פדפילד, פיטר. הימלר: רייכספיהרר
אס-אס (תל אביב: ספרית מעריב, 2008). מאנגלית: אריה חשביה. 296 עמ' כולל מראי
מקומות וביבליוגרפיה. פורסם במקור ב-1990, ועם הקדמה חדשה ב-2001.
פיטר פדפילד (Peter Padfield), יליד 1932, הוא
סופר, ביוגרף, היסטוריון ועיתונאי בריטי, המתמחה בהיסטוריה ימית ובמלחמת העולם
השנייה. בין ספריו הרבים ביוגרפיה על רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, ועל אדמירל
קרל דניץ, מפקד הצי הגרמני במלחמת העולם השנייה. בספרו על הימלר מסתמך המחבר בין
היתר, וכמובן בביקורתיות, על זיכרונות רופאו האישי והמעסה של הימלר, פליקס קרסטן
(Kersten), וזיכרונות שלישו, קרל וולף. תפקידיו הרבים של הימלר
בתקופת המלחמה גרמו לו למתחים, שלעתים התבטאו בכאבים פיזיים, כמו כאבי בטן עזים. קרסטן,
עזר לו להתגבר על כאביו. הוא טיפל לראשונה בהימלר ב-1936, ונאלץ, לדבריו, לשמש
רופאו הקבוע בשנים 1945-1940. עבור הימלר שימש קרסטן גם מעין כומר להתוודות על
מעשיו ורעיונותיו. סיכום הספר משקף את
גרסת המחבר, כולל השערותיו ודעותיו. ניסוחים,
כמו "לפי המחבר", נועדו רק להדגיש כי זו הערכתו או טענתו של פדפילד. את
הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף.
I. הדרך לצמרת
המשטר הנאצי: השנים שלפני המלחמה, 1939-1933
היינריך הימלר (Heinrich
Himmler) נולד ב-7 באוקטובר 1900 במינכן. היו לו שני אחים והוא היה האמצעי
ביניהם. אביו, פרופסור לשפות קלאסיות, דגל
בהשקפת עולם שמרנית, ומצבה הכלכלי של המשפחה היה אמיד. החל מגיל 10 ניהל הימלר יומן בו גם נהג לרשום את הספרים שקרא ואת
הערותיו עליהם – דבר שמְספק שפע חומר גלם בידי היסטוריון המנסה לשחזר את אישיותו. הימלר
היה תלמיד מצטיין, אך שמנמן, התקשה בספורט ובעיני חבריו לכיתה נחשב לטיפוס
"חנון". בהיותו נמוך קומה, שחור שיער וממושקף, הוא לא דמה כלל לטיפוס של
הגזע הנורדי לו עתיד לסגוד – דהינו, גבה קומה ובעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות.
בנעוריו היה קתולי אדוק. בקיצור, לפי
חיצוניותו, אופיו, ובמידה לא מבוטלת חינוכו, לא ניתן היה להעלות על הדעת כי הנער
הזה עתיד להיות הדמות האימתנית ביותר של צמרת המשטר הנאצי.
בנעוריו, וביתר שאת בצעירותו, היה הימלר
לאומני רומנטי בהשקפתו, אך עדיין לא אנטישמי. בתור תלמיד הוא גילה בקיאות בעברה
הצבאי של גרמניה והתלהב מניצחונותיה. בעת מלחמת העולם הראשונה הימלר היה אפוף
פטריוטיות והתגייס לרגימנט (regiment)
הבווארי בינואר 1918, אבל לא הספיק להשתתף בקרבות. ב-1919 החל ללמוד
חקלאות בתקווה להגשים את חלומו הלאומני הרומנטי לעסוק בעבודת אדמה. ב-1922 קיבל
הימלר תעודת אגרונום, אבל רק פרק זמן קצר עבר בתחום מקצועו – וזאת מפאת המִפנה שחל
בדרכו.
ראשית המִפנה באישיותו לעבר לאומנות קיצונית
ואנטישמיות ניכר מתחילת שנות ה-20. הימלר הצטרף לארגונים הצבאיים למחצה של הימין,
שנפוצו בגרמניה כתסכול מתבוסתה במלחמת העולם הראשונה, ונעשה אנטישמי, ברוח התקופה
ובהשפעת הספרים שקרא. ב-1922 השתתף בדו קרב בסייף, כדי להוכיח לעצמו שהוא מתאים
לייעוד מיליטנטי אותו שאף למלא. לפי יומנו, הוא אכן עמד במבחן: בעת הקרב הוא לא
היה לחוץ, נפצע, הובהל לרופא צבאי, ולא הניד עפעף או הוציא הגה מפיו, כאשר תפרו את
פצעיו במחט עבה. ב-1923 הצטרף הימלר למפלגה הנאצית ובנובמבר באותה השנה השתתף
בפוטש הכושל של אדולף היטלר, שהתרכז בתפיסת השלטון בבוואריה. בפוטש צעד ביחידה
בראשות ארנסט רוהם (לימים ראש ה-(SA ונשא את נס הקיסרות הגרמנית – תפקיד מכובד המוכיח כי זכה לאמונו
של מפקדו.
לאחר כישלון הפוטש המשיך הימלר לפעול
במפלגה הנאצית כעוזרו של גרגור שטראסר, מנהיג בולט במפלגה. ב-1925 התמנה
הימלר לסגן גאולייטר (Gauleiter, מעין ראש סניף מחוזי) של המפלגה הנאצית בבוואריה התחתונה, מחוז
שבראשו עמד שטראסר. ב-1926 קיבל הימלר תפקיד בכיר בתחום ארגון התעמולה המפלגתית
במסגרתו הכיר את יוזף גבלס, נואם מבריק ושר התעמולה הנאצי לעתיד. הימלר, בדמיון
מסוים לגבלס, בזכות השכלתו הגבוהה והספרים הרבים שקרא (רובם אנטישמיים) ניחן בכושר ביטוי ונאום. ב-1927 מונה הימלר,
במקביל לתפקידיו האחרים, לסגן רייכספיהרר
(ראש) אס-אס ולמפקד הארגון הזה
במחוז שלו, בוואריה התחתונה.
יצוין כי ארגון האס-אס הוקם ב-1925
במטרה לאבטח אישים בכירים במפלגה. בינואר 1929 קוּדם הימלר לרייכספיהרר אס-אס,
כשמספר חברי הארגון בעת מינויו היה כ-300. מספרם של חברי האס-אס עלה עם העלייה
התלולה בכוחה של המפלגה הנאצית מתחילת שנות ה-30, וביוני 1932 מנה הארגון למעלה
מ-40,000 חברים. האס-אס, בתור הגוף האליטיסטי של המפלגה, משך אחוז גדול מבני
האצולה והמעמד הבינוני.
מקום חשוב בפעילותו של הימלר תפס נושא טיפוחו
של הגזע הנורדי, וזאת על אף שהימלר עצמו, כאמור, היה רחוק מלהיראות כזה. כדי לשוות
לראשו מראה צר וארוך הראוי לנורדי, הוא גילח שערותיו בשני צדעיו. סביר להניח כי אי
התאמת חזותו של הימלר לגזע הנורדי הגבירה
את האינטרס שלו להוכיח קנאותו לנאציזם. אנשי האס-אס נועדו לגלם את אידיאל הגזע
הארי. על כן, בהתאם לצו נישואים שפרסם הרייכספיהרר בשלהי 1931, כל איש אס-אס שרצה
להתחתן נדרש להוכיח דם ארי טהור במשך חמש דורות במשפחות בני הזוג. ב-1928 נשא
הימלר לאישה את מרגרט (מרגה), אחות במקצועה ומבוגרת ממנו ב-8 שנים, וב-1930 נולדה
בתם, גודרון (Gudrun).
המפלגה הנאצית בראשות היטלר עלתה לשלטון
ב-30 בינואר 1933, וכבר במארס חנך הימלר
את מחנה הריכוז הראשון שלו, דכאו, בפאתה הצפונית של מינכן. בהודעה לעיתונות טען
הימלר כי המחנה נועד לאכלס את מתנגדי המשטר כמו קומוניסטים ואחרים. בהמשך, במעין
תוכנית למניעת פשע, נשלחו למחנות גם עבריינים מועדים, חסרי בית, "משתמטים
מעבודה" והומוסקסואלים. המחנה הזה
עתיד לשמש דגם למחנות ריכוז נוספים, כמו מבחינת צפיפות המגורים (דרגשים בשלוש
קומות), הטלת משמעת צבאית קשוחה על העצירים ועונשים אכזריים על מפיריה (עציר שלא
הצדיע לשומר עלול היה להיענש במכות בפרגול), יחס משפיל, עבודה גופנית קשה ומנות
מזון של רעב. מעל שערו הראשי של המחנה התנוססה כתובת מברזל: "העבודה משחררת" – אותה
הכתובת שעתידה להופיע בכניסה לאושוויץ. דביקותו הכפייתית של הימלר בסדר ובסיווג
השתקפה גם בהדבקת טלאי על בגדי האסירים במחנות הריכוז, בהתאם ל"עוונות":
משולש אדום לאסירים פוליטיים, ירוק – לפליליים, ורוד – להומוסקסואלים וכיוצא באלה.
מעמדו של הימלר עלה בבירור מאמצע 1934,
לאור חלקו החשוב של האס-אס שבפיקודו בפירוקו של ה-SA –
כוח צבאי למחצה של המפלגה שמנה כ-4 מיליון אנשים ובו ראה היטלר איום על שלטונו. ה-SA חוסל ככוח צבאי ופוליטי ביוני-יולי 1934.
זאת תוך חיסולם הפיזי של שני אישים בולטים
במפלגה הנאצית שהימלר עבד בעבר תחת פיקודם: גרגור שטראסר, שסר חינו בעיני היטלר
כבר במחצית השנייה של שנות ה-20; וארנסט
רוהם, מפקד ה-SA. הימלר התגלה כמי שמוכן לבגוד בידידיו לשעבר למען היטלר. היטלר,
מצִדו, הוקיר את הימלר על נאמנותו כלפיו וכינה אותו בחִבָּה "היינריך
הנאמן".
הימלר ייחס חשיבות רבה והתווה תוכניות
להגדלת האוכלוסייה השייכת לגזע הארי. כדי
למנוע הפלות של גזע גרמני "טהור", בשלהי 1935 הקים הימלר חברה בשם
"לבנסבורן" (Der Lebensborn)
– "מעיין החיים". החברה הקימה בתי יולדות לנשים לא נשואות
שהרו לאנשי אס-אס ושוטרים. לפני קבלת השירות, לאישה ההרה בוצעו בדיקות, כדי לוודא
שהיא אכן עונה לקריטריונים הגזעיים. על מנת להגביר את הילודה בקרב הגרמנים, נתן
הימלר הכשר לקיום יחסי מין מחוץ לנישואים. מאבקו של הימלר בהפלות השתלבה במאבקו נגד הומוסקסואלים שנשלחו למחנות
ריכוז.
תחומי שליטתו של הימלר הלכו והתרחבו. נוסף לאס-אס, הוא שלט
מאמצע שנות ה-30 גם על המשטרה החשאית, הגסטאפו, וגם על שירות הביטחון (הידוע
בר"ת SD), בראשותו של ריינהרד היידריך. (לפי המחבר, השמועות בדבר
מוצאו היהודי של היידריך חסרות בסיס.) שירות הביטחון התמקד בגילוי וחיסול חשודים
באי נאמנות למשטר בכל תחומי המדינה, לרבות המפלגה הנאצית והמשטרה, וגם בסיכול
ריגול נגדי, תוך שיתוף פעולה עם אגף הריגול הנגדי של הצבא, האבווהר (Abwehr). בקיצור, מ-1937 ניהל הימלר אימפריה ענקית שֶכללה נוסף לאס-אס את
המשטרה החשאית, שירות הביטחון, מחנות ריכוז ובהם מפעלי תעשייה שהופעלו על ידי
עובדי הכפייה במחנות, ביוּן, וחתרנות וחבלה בחוץ לארץ שנעשו על ידי סוכנים
ומיעוטים גרמניים.
סמכותו של הימלר ביחס לאנשיו – על אף
חיצוניותו – נבעה מיכולתו למלא את דמות האב הדואג לפקודיו, ואת דמות המחנך הנוטע
באנשיו אידיאלים. לפי עדותה של בתו, גודרון, הוא היה גם אב חם ואוהב. באורח חייו
שאף הימלר לשדר פוריטניות והיעדר שחיתות. ואכן, אורח חייו היה צנוע בהשוואה
לבכירים במפלגה, במיוחד הרמן גרינג – ועם זאת ברשותו הייתה דירה מרווחת וּוילה ליד
מינכן. נוסף לכך, במקביל לנישואיו
הראשונים ולמילוי תפקיד האב המסור כלפי בתו, מ-1938 היו לו קשרים אינטימיים עם
מזכירתו, הצעירה ממנו ב-12 שנים, הדוויג פוטהסט (Hedwig
Potthast). הוא ראה בה אשתו השנייה – על אף שפורמאלית לא היה נשוי לה –
ובתקופת המלחמה נולדו לזוג שני ילדים. [הימלר ובכירים אחרים ב-אס-אס ראו את עצמם
כזכאים לפוליגמיה.]
הימלר לא השתייך לחוג הפנימי של היטלר,
אך הצטרף לפיהרר כשזה נכנס – לאחר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה – במצעד ניצחון
לווינה במארס 1938. באוסטריה נפגש הימלר אישית עם ראש הענף הווינאי של משפחת
רוטשילד, לודוויג פון רוטשילד (לואי דה רוטשילד), שהיה נתון במעצר. הימלר שיפר את
תנאי כליאתו ושחרר אותו בתמורה להחרמת נכסיו (עמ' 115). בדומה לכניסתו של הימלר עם
פמלייתו של היטלר לווינה ב-1938, הימלר נכנס עם פמלייתו של הפיהרר לפראג הכבושה
במארס 1939. כמו כן, לאחר פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939
וכיבושה – ב-5 באוקטובר התלווה הימלר להיטלר בכניסתו לוורשה.
II. מלחמת העולם
השנייה, 1945-1939
מאמצים להגדיל את הגזע הארי
פלישתה של גרמניה לפולין בספטמבר 1939
סימלה את פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות השתלטותה של גרמניה על שטחים נרחבים
במהלך המלחמה, גברה שאיפתו של הימלר, מסיבות דמוגרפיות, להגדיל ככל האפשר את "גזע
האדונים" בדמותם של הגרמנים. האבידות
העצומות של הצבא הגרמני בעת המלחמה נגד בריה"מ, שהחלה ביוני 1941, המריצו
אותו עוד יותר לפעול להגדלת האוכלוסייה הגרמנית. כבר בקיץ 1939, במהלך ההכנות
לפלישה הנאצית לפולין, גיבש הימלר תוכנית לבחירת תושבים פולנים ש"דם גרמני
זורם בעורקיהם", ואלה יעברו גרמניזציה.
בדומה לכך, במִזכר של הימלר להיטלר ממאי 1940 נאמר כי פרטים מן העמים
הסלאביים, הטובים מבחינה גנטית, ישולחו להטמעה בכור ההיתוך הגרמני.
ילדים בעלי חזות נורדית היו יעד מועדף
לגרמניזציה. הם נלקחו מבתי יתומים, משפחות מאמצות, ולפעמים נחטפו. "הם נבחרו
על פי צבע שערם הבהיר ועיניהם הכחולות, ועל פי מידת הגולגולת והגפיים, אגן הירכיים
אצל הבנות והפין אצל הבנים, שנמדדו על ידי מומחים לגזע" (עמ' 177). החשיבות
שייחס הימלר לניצול כל ילד פוטנציאלי
לגרמניזציה עולה מן האירוע הבא. בעקבות ההתנקשות בהיידריך, שבוצעה על אדמת צ'כיה
במאי 1942 (והביאה למותו ביוני), הורה
הימלר (בין היתר) להוציא את כל הנערים
והגברים של הכפר הצ'כי לידיצה להורג
ולמחוק את היישוב הזה מעל פני האדמה. אבל גם מהכפר הזה 13 ילדים נמצאו מתאימים
לגרמניזציה, והם נמסרו לאימוץ למשפחות גרמניות (עמ' 185).
ב-12 ביוני 1942 גיבש הימלר תוכנית
מפורטת לקולוניזציה של פולין ומערב רוסיה על ידי מתיישבים גרמנים, אותה הציג
להיטלר ב-16 ביולי. לפי תוכנית זו 14 מיליון מן התושבים המקומיים יעברו גרמניזציה.
השאר, 31 מיליון, חלקם יגורשו למערב סיביר וחלקם יועסקו בעבודות כפייה, כמו בהקמת
יישובים גרמניים ובסלילת כבישים שיקשרו בין המזרח לרייך הגרמני. למזרח בשלב הראשון
יעברו כמיליון מתיישבים גרמנים ועוד יתווספו אליהם כמיליון "פולקס
דויטשה" (גרמנים אתניים או כאלה שזוהו על ידי המשטר הנאצי כבעלי שורשים
גרמניים).
מפאת מחסור בכוח אדם בתקופת המלחמה,
הוריד הימלר את הקריטריונים להצטרפות לאס-אס. במהלך 1942 גויסו לאס-אס פושעים
גרמנים, ובהמשך בני הגזע הסלאבי, כולל רוסים. מפברואר 1943 התיר הימלר לגייס לאס-אס מוסלמים מבוסניה-הרצגובינה, שסייעו
בלחימה נגד הפרטיזנים הסרבים ביוגוסלביה. נסיגתה
ההדרגתית של גרמניה הנאצית מתחומי בריה"מ, בעקבות המפלה בקרב סטלינגרד
בתחילת 1943, מנעה את ביצועה של תוכנית הקולוניזציה של רוסיה .
השמדת יהודים ועמים אחרים
במקביל לתוכניותיו של הימלר להגדיל את
האוכלוסייה הגרמנית – בעקבות התפשטותה
הנרחבת של גרמניה במלחמה לתוך שטחים לא גרמנים,
פעל הימלר להקטין או להשמיד את העמים הנחותים כביכול והעוינים את הגרמנים. ב-1939, עוד בטרם הפלישה הנאצית לפולין, הכין
הימלר תוכנית לחיסול האליטות הפולניות כמו הקצונה והאינטליגנציה. במקביל הוכנה גם
תוכנית להשמדת היהודים, ואולם בגלל מספרם
הרב קבע הימלר כי בשלב הראשון הם ירוכזו בגטאות (עמ' 133). ב-18 באוגוסט 1939 – כלומר סמוך למלחמה נגד
פולין שהחלה ב-1 בספטמבר – הוחל ביישום תוכנית ל"המתת חסד" של ילדים
גרמנים חולי נפש ובעלי מום עד גיל 3. תוכנית זו נועדה לצבור ניסיון בחיסולם של
קבוצות אוכלוסייה בלתי רצויות כהכנה
ליישומה ביחס ליהודים (עמ' 132).
בעת כיבוש פולין, בספטמבר 1939, יחידות
של אַיְינְזַצְגרוּפֶּן (קבוצות משימה) – יחידות של האס-אס בפיקודם הישיר של
היידריך והימלר – נעו בעקבות הצבא הפולש, ועל פי רשימות מוכנות מראש הוציאו להורג אריסטוקרטים
ובעלי מקצועות חופשיים מקרב הפולנים. זאת במטרה לחסל את האליטה של העם הפולני,
כשלב למחיקתו מן המפה. במִזכר של הימלר להיטלר ממאי 1940 הוא קבע כי מלבד פרטים מן
העמים הסלאביים המתאימים מבחינה גנטית להיטמע בגרמנים – את רוב העמים האלה צריך
לפצל ולשלול את תודעתם הלאומית.
בספטמבר 1939 הכין היידריך חוזר סודי
להשמדת היהודים לפיו "השמדתם תבוצע בקצב מואץ" (עמ' 137), ובמהלך המלחמה
נגד פולין ובעקבותיה הושמדו יהודים בירי,
בעבודות פרך ובהרעבה. לפי המחבר, "מועד תחילת ההשמדה – ספטמבר 1939 או הרבה
לפני כן – נקבע על ידי היטלר" (עמ' 153). כבר בנאומו בינואר 1939 הזהיר היטלר
שאם היהדות העולמית תגרום למלחמה רבתי, תושמד יהדות אירופה. מנקודת ראותם של
היטלר, הימלר והיידריך חובה הייתה להשמיד את היהודים בתור טפילים המזהמים את הדם
הגרמני.
טענתו של המחבר כי מועד תחילת ההשמדה
הוא בספטמבר 1939 נמצאת לכאורה בסתירה למִזכר מאת הימלר להיטלר ממאי 1940. במזכר
הזה הימלר עדיין לא דגל בהשמדת היהודים, בנימוק כי זוהי שיטה בולשביקית, ולא
גרמנית. במקום זאת, הוא הציע לגרש את היהודים לאפריקה, תוך אזכור המושבה הצרפתית
מדגסקר כמקום מתאים לכך (עמ' 151). ואולם, לדברי המחבר, המזכר של מאי 1940 נועד
להטעיה (עמ' 153). המחבר ממשיך: הרעיון לרכז את היהודים בטריטוריה רחוקה עמד
בסתירה לתפיסה הבסיסית של הנאצים בדבר הצורך בחיסולם הפיזי – מה עוד שבמקום ריכוזם
הם עלולים להקים מדינה (עמ' 152). לפי המחבר, ביוני 1941 נפגש הימלר עם רודולף הס,
מפקד מחנה אושוויץ-בירקנאו, וסיפר לו "שהפיהרר נתן הוראה לבצע את 'הפתרון
הסופי' לבעיה היהודית" (עמ' 165). בהמשך השיחה הטיל הימלר על הס לבצע את
המשימה הזו באושוויץ.
במהלך הפלישה הנאצית לבריה"מ שהחלה
ביוני 1941, יחידות האיינזצגרופן, שהיו
תחת פיקודו של הימלר, פעלו בתור כוחות נספחים לשלוש הארמיות שהשתתפו בפלישה והן הצפונית, המרכזית והדרומית. האיינזצגרופן כללו, בין יתר, אנשי גסטאפו, וּואפן אס-אס –
יחידות קרביות של האס-אס. האיינזצגרופן זרעו
פחד כמו באמצעות רצח שבויים; וגם עסקו בחיסול פעילי המפלגה הקומוניסטית ורצח המוני
של יהודים, כולל תינוקות בזרועות אִמהותיהם, ילדים, נשים וגברים.
לפי עדותו של קרל וולף, שלישו של
הימלר – על אף הטפתו של רייכספיהרר אס-אס למדיניות של הוצאות להורג נגד אויבי
המשטר עוד לפני פרוץ המלחמה, ולמעשי רצח המוניים במיוחד בפולין ובבריה"מ בעת
המלחמה שבוצעו על ידי כוחות תחת פיקודו – הימלר אישית צפה לראשונה בהוצאות להורג רק
ב-7 באוגוסט 1941. היה זה בהוצאתם להורג של "מאה מרגלים ומחבלים יהודים"
(עמ' 169). באירוע הזה, הימלר, לדברי וולף, החוויר והזדעזע. נראה כי בעקבות זאת,
החליט ראש האס-אס להתמקד בחיפוש שיטת המתה אחרת, באמצעות גזים, שנראתה פחות
ברוטאלית ויותר יעילה לביצוע השמדה המונית (עמ' 170). הימלר המשיך לראות את עצמו
כאדם לא אכזר, אשר מסיבות אידיאולוגיות ובתוקף תפקידו כראש האס-אס, חייב להביא
לחיסולם של היהודים. עוּבדת היותו המנהיג הנאצי הבכיר ביותר שהיה אחראי לביצועו של
ה"פתרון הסופי", ביצוע שהחל ב-1941, לא מנעה מהימלר באותו הזמן להביע באוזני
רופאו והמעסה האישי שלו, פליקס קרסטן (Kersten), את סלידתו מציד בעלי חיים – פעילות בה ראה רצח. הימלר המשיך וטען
באוזני קרסטן כי לכל חיה יש זכות לחיות, וכי אחרי המלחמה הוא יוציא תקנות נוקשות להגנה
על בעלי חיים (עמ' 171). [ראוי להוסיף כי הימלר, "הטורף" הנאצי, היה
צמחוני.] ואולם, העוּבדה כי הימלר יזם
ניסויים רפואיים אכזריים בבני אדם (כמו עיקור נשים, שנועד ליישום כלפי גזעים
"נחותים"), ובניסויים חשובים צפה בעצמו, מוכיחה כי היה ממד אכזר וסדיסטי
באישיותו.
ביצועו בפועל של "הפתרון
הסופי" באמצעות גזים החל ב-8 בדצמבר 1941 במצודת חלמנו, ליד העיר לודז'. שם
הומתו הקורבנות, רובם יהודים, אך גם צוענים ושבויי מלחמה רוסים, במשאיות שנראו
כמקלחות חיטוי (עמ' 174). תיאום בין הגורמים השונים בשלטון הנאצי בביצוע "הפתרון הסופי" בקנה מידה
אירופי נעשה בוועידת וַנְזֶה (פרבר של ברלין) ב-20 בינואר 1942. בוועידה דוּבר על
"פינוי היהודים למזרח" – מכבסת מילים להשמדתם הפיזית. ב-17 ביולי 1942
ביקר הימלר באושוויץ-בירקנאו שם צפה בתהליך "קליטתם" של היהודים במחנה,
החל בהגעתו של "משלוח" חדש ברכבת, המשך במיון היהודים המתאימים לעבודה,
וכלה בהשמדתם של אלה שאינם כשרים לעבוד. ב-16 בפברואר 1943 פקד הימלר לפנות את גטו
ורשה ולהרסו, בקובעו: "תת-אדם אלה חייבים להיעלם" (עמ' 211). הימלר היה
מעורב בדיכוי יומיומי של מרד היהודים בגטו, שהחל באפריל. הוא האיץ במפקד הפעולה
לדכא את המרד לאלתר. אך בניגוד לציפיותיו של הימלר, דיכוי המרד לא ארך 24 שעות,
אלא כחודש.
ב-4 באוקטובר 1943 נשא הימלר נאום בפני
אנשי אס-אס בעיר פוזאן (היום בשטחה של פולין) בו התבטא לראשונה בגלוי, ולא במכבסת
מילים, על תהליך השמדת היהודים. הוא טען כי "למחוק את העם הזה מעל פני
האדמה...היה התפקיד הקשה שלנו עד כה" (עמ' 220); וכי הבעיה היהודית תיפתר עד
סוף 1943. הוא הוסיף: "עלינו למלא את חובתנו ולקחת את הסוד עִמנו אל
קבר" (עמ' 221). הימלר חזר וטען בנאומו כי אין הוא ופקודיו אכזריים, ועל כן משימת השמדת היהודים הייתה קשה במיוחד
עבורם. ואולם – הוא המשיך – זו הייתה
חובתם לחסל את היהודים בתור חיידק המאיים על קיום העם הגרמני, וכי משימת ההשמדה מתבצעת
תוך שמירה על מוסריותם והגינותם של המְבצעים.
המחבר שולל הן את הגישה לפיה הפתרון
הסופי נבע מצמרת המשטר הנאצי והן את הגישה לפיה הוא נבע מלחצים מקרב המפלגה הנאצית
מלמטה. לדעתו, האשמה על השמדת היהודים מוטלת לא רק על היטלר והימלר ובכירים נוספים
במשטר הנאצי, כי אם על המפלגה הנאצית בכללותה, ובמידה לא מבוטלת על העם הגרמני.
לדבריו, בפתרון הסופי, "הימלר היה המנוֹע והיטלר היה מֵניע של
המכונה...שהורכבה ממספר רב של ברגים וגלגלי שיניים והזינה את עצמה" (עמ'
221).
סימנים להתערערות אמונתו של הימלר
בהיטלר [וסדקים ב"פתרון הסופי"]
לפי קרסטן, הימלר אכן האמין כי היטלר
נשלח על ידי ההשגחה העליונה לעמוד בראש העם הגרמני והביטוי השגור בפיו היה
"הפיהרר צודק תמיד" (עמ' 126). ואולם, החל מסוף 1942 ניכרה התערערות
אמונתו בניצחון במלחמה ובהיטלר. זאת בעקבות התקדמות צבאות בעלות הברית בצפון
אפריקה, כיתור הארמיה הגרמנית בסטלינגרד, ומודעותו של הימלר למחלותיו הרבות של
הפיהרר. הימלר החזיק בתיק סודי על מצב בריאותו של היטלר, בו צוין כי הפיהרר סובל מעגבת וממחלת לב (עמ'
223). [סביר להניח כי הימלר אגר את החומר בתיק למצב בו ימצא לנכון לפעול להדחתו של
הפיהרר.] לאור תפקידיו, הימלר גם מודע היה למורל הירוד של הצבא.
במקביל לשיקוליו של הימלר למצוא דרך לסילוקו של היטלר – היו לו נימוקים כבדי משקל להמשיך לשרתו
בנאמנות. מסוף 1942 סר חינו של הרמן גרינג בעיני היטלר. גרינג נחשב לאישיות השנייה במשטר הנאצי ומעין
יורשו של היטלר. מעמדו ירד בגלל תִפקודו הלקוי של חיל האוויר, עליו הוא היה ממונה,
והתמכרותו לסמים. ירידה במעמדו של האיש השני, העלתה את מעמדם של הימלר ושל אלברט
שפאר, שר החימוש – שהפכו לשני האישים החזקים של המשטר. בעקבות הפצצות האוויר
הכבדות על גרמניה נטל הימלר – נוסף לתפקידיו הרבים – את האחריות להגנה אזרחית. הוא
נהג לבקר בערים המופצצות מייד לאחר הפגזתם, כנראה גם כדי לחפות על סירובו של היטלר
לבקר בהן כלל. כמו כן יזם הקמתם של בתי חרושת לייצור צבאי במנהרות בתוך הרים,
חסינים להפצצות. בקיצור, המשך קידום הקריירה המזהירה של הימלר במשטר הנאצי, בברכתו
של היטלר, פעל להרחיקו מרעיונות חתרניים.
לאור השיקולים המנוגדים האלה, נראה כי
ב-1943 פסח הימלר על שתי הסעיפים. אישים באופוזיציה השמרנית להיטלר, שהתרכזה בצבא,
יצרו קשר עקיף בחלקו עם הימלר. הודות לשליטתו של הימלר על מנגנוני הביטחון של
המשטר, סברו חברי האופוזיציה הזו שבאפשרותו להדיח את היטלר ולהגיע להסדר נפרד עם
מעצמות המערב, שיאפשר לגרמניה לשמור על חלק מהישגיה המלחמתיים. מכל מקום, חלק מן
הקושרים התגלו על ידי הגסטאפו בראשות
היינריך מילר. מילר היה פורמאלית כפוף להימלר, אך בפועל לא סר למרותו והמשיך לגלות
דבקות במשטר. מילר העביר את המידע על הקושרים להיטלר שנתן אישור להוצאתם להורג.
הימלר, מצִדו, כנראה הצליח למנוע את חקירתם בעינויים של אותם הקושרים שעלולים היו
להפלילו.
[לדעתי, אף בקנאותו הבלתי מתפשרת של
הימלר לחובתו להשמיד את היהודים החלו להתגלות סדקים.] ההצעה מטעם האס-אס לשליחים
מארץ ישראל באביב 1944, למנוע את השמדתם של יהודי הונגריה בתמורה לאספקת עשרת
אלפים משאיות וסחורות לגרמניה, גם אם לא הייתה מעשית ולא אמיתית [– להערכתי, בישרה
ראשיתו של שינוי.] לפי אדולף אייכמן, ראש המחלקה היהודית בגסטאפו, היה זה הימלר
שהגה את ההצעה הזאת, כדי ליצור רושם חיובי על בעלות הברית המערביות, כשלב לפתיחה
במשא ומתן איתן על הסכם שלום נפרד. [ההצעה נדחתה על ידי מעצמות המערב] ומדיניות
השמדת היהודים, בהם יהודי הונגריה, עליה בדרג הבכיר ביותר של המשטר הנאצי היה
אחראי הימלר, המשיכה להתבצע במרץ בהנחייתו.
קשר ה-20 ביולי 1944
דו פרצופיות מסוימת ופסיחה על שתי
הסעיפים באו לידי ביטוי מחודש בהתנהלותו של הימלר ביחס לקשר ה-20 ביולי 1944 נגד
היטלר, בו תפקיד מפתח מילא הקצין קלאוס פון שטאופנברג. ביוני 1944, לפי המלצת
הגנרל היינץ גודריאן (קצין שריון מצליח), הסכים הימלר למנות את שטאופנברג
לתפקיד בכיר, "ראש מטה צבא המולדת". נראה כי גודריאן והימלר ידעו על
היותו של שטאופנברג הכוח המניע באופוזיציה הצבאית נגד היטלר, ובכך בשתיקה החליטו
להניח לו לפעול נגד הפיהרר (עמ' 231). עוד ראוי לציין כי הצעות השלום של
האופוזיציה הצבאית, שהועברו בחשאי לגורמי ביון במערב, דמו להצעותיו של הימלר,
ועיקרן שלום נפרד עם המערב ושמירה על חלק מכיבושיה של גרמניה. הימלר העדיף כנראה
שמלאכתו תיעשה בידי אחרים, ולאחר חיסולו של היטלר העריך כי הארגונים הרבים שבשליטתו
יוכלו להשתלט על המדינה (עמ' 233). עוד ראוי לשים לב, כי הימלר פקד לעצור את
שטאופנברג רק לאחר שהימלר עצמו הגיע ל"מאורת הזאב" (מפקדתו של היטלר,
כיום בשטחה של פולין) ונוכח לדעת במו עיניו כי ניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר מצד
שטאופברג נכשל. הפצצה שהטמין שטאופנברג
במפקדתו של הפיהרר – ואחר המעשה טס לברלין – פצעה את היטלר רק בצורה קלה. לאחר ההתנקשות הכושלת,
בהמשך היום ה-20 ביולי, שהה הימלר במחיצתו של היטלר, כשזה קיבל את פני הדיקטאטור
האיטלקי, בניטו מוסוליני.
לאחר כישלון הקשר, דאג הימלר – תוך נאמנות להיטלר – להוציא להורג לא רק את אלה שהיו מעורבים בו (כמה
מאות), אלא גם חשודים, כמו אויבים אידיאולוגיים (כמה אלפים) (עמ' 243). לאחר ה-20
ביולי 1944 קושרים פוטנציאליים לא העזו לפנות להימלר, ומתקבל על הדעת כי אכן לא
יכלו לסמוך עליו. אפשר לומר כי בזכות שירותי הביטחון של הימלר הצליח משטרו של
היטלר להאריך ימים גם כאשר המלחמה הייתה
אבודה.
מייד בעקבות הקשר, ב-20 ביולי 1944 מונה
הימלר למפקד החימוש של הצבא ולמפקד צבא המולדת, ו"גדלה עוד יותר חשיבותו
כמספר שתיים". "יוקרתו והשפעתו של היורש הרשמי, הרמן גרינג, אבדו לו ככל
שנמשכה המלחמה" ו"הימלר נחשב...כיורש בפועל של היטלר" (עמ' 244). הימלר היה אחראי לייצור הטילים מסוגV-1 ו-V-2 בהן הופצצה בריטניה. הוואפן אס-אס [היחידות הלוחמות של האס-אס]
שבראשותו מנה 38 דיביזיות. הימלר המשיך, בין היתר, להיות המפקד של המשטרה הגרמנית,
שר הפנים, ראש קהילת המודיעין ואחראי על עובדי הכפייה במחנות הריכוז. כמו כן, הוא
הקים ועמד בראש מיליציה עממית שנקראה "פולקס שטורם", אשר נועדה לסייע
לוורמכט.
הימלר קיבל מהיטלר את המינוי על דיכוי
המרד הפולני בוורשה, דיכוי שבוצע באכזריות באוגוסט-ספטמבר 1944. ראש האס-אס ראה
בחיסול המרד הזדמנות להחריב את ורשה עד היסוד ולהנחית מכה אנושה לעצם קיומו של העם
הפולני, כגורם החוסם את התפשטותו של העם הגרמני מזרחה. בקיץ-סתיו 1944 השמיע הימלר
נאומים לחיזוק המורל בהם כנראה שיקר במודע: הוא דיבר על ניצחון במלחמה ועל חזרתו
של הצבא למסע לרוסיה, להרחבת מרחב המחייה עבור הגרמנים. ואולם באותו הזמן, בספטמבר 1944 נענה הימלר
לבקשתו של קרסטן לשחרר 27 כמרים, ולראשונה שמע קרסטן את הימלר מתוודה על כך
שהנאצים שגו כשהחליטו לדכא את הכנסייה, ואף קבע כי הכנסייה חזקה יותר מן המפלגה
הנאצית. כבמעין חזרה לאמונתו הדתית מתקופת נעוריו, שאל הימלר בתמיהה את קרסטן:
"לאחר שאמות, האם הם [הכמרים] יתפללו למען נשמתי?" (עמ' 245.)
ניסיונות להידבר עם המערב ושינוים
במדיניות כלפי היהודים, אוקטובר 1944-מארס 1945
על אף
שלא היה מודע דיו לחשיבות הפסקת השמדת היהודים בעיני מעצמות המערב – במקביל להידרדרות המצב בחזיתות המלחמה
ולניסיונותיו העקיפים להידבר עם המערב – ניכר שינוי במדיניותו של הימלר ביחס
ליהודים. השמדת היהודים באושוויץ-בירקנאו נמשכה עד סוף אוקטובר 1944; ולאחר מכן,
בפקודה, נהרסו תאי הגזים והכבשנים בו. במחנות אחרים, הֶרס האמצעים המעידים על
השמדה המונית נעשה מוקדם יותר, בגלל התקדמותו של הצבא הסובייטי.
בסביבות אוקטובר 1944 הוציא הימלר פקודה האוסרת השמדת יהודים.
הפקודה לא בוצעה בשלמותה, ומכל מקום ההשמדה נמשכה בעבודות פרך ובמסעות פינוי
רגליים של אסירים ועובדי כפייה יהודים לתוך גרמניה (עמ' 249-248). אייכמן, בסמוך
לכיבושה של הונגריה על ידי הסובייטים, עשה מאמצים לגרש ממנה כמה שיותר יהודים
לעבודות ביצורים באוסטריה.
באותה העת, בסתיו 1944 ניסה הימלר ליצור
ערוץ תקשורת עם פרנקלין רוזוולט וּוינסטון צ'רצ'יל. [במעין חזרה על הניסיון הכושל של "עִסקת"
היהודים תמורת סחורות מאביב 1944,] קצין האס-אס, קורט בכר, נפגש עם נציגי יהדות
ארה"ב בשווייץ, על מנת לקדם הסכם לשחרור יהודי הונגריה תמורת פרנקים
שוויצריים, וכך לקדם קשר עם וושינגטון. עם צ'רצ'יל ניסה הימלר ליצור קשר באמצעות
הדיפלומט השוודי ראול ולנברג והמנהיג הציוני חיים ויצמן.
לנוכח ספקותיו של היטלר לגבי נאמנות
מפקדי הצבא בעקבות קשר ה-20 ביולי, העביר היטלר את הפיקוד על חלק מן הארמיות
להימלר, נוסף להמשך החזקתו בתפקידיו הרבים. הימלר ראה את עצמו מחויב להיטלר, בתור
האיש שבזכותו הגיע למעמדו ובתוקף שבועתו כחייל גרמני. בינואר 1945 מינה היטלר את
הימלר למפקד "קבוצת ארמיות ויסלה", ארמיות שניצבו מול המתקפה הסובייטית
לתוך שטחה של גרמניה. להימלר לא היה ניסיון פיקודי, והגנרלים הגרמנים הציגו את תִפקודו
בצורה מגוחכת. ואולם ייתכן כי היה לו חלק בבלימת הנסיגה המבוהלת של הצבא הגרמני:
הוא אִלתר עוצבות משרידי ארמיות מכל החילות והטיל עונשים דרקוניים על עריקים. מכל
מקום, במארס 1945, בהמלצת גודריאן, שוחרר הימלר מפיקוד על הארמיות.
[ניתן להניח כי ניסיונותיו של הימלר
ליצור קשר עם מעצמות המערב, במטרה להגיע לשלום נפרד עימן, נעשו במידה זו או אחרת
בהסכמתו של היטלר.] לפי המחבר, ב-19 בינואר 1945 הורה היטלר לשר החוץ שלו, יואכים
פון ריבנטרופ, לבדוק אפשרות של פתיחת שיחות עם אלן דאלס, איש מודיעין אמריקאי שהיה
ממוקם בשווייץ (עמ' 255). מכאן משתמע כי הפגישה בברלין ב-17 בפברואר בין הרוזן
השבדי, פולקה ברנדוט, שהגיע לכאורה בשליחות הצלב האדום, לבין הימלר זכתה להסכמתו של היטלר. במבט ראשון נראה היה
הימלר בעיני ברנדוט כפקיד חסר חשיבות, אך בעקבות שיחתו עם הימלר התרשם ברנדוט כי
"לו חוש הומור...[וכי] לא היה שמץ של שטניות בחזותו" (עמ' 258). בחודשים
מארס-אפריל התנהלו שיחות בשווייץ בין שלישו של הימלר, קארל וולף, לבין איש
המודיעין האמריקאי, אלן דאלס, בדבר שלום נפרד עם מעצמות המערב. לדברי וולף, השיחות
האלה התקיימו בהסכמתו של היטלר. יצוין כי כל המגעים, העקיפים או הישירים, בין
המשטר הנאצי לבין מעצמות המערב בדבר שלום נפרד נכשלו, בגלל המחויבות ההדדית של
שלוש מעצמות בעלות הברית – ארה"ב,
בריה"מ ובריטניה – לא להגיע לשלום נפרד עם גרמניה.
בניגוד למגעים עם דאלס, ניסיונותיו של
הימלר לכפר על חלקו בהקמתם והפעלתם של מחנות עבודות הכפייה וההשמדה – במיוחד השמדת
יהודים – באמצעות מחוות לשרידי הקורבנות במטרה להציל את עורו, לעיתים ממש נגדו את
פקודותיו של היטלר. במארס, לדברי קרסטן, הוא הצליח לשכנע את הימלר לא למלא את
פקודתו של היטלר להרוג את אסירי המחנות שנותרו, בסמוך לפני הגעתם אליהם של צבאות
בעלות הברית.
נכונות למִפנה בשאלה היהודית, בגידה
בהיטלר והתאבדות (אפריל-מאי 1945)
השסע באישיותו של הימלר בין שרידי
נאמנות להיטלר ולמיתוסים הנאציים לבין הרצון להציל את עצמו ואת מה שניתן להציל מן
הרייך ניכר בבירור בחודשים האחרונים של המלחמה. ב-20 באפריל 1945 השתתף הימלר בטקס
לכבוד יום הולדתו של היטלר שהתקיים בבונקר של הפיהרר בברלין. זה היה ביקורו האחרון
של הימלר בברלין, ולפני צאתו ממנה פקד להוציא להורג את אחרוני המעורבים לכאורה
בקשר ה-20 ביולי. לאחר צאתו מברלין, בלילה שבין ה-20 ל-21 באפריל נפגש הימלר בחשאי
עם נורברט מזור (Norbert Masur), נציגה של שבדיה
בקונגרס היהודי העולמי. הפגישה נערכה בביתו הכפרי של קרסטן, והיה זה גם קרסטן
ששכנע את הימלר לקיימה, כדי להוכיח דרך נציג יהודי למעצמות המערב כי חל שינוי
במדיניותו כלפי היהודים. הימלר הקביל את פניו של מזור בידידות, טען כי ניסה לפתור
את הבעיה היהודית באמצעות הגירה, אך אף מדינה לא רצתה לקבלם. את הכבשנים במחנות
ההשמדה הסביר בצורך לסלק את קורבנות המגפות, ובכל מקרה, הבטיח, כי להבא לא ייהרגו
יותר יהודים (עמ' 268.)
לאחר המפגש עם מזור הודה הימלר באוזני
קרסטן כי המלחמה אבודה, וכי הנאצים רצו להעניק לגרמניה גדוּלה, אך משאירים עיי חורבות. בעקבות התקף הזעם של היטלר בבונקר
שלו בברלין ב-22 באפריל, ממנו השתמע כי כלו כל הקיצין ורצונו להתאבד, החליט הימלר
לבגוד בפיהרר. בלילה שבין ה-23 ל-24 באפריל נפגש הימלר עם הרוזן ברנדוט בליבק (ליד
הגבול עם דנמרק) וביקש ממנו כי יעביר לאייזנהאואר, מפקד בעלות הברית בחזית
המערבית, כי הוא, מפקד האס-אס, מוכן להסכים לכניעתה של גרמניה לכוחות
האנגלו-אמריקאיים ולאפשר להם לנוע מזרחה. הארי
טרומן, נשיא ארה"ב, וצ'רצ'יל, דחו את הצעתו של הימלר ודיווחו עליה לסטאלין.
הידיעה על הצעתו של הימלר למערב הודלפה לכלי התקשורת ושודרה ב-28 בחודש, וכך הגיעה
לידיעתו של היטלר. הפיהרר היה נזעם, כי זו הייתה בגידתו של האיש הרם והנאמן ביותר
לכאורה בהיררכיה הנאצית, והוא פקד לעצרו.
היטלר התאבד ב-30 באפריל 1945, לאחר
שמינה ליורשו את מפקד חיל הים, קרל דניץ, לוֹ גם הועברה הפקודה לעצור את
הימלר. דניץ לא ניסה לבצע את הפקודה,
כיוון שהימלר הקיף את עצמו בכוחות עילית נאמנים, וזרועות ביטחון חשובים נמצאו תחת
פיקודו. ואולם דניץ דחה מייד את הצעתו של הימלר לשמש סגנו, בהיותו מוּדע כי הימלר
מסמל את הדמות המפלצתית הבכירה בפשעיו של המשטר הנאצי. ב-5 במאי, ביוזמתו של דניץ,
נכנסה לתוקף הפסקת אש בחלק מן החזית המערבית, כצעד לקראת כניעה בחזית הזו. בעקבות
זאת כינס הימלר את פמלייתו (שכללה את מפקד אושוויץ, רודולף הס), נשא בפני אנשיו נאום
פרידה קצר, וחילק להם תעודות מזויפות וכמוסות ציאניד. הימלר עצמו הצטייד בתעודה
מזויפת של סמל במשטרה החשאית ובשתי כמוסות ציאנד, אחת מהן הוטמנה בתוך חור שקדח לו
רופא בשן תותבת.
ב-10 במאי 1945 – כבר לאחר כניעתה של גרמניה ב-8 ו-9 בחודש – יצא
הימלר למסע דרומה לבוואריה, כנראה מתוך כוונה להצטרף לכוחות אס-אס שהחליטו להקים
מעוז התנגדות בהרי האלפים. כדי להסוות את זהותו, הוא גילח את שפמו וכיסה את עינו
הימנית ברטייה שחורה. ב-21 במאי הוא נעצר
על ידי סיור בריטי, כאשר מדי המשטרה החשאית שלבש – ארגון שהוכנס לרשימה שחורה של
בעלות הברית – תרמו למעצרו. במחנה השבויים לא הצליחו קציני מודיעין לזהותו, אך הימלר החליט לחשוף את
זהותו בפני מפקד המחנה. משיחתו עם מפקד המחנה השתמע כי לאחר גילוי זהותו האמיתית
קיווה לא רק לזכות ביחס מועדף ההולם את מעמדו, אלא גם בתפקיד אצל בעלות הברית
המערביות בבלימת התקדמות הרוסים מערבה. תקוותיו התנפצו במהרה והוא הושפל. בעקבות
זאת, בעת בדיקה רפואית לגילוי כמוסת הציאניד שבפיו, הצליח לנגוס בה, וניסיונות
הצוות הרפואי למנוע את מותו כשלו. הימלר נפטר ב-23 במאי ונקבר בשדה במקום בלתי
מסומן.
הערות ביקורתיות
טענתו של המחבר פדפילד כי תוכנית להשמדת
היהודים הוכנה והחלה כבר ב-1939 סותרת את ההערכות
המקובלות בנושא. לדוגמה, לפי מחקרו המונומנטאלי של שאול פרידלנדר בנושא השואה[1],
התגבשות "הפתרון הסופי" נעשתה במהלך 1941 על רקע ההכנות לפלישה לבריה"מ, ובעיקר במהלך
המלחמה נגד הסובייטים. טענתו של המחבר כי
במאי 1941 נאסרה הגירת יהודים מגרמניה ומן השטחים הכבושים בידה, בגלל התקרבות "הפתרון
הסופי" (עמ' 165), בעצם סותרת את דבריו כי תוכנית ההשמדה כבר החלה ב-1939.
מכל מקום, התאריך הנכון להוצאת הפקודה מצד הימלר האוסרת הגירת יהודים מן הרייך
והשטחים הכבושים בידי גרמניה הוא אוקטובר 1941.
עוד טוען פדפילד כי היטלר, שראה את עצמו
כהתגלמותו של הקיסר פרידריך ברברוסה (שלט במאה ה-12), אשר השתתף במסע הצלב השלישי
לארץ ישראל, רצה ללכת בדרכו של הקיסר הזה ולכבוש את הארץ במעין מסע צלב נגד
היהודים (עמ' 157). השערה זו נראית מפוקפקת ביותר, כיוון שנושא ארץ ישראל תפס מקום
שולי במדיניותו של היטלר, במיוחד בתקופה בה המלחמה נגד בריה"מ החלה להסתבך
בסתיו 1941. בפגישה בין היטלר למנהיג הפלסטיני, המוּפתי חאג' אמין אל-חוסייני,
שנערכה בברלין ב-28 בנובמבר 1941, לא הסכים הפיהרר להיענות לבקשותיו של המופתי
בתחום הסיוע הצבאי, ואף לא במישור ההצהרתי.[2]
בניגוד לגרסתו של המחבר – ספק אם הימלר
היה בפועל לאיש מספר שתיים החל מתחילת 1943. אין עדויות – כמו בספרו האוטוביוגרפי של שפאר[3]
או בצורת עימותים עם גרינג – כי הוא
שאף לתפקיד האיש מספר שתיים. נכון, כי לאחר שסר חינו של גרינג בעיני היטלר כבר
מסוף 1942 ושל שפאר מסוף 1943, נהנה הימלר ממעמד מיוחד בקרב הצמרת הנאצית בתור
אישיות ששלטה על מרב מוקדי הכוח וגם זכתה לאמונו של היטלר. אף על פי כן, אין
אינדיקציות כי הימלר ראה את עצמו כמעין סגנו של היטלר או יורשו – כפי שראה את עצמו
גרינג, אשר בהיוודע לו ב-22 באפריל 1945 על כוונתו של הפיהרר להתאבד, ביקש ממנו
למנותו רשמית ליורשו.
המחבר מדגיש את התבססותו של המשטר הנאצי
על מיתוסים – ואולם, לדעתי, אמונתם של ראשי המשטר הנאצי במיתוסים שהפיצו לא הייתה
מוחלטת. לפי ספרו האוטוביוגרפי של שפאר שנזכר לעיל, לעג היטלר (בשיחות סגורות עם
מקורביו) לניסיונותיו של הימלר להוכיח את עליונות הגזע של השבטים הגרמאניים (ישבו בעיקר
בסקנדינביה וצפון גרמניה) באמצעות חפירות
ארכיולוגיות. היטלר טען כי כל מה שיצליח הימלר לגלות בחפירותיו הוא כי בתקופה בה
בנו השבטים האלה כפרים פרימיטיביים, בנו הרומאים את הקולוסאום.
המיתוסים של הנאציזם נועדו לשרת את
מטרות המשטר והמגלומניה של מנהיגיו: האנטישמיות – ליצירת אהדה לשלטון הנאצי לא רק
בגרמניה, אלא בקנה מידה אירופאי ואף גלובאלי; עליונות הגזע הארי – להתפשטות
טריטוריאלית ושליטה על עמים אחרים. כאשר המלחמה נראתה אבודה, והמיתוסים איבדו
מתועלתם ואף הזיקו – גילו ראשי המשטר הנאצי נכונות לוותר עליהם, ולוּ חלקית, על מנת להציל מה שניתן להציל מהרייך ואת עצמם.
מכאן, אמונתם במיתוסים לא הייתה מוחלטת. היא לא דמתה לזו של מאמין דתי אדוק,
שלגביו הציוויים הדתיים הם בחזקת ייהרג ובל יעבור, וגם לא לזו של משרתים מן השורה
של המשטר הנאצי, חדורי אינדוקטרינציה אידיאולוגית, שהיו מוכנים להקרבה עצמית.
כאמור, כבר מאוקטובר 1944 ויתר הימלר למעשה על השמדה טוטאלית של היהודים שבתחומי
השלטון הגרמני, ובאפריל 1945 אף נפגש עם נציג הקונגרס היהודי העולמי וניסה להתנער
מהשמדת יהודים. הוא דבק בחיים עד שהבין כי מוטב לבחור במוות קל יחסית.
מדהימה אי ידיעתו של הימלר על תדמיתו
המפלצתית שלו ושל מנגנוני הדיכוי שלו בקרב בעלות הברית. הדבר בא לידי ביטוי
בבחירתו להסוות את זהותו בתור איש המשטרה החשאית, ולא חייל בוורמכט, ובחשיפתו
העצמית בהמשך, בהנחה לזכות ליחס ההולם את מעמדו ואף בתפקיד מטעם בעלות הברית. (לפי ספרו של שפאר, שנזכר לעיל, קיווה הימלר כי
יוּכל להתמנות מטעם המערב לשר המשטרה, בתור מי שיודע לשלוט בגרמנים.)
