אלפי,
יוסי. בחזקת שלושה: סיפורים על הדרך (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014).
277 עמ'
יוסי
אלפי, יליד 1945, הוא איש תיאטרון, סופר, מרצה, ומספר סיפורים. ספרו "בחזקת
שלושה" מורכב משלושה חלקים. בחלק הראשון, "אני אִתי", באמצעות
סיפורים קצרים משחזר המחבר את קורות חייו, בעיקר את ילדותו ונעוריו. החלק השני,
"אני אִתכם", מורכב מסיפורים,
בהם אמיתיים, על החברה הישראלית. החלק השלישי, "שיחות עם עצמי", מכיל
הרהורים פילוסופיים. הסקירה שלי מתרכזת בביוגרפיה של יוסי אלפי, ועל כן כוללת
בעיקר את סיכום החלק הראשון של הספר, תוך הוצאת מידע הרלוונטי לביוגרפיה של הסופר
משני חלקיו הנותרים של הספר. הסיכום משקף את גרסתו של אלפי, כולל השערותיו וטענותיו. ניסוחים כמו "לדברי
המחבר" נועדו להסיר כל ספק שזו גרסתו. את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים
ובפרק קצר בסוף הסיכום.
העלייה
לישראל, הילדות והנעורים
יוסי
אלפי נולד בעיר בצרה שבעיראק בתור הילד השביעי במשפחה. בעיראק משפחתו הייתה עשירה.
לדבריו, במשפחתו ובחוגים רחבים בקרב הקהילה היהודית בכלל לא ייחסו חשיבות לתאריך
המדויק של הלידה, והוא היה נקבע בערך על סמך מאורעות מקומיים כמו פרעות, עלייתו של
מלך מסוים לשלטון, או אירועים משפחתיים, כגון חתונה של הדוד. על סמך תשאול קרובי
משפחה שערך המחבר הוא הגיע למסקנה כי נולד ב-1945, כאשר אסרו אחד מבני המשפחה, בגלל חברותו במחתרת הציונית. ימי הולדת
מעולם לא חגגו לו, כיוון שלא ידעו את התאריך, וגם מתוך אמונה טפלה כי הדבר עלול
להזיק.
הוא
נולד עם "בוֹרְגָע" – הינומת עור. לדברי אלפי, לפי אמונה טפלה שהייתה
רווחת אז בקרב הקהילה היהודית, ילד כזה נחשב למעין קדוש וכבר בגיל שלוש אנשים
ביקשו את ברכתו. את ה"בורגע" סגרו בנעילה מותכת והפכו לקמיע. נהגו להניח
את הקמיע הזה על אנשים חולים, כדי שיבריאו או להקלת הכאב. אימו נשאה את הקמיע על צווארה.
בחלוף שנים רבות לאחר מות האם, הקמיע נמצא באקראי בבית אחותו, והיא מסרה אותו
למחבר. מאז הוא שומר את ה"בורגע" בביתו, כמזכרת מרגשת ומעוררת
געגוע עד לדמעות לאמו (עמ' 249). האמונה בסגולותיה של ה"בורגע" הייתה
חלק מאמונות טפלות נוספות שרווחו במשפחתו ובקהילה בכלל ואותן מפרט המחבר, כמו
יריקה לחולצה כנגד עין הרע (עמ' 28, 31,
56). אלפי מוצא לנכון לומר בגלוי: "אני כל כך מתבייש מהפרימיטיביות האופפת את
משפחתי ומנהגיה" (עמ' 63.)
קרוב
לבית הולדתו של המחבר בעיר בצרה, בספטמבר 1948 ביצעו שלטונות עיראק גזר דין מוות
בתלייה נגד יהודי עשיר בשם שפיק עדס, באשמה מפוברקת של עיסוק בפעילות ציונית
חתרנית [כולל מכירת נשק לישראל.] (בסביבות 2008 נפגש יוסי אלפי עם סבאח עדס, בנו
של שפיק עדס, שהיה רק בן 8 כשתלו את אביו. האב נתלה ממש לעיני משפחת עדס, ובעת
הפגישה, בחלוף כ-60 שנה מהאירוע, נראה היה כי בנו עדיין לא התאושש ממנו.) תלייתו
של עדס, לדברי אלפי, הייתה אירוע טראומטי מחולל בקרב יהודי עיראק, שסימל את ראשית
העלייה המחתרתית.
בפעם
הראשונה ניסתה אימו של אלפי, מסעודה, להעלות לארץ בעלייה בלתי לגאלית, בהיותה
בהריון – אך האוטובוס בו נסעה התהפך. היא נאלצה לחזור על עקבותיה, מאז פחדה לנסוע
באוטובוס, ועלייתה לארץ נדחתה עד שנעשתה לגאלית (עמ' 139). המחבר עלה לארץ בגיל 3
יחד עם סבתו – שמה רימה – וללא הוריו ואחיו. העלייה באותה העת נעשתה בחשאי על ידי
המחתרת הציונית בעיראק: כלי רכב הסיעו עולים בלילה מבצרה לאיראן, תוך הברחת הגבול,
ומאיראן הגיעו העולים בטיסה לישראל. מסיבות בטיחות מותר היה לצרף למבוגרים, בדרכם
לארץ, ילדים מגיל 10 ומעלה. כדי לעקוף את האיסור הזה, סבתא טענה כי
הנכד הוא בן 10, אבל גמד, והיא התמידה בטענה הזו גם בפני פקיד הקבלה בהגיעה לישראל. בעיני סבתא [ולמעשה בעיני לא מעטים
מיהודי עיראק] פקידי הקבלה ויהודי הארץ
בכלל לא היו ממש יהודים, כיוון שלא נראו כמו יהודי עיראק. סבתא פחדה מאוד מכך
שהנכד עלול להילקח לקיבוץ, ועל כן נהגה להחביאו. הילד יוסי פירש את מסירתו מצד האם
בידי סבתא כך: "בגיל שלוש הבנתי שאִמי לא רוצה בי כי היא שלחה
אותי אצל הציונים שבמחתרת, ואלה יצאו אתי לארץ , בדרך לא דרך" (עמ' 91).
הוריו
של יוסי אלפי – מנחם ומסעודה – יחד עם ילדיהם עלו לישראל בתחילת שנות ה-50
בעלייה הלגאלית [במסגרתה הגיעו לארץ רוב יהודי עיראק]. כאשר אִמו הגיעה לארץ המחבר היה כבר בן שש וראה באם כמי שבגדה בו, מפאת
נטישתו בגיל שלוש. כחלק מנקמתו על בגידתה, הוא לא רצה לדבר בשפת אמו, שהייתה
ערבית-עיראקית-יהודית, וגם היה מבקש מאמו לא לדבר בשפה הזו בפני חבריו. אלפי מגדיר את הערבית-יהודית כ"היידיש הראשונה בעולם" (עמ'91),
שקדמה לזו של אירופה. היא נכתבה באותיות עבריות וכיום כמעט פסה מן העולם. בניגוד
לניסיונו בילדותו להתרחק מערבית-יהודית – הוא גילה עניין בלימוד יידיש מפי ילדי
השכונה. לימים למד המחבר יידיש היטב ואף עתיד היה להשתתף בהצגה בשפה הזו.
בארץ
נולדו להוריו עוד שני ילדים, ובכך מספר הילדים במשפחה הגיע ל-10. בעוד בעיראק ילדה האם את הילדים בבית – בישראל
נעשו הלידות בבית חולים. בעת שנולד הילד העשירי, להורים כבר היו שלושה נכדים:
שניים מבתם ואחד מבנם. במסגרת מדיניות עידוד הילודה שיזם ראש הממשלה, דוד בן
גוריון, בשנותיה הראשונות של המדינה, משפחה שילדה עשרה ילדים קיבלה מענק של 100
לירות. היה זה סכום נכבד באותם ימים, האֵם שמחה – אך האב רגז מאוד וטען כי אין אנו
עושים ילדים בשביל כסף, והחזיר את הצ'ק בדואר רשום.
המשפחה
התגוררה בפתח תקווה בה לאביו הייתה חנות מכולת. האב היה עובד בחנותו בחולצה לבנה
ועונד עניבה, ורק בימים חמים היה מוריד את הז'קט [כנראה כביטוי לאורח החיים שלו
בעיראק]. באופן תמוה בעיני המחבר בהיותו ילד, אביו נהג לשלם ל"יעקב
השמן" עבור החזרת בקבוקים ריקים, שזה היה גונב בקביעות מארגזי אִחסון של
המכולת. האב היה מוּדע לכך שהאיש גנב, ונימק את
התעלמותו מן הגניבה באוזני בנו כדלהלן. "מה אתה?..שופט עליון!..אז מה
אתה רוצה שילך לגנוב במקום אחר? פה לפחות, משלמים לו בשביל זה!" (עמ' 53).
מהאירוע הזה למד הילד כי העולם אינו חד ממדי ואף לא דו ממדי – אלא רב ממדי, וכי
המונחים טוב ורע, צודק וטועה מורכבים למדי.
לילד
יוסי היה קשר מיוחד לסבתו רימה. היא ששמרה עליו במסע העלייה לארץ והיא שהגנה עליו
מפני המכות של אביו. היא גם נהגה לומר: "אין ילדים רעים. יוסף ילד הכי טוב
מכולם, אתם עוד תראו" (עמ' 72). לכן, כאשר חלתה הסבתא והייתה מרותקת למיטה, הִרבה לשבת לידה
וקיבל מאוד קשה את מותה.
אלפי
למד בבית ספר יסודי ממלכתי-דתי לבנים בשם "נצח ישראל". אִמו ואביו לא
נהגו לבוא לאסיפות הורים בבית הספר. אביו טען כי הוא עסוק מאוד בעבודת
המכולת. האם לא דיברה עברית והייתה אנאלפביתית, ובעטיין של הסיבות האלה לא יכלה
להגיע לבית הספר. בילדותו הוא לא העז להודות באנאלפביתיות של אמו, כדי לא לעורר
זלזול כלפיו ועֵדתו (עמ' 141). במקום זה היה בוחר בניסוח מתחמק לפיו היא אינה
כותבת בעברית, ואם היו מתעקשים ושואלים באיזו שפה היא כן כותבת היה או משקר או שוב
נוקט בניסוח חמקמק.
כאשר
יום אחד לחץ עליו המורה להביא בדחיפות את ההורים, החליט הילד, תלמיד בכיתה ג', לא
לפנות לאחיו הבכור, דניאל, כיוון שהיה מרביץ לו אף יותר מהאב בתור "עונש
חינוכי". בלית ברירה נאותה אחותו, שהייתה תלמידה בכיתה ז', לבוא במקום
ההורים. המורה סיפר לאחותו כי בכוונתו להקפיץ את אחיה כיתה, להעבירו לכיתה ה',
כיוון שהוא יודע מתמטיקה, בוגר מגילו, משתעמם בשיעורים ומפריע לאחרים. במקום לשמוח, החל יוסי הילד
לבכות, בחושבו שרוצים להיפטר ממנו. הבכי עזר והוא נותר בכיתה ג'.
היות
ובעלייתו לארץ נרשם גילוֹ כבן 10, בעוד למעשה היה רק בן 3, הרי כעבור 7 שנים,
בהגיעו באמת לגיל 10 והוא תלמיד בכיתה ה', קיבל את צו הגיוס הראשון כאילו היה כבר
בן 17. בהמשך הוא אף הוזמן למשפט על עריקה מהצבא. היה צורך בהליך ביורוקראטי ארוך,
בו היו מעורבים משרד הפנים, בית המשפט והמכון הפתולוגי, עד שלבסוף נרשמה שנת לידתו
האמיתית – 1945.
בתור
תלמיד בבית ספר דתי, זִקפה בגיל 11 עוררה
בו פחד כחטא עליו הוא עתיד להיענש. המחבר מדמה את בית הספר הדתי למנזר. כאמור, היה
זה בית ספר לבנים, כלומר ללא בנות, עם איסורים הלכתיים רבים. בין היתר אסור היה להביט
בקשת בענן, כיוון שלפי הסיפור המקראי על
המבול, זו מסמלת חוזה אלוהי, ולכן אסורה לצפייה על בני אדם רגילים. את בית הספר
היסודי סיים המחבר בציונים טובים – ואולם ציון "טעון תיקון" בהתנהגות הִקשה
מאוד על קבלתו למוסדות תיכוניים. נוסף לכך, כדי להירשם לישיבה תיכונית
"נחלים" נדרש לשלם 50 לירות. עוד בהיותו תלמיד ביסודי לא היה לו [אולי
נכון יותר לומר לא קיבל מאביו] כסף לטיולים ולהוצאות אחרות שגבו מהתלמידים, וכעת
סכום של 50 לירות לא היה כלל בהישג ידו. לנוכח הסירוב של המנהל לרשום אותו לישיבה
ללא תשלום האגרה, בצאתו מהמשרד השליך הנער את הכיפה שעל ראשו. אלפי ממשיך:
"הכיפה לא שבה לכסות את ראשי. נעשיתי אזרח בעולמו של האלוהים, ללא מחיצות בין
ראשי לבין מקום מושבו" (עמ' 108). (בהתאמה להשקפה הזו על הדת, בעמ' 176-172
ישנה התייחסות אירונית לאנשי חב"ד.) לבסוף התקבל אלפי לבית הספר
"עמל" בצירוף אזהרה מן המנהל בזו הלשון: "בעיה אחת ואתה עף"
(עמ' 87).
המנהל,
בתור חובב הצגות, קיבל את יוסי הנער לבית ספרו, כיוון שבראיון הקבלה שמע ממנו כי
הוא אוהב לשחק בהצגות. הנער נחל הצלחה בחוג לדרמה, והוטל עליו למלא את התפקיד הראשי
בהצגה "הקמצן" של מולייר. לבקשת המנהל הזמין הנער את הוריו לראות את
ההצגה, כדי שלדברי המנהל "יהיו גאים בו". בסיום ההצגה עלה המנהל לבמה
ושיבח את משחקו של יוסי הנער כ"אחד שיפתיע יום אחד את התרבות הישראלית"
(עמ' 88). דברי השבח שמייחס אלפי למנהל,
תאמו את שאפתנותו מאז ילדתו. המחבר מעיד על עצמו: "פעם בילדותי, ראיתי עצמי
גאון מיוסר, נסתר, לא מובן...אבל מצליח לשמור על זהותו הגאונית שתפרוץ ביום מן
הימים" (עמ' 271). אבל המחמאות מצד המנהל והתשואות מן הקהל להן זכה הנער לא
הרשימו כלל את האב, אשר מצא לנכון להוכיח את בנו על ששיחק דמות לא מכובדת של קמצן.
היה זה הביקור הראשון והיחיד של הוריו בבית הספר. כשאביו מת – ובמשתמע הפחד ממנו
נעלם – החליט אלפי להתרכז בתיאטרון, במקום הלימודים בעמל: הוא מיעט להופיע
ללימודים בבית ספרו ונרשם לבית הספר "רננים" בתל אביב. כעבור כשלושה
חודשים המחנך של הנער קבע כי מסגֵר לא ייצא ממנו, ואכן, מוטב כי יפסיק את לימודיו
ב"עמל" ויקדיש זמנו לתיאטרון.
ניסיונות
לחזור לשורשים בחייו הבוגרים
האֵם
מסעודה, ב-42 שנות נוכחותה הפיזית בישראל, הרגישה כאילו המשיכה לחיות בעיראק.
"מבחינתה הקורניש היה ליד הירקון, והרחוב המרכזי היה על שם המלך פייסל"
(עמ' 140) – אך עם הזמן למדה לדבר עברית (עמ' 151). בהגיעה מסעודה לגיל 45 נפטר
בעלה מנחם, והיא לא נישאה שנית. כאשר מצב
בריאותה הדרדר והיא הייתה מאושפזת בבית חולים –
לבקשת המחבר, זמרת מפורסמת של שירים עיראקיים, אימן (סוזאן שהרבני), נאותה
לשיר לאמו דרך שפופרת הטלפון. בבית החולים הייתה זוכה האם לביקורים רבי משתתפים.
היו אלה הילדים, הגיסים, הנכדים, הנינים, שכנים והמטפלת המסורה. מצבה של האם בבית
החולים ידע עליות ומורדות. פעם היה נדמה כי היא נוטה למות וכבר החלו לעסוק בהכנת
מצרכים לשבעה – אבל באורח פלא אימא התאוששה
וחשבו להעבירה לבית חולים גריאטרי. לבסוף, בעקבות ניתוח שנעשה לה ללא אישורה וללא
אישור המשפחה, נפטרה האם. [המחבר אינו מציין בערך בת כמה הייתה במותה.]
בספר
כמעט ואין התייחסות לפועלו של המחבר בחייו הבוגרים ולחייו האישיים. הוא מזכיר
בקצרה את אשתו וילדיו, בלי לציין את שמותיהם. בילדותו וצעירותו ניסה אלפי להתרחק
משורשיו העיראקיים. לדבריו, "חשבתי שהזרים הם למעלה ממני...הם 'הנכונים' וכל
הקרוב לי הוא טעות המחייבת תיקון" (עמ' 270). בניגוד לכך, בחלוף השנים ניכרה בו נטייה לחזור
במידה מסוימת לשפה ולתרבות ערבית, כשחבריו ממוצא עיראקי היו מעודדים אותו לחזור
לשורשיו. אחד מהם, עורך דין מכופתר, הפגיש אותו בשכונת התקווה בתל אביב עם הזמר היהודי-עיראקי, מילו חמאמה (ميلو حمامة) [אין מידע כלשהו על תאריך הפגישה].
הזַמָּר סיפר למחבר כי הגיע לישראל בהיותו ילד, בלי ששאלו לדעתו. עוד טען כי
היהודים עשו טעות שעלו לארץ והמשיך: "הציונות הזאת זה בלוף...אם היינו נשארים
שמה, לא היה לנו רע...היום הקסטות שלי נמכרות בעיראק יותר מפה" (עמ' 131).
[כנראה לאיש מהסוג הזה התכוון יוסי אלפי בקובעו כי] ישנו אדם אשר שורשיו לופתים
אותו עד מוות. [המחבר עצמו, כנראה שייך לקטגוריה אחרת המתוארת כדלהלן.] "יש
שאותם שורשים נשרכים אחריו ומתאבכים בצעדי רגליו ההולכות בדרכי תרבות חדשות.
לפעמים שורשים הם דבר דמיוני...בסיוטיו של אותו אדם שיצא ועזב את מרחב תרבותו
המקורית" (עמ' 128). האמביוולנטיות וההתלבטות ביחס למוצאו נותרו בו בעת כתיבת
הספר [בסביבות 2013]. יוסי אלפי שואל: "האם אני ישראלי-מערבי החולם את עצמו
מזרחי או שמא אני ישראלי-מזרחי החולם חלומות מערביים" (עמ' 171).
בשיחה
עם הממונה על שגרירות מצרים בישראל, איהאב א(ל)-שריף, ניסה אלפסי לדבר ערבית [אין ציון תאריך הפגישה]. ואולם
הדיפלומט הסביר לו כי הוא מדבר בשפת ילדים – כך דיברו אִתו הוריו – ולכן מוטב
לעבור לאנגלית. (הממונה על השגרירות עתיד היה להישלח לייצג את ארצו בעיראק ושם
נרצח ביולי 2005 על ידי שלוחה עיראקית של אל-קאעידה.)
בסביבות
2012 הוזמן אלפי להשתתף בסרט "מפריח היונים" המבוסס על ספרו של אלי עמיר
הנושא את אותו השם. הסרט מתרכז ביהודי בגדאד בתחילת שנות ה-50 ושפתו היא
ערבית-עיראקית-יהודית. במאי הסרט, נסים דיין, הופתע לגלות כי אלפי, שלוהק לשחק
בסרט, אינו יודע ערבית, אך יודע יידיש ואנגלית. באותו הזמן המחבר היה בשלב של
לימוד ערבית והטקסט הערבי של הסרט הגיע אליו
כתוב באותיות עבריות. בסרט המחבר
היה צריך לשחק את דמותו של אבו ג'ורג', יהודי עשיר. במהלך התמודדות עם גילום
תפקידו נזכר אלפי, כיצד בתור שחקן תיאטרון נאבק היה להשתחרר מן המבטא העיראקי, כדי
להגיע לדיקציה צברית-אשכנזית, וכעת התקשה מאוד לחזור לשפת אמו. ואולם, כשבמהלך בימוי
הסרט לבש את החליפה המהודרת של אבו ג'ורג והגיע לפקיד עיראקי, כדי שבמסגרת מילוי
התנאים לעלייה לארץ לוותר על דרכונו, רכושו – וגם למעשה "2600 שנות
שפתו" (עמ' 103) – הרגיש כאילו הוא מגלם את אביו, מנחם עלאפי. ואז, בסצנה הזו,
הזדהותו עם הדמות והתרגשותו היו כה עמוקות עד שדמעות זלגו מעיניו – דבר שלשמחתו של
הבמאי הִקנה למשחקו
אמינות ואותנטיות.
את
ידיעת השפות שלו מסכם המחבר כך: "אני מדבר היום אנגלית כמו הייתי אינגליזי,
מדבר יידיש כמו גליציאני, עברית כמנחם המהגר, שלא הסתיימה הגירתו, גם אחרי מותו,
וערבית...כן אני לומד ערבית ומתבלבל בין הפלשתינית...והספרותית" (עמ' 104).
הערות
ביקורתיות
על
אף שהמחבר טוען כי משפחתו בעיראק הייתה עשירה, הרי נראה כי הוא אינו מוצא לנכון
לדייק, ואולי כוונתו בעשירה היא יחסית למצבה בישראל, במיוחד בשנים הראשונות לאחר
העלייה. סביר יותר להניח כי משפחתו השתייכה למעמד הבינוני. בעוד למות סבתו האהובה מקדיש
יוסי אלפי פרק שלם (עמ' 73-55), ודמותה של אמו וגסיסתה תופסים מקום נכבד בספר –
למות אביו מוקדשים משפטים בודדים בלבד. אביו ואחיו הגדולים ממנו הרביצו לו, וניתן
להסיק כי האב לא היה מוכן להשקיע כסף בהשכלתו. המחבר לא זכה מהוריו להערכה על
הישגיו בלימודים, וכבר בבית הספר היסודי, ובמיוחד מאז מאמציו להתקבל לבית ספר
תיכון, הפך להורה לעצמו.
ראוי
להשוות את ההבדלים בין משפחתו והתמונה הכללית על יהדות עיראק אותה מצייר המחבר
לבין משפחתו של ששון סומך ודמותה של יהדות עיראק כפי שמתוארות בספרו בגדאד,
אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004). ששון סומך, יליד בגדאד 1933,
נולד למשפחה שהשתייכה למעמד הבינוני הגבוה. הוריו סיימו בית ספר של
"אליאנס", ידעו היטב צרפתית ואנגלית, אך לא ערבית כתובה, והיו להם שלושה
ילדים. משפחתו הייתה משכילה ברוח המערב, חילונית ורחוקה מאמונות טפלות, ולא
ציונית. בנעוריו בעיראק, גילה ששון סומך
אהדה להשקפת עולם מרקסיסטית, הקפיד ללמוד ערבית ושאף להיות משורר בשפה הזו. לפני
עלותו לארץ ב-1951, הוא נשבע באוזני ידידיו הקרובים מבין המשוררים – שהיו ערבים –
"שבועת אמונים לספרות הערבית". ואף כעבור למעלה מחמישים שנה הוא מוצא
לנכון לציין: "נשבעתי וכמדומני גם קיימתי" (עמ' 141 בספרו). (ששון סומך
הוא פרופסור לספרות ערבית ומתרגם שירה מערבית לעברית. בהשקפת עולמו הוא מזכיר
במקצת – ובמקצת בלבד – את זו של הזמר מילו
חמאמה, כפי שמתוארת בספרו של אלפי.) אפשר
לומר כי המשותף בין אלפי לסומך הוא שכל אחד מהם, בספרו שלו, נוטה – במידה זו או
אחרת – לתאר את יהדות עיראק בצלמם ובדמותם של משפחתם ושל עצמם. אין ספק שהתמונה
האמיתית מורכבת וראויה למחקרים רציניים.
סגנונו
של אלפי הוא שילוב בין עברית של איש ספר לבין שפה מדוברת-עממית. ייתכן כי מסיבה זו
המחבר אינו מקפיד על תעתיק ערבי נכון של השמות. לדוגמה, שמו של הממונה על שגרירות
מצרים בישראל מופיע אצלו כ"איהב אל-שאריף" במקום איהאב א(ל)-שריף;
"יה אבן עמי" (בן דודי) (עמ' 231) במקום יא אבן עמי; ואף "בגדד",
במקום התעתיק הקרוב יותר למקור, בגדאד.
בספרו
האוטוביוגרפי מופיע המחבר כהומניסט, רגיש למצוקת הזולת ומשתדל להרחיק עצמו מכעס
ונקמנות. ככלל, אין בספרו שנאה כלפי אשכנזים, אך יש גם אירוע יוצא מן הכלל. כאשר
לאשכנזי היה נודע כי לאמו עשרה ילדים והיה שואל אותה, "ואת זוכרת את השמות של
כולם...?!...[זה] היה מטריף את דעתי" (עמ' 120). ואולם, כאשר אישה ממוצא
עיראקי הייתה שואלת אותו, אם הוא זוכר את כל תשעת אחיו – משתמע כי הדבר הרגיז אותו
פחות (עמ' 120).
אפשר
להתרשם כי שאלות של זהות עדתית מעסיקות את המחבר. הוא מתייחס לעצמו
כ"עיראקי" ולעדתו כ"עיראקים" – ולא כיוצאי בבל, או יהודים
ממוצא עיראקי. גם יהודים ממדינות אחרות מכונים בספרו לפי ארץ מוצאם: המטפלת באמו
מוגדרת כ"פרסייה", ואחת האחיות בבית חולים כ"רוסייה". התייחסות כזו משקפת את הלשון העממית הרווחת
בארץ, אך יש בה חוסר הגינוּת ופגם. בעטיו
של הסיווג הזה, רבים מהיהודים שסבלו מאנטישמיות בארצות מוצאם, לפתע נוכחים לדעת
בארץ כי הם שייכים כביכול דווקא לאותם
העמים מהם נמלטו. לדעתי, יש לשים דגש על המשותף לכל העולים לעדותיהם השונות ולוותיקים, והוא פשוט היותם יהודים. גישה כזו הופכת את
שאלת המוצא למשנית, שולית ואף לא רלוונטית. אפשר לציין ארץ מוצאו של יהודי, אבל
אין לתייג אותו, גם לא ב"כאילו", כשייך ללאום של ארץ מוצאו. מובן מאליו כי אין לשפוט אדם לפי מוצאו, נתון
שאינו תלוי בו כלל.
אשר
לנושא החזרה לשורשים העדתיים – לעניות דעתי, המיזוג והשילוב האמיתי בין העדות
השונות ישרור לא כאשר כל אחד יחזור לשורשיו העדתיים, ובהמשך אף יסתגר בדלת האמות
של עדתו תוך התנשאות כלפי עדות אחרות. הדרך להורדת המתח והשנאה העדתיים היא דווקא
להיפתח כלפי עדות אחרות מעדתך. במקום שכל אחד יתעמק במסורת והוואי של עדתו, אותם מכיר
בן העדה, ולוּ באופן חלקי, גם בלי שרצה בכך – עדיף ללמוד את מורשתם, תרבותם ושפתם
דווקא של עדות אחרות. זאת, כמובן, בלי לחרוץ דין על תרבותה של העדה האחרת, במיוחד
כאשר אינך מכירה כלל, או אינך מכירה על בורייה. המחבר אכן נפתח בצעירותו לתרבות
אשכנזית ומערבית – אך בתהליך הזה היו ליקויים אחדים. התרבות האשכנזית הוצגה כעומדת
ברמה גבוהה יותר מזו של עדתו – בעוד
ההיסטוריה של עדתו כמעט ולא נלמדה בבתי הספר, ותרבות עדתו נחשבה כמשהו שאינו ראוי
ללימוד ולשילוב בהוואי היהודי-ישראלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה