רוגוזין,
דמיטרי. ניצי השלום: יומנו של שגריר רוסי (מוסקבה, 2012).
Рогозин, Дмитрий. Ястребы мира: Дневник русского посла (Москва: Электронное
издание. Альпина Паблишер, 2012)[רוסית]
הספר
פורסם ב-2010. ההוצאה הדיגיטלית של הספר, על פיה נעשה הסיכום, פורסמה ב-2012.
דמיטרי
רוגוזין (Rogozin) הוא מדינאי רוסי
יליד מוסקבה 1963. בין השנים 2011-2008 היה שגריר רוסיה בארגון נאט"ו בבריסל.
לאחר מכן, מ-2011 עד 2018 היה סגן ראש ממשלת רוסיה הממונה, בין היתר, על התעשיות
הצבאיות. במאי 2018 הוא שוחרר מתפקיד סגן ראש הממשלה ונתמנה למנהל תאגיד החלל
הממשלתי הרוסי "רוֹסקוֹסמוֹס". ספרו של רוגוזין משלב בין תולדות חייו החל
מלימודי התיכון עד 2008 לבין תיאור
התפתחויות בבריה"מ-רוסיה בתקופה המקבילה מנקודת ראות סובייקטיבית
– כדבריו – של פטריוט רוסי. כמו כן
מציג המחבר את השקפת עולמו ועמדתו בנושא קשרי רוסיה עם המערב. בהקדמה לספרו אומר רוגוזין
כי בתקופה האכזרית בת זמננו, העולם צריך להתנהל על ידי ניצים ולא יונים. לדעתו,
דווקא היונים הם הגורמים לצרות במישור הלאומי והכלל עולמי. לעומתם, הניצים הם "אנשים בעלי מעוף גבוה
ועקרונות מוצקים...כוח רצון קשוח ואנרגיה בלתי נדלית". נץ לא ינקר את עינו של
נץ – ובמצב כזה ילדינו יוכלו לישון בשקט, דברי רוגוזין. הסיכום משקף את גרסת המחבר
וכל הציטטות המופיעות בו הן מהספר. ניסוחים כמו לדעת המחבר נועדו להדגשה בלבד. הוספתי
הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסוף הסיכום.
קורות
חייו עד לפירוקה של בריה"מ בדצמבר 1991
מוצאו
של דמיטרי רוגוזין מצד האב הוא ממשפחה אצילה. אחד מאבותיו הקדומים היה בוֹיאר
[אריסטוקרט רוסי] בשם וסילי רוגוזין, אשר
מילא תפקיד חשוב בשחרור מוסקבה מהפלישה הפולנית במאה ה-17. רבים מאבות אבותיו
לאורך דורות היו אנשי צבא בכירים, אחד מהם נלחם בשורות הצבא הלבן נגד המשטר
הבולשביקי. סבו היה מרצה ב"מכון לאווירונאוטיקה של מוסקבה", ואביו, אוֹלֵג
רוגוזין, היה מומחה לאווירונאוטיקה ועסק בפיתוח מערכות חימוש מתקדמות. אולג
רוגוזין עבד, עד לפרישתו לגמלאות, כסגן מנהל אגף החימוש של משרד ההגנה הסובייטי,
ובתפקיד הזה ניהל למעשה את ההצטיידות הצבאית של בריה"מ בשנות ה-80. האב עורר בבנו
התעניינות בנושאי צבא ופוליטיקה. אביו סבר כי על בנו ללמוד אווירונאוטיקה באותו
המכון במוסקבה בו לימד סבו, בתור הכשרה לקראת קריירה צבאית.
בניגוד
לציפיות משפחתו, המחבר כבר בסוף לימודיו התיכוניים התעניין בפוליטיקה וביחסים
בינלאומיים. הוא האזין ל"רדיו ליברטי" ו"קול אמריקה" ונהג
להרצות בנושאים פוליטיים בפני קהל. מנהל בית ספרו הצרפתי בו למד הרגיש שהוא אינו
מרקסיסט – דבר שמנע ממנו לסיים את לימודיו בהצטיינות. [המנהל היה קרוב לוודאי
יהודי. שמו יוּלי מיכאילוביץ צֵייטְלין (Цейтлин).] העובדה כי
מוצאו של רוגוזין לא היה מפונקציונרים מפלגתיים, שנחשבו לאליטה – גרמה להערמת
קשיים בדרכו להתקבל ל"אוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה" בפקולטה לעיתונות.
אף על פי כן, הוא התגבר על המכשולים, התקבל ללימודים, וכדי לסלול לעצמו דרך
להתקדמות בתחומו בעתיד – מול מתחרים
בדמותם של בנים לאבות בעלי השפעה – החליט להרבות בידיעת שפות. כבר היה לו
ידע טוב בצרפתית בזכות התיכון הצרפתי בו למד, ובאוניברסיטה הוא למד ספרדית,
איטלקית וצ'כית (לימוד אחת השפות של המדינות הקומוניסטיות היה חובה.) מבין השפות
האלה הוא שולט היטב בצרפתית וספרדית. בתקופת לימודיו, ב-1981 הוא התחתן עם סטודנטית וב-1983 לזוג
נולד בן. רוגוזין סיים את לימודיו
בהצטיינות.
לאחר
סיום הלימודים, החל מ-1986 עבר
ב"וועד ארגוני הנוער" [למעשה
מדובר בצעירים בשנות ה-20 ומעלה] (Комитет молодежных организаций-KMO). היה זה לדבריו
"קן מרגלים", אשר כמחצית מעובדיו עסקו בריגול או בריגול נגדי. המחבר אכן
השתוקק לעבוד בביון. לאור ידיעתו ספרדית,
הוא התקבל לעבוד בתור עוזר זוטר במחלקה שעסקה
בספרד, איטליה ופורטוגל. משימותיו כללו ליצור מגעים אישיים עם פוליטיקאים
צעירים זרים, בעלי סיכויים טובים לקידום,
כדי להפכם בעתיד ל"סוכני השפעה של בריה"מ"; ולכונן קשרים קבועים עם
ארגוני הצעירים של מפלגות פוליטיות חשובות. כמו כן הוא מילא משימות ספציפיות,
בהתאם להוראות הממונים מטעם המחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי של המפלגה
הקומוניסטית. העבודה מצאה חן בעיניו.
בסוף
1989, לאור קידומו לתפקיד מנהל בארגון ב-1988, הופעל עליו לחץ להצטרף למפלגה
הקומוניסטית. בימים כתיקונם, כנראה היה הולך בתלם ומצטרף למפלגה – לא כן באווירת
הנכאים והצביעות של הפרסטרויקה, כדבריו. מפאת האווירה הזו, לגרסתו, החליט לפרוש
מעבדותו ב"וועד לארגוני הנוער" ב-1990. מאז עיקר פעילותו התמקדה בתחום
הפוליטי. הוא הצטרף ל"מפלגה החוקתית-דמוקרטית" ("מפלגת החופש
העממי") בראשות מיכאיל גיאורגייביץ'
אסטפיאב (Astaf'ev) . זו הייתה מפלגה
פטריוטית, אשר שאבה השראה ממפלגת הדמוקרטים החוקתיים ("הקדנטים")
שבתקופה הצארית. המחבר החליט לנצל את ניסיונו בתחומי הארגון והתעמולה, אותו רכש
בעבודתו ב-KMO, למען מפלגתו
הצעירה.
כמו
מפלגתו, תמך רוגוזין בניסיונו של נשיא בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב, לאשר
את החוקה החדשה באוגוסט 1991, בראותו בה מסמך שיאפשר לשמר את קיומה של
בריה"מ. על מנת להכשיל את הקשר נגד גורבצ'וב שהתחולל ב-19 באוגוסט, המפלגה
החוקתית-דמוקרטית תמכה בהתנגדות ציבורית לקושרים, שארגן נשיא הרפובליקה הרוסית, בוריס
ילצין. בעצרת נגד הקושרים שהתאספה ליד הפרלמנט של רוסיה, אסטפיאב, בדומה לאישי
ציבור אחרים, נשא נאום ממרומי המרפסת של הפרלמנט.
היה זה נאום אותו חיבר רוגוזין. רוגוזין הצליח להתגנב למרפסת, וכאשר המנחה של
הנואמים חשב בטעות כי הוא הגיע לשם כדי לשאת נאום ונתן לו את זכות הדיבור, ניצל את
ההזדמנות. לרוגוזין נדמה היה כי כל חייו
הוא התכונן לרגע הזה. הוא נשא נאום
פטריוטי נרגש למען שמירת אחדותה של המדינה ונגד הפרובוקציה של הקושרים. "ביום
הזה ניעור בי מדינאי...לפתע הרגשתי כי אני בעצמי יכול להשפיע על העולם הסובב אותי,
ואני חשתי בעצמי תכונות של מנהיג". בערב ה-20 באוגוסט ארגן המחבר קבוצה של 60
מתנדבים לשמירה לילית על הפרלמנט. כולם היו נחושי החלטה לא להתפזר, על אף העוצר
שנכנס לתוקפו בשעה 11 בערב. ב-21 בחודש הקשר נכשל.
עד
לדצמבר 1991 האמין רוגוזין במדינאים רפורמיים, בהם גורבצ'וב. ב-8 בדצמבר 1991,
ביוזמת המחבר, התכנס במוסקבה הקונגרס
הראשון של מדינאים צעירים של בריה"מ. הוא כלל משלחות של חברי פרלמנט צעירים,
שרים ואישי ציבור מהרפובליקות. לכנס הבטיחו לבוא גורבצ'וב, אלכסנדר רוּצְקוֹי
(סגנו של ילצין) ואנדרי קוֹזירֵב (שר החוץ של הרפובליקה הרוסית). אף אחד מבאי הקונגרס לא ידע כי באותו היום נשיאי
שלוש רפובליקות של בריה"מ – ילצין (רוסיה), ליאוניד קְראבְצ'וּק (אוקראינה)
וסטניסלב שוּשקֶביץ' (ביילורוסיה) – במעון הממשלתי ביער בלובז'סקאיה (Belovezhskaia) (ביילורוסיה) חתמו על הסכם בדבר פירוקה של בריה"מ. גורבצ'וב
לא הופיע בכנס שיזם המחבר, אך שלח את דוברו, אשר טען כי לגורבצ'וב נודע דבר ההסכם
מהטלוויזיה. בתגובה, קרא המחבר מבמת הנשיאות לגורבצ'וב לאסור מייד את האחראיים
לפירוקה של בריה"מ. גם לרוצקוי נודע ההסכם מהטלוויזיה והוא רתח על המהלך.
לעומתו, קוזירב, שחזר זה עתה ממינסק (בירת ביילורוסיה) היה מרוצה, כיוון ששמח לעבור
למשרד המרשים יותר של שר החוץ של בריה"מ.
במבט
לאחור, הן מחוללי הקשר של אוגוסט 1991 והן "ההגנה ההרואית" כביכול על
הבית הלבן (כינוי לפרלמנט הרוסי) נראים בעיני המחבר כאופרטה. מתוך פרספקטיבה,
המחבר משוכנע כי על מחוללי הקשר של אוגוסט 1991 [שרצו לשמר את בריה"מ
והתקוממו נגד החוקה של אוגוסט 1991 כמסמך המפורר את בריה"מ] היה לפעול
בנחישות למען מטרתם. היה עליהם מייד לאסור את ילצין ומקורביו, לסלק את גורבצ'וב
מהשלטון ולבקש את תמיכת הציבור בצעדים שנועדו להתגבר על המשבר הפוליטי והכלכלי.
הגורמים
להתמוטטותה של בריה"מ על פי רוגוזין
רוגוזין
רואה במדיניותו הלאומית של לנין, שעיקרה תמיכה במימוש עיקרון ההגדרה העצמית של
לאומים עד כדי הקמת מדינות ריבוניות, כמקור הרוע שהביא לפירוקה של בריה"מ.
מדיניות זו "כוונה נגד האינטרסים של העם הרוסי". (את ההתרחבות
הטריטוריאלית של רוסיה בתקופה הצארית, באמצעות כיבושים, מכנה רוגוזין "מסעות שחרור של הצבא האימפריאלי
הרוסי".) על המשטר הסובייטי היה לוותר על
עיקרון זכות ההגדרה העצמית של עמים
"וליצור, לבסוף, עם מאוחד (единый) במובן הפוליטי
והאזרחי".
אביו
ועמיתיו [בתעשייה הצבאית הסובייטית?] לא חיבבו את הדמגוגים המפלגתיים וחברי
הפוליטביורו, אשר דגלו בצורך להשיג "שוויון אסטרטגי" עם ארה"ב בנשק
הקונבנציונאלי ובמיוחד בנשק הגרעיני. הצבת היעד הזה, גררה את המדינה למרוץ חימוש
מיותר, שהכלכלה הסובייטית לא יכלה לעמוד בו, יצרה מחסור במוצרי צריכה בסיסיים, פגעה
במורל ותרמה לקריסתה של
בריה"מ. אביו ועמיתיו דגלו בעיקרון ההרתעה,
לפיו די להגיע למצב בו יש בידך נשק גרעיני בעל עוצמה להסב נזק בלתי נסבל
ליריב, כדי שזה לא יסתכן לפתוח נגדך
במלחמה. לדעת המחבר, אם האסטרטגיה הזו הייתה מתקבלת בזמנה, ניתן היה ליישם את
הישגי הטכנולוגיה הצבאית לתעשייה האזרחית, לשפר את הייצור, ובריה"מ לא הייתה
מתמוטטת. [יש לציין כי בניגוד לרושם שמנסה ליצור המחבר – לפי הגרסה המקובלת
בהיסטוריוגרפיה הסובייטית, עמדת הסקטור הצבאי בנושאי החימוש הייתה ניצית יותר
בהשוואה לסקטור המפלגתי אזרחי.]
אף
על פי כן, לדבריו, בריה"מ נפלה לא כיוון שמדפי החנויות היו ריקים, ולא בגלל
החולקים על המשטר (דיסידנטים)
"שנאבקו לא למען הצדק, אלא למען הזכות להיות מהגרים פוליטיים מפורסמים
במערב" – אלא מפאת בגידת ראשי המפלגה. רבים מהם, כדי לשמור על שלטונם, עמדו
בראש תנועות בדלניות שוביניסטיות, שזעזעו את המדינה.
במהומות
האתניות שפרצו בחלק מהרפובליקות הסובייטיות החל מסוף שנות ה-80, הקורבנות הראשונים
היו התושבים הרוסים. "מנהיג לאומי אמיתי" יכול היה לארגן את הרוסים, שהתגוררו ב"כל שטחה של האימפריה
הסובייטית", למען ההגנה על אחדות המדינה. אך במקום מנהיג כזה, בריה"מ
נשלטה על ידי מזכיר כללי "פטפטן" בדמותו של מיכאיל גורבצ'וב, ואחריו
רוסיה נשלטה על ידי בוריס ילצין. ילצין היה
"רודן כריזמטי", אשר במודע "מכר את רוסיה ובגד בה".
"על מנת לסלק מהדרך את נשיא בריה"מ [גורבצ'וב[, ילצין מוכן היה לסלק
מהדרך גם את בריה"מ עצמה" [הכוונה למסמך שנתחם ב-8 בדצמבר בדבר פירוקה
של בריה"מ שנזכר לעיל.]
בקיצור,
בניגוד לדעה השוררת בארה"ב ובמערב – "למערב אין כל קשר לניצחון במלחמה
הקרה. את בריה"מ הרס לא המערב, לא נאט"ו...[אלא] רוסיה [עצמה]".
אשר
לעתיד, המחבר דוגל ב"איחוד מרצון" בין רוסיה, אוקראינה, וביילורוסיה.
כמו כן מדיניותה של רוסיה צריכה להיות מכוונת לצירופם אליה של לאומים אחרים
שהרכיבו בעבר את בריה"מ [אין פירוט הלאומים], מדיניות שתוגשם באמצעות
"איחוד מרצון של הארץ בגבולותיה הטבעיים" [אין פירוט של הגבולות
הטבעיים, אך משתמע כי אלה יהיו בערך
גבולותיה של בריה"מ.]
אירועי פְּרידְנֵסְטרוֹבְיֶה (טרנסניסטריה
ברומנית), 1992
לאחר
התפרקותה של בריה"מ, השלטון במולדובה (שהפכה למדינה עצמאית), בסיועה של
רומניה, ניסה להשתלט בכוח על חבל פרידנסטרוביה (השוכן במולדובה) המאוכלס ברובו
רוסים ואוקראינים. המחבר מתאר את ניסיון ההשתלטות הזה כ"תוקפנות פשיסטית
רומנית-מולדבית". להדיפת "התוקפנות", קצינים וחיילים של ארמיה מס'
14 של הצבא הרוסי, שהייתה מוצבת באזור, הצטרפו למיליציות המקומיות בהגנה על האזור –
בניגוד לעמדתו ההססנית של ממשל ילצין. המחבר
הגיע לפרידנסטרוביה במאי 1992 [משתמע בתור כתב; לפי ערך רוגוזין בוויקיפדיה ברוסית
– בתור לוחם]. נקודת המפנה לטובת הכוחות
המקומיים התרחשה ב-23 ביוני עם הגעתו לאזור של הגנרל אלכסנדר איוונוביץ' לֶבֶּד.
מאז פעולות הצבא הרוסי הפכו למאורגנות ונחושות והכריעו את המערכה. בפרידנסטרוביה
נוצרה היכרות בינו לגנרל לבּד. המחבר מוחה
על שעד עצם היום הזה הרפובליקה שהוקמה בפרידנסטרוביה לא זכתה להכרה בינלאומית,
בהתאם לזכות ההגדרה העצמית.
הקמתו
של "קונגרס הקהילות הרוסיות", 1993
בעקבות
התפרקותה של בריה"מ, רוסים ברפובליקות העצמאיות החדשות מצאו את עצמם ללא
תמיכת ארץ האם, רוסיה, ועל תקן של זרים. על מנת להעניק הגנה משפטית לקהילות הרוסיות של בריה"מ לשעבר שמחוץ לפדרציה הרוסית
(שמה הרשמי של רוסיה), ביוזמת המחבר הוקם במאי 1993 "קונגרס הקהילות הרוסיות" (Конгресс русских общин).
להלן
פעולות אחדות של הקונגרס. בעקבות פגיעה במרכז התרבות הרוסי בלבוב (אוקראינה) ביוני
1993, המחבר יצא בדחיפות לקייב ונפגש עם
נשיא אוקראינה ליאוניד קרבצ'וק. הפגישה הוכתרה בהצלחה: הנשיא הבטיח כי התקפות כאלה
לא יישנו ונתן הוראות מתאימות לכוחות אוכפי הסדר. ביולי 1993, בעקבות פגישתו של
רוגוזין עם נשיא גאורגיה (גרוזיה) אדוארד שברדנדזה ומפקד מיליציה גאורגית (שהורכבה
לדברי המחבר מקרימינלים ופעלה נגד חבל אבחזיה), הצליח רוגוזין להסדיר את פינויה של
האוכלוסייה הרוסית מאזור הלחימה באבחזיה (בו השלטון המרכזי ניסה לדכא תנועה
בדלנית).
הקונגרס
פעל גם במוסקבה עצמה. באזור השוכן בדרום מערבה של מוסקבה בשם טרופארבו (Troparevo), העירייה בראשות
יוּרי לוּז'קוֹב אישרה הקמתו של מרכז אסלאמי, שתוכנן לכלול מסגד גדול במימונה של
ערב הסעודית. מיקומו לא נבחר במקרה. המרכז המוסלמי היה אמור להיבנות באחד המקומות הגבוהים בעיר, כדי
לשכון גבוה יותר מבנייני דתות אחרות. עוד ראוי לציין
כי באזור בו תוכנן להיבנות המסגד התגוררו "בעיקר רוסים ויהודים" – בעוד
מספר המוסלמים היה בו מועט ביותר. המחבר ארגן עצרת של תושבי האזור נגד הפרויקט, ובמקביל
שוחח עם היוזם האסלאמי. בעקבות זאת, מסר
היוזם לידיעת העירייה כי לא הוא ולא ערב הסעודית אינם עומדים על כך שהמרכז האסלאמי
ייבנה בטרופארבו ומבקשים מהעירייה לבחור מקום הולם יותר עבור המרכז.
במקום
להושיט תמיכה ב"קונגרס הקהילות הרוסיות", פעילות הארגון עוררה קנאה מצד
סביבתו של ילצין, והארגון היה נתון למתקפות בעיתונות הרוסית, בה תוּאר כלאומני.
הטייקונים של כלי התקשורת, בהם בוריס בֶּרֶזוֹבסקי, ולדימיר גוּסינסקי ואחרים,
הושיטו סיוע הסברתי לילצין בתמורה להשתלטותם על נכסים מניבי רווחים גבוהים.
האוליגרכים האלה שלטו למעשה על כלי התקשורת האלקטרוניים והכתובים, והכתבים נאלצו
להתאים את התבטאויותיהם לרצונם של בעלי ההון. במצב כזה לא נותר מקום לחופש הדיבור.
גרסת
רוגוזין על אירועי ספטמבר-אוקטובר 1993 ("המשבר החוקתי")
ב-21
בספטמבר 1993 – בחריגה מסמכותו – פרסם ילצין צו בדבר פיזור "הסובייט
העליון" [שמו של הפרלמנט הרוסי.]
באותו היום הגיע רוגוזין ל"בית הלבן" (בניין הסובייט העליון)
ונפגש עם אנדרי פדורוב (Fedorov), יועצו לענייני חוץ של סגן הנשיא אלכסנדר רוּצְקוֹי.
מפדורוב נודע לו כי הסובייט העליון, שהתכנס לישיבה שלא מן המניין, עומד להדיח את
ילצין מתפקיד הנשיא ולמנות את רוצקוי במקומו, כפי שאכן עשה. בית המשפט לענייני
חוקה תמך בצעד שנקט הסובייט העליון. בסביבתו של רוצקוי לא התקבלה עצת המחבר לא
לפטר את שריו של ילצין – ובכלל,
להימנע מצעדי נקם ביחס לממשלו של ילצין. השינויים הפרסונאליים שביצע רוצקוי –
מינוי שרים חדשים – עוררו פחד מנקמה בקרב
גורמי הביטחון. כתוצאה מכך, הנהגת הצבא והמשטרה עברו לצדו של ילצין – מצב שלמעשה
הכריע מראש את העימות לטובת הקרמלין (קרי, הנשיא ילצין). נוצר חשש כי ילצין ינסה
להשתלט בכוח על "הבית הלבן". "קונגרס הקהילות הרוסיות" השתתף
בהחתמה על עצומה לתמיכה בפרלמנט החוקי ובהתנגדותו לקרמלין.
לדעת
המחבר, על רוצקוי היה לנסוע לקרמלין ולתפוס את לשכת הנשיא, וקציני הקרמלין לא היו
מונעים זאת ממנו. במקום זה, רוצקוי והפרלמנט בחרו בבידוד עצמי ב"בית הלבן".
במצב שנוצר, אף לתומכי רוצקוי היה ברור כי גורלם הוכרע. ב-2 באוקטובר רוגוזין
השתתף יחד עם תומכיו באסיפה של "אופוזיציה לא קומוניסטית", שנערכה בכיכר
"לוביאנקה", מול בניין ה-ק.ג.ב לשעבר. כתוצאה ממזג האוויר והמתח שהצטבר
במשך כשבועיים, המחבר סבל מחום ודלקת ריאות, וידידיו החזירו אותו לביתו. בדרך זו
הוא ניצל מהשתתפות באירועים עקובי הדם ביומיים הבאים.
ב-3
באוקטובר מאות מתומכי הפרלמנט פרצו את
הסגר שהטילו הכוחות הנאמנים לילצין על הבניין ויצאו כדי להשתלט על מרכז הטלוויזיה "אוסטנקינו"
(Ostankino). היה זה מהלך מיותר – לדעת המחבר – שנכשל. [הפקודה לכבוש את מרכז הטלוויזיה ניתנה
על ידי רוצקוי.] ב-4 באוקטובר טנקים ירו על פרלמנט לא חמוש, ומאות אנשים נהרגו
ונרמסו על ידי כלי רכב משוריינים שהסתערו על "הבית הלבן". "חברי
שירות הביטחון של ילצין ירו במתים ובפצועים" [ייתכן שזו טענה מוגזמת. לפי נתונים
ממשלתיים נהרגו כ-150 אנשים וכ-450 נפצעו, רובם אזרחים.] הפרלמנט נכבש. באותו היום
המחבר עדיין היה חולה ושהה בדירתו. למשמע היריות הוא רצה לאחוז בנשק, אך לא
היה בטוח אם יוּכל היה לירות בחיילים רוסים, אנשים צעירים כמוהו, שהוטלו למערכה על
ידי מפקדיהם. "מי שבאמת היה ראוי לכדור שלי היה רחוק [קרי ילצין]. הוא הסתתר
מאחורי גבם של הגנרלים הפחדנים שלו".
לאחר פיזור הפרלמנט, רוגוזין, בתור משתתף פעיל נגד המהלך הזה, זומן פעמים אחדות לחוקר מטעם התביעה באשמת קיום
אסיפה ללא רשות, אך לא ננקטו צעדים נוספים נגדו. "קונגרס הקהילות
הרוסיות", בגין אותו אישום, קיבל אזהרה מטעם משרד המשפטים, ותו לא.
בסוף
שנות ה-90 השתתף רורגוזין בוועדה מטעם ה"דוּמָה" [שמו של הפרלמנט הרוסי
החל מדצמבר 1993] שחקרה את אירועי אוקטובר 1993. המחבר הגיע למסקנה כי ממשלו של
ילצין רצה לפזר את הסובייט העליון כבר החל
מסוף 1992. לסובייט העליון – בניגוד לדוּמָה – היו סמכויות ממשיות, ועל כן יכול
היה למנוע את שוד הרכוש הממלכתי בידי האוליגרכים [קרי, תוכנית הפרטה רבתי.] הוועדה מטעם הדוּמָה קבעה כי הסכסוך בין
הסובייט העליון לבין ממשלו של ילצין פעל לטובת "צד שלישי", אשר עורר
פרובוקציות כלפי שני היריבים בו, כדי להביא להסלמה. בהקשר זה מסתמך המחבר על עדותו
של סגן מפקד הכוחות המוצנחים של רוסיה, ויקטור סוֹרוֹקין, אחת הדמויות
העיקריות באירועי אוקטובר. לדברי סורוקין, צנחנים שהתקדמו לכיוון הבית הלבן, על
מנת לכבוש אותו, נורו מאחור. "הירי
בוצע מבניין השגרירות האמריקאית" ובניינים אחרים. סורוקין אסר לירות לעבר
השגרירות. מסקנתו של רוגוזין ברורה. מדוּבר ב"התערובת מזוינת ישירה של מדינה
זרה". סמכויות ועדת הדוּמה היו מוגבלות למעשה, כי השלטון [שעדיין נותר בידי
ילצין] לא היה מעוניין בחשיפת האמת, שנותרה חסויה עד עצם היום הזה. [כללית,
באירועי ספטמבר-אוקטובר 1993, ילצין נתמך בידי ליברלים וחסידי מדיניות ההפרטה
הרחבה – בעוד בפרלמנט תמכו מתנגדי ההפרטה הזו, חברי המפלגה הקומוניסטית הרוסית
ותומכיה; וגם לאומנים, בהם הגנרל אלברט מַקָשוֹב האנטישמי, שמונה לסגן שר ההגנה
בממשלו של רוצקוי. עם זאת, פיזור הפרלמנט היה בלתי חוקי ונעשה תוך הפעלה בלתי
פרופורציונאלית של כוח.]
יחסיו
של רוגוזין עם הגנרל אלכסנדר לֶבֶּד ומלחמת צ'צ'ניה, 1996-1994
בדצמבר
1995 התקיימו בחירות לדוּמָה. רשימת "קונגרס
הקהילות הרוסיות", בה הוצב הגנרל אלכסנדר לֶבֶּד במקום השני, לא עברה את אחוז החסימה של 5%. לבּד התכוון
להתמודד בבחירות לנשיאות ביוני 1996 והחל להקים את מטה הבחירות שלו במשרדי "קונגרס
הקהילות הרוסיות". המחבר קיווה, באמצעות תמיכת חברי מפלגתו בגנרל הפופולארי,
לאחד מחדש ולשקם את המפלגה. במהלך החודשים ינואר-פברואר 1996 עישן לבּד בעצבנות
וחיכה בדריכות לטלפון. בתחילת מארס שיחת הטלפון המיוחלת נשמעה: הייתה זו הזמנה
מבוריס אבּרמוביץ' בֶּרֶזוֹבְסְקי [יהודי מומר, אוליגרך המקורב לילצין, ובשנים
1997-1996 סגן מזכיר "המועצה לביטחון של רוסיה"] עבור לבּד והמחבר להשתתף בארוחה. בפגישה ברזובסקי החמיא
לגנרל ואחר כך הגיש לו טקסט מודפס לאישור, אותו אכן אישר לבּד לאחר קריאתו. בהמשך
התברר לרוגוזין מהות ההסכם עליו חתם הגנרל: לבּד יקבל תמיכה פיננסית רצינית וסיקור
חיובי בכלי התקשורת [ברזובסקי היה גם איל תקשורת], כדי למשוך קולות ממנהיג המפלגה
הקומוניסטית גנדי זיוּגנאוֹב, בעל יתרון בסקרים על פני ילצין ומתחרהו העיקרי בקְרב
על הנשיאות. נוסף לכך, לאחר הבחירות ימונה לבּד למזכיר "המועצה לביטחון של
רוסיה" בממשלו של ילצין. להערכת רוגוזין, לבּד הסכים לפגוע במוניטין שלו
באמצעות נכונותו לשרת שליט בלתי פופולארי בדמותו של ילצין, מתוך הנחה – לה היה
בסיס רופף לדעת המחבר – כי לא ירחק היום והוא יחליף את הנשיא החולה.
בעקבות
חתימתו על החוזה, קיבל לבּד משרד גדול
ומרווח ופגישותיו עם רוגוזין התמעטו. הגנרל לא רצה לראות אנשים שהכירו את חולשותיו
והוא השתנה באופיו. לאחר הסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות [בו צבר 14.7% מהקולות
ותפס מקום שלישי] נפגש לבּד עם רוגוזין. המחבר הציע לו לוותר על העִסקה
עם ילצין, לא לקרוא למצביעיו להצביע עבור ילצין בסיבוב השני, ולא לקבל את המשרה שהובטחה
לו. נימוקיו: השתתפות בממשל של ילצין רק תכתים את שמו, ולאחר מכן הוא ייפלט
החוצה. מוטב לו להישאר נאמן למצפונו
ולכבודו ולחכות להזדמנות הבאה שתבוא.
לבּד
לא שמע בעצתו ותמך בסיבוב השני בבחירתו של ילצין לנשיא. ביוני 1996 המועמד המנצח
ילצין מינה את לבּד למזכיר "המועצה לביטחון של רוסיה" ולמיופה כוחו של
הנשיא בצ'צ'ניה. כבר ב-1991 הכריזה צ'צ'ניה על עצמאותה מרוסיה. לפי נתוני
מנהיג "הקהילה הרוסית ברפובליקה הצ'צ'נית" (Oleg Makoveev), במהלך שלוש
שנות עצמאותה הראשונות של צ'צ'ניה גורשו ממנה 350,000 רוסים ונרצחו 45,000. מעשי
הרצח בוצעו בנשק חם וקר. אזרחים רוסים נשדדו, הוכו בבתיהם וברחובות, ונשים נאנסו. "קונגרס
הקהילות הרוסיות" הפעיל מרכז סיוע לפליטים הרוסים. רוגוזין מטיל את האחריות
על ממשלו של ילצין בניהול מדיניות כושלת כלפי החבל הפורש ובמלחמה בלתי מוצלחת להשבת
הריבונות הרוסית על האזור, שהחלה ב-1994.
המינוי
של לבּד למיופה הכוח בצ'צ'ניה נעשה מתוך הנחה כי הגנרל ייכשל בטיפול בבעיה הזו. לבּד
הרגיש שהכניסו אותו למלכוד וכדי לצאת ממנו רצה לסיים את המלחמה בצ'צ'ניה בכל מחיר.
על כן, ב-31 באוגוסט 1996 הוא חתם בחיפזון
על הסכם חַסָביוּרְט (Khasavyurt) (עיר בדגסטן) לסיום
המלחמה, אשר העניק לבדלנים לא רק שליטה
על צ'צ'ניה, אלא גם הכרה בעצמאות מדינית.
[המחבר אינו מדייק. שאלת העצמאות נדחתה להכרעה עד סוף 2001.] באוקטובר 1996 פוטר
לבּד ממשרתו כמזכיר המועצה לביטחון.
בתור
בנו של איש צבא, האמין רוגוזין בכבודם העצמי של קצינים וקיווה לראות בלבּד דמות
פטריוטית בנוסח דה גול, ולכן התאכזב קשות ממדיניותו בצ'צ'ניה. כבר ב-24 בספטמבר
1996 פרסם רוגוזין הודעה מטעם "קונגרס הקהילות הרוסיות" אשר התנערה
מההסכם לסיום המלחמה עליו חתם לבּד. למחבר כאב הקרע עם לבּד. ב-2
במארס 1997 ועידה של "קונגרס הקהילות הרוסיות" פרסמה הצהרה שתיארה את
תוצאות המלחמה בצ'צ'ניה כמפלה משפילה, תוך הטלת אחריות למפלה הזו על הממשלה,
העיתונאים, וחלקית גם על ראשי הצבא. החתום על הסכם אוגוסט 1996 מהצד הצ'צ'ני, נשיא
צ'צ'ניה אסלאן מסחאדוב, כונה בהודעה גנב ומורד, אותו יש לאסור מייד ולהעמיד למשפט. לדעת רוגוזין, רק
העובדה כי ברשותה של רוסיה היה נשק גרעיני מנעה ממנה את גורלה של יוגוסלביה. כלומר,
קיומו של אמצעי ההרתעה הזה הציל את רוסיה
מהתערבותם של מעצמות המערב לטובת הצ'צ'נים, במטרה לפרקה.
פעילותו
של רוגוזין להחזרת השבויים והחטופים הרוסים מצ'צ'ניה, 1999-1997
במארס
1997 נבחר רוגוזין לחבר בדוּמָה מטעם אזור
ווֹרוֹנֵז'. המחבר החליט להקדיש את פעילותו לשחרורם של חטופים – חיילים ואזרחים רוסים – אותם נטשו שלטונות רוסיה בעת הוצאת הצבא
מצ'צ'ניה. לעזרה רבה באיתור החטופים ושחרורם זכה המחבר מנדיר חצ'ילאייב (Nadyr Khachilaev), פעיל פוליטי מדגסטן. האיש נרדף פוליטית בדגסטן ועבר עם תומכיו
להתגורר בצ'צ'ניה. חצ'ילאייב ראה עצמו פטריוט של רוסיה, אך שמר על קשריו עם חוגים
בקרב הבדלנים הצ'צ'נים, חיפש ופדה בכסף מהשבי הצ'צ'ני חיילים ואזרחים רוסים. לאחר
קבלת אות מאנשיו של חצ'ילאייב המחבר היה יוצא לצ'צ'ניה, מחכה במקום עליו הוסכם
מראש, ומקבל מחצ'ילאייב את החייל, שהיה לרוב במצב קשה של אפיסת כוחות. עם החייל
המשוחרר היה המחבר חוזר במטוס למוסקבה, ובנמל
התעופה היה מעביר אותו לקרובי משפחתו. הפעולות האלה לשחרור השבויים והחטופים נעשו
בחשאיות, הרחק מעיני התקשורת, בלי אזכור שמו של חצ'ילאייב.
במאי
1999, חצ'ילאייב, שרצה לזכות בהכרה משלטונות רוסיה כפטריוט ולא בוגד, החליט
לבצע השבתם של טייסי קרב שבויים לעיני
עיתונאים. הפעם, משלחת גדולה יחד עם רוגוזין –
שכללה חברי דוּמָה, סגן מפקד חיל האוויר ועיתונאים רבים – יצאה לצ'צ'ניה לקדם את פני השבויים. השיירה הנכבדה,
במקום לקבל את פני השבויים, הוקפה על ידי כ-150 חמושים. לחצ'ילאייב התברר כי אלה
לא היו צ'צ'נים, אלא קיצונים דגסטנים (מהזרם הדתי הווהאבי), ששהו בצ'צ'ניה לצורך
אימונים בטרור. הקיצונים המוסלמים ראו במשלחת הרמה מקור לשלל: בני ערובה יקרים,
מכוניות וציוד תקשורת. המחבר החליט להתערב במשא ומתן שניהל חצ'ילאייב עם ראש
הטרוריסטים. כלפי חוץ, רוגוזין ניסה להפגין קור רוח, על אף שפחד – לדבריו. לפי גרסת רוגוזין, בזכות סיפור היתולי – שכלל
משל ונמשל – שהוא סיפר לראש הטרוריסטים, התיר מנהיג הכנופיה לשיירה ממוסקבה לחזור
בשלום. הטייסים בסופו של דבר שוחררו כעבור כחודש, אך בצנעה. הודות למאמציו של
חצ'ילאייב שוחררו "כמה עשרות בני ערובה רוסים".
פעילותו
של רוגוזין על רקע מלחמת צ'צ'ניה השנייה, 2002-2000
ב-1999
רוגוזין סיים את לימודי הדוקטורט ב"אוניברסיטה הממשלתית של מוסקבה" (MGU). נושא עבודת
הדוקטור שלו היה "בעיות הביטחון הלאומי של רוסיה בתחילת המאה ה-21". [לפי
ערך ויקיפדיה ברוסית, לרוגוזין גם תואר "דוקטור למדעים הטכניים".] בהמשך
– בשיתוף עם מומחים צבאיים ובעזרת אביו – הוא פרסם ספר מונחים על מלחמה ושלום,
וחילק חמשת אלפים עותקים מספרו חינם למשרד ההגנה ולמשרד החינוך להפצה במכללות
צבאיות, ספריות ומוסדות אקדמאיים.
רוגוזין
שמח על התפטרותו של ילצין מתפקיד נשיא רוסיה בסוף דצמבר 1999 והחלפתו על ידי
ולדימיר פוטין. מצאה חן בעיניו עמדתו הקשוחה והנחושה של הנשיא החדש כלפי
הטרוריסטים בצ'צ'ניה. רוגוזין הרגיש כי "הגבר הזה יותיר את קונגרס הקהילות
הרוסיות ללא עבודה". בדצמבר 1999 נבחר רוגוזין שוב לחבר בדוּמָה מאזור ווֹרוֹנֵז'.
בינואר 2000 ההרכב החדש של הדוּמָה בחר בו ליושב ראש הוועדה לענייני חוץ.
בתחילת
2000 מועצת אירופה והאסיפה הפרלמנטארית שלה מתחו ביקורת חריפה על שיטות הלחימה של
רוסיה בצ'צ'ניה באותה התקופה. משלחת רוסית השתתפה באסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה החל משנת 1996, בתור החברה
ה-39 בארגון הזה. [יש להבחין בין האסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה לבין הפרלמנט
האירופי, בו חברות מדינות האיחוד האירופי בלבד.]
המחבר נבחר לעמוד בראש המשלחת הרוסית לאסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה
לכל תקופת כהונתו בדוּמה.
לנוכח
העמדה השלילית ביותר כלפי רוסיה בשאלת צ'צ'ניה, בה עמדה לנקטו האסיפה הפרלמנטארית
בשטרסבורג בישיבתה באפריל 2000, שר החוץ הרוסי, איגוֹר איוונוב, יעץ לרוגוזין לא
לנסוע לישיבה הזו. ואולם המחבר, בהיותו בטוח בצדקת ארצו, היה נחוש לנסוע לישיבה.
כמעט כל חברי המשלחת הרוסית תמכו בעמדת ארצם ביחס למלחמה בצ'צ'ניה – מלבד
"גיס חמישי", לדבריו, שכלל שלושה, בהם
שני ליברלים מסיעת "יַאבּלוֹקוֹ". בנאומו – מפאת העמדה האנטי
רוסית הקיצונית של רוב חברי הפרלמנט – לא הצליח המחבר לשנות את עמדתם. בתור עונש
כלפי רוסיה, נשללה מחברי משלחתה הזכות להצביע בישיבות המליאה של האסיפה הפרלמנטארית.
בתגובה, חברי המשלחת הרוסית, ביוזמתו של רוגוזין, יצאו מן האולם. התגובה הדהימה את
הנוכחים וביטאה את העובדה כי רוסיה חדלה לגלות הכנעה לאירופה, כי אם דרשה יחס
מכובד כלפיה. פוטין, בשיחה קצרה עם המחבר לאחר שובו לרוסיה, בהשפעת עמדת שר החוץ
שלו, שאל: אולי בכל זאת לא כדאי היה לנסוע לשטרסבורג? רוגוזין הביע אי הסכמה לכך,
בטענה כי המשלחת נלחמה כהוגן. על כך השיב פוטין: "אולי, אתם צודקים".
בתור
ראש המשלחת הרוסית לאסיפה הפרלמנטארית של מועצת אירופה, ארגן רוגוזין נסיעות לחברי
האסיפה הפרלמנטארית לצ'צ'ניה, למטרות הסברה. במהלך נסיעותיו הרבות בצ'צ'ניה נפגש
המחבר עם טרוריסטים צ'צ'נים לשעבר שעברו לצִדה של מוסקבה. בלט ביניהם אחמד קדירוֹב, המופתי לשעבר של צ'צ'ניה,
שכעת מילא את רצונה של מוסקבה. קדירוב פעל להעברת אנשי מחתרת צ'צ'נים לצד השלטון.
האיש דאג להעניק להם חנינה ולהעסיקם באכיפת החוק. המחבר היה בין המעטים בדוּמָה
שהביעו התנגדות להליכה כזו לקראת "השודדים" ו"הרוצחים",
כדבריו – כולל מתן להם זכות לשאת נשק ולשרת במשטרה. אבל פוטין בטח בקדירוב.
רוגוזין
ניסה לשרטט פרופיל פסיכולוגי של העם הצ'צ'ני, שנועד לסייע להתוות מדיניות נכונה
ויעילה ביחס לעם הזה. להלן אחדות מהמלצותיו. איסור שתיית אלכוהול ביחידות הצבא
המוצבות בצ'צ'ניה, כיוון שחיילים שיכורים מעוררים כעס כלפיהם מצד אוכלוסייה
מוסלמית דתית. אחת הדרכים לזכות בכבוד מצד צ'צ'ני היא להראות לו כי הנך מתמצא
במנהגי המקום ובדת האסלאם. חשוב להראות לצ'צ'נים כי רוסיה מקיימת בארצם את שלטון
החוק, אותו היא מיישמת הן כלפי קרימינאלים מקומיים והן כלפי כוחותיה. הצ'צ'נים
מכבדים כוח ומעריכים יחס צודק. במישור התעמולתי, יש לשים דגש על הכרחיות המאבק נגד
"הווהאבים, שכירי חרב ערבים וטרוריסטים" הפועלים בצ'צ'ניה. אלה הם
האויבים העיקריים של העם הצ'צ'ני.
את
נייר העבודה אודות הפרופיל הפסיכולוגי של העם הצ'צ'ני, אותו חיבר רוגוזין בפברואר
2002, הוא העביר לרשויות החוק והביטחון של רוסיה. המסמך עורר עניין מועט, ולפי
הערכתו, לא שימש להכנת הכוחות הרוסיים בפעילות נגד הטרור בצ'צ'ניה. הנשיא פוטין
הבטיח לעיין בתשומת לב רבה בחומר. במסרו את נייר העבודה לפוטין, רוגוזין הציע
לשלוח אותו בתור שליחו של הנשיא לצ'צ'ניה לכונן בה "סדר חוקתי": לתאם
פעולות רשויות החוק ולהטיל פיקוח על הכספים שמיועדים לשיקום צ'צ'ניה. הנשיא השיב כי
הוא זקוק לו בדוּמָה. רוגוזין מביע צער על החלטה זו. מסקנתו: המשך פעולות הטרור – בהן רצח אחמד קדירוב במאי 2004 והאירוע עקוב מדם
בבית הספר בעיר בסלאן (Beslan) בספטמבר 2004
[יפורט בפרק נפרד] – מוכיח כי מדיניותה
של רוסיה בקווקז אינה יעילה דיה.
ויזות
לביקור בארץ האם, רוסיה, עבור תושבי אזור קלינינגרד, 2003-2002
ב-1991,
בעת שבריה"מ הסכימה לעצמאותה של ליטא, גורבצ'וב וילצין לא טרחו להבטיח את
תנועתם החופשית של אזרחי ארצם מהמובלעת של קלינינגרד דרך ליטא לארץ האם רוסיה –
ובחזרה. החל מ-1 בינואר 2003 ליטא והאיחוד האירופי התכוונו לחייב את תושבי
קלינינגרד הרוצים לצאת לארץ האם, רוסיה, להצטייד בוויזות. הדבר עמד להקשות על
תושבי האזור לממש את זכותם הבסיסית לבקר בארצם, באמצעות יצירת תורים ארוכים לקבלת
הוויזות בקונסוליה הליטאית, ונוסף לכך, ההליך היה כרוך בהוצאות כספיות. למחבר
הייתה תוכנית להתגבר על הבעיה. ביולי 2002 הסכים פוטין למנות את רוגוזין כנציגו
המיוחד לשיחות עם האיחוד האירופי וליטא בנושא הוויזות. המינוי נעשה לאחר היסוס קצר
מצד פוטין, שנבע מסירובו הנחוש של שר החוץ, איגור איוונוב, להעביר את הטיפול ממשרד
החוץ לרוגוזין. הנשיא הודה באוזני המחבר כי משרד החוץ אינו מצליח לפתור את הבעיה.
בשלושת
החודשים שנותרו עד לוועידת הפסגה בין רוסיה לאיחוד האירופי, המחבר ביקר עשרות
פעמים בקלינינגרד, למד מקרוב על בעיית הוויזות, ונפגש עם ראשי מדינות של ליטא
וארצות באיחוד האירופי. במיוחד זכורה לו לטובה עמדת ראש ממשלת איטליה, סילביו
ברלוסקוני, ידיד בולט של רוסיה. באוקטובר 2002 נערכה ועידת הפסגה בין רוסיה לאיחוד
האירופי בבריסל. פוטין ניהל את המשא ומתן בצורה קשוחה וסירב לחתום על המסמך הסופי,
אם לא יוכנסו בו תוספות לשביעות רצונה של רוסיה. במקביל ניהל המחבר וסגן שר החוץ
סרגי ראזוֹב שיחות עם נציב האיחוד האירופי כריס פאטן. (Patten). באמצעות הפעלת לחץ על הנציב, הוכנס תיקון למסמך
הסופי של ועידת הפסגה שתאם את דרישתה של רוסיה בדבר הבטחת מעבר חופשי עבור אזרחיה
לקלינינגרד ובחזרה. פאטן החמיא לרוגוזין על כושר ניהולו את המשא ומתן. בעקבות ההוראות
החדשות של המעבר, שנכנסו לתוקף ב-1 ביולי 2003, מעברם של אזרחי רוסיה בין מובלעת
קלינינגרד לבין ארץ האם נעשה ללא ויזות, אלא באמצעות רכישת כרטיסי נסיעה בלבד
והצגת דרכונים. בצו של הנשיא פוטין, זכה רוגוזין להוקרה על טיפולו בפרשה.
הקמת
מפלגת "רוֹדינָה" ("מולדת"), 2003
ביוני
2003 שאל פוטין את רוגוזין איך הוא מתכוון
להשתתף בבחירות לדוּמה, שנקבעו ל-7 בדצמבר 2003. המחבר השיב כי הוא מתכוון להתמודד
בפעם השלישית במחוז שלו וורונז', ועם זאת חושב כי חיוני להקים מפלגה חדשה משלו,
אשר תתמוך בחירויות דמוקרטיות, בצדק חברתי, ובהגנה על האינטרסים הלאומיים. מפלגה
כזו תהווה אלטרנטיבה ממשית למפלגת השלטון "רוסיה המאוחדת". רוגוזין שיתף
את פוטין בשיקולים האלה, ביודעו מתוך שיחותיו הקודמות עם הנשיא כי בתור
"אישיות על מפלגתית" (לדברי המחבר) הוא מעוניין בפרויקט הזה. רוגוזין
הוסיף כי להערכתו הוא יוכל להקים גוש פוליטי חזק יחד עם הכלכלן הצעיר סרגי גלזיֶאב
(Glaz'ev).
הנשיא
השיב כי הוא מתייחס באהדה לגלזיאב
"וכבר דן עמו באפשרות הרצתו של פרויקט סוציאל-דמוקרטי. [פוטין המשיך] כתחליף
לקומוניסטים במוקדם או במאוחר חייבת לקום מפלגה שמאלית רצינית ובעלת חשיבה
מודרנית. וגם הדבר יהיה לטובת ארצנו". [בעצם פוטין שאף להקים מפלגה שתנגוס
מקולות המפלגה הקומוניסטית של גנאדי זיוּגאנוֹב, המפלגה הגדולה ביותר בדוּמָה שבין
השנים 2003-1999.]
רוגוזין
לא נלהב מהרעיון להקים מפלגת שמאל-מרכז, כיוון שראה את עצמו כשמרן הדוגל בערכים
כמו משפחה, דת ורוח לאומית. ואולם במחשבה
שנייה החליט כי אין פגם לאחד בין שמרנות לבין מאבק למען צדק חברתי במדינה שנשדדה
על ידי גנבים מושחתים ואוליגרכים, כדבריו [כוונתו להפרטה הגדולה בתקופת ילצין]. רוגוזין הוא שקבע את שם המפלגה
"רוֹדִינָה" (מולדת) וגלזיאב הוסיף בסוגרים לשם "איחוד
עממי-פטריוטי". הוסכם בין השניים כי בראש המפלגה יעמוד גלזיאב, ורוגוזין
יעמוד בראש מסע הבחירות. הוועידה המייסדת של המפלגה התקיימה בספטמבר 2003. [אין
התייחסות כלשהי לדרך בה הושגו אמצעי המימון עבור המפלגה החדשה.] המחבר קבע את קו
התעמולה המפלגתי שתקף את ההפרטה של שנות ה-90 ובעיקר את האוליגרכים שיצרה.
התקפותיו התרכזו על "איחוד מפלגות הימין" ) SPS בראשי תיבות( בראשות בוריס
נֶמצוֹב, אשר היה בזמנו אחד האישים שעמדו מאחורי ההפרטה הגדולה. המחבר מייחס לעצמו
הצלחה בעימותים הטלוויזיוניים מול נציגי המפלגה הזו. בבחירות לדוּמה שהתקיימו
בדצמבר 2003 זכתה מפלגת
"רודינה" ב-9% מהקולות [ונעשתה המפלגה השלישית בגודלה בדוּמה עם 37
מושבים מתוך 450. הקדימו אותה מפלגת "רוסיה המאוחדת", המזוהה עם פוטין,
שזכתה ב-223 מושבים, והמפלגה הקומוניסטית עם 52 – ירידה ב-61 מושבים לעומת הבחירות
הקודמות. "איחוד מפלגות הימין" התרסק וקיבל 3 מושבים.]
ביקור
בדרום אוסטיה וחטיפת התלמידים בעיר בֶּסְלאן, אוגוסט-ספטמבר 2004
בסוף
אוגוסט 2004 יצא רוגוזין לביקור באֹוסֶטיה הדרומית [אזור בגאורגיה (גרוזיה) שלמעשה
הקים מעין ממשל עצמאי ביחס לשלטון המרכזי בטביליסי] . באותה השנה עלה לשלטון
בגאורגיה מיכאיל סאקשווילי, שנופף בסיסמאות שוביניסטיות בדבר מלחמת ניצחון על דרום אוסטיה. באוסטיה המחבר ומשלחתו התקבלו
בחום רב על ידי הציבור ומנהיגיו. העם של אוסטיה שאף להינתק מגאורגיה וציפה לעזרתה
של רוסיה בנדון. על כן, כאשר רוגוזין בנאום בפני קהל מקומי הבטיח לעשות הכול התלוי
בסיעתו, כדי להביא לאיחודו מחדש של העם האוסטי [קרי עם אוסטיה הצפונית הנמצאת בשלטונה
של רוסיה], התלהבות שומעיו לא ידעה גבול.
רוגוזין
המשיך בביקור לצפון אוסטיה, וכבר עמד לשוב למוסקבה מנמל התעופה של העיר בֶּסְלאן
ב-1 בספטמבר 2004, כאשר עוזרו מסר לו כי באותה העיר טרוריסטים צ'צ'נים השתלטו על
בית ספר. המחבר קיבל מייד החלטה לדחות את שובו
למוסקבה ונסע במהירות למקום האירוע. במקום הוא פגש אדם שהצליח בדרך נס להימלט
מהמחבלים, ולהערכתו, מספר בני הערובה היה קרוב ל-800 ומספר המחבלים לא פחות מ-30.
בהמשך שהה המחבר במטה המִבצעים שהוקם בבניין ממשלתי בסמוך לבית הספר. למטה המבצעים
הגיעו נציגו של הנשיא ב"מחוז הפדראלי הדרומי", ולדימיר יעקובלב וסגן
שירות הביטחון הפדראלי ולדימיר פרוניצ'ב (Pronichev). במטה נכחו גם נשיא אוסטיה הצפונית אלכסנדר דזאסוחוב (Dzasokhov), ויושב ראש הפרלמנט של אוסטיה הצפונית, אשר שני ילדיו היו בין
התלמידים החטופים בבית הספר.
מטה
המבצעים לא גיבש תוכנית כלשהי לשחרור החטופים. הצעות הפעולה שהגיעו למטה ממוסקבה
היו מוזרות ובלתי מתאימות. רוגוזין הביע את נכונותו למסור את עצמו כבן ערובה בידי
החוטפים בתמורה לשחרור הילדים. הוא העריך כי לאור מעמדו כראש סיעה בדוּמה,
הטרוריסטים יסכימו לשחרר תמורתו לא פחות ממאה ילדים. על אף שהוא לא חשב לחזור בו
מהצעתו – שלבסוף לא התקבלה על ידי המטה – הרי
שני הלילות בהם נמשך המצור עברו עליו בחוסר שינה. תקף אותו פחד, שכל רגע הוא
עלול להילקח למחבלים כבן ערובה, ביודעו כי אלה ישחטו אותו בלי שיהיה בידיו נשק
להילחם עד המוות.
תושבי
בסלאן [מתוך דאגה לגורל יקיריהם] התנגדו נמרצות לפעולה צבאית לשחרור ילדיהם, ואף
איימו להרוג את אנשי המטה אם זו תצא לפועל. הם לא האמינו באפשרות כי מבצע כזה
יסתיים ללא נפגעים. הרגיזה אותם הודעת כלי התקשורת הפדראליים לפיה בישיבת הממשלה
ב-2 בספטמבר נידון המצב בחקלאות – כאילו דבר לא קרה בבסלאן. בשיחות הטלפון
למטה המבצעים, אשר התושבים המקומיים
הצליחו להשיג את מספרו, הם השמיעו ביקורת נוקבת: "פוטין שלכם מסתיר את האמת
על בסלאן". קשה היה להסביר לתושבים כי פוטין באותו הזמן חיפש פתרון. נציגי
השלטון המקומי גילו חוסר יכולת לשלוט במצבים מורכבים.
ב-2
בספטמבר למטה המבצעים הועבר פתק של שמיל בסאייב (Shamil Basaev) [מדינאי
וטרוריסט צ'צ'ני] ובו פירוט דרישות
החוטפים. הפתק שנשא את התאריך 30.08.04 –
אותו מביא המחבר בשלמותו – הופנה לפוטין ובו התבקש הנשיא לגלות אומץ, בנוסח הנשיא דה גול [ביחס לאלג'יריה], ולהביא לסיום המלחמה בצ'צ'ניה. זאת באמצעות
הוצאת כוחותיו מצ'צ'ניה והכרה בעצמאותה. בסאייב הבטיח כי הרפובליקה העצמאית לא
תכרות נגד רוסיה שום בריתות צבאיות או פוליטיות, לא תמקם בשטחה בסיסים צבאיים
זרים, ולא תתמוך או תממן קבוצות או ארגונים המנהלים מאבק מזוין נגד רוסיה. היא
תצטרף ל"חבר המדינות העצמאיות". עוד טען בסאייב כי לארגונו אין כל קשר
לפיצוצי בתים שאירעו במוסקבה וּב-ווֹלגוֹדוֹנסק [ב-1999]. הפתק הועבר למוסקבה, אך
ברור היה כי אלה דרישות בלתי קבילות.
ב-3
בספטמבר, בהיענות ללחץ התושבים, הבטיח להם נשיא אוסטיה הצפונית דזסוחוב כי לא יהיה
מבצע צבאי לשחרור החטופים. ואולם בשעה 13:03 התרחש פיצוץ עז בבית הספר ואחריו
פיצוץ נוסף. מהמטה המבצעי הצליחו להתקשר למחבלים ולהודיע להם כי שום פעולה צבאית
אינה מתחוללת נגדם – אך אלה טענו כי נערכת הסתערות נגדם והבטיחו להרוג את כל בני
הערובה. בתגובה, אנשי היחידות המיוחדות החלו להסתער על בית הספר. "ברגע הזה
הצטערתי מאוד כי השארתי במוסקבה את... אקדחי". המבצע התנהל בצורה בלתי
מאורגנת, ממש "ברדק" כדבריו. על
אף הסכנה מהירי שהתחולל מסביב, רוגוזין רץ לכיוון בית הספר. בהתקרבו, ראה את
הילדים המפונים משם. המחבר אינו יודע מה הביא לפיצוצים בבית הספר, ומכאן אין באפשרותו
להכריע בוויכוח מי היו האשמים האמיתיים בטרגדיה. במבצע החילוץ נהרגו 335 ילדים ומבוגרים.
התפטרותו
של רוגוזין מ"רודינה", 2006
בתחילת
2006, לאחר הסרת מפלגת "רודינה" מהשתתפות בבחירות לדוּמה העירונית של
מוסקבה (מאחורי המהלך הזה עמד ראש העיר יורי לוז'קוב), החליט רוגוזין להביא להצבעה
את המשך עמידתו בתפקידים חשובים במפלגה ובסיעה הפרלמנטארית. [רוגוזין נמנע מלומר
במפורש כי מאחורי הסרת השתתפות מפלגתו בבחירות בשוּרה של אזורים ברחבי רוסיה
בחודשים פברואר-מארס 2006, עמד השלטון. פורמאלית, איסור ההשתתפות בבחירות באזורים
השונים נעשה על ידי בתי משפט.] הוא כינס
ועידה מיוחדת של המפלגה שנועדה להחליט האם המפלגה ממשיכה לתמוך בו כמנהיג או לקבל
את התפטרותו בתמורה לקבלת הבטחות מאויבי המפלגה [קרי השלטון] "לחדול מסחיטה, רדיפות ואיומים להסיר
מהשתתפות בבחירות", כדבריו. הוועידה הזו התקיימה ב-25 במארס 2006 ובה חבריו,
כשהם טומנים את עיניהם ברצפה, הצביעו בעד התפטרותו. המחבר ראה בכך בגידה. כאב לו
כי המפלגה אותה יסד, חבריה נשברו בלחצם של יריביו וּויתרו על מנהיגם. מכל מקום,
המפלגה המשיכה להתקיים בלעדיו רק עד לסתיו. באוקטובר 2006 היא הפכה לחלק ממפלגה
חדשה בשם "רוסיה הוגנת" (Справедливая Россия). [כנראה מפלגת "רודינה",
בהנהגתו של רוגוזין, שאמורה הייתה להתחרות על ציבור המצביעים עבור המפלגה
הקומוניסטית – המפלגה היחידה בפרלמנט הרוסי אשר שמרה על עצמאות אמיתית מסוימת ביחס
לשלטון – לא עמדה במשימה. רוגוזין שאף להיות מדינאי עצמאי ובדעות שייצג התחרה
דווקא על ציבור המצביעים עבור מפלגת השלטון "רוסיה המאוחדת". מפלגת
"רוסיה הוגנת", הדוגלת בצדק חברתי, הוקמה מטעם השלטון בעיקר לצורך נגיסת
קולות מהקומוניסטים.]
על
האירועים הקשורים להתפטרותו מראשות "רודינה" חיבר רגוזין ספר בשם
"אויב העם". [בספר "אויב העם" מותח המחבר ביקורת על השלטון
הפוגע בחירויות דמוקרטיות ובחופש הבחירה הפוליטי – אך נמנע מלתקוף ישירות את פוטין.]
הספר זכה להצלחה רבה במכירות כבר בסתיו
2006. ואולם, מחוללי פוגרומים
"מתנועת צעירים ידועה", שפעלו נגד אלה שדעתם שונה משלהם [שוב
נמנע מלנקוב בשמו של השלטון] הפריעו למכירות. הם אף ניסו להצית את החנויות הגדולות
ביותר במוסקבה ובפטרבורג . אף על פי כן, ספרו הפך לרב מכר פוליטי.
[ב-2008?]
הנשיא פוטין הציע לרוגוזין לשמש נציג קבוע של רוסיה במטה נאט"ו בבריסל.
רוגוזין קיבל את ההצעה וב-10 בינואר 2008 פנה במכתב לתומכיו בו הסביר את החלטתו.
במכתבו ציין: "אני מניח כי עבור רבים הצו הזה [של הנשיא בדבר המינוי] היה בלתי
צפוי. הרי לאחרונה יחסינו עם מפלגת השלטון לא היו ללא עננה". אבל, המשיך
רוגוזין, כיוון שהמולדת זקוקה לדעותיו הפוליטיות ולכישוריו, הוא נענה להזמנה
לשרתה. רוגוזין קרא לחבריו ותומכיו להשתלב ברשויות השלטון ובראש וראשונה ברשות
המבצעת, ולהשפיע על האבולוציה שלה מבפנים.
[יש להניח כי מטרת המינוי מצד פוטין הייתה להרחיק, אך גם לפייס מתחרה פוטנציאלי באמצעות שילובו בממסד. רוגוזין הסכים
למינוי, כנראה כיוון שלא הייתה לו אפשרות ממילא להקים מפלגה עצמאית משלו.]
פעילות
המחבר בעת המלחמה בגאורגיה באוגוסט 2008
בעת
המלחמה בין רוסיה לגאורגיה באוגוסט 2008 רוגוזין היה שגריר רוסיה במטה נאט"ו.
הוא הזדהה עם עמדת ארצו בסכסוך הצבאי וייצג אותה במוסדות נאט"ו. לפי גרסת
רוסיה, כוחותיה של גאורגיה תקפו בצורה בוגדנית את כוח השלום הרוסי שהיה מוצב בין
אוסטיה הדרומית לגאורגיה ופלשו לאוסטיה,
תוך הפגזות כבדות נגד אוכלוסייה אזרחית. המחבר טען כי מטרת תגובתה הצבאית של רוסיה
היא מוגבלת, ולאחר השכנת שלום כוחותיה יחזרו לרוסיה. עוד טען כי אין בכוונת ארצו
לכבוש את גאורגיה או לשנות את משטרה. רוסיה מבקשת מנאט"ו לא להתערב במלחמה.
לפי
גרסת המחבר, על רקע הקו השלילי כלפי רוסיה שאימצו מדינות נאט"ו ב-19 באוגוסט
2008, החליטה רוסיה להכיר בעצמאותן של אוסטיה הדרומית ואבחזיה [אבחזיה – אזור
אוטונומי בגאורגיה שפרש ממנה.]. לטענת רוגוזין, אין בכוונתה של רוסיה לספחן; ולבקשת
שתי המדינות האלה רוסיה הציבה כוח צבאי מוגבל בשטחן במטרה למנוע הישנותן של מעשי
איבה מצד גאורגיה נגדן. לדעת המחבר, בהכרעה בין זכות ההגדרה העצמית לבין זכות
השמירה על שלמות טריטוריאלית של מדינה, יש לתת עדיפות לקיום השלמות הטריטוריאלית. בהתאמה
לעיקרון הזה, התנגד רוגוזין לפירוקה של בריה"מ ולניסיון הצ'צ'ני לפרוש
מרוסיה. ואולם במקרה בו נשקפת לעם התובע זכות להגדרה עצמית השמדה פיזית – כפי
שלטענתו נשקפה לאוסטים ולאבחזים בגאורגיה – יש לתת עדיפות לזכות ההגדרה העצמית.
[טענתו של המחבר ביחס לסכנה קיומית לאוסטים ולאבחזים היא מוגזמת בלשון המעטה.]
יחסי
רוסיה עם נאט"ו והמערב: המצב המצוי מול הראוי
בעת
שירותו במטה נאט"ו בבריסל התרשם רוגוזין כי אזרחי האיחוד האירופי אינם רואים
ברוסים אירופאים. זאת בשעה שאירופה מוכנה לקלוט מהגרים מאסיה ואפריקה, בהם מוסלמים
רבים. לדעתו, רוסיה מייצגת את הענף
הביזנטי של התרבות האירופית, היא בהחלט משמרת את התרבות האירופית והיא חלק בלתי
נפרד ממנה. לעומת זאת, דווקא מערב אירופה נתונה בלחץ תרבותי ורוחני מצד העמים
הקולוניאליים לשעבר. כעת אירופה הפכה מכובשת של העמים האלה לנכבשת על ידיהם.
בלחצם, אירופה משנה לא רק את חיצוניותה אלא גם את עולמה הרוחני. התהליך הזה יביא
בהדרגה להיעלמותה של התרבות האירופית ולהיעלמותה של אירופה. המחבר מֵצֵר על כך
מאוד. במצב שנוצר, דווקא רוסיה הופכת "למרכז המורשת האירופית". הרוסים
הרחיבו את גבולותיה של אירופה מזרחה ועכשיו יבשת זו מגיעה למעשה לא עד הרי אורל,
אלא עד חופי אלסקה והאיים הקיריליים. כמו שהאימפריה הביזנטית הצליחה לשמור על
המסורת הרומית כאלף שנה לאחר נפילתה של רומא בידי הברברים, תפקיד דומה ממלאת רוסיה
היום. "עבור האליטה התרבותית של המערב, רוסיה היא בעלת הברית הטבעית והנאמנה
ביותר".
המחבר
מְגנה את התרחבותו של נאט"ו מזרחה והצבת מערכות הגנה מפני טילים – כל זה מכוון נגד רוסיה. במקום לחתור נגד רוסיה,
על נאט"ו לשתף פעולה עם רוסיה בהגנה על כל היבשת האירופית, המשתרעת למעשה
מהאוקיינוס האטלנטי עד "העיר האירופית חברובסק... בגבול עם סין". אין
במטרתה של רוסיה להצטרף לנאט"ו. רוסיה מסוגלת להבטיח בעצמה את ביטחונה ואין
בכוונתה לוותר כהוא זה על ריבונותה לטובת "הדוד שמעבר לים".
רוגוזין
מותח ביקורת קשה על תמיכתה הכלכלית של בריה"מ במדינות בעולם השלישי, בתקופת
המלחמה הקרה. לדבריו, די היה כי איזשהו משטר קניבאלי וצמא דם באפריקה יכריז על
בחירתו בדרך הסוציאליזם, כדי להזרים אליו סיוע כלכלי סובייטי, בשעה שלאזרחי
בריה"מ עצמה חסרו המוצרים הבסיסיים ביותר. בתקופת המלחמה הקרה שני הגושים
יצרו מעין רובוטים ביולוגיים. הרובוטים האלה קמו על יוצריהם. עבור האמריקאים היו
אלה אנשי הטליבן שבסופו של דבר הביאו לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001. במקביל, כעבור
שנים אחדות "הטרוריסטים הפלסטינים שאומנו בבריה"מ מצאו את עצמם בכנופיות
של המחבלים הצ'צ'נים".
כיום,
ההתמדה בחשיבה בקו העימות נגד רוסיה מתקופת המלחמה הקרה, מביא את המערב לייצא
"מהפכות צבעוניות" לארצות הגובלות ברוסיה [כוונתו לעלייתם של שליטים
בלתי רצויים למוסקבה באוקראינה ובגאורגיה באמצע העשור הראשון של המאה ה-21]. זאת
במקום להתמודד עם הבעיות האמיתיות של המערב כמו זרם המהגרים, נגע הסמים, איומים
אקולוגיים והתפוררות המוסר. על המערב
להכיר ברוסיה כחלק בלתי נפרד מאירופה, ועל רוסיה – להכיר ביתרון הברית עם מדינות
אירופאיות. היסוד המשותף בין אירופה לרוסיה הוא האמונה הנוצרית – אשר ממנה צמחו ערכים הומאניים ותרבות משותפת – והיא
שנותנת תקווה להתקרבות בין המערב לרוסיה.
רוגוזין
רואה את עצמו כשמרני אשר השקפת עולמו תואמת את זו של אירופה "הישנה והטובה".
הוא שולל את המרקסיזם והקומוניזם הסובייטי. לטענתו, אבות המרקסיזם, מרקס ואנגלס,
תיעבו את רוסיה ואת העם הרוסי; והאידיאולוגיה הקומוניסטית נועדה לכישלון מלכתחילה
כיוון ששללה את האינסטינקט של הקניין הפרטי. המחבר דוגל בערכים המסורתיים של מוסר
ומשפחה, מתנגד למימון הפלות על ידי המדינה (למעט מסיבות רפואיות או אונס), לתעמולה
הומוסקסואלית ולתרבות מנוונת – וכמובן, לזרם הבלתי מבוקר של מהגרים מהעולם השלישי
לאירופה על כל חלקיה.
המערב
אינו צריך לחשוש מרוסיה, אשר מספר תושביה הוא "רק", לדבריו, כמו של צרפת וגרמניה ביחד. לרוסיה אין שאיפות
התפשטות לאירופה. ההיפך הוא הנכון. בעייתה של רוסיה היא איך לשמור על ארצה הגדולה
והעשירה לנוכח מיעוט אוכלוסייתה ומצבה הדמוגראפי. לדעת המחבר, ניצבת רוסיה בפני
"קטסטרופה" דמוגרפית. לפי מחקר שהוכן על ידי האו"ם, האוכלוסייה של
רוסיה תמשיך לקטון במחצית הראשונה של המאה ה-21 ותרד ל-92 מיליון ב-2050. הבעיה אף
חמורה יותר, כיוון שחלק מהילודה מקורה במהגרים בלתי חוקיים. בעיה
הקשורה לזו הדמוגרפית היא בריחת התושבים
הרוסים מאזורים בעלי חשיבות אסטרטגית, והם סיביר והמזרח הרחוק, לערים הגדולות
של רוסיה בחלקה האירופי. הידלדלות האוכלוסייה הרוסית באזורים האלה פותחת אותם
להצפה על ידי מהגרים זרים, בהם סינים. רוגוזין מתריע מפני היווצרותם של שטחים
קומפקטיים המיושבים במהגרים מסין, שבסופו של דבר עלולים להביא לניתוק שטחי מולדת
מרוסיה. (המחבר מקדיש מקום נרחב בספרו לבעיה הדמוגרפית ברוסיה והדרכים להתמודד
איתה.)
ישנם
תקדימים היסטוריים רבים להשתתפותה של רוסיה, ובהמשך בריה"מ, בקואליציות
אירופאיות ואירופאיות אטלנטיות, כמו בעת קונגרס וינה ב-1815-1814, ובברית נגד היטלר ב-1945-1942. על נאט"ו לבטל את
סעיף 5 בדבר הגנה קולקטיבית נגד רוסיה, ובמקום זה לשתף פעולה עם רוסיה בנושאי
ביטחונה של אירופה והביטחון הבינלאומי בכלל. יש להקים ברית טראנס אירופאית שתכלול
את ארה"ב, האיחוד האירופי רוסיה. חזונו
של רוגוזין הוא לכונן מערכת ביטחונית אחת
המשתרעת מהעיר ונקובר שבקנדה עד העיר וְלדיווֹסטוֹק שבמזרח רוסיה.
הערות
ביקורתיות
רוגוזין
מתעלם מגורמים אובייקטיביים להתפרקותה של בריה"מ, ובראש וראשונה משאיפותיהם של הלאומים שהרכיבו אותה לעצמאות.
לנוכח התפרקותן של מדינות נוספות רב לאומיות או אף דו לאומיות, בעקבות התמוטטות
שלטון מרכזי קומוניסטי חזק בהן – יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה – אפשר לטעון כי תהליך
התפרקותה של בריה"מ היה בסופו של דבר בלתי נמנע, אף לפי החוקה שניסה לקדם
גורבצ'וב באוגוסט 1991. זאת ועוד. האימפריה הסובייטית הייתה האימפריה הרב לאומית האחרונה
שנותרה בסוף המאה ה-20 ובמוקדם או במאוחר נידונה לקיצה. ילצין רק זירז את פירוקה
של בריה"מ.
במדיניותו
של המחבר בנושא הלאומי ישנן סתירות אחדות. מחד גיסא, מפאת הדיכוי הלאומי ממנו
סובלים הרוסים (לדבריו) ברפובליקות הסובייטיות לשעבר, ולאור הבעיה הדמוגרפית
ברוסיה, רואה המחבר בחיוב את הגירתם של בני העם הרוסי ממדינות הבלטיות וארצות
"חבר העמים" לרפובליקה הרוסית. בעיניו הם מהגרים רצויים. מאידך גיסא,
הידלדלות המיעוטים הרוסיים בארצות האלה תשמיט במידה רבה את ההצדקה לשאיפתו להחזרת
שלטונה של רוסיה על האזורים האלה. מסִפרו גם לא ברור בדיוק אילו שטחים רוסיה צריכה
להחזיר לעצמה. (למותר לציין כי היעד שהציב בדבר השתלטות מחודשת של רוסיה על חלק
ניכר משטחי בריה"מ לשעבר נראה בלתי מוסרי ובלתי ריאליסטי.)
בנושא
הלאומי מתנגד רוגוזין ל"היסטריה שוביניסטית, התרברבות לאומית, ורגש עליונות
של העם שלך על פני אחרים". המחבר ממשיך: הניסיון המחריד של הנאציזם חייב לשמש
אזהרה לכל הפוליטיקאים הפועלים במסגרת תנועה לאומית. מאידך גיסא, ספרו רווי
בביטויים מזלזלים כלפי הלאומים שפרשו מבריה"מ וזכותם להתקיים במדינות עצמאיות. המחבר אף
קובע: "ברוסיה זכות העם להגדרה עצמית... יש להבינה כזכות לחיות ביחד עם העם
הרוסי הגדול במדינה אחת".
ישנן
סתירות גם ביחסו של רוגוזין כלפי דמוקרטיה. לדבריו, "רק גנבים ובוגדים מפחדים
מחופש הביטוי, ממערכת משפט בלתי תלויה, מזכות האזרחים...להשתתף באסיפות
ובהפגנות". בהתאמה לכך מביע המחבר הערכה כלפי שיטת הממשל האמריקאית המושתתת
על איזונים בין הרשות המבצעת והמחוקקת, ומערכת משפט עצמאית. מאידך גיסא הוא
טוען כי צריך לאסור תופעות מסוימות כמו תעמולה הומוסקסואלית ומה שהוא מכנה תרבות
מתנוונת – תופעות המקובלות בחברה דמוקרטית-ליברלית במערב. עמדתו השוביניסטית ביחס
לעמים שהרכיבו בעבר את בריה"מ ופרשו ממנה גם כן אינה עולה בקנה אחד עם השקפת
עולם דמוקרטית ופלורליסטית.
תמיכתו
בערכים דמוקרטיים, כמו חופש פעילות פוליטית ומערכת משפט עצמאית, נובעת – לפחות חלקית – מהתנכלויות המשטר ברוסיה ב-2006 למפלגת
"רודינה" שבראשה עמד, בהן פסילת זכות השתתפותה בבחירות באזורים מסוימים
באמצעות בתי משפט. פירוקה למעשה של מפלגתו, שללה מרוגוזין – בתור מדינאי שאפתן,
בעל כישורים, והמציג את עצמו כאמיץ לב (על אף שלא תמיד בצורה משכנעת) וכנוקט
בעמדות לאומניות ולוחמניות יותר מפוטין – את האפשרות להתמודד על הנהגת ארצו. משטרו
של פוטין (אפשר להגדירו
כ"פּוּטוֹקרטיה") ניסה להסיר מהמפה הפוליטית לא רק מפלגות ויריבים
אידיאולוגיים, אלא גם מפלגה עצמאית הקרובה בדעותיה למפלגת השלטון ויכולה להוות לה אלטרנטיבה
– כפי שראה רוגוזין במפלגתו "רודינה".
אשר
לעמדתו של רוגוזין בנושא יחסי רוסיה והמערב, טענתו כי רוסיה מבחינה תרבותית-דתית
היא חלק מאירופה – ובוודאי קרובה יותר מבחינה זו בהשוואה למיליוני המהגרים מאסיה
ואפריקה שהשתכנו בה וממשיכים להגיע אליה –
היא בהחלט טענה נכונה. אפשר גם להסכים לטענתו כי המהגרים מארצות העולם השלישי, במיוחד
אלה הדבקים בדת האסלאם, מהווים איום ממשי לעצם זהותה הלאומית-תרבותית-דתית של
אירופה. בהשוואה לאיום הזה, רוסיה – כפי שניתן להסיק מספרו של רוגוזין – שואפת לכל
היותר להחזיר את השפעתה ואף את שטחיה שנכללו בתחומי בריה"מ. אין בכוונתה
להתפשט לאירופה מעבר לכך.
לעניות
דעתי, שאלת ההשפעה במדינות שקמו על חורבתה
של בריה"מ – מחוץ לרפובליקה הרוסית – צריכה להיפתר בדרך של פשרה בין רוסיה למערב.
פשרה אפשרית היא כי מדינות כמו אוקראינה וגאורגיה תוכלנה להצטרף לאיחוד האירופי,
אך לא לנאט"ו. היעדר התחייבויות מצד נאט"ו כי רפובליקות סובייטיות
נוספות – נוסף על שלוש הרפובליקות הבלטיות – תצטרפנה לארגון הזה, עומד בחלקו
מאחורי התעצמותה הצבאית המתחזקת והולכת של רוסיה והשתלטותה על חצי האי קרים
ב-2014. מאידך גיסא, המהלכים הרוסיים האלה
מקשים על המערב להגיע להסדר פשרה עם רוסיה וּמֵפֵרים את מאזן הכוחות באירופה.
