ברוּטֶנְץ, קַרֵאן. שלושים שנה [במשכן המפלגה] ב"כיכר הישנה" (מוסקבה, 1998) [סיכום וביקורת]

ברוטנץ, קראן. שלושים שנה [במשכן המפלגה] ב"כיכר הישנה" (מוסקבה, 1998). 216 עמ'.

Брутенц, Карен. Тридцать лет на Старой площади (Москва: Международные отношения, 1998) [רוסית]

הסיכום נעשה לפי נוסח הספר באתר libking.ru. כתיבת הספר הסתיימה ב-14 בינואר 1997.

ספרו האוטוביוגרפי של קראן ברוטנץ (Karen Brutents) (2017-1924) מתרכז בתקופת שלושים השנים (1991-1961) בהן השתתף בעיצוב המדיניות של בריה"מ בעולם השלישי, במסגרת עבודתו במחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי. הסיכום משקף את גרסת המחבר. הוספתי לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי בסופו.   

 

קורות חייו עד לעבודתו במחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי, 1961-1924

קראן ברוטנץ, בן הלאום הארמני,  נולד ב-1924 בעיר באקו (Baku), בירת אזרבייג'ן. מקור שם משפחתו ברוטנץ בכינויו המחתרתי של אביו, שפירושו בהגה של נַגוֹרְנוֹ קַרַבָּאך "קַדָּר". הוריו נולדו בעיר שושה (Shusha) אשר באזור נַגוֹרְנוֹ קַרַבָּאך [אזור בעל רוב ארמני בתוך אזרבייג'ן]. בעקבות הטבח והפרעות של האַזֶרים (האזרבייג'נים)  באוכלוסייה הארמנית בעיר הזו ב-1920, לא נותרו בה ארמנים. כאשר המחבר ביקר בשוּשָה ב-1946 החלק האמרני שלה נותר שומם (בניגוד לחלק האזרי בו התנהלו החיים הרגילים) והמצב הזה לא השתנה עד סוף שנות ה-80. הייתה זו כנראה מדיניות מכוּונת של הנהגת הרפובליקה של אזרבייג'ן שלא רצתה בשובה של האוכלוסייה הארמנית. אביו, נרסאס (Nerses), הצטרף למפלגה הבולשביקית עוד לפני המהפכה של 1917, והחל מ-1920 עבד במשטרה החשאית (צ'.ק.),  ובהמשך תחת שמה החדש נ.ק.וו.ד (NKVD). ב-1936 הוא היה מנהל נ.ק.וו.ד באזור נגורנו-קרבאך והגיע לדרגה גבוהה בשירות (במונחים של היום קצת פחות מגנרל). באותה שנה הואשם האב בְּרַכּוּת ובהיעדר ערנות מספקת כלפי אויבי העם, הושעה מתפקידו  ונחקר – אבל קיבל עונש קל באותם הזמנים. הוא הועבר לשירות במשטרה והתמנה למנהל משטרת התנועה של אזרבייג'ן. בעוד כל המשפחה הייתה מאושרת מסיום כזה של הפרשה, האב ראה בכך כישלון ועונש בלתי ברור ובלתי מוצדק. לאחר כשנה וחצי הוא הורחק גם מהמשטרה. כנראה בזכות פיטוריו מהמשטרה החשאית ב-1936, לא נפל  האב קורבן לטיהורים הרבים שהתרחשו בארגון הזה במהלך 1938-1937, תקופה בה נאסרו והוצאו להורג רבים מחבריו של האב, ובה המשפחה כל לילה חששה מצלצול בדלת שעלול היה לבשר את מאסר האב.

אביו נחשב לאדם טוב לב לא רק בעיני המחבר, אלא גם בקרב האנשים שהכירוהו, ולכן מתעוררת השאלה כיצד אופיו הטוב השתלב עם שירותו במשטרה החשאית. ההסבר לכך נעוץ באמונתו ללא עוררין, בצורה עיוורת, באידיאלים של המהפכה, ובשליחותו ההיסטורית להגשימם, תוך הפעלת כל האמצעים נגד האויבים. לא במקרה ערך  סטאלין טיהורים דווקא נגד הדור האידיאליסטי של המהפכנים אליו השתייך אביו. לאמונתו של אביו ללא סייג באידיאלים של המהפכה לא נלוותה אמונה עיוורת בסטאלין וגם לא אמונה כי המנהיג ומקורביו הם אישים ללא דופי. לדוגמה, בעת הקרע בין סטאלין למנהיג יוגוסלביה טיטוֹ בסוף שנות ה-40, אביו לא האמין כי טיטו אשם בכל, והסביר את המשבר בחוסר יכולתו של סטאלין לסבול התנהגות עצמאית. האב הכיר חלק ממקורביו של סטאלין, בהם  לַבְרֶנְטי בֵּרִיָה, אתו עבד בשנות ה-20. על אף שאביו העריך את כישוריו המקצועיים של בריה כאיש מודיעין, יחסו כלפיו היה שלילי. הוא ראה בו אדם הנגוע בתאוות שלטון הפועל מתוך אינטרסים אישיים. אצל המחבר, כבר בתור נער, נוצרו ספקות ביחס לטיהורים של שנות ה-30, בהם נפגעו רבים מחבריו של אביו שהיו אנשים הגונים. לגבי הקרע עם יוגוסלביה, בדומה לאביו, האמין כי לא רק טיטו אשם – מה עוד שבתקופה הזו האזין לשידורים באנגלית. הספֵקות ביחס לשיטותיו של סטאלין ולאופיו האישי לא הפריעו לאביו ולבנו להתייחס אליו במעין הדרת קודש, במיוחד בעקבות מלחמת העולם השנייה, בתור מנהיג גדול שהפך את בריה"מ למעצמת על. לא פלא כי באספת אֵבֶל מטעם המפלגה על מותו של סטאלין, שנערכה ב-6 במארס 1953, המחבר, כמו רבים אחרים, הזיל דמעה. היה נדמה לו כי ללא סטאלין בריה"מ לא תוכל לשרוד, ובכל מקרה לא תוכל להימנע מזעזועים קשים. כלומר, המחבר, כמו רוב הציבור בארצו, לא הצליח להימלט מההשפעה המהפנטת של פולחן האישיות של סטאלין. אביו נפטר ב-1981, ואימו כעבור שמונה שנים בגל 87.

בתקופת הולדתו של המחבר נשאה העיר באקו אופי קוסמופוליטי. היה בה אחוז גבוה של רוסים, ארמנים ואזרים,  ולא ניכרה שנאה בין העמים. האינטליגנציה בעיר הייתה ברובה רוסית, יהודית וארמנית [בסדר הזה במקור, עמ' 8]. הארמנים בעיר קשרו את עתידם ברוסיה – בלימוד השפה הרוסית והתרבות הרוסית, שהייתה השפה הדומיננטית בבריה"מ – ובכך דמו ליהודים. הורי המחבר דיברו בבית ברוסית – על אף שידעו ארמנית בדיאלקט של נגורנו קרבאך. בתור תלמיד בבית ספר רוסי החל משנת 1931, נתן המחבר עדיפות ללימוד רוסית – בעוד אזרית למד רק כדי לא לקלקל את ציוני תעודתו. בהגיעו לבגרות לא שלט המחבר בשפה הספרותית הארמנית (לעומתו, בנו יודע לקרוא ולכתוב ארמנית).  רוב תלמידי בית ספרו היו רוסים, ארמנים ויהודים – ורק מיעוט קטן אזרים. המחבר היה תלמיד מצטיין, אך לא ממושמע. הוא הִרבה לקרוא ספרות רוסית וזרה וניחן בזיכרון פנומנלי.

ראוי לציין כי עד שנות ה-30 לא היה מונח בן העם האזרי азербайджанец)), אלא טורקי (тюрок). אבל החל מהמחצית השנייה של שנות ה-30 ניכרה מגמה של טיפוח הלאומיות האזרית וזאת תוך סילוף ההיסטוריה שנועדה לפאר את האומה האזרית.  מגמה זו תאמה את רצונה של מוסקבה וגם של השלטון המקומי: רצון להפריד ולבדל את האזרים מהתורכים והמוסלמים. נוסף לכך, העלאת כבודו של העם האזרי שירתה את השלטון המקומי  במדיניותו לקדם אזרים לעמדות מפתח ברפובליקה. ב-1936, בעיר מולדתו של סטאלין בעיר גוֹרי התקיים כינוס של תלמידים מצטיינים מטרנס קווקז (עבר הקווקז). המחבר, על אף היותו ארמני, ייצג בכינוס את באקו, בירת אזרבייג'ן. מצב כזה היה בלתי אפשרי בשנות ה-40 ואפשרי אף פחות בשנים הבאות. (ב-1988 נערכו פרעות נגד הארמנים בבאקו.)

על אף חוזה מולוטוב-ריבנטרופ באוגוסט 1939, עמדתו השלילית של המחבר ושל תלמידי כיתתו כלפי גרמניה הנאצית לא השתנתה. כמו כן, על אף שהתעמולה הסובייטית בעקבות החוזה הזה הוקיעה את שלטון הבורגנות הצרפתית והאנגלית, תלמידי כיתתו עקבו בדאגה אחר התפתחויות בחזית המערבית ואיחלו הצלחה למתנגדי גרמניה. בדומה לרבים מבני כיתתו, האמין המחבר כי המלחמה נגד גרמניה בלתי נמנעת, ולכן, למרות נטייתו למקצועות הומאניים והצטיינותו בהם, בחר במקצוע שונה: הוא ביקש להתקבל לפקולטה לטנקים ב"בית הספר הטכני הגבוה על שם בַּאוּמַן" במוסקבה. ביום הפלישה הנאצית לבריה"מ ב-22 ביוני 1941, הופתע.

בסתיו 1941, ועדה רפואית שחררה את המחבר  מגיוס לצבא, ובמקום זה הוא נשלח לעבוד במפעל לייצור תחמושת בפרוורי באקו, בו עבד עד סוף המלחמה. במפעל, לאור השכלתו, שובץ כבַקָּר  פגזי ארטילריה מוכנים, שכבר מולאו בחומר נפץ. המשמרות נמשכו 12-10 שעות וזו הייתה עבודה קשה גם מבחינה פיזית – היה עליו בעצמו לסחוב את הפגזים הכבדים. עם זאת, עבודתו הייתה כאין וכאפס בהשוואה לעובדות המפעל: הנשים שעסקו בייצור ובמילוי הפגזים בחומר הנפץ, ונשמו חומרים רעילים, או אלה שעבדו ממש בסבלות.  עבודות הפרך האלה הסבו נזק בריאותי בלתי הפיך לנשים. תנאי העבודה הקשים והמחסור במזון, לא עוררו התנגדות ואף לא טרוניות. היה בכך ביטוי לא רק למשמעת שהטיל השלטון, אלא בראש וראשונה ביטוי לפטריוטיות ולמצפוניות של התושבים בתקופה זו. כללית, המחבר, כמו רוב האוכלוסייה, האמין בניצחון גם בימים קשים.

סגן מנהל המפעל הזמין את ברוטנץ לשיחה, בה הציע לו לשמש מודיע (מלשין) שלו. כאשר נתקל בסירוב, פנה לרגשות הפטריוטיים של המחבר, שיבח את עבודתו של אביו בשירותי הביטחון, ולבסוף איים עליו בעונש מפאת היעדר כבוד לשירותי הביטחון. למזלו של המחבר, לאחר ניסיונות נוספים לשכנעו לקבל את התפקיד, נואש סגן המנהל ממנו והסתפק בהתחייבות לא לגלות את דבר השיחה ביניהם.

בסוף סתיו 1941 החל ברוטנץ ללמוד בקורס ערב במכון לרפואה של אזרבייג'ן. לא הייתה לו נטייה כלשהי למקצוע הרפואה, אבל הוא לא רצה להיתקע במפעל. נוסף לכך, משפחתו הייתה מעוניינת כי ירכוש מקצוע מכובד, ותמיכתו של אביו ברעיון הכריעה בהחלטתו. המשך עבודתו במפעל הקשתה עליו במקביל ללמוד רפואה. הוא סיים את לימודי הרפואה בפברואר 1946, בתקופה בה המלחמה כבר הסתיימה ב-1945 והעבודה במפעל פחתה, דבר שאפשר לו להתרכז בלימודים ולהשלים את החומר שהחסיר.

הידיעה על סיום המלחמה הביאה לאושר של כלל התושבים הגובל באקסטזה. ההבדלים הלאומיים והחברתיים נעלמו, קרובים וזרים התנשקו, רקדו ושרו בהפגנה של אחדות. ברוטנץ דוחה מכול וכול את הניסיונות המודרניים [בסוף שנות ה-80]  לערער את הגבורה והתהילה של העם הסובייטי בתקופת המלחמה. עוד טוען המחבר, כי על אף שהלוחמים הסובייטים היו חדורי אידיאולוגיה שקרית ומיתוסים, אמונתם האידיאולוגית הנחושה מילאה תפקיד חשוב ואף מכריע ביכולתה של בריה"מ לנצח במלחמה, למרות אבדותיה הקשות.

לאחר סיום לימודי הרפואה בפברואר 1946, נשלח ברוטנץ לעבוד בבית החולים הפסיכיאטרי של באקו בו עבד חמש שנים. על אף שכעבור חמש שנים החליף מקצוע, לא רואה המחבר בעבודתו בבית החולים שנים אבודות. בשנים האלה הוא למד להכיר את העולם הנסתר של נפש האדם החולה והנורמלי. כמו כן היה עֵד לניצול שיטות הדיכוי של המשטר מצד עובדים בכירים למטרות אנוכיות, כמו סילוק מתחרים פוטנציאליים באמצעות הטחת האשמות שווא כלפיהם. בקצרה, מציין המחבר כי הוא היה מזכיר הארגון המפלגתי בבית החולים.  תופעת גירוש עמים "חשודים" שנפוצה בבריה"מ לאחר סיום המלחמה, לא פסחה על אזרבייג'ן ממנה גורשו תושבים ממוצא איראני, צ'רקסים, יוונים ועוד.

למרות התקבלותו ללימודי רפואה גבוהים במוסקבה, ויתר ברוטנץ על האפשרות הזו ובחר לשנות מקצוע וללמוד תחום בו התעניין. בסתיו 1948 הוא החל ללמוד כסטודנט אקסטרני בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטה של באקו. המסלול הזה היה קשה: היה עליו לעבור 42 בחינות ובמקביל להמשיך לעבוד בבית החולים. באביב 1950 הוא סיים את לימודיו וקיבל דיפלומה של היסטוריון, וביוני 1950 החל לעבוד כמרצה בוועד המפלגתי העירוני של באקו. לפני התקבלותו למשרה הזו, היה עליו לעבור ריאיון אצל מיר-ג'עפר בגירוב (Bagirov), מנהיג הרפובליקה של אזרבייג'ן. (בגירוב בזמנו היה מעין סטאלין של אזרבייג'ן מבחינת מעמדו והתנהלותו, ואכן ניסה לחקותו. הוא היה מוכשר, אך גם רודף שלטון חסר רחמים. האיש הוצא להורג ב-1956 מפאת קשריו עם לברנטי בריה.)

 העובדה שבגירוב היה מודע לעברו של אביו של ברוטנץ, עזרה לו להתקבל לתפקיד. כעבור שנתיים קוּדם ברוטנץ למנהל של קבוצת מרצים. במקביל למתן הרצאות בנושאים בינלאומיים, לימד ברוטנץ במכון הפוליטכני של באקו, וחיבר מסמכים והרצאות עבור בכירים. ההרצאות בנושאים בינלאומיים הוכנו על סמך כתבי עת ועיתונים, תוך צנזורה עצמית וחשש מהלשנות מהקהל במקרה של סטייה מהקו הרשמי.

העדפת האוכלוסייה המקורית, קרי האזרית, ניכרה בבירור באיוש מקצועות באזרבייג'ן בתחומי התרבות. לבני העם האזרי היה קל יותר לזכות להכרה כמלחינים, סופרים ואקדמאים. לאזרים  גם ניתנה עדיפות בניצול הקווטה כדי להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה במוסקבה. מפאת המדיניות הזו, ב-1949 לא התקבל המחבר ללימודים בבית הספר הגבוה לדיפלומטיה במוסקבה – למרות שעבר את המבחנים – כיוון שהוועד המרכזי של אזרבייג'ן לא אישר זאת לארמני.

היעדר אופקים עבור בן ללאום "לא מקורי" באזרבייג'ן, וכמו כן הרצון להעמיק את הידע בנושאים בינלאומיים דחפו את ברוטנץ לנסות לעבור למוסקבה. לשם כך ביקש להתקבל ל"אקדמיה למדעי החברה" המסונפת לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. את חופשתו באביב 1952 ניצל לעריכת סיור מקדים באקדמיה והתרשם לטובה על אפשרויות ההשכלה העצמית בה. במהלך החופשה, ב-1 במאי הוא ראה לראשונה את סטאלין במציאות, כאשר המנהיג עמד על המאוזוליאום. המחבר מודה כי הוא נסחף בגלי ההתלהבות של המפגינים בתגובותיהם על   ברכותיו של סטאלין.

באביב 1953 ניסה  ברוטנץ להתקבל ל"אקדמיה למדעי החברה" בעזרתו של המזכיר השני בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית האזרית ויטלי סמאדוב (Vitali Samedov). אביו היה רוסי ואימו אזרית, הוא העריך את כישוריו של ברוטנץ ונענה לבקשתו, באמצעות השגת הבלתי אפשרי לכאורה: המלצה לברוטנץ – על אף היותו ארמני – מלשכת הוועד המרכזי של המפלגה האזרית עבור האקדמיה. אף על פי כן, המחבר לא התקבל לאקדמיה, בעוד אזרים שעברו את מבחני הקבלה בציונים נמוכים ממנו התקבלו. בהתאם לעצתו של סמאדוב, ב-1954 ניסה ברוטנץ להתקבל לאקדמיה שוב, והפעם ניסיונו צלח, כיוון שגורם השתייכותו הלאומית איבד במידה מסוימת את חשיבותו.

ברוטנץ החל לימודיו באקדמיה למדעי החברה בספטמבר 1954. תנאי המחייה באקדמיה היו מצוינים: הוא התגורר במעונות האקדמיה, משכורתו הייתה נאה – ובניגוד לתקופת לימודיו לרפואה ואחר כך להיסטוריה לא היה צריך לעבוד לפרנסתו ויכול היה להקדיש כל זמנו ללימודים ולכתיבת עבודת מחקר. הוא נענה להצעת הממונים עליו ללמוד פילוסופיה, ולא היסטוריה של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ (להלן מקב"מ). היה בכך לא רק ביטוי לצורך לציית, אלא רצונו להכיר תחום שבו לא עסק – בניגוד לתולדות המפלגה שהיה תחום עיסוקו הקודם. המִפנה בחשיבתו חל בעקבות הכרת נאומו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב בקונגרס ה-20 של המפלגה ב-1956, בו חשף את פשעי סטאלין. המסקנה שהתבקשה מהנאום הייתה כי המפלגה עלולה לטעות, ואף יש מקום להטיל ספק בחלק מהדוֹגמות המפלגתיות.

לאחר נאומו של חרושצ'וב בקונגרס ה-20, באקדמיה התקיימה אסיפה מפלגתית מורחבת בה נאם חבר מועמד לפוליטביורו דמיטרי שפילוב  (Shepilov). הוא גינה את פולחן האישיות של סטאלין – אבל חלק מהנוכחים לא הסתפקו בכך והפנו אליו שאלות קשות –  כמו מדוע ההנהגה לא חשפה את פשעיו של סטאלין עד 1956 –   ותשובותיו של המרצה לא סיפקו אותם. לא חלף זמן רב ונגד האישים "האפיקורסים" באספה המפלגתית באקדמיה ננקטו צעדים: הם נענשו ולפחות אחד מהם גורש מהאקדמיה. ואולם השאלות שהתעוררו באספה לא יכלו למנוע תהליכים מחשבתיים שהתחוללו אצל המחבר ועמיתיו. האירועים בפולין (עלייתו של ולדיסלב גוֹמוּלְקָה לשלטון) ובהונגריה [המרד ההונגרי] ב-1956 גם כן תרמו לפגיעה בדוֹגמוֹת מפלגתיות.

לקבלת התואר בחר ברוטנץ לכתוב עבודה בנושא "הסוגייה הלאומית-קולוניאלית בסוציולוגיה האמריקאית". מנחה עבודתו היה יוּרי פבלוביץ' פראנצב  (Frantsev), אשר בתקופה זו היה סגן העורך של העיתון "פְּרַבְדָה" [ביטאון המפלגה] בנושאים בינלאומיים ומיעט להתערב במחקרו. במהלך כתיבת מחקרו, בסתיו 1957 הוזמן ברוטנץ לבניין הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. בשבילו היה זה כמו להגיע לשערי האולימפוס. חבר בפוליטביורו,  אוטו קוסינן (Otto Kuusinen), ביקשוֹ להצטרף לצוות שעסק בחיבור ספר מנחה בתחום האידיאולוגיה בשם "יסודות המרקסיזם-לניניזם". התברר למחבר כי קוסינן לא היה מרוצה מהמומחים לאידיאולוגיה מהדור הישן, וביקש לארגן צוות של אקדמאים צעירים, פחות קונפורמיסטים, בהתאם לאותה פתיחות מוגבלת שניכרה לאחר הקונגרס ה-20. על ברוטנץ הוטל לכתוב פרק בספר בנושא "תנועות השחרור הלאומיות של העמים נגד הקולוניאליזם" [כנראה ברוח הפתיחות כלפי העולם השלישי שאפיינה את מדיניותו של חרושצ'וב החל מ-1955]. הספר "יסודות המרקסיזם-לניניזם" פורסם במיליוני עותקים. 

במאי 1958 הגן ברוטנץ על עבודת המחקר שלו עליה קיבל תואר אקדמאי של מועמד למדעי פילוסופיה (Кандида́т нау́к). בבריה"מ היה זה תואר אקדמאי מתחת לדוקטור. הוצע לו לפרסם את מחקרו בצורת ספר והוא הגיע להסכם בנידון עם הוצאת ספרים. לאחר סיום לימודיו, לפחות חלקית בזכות השתתפותו בפרויקט "יסודות המרקסיזם-לניניזם" בחסותו של קוסינן, הוצעו לברוטנץ משרות חשובות במוסקבה, מתוכן בחר לעבוד בכתב העת "קומוניסט" [הביטאון התיאורטי של המפלגה]. ואולם בהמשך, הוצע לו לעבוד בכתב העת "בעיות השלום והסוציאליזם" [כתב העת של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית שבחסות בריה"מ], אשר מקום מושבו בפראג. ההצעה לעבור לפראג נראתה מעניינת בעיני המחבר, אבל הוא חשש כי הסכמתו למשרה הזו תמנע ממנו להשיג אישור למקום מגורים קבוע במוסקבה. לכן הוא דחה את ההצעה בתואנה כי כבר נתן הסכמתו לעבוד ב"קומוניסט". כיוון שמאחורי ההצעה לעבוד בפראג עמד גורם בכיר במפלגה, כעונש על אי הסכמתו, התקבלותו למשרה ב"קומוניסט" בוטלה והוא הוחזר לבאקו.

באזרבייג'ן לא הצליח ברוטנץ לקבל משרה כמרצה באוניברסיטה, כיוון שלא השתייך ללאום המקורי של הרפובליקה. על כן חזר לעבוד כמרצה מטעם הוועד המרכזי של המפלגה, אותה משרה בה עבד לפני לימודיו במוסקבה, והרגיש מתוסכל. המחבר לא נעדר רגשות חמים לעיר באקו, העיר בה נולד ובה עברו ילדותו, נעוריו וצעירותו. המניעים העיקריים לרצונו לעזוב את העיר הזו נבעו מאפלייתו על רקע לאומני, שמנעה ממנו לעסוק בתחומים שאהב ולהתקדם על פי כישוריו.

בזכות השתדלות עבורו של אישים אותם הכיר במוסקבה בתקופת לימודיו באקדמיה, הותר לברוטנץ לחזור זמנית למוסקבה ב-1959 לצורך השלמת ספרו עליו עבד לאחר סיום לימודיו. במוסקבה, בזכות ידידיו, הוזמן למדור הבינלאומי של הוועד המרכזי, שם הוצע לו שוב לעבוד בתור עורך-יועץ בכתב העת "בעיות השלום והסוציאליזם" בפראג. בעקבות זאת יצא המחבר למקום עבודתו החדש בדצמבר 1959.

ב"בעיות השלום והסוציאליזם" עבד ברוטנץ בעריכת מאמרים בתחום תנועות שחרר לאומיות. עובדי "בעיות השלום והסוציאליזם" היו נתונים תחת פיקוח של שרותי הביטחון של בריה"מ ושל צ'כוסלובקיה. תנאי העסקתו החומרים היו טובים. "בתחום המין כאן שלטה אינטרנציונליות מלאה" (עמ' 44).

כתב העת הזה היה ליברלי בהשוואה לפרסומים בבריה"מ באותה תקופה. לא פלא כי רבים שעבדו בו עתידים היו להפוך לליברלים במונחים סובייטיים, בהם גיאורגי ארבאטוב (Arbatov), לימים מנהל המכון לארה"ב וקנדה;  וְאנטולי צ'רניאיב (Chernyaev), עוזרו של גורבצ'וב (1991-1986). נציגי המפלגות הקומוניסטיות "האחיות" – במיוחד נציג המפלגה הקומוניסטית הצרפתית – עמדו על זכותם להשמיע את דעותיהם שלהם. האינטרנציונליות של המפלגות הקומוניסטיות התבטאה בתמיכה בבריה"מ. אבל –  מלבד בריה"מ – הקו מצד מפלגות קומוניסטיות כלפי עמיתותיהן  חיקה את היחסים שהתקיימו בין מדינותיהן. לדוגמה, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסורית, ח'אלד בּכְּדַאש, סירב לשבת בשולחן אחד עם מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית, מאיר וילנר.

במדור תנועות השחרור הלאומיות התקיים קשר בעיקר עם המפלגות הקומוניסטיות של העולם השלישי. הקומוניסט הבולט אתו נפגש ברוטנץ היה ח'אלד  בַּכְּדאש, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסורית [בשנים 1995-1936]. המחבר מתאר אותו כפוליטיקאי נבון וערמומי  ונואם מצוין. הוא השתייך לדור הישן של מרקסיסטים ולא סבל התנגדות מצד חבריו. על ברוטנץ הוטל, תחת פסבדונים ערבי, לפרסם מאמרי נזיפה במנהיג מצרים נאצר בגין התבטאויותיו האנטי קומוניסטיות [בתקופת האיחוד בין מצרים לסוריה, 1961-1958].

באפריל 1960 נסע המחבר לגינאה, דרך פאריס, כדי להשתתף בוועידה מטעם  "ארגון הסולידריות של עמי אסיה ואפריקה" [ארגון בחסות סובייטית]. בגינאה נתקל לראשונה במשמעות המוחשית של אנטי קולוניאליזם, נושא בו עסק בצורה מופשטת בעבר. הוא נוכח לראות בשמחת תושבי גינאה על גירוש הצרפתים. כמו כן הבין את האמיתה בה מאמין גם כעת: לא ניתן לעצור את תנועת האנשים של הקולוניות לקיום שוויוני וחופשי, ולא משנה כמה זמן זה ייקח. באוגוסט באותה השנה נסע המחבר לקובה. שם האזין לנאומו של פידל קסטרו שנמשך חמש שעות וחש את ההתלהבות המהפכנית האמיתית של תושבי קובה.

ברוטנץ עבד בכתב העת "בעיות השלום והסוציאליזם" רק שנה וחצי ולא רצה לעזוב את מקום עבודתו – אבל נאלץ לעשות זאת במאי 1961, בעקבות "המלצה" של הוועד המרכזי לעבור לעבוד במחלקה הבינלאומית במוסקבה.

[ב-1962?] התחתן ברוטנץ עם אלה קיטַיֶאבה (Alla Kitaeva). נישואיו לאישה רוסייה, לא תאמו את הגישה השמרנית בקרב הארמנים בזכות קשרי נישואים עם בני עמם. כאמור, השתייכותו הלשונית לעם הארמני הייתה רופפת. כמו כן, רגשי התנשאות של חלק מהארמנים, כולל משכילים וחברי מפלגה, כלפי הרוסים – למשל, התגאות כי עמם קיבל את הנצרות כשש מאות שנים לפני הרוסים – היו זרים לו.

 

עבודתו כיועץ במחלקה  (otdel) הבינלאומית בוועד המרכזי, 1976-1963

המחלקה הבינלאומית: סקירה כללית   בראש המחלקה הבינלאומית  בשנים 1986-1955 עמד בוריס פונמריוֹב (Ponomarev). בתור מי שניהל את המחלקה הבינלאומית למעלה מ-30 שנה, על פיו נקבע הכול בה. כבולשביק ותיק, אשר זכה לקידום עוד בתקופת סטאלין, הוא נהג לציית אוטומטית לקו המפלגתי. ההנהגה הסובייטית (ליאוניד בְּרֶזְ'נייב, אנדריי קִירִילֶנְקוֹ ויוּרי אַנְדְרוֹפּוֹב) לא חיבבה את פונומריוב, אבל העריכו את המקצועיות שלו. פורמלית, פונומריוב היה כפוף למיכאיל סוּסְלוֹב, חבר בכיר בפוליטביורו. סוסלוב לא שאף להגיע לפסגה. המחבר מתאר אותו כאדם נבון, ערמומי, משכיל ובעל זיכרון טוב. סוסלוב, על אף קשיחותו האידיאולוגית, הבין כנראה את המציאות, אבל לא הסכים להתגמשות מתוך רצון לשמֵר את השיטה ואת עצמו. האיש תמך בפונומריוב בתור "סוס עבודה" שאינו יכול להתחרות בו פוליטית. ואכן, פונומריוב עבד קשה שעות רבות, דרש גם מאחרים לעבוד קשה, ונהג לבחור עובדים בעלי רמה מקצועית גבוהה. הוא היה בעל זיכרון חזק ואדם נבון. ייתכן כי הגביל מרצונו את השקפתו ונקודת ראותו כדי לא לחרוג מהקו והדוגמטיות של המפלגה. כלפי הכפופים לו, כללית, היה מנומס. אפשר היה להתווכח אתו ולעמוד על דעתך. לזכותו ייאמר כי היה אנטי סטליניסט מושבע.

המחלקה הייתה אחראית על קשרים עם מפלגות קומוניסטיות ושמאליות בארצות "הקפיטליסטיות" (קרי במערב) וכמו כן מפלגות קומוניסטיות ותנועות שחרור לאומיות בעולם השלישי. מטרת המחלקה הייתה לשרת האינטרסים הבינלאומיים של  בריה"מ. התקיימו הבדלי אינטרסים בין אלה של בריה"מ כמדינה לבין האינטרסים המקומיים של מפלגות קומוניסטיות בארצות אחרות. הדבר בלט במיוחד כאשר בריה"מ תבעה מהמפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה – במיוחד מהמפלגות בעלות ההשפעה בארצותיהן, אלה של צרפת ואיטליה – לתמוך בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968. הפלישה לצ'כוסלובקיה עוררה התנגדות בדעת הקהל במערב, כולל במפלגות הקומוניסטיות בארצותיהן, והתמיכה בפלישה הייתה פוגעת בתמיכה בהן בארצותיהן. קשה היה ליצור אחדות בתנועה הקומוניסטית במצב בו האינטרסים של המפלגות הקומוניסטיות בארצות המערב המפותחות לא רק שלא תאמו את האינטרסים של מוסקבה, אלא גם היו שונים מהאינטרסים של המפלגות הקומוניסטיות בעולם השלישי. נֶגע הקומוניזם הלאומי התפשט במפלגות הקומוניסטיות בכלל, ולא רק בדמות האירו-קומוניזם.

בוריס פונומריוב התמיד לייעץ למפלגות הקומוניסטיות הבלתי שולטות להגביר את פעילותם באיגודים המקצועיים ובצבא. הוא פעל מתוך אמונה שהוא נושא באחריות לנאמנות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית לבריה"מ, ובמקרה של סטייה מהקו הסובייטי ניסה לארגן קבוצת אופוזיציה בתוך המפלגה הסוררת או להקים מפלגה קומוניסטית "מקבילה". היה זה בהתאם למסורת של הקומינטרן.  מדיניות כזו הייתה בלתי יעילה, ומסיבה זו לא הייתה מקובלת על המחבר. כפי שהתברר לו ביוני 1982, מדיניות כזו לא הייתה מקובלת גם על מזכיר המפלגה דאז, יוּרי אנדרופוב, לאור התנגדותו להקמת מפלגה קומוניסטית "מקבילה" בספרד.

לחשיבה הליברלית של הקומוניסטים האיטלקים הייתה השפעה על אותם קומוניסטים סובייטים, אשר לא איבדו את יכולת החשיבה על הדרכים לצאת מהמבוי הסתום של הטוטליטריות. על אף עצמאותה של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ביחס למוסקבה, מנהיגיה וחבריה התייחסו באהדה ובכבוד כלפי בריה"מ, מתחו עליה ביקורת בצורה כנה ומתוך רצון לעודד תיקונים.

כללית, המחלקה הבינלאומית לא מילאה תפקיד חשוב במדיניות החוץ של בריה"מ. להשפעה רבה בעיצוב מדיניות החוץ היו למשרד החוץ, ל-ק.ג.ב – שנהנה משירות מודיעין חוץ ושאף למלא תפקיד עצמאי מסוים – ובנושאים רבים גם למשרד ההגנה. השפעת מוסד כלשהו על עיצוב מדיניות החוץ נקבעה במידה רבה, בהתאם לאישיותו ומעמדו בהיררכיה המפלגתית של העומד בראשו. בתקופה הקצרה בה פונומריוב היה חבר מועמד לפוליטביורו  [החל מ-1972]  ושר החוץ אנדרי גְרוֹמיקוֹ רק חבר בוועד המרכזי, ובטרם קידומו לחבר בפוליטביורו באפריל 1973, תפקידה של המחלקה הבינלאומית במדיניות החוץ עלה באופן זמני. ואולם החל מאמצע שנות ה-70, תוך ניצול מחלתו של מנהיג בריה"מ ליאוניד בְּרֶזְ'נְיֶיב וקשרי הידידות עימו, גרומיקו "התקרב לתפקיד השליט הבלתי מעורער במדיניות החוץ" של ארצו (עמ' 58). היחסים בין גרומיקו לפונומריוב היו עכורים. אף על פי כן, הקשרים בין המחלקה הבינלאומית לאנשי משרד החוץ היו ידידותיים בעיקרם. עם זאת העיבו במידה מסוימת על היחסים בין שני המוסדות עצם התחרות הביורוקרטית בין שני ארגונים העוסקים באותו התחום וגם המתיחות בין גרומיקו לפונומריוב. לעומת זאת היחסים בין המחלקה ל-ק.ג.ב היו פחות בעייתיים, כיוון שלא התקיימה תחרות ביניהם. לדברי המחבר, אנשי מודיעין החוץ של  הק.ג.ב במרכז מושבם במוסקבה ובארצות עבודתם התאפיינו ברמה מקצועית גבוהה.

עבודתו כיועץ   מנהל המחלקה הבינלאומית, פּוֹנוֹמַריוֹב, העריך את כישוריו של ברוטנץ, ובזכותו באוגוסט 1963 קוּדם ברוטנץ, מדרגת "עוזר" (referent), בה החל עבודתו ב-1961, לדרגת "יועץ" konsul'tant)). הוא עבד במסגרת קבוצה שכללה לפי התקן כ-11-10 יועצים, אשר רובם החזיקו במשרתם לאורך שנים. המחלקה עסקה בכתיבת נאומים עבור ההנהגה, ובחיבור הסברים אידיאולוגיים למהלכים במדיניות החוץ וכמו כן מסמכים בנושאים פוליטיים. המחבר לרוב התבקש להכין מסמכים בתחום התמחותו שכלל ארצות מתפתחות ותנועות שחרור לאומיות, תחומים שחייבו קשר עם המדורים הערבי והאפריקאי. במסגרת עבודתו בקבוצת היועצים השתתף המחבר בין היתר בניסוח עקרונות למדיניותה של בריה"מ כלפי תנועות שחרור לאומיות והמדינות המתפתחות ב-1963 בתקופת חרושצוב; ובתקופת יורשו ליאוניד בְּרֶזְ'נייב  (1982-1964) עבד על נאומו בקונגרס ה-23 של מקב"מ שהתקיים ב-1966.

העבודה הייתה מאומצת, מעבר לשעות העבודה, במיוחד אם היה עליו בדחיפות להכין מסמך או נאום. לדוגמה, ביום תחילתה של מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, היה עליו להכין  עד למחרת בבוקר טיוטה לנאומו של ברז'נייב בנושא הזה, אותו אמור היה לשאת במליאת הוועד המרכזי של המפלגה שנקראה להתכנס בדחיפות. על אף הלחץ בעבודה, במקביל עשה המחבר לילות כימים כדי לכתוב דוקטורט בנושא תנועות שחרור לאומיות. העבודה האינטנסיבית פגעה בבריאותו, אך השתלמה. הוא קיבל תואר דוקטור ב-1972 ופרופסור ב-1973, מחקרו זכה לשבחים מפי מיטב המומחים בבריה"מ, ופורסם בצורת ספר אשר תורגם לשפות זרות.

לברוטנץ הזדמן במשך ימים אחדים להיות נוכח בעבודה על נוסח נאומו של ברז'נייב  בקונגרס ה-25 של מקב"מ, שנועד היה להתקיים בפברואר-מארס 1976. היה זה במעונו של ברז'נייב בזבידובו (Zavidovo). המחבר היה עֵד להערותיו של ברז'נייב לטיוטת נאומו בדיון שהתקיים ב-16 בדצמבר 1975. באופן מפתיע, ברז'נייב, אשר היה רודף כבוד, ניסה לרכך את דברי השבח כלפיו בנאום. כמו כן האיש, אשר התחרה וקינא בראש הממשלה אַלֶכְּסֵי קוֹסִיגִין (1980-1964), העיר כי לא נעים לו להעמיק יותר מדי בענייני כלכלה, כי הרי ישנה איזושהי חלוקת תפקידים בין נושאים פוליטיים לכלכליים  [קוסיגין הי ה מופקד על נושאים כלכליים]. ברז'נייב גם הגן בצורה נמרצת על שמירת קשרים טובים עם ארה"ב. לדברי ברז'נייב: אנו אומרים כי "לעולם לא נרשה לעצמנו לתקוף (напасть) את אמריקה. והאמריקאים נוטלים על עצמם את אותה ההתחייבות. במקרה כזה, אם מישהו יעלה בדעתו לתקוף את אחד הצדדים, הצד האחר באופן אוטומטי יוצא להגנה" (עמ' 98). המשפט האחרון שיקף פנטזיה של ברז'נייב. בנושא  המזרח התיכון ברז'נייב הודה: "אנו נכנסנו למבוי סתום לנוכח הבוגדנות של  [נשיא מצרים] סאדאת...אבל מלבד סאדאת ישנן מדינות אחרות [כך במקור] – סוריה, עיראק, לבנון וכן הלאה" (עמ' 99).

ב-18 בדצמבר 1975, בהמשך מתן הערות לנאומו המתוכנן, ברז'נייב התנגד לשימוש במילה "פרסטרויקה"  (перестройка) בנימוק כי "ספק אם ניתן לומר כי אנו רוצים לבנות מחדש". ברז'נייב הביע התנגדות לניסוח "קשרי ברית המועצות עם העולם הערבי התפתחו באופן כללי בקו עולה";  וגם הביע התנגדות לניסוח "שלב חדש נפתח עם עיראק". ברז'נייב העיר: "אסור ככה. עלינו להיות קפדניים יותר כלפי עצמנו בעניינים האלה" (עמ' 99). [ייתכן שידע על ההשפעה השלילית של ההסכם בין עיראק לאיראן במארס 1975 – הסכם  שהביא להתפייסות בין שתי המדינות – על קשריה של בגדאד עם מוסקבה.]

באותה התקופה [בסביבות 1975], בעקבות הרעה במצב בריאותו של ברז'נייב – על אף שעדיין היה בכושר לא רע – ניכרה ירידה ברצונו לעסוק בענייני המדינה ואף עצלנות מסוימת. על כך העיד באוזני המחבר עוזרו של ברז'נייב, אנדריי אלכסנדרוב-אגנטוב (Aleksandrov-Agentov), בעקבות האירוע הבא. כאשר העוזר העלה לפני ברז'נייב את חוסר מתן תשומת הלב הראויה מצד משרד החוץ ליפן, ברז'נייב התרגז עליו על שהפריע לו לאכול. בעת שהותו במעונו של ברז'נייב נכח המחבר לדעת כיצד החלטות מסוימות מתקבלות באקראי, כלאחר יד. לדוגמה, הממונה על איוש משרות בכירות במפלגה (Ivan Kapitonov) שאל את ברז'נייב, בעת שהיו שניהם בחדר מדרגות, האם לקדם את קרובי משפחת ברז'נייב לחברוּת בוועד המרכזי. ברז'נייב השיב בשאלה: האם קרובי משפחתי משוללי זכויות? בעקבות שאלה רטורית זו, חתנו ובנו של המנהיג נבחרו לוועד המרכזי.

אנטישמיות במפלגה     "מאז ימי המאבק נגד הקוסמופוליטיות, האנטישמיות הפכה למעשה לקו ההנהגה הבלתי מוצהר, ועם זאת הידוע  לכול והמקובל על כולם. מכתב חסוי של הוועד המרכזי...מ-23 ביולי 1951 –  שהופנה למפלגות הקומוניסטיות של הרפובליקות הסובייטיות, לוועדים האזוריים והמחוזיים [של המפלגה] ולמוסדות משרד הביטחון –  בו דובר על 'לאומנים יהודים', ו'טרוריסטים' ואשר שימש הקדמה ל'פרשת הרופאים' [ינואר 1953], היווה אות נוסף לאותם [אנשי מפלגה], אשר ייתכן ולא הבינו את משמעות המסע נגד הקוסמופוליטים. ריכוך תוצאות המסע הזה וגינוי 'פרשת הרופאים' פירושם לא היה ויתור ריאלי על הקַו עצמו,  אלא  שהאנטישמיות הפכה ל'זרם לא איתן" (עמ' 65). בתקופת המחבר, דעות קדומות כלפי מיעוטים לאומיים ואנטישמיות בקרב אנשי מנגנון הוועד המרכזי באו לידי ביטוי בסיפור בדיחות. מקורם של הלכי הרוח האלה היה מלמעלה. הוועד המרכזי הפעיל לחץ על מוסדות אקדמאיים ואידיאולוגיים לדחות קבלתם של יהודים. כמו כן למנגנון בוועד המרכזי לא התקבלו יהודים. אבל במחלקה הבינלאומית היו רק אישים מעטים בעלי גישה פרנואידית ליהודים, אשר חיפשו יהודים מוסווים בה. את היעדר מגמת השנאה למיעוטים לאומיים במחלקה יש לייחס לעמדתו של העומד בראשה, בוריס פונומריוב, אשר לא סבל מדעות קדומות כלפי עמים.

התפתחות דעות לא קונפורמיסטיות  על המחבר הותיר רושם עמוק המִזכר אשר השאיר פלמירו טוליאטי, מנהיג המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, סמוך לפני מותו ביאלטה באוגוסט 1964, בו התייחס בצורה נוקבת לבעיות יסוד בבניית הסוציאליזם בבריה"מ בתחומים הפוליטי והכלכלי, כמו היעדר חופש בתוך המפלגה ובתרבות, היעדר פעילות חופשית של פועלים ועוד.

באוגוסט-ספטמבר 1964 השתתף המחבר בכתיבת מאמר ארוך ב"פרבדה" שכותרתו "פולחן האישיות ויורשיו הסיניים". המאמר ביטא את אחת ההתקפות החריפות ביותר נגד הסטליניזם, אבל לאחר פיטוריו של חרושצ'וב באוקטובר 1964 פרסומו בוטל. בין המשתתפים בכתיבת המאמר שאמור היה להתפרסם ב"פרבדה", נכלל יוּרי אַנְדְרוֹפּוֹב, מזכיר הוועד המרכזי בזמנו, שלא חסך מביקורתו על פולחן האישיות והשלכותיו ההרסניות במגוון רחב של תחומים, בהם הפוליטי והפנים מפלגתי. עוד טען אנדרופוב כי הציות העיוור בתקופת פולחן האישיות לא היה מתאפשר ללא מדיניות ההפחדה. אי פרסום המאמר סימל בבירור את המִפְנה ממדיניות "ההפשרה" למדיניות של יציבות שהפכה לקיפאון. עמדתו של ברוטנץ כלפי חרושצ'וב חיובית בעיקרה. על אף שלא היה רפורמטור עקבי ואף פיתח פולחן אישיות זעיר של עצמו, המחבר מעריך את אומץ ליבו בניפוץ פולחן האישיות של סטאלין ובסלילת הדרך לדמוקרטיה. ללא הקונגרס ה-20 ב-1956, גורבצ'וב לא היה עולה לשלטון ב-1985.

מגמת ההנהגה החדשה בראשות ברז'נייב נגד הרפורמות ולמען היציבות, תוך חזרה סמויה לסטליניזם, התגלתה בבירור בעקבות הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה ב-1968. המחבר הזדהה עם הרפורמות בצ'כוסלובקיה שנועדו לבנות סוציאליזם עם פנים אנושיות. פלישתה של בריה"מ לצ'כוסלובקיה הייתה עבור המחבר הפתעה טראגית. נודע לו על המהלך הזה ערב הפלישה.

מנקודת ראותו היה זה צעד פראי במיוחד: התערבות צבאית במדינה סוציאליסטית על מנת לעצור תהליך דמוקרטי. כאשר החלה הפלישה, המחבר –  וכפי שהתברר בהמשך גם חברים אחרים בקבוצת היועצים, במשך שעות ארוכות נצמדו לשידורי הבי-בי-סי מפראג. הם  לא איחלו הצלחה לאלה "שבאו לעזרת העם הצ'כוסלובקי" [קרי הסובייטים], אלא איחלו תבוסה להנהגת ארצם. בימים הראשונים לאחר הפלישה, האפשרות לכישלון הפלישה נראתה בעיני המחבר לממשית. הדיווחים בדרג המפלגתי והצבאי מפראג היו מעוררי דאגה, וביום השלישי או הרביעי לפלישה גנרל מטעם המודיעין הצבאי (GRU) מסר כי אנשי הצבא מכינים הצעה להוצאת הכוחות [של בריה"מ] מפראג מחשש להתנגדות מזוינת מצד הצבא של צ'כוסלובקיה, התנגדות אשר הטנקים הסובייטיים ברחובות הצרים של פראג אינם ערוכים להתמודד איתה.

מאז הפלישה לצ'כוסלובקיה, עבור המחבר ואחרים החלה תקופה של  מחשבה כפולה (doublethink двоемыслиe)  [מונח המופיע בספרו של ג'ורג' אורוול "1984", אשר פירושו מצב בו אדם מחזיק בו זמנית בשתי אמונות מנוגדות, תוך מוּדעות  לסתירה שבהן.] כמעט שום דבר באידיאולוגיה ובמדיניות הרשמית של ההנהגה (מלבד מהלכים מסוימים בתחום החוץ) לא יכול היה לזכות מצדו להסכמה מלאה.

בתור יועץ נהנה המחבר מהפריבילגיה לבקר בחוץ לארץ. הוא ביקר בין היתר בארה"ב, יפן, גרמניה המערבית, איטליה, נורבגיה, מדינות מזרח אירופה, אלג'יריה ומצרים. הביקורים מחוץ לארצו אפשרו לו להכיר תרבויות אחרות ואורח חיים אחר והשפיעו על דעותיו והשקפת עולמו. קיום גישה למידע [סודי?] ופגישות עם נציגים זרים בבריה"מ ובחו"ל אפשרו לקבוצת היועצים להרחיב אופקים ולראות תמונה ריאלית יותר של המצב מאשר אזרח מן השורה. לידיהם אף הגיעו כתבי יד מיצירות של אלכסנדר סולז'ניצין, בהם "ארכיפלג גולג". לאור כל זאת התפתחה אצלם גישה ביקורתית כלפי מדיניותה של בריה"מ. בקבוצה שרר אמון בין העובדים שאפשר להם בינם לבין עצמם להשמיע אף רעיונות אפיקורסיים. קבוצת היועצים פעלה מתוך מוטיבציה לקדם רעיונות "פרוגרסיביים" ושמחה כאשר הייתה מצליחה, ולוּ במשהו, להשפיע על ההנהגה בכיוון הזה. היועצים גם העזו לא ללכת בתלם. לדוגמה, כאשר ההנהגה נקטה בעמדה שלילית כלפי האירו-קומוניזם מחשש מהשלכות התופעה הזו בתחום הפנים, קל היה ליועצים להצטרף לאותה עמדה לוחמנית שהתכוונה לנקוט ההנהגה. אבל היועצים ניסו להסביר להנהגה את הסיבות לתופעה הזו ולהצביע על הגרעין הרציונאלי בביקורתם של הקומוניסטים האירופים על בריה"מ.

כל זה אינו אומר כי היועצים היוו קבוצה דיסידנטית בוועד המרכזי. הם פעלו מתוך שיקולים פטריוטיים ומתוך אמונה כי אבולוציה של המשטר הסובייטי אפשרית. בתור תוצר המשטר הסובייטי, הם לא התכוונו לצאת ממסגרת המותר. זאת ועוד. הרצון להישמרות, להמשך האחזקה במשרה כדי למנוע פיטורים ואובדן הפריבילגיות, גם כן היוו שיקולים באי חריגה ממגבלות הביקורת המותרת.

עבודתו במחלקה הבינלאומית בתחום העולם השלישי, 1991-1961

קידומו לסגן מנהל המחלקה הבינלאומית    ברוטנץ עבד 13 שנה (1976-1963) בוועד המרכזי בתור יועץ במחלקה הבינלאומית. אחת הסיבות לאי קידומו לסגן מנהל המחלקה הבינלאומית הייתה אי השתייכותו לעם סלאבי – בראש וראשונה הרוסי, אך גם האוקראיני והבלארוסי. למחבר לא זכור מקרה בו כיהן כסגן אחת המחלקות בוועד המרכזי מישהו שלא השתייך "לגזע הארי", כדבריו. מי שטרח לפעול לקידומו היה עוזרו של ברז'נייב, אנדריי אלכסנדרוב-אגנטוב (Aleksandrov-Agentov). לבסוף, ביוני 1976 קוּדם המחבר לסגן המחלקה הבינלאומית, וב-1988 – לסגן ראשון. בין השנים 1990-1986 הוא היה חבר מועמד לוועד המרכזי של מקב"מ. תחומי עיסוקו היו אמריקה הלטינית, המזרח התיכון וצפון אפריקה. המחבר לא הפך למומחה מקצועי לאזורים הגיאוגרפיים האלה, ולא נעשה ערביסט. עם זאת, הוא צבר ידע רב על הארצות האלה במישור התיאורטי והמעשי, באמצעות פגישות עם נציגי הארצות שבתחום טיפולו והביקורים בהן.

נושא מרכזי במדינות החוץ של בריה"מ, היחסים עם ארה"ב, נותר למעשה מחוץ למחלקה הבינלאומית. בתחום הקשרים עם אירופה המערבית, למחלקה היה תפקיד מייעץ, בהעברת עמדת המפלגות הקומוניסטיות האירופיות והערכות על המצב החברתי-כלכלי. שונֶה במידה מסוימת היה המצב ביחס למדינות המתפתחות [העולם השלישי] ובמיוחד האזור הערבי. בתחום הזה המחלקה –  "בשיתוף פעולה הדוק עם משרד החוץ – מילאה תפקיד פעיל" (עמ' 58). משרד החוץ והעומד בראשו  אנדריי גְרוֹמיקוֹ (1985-1957)  התרכזו בטיפול בארצות המערב, בעוד המדינות המתפתחות נחשבו כאזור בעל חשיבות משנית. יוצא מן הכלל היה האזור הערבי, וזאת בגלל העימות נגד האמריקאים בו [במיוחד בתקופת המלחמות בין ישראל למדינות ערב]. בניגוד למשרד החוץ, המחלקה הבינלאומית והעומד בראשה גילו התעניינות רצינית בעולם השלישי. זאת ועוד. עובדי המחלקה רקמו קשרים טובים עם מנהיגים ומדינאים בולטים במדינות ערב. נוסף לכך נוצרו יחסי אמון הדדים בין האישים שפעלו בנושא המדינות המתפתחות במחלקה הבינלאומית לבין אנשי משרד החוץ שפעלו באותו התחום, בהם סגן שר החוץ  גיאורגי קורניינקו  (Kornienko). המחבר מוצא לנכון לצטט כַּתָּב של העיתון Le Monde במוסקבה (Michel Tatu) לפיו "במיוחד תפקיד חשוב יותר מאשר הדיפלומטים המסורתיים מילאה המחלקה הבינלאומית בארצות העולם השלישי...שמו של סגן המנהל המחלקה הבינלאומית...ברוטנץ ידוע בעולם הערבי יותר מאשר כל שגריר סובייטי או סגן שר" (עמ' 58). גם לפי מחלקת המדינה של ארה"ב והסי-איי-אי "משרד החוץ מילא  בהדרגה תפקיד דיפלומטי פורמאלי לגמרי בעולם השלישי" (עמ' 58). למחלקה הבינלאומית היה נתיב להשפיע על מדיניות החוץ באמצעות כינון קשרים אישיים בין אנשיו לבין עוזריו של המזכיר הכללי של המפלגה. לדוגמה, לברוטנץ לא פעם הזדמן לעבוד עם יועצו של ברז'נייב בנושאי חוץ  אלכסנדרוב-אגנטוב.

מדיניות בריה"מ בעולם השלישי: מגמות כלליות    מדינות העולם השלישי היו תחום פריפריאלי במדיניות הסובייטית. מגמתה הכללית של מוסקבה בעולם השלישי הייתה לצבור הישגים כחלק מהתחרות והעימות עם ארה"ב, תוך הימנעות ממצבים העלולים להביא לסכסוך חריף, לא כל שכן להתנגשות צבאית עם מעצמת העל היריבה. בריה"מ פעלה מתוך הנחה כי עצמאותן של ארצות העולם השלישי פוגעת בעמדות המערב ובכך משרתת את האינטרסים הסובייטיים. כמו כן סברה מוסקבה כי המפלגות הקומוניסטיות בעולם השלישי לא יצליחו להגיע לשלטון בעתיד הנראה לעין, ועל כן המדיניות הסובייטית צריכה להישען על מנהיגים כריזמטיים לא קומוניסטים, למשוך אותם לצידה במישור הפוליטי ורצוי האידיאולוגי. המדיניות הסובייטית הונחתה בראש וראשונה על ידי שיקולים מעצמתיים, ולא אידיאולוגיים – על אף שקושטה בהם. בהתאם לכך, מוסקבה עודדה מפלגות קומוניסטיות לשתף פעולה עם משטרים קיימים, בהם דיקטטוריים. המפלגה הקומוניסטית של סודאן, אשר בניסיונה לתפוס את השלטון ב-1971 חרגה מהקו הזה, ננטשה על ידי מוסקבה. להעדפה ברורה של האינטרסים המעצמתיים על פני שיקולים אידיאולוגיים יכול לשמש משטרו של סדאם חוסיין בעיראק בסוף שנות ה-70. על אף שמשטר זה הוציא להורג עשרות קומוניסטים, הדבר לא השפיע על הקשרים הבילטרליים של מוסקבה עם בגדאד – מלבד ניתוק הקשרים הפורמאליים של מקב"מ עם מפלגת הבעת'. לעומת זאת, במישורים הפוליטי, הכלכלי והצבאי המשיכו הקשים להתחזק.

בסוף שנות ה-70 החל מסע ציד ממש נגד "מפלגת העם" (המפלגה הקומוניסטית) של איראן, שלוּוה  בתעמולה אנטי סובייטית. אבל בריה"מ נקטה במאמצים עקשניים לכונן קשרים עם המשטר האסלאמי. הצעתה של המחלקה הבינלאומית לפרסם הודעת גינוי מטעם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ נדחתה, וכך גם ניסיונות להביא לדפוס ידיעות על דיכוי הקומוניסטים ממקורות זרים. לבריה"מ היו קשרים הדוקים עם דרום תימן, אשר התחייבה לבנות סוציאליזם. אבל מלבד השיקול האידיאולוגי, מאחורי רצונה של בריה"מ להדק את קשריה עם דרום תימן עמד אינטרס אסטרטגי חשוב. במארס 1983 בנוכחותו של המחבר, סגן מפקד חיל הים הסובייטי (N.I. Smirnov) ניהל משא ומתן עם שליט דרום תימן, עלי נאסר [בתעתיק נאצר] מוחמד, בדבר הקמת מתקן ימי עבור בריה"מ. מימוש הפרויקט נדחה לתוכנית החומש הבאה מסיבות פיננסיות. רק כאשר להצהרת הנאמנות לסוציאליזם נלוותה התרחקות מהמערב והתקרבות לבריה"מ, תוך חשיבותה של מדינה זו לאינטרסים הגאו-פוליטיים של מוסקבה – נוצר מצב אידיאלי לפיתוח הקשרים עם אותה מדינה. בעוד בהצהרת נאמנות לסוציאליזם במדינה ללא חשיבות גאו-פוליטית למוסקבה, לא היה בכך די לקבלת סיוע סובייטי רחב.

יש לציין כי גם מדיניותה של ארה"ב בעולם השלישי רק קושטה באידיאולוגיה של קידום הדמוקרטיה, אבל בפועל התנהלה משיקולים גאו-פוליטיים. בהקשר זה אפשר לציין את הברית שנוצרה בין ארה"ב לסין הקומוניסטית במחצית השנייה של שנות ה-70, במיוחד בסופן. עוד ראוי לציין כי ב-1978 הנשיא ג'ימי קרטר, אשר מתח ביקורת על מצב זכויות האדם בבריה"מ, קיים קשרים לבביים עם השאה של איראן, אשר מצב זכויות האדם בארצו היה גרוע מזה שבבריה"מ.

 

ראוי לציין כי בריה"מ לא דחפה מפלגות שמאליות להכריז על עצמן כמפלגות מרקסיסטיות- לניניסטיות ולכלול במצען הכרזה על הקמת דיקטטורה של הפרולטריון וכדומה. פונומריוב מאוד התאכזב, כאשר הציע [בסוף שנות ה-70?] לשליט אתיופיה, מנגיסטו היילה מריאם (1991-1977), במקום להשתמש בטרמינולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית, לכנות את מפלגתו "מפלגת העמלים", והצעתו נדחתה. למשטרים שמאליים בעולם השלישי היו אינטרסים שלהם לאמץ אידיאולוגיה מרקסיסטית, כדי לזכות בסיוע גדול יותר מבריה"מ. 

לנוכח הידרדרות  במצב בריאותו של ברז'נייב, החל מהמחצית השנייה של שנות ה-70, גבר משקל החוגים הצבאיים בעיצוב המדיניות הסובייטית בעולם השלישי, במיוחד הרצון להבטיח נמלים עבור חיל הים המתרחב. נציגם של החוגים הצבאיים בהנהגה היה של שר ההגנה דמיטרי אוּסְטינוֹב (1984-1976). במחצית השנייה של שנות ה-70 ובמיוחד בסופן, בהתחשב במצב בריאותו של ברז'נייב, מדיניות החוץ של בריה"מ בכללותה נקבעה על ידי טרויקה: שר החוץ הוותיק גרומיקו (1985-1957), ראש הק.ג.ב  יוּרי אַנְדְרוֹפּוֹב (מאי 1967-מאי 1982) ושר ההגנה אוסטינוב. הם הקימו מעין טריאומווירט. שלושתם נהגו להתאסף כדי לגבש דעה מאוחדת, ובעקבות זאת מישהו מהם היה צריך להשפיע על ברז'נייב, כדי לזכות בתמיכתו. כל אחד מהשלושה היה דמות חזקה. גרומיקו הצטיין בזיכרון פנומנאלי, ולפי עדות המחבר יכול היה לנהל משא ומתן עם אנשים שונים ובנושאים שונים לחלוטין, באופן חופשי, ללא ניירות, תוך שליטה טובה בחומר. לאוסטינוב היה כישרון ארגוני וכושר עבודה רב. הוא עבד ללא לאות במשך שעות רבות. בטריאומווירט הזה בלט אנדרופוב, ולא רק בזכות כישוריו. יתרונו היה בידע רחב בענייני פנים וחוץ.

בהנהגה הסובייטית היו הערכות שונות בדבר חשיבות פיתוח הקשרים עם העולם השלישי ויציבותם. אנדרופוב, גרומיקו ואף סוסלוב דגלו בגישה זהירה. מאידך גיסא אנדריי קירילֶנְקוֹ – אשר בתקופה מסוימת מצא אוזן קשבת אצל ברז'נייב – דגל בעמדה שונה. בסתיו 1979 הוא הטיל על ברוטנץ להכין מסמך בדבר הצעה להקים ברית של מדינות "פרוגרסיביות" (שדגלו באידיאולוגיה מרקסיסטית) באפריקה, אשר תכלול את הארצות הבאות: קונגו-ברזוויל, אנגולה, מוזמביק ואתיופיה, בתוספת דרום תימן. היוזמה הזו נבלמה [משתמע על ידי המחלקה הבינלאומית] בטענה כי יש להשיג לפני כן את הסכמתן של המדינות המתוכננות להיכלל בברית – אחרת כביכול היא תידחה על ידי הפוליטביורו.  בשנות ה-80 חלה ירידה בחשיבות שייחסה בריה"מ לעולם השלישי. הדבר נבע מהקשיים שעוררה הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979 – פלישה שעוררה התנגדות גם במדינות העולם השלישי –  ומהחולשה של הכלכלה הסובייטית.

 

בניגוד לעמדה הרווחת בהנהגה הסובייטית בתקופת חרושצ'וב, ברוטנץ לא האמין באפשרות האבולוציה של מפלגות בעלות אוריינטציה סוציאליסטית, ואף סוציאליסטית מרקסיסטית בעולם השלישי, להפוך למפלגות קומוניסטיות [במובן הסובייטי, כלומר להפוך לבעלות ברית נאמנות של מוסקבה]. הוא התחזק בעמדתו הזו בשנות ה-70 ובמיוחד ה-80. המחבר סבר כי במקום להשקיע משאבים בעולם השלישי במדינות בעלות אוריינטציה סוציאליסטית, אך חלשות מבחינה פוליטית וכלכלית – כמו אנגולה, מוזמביק, אתיופיה ואפגניסטן – מוטב להרחיב את הקשרים  בעולם השלישי עם מדינות קפיטליסטיות בעלות חשיבות גאופוליטית. לקבוצה הזו השתייכו ברזיל, הודו ומקסיקו. בקיצור, על בריה"מ לשים דגש על פיתוח קשרים בעולם השלישי עם מדינות אשר חשיבותן הגאופוליטית רבה, בעוד ההוצאות הכרוכות במהלך הזה מצדה של מוסקבה נמוכות. ייתכן כי בשנות ה-80, במיוחד במחצית השנייה של העשור, הייתה לעמדתו הזו השפעה מסוימת על מדיניותה של בריה"מ.

ברוטנץ מילא תפקיד חשוב בכינון קשרים דיפלומטיים בין ארצו לדרום קוריאה. הצעדים בכיוון הזה החלו ב-1988 ביוזמת יועצו של גורבצ'וב,  אלכסנדר יעקובלב. שר החוץ אדוארד שֶבַרְנַדְזֶה, אשר כנראה הבטיח לשליט צפון קוריאה כי בריה"מ לא תכונן קשרים דיפלומטיים עם שכנתה הדרומית, לא רצה להפר את הבטחתו, והתנגד להקמת קשרים בין מוסקבה לסאול. גורבצ'וב החליט בעד המהלך הזה, והקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות הוקמו ב-30 בספטמבר 1990.

ואולם המגמה הדומיננטית במדיניות הסובייטית בעולם השלישי בשנות ה-70 וה-80 נותרה ניצול ההזדמנויות במדינות בעלות אוריינטציה מרקסיסטית כמו אנגולה, מוזמביק, אתיופיה ואפגניסטן. במסגרת העימות עם ארה"ב, בתור הגורם בעל ההשפעה הדומיננטי במדיניות הסובייטית בעולם השלישי, מוסקבה לא יכלה לעמוד מול הפיתוי, חלון ההזדמנויות, שנפתח בפניה במדינות שנזכרו לעיל. את המדיניות של בריה"מ ושל ארה"ב בעולם השלישי בתקופה הזו ניתן לדמות לשני מתאגרפים,  אשר בלהט הקרב בו שקעו, שכחו בדבר הפרס העומד על הפרק, והעיקר הפך בשבילם החלפת המהלומות. (עמ' 114).

אם נסיח את הדעת מהעימות הגלובאלי, נגיע למסקנה כי לא היו יתרונות כלכליים ולא הישגים פוליטיים אשר יכלו להצדיק את מדיניותה של בריה"מ בעולם השלישי. זו הייתה מדיניות בלתי רווחית, אשר רבות מפעולותיה נשאו אופי של הרס עצמי. מדיניות זו תרמה באופן משמעותי למאמץ יתר בכוחה של בריה"מ והובילה להתמוטטותה. אבל בריה"מ לא יכלה להסיח את דעתה מהעימות מול ארה"ב: לשם כך היה צורך במצב עולמי שונה ובשלטון שונה. ארה"ב ניצחה בזכות יציבות השיטה הפוליטית שלה, אבל לא בזכות מדיניותה, אשר דמתה למעשה לזו של בריה"מ, ולא עלתה עליה בתבונה או במקצועיות.

אפריקה     כאמור, ברוטנץ החל את  עבודתו במחלקה הבינלאומית במאי 1961 בדרגה של "רֶפֶרֶנְט", עוזר עבור עובדים בכירים בחיבור מסמכים ובייעוץ. תחומו הגאוגרפי היו המושבות לשעבר של בריטניה במערב אפריקה: ניגריה, גאנה, סיירה-ליאון וגמביה. לפני כן הוא לא ידע דבר על הארצות האלה. במהלך ארוחה לכבוד נציגי מדינות אפריקה, המנהיג הסובייטי חרושצ'וב – בחוסר טקט מובהק – החל לספר כיצד אסר ב-1953 את הממונה על שירותי הביטחון של בריה"מ, לברנטי בריה, באמצעות גנרלים שהוברחו לקרמלין בתחתית של מכוניות ממשלתיות; כיצד חטף את תיקו של בריה, מחשש שהוא מחביא בו נשק וכדומה. הייתה זו הפעם הראשונה בה ראה המחבר את חרושצ'וב.

לאחר קידומו לדרגת יועץ ב-1963,  חדל ברוטנץ לעסוק באופן שוטף בנושא האפריקאי. עם זאת הוא חזר לעסוק באפריקה בהקשר לאירועים חשובים ביבשת. לפי ברוטנץ, בריה"מ החליטה לתמוך ב-1975 ב"חזית העממית לשחרור אנגולה" (MPLA) מול המחתרות האחרות במדינה, בעיקר מסיבות פרגמטיות ולא אידיאולוגיות. זו הייתה התנועה היחידה הכלל לאומית שניהלה מאבק ריאלי נגד הקולוניאליסטים. עוד טוען המחבר כי לא בריה"מ יזמה את שינוע החיילים הקובנים לאנגולה, אלא "החזית העממית לשחרור אנגולה", והיא שפנתה לקובה בבקשה לשלוח כוחות כדי לעזור לה במלחמה נגד המחתרות היריבות, שנעזרו בסיוע מארה"ב, דרום אפריקה וזאיר. ההנהגה הסובייטית מצאה עצמה במצב לא פשוט. מצד אחד היא לא התלהבה מהסיכון שבהתערבותם של חיילים קובנים, ואף הביך אותה המצב בו הקובנים הצטיירו כמהפכניים ואמיצים יותר מהסובייטים. מצד שני, רצתה מוסקבה להציק לאמריקאים, אשר פעלו יחד עם הסינים באנגולה, ולצבור נקודות במלחמה הקרה בעזרת הקובנים. כמו כן הרומנטיות המהפכנית של קסטרו זכתה להערכה מצד האוכלוסייה בבריה"מ. כל זה הביא להחלטה, "במידה מסוימת מאולצת", להזדהות עם הקובנים. הסיוע הסובייטי התבטא בהטסת החיילים הקובנים לאנגולה, אשר מספרם הסופי הסתכם ב-36 אלף (עמ' 74).

תמצית גרסתו של ברוטנץ על המלחמה בין סומליה לאתיופיה, 1978-1977. [המחבר מתעלם מחוזה הידידות בין בריה"מ לסומליה.]  בתחילת 1977 סומליה פעלה להשתלט על אזור אוגדן באתיופיה. בריה"מ ניסתה להניא את סומליה מכך, במיוחד לאור העובדה כי באותה התקופה פיתחה מוסקבה קשרים עם אדיס אבבה. בהיעדר תמיכה סובייטית, ניסתה סומליה לרכוש נשק מארה"ב במימון ערב הסעודית. נכונותה של ארה"ב להיענות לבקשות הנשק של סומליה, היה צעד פרובוקטיבי שתרם להחלטה הסובייטית לתמוך באתיופיה באמצעות משלוח נשק והטסת חיילים קובנים.

במחצית השנייה של שנות ה-70 המשטר באתיופיה הפך ל"דיקטטורה עקובה מדם". המחבר (שהחל מיוני 1976 קוּדם לסגן המחלקה הבינלאומית)  קיים שתי פגישות עם מנהיג אתיופיה מנגיסטו היילה מריאם בארצו. בפגישה ביולי 1987 המנהיג האתיופי הסכים  –  כנראה בעיקר לכאורה –  לבצע שינויים במשטרו ברוח ה"פרסטרויקה" של גורבצ'וב. בפגישה השנייה, שהתקיימה כעבור פחות משנה, הוא לא נענה לבקשת הצד הסובייטי לפעול למציאת פתרון פוליטי לסוגיית אריתריאה. מנגיסטו טען כי ויתורים לאריתראים בתחום הלאומי ייאלצו אותו להעניק אותן הזכויות גם לעמים אחרים בארצו. בעקבות עמדתו הזו הפסיקה בריה"מ את תמיכתה באתיופיה.

מהצלחות המדיניות הסובייטית באנגולה ב-1975 ובאתיופיה ב-1978, אין להסיק כי למוסקבה הייתה אסטרטגיה באפריקה. כזו לא הייתה אלא בדמיונם של מעצבי המדיניות בוושינגטון, שנטו להגזמה. המדיניות הסובייטית באפריקה בשנות ה-70  הייתה בנויה בעיקר על ניצול הזדמנויות במטרה לזקוף נקודות בעימות מול ארה"ב. המחבר היה עֵד לכך שברז'נייב באמצע שנות ה-70 היה נגד "מעורבות רחבה של בריה"מ באפריקה הטרופית". כמו כן בדיון על ניסוח נאומו של ברז'נייב לקונגרס ה-25 של מקב"מ, דיון שהתקיים בדצמבר 1975, ביקש ברז'נייב לקצר את הפרק על אפריקה. מדיניות בריה"מ באפריקה התנהלה ללא אסטרטגיה וללא לקיחה בחשבון את עלות המשאבים לטווח ארוך במדיניותה. על אף שבריה"מ הצליחה להרחיב את נוכחותה באפריקה ולהשיג בסיסים עבור הצי שלה – מדיניות זו "כמובן, לא תאמה את האינטרסים הלאומיים החיוניים שלנו". בדומה למדיניותה של בריה"מ בעולם השלישי בכלל, היא הייתה מעבר ליכולותיה הכלכליות, ובהפניית משאבים כלפי חוץ במקום כלפי פנים פגעה בקיומו של המשטר הסובייטי.

הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, דצמבר 1979     

אפגניסטן לא נכללה בתחום פעילותו של ברוטנץ, ואולם פונומריוב שיתף אותו בנושא הזה. לבריה"מ לא היה חלק במיגור שלטונו של מוחמד דאוּד  באפריל 1978 ובעלייתה לשלטון של "המפלגה העממית הדמוקרטית של אפגניסטן", קרי הקומוניסטית. ההפך, מוסקבה הופתעה מההפיכה. אף מסמך של המודיעין האמריקאי מספטמבר 1979 קבע כי אין בידי ארה"ב הוכחות משכנעות שבריה"מ עמדה מאחורי ההפיכה שהביאה לעלייתם של המרקסיסטים לשלטון בקאבול. בריה"מ הייתה תמיד מודאגת מההשלכות השליליות שעלולות להיות על קשריה עם השלטון הקיים באפגניסטן, כתוצאה מתמיכתה בקומוניסטים האפגנים. לכן מוסקבה מעולם לא הכירה בקיומה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית האפגנית ולא הרשתה לה להופיע במפגשים מפלגתיים בינלאומיים, אף לא בעילום שם. במקביל, המפלגה העממית הדמוקרטית (קרי הקומוניסטית) של אפגניסטן לא שיתפה את בריה"מ בתוכניותיה, ייתכן מחשש כי בריה"מ לא תאשר אותן.

לאחר היסוסים שנמשכו שלושה ימים, החליטה בריה"מ לתמוך בשלטון הקומוניסטי של אפריל 1978. בהחלטה הזו נכנסה מוסקבה למלכודת: היא נאלצה בהתמדה להגדיל את תמיכתה במשטר החדש, בלי שתהיה לה שליטה על מהלכיו. המחבר נלווה פעמיים לביקוריו של  פונומריוב באפגניסטן, בספטמבר 1978 וביולי 1979, והוא ראה את המנהיגים האפגנים. ב-1978 נכח המחבר בפגישותיו של פונומריוב עם ראשי המשטר המרקסיסטי –  נור מוחמד טראקי (Taraki) וחפיזאללה אמין –  בהן הצד הסובייטי, כדרכו, הטיף להאט ברפורמות אשר עוררו את התנגדות האוכלוסייה. הצד האפגני היה מבטיח להתחשב בהמלצות, אך בפועל המשיך במדיניותו. גם מסמך של המודיעין האמריקאי מאשר כי מנהיגי אפגניסטן התעלמו מהמלצותיה של בריה"מ להאט בבניית הסוציאליזם. (עם זאת, המחבר שמע דעה שונה, לפיה מומחים סובייטים  מסוימים  האמינו כי המודל של הרפובליקות המוסלמיות של בריה"מ מתאים לאפגניסטן, כולל כפייתו בנוסח סטאלין.)

לאחר מהפכת אפריל 1978  טראקי היה במצב של אופוריה ובהמשך פיתח לעצמו פולחן אישיות. אבל בביצוע הרפורמות הוא לא נטה לקיצוניות ולכן היה קרוב יותר לעמדת מוסקבה. לעומתו, חפיזאללה אמין היה פחות מרקסיסטי ויותר לאומן פושטני. הוא דגל בשיטות דיכוי אכזריות בנוסח סטאלין.   פונומריוב גם לא הצליח לשכנע את שתי הסיעות היריבות במפלגה השלטת באפגניסטן, פרצ'ם (Parcham)   (דגל) וחַלְק  (עַם), לסיים את הפילוג. פרצ'ם נחשבה הסיעה המתונה ואליה השתייכו בבראק קרמאל  (Babrak Karmal) ומוחמד נג'יבאללה  (Najibullah).

עוד לפני פלישתה של בריה"מ לאפגניסטן, באחד הדיונים בצמרת הסובייטית הייתה התייחסות להודעתו של זביגנייב בז'ז'ינסקי, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, לפיה ארה"ב תהיה מוכנה "להפיכתה של אפגניסטן לפינלנד אסיאתית". סגן ראשון של שר החוץ, גיאורגי קוֹרנִייֶנְקוֹ, אמר כי בריה"מ תוכל להסכים לאפשרות כזו. ואולם פונומריוב מייד צעק: "איך אפשר להשוות בין אפגניסטן לפינלנד. הרי פינלנד – זו מדינה קפיטליסטית". על כך השיב קורניינקו: "האם אפגניסטן כבר הבשילה כדי להיות מדינה סוציאליסטית?" מומחה סובייטי בולט לעולם השלישי (Rostislav Ulianovsky) מיהר להגיב בקובעו: "בעולם אין מדינה כזו אשר לא הבשילה לסוציאליזם" (עמ' 164).

ב-15 במארס 1979 פרצה התקוממות נגד השלטון באפגניסטן במחוז הראת (Herat), בהשתתפות יחידות של הצבא האפגני. המחוז מצוי בצפון מערבה של אפגניסטן וגבל בבריה"מ. ההנהגה בקאבול, כנראה איבדה את העשתונות, וטראקי, במצב עצבני למדי, טלפן ב-16 במארס לקוסיגין וביקש, לראשונה, להכניס כוחות סובייטיים לארצו. קוסיגין הגיב לבקשה בצורה מאופקת ולמעשה דחה אותה.

ב-19-17 במארס  1979 התקיימו דיונים בפוליטביורו במצב באפגניסטן. ברז'נייב לא נכח בשתי הישיבות שהתקיימו בנידון, וקירילנקו שימש בהן יושב ראש. בישיבה הראשונה ב-17 במארס הייתה הסכמה בין כל המשתפים כי לבריה"מ אסור לאבד את אפגניסטן. עמדה זו ביטאו במפורש קוסיגין, גרומיקו ואנדרופוב. על אף שהמשתתפים לא ששו לשלוח כוחות לאפגניסטן – מלבד שר ההגנה אוסטינוב – הנטייה הייתה, כולל של קוסיגין, בעד מהלך כזה. אבל הלכי הרוח השתנו בישיבה שהתקיימה למחרת ב-18 במארס. אנדרופוב טען כי לאחר ששוב שקל את הנושא, הגיע למסקנה כי המשך השינויים הסוציאליסטיים באפגניסטן יכולים להתקיים רק בעזרת הכידונים הסובייטיים, וכי לבריה"מ אסור ליטול סיכון כזה. לכן, עליה להמשיך לסייע לאפגניסטן אבל "בשום מצב אין אנו יכולים להכניס כוחות לאפגניסטן". גרומיקו הביע תמיכה מלאה בעמדת אנדרופוב. הוא טען כי אין לתת אמון בצבא האפגני, וכי הצבא הסובייטי יהפוך לתוקפן ויצטרך לירות בעם האפגני. עוד טען גרומיקו כי בריה"מ לא תוכל להצדיק את פלישתה לאפגניסטן מבחינה משפטית תוך הסתמכות על אמנת האו"ם. זאת כיוון שהאמנה מאפשרת להיענות לבוא לעזרתה של מדינה שנתונה לתוקפנות מבחוץ – אבל לא במקרה שמדובר במלחמה בין קבוצות שונות בתוך המדינה (עמ' 167). קירילנקו טען כי "אתמול באפגניסטן שרר מצב שונה והנטייה שלנו הייתה שאולי נכניס מספר כלשהו של יחידות צבא". גם קוסיגין שינה עמדתו. ב-19 במארס התקיימה ישיבה נוספת של הפוליטביורו, הפעם בהשתתפות ברז'נייב, בה אמר כי "כעת אין צורך להיגרר למלחמה הזו", ואף אוסטינוב אמר כי בדומה לחבריו הוא אינו תומך בהכנסת כוחות לאפגניסטן. בדיון אחר (?) ברז'נייב אף טען: "אצלם [האפגנים]  מתפורר הצבא, בעוד אנו נצטרך במצב הזה לנהל מלחמה  במקומו" (עמ' 168).

לדעת המחבר, השינוי בעמדת הפוליטביורו הושג על ידי ברז'נייב, וזה גיבש את עמדתו בהשפעת יועצו אלכסנדרוב-אגנטוב. כמו כן ברז'נייב לא רצה לסכן את קיום מפגש הפסגה שלו עם ג'ימי קרטר שנועד להתקיים באמצע יוני 1979.

באפריל 1979, על בסיס מסמך בן 11 עמודים שהכינו אנדרופוב, גרומיקו, אוסטינוב ופונומריוב, קיבל הפוליטביורו החלטה המצדיקה את אי היענותה של בריה"מ לבקשת הממשלה האפגנית להכניס כוחות סובייטיים למחוז הראת, ואת הצורך להמשיך לדבוק בקו הזה במקרה של התקוממויות אנטי ממשלתיות חדשות. המסמך כלל ביקורת קשה כלפי השלטון האפגני, כולל כלפי אמצעי הדיכוי שלו, תוך הודאה למעשה כי הוא עדיין לא זכה לפופולריות בארצו (עמ' 168).

המצב באפגניסטן המשיך להידרדר, והשלטון בתדירות ובנחישות עולה חזר על בקשתו לשלוח כוחות סובייטיים לעזרתו – בקשות שנדחו מצד בריה"מ. בסכסוך בין טראקי לאמין, בתחילה הק.ג.ב  תמך  בטראקי והתייחס בחשדנות לאמין, ובהמשך זו הפכה גם  עמדת הקרמלין. בספטמבר 1979, בשובו לארצו מוועידת הפסגה של המדינות הבלתי מזדהות בהוואנה, טראקי חנה במוסקבה  ונפגש עם ברז'נייב ואנדרופוב. הצד הסובייטי הזהיר אותו מפני אמין, כולל תוכניות לחסלו פיזית (עמ' 169). ב-14 בספטמבר 1979 הזמין טראקי את אמין לבוא לארמונו, ולאחר שאמין לא נענה לבקשה, הוסיף כי נציגים סובייטים יהיו נוכחים בפגישה כערובה לביטחונו. שגריר בריה"מ בקבול, אשר נכח בלשכתו של טראקי, ניגש לטלפון ואישר זאת [באזני אמין?]. נוסף לשגריר, בלשכתו של טראקי נכחו נציג של הק.ג.ב והיועץ הצבאי הראשי של בריה"מ באפגניסטן. להערכת המחבר, השגריר לא ידע מראש מה עומד להתרחש, אך כנראה לא כך שני המשתתפים האחרים. אמין נענה להצעה, וכבר בעלייה במדרגות ללשכתו של טראקי נעשה ניסיון להתנקש בו. אמין רק נשרט, הצליח להימלט בג'יפ, ובאותו היום פוטר טראקי מכל משרותיו ונאסר. ניסיונות חסידיו של טראקי לגייס את תומכיהם, כולל בצבא – תוך שימוש בתקשורת של השגרירות הסובייטית – לא הועילו.  ב-8 באוקטובר, למרות פניותיו של ברז'נייב והבטחותיו של אמין, טראקי הומת בחניקה.

בעוד לפני חיסולו של טראקי הגורמים שהנחו את הקרמלין בעד התערבות היו בעיקר "מלמטה" (התקוממות נגד המשטר וחולשתו), הרי לאחר אירועי ספטמבר-אוקטובר היו אלה גורמים "מלמעלה". בראש המשטר עמד איש חשוד בעיני מוסקבה, אשר על קשריו אתו הכבידה  התמיכה הסובייטית ביריבו בעבר. לחשדנותה של מוסקבה כלפי אמין היה לכאורה בסיס מסוים. בעת לימודיו באוניברסיטת קולומביה, הוא עמד בעבר בראש ארגון הסטודנטים האפגנים בארה"ב וקיבל כספים מגורמים הקשורים במודיעין האמריקאי. ואולם הכספים האלה שימשו לטובת הארגון, ולא הפכו אותו בהכרח לסוכן אמריקאי. גם בפגישתו של אמין בסוף אוקטובר 1979 עם הממונה על שגרירות ארה"ב בקאבול; ובראיונותיו של אמין, בעיתונים "וושינגטון פוסט" ו"לוס אנג'לס טיימס", על רצונו לשפר את הקשרים עם ארה"ב, עדיין אפשר לראות מהלכים טקטיים. כך גם ניתן לפרש את הכנותיו ב-29 באוקטובר לפגוש את אחד ממנהיגי המורדים. אישים במשרד ההגנה הסובייטי סברו כי ניתן לעבוד עם אמין וכי הוא מתייחס בכבוד רב לבריה"מ. זאת ועוד. אמין, לאחר חיסולו של טראקי, ביקש להתקבל לביקור במוסקבה; במהלך אוקטובר-דצמבר שבע פעמים ביקש להכניס כוחות סובייטיים לאפגניסטן; את קו ההגנה השני לארמונו הפקיד בידי גדוד סובייטי ואת בריאותו בידי רופא סובייטי (עמ' 170).

ב-29 באוקטובר  1979 במסמך של ועדת הפוליטביורו לאפגניסטן – בה היו חברים אנדרופוב, גרומיקו, אוסטינוב ופונומריוב – דובר על "חוסר כנות ודו פרצופיות" של אמין ועל הצורך "לעשות כל האפשרי כדי  למנוע ניצחון כוחות הנגד של המהפכה באפגניסטן או שינוי באוריינטציה של ח[פיזאללה]. אמין למערב". אין ספק כי  חיסולו של טראקי היטה את העמדה הסובייטית לטובת התערבות צבאית. עם זאת, אפשר לטעון כי גם ללא האירוע הזה, היחלשוּת מתמדת של המשטר האפגני הייתה דוחפת את בריה"מ לפעולה צבאית.

ההחלטה על הכנסת כוח צבאי לאפגניסטן התקבלה, לאחר התלבטויות קשות, ב-12 בדצמבר 1979. המחבר רואה בהחלטה הזו "הרפתקה" ו"שגיאה גסה ובלתי נסלחת של ההנהגה הסובייטית". ההסבר הרשמי לפלישה היה ציני: בריה"מ נענתה לפניית העזרה מצד השלטון באפגניסטן, כלומר אותו השלטון שאמין עמד בראשו, ואת העומד בראשו  מיהרו הסובייטים לחסל במקביל לתחילת פלישתם ב-27 בדצמבר 1979. החיסול נעשה באמצעות "גדוד מוסלמי" שנשלח לאפגניסטן עוד בנובמבר ובאמצעות יחידות מיוחדות של הק.ג.ב.

על אף עמדתו השלילית של המחבר כלפי הפלישה, הוא סבור כי חשוב לנסות להבין את השיקולים של ההנהגה הסובייטית שעמדו מאחורי ההחלטה הזו. אחד השיקולים החשובים בזכות הכנסת  הכוחות לאפגניסטן היה ביטחוני. מוסקבה חששה לאבד את אפגניסטן ואף להפיכתה למדינה בלתי ידידותית הקשורה לארה"ב. בהקשר זה המחבר מציין את האירוע הבא.  פונומריוב הטיל על ברוטנץ לכתוב מסמך בנושא אפגניסטן, והמחבר הביע בו התנגדות להכנסת כוחות סובייטיים. במסמך טען המחבר כי לפלישה לאפגניסטן יהיו השלכות שליליות על מעמדה של בריה"מ בזירה הבינלאומית, האסלאמית ואף ברפובליקות המוסלמיות שבתחומה.  תוכנו נודע ליועצו המדיני של ברז'נייב אלכסנדרוב-אגנטוב וזה בכעס רב הוכיח אותו על כך שהוא בעצם רוצה להשאיר את אפגניסטן לאמריקאים. כנגד הטענה הזו אפשר לומר כי חששה של ההנהגה הסובייטית לאבד לגמרי את אפגניסטן היה מוגזם, כיוון שהשלטון באפגניסטן, לאורך שנים, היה מעוניין לקיים קשרי שלום יציבים עם שכנתו הגדולה מצפון. עם זאת, אפשר לטעון כי בהתאם להיגיון התחרות בין שתי מעצמות העל, התגברות הנוכחות הצבאית של ארה"ב במפרץ הפרסי ובאוקיינוס ההודי, ואף חשש סובייטי מפלישה אמריקאית לאיראן – לאור כל זאת מצאה  בריה"מ לנכון להגביר גם את נוכחותה הצבאית באזור,  באמצעות כניסה לאפגניסטן.

בריה"מ חששה כי במקרה של ניצחון המוג'אהדין באפגניסטן, לדבר יהיו השלכות שליליות על היציבות ברפובליקות המוסלמיות שבתחומה באסיה התיכונה ובקזחסטן, כולל ניסיונות חדירה של מחבלים מאפגניסטן לתחומה. בריה"מ גם הייתה מודאגת מסכנת היווצרות משטרים אסלאמיים בסמוך לגבולה הדרומי: איראן, אפגניסטן ופקיסטן. כמו כן, הפקרת משטר קומוניסטי על ידי מוסקבה עלולה הייתה לערער את האמון של משטרים קומוניסטיים אחרים בה, ולהפכם לפגיעים.

בהחלטתה לפלוש לאפגניסטן יצאה מוסקבה מתוך הנחה כי תגובת המערב תהיה רפה – כפי שקרה בעקבות ההתערבויות הצבאיות של מוסקבה בהונגריה, צ'כוסלובקיה, אנגולה ואתיופיה. בניגוד לטענות שרווחו בזמנן במערב, בפלישתה לאפגניסטן, לבריה"מ לא היו מטרות מרחיקות לכת, כמו הבטחת גישה לימים החמים והשתלטות על הנפט במזרח התיכון. 

הצבא הסובייטי באפגניסטן לא נועד להילחם, אלא לשמש חיל משלוח בערים הגדולות, מתוך הנחה שעצם נוכחותו תאפשר לייצב את השלטון המרכזי. אבל מוסקבה השיגה מטרה הפוכה. עצם הנוכחות של הצבא הסובייטי על אדמת אפגניסטן הפך אותו לצבא כיבוש והוסיף מוטיבציה למלחמתם של המורדים האסלאמיים: כעת מלחמתם הפכה למלחמה נגד כובש במסגרת מאבק לשחרור לאומי. אזהרתו של גרומיקו במארס 1979, לפיה בפלישתה של בריה"מ לאפגניסטן יצטרכו חייליה לירות בעם האפגני עתידה הייתה להתממש.

לדברי המחבר, לאחר פלישתה של בריה"מ לאפגניסטן, המלחמה הפכה למלחמת בריה"מ-אפגניסטן. כ-13,000 אנשי צבא סובייטים נהרגו במלחמה, כמעט מיליון חיילים סובייטים עברו את שדות הקטל של ארץ זו וחלקם נותרו פגועים בגופם ובנפשם מהמלחמה. זו הייתה מלחמה בלתי צודקת, כמו מלחמתה של ארה"ב בווייטנאם ומלחמתה של רוסיה בצ'צ'ניה [באמצע שנות ה-90.] ההחלטה להכניס כוחות לאפגניסטן התקבלה על ידי שלושה אישים והם אנדרופוב, גרומיקו ואוסטינוב. [לפי הסדר הזה במקור, כנראה בהתאם למיקום שמות משפחותיהם בא"ב הרוסי – בעוד סביר להניח כי היוזמה לפלישה באה בעיקר מאוסטינוב ואנדרופוב.] כאמור, במחצית השנייה של שנות ה-70, כאשר בריאותו של ברז'נייב נפגעה, ההחלטות החשובות במדיניות החוץ הסובייטית התקבלו על ידי הטרויקה הזו. סוסלוב נתן את ברכתו להחלטה, וזו זכתה גם להסכמתו של ברז'נייב. לפי גרסתו של גרומיקו בזיכרונותיו, הכרעתו של ברז'נייב לטובת המהלך נבעה גם מהעלבון שחש על כך שאמין לא נענה לבקשתו לחוס על חייו של טראקי.

על פי מסמך של הוועד המרכזי של המפלגה מ-12 בדצמבר 1979, שנרשם על ידי צ'רניינקו, ההחלטה להכניס כוחות לאפגניסטן אושרה על ידי 5 מתוך 12 חברי פוליטביורו, ואם לקחת בחשבון את המועמדים לחברות בפוליטביורו, הרי היחס הוא 5 מתוך 16.  חתימותיהם של חברים ומועמדים לחברות   בפוליטביורו, אשר למעשה לא נטלו חלק בדיונים, הופיעו בדיעבד. שלושה חברים ומועמדים לחברות בפוליטביורו (V. Kuznetsov, D. Kunaev, V. Shcherbitskii) הסתייגו לכאורה מההחלטה, דבר שבא לידי ביטוי בהופעת חתימותיהם רק ב-25 וב-26 בדצמבר. חסרה חתימתו של קוסיגין. "נאמר שהוא חולה. אין הוכחות רציניות שקוסיגין התנגד להכנסת כוחות, על אף שגרסה כזו קיימת. אבל עצם העובדה שהחלטה כה חשובה התקבלה ללא השתתפותו של  יושב ראש מועצת השרים [ראש הממשלה] של המדינה (וחתימתו לא הופיעה אף בדיעבד), גם כן משמעותית. לבסוף, אין חתימה של פונומריוב [חבר מועמד], על אף שבפרוטוקול  הישיבה הוא נכלל במשתתפים" (עמ' 175).

המחבר טוען כי עוד לפני פלישתה של בריה"מ לאפגניסטן, ארה"ב דווקא הייתה מעוניינת שמוסקבה תנקוט בצעד הזה, וזאת במטרה לגרום לה לשקוע בביצה האפגנית, בדומה לשקיעתה של ארה"ב בביצה הווייטנאמית בזמנה (1973-1965). בהתאם לתיאוריה הזו של המחבר, המודיעין האמריקאי לא בהכרח לא ידע על הכנותיה של בריה"מ לפלוש לאפגניסטן, אלא העדיף לא לדעת ולא לאיים בצעדי נגד על הקרמלין מפני מהלך כזה (אזהרה כזו ספק אם הייתה מונעת מהלך כזה), כיוון שדווקא פלישה סובייטית לאפגניסטן שירתה את האינטרסים של ארה"ב. הפלישה שירתה גם את האגף הניצי בממשל קרטר בראשות בז'ז'ינסקי, בכך שחיזקה את מעמדו ביחס לאגף המתון בראשות שר החוץ סַיירוּס ואֶנְס. [בכל זאת, בחוסר יכולתה של ארה"ב לצפות מראש את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן היה גורם של הפתעה: התערבות קרקעית מאסיבית מצד בריה"מ בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה נעשתה רק במדינות הגוש הסובייטי במזרח אירופה.] 

המזרח התיכון     

מצרים   ב-15 באוקטובר 1964, ביום  בו פורסם על הדחתו של חרושצ'וב, ברוטנץ יחד עם משלחתו אמורים היו לסיים את ביקורם במצרים  ולחזור לארצם. התברר למחבר כי המנהיג הסובייטי המודח נהנה מפופולריות רבה בארץ הנילוס. ב-15 באוקטובר הטלוויזיה המצרית, באופן הפגנתי, הציגה סרט סובייטי מאפריל 1964 לציון מלאות 70 שנה לחרושצ'וב, בו ברז'נייב נשק לחרושצ'וב בלהט. באותו היום, חיילים, אנשים צעירים ואף נשים היו עוצרים מדי פעם  את המכונית בה נסעה המשלחת הסובייטית ושואלים בדאגה מדוע הודח חרושצ'וב. דאגתו של השגריר הסובייטי במצרים הייתה שונה.  הוא מיהר להבטיח את עצמו בעיני הקרמלין. השגריר הגיע לספרייה הלאומית של מצרים וביקש להחזיר את כל הספרים שהעניק חרושצ'וב לספרייה במתנה  עם האוטוגרף שלו.

מצרים  והסכסוך הערבי-ישראלי      ברוטנץ דוחה את הטענה הנפוצה במערב לפיה בריה"מ עודדה את נאצר לדרוש את פינוי כוחות האו"ם מחצי האי סיני ולסגור את מיצרי טירן בפני שיט ישראלי במאי 1967 ובכך גרמה למלחמת יוני 1967. יש לציין כי שר ההגנה המצרי, שַמְס בַּדְראן ביקר במוסקבה ב-25-23 במאי, דהיינו אחרי המהלכים המצריים שתוארו לעיל. הוא נפגש עם ראש הממשלה קוסיגין והביא לו איגרת מנאצר. באיגרת נאמר כי ישראל ריכזה כוחות גדולים נגד סוריה ומתכוננת להנחית מהלומה עליה ובו זמנית עוסקת בהכנות צבאיות נגד מצרים. עוד נאמר באיגרת כי מצרים אינה יכולה להפקיר את ידידיה הסורים ומתכוננת לנקוט בפעולות מנע כדי להקדים את הישראלים. נאצר היה מעוניין לקבל את ברכתה של מוסקבה. קוסיגין הביע התנגדות חריפה לפעולה מונעת וטען כי פעולה כזו תהיה שוות ערך לתוקפנות ובריה"מ אינה יכולה לתמוך בה. בדראן, בהתאם להוראות מנאצר ניסה לשכנע את קוסיגין לשנות את עמדתו, אבל קוסיגין דבק בנחישות בעמדתו. ביום השלישי לביקורו, ב-25 במאי קיבל בדראן הוראות חדשות מקהיר והסכים לקו של מוסקבה. בתיאור השיחות בין קוסיגין לבדראן מסתמך ברוטנץ על מסמך שקיבל לידיו במסגרת תפקידו בקיץ 1967 וכלל קטעים מהדיאלוג בין שני האישים האלה (עמ' 133-132). נכון כי שר ההגנה אנדריי גְרֶצְ'קוֹ, בהיפרדו מבדראן בנמל התעופה, אמר משהו בנוסח "אנו תמיד נהיה אתכם, תמיד נתמוך בכם" (לא ניתן לאשר או לשלול  אמירה כזו המיוחסת לשר). בכל מקרה, זו הייתה אמירה כללית ומי שקבע את עמדתה של מוסקבה היה קוסיגין. לבסוף, הוכחה ברורה כי מוסקבה דווקא מנעה את מצרים מלפתוח במתקפה נגד ישראל היא העובדה שלא מצרים פתחה במלחמה ב-1967, אלא ישראל. בשיחות בלתי רשמיות עם המצרים לאחר המלחמה, שמע המחבר תלונות מצד מצרים על כך שבריה"מ מנעה מארצם לפתוח במלחמת מנע, ואם מצרים הייתה מקדימה את ישראל במתקפה, אזי התוצאה הייתה שונה.

בריה"מ דגלה בעקביות ובכל הדרגים, בזכות קיומה של מדינת ישראל –  גם כאשר עמדה כזו עוררה מורת רוח מצד מדינות ערב ידידותיות. לאחר מלחמת יוני 1967 דגלה מוסקבה בפתרון פוליטי של הסכסוך ולא הייתה מעוניינת בהחרפת המתיחות ובפתרון צבאי. בריה"מ סיפקה נשק למדינות ערב לא על מנת לחסל את ישראל, אלא כדי לחזק את עמדותיהן הפוליטיות. "אבל בריה"מ הייתה מעוניינת בשמירה על המתיחות, הנתונה בשליטה, כל עוד בלתי אפשרי להגיע להסדר המקובל עלינו ועל ידידינו הערבים" (עמ' 133). "היו גם חששות כי הימור בלתי זהיר על פתרון שלום בתפקיד מוביל של ארה"ב יחזק את מדינות ערב 'הפרו-מערביות' על חשבון המשטרים הקרובים לנו. בעוד עמדותיה של בריה"מ  יחלשו, אם הערבים לא יזדקקו לנו כמשענת נגד פעולותיה של ישראל" (עמ' 133).

במשך 15 שנה יצר ברוטנץ קשרים הדוקים ברחבי העולם הערבי עם סורים, לבנונים, פלסטינים, מצרים, אלג'ירים ועוד [אין התייחסות ספציפית לעיראקים]. כללית, העלייה והירידה במעמדה של בריה"מ במזרח התיכון קשורה בסכסוך הערבי-ישראלי בכלל, ובמצרים ומנהיגה נאצר במיוחד. עלייה ברורה במעמדה של מוסקבה באזור ניכרה בעקבות המתקפה  של בריטניה, צרפת וישראל נגד מצרים ב-1956, והירידה החלה בעקבות עלייתו לשלטון במצרים של סאדאת [ומלחמת אוקטובר 1973] ויישוב הסכסוך עם ישראל בחסות ארה"ב מאמצע שנות ה-70.

בתקופת שלטונו של נאצר בשנות ה-60, נטתה  בריה"מ להאמין באפשרות להעלות את המשטר במצרים על דרך הסוציאליזם לפי הדגם הסובייטי – וזאת בדומה לאמונתה של מוסקבה ביחס למשטרים שמאליים אחרים בעולם השלישי. כמו כן, בשנות ה-60 נטתה בריה"מ להאמין באפשרות לדחוק את ארה"ב ממדינות מפתח בעולם הערבי, וזאת שוב לאור דמותו הכריזמטית של נאצר ורצונם של שליטים שמאליים ואנטי מערביים לחקות את נאצר וקשריו עם מוסקבה. נאצר בעצמו טרח להביא למוסקבה את  מנהיג אש"ף יאסר ערפאת, את  מנהיג אלג'יריה אחמד בן בלה, ולקרב לסובייטים את  שליט לוב מועמר קדאפי. עצם מותו של נאצר  ב-1970 היווה אבֵדה גדולה למדיניותה של בריה"מ באזור.

בתחילת שלטונו של סאדאת בסביבות 1970 טעתה מוסקבה בהערכתה כי הוא שליט לתקופת ביניים בלבד. כמו כן סאדאת הצליח להטעות את נשיא בריה"מ ניקולאי פּוֹדְגוֹרְני בעת ביקורו במצרים ב-1971, בהבטיחו לו נאמנות לקרמלין. גירוש הפרסונל הצבאי הסובייטי ממצרים ב-1972 ולבסוף ביטול חוזה הידידות עם בריה"מ ב-1976 על ידי סאדאת, הביאו להיווצרות מגמה בשלטון הסובייטי שדגלה בהתרחקות מהעולם הערבי. על הצורך הזה בהתרחקות שמע המחבר מפי פודגורני, אולי כתוצאה מכך שסאדאת רימה אותו.

ברוטנץ מתייחס בחיוב להודעה הסובייטית-אמריקאית מ-1 באוקטובר 1977, בה צוינו עקרונות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. המחבר חשב בזמנה כי ההודעה הזו מסמלת מפנה חיובי  במדיניותה של ארה"ב באזור, אשר עשוי לא להצטמצם למזרח התיכון. לעומתו, אלכסנדרוב-אגנטוב ופונומריוב  האשימו את המחבר בנאיביות, ובדיעבד צדקו. בעקבות לחץ מישראל, לאחר חתימה על "מסמך עבודה" אמריקאי-ישראלי, התנערה ארה"ב מההודעה מ-1 באוקטובר 1977.

מסעו של סאדאת לירושלים ב-21-19 בנובמבר 1977 והמגעים שהביאו להסכמי קמפ דיוויד בספטמבר 1978 לא הפתיעו את בריה"מ. בריה"מ ידעה על כך באמצעות גנרל המודיעין המצרי פאוזי [אין ציון שמו המלא]. נוסף לכך בריה"מ קיבלה אזהרות מידידים. ב-9 בנובמבר 1977 נפגש המחבר עם חאלד מוחי-א-דין, אחד מחמשת "הקצינים החופשיים". האיש מסר כי סאדאת מוכן להסכים לכל ויתור  ומכין הסדר נפרד. ברוטנץ – אשר נפגש עם סאדאת רק פעם אחת –  נוטה לייחס לסאדאת שנאה פתולוגית כלפי בריה"מ, אשר ייתכן שמקורה בחשדותיו חסרות הבסיס על קשריה של מוסקבה עם מתנגדיו באיחוד הסוציאליסטי הערבי.

תנופה מסוימת במדיניותה של בריה"מ במזרח התיכון ניכרה בתקופת שלטונו של יורי אנדרופוב (נובמבר 1982-פברואר 1984). הוקמה ועדה מיוחדת של הפוליטביורו למזרח התיכון. בראשה עמד שר ההגנה אוסטינוב, והוקמה בה קבוצת עבודה בראשות הרמטכ"ל ניקולאי אוֹגַרְקוֹב. [העובדה כי בראש הוועדה למזרח התיכון וגם בראש קבוצת העבודה בה עמדו אנשי צבא, יכולה לשמש דוגמה פרטית למגמת הגברת חלקם של החוגים הצבאיים בעיצוב המדיניות הסובייטית בעולם השלישי, מגמה שצוינה לעיל.] בקבוצה נכללו נציג של משרד החוץ (בדרג סגן ראשון של שר החוץ), של הק.ג.ב. ושל המחלקה הבינלאומית, בדמותו של  ברוטנץ. קבוצת העבודה הייתה מתכנסת "פחות מאשר פעם בחודש", דנה במצב והייתה מכינה הצעות ומסמכים עבור הוועדה. החרמת מצרים הופסקה, מה עוד שקהיר מתחה ביקורת על הברית האסטרטגית האמריקאית-ישראלית ועל "התוקפנות הישראלית נגד לבנון" ב-1982. בתחילת 1984 הגיעה למוסקבה משלחת מצרית לניהול שיחות בדבר חידוש שיתוף הפעולה הצבאי וקשרי המסחר. ב-1984 בריה"מ החלה לספק ציוד צבאי לכוויית ולירדן. התנופה המוגבלת במדיניותה של בריה"מ במזרח התיכון הוקפאה בתקופת שלטונו של קונסטנטין  צ'רניינקו  (פברואר 1984-מארס 1985), בה קבוצת העבודה והוועדה המזרח תיכונית חדלו לפעול (עמ' 141).

ישראל       ברוטנץ "לא חש סימפטיה מיוחדת כלפי ישראל" [בלשון המעטה]. הוא ראה בשלילה את מעשי האלימות שלה כלפי תושבים ערבים, את רצונה לספח חלקים מהשטחים הערבים הכבושים, וחוסר יכולתה להבין את הרגשות של הפליטים הפלסטינים. בהתאמה לקו הרשמי של מוסקבה, סבר המחבר כי חידוש הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל [שנותקו ב-1967] צריך להתבצע בעקבות חידוש תהליך השלום. עם זאת, מדיניותה של בריה"מ לבידודה של ישראל ולהצגתה כמדינה מצורעת לא הייתה לרוחו, מה עוד שהייתה בלתי יעילה ופגעה במנוף השפעה פוטנציאלי. גם העמדה החד צדדית של התקשורת הסובייטית בשאלת הסכסוך הישראלי-ערבי לא הייתה לרוחו.

המחבר התרשם לטובה ממידע שמסר לו שגריר לשעבר של בריה"מ בישראל, אלכסנדרוב אברמוב [אוגוסט 1953-ינואר 1958], לפיו בישראל חגגו את יום הניצחון על הנאצים ב-9 במאי, כמו בבריה"מ (ולא ב-8 במאי כמו במערב), ובהשתתפותם של ותיקי המלחמה שנשאו בגאווה מדליות סובייטיות. מהשגריר נודע לו כי טייסים מתנדבים מבריה"מ השתתפו בהגנה על המדינה היהודית לאחר ההכרזה עליה. במחלקה הבינלאומית לא תמכו במסע "הבלתי בררני והטוטאלי" נגד הציונות. עמדה זו במחלקה הושפעה מפניותיו החוזרות ונשנות של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ישראל, מאיר וילנר, אשר היה מדגיש את הצורך "בגישה מבדילה לתופעה הזו. בשיחותיו בוועד המרכזי הוא [וילנר], וללא הצלחה, היה מציע לקיים סימפוזיון דו מפלגתי בנושא הזה". המחלקה הבינלאומית התנגדה להקמתו של "הוועד האנטי-ציוני" אשר הוקם בחסות "מדור התעמולה" של המפלגה (עמ' 137).

 ב-1976 השתתף ברוטנץ  בישראל בוועידה של המפלגה הקומוניסטית. הוא נכח לדעת ברב-גוניות הפוליטית בישראל, ובשובו לבריה"מ המליץ לכונן קשרים עם מפלגת השמאל הישראלית מפ"ם. הצעתו לא התקבלה.

בתקופת מלחמת לבנון [הראשונה ב-1982], הדרג הצבאי בהנהגה הסובייטית דגל בעמדה נחושה. הרמטכ"ל ניקולאי  אוֹגארְקוֹב  טען כי "האמריקאים והיהודים מגזימים", בהוסיפו כי "האגרוף שלנו" באזור יהיה חזק יותר. כעבור ימים אחדים, "ב-20 ביוני 1982" כאשר ברוטנץ היה בחדרו של אנְדְרוֹפוֹב, הוא היה עֵד לשיחה טלפונית בינו לבין שר ההגנה דמיטרי  אוּסְטינוֹב. אוסטינוב הציע  בנחישות להעביר לסוריה "עוד שני גדודי [dva polka] טילים עם כוח חיפוי".   אנדרופוב השיב "צריך לחשוב". לפתע אנדרופוב פנה לברוטנץ ושאל אותו האם יש  צורך לשלוח כוחות לסוריה. המחבר נבוך, אבל לאחר שאנדרופוב חזר על השאלה, הביא נימוקים נגד משלוח כוחות. אנדרופוב לא אמר דבר, אבל ניתן היה להבחין בקושי בהנהון בראשו (עמ' 140). [כיוון שהשר פנה לאנדרופוב  בתור הגורם הקובע, ייתכן כי השיחה התקיימה ב-1983, כאשר אנדרופוב היה מנהיג בריה"מ – ולא ביוני 1982 כאשר השלטון היה עדיין בידי ברז'נייב. יש לציין כי בספר טעויות לא מעטות בתאריכים וטעויות דפוס ברוסית.]

פעילות לחידוש הקשרים עם ישראל בתקופת שלטונו של גורבצ'וב (11 במארס 1985 - 25 בדצמבר 1991)       כמעט מייד לאחר עלותו של מיכאיל גורבצ'וב לשלטון, ב-31 במארס 1985 העביר לו ברוטנץ נייר עבודה בנושא מדיניותה של בריה"מ במזרח התיכון (עמ' 141). במסמך דובר, בין היתר,  על הצורך להרחיב קשרים עם ישראל במישור הארגונים הציבוריים. הקרח ביחסה של בריה"מ כלפי ישראל החל להפשיר רק במארס 1986, כאשר המחלקה הבינלאומית שלחה מסמך לגורבצ'וב בו נאמר כי "הגיע הזמן להתנעת פעולותינו במסלול הישראלי" תוך יצירת קשר בין נרמול היחסים הסובייטיים-ישראלים לבין התקדמות במציאת פתרון לסכסוך. במסמך הוצע להעמיק את המגעים עם החוגים הרשמיים בישראל וקודם כול עם שמעון פרס [ראש ממשלה דאז], על מנת לבחון את רצינות כוונותיו (עמ' 138); להרחיב את הקשרים עם "מפלגות וארגוני ציבור שונים" [אין פירוט] בישראל, ולקבל במוסקבה את השר הישראלי עזר ויצמן;  להביא "לשינויים מסוימים" [אין פירוט] בתחום התעמולה ביחס לישראל. כמו כן נאמר כי יש לברר מחדש את ההתייחסויות שלנו לציונות, כיוון שהביקורת שלנו כלפי הציונות בפרסומים מסוימים הייתה כל כך וולגרית שגבלה באנטישמיות.

באוגוסט 1986 התקיים מפגש בהלסינקי בין עובדי קונסוליה של בריה"מ וישראל. בדצמבר 1986 נערך דיון בפוליטביורו בראשות יֶגוֹר ליגַצ'וֹב (מזכיר המפלגה)  בנושא היחסים עם ישראל. ליגצ'וב, ובמיוחד שר החוץ אדוארד שֶבַרְדְנַדְזֶה, תמכו בהגברת המגעים עם ישראל ומעבר לדיון בשאלות פוליטיות. גרומיקו (נשיא בריה"מ דאז) הביע התנגדות בטענה כי "הערבים יהיו נגד המגעים האלה", בעוד מישראל אנו לא נקבל דבר. גרומיקו הציע להתייעץ בנושא עם הערבים, ואם אלה יביעו עמדה שלילית, לא ליזום מהלך כזה. גם בהמשך, יוזמות לקראת פיתוח קשרים עם ישראל נתקלו במכשולים רציניים. באוגוסט 1987 בוטלה ביקורה של משלחת ישראלית במוסקבה בה נכללו ראשי המפלגות הבאות: הקומוניסטית, מפא"י, מפ"ם ורצ, שהוזמנו מטעם "הוועד להגנה על השלום".

בתיווכו של האינטרנציונל הסוציאליסטי, אשר היה מעוניין לקדם הסדר לסכסוך הערבי-ישראלי, באפריל 1987 קיים ברוטנץ ברומא פגישה עם שר החוץ הישראלי דאז, שמעון פרס. המחבר התרשם מעושר עולמו הרוחני של פרס ומנטייתו לפשרות ואי לוחמניות. פרס חזר על הרעיון הישראלי לפיו יש לפתור את הסוגייה הפלסטינית במסגרת ירדן. המחבר דיווח למרכז על התרשמותו החיובית מפרס. בניגוד למוסכם לפני הפגישה, לפיו היא תהיה חסויה, פרס דאג למעשה לחשוף אותה לעיתונאים. המחבר נכח גם בפגישה בין גורבצ'וב לפרס [ב-1990?], בה הביע פרס תמיכה בעיקרון שלום תמורת שטחים, דיבר על מזרח תיכון חדש ועל  גישתו כלפי סוציאליזם ועוד נושאים (עמ' 139). [הקשרים הדיפלומטיים בין בריה"מ לישראל חודשו באוקטובר 1991.]

הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף)     אחד החסרונות במדיניותה של בריה"מ במזרח התיכון היה היעדר קיום קשרים דיפלומטיים עם ישראל. ואולם החיסרון הזה אוּזן  כלפי ארה"ב: לארה"ב, בניגוד לבריה"מ, לא היו קשרים רשמיים עם אש"ף. ב-1968, במהלך ביקורו בבריה"מ, צירף נאצר את ערפאת למשלחתו בעילום שם. כאשר סיפר נאצר על כך לברז'נייב, המנהיג הסובייטי ביקש מפונומריוב לשוחח עם ערפאת. במשך שנים היוזמה והטיפול בקשרים עם אש"ף הייתה בידי המחלקה הבינלאומית, ורק לאחר שמשרד החוץ הכיר בחשיבותו של הנושא הפלסטיני, החל  משרד החוץ להצר את צעדי המחלקה הבינלאומית בתחום. ביקור רשמי ראשון של ערפאת במוסקבה נערך בפברואר 1970, והחל מ-1971 הגישה  בריה"מ סיוע צבאי לאש"ף דרך סוריה ומצרים בהן היו ממוקמות יחידות של הארגון. במישור המדיני, פעלה מוסקבה בהתמדה לשכנע את אש"ף להכיר בזכות קיומה של ישראל וטענה כי ישראל היא עובדה קיימת בלתי הפיכה. בריה"מ התנגדה לפעולות הטרור של אש"ף, אבל לא לפעולות נגד הצבא הישראלי בשטחים הכבושים.

המחבר נפגש עם ערפאת כ-10 פעמים והתרשם ממנו כמנהיג גדול לעמו, מתוחכם ופרגמטי. בפגישה בדצמבר 1977 בביירות נתבקש ברוטנץ להבהיר לערפאת את הנזק שבהתנהלות אש"ף בלבנון כמדינה בתוך מדינה, דבר שפוגע ביחסי הארגון עם האוכלוסייה המקומית. כמו כן נתבקש להבהיר למנהיג הפלסטיני את התנגדותה של מוסקבה לטרור. בתגובה טען ערפאת כי פעולות הטרור מתבצעות על ידי ארגונים פלסטיניים סוררים, ועם זאת התחמק ממתן התחייבות לא לבצע פעולות טרור.

בריה"מ הייתה מעוניינת בשמירה על מעמדו העצמאי של אש"ף ביחס למדינות ערב. עם זאת מוסקבה התחשבה בעמדת סוריה כלפי הארגון הזה. בשנים 1984-1983 חל צינון בקשריה של בריה"מ עם אש"ף, בעקבות הסכם עמאן בין המלך חוסיין לבין ערפאת. ההסכם פגע בעצמאותו של אש"ף ועורר התנגדותה של סוריה, בעלת בריתה של מוסקבה. בפגישתו של ברוטנץ עם ערפאת בתחילת 1984, ניסה הצד הסובייטי לדחוף את ערפאת לנרמל את קשריו עם סוריה. האיסור בפועל על ביקוריו של ערפאת בבריה"מ בעקבות הסכם עמאן, הוסר באפריל 1986, כאשר גורבצ'וב ניאות להיפגש עם ערפאת במוסקבה. בריה"מ התנגדה לאינתיפאדה חמושה נגד ישראל. לדברי המחבר, בפרספקטיבה היסטורית, מדיניותה של בריה"מ כלפי הסכסוך הערבי-ישראלי וכלפי אש"ף הייתה נכונה. מוסקבה דגלה בעמדת צודקת וריאליסטית בפתרון הסכסוך המבוסס על נסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה ביוני 1967, הבטחת ביטחונן של כל מדינות האזור והקמת מדינה פלסטינית.

 

סוריה     עלייתו של חאפז אל-אסד לשלטון בסוריה ב-1970 עוררה חששות במוסקבה, ואולם אלה הוסרו כבר בשנים הראשונות לשלטונו. סגן מזכ"ל הבעת' בסוריה, עבדאללה אל-אחמר, היה תומך נלהב בפיתוח הקשרים עם מקב"מ. עם זאת, הקשרים עם סוריה לא היו אידיאליים. כניסת הכוחות הסוריים ללבנון ב-1976 נגדה את האינטרסים של בריה"מ ואף "כונתה על ידי  מישהו במוסקבה כשוברת אמון" [הפלישה הסורית בלבנון בשלב הזה כוונה נגד כוחות השמאל ואש"ף].  היא נעשתה כאשר קוסיגין היה בדמשק, והסורים העמידו פנים, כאילו התייעצו עימו – בעוד לאמיתו של דבר לא עדכנו אותו מבעוד מועד (עמ' 145). בעוד במישור הגלוי מוסקבה נקטה בקו מאופק, בפניות חסויות להנהגה הסורית עמדתה של מוסקבה הייתה ברורה, ובאיגרת של ברז'נייב לאסד נכללו נימות די קשות. תוכן האיגרת פורסם בעיתון הצרפתי לה-מונד. הסורים השתדלו להגיב באיפוק לביקורת הסובייטית. נוסף לפלישה ללבנון ב-1976, בריה"מ גם לא הייתה מרוצה ממדיניותה העוינת של סוריה כלפי עיראק וכלפי יאסר ערפאת, וגם משיתוף פעולה שלה עם חיזבאללה בשנות ה-80.

לאחר שמצרים פנתה לכיוון וושינגטון מאמצע שנות ה-70,  סוריה בראשות אסד הפכה לבעלת הברית החשובה ביותר של בריה"מ במזרח התיכון. ב-1979 הציבה בריה"מ בסוריה גדוד (?) (polk) טילים, אשר אחר כך זמנית [אין ציון תאריך] הועבר ללבנון, "על  אף  שבהקשר לפעילותה של ישראל שם, הדבר טמן בחובו סכנה של התנגשות   ישירה. במקרה הנוכחי מנהיגי בריה"מ סטו מזהירותם הרגילה: סוריה הייתה כה חשובה. המַלָּחים שלנו התמקמו בלטקיה" (עמ' 145). סוריה, מצידה, תבעה מבריה"מ לספק יותר נשק, מזה שכבר סופק לה ביד רחבה. דמשק חזרה וביקשה להגיע ל"מאזן אסטרטגי" עם ישראל, ובריה"מ לא נענתה לבקשתה. למרות תמיכתה הצבאית של מוסקבה בדמשק, הקרמלין תמיד הדגיש באוזני הסורים כי פתרון לסכסוך עם ישראל חייב להיות פוליטי, ולא צבאי. במסמך שהגיש ברוטנץ לגורבצ'וב ב-31 במארס 1985, הוא ציין את עמדתה "הקיצונית" של סוריה בשאלה הפלסטינית וסירובה לתאם את עמדותיה עם בריה"מ.

ברוטנץ נפגש עם חאפז אסד 6-5 פעמים בדמשק, נוסף לפגישותיו עם המנהיג הסורי גם במקומות אחרים. אסד העריך מאוד את ברוטנץ, וברוטנץ היה גאה בכך וראה באסד מדינאי גדול ונבון, במיוחד לאור יכולתו לשמור על שלטונו במשך 28 שנים [למעשה במשך 30 שנה עד למותו ב-2000]. עם זאת, המחבר מציין כי שלטונו של אסד נשען על הצבא ושירותי הביטחון וכי הוא דיכא באכזריות את המרד של האחים המוסלמים נגדו בעיר חמה [ב-1982. במקור בטעות בשנות ה-70]. אסד ניחן בזיכרון פנומנלי, בשיחות רשמיות היה מרבה לדבר. היה זה ביטוי לא לפטפטנות, אלא לטקטיקה שלו בניהול משא ומתן. חלק מהטקטיקה שלו בניהול שיחות, היה להשקות את בני שיחו בשתייה רבה, כמו תה ומיץ, ולהאריך את המפגש לשעות אחדות. באחד האירועים נקט אסד בשיטה הזו כלפי המחבר. הצורך הדחוף להתרוקן, נועד לפגוע בקו החשיבה של בני שיחו.

