קרליבך, גלית דהן. זאת אני, אָיוֹוָה [Iowa] (תל אביב: גרף, 2018) [סיכום וביקורת]

 קרליבך, גלית דהן. זאת אני, אָיוֹוָה  [Iowa] (תל אביב: גרף, 2018). 126 עמ'.

 גלית דהן קרליבך נולדה בשדרות ב-1981 וגדלה באשדוד ובירושלים. היא סופרת, משוררת ופובליציסטית, כלת פרס היצירה לסופרים עבריים לשנת 2014; וזוכת מלגת קרן פולברייט להשתתפות בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באָיוֹוָה לשנת 2016.

ביצירה,  הגיבורה הראשית, סופרת ישראלית, מספרת בגוף ראשון על חוויותיה, ובמרכזן פרשת  אהבתה, במהלך השתתפותה בתוכנית כתיבה בינלאומית שנערכה במדינת אָיוֹוָה (Iowa) שבארצות הברית. היא מספרת על עצמה ללא ציוּן  שמה, וגם הסופרים מארצות אחרות המשתתפים באירוע, מוזכרים רק בציוּן שם ארצם, ללא שמם.

הסופרת הישראלית הגיעה לאָיוֹוָה במסגרת תוכנית כתיבה יוקרתית בהשתתפות סופרים משלושים מדינות. היא זכתה להשתתף בתוכנית הזו הודות לסִפרה השלישי "אהבה ללא גבולות", העוסק באהבה בין פלסטינית ליהודי על רקע האינתיפאדה השנייה. בעלה יותם שמח בזכייתה ועזר למלא לה את המסמכים הדרושים לקבלת ויזה. באירוע, בתחילה היא אינה מצליחה להתחבר לסופרים אחרים, ולא רק מסיבות אישיות. על אף שצבע עורה לא בהיר לגמרי, אלא בצבע מוקה, אין ביכולתה להתחרות כלל בפופולריות בנציג קניה או נציג "פלסטין הכבושה". הסופרת ניסתה לעשות מחווה לטובת נציג פלסטין: כאשר לא היה לו דרכון, אותו נתבקש להציג כדי לקנות אלכוהול, היא הציעה לו לקנות עבורו את המוצר בהצגת דרכונה שלה. אבל כאשר הפלסטיני ראה שזה דרכון ישראלי, ויתר על הקנייה. נציגי המדינות מסתכלות עליה כאילו היא עצמה פלשה לפלסטין ב-1967 וכבשה כל כפר ובית ברגל גסה.

לאחר שבועות אחדים, הסופרת הישראלית מצליחה להתחבר לעמיתיה ומצב רוחה משתפר. היא מוזמנת לאירוע שמתקיים בדבנפורט (Davenport) (עיר באיווה) כדי להקריא מספריה. הקריאה זוכה להצלחה, על אף שלא בוצעה על ידה. בהמשך שהותה היא נותנת הרצאה על כתיבתה בשם "קטלוג איקאה של הספרות", בה אומרת "תנו לנו להחליט איך לכתוב" (עמ' 43). הרצאתה קוצרת הצלחה. בגלל האפליה המתקנת, מספר הגברים קטן ממספר הנשים, "ולכן התחרות על לבם של הזכרים גדולה" (עמ' 18).

המְחברת משתתפת באירוע חברתי בו מרבים לשתות אלכוהול, במהלכו היא מנגנת על גיטרה ונגינתה מתקבלת במחיאות כפיים. הסופרת מנסה לברר מהאחראית על צרכי המשתתפים, האִם היא מכירה מישהו שיכול להשאיל לה גיטרה. בקשתה מתמלאת, וכעבור ימים אחדים מגיע לחדרה דסטין יודר (Dustin Yoder),  מוזיקאי שמביא לה שתי גיטרות שונות, לבחירתה. "הוא מלא שיער: זקן, קווצות תלתלים מאחורי האוזניים ועל המצח" (עמ' 38). הוא מניח את הגיטרה בידה ומזמין אותה לשיר. להפתעתו, היא פותחת בשיר של ואן זנדט (Steven Van Zendt), ודסטין מצטרף לשיר. נרקם קשר בין השניים.

המְחברת מפתחת רגשי אהבה כלפי דסטין, אותם היא מנסה להסתיר ולדכא. לדבריה: "כדי לא לדבר עליו, אני נמנעת מלספר ליותם שיש לי גיטרות ושאני מנגנת" (עמ' 44). היא לא נענית להזמנתו של דסטין לבוא לקונצרט, בתואנה כי היא עסוקה בכתיבה. הסופרת גם לא נענית להזמנתו לבוא לבר, אבל לבסוף מגיעה לשם במכוניתו. מתברר לה כי דסטין עשה עליה חיפוש בגוגל וקרא פרקים מסִפרה. בבר, דסטין קונה המבורגר, מחלק אותו לשניים, מגיש לה את החלק הגדול, ואחר כך מאכיל אותה בו – והיא חדלה להיות צמחונית. "דסטין הוא ההפך מיותם. אני מניחה יד קטנה על הירך שלו, וכל השרירים נדרכים לכבודי" (עמ' 53). בהמשך הערב הרומנטי היא מובילה את דסטין לחדרה במלון. דסטין מהסס בגלל הרקע הדתי שלו ואומר, "I never do things like that". האירוע מתחיל בנשיקות ובלשונות שמסתבכות זו בזו. "אני מפילה אותו על השטיח ומתחילה  להתחכך בו. פותחת את מכנסיו. הוא מנסה להתנגד. זו מלחמה. ישראל ניצחה שבע מדינות. אני אומרת והוא צוחק...הוא מפשיט אותי בתנועה אחת...גופי פתוח  לפניו. הוא מאכיל אותי בבשרו. ..מרווה אותי בזרעו" (עמ' 58-57). לאחר הקשר הלילי, מחשבותיה מתמקדות בדסטין, ולשמחתה דסטין שולח לה מייל מעורר תקווה: "What a totally lovely and irresponsible evening".

ואולם ההמשך מאכזב. במייל נוסף הוא מודיע כי הוא יוצא ל-Fox Head  (בעיר איווה) לחגוג עם חברים את יום ההולדת שלו – בלי להזמין אותה. הסופרת מפתחת אהבה אובססיבית לדסטין. כבר  בגיל 15 היא חתכה את ידה בצורת מעגל, באמצעות "שבר זכוכית שנותר מהתפרצות על החבר התורן של אימא" (עמ' 5); הדם יצא משליטה והיא אושפזה במוסד פסיכיאטרי. כעת, לנוכח דחייתה מצד דסטין, היא משתכרת, חותכת בסכין את אצבעה, מניחה מגבת מלוכלכת ונותנת לדם לטפטף. למחרת מקבלת מייל מדסטין  אשר תרגומו בגוגל הוא: "הלב השבור שלי זה מכבר והמצפון שלי ערכו שיחה ביניהם, שכנראה הותירה אותך בחוץ אמש" (עמ' 68). אחרי ששתק ימים רבים, המְחברת מקבלת מכתב מדסטין ובו נימה מעודדת. "חשבתי על הצוואר שלך. על העור שלך. על העיניים שלך...כשתחזרי אנחנו צריכים לדבר" (עמ' 80). מצב רוחה ממריא. הם נפגשים בלובי של המלון ואחר כך פוסעים ליד הנהר. היא מנסה להחזיר את אהבתו: "אבל היינו יחד, זה לא אומר לך כלום?" והוא משיב: "לילה אחד בסך הכול...וזה לא יקרה שוב" (עמ' 84).

הסופרת מנסה למצוא פרטים על דסטין ומשפחתו  בפייסבוק של אימו, קתלין אן יודר. שם אביו מרטין. מתברר לה כי דסטין הוא בן 37. הוריו הם דתיים,  חוואים המגיעים לשוק איכרים בדאון טאון. היא הולכת לשוק האיכרים לפגוש את הוריו ומדמיינת כי הם יהיו חמה וחמותה, והיא ודסטין יזכו אותם בנכד. בשוק היא יוצרת קשר ידידותי  עם הוריו, ובקשר הזה רואה אמצעי להחזיר לה את דסטין. מתוך רצון ליצור קִרְבה, המְחברת הולכת לכנסייה המתודיסטית ושרה לא רחוק מקתלין. היא  מספרת לקתלין שיש לה חברה שרוצה לבצע הפלה, אך היא, הסופרת, חושבת שהדבר בלתי מוסרי. כאשר פוגשת את קתלין פעם נוספת בשוק האיכרים,  המְחברת מספרת לה כי הצליחה לשכנע את חברתה לא לבצע הפלה. בשתי הפגישות זוכה הסופרת לחיבוק חם מקתלין על עמדתה בנושא הפלות ועל כך שהצילה חיים.

גיבורת הסיפור טורחת ללמוד לשיר את "אווה מריה", כדי להגיע לשיר במקהלה של איווה סיטי, בה מופיע דסטין. שירתה מצליחה, אך לא פגישתה עם דסטין. לפנייתה "רציתי לשיר איתך, כמו ששרנו אז" – הוא משיב: "כמו אז. מה היה? שיר אחד? תהיי בטוחה שגם פה זה השיר האחרון שלך" (עמ' 100). "את נשואה, אומר דסטין, אני אשיג את השם". תשובתה: "קוראים לו יותם, ואתה מוזמן להתקשר אליו. אתן לך את המספר שלו. הוא יבין, אתה תראה...דסטין מנענע בראשו, 'אני לא מאמין'" (עמ' 101).

בהשפעת אהבתה החולנית לדסטין  המְחברת ממשיכה לחתוך את עצמה, כמעט ואינה אוכלת וממעיטה להשתתף בפעילות הספרותית. היא פוגשת את דסטין ב-Fox Head, מחדירה בכוח את לשונה לתוך פיו, הוא הודף אותה, היא נופלת על האספלט, נחבלת, דסטין נושא אותה על ידיו אל רכבו ומפנה אותה לבית חולים. בדרך אומר לה כי אסור שהוריו, אשר דתיים מאוד, יידעו שהוא היה עם אישה נשואה, אבל היא עונה שתוכל לשכנע אותם. בעקבות החתכים בגופה, שמתגלים בזמן הבדיקה בבית החולים, קובע הרופא שהיא מסוכנת לעצמה ולאחרים.

על רקע קשרי הידידות שגיבורת הספר מצליחה ליצור עם הוריו של דסטין,  היא מוזמנת לארוחה משפחתית. דסטין מגיע לארוחה באיחור. למורת רוחם של הוריו, דסטין מקבל את המְחברת בחוסר נימוס, אך בהמשך שובר שתיקה ומגלה להוריו שמדובר באישה נשואה איתה הוא קיים קשר [אינטימי] רק פעם אחת. לאור התנגדותה של קתלין להפלות, המְחברת טוענת שהיא בהריון, אך דסטין תופס אותה, גורר אותה למכוניתו כדי להחזירה למלון ובדרך מבטיח לקנות לה ערכה לבדיקת הריון. אבל במהלך הנסיעה הוא עוצר, לוקח אותה לשדה תירס,  היא נושכת את שפתיו, מתפתח מאבק פיזי ביניהם שנהפך למשגל. אוּלם תקוותה כי כעת ישובו להיות ביחד נמוגה במהירות. דסטין קובע: "הולכים לקנות גלולה שאחרי. זה נגמר. כל המשחקים האלו נגמרים" (עמ' 122).

