אריה, אלבר. זיכרונותיו של יהודי מצרי (קהיר, 2023) [סיכום וביקורת]

 אריה, אלבר. זיכרונותיו של יהודי מצרי (קהיר, 2023).  423 עמ'

ألبير آريِّه,  مذكرات يهودي مصري (القاهرة: دار الشروق, 2023)

זיכרונותיו של אלבר אריה (2021-1930), פטריוט מצרי-יהודי , אנטי ציוני, אשר ריצה 11 שנים בבתי כלא בגלל השתייכותו למפלגה הקומוניסטית. חלק חשוב מספרו מוקדש לפעילותו הקומוניסטית ולתקופת מאסרו. סיפור חייו שופך אור על תנאי האסירים במצרים. הסיכום משקף את גרסת המחבר. הוספתי הערות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסוף הסיכום.

השורשים והנעורים, 1946-1930

מוצא משפחתו מצד אביו ספרדי. אבות אבותיו גורשו מספרד ב-1492 בגלל היותם יהודים, ולאחר נדודים הגיעו לתורכיה. אביו ג'ק אריה נולד בתורכיה, למד בבית ספר של "אליאנס" [ארגון של יהודי צרפת שפעל להפצת השכלה מודרנית בקרב יהודים בארצות האסלאם], ובתחילת המאה העשרים עבר למצרים. מוצא משפחתו מצד אימו אשכנזי, מרוסיה ומרומניה. אימו, מאתילד [לפי התעתיק במקור],  נולדה במצרים. המחבר מניח כי הוריו נישאו מתוך אהבה, כיוון שבתקופה הזו נישואים בין ספרדים לאשכנזים לא היו מקובלים, מה עוד שאביו היה עשיר, בעוד אימו השתייכה למשפחה מתחת למעמד הבינוני  ולא הייתה לה נדוניה. הוריו התחחתנו ב-1922 והיו רשומים רשמית בסעיף הדת –כמקובל אצל היהודים במצרים באותה התקופה – כבעלי דת "ישראלית". אחותו אלה (Ella) נולדה ב-1924, והמחבר נולד ב-25 ביוני 1930. אביו היה במקורו בעל אזרחות עות'מאנית, אבל  לאחר עצמאותה הסמלית של מצרים ב-1922 בחר באזרחות מצרית על פני תורכית, ודבק באזרחותו המצרית על אף הקשיים.

החל מ-1935 התגוררה משפחתו ברחוב אל-בּוּסְתאן [לפי התעתיק הערבי אל-בּסתאן] במרכז קהיר, בדירה בה הוא מתגורר עד היום. באותה התקופה מרכז קהיר נשא אופי קוסמופוליטי הן בסגנונו האדריכלי והן בהרכב האוכלוסייה שכלל יוונים, איטלקים, ארמנים, צרפתים ומעט אנגלים, נוסף למצרים. במרכזה של קהיר לא היה הבדל בלבוש בין הנשים המצריות לזרות, וכללית, נשים לא נהגות לכסות את עצמן בחִג'אב. משפחתו חיה ברמת חיים גבוהה. הדירה ברחוב אל-בוסתאן כללה ארבעה חדרי שינה, חדר אוכל וסלון, והמשפחה החזיקה במְשַרת קבוע, נוסף לכובסת אשר הייתה מגיעה פעם בשבוע.

משפחתו לא הייתה דתית, והחגים היהודיים נחשבו בעיקר לזמן המתאים לבישול מאכלים יהודיים, ללא טקסים דתיים. ב-1952 הוא הגיע לראשונה לבית כנסת בקהיר בשם "שער השמים", לציוּן אירוע משמח, שנערך ברחבת בית הכנסת. רק ב-2006 הוא נכנס לראשונה לתוך בית הכנסת הזה, בהזמנתה של כרמן  ויינשטיין, ראשת הקהילה היהודית, לרגל פתיחתו המחודשת של האתר לאחר שיפוצו. הוא לא התעניין בדתות גם בגלל חינוכו החילוני בבית ספר ליסֶה (Lycée) הצרפתי, בו החל ללמוד מגיל 6 (?).

בכניסתו לבית הספר הוא ידע היטב רק את השפה הצרפתית: אימו לימדה אותו קרוא וכתוב בצרפתית, שהייתה שפת הדיבור בביתו. הלימודים בבית הספר בכל המקצועות היו בשפה הצרפתית, בהתאם לספרים שהגיעו מצרפת. רוב מורי בית הספר וההנהלה היו צרפתים. המורים המצרים היו לשפה הערבית. בהתאם להוראת השלטון, לימוד השפה הערבית בבית הספר היה חובה.  מפאת היעדר ידע קודם בערבית, התקשה המחבר ללמוד שפה זו. אביו רצה לטעת בקרבו אהבה לשפה הערבית ולכן דאג למורים פרטיים עבורו. בתקופת לימודיו, ידיעתו את השפה הצרפתית הייתה טובה, באנגלית – סבירה, ובערבית – פחות טובה מאשר בשתי השפות האחרות.

מלחמת העולם השנייה הביאה לתנופה כלכלית במצרים. ב-1939 התפטר אביו מעבודתו כשכיר ופתח בית מסחר שלו בשם  New London House  בו מכר ציוד ובגדי ספורט וכמו כן בגדים ונעליים לחיילי הצבא הבריטי. במקביל מכר בגדי גברים, ואישים מפורסמים במצרים נמנו עם לקוחותיו.

מלחמת העולם השנייה הייתה הגורם העיקרי להתעניינותו  של המחבר בפוליטיקה. את ידיעותיו על המלחמה קיבל מעיתון יומי צרפתי שהיה מגיע לבית הוריו. כניעתה של צרפת לגרמניה בסוף יוני 1940, דמתה בביתו ליום של אבל. התקדמותו של הצבא הגרמני בפיקודו של רומל בלוב לכיווּן מצרים עוררה דאגה, אבל משפחתו נשארה בקהיר. למרות המלחמה, בשנים 1943-1939 המשיכה המשפחה לבלות את חופשות הקיץ שלה באלכסנדריה. כניסתה של בריה"מ למלחמה וניצחונותיה העלו את קרנה במצרים ותרמו להפצת האידיאולוגיה הקומוניסטית. אביו של המחבר קנה עבורו ספרים וכתבי עת סובייטיים בצרפתית מספרייתו של אנרי קוריאל (Henry Curiel) . באותה התקופה המחבר לא נפגש עם קוריאל, על אף שהיה מגיע לספרייתו. הוא הִרבה לקרוא ספרי היסטוריה, במיוחד על המהפכה הצרפתית. נחרתה בזיכרונו אמירתו של ז'ורז' דנטון אשר משמעותה שאין להסיר מעליך את המולדת כפי שמסירים נעליים – וזאת גם אם אתה ניצב בפני סכנה של העמדה למשפט עם פסק דין מוות. זאת הייתה גם תשובתו של המחבר, כאשר עתידים היו לשאול אותו מדוע הוא לא היגר ממצרים, בעת שהסתכן בתור קומוניסט.  

מסעות מחוץ למצרים   "ביולי 1944 החלטנו אני, אימי ואחותי לנסוע לפלסטין, אשר הייתה באותו הזמן נתונה תחת המנדט הבריטי...היינו שומעים באותה התקופה על פעולות ההתיישבות והתנועה הציונית...ועל העבודה החקלאית המפותחת שנעשית על ידי היהודים בקיבוצים" (עמ' 45).  המסע נמשך כחודש במהלכו ביקרה המשפחה, בין היתר, בירושלים: באוניברסיטה [העברית], בבית החולים הדסה, ובמשרדי הסוכנות היהודית, שם נפגשה עם אחד המנהיגים הציונים בשם אליעזר קפלן. [אין הסבר לנסיעה הזו. השמטת הסיבה למסע ל"פלסטין" מאפשרת להניח כי נעשתה מתוך מניעים ציוניים, ולוּ רופפים, בהם אולי בחינת אפשרות להתיישב בארץ או להשקיע בה. הפגישה  במשרדי הסוכנות היהודית עם קפלן יכולה לחזק את ההשערה הזו.]

באותה התקופה המחבר רצה להצטרף למפלגה הקומוניסטית, ועם זאת חש בלבול, כיוון שקרא דברי ביקורת קשים על הגשמת הקומוניזם בבריה"מ. האיש אשר פעל לגייסו לשורות הקומוניסטים היה האנס פינקספלד (Hans Pinkasfeld). הוא היה ממוצא אוסטרי ומוותיקי הקומוניסטים אשר החלו בפעילותם לפני המלחמה. פינקספלד הציע לו לנסוע לפלסטין כדי להכיר את מה שנעשה בקיבוצים. הנסיעה הוסדרה, כמסע למטרת טיול, על ידי מועדון מכבי [תנועת ציונית ספורטיבית] בקהיר, ונערכה בהיותו בן 15 [כלומר בסביבות 1945]. בשהותו בקיבוץ התרשם המחבר כי חבריהם ניסו לחקות את המשקים החקלאיים הסובייטים המבוססים על שותפות. המחבר מאשים את התנועה הציונית בפלסטין בגזל אדמות [בלי להביא דוגמאות ספציפיות]. המסע לפלסטין "שכנע אותי להיות נגד התנועה הציונית על בסיס איתן". לאחר שובו למצרים הוא ניתק קשריו עם מועדון מכבי. [שני המשפטים האחרונים לעיל עשויים לחזק את ההשערה כי שני ביקוריו בארץ ישראל נעשו מלכתחילה ממניעים ציוניים.] היה זה מסעו השני והאחרון לפלסטין במשך כל חייו.

אלבר אריה שאף לראות את צרפת, הארץ שלמד בשפתה והכיר את תולדותיה ותרבותה. ביולי 1946 הפליג המחבר לצרפת יחד עם אימו וסבתו. לאור השכלתו, הוא לא הרגיש זר בצרפת, אלא היא הייתה מולדתו השנייה. בניגוד לחיי הצנע בצרפת שלאחר המלחמה, כולל בתחום המזון שנקנה בתלושים – מצבה החומרי של המשפחה אפשר לה ליהנות ממטעמי המטבח הצרפתי.

במהלך שהותו בצרפת הוא הִרבה לקנות ספרות קומוניסטית. ספרות זו והשכלתו הצרפתית, הן אשר השפיעו על עיצוב האוריינטציה הפוליטית שלו. באותה העת נערך בפאריס פסטיבל צעירים כל עולמי. המחבר בגיל 16 השתתף בו כחלק מנציגי התאחדות הסטודנטים המצרים. בפסטיבל, נציג יהודי מפלסטין (גרשון) [חסר שמו המלא] הגיש הצעה לוועידה שקראה לתמוך בהגירה יהודית לפלסטין. המחבר מצדו תמך בהפסקת הכיבוש הבריטי של פלסטין והקמת בה מדינה דו-לאומית. הוא התנגד להקמת "מולדת לאומית ליהודים" בפלסטין, וההצעה הציונית נדחתה בוועידה. היה זה מאבקו הראשון נגד הציונות.

פעילותו הקומוניסטית, 1952-1946

ב-1946 היה אלבר אריה חבר  בחוג מקרב תלמידי בית הספר ליסֶה (Lycée), שכלל חמישה נערים וחמש נערות. בחוג חברי הקבוצה קראו את כתבי מארקס ולנין באנגלית ואחר כך נהגו לסכם את החומר. מדריכיו היו מבוגרים ממנו, מעל גיל 35. אביו לא התערב בפעילותו, אבל אימו דאגה מירידה בלימודיו וחששה לשלומו. באוקטובר 1946 הוא נעשה חבר בארגון "הניצוץ" (ألشرارة) (בסוגריים מציין המחבר את שמו הרוסי, בתעתיק ערבי "איסְקְרָה"). Iskra] היה שמו של עיתון מחתרתי שנוסד על ידי לנין ב-1900.]   פעילות הארגון התנהלה בחשאיות. ארגון הניצוץ היה אחראי על תא של מועמדים לחברות במפלגה. המחבר לימד אותם מרקסיזם. באפריל 1947 הוקמה "הליגה הישראלית [היהודית] למאבק בציונות", בה היה חבר. [ארגון יהודי אנטי ציוני דומה התקיים באותה התקופה גם בעיראק.] באותה התקופה לא היה מקובל להשתמש במונח יהודי, ואף העדה היהודית במצרים כונתה העדה הישראלית.

ביוני 1947 הקדיש עצמו המחבר ללימודים לקראת המבחנים לקבלת תואר BA, בהם הצליח. בכך הסתיימו לימודיו בליסֶה והוא נרשם ללימודים בפקולטה לאומנויות באוניברסיטת פואד הראשון (לימים אוניברסיטת קהיר) בחוג לשפה הצרפתית והתקבל מייד. במקביל ללימודיו בפקולטה לאומנויות, בה הסתיימו הלימודים בשעות הצוהריים, נרשם ללימודים בבית הספר למשפטים מטעם צרפת, בו החלו הלימודים אחר הצוהריים והסתיימו בערב.

בסתיו 1947 נעשה אלבר אריה חבר ב"תנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי" (בראשי תיבות בערבית חדת"ו). (الحركة الديمقراطية للتحرر الوطنى - حدتو). [ארגון קומוניסטי שנוסד ב-1947  על ידי אנרי קוריאל ((Henri Curiel, יהודי מצרי ממוצא איטלקי]. בארגון פעל המחבר במשרד התעמולה השייך למחלקת הזרים. בהמשך הוא קוּדם למשרד התעמולה המרכזי. 

באוקטובר 1947, זמן קצר לאחר תחילת לימודיו האקדמאיים, פשתה מגפת הכולרה במצרים שגרמה להפסקה זמנית בלימודים. בתקופת הכולרה, בהתאם להוראת המפלגה,  השתתף המחבר במאבק נגד המגפה ברובע היהודי. הייתה זו הפעם הראשונה בה הגיע לרובע היהודי, אשר עד אז לא ידע על מקום הימצאו. בבואו לרובע, הופתע המחבר "מדרגת העוני והלכלוך", בו גילה יהודים מ"המעמד העממי" שלא ידעו אף שפה זרה, ועל כן היה עליו לדבר איתם בערבית. תפקידו היה להיכנס לכל דירה ולבצע בה ריסוס, כולל בשירותים המטונפים [כנראה ללא אסלה], וכמו כן לחלק עלונים בדבר חשיבות השמירה על הניקיון. הייתה זו משימה קשה. בתחילה הוא נתקל בעוינות מצד התושבים, אבל בהדרגה כונן יחסי ידידות עימם. מאז 1947 הוא לא נכנס פעם נוספת לרובע היהודי.

לאחר סיום המגפה חזר ללימודים באוניברסיטת קהיר. היה זה בהתאם להוראות התנועה, ובניגוד לרצונו. ידיעתו את השפה הערבית הייתה עדיין בלתי מספקת והוא לא הבין את המחזה "אנשי המנהרה" של תאופיק אל-חכים, אותו למד בקורס לספרות ערבית.  במהלך 1948 עזב המחבר את לימודיו בפקולטה לאומנויות, אבל המשיך ללמוד בבית הספר למשפטים ועבר את הבחינה ביוני [?1948]. הוא לא חשב לעבוד בתור עורך דין, כיוון שהוצאת רישיון עבודה הצריכה דיפלומה בחוקי האסלאם. בתור סטודנט הוא השתתף במאבק נגד האחים המוסלמים ובהפגנות נגד הממשלה, ובאחת מהן הועלתה הסיסמה להפלת המלך.

הקומוניסטים במצרים תמכו בהקמת מדינה דו-לאומית בפלסטין ובפינוי הבריטים מפלסטין, עמדה אשר תאמה את זו של בריה"מ בזמנה. אבל בעקבות החלטת ה-29 בנובמבר 1947 של האו"ם, בדבר חלוקת פלסטין – החלטה בה תמכה בריה"מ – שינתה "התנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי" את עמדתה. הלשכה המדינית [פוליטביורו] של התנועה [בהנהגת אנרי קוריאל] תמכה בהחלטת החלוקה פה אחד. [המחבר אינו מפרט כלל את החלטת החלוקה שעיקרה הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית, כלומר הנהגת המפלגה תמכה בהקמת מדינה יהודית.]  התמיכה בהחלטת החלוקה הביאה לפילוג בתנועה. חברים אחדים הקימו  את "הגוש המהפכני" נגד ההנהגה, רובם היו סטודנטים מארגון "הניצוץ". למחבר לא היה חלק במהלך הזה והוא סבר כי בהתאם לעיקרון המפלגה בדבר "דמוקרטיה צנטרליסטית" חייבים לקבל את עמדת ההנהגה. בתחילת 1948, חברים אחדים מ"הגוש" נכנסו לביתו, לאחר שאימו פתחה להם את הדלת, אחד מהם היה אריק רולו (Eric Rouleau). הם דחפו את אימו, ערכו חיפוש  בכוח בחדרו –   בדומה לפעילות האנטי קומוניסטית של המשטרה –   ולקחו מכונת כתיבה ועלונים. המחבר לא תיאר לעצמו כי חבריו בארגון מסוגלים לעשות מעשה כזה.

בעקבות הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 "נכנסו הצבאות הערביים לפלסטין", ובמצרים  הוכרז על משטר צבאי ונפתחו מחנות המעצר. המשטרה לא הבחינה בין המגמות השונות בתנועה הקומוניסטית ובין יהודים ציונים לאנטי ציונים. נעצרו חברים אחדים של מועדון מכבי, אבל גם מספר גדול מהחברים המייסדים של הליגה למאבק נגד הציונות, שהיו קומוניסטים יהודים. בין העצורים היה אנרי קוריאל. [בשנת 1950 הוא אולץ על ידי השלטונות להגר ממצרים. הוא התיישב בפאריס והקים בה שלוחה של "התנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי".]

בשנים 1949-1948, התנועה הקומוניסטית במצרים הייתה נתונה במשבר קשה. זו הייתה תנועה מפולגת בין ארגונים שונים ועוינים, דבר שהקל על המשטרה לחדור לתוכם ולבצע מעצרים נרחבים.  תפקידו  של אלבר אריה היה לקיים קשר עם החברים שנמלטו, אשר לא הותר להם לצאת ממקומות מחבואם. כמו כן היה עליו למצוא דירות מסתור לנמלטים ולבית דפוס מחתרתי. במארס 1949, במהלך גל מעצרים נרחב נגד קומוניסטים, קצין גבוה של המשטרה (עבד אל-עזיז חג'אזי) בתחום המאבק נגד הקומוניזם הגיע לבית אביו, בזמן שהמחבר לא היה בבית. הקצין אמוּר היה לעצור את המחבר, אבל בראותו את אביו הופתע. בהתחשב בהכרתו את האב ובקניית בגדים בחנותו, הבטיח הקצין כי יאמר שלא מצא דבר בבית וכי הייתה טעות בכתובת. הוא ביקש מהאב כי במקרה של הימצאות עלונים בדירתו, עליו להשמידם. כמו כן ביקש מהאב שבנו יפסיק כל קשר עם כל אדם הנחשד בקומוניזם, וכי בנו מעתה יעבוד בחנות ויהיה תחת השגחתו. לאחר ששמע המחבר מאביו על האירוע,  הוא דיווח על כך לתנועה ובהתאם להנחייתה הפסיק זמנית את פעילותו. הקצין נהג לבוא לחנותו של אביו כדי לוודא שהבן אכן עובד בה. המחבר אכן עבד ברצינות בבית העסק בתחום ציוד ספורט  (אשר ברובו היה מיובא).

בתחילת 1950, בתקופת ממשלת מפלגת ה"וופד", חזרו החיים הפרלמנטריים, האסירים הפוליטיים שוחררו והופסקו מעצרי המשטרה. המחבר המשיך לפעול ב"תנועה הדמוקרטית לשחור לאומי". יחד עם ידיד חלים טוסון, אתו למד בעבר בבית הספר ליסה, ועסק בחיבור עלון בשפה הצרפתית בשם "ידיעות מצרים". היה זה תרגום מעיתונים שפורסמו בגלוי במצרים, ועל כן לא הייתה זו פעילות אסורה.  לצורך פרסום העלון הם אספו כסף, הדפיסו בערך 20 עותקים, וניסו ליצור קשר עם "המדינות הסוציאליסטיות". הם לא הצליחו ליצור קשר עם השגרירות של בריה"מ, כיוון שלא התקיימו קשרי ידידות בין מוסקבה לקהיר. לעומת זאת הם הפיצו את העלונים בשגרירויות של רומניה והונגריה ולידידים בחוץ לארץ. חלים אף קיבל משרה בשגרירות ההונגרית והחל לעבוד בה.

לדברי אלבר אריה, בשנים 1951-1950 הפכה התנועה הקומוניסטית להמונית, והטענות כי זו הייתה תנועה מבודדת ומנותקת אינן נכונות. התנועה הקומוניסטית פעלה באיגודים המקצועיים, בכתבי עת חשובים ו"בתנועת השלום". פעילותו שלו בקרב ההמונים הייתה שולית, אבל הוא פעל במסגרת "תנועת השלום". [מדובר בסניף המצרי של "תנועת השלום העולמית", ארגון שנוסד בידי המשטר הסובייטי ב-1948 ונועד לקדם את מטרות מדיניות החוץ שלו  (במיוחד נגד שימוש בנשק אטומי, בתקופה בה לבריה"מ לא היה נשק כזה).] הוא שילם בקביעות את דמי החבר למפלגה.

במקביל, השתלב המחבר היטב בעסק של אביו בתחום ציוד הספורט. הוא זכה במכרזים לאספקת ציוד ספורט לצבא, במסגרתם סיפק ציוד להתאחדות הספורט של הכוחות המזוינים. באותה התקופה – בניגוד לתקופת עבד אל-נאצר – לא הייתה רגישות לכך שהסַפָּק לצבא הוא יהודי. פעילותו העסקית בתחום אספקת ציוד ספורט כללה גם מועדונים גדולים וחברות. העסקים נעשו בשקיפות, ולא היה מקום לעמלות, מתנות ושוחד. לאחר שלמד נהיגה, אביו נתן לו את מכוניתו וקנה לעצמו מכונית חדשה.

בינואר 1951 טס אלבר אריה לפאריס, שם פגש את אחותו, קרובי משפחה ורבים מידידיו, בהם מייסדי ארגון "הניצוץ", עזרא הררי ואשתו. בפאריס השתתף המחבר בכנסים של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ושל תנועת השלום. חבריו במצרים ביקשו ממנו לפנות למפלגה הקומוניסטית הצרפתית כדי שזו תארגן עצרות הזדהות עם הקומוניסטים המצרים, אשר נותרו בכלא, על מנת להביא לשחרורם. הוא הצליח להיפגש עם "גורם" במפלגה הקומוניסטית, אך ללא תוצאות. [במקור משפט לאקוני, ללא ציון שמו של הגורם.] המחבר חזר למצרים ולעסקיו בתחום ציוד הספורט. בזכות קשריו עם חלים טוסון, הפך המחבר לסוכן של ציוד ספורט מהונגריה, זכה להצלחה במכרזים, בהם במכרז גדול למכירת כדורים לבתי הספר במצרים.

בינואר 1952, כתוצאה מהצתות מתוכננות, פרצו שריפות רבות בקהיר. [השאלה מי עמד מאחורי ההצתות נותרה שנויה במחלוקת ובלתי ברורה.] המחבר ראה במו עיניו כיצד בית המסחר של אביו, בו השקיע שלושים שנה מחייו, נשרף בן רגע לנגד עיניו, והאב עמד חסר אונים. השלטונות החליטו לשלם פיצויים לניזוקים  מהשריפה. המחבר, אשר רוב ציוד הספורט של העסק שלו נשרף, מילא טפסים וקיבל פיצויים בתשלומים, כאשר התשלום האחרון של הפיצויים התקבל לאחר מהפכת ה-23 ביולי 1952. הפיצויים לא היו מלאים, כיוון שניהול החשבונות של העסק, שהיה רשום במחברות, נשרף גם כן. לאחר כארבעה חודשים מפרוץ השריפות, חזרו החיים למסלולם הטבעי, ודי היה בפיצויים החלקיים שקיבל המחבר כדי לפתוח את העסק שנית בתחילת חודש מאי 1952.

מהפכת יולי  1952 ואחת עשרה שנות מאסרו, 1964-1953

המהפכה והמאסר, 1954-1952    המחבר הופתע מתפיסת השלטון בידי  ארגון "הקצינים החופשיים" של הצבא ב-23 ביולי 1952. בתחילה היהודים חששו מהשינוי במשטר, ואולם במהרה התברר כי לא ננקטו צעדים נגד יהודים וחייהם לא השתנו. מוחמד נגיב, מנהיג המהפכה,  אף ביקר בבית כנסת לחגוג את ראש השנה היהודי. מועצת העדה היהודית הביעה תמיכה במהפכה.

עמדת התנועה הקומוניסטית והמחבר עצמו כלפי המהפכה הייתה מורכבת. "התנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי" (חדת"ו) תמכה בה, ושניים מחברי התנועה הזו היו חברים ב"מועצת מפקדת המהפכה" [המוסד השלטוני העליון] והם ח'אלד מוּחי [בתעתיק מחי] אל-דין ויוּסף סדיק [בתעתיק צדיק]. מאידך גיסא, השביתה במפעל טקסטיל ב"כַּפְר דַוַאר" [לפי התעתיק הערבי]  הביאה להתערבות הצבא ולהוצאתם להורג של שני פועלים. בתגובה, יוסף סדיק התפטר ממועצת המהפכה. לדעת המחבר, הוצאתם להורג של שני הפועלים נבעה מחוסר הבנה: השביתה לא כוּונה נגד המהפכה, אלא הייתה בגדר סכסוך עבודה. חדת"ו גינתה את הוצאת הפועלים להורג, אבל לא נסוגה מתמיכתה במועצת המהפכה, על אף שחלק בתנועה הזו ראה בשלטון החדש הפיכה פשיסטית. במקביל להוצאתם להורג של שני הפועלים, השלטון פרסם את חוק  הרפורמה האגררית שזכה לתמיכה עממית ונכלל בדרישותיהם של הקומוניסטים. אבל מאידך גיסא, המשטר לא שחרר את כל הקומוניסטים הכלואים וקיים קשר הדוק עם האמריקאים.

ב-15 בינואר 1953 הודיעה "מועצת מפקדת המהפכה" על ביטול כל המפלגות והחיים הפרלמנטריים, כלומר פירוק המפלגות והחרמת נכסיהם. במקביל נעצרו קומוניסטים בהם רוב המנהיגים בחדת"ו. למעשה העוינות של המשטר כלפי הקומוניסטים החלה כבר באוגוסט 1952, כאשר השלטונות תפסו את ציוד הדפוס של חדת"ו ואסרו את הצוות הטכני שלו. מדובר היה באותו ציוד הדפוס אשר לפני המהפכה  הדפיס בחשאי גם  את עלוני הקצינים החופשיים. את מכונת הדפוס העבירו השלטונות למוזיאון מפקדת המהפכה, בתור המכשיר שהדפיס את עלוני הקצינים החופשיים לפני המהפכה – בלי לציין כי מדובר במכונת הדפוס בה הקומוניסטים הדפיסו לקצינים את עלוניהם. לעוינות לקומוניסטים מצד השלטון היו סיבות אחדות. היו במשטר חברים בעלי מגמות אסלאמיות  אנטי קומוניסטיות. ואולם הסיבה העיקרית, אשר עמדה מאחורי מדיניות המעצרים, הייתה פחדו של המשטר החדש ובמיוחד של מנהיגו החדש (שהחליף את מוחמד נגיב ב-1954), גמאל עבד אל-נאצר מפני הקומוניסטים והשפעתם. לנוכח המעצרים, הפעילות המפלגתית חזרה להיות חשאית.

המצב לא השתנה ביחס לעבודתו של אביו ושל המחבר בעסקי הבגדים. חברים במועצת מפקדת המהפכה, בהם סלאח סאלם [בתעתיק צלאח], אשר אהב אלגנטיות, וח'אלד מוחי אל-דין נמנו עם לקוחותיו של אביו. כמו כן נמשכו העסקים עם התאחדות הספורט של הכוחות מזוינים, והפעילות העסקית אף עלתה, ולא פחתה. המחבר המשיך לעבוד במשרדו ובחנות ביום, והחל בערך משעה שמונה בערב ועד חצות, היה מסתובב במכוניתו ברחובות קהיר עם בכירים במפלגה, כדי להסוות את הנעשה בה: המכונית שימשה מקום מפגש סודי  בין הבכירים. לפעמים כל שלושת חברי הוועד המרכזי היו במכוניתו, בהם מוחמד שטא. המחבר נהנה מאמון רב, בתור מי שידע היטב כל מה שנעשה בארגון, כל הפעילויות ושמות הפסבדונים. בסך הכול פגש המחבר כ-80 אנשי מפלגה במכוניתו. מוזר היה בעיניו שעדיין לא נעצר.

הארגון המשיך בפרסומים, בהם כתב העת של חדת"ו, "אל-כִּפַאח" (המאבק). באוקטובר  1953 נעצר אחד מחברי הוועד המרכזי, מוחמד שטא. בעקבות המעצרים הרבים, מספר האנשים מהארגון, איתם קיים המחבר קשר בסמוך למעצרו שלו, הצטמצם לחמישה ואישה אחת. באוקטובר פרסם הארגון עלונים נגד הדיקטטורה הצבאית. בהתקרב החגיגות לציון יום השנה למהפכת אוקטובר 1917, שעמד לחול ב-7 בנובמבר, הוחלט לפרסם כתב עת ועלונים לכבוד האירוע, ואחר כך להקפיא את הפעילות, מחשש למעצר.

אלבר אריה חי בידיעה שהוא ייעצר במוקדם או במאוחר. ב-3 בנובמבר 1953 נעצרו חברים אחדים בדירה אשר שימשה להדפסת החומר המפלגתי, והמחבר נעצר באותו התאריך בביתו. הוא חזר לביתו מאוחר בערב, לאחר שהיה עסוק בהדפסה ולקח אתו חלק מהעלונים במכוניתו, ומרוב עייפות ישן שינה עמוקה. לאחר צלצול בפעמון, פתח אביו את הדלת. רק אביו היה בבית, בעוד אימו הייתה בביקור אצל אחותה בצרפת. אביו לא תיאר לעצמו שבאו לעצור את בנו. קבוצת האנשים שנכנסה לדירה כללה קצינים ואנשי מודיעין. אלה ערכו חיפוש בדירה וגילו בה פרסומים אסורים ישנים וחדשים. במהלך החיפוש נכנסו גם למוסך והחרימו את העלונים שבמכוניתו. החיפוש נמשך כל הלילה עד 7 בבוקר. בדיעבד התברר לו כי השלטונות עקבו זמן רב אחריו וידעו את תנועותיו. בינתיים המחבר התלבש – ובניגוד לאחרים – הרשו לו לקחת תיק קטן ובו בגדים ופיג'מה. אביו היה מתוח מאוד, נערך חיפוש בחנותו בו לא נמצא דבר מפליל, אך בחנותו של המחבר נמצא חומר אסור, כולל מכונת דפוס ישנה, וכל זה הוחרם. אביו לא נעצר, בעוד המחבר נלקח במכוניתו, כשהיא נהוגה בידי אחד מאנשי המודיעין. הוא הובל לכלא שהיה ממוקם בתוך מחנה צבאי בקהיר.

אלבר אריה חוזר ואומר כי באותה העת היה נאצר שר הפנים  [מיוני 1953 ובמהלך 1954] ומעצר הקומוניסטים  והטיפול בהם בבתי הכלא התנהל תחת פיקוחו. המחבר הוכנס לתא אסירים, נעול בדלת מברזל ובה פתח קטן, ובתוך התא חלון קטן גבוה מאוד שלא ניתן היה להגיע אליו, ללא זכוכית. בחדר הייתה מיטה מברזל, וכמו כן שולחן וכיסא מברזל, כד ודלי. הכד נועד למים (?) והדלי להטלת שתן. שטחו של התא היה 3 מטר על 1.5 מטר. תאי הכליאה היו מבודדים זה מזה, כך שהמחבר לא שמע שום קולות מלבד קולות השומרים על המגדלים. בצהריים הוא קיבל אוכל לא רע, כיוון שהגיע מהמכללה הצבאית – בניגוד לאוכל מהכלא שהיה גרוע. הכליאה בבידוד ללא מעש הייתה אחת משיטות העינוי. בלילה הותר לו לצאת לשירותים. במקלחת היו דוּשים עם מים קרים, וכל אסיר היה נכנס להתרחץ לבדו, בלי לפגוש אסיר אחר.

כעבור ימים אחדים הובל אלבר אריה בריצה ואזוק לחקירה, בה איימו עליו בהעמדה למשפט מהפכני ובהוצאתו להורג, אם לא ישתף פעולה. המחבר לא היה מודאג וגם לא פחד – בניגוד למה שסביר היה להניח. הוא קרא היטב מבעוד מועד ספר צרפתי על ניסיונם של  מהפכנים שנעצרו. לפי הספר, הנאשם אינו יודע את היקף הידיעות המצוי אצל השלטונות, ועל סמך ההנחה הזו הכחיש המחבר את כל ההאשמות נגדו. המחבר הוחזר בריצה לתאו, תוך השארת האזיקים על ידיו. היה זה עינוי פיזי, כיוון שבמצב הזה הוא לא יכול היה לעשות דבר, ואף עשיית צרכיו הייתה קשה. בלילה הקר של נובמבר לא יכול היה להתעטף בשמיכה ולישון. בבוקר נכנס אליו קצין מנומס ושאל אותו האם הוא רוצה משהו. המחבר ביקש ממנו להתיר את האזיקים והקצין עשה זאת. השחרור המהיר מאזיקים, כעבור יום, לא בוצע כלפי אף אחד מהאסירים הקומוניסטים האחרים. אסירים אחרים היו אזוקים יומיים, בעוד מוחמד שטא, חבר בוועד המרכזי, היה אזוק ביד ובשרשראות ברזל על רגליו במשך שבוע. המחבר הובל שוב לחקירה, אבל הפעם ללא אזקים ובלי שנאלץ לרוץ. בתשובה לשאלות, הכחיש שהיה חבר בתנועת חדת"ו וגם טען כי לא הכיר את האנשים שהחוקר שאל עליהם. ואולם מתוך השאלות הבין כי השלטונות עצרו את חבריו לתנועה. הוא הוחזר שוב לתאו, והפעם הרשו לו לבקש [ממשפחתו לשלוח בחבילה] בגדים, סיגריות וספרי דת בלבד, תוך איום כי על כל עבירה בתחום הזה ייענש.

בהמשך, דלת תאו הייתה נפתחת שלוש פעמים ביום להבאת אוכל, ופעמיים ביום היה מוּצא מתאו לשירותים. לאחר יומיים או שלושה הגיעו הלבוש והסיגריות, שהיו מיובאות. על אף שהמחבר לא נהג לעשן, הסיגריות הועילו, כיוון שאנשי הצבא מעולם לא סירבו לקבלם. ביום עבר בתאו קצין, ובלילה קצין אחר, רובם היו מנומסים ביותר. היותו של המחבר יהודי מעולם לא התעוררה בטיפולו בו או בהאשמות כלפיו.

לאחר ימים אחדים נקרא המחבר שוב לחקירה, בה נשאל בין היתר, האם הכיר את פוּאד מוּניר (בתעתיק מניר]. המחבר הכחיש זאת, והמשיך להכחיש גם כאשר הובא מוניר לעימות אתו ובו טען כי המחבר הוא האיש, אשר שמו בתנועה מוריס, וכי הוא, מוניר, נסע במכוניתו. מוניר היה חבר בוועד המרכזי. סוּפר למחבר כי על מוניר הופעל לחץ כבד, השלטונות העמידו פנים שמוציאים אותו להורג, והוא נשבר והסגיר את המחבר וחברים אחרים. מוניר נפטר לפני שנה [בסביבות 2019] ועד יום מותו התחרט על שהסגיר את חבריו.

מנהל בית הסוהר, מוחמד נזים (בתעתיק נט'ים),  הכיר את אביו של המחבר, ז'ק. האב ניצל את קשריו עם המנהל לטובת בנו. כאשר השתפרו הנסיבות, לעיתים ישב האב במשרדו של המנהל וזה הרשה לו לצפות במרחק מבנו, בשעה שהבן היה בחצר בית הסוהר. פעם אף הבן ראה את אביו בחטף, ופעם הורשה לראות את אביו, לפנים משורת הדין, בזמן קצר במשרדו של מנהל בית הסוהר. [סביר להניח  כי בזכות קשריו של ז'ק עם מנהל בית הסוהר, המחבר נהנה מיחס מועדף גם בזמן החקירות.]

בפעם הראשונה והאחרונה בחייו הוּכּה  המחבר. היה זה באמצע חודש דצמבר 1953. כפי שנודע לו בהמשך, הסיבה להכאתו ושל חבריו לתנועה היה ניסיון מוצלח מצד מוחמד שטא להבריח מחוץ לכותלי בית הסוהר מידע כתוב ומפורט על המתרחש בו, כולל דרך הטיפול באסירים. שטא, על אף העינויים, לא הודה שהוא כתב זאת.

לאחר תקופה קצרה, מספר האסירים מתנועתו של המחבר בכלא עלה לסביבות 30, מצב כליאתם השתפר והותר להם, בשלשות, לצאת לשמש במשך שעה וחצי. כמו כן הותר למי שהיה כסף לקנות עיתונים. מתוך קריאת העיתונים נודע למחבר קיומם של חילוקי דעות בין נאצר למוחמד נגיב. בתחילת 1954 נשא נאצר נאום בו דיבר על שלום וניטראליות. לאחר נאומו, נציג מטעם מועצת מפקדת המהפכה (حسين  عرفة) דיבר עם האסירים וטען כי המשטר ייצור קשר עם בריה"מ, וכי בדומה לאנשי תנועתו של המחבר, מתנגד המשטר לאימפריאליזם ולכינון בריתות [פרו-מערביות באזור]. במקביל, הוא קילל ותקף את מוחמד נגיב. בינואר-פברואר  1954 האסירים נהנו מחופש מסוים, שנוצל להתכנסות לדיונים. ב-5 במארס הקומוניסטים ציינו את השנה הראשונה למותו של סטאלין. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשו זאת. [אין הסבר מדוע זו הייתה הפעם האחרונה.]  אותו הנציג מטעם המשטר ביקש מהאסירים לפרסם הודעת תמיכה בשלטון והבטיח כי עצם ההודעה תביא לשחרורם. ההודעה חוברה על ידי כמאל עבד אל-חלים וכללה תמיכה בצעדים הפרוגרסיביים של הצבא וכותרתה: "הודעת הקומוניסטים בבית הסוהר הצבאי". על אף שהמחבר חתם על ההודעה, הוא סבור שנעשתה טעות גדולה בכתיבתה. במארס,  אכן חלק מהאסירים הקומוניסטים שוחררו, בהם כמאל עבד אל-חלים. באותו החודש, 14 הקומוניסטים שלא שוחררו, הועברו מבית הסוהר הצבאי ל"כלא מצרים".

בית המשפט ופסקי הדין; "כלא מצרים" (سجن مصر)  וכלא לימאן-טורה (Leman Tora)( ليمان طرة), 1955-1954     כאשר 14 האסירים ובהם המחבר נכנסו ל"כלא מצרים" הם נתקלו בעוינות, כיוון שחתמו על הודעת תמיכה במשטר. המחבר הוכנס לאגף אסירים שעניינם נתון בחקירה לפני המשפט, הותר לו ללבוש בגדים אזרחיים ולקבל כל יום אוכל מבחוץ באמצעות קבלן. להוריו הותר לבקרו והם העבירו לו ספרים. את בגדיו היה שולח כל שבוע לביתו לכביסה. האסירים בכלא היו קומוניסטים מארגונים שונים, אשר ניהלו ויכוחים סוערים ביניהם. בעוד ארגון אחד כינה את המשטר במצרים  פאשיסטי, ארגונו של המחבר כינה אותו דיקטטורה צבאית. בשבתו בכלא מצרים רשם המחבר תקציר על הקורות בכלא הצבאי, תקציר אותו הצליח להבריח החוצה, והוא נמצא כעת במכון למחקרים היסטוריים באמסטרדם. באותו המכון נמצא כל הארכיון של התנועה הקומוניסטית והתנועה הדמוקרטית לשחרור לאומי במצרים.

על ההחלטה להגיש כתבי אישום נגדו ונאשמים אחרים נמסר למחבר במאי 1954, וישיבות המשפט נערכו ביולי. לפני כן הותר למחבר לעיין בתיק נגדו ולהיפגש עם עורך דין (קומוניסט לשעבר), כדי לדון בהיבטים המשפטיים. המשפט נמשך כחודש, אבל למעשה פסקי הדין הוכנו ונקבעו מראש. פסקי הדין האלה היו צריכים לזכות באישור מועצת מפקדת המהפכה. באותה התקופה המושל הצבאי היה נאצר והוא אשר אישר את פסקי הדין. המחבר נידון לעבודות פרך למשך שמונה שנים. הוא לא הופתע מפסק הדין ולא חש תדהמה. בעקבות פסק הדין, על כל קבוצת הנידונים היה ללבוש בגדי אסירים בצבע כחול ועל רגליהם הושמו אזיקי ברזל כבדים, באופן זמני, לשם העברתם לכלא לימאן טורה. (לא בוצעו כלפיהם הוראות נוספות, כמו גילוח השיער.) היה זה ביום בו ביקרו הוריו בכלא, והנה ראו את בנם היחיד לבוש בבגדי אסיר ואזוק ברגליו. לאחר שובו מהפגישה עם הוריו, בכה המחבר, לנוכח מבטו של אביו בעת שצפה בו.

בהגיעם לבית הסוהר טורה-לימאן, השוכן בקהיר,  האזיקים מברזל הוחלפו באזיקים קלים יותר. הנוהל בבית הסוהר היה שעל האסיר להיות כל הזמן באזיקים ואסור היה להתיר אותם, כולל בשנתו, בעת רחיצתו וגם בעת עשיית צרכיו. אבל עבור תשלום כסף, התקנת האזיקים נעשתה עם ברגים. האזיקים פורקו בערב והורכבו מחדש ביום. עבור כסף ניתן היה לזכות בהטבות שונות, ואף האסירים שנאלצו לעבוד בעבודה קשה, במיוחד בהר, באמצעות תשלום כסף יכלו להשיג פטור מרופא, או לעלות להר ולא לעבוד. למחבר הזדמן פעם אחת לעלות להר ולצפות בעבודה בו. המראה שנגלה לעיניו הזכיר לו מחנה השמדה נאצי. האסירים שעבדו בו דמו לנמלים הפזורים בהר: הם עסקו  בפיצוץ סלעים באמצעות דינמיט  ובשבירתם, באיסוף הסלעים ובהובלתם. האסירים הקומוניסטים לא נדרשו לעבוד בהר, כיוון שקודמיהם, בהם עמיתם מאלכסנדריה רובר גרנספאן (Robert Grunspan), שנאלצו לעבוד בהר, התמרדו ופתחו בשביתה.

בתחילה מספר האסירים הקומוניסטים היה 11 ואחר כך עלה ל-23. שיערם לא גולח. אחד מסגניו של מנהל הכלא, אלבר תאדרס [לפי התעתיק במקור] (Albert Tadros?), היה שחקן כדור סל מפורסם בעברו וממשפחה גרמנית עשירה. האיש היה לקוח של אביו ונשוי ליהודייה. הוא התחבב על הסוהרים והאסירים, כיוון שלא הזיק. בין האסירים הקומוניסטים היה רופא אחד, שריף חתאתה (حتاتة). בהתחשב ברמת הרפואה הירודה בכלא, אסירים וסוהרים נהנו משירותיו, במיוחד בתחום רישום תרופות, ובזכותו של הרופא, הוטב היחס לקומוניסטים בכלא.

האוכל בכלא היה גרוע, והאסירים [הקומוניסטים] שילמו כסף כדי להיטיב את מזונם. בהמשך האסירים הקומוניסטים התארגנו והיו מבריחים ירקות מהמטבח, וכמו כן הבריחו פרימוס (פתילייה) לבישול. המחבר הקפיד מאוד על האוכל ולאורך חייו בכלא לא חלה במחלת מעיים או שלשול. עם חבריו ניסה לעשות פעילות ספורטיבית. קבוצת האסירים הקומוניסטים ארגנה את חייהם הרוחניים: הם עסקו בקריאה, כתיבה ולימוד, כשכל אחד לימד אחרים בתחום ידיעתו: היו שנתנו הרצאות בתחומים כמו מדע, ספרות והתנועה הקומוניסטית. המחבר, חלים [טוסון] ורובר [גרנספאן] לימדו צרפתית. הפעילות הזו נעשתה ללא ידיעת ההנהלה. כמו כן התנהלו ויכוחים בין שתי התנועות הקומוניסטיות: חדת"ו  והמפלגה הקומוניסטית. הותר לבקר אסירים כל 20 יום. ביקורי אביו ואימו נוצלו להבאת מזון וספרים. הסולידריות אפשרה לאסירים להתגבר על התנאים הקשים. לדוגמה, עשרה אסירים שכנו בתא אחד ולרשותם עמד דלי אחד לשתן והריח היה נורא. כמו כן, בגלל הקור, האסירים ישנו בשכנות זה לזה על מנת להתחמם, אבל הדבר הקשה על השינה, בשעה שאחדים השתעלו ואחרים נחרו.

עקב ניסיון ההתנקשות בנאצר ב-26 באוקטובר 1954, שבוצע על ידי האחים המוסלמים, בדצמבר הגיעו אסירים רבים מהארגון הזה לכלא לימאן טורה. בעקבות זאת היחס לאסירים הקומוניסטים השתנה והם נצטוו לעלות לעבודה בהר, כמו האחים המוסלמים. הקומוניסטים סירבו ופתחו בשביתת רעב. הם הודיעו מבעוד מועד לקרוביהם ועמיתיהם מחוץ לכלא על השביתה, כדי לזכות בכיסוי תקשורתי שיביא ללחץ על שטונות הכלא. השובתים הוכנסו לתאי ענישה, שם ראו את ביצוע עונש הלקאה כלפי אסירים אחרים. בזמן ההלקאה, האסיר נקשר בידיו ורגליו. אבל גם בעונש הזה ניתן היה להקל, ובאמצעות תשלום שוחד לקבל מכות קלות יותר. דרישת השובתים התרכזה באי שליחתם להר. ביום ה-11 לשביתה הוחלט להפסיקה לנוכח תשישות השובתים. השביתה הצליחה בזכות הכיסוי בתקשורת העולמית.

במארס 1955 לרגל חג הפסח היהודי, התקשר אחד מחברי הקהילה היהודית לאביו והציע לו לבקש מרשות בתי הסוהר להכניס לאסירים היהודים אוכל כשר, ואם יזכה להסכמה, הקהילה היהודית תתרום משלוח מצות. האב הגיש את הבקשה ורשות בתי הסוהר אישרה אותה מייד.

לבית הסוהר טורה הוכנסו יהודים מ"פרשת לבון". "הפרשה" נקראה על שמו של שר הביטחון הישראלי דאז, פנחס לבון, אשר באמצעות יהודים מצרים ניסה לחבל באובייקטים אמריקאיים ובריטיים בקהיר ואלכסנדריה, אבל השלטונות המצריים אסרו את המְבַצעים מבעוד מועד. [זו גרסת  המחבר. מידת אחריותו של לבון ל"עסק הביש" – בהשוואה לאישים אחרים –  נותרה שנויה במחלוקת.] אחד מהאסירים בפרשת לבון היה בן דוד (מצד האם) של רובר גרנספאן ושמו Meir Meyuhas (מאיר מיוחס). האסירים הקומוניסטים, בהם המחבר, סירבו לקיים קשר עם האסירים בפרשת לבון, כיוון שאֵלֶּה היו מרגלים, ועם זאת לא יכלו למנוע מרובר לקיים קשר עם בן דודו. לעומת זאת, לאסירים מקרב האחים המוסלמים – על אף התנגדותם לציונות – לא הייתה בעיה לקיים קשר עם חברי רשת לבון. אחד מחברי הרשת הזו היה רובר [רוברט] דסה (Robert Dessa), אשר בזיכרונות שפרסם לאחר שחרורו ["בחזרה לקהיר", 1992], סיפר כי עזר לאחים המוסלמים בכלא, ואחד מהם אישר זאת באוזני המחבר. זאת ועוד. המחבר נדהם כאשר האסירים הפלסטינים בכלא ביקשו מהקומוניסטים להביע הזדהות עם אסיר מפרשת לבון שהוכה על ידי קצין. המצב היה מוזר למדי: היהודים הקומוניסטים סירבו לקיים קשר עם היהודים הציונים – בניגוד לאחים המוסלמים, ואף בניגוד לפלסטינים שביקשו מהקומוניסטים להזדהות עם אסיר ציוני.

לכלא הגיעו אסירים נוספים מקרב הקומוניסטים  והאחים המוסלמים. השלטונות רצו להרחיק את שתי הקבוצות האלה מהמרכזים העירוניים, ולכן הוחלט להעבירם לבית כלא שהוחל בבנייתו באזור מדברי. הקטר בו הובילו את האסירים לכלא בנווה המדבר היה מיועד להעברת סלעים, התנאים בו היו קשים, לא ניתן לאסירים לאכול במהלך הנסיעה הארוכה, והחום בזמן המסע בחודש יוני 1955 היה כבד. אף על פי כן, האסירים הקומוניסטים, בהגיע הקטר לתחנות, היו צועקים "תיפול הדיקטטורה הצבאית". לפני המסע לכלא החדש, כתוצאה מהחלקה נגרם למחבר סדק ברגל והוא לא יכול היה ללכת, אבל הטיפול בו הצטמצם בקשירת הרגל ובמתן מקל להישען עליו. הכאבים ברגלו של המחבר היו נוראים.

כלא "אל-ואחאת" (ألواحات)  (Al-Wahat), 1957-1955     [כלא "אל-ואחאת"  (מילולית נווה מדבר) שוכן במדבר המערבי במרחק 630 ק"מ מקהיר ושייך למחוז "אל-ואדי אל-גדיד". הכלא הוקם בתקופת נאצר ונועד לכליאתם של אסירים פוליטיים.] הכלא כלל שדה גדול אשר סביבו תיל דוקרני ועמודי חשמל. האסירים שוּכנו באוהלים, תוך הפרדה בין שורת האוהלים של האסירים הקומוניסטים לאלה של האחים המוסלמים. אוהלי החברים הקומוניסטים חולקו בהתאם לארגוניהם השונים: אוהל עבור "המפלגה הקומוניסטית המצרית", אוהל עבור "המפלגה הקומוניסטית המאוחדת" ועוד. לאחר שבוע מהגעתו של אלבר אריה לכלא, רופא חבש את רגלו שנסדקה בגבס. הטיפול הזה נעשה באיחור. כתוצאה מכך נגרם לו נזק בלתי הפיך ברגל והוא המשיך לסבול מכאבים במשך עשרות שנים .

האסירים היו צריכים לדאוג לצרכיהם בעצמם, כאשר המשימה הראשונה הייתה לספק מים לכלא. בקרבת הכלא היו מעיינות, שהיו מצוידים במשאבות להעלאת המים, באמצעותם הועברו המים למכלים. בכלא הייתה מכונית אחת שצוידה במכל מים, אשר ממנו היו ממלאים מים עבור כולם: מאגר המים במטבח, המקלחות והמאפיה. האוכל היה מגיע כל שבוע בקטר. בכלא הייתה קנטינה בה יכלו האסירים לקנות תה וסוכר. כמות הסיגריות לא הספיקה. לעיתים קרובות היה מגיע לכלא איש מבוגר שהיה מוכר ביצים לאנשי הצבא. הוא הסכים למכור ביצים גם לאסירים ובהמשך גם תרנגולות, והאסירים אף בנו כלובים בהם גידלו תרנגולות.

הפעילות בין האסירים הקומוניסטים לאחים המוסלמים בכלא הצטמצמה בעיקר בתחום חלוקת העבודות ודאגה לצרכים, בהם אספקת המים. המחבר בחר לשאוב מים, עם שניים מהאחים המוסלמים. יחסיו עימם היו טובים. שאיבת המים הייתה מלאכה קשה ומתישה את הידיים. לאחר תקופה בה עבד בשאיבת מים, אחד הקומוניסטים שמילא את חלקו של הארגון בלישת הבצק, לא יכול היה לשאת יותר בנטל ושוחרר מעבודה זו. המחבר התנדב לעבוד במקומו של החבר שעזב, יחסיו עם האחים המוסלמים שעבדו אתו בלישת הבצק היו טובים. מלאכה זו נחשבה לעבודה קשה, במיוחד בחורף, כאשר בסיום העבודה נאלץ היה לשטוף את גופו במים קרים, כדי להסיר את הבצק שדבק בו. הוא עבד בבצק עד להעברתו מכלא אל-ואחאת. אחר כך ביקשו ממנו להשגיח על המטבח כנציג מטעם הקומוניסטים, תפקיד שכלל מעקב אחר המזון וחלקות האוכל שהובא בביקורים.

לאחר חודשים אחדים הותרו ביקורים של קרובי משפחה, לא היו מגבלות על מספר הביקורים, אבל המסע לכלא לאזור המדברי היה קשה. אביו הביא שני חתולים קטנים, זכר ונקבה, אלה הולידו חתולים, אשר היוו פתרון לבעיית החולדות. קרובי המשפחה היו מביאים מזון מסוגים שונים וספרים. אביו הביא זרעים והאסירים שתלו ירקות, אבל הייתה בעיית מים. קרובי המשפחה הביאו גם בלוקים וכלי כתיבה. האסירים, בשיתוף פעולה עם הסוהרים הקימו בית ספר. רוב הסוהרים היא אנאלפביתים, כאשר ידיעת קרוא וכתוב עשויה הייתה לקדם את מעמדם. הם הפכו לתלמידים של האסירים, למדו קרוא וכתוב, ואחדים מהם זכו בהמשך לקידום. האסירים דאגו לחיי תרבות. היה אסיר שחיבר סיפורים והצגות, אחדים כתבו שירים.

במשך החודשים הראשונים בכלא לאסירים לא הייתה גישה לעיתונים ולחדשות, בהתאם לכוונת השלטונות לבודד אותם מהחברה. מאסיר שהגיע לכלא לצורך טיפול רפואי נודע לקומוניסטים על שינוי שהתחולל במדיניותו של נאצר: קבלת נשק מבריה"מ באמצעות צ'כוסלובקיה בספטמבר 1955. בהמשך, הודות לרדיו שהבריח אביו של המחבר, הקומוניסטים היו מעודכנים לגבי האירועים בארצם. נוסף לרדיו, הקומוניסטים למדו על המתרחש באמצעות עיתונים שהוברחו על ידי המבקרים.

אחד הקומוניסטים עבד בעברו בכריכת ספרים בבית דפוס, והוא לימד את חבריו בכלא את המלאכה, בה נעזרו להברחת חומר כתוב בין דפי הספרים, כמו הצהרות פוליטיות. הדבר נעשה באמצעות פרימת הספרים  (אותם קיבלו בעת ביקורי קרובים), שימת החומר הכתוב על נייר פרגמנט (לגלגול סיגריות)  במהלך כריכתם מחדש, ואחר כך החזרת הספרים למצבם הקודם.  האסירים הקומוניסטים הצליחו ליצור קשר חשאי עם חבריהם שהיו פזורים בבתי כלא אחרים. בית הסוהר הוקם במדבר על מנת לבודד את הקומוניסטים בו, אבל באופן פרדוקסלי, דווקא בית הסוהר המדברי אפשר להם יותר פעילות ושמירה על הקשר מחוצה לו.

[ב-1955] בכלא אל-ואחאת הוקמה "המפלגה קומוניסטית  המצרית המאוחדת" (الحزب الشيوعي المصري الموحد), אשר לוועד המרכזי שלה צורפו בסוף 1955 או תחילת 1956 [כנראה רק בסוף [1]1956] [שני חברי חדת"ו] כמאל עבד אל-חלים ואנרי קוריאל. בעקבות העסקה הצ'כית וחיזוק קשריה של מצרים עם "המחנה הסוציאליסטי", הקומוניסטים בכלא אל-ואחאת מצאו לנכון לשנות את יחסם כלפי נאצר מהתנגדות לתמיכה בו. הם הצליחו להעביר את המִפנה בקו שלהם לחבריהם בבתי סוהר אחרים והקו הזה ניצח. ב-26 ביולי  1956 הלאים נאצר את חברת תעלת סואץ. למשמע נאומו של נאצר בנידון ברדיו [שהחזיקו בחשאי], שמחתם של הקומוניסטים הייתה רבה. בעקבות ההלאמה, היחס כלפי האסירים שופר, ואביו של המחבר ניצל אישור משלטונות הכלא להביא רדיו, והפעם הרדיו  הובא כחוק. בידוד הקומוניסטים בכלא למעשה נגמר, חלק גדול מהנהגתם שוחרר ופרסומי המפלגה היו מגיעים לכלא.  באחד הפרסומים של המפלגה הקומוניסטית המאוחדת הופיעה דרישה לאי הימצאות יהודים במפלגה, בתואנה כי הימצאותם אינה תואמת את הדרישה לאחדות ערבית. הדרישה הזו נתקלה בתגובה קשה מצד המפלגה בכלא אל-ואחאת, ובסופו של דבר המסמך הזה הושמט, "אבל הזרעים נזרעו. הימצאותי במפלגה הפכה לבלתי רצויה בעיני עמיתים אחדים, למרות מה שהקרבתי, והיה זה הֶלֶם לגביי".  

לאחר הלאמת [חברת] תעלת סואץ, גברו הסימנים שהמלחמה קרובה. אנרי קוריאל, אשר גורש ב-1950 לצרפת, העביר לנאצר, דרך השגרירות המצרית בפאריס, את תוכנית "התוקפנות המשולשת" [מבצע סואץ], אבל נאצר לא האמין בתרחיש הזה.[2]

 על רקע קִרבת המלחמה,  החליטו שלושת הארגונים [הקומוניסטיים] בכלא להכשיר ללחימה גדוד שיכלול את כל החברים, מלבד החולים. קומוניסט אחד, אשר היה סמל בצבא וגורש ממנו בגלל פעילותו הקומוניסטית, נעשה מפקד הגדוד של האסירים. בהתחלה התאמנו הקומוניסטים רק בתרגילי סדר וברובים מעץ, אבל אחר כך קיבלו מאנשי הצבא רובים לתרגול ללא תחמושת, ובהמשך אף מרגמה. על רקע "התוקפנות המשולשת" [התקפה ישראלית בסיני, ואנגלו-צרפתית  באזור תעלת סואץ, אוקטובר-נובמבר 1956] חלה התקרבות נוספת של מצרים לבריה"מ ו"למדינות הסוציאליסטיות" [קרי, קומוניסטיות]. הקומוניסטים בכלא הודיעו להנהלה כי הם רוצים להשתתף במלחמה ואף שלחו להנהלה אולטימטום: אם תוך שבוע לא ישחררו אותם על מנת להשתתף בהתנגדות לפלישה, הם יֵצאו מהכלא ומוכנים שיִירוּ בהם. הנהלת הכלא פחדה מהאחריות, הגיעו למקום סגן מושל האזור וקצין וביקשו מהקומוניסטים להמתין, כיוון שבקשתם נתונה בעיון אצל הנשיאות. בהמשך הגיע נציג מטעם הנשיאות ומסר שהושגה הפסקת אש וכי נאצר מודה להם על רגשותיהם הפטריוטיים.

לאחר "התוקפנות המשולשת", גורשו ממצרים נתינים צרפתים ואנגלים. יהודים בעלי אזרחות זרה או חסרי אזרחות נכלאו במחנה מעצר. בית העסק של אביו הושם תחת משמר למשך 15 ימים, בלי שביקש זאת, וכמו כן מחשבון הבנק שלו נוכו 10%  בתואנה משונה. הדיכוי כלפי היהודים גרם להגירתם [לא נאמר לישראל]. אביו לא חשש שייאלץ להגר, אבל בעקבות המתקפה נגד מצרים ב-1956, צומצמה אספקת הסחורה מבית העסק שלו לצבא והתעוררו שאלות ביחס לאספקה לצבא על ידי יהודי. בעקבות זאת החליט האב להוציא את פעילות ציוד הספורט [שהיה בחלקו מסופק לצבא] מבית העסק שלו, ולשם מכירתו פתח משרד אחר והפך שני מצרים (אחד מוסלמי ואחד נוצרי)  לשותפים במשרד החדש. משרד המכירות החדש נרשם על שמה של אישה מצרית. המשרד הזה המשיך לפעול כאשר המחבר עתיד היה להשתחרר מהכלא. כעת הוא משמש משרדו.

 חזרה ל"כלא מצרים",1960-1957      לאור השתתפותם של קומוניסטים בהתנגדות [לפלישה האנגלו-צרפתית] בפורט סעיד ושינוי בעמדתם כלפי המשטר, חל שיפור ביחס משטרו של נאצר כלפיהם. בינואר 1957, בביטוי לשיפור הזה, וגם הודות לקשריו של אבי המחבר עם רשויות הכלא, הותר לאלבר אריה לקבל טיפול שיניים. לצורך טיפול שיניים הועבר המחבר שוב – שלוש שנים מאז 1954 – ל"כלא מצרים". כעת המצב בכלא השתנה ביחס לכליאתו הראשונה בו, כיוון שמנהל בית הסוהר, מחמוד סאחב [בתעתיק צאחב] ביצע רפורמות בו. המנהל דאג לפעילות ספורטיבית בכלא: הוקמו קבוצות כדור עף, כדור סל ופינג פונג. אלבר אריה הצטרף לפעילות הספורטיבית, נהג לשחק פינג פונג עם קצינים בכלא, ולפעמים בכוונה היה מפסיד להם. התקיימו תחרויות פינג פונג בין בתי הכלא, דבר שנוצל על ידי המחבר לעריכת ביקורים בבתי כלא אחרים. המחבר קיבל כל יום אוכל מבחוץ, אביו היה מבקרו כל יום ראשון, הביקורים  היו נערכים במשרדו של סגן מנהל הכלא או במשרדו של אחד הקצינים, ולא מאחורי גדר תיל.  האב היה מביא למחבר ספרים, עיתונים, אוכל ותרופות, ואף פעם לא נערך חיפוש בטובין שעימו. עם זאת, המחבר, ואף אחד מחבריו הקומוניסטים, לא שוחררו מהכלא בריצוי שלושת רבעי מגזר הדין או באמצעות חנינה מהנשיא.

האיחוד המצרי-סורי והשלכותיו      בעקבות העלייה בפופולריות של נאצר וברעיון האחדות הערבית, הרעיון הזה הסתנן לארגונים הקומוניסטיים, אשר תמכו בו. שלושה ארגונים קומוניסטיים אשר תמכו בנאצר – "המפלגה הקומוניסטית המצרית המאוחדת" [ארגונו של המחבר]  "הדגל", ו"אוונגרד הפועלים" – התאחדו ב-8 בינואר 1958. שמה החדש של המפלגה היה "המפלגה הקומוניסטית המצרית " (الحزب  الشيوعي المصري).  אחד מתנאי האיחוד היה פירוק קבוצת רומא בהנהגת אנרי קוריאל. קבוצת רומא כללה קומוניסטים יהודים אשר נאסרו ואחר כך גורשו ממצרים, וכמו כן מספר קטן של מצרים שלמדו בחוץ לארץ. הקבוצה הזו ייצגה את הקומוניסטים המצרים בקשרים עם מפלגות קומוניסטיות אחרות, דאגה להפיץ ולתרגם את פרסומי המפלגה, פעלה לשחרור האסירים הקומוניסטים במצרים והעבירה סיוע חומרי לאסירים ולמשפחותיהם. הסיוע החומרי כלל, בין היתר, העברת ציוד משרדי, טרנזיסטורים ומצלמות בגודל של עט,  נוסף לספרים וכתבי עת. העברת הכספים נעשתה על ידי אנשים שבאו מחוץ לארץ, בהם רות גראש (Ruth Gresh). היא הייתה מגיעה לעסק של אביו, לכאורה כדי לקנות דבר מה, והייתה מעבירה לו כסף, ואימו של המחבר הייתה מחלקת אותו למשפחות נזקקות של אסירים. (משפחת המחבר הייתה מסודרת מבחינה כלכלית ולא נזקקה לתרומות, אלא תרמה בעצמה.) ההחלטה לפרק את קבוצת רומא, התקבלה במורת רוח מצִדה. מבחינתה זה היה גירוש מהמפלגה – למרות כל מה שעשו והקריבו חבריה למענה. ביוזמתו של אנרי קוריאל, הקבוצה המשיכה לשלוח כסף למשפחות האסירים, על אף הידיעה שלא תזכה להוקרה  מהמפלגה. המחבר לא היה מרוצה מפירוק קבוצת רומא וגם לא היה שותף לרעיון האחדות הערבית. הוא האמין במלחמת מעמדות ולא הבין מה קושר בין נסיך נפט לבין פלאח מצרי. כמו כן האמין במאבק משותף של מדינות ערב נגד האימפריאליזם, אבל היה נגד מיזוג בין מדינות. לדבריו, לכל ארץ ערבית מאפיינים שלה, ועל כן לא יכול היה לדמיין מיזוג בין מצרים לתימן, או בין מצרים לסעודיה. המחבר ושותפיו לדעה הצטרפו ל"מפלגה הקומוניסטית המצרית", "על אף הסתייגויותינו הרבות".

בפברואר  1958 הוקם איחוד בין מצרים לסוריה (שמה הרשמי של המדינה המאוחדת היה "הרפובליקה הערבית המאוחדת, רע"ם).  האיחוד גרם למבוכה בקרב המחבר ושותפיו לדעה. מצד אחד הם תמכו במדיניותו האנטי אימפריאליסטית של נאצר, אבל מצד שני לא היו מרוצים ממדיניותו בתחום הפנים שהתאפיינה בעוינותו לדמוקרטיה [קרי דיכוי הקומוניסטים]. מהפכת יולי 1958 בעיראק גרמה למחלוקת בין רע"ם (האיחוד בין מצרים לסוריה) לבין עיראק, ולהתפרצות חילוקי דעות בתוך המפלגה הקומוניסטית המצרית. לדעת המחבר, המשטר החדש של עבד אל-כרים אל-קאסם בעיראק דמה לזה שבמצרים של נאצר ושני המשטרים דגלו באחדות ערבית – בעוד הסכסוך בין שני המשטרים התמקד למעשה בשאלה מי ינהיג את המדינה המאוחדת. הקומוניסטים בעיראק תמכו בקאסם, כיוון שהסכים לקיומה של מפלגתם בארצו. על רקע הסכסוך בין רע"ם  בראשות נאצר ועיראק בראשות קאסם, חל פילוג ב"מפלגה הקומוניסטית המצרית" והוקמו שתי מפלגות שנשאו את אותו השם. הרוב הניף את סיסמאות הדמוקרטיה,  דרש הקמת מפלגות ותמך במהפכה העיראקית, בעוד המיעוט הגן על נאצר ותמך בו באופן מוחלט. לדעת המחבר, היו קומוניסטים מצרים שסברו, בטעות בעיקרה, כי המהפכה בעיראק היא דמוקרטית, אשר  מרשה קיום מפלגות, ובכך והכניסו עצמם לסכסוך שאינו נוגע להם בין נאצר וקאסם.

לדעת אלבר אריה, הגורם הבסיסי לחידוש הרדיפות נגד הקומוניסטים במצרים נבע מהתנגדותו של נאצר לקיומן של מפלגות ושאיפתו להשיג שליטה והגמוניה על החיים הפוליטיים. עיתוי הרדיפות קשור היה למהפכה בעיראק ביולי 1958. ההתקפה של נאצר נגד הקומוניזם נעשתה בו זמנית עם התקפתו נגד המשטר בעיראק. נאצר האשים את הקומוניסטים בכך שהם סוכני בריה"מ, ושהם אויבי האסלאם הקורעים את הקוראן. מתקפות התעמולה נגד הקומוניסטים נערכו גם מעל במות המסגדים. במקביל, התנהל מסע תעמולה נגד ברית המועצות. ב-1 בינואר 1959 נעצרו בעיקר חברי ההנהגה הקומוניסטית, 174 איש. כמו כן נסגרו כל הפרסומים ה"פרוגרסיביים".  בגל השני של המעצרים, במארס, נעצרו 462 גברים ונשים. את פקודות המעצר הוציא נאצר אישית, בתפקידו כמושל הצבאי.

על אף האירועים בחוץ, באופן מוזר לא חל שינוי ביחס כלפי האסירים הקומוניסטים בכלא. יחסיו של המחבר עם הנהלת הכלא המשיכו להיות טובים, בזכות פעילותו בתחום הספורט וקשריו של אביו עם ההנהלה. המחבר היה היחיד שזכה לקבל כל יום אוכל מבחוץ, כולל אוכל מבושל וכמו כן קיבל מדי יום שק עם ירקות, ואת האוכל חילק בין שלושה או ארבעה מעמיתיו. כל שבוע הוא זכה לביקור של אביו. אביו קיווה כי יצליח לשחררו מהכלא לפני תום תקופת מאסרו, אבל בעקבות גל המעצרים החדש ב-1959 התוודה באוזניו כי איבד תקווה בנידון. המחבר, יחד עם שריף חתאתה  (حتاتة), הצליחו ליצור בחשאי קשר עם קבוצת רומא וביקשו ממנה לעזור למשפחות האסירים החדשים. רוב האיגרות אשר שניהם הבריחו מחוץ לכלא מצויות כעת במכון למחקרים היסטוריים באמסטרדם. באיגרות האלה חתאתה מכונה Robert והמחבר מכונה ARTI.

בספטמבר 1959 הורע מצבו של אביו והוא לא הגיע לבקרו, וב-1 באוקטובר נפטר. מותו היווה מכה קשה עבור המחבר, ולאחר קבלת הידיעה הוא בכה "בהיסטריה כל הלילה". האב היה משענתו, וכעת היה עליו להישען על עצמו. מותו של האב לא שינה את מצבו בכלא, אימו ביקרה אותו במקום האב – אבל חלה ירידה במצב בריאותה מפאת גילה ולא היו לה את הכישורים הדרושים לנהל את העסק של בעלה.

בספטמבר 1959 החל מסע עינויים נגד האסירים  הקומוניסטים החדשים. היה זה מהלך מתוכנן. שיטות העינויים דמו לאלה שבמחנות הנאציים, מלבד שאֵלֶה לא היו מחנות השמדה. בטקס קבלת פנים לכלא אבו זעבל (أبو زعبل) (Abu Zaabal) [ממוקם 40 ק"מ צפונית מזרחית מקהיר], מנהיגים קומוניסטים אולצו לעבור, ללא בגדים, בין שתי שורות של אנשי צבא אשר היו מצוידים במקלות ושוטים והיכו בהם. כל בוקר נערך להם חיפוש במהלכו הוכו, וכמו כן נאלצו כל יום לעבוד בהר בשבירת בזלת. אותן קבלות הפנים, של הכאה במקלות ובשוטים בין שתי שורות, נערכו גם בכלא אל-ואחאת. שם נאלצו האסירים גם לעבוד במדבר. בהמשך היחס כלפי האסירים בכלא אל-ואחאת שופר משתי סיבות. רופא קומוניסט, שהיה כלוא, ריפא את שני ילדיו של מנהל הכלא אשר היו במצב של אובדן הכרה. כמו כן כלא אל-ואחאת, בהשוואה לכלא אבו זעבל שהיה קרוב לקהיר, היה רחוק מעיר הבירה ולכן היה נתון פחות לפיקוח המרכז.

כתוצאה מטקסי קבלת הפנים האלה לכלא אבו זעבל, חבר בארגון של המחבר, שהדי עטיה [לפי התעתיק], מת ביוני 1960. לא הייתה כוונת הסוהרים להורגו, ולאחר מותו ניסו לטעון כי הוא מת מנפילה במחזור הדם. ואולם בעקבות בקשת אביו של האסיר, הוקמה ועדת חקירה אשר שמעה מהאסירים על העינויים, והצוות שעסק בעינוים הורחק משירות בתי הסוהר. מותו הפך לפרשה מביכה בקנה מידה עולמי. עם זאת עוד לפני מותו, אסירים אחדים מצאו את מותם כתוצאה מעינויים.

שוּב בכלא אל-ואחאת, 1964-1960      בעקבות מותו של שהדי התקבלה החלטה מלמעלה לרוקן את כל בתי הכלא מקומוניסטים ולהעביר את כולם לכלא אל-ואחאת. קצין אחד, בתיאום עם רופא, הציע למחבר לתת לו שוחד כדי שבתמורה יקבל זריקה מהרופא שתיצור למחבר חזות של חולה בקדחת טיפוס (Typhoid), הוא יאושפז בבית חולים, והעברתו לכלא אל-ואחאת תידחה. המחבר הסכים להצעה ובעקבותיה העברתו נדחתה בעשרה ימים ובוצעה בספטמבר 1960. בכלא אל-ואחאת הוא פגש רבים מחבריו, בהם חלים טוסון. האסירים הקומוניסטים הוותיקים לא היו נתונים לעינויים ונהנו מכל הזכויות, בהן קבלת חבילות – וזאת בניגוד לעצורים החדשים שהיו מחוסרי זכויות. הטרנזיסטור שהוברח בכלא עוד בתקופת שהותו הקודמת בו, עדיין נותר. אחד האסירים היה מאזין לטרנזיסטור, ומעדכן את חבריו בחדשות.

כבר ב-23 ביולי 1961 ביצע נאצר שורה של הלאמות, אשר כונו על ידי המשטר כהחלטות הסוציאליסטיות. צעדי ההלאמה של נאצר עוררו ויכוחים בין הקבוצות הקומוניסטיות בכלא. היו שראו בהחלטות האלה ביטוי לקפיטליזם של המדינה, בעוד היו שראו בהן הוכחה להיווצרותה של קבוצה סוציאליסטית בתוך המשטר של נאצר. נערכה ועידה של האסירים הקומוניסטים בכלא אל-ואחאת בה נידונו "ההחלטות הסוציאליסטיות", ופורסם דוח בו דובר על "קבוצה סוציאליסטית" במשטר. המחבר לא השתתף בוועידה וקבוצתו [חדת"ו]  חלקה על הדעה הזו וחששה כי זו תחילת חיסול המפלגה. החל גל חדש של דיכוי נגד קומוניסטים כלואים באמצעות הפעלת לחץ עליהם לגנות את האידיאולוגיה שלהם. העצירים שהסכימו לעבור שטיפת מוח בשיעורים בדבר סוציאליזם נאצריסטי ולחתום על גינוי הקומוניזם, שוחררו – בעוד אלה שסירבו לעשות זאת, הוחזרו לכלא.

ב-27 בספטמבר 1961 פרשה סוריה מהאיחוד עם מצרים. בעקבות זאת כינסה ההנהלה את כל האסירים והעצורים בכיכר הכלא, כדי לדעת את עמדת הקומוניסטים כלפי פרישת סוריה, והמהלך הזה גונה באופן קולקטיבי בתור מזימה אימפריאליסטית.

כאמור, המחבר נכנס לכלא אל-ואחאת בספטמבר 1960. הוא אמור היה לסיים את ריצוי 8 שנות מאסרו באוקטובר 1961 ולהשתחרר בנובמבר. לפני העברתו לכלא מצרים, במסגרת הליך שחרורו, הסכים המחבר לקחת אתו חומר על הוועידה [שנערכה בכלא], רָשוּם על נייר פרגמנט, כדי להפיצו מחוץ לכלא לאחר שחרורו. הוא הסכים לכך לא היסוס, למרות שבמקרה של התגלות החומר אצלו, היה נעצר שוב. מכלא מצרים הועבר המחבר לכלא אל-קנאטר (Qanatir) [הכלא שוכן בפרוור הצפוני של קהיר] לקראת שחרורו. המחבר נותר בכלא הזה שבועיים, וב-30 בנובמבר 1961 אמור היה להסתיים שחרורו. אבל הוא הובא לחדר ובו שלושה אנשים מ"הבולשת הכללית" (المباحث العامة)   [שירותי ביטחון] שאלו אותו שאלות פרובוקטיביות. אחד מהם אמר כי באפשרותם לגרשו ממצרים כפי שעשו לאנרי קוריאל. בעקבות זה צעק המחבר, וכאשר שאל אותו מנהל הכלא לפשר צעקתו השיב: "תעשו כרצונכם, אבל אין לאף אחד זכות להטיל ספק בפטריוטיות שלי או לאיים עליי בגירוש מחוץ למולדת". המנהל, שהיה ידידותי כלפיו, השיב כי זכותו להישאר בארץ. לאחר שבעה ימים הוצאה פקודה להחזירו לכלא אל-ואחאת, יחד עם קבוצה נוספת של אסירים קומוניסטים שהיו צריכים להשתחרר. את נייר הפרגמנט הוא מסר לאסיר (רובר) [גרנספאן?] שעמד להשתחרר. רובר [גרנספאן?] סיפר למחבר כי במהלך משפט נגד קומוניסטים שהתנהל באלכסנדריה [ב-1960], נמסרה עדות על המחבר כמי שקיים קשר עם קבוצת רומא והעביר ממנה כספים למימון הקומוניסטים. [זו הייתה עילה למעצרו המחודש?] עדות זו הייתה מוטעית, ומי שקיים קשר עם רומא היה שריף חתאתה.

המחבר נכנס מחדש לכלא אל-ואחאת בדצמבר 1961, הפעם כעציר. אימו, לאחר מות אביו נותרה בודדה, סבלה מקטרקט ונזקקה לניתוח, ולא יכלה לבקרו. היא נהגה להעביר לו כסף וחבילות באמצעות משפחות שביקרו בכלא. מחשש להתנכלויות ולנוכח הגניבות מצד העובדים, נאלצה אימו למכור את העסק של אביו New London House בסכום קטן מערכו. המשרד השייך למחבר ובו ציוד ספורט, אשר היה רשום על שמה של אשת ידידו, עורך הדין, עלי עבד אל-בארי, נותר. 

בכלא שכן  אלבר אריה ב"חדר בית החולים", יחד עוד אסיר (חסן פואד) שהיה חולה באסטמה.  מנהל הכלא דגל בגישה נאורה כלפי האסירים ובשיפור במצבו של  הכלא. הוא ביקש מהאסירים להקים גינות לאורך אגף האסירים. המחבר השתתף בהקמת הגינות ובמשך כל תקופות מעצרו עסק בגידול פרחים. אימו הייתה שולחת לו זרעים, ומדי יום הוא היה שולח זר פרחים למנהל הכלא. האסירים בכלא קיימו פעילות תרבותית מגוונת, בהן הצגות תיאטרון, כשלהצגות אחדות היו מגיעים מושל המחוז, סגנו ופקידים רמים. כמו כן קיימו האסירים סדנאות לפיסול ולציור, קורסים לשפות ולתרגום ועוד. הם הקימו מגרש כדורסל וקיימו תחרויות ביניהם. באופן פרדוקסאלי, הקומוניסטים ולא האחים המוסלמים,  בנו מסגד עבור הסוהרים מלבנים גולמיים. מרוב התעסוקה הרבה, הימים בכלא היו חולפים מהר.

השחרור    הנסיבות הפוליטיות החלו להשתנות בעקבות הפיצול מסוריה בספטמבר 1961, וההתקדמות בבניית הסכר הגבוה באסואן  בסיועה של בריה"מ והידוק הקשרים איתה. ב-1962 שוחררו קומוניסטים ועיתונאים אחדים. בפברואר או במארס 1963 התפרסם בעיתון לה-מונד ריאיון שערך אריק רולו עם נאצר, בו רמז המנהיג המצרי בבירור כי עד סוף השנה ישוחררו האסירים הקומוניסטים. האסירים שמעו על כך מתחנות רדיו זרות, כיוון שהריאיון לא התפרסם בעיתונות המצרית. "היה ידוע" שמנהיג בריה"מ,  ניקיטָה  חְרוּשְצ'וֹב, יגיע למצרים לרגל חנוכת חלקו הראשון של פרויקט הסכר הגבוה במאי 1964, וכי הוא יסרב לבוא כל עוד ישנם קומוניסטים במחנות מעצר. ב-3 באפריל 1964, לאחר ביטול החוק הצבאי, שוחררה קבוצה של אסירים קומוניסטים, ובהם להפתעתו, המחבר. הליך השחרור היה ארוך, מסורבל ורצוף מכשולים. בדרך לקהיר, האסירים הועברו מכלא אחד למשנהו  וסירבו שייערך עליהם חיפוש בטענה כי החוק הצבאי בוטל. לבסוף הגיע המחבר לביתו ב-5 באפריל. קבוצה אחרונה של הקומוניסטים שוחררה מבתי הכלא ביום הגעתו של חרושצ'וב לאלכסנדריה   [9 במאי 1964].

פעילותו המפלגתית והעסקית בתקופת הנשיאים  נאצר, סאדאת ומובארק, 2011-1964

פירוק המפלגות הקומוניסטיות, 1965     לאחר השחרור והטעם הנפלא של החופש, אלבר אריה, כמו קומוניסטים משוחררים אחרים, היה נתון תחת פיקוח משטרתי. היה עליו להימצא בבית משקיעת השמש עד זריחתה, ואיש צבא היה מגיע לביתו לוודא את קיום הנוהל הזה. כל יום ראשון היה עליו – בדומה לחבריו – לחתום על התייצבות בסניף מקומי של המשטרה. המצב הזה נמשך חמישה חודשים, עד לפרסום החנינה לגבי כל האסירים הקומוניסטים. בעקבות פרסום החנינה התבשר המחבר במשטרה כי הפיקוח עליו הוסר והוא נעשה לגמרי חופשי [בסביבות סתיו 1964?]. לדברי אלבר אריה, פרסום החנינה לקומוניסטים היה אחד מתנאיו של חרושצ'וב לקיום הביקור במצרים.

חברי המפלגה התלהבו מביקורו של חרושצ'וב במאי 1964 וקבלת הפנים החמה לה זכה במצרים. הותיר עליהם רושם רב המעמד בו נאצר וחרושצ'וב לחצו על המתג שחנך את פרויקט הסכר הגבוה. בד בבד ביקורו של המנהיג הסובייטי עורר מבוכה. האם כעת על הקומוניסטים –  שעברו דרך ארוכה של ייסורים ועינויים בבתי הכלא ושהמפלגה הייתה כל חייהם – לפרק את מפלגתם ולהצטרף למפלגה הסוציאליסטית החוקית היחידה של המשטר ("האיחוד הסוציאליסטי הערבי"). אחד האסירים הקומוניסטים המשוחררים (חלים טוסון) סיפר למחבר כי ישנו ארגון חשאי בתוך "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" ושמו  ארגון א-טליעי ["ארגון אוונגרד"] (ألتنظيم الطليعي) וכי אחדים  מקבוצת האסירים אשר שוחררו, הצטרפו לארגון הזה.

כמו כן שמע  המחבר מאחד המנהיגים של מפלגתו, "המפלגה הקומוניסטית" (מגמת חדת"ו), שמתנהל משא ומתן בין שתי המפלגות הקומוניסטיות לבין ארגון א-טליעי בדבר מיזוג. (שמה של המפלגה הקומוניסטית האחרת היה "המפלגה הקומוניסטית – הדגל".)  הצד הקומוניסטי ביקש להתיר לקומוניסטים המשוחררים לחזור למקומות עבודתם או לעבוד בסקטור הציבורי. הבקשה הזו כובדה באמצעות ועדה בראשות זכּי מוחי אל-דין. מטרתו של נאצר בהקמת ארגון א-טליעי הייתה לחסל כל מפלגה אחרת. בקיצור, התנאי של נאצר להצטרפות הקומוניסטים לארגונו, היה פירוק המפלגות הקומוניסטיות.  ואכן, שתי המפלגות הקומוניסטיות פורקו במארס ובאפריל 1965. לאחר פירוק המפלגה, הודיע דובר מטעם א-טליעי כי קיימת אי בהירות, וכי המפלגות אשר התפרקו לא יתאחדו עם ארגון א-טליעי, אלא ארגון א-טליעי הוא שיבחר מי יצטרף אליו על בסיס אינדיבידואלי. כתוצאה מכך הקומוניסטים שכבר הצטרפו לְא-טליעי לפני פירוק מפלגתם, מצאו עצמם מחוץ לארגון. כללית, רוב הקומוניסטים מצאו עצמם מחוץ לפעילות פוליטית. בעקבות פירוק המפלגה, הלך המחבר למקום מושבו של "האיחוד הסוציאליסטי הערבי" בארמון הנילוס והוא קיבל כרטיס חבר. הוא לא השתתף בשום כינוס או בשום פעילות מטעם האיחוד הסוציאליסטי.

אחותו, אשר התגוררה בפאריס, לחצה על אימו לבוא אליה. באותה התקופה התנאי להשגת אישור יציאה ליהודים היה ויתור על אזרחותם המצרית. מסיבה זו הוא לא נענה להפצרותיה של אימו לנסוע איתה ואף ניסה לשכנעה להמתין עם יציאתה לחו"ל. אבל אימו התעקשה לצאת והסכימה לוותר על אזרחותה המצרית. אימו יצאה ביוני 1965 ולא שבה למצרים. היא נפטרה בצרפת ב-1982 ונקברה, לפי בקשתה, בבית קברות קתולי בעיקרו, בארון קבורה כמנהג הנוצרים (בניגוד להלכה היהודית) ועם מגן דוד חקוק על קברה. 

בעזרת ידידיו ניסה המחבר למצוא עבודה, תוך ניצול בקיאותו בחיים הפוליטיים בצרפת. בקשת התעסוקה שלו הגיעה לראש המודיעין הכללי סַלַאח נַסְר (בתעתיק צלאח נצר) [1967-1957] וזה ביקש לברר האם הוא מוכן להגר לישראל. אלבר אריה דחה "כמובן" את ההצעה אשר מאוד הרגיזה אותו, לדבריו.  המחבר חזר להתעניין בקידום עסקיו בתחום ציוד הספורט. בין הצלחותיו היה ייבוא כדורי סל עבור נבחרת מצרים. החנינה בה זכה, אִפשרה לו לתבוע פיצויים מהשלטונות על מכונית המוריס שלו, אשר הוחרמה בעקבות מאסרו.

נישואיו, 1966   מתחילת שנת 1965 נהג אלבר אריה כל יום ראשון לצאת לטיולים עם חברים, בהם חלים טוסון, אמינה שפיק ובעלה עבד אל-מוּנְעם אל-קסאס. [בתעתיק  מנעם אל-קצאץ. יתר השמות בהתאם לתעתיק]. עבד אל-מונעם אל-קסאס היה קומוניסט לשעבר אשר ב-1965 עבד כמנהל עריכה בכתב העת א-טליעה (של ארגון א-טליעי). באמצעותו של חלים הכיר אלבר אריה את סהיר, אחותה של אמינה שפיק, אותה עתיד היה לשאת לאישה. היו לו ידידות לפני כניסתו לכלא, בהן ליליאן, איתה ניסה לחדש את הקשר לאחר שחרורו – ואולם "הופעתה של סהיר בחייו היא אשר הצילה אותו מליליאן". במהלך 1965 יחסיו עם סהיר התפתחו לאהבה. הוריה של סהיר היו פרודים ולא היוו מכשול, אבל דודתה ובעלה השתייכו למשפחה דתית עשירה – אך במפתיע עתידים היו לקבל בסבר פנים יפות את הנישואים של סהיר עימו. סהיר הייתה חברה באיגוד העיתונאים, וכאשר המשטרה גילתה שהיא נוהגת להתרועע עם המחבר, היא זומנה לחקירה. בחקירה הודתה שהיא אכן נפגשת עם יהודי אשר שמו אלבר אריה ומתכוונת להתחתן אתו. החוקר ביקש ממנה לשקול מחדש בנושא, כיוון שהנישואים האלה עלולים להסב לה קשיים בעתיד.

על מנת להתחתן עם סהיר, חייב היה המחבר להתאסלם. נסיעתה של אימו לצרפת הקלה עליו לשנות את דתו. כאמור, אימו לא הייתה דתייה, אבל לא ראתה בעין יפה שינוי זהות. לאישור הליך ההתאסלמות כחוק, הגיע המחבר לבניין המחוז עם שני עדים –זכּי מוּראד  [בתעתיק מראד] ואחמד ריפאעי [בתעתיק רפאעי] – שהיו ידידיו.  האחרון נהג להתבדח עימו באומרו כי בזכותו יגיע לגן העדן. הפקיד הממונה אמר למחבר כי חובה עליו להתאסלם מתוך שכנוע באמונה ולא מסיבה אחרת. בדיעבד סיפר ריפאעי למחבר כי הפקיד הזה לקח ממנו שוחד כדי להקל בהליך. לאחר התאסלמותו, הזוג ארגן טקס אירוסין, ואולם הנישואים נערכו רק ב-31 במארס 1966, מפאת איחור בהנפקת המסמכים הרשמיים להתאסלמותו. הוא לא חייב היה לשנות את שמו, אבל שינה אותו לבקשת אשתו, כדי שילדיהם לא יסבלו בגלל שם משפחתו. ידידיו המשיכו לכנותו בשמו הקודם, אלבר. [אינו מציין את שמו החדש.] אחרי הנישואים הזמין החוקר [המשטרתי] את שוער הבניין בו גר המחבר ושאל אותו האם האיש כבר התאסלם. תשובתו הייתה שהוא יודע כי המחבר התחתן, אבל הוא אינו יודע אם הוא התאסלם או לא. [חסר בספר תיאור הליך התאסלמותו וקיום דינים או נוהגים של האסלאם מצדו לאחר התאסלמותו.]

המחבר לא עדכן את אימו, שכעת גרה בצרפת, על החתונה והתאסלמותו, כיוון שידע כי קשה יהיה עליה לקבל את השינוי בדתו –  ואולם יהודים שהכירוהו, מסרו לאימו על כך. האֵם בהתחלה הזדעזעה, אבל בהמשך לא שינתה את יחסה כלפיו, וכאשר לימים ביקר אצלה עם אשתו, קיבלה את פניה בסבר פנים יפות. 

מלחמת יוני 1967 והשלכותיה, 1970-1967   מלחמת יוני 1967 [מלחמת ששת הימים] מתוארת תחת המונח הערבי, "נַכְּסָה 1967" [כישלון]. אלבר אריה לא היה מרוצה מההתלהבות המוגזמת מנאצר, תוך התעלמות מצדדיו השליליים, כמו שקיעתה של מצרים במלחמה בתימן. האירוע הזה היה בבחינת ייצוא המהפכה. המחבר יחד עם חבריו תמכו בהוצאת כוחות האו"ם ממצרי טירן והאמינו כי אם תפרוץ מלחמה, מצרים תנצח, במיוחד לאור בריתה עם סוריה וירדן. עם זאת, אישית, למחבר היו חששות. בתחילת יוני 1967 נפגש המחבר עם אריק רולו [עיתונאי ב"לה-מונד" שנחשב לבקיא בענייני המזרח התיכון] בקהיר ושאל אותו אם תהיה מלחמה. רולו השיב כי שמע מעיתונאים אמריקאים כי בביקורם האחרון בישראל הרגישו שישראל עומדת בקרוב להנחית מכה. ואכן, המתקפה הישראלית החלה ב-5 ביוני 1967. קהיר טענה באותו היום כי הצבא המצרי הדף את המתקפה, הפיל את מטוסי האויב וקרוב להיכנס לתל אביב. כעבור ימים אחדים נודע למחבר משידורי לונדון ומידידו אריק רולו, אשר שהה בקהיר, כי חיל האוויר המצרי הושמד ואין להאמין לשידורים המצריים. מפלת הצבא המצרי התקבלה בהלם. הודעתו של נאצר על החלטתו להתפטר הביאה לגל הפגנות תמיכה בו ברחובות קהיר, אליהן הצטרף המחבר. בסוף היום חזר בו נאצר מהחלטתו. המחבר סבור כי הסיבה לתמיכה הציבורית הרחבה בנאצר הייתה סירובו של העם להשלים עם המחשבה על תבוסה.

בעת המלחמה, אשתו סהיר הייתה בחודש האחרון להריונה ולאור מצבה לא יכלה להתנדב [בפעילות למען המלחמה]. במקום זאת ב-7 ביוני היא הגישה בקשה למנהל העבודה שלה לתרום חצי ממשכורתה למען המאמץ המלחמתי. למחרת ובימים הבאים לא הותר לה להיכנס למקום עבודתה בכתב העת, וב-25 ביוני, בזמן שבביתו חגגו את יום הולדתו, נשמעה דפיקה בדלת, ואשתו נתבקשה לגשת לחמש דקות למשרד הפנים. המחבר ידע כי מי שמגיע למשרד הפנים למשך חמש דקות, אינו חוזר משם. הוא ליווה את אשתו, היא כצפוי  נעצרה, בלי לקבל הסבר – ורק בזכות קשריו של קרוב משפחתה עם השלטון, היא שוחררה בסביבות השעה 11 בערב. למחרת במחלקת החקירות  במשרד הפנים נודע לה כי היא נאשמת, על סמך דוחות כתובים של אחדים מעמיתיה וללא הוכחות, ב"שמחה לאיד". סהיר השיבה כי פטריוטיות אינה סיסמאות אלא מעשים, וכי היא ביקשה ממנהל עבודתה לתרום מחצית ממשכורתה למאמץ המלחמתי. החקירה נסגרה, אבל לא מיהרו להחזיר אותה לעבודה, גם אחרי לידת הבן סאמי. לבסוף היא קיבלה הזמנה לחזור לעבודה, ובהמשך הוזמנה שוב למדור חקירות, שם אושרה תרומתה הכספית והיא זוכתה מכל האשמות נגדה.

בעקבות מלחמת יוני 1967 הופיעו בעיתונות הממשלתית מאמרים שלא הבדילו בין יהדות לציונות ובהם שפע מאמרים אנטישמיים. המחבר קיבץ את החומר האנטישמי שפורסם באותה התקופה בתיקיה והעביר אותה, לבקשתו של ידידו העיתונאי אריק רולו, אליו. מתוך החומר הזה שמר המחבר לעצמו עותק הפרוטוקולים של זקני ציון, עם הקדמה לספר הזה מאת שַאוּקי [בתעתיק שוקי] עבד אל-נאצר, אחיו של גמאל עבד אל-נאצר. במקביל לפרסומים האנטישמיים נערך מסע מעצרים נגד יהודים בגילאים בין 18 ל-60. בין העצורים היה חברו שחאתה אהרון [شحاتة). הוא שוחרר כעבור שלושה חודשים בעקבות התערבותו של לוּטפי אל-ח'ולי, אשר טען כי האיש פטריוט [בתעתיק לטפי. עיתונאי בולט שהיה מקורב למשטר באותה העת]. לאחר שחרורו פגש המחבר את שחאתה בביתו וראה את בגדיו הקרועים והמוכתמים בדמו, כתוצאה מהמכות שספג בכלא. שחאתה סיפר כי הוא נכלא עם מאות יהודים בבית הכלא "אבו זעבל" בתנאים קשים, וכי היהודים עברו עינויים. לאחר שחרורו של שחאתה הוסרו ממנו כל ההגבלות, ובפגישותיו עם משלחות זרות היה מְגנֶה את ישראל.  תקופת המאסר של היהודים נמשכה בין שנתיים לשלוש שנים. אחדים מהם הצליחו להשתחרר לפני כן בזכות אזרחות זרה, בהם כאלה שהצליחו לקבל אזרחות ספרדית [כנראה ממוצא ספרדי] מהשגרירות הספרדית. מבעלי האזרחות הזרה נשללה האזרחות המצרית והם גורשו. המחבר מציין "בצער" כי רובם לא מצאו מדינה שהסכימה לקבלם, מלבד ישראל.

בעקבות המפלה ב-1967 הורה נאצר על צמצום הפעילות הספורטיבית בבתי הספר, בטענה כי התעניינות בכדור מרחיקה את הצעירים מהמלחמה. כיוון שפעילות המכירות של המחבר התבססה על בתי הספר, נותר משרדו ללא עבודה והצטבר אצלו ציוד רב. למזלו היה בידיו רישיון לייצוא, וידידו, עורך הדין עלי עבד אל-בארי, אשר עשה עסקים עם רוסיה [בריה"מ], בא לעזרתו. הוא הציע למחבר לעבוד עימו בייצוא לרוסיה. בהדרגה רכש המחבר ניסיון בתחום והחל  מ-1969 עסק בייצוא פרחים ושעועית לבנה לרוסיה.  במהלך עבודתו, שנמשכה שנים ארוכות, הכיר את האזור הכפרי של מצרים ואת נציגי המסחר בשגרירות הסובייטית. במקביל, חיסל את פעילותו בתחום מכירת ציוד הספורט.

ידידיו העיקריים היו חלים טוסון ורִפְעת אל-סעיד [לפי התעתיק במקור, שניהם קומוניסטים לשעבר], אשר החלו לעבוד ב"מועצה הלאומית לשלום". לאחר המלחמה ב-1967, המשיך המחבר לעזור לרפעת בפעילות  עם זרים במועצת השלום. בכינוס עם זרים שנערך במסגרת האיחוד הסוציאליסטי טען המחבר כי ישראל היא אמצעי בידי האימפריאליזם האמריקאי, וכי על מאבקה של מצרים להתרכז במאבק נגדו. בשנת 1968 ביקש המחבר להוציא דרכון, כדי להתכונן לנסיעה לצרפת. הוא הגיש את המסמכים הנדרשים, אך הרשויות התחמקו בהתמדה מהנפקת דרכון לו. הפתרון הגיע בזכותו של ח'אלד מוחי אל-דין. [כאמור, חבר במועצת מפקדת המהפכה ולקוח של אביו.]. האיש נפגש עם שר הפנים (שעראוי גמעה, לפי תעתיק במקור) ושאל אותו לפשר הסירוב להעניק דרכון למחבר. השר השיב בשאלה: האם תערוב לו? תשובת ח'אלד מוחי אל-דין הייתה: "אערוב לו, הרי הוא אוהב את מצרים יותר ממני" (עמ' 275). השר מיהר לאשר את בקשת הדרכון. אף על פי כן, עדיין נתקל המחבר בעיכובים בירוקרטיים מכוּונים עד לקבלת הדרכון.

"ועידת תמיכה בעמים הערביים"     בסתיו 1968 פעלה ועדה בראשות ח'אלד מוחי אל-דין לכינוס במצרים של "ועידת תמיכה בעמים הערביים". בסוף אוקטובר 1968 הודיע רפעת אל-סעיד למחבר שח'אלד מחי אל-דין עומד לנסוע לפאריס כדי להזמין אישים אחדים להשתתף בוועידה הזו והוא מבקש מהמחבר שייסע אתו, כדי לעזור לו ליצור קשר עם אישים צרפתים, בהם אנרי קוריאל. בעקבות זאת, בקשתו של המחבר לוויזה (אישור יציאה) לא נתקלה בקשיים. [ייתכן כי התערבותו של מוחי אל-דין למען מתן דרכון למחבר נבעה גם מהזדקקותו לו לנסיעה בפאריס.] המחבר הגיע לפאריס בתחילת נובמבר 1968, יחד עם אשתו ובנו סאמי בן שנה וחצי, ורצה להציגם לפני אימו ואחותו שהתגוררו בצרפת. הפגישה ביניהן הייתה "קשה בהתחלה...אבל עם הזמן חל שיפור". המחבר נפגש עם אנרי קוריאל, ושניהם נרתמו לארגון פגישות עם משתתפים פוטנציאליים בוועידה,  בהם אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים, עיתונאים, אישים בתנועת השלום, חברי פרלמנט ומרצים באוניברסיטאות. לאחר מכן הגיע מוחי אל-דין אשר שהה בפאריס שבוע והשתתף בחלק מהפגישות האלה. אלבר אריה ומוחי אל-דין לא התכוונו לפגוש חברי המפלגה הקומוניסטית, אבל ידעו שהם יגיעו לוועידה.  לוועידה הגיעו משלחות מאירופה, אסיה וארצות ערב.

הוועידה החלה ב-25 בינואר 1969 באולם הראשי במטה האיחוד הסוציאליסטי. יושב ראש הישיבה היה אנואר סאדאת, סגן הנשיא דאז. נאצר עמד לשאת נאום בטקס הפתיחה. להפתעתו של המחבר, רפעת אל-סעיד ביקש ממנו לא להיראות בזמן כניסתו של נאצר לאולם,  "כדי שלא יתעוררו בעיות עם הבולשת". אבל המחבר לא הקשיב לו ועמד לפני הכניסה לאולם. זו הייתה הפעם היחידה בה ראה את נאצר. "אין ספק כי הייתה לו כריזמה בלתי רגילה, אנשי ביטחון הקיפו אותו מכל הצדדים". סגנון דבריו של נאצר היה שקט, הוא דיבר על "חיסול תוצאות התוקפנות [של 1967] ולא הוציא מכלל אפשרות פתרון שלום" (עמ' 281). הוועידה הקנתה למצרים תדמית חיוביות בתור מדינה שהותקפה ומעוניינת בפתרון צודק. במהלך הוועידה, שנמשכה שבוע, עשה המחבר לילות כימים. בוועידה התחולל סוג של התנגשות בין נציגי אירופה לבין נציגי הבעת' ונציג פת"ח נַבּיל שַעת'. האחרונים טענו כי אין שום כוח שלום בישראל [ולא הכירו במדינת ישראל] – בעוד האירופים טענו שהם נגד תוקפנותה של ישראל, אבל מכירים בקיומה. [בדומה לגרסתו על מלחמת יוני 1967, גם בהקשר זה מנסה המחבר להתעלם משלילת זכות קיומה של מדינת ישראל והצורך להשמידה, מרכיבי בסיסיים בעמדה הערבית. ]

בעת קיום "ועידת התמיכה בעמים הערביים" בקהיר בינואר 1969, כומר קתולי וכומר פרוטסטנטי ביקשו מהמחבר להשתתף בפגישה עם אנואר סאדאת, אז סגן הנשיא, בה התכוונו להעלות את נושא מעצרם של היהודים, שפגע בשמה של מצרים בחו"ל. ואולם המחבר הסביר להם [כי לא יוכל להיענות לבקשתם מפאת] "מצבו הרגיש, אשר יאפשר לפרש את הימצאותו איתם בעמידתו מאחורי הנושא הזה". שני הכמרים נפגשו עם סאדאת, אבל לא השיגו דבר, וסאדאת אף התגאה לפניהם כי הוא שכלא את היהודים. ואולם בתקופת שלטונו של סאדאת, ב-15 במאי 1971 שוחררו העצורים היהודים שנותרו. המשוחררים היו במצב נפשי קשה ורובם היגרו ממצרים. המחבר סבור כי מעצרם של היהודים הייתה "טעות פוליטית". 

לאחר הוועידה המשיך המחבר לפעול בהתנדבות במועצה הלאומית לשלום. בתקופה זו נפגשו אישים מצרים וערבים עם תומכי השלום מישראל. רובם היו חברי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אשר כללה חברים ערבים. אחרי נסיעתו לפאריס ב-1968, המחבר המשיך לנסוע כל שנה לצרפת, בלי שנתקל בקשיים, עד למותו של נאצר וגם בתחילת שלטונו של סאדאת. בנסיעותיו בשנים 1970-1969 היה נפגש עם אנרי קוריאל ועם יוסף חזן[3]. נודע לו מקוראיל על קיומן של פגישות, באותן השנים, בין תומכי שלום מישראל ובהם אורי אבנרי, לבין אישים ערבים בהנהגתו של אחמד חַמְרוּש ממצרים, וכי חמרוש, בייפוי כוח מנאצר, נפגש עם קוריאל בפאריס. "לא השתתפתי באף אחת מהפגישות האלה ולא ניסיתי להשתתף, כיוון שהייתי חייב להשיג הסכמה [לכך] מעמיתיי במצרים" (עמ' 282). [הסיבה האמיתית שונה.  סביר להניח כי בתור יהודי רצה להרחיק עצמו מכל חשד של קשר לישראל, כולל אותן הפגישות עם ישראלים שזכו לתמיכה מצד נאצר עצמו.]

ל"מלחמת ההתשה" מקדיש המחבר פסקה קצרה בלבד.

תקופת הנשיא אנואר סאדאת, 1981-1970     מותו של נאצר בספטמבר 1970 זעזע את כל המצרים. ב-1971 ביצע סאדאת מעצרים נגד "הגוורדיה הישנה", וכמו כן הטיל מעצר בית על ח'אלד מוחי אל-דין. אבל שירותי הביטחון שכחו לנתק את קו הטלפון מביתו ח'אלד, הוא התקשר לרפעת אל-סעיד וסיפר לו על כך, וזה עדכן את המחבר בנידון וביקש לפרסם זאת בעיתונות הזרה. המחבר עדכן את אריק רולו, אשר שהה במצרים, והוא פרסם את הידיעה בעמוד הראשון של העיתון לה-מונד. סוּפּר כי סאדאת רגז מאוד. מוחי אל-דין שוחרר לאחר סיום החקירות נגדו.

ב-1972 פרץ סכסוך בין סאדאת לבין נאצריסטים, קומוניסטים  לשעבר וסטודנטים. על אף שסאדאת דיבר על רצונו לפתוח במלחמה נגד ישראל, כדי להסיר את תוצאות התוקפנות ולהחזיר את השטחים הכבושים של מצרים, עמדתו נותרה בלתי ברורה כיוון שפעם דיבר על שנת הכרעה, אחר כך על שנת הרתעה ולבסוף על שנת הערפל. המחבר נותן להבין כי על הקומוניסטים היה ליצור קשר חזק עם הסטודנטים שהתקוממו, אך הם לא עשו זאת. סטודנטים אחדים פקדו את ביתו של המחבר, אחד מהם היה  תחסין אל-מסרי [ בתעתיק אל-מצרי]. המחבר המשיך לעסוק בייצוא עם עבד אל-בארי. ב-1973 קנה המחבר חלקת אדמה בעיר עגמי (Agami) , ובנה עליה וילה, אשר שימשה את משפחתו לנופש בחודשי הקיץ.  [העיר שוכנת על חוף הים התיכון,  20 ק"מ מערבית מאלכסנדריה, וידועה כמקום נופש.] משפחתו כללה את אשתו סהיר ושני בניו: סאמי (נ' 1967) והאני (נ' 1971).

מלחמת אוקטובר 1973 האווירה במצרים ב-1973-1972 הייתה קשה בגלל גירוש המומחים הרוסים, המשך הבעיות עם הסטודנטים ודברי הנשיא על שנת הערפל. על כן, פרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 הפתיע את המחבר. באותו היום הוא שהה באזור הכפרי של מצרים והשגיח על העמסת פרחים למשלוח, כאשר "אחד האנשים" מסר לו כי הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ, ולמחרת שמע ברדיו כי הצבא המצרי פרץ את קו בר-לב. "האווירה הייתה אופטימית ורוויה באושר" (עמ' 286). ואולם, בהמשך, הופתע שוב, כאשר נודע כי הצבא הישראלי התקדם עד לק"מ  ה-101 בכביש סואץ [הגיע למרחק 101 ק"מ מקהיר]. בסיום המלחמה הוא לא היה רגוע ביחס להתפתחויות במישור הפוליטי, במיוחד לנוכח תפקיד שמילא בהם הנרי קיסינג'ר.

כתוצאה מהמלחמה, עסקי הייצוא של המחבר נפסקו לחלוטין, כיוון שלא היו מטוסים ואף לא נמלי תעופה לייצוא פרחים. המצב הביא להפסדים כבדים. חלק מהפרחים הוא מכר במחיר נמוך בשוק המקומי, אבל השוק המקומי לא נזקק לאותה כמות גדולה של פרחים שנותרה לו. ב-7 בנובמבר (1973), ביום חגה הלאומי של בריה"מ, הגיעה אליו בקשה מנשיאות הרפובליקה לייצא כמות גדולה של פרחים לבריה"מ, בתור מתנה ממצרים לסובייטים לרגל חגם. לצורך ביצוע המשימה הותר למחבר להיכנס לנמל תעופה צבאי, ממנו במטוס מיוחד הוטסו הפרחים למוסקבה. ואולם הנשיאות לא עמדה בהבטחתה, ולא שילמה לו עבור הפרחים עד עצם היום הזה.

ייסוד מחדש של המפלגה הקומוניסטית, 1975    כבר ב-1971 שאל רפאת אל-סעיד לדעתו של המחבר בדבר ייסוד מחדש של המפלגה הקומוניסטית. המחבר תמך ברעיון. הייתה לו הסתייגות בדבר חברותם של אנשי ההנהגה הישנה במפלגה, כיוון שהחליטו על פירוק המפלגה בזמנה ללא התייעצות עם חבריה. אבל לאחר שרפעת אל-סעיד הודיע לו כי תפורסם הודעה לפיה פירוק המפלגה הייתה טעות, סבר המחבר כי הנהגת המפלגה תהיה מיזוג בין הנהגה ישנה לחדשה. בהמשך ביקש רפעת אל-סעיד מהמחבר שייסע לפאריס וישאל את דעתו של אנרי קוריאל בנושא הקמת המפלגה. קוריאל לא נלהב מהרעיון, אך לבסוף הסכים. הודעה רשמית על ייסוד מחדש של  המפלגה הקומוניסטית המצרית פורסמה ב-1975.

לאחר הקמת המפלגה, פעילותו של אלבר אריה בה הייתה קטנה בהשוואה לעבר, נעשתה באמצעות רפעת אל-סעיד, ולא ישירות עם ההנהגה. כדי לשמור על חשאיות הפעולות שביצע [אין פירוט], העדיף המחבר להיות בצל ובלתי ידוע לעמיתיו. ב-1975 נערך גל מעצרים נגד מנהיגי הקומוניסטים, בהם שחאתה הארון, כיוון שסאדאת רצה למנוע ביקורת כלשהיא בנושא מדיניות הפתיחות ("אִנְפִתאח") והקשרים החדשים עם ארה"ב. רוב העצורים שוחררו כעבור זמן מה.

ב-1975 יזם סאדאת את מדיניות הפתיחות בתחום הכלכלי. מדיניות זו כוונה בעיקר ביחס לייבוא, ולא לייצוא, ולכן לא השפיעה מהותית על עסקיו של המחבר, ועם זאת הקלה עליו. בשנות ה-70, כללית, עסקי הייצוא שלו, בשותפות עם עלי עבד אל-בארי, פרחו. במהלך עבודתו נוצרו קשרים בינו לבין נציגי המסחר  של בריה"מ בקהיר. היו ביניהם פקידים מושחתים, אבל הוא העדיף לעצום עין על תופעה זו, כיוון שלא האמין כי זו המגמה הכללית בתוך בריה"מ, אותה אהב. באותה התקופה, הנספח המסחרי בשגרירות הסובייטית במצרים היה מסלוב (Maslov), שהיה גם איש המודיעין הרוסי. המחבר, בעת שיחותיו עימו, הביע מחאה על כך שבריה"מ מרשה ליהודים מתחומה להגר לישראל, במיוחד כיוון שישנם ביניהם מדענים וקצינים בצבא. מסלוב הסכים, בצער, כי טענותיו של המחבר נכונות, אבל טען כי המחבר אינו מודע ללחץ העצום מהמערב וישראל  בו נתונה בריה"מ בגלל מניעת הגירת אזרחים מתחומה. המחבר מציין כי הוא לא גילה עניין לנסוע לארצות אליהן עסק בייצוא, כמו פולין ורוסיה – אבל תמיד שמח לנצל הזדמנות לנסוע לצרפת.

במהלך נסיעותיו הרבות של המחבר לפאריס, נודע לו מפי יוסף חזן ואנרי קוריאל[4] על קיומן של פגישות חשאיות בין חבר המועצה הלאומית הפלסטינית [וחבר בפת"ח] עיסאם סרטאווי [בתעתיק עצאם סרטאוי] לבין אישים ישראלים, בהם הגנרל [האלוף] מתי פלד [הפגישות התקיימו בין השנים 1977-1976]. חזן וקוריאל מילאו חלק בארגון הפגישות האלה שנערכו בייפוי כוח מיאסר ערפאת, מנהיג אשף. באחת מהן השתתף עלי עבד אל-בארי. המחבר לא השתתף במפגשים האלה, לא כיוון שהתנגד להם, אלא בתור חבר במפלגה הקומוניסטית המצרית סבר כי עליו להשיג הסכמת חבריו לכך.

ב-1976 האגף השמאלי ב"איחוד הסוציאליסטי" הקים את מפלגת "אל-תַגַמוּע" (التَجَمُّع) בראשות ח'אלד מוחי אל-דין. מפלגה זו כללה נאצריסטים וקומוניסטים. ב-1977 פרצה אינתיפאדה (התקוממות)  בגלל העלאת מחירים, במיוחד מחיר הלחם. סאדאת נבהל וביטל את עליות המחירים. בעקבות האינתיפאדה בוצעו מעצרים נגד אנשי שמאל, אבל להפתעתו של סאדאת, בתי המשפט שחררו את העצורים. 

 שלום עם ישראל ורציחתו של סאדאת, 1981-1977   המחבר לא דמיין כי סאדאת ייסע לירושלים ל"כנסת" בנובמבר 1977, במיוחד כאשר חלק מסיני עדיין נותר כבוש. כללית, הקומוניסטים והנאצריסטים התנגדו לשלום עם ישראל, מלבד אנשי שמאל אחדים שנקטו בעמדות מעורפלות. ב-1978 החל גל מעצרים נוסף, ובקיץ 1979 פורסם צו מעצר נגד שחאתה הארון. בעקבות זאת התחבא שחאתה בווילה של המחבר בעיר עגמי, בחדרו של בנו סאמי במשך חודש. בין העצורים היו גיסו  של המחבר, עבד אל-מונעם אל-קסאס, ורפעת אל-סעיד. ב-1979, "לאחר כל הקורבנות והמלחמות נעשה שלום משפיל חד צדדי [ללא מדינות ערב אחרות, עם ישראל] אשר פגע בריבונותה של מצרים. ההישג העיקרי בו למצרים היה החזרת סיני, וזאת על חשבון הבעיה הפלסטינית" (עמ' 291). [עמדתו ביחס לשלום עם ישראל תואמת (או מותאמת) לזו של השמאל המצרי.]

על רציחתו של סאדאת באוקטובר 1981 נודע למחבר כאשר היה בנמל תעופה בפאריס בדרכו למצרים. בנחיתתו בקהיר, בניגוד לציפייתו, לא הוטל עוצר, והכול התנהל כרגיל. לדעתו, סאדאת היה "מדינאי פשוט. הוא הרס את מצרים במדיניותו הכלכלית שנודעה כפתיחות (אנפתאח) כלכלית". רציחתו גונתה על ידי כל הכוחות הפוליטיים, בהם מפלגת אל-תגמוע. האיש היה קורבן לאותו כוח פוליטי בדמותם של האחים המוסלמים, אותם שחרר מבתי הכלא ואִפשר להם לפעול באוניברסיטאות כדי לתקוף קומוניסטים.

פעילותו העסקית של המחבר בשנות ה-70    הקשרים בין המחבר לעלי עבד אל-בארי נרקמו לא רק בתחום העבודה, אלא היו ממש קשרים משפחתיים. עלי אהב את בנו של המחבר סאמי, עד כדי כך שהבן קרא לו "אבא עלי". בהמשך קנה עלי חלקת אדמה בעגמי, בקרבת הווילה של המחבר, בנה את ביתו בה, ושתי המשפחות נהגו לנפוש ביחד בחודשי הקיץ. עם זאת, ב-1976 גברו חילוקי דעות בין המחבר לבין עלי בנוגע לניהול העסקים. במשך שנות עבודתו עם עלי כל העסקים נעשו בשמו של עלי, בעוד המחבר קיבל עמלות  ואחוז ממכירות. על רקע זה, וסיבות אחרות אותן מעדיף  אלבר אריה  לא לפרט, במחצית 1977 החליט המחבר להפסיק את קשריו העסקיים עם עלי. עם זאת, בהתחשב בשנות הידידות הרבות עם עלי, אמר לו כי הוא לא יעבוד באותו התחום ולא יתחרה בו. המחבר גם לא מצא לנכון לקחת  ממנו כסף שהיה מגיע לו. [כנראה בשנת 1978,] בהתאם להצעתו של עלי, החזיר לעצמו המחבר [תמורת כסף?] את המשרד של אביו אשר היה רשום על שם אשתו של עלי.

בן אחותו של עלי, רושדי [בתעתיק רשדי], אשר עבד עם עלי, לאחר שהסתכסך עם דודו, ביקש לעבוד עם המחבר. לאחר שהתברר למחבר שהוא אכן נחוש לעבוד אתו, הסכים להצעתו. ב-1977, בעזרת חבריו מצרפת, החלו המחבר ושותפו החדש רושדי בייצוא שעועית ירוקה לצרפת, ובהמשך, ייצוא השעועית הירוקה התרחב וכלל את הולנד, שווייץ, בלגיה ואנגליה. "בחלוף הזמן נעשיתי אני ושותפי רושדי אחד היצואנים החשובים ביותר של השעועית הירוקה" (עמ' 300). החל מ-1977 התחיל המחבר גם בייבוא נייר עבור ידידו (פואד חבשי), שהיה בעל עסק קטן למכירתו. ייבוא הנייר מצרפת הוסדר באמצעות יוסף חזן ואחותו, קלייר חזן [5](Claire Hazan) , אותם הכיר עוד במצרים, בטרם השתקעו בצרפת. הוא עסק בייבוא נייר יחד עם קלייר חזן במשך עשור עד 1987.

תקופת מובארק, 2011-1981     בתחילת שלטונו של הנשיא חוסני מובארק [בתעתיק חסני מבארכּ],  אישים פוליטיים שנעצרו בשלהי שלטונו של סאדאת שוחררו, ומפלגת תגמוע חידשה את פעילותה במלוא כוחה. מפלגה זו לא ביקשה מאלבר אריה להצטרף אליה, אבל  הוא מעולם לא נענה לכך. זאת כיוון שפעילותו הפוליטית מעולם לא הייתה ציבורית, ונוסף לכך עמדות אחדות של תגמוע לא היו לרוחו. (בניגוד לו, שחאתה הארון הצטרף למפלגת תגמוע כאחד ממייסדיה והיה לחבר בוועד המרכזי שלה.) על אף שהמחבר לא שינה את עמדתו השלילית כלפי הציונות והתנגד להקמת קשרים עימה – הוא לא הסכים לאי אזכור ישראל בשמה ולכינויה האויב הציוני, והיה נגד סיסמאות להשמדת ישראל. כמו כן לא הסכים ל"פעולות הקרבה" [של ארגונים פלסטיניים] נגד אזרחים  [ישראלים] וחטיפות מטוסים, אשר מזיקות לבעיה הפלסטינית, אבל תמך בפעולות נגד אנשי צבא. לדבריו, טעות הייתה לנקוט בגישה כלפי ישראל כאילו כולה צבא וכולם בה ציונים. אפילו נאצר עצמו תמך בקיום קשר עם תומכי שלום בתוך ישראל וגם יאסר ערפאת קיים קשר עם תומכי שלום ישראלים מאז שנות ה-70. ההחלטה שקיבלה מפלגת תגמוע האוסרת פגישות או קשר עם כל ישראלי הייתה בלתי צודקת כלפי הערבים הישראלים ותומכי השלום היהודים.

על אף תמיכתו של המחבר בעמדתה השלילית של מפלגת תגמוע כלפי הסכמי קמפ דיוויד, הוא לא היה מרוצה מארגון הפגנות מצד המפלגה הזו נגד ההסכם בחזית בית הכנסת היהודי [שער השמים] ברחוב עדלי. המחבר שואל בתמיהה: "מה הקשר בין בית הכנסת עדלי או בית כנסת יהודי אחר למדיניותו של סאדאת?" (עמ' 351). באחד הימים [אין תאריך, כנראה בתחילת שנות ה-80] חבריו בפאריס הודיעו לו שקומוניסט ישראל בשם [אליעזר] פיילר הגיע לקהיר יחד עם אשתו [פנינה, קומוניסטית גם כן, נפטרה בגיל 98 ב-2022], והם מסרו לזוג הזה את כתובתו וכתובתו של שחאתה אהרון. המחבר הודיע על כך לרפעת אל-סעיד. [רפעת אל-סעיד היה בתקופת מובארק המזכיר הכללי של מפלגת תגמוע.] אל-סעיד מסר לו כי האיסור על פגישה עם ישראלים חל על מפלגת תגמוע וחבריה, אבל מי שרוצה להיפגש איתם לא בתור חברי מפלגה, אלא באופן אישי, רשאי לעשות זאת. המחבר ושחאתה נפגשו עם פיילר והודיעו לו כי מלבדם אף אחד אינו רוצה להיפגש אתו. האיש התייחס לכך בהבנה ואמר כי אין ברצונו להביך את חבריו המצרים. בהמשך, נהג המחבר לשלוח כרטיסי ברכה לפיילר לרגל ראש השנה, ופיילר היה משיב עליהם, אבל הקפיד שמקום המשלוח לא יהיה בישראל, כדי לא להביך את המחבר. כעבור שנים [ב-1986] נפגש פיילר עם נציגי אש"ף ברומניה ועל כך הועמד למשפט בישראל ונידון לשישה חודשי עבודות שירות. האבסורד הוא  שמפלגת תגמוע סירבה להיפגש עם פיילר בזמן שאש"ף עצמו, הנציג של הבעיה הפלסטינית, נתן הסכמתו לפגישות עם ישראלים.

בשנות ה-80,  "נסעו אחדים מעמיתינו" [כנראה חברי תגמוע, קומוניסטים לשעבר]  ל"תימן העממית" [דרום תימן, בה שלט באותה התקופה משטר מרקסיסטי לכאורה]. בהם היה גיסו, עבד אל-מונעם אל-קסאס, אשר נסע לשם מטעם המפלגה "לפעול עם ההתנגדות הפלסטינית לאחר יציאתה מביירות" [בשנת 1982].  הוא החל לעבוד עם אש"ף עוד לפני הפלישה הישראלית לביירות, היה בביירות בתקופת המצור הישראלי [1982] והמשיך בפעילותו עם הארגון גם בתוניס. אשתו של המחבר עם בניהם נסעו אל הגיס לעדן [בירת דרום תימן] ולתוניס למטרת תיירות. [המחבר אינו מסביר מדוע הוא עצמו לא הצטרף למשפחתו בנסיעותיה "למטרות תיירות" לעדן ולתוניס.]

אלבר אריה ואשתו סהיר החליטו לשלוח את בניהם, סאמי והאני, למחנות קיץ בצרפת, כדי שילמדו את השפה הצרפתית ויכירו את התרבות האירופית. תוכנית זו בוצעה מדי שנה בשנים 1985-1982. ב-1985, במהלך שהותו במחנה הקיץ בצרפת, חלה האני בדלקת קרום המוח. מצבו הידרדר במהירות והוא שקע בתרדמת. הודות למאמציו של המחבר וידידיו בצרפת, במיוחד קלייר חזן (Claire Hazan), האני זכה למיטב הטיפול בבית חולים בפאריס, ומצבו השתפר. תהליך החלמתו הושלם במצרים, שם  מצאה סהיר רופא מעולה שהחזיר לילד את כושר שמיעתו. לאחר הבראתו, המשיכי שני הבנים לנסוע למחנות קיץ בצרפת.

קשריו עם המפלגה הקומוניסטית  המצרית ועם תַגַמוּע ויחסו לבריה"מ ולגוש הסובייטי (שנות ה-80 ותחילת ה-90)    בשנות ה-80 המחבר קיים קשר עם המפלגה הקומוניסטית באמצעות רפעת אל-סעיד. בתחילת קיץ 1984 ביקש רפעת אל-סעיד מאלבר אריה למצוא וילה בעיר עגמי, כדי לשכור אותה לצורך קיומו של כינוס חשוב בה. בהמשך נודע למחבר כי זו אמורה הייתה להיות הוועידה השנייה של המפלגה הקומוניסטית המצרית. המחבר מצא וילה פנויה להשכרה ואל-סעיד שכר אותה באמצעות שליח. לבקשתו של אל-סעיד, הוא גם הסיע את מחמוד אמין אל-עַאלִם (محمود امين العالم) [תיאורטיקן מרקסיסטי] לוועידה ביומה הראשון. כיוון שהווילה של הוועידה הייתה ממוקמת מול הווילה של המחבר, הוא יכול היה לצפות מהחלון בנכנסים לתוכה. כבר ביום השני לכינוס הבחין המחבר בתנועה חשודה של אנשים בסביבות מקום הכינוס, וכמו כן מכונית מוזרה בחזית הווילה שלו, אשר אנשיה צפו במכוניות שעצרו ליד ביתו ורשמו את מספריהן. ביום השני או השלישי לכינוס, איש אחד דפק בדלת ביתו, וכאשר אשתו פתחה את הדלת שאל אותה מי מתגורר בווילה שמול ביתה. היא ענתה כי אינה יודעת פרטים על מי ששכר את הווילה, אבל מכירה את בעל הווילה ונתנה להם את מספר הטלפון שלו. כל זה לא הותיר ספק כי המקום נתון במעקב. המחבר הודיע על כך לאל-סעיד, וזה שלח איש שפיזר את הכינוס. בהמשך מסר בעל הווילה למחבר כי שירות הביטחון הודיע לו על כינוס פוליטי שהתקיים בביתו, בזמן היעדרותו.  התנהלות זו של המשטר בעת כינוס המפלגה, תאמה את המדיניות הכללית של השלטון  כלפי הקומוניסטים בתקופת מובארק: מעקב  אחר פעילותם ורישום דוחות, ללא התערבות או מעצרים.

המחבר מעולם לא היה חבר במפלגת תגמוע, אבל הוא שמר על קשרים טובים עם רפעת אל-סעיד שהיה חבר במפלגה הזו [המזכיר הכללי בה]. בריה"מ הייתה מעניקה למפלגת תגמוע מספר הזמנות שנתיות לביקורים בה, שנהוג היה למסור אותם לוותיקי הקומוניסטים ולמשפחותיהם.  לאור זאת, ביקש המחבר מרפעת לארגן לו ביקור בבריה"מ. המחבר רצה לנסוע לבריה"מ יחד עם משפחתו, כדי להכירה "מנקודת ראות שונה מאשר תיירים". על מנת לא לעורר את תשומת הלב של שירותי הביטחון המצרים, הוסכם עם רפעת כי המחבר ייסע לבריה"מ דרך צרפת ויקבל את אשרת הכניסה בקונסוליה הסובייטית בפאריס. אבל בהגיעו לקונסוליה הסובייטית, זו דחתה פעמים אחדות את מתן הוויזה. לבסוף התקשר אליו רפעת וביקש ממנו לחזור למצרים. [משתמע כי אי מתן הוויזה היה קשור בסכסוך בין רפעת לבין מישל כאמל, אשר שהה בפאריס והיה ממונה על קשרי חוץ של המפלגה הקומוניסטית המצרית עם בריה"מ – סכסוך אשר למחבר לא היה חלק בו.] לאחר מכן הציע רפעת למחבר שינסה שוב לנסוע לבריה"מ, אלא שהפעם ישירות מקהיר, "אבל סירבתי לנסוע, כיוון שדבר מה נשבר בתוכי". לאחר מכן נסעו אשתו יחד עם הבן סאמי לבריה"מ למטרת תיירות. [האירועים שתוארו לעיל התרחשו כנראה במחצית הראשונה של שנות ה-80.]

לאור קשריה הטובים של מפלגת תגמוע עם בריה"מ, חברי המפלגה, בהם חברים לשעבר במפלגה הקומוניסטית המצרית, נהגו לשלוח את ילדיהם ללימודים באוניברסיטאות סובייטיות. ואולם, "רבים מאלה שנסעו לא הצליחו בלימודים, דבר שגרם לי  ולרעייתי לדחות את בקשת בני סאמי אשר רצה לנסוע לברית המועצות כדי ללמוד קולנוע" (עמ' 318). [רומז כי רמת הלימודים בבריה"מ הייתה נמוכה.] בהמשך התקבל בנו לפקולטה למסחר באוניברסיטת קהיר. לאחר ה"פרסטרויקה" [כלומר במחצית השנייה של שנות ה-80 בתקופת שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב]  נסע בנו סאמי למוסקבה, "כדי לנסות להקים סניף לחברה שלנו, אבל הניסיון לא צלח" (עמ' 319).

המחבר היה מוּדע לכך כי חבריו במפלגה הקומוניסטית, אשר ביקרו במדינות הגוש המזרחי, כמו בבולגריה, בעת ביקוריהם הוטעו על ידי השלטונות. השלטונות בחרו עבורם את אותם המסלולים והאתרים שנועדו ליצור רושם שקרי על רמת החיים הגבוהה והיעדר קשיים. על כן, בחר המחבר לנסוע לבולגריה לא באמצעות המפלגה, אלא חברת תיירות  (יחד עם אשתו ובנו האני). בביקורו בבולגריה התרשם לרעה מהבירוקרטיה ומכך שלעובדים בסקטור הציבורי לא הייתה מוטיבציה לעבוד. גם בביקור בצ'כוסלובקיה נתקל בתופעות שליליות. המחבר סבור כי התופעות השליליות האלה נוצרו מפאת [כפייתה של בריה"מ על הארצות האלה,] מדיניות של מפלגה אחת אשר מעוררת קיפאון רעיוני. מכל מקום, לדבריו, יש צורך לחקור לעומק את הסיבות שהביאו להתמוטטותם של בריה"מ ושל הגוש המזרחי [בשנים 1991-1989].

בסוף שנות ה-80 הודיע רפעת אל-סעיד למחבר כי הקשר בינו לבין המפלגה הקומוניסטית יתקיים להבא באמצעות אישיות אחרת, שתוך פרק זמן קצר חדלה לקיים קשר אתו – אבל המחבר המשיך לקרוא בצורה סדירה את פרסומי המפלגה. בתחילת שנות ה-90 נמסרו (באמצעות מוחמד אל-גונדי) [בתעתיק מחמד אל-גנדי] לשחאתה אהרון ולמחבר מסמכי הוועידה השלישית של המפלגה הקומוניסטית המצרית. המחבר קרא אותם והתרשם שהם מייצגים תפיסת עולם מפגרת ביותר ללא מוּדעוּת למתרחש בעולם. לדוגמה, המפלגה עדיין דגלה בסיסמה הדיקטטורה של הפרולטריון, בתקופה בה רוב המפלגות הקומוניסטיות ויתרו עליה. עוד נטען במסמכים כי הפרסטרויקה בבריה"מ היוותה ביטוי לקנוניה ציונית עולמית. לנוכח הדברים האלה אלבר אריה היה נרגז ביותר, וכעבור "שנים אחדות" קרע את המסמכים האלה שהיו שמוּרים בספרייתו. היה זה סוף קשריו עם המפלגה הקומוניסטית שנמשכו 40 שנה. קשריו עם רפעת אל-סעיד נמשכו על בסיס אישי [נפטר ב-2017]. רפעת היה מזמין את המחבר מדי פעם להשתתף בחגיגות של מפלגת תגמוע והיה זה עיקר הקשר שלו למפלגה הזו. לעומתו, שחאתה אהרון היה חבר בוועד המרכזי של תגמוע עד למותו.

 המשך פעילותו העסקית משנות ה-80 ועד תחילת המאה ה-21  העסקים של המחבר ושותפו רושדי התרחבו, ושניהם הפכו לאחד מתוך מעט היצואנים אשר נהנו ממונופול על ייצוא שעועית ירוקה להולנד. המשלוחים נעשו באמצעות מטוסי תובלה בכמויות גדלות, כשמשקל המשלוח נע בין 10 ל-20 טון ביום. לאור גודל המטען היומי הם הפכו למונופוליסטים לשינוע מטענים בחברות תעופה מסוימות, כמו חברת אייר פראנס. על אף שאלבר אריה היה יצואן מורשה, רוב הייצוא נעשה בשם משרדו של רושדי. המחבר היה אחראי על ניהול חשבונות, עבודה עם הבנקים, קשרים עם חו"ל ועם חברות התעופה, ורושדי היה אחראי על התוצרת והייצוא בנמל התעופה. לאור הייצא הגדול במטוסים, השתלם למחבר ולרושדי להקים חברה לתובלה אווירית. החברה הוקמה בשלהי 1991 –בסיועו של פקיד מוּכּר לשניהם בחברת התעופה המצרית – נרשמה בארגון IATA, והייתה רשומה על שמות שני ילדיו של המחבר, ילדיו של רושדי, ואשתו של הפקיד המסייע (בתור פקיד ממשלתי נאסר עליו להיות בעלים של חברה). בהמשך, רושדי הסתכסך עם המחבר, ניסה להגביל את פעילותו העסקית ואף איים כי מי שיעבוד עם המחבר, יחרים אותו.

בעקבות הסכסוך עם רושדי החליט אלבר אריה להתחיל מחדש. הוא הקים משרד לייצוא, תוך הסתייעות בבנו סאמי, שכבר סיים לימודיו בפקולטה למסחר. לא היה קל להתחיל הכול מחדש בגיל 72 [כלומר בסביבות שנת 2002]. כעבור זמן חלק מהפקידים שעבדו עם רושדי הצטרפו אליו, ולאחר שלוש שנים הצטרף אליו גם בנו האני, לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה. החברה עסקה בייצוא תוצרת חקלאית, כולל לשווקים חדשים, כמו לאיטליה. לצורך ייצוא לאיטליה למד סאמי איטלקית. בשנת 2000 קנה המחבר קרקע באל-עַבּוּר [שכונה בחלק המזרחי של קהיר] והקים בה תחנת אריזה למשלוח סחורה במטוסים. התחנה נהנתה מיתרונות: מודרניוּת  והימצאות בקרבת נמל התעופה של קהיר. ב-2003 החל המחבר להקים תחנת אריזה גדולה יותר באזור נובאריה (Nubaria). הקמתה הושלמה ב-2004 והיא נועדה לקלוט את הייצוא החקלאי הגדֵל ועולה של החברה שלו  דרך הים.

בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008, השווקים עבור תוצרתו קטנו. החזרי הלוואות בריבית גבוהה פגעו עוד יותר בעסקיו. לאחר מהפכת ה- 25 בינואר 2011 הוא נאלץ למכור את השדה החקלאי  ואת התחנה באל-עבור כדי לכסות את התחייבויותיו לבנקים. התחנה בנובאריה נותרה והיא פועלת עד עצם היום הזה. בעשור השני של המאה ה-21 המצב בתחום הייצוא החקלאי במצרים השתנה. הוקמו שדות חקלאים גדולים אשר ייצוא תוצרתם נעשה באופן עצמאי. במקביל, פעילותו של המחבר קטנה והתרכזה במספר גידולים מוגבל.

אשתו רצתה מאוד שתהיה להם אדמה חקלאית. זאת בניגוד למחבר "אשר מעולם לא היה מעוניין ברכוש אינדיבידואלי", ואפילו את הווילה בעגמי, לאחר בנייתה, רשם על שם אשתו. עד עצם היום הזה אין לו רכוש כלל, וגם את חברת הייצוא רשם על שמם של סאמי והאני.

[בסביבות 1990?] המחבר, בשותפות עם אחמד רפעת –  אשר עבד בעברוֹ עם חברות בסקטור הציבורי שעסקו בטיוב אדמה מדברית –  קנו  קרקע מדברית שלכאורה הייתה ראויה לחקלאות [כנראה באזור נובאריה]. בהמשך, גיסו עבד אל-מונעם אל-קסאס וחלים טוסון, קנו קרקעות בשכנוּת למחבר, וסך הכול השטח שנקנה הגיע ל-100 פַדַאן (פדאן שווה לכ-4,200 מ"ר).  בדומה להתנהלותן של החברות הציבוריות, היה פער גדול בין מה שהובטח בקנייה לבין מה שהתקבל בפועל. האדמה שנקנתה הייתה קשה לגידול והציוד שאמור היה להימצא בה, כמו מנוע להשקיה, היה חסר או לא פעל. לקבוצת הקונים לא היה ניסיון בחקלאות במדבר, מה עוד שמכרו להם שתילים לקויים לזריעת גפנים, עצי תפוח וזיתים. הרוחות העזות היו גורמות להפסקות חשמל. לנוכח הקשיים, אל-קסאס וחלים טוסון החליטו לצאת מהפרויקט והמחבר נאלץ לקנות את חלקות האדמה שלהם. אשתו הייתה מעוניינת להקים משק חי. גם בתחום הזה נתקל המחבר בקשיים. מחיר הבשר באותה התקופה היה זול, ותופעת גניבת הכבשים הייתה נפוצה. בגלל חילוקי דעות אשר המחבר אינו מפרטם, שותפיו נפרדו ממנו. המחבר המשיך לעסוק בחקלאות, ובינתיים בנו האני, אשר סיים לימודיו האקדמאים, הצטרף לעסק. העסק זכה  למענקים ולסיוע מתוכניות מטעם ארה"ב ודניה, בעזרתן הצליחו להתגבר על רוב הליקויים בהם נתקלו בעבודתם החקלאית. בניו רכשו ידע בתחום החקלאות ובעבודה עם איכרים. הם המשיכו לעסוק בחקלאות שנים רבות, ואף אשתו נהגה לגור בחווה החקלאית במשך חודשים כדי להשגיח על ניהול המקום. בהדרגה החברה שלו התגברה על בעיות החשמל וחיברה מים ראויים לשתייה. התוצרת התרחבה, ולצורך ייצואה הם הקימו בית אריזה בקרבת השדה החקלאי. המחבר ובניו ייצאו תמרים וגוזלי יונה, וכמו כן זרעו סוגים חדשים של מנגו. הם שהו בחווה הזו למעלה מעשרים שנה.  אבל, לצערו, בעקבות מהפכת ינואר 2011, חלו קשיים בייצוא. לאחר המהפכה נעצר זמנית הייצוא שלו, והסחורה התקלקלה. על אף שהבנקים היו סגורים, הוא דאג לשלם משכורות לעובדיו. בסופו של דבר המחבר ובניו נאלצו למכור את החווה, ומרב הכסף שהרוויחו ממכירתה הוצא לכיסוי הוצאות הריבית על ההלוואות מהבנקים. אף על פי כן, הקמת החווה הייתה ניסיון מזהיר בו הצליחו להפוך את החול לירוק. 

מהפכת ינואר 2011 ואחריה

המחבר הופתע מאירועי ה-11 בינואר 2011. הוא לא השתתף באירועים, אבל היה עֵד להם, כיוון שביתו היה ממוקם ברחוב אל-בוּסתאן [בתעתיק אל-בסתאן] הסמוך לכיכר "אל-תַחְרִיר". מכונית משטרה שרופה עמדה ליד ביתו, אשר שבריה שימשו את מתנגדי המשטר להקמת מתרסים. כמו כן חדר לביתו גז מדמיע, שהִקשה עליו לנשום. בעיצומו של המשבר, יחד עם בנו סאמי, נסע המחבר לברלין, כדי להשתתף  בתערוכה חקלאית ב-4 בפברואר. שם נודע לו על התפטרותו של מובארק [ב-11 בפברואר]. הוא השתתף במסיבה שיזמה הקהילה המצרית בברלין לרגל האירוע, וחזר לארצו ב-12 בפברואר.

על אף הערכתו הרבה לצעירים שהובילו את אירועי ה-11 בינואר ואף הקריבו את חייהם – הוא אינו רואה בתוצאות האירועים האלה מהפכה. מהפכה פירושה שינוי במצב הפוליטי והחברתי – בעוד מה שקרה בפברואר 2011 היה בעיקר הדחת ממשלו של מובארק. זאת בניגוד למהפכת יולי 1952, אשר בעקבותיה התחוללו שינויים כלכליים-חברתיים, שבאו לידי ביטוי ברפורמה חקלאית ובחוקי ההלאמה, וגם בשינוי במדיניות החוץ. מפלגת תגמוע, בתור מפלגה, לא השתתפה באירועי הכיכר [תחריר]  בקהיר. לדעתו, הסיבה לכך נעוצה הייתה בהיעדר תקשורת בין מנהיגי המפלגה לבין הצעירים שבכיכר. להערכתו של העיתונאי מוחמד חסנין הַייכּל – המקובלת על אלבר אריה –כתוצאה מאי השתתפותה של תגמוע  במחאה בכיכר, איבדה המפלגה הזדמנות היסטורית להנהיג את המהפכה.

המחבר סבור כי לאחר הדחת מובארק, מוטב היה שסגנו עומר סולימאן יישאר בשלטון באופן זמני עד לעריכת בחירות – במקום להעביר את השלטון למועצה הצבאית, וזו  הביאה למעבר השלטון לאחים המוסלמים. ב-30 ביוני 2013 הודחו האחים המוסלמים מהשלטון. אבל באירועים האלה – בדומה לאירועי ינואר 2011 – לא השתתף מעמד העמלים, קרי פועלי התעשייה והאיכרים, אשר השתתפותם חיונית לקיום מהפכה אמיתית. התערבות הצבא להדחת שלטון האחים המוסלמים היה צעד חיובי. פורמאלית, כינה השלטון החדש את אירועי ה-11 בינואר 2011 כמהפכה, אבל בפועל הוא פתח במסע תעמולה נגד מְבַצעיה, בטענה כי מאחוריהם עמד כוח זר שמימן את הצעירים. [מסיבות מובנות, משתדל המחבר להימנע מלמתוח ביקורת על משטרו של עבד אל-פתאח א-סיסי כמשטר דיקטטורי.]

אלבר אריה ויהדותו – מפורסם בעל כורחו

בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 אלבר אריה, לאור האוריינטציה הפוליטית שלו, "לא התעניין כלל בעדה היהודית" במצרים (עמ' 340) – על אף שלבקשת עיתונאית מצרית (עִזַת ח'טאב)  הסכים להתראיין בנושא וזו פרסמה כתבה עליו ב-Egypt Today. עיתונאית מצרית נוספת (Mona Anis) מ-Al-Ahram Weekly, שערכה ריאיון עם המחבר, הסבירה את התעניינותם של המצרים בעדה היהודית, בהיותה חלק מההיסטוריה של העם המצרי. בעקבות שני הראיונות האלה, הפך שמו של המחבר למוּכּר, והחלו להגיע אליו בקשות רבות לעריכת ראיונות וסרטים דוקומנטריים. עם זאת, רוב הסרטים הדוקומנטריים שנערכו עימו נותרו במגירות. ב-2006 הוזמן המחבר לחגיגות לציון מאה שנה להקמתו של בית הכנסת "שער השמים" (השוכן בקהיר), לאחר שיקומו. את ההזמנה קיבל מכרמן ויינשטיין, ראשת הקהילה היהודית. בטקס נכחו דיפלומטים זרים ומצרים, ומאז נרקמו קשרי ידידות בין המחבר לאיש משרד החוץ המצרי מוחמד אבו אל-דהב.

ד"ר מוחמד אבו אל-ע'אר (Abu al-Ghar), במהלך איסוף  חומר לכתיבת ספר על יהודי מצרים, ערך ריאיון עם אלבר אריה. [ספרו "יהודי מצרים במאה ה-20", פורסם ב-2021.] כמו כן אבו אל-ע'אר, יחד עם במאי הקולנוע אמיר רמסיס (Amir Ramses), הפיקו סרט על יהודי מצרים, אשר כלל ראיונות עם המחבר. הסרט הוצג בתקופת שלטונם של האחים המוסלמים [2013-2012], וניסיון הצנזורה לפסול אותו נכשל. זאת ועוד. הייתה זו הפעם הראשונה בו הוקרן סרט דוקומנטרי בנושא היהודים ביותר מאשר בית קולנוע אחד בו זמנית, כשהאולמות היו מלאים. הסרט הוקרן גם בפסטיבלים וזכה לפרסים. בעקבות הצלחת הסרט, ביקשה מאגדה הארון (בתו של שחאתה אהרון) מאמיר רמסיס ליצור סרט על היהודיות הקשישות במצרים. הסרט הופק, שני הסרטים הוצגו בקולנוע זאויה (Zawya)  בקהיר, והמחבר השתתף בדיונים אשר נערכו בעקבות הצגת הסרטים. במידע שמסר המחבר באחד הראיונות נעשה שימוש בסדרה ששודרה בטלוויזיה המצרית בשם  "רובע היהודים" (חארת אל-היהוד) (2015). בין השנים 2013-2011, יאסמינא [לפי תעתיק ערבי] [Jasmina Benari], במאית קולנוע צרפתית – בת לאב יהודי מצרי שגורש ממצרים ב-1956 – יצרה סרט ביוגרפי על המחבר. הסרט הוצג בקולנוע זאויה [ב-2016?] באולם מלא ואחר כך הוקרן בצרפת, שווייץ, בלגיה וברלין. לאור כל זאת נעשה המחבר מפורסם, בעל כורחו. רבים, ובמיוחד צעירים מצרים, היו מנסים ליצור עימו קשר דרך הרשת החברתית פייסבוק.

על אף ההתעניינות הרבה בו מצד כלי התקשורת בתור שריד לקהילה היהודית של מצרים, הקשר של המחבר ליהדות ולקהילה היה רופף למדי. הקשר שלו ליהדות התבטא בעיקר בחגיגת חגים יהודיים –  במיוחד חג הפסח –  בביתו של שחאתה אהרון, אותם הקפידה אימו לחגוג כל עוד חיה. שחאתה הארון גר באותו הרחוב בו התגורר המחבר בקהיר, רחוב אל-בוסתאן,  וקשרי ידידות חמים נרקמו בין השניים. כמו כן התעניין אלבר אריה בקברים יהודיים, כיוון שחלק ממשפחתו קבור במצרים,  סביי אימו, דודו ואביו. החלה משנות ה-70 נפוצה התופעה של גניבת מצבות שַיש מקברים יהודיים, בגלל ערך השיש. המחבר הכיר את ראשת הקהילה היהודית כרמן ויינשטיין מאז ילדותה: היא גרה בשכנות לביתו ושניהם למדו באוניברסיטת קהיר ב-1948. כיוון שמִספר הגברים בקהילה היהודית היה קטן, המחבר היה נוהג להיענות לבקשת כרמן לעזור לה בהצלת קברים בבית הקברות היהודי אל-בסאתין [לפי התעתיק הערבי].

לאחר מותו של שחאתה אהרון ב-2001, נמשכו הקשרים של המחבר עם בנותיו,  מאגדה ונאדיה, כאילו היו בנותיו. כרמן ויישנטיין נפטרה באפריל 2013, וב-2014 (?) נבחרה מאגדה הארון לראשת הקהילה. יצוין כי עוד ב-1921 נוסדה אגודת צדקה יהודית בשם "טיפת חלב" (قطرة اللبن), אשר דאגה ליתומים יהודים והגישה להם מדי יום כוס חלב וארוחת בוקר. מאגדה הפכה חֶברה זו מחברת צדקה לחברה האחראית לשימור המורשת היהודית המצרית – דבר שהביא את המדינה לעודד את פעילותה של האגודה הזו. לאור קשריו של המחבר עם משפחת שחאתה שדמו לקשרי משפחה, "מצאתי את עצמי, בלי שהתכוונתי, מעוניין...לשמור על המורשת היהודית" (עמ' 352). ב-2015 חזר בנו סאמי ממדינת קטר, בה עבד, ובהדרגה החל לעזור למאגדה בניהול הקהילה ובחידוש פעילותה של "טיפת חלב", ובהמשך הפך לסגנה של מאגדה. מאגדה החליטה לפתוח את דלת האגודה הזו למוסלמים ולנוצרים המתעניינים במורשת היהודית. התעניינותו של המחבר במורשת היהודית במצרים נבעה מכך שהייתה חלק מההיסטוריה התרבותית של מצרים. הוא למד על דברים שלא ידע קודם, כמו על "גניזת קהיר" ועל התפקיד שמילאו יהודים בהיסטוריה של השושלת הפאטמית והאיובית, כמו משה בן מימון [הרמב"ם]. עם הזמן גדל תפקידו של סאמי באגודה. הוא נעשה יושב ראש המְבַצֵע שלה, השיג מענק לתיעוד ולחקר בתי הכנסת אשר בבעלות הקהילה, ולרישומם של נכסי דניידי, וזאת  בשיתוף עם מיניסטריון העתיקות. על אף גילו המבוגר ומחלותיו, עזר המחבר בפעילות הקהילה.

תהליך שיקום בתי הכנסת במצרים החל  בעיקר בתקופת שלטנו של מובארק, בהם "שער השמים" [ב-1980, ב-1996 וב-2000]. שיקומו של בית הכנסת הרמב"ם בשכונת היהודים  נעשה [ב-2010] במימון [ממשלתי] של מחלקת העתיקות. בינואר 2020 הוזמנו המחבר, מאגדה וסאמי להשתתף בחגיגה לרגל חנוכתו של בית הכנסת הנביא דניאל, לאחר סיום עבודת שיקומו שנמשכה שנתיים וחצי, במימון חלקי של מיניסטריון העתיקות.

ב-2019 הציע למחבר בנו, סאמי, להתחיל בכתיבת זיכרונותיו. הוסכם כי כותבת צעירה בשם הינד מוּחְ'תאר [בתעתיק הנד מח'תאר] תבוא אליו פעמיים בשבוע כדי לרשום את הַכְתבותיו. עם הגיל סבל המחבר משורה של מחלות. ביולי   2020 הוא נפל על הרצפה בחדר האמבטיה, רגלו נפגעה  ונותחה, אך נותרה בה נכות. העבודה על הספר תוכננה לחצי שנה, אבל בעטיה של מגפת הקורונה ובעיותיו הרפואיות, העבודה נמשכה למעלה משנה וחצי. [את ההקדמה לספרו חיבר אלבר אריה  בפברואר 2021, כחודשיים לפני מותו, והספר פורסם ב-2023.]

הערות ביקורתיות

חייו של אלבר אריה מלאי סתירות וניגודים. הוא ראה את עצמו  פטריוט מצרי, אבל שפת אימו הייתה צרפתית,  גם כשהיה סטודנט באוניברסיטת קהיר עדיין לא שלט שליטה מלאה בערבית ועולמו הרוחני-תרבותי לא היה מצרי-שורשי. הוא לא ראה בצרפת מדינה זרה אלא מעין מולדת שנייה, והוא טרח לשלוח את שני בניו למחנות קיץ בצרפת, כדי להקנות להם את השפה והתרבות הצרפתית. נוסף לכך, חצי ממשפחתו המקורית,  אימו ואחותו, היגרו לצרפת.

מצד אחד המחבר היה קומוניסט מושבע אשר ריצה 11 שנים בבתי סוהר עבור השקפתו הפוליטית, אבל מצד שני היה בתקופת שיא פעילותו העסקית, קפיטליסט עתיר ממון הנהנה מרמת חיים גבוהה. הוא אינו מציין מה היה הונו בשיאו, וכללית נמנע לפרט כמה עובדים העסיק ומה היו תנאי העסקתם. כדי להמעיט מהפן הרכושני-קפיטליסטי באישיות, טוען המחבר כי הוא "מעולם לא היה מעוניין ברכוש אינדיבידואלי". לחיזוק טענתו מציין המחבר כי במהלך פעילותו העסקית החברות שהקים היו רשומות על שם שותפיו הערבים, ובהמשך על שם בניו. הוא מתעלם מכך כי רישום העסקים על שם ערבי-מצרי – ולא על שמו, גם לאחר שכבר התאסלם – נועד, לכל הפחות, למנוע התנכלות או הערמת קשיים על פעילות העסק מצד השלטונות.

עוד פרדוקס. אלבר אריה ראה במשטרו של נאצר פרוגרסיבי, על אף  שדיכא את המפלגה הקומוניסטית יותר מכל משטר אחר במצרים  (לפניו וגם אחריו), והמחבר אישית עוּנה בו וריצה תקופת מאסר ארוכה. לעומת זאת, יחסו כלפי משטרו של סאדאת שלילי,  מפאת מדיניותו הכלכלית  וחוזה השלום המשפיל עם ישראל, כדבריו – על אף שבתקופה הזו מעולם לא נאסר ושגשג כלכלית דווקא בזכות הכלכלה הקפיטליסטית של סאדאת.

לאורך מרבית ספרו מדגיש אלבר אריה את ריחוקו מהיהדות ומהקהילה היהודית במצרים, והיותו אנטי ציוני. הוא לא היה דתי, כבר בתור נער התנגד להגירת יהודים לפלסטין ולהקמת מדינה יהודית בה, היה חבר בליגה יהודית למאבק בציונות,  רוב חייו לא היה לו קשר לקהילה היהודית, בכלא הוא התרחק מאסירים יהודים הקשורים ל"פרשת לבון" (1954) – וזאת בניגוד "לאחים המוסלמים" ואף לאסירים פלסטינים באות הכלא. בשבתו בבית הסוהר ב-1956, הוא התנדב להשתתף באימונים צבאיים כדי להצטרף לצבא המצרי במלחמה נגד הפלישה האנגלית-צרפתית לתעלת סואץ. בתחילת שנות ה-70 פעל דרך  השגרירות הסובייטית במצרים למען הפסקת העלייה היהודית מבריה"מ לישראל, בטענה שזו מחזקת את כוחה הצבאי. כנגד הסכם השלום שחתמה מצרים עם ישראל ב-1979 טען כי הוא נעשה בתנאים משפילים ועל חשבון פתרון הבעיה הפלסטינית. במקום אחד בספרו, באופן יוצא מן הכלל, המחבר אף מגלה סלחנות כלפי האנטישמיות במצרים. המחבר טוען כי חברו היהודי, איש השמאל המצרי שאחתה אהרון, ידע כי מקור היחס השלילי של המצרים כלפי היהודים נעוץ בקיומה של ישראל, אשר משרתת את האימפריאליזם נגד עמי המזרח התיכון ובמיוחד נגד העם הפלסטיני. בעוד לפני קיומה של ישראל, אליבא דאריה, לא נרדפו יהודים בארצות ערב.

על אף האמור לעיל, נראה כי בנעוריו שקל אלבר אריה, לכל הפחות, להיות ציוני ולעלות לארץ: הוא כזכור ביקר פעמיים בארץ ישראל המנדטורית. הוא מעולם לא ניסה לאתגר את אבן היסוד של הציונות והיא שהעם היהודי, כמו עמים אחרים, זכאי להקים מדינה משלו במולדתו ההיסטורית. עיסוקו במלחמת אוקטובר 1973 בספר, בדומה ל"מלחמת ההתשה",  קצר מאוד. על אף רצונו של המחבר להתרחק מיהדותו, בתור יהודי הוא התקשה כנראה מבחינה נפשית לתאר באריכות  ולהלל מלחמות בהן ערבים הורגים יהודים. ההתייחסות דווקא לכישלון הצבאי של מצרים במלחמת אוקטובר 1973, נועדה להמעיט מהישגיו של סאדאת, בהתאמה ליחס הביקורתי כלפיו מצד המחנה השמאלי במצרים, אליו השתייך המחבר. על אף הצהרותיו האנטי ציוניות, לאחר שחתמה מצרים על הסכם שלום עם ישראל, לא חשש המחבר לבטא בגלוי, את העמדה בה דגל מן הסתם מכבר, והיא התנגדות להשמדתה של מדינת ישראל – למרות שזו הייתה ונשארה מדינה יהודית וציונית. על אף הדגשתו כי במרבית חייו היה רחוק מיהדות ומהקהילה היהודית, רבים מחבריו, במיוחד בתנועה הקומוניסטית היו יהודים, בהם אנרי קוריאל ושחאתה אהרון, ועם האחרון הוא אף נהג לחגוג את חג הפסח.

אלבר אריה מתגלה בספר כאדם שניסה להתרחק מיהדותו, אך זו רדפה אחריו לאורך כל חייו. בשבתו בבית הסוהר נודע לי כי בעיתונות המצרית הוא תואר כיהודי וציוני; לאחר צאתו מהכלא, הוצע לו להגר לישראל, והוא היה המום מגילויי האנטישמיות בתוך המחנה "הפרוגרסיבי" אליו השתייך. יהדותו לכדה אותו סופית בערוב ימיו. בסוף ימיו הוא עורר תשומת לב של התקשורת המצרית והבינלאומית, לא כאזרח מצרי מהשורה, אלא בתור שריד של הקהילה היהודית במצרים, והאיש עצמו החל לפעול לשימור המורשת של הקהילה הזו. בערוב ימיו הצדיק המחבר את התעניינותו בהיסטוריה של היהודים במצרים ואת פעילותו לשימור מורשתם בטיעון כי אישים מצרים  (קרי "ערבים כשרים למהדרין") קבעו כי תולדות הקהילה היהודית במצרים היא חלק מההיסטוריה המצרית וכי השלטון המצרי בעצמו משתתף בשימור בתי כנסת עתיקים.  

אלבר אריה נטה להתעלם מהניגודים והסתירות באישיותו ובמסלול חייו, היה לכאורה שלם עם עצמו והאריך ימים. בדיעבד, ב-11 שנות שבתו בכלא רואה המחבר כתקופת חייו הטובה ביותר, זו הייתה תקופה פורייה בה הכיר אנשים ממגוון החברה המצרית ויצר איתם קשרי ידידות. הוא אינו מצטער על דבר בחייו. על אף  שנכשל להגשים את הרעיון הקומוניסטי, ועוד בתקופת קיומה של בריה"מ התפקח מהקומוניזם הסובייטי – אומר המחבר: היו לנו חלומות ותקוות לעולם טוב יותר בו יוגשם צדק חברתי, ואם לא הצלחנו להגשימם, ייתכן כי יבואו אחרים ויצליחו להגשים את מה שלא הצלחנו.

בנו הבכור של אלבר אריה, סאמי, סיפר לכתבת ישראלית ב-2022 כי אביו נקבר כמוסלמי – אבל הוסיף: "יהודי נשאר תמיד יהודי". עוד סיפר הבן  כי מאז ילדותו נהג להגיע עם אביו למשפחת [שחאתה] הארון בליל הסדר, וסאמי המשיך לחגוג את ליל הסדר עם שני בניו המוסלמים ועם שתי בנותיה של מאגדה  (בתו של הארון) אשר נשואות למוסלמים. סאמי מוּדע לכך כי לפי ההלכה האורתודוכסית הוא אינו יהודי (נולד לאם ערבייה), אבל הוסיף, כי לפי היהדות הקָרָאִית, היהדות נקבעת לפי האב. לדברי סאמי, בהתאם לתפישת אביו  שהיהדות אינה דת, אלא זהות, הוא רואה עצמו יהודי, הוא חבר בקהילה היהודית בקהיר ומנסה לארגן תפילות בחגים. בניו רואים עצמם מוסלמים.[6]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] Unified Egyptian Communist Party, Wikipedia.

 

[2] ביתר פירוט, קוריאל  מסר לת'רוואת עוכשה (ثروت عكاشة)  (Thawrat Okasha), אשר בשנות ה-50 שירת בשגרירות מצרים בפאריס (לימים היה לשר התרבות של נאצר), את תוכנית "התוקפנות המשולשת" [מבצע סואץ, 1956],וזה העביר את המידע לנאצר, אבל נאצר לא האמין בתרחיש הזה. לפי זיכרונותיו של עוכשה, קוריאל מילא תפקדי חשוב בכינון מחדש של הקשרים בין צרפת ומצרים לאחר "במצע סואץ". לאור זאת – ממשיך עוכשה –  פרסם נאצר החלטה להשיב לקוריאל את אזרחותו המצרית (שנשללה לאחר גירושו ב-1950), אבל ההחלטה הזו אבדה במסדרונות הממשלה המצרית ולא בוצעה (עמ' 331).

[3] את יוסף חזן הכיר המחבר ב-1946 והוא מילא תפקיד חשוב בחייו עד למותו ב-2004. הקשר ביניהם נקטע כאשר האיש גורש לצרפת ב-1951, מאז  היה דמות בולטת ב"קבוצת רומא", ראה עצמו מצרי עד למותו, ועל כן סירב להצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. המחבר השתתף בטקס קבורתו בו קרא נאומים אשר שלחו ח'אלד מוחי אל-דין, מוחמד אל-גונדי ורפעת אל-סעיד.

 

[4] אלבר אריה קיים קשרים חזקים עם קוריאל משנת 1968 עד להירצחו ב-1978. המחבר משבח את כישוריו של האיש כמנהיג, שזכה, לדברי המחבר, לתמיכתם גם של אנשי דת מוסלמים ונוצרים. אלבר אריה טוען, על סמך שמועות, כי אימו של קוריאל התנצרה, על אף שרשמית הייתה יהודייה, וכי היא ניצרה בחשאי את אנרי קוריאל ואחיו ראול, אבל מעולם לא הצהירה על כך. אנרי  קוריאל עצמו לא הכיר את טקסי הדת היהודיים, כיוון שהשתייך לדור חילוני (עמ' 334).

 

[5] הידידות בין המחבר לקלייר חזן (אחותו של יוסף חזן) נמשכה עד למותה ב-1990. היא הייתה אם שנייה לילדיו ואחות לאשתו, כאשר שהו בפאריס.

 

[6] נצחיה יעקב, Ynet.co.il 15 באפריל 2022.