כהן-ורדי, עלמה (עורכת). עשרים סיפורים קצרים: במה לסיפור הקצר לזכרה של עפרה אַליָגון. אסופה שלישית. (חבל מודיעין: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017) [סיכום]
סיכמתי 13 סיפורים. לסיכומים אחדים הוספתי הערות
בסוגריים מרובעים.
נקמה
מאת עפרה אַליָגון
[עפרה אַליָגון (2012-1921) הייתה עיתונאית
וסופרת, אשר חיברה כ-15,000 סיפורים קצרים.]
חיים רצה לקנות רכב, אבל בתור צבר בן-חלוץ וחבר בקיבוץ, ידו לא
הייתה משגרת בכך, עד שלפתע ראה מודעה בעיתון על רכב במחיר מציאה באלפיים חמש
מאות [לירות]. תדהמתו רק גברה כאשר הגיע לבעלת המודעה והתברר לו שמדובר
במכונית מרצדס הדורה. חיים קנה את הרכב
ושמח להסיע בו את אשתו נירה, במיוחד לאור חשדו בקיומו של רומן בין נירה
לבין עולה מרוסיה, לו הייתה מכונית. במהרה קמה התנגדות בקיבוץ למכוניתו. הטענה
הייתה שהמכונית אינה לפי כיסו של קיבוצניק מהשורה. גם נירה טענה שצריך להיפטר
מהרכב. בלחץ חברי הקיבוץ, מכר חיים את האוטו במחיר 45,000, טרח לחזור לאישה ממנה
קנה את הרכב, ומתוך מניע מצפוני הציע לה להתחלק בסכום. האישה לא קיבלה את הצעתו,
אמרה שהיא מסודרת כלכלית, וסיפרה על הסיבה למחיר הזול בו מכרה את המכונית. בעלה
שנפטר לאחרונה, גילה לה בצוואתו שהוא לאורך שנים ניהל רומן עם אישה צעירה וביקש
מאשתו שתסלח לו וגם תמכור את המכונית ואת התמורה תשלח לידידתו. "בשובו הביתה
מצא חיים את אשתו הקטנה חיוורת מן הרגיל ונסערת כולה" (עמ' 21). היא אמרה שיש
לה בשורה משמחת, אך קולה לא היה שמח. האישה סיפרה שקיבלה צ'ק על 2,500 לירות, ירושה מ"איזה
דוד" שנפטר.
אחי התאום מני
מאת שלומית אברמסון [נולדה ב-1955, סופרת]
סיפור בגוף ראשון מפי אחיו התאום של מני. בעוד
מני נולד בריא והיה לבחור גבוה, חזק ויפה תואר, ובהמשך הגשים חלומו והתגייס לסיירת
– אחיו התאום נולד "שחור וקטן כמו איזה זבוב" (עמ' 24) והיה למשותק. הוא אושפז במוסד סיעודי בו נזקק
לעזרת הזולת בכל פעולותיו הבסיסיות, כמו רחיצה, כולל ניקוי אחרי הליכה לשירותים,
ואף כדי לגרד במצחו. ביום בו נהרג אחיו, החייל הקרבי מני, שודרג מעמדו של האח
הנכה. רכב מיוחד נשלח לכבודו מטעם משרד הביטחון, כדי לאפשר לו להשתתף בהלוויית
אחיו מני. המוסד דואג לבנות תדמית לאח הנכה ההולמת את מעמד ההלוויה: מעצבים את
שערות ראשו בצורת קוצים עם ג'יל, כדי להוסיף לגובהו סנטימטרים אחדים; מלבישים אותו
בחולצה עם כותפות, אשר מרחיבה את כתפיו ואף מגהצים היטב את מכנסיו, דבר שעושה את
רגליו ארוכות יותר. "השיא היה כשבירידה למוסד התגלצ'ה ככה כמו איזה נושאת
מטוסים ענקית, המכונית הגדולה של משרד הביטחון" (עמ' 30). [אין תיאור של הלוויה, כי מנקות ראותו של האח, דווקא
שדרוג מעמדו לרגל אירוע הוא שהותיר בו רושם רב ונחרת בזיכרונו.]
אנחלה בונה כינורות
מאת אליענה אלמוג [נולדה ב-1972, לאם
סופרת, רות אלמוג, ולאב משורר, אהרן אלמוג. סופרת, מתרגמת ועובדת סוציאלית.]
אנחלה (מלאך) נולדה להורים מוזיקליים. אימהּ
הייתה זמרת באופירה ואביה כנר בתזמורת של תל אביב, אבל אנחלה לא ניחנה בכישרון
לנגן בכינור. לאחר מות הוריה, למדה באיטליה במשך שלוש שנים לבנות כינורות אצל מורה
מעולה בתחום. לאחר שרכשה את המקצוע, חזרה לארץ ופתחה חנות לבניית כינורות בתל
אביב. באחד הימים, ניקולאי, דייר רחוב, אשר היה כנר במוסקבה, ביקש ממנה רשות לנגן
בחנות בכינור שבחנותה. לאחר ביקורים אחדים בחנות, אנחלה הרשתה לניקולאי ללון
בחנותה, בתקווה שישמור על העסק בלילות. למחרת, בשובה לחנות היא גילתה שהדלת פתוחה,
הקופה ריקה והכינור של אביה נעלם יחד עם ניקולאי. אבל המוזיקה הקלאסית והנגינה
בכינור עתידים היו לחולל פלאים. כאשר בעקבות האירוע הקשה מחליטה אנחלה להתאבד
באמצעות חיתוך ורידים באמבטיה, כשברקע תקליט בו יהודי מנוחין מנגן באך, היא חוזרת
בה מכוונתה באומרה: "אי אפשר למות כל עוד זה קיים. כל היופי הזה" (עמ'
40). ניקולאי, בעקבות נגינה במשך תקופה מסוימת בכינור נגמל משתיית וודקה, והוא
חזר לחנות, והושיט לאנחלה מעטפה עם שטרות
כסף ואת הכינור. קשר רומנטי מתפתח בין אנחלה לניקולאי. אנחלה הבודדה הופכת לכינור
בידיו של ניקולאי.
בחירות
מאת אדווה בּוֹלֶה [נולדה ב-1980, סופרת, מחזאית, תסריטאית
ושחקנית.]
אמנון, מגיש חדשות ידוע בטלוויזיה, מנהל רומן מחוץ לנישואים עם המלבישה
שלו, תהל. אשתו של אמנון, אילנה, אינה יודעת על כך דבר. פעם, תהל באקראי, פוגשת את
אילנה – אותה זיהתה בתור אשתו של אמנון מתמונות – בבריכה, בה לשתיהן היה
מנוי. בעקבות האירוע המביך הזה, נמנעה תהל
להגיע לבריכה באותם הימים הקבועים בהם הייתה מגיעה אילנה לשם. בפעם השנייה היא
פגשה שוב את אילנה בבריכה, כשזו לא הגיעה ביום הקבוע שלה. היה זה במלתחה, ותהל
ניצלה את ההזדמנות להביט בגופה העירום של אילנה אשר סקרן אותה. בהמשך, אמנון נפרד
מאילנה ועבר להתגורר בדירה מרווחת מול הים אותה שכר, דירה שנועדה למגורים משותפים
עם תהל – אבל רק אחרי הבחירות. הפגישה השלישית בבריכה בין שתי הנשים התקיימה בבוקר
יום הבחירות. החופשה שביום הבחירות משכה לבריכה מתרחצים רבים, כתוצאה מכך נוצר
מחסור במסלולי שחייה, ושימוש בהם עבור משתמש הוגבל לחצי שעה. תהל חרגה מעבר לזמן
המותר ולא נענתה לבקשתה של אילנה לפנות את המסלול – בקשה שזכתה לתמיכה של מנויים
נוספים. בצאתה מהבריכה התברר לה להפתעתה כי רוב המנויים, כולל אילנה, כבר עזבו את
המקום. במלתחה היא שמעה את אחת הנשים שואלת את
שתי חברותיה האם "הן שמעו שהמגיש וההיא עם בגד הים הכחול חזרו להיות
יחד" (עמ' 89-88). בערב יום הבחירות
חיכתה אילנה לבעלה "כדי להחמיא לו על קור הרוח בהגשת תוצאות המדגם, וכדי לספר
לו על מקרה מוות מזעזע של אחת מחברותיה למסלול השחייה", אישה רזה ומוזרה כבת
ארבעים, שקפצה אל מותה מחלון ביתה. אמנון, אשר בתקופת מערכת הבחירות היה שקוע רק
בקריירה שלו, למשמע הידיעה "פנה לחדר האמבטיה ופרץ שם בבכי" (עמ'73-72).
גלגולו של ניגון
מאת מיכל גוברין
[נודלה ב-1950, סופרת ומשוררת, בת לאם ניצולת שואה.]
סיפור בגוף ראשון מפי המְחברת המגיעה לעיר קרקוב
בפולין, כדי להשתתף במצעד הזיכרון לגירוש שארית יהודי העיר הזו, גירוש בו היו אחיה
בן ה-8 ואימהּ. אחיה נשלח בהמשך למשרפות, אימו נשלחה לאושוויץ, אבל ניצלה. עד
למותה, לפני שלושים שנה, היא לא נהגה לספר למחברת על תקופת השואה בקרקוב. "רק
ניגון אחד היא נהגה לשיר ביידיש. היה זה ניגונו של שַמָּש בית הכנסת...בקרקוב,
העובר ברחובות הגטו העתיק...מקיש על תריסי הבתים ומעיר לסליחות" (עמ' 90).
בערב שבת, הוזמנה מיכל לאותו בית הכנסת לארוחת שבת. לארוחה הזו התאסף "עירוב
מיוחד של מסובים": זקני קהילה עריריים; נשים פולניות, אשר גילו לאחר 60 שנה
שהן במקורן ילדות יהודיות שהוחבאו בשואה; וצעירים שגילו כי בעורקיהם זורם דם
יהודי. הרב הזמין אותה לשיר, ולאחר ששרה ביידיש את ניגונו הקצר של שמש בית הכנסת,
הניגון עורר התרגשות רבה בקהל, הרב הצטרף לניגון ובהדרגה סחף קולות נוספים.
סיפורו של רחמים
מאת שמי זרחין [נולד
ב-1961, במאי קולנוע, תסריטאי וסופר.]
סיפורו של אדם, אשר מאז ילדותו השתוקק לשבת
במושבו של נהג אוטובוס, אבל לא כדי לנהוג בו, אלא כדי שיוכל להביט במראה הקבועה
מעל ראשו של הנהג, המאפשרת לראות ולהציץ בכל הנעשה באוטובוס. כדי להגשים את חלומו
החליט להיות נהג אוטובוס, אבל כבר בשיעור הראשון, כאשר "המורה דיבר על מוט
ההילוכים, אזרתי אומץ...נשאתי מבטי אל מראת כיסופַי" (עמ' 179), ידיו נשמטו
מההגה, האוטובוס הידרדר במדרון והתרסק. גיבור הסיפור יצא בשלום, אבל מורו נפצע
אנושות ולבסוף מת. מאז ועד יום מותו, נאלץ רחמים להסתפק במראה הסדוקה של חדר האמבטיה.
סינגל מאלט
מאת גיא עד [נולדה ב-1963, סופרת ומתרגמת.]
הסיפור מובא בגוף ראשון מפי יוצאת קיבוץ שהצליחה
לשכור דירה בהנחה משמעותית בתל אביב. ההנחה ניתנה תמורת אחד התנאים בחוזה הדיור
והוא: לדאוג לשכנה מעבר לקיר בשם דוריס שוורץ. התפתחו יחסים סבירים בין שתי הנשים.
האירוע ששבר את הקשר החל כאשר לקיבוצניקית
נולדה תינוקת והפכה לאם חד הורית. משתמע כי דוריס, חשוכת הילדים, קינאה
בקיבוצניקית. לאחר שהתינוקת בכתה במשך שעות רבות בעקבות צמיחת השיניים, הציעה דוריס לקיבוצניקית להשקות אותה קלות
בוויסקי מסוג סינגל מאלט. כאשר ניכר היה שלקיבוצניקית התעוררו ספקות ביחס לעצה,
המשיכה דוריס: "בובה, אימא שלי הייתה אחות טיפת חלב. אני יודעת דברים כאלה.
תאמיני לי. רק ככה נעבור את הלילה [בשקט]" (עמ' 202). הקיבוצניקית שמעה בעצתה
של דוריס – למרות שמימושה עורר התנגדותה של התינוקת. כאשר עם עלות השחר התינוקת
עדיין לא התעוררה, האם המודאגת התפרצה לחדרה של דוריס וסיפרה לה על כך. דוריס לא
התרגשה כלל, אמרה כי לא נורא אם התינוקת תישן עוד קצת, וגילתה כבדרך אגב, שאימה לא
עבדה בטיפת חלב ולא נתנה ויסקי לתינוקות. למשמע הדברים האלה, האם הִכְּתה את דוריס
בחוזקה ורצה לדירתה. "התינוקת שלי שכבה בעיניים פקוחות..כשהיבטתי בה, היא
הפנית את מבטה ממני" (עמ' 205).
מה שמשתקף באגן
מאת דרור משעני [נולד
ב-1975, סופר, חוקר ספרות ומתרגם, מתמחה בז'אנר הסיפור הבלשי.]
כשגופת אישה שנרצחה מושית מאגן, לכאורה סביר
להניח כי בעלה הוא הרוצח, כיוון שלאישה, לדברי הבעל, היה מאהב. אבל חוקרת צעירה
בשם וייבל מבקשת מרב פקד פסרו להקשיב היטב
לגרסתו המלאה של הבעל. יש לציין כי פסרו – מפקד באגף החקירות מזה 30 שנה – העריך מאוד את מקצועיותו של וייבל.
להלן גרסת הבעל.
הרומן של אשתו המבוגרת ממנו בשנתיים לא הפריע לו, כיוון שהיה מתרועע עם
נשים צעירות. הבעל הגיע לחופשה במקום הספציפי בו ידע כי יש לאשתו מאהב כבר מזה 8 או 9 שנים, כדי לחשוף את הרומן שלה ובכך
להפחית את התביעות הכספיות כלפיו בהסדר גירושים. הבעל היה עשיר. אבל אשתו, במקום
להיפרד מבעלה, החליטה לעזוב את המאהב, כיוון שאהבה יותר את רכושו של הבעל מאשר את
המאהב, והמאהב המאוכזב רצח אותה. למשמע גרסת הבעל, פסרו "אמר בשקט: זה סיפור
יפה ואולי הייתי מאמין לך, אם לא הייתי מוצא את החבל הזה בחדר שלך" (עמ'
212). פסרו טען כי מצא את החבל מתחת למיטה של הבעל.
בשיחה ביחידות עם פסארו, וייבל שואלת אותו
בתמיהה: "אני לא מצליחה להבין איך לא ראיתי את החבל בחדר. אני בטוחה שערכתי
חיפוש גם מתחת למיטה" (עמ 213). היה זה אחד הרמזים העבים, בשורה של רמזים
דקים יותר, המוליכים למסקנה כי פסרו הוא שהיה המאהב של האישה והוא שרצח אותה.
הסיפור מסתיים בפנייתה של וייבל לפסרו: "רב-פקד פסרו, אני מצטערת אבל אני
צריכה לשאול אותך שאלה קשה" (עמ' 215).
עבודה סוציאלית
מאת דקלה קידר
[נולדה ב-1975, סופרת ותסריטאית.]
דומיניק כץ, לא נשואה בת 41, העובדת בתמלול,
הושעתה מעבודתה, כדי לברר אם אכן עשתה טעות בתמלול חומר משפטי, טעות שהשפיעה
בהכרעת הדין. במקביל מציקה לה בעיה נוספת: היא אינה מעיזה להיכנס למקלחת, כיוון
שמפחדת כי העכביש הענק שעומד על הקיר בה הוא ארסי. בניסיון לברר אם העכביש ארסי,
היא מעלה את השאלה באינטרנט, בצירוף שמה, אך לא זוכה למענה. על רקע הזה, היא מקבלת
שיחה מעובד סוציאלי בשם נועם, העובד במוסד שמטפל בילדים עם בעיות נפשיות. נועם
מבקש מדומיניק לפגוש את אלעד, נער בן 14 הסובל מבעיות כעס, בו הוא מטפל בשיטה של
מתן פרסים עבור התגברות על כעס, והפרס שבחר הנער היה לפגוש את דומיניק. הנער אינו
מצליח להסביר לנועם למה בחר בדומיניק.
דומיניק בתחילה לא נענית לבקשה,
ואולם לבסוף פוגשת את אלעד. בפגישה, דומיניק ונועם מתקשים לתקשר עם אלעד, ודומיניק
אף רואה בו נער אלים שעומד לפגוע בה. אבל דווקא דומיניק – ולא נועם – מצליחה להבין
כי אלעד מעוניין לקבל לידיו עיפרון ונייר, על הנייר הוא מצייר בדיוק רב עכביש,
הדומה לזה שבמקלחת של דומיניק. זאת ועוד, הנער בכתב ידו מציין את שמו המדעי של
העכביש ותכונותיו, ולשאלתה של דומיניק האם הוא ארסי עונה בחיוב. נועם מסכם:
"אלעד מומחה רציני. כל פעם שיש כאן
איזה חרק או ג'וק או איזה משהו שזוחל ומפחיד את כולנו, אנחנו מביאים אותו להסביר
לנו מה זה" (עמ' 247).
איך נזכור את כולם
מאת יחזקאל רחמים [נולד
ב-1971, סופר, משורר ועורך.]
יובל ברוּכין, חייל מילואים, מספֵּר לקצינה, יעלה
כרמלי, על אחד מעמיתיו בסוללת תותחים
שנהרג מפצמ"ר, בעת מבצע צבאי נגד מחבלים ברצועת עזה [ייתכן "צוק
איתן" ב-2014]. תפקידה של הקצינה לאסוף עדויות על חיילים שנפלו במבצע. דבריו
של יובל מובאים בסגנון צבאי מחוספס. הוא מספר כי סוללת התותחנים בה שירת, כרגיל,
לא נכנסה לתוך הרצועה, כי הרי התותחנים הם כמו ביצים, משתתפים באירוע הלחימה, אבל
לא נכנסים בפנים. לדבריו, בסיפור שהוא
עומד להשמיע אין "גבורה מי-יודע-מה", והסוללה חטפה רק פצמ"ר אחד.
החייל שנהרג (לאורך הסיפור אין ציון שמו) היה גרוש, שקוע בחובות, לא היה לו כסף
לסדר את שיניו, והרקע הזה בוודאי לא עזר לו בשאיפתו למצוא חברה טובת לב. התנהגותו
הייתה לפעמים מרגיזה את חבריו, כיוון שבשעה שהיו מגיעות ידיעות על מותם של חיילי
חיל הרגלים, הוא המשיך לעשות צחוקים; ואף שר משיר "הרעות", בו החליף את
המילה "אך" במשפט "אך נזכור את כולם", במילה "איך",
כלומר איך נזכור את כולם. יובל מרגיש ייסורי מצפון בגלל אירוע שקדם למותו של איש
המילואים. אנשי היחידה, בקטע של צחוקים, כל אחד ניסה לתאר ביחס לעצמו, מה יגידו
עליו לאחר מותו, ואז ביחס לחייל שעתיד היה להיהרג, אמר יובל: "במקרה שלך זה לא יהיה הפסד
גדול" (עמ' 252). לדברי המְסַפֵּר, ייתכן כי ההרוג בייאושו רצה למות, שהרי
בזמן התרעה מפני ירי, במקום לתפוס מחסה, התחיל לרוץ בין חבריו ולרקוד, תוך עשיית
חיקויים מהסרט "גבעת חלפון". יובל מסכם: "אבל באמת שלא הכרתי אותו.
אני לא יודע אם מישהו הכיר. באמת איך נזכור את כולם?" (עמ' 259).
[סיפור נוגע ללב, נשמע אותנטי, ולדעתי ראוי היה
לפרס.]
קפה
מאת אילנה רודשבסקי [נולדה
ב-1965 (?), אדריכלית וסופרת.]
ריבה,
לאחר שהכינה את קפה הבוקר ויצאה לשפוך את הזבל, בדרך שובה "רואה בחור
שוכב באלכסון על המדרגות" שמחוץ לבית
(עמ' 163). הבחור נראה ישן, אבל לאחר שניסיונותיהם של ריבה ושכנים אחרים שמתאספים
סביב האיש להעירו וליצור אתו קשר אינם מצליחים, מתעורר חשש שאולי הוא מת, או סביר
יותר נמצא תחת השפעת סמים. ריבה מזמינה אמבולנס, הפרמדיק לאחר בדיקה ראשונית מאיים
על הבחור, שאם הוא לא יענה יצבוט אותו, ומממש את איומו. "הגופה מתנערת פתאום
בבת אחת ומתמלאת חיים" (עמ' 266). הצעיר טוען כי סתם נח. ריבה שואלת את הבחור
האם הוא רוצה לשתות או לאכול משהו – אבל הצעיר אומר שהוא חייב לזוז וממהר להסתלק.
[הסיפור
זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר על שם עפרה אליגון,2017. בסיפור בוודאי ישנן
שפע משמעויות נסתרות שזיכו אותו בפרס הראשון – אבל נבצר מבינתי להבינן ומכאן גם את
הסיבות לזכייה בפרס.]
חופשה
זוגית
מאת
אביעד רוטשטיין
אישה
[אין ציוּן שמה] שונאת את בעלה, נחום, ומתכננת לרצוח אותו. ביום הקבוע שהזוג נוסע
לאחותו של הבעל, היא כרגיל תנהג במכונית.
לפני כן, היא מנטרלת את כרית האוויר וחותכת לרוחב את חגורת ההצלה במושב שליד הנהג.
לפי תוכניתה, במהלך הנסיעה היא תתנגש בעץ שבצד הדרך, הבעל ייהרג והיא לכל היותר
תיפצע. עם זאת היא אומרת לעצמה: "אסור שנחום יבחין כי משהו אינו כשורה. היטב
ידעה כי גם מאחורי שכבות הטמטום שעטה על עצמו במשך שנים, הרי שחוקר המשטרה בדימוס
עדיין חי אי-שם במרתפי מוחו" (עמ' 271). ואכן, מסתבר, שנחום כבר ערב הנסיעה
הבחין בממצא המפליל, והוא הסכין אותה השאירה אשתו באוטו; ובתגובה (?) נטרל את כרית
האוויר של הנהגת וחתך לרוחב את חגורת הבטיחות שלה. האישה מממשת את תוכניתה, אבל
לתדהמתה, לא רק נחום, אלא שניהם "שטים באוויר הפתוח והשמש מחממת אותם
ברוך...כבר מזמן לא יצאנו לחופשה, חשבה האישה. אולי נלך מחר לבית-הקפה ההוא
שאהבנו" (עמ' 275). [הסיפור זכה
במקום השני בתחרות הסיפור הקצר על שם עפרה אליגון, 2017.]
ככה
וככה
מאת
ריטה קוגן [נולדה ב-1976, מהנדסת, משוררת, סופרת ומתרגמת]
הדמות
הראשית בסיפור היא אלינה, תלמידת תיכון שעלתה מרוסיה ומצבה הכלכלי קשה. היא
מתגוררת עם אימה ואבא חורג, אותו היא אינה סובלת. אלינה נענית בשמחה לבקשה
להתראיין לעיתון מקומי: "אני הולכת להיות מפורסמת מקובלת. אהובה" (עמ'
279). יחד איתה התראיין עולה חדש נוסף מרוסיה בשם ארקדי. הריאיון התפרסם תחת
הכותרת "אחת ישראלית, אחד לא". הכותרת אינה תואמת את המציאות. אלינה
מתוודה לעצמה: "שיקרתי כמעט בכל תשובה, למעט העובדות היבשות. כן, נולדתי בלנינגרד.
עליתי ב-1990 עם אמא שלי. יש לי אחות קטנה שנולדה בישראל". בניגוד לארקדי,
כאשר נשאל על טעמו למוזיקה, הוא מנה שמות של זמרים רוסים, בהם ולדימיר ויסוצקי –
אלינה שיקרה ואמרה שהיא אוהבת מוזיקה ישראלית: את מאיר בנאי ואת שלום חנוך. זאת
למרות שאותם הזמרים שהזכיר ארקדי היו גם האומנים הנערצים עליה והיא ידעה את מילות שיריהם בעל פה, אבל בישראל
הדחיקה אותם. היא הכירה רק שיר אחד של אהוד בנאי, "אהבה קצרה", והוא
הזכיר לה "את הנהמות המלוכלכות שעולות
מחדר השינה" של הוריה, ושיר אחד של שלום חנוך "ככה וככה".
ביום שישי קונה אלינה את העיתון עם הריאיון שלה, מתביישת בשקריה, ובשובה לביתה
מדליקה את הרדיו. "לא את רדיו רק"ע...[אלא] רדיו של ישראלים. אולי
ישמיעו את מאיר בנאי. או שלום חנוך. ככה וככה" (עמ' 284)
[בסיפור
ניתן להבחין בקווי דמיון בין הסופרת לבין דמותה של אלינה. בדומה לדמות הראשית
בסיפור, המְחברת נולדה בלנינגרד (כיום פטרבורג) ב-1976, הוריה התגרשו כשהייתה בת 6
והיא עלתה לארץ עם אימה ב-1990, כלומר בגיל בו הייתה תלמידה בתיכון. כמו כן, סביר
להניח כי בדומה לאלינה, בשנותיה הראשונות בארץ מצבה הכלכלי לא היה קל. בסיפור
ניכרים מאמציה של אלינה להיות ישראלית, שאיפה שכנראה הייתה גם נחלתה של מְחברת
הסיפור בזמנה. זהו סיפור ריאליסטי שמשקף את מצבם הסוציו-אקונומי ומאווייהם של חלק
ניכר מצעירים עולים מרוסיה בשנות ה-90: אחוז גבוה, יחסית לישראל, של אימהות גרושות
פלוס ילד או ילדים אחדים, קשיים כלכליים, היתקלות הילדים בעוינות מצד ילידי הארץ,
ורצונם של עולים להידמות לישראלים. הסיפור זכה במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר על
שם עפרה אליגון, 2017.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה