ענברי, אסף. הספר האדום (ראשון לציון: משכל, 2022) [סיכום וביקורת]

ענברי, אסף. הספר האדום (ראשון לציון: משכל, 2022). 286 עמ'.

אסף ענברי נולד בקיבוץ אפיקים בשנת 1968. הוא בעל תואר ד"ר לספרות עברית, סופר, חוקר ומרצה לספרות עברית והיסטוריה ציונית. ספרו, "הספר האדום", עוסק בהתפתחות אישיותם והגותם של שלושה מנהיגי שמאל ציונים: יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. בסיכומי התרכזתי בהיבטים הרעיוניים  וההיסטוריים, ולא האישיים, של המנהיגים. לסיכום הוספתי תאריכים, שכמעט ואינם קיימים במקור, הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק "הערות ביקורתיות".

שלושה מנהיגים: טבנקין, יערי וסנה

יצחק טבנקין נולד ב-1888 בעיר בּוֹבּרוּיְסְק שבאימפריה הרוסית (כיום בשטחה של בלארוס), אבל כבר בילדותו, יחד עם משפחתו התגורר בוורשה. ורשה באותה התקופה נמצאה באותו חלק של פולין שהיה נתון תחת שלטון רוסיה הצארית.  אימו הייתה דתיה ואביו סוציאליסט, ממנו התייתם בגיל 6. הוא לא השתלב בלימודי ה"חדר" וכבר בנעוריו הפך לסוציאליסט, בגיל 18 נטל חלק בארגון שביתה של פועלות סוכר בוורשה ובגיל 19 נאסר. הוא השתתף בוועידת ייסוד מפלגת "פועלי ציון", בה פגש לראשונה את דויד גרין (לימים בן-גוריון). בשנת 1911 עלה לארץ וב-1921 נמנה עם מייסדי הקיבוץ עין חרוד (שוכן בעמק יזרעאל, דרומית-מזרחית מעפולה). הוא נשא לאישה את אווה (חווה) ולזוג נולדו ארבעה ילדים. אווה סבלה ממחלת לב ועבדה מדי פעם בהנהלת חשבונות בקיבוץ. בעלה דאג להגשים בעצמו את האידיאל של חלוציות והוא עבד בחקלאות – עד שהפך לעסקן ויצא לשליחויות בחוץ לארץ. בתקופת עסקנותו  בגילן 45 (ב-1933?) הכיר את חוּמה, חלוצה מקיבוץ יגור, צעירה ממנו ב-10 שנים, ובהמשך עבר לגור איתה. באותה התקופה בקרב חלק מהחלוצים הסוציאליסטים רווחה דעה ליברלית כלפי מוסד הנישואים. מכל מקום, טבנקין לא מצא לנכון להתגרש מאשתו, וחוּמה כנראה לא לחצה עליו להתחתן עימה. כעבור שבע שנים של חיים משותפים עם חומה (לזוג לא נולדו ילדים), החליט לחזור לעין חרוד, לאשתו וגם לעבודת פיזית בקיבוץ. החלטתו הושפעה מכישלונו בוועידה שנערכה בקיבוץ  נען ב-1939, בה התנגד לאיחוד בין תנועתו "הקיבוץ המאוחד" לבין חֶבֶר הקבוצות, וזאת בניגוד לעמדתם של ברל כצנלסון ובן-גוריון שהתקבלה בוועידה. התנגדותו נבעה מסיבות אידיאולוגיות: דבקותו במרקסיזם הכריעה נגד איחוד עם תנועה שאינה שותפה לאידיאולוגיה הזו.  [החלטת האיחוד לא יושמה, בגלל התנגדותו של טבנקין.] בשובו לקיבוץ התגורר במרפסת של בית אשתו, תוך שמירה על קשר עם ילדיו. הוא לא הספיק לחזור לעבודה פיזית לתקופה ארוכה, כיוון שבגיל 52 שבר את ידו. 

מאיר יערי נולד ב-1897 בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו, חיים ואלד, היה עורך שבועון ציוני. האב העדיף את בנו הבכור משה על פני בנו הצעיר מאיר וזלזל בכישוריו המנטליים. על כן שלח אותו לחינוך מקצועי בו לא הצליח. במלחמת העולם הראשונה מאיר  גויס   לצבא האוסטרי והגיע לדרגת קצונה – בעוד משה זכה לפטור משירות צבאי והשיג תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת וינה. מאיר עלה לארץ ב-1920, שינה שם משפחתו ליערי והמשיך בפעילותו במסגרת "השומר הצעיר". גם אחיו משה עלה ארצה, אך בעוד משה הפך לעסקן ורק הטיף לחשיבותה הרבה של עבודה פיזית – מאיר עבד בסלילת כבישים ובחקלאות. בביתניה, בה הנהיג קומונה, הוא התחתן עם אנדה, ילידת לבוב, שהייתה חברה באותה הקומונה, ולזוג נולדו שני ילדים. נישואיו נגדו את עמדתו הקודמת, לפיה המשפחה היא מוסד בורגני הפוגע בהגשמה החלוצית, וכי "נשים אינן מתאימות לחיים בקומונה;  הן תמיד יבגדו בה לטובת התא המשפחתי" (עמ' 43). קיבוץ מרחביה היה למקום מושבו הקבוע (שוכן בעמק יזרעאל, 2 ק"מ מזרחית לעפולה). מרחביה הייתה חלק מרשת של קיבוצים של תנועת השומר הצעיר שכונתה "הקיבוץ הארצי". 

בהשפעת פגישתו עם יעקב חזן הפך יערי למרקסיסט. עם זאת, בהיותו צאצא של החסיד הרב אלימלך מליזֶ'נסק, טען כי תנועה לאומית זקוקה לסמלים, כולל רליגיוזיים. ייתכן כי על רקע הערצתם של החסידים לרבם – גם אם הרב  היה נוהג בצורה מוזרה אשר נבצר מחסידיו להבינו – המשיך יערי להצדיק ולהעריץ את המשטר הסובייטי ואת סטאלין לאורך דרכם העקלקלה. יחסו החיובי  כלפי המשטר הקומוניסטי לא השתנה גם כאשר התנהלו משפטי ראווה נגד מנהיגי התנועה הבולשביקית באמצע שנות ה-30, ואף לאחר שבריה"מ חתמה על הסכם אי  התקפה עם גרמניה הנאצית ב-1939.  זאת ועוד. יערי לא שינה את עמדתו כלפי המשטר הסובייטי וסטאלין, כאשר הגיעו אליו מכתבים מחברים בשומר הצעיר בשטחה של פולין שעבר לשליטת בריה"מ (שטח עליו השתלטה בריה"מ בעקבות פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939),  בהם התלוננו על רדיפות מצד המשטר נגד תנועתם, כולל מאסרים. על אף הערצתו לבריה"מ, יערי לא ביקר ברוסיה ולא ידע רוסית.

משה סנה (קליינבוים)  נולד ב-1909 בעיירה ראדְזין במזרח פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית). מוצאו ממשפחה חסידית, סבו לימד אותו גמרא  והוריו היו ציונים. כבר בלימודיו בגימנסיה פולנית התגלה כתלמיד מוכשר מאוד והמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת ורשה. הוא הצטרף לזרם הליברלי של הציונות בפולין בראשות יצחק גרינבוים והיה נואם מבריק. בגיל 23, בהיותו עדיין סטודנט לרפואה – בהמלצתו של גרינבוים שעלה לארץ ישראל – הפך למנהיג הציונים הכלליים בפולין, ולמעשה למנהיג הציונים בארץ זו. הוא גויס לצבא הפולני, עבר קורס קצינים והיה לקצין רפואה. לאחר פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939, הגדוד שלו נסוג מזרחה ונשבה בידי הצבא הסובייטי. קליינבוים  הצליח להימלט מהשבי לליטא וב-1940 עלה לארץ יחד משפחתו, אשתו חנה, רופאה, והבת תמר. הוא הסביר את הימלטותו מפולין, במקום להמשיך לשמש מנהיג הציונים בארצו, בסכנה שנשקפה לחייו מהסובייטים, כקצין בצבא הפולני. עוד בהיותו סטודנט, נקט קליינבוים בעמדה שלילית עזה כלפי בריה"מ וסטאלין, מפאת עמדתם השלילית כלפי הציונות ודיכוי התרבות היהודית. לאחר בריחתו מהסובייטים, שלח מכתב אל נשיא הקונגרס הציוני העולמי בו דרש להכריז על בריה"מ כעל אויבת הציונות והעם היהודי והוסיף כי "חיסול שלטונו של סטאלין הוא אינטרס של הציונות" (עמ' 61). מאידך גיסא הוא העריץ את האימפריה הבריטית ודגל בשיתוף פעולה איתה להגשמת מטרות הציונות.

חודשים אחדים לאחר עלייתו ארצה מינה בן-גוריון את סנה לחבר במפקדה הארצית של ה"הגנה". בן-גוריון היה זקוק למשה סנה ולמפלגת הציונים הכלליים כמשקל נגד הן לימין והן לשמאל הפרו-סובייטי בראשות טבנקין ויערי. עוּבדת היותו קצין הכשירה אותו בעיני בן-גוריון לקידום נוסף: ב-1941 בגיל 32, כעבור שנה מעלייתו ארצה, בהמלצת בן גוריון התמנה משה קלייבוים לראש ההנהגה הארצית של ההגנה. בתפקידו החדש בחר קליינבוים בשם מחתרתי סנה שמקורו בשמו המקורי. קליינבוים – עץ קטן, כלומר שיח; וסנה לזכר השיח שראה משה רבינו במדבר. (קלייבוים החל  רק מ-1945 להשתמש באופן גלוי בשם משפחתו המחתרתי סנה.) העובדה שלא השתייך לאחד המחנות הפוליטיים היריבים, לא לשמאל ולא לימין, לא עוררה התנגדות למינויו. הוא גם לא השתייך למפלגתו של בן-גוריון מפא"י, אך בן גוריון העריך כי האיש יהיה נאמן לו, כקרוב לדעותיו ביחס למדיניות כלפי הבריטים.

פעילות מנהיגי היישוב בצל מלחמת העולם השנייה, 1945-1941

סנה אימץ את תוכניתו של יצחק שדה בדבר הצורך להקים יחידה קרבית של ההגנה, שתמומן על ידי הבריטים ותעזור להם במלחמה נגד גרמניה הנאצית והמדינות הקשורות בה, כמו בהשתלטות על לבנון וסוריה אשר בשליטת ממשלת וישי. סנה קידם את הרעיון במפקדה הארצית של ההגנה; הוקמו שתי פלוגות מתנדבים, להם קרא סנה פלוגות מחץ, ובראשי תיבות פלמ"ח. בראש פלוגה א' עמד יגאל פּייקוביץ' (אלון) ובראש פלוגה ב' – משה דיין, ובראש הפלמ"ח – יצחק שדה.

בקיץ 1942 הצבא הנאצי בראשות פלדמרשל ארווין רומל הגיע לאל-עלמיין שבמצרים. בעיני מנהיגי היישוב, האפשרות שהצבא  הבריטי לא יוכל לעצור את ההתקדמות הגרמנית וצבאו של רומל ימשיך לארץ ישראל, אפשרות זו  נראתה ממשית. בימים קשים אלה, מצא טבנקין צורך לחזור לפעילותו הפוליטית, וגם לאשתו השנייה, חוּמה. טבנקין נקט בעמדה לוחמנית: על היישוב להתגייס כדי לנסות להדוף את הפלישה הנאצית לארץ ישראל, גם אם זו תהיה מלחמה אבודה. יש להשאיר לאויב אדמה חרוכה, כלומר, במקרה הצורך להרוס את מפעל ההתיישבות בארץ שנבנה בזעת אפיים.  לעומתו, טען בן-גוריון כי זו תהיה איוולת להילחם מלחמה חסרת סיכוי.

כהכנה לפעילות נגד פלישה גרמנית אפשרית לארץ, באחת החורשות של משמר העמק (במערב עמק יזרעאל) התאמנה מחלקה גרמנית של הפלמ"ח. היא הורכבה מדוברי גרמנית, יוצאי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה ונועדה להסתנן אל שורות הצבא הגרמני שיגיע ארצה. אימוני היחידה נערכו בגרמנית עם סמלים נאציים. יצחק שדה, בדומה  לטבנקין, חשב שצריך להילחם בגרמנים עד הסוף והייתה לשניהם תוכנית. האוכלוסייה היהודית כולה תתרכז בכרמל באזור חיפה, והפלמ"ח יגן על המובלעת ההררית הזו. תומכי התוכנית ומתנגדיה סברו כי מדובר בהתאבדות קולקטיבית ועל כן כונתה התוכנית "מצדה על הכרמל". משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, כלפי חוץ השתדל לנסוך ביטחון, אבל בשיחה עם מזכירו הצבאי האישי אמר: "בקרוב לא יישארו יהודים, לא באירופה ולא בארץ. הם ירצחו את כולנו. אם יש עתיד לעם הזה, הוא רק באמריקה" (עמ' 71).

בשלהי 1942, בעקבות הבסת צבאו של רומל על ידי הצבא הבריטי באפריקה והסרת האיום על ארץ ישראל, חדלה בריטניה לממן את הפלמ"ח. כדי להמשיך לקיים את הארגון הצבאי הזה החליט טבנקין לממנו באמצעות הקיבוץ המאוחד שבהנהגתו. כלומר, יחידות של הפלמ"ח, יתמקמו בתוך קיבוצי הקיבוץ המאוחד, יעבדו בעבודה חקלאית ובמקביל ימשיכו באימוניהם הצבאיים – תוכנית שיצאה לפועל. הסידור הזה לא מצא חן בעיני בן-גוריון כיוון שטמן בחובו סכנה להפוך את חברי הפלמ"ח, אשר השתייכו למפלגות שונות ובהם מפא"י, לנאמני הקיבוץ המאוחד ואף לצבא של טבנקין. כדי למנוע מצב כזה, לחץ בן-גוריון על טבנקין לוותר על סיעתו ולהתמזג עם מפא"י. טבנקין לא נענה להצעה. התחזקותו של  הקיבוץ המאוחד ושל טבנקין באמצעות אימוץ הפלמ"ח לא הייתה גם לרוחם של יערי וחזן. שניהם הבינו כי כדי לעצור את זליגתם של צעירי הקיבוץ הארצי לבסיסי הפלמ"ח שבקיבוץ המאוחד יש להקים בסיסי פלמ"ח בקיבוץ הארצי – ואכן עשו זאת. כתוצאה מהמהלך הזה מספר בסיסי הפלמ"ח גדל כמעט בשליש ועמד על 50. בקיבוצי השומר הצעיר, שלא כמו בקיבוץ המאוחד, חונכו אנשי הפלמ"ח ברוח של "אחוות עמים". החל מקרב סטלינגרד ב-1943, בהשפעת הישגיה המרשימים של בריה"מ במלחמה נגד הפולש הנאצי, גברה השפעת האתוס  הצבאי הרוסי-סובייטי בקרב יחידות הפלמ"ח. הצבא האדום זכה להערצה, לוחמי הפלמ"ח אימצו, בתרגום עברי, שירים אותם שרו חיילי הצבא האדום במלחמת האזרחים ברוסיה ובמלחמת העולם השנייה, ואף המנון הפלמ"ח הושפע ממנגינה רוסית. ההערצה לבריה"מ הרחיקה את סיעתו של טבנקין ממפא"י.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה,  ב-1944 חידש אצ"ל את פעילותו נגד הבריטים (ארגון לח"י מעולם לא הפסיק פעילות זו) –  בעוד הפלמ"ח הרגיש מתוסכל על הפסיביות שנכפתה עליו והפנה את תסכולו כלפי "הדוקטור", ראש המפקדה הארצית של "ההגנה". משה קליינבוים כונה כך בפי אנשי הפלמ"ח לא בתור כינוי כבוד, אלא דווקא כביטוי לאי נחת ממאפייניו הגלותיים שעוררו סלידה בצברים של הפלמ"ח, כמו סממנים למבטאו הפולני ולבושו בחליפה ועניבה. אף על פי כן, בהיותו לבוש חליפה ועניבה, בנאום לפני לוחמי פלמ"ח הצליח סנה לשכנע אותם לא למרוד נגד הבריטים כעת: "רק צבא שיודע לחכות להתאמן, יֵדע למלא את הפקודה כשהיא תבוא. הרי אין טעם להילחם אם אין סיכוי לנצח. כמו שכתב טשרניחובסקי: "מלחמה אם אין מוצָא. נפש ניצחון רוצה" (עמ' 88). בד בבד דאג סנה להגדיל את כוחו של הפלמ"ח באמצעות הטלת חובת גיוס לשורותיו על בוגרי תנועות הנוער החלוציות. עם זאת, סנה לא היה מרוצה מהפיכתו של הפלמ"ח לצבא ארגוני השמאל של טבנקין ויערי.

במקביל, סנה לא היה מרוצה מפעילותו של האצ"ל נגד הבריטים. בקשתו מבגין להפסיק פעילות זו לא נענתה, ובן גוריון הורה להגנה לפעול נגד אצ"ל. המשימה הזו הוטלה על הפלמ"ח והתנהלה מדצמבר 1944 עד לפברואר 1945. פקדו עליה יגאל אלון, נאמנו של טבנקין, ושמעון אבידן, נאמנו של יערי. אנשי אצ"ל נאסרו ועונו. אולם אנשי הפלמ"ח של יגאל אלון, בניגוד לעמיתיהם מטעם שמעון אבידן, סירבו להסגיר את אנשי האצ"ל לבריטים. 400 אנשי אצ"ל שהוסגרו לידי הבריטים גורשו לקניה.

משה סנה בראש "תנועת המרי העברי", 1946-1945

סיומה של מלחמת העולם השנייה וסירובה העקשני של בריטניה להתיר עלייה רחבה לארץ ישראל – עלייה שהייתה הכרחית להקמת מדינה יהודית – הביאו להחלטתו של בן-גוריון לפתוח במרי נגד השלטון הבריטי, תוך שיתוף פעולה עם לח"י ואצ"ל. סנה שכנע את בן-גוריון להטיל עליו להקים ארגון גג שיכלול את שלוש המחתרות: הגנה, אצ"ל ולח"י. ארגון הגג הזה, בראשות סנה, כונה "תנועת המרי העברי ופעל  פעל נגד השלטון הבריטי בארץ מאוקטובר 1945 עד יולי 1946. "תנועת המרי העברי" נחלה הצלחה מעטה בלבד בניסיונותיה להביא עולים לארץ, תוך עקיפת המצור הבריטי, אבל הצליחה לבצע פעולות חבלה מוצלחות נגד אובייקטים אסטרטגיים וצבאיים. משה סנה, האיש שהעריץ את בריטניה ואף הסגיר טרוריסטים יהודים לידי הבריטים לפני כשנה – כעת הפך לטרוריסט הראשי בעיני הבריטים. "כל שבועיים-שלושה הוא הוציא לפועל התקפות על תחנות משטרה, תחנות רדאר, מסילות רכבת, שדות תעופה, בתי סוהר ומחסני נשק. קצינים בריטים נהרגו, ואחרים נלקחו בשבי" (עמ' 95). מאידך גיסא, על רקע תרומתה האדירה של בריה"מ לניצחון על גרמניה הנאצית והאפשרות שהסתמנה לתמיכתה בתנועה הציונית, שהפכה  לגורם הנלחם נגד הבריטים – עמדתו של סנה  כלפי מוסקבה השתנתה לטובה. עם זאת, הוא היה רחוק מלהיהפך למעריץ עיוור של הקומוניזם הסובייטי בנוסח מאיר יערי. פיצוץ 10 גשרים המחברים בין ארץ ישראל לשכנותיה באמצע יוני 1946, פעולה שנעשתה על ידי הפלמ"ח, גררה תגובה בריטית קשה. ב-29 ביוני 1946 הוטל עוצר על ערים יהודיות, קיבוצים ומושבים. כוחות בריטיים פשטו על קיבוצים שהיוו בסיסים של הפלמ"ח באיתור אחר מאגרי נשק מוסתרים. כל מנהיגי היישוב שהיו בארץ – מלבד חיים ויצמן – נעצרו. בן-גוריון באותו הזמן שהה בפריז. משה סנה, תוך התרעה קצרה, הצליח להימלט מדירתו בתל אביב, בטרם פרצו אליה חיילים ושוטרים בריטים.

על אף המכה הקשה מפעולות העונשין הבריטיות, סנה דגל בהמשך המרד נגד השלטון הבריטי, ולבקשתו קיבל אישור לכך מבן-גוריון שהמשיך לשהות בפריז. באמצעות שליח, העביר סנה פתק לבגין בו רשם: "עליכם לבצע בהקדם האפשרי את המלונצ'יק". כוונתו הייתה לבצע פיצוץ במלון המלך דוד בו שכן המטה הראשי של השלטון הבריטי. אנשי אצ"ל תכננו את המבצע ותוכניתם אושרה על ידי יצחק שדה, אחרי שהעיר הערות לגבי כמות חומרי הנפץ. ואולם בהמשך, שלח סנה לבגין פתקים אחדים בהם ביקש ממנו לבטל או לפחות לעכב את פיצוץ המלון. מאחורי שינוי בעמדתו של סנה היה איום שקיבל משליחו של ויצמן להתפטר מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, אם סנה לא יודיע מייד על הפסקת פעולות הטרור. סנה, אשר הפך למבוקש מספר אחד, הצליח להפליג לצרפת מנמל חיפה, תוך שימוש בדרכונו האמיתי (!), ושינוי חזותו בלבד (גילח את שער ראשו ואוּפר). בדרכו לצרפת, בתוניס,  קרא על הפיצוץ במלון המלך דוד ב-22 ביולי 1946 בו נהרגו 91 אנשים [בהם 15 יהודים].

בפריז נפגש סנה עם בן-גוריון ועדכן אותו על הפתקים שהעביר לבגין. בהיעדרו של סנה, קיבלה הנהלת הסוכנות היהודית שהתכנסה בפריז החלטה להפסיק את המרד נגד הבריטים. ההחלטה תאמה את הקו של ויצמן ונגדה את עמדתו של סנה. מה רבה הייתה אכזבתו של סנה כשנודע לו שבן-גוריון תומך בהקפאת המאבק נגד הבריטים. על רקע הבדלי העמדות עם בן-גוריון בנושא הזה, נטל ממנו בן גוריון את תפקיד ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" והעביר אותו לישראל גלילי, נאמנו של טבנקין.  את סנה מינה בן-גוריון לנציג המחלקה המדינית של הסוכנות ולראש המוסד לעלייה ב' באירופה.

המפנה בדרכו של סנה והקמת מפ"ם, 1948-1947

טבנקין התאפיין בנאומים ארוכים ולא הִרבה לכתוב. חייו נעו בין שתי נשים: אשתו אווה אשר במשך שמונה שנות חייה האחרונות הוא היה מבקר בביתה, מעודד אותה בעת מחלתה, אך ישן במרפסת בביתה – ואהובתו חוּמה. יערי לא הצטיין בנאומים – במקום זאת עסק בכתיבה. על אף היותו מנהיג שמאל פרו-סובייטי ואנטי קפיטליסטי ואנטי אמריקאי, הוא נסע במכונית קרייזלר אמריקאית  – מכונית מנקרת עיניים. לרגל יום הולדתו ה-50 בסוף אפריל 1947, כונסו מאמריו לספר מהודר. בראש המאמרים הוכנס מאמר בשם "ידיים", בו דובר על חשיבות העבודה הפיזית, חינוך דור נוקשה וחזק, ולא שוגה בדמיונות. יערי לא טרח לציין כי מחברו של המאמר היה אחיו הבכור, ד"ר משה ואלד.

סנה באותו הזמן לא יכול היה לחזור לארץ, כיוון שהבריטים ראו בו אחראי לפיצוץ במלון המלך דוד.  הוא פעל להביא יהודים במסגרת עלייה ב' והיה אחראי לארגון יציאת אוניית המעפילים "אקסודוס" ביולי 1947 כשהיא נושאת על גבה כ-4,500 עולים. הגעתה, בעת פעילותה בארץ  של ועדה מיוחדת בשאלת ארץ ישראל שהוקמה על ידי האו"ם, נועדה הייתה להראות קבל עולם את מדיניותה הבלתי אנושית של בריטניה המונעת מפליטי השואה להגיע למולדתם ההיסטורית. מטרת ההסברה הושגה: הבריטים השתלטו על האונייה והחזירו את העולים למחנות העקורים בגרמניה.

הוועדה המיוחדת של האו"ם המליצה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות: יהודית וערבית. סנה חזר לארץ למחרת החלטת העצרת הכללית של האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, אשר אימצה את החלטת  החלוקה של הוועדה המיוחדת. בשובו לארץ דרש סנה מבן-גוריון לאשר את הגעתם של שתי אוניות עם 15,000 עולים מרומניה, שעגנו בבולגריה. ארה"ב התנגדה להפלגתם בטענה כי נמצאים על סיפונן  סוכנים קומוניסטים. בן-גוריון החליט להיכנע  ללחץ האמריקאי והחלטתו השלילית בעניין העולים האלה זכתה לרוב בהנהלת הסוכנות. במחאה התפטר משה סנה מהנהלת הסוכנות. לאחר התפטרותו מהנהלת הסוכנות נותר סנה חסר כל משרה וחסר פרנסה. אשתו הרופאה המשיכה לעבוד במקצועה, ובתו תמר דאגה להשגיח על אחיה הקטן אפרים.

עבור סנה הלכו והצטברו סיבות לשינוי באוריינטציה הבינלאומית שלו. אצל בריה"מ ניכר מפנה חיובי ביחס לציונות. הדבר בא לידי ביטוי ב-1947 באו"ם, בנאומו של סגן שר החוץ הסובייטי אנדריי גְרוֹמיקוֹ בו דיבר על סבלם של היהודים במלחמת העולם השנייה ועל זכותם למדינה משלהם, וכמו כן בהצבעתה של בריה"מ לטובת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית. יתרה מזו. עוד לפני שובו של סנה לארץ הוא נפגש  עם מזכיר המדינה של צ'כוסלובקיה, ולדימיר קְלֶמֶנטיס. האיש סיפר כי בידי צ'כוסלובקיה נשק שיוצר עבור הגרמנים במפעלי סקודה בתקופת המלחמה, נשק שאין לה צורך בו. דוּבר על רוֹבֵי מאוּזר ומטוסי מסרשמיט, אותם הציע קלמנטיס למכור ליישוב היהודי. כאשר סנה נרתע מהאפשרות שחיילים יהודים יסתערו עם נשק נאצי, קלמנטיס הוסיף כי בידי צ'כוסלובקיה גם נשק סובייטי. [בוודאי לא נעלם מסנה כי הצעה זו הבאה מחבר בכיר במפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה וממדינה בה מוצב צבא סובייטי לא יכלה לבוא אלא באישורה של בריה"מ  ואף ביוזמתה.] האותות החיוביים כלפי המפעל הציוני מבריה"מ, בתקופה בה סנה נקלע למצב של מדינאי בעל שיעור קומה ונואם מוכשר ללא מפלגה, גרמו  לסנה להתחבר למפלגות השמאל. הוא פעל במרץ לאיחוד בין המפלגות של טבנקין ויערי והפך בעצמו לאחד ממייסדי המפלגה שהוקמה על ידי שלושתם. זו הייתה מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, שהוקמה בינואר 1948. לסנה כבר לא הייתה בעיה עם האוריינטציה הפרו סובייטית שלה, והיה מוכן למפנה אידיאולוגי נוסף. בנאומו בוועידת הייסוד של המפלגה, סנה – הליברל הבורגני בעברו – הצהיר כי כעת הוא  סוציאליסט. הוא טען כי "כל יהודי הוא סוציאליסט מהבית: כולנו גדלנו על סיפור יציאת מצרים, שהוא סיפור השחרור של מעמד הפועלים" (עמ' 123). בהמשך שנת 1948 – ועוד בטרם הכרזת העצמאות במאי – היו לסנה סיבות טובות להתחזק בהחלטתו להצטרף למפלגות השמאל. לנוכח התגברות מעשי האיבה בין היישוב היהודי לערבים, חזרה בה ארה"ב מתמיכתה בתוכנית החלוקה ותמכה במשטר נאמנות אנגלו-אמריקאי על ארץ ישראל. ארה"ב גם התנגדה למכירת נשק ליישוב היהודי. מאידך גיסא, בריה"מ לא רק נותרה עקבית בתמיכתה בתוכנית החלוקה אלא אפשרה לצ'כוסלובקיה לשלוח רובי מאוזר ליישוב היהודי. נשק זה מילא תפקיד חיוני בהגנה על קיבוץ משמר הירדן ובפריצת הדרך לירושלים. בריה"מ הייתה גם המדינה הראשונה שהכירה בישראל דה יורה ב-15 במאי 1948.

מלחמת עצמאות, פירוק הפלמ"ח, והממשלה הראשונה, 1949-1948

על  9 מתוך 12 החטיבות של הצבא, בעת הקמתו, פיקדו חברי מפ"ם. בן גוריון מינה את יעקב דורי לרמטכ"ל הראשון כיוון שלא היה קיבוצניק, לא פלמ"חניק ולא מפ"מניק. אבל הוא חלה וזמנית מילא את מקומו ישראל גלילי, מקורב לטבנקין, אשר החליף את סנה כמפקד המפקדה הארצית של ה"הגנה". גלילי לא החזיק במשרתו זמן רב, כיוון שבן-גוריון חשד בו ב"אינטריגה" להשתלט על הצבא ולהיפטר ממנו. חטיבות על טהרת הפלמ"ח בראשות יגאל אלון לא תמיד סרו למרותו של המטכ"ל. לדוגמה, יגאל אלון, במקום לכבוש את מצודת לטרון, החליט לפרוץ דרך עוקפת לירושלים הנצורה, היא דרך בורמה. זאת ועוד. היו מקרים בהם אנשי פלמ"ח גנבו נשק מיחידות של צה"ל בהתאם למסורת הפלמ"חניקית "לסחוב" תרנגולות מהלול. על אף מורת רוחו של בן-גוריון מהתנהלותו של הפלמ"ח, הוא ניצל יחידה של הארגון הזה בראשות יצחק רבין, כדי להטביע בירי תותח אונייה של אצ"ל בחוף תל אביב, שנועדה להביא נשק לאנשי אצ"ל. כדי לפרק את הפלמ"ח הורה בן-גוריון לפזר את מפקדיו ואת חייליו בין יחידות שונות בצה"ל. על רקע זה מונה יגאל אלון למפקד חזית הדרום. שחרור הנגב בפיקודו באמצעות חטיבות של הפלמ"ח לא הסיט את בן-גוריון מנחישותו לפרק את עצמאותו של הארגון הזה, וב-7 בנובמבר 1948 הורה על הפסקת פעילותו של מטה הפלמ"ח –  דווקא ביום השנה למהפכה הבולשביקית ברוסיה, כדי להכעיס.

פירוק הפלמ"ח היטיב עם יערי, כיוון שהחליש את מעמדו של טבנקין, אשר רוב אנשי הפלמ"ח היו נאמניו. נוסף לכך, אופיו המיליטנטי של הפלמ"ח לא תאם את השקפתו שוחרת השלום של יערי. בוועידת מפ"ם, ביוזמתו של יערי, התקבלה החלטה המתנגדת לגירוש הערבים משטחה של מדינת ישראל והדורשת מהממשלה להבטיח בחוק את זכות החזרה של הפליטים הערבים "עם בוא השלום". התוספת  "עם בוא השלום" הוכנסה על פי דרישתו של טבנקין, אשר חשב כי השלום לא יבוא אי-פעם – ולא שש, בלשון המעטה, מהזכות הזו.

במארס 1949, לאחר שהתקיימו בחירות לכנסת בהן זכתה מפא"י בראשות בן-גוריון ב-46 מנדטים ומפ"ם ב-19, הוקמה ממשלה ראשונה. סנה תמך בעמדתו של יערי, אשר התנגד לכניסתה של מפ"ם   לממשלתו של בן-גוריון שכללה מפלגות דתיות ו"בורגניות". עוד יצוין כי בסכסוך בין סטאלין לטיטו הצטרפו יערי וסנה לעמדתה של בריה"מ, אשר בעיניה לוחם הפרטיזנים היוגוסלבי טיטו הפך לפשיסט. טבנקין, לעומתם, לא מוכן היה לגנות את טיטו ודגל בכניסה לממשלה. בתור מפלגת אופוזיציה, התנגדה מפ"ם בראשות יערי  לאשר לממשלה לקבל מלווה בסכום של 100,000 דולר מארה"ב – על אף שחלק מהכספים האלה היו מיועדים לתמיכה בחקלאות של הקיבוצים – וזאת בטענה כי הכסף ישעבד את ישראל לארה"ב. עמדתו של יערי בנידון שוב נגדה את עמדתו של טבנקין, אשר עמד על חיוניות הכסף לקיבוצים. עמדת סנה הייתה כי המלווה, בכל מקרה, יאושר בקולות הקואליציה ובחלקו יגיע לקיבוצים, ועל כן ניסה לשכנע את טבנקין להצטרף להתנגדותו של יערי. יעקב חזן, באחד מנאומיו בכנסת אמר בקול נרגש כי כל עוד אנחנו חיים לא ניתן כי ארצנו תשמש קרש קפיצה להתקפה נגד בריה"מ, שהיא מצודת סוציאליזם העולמי ו"מולדתנו השנייה". 

לאחר סיום מלחמת העצמאות התעוררה שאלה מה עושים עם האדמות של הכפרים הערביים שננטשו. יערי הביע עמדה נחרצת נגד נישול. לעומתו, טען טבנקין כי בריה"מ ופולין סיפחו לאחר מלחמת העולם השנייה שטחים גרמניים, וגם ישראל זכאית לעשות זאת, בעקבות מלחמה בה פתחו ערבים נגדה. זאת ועוד. הוא מנה למעלה מעשרה קיבוצים של הקיבוץ הארצי (תנועת הקיבוץ של יערי) שכבר הוקמו על אדמותיהם של כפרים ערביים נטושים. יערי המשיך לדבר על נישול – אבל עד סוף 1949 הקים הקיבוץ הארצי עוד שבעה קיבוצים על אדמות של ערבים.

החיים הפרלמנטריים בכנסת לא התאימו לטבנקין. האיש נהג לשאת נאומים ארוכים שנמשכו שעות על גבי שעות, והגבלת זמן הנואמים לפעמים אף לחמש דקות, כפי שנהוג היה בכנסת, לא התאימה לו. לכן בהדרגה חדל מלנאום בה. יערי, בתור יושב ראש האופוזיציה, היה חייב לנאום, ובוודאי הרגיש תסכול כאשר בן-גוריון פעם אחר פעם סתר את נאומיו בטיעונים קצרים. לדוגמה, היה זה כאשר מתח יערי ביקורת על התייחסותו של בן-גוריון לאמריקה כמנהיגת העולם החופשי. יערי שאל את בן-גוריון בהתרסה, מה זה בכלל העולם החופשי –  ובן-גוריון השיב בעקיצה כי העולם החופשי "הוא כל מקום שיש בו סניף של השומר הצעיר". בניגוד לטבנקין ויערי, סנה התגלה כפרלמנטר מעולה בזכות כושר דיבורו ופעילותו הנמרצת בוועדות הכנסת וגם בין חברי הכנסת במזנון, כולל בצריכת כמויות לא מבוטלות של מזון. נאומיו בכנסת ומחוצה לה עסקו גם בנושאים גלובאליים והוא בנה לעצמו תדמית של מדינאי. בנאומיו הביע הזדהות עם בריה"מ על רקע הקמתה של נאט"ו באפריל 1949, ובמקביל דאג ליצור קשרים בשגרירות הסובייטית בארץ.

כשנה לאחר פירוק הפלמ"ח, באוקטובר 1949 עמד להתקיים כינוס של יוצאי הארגון הזה. כחצי מהקצונה הבכירה בצה"ל הייתה מורכבת מפלמ"חניקים לשעבר. טבנקין התנגד לכינוס הזה בהניחו כי בן-גוריון לא ירשה את קיומו וינקוט נגד המשתתפים בו צעדי עונשין. ואכן, על פי  דרישתו של בן-גוריון הוציא הרמטכ"ל פקודה האוסרת על כל המשרתים בצה"ל בכל הדרגות להשתתף בכינוס. כמעט כל הקצינים יוצאי הפלמ"ח צפצפו על הפקודה של הרמטכ"ל ובאו לכינוס. בתגובה, רוב הקצינים שהשתתפו בכינוס סולקו מהצבא. אחרים, כמו יגאל אלון, התפטרו מרצון. "בן גוריון נפטר סופית מהצבא האדום של טבנקין".

התחמשות בקיבוצים, 1950

בדצמבר  1949 נשא משה סנה, ראש "הליגה לקשרי ידידות ישראל-ס.ס.ס.ר [קרי בריה"מ]", נאום מרכזי בבית העם בתל אביב לציון 70 שנה להולדתו של סטאלין. באירוע נכחו בין היתר, שגריר בריה"מ בישראל, פאבל יֶרְשוֹב, יעקב חזן ממפ"ם ומאיר וילנר ממק"י. סנה הלך וצבר אהדה בקרב חברי הקיבוצים על חשבונם של יערי וטבנקין, ולא רק בזכות כושר נאומו. הוא העניק משמעות רחבה למושג סוציאליזם. בעוד לפי יערי וטבנקין הסוציאליזם התמקד בהגשמה אישית בחיי שותפות שוויונית בקיבוצים, אצל סנה המונח התרכז בתמיכה בבריה"מ במלחמה הקרה. תפיסת הסוציאליזם הזו של סנה תאמה את המגמה שהחלה להתפתח בקיבוצים למען זכותם של חברי הקיבוץ למידה מסוימת של פרטיות ולוקסוס, כמו מתן רשות לחבריו להחזיק בחדריהם קומקום חשמלי ורדיו. ההחלטה בזכות אחזקת קומקום ורדיו בחדרים התקבלה בתנועה הקיבוצית – בניגוד לעמדתו של יערי. גם טבנקין התנגד לקומקומים בחדרים הפרטיים, בטענה כי הדבר יביא להיתר לרכוש גם מכשירים אחרים עבור חברים, ולבסוף  יביא קץ לתנועה הקיבוצית. כדי לעצור את דעיכת השוּתפוּת – המשיך טבנקין –  צריך לחדש את רוח החלוציות ביישוב שטחים חדשים ובקליטת עולים.

על הקיבוצים, טען טבנקין, לקלוט עולים מצפון אפריקה, כמו יוצאי מרוקו. יערי טען נגדו כי העולים מצפון אפריקה אינם סוציאליסטים ואורח החיים החילוני והמתירני אינו מתאים להם, וגם לא עבודה חקלאית. מכל מקום, מעטים היו העולים מצפון אפריקה שנקלטו בקיבוצים. אלה שנקלטו, שכנו בקיבוצים עדתיים: רגבים – קיבוץ של יוצאי תוניסיה שהשתייך לתנועתו של טבנקין; וכרמיה – קיבוץ ליד עזה של יוצאי תוניסיה שהשתייך לתנועתו של יערי.

בשנתיים הראשונות לקיומה של המדינה ניסה בן-גוריון לשמור על ניטרליות במלחמה הקרה. אבל ביוני 1950 פתחה צפון קוריאה הקומוניסטית  במתקפה צבאית על דרום קוריאה כדי להשתלט עליה. צפון קוריאה נתמכה צבאית בידי בריה"מ וסין הקומוניסטית. ארה"ב ומדינות נוספות שלחו מאות אלפי חיילים לדרום קוריאה כדי להגן עליה, ובן-גוריון החליט להתייצב פוליטית לצד ארה"ב והמערב במלחמת קוריאה (1953-1950). טבנקין חשב שעל ישראל לשמור על ניטרליות. סנה התנגד לעמדתו וטען כי מלחמת עולם שלישית היא בלתי נמנעת וכי בריה"מ ללא ספק תנצח בה. על כן, הזדהות עם הגוש הסובייטי היא הדרך היחידה להצלתה של מדינת ישראל. הוא הוסיף: "כשהצבא האדום יגיע לארץ, נטלגרף שאנחנו פה" (עמ' 167).  בצידודו בבריה"מ בעימות נגד ארה"ב, יחד עם  תפיסתו לגבי הסוציאליזם, סלל סנה את הדרך לעצמו  כאדם שינהיג את המדינה, כשהיא תצטרף לגוש הסובייטי.

הקיבוצים של יערי אגרו נשק בסתר, בהנחה כי "כשהצבא האדום יגיע לארץ, כוחות התגבורת של הקיבוצים יעמדו לרשותו". במקביל הוקמו תאים חשאיים של מפ"ם בצה"ל ובגופי המודיעין של משרד הביטחון (עמ' 167). רוב התאים היו מקיבוצי השומר הצעיר ומיעוטם מהקיבוץ המאוחד. מבין שני מנהיגי מפ"ם, כעת בלט יותר חזן בתור איש המעשה שאנשיו הקימו סליקים (מחבואים לנשק) בקיבוצים, בהשוואה ליערי כמנהיג רוחני. חלוקה כזו בתפקידים בין השניים נוצרה עוד בתקופת הפלמ"ח, כאשר חזן הופקד על ענייני צבא וביטחון בעת שאנשי פלמ"ח כבשו כפרים ערביים במלחמת העצמאות, בעוד יערי המשיך לדבר על אחוות עמים.

אבל לא כל הסליקים החשאיים הוקמו על ידי אנשי חזן. היו גם סליקים שחזן לא ידע על קיומם. אלה הוקמו על ידי אנשי סנה ובראשם ישראל בֵּר. בר היה בעל מוח מבריק, שימש סגן ראש אגף המבצעים במלחמת העצמאות ולאחר המלחמה מונה לראש מחלקת התכנון והמבצעים במטכ"ל. בתור איש מפ"ם, טבנקין ויערי נתנו בו את אמונם, בעוד סנה ראה בו איש אמונו כיוון שהיה קיצוני כמוהו בעמדתו הפרו-סובייטית. "מבחינתם של יערי וחזן, הסליקים והתאים החשאיים הוקמו   כדי להיערך מבעוד מועד לאפשרות שהימין בראשות בגין ישתלט על המדינה ויקים בה משטר פשיסטי" (עמ' 169). מבחינתם של סנה ובר הסליקים הוקמו כדי להיערך לבואו של הצבא האדום. יערי וחזן התכוננו למלחמת אחים,  בעוד סנה ובר התכוננו למלחמת עולם השלישית.

איסר הראל, ראש שירותי הביטחון ואיש סודו של בן-גוריון, אחרי כשנה קיבל מידע על קיומם של הסליקים בקיבוצים והתאים החשאיים בצבא. בעקבות זאת הוא נפגש עם חזן וזה נענה לבקשתו לרוקן את הסליקים ולפרק את התאים. לעומת זאת פגישתו של איסר הראל עם יערי לא צלחה. יערי לא האמין לטענתו לפיה פועל סנה יחד עם מנהיג מק"י וילנר כדי להשתלט על מפ"ם. הסליקים והתאים של סנה נשארו.

פילוג בקיבוץ המאוחד, 1951

אשתו טבנקין נפטרה ב-1947, ושלוש שנים לאחר מותה עבר טבנקין להתגורר בקביעות עם אהובתו חוּמה. היא הייתה אז בת 53 וללא ילדים. הם גרו בצריף שהוקם ליד קיבוץ אפעל (השוכן ממזרח לתל אביב). הצריף שכן בקרבת חדר אוכל, ספרייה וכיתת לימוד והיווה את סמינר אפעל, אשר שימש מרכז אידיאולוגי של הקיבוץ המאוחד, וכמתחרה ל"בית ברל" אשר היה סמינר של מפא"י. המרצה בסמינר אפעל היה טבנקין. דבריו היו בלתי מסודרים, אבל טבנקין היה נלהב מאוד מעבודתו, ולא די שהיה מרצה במשך כל היום ואף בזמן הארוחות, אלא לפעמים מזמין תלמיד או תלמידה לצריף מגוריו כדי להמשיך במלאכתו. מאז שעבר לגור בקביעות עם חומה היה פחות נסער ממנה, במיוחד לאור נוכחותן של בחורות צעירות בכיתתו. טבנקין הרגיש סיפוק בעבודה שאפשרה זרימה חופשית של דבריו – בניגוד לכנסת שם הוגבלו נאומיו למעין מיטת סדום. מכל מקום, טבנקין החליט להתפטר מהכנסת ולפעול למען שמירה על אחדותו של הקיבוץ המאוחד.

במאי 1951 התקיימה ועידת מועצת הקיבוץ המאוחד בנען בהשתתפותם של 1,600 חברי מפ"ם ו-1470 חברי מפא"י. חברי מפא"י העלו בעיה שהתעוררה בקיבוצי הארגון הזה מכבר: הבדלים אידיאולוגיים בינם לבין חברי מפ"ם, אותם האשימו בסטליניזם. טבנקין התנגד לפילוג בקיבוץ המאוחד, אך לא מנע אותו. 1,600 חברי מפ"ם הצביעו בעד הוצאתם של חברי מפא"י משני קיבוצים (אשדות יעקב וגבעת השלושה), בהם החריפו היחסים בין שתי המפלגות האלה. מזכיר הקיבוץ המאוחד טען כי הם מוּצאים מהקיבוצים לא בגלל השתייכותם למפא"י, אלא בגלל מעשי הפילוג שלהם. דבריו לא שכנעו את נציגי מפא"י בנען. בעקבות החלטת הוועידה בנען, 15 קיבוצים פרשו מהקיבוץ המאוחד והקימו ארגון חדש בשם "איחוד הקיבוצים". [מספר חודשים לאחר מכן התאחד "איחוד הקיבוצים" עם "חבר הקבוצות" לארגון בשם "איחוד הקבוצות והקיבוצים".] 

יוספל'ה, בנו של יצחק טבנקין  ומפקד חטיבת הראל לשעבר, היה הרוח החיה, היוזם והמוציא לפועל של מלחמה נגד תומכי מפא"י בקיבוץ עין חרוד, כדי לאלצם לעזוב את הקיבוץ. תומכי מפא"י היו בעיקר ותיקי הקיבוץ ונהנו מרוב מספרי בהשוואה לתומכי מפ"ם, דור הצעירים. המלחמה בין שני המחנות, שתחילתה בנובמבר 1951, כללה תגרות ידיים ומעשי חבלה הדדיים בציוד החקלאי אשר ברשות כל צד. מעשי האלימות חמורים הביאו להתערבות משטרתית. בשלב מסוים בסכסוך, חדר האוכל של הקיבוץ חולק בקו הפרדה בין תומכי מפ"ם לתומכי מפא"י. קו ההפרדה כונה קו הרוחב 38, כמו זה שהפריד בין צפון קוריאה הקומוניסטית לשכנתה הקפיטליסטית דרום קוריאה. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, תמך ביוספל'ה והיה חדור הערצה לבריה"מ. הוא נפטר באוגוסט 1952, מסרטן הלבלב. ארונו הוצב בבית ועד הפועל של ההסתדרות ומשני צדדיו הוצב משמר כבוד של אלופים בצה"ל ושל יוצאי הפלמ"ח. אלפי אנשים עברו על פניו, בהם שגריר בריה"מ יֶרְשוֹב. בהלווייתו – אשר איחדה את התנועה הקיבוצית – השתתפו בין היתר טבנקין, יערי וסנה. כאשר הקהל התפזר, מסר טבנקין ליערי, כי על פי מקור יודע דבר עובד סנה בשירות הסובייטים, קרי מרגל עבורם. יערי הטיל ספק בדבר.

משפטי פראג ועלילת הרופאים, 1953-1952

באמצע שנות ה-50 לחייו, מחלותיו של יערי החמירו. הוא סבל בין היתר מגלאוקומה. לטיפול במחלותיו, נהג לנסוע בחודשי הקיץ עם אשתו אנדה לסנטוריום בשווייץ. נסיעותיו עוררו תרעומת מצד חברי הקיבוץ, לנוכח ההוצאות הכספיות הכרוכות בכך. בניסיון להרגיע את הרוחות הקפיד יערי לשלוח גלויות מהסנטוריום, בהן נתן להבין כי אין לראות בשהותו בסנטוריום נופש, אלא טיפול רפואי. אנדה הייתה מנצלת את החופשה בשווייץ, כדי לקנות שוקולד לבנה, חיים – דבר מותרות שלא הלם כלל את אורח החיים בקיבוץ.

אנדה ניהלה את המכבסה ומחסן הבגדים של קיבוץ מרחביה. בתור מנהלת המכבסה היא הייתה נכנסת לחדרי חברי הקיבוץ, בעת שהם היו בעבודה, כדי לאסוף בגדים מלוכלכים ולחלק חבילות עם בגדים נקיים. חברי הקיבוץ חששו כי בעת איסוף בגדיהם עלולים ליפול לידיה של אנדה "חומרים מפלילים" אשר שכחו להוציא מכיסיהם, כמו פתקים שהצִנעה יפה להם או קבלות על קניית מוצרים "אסורים". ההנחה הרווחת בקיבוץ הייתה, שאנדה תדווח על "החומרים המפלילים" ליערי. אין ספק כי תפקידה של אנדה בתחום הביגוד תרם לחיזוק שליטתו של יערי על חברי קיבוצו, מרחביה.

כאשר יערי היה עסוק בטיפול במחלותיו בשווייץ, ביוני-יולי ובנובמבר 1951 התחוללה שביתת ימאים, אשר דרשו העלאה בשכרם. הם השביתו את צי הסוחר ושביתתם דוכאה בכוח על ידי המשטרה. מפ"ם, בדמותם של חזן וסנה (וגם מק"י),  תמכה בשובתים. כתוצאה מכך מעמדם של שני האישים האלה התחזק, בהשוואה ליערי ששהה בשווייץ. אישיות נוספת שעלולה הייתה להעיב על מעמדו של יערי היה מרדכי אורן (מרקוס אורנשטיין) –  הנאמן לבריה"מ והשליח של מפ"ם לארצות הגוש הסובייטי.  עקבותיו נעלמו בצ'כוסלובקיה בסוף שנת 1951, אשתו הייתה מודאגת ופנתה לעזרתו של יערי.

כשנה לאחר היעלמותם של מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין [ישראלי, לא חבר מפ"ם] בצ'כוסלובקיה, ב-20 בנובמבר 1952 נפתח בפראג משפט נגד 14 מבכירי המדינה, שהואשמו בבגידה במולדת ובריגול לטובת ארה"ב, בריטניה והציונות הבינלאומית. שני הנאשמים הראשיים היו רודולף סלאנסקי, עד לאחרונה מזכ"ל המפלגה; וּולדימיר קלמנטיס, שר החוץ לשעבר. אורן ואורנשטיין שימשו עדים מטעם התביעה, אשר בעדותם הפלילו את עצמם. סלאנסקי, יהודי וקומוניסט אנטי ציוני, אשר התנגד למכירת נשק לישראל בתקופת מלחמת העצמאות, הוצג כראש הסוכנים של האימפריאליזם והתנועה הציונית. תחת עינויים, כל הנאשמים הודו בהאשמות האבסורדיות שיוחסו להם. האופי האנטישמי של המשפט בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך ש-11 נאשמים מתוך 14 היו יהודים, ובחשיפת שמות המשפחה היהודיים המקוריים של הנאשמים היהודים, בהם סלאנסקי, שנולד בשם זלצמן. רוב הנאשמים, בהם סלנסקי וקלמנטיס, נידונו למוות ופסק דינם בוצע ב-3 בדצמבר 1952. אורנשטיין נידון למאסר עולם, ואורן ל-15 [?20] שנות מאסר.

בעקבות המשפט התכנסה הנהגת מפ"ם. יערי תיאר את המשפט כאנטי ציוני ואנטישמי והדגיש את נאמנותו לחברו למפלגה, מרדכי אורן.  עם זאת, במאמר שפרסם ב"על המשמר" הוא נמנע מלגנות את המשפט, אלא הסתפק בהבעת אמון בחבר אורן ותבע את שחרורו. לעומתו, סנה האמין בנכונות הגרסה הרשמית של פראג, ומכאן קבע שגם אורן אשם ואף העלה את האפשרות שיערי שלח את אורן לפראג לרגל עבור האמריקאים.

בדיון בכנסת, בן-גוריון מתח ביקורת קשה על יערי על כך שבמאמרו ב"על המשמר" לא השמיע שום גינוי כלפי עלילת הדם האנטישמית של המשפט בפראג. בלי לנקוב במפורש בשמו של סטאלין, אמר בן-גוריון, כי "מה שמכונת השקר הקומוניסטית עשתה לטרוצקי, היא עושה עכשיו לסלאנסקי, לקלמנטיס ולמרדכי אורן". יערי לא ניצל את הזכות השמורה לו כראש האופוזיציה כדי להשיב לדבריו של בן-גוריון.

טבנקין כינס את פעילי הקיבוץ המאוחד וקבע כי בעקבות המשפט בפראג על יערי וחזן לבחור בין ציונות לסטליניזם. מועצת מפ"ם התכנסה כדי להצביע על נוסח התגובה הרשמית של המפלגה. יערי ניסח הצהרה אשר שוב נמנעה מלגנות את המשפט. סנה וקובה (יעקב)  ריפתין הגישו הצעה משלהם אשר קבעה כי כל הנאשמים, כולל אורן, הורשעו בצדק. מועצת מפ"ם קיבלה את הנוסח של יערי. בתגובה, סנה, ריפתין וישראל בֵּר הקימו סיעה במפ"ם לה קראו "חטיבת השמאל".

בינואר 1953, 9 רופאים, 6 מהם יהודים ובהם רופאו האישי של סטאלין, הואשמו במוסקבה בניסיון להמית את מנהיגי בריה"מ באמצעים רפואיים ובהם הרעלה. נטען כי הם טרוריסטים ציוניים שפעלו בשירות האימפריאליזם האמריקאי. בעוד שבמשפט פראג מנהיגי מפ"ם  יכלו לטעון כי הצ'כים פעלו על דעת עצמם, הרי עלילת הדם נגד הרופאים לא הותירה ספק כי סטאלין עמד מאחורי המסע האנטישמי בבריה"מ ובגוש הסובייטי בכלל. יערי, בתגובה, תקף את המתקפות נגד מפ"ם על רקע פרשת הרופאים, אך נמנע לתקוף את בריה"מ ואת עלילת הדם במוסקבה. הוא הסתפק בקביעה: "האנטישמיות אין לה שורש לא בהלכה ולא במעשה של העולם הקומוניסטי". גם טבנקין התחמק מלתקוף את בריה"מ. לעומתם, סנה תמך בנכונות ההאשמות החמורות נגד הרופאים, ולנוכח התנגדות צמרת המפלגה לעמדתו, החליט להקים מפלגה חדשה לתומכיו. יערי וחזן החליטו להקדים תרופה למכה, ועוד בטרם הקים סנה את מפלגתו, כינסו ועידה של מפ"ם בה הוחלט פה אחד – ללא נוכחות תומכיו של סנה – לסלקו ממפ"ם. הנואמים המרכזיים בוועידה היו יערי וטבנקין, אשר התגברו על היריבות ביניהם. נאומיהם התמקדו בהוקעתו של סנה כנטע זר למפלגה, כשהם שוב נמנעים מלדון בפרשת הרופאים. כאשר נתגלה באקראי מכשיר האזנה סמוי מתוצרת ארה"ב במשרד הקיבוץ הארצי בתל אביב, יערי מצא לנכון לנצל זאת כדי לתקוף לא רק את בן-גוריון, אלא גם את ארה"ב מחד גיסא ולשבח את בריה"מ מאידך גיסא. יערי טען בנאום בכנסת  בהפעלה מצד בן-גוריון "את  השיטות של האף-בי-איי, המסמלות את החופש והדמוקרטיה בעולם המערבי. הנשק שהציל אותנו במלחמת העצמאות הגיע ממדינה של הגוש הסובייטי; מכשיר ההאזנה שהשתילו אצלי הגיע ממדינה של ציד מכשפות". בתגובה, בן-גוריון במאמר ב"דבר" תקף את יערי שמילא פיו מים מול משפט הרופאים האנטישמי ואת "הגרוזיני הערמומי [סטאלין] שיערי סוגד לו".

על רקע עלילת הדם האנטישמית בבריה"מ, בפברואר 1953 אנשי לח"י לשעבר הטמינו פצצה בחצר השגרירות של בריה"מ בתל אביב שגרמה לפציעתם של ארבעה מאנשי השגרירות, בהם אשת השגריר. בן-גוריון מיהר לגנות את האירוע והבטיח לתפוס את הטרוריסטים, כדבריו – אבל  גינויו לא מנע מבריה"מ למהר לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל. ראשי מפ"ם ומק"י באו להיפרד בלב שבור מחבריהם בשגרירות, בהם השגריר ירשוב, ממנו נפרד יערי בחיבוק.

ב-5 במארס 1953 מת סטאלין. יערי ניסח מברק הספד, וחזן תרגם אותו לרוסית ושיגר למרכז המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ במוסקבה. במברק נאמר כי "מפלגת הפועלים המאוחדת והמוני העמלים בעיר ובכפר, הבונים את מולדתם העתיקה-חדשה, חלוצי האומה היהודית המקבצת את פזוריה, נחרדו לשמוע את האסון הגדול...בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל...סטאלין". המברק היה מלא דברי שבח והלל נוספים לסטאלין שתואר כ"אדריכל הבנייה הסוציאליסטיות וקברניט תנועת השלום בעולם".  במקביל, טבנקין, בסמינר אפעל, תיאר את סטאלין כהתגלמות האקטיביזם הלוחם, אשר הספיק לעשות ברוסיה בשלושים שנה את מה שנעשה בעולם במאות שנים, הפך "מוּז'יקים" [איכרים פשוטים] פרימיטיביים לאנשי קולחוז מודרניים המשתמשים בטרקטורים וקומביינים.

לנוכח הפילוג עם סנה, מפ"ם שמה לה למטרה לסלק את תומכיו מהקיבוצים. בקיבוץ "יד חנה" (על שם חנה סנש), תומכיו של סנה, מתוגברים בעשרים חברי מק"י שהגיעו מתל אביב, חמושים במקלות ובצינורות ברזל, עמדו בהצלחה בקרב מול תומכיו של טבנקין שניסו בנשק קר לגרשם. מבוהלים מהשתלטותו של סנה על יד חנה, יערי וחזן פעלו נגד תומכיו על סמך רשימה של חשודים בתמיכה בו בקיבוצים. חזן פשוט גירש אותם מהקיבוצים, ובקיבוץ הארצי קראו לו "מטאטא הברזל". יערי ניסה לשכנע אותם לשנות את עמדתם, ולרוב לא הצליח.

1954: הפילוג במפ"ם ובתנועה הקיבוצית; הצטרפותו של סנה למק"י

לאחר מותו של סטאלין,  במדיניותה של בריה"מ כלפי ישראל הסתמנו מגמות חיוביות. כל הרופאים, רובם יהודים, שהואשמו בניסיון להרעיל את ההנהגה הסובייטית, שוחררו מהכלא וההאשמות נגדם בוטלו. ביולי 1953 חידשה בריה"מ את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל, ובאוקטובר 1954 שוחרר שמעון אורנשטיין מהכלא בפראג. מאידך גיסא, מרדכי אורן, חבר מפ"ם, עדיין לא שוחרר. יערי ראה בקורת רוח את ההתפתחויות האלה, ובשחרורו של אורנשטיין ראה אות מבשר טובות בשאלת שחרורו של אורן. לעומת זאת, הוא לא שבע נחת מהצבעותיה של בריה"מ באו"ם בשאלות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי במהלך 1954. באחת מהן תמכה בריה"מ למעשה בעמדת מצרים, אשר שללה את זכות המעבר של אניות ישראליות בתעלת סואץ. אף על פי כן, לא נואש יערי מהסובייטים. הוא פרסם ספר חדש על תורת השלבים, שכלל חזון מדינה דו-לאומית והשתלבות בגוש הסובייטי.

טבנקין מתח ביקורת קשה על ספרו של יערי ולעג על ריבוי הציטטות בו מסטאלין. הוא שלל בנחישות  את דגילתו של יערי במדינה דו-לאומית וקבע נחרצות כי ארץ ישראל חייבת להיות מדינה יהודית, כשם שצ'כיה היא צ'כית וסין היא סינית. לאחר שיערי לא התיר לו לפרסם ביקורת זו ב"על המשמר", הקים הקיבוץ המאוחד עיתון משלו, "למרחב", ובו פורסם המאמר.  התפתח ויכוח בין "על המשמר" ל"למרחב", אשר הוביל וזירז לפרישתו של טבנקין ותומכיו ממפ"ם וייסוד מפלגה חדשה-ישנה בשם אחדות העבודה ב-1954. בנאום הייסוד של המפלגה דיבר טבנקין בזכות הערכים הציוניים של חלוציות והתיישבות ונגד אורח החיים החומרני בנוסח אמריקה שהחל נפוץ בארץ.

באותה השנה פרסם סנה מסמך ארוך תחת הכותרת: "סיכומים בשאלה הלאומית לאור המרקסיזם-לניניזם". במסמך קבע כי "הציונות היא אידיאולוגיה בורגנית, ריאקציונית, שיסודה בטענה השקרית שהיהודים הם עם". בהסתמך על הגדרתו של סטאלין למושג עם, פסק סנה כי היהודים אינם עם כיוון שחסרים להם כל ארבעת התנאים לקיום עם והם שפה משותפת, ארץ משותפת, כלכלה משותפת ותרבות משותפת. עוד טען סנה כי הציונות הייתה קשורה באימפריאליזם הבריטי והאמריקאי, ונותרה כזו, וכי בן-גוריון מקדם השתלטות אמריקאית על ישראל. בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני טען כי "עלינו להיאבק על זכותו של העם הפלסטיני למדינה משלו ועל זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור למולדתם". המסמך הצביע על עומק בקיאותו של סנה בלניניזם-סטליניזם: הוא טרח לקרוא את ספריהם של לנין וסטאלין במקור. מסקנת מאמרו הייתה שעליו ועל תומכיו להצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית, מק"י. כאשר ישראל בֵּר לא היה מוכן לכך, ניסה סנה לשכנעו באמצעות משל שתי רכבות הדוהרות זו לקראת זו, אחת סוציאליסטית ושנייה אימפריאליסטית. כיוון שהרכבת האימפריאליסטית היא זו שתתרסק, על ישראל להיות ברכבת הסוציאליסטית. המשל לא שכנע את בר והוא הצטרף למפא"י. באוקטובר 1954 סנה ותומכיו הצטרפו למק"י, והאיש רשם את בנו בן ה-10, אפרים, לקבוצת הילדים של המפלגה בשם "בני עמל". המסמך של סנה בשאלה הלאומית, השולל את קיומו של העם היהודי, פורסם כספר, אשר ביוזמת מק"י תורגם לשפות אחדות.  הספר זכה לפופולריות בגוש המזרחי ובקרב אינטלקטואלים קומוניסטים בארצות המערב.

חמשת אלפים איש – שליש מחברי הקיבוץ המאוחד – עזבו  אותו והצטרפו לקיבוצי "האיחוד" שהזדהה עם מפא"י. בתהליך הפילוג בוצעו חילופי אוכלוסייה בין קיבוצים, כאשר חברי המיעוט עזבו את קיבוץ האם שלהם ועברו לקיבוץ בו למפלגתם היה רוב. משפחות נקרעו מפאת חילוקי דעות אידיאולוגיים והדבר הוביל למלחמות אחים במלוא מובן המילה. בכל המשקים, מלבד עין חרוד, מסע ההרס העצמי הסתיים תוך שלוש שנים לכל היותר. לעומת זאת, בעין חרוד, המסע הזה נמשך ארבע שנים, ובו דווקא קבוצת המיעוט בראשות טבנקין ובניו סירבה לעזוב ומיררה את חיי קבוצת הרוב, וזו נאלצה לעזוב. לאחר מכן, ב-1952, החברים שנשארו ובהם טבנקין ובעיקר צעירים, יוצאי הפלמ"ח, קראו לקיבוצם "עין חרוד מאוחד". מנגד, היישוב שהקימו שלמה לביא וזקני הקיבוץ מעבר למדרכה ב-1954 נקרא "עין חרוד איחוד". כלקח מחופש דעות שהוביל לפילוג, מעתה הנהיג הקיבוץ המאוחד "ליכוד רעיוני". בכך נמנעו פילוגים נוספים, אך הקיבוץ המאוחד הפך לתנועה קטנה בהשוואה לקיבוץ הארצי של יערי וחזן בו שררה "קולקטיביות רעיונית". הקיבוצים הפכו להומוגניים מבחינה מפלגתית: חברי הקיבוץ המאוחד הצביעו עבור מפלגתו של טבנקין, ופורשי הקיבוץ המאוחד שעברו לתנועת "איחוד הקיבוצים" הצביעו עבור מפא"י.

"העסקה הצ'כית" (1955) ומבצע סיני (1956)

ביולי 1955 נערכו בחירות לכנסת השלישית בהן אחדות העבודה בראשות טבנקין זכתה ב-10 מנדטים ומפ"ם בראשות יערי ב-9. בעקבות תוצאות הבחירות, מפ"ם חדלה להיות המפלגה הגדולה ביותר לאחר מפא"י ולא יכלה יותר להחזיק בתפקיד מנהיגת האופוזיציה. תפקיד זה עבר למפלגת חרות בראשות מנחם בגין שקיבלה 15 מנדטים. יערי החליט שהוא לא מוכן כעת לשבת באופוזיציה יחד עם בגין, ועל כן עליו להצטרף לממשלת מפא"י בראשות בן-גוריון. טבנקין כבר מהכנסת הראשונה סבר שעדיף להצטרף לעשייה במסגרת הממשלה. עם זאת, יערי וטבנקין החליטו לא לכהן אישית כשרים בממשלה. שניהם ראו את עצמם כמנהיגים רוחניים של תנועתם, שניהם לא התאימו לתפקידי ביצוע, וכנראה, מפאת היחסים ביניהם, לא נלהבו לשבת סביב אותו שולחן בממשלה.

בספטמבר 1955 נחתמה "העסקה הצ'כית" לאספקת נשק מצ'כוסלובקיה למצרים. צ'כוסלובקיה הייתה חלק מהגוש הסובייטי, כך שזו הייתה למעשה עסקה לאספקת נשק תוצרת בריה"מ בהיקף רחב: 150 מטוסי סילון מסוג מיג-15, עשרות מטוסי תובלה ומפציצים, מאות טנקים ונגמ"שים ועוד. הנשק סופק למשטרו של נאצר שלא הסתיר את כוונתו להשמיד את ישראל. העסקה סימלה בבירור את המהפך במדיניותה של בריה"מ כלפי ישראל – מאספקת נשק לישראל במלחמת העצמאות ב-1948, לאספקת לאויבתה הראשית מצרים. שדרוג משמעותי ביותר במאגר הנשק של מצרים יצר תחושת איום קיומי בישראל.

מנהיג בריה"מ, ניקיטה חרוּשְצ'וֹב, בנאום סודי שנשא בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית  בפברואר 1956, חשף חלק מפשעיו של סטאלין, בהן הוצאות להורג של אנשים נאמנים למפלגה בהאשמות שווא. בנאומו ניפץ המנהיג הסובייטי את פולחן האישיות של סטאלין. תוכנו הסודי של הנאום הושג על ידי שירותי הביון של ישראל, הועבר ל-CIA (סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב) וזו הדליפה אותו ל"ניו יורק טיימס", שפרסם אותו בתחילת יוני 1956. תגובתו הראשונית של יערי לנאום הייתה כי זוהי הצגה חד-צדדית של סטאלין, וכי אסור לגרוע מגדולתו, וכי מהפכות כרוכות בקורבנות. רק אחר כך החליט לברך על הנאום שהוכיח, לדבריו, את יכולתה של בריה"מ להתגבר על תקלות ואת חוסנה המוסרי. טבנקין טען כי אין לייחס לנאום חשיבות מיוחדת מלבד הכשרתו של חרושצ'וב לסוציאליזם פרגמטי. סנה בחר לשבח את הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ולהתעלם מהנאום הסודי [שהיה מביך מבחינתו לנוכח הצדקתו בעבר את משפטי פראג ואת פרשת הרופאים]. בניגוד לסנה, חברי מק"י הערבים מיהרו לברך על נאומו [הגלוי] של חרושצ'וב בו תיאר את ישראל כמכשיר בידי האימפריאליזם. בנאום הסודי, בו

 חשף חרושצ'וב את פשעיו וטעויותיו של סטאלין, ובהתבטאויותיו של חרושצ'וב נגד ישראל בנאומו הגלוי, ראו חברי מק"י הערבים מעין הוכחה להודאתה של בריה"מ גם בטעות אחרת של סטאלין, תמיכתו בהקמת מדינת ישראל. דבריו האנטי ישראליים של חרושצ'וב, מלוּוים באספקת נשק מסיבית למצרים, פגעו במעמדה של בריה"מ בדעת הקהל בישראל.

נאומו הסודי של חרושצ'וב סלל את הדרך לשחרורו של מרדכי אורן. הוא שוחרר במאי 1956 ויערי הגיע לנמל התעופה לוד על מנת לברכו ולחבקו – על אף שבזמן מאסרו לא פעל במרץ לשחרורו. אורן נשא נאום בו אמר כי מאסרו לא גרם לו לשנות את השקפתו. יש לציין כי אורן שוחרר על סמך חנינה, בלי שטוהר שמו. אורן הבטיח לפעול לטיהור שמו, אבל יערי ניסה להניאו מכך, מחשש שבפעילותו הזו הוא יפגע בשארית קשריה של מפ"ם עם הגוש הסובייטי. [שמו של אורן טוהר על ידי שלטונות צ'כוסלובקיה רק ב-1963.]

מחוזק בנשק סובייטי, הקים נאצר חוליות מחבלים שחדרו לישראל ורצחו אזרחים, וישראל הגיבה בפעולות תגמול. בתגובה הכריז נאצר שמצרים תשלח את גיבוריה "והם ינקו את אדמת פלסטין...אנחנו דורשים נקמה, ונקמה פירושה השמדתה של מדינת ישראל". ואולם דרכו להשמדת ישראל נבלמה. הלאמת [חברת] תעלת סואץ על ידי נאצר ביולי 1956,  שיפרה את מעמדה של ישראל בעימות מול מצרים. רוב מניות חברת תעלת סואץ הוחזקו בידי בריטניה וצרפת, ובתור הנפגעות העיקריות מהלאמת התעלה נוצר בסיס לפעולה צבאית משותפת בינן לבין ישראל נגד מצרים. בן-גוריון ביקש מהשר גלילי לשכנע את טבנקין להסכים למבצע צבאי משותף עם אנגליה וצרפת נגד מצרים. טבנקין השיב לגלילי: "זה כמו לבקש מיהודי לאכול חזיר ביום כיפור! שאנחנו נשתתף במלחמה אימפריאליסטית?!" אבל לאחר האיום מצד בן-גוריון לבטל את המלחמה, השיב בחיוב. את יערי וחזן לא שיתף בן-גוריון בהכנות למבצע, אלא בסמוך לפני תחילתו. עם זאת, שני מנהיגיה של מפ"ם ידעו על המצבע עוד לפני העדכון שקיבלו מראש הממשלה, בזכותם של חיילים וקצינים נאמני מפלגתם, אשר שירתו במיטב היחידות בצה"ל. בשיחה עם בן-גוריון הם לא איימו לפרוש מהממשלה בגלל הפעולה הצבאית.

הפעולה הצבאית של ישראל נגד מצרים ("מבצע סיני") החלה ב-29 באוקטובר והסתיימה ב-5 בנובמבר 1956, במהלכה כבשה ישראל את חצי האי סיני – למעט רצועה לאורך תעלת סואץ. עם זאת, בעקבות איומים מרומזים מצד בריה"מ להשמיד את ישראל באמצעות טילים, ולחצים מצד הממשל האמריקאי, הסכימה ישראל לסגת מחצי האי סיני לגבולות שלפני המלחמה. טבנקין, בנאום שנשא ב-8 בנובמבר 1956 זעם על עמדתה האנטי ישראלית של בריה"מ והצדיק את מבצע סיני. הוא אמר כי רק עשר שנים לאחר השואה מכרה בריה"מ נשק למצרים שרוצה להשמידנו. עוד טען כי במלחמה הזו נלחמה ישראל על קיומה, ביחד עם "כל מי שהיה מוכן להילחם בצורר המצרי" – כפי שבריה"מ עצמה במלחמת הקיום שלה נגד הנאצים נעזרה בבריטניה ובארה"ב. הוא המשיך: כעת זו לא רק התפכחות מסטאלין, אלא "אובדן אמון מוחלט בברית המועצות" – שאין פירושו, בשום אופן, אובדן אמונה בערכי הסוציאליזם ובעתידו. בנו הצעיר של טבנקין, אהבְיה, חזר מסיני והביא לאביו מזכרת מהמלחמה – מסור. לתדהמתו של אביו סיפר כי בכל טנק או טנדר שהשאירו המצרים בסיני, מצאו חיילי צה"ל מסור – ציוד סטנדרטי למלחמה באזור יערות, שחסר תועלת לחלוטין במדבר סיני.

בניגוד לטבנקין, תקף סנה את בן-גוריון על שהעמיד את ישראל לרשות האימפריאליזם והצדיק את תמיכתה של בריה"מ בנאצר, מנהיג התנועה האנטי-קולוניאלית של עמי ערב. יערי לא אמר דבר על בריה"מ, לטוב ולרע. במקום זה מלמל משהו בנוסח שאי אפשר לכבוש בכוח את "ארץ ישראל השלמה" אליה חותר טבנקין, וכי ההרפתקה הצבאית הרחיקה את השלום.

בערך במקביל למבצע סיני, בהונגריה פרץ מרד נגד השלטון הקומוניסטי,  אשר דוכא בברוטאליות על ידי הצבא הסובייטי (23 באוקטובר-11 בנובמבר 1956). עיסוקה של בריה"מ בדיכוי המרד, היווה עיתוי נוח לישראל ושותפותיה לפתוח במתקפה נגד מצרים. סנה ואף טבנקין הצדיקו את דיכוי המרד. ליערי גם היו סיבות טובות להצדיק את דיכויו בטענה כי במרד התעוררו ת כוחות הריאקציה החשוכים שפרעו ביהודים. עם זאת הוא התקשה להצדיק טבח עשרות אלפי מפגינים על ידי הצבא הסובייטי.

טרגדיות אישיות: אהבתו הנכזבת של טבנקין והתאבדות בנו של יערי

בינואר 1957  בעין חרוד, חגגו בכירי הקיבוץ המאוחד ומשפחתו של טבנקין את יום הולדתו ה-70. חוּמה הגיעה לאירוע ונשאה נאום, אבל לא כבת זוגו, אלא כנציגת מזכירוּת הקיבוץ המאוחד, ובנאומה לא היה אזכור כלשהו לחייה המשותפים עם חתן החגיגה. טבנקין אמר בנאומו כי קשה לחגוג יום הולדת כאשר הנסיגה מסיני בעיצומה (הנסיגה הושלמה במארס 1957), ורק חלק קטן מהעם היהודי שוכן בחלק מארץ ישראל. קשה לחגוג, המשיך טבנקין,  כאשר הקומוניזם בבריה"מ ובגוש הסובייטי הוא עדיין משטר דיכוי. עם זאת, הביע נימה אופטימית לגבי העתיד.

באפריל 1957 התכונן יערי לחגוג את יום הולדתו ה-60. המנהיג השמאלי סבר שבהזדמנות חגיגית זו צריך להחליף לו את מכוניתו האמריקאית,  הקרייזלר הישנה. הוא פנה לארגונים בשמאל היהודי בארה"ב ותיאר להם את האתגר הטכני הכרוך בנסיעותיו התכופות של מנהיג מפ"ם ברחבי הארץ, כולל העליות בדרך לירושלים, במכונית שכבר התבלתה מרוב שימוש. בתרומות שקיבל ולאחר שהתייעץ עם אנשים שמבינים במכוניות אמריקאיות, ביקש שיקנו לו דודג' עם מנוע בעל שמונה צילינדרים ועם מערכת כפולה של קפיצים בולמי זעזועים, עם מזגן ורדיו ועוד אביזרי נוחות. המכונית נקנתה.

בסביבות 1959 נענה טבנקין להצעתו של שגריר ישראל בבריה"מ, שהיה מעריצו, לבקר במוסקבה כאורחו האישי. טבנקין התרשם לרעה מרמת החיים הנמוכה בעיר בתחום הדיור ומוצרי הצריכה. בחנות ספרים מרכזית לא מצא טבנקין אף ספר על יהודים, מלבד ספר אנטי ציוני ואנטישמי. הביקור נערך יחד עם חוּמה, וכעבור שנתיים מהביקור ב-1961 נפטרה חומה. כל חייו הייתה לטבנקין אישה שטיפלה בו – אימו, אווה ואחר כך חוּמה – וכעת בגיל 74 התקשה מאוד להסתדר לבד. הוא איבד שליטה על נסיעותיו ופגישותיו, הזניח את עצמו והחל לגדל זקן. כמו כן לא נטל חלק בבחירות לכנסת,  שנערכו במאי 1961, בעקבותיהן  מפלגתו, אחדות העבודה, המשיכה להיות חברה בממשלתו של בן-גוריון, בעוד מפ"ם סולקה לאופוזיציה.

חברי מזכירוּת הקיבוץ המאוחד הבינו כי אסור להשאיר את טבנקין לבד ומצאו לו מזכירה אישית. זו הייתה איבוֹן, ילידת תוניסיה, גרושה בת 30 עם ילדה, מקיבוץ רגבים. טבנקין ראה דמיון רב בינה לבין אשתו הראשונה אווה, התאהב בה וניסה לכפות את אהבתו עליה. ממזכירה העובדת במשרה חלקית פעמיים בשבוע, הפכה איבון בהדרגה לעובדת במשרה מלאה אשר טיפלה לא רק בעבודות מזכירוּת, כמו סידור פגישותיו, אלא גם בישלה וכיבסה עבורו; והיא נלוותה לטבנקין לא רק באירועים מפלגתיים, אלא גם בהליכה לקולנוע ולתיאטרון. עם זאת, היא לא ישנה בחדרו בסמינר אפעל, אלא במגורי בנות. בהשראת יצחק שדה, אשר בנישואיו בפעם השלישית  התחתן עם בחורה צעירה ממנו ב-20 שנה, רצה טבנקין בגיל 75 לשאת את איבון. זו לא יכלה לסבול יותר את חיזוריו, ולאחר שנת עבודה עימו חזרה לקיבוץ רגבים. בגיל 77 ישב טבנקין בצריף שלו בסמינר אפעל וכתב לאיבון מכתב. "את איתי כל הזמן, נוכחת בהיעדרך. האם בגלל הצד החייתי, הלא נבון שבי, היה מוצדק שתעזבי את עבודתנו המשותפת, החשובה כל כך לקיבוץ המאוחד? ואני שואל איבון...איך לחיות בלעדייך?"

את הזוג יערי,  מאיר ואנדה, פקד אסון. בנם חיים סיים בהצטיינות קורס קצינים בצנחנים, אבל נפגע בגבו בעת נחיתתו מצניחה – אך לא זה היה האסון. [במארס 1964] קצין העביר להוריו של חיים מכתב אשר בנם השאיר אחריו בלילה בבסיס הצנחנים, ומאז נעלמו עקבותיו. במכתבו רשם: "בכוונתי להיעלם. פשוטו כמשמעו...המפלגה, האידיאלים – הם אינם נראים לי בלתי-צודקים, אלא מיושנים...החברה הסוציאליסטית שלנו הסתאבה...אינני יכול להסתגל ולהאמין במשהו אחר – ואינני יכול להמשיך בזה". במכתבו הוא מנה סיבות להחלטתו להיעלם: אי הצלחה בתחום הרומנטי, השפלות מצד מפקדיו ושבירת הגב שהפכה אותו לשבר כלי. הוא ציין כי המעשה שיעשה ידהים רבים, וביקש לא לחפש אותו ולמחוק אותו מזיכרון. הצבא, חברי המשקים של הקיבוץ הארצי והמשטרה חיפשו אחריו. אנדה אף נעזרה במדיום אוסטרי בניסיון לאתר את מקום בנה. כעבור [שמונה חודשים]  נמצאו שרידי גופתו של חיים בתוך עמדה צבאית נטושה. התברר שהוא התאבד בירייה אחת בראשו. המנוח נקבר במרחביה בטקס צבאי מלא, כולל מטח כבוד. יערי, בהתאם לנהוג בקיבוץ הארצי, לא אמר קדיש. לעומתו, אחיו הבכור ואלד, התעקש לעשות זאת. 

ראשית התפקחותו ההדרגתית של סנה  והפילוג במק"י

סנה המשיך להיות נאמן לדרכו הקומוניסטית. הוא תמך במאבק לשחרור אלג'יריה מהקולוניאליזם הצרפתי, אבל העניינים הסתבכו, כאשר מנהיג אלג'יריה העצמאית, אחמד בֶּן-בֶּלָה, אמר [ב-1962?] שהוא מוכן לשלוח מאה אלף חיילים לטובת שחרור פלסטין מהכיבוש הציוני. בתפקידו כעורך הראשי של "קול העם", הביטאון של מק"י, טען סנה כי "הכרזת בן-בלה מעוררת בנו תמיהה וצער...ורוצים אנו לקוות, כי ...בן-בלה...לאחר מחשבה נוספת, יחזור בו מן הדעה שהביע כדעת-יחיד". מאמרו של סנה קומם את חברי מק"י הערבים. הם שאלו בתמהה: כיצד ניתן להתבטא נגד שחרור פלסטין?! חבר הכנסת מטעם מק"י, תופיק טוּבִּי,  דרש פיטוריו של סנה ממשרת עורך העיתון הראשי – אבל סנה כבר ביצר את מעמדו במפלגה בזכות כושר נאומו.

בעוד טבנקין ויערי, בתור ציונים, לא זכו להיפגש עם אישים בכירים במדינות הקומוניסטיות – סנה, בתור קומוניסט, נפגש עם מנהיגי מזרח אירופה, ואף פעמיים, במוסקבה, עם מנהיג בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב. בפגישה הראשונה, לאור הסכסוך בין בריה"מ לסין, דבריו של חרושצ'וב התרכזו בהסברת עמדתו כלפי סין ובחשיבות שמק"י תמשיך לצדד במוסקבה בנושא הזה. פגישתו השנייה של סנה עם חרושצ'וב נערכה [ב-1962?], במסגרת חגיגות מלאות 50 שנה לייסוד ביטאון המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ "פְּרַבְדָה". בפגישה תקף חרושצ'וב את מדיניותה של ישראל במילים קשות ואף גסות. סנה, בתגובה, ניסה לעורר את תשומת ליבו כי גם הצד הערבי מערים קשיים בפני התקדמות לשלום. בשובו לארץ, בפגישה עם חברי מק"י, השתדל סנה לתרץ את התבטאויותיו הקשות של חרושצ'וב כנובעות מסגנון דיבורו המחוספס ומאינטרסים זמניים של בריה"מ בעולם הערבי, אינטרסים הצפויים להשתנות עם השתנות הנסיבות. בביקורו השלישי של סנה במוסקבה הוא לא יכול היה להיפגש עם חרושצ'וב, שכבר הודח באוקטובר 1964. בביקור הזה הוא לא נפגש עם מנהיגי בריה"מ החדשים, אלא עם שני אישים בכירים בפוליטביורו, מיכאיל סוּסְלוֹב ובוריס פּוֹנוֹמַריוֹב. הוא מחה בפניהם על כך שבריה"מ הצביעה באו"ם בעד החלטה שהשוותה את הציונות לגזענות ולנאציזם. כשחזר, דיווח לחבריו במק"י שבני שיחו גילו הקשבה לדבריו.

המתח שנוצר במק"י סביב   התבטאותו האנטי ישראלית של מנהיג אלג'יריה בן-בלה התעורר מחדש כעבור שנתיים, כאשר בריה"מ העניקה לבן-בלה פרס לנין באפריל 1964, ובמעמד הזה קרא האיש להשמדת ישראל. לחברים היהודים במק"י בראשות סנה ושמואל מיקוניס, קשה היה להשלים עם ההתנהגות הזו של מוסקבה, בעוד ההתבטאות הזו לא הפריע למאיר וילנר ולחברים הערבים במפלגה.  בדצמבר 1964 נרצח על ידי חיילי הלגיון הירדני בשדות קיבוץ יד חנה, אברהם ג'ורי.  קיבוץ יד חנה הורכב מתומכי מק"י והנרצח היה חבר בגרעין הנח"ל של ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי וחברו הטוב משחר ילדותו של אפרים, בנו של משה סנה. האירוע זעזע את סנה שתיאר ב"קול העם" את ג'ורי כקורבן חף מפשע. הזעזוע שלו גבר כאשר מאיר וילנר וחבריו האשימו את ישראל בתקרית וטענו שהירדנים הגיבו לפרובוקציה. בכך נסללה הדרך לפילוג במפלגה ביוני 1965.

ירידה במעמדו של טבנקין, הקמת המערך והבחירות לכנסת (1965)

ביוני 1963 פרש בן-גוריון מהממשלה והוקמה ממשלה חדשה בראשות לוי אשכול. לקראת הבחירות לכנסת, שנערכו בנובמבר 1965, הקים בן-גוריון מפלגה חדשה מקרב תומכיו במפא"י. זו הייתה "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), שנועדה להתחרות במפלגת האם שלו, מפא"י. אחדות העבודה החליטה מבעוד מועד לרוץ לבחירות לכנסת ברשימה משותפת עם מפא"י, ולצורך כך הוקם "המערך". ההחלטה בנידון התקבלה על ידי מנהיגי אחדות העבודה, בהם ישראל גלילי ויגאל אלון, וגלילי לא טרח לבוא לסמינר אפעל כדי לשתף את טבנקין במהלך, אלא הטיל זאת על שליחו מטעמו. מעמדו של טבנקין כמנהיג המפלגה הפך למשהו ערטילאי.

בבחירות בנובמבר 1965 התמודדו הקומוניסטים בשתי רשימות נפרדות: רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה) בראשות וילנר שרוב חבריה היו ערבים ובבחירות לכנסת זכתה ב-3 מנדטים; ומק"י בראשות מיקוניס וסנה, שזכתה במנדט אחד. סנה, שהופיע במקום השני ברשימה, לא נבחר לכנסת. במישור המשפחתי, בעוד בנו של סנה, אפרים, החליט ללמוד רפואה – בתו תמר לא התמידה בשום עבודה שאביה סידר לה, בזבזה כספים וצברה חובות,  וכאשר הוריה כבר הפסיקו לקוות שהיא תמצא לעצמה בן זוג, בגיל 30 ניהלה רומן עם גבר נשוי, פעיל ידוע במק"י.  הרומן הסתיים בכי רע. סנה הצליח לאתר את  תמר בוורשה, לאחר שאושפזה זמנית בבית חולים פסיכיאטרי שם, ולא הצליח לשכנעה לחזור לארץ.

הבחירות ב-1965 הסתיימו בניצחון מוחץ של המערך – מפא"י ואחדות העבודה – על רפ"י, לשמחתה של מפ"ם, שצורפה לממשלה. אחרי כל העלבונות אשר ספג יערי מבן-גוריון הוא נהנה לראות את חברי מפלגתו יושבים בממשלה, בעוד בן-גוריון וחבריו יושבים על ספסלי האופוזיציה. אבל בתור אדם, שרק לפני כשנה קבר את בנו, הנאתו לא יכלה להיות שלמה.

מבחינתו של טבנקין, האירוע המשמעותי ביותר של הבחירות היה הופעתה של איבון בצריף שלו באפעל, אחרי שבמשך שנתיים לא ראה אותה. האושר שהציף אותו התפוגג כעבור חמש שניות. איבון הבהירה לטבנקין כי גלילי שלח אותה כדי לשכנע אותו להשתתף במגעים בין אחדות העבודה למפא"י לקראת איחוד אפשרי ביניהן. אבל האושר של טבנקין, מרגע שראה את איבון בצריפו ועד שהסבירה לו את מטרת ביקורה, גבר אצלו על כל רגש אחר. הבלתי אפשרי נראה בעיניו שוב לאפשרי. הוא היה אדם מאמין.  

הערות ביקורתיות

בספר אי דיוקים וטעויות אחדות. אסף ענברי מתייחס ל"משפט הרופאים" במוסקבה  ואף מכנה אותו "משפט הראווה" (עמ' 209). המחבר מפרט שמדובר בעלילת דם אנטישמית:  העמדה לדין של רופאים יהודים  בהאשמה מפוברקת – ניסיון  להרעיל את ההנהגה הסובייטית. הצגת דברים כזו אינה מדויקת. ההאשמה האנטישמית הבדויה כלפי הרופאים היהודים אכן התפרסמה בכלי התקשורת המרכזיים של בריה"מ ב-13 בינואר 1953 – ואולם משפטם מעולם לא נערך. הרופאים נעצרו, עוּנוּ כדי לסחוט מהם הודאה בהאשמות שהוטחו כלפיהם, אך טרם הועמדו למשפט. למזלם, מותו של סטאלין ב-5 במארס 1953 שם קץ לפרשה, וכעבור  כחודש הרופאים שוחררו ופורסמה הודעה רשמית בדבר ביטול ההאשמות נגדם. בניגוד לטענתו של ענברי, כי "המשפט [של הרופאים] אורגן על ידי בֶּרִיָה" (עמ' 209) – יש לציין כי פרשת הרופאים כוונה על ידי סטאלין (מלבד נגד היהודים), דווקא נגד לַבְרֶנְטי בֶּרִיָה, שהיה ממונה של שירותי הביטחון, וסטאלין תכננן לסלקו. על כך ניתן להסיק, בין היתר, מההודעה הרשמית על מאסר הרופאים ב-13 בינואר, ממנה משתמע כי שירותי הביטחון התרשלו בחשיפת  פעילותם הקרימינלית של הרופאים. לא במקרה, היה זה בריה, שלאחר מותו של סטאלין, יזם את טיהור שמם של הרופאים. כמובן, אין זה הופך את בריה למלאך. בתור ממונה על שירותי הביטחון, ידיו היו מגואלות בדם.

לדברי ענברי,  [בפברואר 1953] יוצאי לח"י "הצמידו פצצה לבניין השגרירות הסובייטית בתל אביב. ארבעה מאנשי השגרירות נפצעו" (עמ' 214-213).  לא מדויק.  ליתר דיוק, "בחצר הצירות הונחה פצצה במשקל 15 ק"ג." (ויקיפדיה,  ערך "הפיגוע בצירות הסובייטית".)  בעדות מאוחרת, אחד מאנשי לח"י שהשתתף בפיגוע  הסביר כי הפצצה הונחה בכוונה בחצר הצירות, ולא בסמוך לבניין או בבניין עצמו, כיוון שהפצצה נועדה  לא לגרום להרוגים, אלא להביע מחאה.

לפי ספרו של ענברי, טבנקין בביקורו בבריה"מ חיפש בחנות ספרים מרכזית במוסקבה ספרים על יהודים ומצא רק ספר שנקרא "זהירות – ציונות" (עמ' 264). יש לציין כי ביקורו של טבנקין במוסקבה נערך בסביבות 1959, בעוד  הספר האנטישמי "זהירות – ציונות" (:сионизм!:Осторожно)יצא לאור רק ב-1969.

שמו של החבר  המועמד לפוליטביורו הוא לא פונומרייב  (עמ' 281) – אלא פּוֹנֹומַריוֹב Пономарёв.

לְמוֹתר לציין כי אי הדיוקים והטעויות האלה אינם פוגעים במהות עלילת הספר ובאיכותו.

לגבי מטרת אגירת הנשק בסתר בקיבוצים בראשית שנות ה-50, קיימת בספר אי בהירות. במקום אחד בספרו מציין המחבר כי הקיבוצים של יערי אגרו נשק בחשאי, בהנחה כי "כשהצבא האדום יגיע לארץ, כוחות התגבורת של הקיבוצים יעמדו לרשותו". במקביל הוקמו תאים חשאיים של מפ"ם בצה"ל ובגופי המודיעין של משרד הביטחון (עמ' 167). בפִסְקה אחרת טוען המחבר כי "מבחינתם של יערי וחזן, הסליקים והתאים החשאיים הוקמו   כדי להיערך מבעוד מועד לאפשרות שהימין בראשות בגין ישתלט על המדינה ויקים בה משטר פשיסטי" (עמ' 169).

התרשמותי, הלא מעמיקה, מהמחקרים שנערכו בנושא הסליקים בקיבוצים היא שמאגרי הנשק החשאיים האלה הוקמו כדי להקים בארץ כוח חמוש פרו-סובייטי, כפי שמציין ענברי עצמו (בעמ' 167). יש לשים לב כי הסליקים הוקמו בעקבות צידודו של בן-גוריון  בעמדת ארה"ב והמערב במלחמת קוריאה שהחלה ב-1950 – בתקופה שהזדהות הקיבוצים של יערי וטבנקין עם בריה"מ הייתה רבה הן במישור האידיאולוגי והן בעקבות סיועה לישראל במלחמת העצמאות. הקשר בין הקמת הסליקים לבין סכנת עלייתו של בגין לשלטון בתחילת שנות ה-50 נראה קלוש עד אפסי.

בנו של משה סנה, אפרים סנה, ניסה לימים להסביר את האוריינטציה הפרו-סובייטית של אביו באמונתו שבמלחמה בין בריה"מ לארה"ב ידה של מוסקבה תהיה על העליונה, ולכן מוטב לישראל להצטרף למחנה הסובייטי. חיזוק להסבר הזה ניתן למצוא במשל שתי הרכבות המתנגשות (שתואר לעיל), באמצעותו ניסה סנה לשכנע את יעקב ריפתין להצטרף אתו למק"י. לדעתי, זהו הסבר חלקי בלבד.

לשלושת מנהיגי השמאל, יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה, היה רקע דתי. הדת היהודית במקורה כרוכה באמונה מוחלטת ללא עוררין: אברהם מוכן להעלות את בנו יצחק לעולה ללא דין ודברים. הרקע הדתי הזה של שלושת האישים עשוי להסביר, ולוּ חלקית, את מעברם מאמונה דתית טוטליטרית לאידיאולוגיה טוטליטרית בדמות הקומוניזם הסובייטי בתקופת סטאלין: הצורך הפסיכולוגי באמונה מוחלטת, באידיאולוגיה שיש בה לספק תשובות לכל השאלות. הלקח שהסיק קומוניסט ישראלי לשעבר, בעקבות התפקחותו מאמונתו העיוורת, היה שיש להטיל ספק בכול. "אין אמיתות נצחיות או בלתי-ניתנות-לערעור או מוחלטות. כל אמת וכל חוק, אפילו חוקי הטבע,  כוחם יפה רק בתנאים מוגדרים וכל אמת טעונה בדיקה מחודשת עם השתנות התנאים".[1]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] יהודה להב, חיים מצולקים (תל-אביב, גוונים, 2004), עמ' 109.