בעת כהונתו כיועצו של גורבצ'וב, ברוטנץ הגיע לסוריה כדי להעביר איגרת  מהמנהיג הסובייטי לחאפז אסד. האיגרת נמסרה ב-17 באוגוסט 1991, וב-19 בחודש התכוון המחבר לחזור למוסקבה. הממונה על השגרירות הסובייטית עדכן אותו על מה ששמע ברדיו [על הדחת גורבצ'וב], בעוד משרד החוץ עדיין שתק. [שלטון הקושרים שהדיחו את גורבצ'וב נמשך כשלושה ימים, 21-19 באוגוסט.]  אבל מה שעניין את האחראי על השגרירות היה האם כדאי "להקפיא" את הדוח המוצפן בדבר השיחה של המחבר עם אסד, כיוון שבו מוזכר גורבצ'וב וההתייחסויות החמות של הנשיא הסורי כלפיו. המחבר השיב כי יש לשלוח את המברק ללא דיחוי. המברק נשלח והגיע למוסקבה, אבל נקבר [כך במקור], כיוון שמשרד החוץ לא דאג להפיצו מחשש להשלכות שליליות על אנשיו [בעת שלטון הקושרים שהדיחו את גורבצ'וב]. בדמשק, במלון בו התאכסן המחבר הגיע סגן שר החוץ הסורי אשר לא הסתיר את דאגתו והחל לשאול מה התרחש במוסקבה  וכיצד השינויים האלה ישפיעו על הקשרים בין בריה"מ לסוריה. לברוטנץ לא הייתה תשובה. בטיסה למוסקבה התעורר אצל המחבר חשש מסוים מה יעלה בגורלו בתור יועצו של גורבצ'וב, ואולם נחיתתו לא חרגה מהשִגרה ומכונית שירות חיכתה לו (עמ' 102).

מדינות מפרץ השמרניות    במסמך שהעביר ברוטנץ לגורבצ'וב כבר בתחילת שלטונו ב-31 במארס 1985,  ציין המחבר כי בעצם כל מדינות ערב, ללא קשר למשטריהן, כולל המונרכיות וכולל ערב הסעודית, מעוניינות במידה זו או אחרת בנוכחותה של בריה"מ באזור – ובכך רמז על היווצרות חלון לפיתוח קשרים גם עם המשטרים השמרניים.  [הפתיחות כלפי המדינות השמרניות במפרץ, השתלבה עם הפתיחות כלפי ישראל באותו המסמך.]

בסוף דצמבר 1987 ותחילת ינואר 1988, בתור נציגו האישי של גורבצ'וב, ביקר ברוטנץ בסוריה, מצרים, איחוד האמירויות הערביות, כוויית וערב הסעודית. המחבר העביר את איגרותיו של גורבצ'וב לכל אחד מראשי המדינות האלה. [על רקע פלישתה של עיראק לכווית באוגוסט 1990, בנובמבר ביקר שר החוץ הסעודי בבריה"מ והושגה הסכמה בדבר חידוש מלא של הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.] ב-1991 מדינות מפרץ השמרניות, בהן כוויית, עומאן וערב הסעודית העניקו מלוות בתנאים נוחים לבריה"מ. באוקטובר 1991 התקבל ברוטנץ אצל המלך של ערב הסעודית פהד, והמלך הודיע על נכונותו לדון בחיוב בבקשתה של בריה"מ לקבל מלווה נוסף בסכום מיליארד דולר.

המפלגות הקומוניסטיות הערביות      השפעתה של בריה"מ על המפלגות הקומוניסטיות הערביות הייתה מוגבלת. מוסקבה לא הצליחה למנוע פילוג במפלגה הקומוניסטית הסורית; ובשנות ה-60 המפלגה הקומוניסטית הלבנונית גירשה משורותיה קבוצה נאמנה למפלגה הקומוניסטית הסובייטית ובחרה לעמוד בראשה בדמות בלתי רצויה לקרמלין, ג'ורג' חאווי (עמ' 144). היחסים בין המפלגה הקומוניסטית של לבנון לזו של סוריה היו מתוחים.

בריה"מ לא הצליחה לשכנע את המפלגה הקומוניסטית של עיראק לחדול מקריאותיה  נגד "המלחמה התוקפנית והאנטי-עממית" ולהפלת משטרו של סדאם חוסיין, בתקופה שלאחר פלישתה של איראן לתוך שטחה של עיראק באמצע שנות ה-80. שנאתם של הקומוניסטים העיראקים כלפי סדאם חוסיין הייתה גדולה מדי.

דרום תימן ("הרפובליקה העממית-דמורקטית של תימן")

קשרים מיוחדים התקיימו בין בריה"מ לדרום תימן, אשר מאז עצמאותה בדצמבר 1967 נקטה, ככלל, באוריינטציה פרו-סובייטית יציבה, מגוּבּה אידיאולוגית. בניגוד לעצתה של מקב"מ לתימן לא להבליט את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שלה, זו הקימה את "המפלגה הסוציאליסטית של תימן". המזכיר הכללי של המפלגה ונשיא המדינה, עַבְּד אל-פַתאח אִסמַאעיל (1980-1978), רצה ללכת צעד נוסף ולהקים מפלגה קומוניסטית, אך מוסקבה הצליחה לשכנעו לוותר על כך, לבל יעורר התנגדות האוכלוסייה המוסלמית. במקום זאת, אופייה המרקסיסטי-לניניסטי של המפלגה הסוציאליסטית בתימן צוין בהחלטה חסויה של המפלגה. לאמיתו של דבר רק חלק קטן מחברי המפלגה דגל במרקסיזם ואחוז לא מובטל מהחברים היו אף אנאלפביתים.

עבד אל-פתאח אסמאעיל, צפון תימני במוצאו, בעת שעמד בראש המדינה והמפלגה ב-1979, נקט בעמדה מיליטנטית בנושא איחוד עם צפון תימן. לעומת זאת, בריה"מ ניסתה לשכנע את דרום תימן לנקוט בעמדה פייסנית כלפי שכנתה בצפון ואף לא להגיב לפרובוקציות מצד צפון תימן. מוסקבה פעמים רבות אף הציעה לדרום תימן לסגור את הסניף הצפוני של המפלגה הסוציאליסטית של תימן – אך ללא הועיל.  שתי מדינות תימן שאפו לאיחוד ביניהן, אך כל אחת מהן לפי תנאיה.

עבד אל-פתאח אסמאעיל היה מהפכן אידיאליסט בנוסח צ'ה גווארה. בעברו, נלחם באומץ למען עצמאות ארצו מבריטניה.  הוא היה צנוע, בלתי מושחת, לא רודף שלטון וניחן באהבה כנה כלפי בריה"מ – אך חסר ריאליזם פוליטי. יריבו, עלי  נאסֶר [בתעתיק נאצר] מוחמד, היה במידה רבה ניגודו הגמור. הוא היה רודף שלטון ולא נרתע ממזימות עקובות מדם על מנת להגשים את שאיפתו. ב-1980 עלה בידו  להדיח את אסמאעיל ולהקים משטר אישי מושחת בו החזיק בכל שלוש המשרות הרמות: נשיא, ראש הממשלה ומזכיר כללי של המפלגה. שלטונו היחיד עורר התנגדות בתוך צמרת המשטר. בריה"מ פעלה למען פיוס בין הסיעות היריבות בהנהגה התימנית. נושא זה נידון בפגישה באוגוסט 1983 בחצי האי קְרים  בין מנהיג בריה"מ יורי אנדרופוב לבין עלי נאסר מוחמד. פונומריוב וברוטנץ נכחו באירוע. אנדרופוב ניהל את הפגישה בסגנונו הרגיל: הצגת  טיעונים משכנעים ויחס מכובד כלפי בן שיחו. בפרידתו מאורחו, אנדרובפוב לפתע איבד משיווי משקלו, התנודד, והיה כנראה נופל, לוּלא אחד מאנשי הביטחון היה מזדרז לתמוך בו ולהושיבו על כיסא. לאחר דקות ספורות אנדרופוב התאושש, כאילו דבר לא קרה, קם ונפרד מאורחיו.  היה זה המפגש האחרון בין אנדרופוב לבין מדינאי זר (עמ' 155). 

במשך חמש שנים עיכב מוחמד את שובו של אסמאעיל ממוסקבה לארצו, שם שהה החל מ-1980. בלחץ ההתנגדות בצמרת המשטר לשלטונו היחיד, ב-1985 הסכים מוחמד לשובו של אסמאעיל לתימן, ובאוקטובר  1985 הוא נבחר למזכיר [לא נאמר כללי] של המפלגה.

בדיעבד התברר כי ניסיונותיה החוזרים של מוסקבה להביא לפיוס בין היריבים בהנהגה התימנית ולייצוב השלטון לא הועילו. בדצמבר 1985 נפגש עלי נאסר מוחמד עם שליט אתיופיה, היילה מריאם  מנגיסטו, וכנראה החליט לאמץ את סגנונו בסילוק יריביו הפוליטיים. בינואר 1986, במקום להגיע לכנס של חברי פוליטביורו, שלח מוחמד לשם את מאבטחיו אשר ירו במתכנסים. אסמאעיל לא היה במקום הכינוס, אך הוא נהרג במקום אחר. אף על פי כן, מוחמד נכשל במזימתו, ולאחר כשבועיים של קרבות עקובים מדם בין תומכיו ויריביו, הוא נאלץ לברוח מארצו. בריה"מ הופתעה מ"המהלך הטרוריסטי" (כדברי המחבר) של מוחמד. בתחילה העיתון "פרבדה" פרסם את גרסתו של מוחמד לפיה הקשר נגדו נכשל. בהמשך בריה"מ ניסתה לשים קץ לקרבות על השלטון בתימן וגם לא נענתה לפניות כל אחד מהצדדים להתערב לטובתו. בדצמבר 1987 הגיע ברוטנץ לדרום תימן בניסיון להמתיק פסקי דין מוות נגד הקושרים. הודות למאמציו, מספר ההוצאות להורג ירד מ-31 ל-5.

 

אמריקה הלטינית      אמריקה הלטינית הייתה זירה משנית באסטרטגיה הסובייטית. מלבד בקובה, אישים בכירים בהנהגתה של בריה"מ לא ביקרו ביבשת. בריה"מ קיימה בה קשרים בילטרליים עם משטרים דיקטטוריים כמו בברזיל ובארגנטינה. המחבר דוחה מכול וכול את מעורבותו שלו או של ארצו בעידוד ותכנון פעולות גרילה של קבוצות שמאליות באמריקה הלטינית (או במעשי טרור של ארמנים נגד דיפלומטים תורכים בשנות ה-70.)

התקיימו הבדלים בין בריה"מ לקובה בשאלת התקוממות צבאית כאמצעי לתפיסת השלטון. משטרו של פידל קסטרו הגיע לשלטון בדרך כזו ושאף להפיצה באמריקה הלטינית. בריה"מ, מצידה, נקטה בעמדה זהירה: היא לא רק העריכה כי התנאים טרם הבשילו לכך, אלא גם רצתה להימנע מעימות עם ארה"ב. זאת ועוד. מוסקבה חששה כי קו מיליטנטי מדי מצד הוואנה עלול להביא לפלישה אמריקאית מוצלחת לשטחה של קובה ולאובדן עמדה סובייטית קדמית מול ארה"ב. בריה"מ החליטה למעשה לא להתערב במקרה של מתקפה אמריקאית ישירה על קובה.

בעוד במערב אירופה עקפו המפלגות הסוציאל דמוקרטיות את המפלגות הקומוניסטיות מימין, באמריקה הלטינית נאלצו המפלגות הקומוניסטיות להתמודד עם תנועות שמאלניות אשר עקפו את הקומוניסטים משמאל. תנועות אלה דגלו במאבק מזוין נגד המשטרים הדיקטטוריים ביבשת, בעוד הקומוניסטים המקומיים התנגדו לכך וטענו כי מדובר בקו הרפתקני.

מגמות של אירו-קומוניזם ניכרו במפלגות הקומוניסטיות של מקסיקו וצ'ילה. מנהיג המפלגה הקומוניסטית של צ'ילה, לואיס קורבלן (Corvalan) (2010-1916), אשר היה כלוא בארצו בעקבות ההפיכה ב-1973, שוחרר מכלאו בינואר 1977, בתמורה לשחרור דיסידנט סובייטי ולדימיר בוּקוֹבְסקי. קורבלן הגיע לבריה"מ, עבר ניתוח לשינוי פנים וחזר לפעילות מחתרתית בארצו. בכיר בהנהגה הסובייטית, מיכאיל סוסלוב, שנא את קורבלן ולא בכדי. הקומוניסט הצ'יליאני לא ראה בעין יפה את הדיכוי התרבותי בבריה"מ, כמו ביחס לסופר אלכסנדר סולז'ניצין. המחבר נפגש פעמים אחדות עם קורבלן,  וממנו העשיר את המידע שלו על הנשיא הסוציאליסטי [מרקסיסטי] של צ'ילה, סלבדור איינדה. למרות יחסו החיובי של איינדה למוסקבה, הוא סירב להגשים את הסוציאליזם לפי הדגם הסובייטי, אלא בדרך דמוקרטית. לאור רצונו לשמור על משטר דמוקרטי, היו לו קשרים טובים עם מפלגות סוציאל דמוקרטיות באירופה ובאמריקה הלטינית. בדצמבר 1972 הגיע איינדה לביקור בבריה"מ ותיאר אותה כ"האח הבכור" – ביטוי שעורר ביקורת נגדו בארצו. בביקורו נפגש עם ברז'נייב וביקש סיוע בפירעון חובותיה הפיננסיים של ארצו, שעמדה בפני חדלות פירעון. ברז'נייב השיב כי בנושא הזה הוא אינו יכול להחליט על דעת עצמו וצריך להתייעץ עם חבריו בפוליטביורו. עם זאת, המנהיג הסובייטי הציע לעמיתו סיוע צבאי, כולל בתחום האווירי, בתנאים נוחים. לאחר התייעצות בין בכירי ההנהגה הסובייטית הוחלט להקים קונסורציום שיעניק מלווה לצ'ילה. המלווה לא הציל את המשטר הסוציאליסטי בצ'ילה. המשטר הודח בידי חבורת קצינים בראשות אוגוסטו פינושה בספטמבר 1973. איינדה העדיף להתאבד ברובה קלשניקוב, אותו קיבל במתנה מפידל קסטרו, מאשר ליפול בשבי הקושרים.

בניגוד לטענות של ממשל רונלד רייגן בשנות ה-80, בריה"מ לא סיפקה מעולם ולא התכוונה לספק נשק למורדים באל-סלוודור. ההפך: היא עודדה את המורדים להגיע לפתרון פוליטי. מדיניותה של מוסקבה כלפי  החזית הסנדיניסטית  בניקרגואה, לאחר שהגיעה לשלטון ב-1979, הייתה שונה. על אף  ההתערבות הצבאית הישירה (המוסווית) והעקיפה (באמצעות ה"קונטרס") של ממשל רייגן להפלת המשטר הסנדיניסטי – בריה"מ הושיטה למשטר הזה תמיכה פוליטית ונשק לא התקפי. בקיץ 1983 בפגישה בין קונסטנטין צ'רניינקו (בכיר בנהגה הסובייטית דאז) לבין בכיר במשטר ניקרגואה, סירבה מוסקבה לספק מטוסים למנגואה. כמו כן נמנעה מלהיענות לבקשותיה בתחום הכלכלי, כמו משלוחי נפט ומתן הלוואות במטבע זר. בריה"מ עודדה את המשטר הקיים להרחיב את בסיס השלטון שלו, לכונן קשרים עם הכנסייה ולפתח יחסים גם עם מדינות קפיטליסטיות. התנהלותה הזהירה של מוסקבה נבעה מחששה מתגובתה של וושינגטון, אשר ראתה באמריקה הלטינית בכלל ובמרכזית במיוחד "חצר אחורית" שלה. כמו כן בריה"מ לא הייתה מעוניינת ליטול על עצמה נטל כלכלי – נוסף על הנטל שבאחזקתה של קובה. עוד ראוי לציין כי בתקופה שלאחר חרושצ'וב, בהנהגה הסובייטית הלכו והתגברו הלכי רוח ביורוקרטיים –  והלכי רוח מהפכניים הלכו ודעכו.

 

סוגיית האזור נגורנו-קרבאך  (Nagorno-Karabakh)

ב-30 בנובמבר 1920 אזרבייג'ן בשלטון הסובייטי הכירה בכך שנגורנו קרבאך [אשר למעלה מ-90% מתושביו היו ארמנים בתקופה הזו] הוא חלק מהרפובליקה הסובייטית הארמנית. ב-12 ביוני 1921  האזור נגורנו קרבאך אוחד באופן רשמי עם ארמניה. אבל ב-5 ביולי 1921 – בתור ויתור מצד בריה"מ לתורכיה – "חזר" האזור הזה לאזרבייג'ן. ביולי 1923  נגורנו קרבאך זכה למעמד של אזור אוטונומי בתוך אזרבייג'ן, תוך הקמת מסדרון ברוחב של 5 ק"מ שהפריד בינו לבין ארמניה.

בעקבות מגמת הליברליזציה בתקופת גורבצ'וב, התעוררה תנועה ציבורית רחבה בנגורנו קרבאך למען איחוד האזור עם ארמניה. ב-20 בפברואר 1988 השלטון המקומי של האזור האוטונומי קיבל החלטה לפנות בקריאה למוסדות השלטון באזרבייג'ן ובארמניה, להגשים את שאיפות תושביו ולהעבירו מאזרבייג'ן לארמניה. [ב-1988 אחוז הארמנים באזור היה בסביבות 76%.] ב-21 בפברואר הפוליטביורו נקט בעמדה שלילית כלפי ההחלטה שקיבל השלטון המקומי בנגורנו קרבאך, אותה תיאר כלאומנית שהתקבלה בהשראת קיצונים. הוועד המרכזי של אזרבייג'ן נקט בעמדה שלילית עוד יותר.

ב-22 בפברואר 1988 נתבקש ברוטנץ על ידי גורבצ'וב לנסוע לסטפנקרט  (Stepanakert)  (בירת נגורנו קרבאך), לנוכח הפגנות בה בדרישה להתאחד עם הרפובליקה הארמנית. המחבר הסביר לגורבצ'וב כי הוא אינו יודע ארמנית, ואולם לבסוף החליט לא להתחמק מהשליחות. משימתו לא הייתה ברורה דיה. התרשמותו של המחבר הייתה כי הוא נועד להשקיט את אותה הפעילות העממית למען קידום האיחוד עם ארמניה, ולהעביר את הטיפול בנושא לאפיק של דיון רגוע במישור השלטוני. לפני צאתו לנגורנו קרבאך, קיבל ברוטנץ מידע מעוזרו של גורבצ'וב, אלכסנדר יעקובלב, לפיו המנהיג הסובייטי החל לגלות הבנה מסוימת לשאיפות האוכלוסייה הארמנית בנגורנו קרבאך.

ב-25 בפברואר יצא ברוטנץ לאזור לחקור את הנושא. בדיקת הנתונים הרשמיים הצביעה בבירור על אפליית האוכלוסייה הארמנית בנגורנו קרבאך במישור הכלכלי והתעסוקתי. כמו כן נוכח לדעת בהיעדר אפשרות לתושבי האזור ללמוד על ההיסטוריה של המקום, טענות בפרסומים של השלטון בבאקו לפיו נגורנו קרבאך הוא אזור אָזֶרי (אזרבייג'ני)  במקורו, חסימת שידורי טלוויזיה מארמניה לאזור, וירידה מתמדת באחוז הארמנים בו. המחבר נפגש עם המזכיר הראשון של נגורנו קרבאך ועם נציגי הציבור מכל שכבות העם, מהאינטליגנציה והעובדים, וכולם התנגדו להמשך שלטונה של אזרבייג'ן באזור. הטרידה את התושבים במיוחד לא האפליה הכלכלית, אלא פגיעה בכבודם הלאומי של הארמנים מצד השלטון המרכזי והתערבותו אף בנושאים שוליים, תוך פגיעה במעמדו האוטונומי.

בשובו מביקור בסוף בפברואר 1988 הגיש המחבר לגורבצ'וב דוח מפורט על המצב שמסקנתו  הייתה כי יש למצוא פתרון לנגורנו קרבאך מחוץ לאזרבייג'ן. המחבר גם צירף  לגורבצ'וב יצירה ספרותית שפורסמה ב-1983 בבאקו, בעלת תוכן גזעני פוגעני בארמנים ובדתם הנוצרית.  גורבצ'וב נשא נאום ארוך בישיבת פוליטביורו ב-3 במארס 1988, בו דן בנושא הלאומי בבריה"מ בכלל ובנושא נגורנו קרבאך בפרט, כולל התייחסות ליצירה הספרותית שהעביר אליו ברוטנץ. עם זאת בנאומו לא התווה גורבצ'וב פתרון קונקרטי לשאלת נגורונו קרבאך ולבעיה הלאומית בבריה"מ בכלל. במקום זה טען כי דמוקרטיזציה מאפשרת ותאפשר להבהיר לעמים, כולל במדינות הבלטיות, את האמת ולשכנע אותם לטובת  אינטרנציונליות  [קרי לשמֵר את קיומה של בריה"מ].

ביולי 1988, בתגובה להחלטת הסובייט של נגורנו קרבאך לפרישת האזור מאזרבייג'ן, נשיאות הסובייט העליון במוסקבה גינתה את ההחלטה והדגישה את אי הקבילות של העברת האזור [לארמניה] ושינוי גבולותיו [כדי ליצור רציפות טריטוריאלית עם ארמניה]. זאת ועוד. מוסקבה פיזרה את השלטון המקומי בנגורנו קרבאך וכוננה במקומו שלטון הנאמן לקרמלין הנשען על כוח צבאי.

הקרמלין  המשיך לדבוק בסטטוס קוו ביחס למעמדו המשפטי של נגורונו קרבאך, כאזור אוטונומי בתוך הרפובליקה של אזרבייג'ן. בניגוד לכך סבר המחבר כי יש להוציא את האזור מתחומה של אזרבייג'ן, ואם אין אפשרות לאחדו עם ארמניה, אזי אולי לצרף אותו כאזור אוטונומי ברפובליקה הרוסית, או לשדרג את מעמדו לרפובליקה אוטונומית. המחבר מודה כי שאלת נגורנו קרבאך הייתה מסובכת, וקָשֶה היה למצוא פתרון אשר ישביע את רצונם של כל שלושת הצדדים: אזרבייג'ן, הארמנים בנגורנו קרבאך וארמניה. בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי החלטתה של ארמניה – בתור אחת הרפובליקות הפרו-רוסית ביותר בבריה"מ – לפרוש מבריה"מ, נעשתה בהשפעת עמדתה של מוסקבה בשאלת נגורנו קרבאך לטובת אזרבייג'ן.

המחבר מגנה בחריפות את התנהלותה של ההנהגה הסובייטית ביחס לטבח בארמנים שבוצע בעיר סוּמְגַאיט (Sumgait)  (העיר השנייה  בגודלה באזרבייג'ן השוכנת על חוף הים הכספי). הטבח נעשה במשך שלושה ימים ב-29-27 בפברואר 1988 וכלל מעשי רצח, הצעדת נשים עירומות ברחובות ומעשי אונס. לוחם זכויות האדם אנדריי סחארוב משוכנע היה כי לשלטון המקומי היה חלק בטבח, והשלטון המרכזי איחר להתערב. גורבצ'וב אישית הורה לא לפרסם את מספר ההרוגים בטבח, וגם כאשר לבסוף פורסמו הנתונים, אלה סולפו בכיוון המעטה (32 בסה"כ) והוצגו באופן שבו היו הרוגים הן בצד האמרני והן בצד האזרי. על אף הוראתו של גורבצ'וב להעניש את הפורעים, רק אדם אחד מהם נענש. הייתה זו תגובה אופיינית של המשטר הסובייטי לאירועים בלתי רצויים: להמעיט מחומרתם כדי ליצור תדמית חיובית בעיקרה למצב, וגם כדי למנוע הידרדרות נוספת ביחסים בין ארמנים לאזרים, ובמיוחד כדי לא להעליב את אזרבייג'ן.

במארס 1991, גורבצ'וב בפנייה לתושבי נגורנו קרבאך חזר על כך שהאזור "חלק בלתי נפרד מאזרבייג'ן" וקרא לתושבים עצמם למצוא פתרון למבוי הסתום. חוסר האונים הזה מצד השלטון המרכזי כלפי סוגיית נגורנו קרבאך, והתעלמות וסלחנות כלפי הטבח נגד ארמנים בסונגאיט, כל אלה היו חלק מהסימפטומים בכישלונו של גורבצ'וב להתמודד עם השאלה הלאומית במכלול הסובייטי, כישלון שהביא לפירוקה של בריה"מ.

הסיבות להתפרקותה של בריה"מ

עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 התקיימה בבריה"מ מדיניותו של לנין בנושא הלאומי: מתן זכות לכל לאום, כולל עמים קטנים, להגשים את זכויותיהם הלאומיות, כמו שימוש בשפתם ופיתוח תרבותם, ללא דיכוי לאומי וללא כוונה להביא להתבוללותם. החל מאמצע שנות ה-30 הונהגה בבריה"מ מדיניות שהייתה שילוב בין זו של לנין לזו של סטאלין. נקבעה בבירור הדומיננטיות של הלאום הרוסי ושל השלטון המרכזי הרוסי במוסקבה ביחס לרפובליקות. העם הרוסי כונה העם המנהיג והאח הגדול. בקונגרס ה-26 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהתקיים ב-1981 כ-70% מחברי הוועד המרכזי היו רוסים וביחד עם העמים הסלביים חלקם היה 86%. כמו במעין תמורה עבוּר קבלת הדומיננטיות של המרכז הרוסי במוסקבה ועבוּר דברי שבח והלל כלפי הלאום הרוסי מצד הרפובליקות הלא רוסיות, לרפובליקות הלא רוסיות הותר לפתח לאומיות שוביניסטית מִשלהם, תוך דיכוי המיעוטים הלאומים בתחומן, כמו דיכוי הארמנים באזרבייג'ן, והאַבְּחַזים בגאורגיה. מדיניות זו נשאה את הזרעים לפרישת הרפובליקות מהמרכז ולהתפרקותה של בריה"מ.

 

על אף המתח והסתירה בין הלאומיות הרוסית במרכז לבין עלייה בלאומיות של הרפובליקות, בריה"מ המשיכה ויכלה להמשיך להתקיים  בזכותם של גורמים אחדים, ובראש וראשונה כוחו החזק והדומיננטי של השלטון המרכזי ביחס לרפובליקות. (הסיבה העיקרית שלרפובליקה הרוסית לא היה ארגון מפלגתי בדמות המפלגה הקומוניסטית של רוסיה, הייתה החשש מהפיכתה לגורם מתחרה למפלגה הכלל סובייטית. כאשר רוסיה הכריזה על עצמה כרפובליקה ריבונות בתקופת נשיאותו של בוריס ילצין ביוני 1990, היא תוך פרק זמן קצר השתלטה על מוסדות השלטון המרכזיים של בריה"מ.)  בין הגורמים הנוספים שאפשרו לבריה"מ להמשיך להתקיים אפשר למנות היסטוריה משותפת, קיומו של פטריוטיזם כלל סובייטי שמקורו בגאווה בהשתייכות למדינה גדולה וחזקה, יתרונות כלכליים ואידיאולוגיה אחידה.

אחת ההוכחות לאובדן האמונה באידיאולוגיה בבריה"מ בשנות ה-80, היא העובדה שמנהיגי מפלגה בכירים ברפובליקה הרוסית וברפובליקות סובייטיות אחרות מיהרו לנטוש את האידיאולוגיה הקומוניסטית, לאחר התמוטטותה של בריה"מ. לאחר נפילת בריה"מ, האתאיסטים הקומוניסטים, בתור השליטים של הרפובליקות המוסלמיות, מצאו לנכון להציג את עצמם כמוסלמים מאמינים – וילצין הפך לנוצרי מאמין. האינטרס הדומיננטי שלהם היה ונשאר להחזיק בשלטון. מגמה ברורה של עלייה בטיפוח הלאומיות ברפובליקות הסובייטיות ניכרה בשנות ה-70 וה-80 ובכך נוצר כוח צנטריפוגלי של התרחקות מהמרכז במישור הלשוני והתרבותי.

המשך קיומה של מדינה גדולה ורבת לאומים היה קשה מבחינה אובייקטיבית. עם זאת, גורבצ'וב לא היה מודע לעוצמת המגמות הבדלניות בבריה"מ ומהשלכות של דמוקרטיה ושיח גלוי  ("גלסנוסט") בנושא הלאומי. ייתכן כי ב-1988 ניתן היה עדיין למנוע את התפרקותה של בריה"מ, לוּ בתגובה להתעוררותן ולהתחזקותן של מגמות בדלניות, גורבצ'וב היה נוקט במדיניות ממשית של שיתוף הרפובליקות בשלטון המרכזי – ולא הסתפקות בסיסמאות. בסופו של דבר, גם בתקופת גורבצ'וב המשיכה במוסקבה לשלוט גישה שמרנית-שוביניסטית בנוסח סטאלין כלפי העמים הלא סלביים, מדיניות שמנעה לבצע רפורמה אמיתית בנושא הלאומי.

יש הטוענים כי בריה"מ הייתה מתפרקת באופן בלתי נמנע, כיוון שאוקראינה לא רצתה להצטרף לחוקה החדשה שהתווה גורבצ'וב. ומכל מקום, אין זה הגיוני כי שלושה אישים, ראשי השלטון בשלוש רפובליקת סובייטיות – רוסיה, אוקראינה ובלארוס – יכלו לגרום לפירוקה של מעצמה גדולה בעלת נשק גרעיני. [כוונת המחבר להסכם בלובז' (Belovezh) שנחתם ב-8 בדצמבר 1991 והביא לפירוקה של בריה"מ ולהקמת חבר המדינות העצמאיות.] ואולם הרוח החיה והיוזם של פירוקה של בריה"מ היה נשיא הרפובליקה הרוסית בוריס ילצין. עבורו ושותפיו השתלטות על מוסדות השלטון הכלל סובייטיים הייתה חשובה יותר משמירה על קיומה של בריה"מ. הפוליטיקאים של הרפובליקה הרוסית אשר עמדו מאחורי החתימה על הסכם בלובז' היו אותם האישים שהכריזו על ריבונותה של הרפובליקה הרוסית כבר ב-12 ביוני 1990, ובכך עוררו הכרזות דומות מצד רפובליקות סובייטיות אחרות. כבר בפברואר 1991, מקורבו של ילצין, גנדי בורבוליס (Burbulis), הכין מסמכים שנועדו להעביר סמכויות של בריה"מ לרפובליקה הרוסית; ובמהלך נובמבר 1991 עודד ילצין את הרפובליקות הסובייטיות לפרוש מבריה"מ, ובמקביל השתלט על מיניסטריונים סובייטיים אחדים. ילצין ותומכיו סברו בטעות כי לאחר פירוקה של בריה"מ מצבה הכלכלי של רוסיה ייטב, וכי לאחר התפרקות בריה"מ תוכל רוסיה להמשיך לשמור על מעמדה הדומיננטי ב"חבר המדינות העצמאיות" ואף לבנות מחדש מדינה מאוחדת.

על השאלה, האם פירוקה של בריה"מ היה צעד מבורך ופרוגרסיבי, בהשוואה לבריה"מ בתקופה שלפני הרפורמות של גורבצוב, המחבר נוטה להשיב בחיוב. ואולם בהשוואה למצב בו הפרסטרויקה הייתה מגשימה את מטרותיה ובריה"מ הייתה הופכת למדינה דמוקרטית רב-לאומית, התשובה על אותה השאלה היא שלילית.

המחבר דוחה את הגישה הרואה רק את ההיבטים השליליים  בקיומה של בריה"מ, כמו דיכוי החופש ומחנות עבודה. לבריה"מ היו הישגים, כמו הניצחון במלחמת העולם השנייה, הפיכתה למעצמת על, תמיכה בתנועות שחרור לאומיות – ומחויבות לשוויון וצדק חברתי. שאיפותיו של המחבר ובני דורו מקרב הרפורמיסטים בתקופה הסובייטית – שאיפות שהתעוררו בעקבות הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית ב-1956 –  לא זכו להתגשם. הם חלמו על סוציאליזם דמוקרטי, אנושי ומוסרי, על הבטחת רמת חיים נאותה עבור בני עמם, חיזוק כוחה של בריה"מ והפיכתה לדוגמה ולמופת מעוררת כוח משיכה.

עמדתו של ברוטנץ כלפי המצב בזירה הבינלאומית שנוצר לאחר נפילתה של בריה"מ – מצב בו קיימת מעצמת על אחת בדמותה של ארה"ב, הנהנית מהגמוניה – היא שלילית.  המחבר דוגל ברב קוטביות בזירה הבינלאומית ועומד על הצורך של רוסיה לבצע מדיניות חוץ עצמאית ולא לכפוף את  עצמה לאמריקה. המחבר מותח ביקורת על המגמות ההגמוניות של ארה"ב במזרח התיכון בעידן הפוסט סובייטי וסבור כי רוסיה צריכה ויכולה למלא תפקיד חשוב באזור. הוא מאוכזב עמוקות מהפוליטיקאים של רוסיה הפוסט-סובייטית. ברוטנץ תולה תקוות בתקומתה של רוסיה באמצעות דור חדש של פוליטיקאים – פוליטיקאים דמוקרטיים באמת החדורים אהבה עמוקה למולדת הרוסית.

הערות ביקורתיות

בספר אין מידע כלשהו לגבי תוכן הרצאותיו הפוליטיות  של ברוטנץ, בתור מרצה מטעם המפלגה, בתקופת סטאלין בתחילת שנות ה-50. חסרה גם התייחסות ביקורתית כלשהי לתפקיד שהוא מילא בתקופה הזו. המחבר בחר להסתפק באמירה כי הרצאותיו תאמו את הקו הרשמי, בלי לציין  לפחות בתור דוגמה בודדת, את השקרים האבסורדיים שהיה עליו לומר באותה התקופה.

בתור ספר המשתרע על מרחב גאוגרפי ענק ותקופה ארוכה, קיומם של אי דיוקים מסוימים בו בלתי נמנע. אציין אחדים מהם. המחבר טוען כי הפלישה הסורית ללבנון ב-1976 נעשתה כאשר קוסיגין היה בדמשק. ליתר דיוק, הפלישה הסורית ללבנון החלה ב-31 במאי 1976, עוד לפני הגעתו של קוסיגין לדמשק ב-1 ביוני, ובכך העמידה סוריה את בריה"מ לפני עובדה מוגמרת. עוד ראוי לציין כי בניגוד לרושם שעשוי להיווצר אצל הקורא מתיאור פגישתו של ברוטנץ עם חאפז אסד באוגוסט 1991, לפיו התייחס אסד לגורבצ'וב בהערכה רבה – סביר להניח כי דברי הנימוסים שהשמיע  אסד כלפי המנהיג הסובייטי היו למראית עין בלבד. לאמיתו של דבר השליט הסורי היה מאוכזב  ומתוסכל מאוד מגורבצ'וב, ולא רק בנוגע לאספקת הנשק, אלא בגלל אי היענותו לבקשתו לעצור את העלייה רחבת היקף של יהודי בריה"מ לישראל.[1]

בתיאור מדיניותה של בריה"מ בעולם השלישי, אפשר לטעון כי ברוטנץ נוטה להדגיש את הממד הפסיבי בה שעיקרה ניצול הזדמנויות. אבל ניצול הזדמנויות בצורת משלוחי נשק  בהיקף גדול בתוספת יועצים צבאיים, קבלת גישה לבסיסים צבאיים, הרחבת ההשפעה הפוליטית ומיסודה באמצעות חתימה על חוזי ידידות ושיתוף פעולה, לרוב ל-20 שנה, עם למעלה מעשר מדינות בעולם השלישי במהלך שנות ה-70 – בכל זה היה מֵמד אקטיבי הנושא אופי אימפריאליסטי. מלבד אזכור קצר של חוזה הידידות עם מצרים, המחבר מתעלם לגמרי משאר חוזי הידידות האלה, כולל עם מדינות שעסק בהן כמו סומליה, אנגולה, אתיופיה, אפגניסטן, דרום תימן וסוריה. הוא מתעלם מכך שהנוכחות הצבאית של בריה"מ במצרים בתחילת שנות ה-70, לפני גירוש "היועצים" הסובייטים ביולי 1972, הגיעה בשיאה לכ-20,000 איש.

בולטת לעין התעלמותו מתיאור מדיניותה של בריה"מ ב"מלחמת אוקטובר" ("מלחמת יום הכיפורים") 1973, ומהעובדה הפשוטה שהמתקפה רחבת היקף של  מצרים וסוריה נגד ישראל לא הייתה פורצת, לולא קיבלו שתי המדינות האלה משלוחי נשק מסיביים מבריה"מ ולולא זכו להסכמה, ולוּ בשתיקה, ממוסקבה למהלך הזה. בסכסוך הישראלי-הערבי בכלל והישראלי-פלסטיני במיוחד עוצם  ברוטנץ את עיניו מעומק שלילת עצם זכות קיומה של ישראל על ידי הצד הערבי, וכי שלילת לגיטימיות של קיום מדינה יהודית בארץ ישראל לא פסקה בצד הערבי גם לאחר שהחזירה ישראל חלק מהשטחים שכבשה ב-1967. (סיום החזרת חצי האי סיני למצרים ב-1981 ויציאת צה"ל מחלקים משטחי רצועת עזה והגדה המערבית באמצע שנות ה-90 – עדיין לפני סיום כתיבת ספרו של ברוטנץ ).

בניגוד לתעמולה הסובייטית, ברוטנץ מודה כי בריה"מ הייתה מעוניינת במתיחות מבוקרת מתמדת בסכסוך הישראלי-ערבי, אלא אם כן יושג הסדר בחסות סובייטית-אמריקאית. עם זאת, הוא נמנע מלציין כי גם האפשרות הזו בספק אם הייתה משרתת את האינטרסים של מוסקבה. זאת כיוון שכל הסדר היה מביא להחלשת הזדקקותן של מדינות ערב לנשק הסובייטי ולתלותן בבריה"מ.

ביקורתו של ברוטנץ כלפי מדיניותה של בריה"מ בעולם השלישי ראויה להערכה. לדעתו, מלבד הישגיה של מוסקבה במעין צבירת נקודות בעימות הגלובאלי עם וושינגטון, לא היו יתרונות כלכליים ולא הישגים פוליטיים אשר יכלו להצדיק את מדיניותה של בריה"מ בעולם השלישי. זו הייתה מדיניות בלתי רווחית, אשר רבות מפעולותיה נשאו אופי של הרס עצמי. ברוטנץ רומז בבירור כי הפניית משאביה של בריה"מ לסיוע מחוץ לארצה, במקום לרווחת תושביה שלה, תרמה לערעורו של המשטר הסובייטי. בתעוזתו למתוח ביקורת מן היסוד על מדיניות ארצו בעולם השלישי  – ולא להסתפק באבחון טעויות טקטיות – מתעלה ברוטנץ על אישים אחרים שהיו שותפים לעיצוב מדיניותה של בריה"מ.

בסיכומו של דבר, לפנינו ספר התורם תרומה חשובה להבנת תהליך עיצובה של המדיניות הסובייטית בעולם השלישי. מחבר הספר הוא אדם מוכשר ורחב אופקים, אשר על אף היותו תוצר של השיטה הסובייטית, הצליח להתעלות לדרגת אובייקטיביות ראויה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] בהסתמך, בין היתר, על עדותו של שר החוץ של חאפז אסד, פארוק א-שרע, אשר השתתף אתו בשיחות במוסקבה באפריל 1990. 

فاروق الشرع، ألرواية المفقودة (بيروت: 2015). [פארוק א-שרע, הדוח החסר(ביירות, 2005)]