דסטין מסיע אותה למלון ומבקש ממנה להחזיר לו את הגיטרות. במלון נודע לה, כי בעקבות חוות הדעת של הרופא, שבדק אותה לאחר נפילתה וקבע שהיא מסוכנת לעצמה ולאחרים, היא תוחזר מחר לארצה. המְחברת מכינה תה מהול בכדורי שינה רבים ופוגשת את דסטין ליד הנהר, כשהיא נושאת את שתי הגיטרות והתה. הוא מניח בידה את הכדור נגד הריון ומבקש ממנה לקחת אותו, "לפני שלאימא שלי יצוצו רעיונות" (עמ' 125). היא בולעת את הכדור עם התה. דסטין שותה מהתה ונרדם בהשפעתו. ראשו צונח על ברכיה והיא אומרת "גופו של דסטין שלי עכשיו". היא דוחקת את הגיטרות לנהר, אחר כך דוחפת את דסטין לנהר, אבל הוא לא שוקע ועיניו היפות מופנות אליה. היא משסעת שני ורידים ודמה ניתז על דסטין, "ואני נסחפת לצדו" (עמ' 126).

 

הערות ביקורתיות

ביצירה ניתן להבחין בקווים אוטוביוגרפיים אחדים. גיבורת הסיפור בגיל 15 חתכה את ידה,   ועשרים שנה אחר כך, היא שוב חתכה את ידה במלון באיווה סיטי. מכאן ברור כי בזמן האירוע הספרותי באיווה, המשתתפת בו הייתה בת 35. לאור היותה של הסופרת קרליבך ילידת 1981, אפשר לומר כי  מבחינת הגיל 35 ותאריך קיומו של האירוע באיווה ב-2016, שני הנתונים האלה בלבד תואמים עובדתית את מְחברת היצירה האמיתית. כמו כן, לאור היותה של הסופרת ילידת העיר שדרות –  ההתייחסות ביצירה לכך כי רעש המסוקים באוויר באיווה, היה מזכיר לגיבורה הראשית את רעש המסוקים החוזרים מהפצצה בעזה – ניתן להסיק שזו אכן הייתה תחושתה האותנטית של קרליבך האמיתית. עוד סביר להניח כי העוינות שחשה הדמות הראשית כלפיה מצד משתתפים באירוע התרבותי באיווה, בגלל היותה בתור ישראלית שותפה במה שנתפס בעיניהם ככיבוש פלסטין, הייתה גם כן הרגשה אותנטית  של הסופרת האמיתית קרליבך.

לעומת זאת, חסר לי בסיס עובדתי  כדי לקבוע לקיומו של דמיון כלשהו, ולוּ  המזערי ביותר, בין פרשת האהבה הנואשת של  גיבורת היצירה  לדסטין, לבין אותה החוויה של הסופרת קרליבך האמיתית ב-2016. במסגרת סיפור האהבה הדמיוני של הגיבורה, סופו לפיו היא דוחפת את אהובה לנהר ונסחפת לצדו, נראה הזוי. כיוון שמדובר בסיפור בגוף ראשון, לא ייתכן כי המספרת תתאר את מותה. סביר להניח כי בהשפעת כדורי השינה ואולי הסמים בהם היא מהלה את התה, היא דמיינה את התרחיש הרצוי לה  לפרשת אהבתה הנכזבת: התאבדותה עם דסטין.

בתחילת היצירה, הגיבורה הראשית מספרת כי במהלך חייה, עוד לפני הגעתה לאיווה, היא ניסתה להתאבד פעמיים-שלושה. כאמור, היא גם מציינת כי כבר בגיל 15 היא חתכה את עצמה. שתי ההפרעות הנפשיות האלה, פגיעה עצמית ונטייה להתאבדות, הקיימות אצל הדמות הראשית בסיפור כבר בנעוריה, חוזרות על עצמן כעבור כ-20 שנה. עוד ראוי לציין כי לדעת הפסיכולוגים קיים מִתְאָם בין פגיעה עצמית להתאבדות. כל הנתונים האלה נועדו ליצור אמינות  להתנהגותה של הגיבורה הראשית במישור הפסיכולוגי במהלך פרשת אהבתה.