דה בּוֹבוּאר, סימון. אי הבנה
במוסקבה (תל אביב: אחוזת בית, 2016). תרגם ניר רצ'קובסיקי. 107 עמ' כולל
אחרית דבר של המתרגם. Simone de Beauvoir
סימון דה בּוֹבוּאר (1986-1908) הייתה
פילוסופית וסופרת, ולוחמת למען זכויות האישה. הרומן הקצר "אי הבנה
במוסקבה" נכתב במקור ב-1965, אך נגנז על ידי המחברת, והתפרסם כבר לאחר מותה –
לראשונה ב-1992, ובצורת ספר ב-2013.
הרומן מתאר את מערכת היחסים בין זוג
פנסיונרים מפריז, המבלים חופשה במוסקבה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20. לבעל, אנדרֶה,
אינטלקטואל בשנות ה-60, יש בת מנישואיו הראשונים בשם מאשָה. היא היגרה מזה זמן רב
לבריה"מ, נישאה לרוסי ממנו יש לה בן, עובדת במוסקבה בתרגום מרוסית לצרפתית, ובמהלך הסיפור מארחת את אביה ואִמהּ
החורגת. שם האם החורגת ניקול, היא
בת 60, ולפני פרישתה לגמלאות עבדה בהוראה. לזוג אנדה וניקול בן נשוי בשם פיליפ.
אנדרה מגיע למוסקבה לא רק כדי לראות את
בתו, אלא, במשתמע, גם מסיבות אידיאולוגיות. על אף שמעולם לא היה חבר במפלגה
הקומוניסטית, הוא התחנך על תורת לנין, בצעירותו האמין כי האידיאל הקומוניסטי יוגשם
בבריה"מ – אבל כעת, במהלך הביקור, בוחן את המציאות הסובייטית בעיניים
ספקניות. בצעירים שנראים בכנסיות במוסקבה הוא רואה הוכחה להתערערות אמונתם בתורה
הקומוניסטית. את הגְברת ייצור המכוניות הפרטיות בבריה"מ מפרש אנדה כנסיגה
מהגשמת הסוציאליזם, וסבור כי לא יזכה עוד בחייו לראות בהגשמתו. הוא גם אינו מרוצה
ממדיניות הלאומנית-אנוכית של בריה"מ בתחום החוץ, הכוללת דו-קיום בשלום עם
משטרים קפיטליסטיים, כיוון שמדיניות זו תעכב משמעותית את ניצחון הסוציאליזם בהיקף
רחב בעולם.
דעותיו מעוררות ויכוח בינו למאשה. מאשה
דוגלת בהשקפה קומוניסטית-ליברלית: היא מתנגדת לדוגמאטיות ולשרידי הסטליניזם. מאשה
מותחת ביקורת על היבטים מסוימים של המשטר בבריה"מ, כמו מחסור במוצרי צריכה,
אך מאשימה בכך את הביורוקרטיה. בניגוד לעמדתו של אביה ביחס לייצור מכוניות פרטיות, בתו אומרת כי "אפילו במשטר סוציאליסטי
מגיעים לאזרחים כמה סיפוקים פרטיים" (עמ' 45), שאינם מחזירים לקפיטליזם. מאשה
מצדיקה את מדיניות הדו-קיום בשלום, בנימוק כי יש למנוע מלחמה אטומית שתחריב את כל
העולם.
ניקול
אינה מצטרפת לוויכוחים האידיאולוגיים, על
אף שגם היא דוגלת בהשקפת עולם שמאלית (היא קוראת את ביטאון המפלגה הקומוניסטית
הצרפתית.) בצעירותה הייתה פמיניסטית, ולא למדה לרקוד, כי בריקודים מוביל הגבר. בניגוד
לאִמהּ, שהִרבתה לטעון באוזניה כי
"בת אינה יכולה" וחלומה צריך להיות לשאת גבר עשיר – ניקול רצתה לכתוב
דוקטורט, להיות מרצה בסורבון ולהוכיח "שמוֹחה של אישה אינו פחוּת ממוחו של
גבר" (עמ' 56). ואולם כשבגרה ונישאה,
הפכה לאישה רגילה.
הנושא
העיקרי ביצירה הוא בעיות בזוגיות בתקופת ההזדקנות. תופעת הפחד מהזִקנה היא
המוטיב המרכזי של הרומן. ניקול מצטערת על
שנאלצה בהגיעה לגיל הפנסיה לעזוב את מקום עבודתה בהוראה. היא משלימה, בצער, עם
שינויים בחיצוניותה וכי אין לה כבר מראה מצודד.
"ניקול הכריזה יום אחד שהיא מרגישה זקנה מדי לתענוגות המיטה"
(עמ' 22) – אך נראה, שאנדרה, מרגיש גם כן זקן מדי כדי לנצל את החופש שניתן לו להרפתקאות.
אנדרה מתלונן על ירידה בזיכרון המקשה עליו ללמוד רוסית.
בעת
הביקור בבריה"מ, מאשה, המשמשת עבור הזוג מדריכת טיולים, נמצאת רוב הזמן ביחד איתם, כצלע
שלישית, או ביחידוּת עם אנדרה, אותו היא מלמדת רוסית. ניקול אינה מרוצה מהמצב הזה,
כיוון שאינו מותיר לה פנאי להיות ביחידות עם אנדרה, וניתן להסיק כי הקִרבה בין
בעלה לבתו מעוררת אצלה קִנאה. אפשר להניח כי זה הרקע לתגובתה הקשה של ניקול להודעתו
של אנדרה בדבר הארכת שהותם בבריה"מ בעשרה ימים. אנדרה בטוח כי אמר לניקול
מבעוד מועד על כוונתו זו וזכה להסכמתה. מאשה מעידה כי היא שמעה במו אוזניה מאנדרה
על כוונתו לעדכן את ניקול בדבר השינוי הזה – אך היא לא שמעה אותו מעדכן את ניקול.
לעומתם, ניקול בטוחה שאנדרה משקר והיא ואומרת לו על כך בגלוי וגוערת בו. לדידה, הוא
כלל לא הודיע לה מראש על כוונתו להאריך את הביקור בבריה"מ, ואף הוסיף חטא על
פשע בכך שקיבל את ההחלטה בדבר הארכת השהות במוסקבה ביחד עם מאשה, תוך התעלמות
ממנה.
אהבתה
של ניקול כלפי אנדרה מִשתנה במהירות לשנאה. היא בטוחה שזה לא השקר הראשון שלו,
שהיא הקריבה את כל חייה למענו, והוא מעולם לא אהב אותה בשלמות. ניקול מודיעה לאנדרה
שהיא תחזור בעצמה לפריז. אנדרה, מצדו, ממשיך להיות בטוח בגרסתו – מה עוד שהוא בינו
לבין עצמו יודע כי הוא תמיד מקבל החלטות יחד עם ניקול. להערכתו, ניקול פשוט אינה
זוכרת את מה שאמר לה ואינה מוכנה להודות בטעותה. במעין תמונת ראי להרגשתה של ניקול
כלפיו, כעת אנדרה סבור כי ניקול מעולם לא העריכה את מה שהוא נתן לה ומעולם לא אהבה
אותו בשלמות. לבסוף, ביוזמת אנדרה, הוא וניקול מעלים בגלוי את הבעיות בזוגיותם, ובעקבות
זאת ברוּר להם כי גרסותיהם השונות על הארכת הטיול
נוצרו ללא כוונות זדון. ייתכן כי כתוצאה משתייה מופרזת של וודקה (אנדרה
הִרבה לשתות במיוחד), בתוספת השפעת הזִקנה, מישהו מהם אינו זוכר נכון. הזוג מתפייס
ואנדרה מסכם: "בקיצור...הייתה אי הבנה" (עמ' 97).
לפי
אחרית דבר של המתרגם, ניר רצ'קובסקי, אפשר להעלות שתי השערות לגניזתו של הרומן הזה מצד הסופרת. זמן קצר לאחר סיום כתיבת
הרומן "אי הבנה במוסקבה", חיברה דה בובואר את הנובלה "גיל המתינות".
הנובלה דומה לרומן, ואולם מתארת את
האירועים מנקודת ראותה של האישה ופורסמה בקובץ "אישה שבורה", אשר עוסק
בנקודת מבט נשית. מכאן, סביר להניח כי הרומן, המתאר את האירועים במקביל מצד שני
בני הזוג, לא התאים לפרסום בקובץ "אישה שבורה", ובגלל דמיונו לנובלה
החליטה לא לפרסמו כלל – על אף הוויתור על תיאור נקודת המבט הגברית שהייתה כרוכה
בכך. עוד ראוי לציין כי בנובלה האירועים מתרחשים בפריז, ולא במוסקבה. לא מן הנמנע
כי אותו יחס אמביוולנטי למשטר הסובייטי מצד הדמויות ברומן, כבר לא התאים להתרחקותה
האידיאולוגית של דה בובואר מבריה"מ –
אשר אחרי 1966 חדלה לבקר בה – ועל כן החליטה לגנוז את היצירה הזו.
אפשר
למצוא קווי דמיון בין אנדרה שברומן לבין הפילוסוף ז'אן פול סארטר (1980-1905). שניהם
אינטלקטואלים שבשלב מסוים בחייהם העריצו את המודל הקומוניסטי הסובייטי, על אף
שמעולם לא היו חברים במפלגה הקומוניסטית. דה בובואר, בדמיון מסוים לניקול, בתקופה
מסוימות עבדה כמורה, דגלה בעקביות בפמיניזם, בעיית ההזדקנות העסיקה אותה בסוף שנות
ה-60 והיא פרסמה מחקר בנושא ב-1970. הזוג סרטר-דה בובואר, בדומה לזוג שברומן, אכן
ביקר פעמים אחדות במוסקבה בשנות ה-60. בעת ביקוריו של סרטר במוסקבה התפתח רומן בינו למתרגמת שפגש –
קשר ממנו דה בובואר כנראה לא שבעה נחת – וזאת בדמיון מסוים לקִרבה בין אנדרה לבתו
מאשה שברומן, שגרם לניקול להרגיש כי צלע שלישית מפרידה בינה לבן זוגה. עוד ראוי
לזכור כי על אף שלדה בובואר הייתה מערכת יחסים משמעותית ביותר עם סרטר, הם מעולם
לא נישאו, במקביל היו להם לעתים בני זוג אחרים (לדה בובואר תלמידות שלימדה), ולא
תמיד תוך יידוע זה את זו בנושא. [אף
לפי הנורמות הליברליות של תחילת המאה ה-21, התנהגותם המינית של סרטר ודה בובואר הייתה
שערורייתית, בלשון המעטה.] גם אנדרה וניקול, לאחר חשיפת הבעיות במערכת היחסים שביניהם בשיחה גלויה שמביאה
להתפייסות, מסכימים כי בני הזוג אינם יכולים לספר זה לזו הכול, אלא רק כמעט הכול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה