גולדשטיין,
יוסי. אשכול: ביוגרפיה (ירושלים:
כתר, 2003). [סיכום ספר] 789
עמ' כולל ביבליוגרפיה ומפתח שמות
סקירת
חייו ופועלו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל (1969-1963). המחבר
הוא פרופסור להיסטוריה, שפרסם ספרי
ביוגרפיה על אישים חשובים בתולדות היישוב, בהם יצחק רבין. הסיכום משקף את גרסתו ודעותיו
של המחבר. את הערותיי ריכזתי בפִסקה בסוף הסיכום.
פעילותו
בהתיישבות, בכלכלה ובביטחון עד לכהונתו
כראש ממשלה
לוי
אשכול (שקולניק) נולד ברוסיה הצארית, כיום בשטחה של אוקראינה, ב-1895 למשפחה
מיוחסת ואמידה. הוא למד בתיכון יהודי-רוסי
בווילנה, ולאחר סיום לימודיו עלה לארץ ב-1914. בתחילה עבד כפועל חקלאי בפתח תקווה
ובראשון לציון. הוא היה חבר במפלגת "הפועל הצעיר", מפלגה ששמה את הדגש
על "כיבוש עבודה" וצדק סוציאלי ודחתה את רעיונות הסוציאליזם הרדיקאלי,
כמו מלחמת מעמדות. בתקופת מלחמת העולם הראשונה חצה אשכול את קווי הטורקים והצטרף
לגדוד הארצישראלי הבריטי – "גדוד 40
של קלעי המלך". ב-1920 השתתף אשכול בייסוד דגניה ב', שנשארה מקום מגוריו
הפורמאלי, גם לאחר שהפך לעסקן פוליטי. עוד לפני מלחמת העולם וביתר בירור לאחריה, הפך אשכול מפועל לאישיות
פוליטית. נוסף לקידומו להנהגת "הפועל הצעיר", פעל אשכול בוועד הפועל
של ההסתדרות ובעיקר ב"מרכז החקלאי" שלה. מרכז זה היווה את הזרוע ההתיישבותית של
ההסתדרות. בינואר 1930 התאחד "הפועל הצעיר" עם "אחדות העבודה"
ל"מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י). יצוין, כי אשכול מזה שנים תמך
באיחוד בין שתי המפלגות. "מאורעות
1929" הביאו את אשכול לגיבוש רעיון ההתיישבות כאמצעי להתמודדות עם הערבים הפלסטינים
וליצירת עובדות בשטח. עם זאת דגל אשכול בהתיישבות סלקטיבית: הקמת יישובים בעלי
יכולת הגנה, מחוברים ליישובים יהודיים
נוספים, ובעלי יכולת לקיים את עצמם מבחינה כלכלית. על כן לא תמך בהקמה אוטומטית של
כל היישובים שהוחרבו ב-1929 ובהם היישוב היהודי בחברון. מאמציו של אשכול התרכזו בהרחבת ההתיישבות
היהודית ועד סוף 1933 מילא תפקיד חשוב בהעלאת 32 נקודות יישוב חדשות.
כבר
משנות ה-20 שהה אשכול תקופות ארוכות בחוץ לארץ כמו בשליחויות מפלגתו וההסתדרות וכציר
בקונגרסים הציוניים. מ-1933 טיפל אשכול ב"הסכם ההעברה" עם גרמניה
הנאצית ולצורך כך שהה בה במהלך השנה וחזר
וביקר בה ב-1935. ההסכם אִפשר ליהודי
גרמניה שעלו לארץ להוציא חלק מרכושם באמצעות קניית סחורת גרמניות, שנשלחו בתור
יצוא גרמני לארץ. אשכול טיפל בין השאר בסוגי הסחורות שיש לקנות מן הגרמנים,
בהתרכזו בסחורות לצורך ההתיישבות כמו חומרי בנייה והשקיה. הפרויקט של אשכול לא זכה
לאהדה בהסתדרות ובתנועה הציונית, כיוון שהפר את החרם על רכישת סחורות גרמניות בו
דגלו חלק מן הארגונים היהודיים. עם תחילת
"המאורעות" ב-1936 הוסטה פעילותו של אשכול מיהודי גרמניה ליישוב בארץ.
בדומה ל-1929, גם כעת ראה בהרחבת ההתיישבות אמצעי פוליטי לכיבוש הארץ. זאת במיוחד
בעקבות תוכנית החלוקה הבריטית מ-1937, שהועידה למדינה היהודית רק 17% משטחה של ארץ
ישראל. בתקופה הזו פעל אשכול להעלאת יישובים בנגב, ואולם מפעלו החשוב ביותר ב-1937
היה הקמתה של חברת "מקורות", שעתידה הייתה להפוך לחברת המים הלאומית
בארץ.
עוד
בתחילת שנות ה-20 עסק אשכול בנושאים ביטחוניים, קרי בהגנת היישוב, ובאותה תקופה אף נאסר לפרק זמן
קצר בווינה, בה שהה לצורך רכישת נשק. ב-1941
נתמנה אשכול לגזבר ה"הגנה" ולחבר "המפקדה הארצית" שלה,
שמנתה שמונה חברים. "המפקדה הארצית" הייתה מוסד פוליטי מטעם היישוב שפיקח
על פעילות הארגון. באותו זמן אליהו גולומב היה מפקד ה"ההגנה" ומשה סנה ראש "המפקדה הארצית". הקשר
בין אשכול לדוד בן-גוריון נוצר כבר בשנות ה-20. במישור הפוליטי, כאמור, תמך אשכול באיחוד בין מפלגתו ל"אחדות
העבודה" שבראשות בן-גוריון; בסוף שנות ה-30 ותחילת ה-40 תמך בבן-גוריון כנגד
אנשי "סיעה ב'" – סיעה שדגלה במדיניות שמאלית הן בנושאי פנים והן בנושאי
חוץ והתנגדה לחלוקת הארץ, ופרשה
ממפא"י ב-1944. אשכול היה שותף
למדיניות האקטיביסטית של בן-גוריון במישור הביטחוני, ובתחילת 1948 – עת התכונן בן-גוריון
למלחמה בין המדינה היהודית שעתידה לקום
למדינות ערב – מינה בן-גוריון את אשכול לעוזרו המיוחד לענייני ביטחון. מעתה טיפל בנושא רכישת נשק ובתחום הכספי. אשכול, מצִדו,
מינה את שמעון פרס לאחד מעוזריו.
בספטמבר
1948 פרש אשכול מתפקידו הביטחוני וחזר לעסוק בתחום האהוב עליו – ההתיישבות. הוא
נתמנה לראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית
ומינואר 1950 גם לגזבר הסוכנות. בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50 ביצע אשכול
מדיניות התיישבות שאפתנית, כשחלק מן היישובים הוקמו בשטחים אשר לפי תוכנית החלוקה
של האו"מ מ-1947 נועדו למדינה פלסטינית. אכלוס היישובים נעשה ברובו על יד
העולים; כמו כן אוּכלסו העולים בכפרים ערביים נטושים ובבתים נטושים בערים המעורבות.
לכל הצעדים האלה הייתה מטרה מדינית-ביטחונית ברורה – למנוע שובם של הפליטים הפלסטינים
ולמחוק את גבולות תוכנית החלוקה של 1947. ב-1950 יזם אשכול את הקמתן של המעברות –
שיכונים זמניים לעלייה ההמונית. ב-1951 התגוררו במעברות 256,000 נפש. אשכול ראה
בהקמת היישובים החדשים ובמעברות הישג גדול – דרך מהירה למציאת קורת גג ארעית
לעולים, פיזור האוכלוסייה לגליל ולנגב ומעבר היהודים לעבודה חקלאית. עם זאת כבר
בזמנו ובפרספקטיבה של זמן, יש הרואים בתוכניות האלה כישלון. רוב שוכני המעברות היו
מארצות האיסלאם (יהודי מזרח אירופה שהיו מיעוט במעברות, הצליחו בשלב מוקדם לצאת
מהן) – דבר שגרם לקיטוב עדתי והשאיר משקעים שליליים בקרב יוצאי עדות המזרח.
ב-1951
נבחר אשכול לכנסת השנייה ובאותה שנה נתמנה לשר החקלאות. הוא ביצע מדיניות שנועדה
להגדיל את התפוקה החקלאית ולצמצם את יבוא המזון. אשכול יזם מדיניות סבסוד המים לחקלאים והרחבת הפרדסים –
מדיניות עליה נמתחה ביקורת בשנות ה-90 לנוכח התדלדלות משק המים, אך נראה שהייתה
נכונה בזמנה. ב-1952 נתמנה אשכול לשר האוצר במקומו של אליעזר קפלן,
שחלה. בעקבות כניסתו לתפקיד התפטר אשכול
מ"מקורות", אך המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. לנוכח הגירעון
החמור בתקציב, מאז כניסתו לתפקיד
וב-1954-1953 ביצע אשכול מדיניות בלתי פופולארית, בתמיכת בן-גוריון.
הוא קיצץ באופן דרסטי בתקציב הביטחון (דבר
שהביא להתפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין בדצמבר 1952), כולל פיטורים במערכת
הביטחון ובמשרדי הממשלה, שהגבירו את האבטלה, והעלה במידה ניכרת את מחירם של מוצרי
המזון הבסיסיים. צעדיו הקשים תאמו את
המדיניות הקשה בנושא העלייה, בה דגל אשכול עוד ב-1949 והצליח להגשימה מ-1951. לנוכח מחסור במשאבים לקליטת
העולים, תמך אשכול בהפחתת זרם העולים לישראל על ידי הנהגת סלקציה בקרבם (עמ' 327).
מדיניות זו זכתה להסכמתו של בן-גוריון. תקנות הסלקציה היו סודיות וקבעו כי 80%
מהעולים יהיו מתחת לגיל 35, תוגבל כניסתם של חולים, וכי העולים יחויבו לעבוד בכל
עבודה שתוצע להם בארץ. אשכול דחה בתוקף את הטענות, כי הסלקציה נעשתה ממניעים
גזעניים – ואולם בפועל היא כוונה בעיקר נגד העולים מארצות האיסלאם, מה עוד
שהסלקציה נעשתה לפעמים על פי קרבה משפחתית
והשתייכות מפלגתית. כתוצאה ממדיניות הסלקציה והמדיניות הכלכלית, ב-1953 חלה ירידה
דרסטית בעלייה, יתרות מטבע החוץ של ישראל עלו והפער במאזן התשלומים פחת. על כן, מ-1956-1955
עבר אשכול למדיניות מרחיבה בתחום הכלכלי.
באמצע
שנות ה-50 מילא אשכול תפקיד מרכזי בדיונים עם השליח האמריקאי אריק ג'ונסטון בדבר חלוקת מִכסות המים בין ישראל למדינות
ערב. ב-1955 אישרו האמריקאים את תוכניתו של אשכול להובלת מי הכינרת דרומה עד
לנגב הצפוני – קרי "המוביל הארצי" לעתיד. על אף החשיבות הרבה שייחס אשכול לחקלאות, כבר
ב-1959 הוא התבטא כי מלאי הקרקעות והמים מוגבל ולכן חשוב לפתח את התעשייה. הדבר
בוצע באמצעות השקעות מטעם המדינה ויזמים
מחו"ל , קביעת שער דולר מיוחד ליצואנים והטלת מכסים על היבוא.
בסתיו
1953 הודיע בן-גוריון לצמרת המפלגה על רצונו להתפטר ועמד על כך שאשכול יהיה יורשו.
גם כאשר דחה אשכול את ההצעה להיות ראש הממשלה וצמרת מפא"י תמכה בעקביות במינויו של משה שָׁרֵת לתפקיד,
נשאר בן-גוריון דבק בדעתו, ורק סמוך להתפטרותו שחלה ב-7 בדצמבר 1953 קיבל את
"דין התנועה". בעקבות "עסק הביש" (1954) ומסקנות "ועדת
אולשן-דורי" (ינואר 1955), תמכו כל השרים הבכירים (שָׁרֵת , גולדה מאיר, זלמן
ארן) ובן-גוריון בצורך לפטר את שר הביטחון, פנחס לבון – כולם מלבד אשכול. אשכול חשש כי
הצעד יביא לזעזועים במפלגה ויפגע בה לפני הבחירות, ובמקום פיטורי לבון ביקש
להרחיק את שמעון פרס כאחראי להסתה נגד לבון. ואולם, כל מאמציו של אשכול אצל שרת ובן-גוריון למנוע את
פיטורי לבון נכשלו, ובן-גוריון חזר בפברואר 1955 למשרד הביטחון (במקומו של לבון)
ובנובמבר לראשות הממשלה. כמו מרביתה של
צמרת מפא"י קיבל אשכול את פיטוריו של שָׁרֵת מתפקיד שר החוץ ביוני 1956 באי רצון ובצער. על
אף תמיכתו של אשכול בקו ה"אקטיביסטי"
של בן-גוריון בנושא פעולות התגמול, הוא התנגד לאסטרטגיה של בן-גוריון להביא
למלחמה כוללת, ומכאן ראה בשָׁרֵת גורם מאזן לבן-גוריון. מאמצע ספטמבר 1956, במשך כחודש, שהה אשכול
בארה"ב לצורך גיוס כספים למימון
משלוחי הנשק הגדולים שהגיעו מצרפת, ובן-גוריון לא
נועץ בו ולא עדכנו לגבי ההכנות ל"מבצע סיני". עם זאת ובהמשך להתבטלותו בפני בן-גוריון בתקופה
זו, תמך אשכול בהתלהבות במבצע הצבאי.
בממשלה
שהוקמה בעקבות הבחירות ב-1959, המשיך
אשכול לשמש ממלא מקום ראש הממשלה – אך בן-גוריון נתן לו להבין כי הוא רואה במשה
דיין, שמוּנה לשר החקלאות, את יורשו הפוטנציאלי.
המאבק שניהל לבון בהצלחה לטיהור
שמו ב-1960, פגע בעקיפין בבן-גוריון, ובן-גוריון
דרש בתגובה להקים ועדת חקירה משפטית לחקור את "עסק הביש". בכך רצה בן-גוריון לא רק לטהר את שמו
ואת מקורביו (דיין ופרס), כי אם גם לפגוע בצמרת מפא"י הוותיקה שכיהנה
בממשלת שָׁרֵת בתקופה בה התרחשה הפרשה ונשאה באחריות קולקטיבית לתפקודה הלקוי.
לא פלא, שדרישתו של בן-גוריון נתקלה בהתנגדותה של צמרת מפא"י ובתוכה אשכול, שעלול היה להיפגע גם כן ממסקנות
הוועדה. עם זאת אשכול, כדרכו, ניסה למצוא פשרה,
ואותה מצא לכאורה בהקמת ועדת חקירה ממשלתית בפרשה – היא "ועדת
השבעה" שהוקמה בסתיו 1960 ופרסמה את מסקנותיה בסוף השנה ולפיהן לבון לא נתן
את ההוראה לביצוע הפעולה הכושלת במצרים ב-1954. בן-גוריון, כמחאה על מסקנות הוועדה
יצא לחופשה, וכדי לרצותו, פעל אשכול לפיטוריו של לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות,
בעילה שהפר את המשמעת המפלגתית, בהתקפותיו המרומזות על בן-גוריון במאבקו לטיהור
שמו. ואכן, לבון הודח בפברואר 1961 ובן-גוריון ויתר זמנית על דרישתו להקמת ועדת
חקירה משפטית וחזר לראשות הממשלה. באוגוסט 1961 התקיימו בחירות חדשות בהן זכתה
מפא"' ב-42 מושבים בכנסת – ירידה בחמישה מנדטים. במצב הקשה הזה לא הצליח בן-גוריון להרכיב ממשלה
חדשה והעביר את המשימה לאשכול, והוא מילא את המשימה אף מעבר למצופה, בהגדילו את
ייצוגה של מפא"י בממשלה החדשה שהוקמה בסוף 1961.
בראשות
הממשלה 1969-1963
ביוני
1963 הודיע בן-גוריון באופן מפתיע על התפטרותו. על אף שבעבר העדיף בן-גוריון
כיורשו את יגאל ידין, וכשזה לא נענה את דיין ואף את פרס – לא התערב בן גוריון בשאלת בחירת יורשיו. בציבור
ובמפא"י נתפס אשכול כיורשו הטבעי של בן-גוריון, וצמרת המפלגה בחרה בו פה אחד
לראש הממשלה. אשכול נטל לעצמו גם את תפקיד שר הביטחון – על אף שדיין, שר החקלאות, ופרס, סגן שר הביטחון,
לא היו מרוצים מכך. ממשלתו של אשכול, שהוקמה
ביוני 1963, הוצגה כממשלת המשך, ואולם
במדיניות החוץ והפנים ניכרו בה שינויים. במקום הישענותו של בן-גוריון על קשרים עם צרפת,
פעל אשכול לשיפור הקשרים עם
ארה"ב. אשכול הסכים עם הערכת
צה"ל לפיה יש לחדש את התעצמותו של
חיל השריון, ובהתאם ליוזמתו של אשכול נרכשו טנקים אמריקאיים ישנים באירופה. ביוני
1964 ביקר אשכול בארה"ב – ביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה ישראלי בבית הלבן.
לאחר מכן, באותו החודש, ביקר אשכול גם בצרפת ועל פני השטח נראה היה כי נשמרו
הקשרים גם אִתה.
בתחום
הפנים נשען אשכול על "הגוורדיה
הוותיקה", שכללה את גולדה מאיר, שרת החוץ, פנחס ספיר, שר האוצר, וזלמן ארן,
שר החינוך. להגדלת הרוב שלו במפא"י
ולחסימת דרכו של דיין לצמרת המפלגה, האיץ אשכול את המשא ומתן עם "אחדות
העבודה" להקמת "מערך" אִתה,
והקמתו אושרה במרכז מפא"י ברוב גדול
בנובמבר 1964. בן-גוריון, מצדו, התנגד
להקמת "המערך", בין היתר כיוון
שהקמתו הייתה כרוכה בוויתור על התביעה לשינוי שיטת הבחירות. בן גוריון דגל בשינוי
השיטה לאזורית, כדי להפוך את המשטר הפרלמנטארי בארץ למבוסס על שתי מפלגות גדולות,
בדומה לשיטה הבריטית, ובכך ליעל את תפקוד הממשלה. במהלכיו נגד אשכול, השיג בן-גוריון חוות דעת משפטית, חתומה על ידי
עורכי דין, שתבעה להקים ועדת חקירה הן לגבי "הפרשה" ב-1954 והן לגב
התנהלות "ועדת השבעה" ב-1960. אשכול, בתגובה, כדי להדוף את הלחצים בתוך
המפלגה להקמת ועדת החקירה, בדצמבר 1964 התפטר מראשות הממשלה והתנה את שובו בהסרת
"הפרשה" מסדר היום, ומהלכו הצליח.
במאי 1965 נערך הטקס של הקמת "המערך", ובן-גוריון , לאחר שנחסמה
דרכו להדיח את אשכול מבפנים הקים את "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י)
ביולי 1965. בבחירות לכנסת השישית שנערכו בנובמבר 1965 קיבל "המערך" 45
מנדטים ורפ"י 10 – הישג לאשכול. על
אף הניצחון הגדול בבחירות, מדיניות ה"מיתון" בתחום הכלכלי פגעה קשות בפופולאריות של אשכול בשנים
1967-1965.
מאמצע
מאי 1967 המתיחות הצבאית בין ישראל לבין מצרים הלכה וגברה. בעוד שהרמטכ"ל,
יצחק רבין , עם תחילת ריכוז הכוחות המצריים בסיני בערב ה-14 במאי ביקש מאשכול
גיוס רחב של המילואים – דחה אשכול בקשה זו
למשך מספר ימים, ואף ב-16 במאי נענה רק לחלק מתביעותיו של רבין בנושא. אשכול סבר – בהסתמך על הערכתו של ראש אמ"ן,
אהרן יריב – כי מטרת הצעד המצרי הרתעתי בלבד והיא למנוע פעולה ישראלית נגד סוריה,
ועל כן אין להיגרר אחר פרובוקציות ויש לשמור על פרופיל נמוך. גם לאחר החלטתה של מצרים להוציא את כוח
האו"ם מסיני ב-18 במאי, ובמיוחד החלטתה ב-23 במאי לסגור את מְצָרֵי טיראן
בפני שיט ישראלי, המשיך אשכול להאמין כי
ניתן לפתור את המשבר באמצעים דיפלומטיים.
כפי שדחה בעבר את הלחצים לגיוס רחב,
ב-23 במאי דחה את הלחצים של המטה הכללי לצאת למלחמה מייד, בעקבות סגירת המְצָרים.
אשכול שמר על קור רוח – בניגוד לרבין
שהתמוטט זמנית ב-23 בחודש. ב-24 במאי, בהיעדרו של רבין, הפעיל ממלא מקומו
כרמטכ"ל וראש אג"ם, עזר ויצמן,
לחץ כבד על אשכול לצאת למלחמה – ושוב עמד אשכול בלחץ ולא נכנע. אשכול עדיין ביקש להיעזר בארה"ב ובאירופה לפתיחת המְצָרים והטיל שליחות זו על
שר החוץ, אבא אבן. ב-27 במאי חזר אבן עם הבטחות מעורפלות מצד נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, בנושא פתיחת
המצרים, בצירוף בַּקָשָה מישראל
להמתין שבועיים עד שלושה שבועות. ב-28 במאי שוב דחה אשכול את לחצם של ראשי הצבא
לפתוח במלחמה, והממשלה בראשותו קיבלה
החלטה בזכות המתנה נוספת. באותו היום נשא אשכול נאום ברדיו בו הסביר את המשך
ההמתנה, ובמהלכו גמגם בקטע בנאומו שלא היה מנוסח ברור. בערב ה-28 שוב הדף לחצם של האלופים ובהם עזר ויצמן ואריאל שרון לצאת למלחמה, ואף
דחה את הדוקטרינה של מלחמת מנע שהציגו ראשי מערכת הביטחון. במקביל לעמידתו
האיתנה נגד תוכניותיהם של ראשי הצבא, דחה אשכול את הלחצים הפוליטיים, מצד המפלגות גח"ל, רפ"י והמפד"ל, להדיחו מתפקיד שר הביטחון ולמנות את בן-גוריון
במקומו.
ואולם,
גמגומו של אשכול בנאומו ברדיו ב-28 בחודש
חיזק את הרושם בקרב דעת הקהל, שאינו מתאים
לכהן כשר הביטחון בתקופה של מתיחות צבאית
גואה. לאחר שב-30 במאי אף בכירים ב"מערך" החלו לתמוך בהחלפתו של אשכול
במשה דיין, בתור שר הביטחון – נכנע אשכול ללחצים ודיין נכנס למשרד הביטחון ב-1 ביוני. מהצעד הזה הבין
כנראה אשכול כי התנגדותו ליציאה למלחמה למעשה
הובקעה. בישיבה מצומצמת של הממשלה
שהתקיימה ב-3 ביוני בערב, במוצאי שבת, דיווח ראש "המוסד", מאיר עמית, על
המסקנות משיחותיו בארה"ב והן שאמריקה לא תעשה דבר לפריצת המצור על המְצָרים,
אך גם לא תפריע אם צה"ל יתקוף את מִצְרים.
בתגובה דרש דיין יציאה למלחמה לאלתר ולראשונה הצטרף אליו אשכול. האכזבה
מעמדת ארה"ב, הלחץ הבלתי פוסק מן המטכ"ל, וכעת משר הביטחון החדש – כל
אלה הביאו לשינוי בעמדתו של אשכול. במהלך המלחמה היה זה אשכול שתבע בהתמדה לכבוש
את רמת הגולן, ביחסו חשיבות להבטחת מקורות המים – אך דיין דחה את ההחלטה בין היתר
מחשש מפני תגובה סובייטית. לבסוף הורה
דיין לכבוש את הרמה, ורק אחר כך דיווח על כך לאשכול, כדי לייחס את המהלך המוצלח הזה לעצמו. תרומתו של
אשכול לניצחונה של ישראל במלחמת יוני 1967 התבטאה בהצטיידותו המאסיבית של
צה"ל בנשק מודרני וחיזוק משמעותי בקשרים המדיניים והצבאיים עם ארה"ב, בתקופת
כהונתו כראש ממשלה ושר הביטחון. תקופת
ה"המתנה" בטרם היציאה למלחמה,
שהושגה על ידי אשכול, יצרה דעת קהל אוהדת לישראל בארצות המערב והרדימה את רמת
הכוננות של הערבים.
החלטת
הממשלה הסודית מ-19 ביוני 1967 מוכיחה כי אשכול היה מוכן להחזיר את מרב השטחים
שכבשה ישראל ממצרים ומסוריה תמורת חוזה שלום. בשאלת הגדה המערבית לא קיבלה הממשלה החלטה דומה בגלל התנגדותו של מנחם
בגין. ואולם, בעקבות סירובם של
הערבים להגיע לשלום עם ישראל – כפי שבא
לידי ביטוי בהחלטות הפִסגה הערבית בחרטום באוגוסט 1967 – ובהתאם לתפישתו הביטחונית
האקטיביסטית של קביעת עובדות חד-צדדיות בשטח, תמך אשכול בסיפוחה של ירושלים המזרחית ובהקמת יישובים חקלאיים
ברמת הגולן, בסיני, בגוש עציון ובבקעת הירדן. בד בבד לא זנח אשכול את האופציה של
פינוי רוב השטחים, תמורת שלום. בינואר
1968, בניגוד לעמדת בן-גוריון, התאחדה רפ"י עם "המערך" והוקמה
"מפלגת העבודה הישראלית". ואולם, לא היה בצעד הזה כדי להבריא את היחסים העכורים בין אשכול לדיין. דיין לא
הסתיר את כוונתו לשנות את הנהגת מפלגת העבודה מבפנים, קרי להדיח את אשכול, וכנגד ביקורתו של אשכול על התבטאויותיו תמיד
היה מוכן להגיש את התפטרותו, ביודעו שאשכול לא יעז לקבלה. גם אחרי "מלחמת ששת הימים" לא הפך
אשכול דמות פופולארית ודימויו בדעת הקהל היה שלילי בעיקרו.
לאשכול
היו קשרים רומנטיים עם נשים רבות, היה נשוי שלוש פעמים ואב לארבע בנות: בת אחת מאשתו הראשונה, ממנה
התגרש, ושלוש בנות מאשתו השנייה, אלישבע , שנפטרה ממחלת הסרטן בדצמבר 1959. עוד
לפני מותה של אלישבע, התפתח קשר רומנטי בין אשכול לבין דליה כרמל, שהייתה צעירה
ממנו ב-40 שנה ועבדה כמזכירה במשרד האוצר– ואולם לאחר שלא נענתה להצעת הנישואים
שלו, ב-1964 התחתן עם מרים, הצעירה ממנו
ב-35 שנה.
בפרספקטיבה
היסטורית חל שיפור בדמותו של אשכול. לדעת
המחבר, היה אשכול אחד מראשי הממשלה המוצלחים של מדינת ישראל. בהיותו ראש המחלקה
להתיישבות של הסוכנות היהודית ביצע את המפעל ההתיישבותי הגדול ביותר בארץ; היה
אחראי למדיניות ההתעצמות של צה"ל
בשריון ובמטוסים, שאִפשרה את הניצחון במלחמת יוני 1967; בתקופתו החלה להתפתח ברית אסטרטגית עם ארה"ב, כשארה"ב
מכירה למעשה בלגיטימיות של פיתוח הנשק האטומי על ידי ישראל; עמדותיו ביחס לשטחים
הכבושים היו מתונות בהשוואה לאישים מרכזיים בממשלתו; והוא תרם לדמוקרטיזציה של
מדינת ישראל. בין ההיבטים השליליים של
שלטונו היו תקופת המיתון, ודמותו לא הקרינה סמכות ו"כריזמה" להן נזקק העם בתקופת מלחמה.
הערות
ביקורתיות
כללית,
המחקר של פרופסור גולדשטיין קריא ומעמיק, ונעשה תוך מאמץ לשמור על אובייקטיביות. עם זאת, יש בו מדי
פעם הערכות חיוביות מוגזמות ביחס לאשכול, כמו הטענה כי היה "שר האוצר המוצלח
ביותר שהיה אי פעם בישראל" (עמ' 531). אין בסִפרו דיון מעמיק ברקע והגורמים לפרוץ מלחמת יוני 1967,
בהם כוונתה של ישראל לבצע פעולה צבאית נגד סוריה – על אף שמצטט לפחות איום אחד של
אשכול לעשות זאת (עמ' 537). מוטב לוּ היה המחבר מקצר בפרקים העוסקים בראשית דרכו
הפוליטית של אשכול ואף בתקופת כהונתו כשר האוצר, ומרחיב על תקופת כהונתו כראש הממשלה.
