כפיר, אילן. דור, דני. ברק: מלחמות
חיי (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015). 400 עמ', כולל מפתח שמות
ביוגרפיה של אהוד ברק, איש צבא ומדינאי.
תפקידיו הבולטים היו רמטכ"ל (1995-1991), ראש הממשלה ושר הביטחון
(2001-1999), ושר הביטחון (2013-2007). הספר
מביא את סיפור חייו מאז ילדותו ועד לפרישתו מן החיים הפוליטיים ב-2013, כשסיקור
האירועים נעשה במידה רבה בהסתמך על ברק
עצמו. הסיכום – מלבד תוספות בסוגריים מרובעים –
משקף את גרסת מחברי הספר והם: אילן כפיר, עיתונאי וסופר, אשר השתתף בחיבורם
של ביוגרפיות פוליטיות, בהן על בנימין נתניהו; ודני דור, עיתונאי ועורך. את דעותיי אני מביא בפרק קצר בסוף הסיכום.
השירות הצבאי: הדרך מסיירת מטכ"ל לרמטכ"ל
(1995-1959)
אהוד ברק (עד 1973 שם משפחתו היה בוֹרג)
נולד ב-1942 בקיבוץ משמר השרון. הוריו –
אביו יליד ליטא ואימו ילידת פולין –
עלו לארץ בתחילת שנות ה-30. אהוד היה בנם הבכור, ובהמשך נולדו לזוג שלושה
בנים נוספים. בנעוריו ברק היה מוכשר מאוד, אך גם שובב, בלשון המעטה. מחד גיסא גילה
כישרון נדיר בנגינה על פסנתר, היטיב לפרק ולהרכיב מנעולים, שעונים וכלי נשק, וכמו
כן ניחן ביכולת מעולה לנווט בשטח. ואולם מאידך גיסא, עמד בראש קבוצה של נערים שהיו
פורצים בלילה למטבח של הקיבוץ וגם לנשקייה. מפאת ההתנהגות הבעייתית הזו, לא התקבל
ללימודים בכיתה י"ב במגמה ריאלית, ולא ניגש לבחינות בגרות.
ב-1959 לא עלה בידו להתקבל לקורס טַיס
ובמקום זאת גויס לחרמ"ש – חַיל בו הרגיש מתוסכל. למזלו של ברק, כישוריו המיוחדים, במיוחד בתחום
הניווט, הועברו לידיעתו של מפקד סיירת מטכ"ל, אברהם ארנן, שעסק באיתור מועמדים
ליחידתו. סיירת מטכ"ל הייתה יחידת עילית שנועדה למטרות מודיעין וחבלה תוך היטמעות באויב.
ברק כבר מהתחלה זכה ליחס מיוחד מצד ארנן – על אף שהיה צנום, נמוך קומה, נראה כילד
ולא דיבר ערבית. המתגייס לסיירת נחל הצלחה, בין היתר, ב"העשרת מאגר הדלק של
היחידה", ופעם אף הצליח לגנוב את ג'ריקן הדלק הרזרבי מהג'יפ של אלוף פיקוד
הצפון, אברהם יפה (עמ' 34). ברק סיים בהצטיינות קורס קציני חי"ר.
מפקדי הסיירת – אברהם ארנן ואחריו דב
תמרי – הועידו את הקצין הצעיר לעמוד בראש מבצעים מיוחדים בשטח האויב, בסוריה
ובמצרים, למטרות מודיעין וחבלה. במהלך מבצעים אחדים לא ציית ברק לפקודה לחזור,
והמשיך בפעולה מעל ומעבר לזמן שהוקצה לה, כדי להשלים את ביצוע המשימה. במצב כזה,
הצלחת הפעולה לא רק גרמה למפקדיו להתייחס בסלחנות לאי מילוי הפקודה לחזור – הם אף
זיכו אותו בצל"ש. לפי מספר העיטורים שקיבל נחשב ברק לאחר החיילים המעוטרים
ביותר בצה"ל. במהלך שירותו הצבאי השלים ברק את בחינות הבגרות, ולאחר שחרורו
מהצבא למד פיסיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית – אך במקביל ללימודיו נקרא מדי פעם
לפקד על מבצעים מיוחדים של סיירת מטכ"ל. במהלך מלחמת ששת הימים (יוני 1967) סופח
צוות בפיקודו של ברק המילואימניק לאוגדת השריון של ישראל טל, ואנשי הצוות תקפו
בג'יפים יחידות שריון מצריות.
לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים התפתחה
בהדרגה "מלחמת התשה" בתעלת סואץ, ובעקבותיה חזר ברק לשירות קבע בסיירת
מטכ"ל. במארס 1969 התחתן ברק עם נאוה כהן, אותה הכיר באוניברסיטה העברית בתור
סטודנטית. באותה השנה סיים ברק את לימודי התואר הראשון והתמנה לסגן מפקד סיירת
מטכ"ל. במסגרת תפקידו הפיקודי שררה
מתיחות בינו לבין קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר), רפאל איתן (רפול).
נוסף לוויכוחים טקטיים בנושאי לחימה (כמו בצורך להשתמש בכדורים נותבים), רגז רפול
על ברק בגלל ניסיונותיו הנמרצים להטיל על יחידתו את המבצעים המיוחדים, ובמקרים בהם
לא היה מקבל לכך אישור מהקחצ"ר, עקף אותו על ידי פנייה לבכירים יותר.
באפריל 1971 מונה ברק למפקד סיירת
מטכ"ל. בתפקידו הזה במאי 1972 פיקד
והשתתף אישית במבצע לחילוץ נוסעי המטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה",
שנחטף על ידי מחבלים פלסטינים ונחת בנמל התעופה בלוד. הפעולה הייתה הצלחה מרשימה
של סיירת מטכ"ל: ההשתלטות על המטוס ערכה 90 שניות. באפריל 1973 השתתף ברק,
מחופש לאישה, במבצע שנערך בביירות, ונועד לחסל שלושה בכירים בארגוני הטרור
הפלסטיניים "ספטמבר השחור" ו"פתח". המשימה הנועזת בשכונת
מגורים בלב העיר בוצעה בשלמות. ב-1973 סיים ברק את תפקידו כמפקד סיירת מטכ"ל,
וביקש לקבל את הפיקוד על חטיבת השריון 14, שנחשבה לחטיבת עילית. (עוד ב-1969 עבר
ברק ביוזמתו קורס הסבה למפקד פלוגה בשריון, מתוך מוּדעוּתו כי הדרך לקידום לתפקיד
בכיר בצבא עוברת דרך השריון.) לאחר שבקשתו
לא אושרה על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר
(דדו), יצא ברק, ביוזמתו, לעשות תואר שני בניתוח מערכות באוניברסיטה היוקרתית
סטנפורד שבקליפורניה.
בעקבות פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-6
באוקטובר 1973, מיהר ברק לחזור ארצה. הוא קיבל פיקוד על גדוד שריון 100, שהורכב
ברובו מקצינים וחיילים שחזרו מחוץ לארץ, כדי להשתתף במלחמה. ב-17 באוקטובר הגיע
הגדוד ל"חווה הסינית", סמוך לתעלת סואץ, כדי לסייע לגדוד צנחנים בראשות
יצחק מרדכי, שנקלע למצב קשה. הגדוד הסתער לעבר המִצרים, אך לנוכח אש מסיבית של
טילים נגד טנקים וירי טנקים מצד האויב, שהסבו אבידות קשות [נאלץ לסגת.] פלוגת
חרמ"ש של הגדוד סייעה בחילוץ
הצנחנים. בהמשך, השתתף גדוד 100 במשימות מעבר לתעלה, כולל במבואות העיר סואץ.
ב-1974 קיבל ברק את הפיקוד על חטיבת
שריון סדירה. ב-1975 מונה לעוזר ראש אמ"ן למבצעים, ובתפקידו הזה היה לו חלק ב-1976
באיסוף מידע ובתכנון של חילוץ נוסעי מטוס חברת "אייר פראנס", שאולץ על
ידי מחבלים לנחות בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה. כמו כן נשלח ברק לניירובי (קניה),
כדי לפקח על תדלוק המטוסים בדרך חזרה מהמבצע, וכדי להיות קרוב לאירוע, במקרה של
תקלה. פעולת החילוץ, בהשתתפות סיירת מטכ"ל, נערכה ביולי 1976 והסתיימה
בהצלחה. ב-1977 חזר ברק ללימודים לאוניברסיטת
סטנפורד, לימודים שנקטעו מפאת פרוץ מלחמת
יום הכיפורים. הוא סיים תואר שני בניתוח מערכות בהצטיינות, תוך שנתיים.
לאחר שובו מארה"ב, ב-1979 התמנה למפקד אוגדת שריון בסיני, וב-[1982] – לראש אגף התכנון (אג"ת) וחבר
בפורום המטכ"ל. במלחמת לבנון ב-1982 תִפקד במינוי חירום כסגן מפקד הגיס
הצפוני, אשר מפקדו היה אביגדור (יאנוש) בן גל. כוח שריון של הגיס נקלע ב-11 ביוני 1982
למארב סורי, סבל אבידות קשות ונסוג בפקודה (קרב סולטאן יעקוב). שלושה חיילים מהגיס
נחשבים לנעדרים עד עצם היום הזה [2015]. הכישלון הקשה בקרב סולטאן יעקוב בכל זאת
לא עצר את קידומו של ברק. ב-1983 הוא מונה לראש אגף המודיעין, וכמתחייב מהתפקיד
הופיע בישיבות הקבינט הביטחוני והממשלה, וגם ניצל את מעמדו ליצירת קשרים עם הצמרת
המדינית. ב-1986 הוא התמנה לאלוף פיקוד המרכז. בתפקידו הזה היה לו חלק ביוזמה
להקים את יחידת הדובדבן – יחידת המסתערבים.
ברק תכנן להגיע לתפקיד הרמטכ"ל מזה
זמן רב. כך ב-1983 היה מעוניין להתמנות לראש פיקוד (במקום לראש אמ"ן), מתוך
ידיעה כי תפקיד כזה הכרחי למינוי לרמטכ"ל בעתיד. באפריל 1987 המועמד המוביל
לתפקיד הרמטכ"ל היה דן שומרון – דבר שלא מנע מברק לנסות לקדם את מועמדותו לאותו
התפקיד. זאת ועוד. לאחר שכבר מינה שר הביטחון, יצחק רבין, את דן שומרון
לרמטכ"ל, עדיין לא ויתר ברק, ובפגישה עם רבין ביקשו – למעשה בצעד חסר תקדים –
לבטל את מינויו של שומרון ולמנותו במקומו. רבין טען כי ברק צעיר מדי לתפקיד, וכי הוא
כבר מינה אותו לראש אג"ם (אגף מבצעים) ולסגן הרמטכ"ל, ובעת השיחה הבטיח
למנותו לרמטכ"ל בעוד ארבע שנים. ברק היה מאוכזב מן השיחה ושקל לפרוש
מצה"ל, אך בסופו של דבר התרצה ועבד מתוך שותפות אמיתית עם דן שומרון. סביר
להניח כי מאחורי החלטתו להישאר בצבא, תוך ציפייה להתמנות לרמטכ"ל, עמד השיקול
כי מִשרת הרמטכ"ל הינה נקודת הזינוק הטובה ביותר להגיע לראשות הממשלה בעתיד
(עמ' 133-132). בתור סגן הרמטכ"ל היה ברק אחראי לתכנון הפעולה לחיסולו של
חליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד) בתוניס באפריל 1988. לאבו ג'יהאד היה חלק בניהול
האינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987. ברק פיקד על מבצע החיסול מתוך חפ"ק
שבאחת הספינות, אשר הובילו את הלוחמים לתוניס.
במהלך מלחמת המפרץ הראשונה
(ינואר-פברואר 1991), כאשר עיראק ירתה טילים לעבר ערים בישראל (בעיקר בגוש
דן) נשלח ברק על ידי ראש הממשלה, יצחק
שמיר, לפגישה חשאית בוושינגטון עם שר
ההגנה האמריקאי. הפגישה נועדה להעביר מסר לאמריקאים כי פעילותם נגד סוללות הטילים
בעיראק אינה יעילה, וכי ישראל תוכל לעשות עבודה טובה יותר. בהמשך צירף שמיר את ברק
לפגישה חשאית בלונדון עם שליט ירדן, המלך חוסיין. מטרת הפגישה הייתה כנראה להשיג
תיאום עם ירדן, למעבר מטוסי חיל האוויר הישראלי מעל שטחה בדרכם לתקוף את הטילים
בעיראק. לאחר מכן צירף שר הביטחון, משה ארנס (שהחליף את רבין בתפקיד ביוני 1990),
את ברק למשלחתו לביקור בוושינגטון, במהלכו נפגשו עם הנשיא ג'ורג' בוש האב. הפגישה
כוונה להשיג אישור למבצע ישראלי נגד סוללות הטילים העיראקיות, בשילוב פעולה
אווירית עם כוחות קרקע מיוחדים – אך האישור לא ניתן.
באפריל 1991, כאשר דן שומרון עמד לסיים
את תפקידו והיה צורך למנות רמטכ"ל חדש, רבין – שהבטיח למנות את ברק
לרמטכ"ל – כבר לא היה שר הביטחון. אך
כפי שמשתמע מפעילותו של ברק במלחמת המפרץ, הוא זכה לאמון והערכה רבה מצד ממשלה
בראשות הליכוד, כולל ראש הממשלה שמיר ושר הביטחון ארנס. ב-1 באפריל מינה ארנס את ברק לרמטכ"ל, ובמינוי
תמכו כל שרי הממשלה, מלבד רפאל איתן (רפול) (כנראה כביטוי למרירות שנותרה בו כלפי
ברק עוד מתקופת השירות הצבאי אִתו). בתקופת כהונתו כרמטכ"ל הרחיב ברק את
השימוש ביחידות המסתערבים לדיכוי האינתיפאדה.
בתחילת נובמבר 1992, בנוכחות
הרמטכ"ל ברק במתקן אימונים של צה"ל בצאלים, תרגלו לוחמי סיירת
מטכ"ל התנקשות בחייו של שליט עיראק סדאם חוסיין. הוגה רעיון ההתנקשות היה
מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, עמירם לוין. האישור לעבוד על הפרויקט ניתן עוד
בתקופת ממשלת שמיר, והוא אושר מחדש על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון רבין, שנכנס
לתפקידו ביוני 1992. ברק אימץ את הפרויקט בהתלהבות מהסיבות הבאות. הוא העריך כי
סדאם חוסיין יתאושש ממפלתו ב-1991 ושוב יהווה איום על מדינת ישראל; הפעולה תשקם את
כוח ההרתעה של צה"ל, שהיה פסיבי במלחמת המפרץ; באמצעות הפעולה הנועזת קיווה
להאדיר את שמו ואת יחידת האם שלו – סיירת מטכ"ל. התרגיל התחיל בטעות באש חיה
("ברטוב") כבר בשלב הראשון – במקום ללא אש ("ביבש") – וכתוצאה
מכך נהרגו חמישה לוחמים. על אף הכישלון הזה, רצה ברק להמשיך ולקדם את הפרויקט, אך
רבין פסק להפסיקו. יצוין כי קצינים בכירים במטכ"ל, בהם ראש אמ"ן אורי
שגיא, התנגדו למבצע החיסול, בתור פעולה מגלומנית שנעשית על חשבון פעולות אחרות
וסיכויי הצלחתה אינם ברורים כלל. ברק סיים
את תפקיד הרמטכ"ל ב-1 בינואר 1995 והשתחרר מצה"ל.
הדרך לראשות הממשלה: 1999-1995
שבועיים לאחר שפשט ברק את המדים, בינואר
1995 הזמינוֹ ראש הממשלה רבין לפגישה בה
הציע לו – לאחר תקופת צינון המתבקשת בחוק – להצטרף לממשלה בתור שר בקבינט
הביטחוני. רבין הוסיף כי ההצעה היא על דעת שר החוץ, שמעון פרס. ראש הממשלה היה
מעוניין לצרף לממשלתו אישיות בעלת רקורד
ביטחוני, לנוכח פיגועי הטרור הרבים. אלה בוצעו בעיקר על ידי הארגון חמאס, בעקבות
הסכם אוסלו עם אש"ף בספטמבר 1993. כמו כן, רצה רבין כי ברק ישמש משקל נגד, מבחינת תדמיתו
ומעמדו, ל"שמינייה" של חברים בכירים במפלגת העבודה, בעלי התדמית היונית.
הדמות הבולטת ב"שמינייה" היה חיים רמון, ובין חבריה היו יוסי ביילין,
אברהם בורג ועמיר פרץ. לברק היו אמביציות לקבל
תפקיד רם בממשלה, אך הבין (בעצת גיורא עיני – אישיות דרכה נעזר רבין בהעברת מסרים
לברק) כי בשלב ראשון עליו להסתפק בתיק שיוצע לו, ולא לבקש את תיק הביטחון.
בסמוך לפני מינויו לשר הפנים ביולי
1995, התפרסמה כתבת תחקיר על אסון צאלים ב-1992 ב"ידיעות אחרונות"
(ייתכן ביוזמתו או בבחישתו של חיים רמון, שראה בברק מתחרה פוליטי) ובה נטען כי
לאחר הירי השגוי, מיהר ברק להסתלק מהמקום בהליקופטר, בלי שטרח לפנות בו פצועים.
ההאשמה החמורה הזו לא הייתה מוצדקת [והיא נדחתה בדוח מטעם מבקרת המדינה ב-1997]. לפי גרסת מחברי הספר, ברק
הזעיק סיוע מוטס לפינוי פצועים, ולא עזב את השטח לפני שפונו (מלבד מסוק אחד שטרם
המריא, כדי לאפשר לסיים את הטיפול בשטח בפצוע.) האשמה אחרת שהוטחה בברק מצד חיילים
שהשתתפו בתרגיל הייתה כי הוא – בניגוד לעמירם לוין – לא ניגש לטפל בפצועים [המחברים אינם מפריכים
טענה זו.]
בתור שר הפנים נמנע ברק בהצבעה על הסכם
אוסלו ב' (שנחתם בספטמבר 1995) – וזאת לאכזבתו של רבין. עמדתו של ברק הייתה כי אין
למסור שטחים נרחבים לפלסטינים בטרם כניסה לנושאי הליבה כמו גבולות הקבע, ירושלים
וזכות השיבה. ברק, לדבריו, האמין כי רבין מיהר להכניסו לפוליטיקה, כיוון
"שייעד" אותו, בבוא העת, ליורשו, תוך דילוג על פרס (עמ' 185). בעת רצח רבין, ב-4 בנובמבר 1995 שהה ברק בניו
יורק. הוא מיהר לחזור ארצה, ועל רקע הבעיות הביטחוניות – פיגועים בחוצות ערים ותקריות עם
חיזבאללה בצפון – ביקש מפרס לקבל את תיק הביטחון. אך פרס ירש את מקומו של רבין
כראש ממשלה ושר הביטחון ומינה את ברק לשר החוץ. בתור שר החוץ נפגש ברק בנובמבר
(במהלך ועידה אזורית בברצלונה) עם ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. בעקבות הפגישה
"החשדות כלפי כוונותיו האמיתיות של ערפאת רק העמיקו" אצל ברק, שהתרשם כי
השלום עם הפלסטינים "עדיין רחוק. רחוק מאוד" (עמ' 189). ברק גם לא היה
שותף לאופטימיות של פרס ביחס לערוץ הסורי.
מחברי הספר טוענים כי ברק חזר והתריע
בפני פרס כי עליו לשנות את הקמפיין שלו לבחירות לראשות הממשלה ולכנסת שנקבעו לסוף
מאי 1996 (את הקמפיין של פרס ניהל רמון), וכי הוא "חי באשליית ניצחון"
(עמ' 194). ואכן, בבחירות ניצח מנהיג הליכוד, בנימין נתניהו. בעקבות ההפסד של פרס,
בספטמבר הצהיר ברק על התמודדותו לראשות מפלגת העבודה, וביוני 1997 הוא נבחר להנהיג
את מפלגתו. לקראת הבחירות לראשות הממשלה ולכנסת, שנקבעו ל- 1999, דאג ברק לגייס
מנהלי קמפיין מצליחים גם מחוץ לארץ, בהם אלה שפעלו בעבר עבור ראש הממשלה הבריטי,
טוני בלייר, ונשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. במהלך מסע הבחירות ברק לא הבטיח
להביא לסוף הסכסוך עם הפלסטינים, כי אם "היה המנהיג הראשון שהבטיח גדר
הפרדה" (עמ' 199). הדבר היחיד שהתחייב בנושא המדיני-ביטחוני היה יציאת
צה"ל מלבנון, בתוך שנה מכניסתו לתפקיד ראש הממשלה.
בראשות הממשלה: הנסיגה מלבנון, כישלון
שיחות השלום עם הפלסטינים ופרוץ האינתיפאדה (יולי 1999-מרס 2001)
ב-17 במאי 1999, בבחירות אישיות לראשות
הממשלה ניצח ברק את נתניהו (56% מול 44%), ובבחירות לכנסת מפלגת העבודה (התמודדה
תחת השם "ישראל אחת" שכללה גם את "גשר" ו"מימד")
זכתה ב-26 מנדטים, מול 19 לליכוד. לברק היה חשוב להתניע תהליך מדיני. הוא העריך כי
הליכוד לא יאפשר לו לעשות זאת – בעוד שמפלגת ש"ס כן, גם אם לא תלך איתו עד סוף התהליך. מכל מקום, כדי
להקים ממשלה שתזכה לאמון הכנסת חייב היה ברק לצרף את ש"ס לקואליציה, בתור
מפלגה שקיבלה 17 מנדטים. הממשלה, בראשות ברק כראש הממשלה ושר הביטחון, הושבעה ב-6
ביולי 1999. כביטוי לרצונו של ברק לחדש את תהליך השלום עם הסורים והפלסטינים, כבר
בחודשים הראשונים לאחר כניסתו לתפקיד קיים ראש הממשלה פגישות נפרדות עם נשיא
ארה"ב, ביל קלינטון; נשיא מצרים, חוסני מובארק; ומלך ירדן, עבדאללה. שלושת
המנהיגים הזרים תמכו בטיפול בערוץ הפלסטיני תחילה – אך ברק החליט לטפל תחילה בערוץ
הסורי, וזאת לאור השיקולים הבאים. ראש הממשלה העריך כי סיום הסכסוך עם סוריה,
יאפשר גם לשים קץ לפגיעה בחיילי צה"ל בלבנון ולהחזירם במסגרת הסדר מדיני עם ביירות. יישוב הבעיות עם
סוריה נראה לברק פשוט יותר בהשוואה לנושא הפלסטיני, כיוון שקבלת ההחלטות בדמשק
התרכזה בבירור בנשיא, חאפז אסד, וכמו כן מספר המתיישבים היהודים ברמת הגולן היה רק
כ-8,000 ומרביתם תומכי העבודה – בעוד מספר
המתנחלים ביהודה ושומרון היה כ-200,000 ומרביתם תומכי הליכוד ומפלגות הימין.
בתחילת דצמבר 1999 חזרה שרת החוץ
האמריקאית, מדלין אולברייט, עם בשורה מעודדת מדמשק, לפיה אסד החולה מעוניין להוריש
את סוריה לבנו יחד עם הגולן. על כן, הוא מוכן לשלום עם ישראל, בתמורה לנסיגה מלאה
מרמת הגולן. מ-3 עד 10 בינואר 2000 נערכו שיחות בשפרדסטאון (Shepherdstown)(ארה"ב) בין
ישראל לסוריה בחסות אמריקאית. ברק התאכזב ממתכונת השיחות: הוא היה מעוניין בפסגה
משולשת במקום סגור בנוסח קמפ דיוויד 1978 (בגין-סאדאת-קרטר), אך בסביבת מקום
השיחות ב-2000 היו עיתונאים, ובמקומו של אסד הגיע שר החוץ שלו, פארוק א-שרע. האיש
סירב לדבר ישירות עם ברק. הסורים דרשו קודם כול התחייבות ישראלית לנסיגה לקווי ה-4
ביוני 1967 והתעקשו על גישה ישירה לכנרת (עמ' 221). הצד הישראלי היה מעוניין לדון
קודם בסידורי ביטחון ובנורמליזציה ביחסים, ולא מוכן היה להתחייב לחזור לגבולות ה-4
ביוני. ישראל טענה כי ויתורה על שטחים, עליהם השתלטו הסורים במלחמת העצמאות ב-1948
– תוך הפרת הגבול הבינלאומי בין ארץ ישראל המנדטורית לבין
סוריה משנת 1923 – מחזק את דרישתה לריבונות על כל חופי כנרת. האמריקאים נטו לטובת
העמדה הסורית והאשימו את ישראל בכישלון השיחות. לדעת ברק, הסיבה העיקרית לכישלון
ועידת שפרדסטאון הייתה היעדרו של אסד, כיוון שרק הוא מסוגל היה להביא לפריצת דרך. לקראת
פגישת קלינטון-אסד בז'נבה ב-26 במארס 2000, חזר ברק ודרש רצועה של 10 מ' בריבונותה
של ישראל בחוף הצפון מזרחי של הכנרת, אך אסד דחה דרישה זו על הסף.
סתימת הגולל על הערוץ הסורי חייבה את ראש
הממשלה לבצע נסיגה חד צדדית מלבנון. החלטתו העקרונית של ברק לצאת מלבנון גררה
התמוטטות מהירה של צד"ל (צבא דרום לבנון שהורכב מתושבי לבנון, אשר שיתפו
פעולה עם ישראל) ועריקות רבות משורותיו. לנוכח זאת, החליט ברק לא ליידע את
צד"ל (כולל מפקדו, אנטואן לאחד) במעד הנסיגה, ואף נקט בדיסאינפורמציה לפיה
הנסיגה תתבצע ב-1 ביולי 2000. ואולם להפתעתם של חיזבאללה וצד"ל ביצע
צה"ל נסיגה מהירה מלבנון בלילה שבין ה-23 ל-24 במאי 2000. ההפתעה אִפשרה
לצה"ל לסגת לא תחת אש וללא אבידות – אך צד"ל ראה במהלך הזה בגידה.
הנסיגה שמה קץ לנוכחותה הצבאית של ישראל בלבנון שנמשכה 18 שנה, מאז מלחמת לבנון
הראשונה ביוני 1982. מחברי הספר רואים בנסיגה מלבנון הישג מרשים של ברק והחלטה
אמיצה, אותה התקשו לקבל כל קודמיו בתפקיד, החל במנחם בגין וכלה בפרס ורבין. עם זאת,
מודים מחברי הספר כי הנסיגה לוותה במראות מביכים: השתלטות חיזבאללה על מוצבי
צה"ל, כולל ציוד צבאי (אשר חלקו הושאר בצורה מתוכננת, כדי לאפשר נסיגה
מהירה); והשלכות אבנים מעבר לגדר על חיילי צה"ל מצד תושבים לבנונים. בעת
היציאה מלבנון, אלוף פיקוד הצפון היה גבי אשכנזי. ברק טען כי ניתן היה לבצע את
הנסיגה בצורה מסודרת יותר, לוּ אלוף
פיקוד הצפון היה נערך אליה כיאות, בהתאם להתרעה שקיבל – ויש
הרואים מכאן את שורשי המתח בין השניים.
לאחר השלמת הנסיגה מלבנון, נרתם ראש
הממשלה לקידום השלום עם הפלסטינים. ב-5 ביולי 2000 שלח הממשל האמריקאי הזמנות
לשיחות שלום בקמפ דיוויד. הוועידה בקמפ דיוויד התקיימה בין 11 ל-25 ביולי והיא
התנהלה בחסות ובתיווך האמריקאים בראשות הנשיא קלינטון, כשבראש המשלחת הפלסטינית
עמד ערפאת, ובראש המשלחת הישראלית – ברק. ראש הממשלה יצא לשיחות כשבקואליציה שלו נותרו
רק 32 חברי כנסת. כבר ביוני, מפלגת מרצ פרשה מן הממשלה, בגלל סירובו של ראש המפלגה ושר
החינוך, יוסי שריד, להיענות לתביעות הכספיות
של סגן שר החינוך מטעם ש"ס. (עם זאת, ברק יכול היה לסמוך על כך שעשרת חברי
הכנסת של מרצ יתמכו בתהליך השלום גם בהיותם מחוץ לקואליציה.) ב-12-11 ביולי, ממש ביום צאתו של ראש הממשלה להשתתף
בוועידה, פרשו מהקואליציה רוב הסיעות ובהן ש"ס (וכמו כן המפד"ל, ישראל
בעלייה וגשר), במחאה על עצם השתתפות בוועידה, בה ישראל עלולה – לדעתן – להסכים לוויתורים מפליגים.
הצעות השלום של ברק לפלסטינים בקמפ
דיוויד הרחיקו לכת בוויתורים מכל ראש ממשלה אחר לפניו. הוא מוכן היה להחזיר את
רוב (למעלה מ-90%) שטחה של הגדה המערבית (יהודה ושומרון) לפלסטינים, תוך
הותרת גושי ההתיישבות בידי ישראל, ותמורתם למסור לפלסטינים שטחים בנגב. כמו כן
הסכים כי גשר עילי יחבר בין שטחי המדינה הפלסטינית בגדה ורצועת עזה. ברק מוכן היה
לוותר על רבעים לא יהודיים בירושלים המזרחית ולהתפשר בשליטה על הר הבית. ערפאת
מצדו דרש נסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967, לא היה מוכן לקבל שליטה ישראלית אף
לא ברובע היהודי, דרש שליטה מלאה בהר הבית, ולא היה מוכן לוותר על זכות השיבה של
פליטי מלחמת 1948 וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל. בהתאם לתיאום שהשיג ברק עם קלינטון, חלק מן ההצעות הישראליות הועברו על ידי
הנשיא לערפאת בתור הצעות אמריקאיות – אך גם תחבולה זו לא מנעה את דחייתן בידי
ערפאת. במהלך הוועידה לא נאות ברק לדבר ישירות עם ערפאת. חברים בכירים במשלחת
הישראלית (שלמה בן עמי, גלעד שר) ניסו לשכנע את ברק להיפגש עם ערפאת, אך לשווא. עמדתו
הסרבנית של ערפאת בוועידה כנראה רק חיזקה את אי רצונו של ראש הממשלה להתדיין אתו.
לאחר כישלון ועידת קמפ דיוויד, הנשיא
קלינטון לא נואש והצליח לקדם שיחות בערוץ הישראלי-פלסטיני שהתנהלו על ידי אישים
בכירים, ולכאורה עוררו אופטימיות. ואולם ב-28 בספטמבר 2000 עלה מנהיג הליכוד וראש
האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית. הביקור הצית גל של מהומות בשטחים (ובאוקטובר גם
בתחומי מדינת ישראל), שסימלו את פתיחתה של האינתיפאדה השנייה. ברק הסכים עם הערכת
אמ"ן והשב"כ לפיה אין לראות באינתיפאדה השנייה – שהלכה ונמשכה, תוך
החרפת אלימותה – התפרצות ספונטאנית בתגובה
לעלייתו של שרון להר הבית. גם בתקופת האינתיפאדה החליט ברק עדיין לתת סיכוי למשא
ומתן לשלום – שאכן המשיך להתנהל – ועל כן ויתר על הצעותיו של שרון להקים ממשלת
חירום לאומית.
לנוכח הצעת אי האמון בממשלה שעמד להגיש
הליכוד בדצמבר 2000, ב-10 בדצמבר הודיע ברק – שכאמור כבר מיולי עמד בראש ממשלת
מיעוט – על התפטרותו ועל עריכת בחירות חדשות לראשות הממשלה תוך 60 יום. הבחירות
(לראשות הממשלה בלבד, ולא לכנסת) נערכו ב-6 בפברואר 2001, ובהן שרון, כצפוי, ניצח
ברוב גדול. שרון הציע לברק לכהן כשר ביטחון בממשלתו (מפלגת העבודה עדיין הייתה
הסיעה הגדולה ביותר בכנסת, ועל כן הועיד שרון לסיעה הזו את תיקי הביטחון והחוץ).
ברק, לאחר שבתחילה דחה את ההצעה, לבסוף הסכים – אך שרון חזר בו מהצעתו בלחצם לא רק
של חברי הליכוד, אלא גם בכירים בעבודה ובראשם חיים רמון. ב-7 במארס 2001 סיימה ממשלת ברק את כהונתה, כשמשך כהונתו
של ברק כראש ממשלה היה הקצר ביותר מבין ראשי הממשלה בישראל.
חזרה לחיים הפוליטיים: שר הביטחון
בממשלות אולמרט ונתניהו, 2013-2007
לאחר הפסדו בבחירות לראשות הממשלה ב-2001, פרש ברק זמנית
מהחיים הפוליטיים. הוא הצליח להשתלב בעסקים לא רק בארץ, אלא בעיקר בקנה מידה
בינלאומי מחוצה לה. במיוחד עסק בייעוץ אסטרטגי – מתן תחזיות כלכליות על רקע
התפתחויות פוליטיות.
[באוגוסט 2003] החליט ברק להתגרש מאשתו
נאוה. לדבריו, "מיצינו את חיינו המשותפים" (עמ' 282). החלטתו של ברק
התקבלה קשה על ידי נאוה ושלוש הבנות של הזוג המתגרש. ואולם, בדיעבד, לדברי ברק,
הפרידה לא הייתה רעה עבור נאוה, שהכירה בן זוג חדש. ברק, מצדו, "כמה חודשים
לאחר הפרידה פגש במקרה...את נילי פריאל" (עמ' 282), שהייתה גרושה כשנה. הוא הכיר אותה בעבר הרחוק, עוד לפני הרומן עם נאוה,
עת היה קצין צעיר – אבל אחר כך נפרדו דרכיהם. לאחר פגישתם המחודשת, התפתח במהרה
סיפור אהבה (עמ' 283).
ב-2005 החל ברק לחזור לחיים הפוליטיים.
בבחירות לראשות מפלגת העבודה בשנה הזו [לאחר שהתברר לו כי סיכויו להיבחר לראש המפלגה
אינם טובים] תמך ברק בשמעון פרס, שהפסיד לעמיר פרץ. בעקבות הכישלונות במלחמת לבנון
השנייה (יולי-אוגוסט 2006), החליט ברק להתמודד על ראשות המפלגה בעצמו. לאחר שניצח
בהתמודדות ביוני 2007, הצטרף לממשלת אהוד אולמרט, בתור שר הביטחון, במקומו של עמיר
פרץ, מנהיג המפלגה הקודם. [ביולי 2007, ברק ונילי פריאל נישאו. עיתוי הנישואים –
לאחר היבחרותו של ברק לעמוד בראש מפלגת העבודה ולכהן מטעמה כשר הביטחון – כנראה
קשור היה גם בכוונתו להתמודד בעתיד על ראשות הממשלה. אין בארץ תקדים לראש ממשלה במצב
משפחתי גרוש. מתוך אתר "מעריב" 26.7.2007]
אולמרט קיבל בברכה את כניסתו של שר
הביטחון החדש לממשלה, בהעדיפו את ברק הבקיא והמנוסה בענייני ביטחון על פני עמיר
פרץ. בספטמבר 2007 השמידו מטוסי חיל האוויר הישראלי כור גרעיני בצפון מזרחה של
סוריה, שהיה בשלבי הקמה בסיועה של צפון קוריאה. ההחלטה העקרונית להשמיד את הכור
התקבלה עוד לפני כניסתו של ברק לממשלה, אך פרטי תוכנית הביצוע הותוו בהשתתפותו.
פרשות השחיתות הרבות של אולמרט – בהן
קבלת כסף במעטפות – פגעו ביחסים בין ראש הממשלה לשר הביטחון. במסיבת עיתונאים שערך
ברק בסוף מאי 2008 הוא קרא לאולמרט להכריז על השעיה או נבצרות, לנוכח החשדות
המתרבים נגדו. דבריו של ברק זירזו את התפטרותו של אולמרט. בסוף יולי 2008 הוא
הודיע שלא יתמודד על ראשות מפלגתו, "קדימה"; ובספטמבר הגיש אולמרט את
התפטרותו לנשיא (אשר פירושה התפטרות הממשלה כולה). ציפי לבני – שרת החוץ בממשלת אולמרט שנבחרה לעמוד במקומו
בראש "קדימה"– לא הצליחה להרכיב ממשלה
חדשה, ועל כן נותר אולמרט לכהן כראש ממשלה עד למועד הבחירות לכנסת, שנקבעו
לפברואר 2009.
התגברות ירי הטילים לעבר ישראל מצד ארגון
חמאס ברצועת עזה בנובמבר-דצמבר 2008, חייב את ישראל לתגובה. ברק הסכים לבדוק את
תוכניתו של אולמרט לכיבוש רצועת עזה ולערעור שלטון חמאס, בתנאי שיימצא גורם אחר שיוכל
לשלוט ברצועה, כמו מצרים או הרשות הפלסטינית, ובמהרה התברר כי החלופות האלה בלתי
ריאליות. לכן, בניגוד לאולמרט, שעדיין
הטיף לפעולה נרחבת, ברק "בלם יוזמות
מסוכנות" (עמ' 301) והוביל לאישור מבצע לפי העקרונות שקבע והם: לא כיבוש
הרצועה, ולא מיטוט שלטון חמאס – אלא רק הנחתת מכה קשה על הארגון.
בשבוע האחרון של דצמבר 2008 יזם ברק
תוכנית הונאה: הוא נתן לחמאס להבין כי אין בכוונתה של ישראל לתקוף וכי היא
מעוניינת בהסכם להפסקת אש. אבל ב-27 בדצמבר תקף חיל האוויר בסיס של משטרת חמאס
בעזה, בשעה שהתקיים בשטחו מסדר גדול. חמאס הופתע וספג למעלה מ-150 אבידות. במקביל
תקף חיל האוויר מפקדות של הארגון. לאחר המכה הקשה שספג חמאס בשלושת ימי הלחימה
הראשונים, העריך ברק שהגיע הזמן להפסיק, אך אולמרט לחץ להמשיך במבצע "מעבר
למה שהוחלט" (עמ' 304). שר הביטחון נימק את התנגדותו לכיבוש חלקה הדרומי של
הרצועה או את כולה בשיקולים הבאים: אנו נהיה אחראים בפני העולם לְמה שקורה בעזה,
בלי היכולת להפסיק את ירי הטילים והברחות הנשק, כי הרי גם כשישבנו ברצועה לא
הצלחנו להתמודד עם הבעיות האלה. ביום החמישי למבצע שוב העלה ברק את הרעיון להפסיקו
במסווה של הצעה להפסקת אש הומניטארית ל-72 שעות בתיווך אירופאי. לדבריו, אם חמאס
לא יפסיק את האש, אזי ישראל תזכה לגיבוי בינלאומי – אך שוב אולמרט דחה את הרעיון
בטענה כי יתפרש כחולשה. גם ציפי לבני, לאחר היסוסים, לא רצתה להיראות כחלשה בסמוך
לפני הבחירות לכנסת. גישתו של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, הייתה דומה לזו של ברק. לעומתם, אלוף פיקוד
הדרום, יואב גלנט, דגל בהעמקת המבצע ובכניסה קרקעית לרצועה, שאכן בוצעה, אך לא
הביאה להפסקת ירי הרקטות. בסופו של דבר קיבל אולמרט את עמדת ברק, וצה"ל נסוג
מן הרצועה ב-18 בינואר 2009, ובכך הסתיים מבצע "עופרת יצוקה". עשרה
חיילים ושלושה אזרחים ישראלים נהרגו במהלך המבצע.
בבחירות לכנסת שנערכו בפברואר 2009,
מפלגת העבודה בראשות ברק סיימה בתוצאה מאכזבת – 13 מנדטים. המפלגות שהקדימו אותה
היו "קדימה" בראשות ציפי לבני עם 28 מנדטים, הליכוד בראשות בנימין
נתניהו – 27, ו"ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן – 15. ברק יצא מתוך
הנחה כי תקום קואליציה בין הליכוד וקדימה, ועל כן התכוון להיות מנהיג האופוזיציה
והכריז על כך. ואולם הניסיון להקים קואליציה בין שתי המפלגות הגדולות נכשל,
ונתניהו הזמין את העבודה להצטרף לממשלה. הוא הועיד לברק את תיק הביטחון, כנראה לאור הזדקקותו לאישיות
ביטחונית סמכותית, שפיקדה על מבצעים נועזים בעבר, וזאת בהקשר לאפשרות לתקוף את
מתקני הגרעין של איראן.
היכרות
רבת שנים קישרה בין נתניהו לברק בתקופת שירותם המשותף בסיירת מטכ"ל,
וב-1972 השתתף נתניהו, תחת פיקודו של ברק, בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף. ראויה
לציון פגישה שנערכה בין נתניהו לברק בספטמבר 1995, עת נתניהו שימש יושב ראש הליכוד
וברק כיהן כשר הפנים בממשלתו של רבין. בפגישה הזו חזה נתניהו כי ברק עתיד להשתלט
על מפלגת העבודה [כפי שקרה ב-1997], ובהמשך תהיה התמודדות על
השלטון בינו לבין ברק [התחזית התממשה ב-1999]. עוד אמר נתניהו באותה פגישה כי
"אי אפשר לנצח בבחירות בישראל בלי
עיתון ומכון מחקר", כיוון שמעצבי דעת הקהל הם נגדו, לטענתו (עמ' 313). [ב-1994
נוסד המכון "מרכז שלם" המזוהה עם הימין, וב-2007 נוסד העיתון
"ישראל היום" המזוהה עם הליכוד.]
בתור שר הביטחון בממשלת נתניהו – שהוקמה
במארס 2009 – היה לברק חלק חשוב בעיצוב הקו הביטחוני-מדיני של הממשלה, במיוחד
נאומו של נתניהו באוניברסיטת בר אילן ביוני 2009 בו הכריז על הכרתו בעיקרון שתי
מדינות לשני עמים. ברק – בראיון עם מחברי הספר – טוען כי הוא תמך בנקיטת עמדה גמישה כלפי
הפלסטינים, כדי לאפשר להגיע להסדר עימם; ורומז כי הוא לא דבק בתנאי המוקדם שהציב
נתניהו לפלסטינים – הכרה בישראל כמדינה יהודית (עמ' 367). ואולם, הגורם הבולם להגיע
להסדר, לדברי ברק, היה שר החוץ אביגדור ליברמן, שגרר אחריו את נתניהו. לאור
עמדותיו המתונות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהשוואה לנתניהו, היו לשר הביטחון קשרים
טובים יותר מאשר לראש ממשלתו עם נשיא
ארה"ב ברק אובמה (2017-2009) ובכירי ממשלו.
ב-31 במאי 2010, בעת השתלטות חיל הים על
הספינה התורכית "מרמרה", שניסתה לשבור את המצור הביטחוני הישראלי על
רצועת עזה, הקשיב ברק לדיווחים בזמן אמת על הסתבכות הפעולה. (נתניהו היה באותו
הזמן בביקור בקנדה.) פעולת ההשתלטות נתקלה
בהתנגדות עזה בנשק קר מצד חלק מהנוסעים ותשעה מהם נהרגו. הרמטכ"ל גבי אשכנזי ניסה באמצעות עיתונאי להטיל, לפחות
חלקית, את האחריות להסתבכותה של ההשתלטות
על ברק – ועל כך השיב ברק כי אשכנזי אף לא טרח להיות בחפ"ק שבקריה בזמן
האירוע. לאחר תקרית ה"מרמרה" תמך ברק בהבעת התנצלות לתורכיה ובצעדי פיוס
– בין היתר כדי למנוע אובדן שוק לייצוא עבור התעשיות הביטחוניות של ישראל – ואולם
נתקל בהתנגדות מצד נתניהו וליברמן.
הטחת האשמות מאחורי הקלעים בין אשכנזי
לברק בפרשת ה"מרמרה" שיקפה מתיחות סמויה בין שני האישים מזה שנים אחדות,
שהגיעה לשיאה באמצע 2010. בשנה זו רצה ברק למנות את יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום
במבצע "עופרת יצוקה" (שדווקא דגל בעת המבצע – בניגוד לעמדת שר הביטחון –
בכניסה קרקעית לרצועה), לסגן הרמטכ"ל, ובהמשך, בתחילת 2011 לרמטכ"ל.
בתחילת 2011 אשכנזי אמוּר היה לסיים את
תפקידו, לאחר שכהונתו כבר הוארכה פעם אחת מ-3 שנים ל-4. אשכנזי התנגד למינויו של
גלנט ורצה שכהונתו תוארך בשנה נוספת. ראש הלשכה של הרמטכ"ל ארז וינר, ודובר
צה"ל אבי בניהו – שני מקורביו של הרמטכ"ל – החלו לאסוף חומר נגד ברק.
באוגוסט 2010 פורסם בכלי התקשורת "מסמך גלנט" לפיו גלנט השתמש בחברה
ליחסי ציבור כדי לקדם את מינויו לרמטכ"ל, תוך הכפשת הרמטכ"ל וסגנו, בני
גנץ. כבר באותו החודש גילתה המשטרה כי המסמך מזויף ומחברו הוא סגן אלוף במילואים
בועז הרפז. ברק טען כי הרפז פעל בשליחותו של אשכנזי, במטרה להכשיל את מינויו של
גלנט לרמטכ"ל. יש לציין כי
"מסמך גלנט" (למעשה "מסמך הרפז") הובא לידיעת הרמטכ"ל אשכנזי והיה מונח
בלשכתו כבר מאפריל 2010. שר הביטחון דיבר בגלוי על ניסיון פוטש של
הרמטכ"ל נגדו בו היו מעורבים ארז
וינר ואבי בניהו. [ואולם בינואר 2016 החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיק
החקירה בפרשה נגד אשכנזי, וינר ובניהו.]
חלק מחילוקי הדעות בין ברק לנתניהו לא
נחשפו בכלי התקשורת. כאלה היו ביחס ל"עסקת שליט" באוקטובר 2011, במהלכה שחררה ישראל למעלה
מ-1000 מחבלים עבור חייל שבוי ישראלי אחד. ברק לא הצטרף ל"פסטיבל" השחרור
של החייל שליט, בגלל מחירה הכבד של העִסקה – מה עוד שחלק מן המחבלים המשוחררים
עתידים היו לחזור לפעילות טרור. [בניגוד לרושם שיוצרים מחברי הספר – בהצבעה בממשלה
תמך ברק בעסקה.]
ברק היה מוכן לפשרות ביהודה ושומרון, גם
כדי להקל להשיג תמיכה אמריקאית בפעולה צבאית מצד ישראל לסיכול תוכניתה הגרעינית של
איראן. תמיכה זו נועדה להתבטא באספקת ציוד מתאים למבצע (כמו פצצות חודרות
בונקרים), הסכמה לפחות בשתיקה לביצועו,
והרתעת איראן ביום שאחרי הפעולה. מובילי הקו
למבצע הצבאי נגד מתקני הגרעין של איראן בממשלה היו נתניהו, ברק, ושר החוץ
ליברמן. המתנגדים היו דן מרידור, בני בגין, אלי ישי, משה בוגי יעלון ויובל שטייניץ
(שני האחרונים בתחילת 2012 הסכימו לפעולה, אבל אחר כך חזרו מהסכמתם.) כנגד זורעי הפאניקה לפיהם תגובתה של טהראן
תתבטא בירי טילים מאסיבי על ישראל מצד איראן, חיזבאללה וחמאס, טען ברק כי מספר
ההרוגים בישראל יגיע "לעשרות בלבד" (עמ' 321). התנגדות הדרג הביטחוני
הבכיר למבצע היא שמנעה את ביצועו ותרמה להיווצרות רוב נגד הפעולה בקבינט הביטחוני.
הדרג הביטחוני המתנגד כלל את הרמטכ"ל בני גנץ (החליף את אשכנזי בפברואר 2011),
ראש המוסד מאיר דגן, וראש השב"כ יובל דיסקין. המתנגדים חששו ממלחמה כוללת עם
אלפי נפגעים בעורף, הֶרֶס הכלכלה ופגיעה במטרות אסטרטגיות. ארה"ב לא הייתה
מוכנה לתת אף לא הסכמה בשתיקה למבצע; ונשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הביע התנגדות
תקיפה ביותר בנושא הזה בשיחות פרטיות עם נתניהו וליברמן.
מבצע עמוד ענן, נובמבר 2012
תחילת הפרויקט לפיתוח מערכת ישראלית
ליירוט רקטות קצרות טווח, שתוכל להתמודד עם הטילים ששיגר חמאס מן הרצועה, הייתה
בתקופת קודמו של ברק בתפקיד שר הביטחון, עמיר פרץ. ברק, לאחר החלפתו את פרץ, פעל
במרץ להשגת תקציבים – ממשרד הביטחון ומארה"ב – לקידום הפרויקט. אחד מלקחיו של
ברק ממבצע "עופרת יצוקה" היה הצורך לזרז את פיתוחה של המערכת נגד טילים,
והוא הצליח לשכנע את ממשלו של אובמה להשתתף במימון הפרויקט הישראלי. באפריל 2011
הוצבה סוללה ראשונה של המערכת נגד רקטות שכונתה "כיפת ברזל".
בחודשים אוקטובר-נובמבר 2012 הגביר חמאס
ברצועת עזה את ירי הרקטות לעבר ישראל, ובתגובה, פתחה ישראל ב-14 בנובמבר במבצע
צבאי בשם "עמוד ענן". המבצע התנהל על ידי ברק והרמטכ"ל בני גנץ. שר
הביטחון והרמטכ"ל היו מעוניינים במבצע קצר, ללא כניסה קרקעית, שינחית מכה קשה
על חמאס. הפעולה נפתחה בחיסולו של רמטכ"ל חמאס בפועל, אחמד ג'עברי, ובמהלך הלחימה
תקף חיל האוויר משגרי טילים ומנהרות אספקה. בעת המבצע נעשה לראשונה שימוש רחב
במערכת "כיפת ברזל": זו יירטה כ-420 רקטות שאמורות היו ליפול במקומות
מיושבים. כתוצאה מירי הרקטות נהרגו שני חיילים וארבעה אזרחים. המבצע הסתיים ב-21
בנובמבר והביא לשקט יחסי בגבול הדרומי שנמשך כשנה.
הפרישה השנייה מהחיים הפוליטיים
בעקבות הצטרפותה של מפלגת העבודה בראשות
ברק לממשלת נתניהו ב-2009, האופוזיציה בתוך המפלגה נגד המהלך הזה ונגד ברק אישית –
כולל קריאות להדיחו – הלכה וגברה. ברק הקדים תרופה למכה וב-17 בינואר 2011, בצעד
שהפתיע את יריביו במפלגה, הודיע על פרישתו שלו ושל ארבעה חברי כנסת נוספים מהעבודה
(סך הכול 5 מתוך 13) והקמת מפלגת "עצמאות". הצעד הזה היה רצוי לנתניהו,
שכעת זכה לתמיכה יציבה בממשלתו מ-5 חברי כנסת.
ואולם, מספטמבר 2012 חלה הרעה ביחסים
בין ברק לנתניהו, והמתיחות ביניהם נמשכה עד סוף כהונתה של ממשלתו השנייה של נתניהו
ב-2013 [ממשלתו הראשונה כיהנה בשנים 1999-1996]. הדבר היה קשור בביקור העבודה של שר
הביטחון בוושינגטון בספטמבר, במהלכו נפגש עם היועץ לביטחון לאומי של אובמה, ללא
נוכחות השגריר הישראלי, מייקל אורן, והשגריר דיווח על כך ללשכת ראש הממשלה. נתניהו
העריך כי בשיחה זו העביר ברק מסר מרגיע לממשל האמריקאי בנושא התקיפה נגד איראן וכי
שר הביטחון התמתן בנושא הזה בכלל. ואכן, ברק כבר לא היה נלהב לצאת לפעולה נגד
איראן, בהעריכו כי אין הנסיבות מתאימות לכך.
עקב התערערות יחסיו של ברק עם נתניהו,
סיכוייו להתמנות לשר ביטחון על בסיס אישי על ידי נתניהו בממשלה הבאה אפסו (במארס
2013 הוקמה ממשלתו השלישית של נתניהו). בתחילה ברק עדיין השתעשע בתקווה לרוץ
לבחירות לכנסת, שנקבעו לינואר 2013, בראשות "עצמאות", אך לאחר שהתברר לו
כי סיכוייו אף לעבור את אחוז החסימה אינם טובים, הודיע ב-26 בנובמבר 2012 על
פרישתו מן החיים הפוליטיים.
לאחר פרישתו מהפוליטיקה חזר ברק להיות
איש עסקים חובק עולם, ונחשב למיליונר בקנה מידה אירופאי. בבחירות לכנסת שנערכו
במארס 2015 הצהיר ברק על תמיכתו במנהיג מפלגת העבודה יצחק הרצוג. בעת כתיבת הספר
[2015] ברק עדיין שאף לחזור לחיים הפוליטיים ולעמוד בראש גוש מרכז שיפיל את
נתניהו, אשר לדעתו לוקה ב"פסיביות וחרדתיות" (עמ' 378).
הערות ביקורתיות
הספר ערוך בצורה חפוזה, ומדי פעם צצות בו
טעויות דפוס, טעויות בתאריכים ובשמות*. נראה כי המטרה העיקרית של פרסומו הייתה
להכין, תוך פרק זמן קצוב, כרטיס כניסה מחודש לברק, למען שובו לחיים הפוליטיים. חלק לא מבוטל של הביוגרפיה
מסתמך על ראיונות עם ברק, שנערכו בסמוך לפרסום הספר. בראיונות האלה, ברק, השואף
לחזור לזירה הפוליטית, מִטֶבע הדברים נוטה להסתיר את טעויותיו וכישלונותיו, מבליט
את הצלחותיו ומציג את עצמו כניחן בראייה ריאליסטית ואף בראיית הנולד.
לדוגמה, לפי גרסתו של ברק המובאת בספר,
כבר בהיותו שר החוץ (בממשלת פרס), בעקבות פגישתו עם יאסר ערפאת (במהלך ועידה אזורית בברצלונה) בנובמבר 1995 "החשדות כלפי כוונותיו
האמיתיות של ערפאת רק העמיקו" אצל ברק, שהתרשם כי השלום עם הפלסטינים
"עדיין רחוק. רחוק מאוד" (עמ' 189). הערכה זו כלפי ריחוקו של השלום עם
הפלסטינים בראשות ערפאת, שמייחס ברק לעצמו, נמצאת בסתירה להערכות שהשמיע ברק באוזני
מדינאים שהיו מעורבים ובקיאים במשא ומתן הישראלי-פלסטיני, ואציין שניים מהם: דני
יתום**, "ראש המטה המדיני
ביטחוני" בתקופת כהונתו של ברק כראש ממשלה; ודניס רוס***, המתווך האמריקאי בסכסוך הישראלי-ערבי
בתקופת הנשיא קלינטון. לפי גרסתו של יתום, בתחילת שלטונו כראש ממשלה [קיץ 1999],
לברק הייתה תוכנית "יומרנית מאוד"
ובדיעבד "בלתי ריאלית" להגיע בתוך חודש להסכם מסגרת עם
הפלסטינים בכל שאלות הליבה (עמ' 344).
לפי גרסתו של רוס, בפגישתו הראשונה עם קלינטון ביולי 1999 הציג ברק תאריך שאפתני
להשגת הסכם קבע עם הפלסטינים והוא אפריל 2000
(עמ' 497).
תיאור המשא ומתן בספר הביוגראפי על ברק,
הן בערוץ הסורי והן בערוץ הפלסטיני, לוקה באי דיוקים. סביר להניח כי חלקם נובעים
מרישול שמקורו בחיפזון, וחלקם מגמתיים ונועדו לא להותיר מקום לספק כי בשני הערוצים
היה זה הצד הערבי שנושא באחריות בלעדית לכישלון השיחות. בניגוד לגרסת מחברי הביוגרפיה
– לפי ספרו של יתום, בשיחות בשפרדסטאון (ינואר
2000), א-שרע מוכן היה להכיר בריבונות ישראלית על כל כנרת, כולל על רצועה ברוחב של
10 מטרים בחופה הצפון מזרחי – אבל עמד על כך כי לחמשת הכפרים הסורים שהיו לחוף
כנרת באזור הזה (לטענת הסורים) תמשיך להיות גישה למים (עמ' 243). גרסתו של יתום
ביחס להסכמה סורית לריבונות ישראלית על כל כנרת, כולל רצועה ברוחב של 10 מטרים
שנזכרה לעיל, תואמת את זו של רוס. לפי גרסת מחברי הביוגרפיה, בהצעה שהעביר קלינטון
לאסד במארס 2000 דרש ברק רצועה ברוחב של 10 מטרים בריבונות ישראלית בחופה הצפון
מזרחי של כנרת, בעוד לפי ספרו של יתום תבע ברק באותו האזור רצועה ברוחב של 500-450
מטרים; ולפי גרסת רוס רצועה ברוחב 400 מטרים, אך רוס העריך כי בסופו של דבר היה ברק
מתפשר על רוחב של 100 מטרים. יתום ורוס,
שניהם מסכימים, כי במארס 2000 הקשיח אסד את עמדתו וכבר לא היה מוכן להסכים לאותה רצועה ברוחב 10 מטרים עליה הסכים הצד
הסורי בשיחות שפרדסטאון. עור ראוי להדגיש כי ברק ידע מראש כי אסד – מקבל ההחלטות
הממשי במשטר הסורי – לא יבוא לוועידת
שפרדסטאון. על כן, לדעתי, מוטב היה כי גם ברק לא היה מגיע לוועידה, כל עוד לא היה
בכוונתו להקדים בוויתורים, אותם מוכן היה לעשות רק בשיחות עם אסד.
לפי הספר הביוגראפי על ברק, בשיחות בקמפ
דיוויד דרש ערפאת נסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967. לעומת זאת, יתום טוען כי בשיחות
בקמפ דיוויד הושגה התקדמות מסוימת בנושא הטריטוריאלי. ערפאת נתן הסכמתו לכך
שאחוזים בודדים משטחה של הגדה המערבית יסופחו לישראל בתמורה למסירת שטח מסוים
מישראל למדינה הפלסטינית, וכי הנשיא קלינטון יקבע את גודל חילופי השטחים (עמ'
392). כנראה מתוך מגמה להדגיש את עמדתו השלילית של ברק כלפי ערפאת, מתעלמים מחברי
הביוגרפיה מפגישה שהתקיימה בין ערפאת לברק ב-25 בספטמבר 2000 – סמוך לפני פרוץ
האינתיפאדה –שנערכה בביתו של ברק בכוכב יאיר. לפי דיווחי סוכנויות ידיעות שררה בה
אווירה חיובית – על אף שלא הושגה פריצת דרך.
בלי לשלול את נכונות ביצועה של נסיגה חד
צדדית מלבנון במאי 2000, אין להתעלם – כפי שעושים מחברי הספר – מהשלכותיה השליליות
של נסיגה זו על הערוץ הפלסטיני. לדעתי, העובדה כי ישראל, תחת לחץ צבאי מתמשך,
הסכימה לסגת לגבול הבינלאומי עם לבנון, תרמה להקשחת העמדה הפלסטינית בקמפ דיוויד,
ובהמשך לפרוץ האינתיפאדה השנייה. בחוכמה שבדיעבד אפשר לטעון כי על מדינאי המתיימר
לראות את הנולד, היה כבר בתחילת האינתיפאדה השנייה לנקוט באמצעים צבאיים קשים יותר
נגד הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור, בלי לחשוש לסכן את המשא ומתן לשלום – שעתיד
להתגלות כחלום על שלום בעיניים עצומות.
לדעתי, למבצע לחיסולו של סדאם חוסיין לא
היה ערך ממשי ב-1992, והדבר ברור לחלוטין בדיעבד: אחרי תבוסתו ב-1991 הוא לא חזר
לייצר נשק להשמדה המונית ולא הצליח לשקם את צבאו. חמוּרה מכך בעיניי תמיכתו של ברק
בפעולה צבאית נגד הכורים הגרעיניים של
איראן בתקופת ממשלתו השנייה של נתניהו. אם ברק אכן תמך במבצע צבאי כזה, היה בכך ביטוי להרפתקנות ומגלומניה. יצר
הרפתקני עשוי להתאים למפקד סיירת מטכ"ל, אם הסיכון בפעולות שהוא נוטל מסתכם עדיין
במספר מוגבל של לוחמים, אזרחים וציוד. התנהלות כזו אינה מתאימה לשר ביטחון, וכמובן
לא לראש ממשלה, כאשר מול הסיכוי להאט לכל היותר את תוכנית הגרעין של איראן ניצב
הסיכון של פגיעה רב תחומית קשה במדינת ישראל, כמו באוכלוסייה האזרחית ובתשתיות
אסטרטגיות כלכליות וצבאיות, ואף סכנה של היגררות למלחמה כוללת בנוסח גוג ומגוג. לא
מן הנמנע כי הדיבורים הרבים על הפעולה נגד איראן, ואף התרגולות לביצועה, היוו אינדיקציה כי לא הייתה כוונה ממשית להוציאה
אל הפועל. (לשם השוואה, הייתה דממה תקשורתית כמעט מוחלטת לפני תקיפת הכור בעיראק
ב-1981 – ומוחלטת לפני תקיפת הכור בסוריה ב-2007.)
לפי מחברי הביוגרפיה, ברק "היה
המנהיג הראשון שהבטיח גדר הפרדה" (עמ' 199). הטענה אינה מדויקת. ההחלטה להקים
מכשול, חלקו בצורת גדר, להפרדה בין ישראל לגדה המערבית התקבלה לראשונה על ידי
ממשלת רבין, בעקבות הפיגוע הקשה בבית ליד בינואר 1995 – אך ההחלטה לא יושמה. ברק, אכן, עוד לפני היותו
ראש ממשלה דגל בהיפרדות מן הפלסטינים, כולל באמצעות גדר, והוא ניסה ליישם את
הרעיון בעקבות כישלון השיחות בקמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000. הדבר
היה כבר בשלהי כהונתו, ומכל מקום, אז תוכנית
ממשית ורחבה להקמת גדר לא הייתה ניתנת ליישום מפאת התנגדות מפלגות הימין. עוד ראוי
לציין כי ברק הקדים את ראש הממשלה אריאל שרון (שהגיע למסקנה הזו רק
ב-2005-2003) בקביעה כי בהיעדר אפשרות
להסדר מוסכם עם הפלסטינים, יש להיפרד מהם באופן חד צדדי.
שובו של ברק – בעל הרקורד הביטחוני והניסיון המדיני – לפוליטיקה עשוי להוות תרומה חשובה להתוויית
מדיניות רציונאלית מצד ממשלת ישראל בנושא הפלסטיני וליכולת ליישמה. זו תהיה
מדיניות המבוססת על שיקול דעת קר – ולא על היכנעות לחשיבה משיחית-מיסטית. סביר
להניח כי ברק המאוחר, בתור מדינאי שלמד והסיק לקחים מהעבר, יהיה מוצלח יותר מברק
המוקדם – וזאת בדומה לרבין המאוחר ולשרון המאוחר.
* לדוגמה: ברק מונה לרמטכ"ל באפריל 1991, ולא
בנובמבר 1990, כפי שנכתב בטעות (עמ' 140); "שר החוץ הסורי ואליד א-שרע"
(עמ' 218) – במקום פארוק א-שרע; ברק נפרד
מאשתו נאוה לאחר 40 שנות נישואים (עמ' 282) – בעוד הזוג נפרד ב-2003 לאחר 34 שנות
נישואים.
** יתום, דני. שותף סוד:
מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009).
*** Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside
Story of the Fight for Middle East Peace (New York: Farrar, Straus and
Giroux, 2004).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה