ברעם,
ניר. הארץ שמעבר להרים (תל אביב: הוצאת עם עובד, 2016). 181 עמ'. [סיכום וביקורת]
ניר
ברעם נולד ב-1976 בירושלים. הוא סופר, עורך ספרותי ופובליציסט, וחתן פרס ראש
הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2010. אחד
מספריו הבולטים הוא "אנשים טובים" המתמקד בהתנהגותם של אנשים רגילים
החיים במשטרים טוטליטאריים. בעמדותיו בסכסוך הישראלי-פלסטיני ברעם נמצא שמאלית ממפלגת
מרצ. לדוגמה, הוא לא תמך במבצע "עופרת יצוקה" – מבצע צבאי רחב היקף של
צה"ל ברצועת עזה בדצמבר 2008 – ינואר 2009. ספרו "הארץ מעבר להרים"
מתאר את ביקוריו בגדה המערבית (יהודה ושומרון) ובירושלים המזרחית בשנים 2015-2014, ושיחותיו עם פלסטינאים
ומתנחלים. זאת בהנחה כי "קשה לדבר על פתרון הסכסוך [הישראלי-פלסטיני] כשלא
יודעים איך נראה המקום שעליו מדברים" (עמ' 8). המחבר מנסה לברר את עמדות בני
שיחו ביחס לפתרון וגם מציג את עמדתו שלו בסוגיה. ברעם למד ערבית, אך מתקשה מאוד
לנהל שיחה בשפה הזו, ועל כן שיחותיו עם פלסטינאים מתנהלים לרוב באנגלית. סיכום
הספר משקף את גרסת המחבר, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את דעותיי, השונות
מאוד מאלה של ברעם, הבאתי בפרק קצר בסוף הסיכום.
ארגון
הפתח: מדינה פלסטינית בגבולות יוני 1967 וזכות השיבה
חברים
בארגון הפתח דוגלים פורמאלית בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי הגבול של ה-4 ביוני
1967 (להלן קווי 67'). עם זאת, במקביל הם
אינם מוכנים לוותר על זכותם של פליטי מלחמת 1948 לדורותיהם לשוב למקום מגוריהם,
קרי למדינת ישראל בגבולות 67'. במיוחד עזה שאיפתם של פליטי 48', החיים עדיין במחנות הפליטים בגדה המערבית, לשוב ולחיות
במקום הולדתם. גם דור שלישי של פליטים, נוקב בשמות הכפרים והערים בהם חיו אבותיהם
(שכיום הם בתחומי מדינת ישראל הריבונית), כמקום מגוריהם – ולא בשמות מחנות הפליטים
בהם הם נולדו ומתגוררים. יש פלסטינאים שמרחיבים את זכות השיבה לא רק ביחס לפליטי
48' לדורותיהם המתגוררים במחנות הפליטים בגדה המערבית וברצועת עזה, ובמדינות ערב
במזרח התיכון, כמו ירדן לבנון וסוריה –אלא גם ביחס לפליטים הפלסטינים משנת 48' לדורותיהם הפזורים בכל רחבי תבל, כולל
באמריקה.
עמדה
"הומאנית" של אסיר חמאס משוחרר
[ביוני]
2014 ביקר ברעם ברמאללה, ב-Progress, בית ספר ללימוד שפות, בעיקר עברית. רוב התלמידים בבית הספר הם
בנות, והן לומדות את השפה לא מתוך אהבה, אלא בצורך בידיעתה במקומות עבודתן. בית
הספר הוא בבעלותם של אנשי חמאס, שריצו תקופות מאסר ארוכות בכלא הישראלי, ובדומה
לאנשי הפתח איתם נפגש המחבר לא היו מוכנים – ככלל – לספר בעוון מה נידונו [משתמע בעוון פיגועים
קשים]. מנהל בית הספר הוא ג'לאל רומאנה, שנפצע ב-1998 ב"תאונת עבודה".
הוא תכנן לפוצץ מכונית תופת בירושלים, אך המכונית עלתה באש בעודו יושב בתוכה.
בעקבות זאת ישב בכלא 15 שנה. בשבתו בכלא רכש תואר שני בלימודים בינתחומיים. הוא
מכיר היטב את רעיונות הציונות ונבכי הפוליטיקה הישראלית, וכתב מחקר בערבית על
הציונות. לפי מחקרו הציונות הגיעה לשיאה ב-1967 ומאז היא בנסיגה (פינוי סיני
ב-1982, יציאה מלבנון ב-2000 ומרצועת עזה ב-2005) – ולדעתו – "הסוף ברור" (עמ' 48). לדבריו, הוא
מכיר את הרדיפות נגד היהודים באירופה, כולל השואה, ויש בו אהדה ליהודים. אבל,
לגרסתו, אין דרך לפצות את הפלסטינים על
השואה שעשו להם היהודים, אלא באמצעות יציאת היהודים מפלסטין לארצות מוצאם באירופה.
הוא מודע לכך כי יהודי מדינות ערב אינם יכולים לשוב לארצותיהם, ולכן צריך למצוא
להם מדינה אחרת. ג'לאל רומאנה לא מוכן
שיהודים יישארו בתור מיעוט במדינה הפלסטינית, לנוכח איבת הפלסטינים כלפיהם [שתביא
לפרעות נגדם]. כל עוד היהודים לא יסכימו לפתרון שלו, לעולם לא יהיה שלום ושני הצדדים ייפגעו. (עמ' 50-48). כעת
הוא אינו דוגל באלימות, אך לא ויתר על עמדתו הבסיסית של חמאס לגבי פתרון הסכסוך.
מצוקתן
של השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים שמחוץ לחומה
באמצע
העשור הראשון של המאה ה-21 הקימה ישראל גדר הפרדה בתוך מזרח ירושלים. כתוצאה מכך
השכונות ראס ח'מיס וראס שחאדה, וכמו כן מחנה הפליטים שועפאט, הנמצאים בתוך הגבולות
המוניציפאליים של ירושלים מאז 1967 ומרבית תושביהם מחזיקים בתעודות זהות כחולות,
מצאו את עצמם מוקפים בחומה. הממשלה נימקה את בניית החומה בשיקולים ביטחוניים [על
רקע האינתיפאדה השנייה], וכל העתירות נגד תוואי הגדר שהוגשו בשם תושבי השכונות
נדחו בבג"ץ. החומה פוגעת קשות בתושבים בתחומים רבים: היא מנתקת אותם
ממשפחותיהם ומסביבתם המקורית במזרח ירושלים – כדי להגיע לחלק המזרחי עליהם לעבור
דרך מחסום. המחסום גם מקשה על התושבים להגיע לעבודה ולקבל שירותים במשרדי העירייה. יתרה מזו, עיריית ירושלים אינה
מספקת שירותים בסיסיים לשכונות האלה, כמו פינוי אשפה. כתוצאה מכך, חלק מהזבל נערם
ברחובות, חלקו נשרף בתוך השכונה – דבר היוצר בעיה תברואתית חמורה ביותר. גם בעיית
אספקת המים חמורה. המשטרה מדירה את רגליה מן השכונות האלה והעבריינות בהן גואה,
כולל מעשי שוד מזוינים ורצח. בשכונות הוקמו ועדים מקומיים המנסים להסדיר את החיים
בהן. הוועדים גם פועלים מול עיריית ירושלים ובכנסת, כדי שתושבי שכונתם יוכלו לקבל
שירותים להם הם זכאים בתור תושבי ירושלים, אך הצלחתם מעטה. אף על פי כן, מספר
תושבי השכונות עולה בהתמדה. היעדר אכיפה בתחום הבנייה מוריד את מחירי הנדל"ן
ומעודד בנייה פיראטית, שאינה עומדת בסטנדרטים בטיחותיים.
אותן
הבעיות הקיימות בשכונות ראס ח'מיס וראס שחאדה, מאפיינות גם את שכונת כפר
עקב, השכונה הגדולה ביותר של מזרח ירושלים שהוצאה מחוץ לחומה. מספר תושביה
כ-65,000 נפש, היא בנויה בצפיפות וביוב זורם ברחובותיה – אך מספר תושביה גדל
בהתמדה וניכרות התחלות בנייה חדשות. המיוחד בה שחלק ממנה נמצא בשטח המוניציפאלי של
ירושלים וחלק שייך לרשות הפלסטינית. קו הגבול אינו ברור דיו. נוסף לכך, שלא כמו
תושבי שתי השכונות האחרות, כדי להגיע לישראל על תושביה לעבור דרך מחסום קלנדיה.
המעבר דרך המחסום, במיוחד בשעות הבוקר, כאשר אלפי פועלים נמצאים בדרכם לעבודה בישראל,
עלול להתארך למעלה משעה, כרוך בהשפלות, בגחמות הבודקים, ובאי ודאות האם תינתן לך
זכות המעבר. המחבר התרשם כי בעקבות כישלון תהליך אוסלו והאינתיפאדה השנייה, תושבי
המקום הקצינו את עמדותיהם ורוצים בהחזרת "כל פלסטין".
ירושלים
המזרחית: ג'בל מוכבר וראס אל-עמוד
בעקבות
מעשי אלימות שיצאו משכונת ג'בל מוכבר, כמו
יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על שכונת ארמון הנציב, וכמו כן פיגועי דקירה בסכינים נגד
יהודים מצד אחדים מתושבי השכונה הזו – הציב הצבא מחסום בפתח השכונה. המחסום משבש
את חיי התושבים: פוגע בקשרים המסחריים שהתקיימו בין השכונה ליהודים, מקשה על יציאה
לעבודה, מפחיד ילדים ועוד. לעומתה, שכונת ראס אל-עמוד נראית כשוקקת חיים.
המשפחה
של מְבצע פיגוע הדקירה במקרים אחדים תטען בעקשנות כי בנם כלל לא היה מְפגע ונורה
ללא סיבה. זאת כדי לא להיענש כמו בפיטורים מעבודה, שלילת קצבאות הביטוח הלאומי ואף
הריסת הבית. במקרה אחד, ברעם טרח לוודא כי גרסת הצד הישראלי – בניגוד לטענת המשפחה
הפלסטינית – על קיומו של פיגוע דקירה הייתה נכונה. המחבר מביא תחזית של פרשן
פלסטיני הטוען כי הסטאטוס קוו לא יוכל להימשך לעד. גם אם התפרצויות מסוימות תדוכאנה
וישרור שקט לכמה שנים, בסופו של דבר תבוא התפרצות רבתי.
סלע
המחלוקת: הר הבית
ברעם
ביקר בהר הבית ימים אחדים אחר ניסיון ההתנקשות ביהודה גליק, שנפצע קשה, ולמחרת
פיגוע הדריסה בירושלים שבוצע על ידי תושב מחנה הפליטים שועפאט ב-5 בנובמבר, במהלכו
נהרג קצין משמר הגבול. [ההתנקשות בגליק בוצעה
על ידי פעיל הג'יהאד האסלאמי ב-29 באוקטובר 2014, על רקע מאבקו של גליק למען מתן
ליהודים זכות להתפלל בהר הבית.] שני
הפיגועים נעשו על רקע חשדנותם העמוקה של הפלסטינים מפני "מזימות"
היהודים בנוגע למסגד אל-אקצא [משתמע להתפלל בו ולדחוק את רגלי המוסלמים, ואף
להשתלט עליו]. האווירה בהר הבית מתוחה. עבור יהודים דתיים קיים נוהל מיוחד לעלייתם
למקום. שוטרים שואלים לכוונותיהם ובעת שהייתם ברחבת המסגדים מקפידים שלא יתפללו.
בד בבד גם שומרי ה"וקף" מקפידים על כך. מורה מקריית ארבע מסביר לתלמידיו
הדתיים כי בניגוד למוסלמים, שאינם רוצים בבני דתות אחרות בהר, אמר הקדוש ברוך הוא
"כי ביתי בית תפילה לכל העמים" (עמ' 76). בהמשך מנהל המחבר שיחה עם
"מוראביטאת" – נשות פלסטיניות השומרות על מסגד אל-אקצא. הן ניצבות מחוץ
למסגד ומקללות כל יהודי חרדי. בכך הן
מוחות על עליית היהודים להר הבית השייך,
לדבריהן, למוסלמים.
כפר
ברטעה – מסחר ערבי-ערבי
בעקבות
הסכמי שביתת הנשק של 1949 חולק הכפר ברטעה כך: החלק המזרחי לירדן, והמערבי –
לישראל. חומת ההפרדה שהוקמה בעקבות האינתיפאדה השנייה נבנתה בין ברטעה המזרחית
לבין הגדה המערבית (מצב הפוך לזה שבשכונות הפלסטיניות בירושלים המזרחית שהופרדו
מישראל באמצעות חומה). היעדר חומה בין ברטעה המזרחית לבין "פלסטינים –ישראלים"
(כדברי המחבר) הביא לשגשוגו של השוק בה. כ-80 אחוז מהקונים בו הם ערבים מישראל
המנצלים את המחירים הזולים בשוק בו מוכרים בגדים, מזון, שטיחים, אביזרי חשמל ועוד.
הסחורה מיובאת בחלקה מטורקיה ומארצות ערב. השוק בברטעה הוא בעצם עדות לתופעה הרבה
יותר רחבה: כוח הקנייה של הערבים מישראל הוא אחד מאבני יסוד של הכלכלה הפלסטינית.
ב-2013 נרשמו מיליון ביקורים של ערבים מישראל בגדה. נוסף על קניות, מוציאים ערבים
מישראל כסף בגדה על שירותים כמו מסעדות ותיירות ביריחו. רג'א ח'אלדי, מבכירי
הכלכלנים הפלסטינים, טוען כי הערבים משני צדי הקו הירוק מופלים לרעה, והדרך לשיפור
במצבם הוא "כלכלה ערבית-ערבית משותפת משני צדי הקו הירוק" (עמ' 158).
המחבר
ביקר בברטעה המערבית בסביבות מאי 2015. שלושת תלמידי תיכון איתם שוחח מעדיפים
פתרון של מדינה אחת, אך אינם פוסלים פתרון של שתי מדינות. בהמשך שוחח עם אקדמאים:
הם התלוננו על קיפוח, וציינו את התחזקות התודעה הפלסטינית אצל ערביי ישראל בעקבות
שתי האינתיפאדות.
מתנחלים הדוגלים בשליטה ישראלית על כל יהודה
ושומרון
המאחזים
מחוץ להתנחלויות
באמצע
מארס 2015 ביקר ברעם במאחז 777. זהו אחד משבעת המאחזים שנמצאים בסביבת ההתנחלות
איתמר. הוא שוחח עם תיראל כהן, בת 22 ילידת מודיעין. כבר בנעוריה, בעקבות שבר
ההתנתקות ב-2005, היא הצטרפה לנוער הגבעות שהחליטו ליישב נקודות רבות ולהיאבק נגד
פינוי אפשרי. כיום תיראל כהן מסיימת תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת תל אביב.
במקביל, היא הקימה ביוזמתה במאחז 777 כפר של סטודנטיות מכל הארץ. היא משתתפת
בישיבות של מועצת יש"ע, המורכבת בעיקר מגברים דתיים ממוצא אשכנזי. גם
המתנחלים במשך שנים רבות היו בעיקר אשכנזים דתיים. ואולם בהדרגה ההרכב העדתי של האוכלוסייה
הזו השתנה. תיראל היא ממוצא מזרחי, ולפי מחקר משנת 2009 חלוקת המתנחלים הייתה
כדלהלן: 36 אחוז אשכנזים, 30 אחוז מזרחים ו-34 אחוז של יהודים שנולדו בישראל ולא
ניתן לקבוע את מוצאם (עמ' 142). גם אחוז הדתיים בקרב המתנחלים ירד וכיום הצטרפו
אליהם מסורתיים וחילוניים. תיראל אינה דתייה. לתיראל אין כמעט מגע עם הערבים
שבסביבה ושאלת זכויותיהם אינה מטרידה אותה. משתמע כי נוח לה להתעלם מקיומם.
בהמשך
ביקר המחבר בכפר הערבי ח'רבת ינון א-תחתא, הנמצא בסמוך למאחזים. לדברי אחד מתושבי
הכפר, התרחבות המאחזים נעשית תוך פלישה לקרקעות פלסטיניות או חסימת הגישה אליהן.
המתנחלים מתנכלים לתושבים הפלסטינים: עוקרים עצי זית, מרעילים צאן, ומכים תושבים
היוצאים לעבד את אדמתם. הצבא מוכן לספק הגנה לחקלאים הפלסטינים רק במשך ימים ספורים. כתוצאה מכך
רבים מתושבי הכפר נאלצו לעזוב אותו; ואחרים, במקום לעבד את מטעיהם ושדותיהם,
יוצאים לעבוד אצל ערבים בגליל.
מתנחל
חילוני: דני דיין
דני
דיין עלה לישראל מארגנטינה ב-1971 והגיע למעלה שומרון ב-1988, בעת האינתיפאדה
הראשונה. בעידודו של נפתלי בנט, מנהיג מפלגת "הבית היהודי", בינואר 2015
השתתף דיין בבחירות בפריימריז של מפלגה זו, אך לא נבחר למקום ריאלי. דיין רואה
עצמו "חילוני לגמרי", אבל "ציוני מקסימליסטי". לדבריו,
"מטרת הציונות היא כל עם ישראל בכל ארץ ישראל" (עמ' 33). הוא דוגל
בהרחבה מתמדת של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, תפיסת כל מקום אפשרי, לפני
שהפלסטינים יעשו זאת. שיטתו: לבדוק היטב במפה אם הקרקע אינה בבעלות פלסטינית
פרטית, ואז להתיישב בה.
דיין
מוּדע לנרטיב הפלסטיני לפיו גם אם נניח שהיהודים אכן חיו במקום הזה (פלסטין / ארץ
ישראל) לפני אלפי שנים, הרי מבחינת הפלסטינים הדבר אינו רלוונטי, ובעיניהם התנועה
הציונית אינה אלא קולוניאליזם קלאסי בנוסח המאה ה-19. דיין גם מודה בקיומו של עם
פלסטיני. הוא דוחה את רעיון שתי המדינות. לדעתו, הפתרון לסכסוך הוא בהמשך שליטתה
של ישראל בכל שטחי יהודה ושומרון, תוך מתן הקלות לפלסטינים בחיי יומיום, שיקום
מחנות הפליטים – אך בלי מתן לפלסטינים זכות הצבעה לכנסת. דיין מעלה אפשרות של
הפיכת הפלסטינים לאזרחי ירדן בטווח הרחוק.
מתנחלים
דתיים
שיחה
עם שרה אליאש מקדומים. היא ממייסדי קדומים ב-1975, אֵם לעשרה ילדים ובעלת תואר שני בפילוסופיה של
המדעים מאוניברסיטת תל אביב. מאז 1982 היא מנהלת אולפנה לבנות שזו מפעל חייה. כיום
יש באולפנה למעלה מ-1000 תלמידות. המשיחיות שלה אינה פרסונאלית, אך היא חדורת
אמונה נלהבת כי יישוב הארץ הוא שלב בגאולה ומזדהה עם "נוער הגבעות".
מנהלת האולפנה מצדיקה את "משטר הכיבוש" בשטחים (כדברי המחבר) בטענה
שבמרחב הערבי בכלל אין משטרים דמוקרטיים, ושמצבם של הפלסטינים ביהודה ושומרון טוב
יותר מאחיהם במדינות ערב, במיוחד בתקופת שלאחר ה"אביב הערבי". פתרונה
לטווח ארוך הוא להעניק זכויות אדם לפלסטינים (מגיע להם לחיות בכבוד), ולהעניק
אזרחות לחלק מהפלסטינים הנאמנים למדינה. במקביל יש לעודד הגירתם של הפלסטינים. דעות דומות שמע המחבר מבחורי ישיבה אשר
ישיבותיהם שוכנות באלון מורה ואיתמר.
קבוצת
מיעוט מתונה בקרב המתנחלים והפלסטינים: שלום דתי במדינה אחת
ברעם
ביקר בישיבת ההסדר עתניאל (השם הרשמי: "בית ועד לתורה הר חברון") שבדרום
הר חברון ושוחח עם מורה בישיבה, יעקב נגן. האיש נולד ב-1967 בארה"ב, עלה לארץ
ב-1993 וכבר 18 שנים מלמד בישיבת עתניאל. בישיבה לומדים 400 תלמידים, ורוחו של הרב
מנחם פרומן (2013-1945)
מתקוע "שורה מעל הישיבה" (עמ' 114). בישיבה, לדברי המורה, מעודדים
התעניינות בתרבות הישראלית ופתיחות מחשבתית, ועל כן בצד הספרות הדתית, קוראים
התלמידים גם סופרים כמו עמוס עוז וסופרים לועזיים כמו טולסטוי ותומס מאן. יעקב נגן
מספר: "קראתי את הקוראן כמה פעמים, והספר מלא בדברים יפים על תפיסת האדם
ותפיסת המוסר. הזמנתי לישיבה מלומד ממצרים שכתב דוקטורט... על מעמד היהודים
בקוראן, והוא קיבל כאן מחיאות כפיים סוערות" (עמ' 118). הדרך לפתרון הסכסוך,
לדידו של יעקב נגן, היא להדגיש את המשותף בין היהודים לערבים: "אנחנו מתפללים
לאותו אלוהים וכולנו צאצאי אברהם" (עמ' 118). מפגשים משותפים בין מנהיגים
דתיים משני הצדדים, יסללו את הדרך לחיים משותפים בהרמוניה בין שני העמים. הוא
מתנגד לאלימות. הפתרון לא בהפרדה בין העמים
בנוסח הסכם אוסלו 1993, כי אם בחיים במדינה אחת בה מתקיים "שוויון זכויות
אזרחיות מלא בין יהודים לערבים". עיקרון נוסף בפתרונו הוא "להכיר בקשר
הפלסטיני הדתי וההיסטורי לארץ הקודש" (עמ' 118).
בדעות
קרובות לאלה של יעקב נגן דוגל בצד הפלסטיני עלי אבו עוואד. האיש תרם את
"השדה" שבבעלותו (הנמצא בקרבת יישובי גוש עציון) לפעילות משותפת בין
פלסטינים למתנחלים מתונים, ממשיכי דרכו של הרב פרומן. ב"שדה" נפגשים
יהודים וערבים, משוחחים, מתפללים ביחד ועובדים ביחד בחקלאות אורגנית. קבוצה קטנה
זו, המכוּנה "שורשים-ג'ֻד'וּר", דוחה את הגישה המקובלת על שמאל-מרכז
בישראל לפיה חייבים להיפרד מהשטחים, ולהקים מעין גטו יהודי ענקי מוקף חומה, כדי
להשתחרר מן הכיבוש ולהציל את הציונות. לדידה של קבוצה זו דווקא החיים המשותפים בין
ערבים ויהודים, שיתחילו בקבוצות קטנות וילכו ויתפשטו, יתרמו להסרת החשדנות והאיבה
ויסללו את הדרך לשלום. השותפות בין ערבים ליהודים בקבוצה זו עמדה במבחן גם כאשר
נחטפו שלושת הנערים היהודים בגוש עציון ביוני 2014. באותה העת "השדה"
ערך קייטנה משותפת לילדים ערבים ויהודים, נערכו תפילות משותפות לשלום החטופים,
ולאחר שנודע דבר הירצחם, משלחת ערבית-יהודית ערכה ביקור תנחומים אצל אחת ממשפחות הנרצחים.
עוואד דוגל בהתנגדות בלתי אלימה לכיבוש, ברוח מהטמה גנדי ונלסון מנדלה, ובפעילותו
בתחום הזה משתתפים גם יהודים.
"מולדת
אחת, שתי מדינות": יוזמה ערבית-יהודית בהשתתפותו של ברעם
להלן
עמדתו של ברעם בנושא הסכסוך עם הפלסטינים והצעתו לפתרונו. "תודעתית בקרב הפלסטינים
שפגשתי, מלחמת 48' היא נקודת המוצא לכל דיון על הסכסוך". ראש הממשלה אהוד ברק
דייק כאשר לאחר כישלון שיחות קמפ דיויד בשנת 2000 אמר: "הגעתי לכאן כדי לדבר
על 1967 וערפאת דיבר על 1948" (עמ' 178). ייתכן כי זו הסיבה לכישלון יוזמות
השלום הקודמות. אולי חייבים לדבר על רצף היסטורי מ-1948, ועוד לפני שמציגים מודל
לפתרון "יש לדבר בכנות על ההיסטוריה של הסכסוך" (עמ' 178). "העובדה
שכל צד לכוד בתוך סיפור 48' שלו ולא מכיר כלל בסיפור האחר" שולל דיון מקיף
ונוקב בשאלות יסוד של הסכסוך (עמ' 179). משתמע כי המחבר דוגל במתן פיצויים מצד
ישראל לפלסטינים על אובדן רכושם ב-1948, בדומה לפיצויים שמקבלים יהודים מגרמניה עד
היום – "בלי להשוות כמובן" (עמ' 179).
"איני
יודע אם ניתן עדיין לחלק את הארץ...מספר המתנחלים גדל באופן דרמטי (יותר מ-555 אלף
כולל במזרח ירושלים)". גושי ההתנחלות גדלו באופן משמעותי. קשה לראות הפרדה
בין יהודים לערבים בגדה המערבית ועוד יותר קשה בירושלים (עמ' 179). "בדבר אחד
אני משוכנע: מודל ההפרדה בין יהודים לפלסטינים קרס" (עמ' 181). חזון מדינה אחת בה יתקיים שוויון זכויות עלול
להתדרדר למלחמת אזרחים נוסח יוגוסלביה, במיוחד שהשנאה בין שני העמים גדולה.
לאור
הנתונים האלה, קבוצה יהודית-ערבית בהשתתפותו של המחבר גיבשה יוזמה בשם "מולדת
אחת, שתי מדינות" בגבולות 67'
שהתנועה ביניהן חופשית, בה המתנחל לא יאבד את ביתו ופליטי 48' יוכלו לגור
בישראל. המפגש הראשון של חברי היוזמה, פלסטינים ויהודים, התקיים ב-2012. ב-2014
[בסביבות החודש מאי], קבוצה ערבית-יהודית, הכוללת את המחבר, הציגה את יוזמתה לשלום
בפני בכיר ברשות הפלסטינית ברמאללה, מוחמד אל-מדני. במסמך נאמר: "אנחנו רואים
במרחב בין ירדן לים מולדת משותפת, ששני העמים מחוברים לכל חלקיה בזיכרון ההיסטורי
והדתי שלהם. בתוך המולדת המשותפת הזו שני עמים מגשימים את שאיפותיהם הלאומיות
באמצעות שתי מדינות עצמאיות וריבוניות עם גבולות מוכרים על יסוד גבולות 4 ביוני
1967. הגבולות בין שתי המדינות פתוחים, ולאזרחי שתי המדינות חופש תנועה ומגורים
בכל המרחב" [הציטוט לעיל מתוך היוזמה]. [בהמשך ציטוט מעיקרי היוזמה כפי
שמובאים על ידי ברעם] "שום אדם לא מפונה מביתו.. וכל עם מממש את שאיפתו
הלאומית במדינתו" (עמ' 45-44).
אל-מדני טען כי ההצעה עשויה להיות רלוונטית בשלב מאוחר יותר, אך בדומה לבכירי
הרשות, הוא דוגל בשלב הנוכחי בפתרון שתי המדינות על פי הפרמטרים של הקהילה
הבינלאומית.
מפגש
נוסף בין חברי היוזמה "מולדת אחת שתי מדינות" התקיים בדצמבר 2014 במלון
בבית ג'אלה. מדובר בעצם בהצעת פשרה בין פתרון של מדינה אחת, בה כל תושביה ייהנו
משוויון זכויות, לבין פתרון של שתי מדינות לשני עמים. המשורר אליעז כהן מגוש עציון
הציע מעין סיסמה ליוזמה והיא: "אנחנו כאן והם כאן" (עמ' 131) – כניגוד
לסיסמת השמאל "אנחנו כאן והם שם". משתמע כי לפחות חלק מהחברים הערבים
בקבוצה היו מעדיפים מדינה אחת, אבל לנוכח הצורך הדחוף לסיים את הכיבוש מסכימים
לשתי מדינות. היוזמה כוללת עיקרון, אשר כפי שמודה המחבר, ידרוש "מהפך ערכי
עמוק" בקרב הישראלים, והוא: "התנועה החופשית בין שתי המדינות והזכות של
כל אזרח במדינה אחת להיות תושב במדינה האחרת" (עמ' 134). אפשר להסיק כי המחבר
מודע לכך שגם פתרון כזה אינו בר ביצוע. לדבריו, בניגוד לכל התחזיות בעבר הסטאטוס
קוו ממשיך להתקיים – ובכל זאת
"חייבים להאמין כי אפשר להשיג פיוס בין שני העמים" (עמ' 181).
הערות
ביקורתיות
הספר סוקר קשת רחבה של דעות בנושא הסכסוך
הישראלי-פלסטיני. הסיקור נעשה בחלקו בצורה מאוזנת – אבל רק בחלקו. לדוגמה, המחבר מקדיש לרצח הנער הפלסטיני מוחמד
אבו ח'דיר (הנער נשרף בעודו בחיים ב-2
ביולי 2014) על ידי קיצונים יהודים כ-4 עמודים (עמ' 74-69), ובתוכם רק משפטים
ספורים לרצח שלושת הנערים היהודים על ידי חמאס (בוצע ב-12 ביוני 2014).
הוא גם מתייחס בסלחנות
לתושבי שכונת שועפאט על גרסתם – כמובן, השקרית, לדבריו – לפיה הנערים היהודים לא
נרצחו כי אם נספו בתאונת דרכים בעת נסיעה לאילת, וכל סיפור הרצח הומצא כדי לשמש
תואנה למעצרם של אנשי חמאס ומשוחררי עסקת שליט.
בפסקאות
אחדות בספר ניר ברעם מציג את נקודת ראות שלו על המצב ובהן כתב האשמה חמור כלפי
מדיניותה של ישראל ביחס לפלסטינים. להלן ציטטה קצרה: "חברת הסוהרים המתוחכמת
שנוסדה כאן, שמיטב הכישרון שבה, משאביה ורוב צבאה מיועדים לשיפור טכניקות השליטה
בחייהם של מיליוני פלסטינים שלכודים בשני בתי סוהר ענקיים, אחד גמיש יותר בגדה
המערבית ואחד נוקשה בעזה" (עמ' 111). עוד טוען המחבר כי החברה הישראלית ברובה
משלימה עם הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים, כיוון
שרוב הישראלים נולדו למציאות הזו ולא הכירו אחרת, ואין הם מאמינים באפשרות
פתרון פוליטי.
לאורך סקירתו מוצגים הפלסטינים כקורבנות הגירוש
של 48' והכיבוש של 67'. אין המחבר
טורח כלל לתאר בקצרה מה קדם לגירוש, וגם אינו מנתח לעומק את הקושי להפסיק את
הכיבוש. לגירוש של 48' קדם ניסיון של ארגונים חמושים פלסטינאים (מאז החלטת האו"ם
מ-29 בנובמבר 1947 בדבר הקמת שתי מדינות בארץ ישראל המנדטורית: יהודית וערבית) ושל
מדינות ערב לגדוע באִבָּה את הקמתה של מדינה יהודית קטנה. הסופר עמוס עוז מתאר
בספרו האוטוביוגרפי את התקופה הזו כך. מדינות ערב וערביי פלסטינה הצהירו על נחישותם
"להטביע בדם כל ישות ציונית שתנסה לקום ולו אף על שעל יחיד מאדמת פלסטין",
כלשונם.[1] בארץ,
הערבים נהגו לצאת בתהלוכות שטנה מן המסגדים, מלוות בקריאות לטבוח ביהודים. לנוכח
העוינות המצמררת של הערבים ובהשפעת השואה באירופה שנסתיימה לפני כשנתיים בלבד, חשש
כבד פקד את היישוב מכך ש"המוני ערבים צמאי דם, מיליוני מוסלמים משולהבים, יקומו
ובתוך ימים אחדים ישחטו את כולנו. לא יותירו אף ילד".[2]
בניגוד לישראל שגירשה רק חלק מהפלסטינים, בכל
מקום שנכבש על ידי הערבים ב-1948, הם גירשו ממנו את כל היהודים, כולל ממזרח
ירושלים, בה קיים היה יישוב יהודי מקדמת דנא. האוכלוסייה הפלסטינית שגורשה לא
הייתה שוחרת שלום, כי אם עוינת ליישוב היהודי, ובמקרה של ניצחון הצד הערבי במלחמה
הייתה נוטלת חלק בהשמדת היהודים. את נחת זרועה הרגישו היהודים בשורה של פרעות
שהתחוללו עוד לפני 48'.
גירוש הפלסטינים תאם את התקדימים ההיסטוריים
באותה תקופה של גירוש אוכלוסייה שהזדהתה עם הצד התוקפן ולחמה בשורותיו: מיליוני
גרמנים גורשו בעקבות מלחמת העולם השנייה ב-1945 משטחים בהם ישבו מדורי דורות, ושטחים אלה
סופחו לצ'כוסלובקיה, לפולין ולבריה"מ. כמו כן, אפשר לראות בעלייתם של יהודי
מדינות ערב לישראל ובהימלטות הפליטים הפלסטינים מישראל למדינות ערב ביטוי לחילופי
אוכלוסייה. חילופי אוכלוסייה התרחשו בסכסוכים אתניים אחרים, כמו זה שבין הודו
לפקיסטאן בעקבות יציאת הבריטים מהודו ב-1947, בלי שההינדים שנמלטו מפקיסטאן תובעים לחזור אליה, ובלי
שהמוסלמים שנמלטו מהודו תובעים את זכות השיבה. זעקות השבר של הפלסטינים על גירוש
48' מעלים אסוציאציה מצוואתו הפוליטית
היטלר מ-29 באפריל 1945, בה מתוארים "העמים האריים" כצד הקורבן במלחמה,
קורבן של הפצצות אכזריות ביותר ורעב. ואשר לפרוץ המלחמה, אליבא דהיטלר –
"אין זו אמת שאני או מישהו אחר בגרמניה רצינו במלחמה בשנת 1939…"
כל
בר דעת מבין כי מימוש זכות השיבה של פליטי 48' לדורותיהם כיום, דהינו החזרת
ההיסטוריה 70 שנה אחורנית, בלתי מעשי. תיאורטית, אם תמומש זכות זו, פירושה הפיכתה
של מדינת ישראל למדינה ערבית-פלסטינית, וגירושם של היהודים מתוכה. זאת בהתאם לשירו
של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש בו קרא ליהודים לצאת מפלסטין יחד עם
קבריהם. התעקשות על זכות השיבה פירושה דבקותם של הפלסטינים במטרתם מ-1948 לחסל את
מדינת ישראל – אלא שכעת, לכאורה בדרכי שלום ובהתאם להחלטת האו"ם 194 משנת
1948 בנושא הפליטים. העובדה כי הפלסטינים בתוך ארצם (בעזה, ובגדה
המערבית) לא טרחו לקלוט את הפליטים במשך
70 שנה מוכיחה כי לא ויתרו על השימוש בהם כקרדום לחפור בו לחיסולה של ישראל.
אשר
לכיבוש של שנת 1967, הרי הוא נוצר בעקבות מלחמת מנע של ישראל. תהליך השלום עם
הפלסטינים בתקופת רבין-פרס בשנים 1996-1993, שעשוי היה לשים קץ לכיבוש של 67'
ולהקמת מדינה פלסטינית, נבלם כתוצאה ממעשי הטרור של חמאס. הצעותיו של ראש הממשלה
אהוד ברק ב-2000, והצעות של ראש הממשלה אהוד אולמרט ב-2008 – הצעות שיכלו לשחרר את
ישראל מנטל הכיבוש ולכונן מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' – לא זכו להיענות
חיובית מצד הפלסטינים. ליתר דיוק, על הצעותיו של ברק הגיבו הפלסטינים באינתיפאדה
השנייה: טרור ברוטאלי חסר הבחנה נגד כל יהודי. הקמת חומת הביטחון הייתה צעד הגנתי
מובהק נגד הטרור הרצחני הזה. ניסיון להיפטר מהכיבוש באמצעות נסיגה חד צדדית – מהלך
בו נקט ראש הממשלה אריאל שרון ב-2005 ביחס לרצועת עזה וזכה לתמיכה בזמנו מצד רוב
הציבור בישראל – אִכזב בדיעבד, לנוכח
התגברות והתרחבות ירי הטילים על ישראל מעזה. על כן, נאלץ מחליפו של שרון בתפקיד ראש הממשלה, אולמרט,
לוותר על כוונתו להמשיך בנסיגות חד צדדיות גם ביחס ליהודה ושומרון. הקושי לסיים את
כיבוש 67' נובע מכך כי מנקודת ראות פלסטינית – כולל מנקודת ראותם של חברי
"הרשימה המשותפת" בכנסת – הכיבוש התחיל לא ב-67', אלא ב-48', כלומר בעצם
קיומה של מדינת ישראל. מסקנה זו משתמעת מספרו של ניר ברעם, אך הוא מעדיף להתעלם
ממנה. חשיבות ספרו טמונה בכך כי קריאה ביקורתית בו מאפשרת לחשוף את העמדה
הפלסטינית. בהקשר לקושי לסיים את הכיבוש יש לזכור כי הבחירות האחרונות שנערכו
ברשות הפלסטינית ב-2006 הסתיימו בניצחונה של תנועת חמאס, הקוראת בלשון ברורה
לחיסולה של מדינת ישראל.
מטרתה
של התנועה הלאומית הפלסטינית, שהחלה להתגבש ב-1917 כאנטיתזה לתנועה הציונית,
התרכזה לא בכינון מדינה עצמאית, אלא בסילוק היהודים מארץ ישראל, במיוחד בדרכים
אלימות, תוך שלילה מוחלטת קיומו של קשר בין היהודים למולדתם ההיסטורית. דחייה
למעשה של הצעותיה של ישראל מצד הפלסטינים ב-2000 וב-2008 לכונן מדינה עצמאית על
בסיס גבולות 67' מוכיחה כי מטרתם היסודית לא השתנתה.
נראה
שלא נותרו בפני ישראל אופציות טובות, כי
אם אופציות גרועות בהשוואה לרעות במיעוטן. האופציה הרעה במיעוטה היא לפעול
להיפרדות מהפלסטינים שביהודה ושומרון. הקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' –
בלי להגיע להסכמה בשאלת הפליטים ותוך
השארת ההתנחלויות הקטנות בשלטון פלסטיני – עשויה לקדם פתרון כזה. חלק מתושבי
ההתנחלויות בוודאי לא ירצו לחיות תחת שלטון פלסטיני ויעברו לתחומי מדינת ישראל. אין
ספק כי לנוכח הבעיה הדמוגרפית, המשך החזקתה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון מסכן את
קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מכאן, אין זה מפתיע שדווקא שיעור התומכים
בכינונה של "מדינת כל אזרחיה", בגבולות כל ארץ ישראל המנדטורית, גבוה
יותר בקרב הפלסטינים שמחוץ לתחומי מדינת ישראל ובתוכה בהשוואה לאחוז היהודים
התומכים ברעיון הזה. לאור מלחמות האחים בתוך מדינות ערב על רקע עדתי, שבטי ודתי,
בהתחשב במה שמעוללים הערבים במלחמות האלה לבני עמם שלהם – אפשר להסיק מה יהיה גורלם של היהודים בתוך
"מדינת כל אזרחיה". מסקנה זו ניתן להסיק גם מכך שבמדינות ערב, אשר בשטחן
התקיימו קהילות יהודיות מפוארות, כיום כמעט ולא נותרו יהודים. על אף הקשיים הרבים הכרוכים בניסיון להיפרד
מהפלסטינים, הצבת ההינתקות כמטרה אליה צריכה לשאוף המדיניות הישראלית כדי לצאת
מהתסבוכת, עדיפה על פני פיזורה והרחבתה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון
שפירושה הגדלת ההסתבכות והמלכוד העצמי.
מטרתה
המקורית והראשית של התנועה הציונית לא הייתה לגרש ערבים מארץ ישראל, וכמובן, לא
להרגם, כי אם לבנות מדינה ליהודים במולדתם ההיסטורית, אשר תשרת ותקדם גם את תושביה
הלא יהודים. הזרם העיקרי בציונות היה מוכן להתפשר על גודל המדינה וגבולותיה. התבצרות
במדינה בעלת רוב יהודי מוצק, על בסיס גבולות 67' המוכרים במשפט הבינלאומי – גם אם
לא תביא לשלום – תפתור את שאלת קיומה של ישראל כמדינה יהודית לטווח ארוך. פתרון כזה תואם את רוח החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 ואת
החלטות מועצת הביטחון של האו"ם בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני המבוססים על
עיקרון חלוקת הארץ. זה נראה פתרון צודק למצב בו שני הצדדים מאמינים כי כל ארץ
ישראל/פלסטין שייכת להם. בניגוד להסדר בו ישראל תספח חלקים ניכרים משטחי יהודה
ושומרון ותסתום לכאורה את הגולל מעל הקמתה של מדינה פלסטינית – הפתרון של חלוקת
הארץ על בסיס אתני נותן תקווה לשני העמים.
אפשר
לטעון, ובצדק, כי הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67' לא תביא לשלום, במיוחד לאור
המשך קיומה של בעיית הפליטים, ואמונתם המושרשת של הפלסטינים כי ישראל אינה ישות
לגיטימית, ורק מכורח הנסיבות אפשר זמנית להסכים לקיומה. הרעלת הנפשות האנטישמית,
המתנהלת נגד ישראל במשך דורות בכלי התקשורת ובמוסדות החינוך אצל הפלסטינים
ובמדינות ערב בכלל, אינה טומנת סיכויים
לשלום אמיתי. (גם במדינות ערב, איתן לכאורה קיים שלום פורמאלי עם ישראל – מצרים
וירדן – חברי הפרלמנט, התקשורת וכנראה
מרבית דעת הקהל ממשיכים להתייחס לישראל כמדינת
אויב מפלצתית, אשר עצם קיומה אינו לגיטימי.) עם זאת, אפשר לטעון כי גם האופציה של המשך
שליטתה של ישראל ביהודה ושומרון רק מגבירה את שנאתם של הפלסטינים כלפיה, שבמוקדם
או במאוחר תביא להתפרצות רבתי. בסופו של
דבר נראה כי הוויכוח בין הדוגלים בנסיגה על בסיס גבולות 67' לבין הדוגלים בהמשך
השליטה בשטחים מתמקד בשאלה כיצד יעיל יותר להגן על קיומה של מדינה יהודית. האם לעשות
זאת באמצעות ישיבה בתוך אוכלוסייה ערבית עוינת ביהודה ושומרון, תוך ריתוק משאבים
לדיכויה ולשמירה על יישובים יהודיים מבודדים, על חשבון הגנה על מרב האוכלוסייה
היהודית הנמצאת במדינת ישראל הריבונית, וגם על חשבון מימוש הריבונות הישראלית
בשטחי הגליל והנגב? נוסף לכך, המשך שליטתה של ישראל ביהודה ושומרון יגביר את
בידודה בזירה הבינלאומית. לדעתי, מוטב להגן על המדינה היהודית מתוכה ובגבולות
בינלאומיים מוכרים.
