהם  הורדת שער החליפין של הרובל והפסקת תשלום החוב הפנימי. אבל היה כבר מאוחר מדי. האמון בממשלה ובבנק המרכזי נשבר והתבטא בהוצאת פיקדונות מהבנקים, קנייה מסיווית של דולרים ומכירת אגרות חוב ממשלתיות. הייתה זו פאניקה פיננסית שאחזה בציבור ודמתה לצונאמי שקיריינקו – שלא באשמתו – לא יכול היה לעמוד בה. כדי להחזיר את האמון בממשלה, ב-23 באוגוסט פיטר ילצין את קיריינקו.
ב-24 באוגוסט 1998 הודיע ילצין על מינויו של צ'רנומירדין לראשות הממשלה. מאחורי המינוי עמדו שתי סיבות. המשבר הכלכלי הקשה הצריך אישיות בעלת משקל עם  ניסיון בתחום הכלכלי והפוליטי. כמו כן המינוי נעשה תוך ציפייה למרוץ לנשיאות ב-2000. ילצין סבר, כי אם צ'רנומירדין יצליח להתגבר על המשבר הכלכלי, הוא יצטייר כמושיע, יצליח להיבחר מול מתחרה קומוניסטי, ובכך יבטיח את המשך המשטר הדמוקרטי. ילצין יצא מתוך הנחה כי מפלגות האופוזיציה, ובראש וראשונה הקומוניסטים, יתמכו במועמדותו של צ'רנומירדין מתוך שיקולים פטריוטיים: התרסקות  הכלכלה עלולה להביא להתמוטטות המדינה. ואולם בהצבעה בדוּמָה הכשילו הקומוניסטים את מועמדותו של צ'רנומירדין בשתי הצבעות, וסיכויו לזכות בתפקיד בניסיון הצבעה  שלישי ואחרון היו אפסיים.
במצב שנוצר, האפשרות הריאלית שנותרה לילצין הייתה למנות לראש הממשלה את יבגני פְּרימָקוֹב. [פרימקוב כיהן כשר החוץ החל מינואר 1996 ועד למינויו לראש הממשלה בספטמבר 1998. בתפקיד שר החוץ, האיש היה מקובל על הקומוניסטים בתור מי שמנסה לשבור את ההגמוניה של ארה"ב בזירה הבינלאומית, שנוצרה לאחר התמוטטותה של בריה"מ.]  כבר בין ההצבעה הראשונה לשנייה על מועמדותו של צ'רנומירדין, ילצין שוחח עם פרימקוב בנושא מינויו לראש ממשלה, אך פרימקוב דחה הצעה זו בטענה כי בהתחשב בגילו הנטל שבתפקיד יהיה כבד עליו. ב-10 בספטמבר פרימקוב שוכנע להיענות להצעה. מועמדותו זכתה לאישור הדוּמָה ברוב גדול. ילצין ראה במינוי פרימקוב אמצעי להתגבר על המשבר הכלכלי החמור – משבר שפגע בכל שכבות העם, עובדים ואנשי עסקים, ואיים על המשטר הדמוקרטי. 
עם מינויו של פרימקוב לראשות הממשלה בספטמבר 1998 לכאורה נדמה היה כי הרפורמות הליברליות בכלכלה שהחלו בתקופת מינויו של גאידר לראש ממשלה ונמשכו עד עתה נכשלו. זאת כיוון שהוקמה ממשלת מרכז-שמאל בה תפקיד מפתח עמד למלא  סגן ראשון של ראש הממשלה, יוּרי מסליוּקוֹב, כלכלן של האסכולה הסובייטית, הדוגל בתכנון, במרכזיות תפקיד המדינה בכלכלה וחסיד התשלובת הצבאית-תעשייתית. גם סמכויותיו של הנשיא נחלשו ונמסרו חלקית לממשלה הקואליציונית של פרימקוב. ואולם בפועל, נמנע פרימקוב מנקיטה בצעדים דרסטיים, רכש את אמון הציבור והביא לייצוב הכלכלה. העובדה כי כעת הוקמה ממשלה רצויה לקומוניסטים ולשמאל מנעה מן המפלגות האלה לעסוק בניסיונות להכשילה –  כפי שנקטו ביחס לממשלות קודמות – כי אם חייבה אותן לפעול באחריות. ילצין שאף באמצעות פרימקוב להבטיח את היציבות הכלכלית עד לבחירות לנשיאות בשנת 2000, ובכך להעניק נקודת התחלה טובה למדינאי צעיר שטרם בחר, שיחליפו בתפקיד הנשיא  וימשיך בשלטון הדמוקרטי.
פרשת התובע הכללי סקורטוב, אביב-סתיו 1999
לטענת ילצין, עוד לפני התפוצצות שערוריית המין של התובע הכללי יוּרי סקורטוב  (Skuratov) (שהחל במילוי תפקידו ב-1995)  במארס 1999, הוא התאכזב מתפקודו בתחומים אחדים, כמו חוסר יעילות בחקירת מקרי רצח, בהם של אנשי תקשורת. נוסף לכך התובע רק העמיד פנים של א-פוליטיות, אך למעשה אביו הרוחני היה חבר הדוּמָה ויקטור איליוּחין, אשר עסק בקידום חוקים להדחתו של ילצין ממשרת הנשיא.
לילצין נודע לראשונה על קיומו של סרט  המתעד את סקורטוב בסאונה [בחברת יצאניות] ב-17 במארס 1999, כאשר הסרט הוקרן בטלוויזיה הרוסית. לנשיא, שכאמור לא היה מרוצה מתפקודו של סקורטוב, לא היה ספק כי בעקבות פרשת הסרט הפורנוגראפי על התובע הכללי לפרוש. אבל סקורטוב לא רצה להתפטר. הוא טען כי הוא אינו האיש שתועד בסרט – בניגוד לבדיקות מקצועיות. כמו כן התובע הכללי נתן לנשיא להבין כי אם הוא יישאר בתפקידו, הוא ידאג לטפל באופן הרצוי לשלטון ביחס לפרשיות שחיתות נגד בכירים בקרמלין. ילצין, לדבריו, דחה את ההצעה המוצעת מכול וכול, ובאפריל פיטר את סקורטוב בעקבות חקירה פלילית שהחלה להתנהל נגדו בקשר לשערוריית המין.
ואולם במהלך 1999 מועצת הפדרציה [הבית העליון של הפרלמנט הרוסי] שלוש פעמים – במארס, באפריל  ובסתיו – הצביעה  נגד פיטוריו של סקורטוב. גם ראש העיר של מוסקבה, יורי לוּז'קוֹב מצא לנכון לתמוך בסקורטוב. נראה כי מועצת הפדרציה ולוז'קוב ניסו בדרך זו  לפגוע בסמכויותיו ומעמדו של ילצין. זאת ועוד: מתנגדיו הפוליטיים של ילצין לא רצו בפיטוריו של התובע כי קיוו שהוא יחשוף שחיתויות בצמרת הקרמלין.
[לפי ערך סקורטוב בוויקיפדיה ברוסית, לא הוכח משפטית כי הדמות בסרט הפורנוגראפי הוא סקורטוב – למרות שולדימיר פוטין, ראש "שירות הביטחון הפדראלי" של רוסיה בזמנו טען כי הדבר הוכח. עוד יצוין כי גרסה מקובלת למדי היא כי מדובר בסרט מזויף, שנועד היה להפליל את התובע הכללי, כדי למנוע ממנו לקיים חקירות שחיתות נגד בכירים בקרמלין. הפרלמנט הרוסי אישר לבסוף את פיטוריו של סקורטוב רק באפריל 2000, לבקשת נשיאה החדש של רוסיה, פוטין.]
קשרי חוץ: יחסיה של רוסיה עם יפן וסין
פגישה חשובה באווירה בלתי רשמית נערכה בין ילצין לראש ממשלת יפן ריוּטֵארוֹ האשימוֹטוֹ ב-1 בנובמבר 1997 בעיר קְרַסנְֹויארְסְק שברוסיה. על אף שבחלק חשוב מהפגישה שני המדינאים עסקו בדיג, מטרתה הייתה לדון בחתימה על חוזה שלום בין שתי המדינות. מנקודת ראות יפנית, חוזה השלום קשור היה בהחזרת "השטחים הצפוניים" [בפי רוסים "האיים הקיריליים הדרומיים"] לארצם, עליהם הם אינם יכולים לוותר. [מדובר בארבעה איים, שסופחו לבריה"מ בתום מלחמת העולה השנייה]. רוסיה גם כן אינה מוכנה לוותר על שלמותה הטריטוריאלית המעוגנת בחוקתה. לכאורה יש כאן מבוי סתום. אבל – ממשיך ילצין –  אסור שיהיה מבוי סתום במדיניות העולמית. חוזה שלום עם יפן חשוב לרוסיה כדי להביא להשקעות יפניות בסיביר בפיתוח התעשייה, האנרגיה ומסילות הברזל. אבל מאידך גיסא באיים האלה מתגוררים רוסיה מזה "דורות רבים". במסיבת עיתונאים משותפת שני הצדדים הבטיחו לעשות מאמצים כדי לחתום על חוזה שלום עד שנת 2000. לצערו של ילצין, הוא ועמיתו לא הצליחו לקיים את ההבטחה, אך בעקבות האווירה החיובית בפגישה הקשרים בין שתי  המדינות השתפרו. [סוגיית ארבעת האיים לא יושבה עד כתיבת השורות האלה ביוני 2019.]
לילצין היו פגישות בלתי פורמאליות רבות עם הנשיא הסיני גְ'יָאנְג דְזֶה-מין (2003-1993). בין השניים נקשרו יחסי רעות חמים: המנהיג הסיני ידע רוסית לא רע ואף שר שירים ברוסית. סין היא מעצמה כלכלית ופוליטית חשובה, היא תמכה באופן עקבי בגישה רב קוטבית [קרי, מתנגדת להגמוניה אמריקאית] וגם משמשת מנוף חשוב לקדם את הגישה הזו.  אסור כי ארה"ב, למען הערכים הדמוקרטיים בהם היא דוגלת, תנקוט "באמצעים אוטוריטאריים" להגשימם. לאור הקִרבה ביחסים בין רוסיה לסין, לא במקרה ערך ילצין את ביקורו האחרון כראש מדינה בסין בסוף 1999, כאשר כבר קיבל החלטה להתפטר.
הקשרים עם מעצמות המערב: אירופה וארה"ב
במארס 1997 נערך מפגש פסגה בהלסינקי בין ילצין לנשיא ארה"ב ביל קלינטון. בפסגה הזו נקט ילצין בעמדה קשוחה כלפי תוכניות להתרחבותו של נאט"ו מזרחה וטען כי הדבר יביא לחידוש העימות בין המערב למזרח, כפי אכן, לצערו, התרחש. מנקודת ראותו של המערב, צירופה של רוסיה לפורום G-7  – שבע המדינות המתועשות הגדולות – שהפך ל- G-8בכינוס בדנוור (ארה"ב) במאי 1997, נועד היה לפצות את רוסיה על התפשטותו של נאט"ו מזרחה. אבל בעיני ילצין, מעמדה האובייקטיבי של רוסיה במישור הפוליטי והכלכלי, זיכה אותה להיכלל בקבוצה הזו.
ב-26 במארס 1998 נערכה במוסקבה פגישת פסגה משולשת, בהשתתפות נשיא צרפת ז'אק שיראק, קנצלר גרמניה הלמוט קוהל, וילצין. מזה זמן נרקמו יחסי ידידות חמים בין ילצין לשני המנהיגים האירופים האלה (עם קוהל בביקוריו ברוסיה הלך ביחד לבית מרחץ) שהיו בני אותו הדור. היה זה מפגש בלתי רשמי. ילצין הציע לעמיתיו לדון בקונספט של "אירופה הגדולה" המשתרעת עד הרי אורל. בפגישה נדונה הקמתו של פרוזדור תחבורה שיחל בלונדון, יעבור במנהרת למאנש וימשיך בקו פריס-ברלין-ורשה-מינסק-מוסקבה, תוך צפייה להמשיכו עד יקטרינבורג שבהרי אורל, ואף לסיביר. הפרוזדור יכלול מסלול למכוניות ולרכבת מהירה. כמו כן נדונו פרויקטים נוספים, בהם הקמת אוניברסיטה פרנקו-גרמנית-רוסית. מטרת הוועידה הזו, מנקודת ראותו של ילצין, הייתה לנסות להקים ציר אירופי, לא צבאי, ביחס לארה"ב. השאיפה להקים ציר עצמאי ביחס לוושינגטון עמדה מאחורי אי הזמנתו של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר – שארצו קיימה קשרים הדוקים עם ארה"ב – לפסגה המשולשת. במבט לאחור, ילצין נוכח לדעת כי מטרת שני אורחיו המערביים הייתה שונה משלו: להרגיע את רוסיה מהתרחבותו של נאט"ו מזרחה.
ילצין סוקר בנוסטלגיה את האווירה הבלתי רשמית והנינוחה בה התנהלו השיחות בין שמונה ראשי המדינות במהלך כינוסי G-8 ואת קשרי הידידות החמים שנרקמו בינו למנהיגיהם, קשרים שסייעו לפתור בעיות. רוסיה פעלה בפורום הזה לקידום קבלתה לארגון הסחר העולמי ולהסרת מכסים ומגבלות על הייצוא שלה. עוזרו של ילצין בכנסים האחרונים של G-8 היה אלכסנדר ליפשיץ [יהודי], שהתמחה בנושאים כלכליים. 
אצל ילצין ניכרת הערכה רבה כלפי הנשיא קלינטון. לדברי ילצין, קלינטון הביא שגשוג כלכלי לארצו, ביקר יותר מכל נשיא אמריקאי אחר ברוסיה והושיט לה סיוע כלכלי ופוליטי. הנשיא הרוסי אף מרגיש שותפות גורל מסוימת בינו לקלינטון: נגד שניהם התנהל תהליך אימפיצ'מנט (ניסיון הדחה על ידי הפרלמנט) – מסיבות שונות, אך בלתי מוצדקות. ילצין מגלה כי בסוף שנת 1996 שירות המודיעין הרוסי מסר לו כי הרפובליקאים – לנוכח משיכתו של קלינטון לנשים יפות – ינסו להחדיר לסביבתו צעירה פרובוקטיבית, במטרה ליצור שערורייה שתפגע במוניטין של הנשיא. בעת פגישתו האחרונה עם קלינטון [ב-1999?] ילצין רצה למסור לו את הטקסט של החומר הסודי שקיבל בזמנו, אך ויתר מחשש שהדבר רק יוסיף לעוגמת נפש של הנשיא האמריקאי [מפרשת מוניקה לוינסקי].  
הפצצות נאט"ו נגד יוגוסלביה ומשבר ביחסים בין רוסיה לארה"ב, מארס-יוני 1999
ב-24 במארס 1999 ממש בסמוך לתחילת ההפצצות של נאט"ו נגד יוגוסלביה, קלינטון טלפן לילצין וניסה להצדיק את עמדתה של ארצו. הוא טען כי הכוחות הסרביים תוקפים בקוסובו, הורגים אזרחים, שורפים כפרים והופכים את התושבים לפליטים. כנגד הטענות ההומניטאריות בדבר פגיעה בתושביה האלבנים של קוסובו מצד סרביה, ילצין טען כי הפצצות נגד יוגוסלביה יביאו לפגיעה באזרחיה, ואין זה הוגן להענישם בגלל אדם אחד, נשיאם סלובודן מילושביץ. ילצין הוסיף  כי פעולה צבאית אמריקאית נגד יוגוסלביה תביא ליחס שלילי מצד העם הרוסי כלפי ארה"ב – יחס אותו ילצין הצליח לשנות. לאור השיקולים האלה התנגד הנשיא הרוסי נחרצות לפעולה צבאית נגד יוגוסלביה. במקום זה הציע המשך משא ומתן עם הצד היוגוסלבי, כולל פעילות משותפת, לא צבאית, של וושינגטון ומוסקבה שתביא להדחתו של  מילושביץ.
קלינטון לא השתכנע מדברי ילצין והשיב כי אפיק המשא ומתן כבר מיצה את עצמו. עוד אמר כי במה שתלוי בו, הוא לא ירשה למילושביץ לקלקל את הקשרים שהוקמו בין ארצו לרוסיה. באותו הזמן ראש הממשלה הרוסי פרימקוב, שנמצא היה במטוס מעל האוקיינוס האטלנטי בדרכו לביקור בארה"ב, לאות מחאה על החלטתה של ארה"ב להתחיל בהפצצות [החלטה זו נמסרה לפרימקוב  בשיחה טלפונית במטוסו מסגן הנשיא אל (אלברט)  גוֹר], במעין פניית פרסה החל לשוב למוסקבה. ילצין במעורפל מייחס את התפנית במטוסו של פרימקוב לעצמו. לפי ילצין, הוא הזהיר את קלינטון כי "החזרת פרימקוב – זהו רק הצעד הראשון". [לפי גרסת פרימקוב – שנראית אמינה – הוא קיבל את ההחלטה לבצע את פניית הפרסה בעצמו, ורק אחר כך דיווח עליה לילצין.]
ב-25 במארס, בעקבות ההפצצות נגד יוגוסלביה, פרסם  ילצין הודעה בה נאמר בין היתר: "למעשה מדובר בניסיונו של נאט"ו להיכנס למאה ה-21 במדים של שוטר עולמי. רוסיה לדבר כזה לא תסכים לעולם". ילצין חוזר ומדגיש כי שיקול מרכזי ליציאתו נגד המלחמה ביוגוסלביה היה התנגדותו לדיקטטורה של מעצמה אחת בפתרון סכסוכים בינלאומיים, תוך שימוש בכוח. 
במהלך המלחמה ביוגוסלביה, ב-13 במאי הגיע נשיא צרפת ז'אק שיראק לביקור במוסקבה. הוא טען כי ארצו אינה מעוניינת בעולם חד קוטבי בשליטת ארה"ב, אלא בעולם רב קובי. ואולם בשאלת יוגוסלביה, המשיך האורח הצרפתי, על רוסיה להתייצב נגד מילושביץ בשם הדמוקרטיה והערכים האנושיים.
המלחמה של נאט"ו ביוגוסלביה נגדה את האינטרסים של רוסיה לא רק בתחום החוץ, אלא גם איימה לערער את היציבות בה. היא חיזקה את הקומוניסטים והלאומנים שדחפו להתערבות צבאית למען הסרבים. החוגים הלאומנים גייסו מתנדבים לטובת הסרבים. המשך המלחמה עלול היה להחליש את ממשלו של ילצין, לעורר מהומות נגדו, ולהגביר את הלחצים עליו לגרור את ארצו להתערבות צבאית, בהתאם לטענה של החוגים הלאומניים כי "היום יוגוסלביה ומחר רוסיה!" ילצין מאשים את מילושביץ בכך שרצה לפורר את החברה הרוסית ולדחוף את רוסיה לעימות עם נאט"ו.
לאור השיקולים האלה החליט  ילצין לפעול לסיום מהיר ככל האפשר של המלחמה באמצעות הפעלת לחץ הן על נאט"ו והן על מילושביץ, בהטילו את השליחות הדיפלומאטית בנושא הזה על ראש הממשלה לשעבר צ'רנומירדין. צ'רנומירדין לחץ על מילושביץ לנהל משא ומתן, בקובעו כי רוסיה לא תושיט לו סיוע צבאי. במקביל ראש הממשלה הרוסי ניהל שיחות עם קלינטון וסגנו אל (אלברט)  גוֹר. בסופו של דבר, בתיווכם של צ'רנומירדין ונשיא פינלנד, הסכים  מילושביץ להסדר. למעשה דובר בכניעתו של מילושביץ לארה"ב, אשר כדי לא להשפילו, נעשתה במסווה של החלטת מועצת הביטחון שהתקבלה ב-10 יוני 1999. [הניסוח הזה של ילצין סותר את דבריו במקום אחר באותו הפרק, לפיהם הפתרון הצבאי נכשל בעוד הפתרון הדיפלומאטי הצליח.] ההחלטה קראה בין היתר לנסיגת כל הכוחות הצבאיים, הצבאיים למחצה והמשטרה של יוגוסלביה מקוסובו. ילצין, לדבריו, התלבט האם לקבל את תוכנית הצבא להנחית צנחנים בנמל התעופה של פרישטינה (בירת קוסובו). בשביל מה להפגין כוח כאשר המלחמה כבר הסתיימה, שאל את עצמו. לבסוף קיבל החלטה בעד המהלך הזה, בתור "מחווה אחרונה", לנוכח אי קבלת העמדה הרוסית על ידי דעת הקהל באירופה [ההסבר אינו ברור. הצעד הרוסי נועד כנראה לבטא קריאת תגר, ולוּ  סמלית, על המונופולין של נאט"ו בפתרון צבאי ביוגוסלביה.]
ב-20 ביוני 1999 התקיימה פסגה של G-8 בקלן שבגרמניה. זה עתה הסתיימה המלחמה ביוגוסלביה. מטרת השתתפותו של ילצין בפסגה ניתן לתמצת במשפט אחד שאמר: "אחרי המריבה עלינו להתפייס". רוסיה לא הייתה מעוניינת בחידוש המלחמה הקרה. [ב-2008 קוסובו הכריזה על עצמאות, בניגוד להחלטת מועצת הביטחון מיוני 1999 שהביאה לסיום המלחמה בקוסובו.]
הסיבות לפיטוריו של פרימקוב במאי 1999
יחסו של ילצין כלפי פרימקוב היה מורכב. מצד אחד פרימקוב היה לויאלי  לילצין  בתקופת נשיאותו (1999-1991) בכל התפקידים שמילא, בהם ראש מודיעין החוץ (1996-1991),   שר החוץ (1998-1996) וראש ממשלה. הוא פעל כאיש מקצוע בעל ידע וניסיון, בשומרו מרחק ממאבקי השלטון בקרמלין. ביוזמתו של פרימקוב הוזמן צוות טלוויזיה לצילום הודעתו של ילצין – שנאמרה בנוכחותו של פרימקוב ובאישורו –  לפיה ראש הממשלה יעבוד עד לבחירתו של הנשיא החדש בקיץ 2000. ההודעה תאמה את מה שנהג פרימקוב לומר לילצין בשיחות פרטיות, כי הוא יפרוש מהחיים הפוליטיים לאחר סיום תקופת כהונתו של ילצין בשנת 2000.
עם זאת, היבטים מסוימים בהתנהלותו של פרימקוב לא מצאו חן בעיני ילצין. בתור תוצר של השיטה הסובייטית, פרימקוב גילה רגישות למאמרים שמתחו ביקורת קשה על תפקודו וראה בהם ביטוי לתככים ומזימות נגדו. הוא גם נתן הנחיות לעורכים בטלוויזיה בנושאים כמו מה מותר ומה אסור לומר ביחס לממשלה,  והתקשה להשלים עם קיומה של עיתונות חופשית. באחת מישיבות הממשלה פרימקוב לא הסתיר את כוונתו למלא את בתי הסוהר בעבריינים כלכליים, דבר שעורר חששותיהם של אזרחים רבים שהחלו לארוז מזוודות. פרימקוב חשד כי שירותי ביטחון עוקבים אחריו ומשפחתו, וטען כי עובדים בכירים ב"שירות הביטחון הפדראלי" (FSB)  [מוסד האחראי לביטחון הפנים ברוסיה]  הוחלפו בידי אנשים בלתי מנוסים שהובאו על ידי ראש השירות, ולדימיר פוטין, מעיר הולדתו פטרבורג. [פוטין כיהן כראש ה-FSB החל מיולי 1998 עד לאוגוסט 1999.] ילצין השתדל להסביר לפרימקוב כי ביקורת קשה בעיתונות אופיינית למשטר דמוקרטי וכי הוא עצמו, בתור נשיא, התנסה בה רבות. אשר להאשמותיו נגד שירותי הביטחון, פוטין דחה אותן בצורה משכנעת. 
על אף שפרימקוב חזר ואמר כי בכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים ביחד עם ילצין בתום תקופת נשיאותו ב-2000 –  ייתכן שבלי שהתכוון לכך בעצמו, נעשה פרימקוב למועמד פוטנציאלי לנשיאות מטעם אותם כוחות פוליטיים שרצו להחזיר את רוסיה אחורנית לעבר העידן הסובייטי: לכלכלה סוציאליסטית שהתאפיינה במחסור במוצרים בסיסיים ולעמידה בתורים ולדיכוי חופש הביטוי. המשבר בקוסובו חיזק את הכוחות האנטי מערביים ברוסיה, ולפרימקוב הייתה היכולת לאחד את אותם המדינאים שרצו לחזור למלחמה הקרה. מדמות שנחשבה למאחדת ומפשרת הפך פרימקוב לאישיות שאיימה לפלג את רוסיה לשני מחנות עוינים.  "מרצונו או בלי שהתכוון, אך פרימקוב בספקטרום הפוליטי שלו צבר יותר מדי צבע אדום". הוא ייצג במידה לא מבוטלת את העבר הסובייטי,  בעוד רוסיה במאה ה-21  הייתה זקוקה לנשיא מדור אחר ובעל חשיבה מודרנית ודמוקרטית.
לאור כל הגורמים והנסיבות האלה החליט ילצין לא להמתין עד שנת 2000, וכבר באפריל  1999 החליט לפטר את פרימקוב. הצעד הראשון בכיוון הזה היה מינויו של סרגי  סטפאשין(Stepashin) לסגן ראש הממשלה: לפי החוקה הרוסית, למשרת ראש הממשלה יכול להתמנות רק מי שמחזיק בתפקיד סגן ראש הממשלה. יחסו של פרימקוב לסטפאשין , בתור שר הפנים, היה טוב והוא לא סבר כי האיש מסוכן לגביו, ועל כן נתן את הסכמתו למינוי. בניגוד לעצת יועציו, ילצין החליט לפטר את פרימקוב במאי, לפני הדיון באימפיצ'מנט נגדו באותו החודש. היועצים סברו כי פיטורי פרימקוב, כלומר פיטוריו של ראש ממשלה המקובל על הקומוניסטים והשמאל, יגבירו את הסיכויים להצלחת תהליך הדחתו של הנשיא בדוּמָה. ואולם ילצין סבר כי דווקא צעד חד, בלתי צפוי, יכה את יריביו בתדהמה, יוכיח את נחישותו של הנשיא ועשוי היה להרפות את ידי הצירים שתמכו בהדחה.  ההתלבטות היחידה של ילצין הייתה האם כבר בשלב הזה למנות את ולדימיר פוטין, ראש המועצה לביטחון וראש שירות הביטחון הפדראלי, לתפקיד ראש הממשלה.
לבסוף החליט ילצין למנות את סטפאשין לתקופת מעבר קצרה, חודש או חודשיים, ולשמור את פוטין לשלב הבא בתור יורש, לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2000. ילצין העריך כי מינוי פוטין לראש הממשלה בשלב הזה עלול היה לעורר את התנגדותו של פרימקוב. לעומת זאת, סטפאשין היה אישיות מקובלת על פרימקוב, ובמידה רבה בזכות זה היה מינויו מובטח על ידי הדוּמָה. פוטין וסטפאשין היו צעירים ואינטליגנטיים, אבל פוטין התבלט בכוח הרצון ובנחישות החלטה, אותן התכונות החיוניות לניצחון במאבק פוליטי על משרת הנשיא.
הפרידה מפרימקוב הייתה קצרה. הוא זומן למשרדו של ילצין ב-12 במאי 1999, הנשיא הודיע לו על פיטוריו והודה לו על עבודתו. פרימקוב אמר כי אכן זכותו של ילצין לפי החוקה לפטרו, אך טען כי הנשיא עושה טעות. לילצין היה חבל על פרימקוב, אשר במובן הפוליטי היה אישיות חזקה, וגם בחלוף הזמן הוא מתייחס לפרימקוב בהערכה רבה. באותו היום מונה סטפאשין לראש ממשלה ומועמדותו לתפקיד אושרה על ידי הדוּמָה בהצבעה הראשונה.
לאחר פיטוריו של פרימקוב חוּדש ניסיון האימפיצ'מנט נגד ילצין בתואנות שונות, בהן פירוקה של בריה"מ, מלחמת צ'צ'ניה ו"השמדת" (ג'נוסייד) העם הרוסי.  לכאורה הסיכויים להדחתו היו טובים, כיוון שפיטר ראש ממשלה שנהנה מתמיכת הקומוניסטים שלמעשה שלטו בדוּמָה – אבל לניסיון ההדחה לא הושג הרוב הדרוש בהצבעה ב-15 במאי. כפי שצפה ילצין,  חידוש ניסיון ההדחה נגד הנשיא הסב את תשומת לב הציבור מפיטורי פרימקוב. הודות לכך, האיומים שנשמעו לפיהם הדחתו של פרימקוב [בתור ראש ממשלה פופולארי]  תביא להפגנות ושביתות לא התממשו.
הרקע לפיטורי סטפאשין, אוגוסט 1999
לאחר פיטוריו, הרייטינג של פרימקוב עלה מ-20% במאי  1999 ל-30% ביולי. פרשנים מדיניים צפו כי בידיו סיכויים טובים להיבחר לדוּמָה בראש רשימה ואחר כך להתמודד בהצלחה על תפקיד הנשיא. התנועה שהזמינה את פרימקוב להצטרף לשורותיה הייתה "מולדת" (Otechestvo) בראשות ראש העיר של מוסקבה יוּרי לוּז'קוֹב. לוז'קוב היה נוסע ברחבי הארץ, נפגש עם מושלי המחוזות ומגייס את תמיכתם ותושביהם במפלגתו. מפלגתו הצהירה על עצמה כמפלגת מרכז, ולוז'קוב מימן ערוץ טלוויזיה למענה. לכאורה לא היה רע בקיומה של מפלגת מרכז המציבה עצמה בין הדמוקרטים לקומוניסטים. ואולם בפועל כלי התקשורת מטעם מפלגה זו עסקו בהשמצות גסות נגד ילצין לפי מיטב המסורת הסובייטית כדלהלן: משטרו של ילצין מכר את רוסיה להון הזר, הקים שיטה מושחתת, ביצע השמדת עם נגד העם הרוסי, והנשיא מוקף במשפחה מפיונרית.
לטענת ילצין, לוז'קוב לא התכוון לקדם את פרימקוב לתפקיד הנשיא, אלא להתחבר עם פרימקוב על מנת לקדם את המפלגה "מולדת" ואחר כך להיבחר בעצמו לנשיא. מכול מקום, ההתקרבות בין לוז'קוב לפרימקוב שניכרה בקיץ, במקביל להתחזקותה של מפלגת מולדת", עלולה הייתה ליצור מצב שבבחירות לדוּמָה – שנקבעו לדצמבר 1999 – "מולדת" והקומוניסטים  (איתם ידע פרימקוב להידבר) יזכו ביחד בשני שלישים מצירי הפרלמנט. רוב זה יאפשר לשתי המפלגות האלה להשתלט על החקיקה בדוּמָה ואף  לשנות את החוקה, כולל ביטול תפקיד הנשיא. כדי להתמודד עם האיום הזה, סבר ילצין, כי אין להמתין ויש לפתור סוגיה זו בהקדם. ראש הממשלה סטפאשין לא היה מוכן וגם לא התאים ליצור מפלגה פוליטית חדשה שתוכל להתמודד מול ההתחברות לוז'קוב-פרימקוב. לא היו לו הכישורים להנהיג בהצלחה מפלגה בבחירות לדוּמָה בדצמבר 1999 ולהיבחר לנשיאות בבחירות שתוכננו ליוני 2000.   
ב-5 באוגוסט נפגש ילצין עם פוטין. הנשיא הסביר לו כי צפוי מאבק קשה בבחירות לפרלמנט. נוסף לכך שוררת מתיחות בצפון קווקז, קיימות בעיות בכלכלה ו"אפשרות לפרובוקציות פוליטיות" במוסקבה. לנוכח המצב הזה הציע ילצין לפוטין לקבל את תפקיד ראש הממשלה. פוטין הביט בילצין בתשומת לב ושתק. ילצין המשיך  ודיבר בצורך להקים מפלגה חדשה עליה יוכל להישען ראש הממשלה, במיוחד לנוכח ניסיונו המר שלו עם הדוּמָה. פוטין השיב כי אינו אוהב את המאבק לפני הבחירות – ואכן עד עתה פעילותו של פוטין לא הייתה פומבית. ואולם לבסוף, כאיש צבא, הודיע: "אעבוד היכן שתמנה אותי". לאחר מכן שאל אותו ילצין מה דעתו להתמנות "לתפקיד הגבוה ביותר" [קרי הנשיא]. על כך השיב: "אינני חושב שאני מוכן לכך". ילצין הגיב: "עליך לחשוב [בנדון]. אני נותן בך אמון".
השיקולים לבחירתו של פוטין היו כדלהלן. פוטין החל לעבוד בקרמלין עבור ילצין החל מ-1997. דיווחיו התקופתיים לילצין הצטיינו בבהירות. תגובותיו היו מהירות, ואף לנוכח שאלות קשות לגביהם אישים אחרים התקשו למצוא את המילים, הוא היה משיב באופן רגוע ובטבעיות. התנהלותו הותירה את התחושה כי האדם הצעיר הזה "מוכן לגמרי לכול בחיים  ונוסף לכך ישיב על כל אתגר בצורה בהירה וברורה".  ב-25 ביולי 1998 מינה ילצין את פוטין למנהל שירות הביטחון הפדראלי. פוטין לא מיהר להיכנס לפוליטיקה גבוהה. כאשר ילצין הבין את ההכרח לפטר את פרימקוב הוא נהג לשאול את עצמו על מי הוא באמת יוכל להישען [במקרה שהפיטורים יעוררו מהומות נגד השלטון?] , והוא הגיע למסקנה – פוטין.
"אבל העיקר [לדברי ילצין], ככל שהכרתי אותו [את פוטין] יותר, השתכנעתי יותר: האדם הזה משלב בתוכו נאמנות עצומה לדמוקרטיה, לרפורמות של כלכלת שוק, ופטריוטיזם ממלכתי מוצק". ילצין רצה להעביר לפוטין לא רק את משרת הנשיא, אלא גם את מילוי צוואתו הפוליטית: להמשיך לקיים "חירויות דמוקרטיות וכלכלת שוק נורמאלית". ילצין, לדבריו, ממש ריחם על פוטין, כיוון שלמען קיום צוואתו יצטרך לעסוק בפוליטיקה תוך חשיפה בציבור, מצב "שאינו חביב עליו".
ב-5 באוגוסט  הודיע  ילצין לסטפאשין על כוונתו לפטרו וביקש ממנו לאשר את צו הנשיא בדבר מינויו של פוטין לסגן ראשון של ראש ממשלה. סטפאשין התקשה להשלים עם פיטוריו ולא רצה לאשר את מינויו של פוטין. ואולם בפגישה הבאה, בזכות יחסו האנושי כלפיו מצד פוטין, הסכים לאשר את המינוי. ב-9 באוגוסט, בהופעה טלוויזיונית, הודיע ילצין על פיטורי ממשלתו של סטפאשין ועל בקשתו מהדוּמָה לאשר את פוטין בתפקיד ראש הממשלה. בהודעתו רמז בבירור על רצונו  שפוטין ייבחר לנשיא בבחירות הצפויות ביוני 2000. מינויו של פוטין אושר על ידי הפרלמנט ב-16 באוגוסט 1999.
תחילת מלחמת צ'צ'ניה השנייה (אוגוסט-דצמבר 1999)
יומיים לאחר מינויו של פוטין לראשות הממשלה, טרוריסטים צ'צ'נים חדרו לדאגסטן (רפובליקה מוסלמית בתוך רוסיה הגובלת בצ'צ'ניה). נוצרה סכנה להינתקות שטחים מוסלמים מרוסיה ואף להתפוררותה של רוסיה בדומה ליוגוסלביה. למעשי האיבה בדאגסטן נלוו פיצוצים בבתי מגורים בערים שונות ברוסיה, בהן במוסקבה. ילצין דוחה מכול וכול את הטענה כי שירותי הביטחון של רוסיה  עמדו מאחורי מעשי החבלה בבתי המגורים, כדי לספק תואנה למבצע הצבאי נגד צ'צ'ניה. [לא הוכח מעל לכל ספק כי הטענה הזו נגד שירותי הביטחון היא חסרת יסוד.] פיצוץ בתי המגורים היה אמצעי בידי הטרוריסטים מצ'צ'ניה להחזיק את תושבי רוסיה כבני ערובה, על מנת שמוסקבה תיוותר על דאגסטן. פוטין ביקש סמכות מוחלטת לניהול המבצע הצבאי בצ'צ'ניה ולתיאום בין כל רשויות אכיפת החוק. ילצין, ללא היסוס, העניק לו את הסמכויות שביקש. התבטאויותיו של פוטין, המגובות בפעילות צבאית נחושה בצ'צ'ניה נגד מעשי הטרור, החזירו את הביטחון האישי לתושבי רוסיה. ילצין מצדיק את סגנון דיבורו הגס של פוטין כלפי הטרוריסטים, אשר שיקף את יחס הבוז שלו כלפיהם. דבריו ומעשיו של פוטין הביאו לנסיקה בפופולאריות שלו בדעת הקהל.
ילצין דוחה בתוקף את הטענה כי רוסיה ביצעה בצ'צ'ניה פשעי מלחמה. לקורבנות החפים מפשע בקרב האוכלוסייה הצ'צ'נית אחראים הטרוריסטים אשר ירו מתוך בתי מגורים, תוך שימוש בנשים וקשישים כמגן אנושי. [זוהי הגרסה הרוסית הרשמית, שכמובן, אינה אובייקטיבית.] המלחמה בצ'צ'ניה הייתה מוצדקת בתור מוקד לטרור ופשיעה. פושעים צ'צ'נים חטפו אזרחים, ולא רק רוסים, עבור כופר. בין קורבנותיהם היה נער ישראלי, עדי שרון, שנחטף במוסקבה, חוטפיו כרתו שתיים מאצבעותיו ודרשו כופר. למזלו, הוא חולץ [הנער חולץ על ידי המשטרה הרוסית ביוני 2000, לאחר שהוחזק במרתף כעשרה חודשים.] פוטין היה משוכנע כי את המלחמה נגד הטרור חייבים לנהל עד הסוף. גישה זו מובנת לכל מי שנתקל בטרור רחב ממדים, באנגליה, צרפת וישראל. רוסיה נלחמה לא נגד העם הצ'צ'ני, אלא נגד הטרוריסטים. בשטחים אשר שוחררו בצ'צ'ניה בוצעו פעולות שיקום נרחבות, בהן החזרת החשמל והמים, ושירותי הבריאות. המחבר דוחה את הטענה כי פוטין השתמש במלחמה בצ'צ'ניה כאמצעי לקדם את דרכו לנשיאות. לדברי ילצין, ההיפך הוא הנכון. פוטין לא היה רודף שלטון וגילה הססנות כלפי נטילת תפקיד הנשיא. בהחלטתו לצאת למלחמה בצ'צ'ניה הוא סיכן ואף מוכן היה להקריב את מעמדו הפוליטי למען מטרה בה האמין. [ההכרעה במלחמה בצ'צ'ניה ניכרה לאחר תום כהונתו של ילצין: בפברואר 2000 הרוסים השלימו את השתלטותם על עיר הבירה של צ'צ'ניה גְּרוֹזְני, והמבצע  בצ'צ'ניה הסתיים פורמאלית רק באפריל 2009.]
הפסגה האחרונה, נובמבר 1999
בתאריך 19-18 בנובמבר 1999 באיסטנבול התקיימה הפסגה האחרונה בהשתתפותו של ילצין. הייתה זו פסגת "הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה". שלושה ימים לפני האירוע קיבל ילצין את החלטתו הסופית כי הוא, ולא פוטין, ייצג את ארצו בו. משתמע כי לילצין היו חששות מבחינת מצבו הגופני. הוועידה התנהלה לאחר חידוש המלחמה בצ'צ'ניה שעוררה ביקורת חריפה כלפי רוסיה במערב. ילצין התכוון בנחישות להגן על עמדת ארצו בטענה כי המלחמה בצ'צ'ניה נועדה להציל את רוסיה מהתפרקותה ואת העולם מפני טרור. ביוזמתו – ובניגוד לדעתו של שר החוץ איגוֹר איוואנוֹב – ילצין הוסיף בכתב ידו את המשפט הבא בנאום שנשא בוועידה: "לאף אחד אין זכות למתוח עלינו ביקורת בנושא צ'צ'ניה". בגמר הפסגה  נשיא צרפת שיראק הציע לילצין לערוך מפגש משולש שיראק-ילצין והקנצלר גרהרד שרדר. ילצין סירב, כיוון שארצות שני המנהיגים האלה נקטו בעמדה קשוחה נגד רוסיה ביחס למלחמה בצ'צ'ניה.
ילצין מביע צער על כך שהאירועים ביוגוסלביה ובצ'צ'ניה הובילו את היחסים בין רוסיה למערב בכיוון בלתי רצוי. הוא מציין כי  הקשרים בין רוסיה למערב השתנו באופן עקרוני במשך עשר שנות שלטונו. הנשיא מדגיש כי מדיניות ארצו אינה מכוונת לעימות עם המערב: "איננו מתכוונים להתחרות בעוצמה צבאית...לא נתחיל לבנות את הדיפלומטיה שלנו על כוח...רוסיה הופכת בהדרגה לחלק מאירופה מאוחדת". ואולם – ממשיך ילצין –  במערב יש המתנגדים למצב הזה. האסטרטגיה של נאט"ו מכוונת להפיכתו למכשיר ללחץ פוליטי [על  רוסיה?] ולניתוק הרפובליקות הסובייטיות לשעבר מרוסיה. אף על פי כן, על רוסיה לקיים דיאלוג בונה עם המערב, ולא לבודד את עצמה.
מפלגת המרכז – "אחדות" (Edinstvo)
ילצין פעל להקמתה של  מפלגת מרכז אשר תתמוך בפוטין בבחירות לדוּמָה שנקבעו לדצמבר 1999. זאת כדי שפוטין יוכל להישען עליה בתקופת כהונתו כראש ממשלה ובהמשך כנשיא – ולא ייקלע למצב בו התנסה ילצין במשך כל תקופת שלטונו, בו היה רוב לקומוניסטים ולמפלגות השמאל בדוּמָה. הוא החליט למנות לראשות המפלגה החדשה  את סרגי שוֹיגוּ, דמות פופולארית שכיהן כשר לענייני חירום (תאונות, שיטפונות, רעידות אדמה וכיוצא באלה). כדי לזכות באהדה רחבה, המפלגה תוכננה להתבסס לא על אליטה פוליטית כי אם על אישים פופולאריים באזורים השונים של רוסיה. היא הייתה אמורה לייצג רעננות, אופטימיות חברתית ואַפּוֹליטיוּת. ילצין הבין כי אסור שהמפלגה החדשה תהיה קשורה בשמו, ועל כן לא הפריע לו שהמפלגה החדשה "אחדות" שמרה על מרחק ממנו ואף מתחה עליו ביקורת. החשוּב לו היה כי זו תהיה מפלגת מרכז שתגן על האינטרסים של כלכלה ליברלית, דמוקרטיה וזכויות האזרח. פוטין הצהיר כי הוא יצביע בעד מפלגת "אחדות".
בבחירות לדוּמָה שהתקיימו ב-12 בדצמבר 1999 זכתה המפלגה החדשה ב-23% מהקולות והפכה למפלגה השנייה בגודלה. הקומוניסטים זכו רק באחוז אחד יותר מהקולות – 24%, ולראשונה מפלגות השמאל איבדו את הרוב בפרלמנט. בתוצאות הבחירות ראה ילצין הבעת אמון מצד העם בפוטין וגם אות מבשר לזכייתו בבחירות לנשיאות בשנת 2000. ילצין צפה כי מפלגת "אחדות" תמשיך להתרחב ותתפתח למפלגה בנוסח "השמרנים" בבריטניה, הרפובליקאים בארה"ב והנוצרים-דמוקרטים בגרמניה.
31 בדצמבר 1999: ההתפטרות
"מספר ימים"  לפני הבחירות לדוּמָה, שהתקיימו ב-12  בדצמבר 1999,  נפגש ילצין עם פוטין.   שיחתו עם פוטין חיזקה את ילצין בהחלטתו: "אני חייב להתפטר. לא צריך להפריע יותר לפוטין." האיש הראשון והיחיד לו גילה ילצין על כוונתו להתפטר מתפקיד הנשיא היה ראש ממשלתו פוטין. היה זה ב-14 בדצמבר 1999. תגובתו הראשונית של פוטין הייתה: "אני חושב כי איני מוכן להחלטה הזו", בציינו כי מדובר במשימה קשה למדי. עוד טען כי רוסיה מאוד זקוקה לילצין, והאם לא מוטב לו לעזוב את תפקידו בתום כהונתו, כלומר ביוני 2000. אבל ילצין כבר היה נחוש בהחלטתו להתפטר והשיב בשאלה: "אתה בכל זאת לא ענית?" [להצעתי להחליפני כנשיא]. פוטין השיב: "אני מסכים". באותו היום גילה לו ילצין את התאריך שקבע להתפטרותו: 31 בדצמבר 1999.   
ילצין החליט לשמור על החלטתו בסוד עד מועד שידור ברכתו המסורתית לרגל ראש השנה האזרחי ב-31 בדצמבר, כדי להעניק לצעדו את התהודה המקסימאלית. ב-28 בדצמבר שיתף הנשיא בהחלטתו את אלכסנדר ווֹלוֹשין, ראש המִנהל  הנשיאותי (ראש סגל הקרמלין) ואת קודמו של וולושין בתפקיד, ולנטין יוּמָשֵב.  למשמע החלטתו של ילצין, וולושין נותר קפוא, ואחר מכן הסביר את תגובתו לנשיא: בתוכי אני נסער ובתור ראש הסגל הייתי אמור לשכנע אותך לחזור מהחלטתך, אך לא אעשה זאת. "ההחלטה נכונה וחזקה מאוד", סיים. בהמשך דן הנשיא עם ראש הסגל על אופן העברת השלטון: הצווים והמסמכים המשפטיים שאמורים להיות מוכנים בבוקר ה-31 בחודש. בהתאם להצעתו של יומשב עדכן ילצין בהחלטתו את בתו, טניה (טטיאנה  (דיאצ'נקו)  בתור מי שעבדה עם הנשיא במשך ארבע השנים האחרונות. (טניה הצטרפה לצוות הנשיא בקרמלין לאחר ניצחונו של ילצין בבחירות לנשיאות ביולי 1996.) הבת הופתעה, בכתה, וברכה אותו על החלטתו האמיצה.  [ב-2002 טטיאנה נישאה ליומשב ושם משפחתה שוּנה בהתאם]
ב-31 בדצמבר ילצין התעורר מוקדם, קשה היה לו לישון. לבקשת בתו, טניה, הסכים לספר לאשתו, נָאִינה, על הודעת ההתפטרות שתשודר בטלוויזיה באותו היום. אשתו הופתעה ושמחה מאוד. ב-9:30 הוזמן פוטין למשרדו של ילצין, והנשיא מסר לו על מינויו לממלא בפועל זמני של תפקיד הנשיא החל משעה 12:00 בצהריים. אחר כך הקליט ילצין את ההודעה הטלוויזיונית על פרישתו שתשודר ב-12:00. בהודעתו הטלוויזיונית הסביר הנשיא כי הוא לא מצא טעם להחזיק בתפקידו עוד חצי שנה עד תום כהונתו, כאשר כבר נמצא אדם חזק הראוי להיות נשיא. מדוע להפריע לו? – שאל. בשידורו הודה ילצין כי אמונתו, לפיה ניתן לעבור בקפיצה אחת ממשטר טוטליטארי של מחסור לעתיד ורוד ומשגשג, הייתה נאיבית – אבל את זה התברר לו רק בדיעבד. הוא ביקש סליחה מהעם על הסבל שנגרם לו, סבל איתו הזדהה, שהיה גם סבלו. לאחר שידור ההודעה בטלוויזיה נפרד ילצין מפוטין במילים: "שִמרו..שִמרו על רוסיה".
ערבויות נשיאותיות
ילצין מציין כי על אף שנרדף בזמנו על ידי גורבצ'וב ונותרו בו  רגשות שליליים כלפיו, הוא דאג להבטיח לנשיא האחרון של בריה"מ לא רק רמת חיים נאותה, אלא גם אי פגיעה בו ובחופש הפעילות הפוליטית שלו. הסידור הזה נועד לא רק להיטיב עם גורבצ'וב  אישית כי אם ליצור תקדים עבור ראש מדינה המסיים את תפקידו. ואכן, לראשונה בתולדות בריה"מ-רוסיה נוצר תקדים  של הבטחת אורח חיים רגוע וחופשי עבור ראש מדינה לשעבר. ילצין מציין כי במהלך תשע השנים מאז התפטרותו של גורבצ'וב, הנשיא לשעבר של בריה"מ חיזק  את מעמדו בדעת הקהל הבינלאומית בתור מדינאי נבון  וכאיש ששבר את "מסך הברזל", ואף ברוסיה עצמה היחס כלפיו השתפר.
כאשר ילצין הרהר בהתפטרותו, מטבע הדברים ניסה לצפות מה יהיה מצבו לאחר הצעד הזה וכיצד יתייחסו אליו. "אשליות לא היו – לא יאהבו ולא יעריצו אותי", פסק.  הוא אף חשש כי בעת הופעתו בציבור יתקבל בשריקות בוז. בחלוף הזמן, העריך, יבינו תושבי רוסיה, רבים מהדברים שעשה. אבל מייד לאחר פרישתו, בהתאם למסורת הרוסית, יטילו עליו את האחריות לכל הצרות. ילצין, לדבריו, מעולם לא ביקש ערבויות לעצמו במקרה של סיום תפקידו, לא במהלך כהונתו ולא סמוך להתפטרותו. ברוסיה לא היה חוק המסדיר מצבו של נשיא מתפטר וחקיקתו הצריכה זמן. על רקע זה יש לראות את הצו שפרסם פוטין בתחילת נשיאותו בו נאמר כי נשיא של רוסיה, המסיים את מילוי תפקידו "זוכה לחסינות...אינו יכול לשאת באחריות פלילית..ואין לעצרו, לאסרו...להעמידו לחקירה.." בניגוד למיתוס שנוצר בכלי התקשורת, החסינות הזו לא חלה על בני משפחתו ועל חברי הממשל שלו. נוסף לחסינות אישית, הצו הקנה לנשיא היוצא שירותים מסוימים כמו רכב, שמירה, מעון כפרי (דאצ'ה) למשך חייו ושירותי רפואה.
התייחסויות לאנטישמיות ולישראל בספרו של ילצין
ב-4 בנובמבר 1998 הגנרל בדימוס אלברט מַקַשוֹב באסיפה במוסקבה הבטיח "ליטול אִתו לעולם הבא עשרות ז'ידים" [כינוי גנאי ליהודים]. בערב, הצירים "הנורמאליים" בדוּמָה, כדברי ילצין,  ביקשו לגנות את מקשוב בעוון  התבטאותו האנטישמית. לאחר דיונים רבים הועמדה להצבעה הצעת החלטה מתונה בדבר "אי קבילותן של פעולות והתבטאויות המסבכות את היחסים בין הלאומים בתוך הפדרציה הרוסית" – אבל גם הניסוח הזה לא התקבל. ההיגיון מאחורי "הרוב האדום" היה כדלהלן: אם מדיניותו של ילצין מובילה להשמדת (ג'נוסייד)  העם הרוסי, הרי יש להתחשב בלבו הדואב של הגנרל שקורא לפוגרום ביהודים.
הנשיא מביע את סלידתו מהתנהגות הדוּמָה וטוען כי אנטישמיות גלויה וחצופה כזו לא התקיימה אף במשטר הסובייטי. עם זאת הוא סבור כי לאנטישמיות ברוסיה אין שורשים עמוקים, ועם שיפור במצב הכלכלי בעיית האנטישמיות תדעך. בתגובה להתבטאות האנטישמית של מקשוב, פרסם  ילצין הודעה רשמית בה נאמר כי "לכל ניסיון לפגוע ברגשות לאומיים, להגביל זכויות אזרחים לפי סממן לאומי, יושם קץ בהתאם לחוקה ולחוקי הפדרציה הרוסית" [ללא אזכור המילה אנטישמיות]. ואולם התביעה הכללית לא מצאה בדברי מקשוב משהו קרימינאלי והתיק שלו נסגר.
חבר הדוּמָה מטעם הקומוניסטים, ויקטור אילְיוּחין, טען כי בסביבתו של הנשיא יותר מדי אישים יהודים. מקשוב המשיך להשמיע הצהרות אנטישמיות וגנדי זיוּגנוֹב, מנהיג המפלגה הקומוניסטית,  "עמד כתף אל כתף אתו". גלי אנטישמיות פשטו באזורים אחדים ברוסיה. "דעת הקהל הגיבה בצורה חריפה מאוד". איגור גאידר [ראש הממשלה לשעבר] כינה את מקשוב "אנטישמי זואולוגי" וטען כי כיוון שהמפלגה הקומוניסטית מביעה סולידאריות עמו, אפשר לראות בה מפלגה נאצית, דבר שמעניק את הזכות להעלות את סוגיית איסורה. ואולם מלבד הודעתו של ילצין שהובאה לעיל, לא נשמעו תגובות רשמיות מטעם השלטון. משרד המשפטים לא מצא בסיס משפטי לאסור את קיום המפלגה הקומוניסטית. ראש הממשלה פרימקוב העביר את נושא הבעת עמדת הממשלה למשרד הצנוע בענייני לאומים, בעוד עצמו התבטא בנחישות נגד איסור קיומה של המפלגה הקומוניסטית.
הדיון בספרו של ילצין בקשרי החוץ של רוסיה הוא קצר ומצטמצם למעשה בזירת המעצמות (יפן, סין, צרפת, גרמניה, בריטניה וארה"ב), ללא התייחסות למדיניותה של רוסיה כלפי העולם השלישי. בעקביות לכך, חסר בספרו דיון כלשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופת שלטונו. התייחסות שלילית לתמיכתה של בריה"מ בפלסטינים – בלי לבחול במעשי הטרור שלהם, כדבריו – כלולה אצלו בהקשר למלחמתה של רוסיה בצ'צ'ניה. בהקשר הזה, ישראל מופיעה יחד עם רוסיה, ארה"ב בריטניה צרפת והודו, בקבוצת המדינות המתמודדת עם הטרור האסלאמי. בתיאור ביקורו של ילצין בירושלים בינואר 2000 – ביקור שנערך כבר לאחר התפטרותו מנשיאות – הוא מציין את פגישותיו עם הנשיא עזר ויצמן והמנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת, ללא דיון בנושאים פוליטיים. [בתקופת שלטונו, ילצין לא קיים פגישות מתוקשרות עם הקהילה היהודית ברוסיה ולא ביקר בישראל – בניגוד ליורשו פוטין. הזדמנות לבקר בישראל נכרתה לילצין, בדרך שובו לרוסיה, לאחר השתתפותו בוועידה בינלאומית נגד טרור שנערכה בשארם –א-שייח' במארס 1996. עוד יצוין כי ילצין השתתף בהלווייתו של המלך חוסיין בירדן בפברואר 1999 - אך לא השתתף בהלווייתו של יצחק רבין בנובמבר 1995.]
הערות ביקורתיות
בספרו של ילצין הושקע מאמץ אדיר לייפות את האיש ותקופת שלטונו, ולהסתיר ולהמעיט את הצדדים האפלים באישיותו וממשלו. הנשיא הרוסי מתואר ביצירה כאדם שרק טובת ארצו עומדת לנגד עיניו, בלתי מושחת לחלוטין, איש משפחה למופת – והוא מוכן להודות כי היה במצב של שכרות רק באירוע אחד. לאור זאת, גם לגבי החומר בספרו שנראה אמין לכאורה, יש מקום להתייחס בספקנות, במיוחד ביחס לאירועים שאין להם אישור במקורות אחרים, אמינים יותר.
בתיאור הסכמי בלובז'ה (Belovezha)  להתפרקותה של בריה"מ אין אצל ילצין אזכור כלשהו למניע האישי שלו מאחורי הצעד הזה: להדיח את יריבו גורבצ'וב ממשרתו נשיא בריה"מ באמצעות ביטול קיומה של בריה"מ. הליך פירוקה של בריה"מ  בהתכנסות של שלושה ראשי רפובליקות המרכיבות אותה – ללא תשע הרפובליקות שטרם פרשו מבריה"מ וללא משאל עם – בוודאי היה מפוקפק ביותר מבחינה משפטית. גם מהנקודה הזו מתעלם ילצין. נכון כי בשלהי 1991 נמצאה בריה"מ בתהליך היסטורי של התפרקות, אבל ילצין התערב בו באופן בלתי דמוקרטי ומתוך אינטרס אישי.
בגרסתו על הבחירות לנשיאות בקיץ 1996 מתעלם ילצין משני מהלכים שנקט ואשר מילאו תפקיד חשוב בניצחונו. (1) מינויו של יבגני פרימקוב לשר החוץ בינואר 1996. שר החוץ החדש ייצג מדיניות תקיפה יותר ביחס למערב, בהשוואה לקודמו, אנדרי קוֹזירֵב, תוך ניסיון להחזיר לארצו, ולוּ חלקית, את מעמד המעצמה הגדולה בנוסח בריה"מ. המינוי נועד למנוע מן האופוזיציה, ובראש וראשונה הקומוניסטים, למתוח ביקורת על מדיניותו של ילצין בתחום החוץ ככנוּעה למערב, ובכך אולי אף להטות חלק מקולות הקומוניסטים ומבקרי מדיניות החוץ של ילצין – לצדו.
(2) במארס 1996 בוריס ברזובסקי, איל ההון והתקשורת המקורב לילצין, החתים את המועמד לנשיאות, הגנרל בדימוס אלכסנדר לבֶּד (Lebed) על חוזה:  הגנרל יזכה בתמיכה פיננסית רצינית וסיקור חיובי בכלי התקשורת, כדי למשוך קולות ממנהיג המפלגה הקומוניסטית זְיוּגנוֹב בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות. יצוין כי באותה הזמן ללבּד הייתה תדמית של פטריוט אמיץ בזכות השתתפותו במלחמה באפגניסטן בתקופה הסובייטית,  ובפרידניסטרובה  (Pridnistrova) ב-1991. המלחמה בפרידניסטרובה הבטיחה את פרישת האזור הזה, בעל הרוב הסלאבי, ממולדובה  ונתפסה בעיני הרוסים כמעשה פטריוטי. במארס  1996 גם הובטח ללבּד כי  לאחר הבחירות הוא ימונה למזכיר "המועצה לביטחון של רוסיה" בממשלו של ילצין.[1]
בסקירה, ולוּ שטחית, של התנהלותו של ילצין בתקופת נשיאותו (1999-1991) אפשר להסיק כי לא היה דמוקרט וליברל במובן המערבי,  כי אם היה במידה רבה תוצר של השיטה הסובייטית בה נולד והתקדם. פעילותו הבלתי דמוקרטית באה לידי ביטוי בדרך פירוקה של בריה"מ בדצמבר 1991, בהפגזת הפרלמנט הרוסי בתותחים באוקטובר 1993, בהיבחרותו בדרכים מפוקפקות לנשיאות בקיץ 1996 (בין היתר, קשרי הון-שלטון בינו לבעלי כלי התקשורת הראשיים) ובהפללתו של התובע הכללי סקורטוב במארס 1999. (נטייתו של ילצין להאמין – המשתמעת מספרו – שפרשת מוניקה לוינסקי הייתה מעין מלכודת מתוכננת של הרפובליקאים להדחת נשיא בלתי רצוי יכולה לשמש הוכחה כי לא השתחרר מהמתודה הסובייטית בניתוח התנהלותו של המשטר האמריקאי.) אפשר למצוא נסיבות מְקֵלות לצעדים בהם השתמש ילצין כדי לשמור על שלטונו: יריביו הפוליטיים היו רחוקים מלהיות דמוקרטים, בעוד ילצין, לפי שאיפותיו המוצהרות, רצה להפוך את רוסיה למדינה דמוקרטית-ליברלית במובן המערבי של המושג. כמו כן ראוי לציין כי משטרו של ילצין היה דמוקרטי יותר באופן משמעותי – כמו במידת חופש כלי התקשורת, בחירות לפרלמנט ולנשיאות, בחירת מושלי מחוזות – בהשוואה למחליפו פוטין.
ייחוּס לפוטין מצד ילצין תמיכה בדמוקרטיה ובכלכלה ליברלית, התרחקות מכלי התקשורת  והיעדר שאיפות פוליטיות – כל אלה נשמעים בדיעבד כבדיחה גרועה. ואולם להערכותיו השגויות של ילצין היו נסיבות מְקֵלות. לדברי ילצין, פוטין בתקופת  עבודתו בקרמלין נמנע מלהביע את השקפותיו, להיחשף  לתקשורת, לפחות לכאורה לא שאף לקדם את מעמדו הפוליטי, וגילה נאמנות לבוס. השתיקה והלויאליות התפרשו מצד ילצין כהסכמה לא רק למדיניותו השוטפת, אלא גם לחזונו לעתיד. בהקשר זה ראוי לציין כי גם מדינאים אחרים – בהם גורבצ'וב –  הצליחו להעפיל לצמרת בזכות שלא חשפו את השקפת עולמם האמיתית, עד שצברו די כוח פוליטי כדי להגשימה.
ילצין מטשטש את הסיבות האמיתיות להתפטרותו. הסברו מצטמצם בכך כי לאחר שמצא יורש ראוי לא היה טעם להפריע בדרכו. למעשה בשלהי 1999 ריחפה מעל ילצין עננה כבדה: חשדות בשורה של פרשיות שחיתות ותדמית של חולניות כרונית (בנוסח השליט הסובייטי ליאוניד ברז'נייב). במצב כזה, סביר להניח כי לא היה טעם, מנקודת ראותו, להמשיך להיאבק למען עוד כחצי שנה להשלמת הקדנציה שלו כנשיא, תוך ספיגת קיטונות של בוז וניסיונות מחודשים להדיחו ולהעמידו למשפט. האיש הרגיש כי כבר מיצה את עצמו. לעומת זאת, התפטרות לפני סיום כהונתו – צעד בלתי מקובל ברוסיה – עשויה הייתה אם לא לעורר אהדה כלפיו, הרי לפחות להחליש את המוטיבציה מאחורי הביקורת הבוטה נגדו בכלי התקשורת ולניסיונות להעמידו למשפט בעוון מעשי שחיתות. 
בפרספקטיבה היסטורית, משטרו של ילצין יכול לסמל את החוליה המקשרת בין שרידי התנהלות שלטונית בנוסח בריה"מ לבין ניסיון, או לפחות שאיפה מוצהרת, לכונן ברוסיה משטר דמוקרטי ליברלי בנוסח המערב. לעומתו, משטרו של פוטין סימל את הנטייה לחזור באופן חלקי לעבר הסובייטי. כבר החזרת המנגינה – אך ללא המילים – של ההמנון הסובייטי בתור ההמנון הלאומי של רוסיה בשנה הראשונה לשלטונו בישרה על מגמותיו. הוא הצליח לכונן משטר אוטוריטארי בו כלי התקשורת הראשיים – אך לא כולם בנוסח בריה"מ – נמצאים בידי השלטון, ובו ההכרעה בבחירות לראש השלטון ולמוסדות הנבחרים ידועה מראש – על אף שאינה מתקרבת ל-99% תמיכה בנוסח בריה"מ. במדיניות החוץ ילצין ופוטין ראו ברפובליקות הסובייטיות לשעבר אזור השפעה רוסי והתנגדו להתפשטותו של נאט"ו מזרחה לעבר רוסיה. ואולם, במישור הגלובאלי הסתפק ילצין בהתנגדות להגמוניה של ארה"ב וחתר ליצירת עולם רב קוטבי – בעוד בתקופת שלטונו של פוטין, בהדרגה, חזרה רוסיה למלא את תפקיד מעצמת העל שוות הערך לארה"ב, בנוסח בריה"מ.




[1] Рогозин, Дмитрий. Ястребы мира: Дневник русского посла (Москва: Электронное издание. Альпина Паблишер, 2012)[רוסית]
רוגוזין, דמיטרי. ניצי השלום: יומנו של שגריר רוסי (מוסקבה, 2012). יצוין שדמיטרי רוגוזין הוא מדינאי רוסי לאומני העוין לילצין, אך בנושא הבחירות ב-1996 גרסתו נראית אמינה.  לפי הערכתו של רוגוזין, לבּד הסכים לפגוע במוניטין שלו באמצעות נכונותו לשרת שליט בלתי פופולארי בדמותו של ילצין, מתוך הנחה כי לא יִרְחק היום והוא יחליף את הנשיא החולה.