חמו, אוהד. פני השטח. הפלסטינים: מבט מבפנים (מושב בן שמן: כתר, 2020). 296 עמ', כולל ביבליוגרפיה
אוהד חמו נולד בירושלים ב-1976. הוא בעל תואר שני
במזרחנות, והחל מ-2003 עובד ככתב המתמחה בפלסטינים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה.
לסיכום ספרו הוספתי הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.
מחנות הפליטים: מקור הנצחת הסכסוך
מנקודת ראות פלסטינית, מקור הסכסוך עם ישראל הוא
עצם הקמתה של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, אשר בהקמתה הרסה את חיי הפלסטינים שחיו
במעין גן עדן בארצם, והפכה אותם לעם של פליטים. יום הקמתה של מדינת ישראל מסמל
עבור הפלסטינים את ה"נַכְּבָּה" (האסון) אשר שם קץ לקיומם האוטופי
בארצם.
סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי
פלסטין – אונר"א UNRWA – הוקמה ב-1949. לפי נתוני
אונר"א מספר הפליטים הפלסטינים הרשומים אצלה בעת הקמתה היה 711,000, ובשנת
2019 ומספרם הגיע ל-5,600,000. בהתאם למדיניות אונר"א תואר הפליטות עובר
בירושה, לילדים ולנכדים ולכל הדורות בהמשך, גם אם הפליט זכה לאזרחות במדינה
המארחת. אונר"א פועלת בחמישה אזורים: רצועת עזה, הגדה המערבית, ירדן, סוריה
ולבנון – על אף שפליטים פלסטינים נמצאים גם במדינות אחרות במזרח התיכון כמו מדינות
המפרץ. 72% מהפליטים הפלסטינים אינם מתגוררים במחנות הפליטים אלא השתלבו בעבודה
ובמגורים מחוץ להם. ברצועת עזה, יותר מ-50% מתושביה המונים 2,100,000 אנשים
[ב-2019?] הם פליטים; בגדה המערבית מספרם 900,000, בירדן – 2,200,000, בסוריה לפני
מלחמת האזרחים ב-2011 – 590,000, ובלבנון – 400,000. מבין מדינות ערב, מצבם של הפליטים
הפלסטינים הכי טוב בירדן, בה זכו לזכויות אזרחיות מלאות – בעוד מצבם הכי גרוע
בלבנון, בה אפלייתם מעוגנת בחקיקה ומתבטאת בין היתר באיסור לעבוד מחוץ למחנות
הפליטים ברשימה ארוכה של מקצועות, איסור בעלות על אדמות, היעדר זכויות סוציאליות
כמו בריאות ועוד. אומר פליט פלסטינאי: "הפלסטינים הם היהודים של העולם
הערבי...מיעוט נרדף שפועל בתנאים קשים ומצליח ...מעל כולם. בכל מדינה ערבית תגלה
שהפלסטינים הם בין המשכילים והמובילים" (עמ' 210). גם בתוך ארצם בפלסטין,
הפליטים אשר במחנות, נמצאים לרוב בתחתית
המדרג החברתי כמנושלים וחסרי רכוש. עד היום יש מקרים שבהם הורים לא יסכימו לחתן את
ילדיהם עם בנים או בנות ממחנות הפליטים.
במחנות הפליטים פועלות אגודות לשימור הזיקה
למקומות הספציפיים מהם גורשו או אותם נטשו תושבי המחנות לדורותיהם. שימור המורשת
נעשה באמצעות תמונות בשחור לבן מאותם הכפרים או הערים, סיפורים העוברים מדור לדור
על החיים במקומות מולדתם בעבר, ולכידות חברתית בין צאצאי היישובים ספציפיים. ישנם
תושבי מחנות השומרים אצלם צילומי מסמכים מארכיון תורכי המוכיחים את בעלותם על
קרקעות אבותיהם בתחומי מדינת ישראל. ישנם פלסטינים במחנות שמתעקשים להישאר בהם –
על אף שמעמדם הכלכלי-חברתי מאפשר להם לרכוש דירה מחוץ להם. כל זאת כדי לשמור ולטפח
את מורשת השיבה, לדבוק בה כזכות שאינה ניתנת לערעור ואמונה לממש אותה. במרחב
הציבורי מנוהל הזיכרון הקולקטיבי. ב-1998 התעורר מחדש ציון יום הנכבה – 15 במאי
1948 היום בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל. ביום הזה נשמעת הצפירה ומתכנסות עצרות
המונים במרכזי הערים הפלסטיניות ואלו נעטפות בדגלים שחורים. במחנות הפליטים ובערים
מכוּנים רחובות על שמות כפרים שנהרסו.
בעוד מנקודת ראות ישראלית זכות השיבה של הפליטים
היא קו אדום, כיוון שמימושה יביא לשימת קץ לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אם לא
לגרוע מזה, הכחדת היהודים בה – בקרב הפלסטינים שוררת הסכמה כללית כי זכות השיבה
היא זכות קדושה ותנאי הכרחי לסיום הסכסוך. "שיבת הפליטים מאפילה על כל דבר
אחר, אפילו על הריבונות וההגדרה הפוליטית העצמית. משום שאלו רק אמצעים ולא
המטרה" (עמ' 212). החלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 194, שהתקבלה ב- 11
בדצמבר 1948 ואשר קבעה בין היתר כי
הפליטים המבקשים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד האפשרי
המוקדם ביותר, מהווה הוכחה עבור הפלסטינים
כי הקהילה הבינלאומית תומכת בדרישתם. מנקודת ראות פלסטינית, כל עוד לא ניתן
לממש את הזכות הזו, ה"נכבה" נמשכת.
הארגון אונר"א תופס מקום קדוש בפנתיאון
הפלסטיני לא רק בזכות חלוקת המזון ושירותי הבריאות והחינוך לפליטי המחנות. סוכנות
זו משמשת עמוד התווך בדמותו של האו"ם לטיפוח זכותם הבלתי מעורערת של הפליטים
לדורותיהם לשיבה. טיפוח זכות זו נעשה בבתי הספר של אונר"א בהם מלמדים כי אין
פתרון לסוגיית הפליטים אלא במימוש השיבה. אונר"א מתחזקת ומפעילה ארכיון שכולל
יותר מ-17 מיליון מסמכים סרוקים בהם בין היתר תעודות לידה, שטרות קניין ותעודות
רישום של קרקעות מתקופת האימפריה העות'מאנית, מסמכים שחלקם הגדול קודמים ל-1948.
מחנות הפליטים מתאפיינים בסמטאות הצרות, דלות,
תמונות של שהידים וחמושים ברחובות. המחנות האלה "הם הלב הפועם של
הסכסוך" (עמ' 197). דיירי המחנות מתפרנסים בדרך כלל מעבודה בערים ובכפרים
הסמוכים. בקומות קרקע ניתן לראות בית קפה או קפה-אינטרנט המשמשים כמקורות פרנסה.
אחוז האבטלה במחנות הפליטים גבוה יותר מאשר מחוץ להם. לעומת זאת, מחירי שכירות
הדירות ואף המזון נמוכים בהם בהשוואה לסביבתם, ועל כן משפחות עניות שוכרת לפעמים
מגורים במחנות. תושבי מחנות הפליטים אינם משלמים עבור מים, חשמל ומיסים – מתנה
שהעניק להם יאסר ערפאת בתור אורחים במדינתם הפלסטינית. "הכול כאן זועק ארעיות
– כאילו לא עברו יותר משבעים שנה מאז הוקמו מחנות הפליטים, ניכר שיד מכוונת מותירה
את המצב כמות שהוא, כדי להזכיר שמדובר רק בתחנת מעבר, כאילו או-טו-טו עוזבים, שבים
הביתה" (עמ' 198).
על רקע המחויבות האידיאולוגית העמוקה לזכות השיבה
ומצבם הכלכלי של הפליטים במחנות, לא פלא כי מחנות הפליטים היוו מוקדים של
האינתיפאדה הראשונה והשנייה. בביקורו במחנה הפליטים בג'נין ב-2014 נתקל אוהד חמו
בילדים בני עשר, עוטים סרטים של חמאס וג'יהאד אסלאמי ומגלמים במשחק תפקיד של
לוחמים. לשאלתו השיבו, כי ברצונם להילחם נגד היהודים ולהיות שהידים. מבוגרים שצפו
במחזה לא מצאו לנכון להתערב. יש לציין כי בעקבות השתלטותה של חמאס על רצועת עזה
ב-2007, הנפת דגלי חמאס וג'יהאד נחשבת לפעלה בלתי חוקית בגדה המערבית. ואולם מחנות
הפליטים בגדה הם למעשה שטחים אקס-טריטוריאליים עבור הרשות הפלסטינית. רובם נשלטים
ל ידי התנזים (ארגון שמקור ב"פתח"), חמאס וג'יהאד אסלאמי, בעוד השירותים
האזרחיים כמו תמיכה כלכלית, חינוך
ובריאות מסופקים על ידי
אונר"א.
[כנראה אחרי שנת 2017] ביקר המחבר במחנה הפליטים
בלאטה אשר ליד שכם, בהתאם להזמנה של מבוקש נרדף על ידי הרשות הפלסטינית, המכונה
מוחמד. הביקור נועד לשמש למבוקש אמצעי להביע את דברו כלפי חוץ, מחשש שייעצר או אף
יחוסל. בהקשר זה מציין המחבר שהוא זומן מדי פעם למלא תפקיד דומה אף מטעם אנשי חמאס
וג'יהאד, וזאת בהיעדר כלי תקשורת חופשיים בגדה המערבית והדיכוי האכזרי מצד מנגנוני
הביטחון הפלסטיניים כלפי עצורים ומתנגדים פוליטיים. הביקור הנוכחי בוצע תוך ירי
מצד כוחות הביטחון על מחנה הפליטים. המחבר פגש את מוחמד בחברת חמושים, חלקם
מצוידים בנשק צה"לי תקני, שקראו תיגר על הרשות פלסטינית, ראו בה כובשת, אשר
בדומה לחיילי צה"ל מנסה להשתלט על המחנה, מחנה אשר בעיני תושביו שייך רק להם.
בין החמושים היו גם תומכיו של מוחמד דחלאן – אויבו המר של ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד
עבאס (אבו מאזן). החמושים ביקשו מהכַּתָּב לתעד את הכול.
התנועות פתח וחמאס: מיריבות לעימות עקוב מדם
פתח [ליתר דיוק שמו של הארגן פת"ח, ראשי תיבות
של השם המלא בערבית בסדר הפוך: "חַרַכַּת תַחריר פלסטין"
–"התנועה לשחרור פלסטין".] פתח נוסד ב-1959 בכוויית על ידי יאסר ערפאת,
תנועה אשר בהדרגה הפכה לדומיננטית ב"ארגון לשחור פלסטין" (אש"ף)
שנוסד ב-1964. הפיגוע הראשון של פתח נגד ישראל בוצע ב-1 בינואר 1965, וב-1969 נבחר
יאסר ערפאת לראש אש"ף ובכך הפך פתח בבירור לארגון דומיננטי באש"ף.
ב-1974 זכה אש"ף להכרה בינלאומית כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני.
ה"תנזים" (מילולית ארגון) הוקם
ב-1983 כזרוע של תנועת פתח בגדה המערבית והוא הוביל את פעילותו של פתח באינתיפאדה
הראשונה. כבר בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שהחלה בשלהי 1987, נוצר מתח בין התנזים,
בתור הנהגה אותנטית שצמחה מלמטה, לבין פתח חוץ בראשות ערפאת.
חמאס [בתעתיק מערבית ראשי תיבות של "חַרַכַּת
אַלְמֻקַאוַמַה אַלְאִסְלַאמִיַה" – "תנועת ההתנגדות
האסלאמית". חמאס בתור מילה פירושה בערבית התלהבות.] תנועת חמאס נוסדה בשלהי 1987, בעקבות פרוץ
האינתיפאדה הראשונה. המסמך האידיאולוגי המפורט ביותר של חמאס הוא
"אמנת חמאס" שנכתבה באוגוסט 1988 על ידי מייסד התנועה אחמד
יאסין. זהו טקסט כמעט דתי בו המאבק עם ישראל נתפס כמאבק דתי בין בני האור לבני החושך ו"חלק מן
המערכה עם היהודים". הג'יהאד נתפס כחובה דתית אישית של כל מאמין, פלסטין היא
אדמת וַקְף שאין אפשרות לוותר עליה. רוח הטקסט היא אנטישמית. היהודים נתפסים
כשולטים בעולם.
הדומיננטיות של פתח בזירה הפלסטינית החלה להתערער
לטובתה של חמאס, כבר באינתיפאדה הראשונה בסוף שנות ה-80, וביתר שאת מאמצע שנות
ה-90, כאשר פתח תמך בהסכם אוסלו (נחתם בספטמבר 1993) ונטש להלכה את המאבק המזוין,
בעוד חמאס התנגדה להסכם וביצעה פיגועים.
גדודי חללי אל-אקצא לאחר
הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, רבים מאנשי
התנזים שולבו במוסדות הרשות, אבל נותרו עצמאיים במידה רבה. כנראה כבר בחודש הראשון
של האינתיפאדה השנייה – שהחלה בספטמבר 2000 – התנזים בראשות מרוואן ברגותי, מצא
לנכון ליצור ארגון צבאי עצמאי למחצה שנקרא "גדודי חללי אל-אקצא. פורמלית הוקם
הארגון "גדודי חללי אל-אקצא ב-1 בינואר 2001, יום השנה לפיגוע הראשון של פתח
נגד ישראל שהתרחש ב-1965. זיקתו של הארגון לשלטון המרכזי ברמאללה הייתה נמוכה, והוא
פעל במחנות הפליטים בצורה עצמאית, לפעמים תוך שיתוף פעולה עם חמאס.
פיגועי התאבדות תכנון פיגוע התאבדות ראשון בישראל נעשה בשנת
1987 על ידי צעירה מבית לחם שעברה אימונים בלבנון והושפעה מנשק ההתאבדות של
חיזבאללה. ניסיון הפיגוע הזה סוכל מבעוד מועד. פיגוע התאבדות ראשון בזירה
הפלסטינית התרחש בבקעת הירדן ב-1993 על ידי פעיל חמאס שפוצץ מכונית תופת סמוך
לאוטובוס עם חיילים ופצע שמונה מהם. הפיגוע בוצע כנראה ללא אישור ממנהיג רוחני.
התאבדות על רקע מצוקה אישית אסורה באסלאם וממיטה על מבצעיה ייסורי נצח בגיהינום.
ואולם באמצע שנות ה-90 אחד מגדולי הפוסקים בעולם הסוני, שיח' יוּסף אל-קַרְדַאווי,
הכשיר את פיגועי ההתאבדות של חמאס בטענה כי מי שפועל להגן על אדמתו נגד הישראלים
"שגזלו את פלסטין, הם שהידים שנפלו בג'יהאד ואינם מתאבדים" (עמ' 155).
בשנות ה-90 בוצעו פיגועי ההתאבדות בעיקר על ידי חמאס במטרה להכשיל את הסכמי אוסלו.
הטבח במערת המכפלה שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין וגרם לרציחתם של 29 מתפללים
מוסלמים בפברואר 1994 נתן מִשנה תוקף לפיגועי ההתאבדות נגד ישראלים.
תופעת פיגועי ההתאבדות התרחבה באינתיפאדה השנייה
במיוחד בשנים 2004-2001. כעת היא כללה לא רק ארגונים דתיים כמו חמאס וג'יהאד
אסלאמי, אלא גם ארגונים לא דתיים כמו פתח, ואף ארגון חילוני מרקסיסטי כמו החזית
העממית לשחרור פלסטין. כניסתם של פיגועי ההתאבדות לקונצנזוס הומחשה על ידי סקרי
דעת הקהל בשטחים הפלסטיניים. בעוד בשנת 1996, בתקופת תהליך אוסלו, תמכו 30%
מהפלסטינים בפיגועי ההתאבדות, שש שנים מאוחר יותר תמכו בהם כמעט 70% מהפלסטינים.
מבצעי הפיגועים מקרב הארגונים הדתיים האמינו כי בתור שהידים הם יגיעו לגן עדן. בכל
מקרה, המחבלים המתאבדים בטחו כי משפחתם תזכה לגמול כספי ולכבוד רב. משפחת השהיד לא
נהגה לערוך טקס אבל, אלא חפלה של שמחה בהשתתפות אורחים רבים, שהביעו כבוד והערכה
למשפחה. היו מקרים שבהם אף תלמדים הוסעו באוטובוס כדי לברך את בני ביתו של השהיד.
בשיחה של המחבר עם איש חמאס על פיגועי ההתאבדות
באינתיפאדה השנייה אמר בן שיחו: "פיגועי ההתאבדות היו שגיאה מרה. בפיגועים
האלה, ובמיוחד בתוך ישראל, איבדנו את תמיכת העולם" (עמ' 153). עוד אמר האיש:
הפיגועים גרמו לדעת הקהל בעולם המערבי לראות בחמאס תנועת טרור, ולא תנועה הפועלת
למען מטרה צודקת והיא שחרור המולדת מכיבוש. על אף הכבוד שזכו משפחות השהידים, מתחת
לפני השטח נתקל המחבר במקרים בהם הצטערו ההורים שלא הצליחו למנוע מבנם, בו השקיעו
רבות, לשים קץ לחייו.
פיגועי ההתאבדות נפסקו בשנת 2005, כנראה מתוך
הכרה בחמאס כי עלותם, בנסיבות בתקופה הנתונה, גבוהה מתועלתם. (ב-2016 ביטל שיח'
קרדאווי את ההיתר שהעניק לפיגועי ההתאבדות בזירה הפלסטינית בטענה כי קיימים דרכים
אחרות להתגונן מפני ישראל.)
ניצחונה של חמאס בבחירות ב-2006 תנועת חמאס התעצמה בעיקר לאחר האינתיפאדה
השנייה שהחלה בספטמבר 2000. היו לכך שתי סיבות עיקריות. פרוץ האינתיפאדה השנייה
נתפש בידי הפלסטינים ככישלון דרך המשא ומתן להקמת מדינה פלסטינית – דרך בה דגל
פתח, לפחות לכאורה, עד האינתיפאדה. כמו כן פעולותיה הצבאיות של ישראל במהלך
האינתיפאדה נגד הכוחות החמושים של הרשות הפלסטינית החלישו את השלטון ברמאללה. שורה
של אירועים נוספים הביאו להתחזקותה ההולכת וגוברת של חמאס: מותו של המנהיג המיתולוגי של פתח ואש"ף יאסר ערפאת
בנובמבר 2004; נסיגת ישראל מעזה בספטמבר 2005, שהוכיחה לדברי חמאס, את צדקת הדרך
והיעילות של המאבק המזוין נגד ישראל; ולבסוף ניצחונה המוחץ של חמאס בבחירות למועצה
המחוקקת הפלסטינית בינואר2006. בעקבות הניצחון בבחירות, אוהד חמו פגש את מנהיג
חמאס בשטחים (יהודה, שומרון וחבל עזה), אסמאעיל הנייה, מייד לאחר שנבחר לראשות
הממשלה. לשאלתו של המחבר כיצד הוא רואה את סופו של הסכסוך השיב אוטומטית:
"בסופו של דבר נכבוש אתכם, היהודים...דרושים לנו בעיקר סבלנות (צַבְּר)
ועמידה איתנה (צוּמוּד)" (עמ' 75). הוא הורה למחבר, שהוא עצמו והוריו הם
ילידי הארץ, לחזור לארצות סביו, מרוקו ועיראק.
על הסיבות ליכולתה של חמאס להשתלט במהירות על
רצועת עזה ביוני 2007, שמע המחבר מפיו של קצין "במשמר הנשיאותי", כוח
העלית של הרשות הפלסטינית. האיש הצליח להימלט מהרצועה ומסר את גרסתו למחבר
ברמאללה, בערך אחרי שנת 2014. מלבד הגורמים שנזכרו לעיל להתחזקות מעמדה של חמאס,
והם מותו של ערפאת, יציאת ישראל מרצועת עזה וניצחונה של חמאס בבחירות – הביא איש
שיחו של המחבר סיבות טקטיות. על מנת להשתלט צבאית על רצועת עזה הצליחו אנשי חמאס
להסתנן לכל מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. ללוחמי חמאס, בזכות קנאותם הדתית
האסלאמית הייתה עליונות במוטיבציה על פני אנשי פתח. הארגון של חמאס הצטיין בליכוד
לעומת הפיצול והיריבות בתוך תנועת פתח. כבר חודשים אחדים לפני יוני 2007 צרו אנשי
חמאס על בתיהם של קצינים במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית והיו מחסלים אותם.
ההוראות מהרשות הפלסטינית ברמאללה לאנשיה בעזה לא להגיב אלא לגלות איפוק, תרמו
לתנופת ההשתלטות של חמאס. אכזריותם של אנשי חמאס כלפי כוחות הביטחון של הרשות
הפלסטינית – השלכות אנשים מבניינים גבוהים, הוצאות להורג וירי ברגליים כדי להפוך
את הקורבן לנכה לצמיתות – כל זה הביא לעריקות משורות הפתח. בהקשר זה נזכר המחבר
בביקור שערך במוצאי ההפיכה של חמאס בבית ברמאללה, שם פגש אנשי פתח ומנגנוני
הביטחון בשנות ה-20 לחייהם שנמלטו מעזה. חלקם דידו על קביים ואחרים נעו על כסאות
גלגלים. הם סיפרו כיצד נתפסו ב-2007, נגררו ברחובות עזה ונורו ברגליהם, כנקמה על
פעילותם נגד חמאס. בן שיחו של המחבר המשיך
וסיפר כי לאחר שבמתחם הנשיאות בעזה
נותרו מעט לוחמים, הוא פשט את מדיו, נטש את רובהו, הצטייד באקדח וניסה להימלט
מרצועת עזה דרך מחסום ארז. בדרכו נתקל במארב של חמאס, נפצע, אך הצליח להגיע
ליעדו.
בהתאם להערכתו של אוהד חמו, אכזריותם של אנשי
חמאס כלפי פתח ב-2007 יצרה שנאה יוקדת בין שני הארגונים, וגם בין רצועת עזה לגדה
המערבית, בין הפונדמנטליזם האסלאמי לבין התנועה הלאומית המייסדת. לנוכח השנאה
העמוקה והפער האידיאולוגי בין שני הארגונים, בכיר לשעבר ברשות הפלסטינית העריך
באזני המחבר כי הפיוס ביניהם אינו אפשרי.
בעקבות השתלטותה של חמאס על עזה ביוני 2007
וחששהּ של הרשות הפלסטינית שהמצב יכול להישנות גם בגדה המערבית, ביולי פרסם יושב
ראש הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) צו נשיאותי שהורה "לפרק את כל המיליציות
החמושות והקבוצות הצבאיות שאינן סדירות", כולל גדודי חללי אל-אקצא. מה שסייע
למחמוד עבאס להשיב את הסדר על כנו היה הסכם בנושא המבוקשים שנחתם עם ישראל באותה
השנה. בהתאם להסכם רבים מהמבוקשים התחייבו לנטוש את דרך הטרור, להפקיד את נשקם
בידי מנגנוני הביטחון, נכנסו לתקופה של שלושה חודשים עד חצי שנה למעצר בבתי הכלא
הפלסטיניים, ולאחר תום מעצרם שוחררו וחדלו למעשה להיות מבוקשים על ידי ישראל. הם
הפכו לחלק מהממסד הצבאי הפלסטיני. בסך הכול הוענקה חנינה ל-469 מבוקשים.
ב-2014
נפגש המחבר עם אבו נימר, אחד מבכירי התנזים, שנידון למאסר עולם ב-2002 בגין
השתתפות בפיגוע וניסיון לרצח. בשיחתו בכלא טען כי הפיגועים היו טעות והיה על
התנזים ללכת בדרכו של אבו מאזן התומך בהסדר שלום. אבו נימר טען שהוא מוכן להסכים
לקיומה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ולחזרה מוגבלת של פליטים. איש התנזים האשים
את ישראל בהיחלשות הפתח ובפנייתם של הפלסטינים לדרך ההתקוממות: הרחבת ההתנחלויות,
הרס בתים, חילול מסגד אל-אקצא – כל זה מהווה פגיעה בזכויות הבסיסיות של הפלסטינים.
לדבריו, רק בזכות ההנהגה המתונה והחכמה של אבו מאזן, אשר אינו נכנע ללחצים מלמטה,
פתח אינו חוזר להתנגדות החמושה.
דיכוי חמאס בגדה לאחר תפיסת השלטון המלא ברצועת עזה בידי
חמאס ב-2007, פתחה הרשות הפלסטינית בגל מעצרים רחב נגד אנשי התנועה הזו בגדה
המערבית, כדי למנוע הישנות התרחיש העזתי במקום מושבה. העצורים עברו עינויים קשים
ביותר. אסיר חמאס משוחרר מכלא של הרשות אמר למחבר: "תן לי מאה שנה בכלא
הישראלי ואף לא יום אחד בכלא של הרשות" (עמ' 61). נוסף למעצרים מטעם הרשות,
אנשי פתח נקמו באופן אישי באנשי חמאס בגדה
המערבית באמצעות רצח אחדים מהם. אנשי חמאס בגדה המערבית רואים עצמם כנתונים תחת
כיבוש כפול, של ישראל ושל הרשות הפלסטינית. אף על פי כן, הם שואפים עידוד מאמונתם
הדתית לפיה חולשתם מול ישראל והרשות היא זמנית והגלגל חייב להתהפך.
ב-2014, זמן קצר לאחר תחילת המבצע "צוק
איתן" שהחל ב-8 ביולי, נלווה המחבר להפגנת הזדהות עם עזה שנערכה בחברון.
המרכיב הדומיננטי בה היו אנשי חמאס, גברים צעדו קדימה, אחריהם, בנפרד, הנשים.
בהפגנה הזו ניכרה תעוזה של אנשי חמאס ותומכיה, לנוכח דיכוי אלים ואכזרי של מחאות
מטעם הארגון הזה על ידי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית. לא עבר זמן רב וגם
ההפגנה הזו פוזרה באכזריות וביעילות על ידי גורמי הביטחון של הרשות.
"מסתערבים" רעולי פנים של מנגנוני הביטחון של הרשות, מצוידים באלות
ובאקדחים, הגיחו מתוך ההפגנה, מתוך כלי הרכב שעמדו בסמוך ומתוך בתים וחנויות.
רעולי הפנים הפליאו מכותיהם באנשי חמאס, נעשה גם שימוש באש חיה, וההפגנה פוזרה תוך
שניות. אחד מאנשי מנגנוני הביטחון תפס את המחבר בכוח והצמיד אקדח לראשו. [משתמע]
כי אִפשר לו לעזוב את המקום לאחר שהמחבר הדגיש כי הוא עיתונאי. אבל בניסיונו לצאת
מחברון הוא נעצר במחסום מאולתר של הביטחון המסכל. החומר שתיעד על ההפגנה הוחרם
והושמד בנוכחותו. התנהגות השלטון הפלסטיני באירוע דמתה להתנהגותם של משטרים
טוטליטריים.
ירידה במעמדו של פתח בסוף העשור השני של המאה ה-21, שקע מעמדו של
פתח, כיוון שחזון שתי המדינות, עליו הסכים הארגון למעשה ב-1993, לא התממש כעבור
כרבע מאה ונותר ללא אופק בעתיד. ובכל מקרה, תהליך אוסלו עשוי היה לסלול את הדרך
להקמת מדינה פלסטינית רק ל-22% מפלסטין המנדטורית, ולא היה משאת נפשם של הפלסטינים
מלכתחילה. זאת ועוד. המנהיג הפלסטיני שהוביל את תהליך אוסלו, מחמוד עבאס (אבו
מאזן), מבוגר למדי (נולד ב-1935 בצפת) ובלתי פופולארי. מנגד חמאס מתחזקת וכבר
שולטת ברצועת עזה.
סביר להניח כי כל עוד מחמוד עבאס חי, פתח לא ייטוש
את התנגדותו לפיגועים, אבל אחרי מותו התנועה עלולה לחזור למאבק המזוין. האנרכיה
שקיימת כבר בדמדומי שלטונו של מחמוד עבאס ובמיוחד זו שיכולה להיווצר לאחר מותו,
עלולה ליצור מצב בו גדודי חללי אל-אקצא שוב ייפנו את נשקם נגד ישראל.
ניצנים לכך אפשר לראות בתופעת המפגעים הבודדים
ב-2015. אלה כללו בדרך כלל אנשי משטרה חמושים, שפעלו לרוב מרצון להתאבד בגלל בעיות
אישיות, תוך עטיפת המעשה בפטריוטיות, ומספר
האנשים בהם הצליחו לפגוע היה קטן יחסית. על חזרתם של אחדים מפעילי גדודי חללי
אל-אקצא לטרור כבר בתקופת שלטונו של מחמוד עבאס ניתן ללמוד ממקרה של זכריא זביידי
ממחנה הפליטים של ג'נין. האיש החל את דרכו באינתיפאדה השנייה, זכה לחנינה בעקבות
הסכם המבוקשים ב-2007, הפך לסטודנט ולמרצה – אבל בפברואר 2019 נעצר על ידי
צה"ל והשב"כ בגלל מעורבותו בפיגועים. [בספטמבר 2021 הצליח זביידי להימלט
מכלא גלבוע, אבל נלכד באותו החודש. הוא שוחרר מהכלא בינואר 2025, במסגרת שחרור
מחבלים פלסטינים בתמורה לשחרור חיילות ישראליות, שנשבו על ידי חמאס בעת הפלישה
מעזה לשטחה של ישראל ב-7 באוקטובר 2023.]
בסביבות 2020 נראה כי תנועת פתח מבולבלת
ומתרוצצות בה מגמות שונות וסותרות. הרשות הפלסטינית המשיכה להעניק תמיכה כספית בכל
משפחות השהידים, לכאורה ללא קשר להשתייכותם הארגונית, על אף שבפועל המצב שונה. כמו
כן, גם לאחר הפסקת פיגועי ההתאבדת, הרשות הפלסטינית קראה לרחובות ומוסדות על שמם
של שהידים. לדוגמה, באפריל 2010 נחנך רחוב ברמאללה סמוך לקריית הממשלה על שמו של
יחיא עיאש, פעיל חמאס שביצע פיגועי התאבדות נגד אזרחים ישראלים באמצע שנות ה-90. אבל
במקביל המשיכה הרשות הפלסטינית – קרי פתח הממוסד – בשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל שמכוּון נגד
האויב המשותף חמאס.
חמאס לאחר השתלטותה על רצועת עזה: התגמשות טקטית,
2019-2007
חפירת מנהרות מסיבית בעזה החלה בעיקר לאחר מבצע
"עופרת יצוקה" (דצמבר 2008-ינואר 2009). בעקבות המלחמה הזו נוכחה
חמאס לדעת כי אין מפלט מפני ההפצצות, מלבד במנהרות. עבד אל-פתאח א-סיסי, השליט של
מצרים מאז יולי 2013, פגע אנושות במנהרות בציר פילדלפי. לדברי עזתי, הבקיא בנושא,
כיום [בסביבות 2019] מספר מנהרות ההברחה [להבדיל ממנהרות לצרכים צבאיים בתוך
הרצועה] קטן, "לא יותר מכמה עשרות...מעבירים משם תרופות, סמים ונשק"
(עמ' 38).
ב-2014,
בעיצומו של מבצע "צוק איתן" (8 ביולי-26 באוגוסט), אישיות
בכירה בחמאס [אין ציון שמה] יצרה קשר טלפוני עם אוהד חמו. בן שיחו, אשר דיבר
באישור הדרג הבכיר, טען כי חמאס אינה רוצה להשמיד את ישראל, והמשיך: "נכון
לעכשיו הדרישה שלנו לגבי עזה" היא הסרת המצור, פתיחת המעברים הימיים
והיבשתיים, "תנו לנו להקים נמל ושדה תעופה – ותשקוט הארץ עשר שנים" (עמ'
22). יש לציין כי ישראל הטילה מצור על עזה מאז השתלטות חמאס עליה ביוני 2007.
שינוי באמנת חמאס, 2017 במאי 2017 פרסם ראש
הלשכה המדינית הפורש של חמאס, ח'אלד משעל, את "מסמך העקרונות". במסמך
הזה חמאס מגדירה עצמה מחדש כתנועה לאומית פלסטינית ומזניחה כמעט לגמרי את
המאפיינים האסלאמיים שאפיינו אותה במשך כשלושה עשורים. חמאס הבינה כי כדי לגייס
אנשים לשורותיה עליה להדגיש את זיקתה לפלסטין – בעוד לאחים המוסלמים קיימת בעיה
עִם לאומיות, מונח זמני וזניח מבחינתם, בהשוואה לנצחיות האסלאם. במסמך, פלסטין כבר
אינה מוגדרת כאדמת הווקף, ההתנגדות כבר אינה מוגדרת כחובה דתית אישית והג'יהאד
מוזכר רק פעם אחת. האנטישמיות הספוגה במסמך המקורי הוחלפה באנטי ציונות. במסמך העקרונות
הסכסוך בין ישראל לפלסטינים מצטייר לא כסכסוך דתי, אלא בעיקר כהתנגשות בין
שתי תנועות לאומיות. במסמך חמאס אף מוכנה
להסכים לכינון מדינה פלסטינית זמנית בגבולות ה-4 ביוני 1967. לגבי הסתפקות בהקמת
מדינה זמנית בגבולות 1967, יש לציין כי כבר בעבר הציעו מנהיגים של חמאס, בהם אחמד
יאסין, הפסקת אש ארוכת טווח (הודנה) בתמורה לנסיגה לגבולות 1967.
במהלך 2017 מרכז הכוח של חמאס חזר לעזה. במקומו
של ח'אלד משעל, יליד כפר סילוואד הסמוך לרמאללה – במאי 2017 בראש הלשכה המדינית של
חמאס נבחר אסמאעיל הנייה, יליד עזה [נהרג על ידי המוסד בטהראן ביולי 2024], ולצידו
רבים מן ההנהגה המזוהים עם עזה ובראשם יחיא סינוואר.
יחיא סינוואר סינוואר נולד ב-1962 במחנה פליטים ברצועת
עזה. הוא זכה למוניטין שלו כמְענה אכזר, בתור מי שהקים את מנגנון הפנים האימתני של
חמאס בשנות ה-80, בשם אל-מַגְ'ד, התהילה. כאשר נאסר ב-1988 ונידון ל-5 מאסרי עולם
בגין רצח משת"פים, המשיך בפעילותו האובססיבית לאיתור בוגדים גם בין כותלי בית
הכלא. לפי עדויות של אסירים, סינוואר נהג בכלא להצית גומי או ניילון ולטפטף אותו
על אסירים בזמן החקירה. כמו כן הושיב אסירים חשודים על פלטות שבת רותחות. עוד
טוענים אנשי חמאס שהכירו אותו, כי רוב רובם של החשודים שהרג לא היו משת"פים. בעינוי חפים מפשע, רכש
לעצמו אויבים בתנועת חמאס עצמה.
כאשר סינוואר נכנס לכלא מעמדו בהיררכיה של חמאס,
בתור אחראי על ביטחון הפנים ולא פיגועים, היה נמוך. ואולם מעמדו עלה בזכות הכריזמה
שלו ונפוטיזם. אחיו, מוחמד סינוואר, היה בכיר בזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ומה
שחשוב לא פחות, היה גם אחד האנשים שהחזיקו בחייל הישראלי החטוף מאז 2006 גלעד
שליט. כתוצאה מכך זכה סינוואר להתעניינות רבה מצד השב"כ, שהעצימה את מעמדו. סינוואר
מילא תפקיד מפתח בבחירת האסירים שישוחררו בעסקת שליט ב-2011 ולא היה ספק שהוא עצמו
ישוחרר בעסקה, ולוּ כיוון שלא היה לו דם על הידיים מרצח יהודים. בפברואר 2017 הוא
נבחר למנהיג חמאס ברצועת עזה. [נהרג באוקטובר 2024 ברצועת עזה במלחמת "חרבות
ברזל".]
הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עִז א-דין אל-קסאם,
הלכה והתחזקה בנשק וכך הפכה לגוף אינטרסנטי בעל אג'נדה מיליטריסטית; ואיש הזרוע
הצבאית לשעבר של חמאס, יחיא סינוואר נבחר לראש חמאס בעזה. כתוצאה מכך, הזרוע
הצבאית של חמאס השתלטה בפועל על קבלת החלטות בעזה ובאופן אינהרנטי פעלה לקדם
אופציות צבאיות. על רקע המצב הזה, איש חמאס בגדה המערבית תיאר את שלטונה של חמאס
ברצועת עזה כדומה לשלטונה של חיזבאללה בלבנון – דיקטטורה צבאית הכופה את עצמה על
המערכת הפוליטית. עם זאת אחריותה של חמאס על אוכלוסייה של 2.1 מיליון תושבי עזה
חייבה אותה להשקיע מאמצים ומשאבים בניהול אזרחי. היא גם עצרה קבוצות של סלפים
ואנשי ג'יהאד אסלאמי מלירות על ישראל.
המחבר היה עֵד לדיון בין אנשי חמאס לשעבר, אשר
חלקם ישבו שנים רבות בבתי כלא ישראלים בגין פיגועים קשים. הדיון עסק בנושאים
אידיאולוגיים ולא נועד לפרסום. ניזאר, מאנשי התנועה לשעבר אשר ישב שנים רבות בכלא,
טען כי הוא הגיע למסקנה כי היהודים הם בני אדם ויש להם זכות קיום בעולם הזה. היה
זה שינוי מהותי לגבי איש חמאס מהשורה. עוד אמר
כי הוא מתנגד לכל סוגי הרצח. אחמד, איש הזרוע הצבאית לשעבר שישב
יותר מ-15 שנה בכלא, אמר כי הפיגועים לא ישחררו את פלסטין. הם מביאים על הפלסטינים
מוות, יתמות, הרס המשפחה והבית [כלומר פיצוץ ביתו של המחבל]. איש חמאס אחר התלונן
כי לאחר ריצוי תקופה ארוכה בכלא, לפעמים 20 ואף 30 שנה, האסיר המשוחרר אינו זוכה
להוקרה מהחברה, ואף לא לפיצוי כספי מהרשות הפלסטינית, אם הוא משתייך לחמאס. אחד
הדוברים אמר כי הסכסוך בין הפלסטינאים לישראל בלתי פתיר. האיש הסביר: כמו
שהמוסלמים נלחמים עבור מסגד אל-אקצא – היהודים, כולל המתנחלים, אינם קולוניאליסטים
כמו הצרפתים באלג'יריה, אלא בדומה לפלסטינים מאמינים בזכותם על הארץ ועל הר הבית.
המתדיינים אמרו כי הם אינם יכולים להשמיע את דעותיהם ברבים, אחרת יואשמו בבגידה –
אבל שיח גלוי בחדרי חדרים מקובל אצל חלק מאנשי חמאס.
בד בבד נשמעו גם דעות אחרות. אחמד, שנזכר לעיל וטען כי הפיגועים לא ישחררו
את פלסטין, אמר כי הוא מאמין בנבואתו של הוגה דעות אסלאמי (בסאם ג'ראר) לפיה ישראל
תיעלם בשנת 2022, וכי רבים מאמינים בכך. בקהל היו גם תומכי יחיא סינוואר שראו בו
מודל לחיקוי.
אוהד חמו סבור כי על אף סימנים
להתגמשות אצל חמאס, התנועה הזו הייתה
ונשארה מחויבת לחיסולה של מדינת ישראל. כפי
שהסביר לו איש חמאס, מותר לעשות הודנה עם ישראל לעשר ואף לעשרים שנה, כדי לאפשר
לחמאס להתאושש ולצבור כוח ל"המלחמה הגדולה" שבה תנצח. המחבר נוכח לדעת
זאת בשיחות עם אנשי חמאס בכלא, אשר חלקם נידונו למאסר עולם, ולכאורה לא היה להם מה
להפסיד בהבעת דעותיהם האמיתיות. איש חמאס
שנידון ל-30 מאסרי עולם אמר כי חמאס היא "האחים המוסלמים" וכוחה ב"התנחלות בלבבות". כמו רבים
אנשי חמאס שנידונו לתקופות מאסר ארוכות, הוא דיבר עם המחבר בעברית טובה וגם הביטוי
"התנחלות בלבבות" נאמר בעברית, ומשמעותו כי אי אפשר לעקור את
האידיאולוגיה הזו מהמאמינים בה, גם אם ישללו מהם זמנית את האמצעים להגשימה. לדברי
אותו איש חמאס, מדיניות הסיפוח של ישראל דווקא משרתת את חמאס בכך שהופכת את פלסטין
למדינה אחת, אשר בהמשך קל יותר יהיה לפלסטינים להשתלט עליה. עוד אמר אותו האיש כי
אנשיו מוכנים לשתף פעולה נגד ישראל לא רק עם איראן השיעית, אלא אפילו עם השטן.
אסירי העולם תלו תקוות בעסקאות נוספת בנוסח "עסקת שליט" שתביא לשחרורם.
ב-2017 נערכו הפגנות רחבות של תושבי מזרח ירושלים
נגד הצבת מגנומטרים (גלאי מתכות) בכניסה להר הבית על ידי ישראל. המחאה העממית הזאת
אילצה את ישראל לוותר על הבדיקה בגלאי המתכות. הניצחון הזה, באמצעות הפגנה בלתי
אלימה, היווה מקור השראה לארגון "צעדות השיבה" [לתחומי מדינת ישראל,
פלסטין מנקודת ראותם] ברצועת עזה החל מ-2018. בהפגנות האלה השתתפו מדי שבוע רבבות
פלסטינים, מול גדר הביטחון המפרידה בין הרצועה לישראל, מונחים בטרמינולוגיה משיחית
של חזרה למקומות מגוריהם בפלסטין מהם נושלו. מנקודת ראותו של שלטון חמאס, ההפגנות
שירתו את מטרותיו להפנות את הזעם על המצב הכלכלי הקשה כלפי ישראל ולהעלות את שאלת
עזה והסגר עליה על סדר היום הבינלאומי והישראלי. חמאס שילמה כסף לאימהות כדי
שתבואנה לצעדות יחד עם ילדיהן. צעירים עזתים נהרו להפגנות מפאת אבטלה, היעדר עתיד
וייאוש עד לנכונות למות. היו מפגינים שקיוו כי הצעדות יביאו להקלה בסגר ולאפשרות
לצאת לעבודה בישראל.
בניגוד להפגנות נגד המגנומטרים, ההפגנות על הגדר
הפכו לאלימות: חלק מהמפגינים השליך מטעני חבלה, רימוני יד ובקבוקי תבערה. ירי מצד
צה"ל לרגלי המפגינים הביא למספר גדול של פצועי גפיים. מלבד המקורבים לחמאס,
רוב הפצועים לא קיבלו טיפול נאות ונותרו נכים ומחוסרי פרנסה. הפיצויים החד פעמיים
שהעניק חמאס לפצועים ולהרוגים לא הספיקו למחייה. כתוצאה מכך, נכונותם של העזתים
להשתתף בצעדות השיבה ירדה, וצעדות השיבה הופסקו על ידי חמאס.
בשלהי 2019 קיים אוהד חמו שיחה עם עזתי משכיל וחילוני, בן
32, אשר קיבל אישור לצאת מעזה לגדה המערבית ונותר לחיות בה באופן בלתי חוקי. האיש
סיפר למחבר: "נולדתי עם ידיעה שישראל היא האויב הגדול, השטן, זו שרוצה להרוג
אותי". ואולם אחרי שלמדתי בכוחות עצמי עליכם, הבנתי שהיהודים אינם האויבים
שלי. ההורים שלי ורבים מבני הדור שלהם בעזה טוענים שישראל שונה מאוד מכפי שחמאס
מנסה לצייר אותה. "מרבית המבוגרים שלנו ממש מתגעגעים אליכם, אל שנות ה-80',
אל הימים ששלטתם בעזה...הם אומרים שהשלטון היהודי היה טוב יותר מזה הערבי. הטרגדיה
היא שהדור שלי לא חווה את ההזדמנות להכיר ישראלים" (עמ' 29). לדברי בן שיחו,
חמאס שולטת ברצועה עזה ב"ברזל ודם" (בִּחַדיד וַנַאר) ומדכאה כל ביקורת.
עם זאת, לאחרונה, מחסום הפחד הולך ונשחק. בן שיחו חבר בקבוצה של עזתים שמתנגדים
למלחמה ורוצים בשלום עם ישראל. "האתגר שלנו הוא תוכניות הלימוד בעזה, ששנאת
היהודים והקריאות להרוג אותם הן חלק בלתי נפרד מהן. מחוץ לבית הספר אנחנו מגלים גם
ילדים שמוכנים לשמוע דברים שונים – הרי גם הם שומעים בבית, מההורים, שישראל איננה
השטן שמישהו בעזה מנסה לצייר" (עמ' 33). בן שיחו סיפר שהוא וחבריו נלחמים
בשחיתות ומנסים לבנות תשתית דמוקרטית. לדבריו "רוב העזתים רוצים שלום
ומתנגדים לחמאס" – אבל ישראל באמצעות המשך הסגר על עזה מחזקת את חמאס.
בדצמבר 2019 פורסם סקר לפיו רק 41% מתושבי עזה
תומכים בחמאס. באותה השנה פרצו הפגנות מחאה בעזה, בעיקר על המצב הכלכלי הקשה, אבל
גם בגין היעדר חופש. ההפגנות דוכאו ביד ברזל על ידי משטר החמאס. כנראה על רקע זה
טען פועל עזתי (שבא לעבוד בישראל) כי הדרך להפיל את שלטון חמאס היא לא באמצעות
הפגנות, אלא פתיחת השערים לישראל. צעד כזה יביא לשגשוג כלכלי וירחיק את האוכלוסייה
מתמיכה באידיאולוגיה המיליטנטית של חמאס, ולבסוף יביא להפלת שלטונה. ואולם, לדברי אוהד חמו, ב-2019 עבור יותר מ-40%
מתושבי רצועת עזה, צעירים מתחת לגיל 15, שלטון חמאס בעזה היא עובדה מוגמרת. שלטון
הרשות הפלסטינית הוא זיכרון רחוק ועמום.
לאחר המבצע "צוק
איתן" ב-2014, הדוברים הפוליטיים והצבאיים של חמאס הודיעו כי היעד של הארגון
בעימות העתידי הוא להעביר את המלחמה לשטח האויב. כדי
למנוע את האפשרות הזו בנתה ישראל את המכשול התת קרקעי [המכשול מנע חדירה דרך
מנהרות לישראל, אך למעשה לא היווה מכשול רציני למניעת הפלישה מעל הקרקע באוקטובר
2023]. בסביבות 2019 אורך המנהרות בעזה הוערך בעשרות קילומטרים ואולי אף מאות.
מספרם של לוחמי החמאס הוערך ב-30,000-20,000.
הג'יהאד האסלאמי התנועה נוסדה בסמיכות למהפכה האסלאמית באיראן
ב-1979. מסמך מדיני של הג'יהאד האסלאמי קובע כי "רק מאבק מזוין היא הדרך
האסטרטגית למאבק עם ישראל כחובה דתית ומוסרית שאי אפשר לוותר עליה" (עמ'
131). התנועה סופגת השראה מאיראן, פטרוניתה הכלכלית והאידיאולוגית.
ב-2019 קיים אוהד חמו פגישה עם חליל שְקאקי, אחיו
של מייסד הג'יהאד האסלאמי פַתְחי שְקאקי שחוסל על ידי ישראל באוקטובר 1995. הפגישה התקיימה במשרדו של חליל ברמאללה. האיש
חוקר וסוקר ידוע, סיפר למחבר כי לפי הסקרים ב-2019 שיעור התמיכה בג'יהאד האסלאמי
ברצועת עזה נע סביב 5% ובגדה המערבית – 2%-3%. אחת הסיבות לשיעור התמיכה הנמוך היא
הקשר בין התנועה הזו לאיראן ולשיעה , כאשר כל הפלסטינים הם סונים. באותה שנה
לג'יהאד האסלאמי בעזה היו כ-10,000 לוחמים. בנובמבר 2019 התקיים עימות שנמשך כ-48
שעות בין ישראל לג'יהאד האסלאמי בעזה, במהלכו שיגר הארגון 450 רקטות. חמאס לא
התערבה בלחימה, והואשמה על ידי הג'יהאד בפרגמטיות ואף בכפירה.
בנים סוררים של חמאס
מוסעב
וְסוהייב חסן יוסף סוהייב הוא בנו
של מנהיג חמאס בולט בגדה המערבית, חסן יוסף, אשר ילדיו הלכו בדרכו – מלבד שניים.
הראשון מוסעב, לאחר שנעצר על ידי השב"כ, הפך למשתף פעולה עם ישראל,
היגר לארה"ב, התנצר [ופועל בשירות ההסברה הישראלית]. השני, סוהייב החליט בשלב
מסוים [כנראה בסביבות 2019] לפרוש מתנועת חמאס. לאחר פרישתו הסכים להעניק ראיון לאוהד
חמו, שנערך מטעמי ביטחון בדרום מזרח אסיה. האיש הדגיש באזני המחבר כי הוא איננו
משת"פ אלא פטריוט פלסטיני גאה. הוא פרש מהתנועה מטעמים אידיאולוגיים. לדבריו,
חמאס מחנך ילדים משחר ילדותם לשנוא יהודים בתור אויבי המוסלמים שבגדו בנביא מוחמד.
השנאה ליהודים מתנהלת באינדוקטרינציה אינטנסיבית: בבית, בבית הספר ובמסגדים. לפי
חמאס היהודים יגיעו לגיהינום, וגם אנשי פתח יגיעו לשם. החמאס מטיפה לכך שהיא מחזיקה
באמת האבסולוטית, האלוהית. כנגד טענתו של אוהד חמו כי חמאס, בחינוכה לרצח יהודים,
מסתמכת על חדית' [המופיע באמנה של חמאס משנת 1988] הקורא במפורש להרוג יהודים, השיב סוהייב:
"זה שטויות. על פי האסלאם זה יקרה בבוא הגאולה" – והרי אין כלל סימנים
לגאולה (עמ' 99). סוהייב אמר, כי בתור מי שמכיר היטב את הקוראן, אין בו אף פסוק
הקורא לרצח יהודים. הוא רואה ביהודים בני אנוש ומתנגד לאנטישמיות של חמאס.
סוהייב שהה באיסטנבול למעלה משנה, שם עסק בתרגום
חומר מכלי תקשורת ישראלים עבור בכירי חמאס. חמאס התעניין בכל הנעשה בישראל, במיוחד
בשסעים בחברה הישראלית, כמו בין מזרחים לאשכנזים ובין חילונים לדתיים. החומר
המתורגם הועבר גם לאיראן – תרומתה המודיעינית של חמאס עבור התמיכה הצבאית מארץ זו.
בהחלטתו לעזוב את חמאס, הקש ששבר את גב הגמל היה אורח החיים הנהנתני של בכירי חמאס
בתורכיה וגם ברצועת עזה – בהשוואה לדלות האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה. בתורכיה היה
עֵד לאנשי חמאס שאכלו ארוחה ב-200 דולר והחזיקו בבתים יוקרתיים עם בריכות שחייה פרטיות.
להערכתו, חמאס בגדה המערבית מתונה בהשוואה לעזה ומוכנה להוּדנה ארוכה עם ישראל.
זאת מפאת הלחץ המתמיד מצד השב"כ ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
משתפי פעולה: עתיד קשה
אזור הגדה המערבית שורץ בסוכנים. יש העובדים עבור
הרשות הפלסטינית, יש – עבור חמאס, ויש – עבור ישראל. מריבוי הסוכנים הישראלים
מרגישה החברה הפלסטינית שקופה. ישראל משתמשת בסיגינט (signals intelligence)
(מודיעין אותות) וביומינט (מודיעים אנושי). גיוס סוכנים, במיוחד מצד ארגונים דתיים
כמו חמאס, קשה במיוחד. על המוכן לעבוד למען ישראל לבגוד בדתו, במולדתו, בסביבתו
החברתית ובמשפחתו. הסיבות לשיתוף פעולה מצד הפלסטינים עם ישראל מגוונות. מקום נכבד
בהן תופס המניע החומרי: קבלת כסף, השגת אישורי עבודה בישראל והיתרי יציאה
לחו"ל, וטיפול רפואי עבור בני משפחה. מצב סוציו אקונומי נמוך, עוני ואבטלה,
עשויים לשמש גורם חשוב להסכמה לשיתוף פעולה.
ואולם מלבד המניע החומרי ישנם גורמים חשובים אחרים. [כנראה מיעוט] חש קרבה
רגשית לישראל, רואה בה מדינה למופת בהשוואה למדינתו ורוצה להשתייך אליה. מגייס
סוכנים ותיק טען באוזני המחבר כי המניע העיקרי לנכונותם של משתפי פעולה לעבוד עם
השב"כ דווקא אינו חומרי – למרות שרבים מהם טוענים זאת. לדבריו, הסיבות הן
לרוב אישיות: תדמית נמוכה במשפחה ובחברה, חוסר כבוד כלפי האיש, אי הצלחה עם
נשים, כישלון אישי בחייהם. יש הנדחפים
לעבוד עם שב"כ בגלל יצר הרפתקנות, לנסות לחקות את ג'יימס בונד. אחרים עושים
זאת כיוון שהחברה הפלסטינית, בעלת הנורמות הפוריטניות, הוקיעה את משפחותיהם בגלל
עבירות מוסריות, כמו קיום קשר רומנטי אסור, ונשים שקיימו יחסי מין לפני הנישואים.
ישראל משקיעה מאמצים רבים בגיוס צעירים מהארגונים השונים. הגיוס נעשה בחלקו על ידי
פרסום הצעה מינית מפתה ברשתות חברתיות, צילום האקט המיני ואיום להפצתו. משתפי
הפעולה מתבקשים לסייע בחיסול או במעצר באמצעות איתור מקומם של המבוקשים. הסיוע
יכול לכלול גם הפצת שמועות שמשרתות את ישראל, כמו הטענה כי המחסור בחשמל ובסולר
ברצועת עזה נבע מחטיפתו של גלעד שליט.
אחד ממשתפי הפעולה הבולטים של ישראל היה אבו אכרם
רג'וב מן העיירה דורא שליד חברון. האיש שייך לחמולה גדולה, בה האיש המפורסם ביותר
הוא ג'יבריל רג'וב, לשעבר ראש הביטחון המסכל בגדה המערבית וכיום [2019] יושב ראש
התאחדות הכדורגל הפלסטינית. אבו אכרם רג'וב כנער היה עובד מטבח בישראל, זכה ליחס
טוב ממשפחה יהודית, למד עברית ואף הרגיש כעולה חדש. לאחר אינדוקטרינציה ציונית מצד
איש שב"כ, בשנת 1978 בגיל 21 הוא נשלח לסוריה ונטמע בתוך מחנה צבאי של
אש"ף. משם העביר מידע לישראל על מחבלים שעמדו לחצות את הגבול, ואלה נתפסו.
ב-1986 חזר לשטחים, עד שכעבור שמונה שנים נחשף ועבר לגור בישראל.
ב-2019 המחבר
הוזמן על ידי אבו אכרם רג'וב לארוחת איפטאר בחברון, בה – לתדהמתו – נכחו
אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים ואף אנשי חמאס, על אף עברו כמשתף פעולה. האיש
הסביר למחבר כי הדבר מתאפשר לו בזכות השתייכותו למשפחת רג'וב, אחת החמולות החזקות
ביותר בשטחים. הוא המשיך: "אנו הפלסטינים מתנהלים כמו כנופיות. החזק שולט
והשיוך המשפחתי שלך הוא הקובע. אם הייתי בן לחמולה אחרת – כף רגלי לא הייתה יכולה
לדרוך בשטחים לעולם". יש לציין כי ביקוריו של אבו אכרם בשטחים נעשים בליווי
אנשי ביטחון פלסטינים. משפחתו של אבו אכרם יכולה במידה מסוימת להוות מיקרוקוסמוס
של החברה הפלסטינית. אחיו הבכור "שהיד", אחיו יונס מרצה ארבעה מאסרי
עולם בישראל, ואח נוסף בכיר בביטחון מסכל בחברון.
מצבם של רוב משתפי הפעולה שנחשפו ועברו לגור
בישראל בכי רע. הם חיים כקסטה נמוכה בשולי החברה בישראל. החברה הפלסטינית מוקיעה
אותם, ואילו החברה הישראלית – יהודים וערבים כאחד, ממאנים לקלוט אותם. הם מתגוררים לרוב בשכונות עניות ומקבלים
משכורת צנועה המשמשת משפחה שלמה. בני הדור השני מרגישים תלושים, מתקשים למצוא
שידוך ומתדרדרים לפלילים ולשימוש בסמים – והבנות אף לזנות.
כ' היה אחד מקבלני הבניין
הגדולים בעזה. הוא החל לשתף פעולה עם השב"כ מאמצע שנות ה-80' ומפעילו היה אבי
דיכטר, לימים ראש השב"כ. בינואר 1996 חיסלה ישראל באמצעות טלפון ממולכד את
יחיא עיאש, שכונה "המהנדס" – איש חמאס שהיה אחראי לשורה של פיגועי
התאבדות. לכ' היה חלק בחיסולו של עיאש. כ' העביר את הטלפון הממולכד
לאחיינו, אוסאמה (בן אחותו של כ'), וזה העבירו לעיאש. באותו הזמן עיאש הסתתר
בדירתו של אוסאמה, שתמך בחמאס. האחיין לא ידע שהטלפון ממולכד, ולאחר החיסול –
כמקובל במקרים כאלה – מיהר להתנער מכ' וממשפחתו. כעבור 22 שנה פגש המחבר את
כ' בדירת מסתור במרכז הארץ. האיש טען באוזניו כי לא רק אוסאמה לא ידע על
מלכודו של הטלפון, אלא גם הוא לא ידע זאת. לדבריו, בעקבות החיסול, בית דין בעזה
גזר עליו עונש מוות והחרים את כל רכושו בשווי 21 מיליון דולר. בעת הפגישה עם המחבר
כ' היה נכה וחולה. הוא התלונן לא
רק על אובדן הונו. חרה לו כי לאחר שהפך לבלתי נחוץ לשב"כ, היחס כלפיו מצד
השלטון בישראל השתנה בהתאם.
בשנים האחרונות חל שינוי כלפי משתפי הפעולה הן
מצד הרשות הפלסטינית והן מצד החברה הפלסטינית בגדה המערבית. זאת לא רק כיוון
שהרשות הפלסטינית מתרכזת בפעילות נגד חמאס. הרשות הפלסטינית עצמה ואף החברה
הפלסטינית הפכו בעצמן למשתפי פעולה עם ישראל. מנגנוני הביטחון של הרשות משתפים
פעולה עם ישראל נגד הארגונים חמאס וג'יהאד אסלאמי; פועלים פלסטינים עובדים לא רק
בישראל אלא גם בהתנחלויות וחברות ישראליות עובדות בשטחים ומעסיקים עובדים
פלסטינים.
אסירים ביטחוניים
לאחר השתלטותה של חמאס על רצועת עזה ב-2007,
אסירי חמאס הופרדו מאסירי פתח, כדי למנוע התנגשויות אלימות בין שני הארגונים.
באגפי האסירים שוררת משמעת פנימית חמורה, במיוחד בתנועת חמאס. קיים משטר היררכי
ויש להישמע לעומד בראש קבוצת האסרים.
לבתי הכלא מוברחים טלפונים סלולריים זעירים,
אחדים בגודל 4 ס"מ. מחירם גבוה ונע בין 60,000-15,000 שקלים. המימון לטלפונים
האלה נעשה באמצעות התארגנות של קבוצת אסירים לרכישת מכשיר משותף או באמצעות התנועה
הפוליטית אליה משתייך האסיר. השב"כ מודע לקיומם של הטלפונים בכלא, מאזין
לשיחות המשתמשים בהם לצורכי מודיעין, ואינו מחרים אותם, כל עוד מדובר בשיחות
תמימות עם בני משפחה. לא כן, כאשר המכשיר משמש לקידום ביצוע פיגועים.
החל מיולי 2011 נשללה מהאסירים הביטחוניים הזכות
ללמוד באוניברסיטה. לכאורה היה זה צעד נכון – אבל למעשה היו לו גם חסרונות. לימוד
באוניברסיטה הפתוחה בישראל בשפה העברית אִפשר לאסירים להכיר את המשטר הדמוקרטי
בישראל ויתרונותיו, ובעיקר להגיע למסקנה שהיהודים הם בני אדם ובכך למתן אצל אחדים
מהאסירים את יחסם לישראל. האסירים מרבים לקרוא ספרים וישנן סדנאות ללימוד שפות בהן
עברית, אנגלית וצרפתית. לפופולריות רבה בכלא
זוכים ספרים על מבשרי הציונות ועל מנהיגי הציונות וישראל, בהם ז'בוטינסקי,
בן-גוריון ונתניהו. ההתעניינות בישראל נובעת לא רק מהרצון להכיר את האויב, אלא גם
מתוך רצון ללמוד ממנו ולנסות לחקות את הצלחתו.
גם היחס האנושי מצד הסוהרים כלפי האסירים תורם
ליצירת תדמית חיובית על יהודים. היו אף מקרים בהם נוצרו יחסי ידידות כנים בין
אסירים לסוהרים. המחבר בביקוריו בבתי הסוהר זכה לרוב ליחס חיובי גם מאסירים שביצעו
פיגועים קשים. להפתעתו, הם קיימו שיחה שקטה ונינוחה אתו.
בסוף 2017 קיבל המחבר שיחה מאסיר של פתח, אשר
ריצה עונש של 13 שנה בכלא בעוון שליחת מחבל מתאבד, כאשר תפיסתו מנעה את ביצוע
הפיגוע. האסיר הזמין אותו לחזות בחגיגות ביום שחררו שנערכו במחנה הפליטים בלטה
(שכם) – אחד המחנות המיליטנטיים ביותר. המזמין הבטיח כי לא יאונה לו רע. בסוף
האירוע ביקש האסיר המשוחרר להעביר מסר בעברית לישראלים: ישנה הזדמנות להגיע לשלום
על בסיס הקמת מדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל. כעבור חצי שנה נפגש המחבר שוב
עם אותו אסיר. האיש קיבל דרגת מוּקַדַם (סגן אלוף) במשטרה הפלסטינית הכחולה ונהג
בג'יפ הונדה לבן. תמורה דומה חלה אצל חלק מאנשי פתח אשר השתתפו באינתיפאדה השנייה.
השינוי חל בהשפעת הכרת החברה הישראלית, כמו תקשורת חופשית.
הכלא הוא אחד המקומות היחידים בו שמע המחבר
ביקורת על יאסר ערפאת. בשנת 2017, ביושבו באגף ארגון פתח, מוקף בבכירי תנזים, סיפר
לו אחד האסירים שהוא קיבל הנחיות מערפאת לבצע פיגועי ירי בשיאה של האינתיפאדה
השנייה. לשאלת המחבר האם דבריו של ערפאת היו מרומזים, השיב האסיר כי דברי
ה"ראיס" היו מפורשים ביותר ונאמרו בלשכתו במוקטעה (עמ' 126). להפתעת
המחבר, המשיך האסיר וטען כי "הטעות הגדולה שלנו" הייתה שהקשבנו לאבו
עמאר (ערפאת) והסלמנו את האינתיפאדה –
במקום להקשיב לאבו מאזן (מחמוד עבאס), אשר התנגד לפיגועים. האיש המשיך: "אם היינו
מאמצים את התפיסה של אבו מאזן – היום כבר הייתה לנו מדינה פלסטינית ואני לא הייתי
כאן בכלא" (עמ' 127).
האסירים משלמים מחיר על מעשיהם. לאחר שחרורם הם
זוכים לכבוד, אבל בהמשך נשכחים. אסירים "כבדים" בתנועת פתח יכולים להפוך
לאחר שחרורם לבכירים במנגנוני הביטחון הפלסטיניים. ואולם אסיר משוחרר אחד טען כי
הוא אינו רוצה לעבוד בביטחון ולשאת נשק, מחשש שבמקרה של השתלטות חמאס, יזרקו אותו
מבניין גבוה. חלק מהאסירים שפגש אמרו למחבר "בשקט שהם מצטערים על מה שעשו,
שהבינו כי הרסו את חייהם שלהם ושל קורבנותיהם ותו לא, שאילו ניתן היה להחזיר את
הזמן לאחור, הם לא היו עושים את 'הפעולה'" (עמ' 128).
מבט לעתיד: עמדתו של בכיר לשעבר בג'יהאד האסלאמי
בקיץ 2019 מפקד בכיר לשעבר בג'יהאד האסלאמי באזור
שומרון, המכונה אבו מוג'אהיד, הסכים לפגוש את המחבר בביתו באזור קבטיה. האיש קיבל
את הכַּתָּב כאורח, עליו הוא פורס את חסותו וערב לביטחונו. בהמשך פירט את השקפתו.
"אנחנו מאמינים במאבק בישראל עד לחורבנה המוחלט [אמר בקול שקט]...גם אם מישהו
אצלנו יחתום איתכם על איזשהו הסכם שלום, הוא יהיה קר...אם תיכנס לראשו של כל אחד
מאיתנו ותעמיד אותו על צפונות ליבו, תגלה שהכול שקר. אנחנו שונאים אתכם וברגע
שנוכל – גם נשמיד אתכם" (עמ' 133).
האיש טען כי תורת ארגונו היא שילוב בין הדת בנוסח
האחים המוסלמים לבין אסטרטגיית המאבק אותה נטלו מפתח. לא רק הג'יהאד אלא גם פתח
רואה ביהודים בישראל אויב. כל אדמת פלסטין היא של המוסלמים, כולל תל אביב.
"גם מי שמשתף איתכם פעולה ועובד איתכם יודע בסתר ליבו שהיהודים לא יישארו פה
לנצח...מחכים להזדמנות שבה תהיו חלשים ונוכל לחסל אתכם. גם אלו שמעמידים פנים שהם
אוהבים אתכם ומשתפים איתכם פעולה" (עמ' 135). ישראל תובס כאשר הגבולות בין
מדינות ערב יבוטלו וכל העולם המוסלמי יתאחד. התהליך עשוי לקחת ממאה עד 1000 שנים
וכיום נראה בלתי ריאלי – אבל גם התאחדות כל היהודים והגירתם לפלסטין נראתה כבלתי
מציאותית לפני למעלה ממאה שנה, סיכם האיש.
הדבר המפתיע באבו מוג'האיד הוא לא שגם ילדיו
דוגלים בהשמדת ישראל, אלא בפרישתו מפוליטיקה. הוא נוכח לדעת כי גם מנהיגים של
התנועות ג'יהאד וחמאס לוקים בחולשות
אנושיות. הוא מרחיק את ילדיו מפוליטיקה, שולח אותם לבתי ספר פרטיים, כדי שילדיו
יזכו לחיי רווחה ויחיו באושר.
לדבריו, הפלסטינים שילמו מחיר כבד עבור
האינתיפאדה השנייה וכעת רוצים לחיות. ברור כי הפיגועים לא ישחררו את פלסטין, וגם
לא נועדו מראש לעשות זאת. מטרתם הייתה להזכיר ליהודים שזו אינה ארצם ולהפריע
לשלוות חייהם.
מבט שונה לעתיד: השיבה ל-1987
שני מעברים עיקריים משמשים למעבר פועלים מהשטחים
לתחומי מדינת ישראל. "מעבר רחל" המכונה בעגה הצבאית "מחסום
300" הנמצא ליד בית לחם, ומעבר קלנדיה ביציאה מרמאללה. התנאים במעברים היו
קשים ומשפילים עבור העובדים הפלסטינים: מספרם הרב של הבאים בשעריהם חייב אותם לקום
בלילה, משעה 1 עד מאוחר ביותר בשעה 5, כדי לתפוס מקום בתור; ובהמשך להידחף בתוך ההמון הצפוף כדי להגיע לבדיקה
ביטחונית, כאשר החזקים מצליחים ל"גנוב תור". לאלה שכבר עמלו קשה רק כדי
לעבור במחסום, עדיין לא הייתה מובטחת
עבורם עבודה בישראל. השאיפה לעבוד בישראל נבעה מהיעדר מספיק מקומות תעסוקה
בגדה המערבית, יחס משפיל מצד המעבידים הפלסטינים ושכר נמוך בהשוואה למשכורת
בישראל. ב-2019 נפתחו שני המחסומים מחדש.
הצפיפות האיומה והתנאים התת אנושיים התחלפו במעברים מכובדים יותר שמשיבים את צלם אנוש לעוברים בהם.
עלות שדרוג המעברים הסתכמה ב-300 מיליון שקלים. המחבר הרגיש סיפוק: סדרת הכתבות
שהוא העלה למסך על רמיסת כבוד האדם במעברים תרמה להחלטת משרדי הביטחון והאוצר
לשדרגם.
ישנן קטגוריות של פלסטינים המנוּעים להיכנס
לישראל מסיבות ביטחוניות, כמו צעירים רווקים וקרובי משפחה של מחבלים. המחבר הצטרף
לבשאר, מבריח שב"חים מיאטה, עיר סמוכה לחברון. האיש עסק בהברחת שב"חים
כבר 16 שנים וכל פועל משלם לו 300 שקלים על ההברחה. המבריח טען כי הוא מכיר את
האנשים שהוא מסיע, ולכן אין ביניהם מחבלים, ואם היה יודע על מפגע היה מוסר אותו "לכוחות הביטחון
שלנו". ההברחות הן תעשייה שלמה. המבריח בצד הפלסטיני נעזר במבריח בצד
הישראלי. ההברחות נעשות בלילה, ולאחר שתצפיתנים בשירות המבריחים מגלים שהמעבר
בטוח, נוסעי הרכב חוצים את הגדר דרך פרצות ועוברים לרכב הממתין להם בצד הישראלי של
הגדר. תנאי העובדים הבלתי חוקיים קשים למדי: פחד מתמיד שייעצרו בדרך או בישראל;
חלקם נותרים בישראל כשבוע מתחילתו עד סופו, ביום עובדים בבנייה ובלילה לנים
במקומות מזדמנים כמו בניינים נטושים, אין להם זכויות סוציאליות והמעביד יכול
להתאכזר כלפיהם. החל מסוף שנת 2019 ישראל נקטה בצעדים לצמצום תופעת ההסתננות דרך
הפרצות בגדר. בדצמבר 2019 תיעד המחבר אירוע בו הצבא ירה ענני גז כדי להרחיק צעירים
פלסטינים שהתכוונו להסתנן דרך הגדר. לאחר מכן, שמע קול של פלסטיני מהגבעה שמול
הגדר. האיש פנה בעברית: "חייל, תן לי להיכנס. בבקשה...תן לי להתפרנס"
(עמ' 264). הבקשה נגעה לליבו של המחבר (עמ' 264).
הרצון לזכות באישור לעבודה בישראל הפך למשאת נפשם
של פלסטינים רבים. בראשית 2020 ישראל הפכה למעסיק השני הגדול בגדה (אחרי הרשות
הפלסטינית) עם 140,000 פועלים (כולל שוהים בלתי חוקיים) הנכנסים אליה או עובדים
בהתנחלויות. בהערכה גסה מדובר על כמיליון פלסטינים שנסמכים על כלכלת ישראל. ב-2019
האבטלה בגדה עמדה על 17% ובעזה על 50%. ב-2019 המשכורת הממוצעת של פועל פלסטיני
בישראל נעה סביב 7000 שקלים, כמעט פי שלוש ביחס למשכורת המינימום בשטחים. גם
במישור המאקרו, הכלכלה הפלסטינית תלויה
בישראל: כ-85% מן הייצוא הפלסטיני מגיע לישראל, ו-60% מהיבוא לשטחים הוא מישראל.
הפלסטינים העובדים בישראל זוכים בבירור לרמת חיים גבוהה יותר בהשוואה לשכניהם בגדה
המערבית שעובדים במקום.
ואולם השיקול החומרי הוא רק אחד הגורמים לכך
שבקרב רבים מהפלסטינים הפכה ישראל למעין הארץ המובטחת, לארץ האפשרויות הבלתי
מוגבלות ולגן עדן. הפלסטינים העובדים
בישראל מתרשמים מרמת החיים הגבוהה, מהניקיון והסדר ברחובות, מהמדשאות ואיכות
החיים. יש המתרשמים מקיומה של מדינת חוק בה אפילו ראש ממשלה (אהוד אולמרט) ונשיא
המדינה (משה קצב) נידונים למאסר. זאת בניגוד לרשות הפלסטינית בה פורחת השחיתות
והנפוטיזם: אנשי רשות בכירים חיים בבתי פאר, מחזיקים במכוניות יוקרה וילדיהם זוכים
למשרות רמות, ללא קשר לכישוריהם. יש המתייחסים בהערכה רבה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי
בישראל. זאת בניגוד לא רק למצב ברצועת עזה תחת שלטון חמאס, אלא גם בגדה המערבית.
באמצע 2017 אושר חוק בצו נשיאותי אשר נועד עוד יותר לדכא את חופש הביטוי ולסתום
פיות למתנגדי מחמוד עבאס (אבו מאזן) ובראש וראשונה לתומכי דחלאן וחמאס. הרשות
הפלסטינית יכולה לעצור כל בלוגר או עיתונאי שנחשד בשורה ארוכה של עבירות, ולמעשה
באופן שרירותי.
לאחר האינתיפאדה השנייה ב-2000 ובניית גדר ההפרדה
בעקבותיה, חלה ירידה דרסטית בידיעת השפה העברית בקרב הפלסטינים. ואולם בשנים
האחרונות ניכר רנסנס ברכישת השפה העברית בגדה המערבית. בתי ספר לעברית, בהם אסירים
לשעבר, כולל מהזרוע הצבאית של חמאס, משמשים כמורים, נפתחו בגדה המערבית. התלמידים
בהם מסבירים את הצורך בלימוד השפה כדי לעבוד בישראל ולעשות עסקים עם ישראלים. בין
הלומדות היו נשים עטופות בחיג'אב. אלה טענו כי הן לומדות על מנת לעבור בשלום את
המחסומים, לדבר עם החיילים בשפתם ובכך למנוע אי הבנות שגרמו לירי בחפים מפשע על ידי
חיילים. מקרים כאלה התרחשו לטענתם, בתקופת פיגועי הסכינאים ב-2015.
בגדה המערבית צמח "מעמד חדש המביע כמיהה
לשוב לחיים תחת חיקה החם של ישראל ולנורמליות היחסים שאפיינה את האזור עד פרוץ
האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987". מה שנחשב בעבר ככפירה, כיום יש האומרים זאת
בגלוי: "אנחנו רוצים להתאחד עם ישראל, להסיר את גדר ההפרדה ולחזור לחיות
איתכם – אותן חובות ואותן זכויות" (עמ' 275).
"היחס לישראל עבר במהלך עשרות השנים
האחרונות אבולוציה מעניינת. ..השלילה המוחלטת של ישראל פינתה את מקומה אצל הרוב
לקבלתה" (עמ' 276-275). בעוד בעבר השאיפה לתיקון העוול ההיסטורי ניתן היה
למימוש רק באמצעות השיבה אל הכפרים שנחרבו ורק על חשבונה של ישראל, "הרי
שכיום התקווה של רבים היא שהוא יתממש איתה ובתוכה" (עמ' 276).
הפלסטינים חזרו לתמוך בפתרון המקורי של אש"ף
משנות ה-70 בדבר מדינה אחת בכל שטחה של פלסטין, אבל בקונספט שונה. במקום [גירוש
חלקי של היהודים] והגמוניה פלסטינית במדינה זו – שוויון זכויות מלא בין יהודים
לערבים. (רק האסלאמיסטים עדיין תומכים במדינה אחת נקייה מיהודים.) ישנן סיבות
אחדות לשינוי שהתרחש אצל הפלסטינים מתמיכה בפתרון שתי המדינות בנוסח אוסלו לתמיכה
בפתרון מדינה אחת בה כל אזרחיה שווי זכויות. בחלוף כ-25 שנים מהחתימה על הסכמי
אוסלו, הרשות הפלסטינית לא הצליחה להקים מדינה. האכזבה מאוסלו, המצב הכלכלי וחוסר
המוצא עוררו חיפוש פתרון שונה. זאת ועוד. הקמת מדינה על חלק מפלסטין מעולם לא
הייתה משאת נפשם של הפלסטינים החשים זיקה לכל שטחה, במיוחד לערים כמו יפו, עכו,
חיפה, רמלה ולוד שלא אמורים היו להיכלל במדינה הפלסטינית. יתרה מזו. הסכמי אוסלו
הביאו בסופו של דבר לפיצולה של פלסטין לשלוש יחידות שלטוניות: הגדה המערבית, רצועת
עזה וישראל – במקום הכמיהה הפלסטינית למדינה אחת.
בשטחים בשליטת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית
ובשטח בשלטון חמאס ברצועת עזה הוקמו משטרים דיקטטוריים. השחיתות ונפוטיזם מאפיינים
את שלטון פתח ברשות הפלסטינית, ורבים מהאוכלוסייה רואים ברשות כקבלן משנה של ישראל
העוסק בשמירה על ביטחונה. שיעור התומכים בחזון שתי המדינות יורד בהתמדה וכיום הם
מהווים מיעוט בקרב הפלסטינים. מאוכזבי אוסלו בעלי הגישה הליברלית-דמוקרטית, סבורים
כי דווקא התחברות הפלסטינים על בסיס שוויון זכויות מלא למדינה היהודית תבטיח להם
דמוקרטיה וסדרי ממשל תקינים. יש אף הסבורים כי הקמת מדינה פלסטינית נפרדת מישראל
תביא להידרדרותה למדינה כושלת בנוסח אפגניסטן ועיראק.
קיום מדינה משותפת עם היהודים תבטיח לפלסטינים
תנועה חופשית בכל שטחה של פלסטין בנוסח שלפני האינתיפאדה הראשונה של 1987, מצב בו
יכלו למצוא פרנסה בשפע בשטחה של ישראל, ובמקום שלטון בעלי הפריבילגיות מטעם הרשות
הפלסטינית – לכידות חברתית בין הפלסטינים. כיום יותר ויותר פלסטינים מוכנים להודות
בפני המחבר כי הם מתגעגעים לחיים שלפני 1987, כשהפרנסה הייתה בשפע והביטחון האישי
היה גדול יותר. פלסטיני מחברון אף אמר למחבר: "כל פעם שפוליטיקאי ישראלי מן
הימין מדבר על סיפוח השטחים – רבים אצלנו צוהלים. אנחנו מתפללים שישראל תספח אותנו
ונשוב להיות מדינה אחת, כמו שהיינו פעם. חופשיים" עמ' 282).
ביקורת
ראויים להערכה מאמציו של אוהד חמו להכיר לעומק את
החברה הפלסטינית, על דעותיה השונות, תוך סיכון חייו. הטעויות העובדתיות בספר
מעטות.[1] הספר פורסם ב-2020, כלומר לפני
הפלישה מרצועת עזה של ארגוני הטרור לשטחה של מדינת ישראל ב-7 באוקטובר 2023, פלישה
רחבת ממדים ואכזרית, שהביאה מומחים רבים לשנות את הקונספציה ביחס לחמאס ולאפשרות
להגיע להסדר עם הפלסטינים. לזכותו של המחבר ייאמר כי על אף שבמקום אחד בספרו הוא תוהה,
האם לנוכח אחריותה של חמאס למצבם של תושבי רצועת עזה, היא תהיה מוכנה להגיע לפשרה
עם ישראל (עמ' 78) – בסיכומו של דבר תשובתו של המחבר על השאלה הזו היא
שלילית. כאמור, אוהד חמו סבור כי על אף
סימנים להתגמשות אצל חמאס, התנועה הזו
הייתה ונשארה מחויבת לחיסולה של מדינת ישראל, כאשר הוּדנה, כולל ארוכת שנים, נועדה
רק לאפשר לצבור כוח ולחכות להזדמנות המתאימה לחדש את הלחימה לחיסולה של מדינת
היהודים. כנאמר לעיל, המחבר גם מצא לנכון
לציין כי לאחר המבצע "צוק איתן" ב-2014, הדוברים הפוליטיים והצבאיים
של חמאס הודיעו כי היעד של הארגון בעימות העתידי הוא להעביר את המלחמה לשטח האויב
[הדגשה שלי].
ב-7 באוקטובר 2023 ארגוני הטרור ברצועת עזה
בראשות חמאס אכן מימשו את יעדם. כמו כן ההנחה כי אחריותה של חמאס להבטחת קיום
בתנאים סבירים של אוכלוסייה בת למעלה משני מיליון פלסטינים ברצועת עזה, תקטין
ואולי אף תשמיט את המוטיבציה שלה לפתוח במלחמה רחבה נגד ישראל, הוכחה כשגויה.
מלחמת "חרבות ברזל" הראתה את חוסר האכפתיות של חמאס מהאוכלוסייה האזרחית.
אפשר לחלוק על הערכתו של אוהד חמו משנת 2019 לפיה
ציבור גדול ואולי אף רוב בגדה המערבית שואף לחזור למצב שלפני האינתיפאדה
הראשונה (שהחלה בדצמבר 1987), כאשר ישראל
ושטחי הרשות הפלסטינית היו במידה מסוימת יחידה טריטוריאלית אחת, בתוספת שינוי
חשוב: במדינה שתקום על כל שטחה של פלסטין,
כל אזרחיה ייהנו משוויון זכויות מלא. נגד
נכונות הערכה זו ניתן להביא את הטענות הבאות. לא רק שלטון חמאס ברצועת עזה הצליח
להנדס את ההכרה הפלסטינית לשנאה תהומית כלפי יהודים ומדינת ישראל – אלא גם הרשות
הפלסטינית חינכה וממשיכה לחנך דורות מבני עמה לשלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל
ולאנטישמיות. לא רק ברצועת עזה, אלא גם בשטחי הרשות הפלסטינית בגדה נולדו דורות
חדשים של פלסטינים שלא חוו את המציאות שלפני האינתיפאדה הראשונה, וחלקם גם לא את
אירועי האינתיפאדה השנייה והמחיר הכבד ששילם עליה עמם. הרקע הזה, עלול לדחוף וכבר
דוחף את האוכלוסייה הצעירה – אשר מעצם טבעה נוטה לאמץ עמדות רדיקליות – לחדש את
האינתיפאדה. מכאן, ייתכן כי ה"נוסטלגיה" ל-1987 היא נחלת חלק
מהאוכלוסייה המבוגרת בעיקרה.
מכל מקום, החזון לפיו תקום מדינה יהודית-ערבית
בשטחה של ארץ ישראל המנדטורית, בה יהודים וערבים ייהנו משוויון זכויות מלא, אינה
תואמת את מהות הציונות להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, ולוּ בחלק משטחה, כאשר קיומה של
מדינה יהודית מחייב קיומו של רוב יהודי מוצק בה. זאת ועוד. שלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל וגם
שלילת הזיקה בין העם היהודי לארץ ישראל,
מושרשות עמוק לא רק בקרב תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, אלא גם בקרב חלק לא מבוטל
מהאזרחים הערבים של מדינת ישראל. מכאן סביר להניח כי גם בתנאים של שוויון זכויות,
לא תסכים האוכלוסייה הערבית לסבול נוכחותו של ציבור יהודי גדול במדינה
היהודית-ערבית, כלומר בשטח שהוא מנקודת ראותה ארצה שלה. אירועי ה-7 באוקטובר 2023
הוכיחו כי ישנה אמת, ואולי עמוקה, בדברי איש הג'יהאד האסלאמי שצוטטו לעיל:
"אנחנו שונאים אתכם וברגע שנוכל – גם נשמיד אתכם".
ישראל יצאה מרצועת עזה ב-2005 בהנחה כי בהיעדר אפשרות להגיע להסכם שלום עם
הפלסטינים, אזי נסיגה חד צדדית בשלבים משטחים שבשליטת ישראל מאז 1967 – ובשלב
הראשון מרצועת עזה – תסלול את הדרך לסוג
של דו קיום בלתי אלים בעיקרו עם הפלסטינים ואף להסכם שלום בעתיד. הקונספציה הזו
הוכחה כשגויה כבר בחלוף חודשים מאז הנסיגה ב-2005, ובבהירות הולכות וגוברת בשנים
הבאות, ולבסוף קרסה לגמרי ב-7 באוקטובר 2023. הרוצה לראות את המציאות נכוחה, נותר
עם מחשבות נוּגוֹת.
[1]
לדוגמה,
בספר צוין כי הפיגוע במערת המכפלה בוצע באפריל 1994 (עמ' 157). התאריך הנכון הוא
25 בפברואר 1994.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה