יום שלישי, 27 באוקטובר 2015

בֶּהַר, אלמוג. צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010) [סיכום וביקורת]

בֶּהַר, אלמוג. צַ'חְלָה וְחֶזְקֵל (ירושלים: כתר, 2010). 261 עמ'. [סיכום וביקורת]
אלמוג בהר נולד ב-1978 בנתניה למשפחה ממוצא בגדאדי-עיראקי בחֶלקה, וכיום מתגורר בירושלים. הוא משורר וסופר, חתן פרס   ראש הממשלה   לסופרים עבריים לשנת      תש"ע, 2010-2009. "צ'חלה וחזקל" הוא הרומן הראשון של המחבר. צ'חלה הוא השם שמקביל לרחל בקרב יהודי עיראק, וחזקל (יחזקאל), הוא שם שכיח למדי בקרב עדה זו. הרומן מתרחש בתחילת המאה ה-21, תוך העלאת זיכרונות ואירועים מן המאות הקדמות.  רחל (בגוף היצירה המחבר מכנה לעתים קרובות את צ'חלה רחל)  וחזקל, גיבורי הספר, הם זוג צעיר (משתמע בשנות ה-20) מסורתי-חרדי החי בשכונה ענייה בירושלים. מקום מרכזי בעולמם תופס החכם (הרב) עובדיה ואשתו מזל המשמשים מוריהם הדתיים-רוחניים ומעין הוריהם המאמצים. הספר דן בקשיי התקשורת בין בני הזוג הצעיר ובבעיותיהם הכלכליות.  המחבר גם  מרבה לעסוק בנושא העדתי, בעולמם הרוחני היהודי-ערבי של יהודי עיראק, ובמאמציו הנואשים של החכם עובדיה  להחזיר את המסורת הדתית של יהודי בבל לקהילתם בישראל. אלמוג בהר מקדיש את ספרו "למרן חכם עובדיה יוסף" ול"אוּסתאז  [=أستاذ – כינוי כבוד, במיוחד לאדם משכיל, בחברה הערבית] פרופ' ששון סומך" – הקדשה שיש בה רמז על השקפת עולמו של המחבר ועל מקומה החשוב והמכובד של השפה והתרבות הערבית בה. הסיכום מְבטא את גרסת המחבר, מלבד תוספות קצרות בסוגריים מרובעים.
הדמויות הראשיות
החכם (הרב) עבדאללה מבגדאד
החכם (הרב) עבדאללה מבגדאד הוא  סבו של החכם עובדיה (החכם עובדיה לפעמים גם כן מכונה בספר עבדאללה) [משמעות שני השמות זהה: עובד יה=עבד (עֶבֶד) אללה]. עבדאללה הגיע לארץ ב-1939 (עמ' 23). לפי גרסת נכדו, הסב היה בקיא בתורה ובגמרא הן של הספרדים והן של האשכנזים – אך לא זכה  במִשרה ראויה בבגדאד וגם לא בארץ, ואף לא התאפשר לו לפרסם ספר. בעלותו לארץ הוא לקח איתו את בתו הקטנה גורג'יה, כדי שתסעד אותו בזקנתו.
גוּרְג'ִיָה (גרוזיה בערבית)
בת הרב עבדאללה ואימו של החכם עובדיה. גורג'יה מאמינה בקיומו של  השֵד טנטל, שרדף אחרי אביה בבבל. בארץ חדל  טנטל לרדוף אחריו במשך שנים רבות, אך כשהגיע החכם עבדאללה לגיל 95, שוב תקף אותו והביא לקיפוח חייו. לפי גרסת גורג'יה הדבר היה כך:  בנה עובדיה בצעירותו יצא לתרבות רעה, התרחק מן הדת ואף התארס לאישה מופקרת שלא מעדתו, שמקור יופייה היה בשֵד  שנכנס בה. הבן עובדיה שכנע את הסב עבדאללה לערוך לו טקס נישואים עם אותה אישה, ובעת הטקס השד שבאישה הזו נכנס בו וגרם למותו. מאז גורג'יה רוגזת על בנה ואינה מקיימת קשר עימו –  ובאשתו, מזל, רואה זונה.
החכם עובדיה
החכם עובדיה, בנה של גורג'יה ונכדו של החכם עבדאללה מבגדאד, נולד בירושלים. כיוון שהסב עבדאללה לא זכה בתלמידים רבים לא בבגדאד ולא בארץ,  דאג להעביר את ידיעותיו הרבות בהלכה לנכדו עובדיה, כדי שזה יחזיר את "ההלכה הבבלית עטרה ליושנה לכל שארית בית ישראל...שכולם היו גולים בבבל אף אם עזבוה לארצות הרחוקות" (עמ' 109). מרוב כובד המשימה שהטיל הסב על נכדו הצעיר, הנכד לא רק שלא הקפיד בעת קריאת התורה לבטא את האותיות במבטא הבבלי הנכון, לא הבדיל בין א' לע', בין ת' לט' וכדומה – כי אם גם חילל את השבת. הוא נמלט מצו גיוס לחוף הים באשדוד, שם התאהב בבחורה ממרוקו, מזל שמה. לאחר שמזל נכנסה להריון, ביקש הנכד מסבו לערוך לו ולמזל טקס נישואים. הסב  הסכים, אך מרוב צער וכאב על נישואי נכדו, לאישה שנחשבה למפוקפקת בעיניו, נפטר לאחר הטקס. מכל מקום, לפי גרסת הנכד עובדיה, לא טנטל, שד בגדאדי ואחר כך ירושלמי נכנס בסבו עבדאללה והרגו, אלא הסב בזקנתו השתגע. גורג'יה לא רצתה להודות בכך ועל כן ייחסה את התנהגותו לטנטל שנכנס בו. מזל במהלך השִבעה הפילה את עוברה ומאז נעשתה עקרה. עובדיה רואה עצמו אשם במות סבו, אך גם מאשים את סבו על "שניסה להכתירני במקום שהוא כשל והפיל עלי כל חורבנו" (עמ' 111). לאחר מות הסב חל מִפנה בחייו של עובדיה והוא בהדרגה חזר לדת והיה לחכם (רב). ואולם קהלו קטן, עד שלפעמים בשבתות בבית הכנסת שלו היה צורך לבקש מאנשים מבחוץ להיכנס על מנת להשלים מניין.
מזל
מזל היא אשתו של החכם עובדיה. לדבריה, היא גדלה "במרוקאית ובצרפתית", חלמה לגור בפריז – אך "קרבות" 1967 הביאו אותה לארץ בגיל 16. באשדוד, בה גרה, התרחקה מן המסורת, עישנה על חוף הים ושם פגשה את עובדיה והרתה לו. לגרסתה, עובדיה לקח אותה לסבו לערוך טקס נישואים, אך גורג'יה קראה לה זונה וניסתה למנוע את הטקס בצעקות ובקללות, וכתוצאה מכך, החכם עבדאללה, שכבר היה זקן וחלש, נפטר.  כשלושה שבועות לאחר טקס החתונה האומלל הזה, ואולי בהשפעתו – לדבריה –  היא הפילה את עוברה. רופא שבדק אותה קבע כי לא תוכל ללדת יותר. לזוג עובדיה ומזל אין ילדים. הם שידכו בין חזקל לרחל ונהגו בהם כאילו היו ילדיהם המאומצים.
חזקל (בן אליהו נַשַׁאוִוי)
חזקל בנעוריו התייתם מאביו ואימו, ומאז מות אביו נתמלא ספקות ביחס לדת. האיש מתנוסס לגובה 1.93 מטר. כשהיה חזקל בגיל 18 עזר לו החכם עובדיה לחזור לאמונה, וגם לבקשתו של חזקל, סידר לו לא ללכת לצבא ושידך לו את רחל (צ'חלה). לחזקל ישנן בעיות מסוימת בקשרי אישות, ורק אחרי שלושה שבועות וארבעה ימים מיום הנישואים הוא קיים את מצוות פרו ורבו.  נוסף לכך הוא כמעט ואינו מדבר עם אשתו. נראה כאילו הוא שבוי בתפישה לפיה "עם האישה מולידים ילדים ומגדלים אותם בטוב, ואילו השיחה והרֵעוּת  והאהבה עם הגברים בבתי הקפה" (עמ' 144).

בדומה ליהודי חרדי, חזקל מרבה ללכת לחכם עובדיה, להיוועץ עימו ולשוחח בענייני הלכה. ואולם אורח חייו מסורתי. חזקל הולך בכיפה רק בשבתות, ולא תמיד. הוא לפעמים לא רק מדבר עם אלוהים, אלא גם מתווכח עימו. בקיום מצוות ניכרת אצלו מוזרות מסוימת. את ביעור החמץ לקראת פסח עשה עם רחל בשבת – הקדימו בשלושה שבועות וחיללו את השבת. חזקל עובד בסבלוּת בבית דפוס לספרים. לאחר שבלשכת הגיוס גילו כי הוא עובד לפרנסתו ואין תורתו אמונתו, הוא זומן ללשכה – אך הצליח להשתחרר מחובת הגיוס בטענות כי ישנן טעויות בטפסים וכי הוא איש שלום.

חזקל חובב שירה. הוא נוהג להסתגר לבדו בחדר קטן בביתו  ולקרוא ספרים, בהם דברי שירה של פרופ' חביבה פּדִיָה ומתייחס לשירתה בהדרת קודש. פעם הגיע באקראי לערב משוררים בבית קפה ירושלמי. במהלך ישיבתו בו חיבר שיר על מפית, ובהסכמת המנחָה, בהיסוס הקריא אותו. חזקל לא סיפר על כך לאשתו, ובסתר, התחיל לכתוב דברי שירה במחברת. חלק משיריו כתב לאחר שהעלה אותם במחשבותיו בזמן עבודתו בסבלות.
רחל
רחל, בדומה לבעלה, גבוהת קומה, 1.80 מטר, וכמו חזקל, מוצאה מבגדאד. גם היא איבדה את הוריה בגיל צעיר ובתור ילדה יתומה התחנכה בבית חב"ד, שם למדה יידיש. בדומה לחזקל הקשור רוחנית בחכם עובדיה, היא מרבה לשוחח עם אשתו של החכם, מזל.  רחל התאכזבה כי בלילה הראשון לאחר הנישואים לא קיים איתה חזקל יחסי מין, וגם בהמשך, משתמע, אינה מרוצה מתפקודו המיני. רחל יודעת לשיר יפה, כולל משירי אום כולת'ום [זמרת מצרייה, אחת הזמרות הידועות והאהובות ביותר בעולם הערבי], ופעם שרה שיר של זמרת זו לפני בעלה, אך הוא נותר אדיש. היא מעוניינת  לקיים לכל הפחות קשר של דיבור עם בעלה, אבל דבריו קצרים והוא מסוגר בשתיקתו. בתחילת העלילה, על אף היותה בהריון, היא אף שוקלת לעזוב את בעלה.  
התפתחות העלילה
רחל עבדה בעבר כלבורנטית במעבדה לחומרים כימיים, אך בזמן התרחשות העלילה היא כבר אינה עובדת. חזקל מפוטר מעבודתו בבית הדפוס – על אף שהיה עובד מסור מאוד– בטענה כי המפעל  נתון בקשיים. משכורתו האחרונה לא שולמה לו, ובעל בית הדפוס לא היה מוכן להתחשב בכך שאשתו בהריון.   

חזקל אינו נוהג כלפי אשתו במנהגי אדנוּת, כי אם בכבוד ובשוויון. גישה זו תואמת את תפישתו של אלמוג בהר ביחס לנשים – אותה מביע המחבר  בספר בשמו, בלי להסתתר מאחורי דמות ספרותית. הזוג מבשל, שוטף כלים ומנקה את הבית ביחד. לאחר שפוטר מעבודתו, עוסק חזקל אף יותר מאשתו בקניית מצרכים ובבישול. הוא מלווה את אשתו לבדיקת הריון באולטרה-סאונד, בה מתברר, לשמחתו של חזקל, כי העובר ממין נקבה.  

חזקל מתחיל לדבר יותר עם אשתו, אך דבריו עדיין נושאים אופי כללי. בהשפעת החכם עובדיה, חזקל בהדרגה מתקרב לאשתו. כעת ישנם מצבים בהם הם מתנשקים ארוכות ובוכים ביחד. חזקל גם מתוודה לפני רחל כי כבר הלך פעם שנייה לבית הקפה בו קוראים שירים, ופעם הקריא בו אחד משיריו – שירים שאת תוכנם הוא עדיין אינו מוכן לגלות לרחל.

חזקל הולך לחפש עבודה בבתי דפוס בירושלים, כולל במזרח העיר. הוא לא מוצא עבודה – אך למרות מצבו הכלכלי הקשה, לא מתאפק וקונה בבתי הדפוס האלה ספרים: שני ספרים של חכם בגדאדי, יוסף חיים (המכונה גם הבן איש חי) (1909-1832) ושירה מתור הזהב בספרד. עורך של כתב עת ל"שירה רדיקלית", אליו פנה חזקל בחיפוש אחר עבודה, ניחש כי הוא כותב שירה ומצא לנכון לפרסם, בהסכמתו של חזקל, את אחד משיריו בכתב העת הזה. בהמשך הלך חזקל לחנות של דיסקים ערביים, ושוב על אף היותו מובטל, קנה שפע של דיסקים, בהם נוסף לאום כולת'ום, מוזיקה עיראקית של יהודים ולא יהודים. רחל שמחה על הדיסק של אום כולת'ום, קיבלה בהבנה את הוצאותיו, ועם זאת הזכירה כי עליו להימנע מהוצאות כאלה ולמצוא עבודה, במיוחד לאור לידתה הצפויה.

בשובו לביתו קורא  חזקל מספרו של החכם הבגדאדי בנושא "ערוות" ומוצא את האיסור לקרוא ספרי קודש ולברך בזמן שרואים ערוותו של גבר או ערוות אישה – איסור שאינו נראה לחזקל. לקריאתו של חזקל על ערוות מקדיש המחבר פרק שלם. בשלב מוקדם יותר של העלילה  תיאר המחבר את התעניינותו של חזקל בפסיקות דתיות מפורטות בנושא נפיחות (פליטת גזים) בזמן תפילה.  

עורך כתב העת של השירה הרדיקלית עמד בדיבורו, וחזקל קיבל בדואר את גיליון כתב העת הזה בו מודפס שירו. בתשובה לשאלותיה של רחל, הסכים "לקרוא לפניה השיר, וראה כי שמֵחה היא בקריאתו ומעט מגאוותו מצטרפת אל גאוותה" (עמ' 219). כשהלך חזקל שוב לערב משוררים, הפעם הציגה אותו המנחָה בגאווה כמי שכבר פרסם שיר, וחזקל לבקשתה קרא שיר נוסף וזכה למחיאות כפיים. אך הפעם השיחה עם אחד המשוררים בבית הקפה לא קלחה, וכעת היה משוחח יותר עם אשתו. בעקבות קניית הדיסקים הערביים, לוקח חזקל את אשתו לחפלה של מוזיקה עיראקית בכיכובו של הזמר יעקב נשאווי (שם משפחתו זהה  לזה של חזקל, אך לחזקל אינו מזדמן לשאול אותו האם יש קִרבה משפחתית ביניהם.) [יעקב נשאווי  היא דמות ממשית, ולא ספרותית. ביוּטיוּב  ישנן תגובות מעיראק על הופעותיו, המשבחות הן את איכות ביצועיו והן את שימורה של שירה זו בידי יהודי עיראק בישראל.]  צ'חלה, בניגוד לבעלה, הכירה את רוב השירים, והיא הסבירה לו את פירושם של המילים הערביות.

החכם עובדיה, במסגרת מאמציו למלא את צו סבו עבדאללה, להחזיר עטרה ליושנה, מקפיד להגות נכון את האותיות, כמנהג בבל. הוא מדקדק לא רק בהגהה נכונה של האותיות הגרוניות (כמו ח' ו-ע') ואותיות אחרות שמקובל בארץ להגותן בצורה לא נכונה (כמו ק'), כי אם גם מבדיל בין שווא נח לנע, בין אותיות עם דגש קל בתחילת המילה ובלעדיו. עם זאת, עובדיה מודה באוזני חזקל כי הוא לא הצליח לשכנע איש מן החכמים הבבלים "לפסוק שעלינו לשוב בתפילה ובדיבור למבטא אבותינו מקדם", ועל כן החליט "בינתיים" לא לפסוק בנושא (עמ' 167). החכם מנסה להנחיל את הביטוי הנכון של האותיות לחזקל. חזקל מתקשה בכך, אך בקריאה בתורה ב"שבת הגדול" בבית הכנסת של החכם –  מצליח. 

החכם עובדיה ניסה לשכנע את רבני בתי הכנסת הבבליים לחדש את המנהג מתקופת הבן איש חי (החכם יוסף חיים) בבגדאד לפיו  ב"שבת הגדול" שלפני פסח היו נסגרים בתי הכנסת, וכולם היו באים לבית הכנסת הגדול לשמוע דרשה אחת. למעשה עובדיה רצה שכל הקהל של יוצאי בבל יקשיב לדרשה שהוא יישא ב"שבת הגדול" – אך אף רב לא נענה לו, והקהל שהגיע לבית הכנסת שלו בשבת הזו היה די קטן. אף על פי כן, נשא את הדרשה "בקול גדול כנואם לפני קהל אדיר" והביע אמונתו כי המנהג של התכנסות בבית כנסת אחד יחודש  (עמ' 202). בדרשה טען כי כיוון ש"בני בבל בישראל" שינו את שמותיהם, לשונם ולבושם – הם לא יהיו מוכנים לאותם הפלאות שעשה אלוקים לאבותינו במצרים, ושהקדוש ברוך עשוי לחולל בכל רגע (עמ' 203). בהמשך האריך מאוד בדבריו, חלקם לא לעניין, עד שרבים בקהל חדלו מלהקשיב ואחרים ברחו. מזל ורחל, שראו את המחזה מעזרת הנשים, בכו. גם חזקל בכה, ולבסוף –  גם החכם עובדיה, שנפגע מאוד.

בליל הסדר של פסח רואה חזקל הזדמנות להשלים בין כולם, וגם לשתף אנשים בודדים בו. בהסכמתה של צ'חלה,  ועל אף שבני הזוג מובטלים ומצפים לתינוקת, מארח חזקל לארוחת הסדר שבעה אנשים. את החכם עובדיה ואשתו מזל, ואת גורג'יה, בתקווה להשלים בין הבן לאימו ובין הכלה לחמותה – דבר שמצליח חלקית.  הוא מזמין חבר "מרוקאי" [קרי מיוצאי מרוקו, המחבר אינו נוקב בשמו], איתו עבד בבית הדפוס – על אף שחזקל אינו שותף לכל דעותיו הפוליטיות, ובמיוחד לאיבתו לאשכנזים. כמו כן, דאג חזקל לארח בסדר את "השכֵנה המולדבית"  [קרי, ממדינת מוֹלדֹובָה (ברוסית מולדביה) – בריה"מ לשעבר].  מדובר באישה זקנה ובודדה, שאינה יודעת עברית. חזקל, במעין שפת סימנים, מוליך אותה לדירתו. 

לחזקל שני אחים אותם גם כן ניסה להזמין. הראשון, גדול ממנו ואיתו היה מסוכסך. חזקל הלך אליו פעמיים לפני פסח, אבל לא פגשו בדירה, לא צלח בידו להשלים איתו והוא לא הגיע לסדר. השני, אח בכור חורג, אותו הוליד אביו לאישה מוסלמית. הוא מתגורר בבית צפאפא בירושלים, אינו יהודי על פי ההלכה, כי אם התחבר למוסלמים צוּפים, ושמו עבדאללה (הוא מכונה גם אסמאעיל והאיש אינו נשוי). האח החורג ואימו המוסלמית, אִנְעַאם, הגיעו לסדר, אחרי שהתרשמו כי הזמנתו של חזקל  כנה. האח עבדאללה גם נתן מראש לחזקל סכום כסף עבור השתתפותו בארוחת הפסח, ביודעו כי אחיו מובטל. (כך גם עשתה מזל.)  חזקל מרגיש קִרבה וסימפטיה לערבים, אך אינו קורא ערבית ורק יודע מעט לדבר בשפתם. לעומתו, גורג'יה שמחה לדבר עם אנעאם בערבית. החכם עובדיה קרא בהגדת פסח בעברית ובערבית במקביל.

במהלך הסעודה "יָצְתָה [=יצאה בלשון חז"ל]  בת הקול ואמרה, בסוף סעודת הסדר אתה עבדאללה [עובדיה] בן גורג'יה ניטל חי ונלקח לחיי עולם הבא" (עמ' 257). אותה בת קול אמרה כי מזל תצטרף לבעלה בעולם הבא בגמר הסעודה. עובדיה הוריש את מעמדו,  כרועי הקהילה, לחזקל וצ'חלה, בהוסיפו כי לא יוכלו להתפרנס מכך, אלא יצטרכו לעבוד. כבר במהלך הסעודה הודיע החכם כי הוא מוכן להפקיד את נשמתו בידי בוראו. משאלתו נתמלאה, והוא נעלם, ובסוף הסעודה גם מזל נעלמה.
הערות ביקורתיות ופירוש אפשרי ליצירה
המחבר מודה כי ישנם קווי דמיון מסוימים בין דמותו לזו של חזקל וכי הוא מזדהה רבות עם דמותו (עמ' 58).  מבקרים מציינים את הדמיון בין תחילת דרכם הספרותית של השניים, ומן הסתם דומים השקפותיהם גם ביחס לדת ולמסורת. ליל הסדר בסוף היצירה מסמל את כמיהתו של המחבר (באמצעות דמותו של חזקל) לשלום בין כולם: שלום בתוך המשפחה בין צעירים למבוגרים, שלום  בין מזרחים לאשכנזים, ושלום בין יהודים לערבים. גורלו של החכם עובדיה עצוב. בדומה לסבו עבדאללה, קהלו מועט ולא עולה בידו להעלות את תורתו על הכתב בצורת ספר. ייתכן כי במותו, במעין מיטת נשיקה, רצה המחבר לרמוז כי כוונות מפעלו של החכם היו ראויות וטובות – ועם זאת, אותו מפעל חייו לשמֵר את מסורתה הדתית של יהדות בבל בישראל  על כל תגיה ודקדוקיה בלתי אפשרי. (מזל נלקחת עימו לעולם הבא, אולי כדי שיתקיים הפסוק "בחייהם ובמותם לא נפרדו".)  יורשיו של עובדיה, חזקל ורחל, כמסורתיים, אמורים להמשיך בדרכו, אך בצורה מתונה יותר הן ביחס לשמירה על מצוות התורה והן ביחס לשימור המסורת הדתית של עדתם.

הספר רווי אירוניה והומור, במיוחד בפרק בנושא ה"ערוות". נדמה גם כאילו המחבר מהתל קצת בדת. היצירה נכתבה במשך למעלה מ-5 שנים, מיוני 2005 ועד ספטמבר 2010 (עמ' 260), ונראה כי הסופר השקיע מחשבה בכל מילה שכתב. זאת בניגוד גמור לסופרים מודרניים המרבים לפלוט מילים כלאחר יד – בדומה לציירים המתיזים צבע באקראי על בד –  וסבורים שיצרו יצירה גאונית. אלמוג בהר מקפיד לנקד מילים מסוימות בעברית, כדי למנוע טעות במשמעותן,  ולשם הדיוק מנקד מילים בערבית, יידיש ורוסית המובאות בכתב עברי. הפרוזה של המחבר היא בעלת איכויות ליריות. הספר כתוב בשפה מסורתית בה משתמש המחבר גם לתיאור המונחים הקשורים לסקס. בסגנונו המיוחד השאוב מן המקורות המסורתיים מצטייר אלמוג בהר כקלסיקון עברי.

הנושא העדתי ביצירה
להלן השקפת עולמו של חברו של חזקל ממוצא מרוקאי, שכאמור, השתתף בליל הסדר (המחבר אינו נוקב בשמו). "אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים, אנחנו הערבים-היהודים" (עמ' 100). לדבריו צריך להקים, בשטחה של ישראל והשטחים הפלסטיניים, שתי מדינות: אחת לאשכנזים –  ושנייה משותפת למזרחים ולפלסטינים שיחיו ביחד בשלום (עמ' 101). האשכנזים, ולא המזרחים, אשמים בעוולות שנעשו לערבים, כמו הגירוש ב-1948 והקמת ההתנחלויות  לאחר 1967. המזרחים אינם שונאי ערבים, על אף שרובם מצביעים לליכוד. במלחמה –   המתבטאת בפיגועים מצד אחד, ובהפצצות כבדות מן האוויר מצד שני – נפגעים עניים משני הצדדים, בעוד העשירים נהנים ומתעשרים יותר (עמ' 103).

החבר "המרוקאי" ממשיך: צריך לעשות אינתיפאדה נגד השלטון האשכנזי, כפי שעשו הפלסטינים (עמ' 102). עוד טוען "המרוקאי" כי המזרחים סובלים מבעיות כלכליות, והפלסטינים – מ"החיילים". לדבריו, על המזרחים להתחבר לפלסטינים, כדי להכריח את האשכנזים לחלק מחדש כסף ואדמה (עמ' 172). בהמשך החבר המרוקאי מספר לחזקל כי הוא מקים "מפלגת פנתרים שחורים חדשים". בכל הזדמנות החבר עוסק בתעמולה כדי לגייס אליה מזרחים, כולל יוצאי אתיופיה, ובארוחת ליל הסדר מנסה לצרף למפלגתו גם את חזקל ואחיו למחצה, המוסלמי עבדאללה. 

יוצאי אתיופיה והאח עבדאללה נוקטים עמדה מתחמקת ביחס להצטרפות לפנתרים, וגם חזקל נמנע מלהצטרף למפלגה הזו. הוא אינו מסכים לחלק מדבריו של החבר, אך אינו מוצא לנכון להתווכח איתו. הנושא היחיד מתוך השקפת עולמו של "המרוקאי", אשר לגביו מפרט חזקל  את התנגדותו הפנימית (כאמור, חזקל אינו מתווכח איתו) הוא תביעתו של החבר "להפוך את האשכנזים לאויביו" (עמ' 104). חזקל נשאר נאמן להטפתו של החכם עובדיה, לפיה על אף "התלאות שהעמידו אותנו בהן...בסופו של דבר צריכים אנחנו לאהוב את האשכנזים" כי הם חלק מישראל (עמ' 173).

עם זאת, לפי המסופר ביצירה, חזקל בעצמו סבל מאפליה כלכלית על בסיס עדתי. חזקל ואחיו היהודי (שלא נוכח בליל הסדר) גורשו לאחר מות הוריהם מדירת ההורים, בטענה כי אין להם זכות ירושה לדירה השייכת לחברה ממשלתית. חזקל הסתייע ברב עובדיה, כדי לעבור לדירה אחרת. אחיו, לעומתו, נאבק באלימות, הושם במעצר, ובהמשך הקים את תנועת הפנתרים החדשים. התנועה הובילה מחאה על האפליה המשוועת בין אשכנזים למזרחים ("עיראקים וכורדים") – בניהם של הראשונים זוכים בקיבוצים לקבל קרקע, בעוד המזרחים מנושלים מדירת הוריהם ומושלכים לכלא. בעקבות המחאה הזו התקבל חוק בכנסת לפיו יוכלו הילדים שגרים "בשיכוני הרכבות הגדולים" לרכוש את דירת מגוריהם ב"כמה עשרות אלפי שקלים" (עמ' 70). [כלומר במחיר מוזל באופן משמעותי. הכוונה לחוק הדיור הציבורי שיזם חבר הכנסת רן כהן ממרצ ואושר ב-1998.]

מירב הטענות והאשמות נגד אשכנזים בספר עוסקות בתחום התרבותי-לשוני. אביה של רחל, לאחר עלייתו ארצה, כעס מאוד על האשכנזים. הוא העריץ את השפה והזמרה הערבית: בעיניו מי שאינו יודע ערבית נחשב היה ל"מין בהמה" – בעוד בבואו לישראל ראה שמתייחסים בה בזלזול ליהודים דוברי הערבית, כשהמזלזלים אינם מודעים לנחיתותם (עמ' 87). רק לפני מותו התרכך על האשכנזים, לפעמים היה אף יושב עימם והיו נעצבים יחדיו על מות שפות ילדותם – יידיש וערבית.

החבר ממרוקו מאשים את האשכנזים בנוסח הבא: אתם "לקחתם לנו את הערבית, וגם אתם לועגים שלא נוכל לדבר עם אחינו בערבית. גם החרבתם את ההיסטוריה שלנו" (עמ' 225). האיש [שכנראה יליד הארץ] מחליט ללמוד מחדש ערבית (עמ' 103).

ידיעותיו של חזקל בערבית, כאמור, דלות. הוא אינו יודע ערבית כתובה וגם לא ערבית-יהודית-בגדאדית (עמ' 132). באחד מחלומותיו הוא רואה את אביו ואת אימו, אך אינו יכול לתקשר עימם כי הם מדברים בערבית, והם מוכיחים אותו בערבית כך: "נִסִיתַ לִסַנַכְּ, שכחת לשונך" (עמ' 212). חזקל חושב לחזור לעברית המקראית הרבנית, אל הערבית היהודית ושאינה יהודית (עמ' 47). בעזרת אחיו החורג המוסלמי, עבדאללה, נכנס  חזקל למסגד – בהסכמת שיח' המסגד – ביום חול בשעת תפילה. הוא שמע מפי החכם עובדיה, כי לפי הרמב"ם מותר ליהודים לעמוד במסגדים ולהתפלל –תוך שמיעת תפילת המוסלמים – וזה מה שעשה. הוא גם הרגיש כמתחבר לתפילת המוסלמים, על אף שלא הבין את שפתם (עמ' 235).

החכם עובדיה טען באוזני חזקל כי העברית של הספרדים "קרובה אצל שפת אחינו בני ישמעאל, שהייתה גם שפתינו", ושונָה מן העברית "של אחינו האשכנזים, הקרובה אצל שפות פולניה וגרמניה" (עמ' 71). הוא ממשיך: העברית של המזרחים היא העברית האוטנטית, בעוד של האשכנזים זו "מין עברית של אירופאים" ודיבורם "אינו עברי ממש" (עמ' 71). החכם גם מסביר לחזקל את עליונותו של בית הכנסת הספרדי על פני האשכנזי [בנקודה זו בולט הדמיון בין החכם עובדיה לבין הרב עובדיה יוסף].

הערות ביקורתיות נוספות
לכאורה, השקפת עולמו של חברו "המרוקאי" של חזקל  מוצגת בצורה די מגוחכת ולא מציאותית, במיוחד הרעיון להקים שתי מדינות נפרדות, אחת לאשכנזים ושנייה למזרחים  ופלסטינים. ואולם סביר להניח כי חלק חשוב מהשקפת עולם זו מקובלת על המחבר וזאת מן הסיבות הבאות. (1) אין בספר כל ניסיון לערער השקפה זו, ואף משתמע כי קובלנותיהם של המזרחים כלפי האשכנזים מוצדקות. (2) המחבר היה בעצמו פעיל מרכזי בהתארגנות להקמתה של  מפלגת הפנתרים השחורים החדשים בירושלים ב-2008 ובחיבור מצע התנועה (לפי ערך אלמוג בהר ב"ויקיפדיה"). (3) רבות מן העמדות שמעלה האיש ממוצא מרוקאי חוזרות כמנטרה ביצירה שלפנינו וגם בסיפורו של המחבר "אנא מן אל יהוד", כמו הטלת האשמה על האשכנזים בקיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ובמיוחד בדיכוי התרבות של יוצאי עדות המזרח. נראה כי עצם הצגת גישה מתריסה מצד המחבר נועדה לקעקע את ההשקפה הציונית המקובלת בנושאי הלִבָּה, בהם הסכסוך הישראלי-ערבי ובמיוחד בנושא התרבותי-לשוני.

כאנטי תזה לציונות אשר מדגישה את אחדותו של העם היהודי ושואפת ליצור תרבות ישראלית בעברית המשותפת לכל העדות – המחבר ממש מקדש את השמירה על התרבות העדתית (דבר שנעשה גם במצע הפנתרים מיולי 2008). הספר יוצר את הרושם כי תרבות ישראלית ובמיוחד ספרות ישראלית אינן קיימות, כי אם ספרות עדתית וזמרה עדתית.  שתי הדמויות שתופסות את המקום המרכזי בספר מבחינת כמות העמודים הם חזקל והחכם עובדיה, ושני הגיבורים, אף יותר מדמויות אחרות, דבקים ומסוגרים בעדתיות שלהם. במקרה אחד, של החבר ממרוקו, הוא מוכן לצאת מן העדתיות שלו, אבל במטרה להקים  קואליציה של כל עדות המזרח נגד השלטון האשכנזי, כדבריו.  קשה למצוא בין גיבורי הסיפור דמות, אף שולית, שרואה את עצמה כיהודי ישראלי ואינה מייחסת חשיבות למוצאה העדתי, ואינה שקועה בפולקלור העדתי. דמות שאינה נגועה באגוצנטריות עדתית בוודאי לא תגלה השכם והערב את עליונות העדה שלה על פני עדה אחרת, בלי להעלות על הדעת שאִם בתחומים כה רבים עדתה מוצלחת מן האחרת, הרי ייתכן מצב בו העדה האחרת לפחות בחצי תחום מוצלחת ממנה.

המחבר אינו מסתפק במתחים,  ולמען האמת גם בשנאה, הקיימים בין העדות, אלא לפעמים מנסה לנפח אותם. הוא  מציג בצורה מעוותת, כאפליה שמקורה על בסיס עדתי בלבד, את האפליה בזכויות הירושה של בני  הקיבוצים בהשוואה לבנים של הורים המתגוררים בשיכון ממשלתי. זאת כאילו אין חברי קיבוץ מזרחים וחברים מנישואים מעורבים כלל, ומאידך גיסא אין אשכנזים הגרים בשיכון ממשלתי. (הגזמות  כאלה נמצאות גם במצע הפנתרים מ-2008 בו נאמר בין השאר כי שלטון מפא"י חשב "שהמזרחים אינם ראויים להשכלה...") בתיאור האפליה בזכויות הירושה רומז המחבר בצורך לעשות התקוממות מהפכנית ניאו מרקסיסטית בשלטון הפוליטי והכלכלי של האשכנזים, כפי שהטיף במפורש חבר הפנתרים ממוצא מרוקאי (ושוב כפי שמופיע  במצע הפנתרים החדשים.)

במקום לקרב את מורשתה התרבותית של יהדות בבל לכלל ישראל על ידי תרגומה לעברית וקידום לימודיה בבתי ספר,  דבר שיעורר את המעוניינים להתעמק בה ולהכירה במקור – לדידו, כל עדה ועֵדה תעסוק בתרבות שלה. במקום להתקרב לעדות ישראל, בהם האשכנזים בנוסח התפילה, כמו באימוץ נוסח התפילה האחיד הקיים  או לנסות לשפרו – מוצא חזקל לנכון להיכנס למסגד ולהתפלל בו, קרי להתקרב למוסלמים. התקרבות זו רומזת גם על העמדה המיוצגת בספר בתחום הלשוני-תרבותי.

כאמור, החכם עובדיה  טוען כי העברית הספרדית קרובה לערבית, בעוד העברית האשכנזית היא "מין עברית של אירופאים". המחבר חוזר שוב ושוב על כך שהאשכנזים אינם מבטאים נכון אותיות עבריות כמו ע', ק', ט' ועוד. עוד יש לזכור כי בדרשתו בשבת הגדול ראה החכם עובדיה בשלילה את שינוי שמותיהם של יוצאי בבל בארץ; ובסעודת הפסח, בת הקול מְכנה את החכם עובדיה בשמו הערבי המובהק, כפי שנקרא גם סבו – עבדאללה. (כמו כן, במצע הפנתרים מ-2008 ישנה קריאה למזרחים "לא לשנות שמות משפחותיהם".)  בכך משתמע כי מסיבות לשוניות יש להחליף את הזרם המרכזי בתרבות הישראלית – שלדידו אשכנזי ואירופאי וממנו נוטה המחבר להתעלם ברומן – בתרבות  עברית אותנטית הקרובה לערבית. בעיני המחבר, מן הסתם,  גם סופרים מזרחים שאינם שותפים לאידיאולוגיה שלו אינם נחשבים לאוטנטיים, ועל כן אינם מוזכרים ביצירתו.  בקיצור, נראה כי אין המחבר שואף להגביר את ייצוגם של יהודי ארצות ערב בעיצוב התרבות היהודית-ישראלית, אלא ליצור בארץ תרבות רב עדתית, אשר במרכזה זרם יהודי-ערבי, וזרם ערבי.    

אולי לא במקרה, הקשישה ממולדביה, הדמות האשכנזית היחידה בסיפור – היא דמות שולית, ומשתמע, היחידה שאינה יכולה לתקשר עם המשתתפים בסדר הפסח בו הכול מתנהל בשפות עברית וערבית. כמו כן, ייתכן ולא במקרה,  בן התערובת היחיד ברומן הוא אחיו המוסלמי של חזקל, עבדאללה ("אנחנו המזרחים, דם אחד עם הערבים"), וכמו כן ישנו בספר קשר נישואים לא מאותה עדה בקרב עדות המזרח (עובדיה ומזל), שהוא קשר חשוּך ילדים הרומז על בעיתיות מסוימת שבו– אך אין ביצירה נישואים בין אשכנזים למזרחים. האם זה לא מחשש כי נישואים כאלה יפגעו בהיבדלות עדתית? בסעודת הפסח מתגשמת אותה התחברות והשתלבות בין מזרחים לערבים לה הטיף חברו "המרוקאי" של חזקל – אך במעמד הזה בעיקר במישור הלשוני-תרבותי. השכנה ממולדביה נוכחת בסדר פסח ותו לא – אין לנו שום פרטים נוספים עליה בהקשר הזה. (האם ישבה כמו גולם? האם השתדלה לחייך?)

יהודים מארצות שונות מכוּנים ברומן לפי ארץ מוצאם. כך ישנם ביצירה מרוקאי, קשישה מולדבית, עיראקים, כורדים ועוד, בלי מירכאות במקור. (מצע הפנתרים מ-2008, בדומה, מונה עשרות   לאומים לכאורה ["עיראקים", "רוסים" וכולי], כשהכוונה ליהודים יוצאי מדינות העמים האלה.) תיאור כזה מערער את קיומו של העם היהודי כעם אחד, ודומה לתיאור הזרם הפובליציסטי הדומיננטי בעולם הערבי השולל את קיומו של העם היהודי וזכותו להקים מדינה, והמציג את מדינת ישראל כמפעל  קלאסי של עידן הקולוניאליזם, שהוקם על ידי עמים אירופיים.  בכך שוב, ולוּ בעקיפין, מתחבר הסופר לעמדתו של "המרוקאי" המאשים את האשכנזים בסכסוך עם הערבים. 

השירות הצבאי מוצג ברומן כמִטרד בחיים, שמותר לעקפו. הצבא הישראלי מוזכר בהקשרים שליליים בלבד כמו, כאמור, בהפצצות כבדות נגד פלסטינים, וגם בהגבלות שמטילה ישראל על העיתונים וכתבי העת היוצאים במזרח ירושלים "בצו של המושל הצבאי והשופט הצבאי ושר הצבא"  (עמ' 156). בדומה לכלי התקשורת הערביים, שמו המלא של הצבא, "צבא הגנה לישראל" או צה"ל , אינו מופיע בספר –  ולא כיוון  שהשם הזה אינו מדאורייתא ודרבנן, כי הרי גם  שמם של "הפנתרים השחורים" אינו מוזכר במקורות יהודיים מסורתיים. קל לדמיין מה חושב המחבר על ההמנון הלאומי "התקווה",  שלא רק שאינו מבטא את המאווים הלאומיים של הערבים, אלא התחבר על ידי משורר ומלחין אשכנזים ומושר במלעיל.

בסיכומו של דבר נראה כי הרומן משמש במידה לא מבוטלת שופר לקידום השקפת עולמו של אלמוג בהר. זו מתקרבת, ואולי מאמצת, את הזרם המתון שבמתונים של המנהיגים הערבים בישראל, השואפים לעמם או לבטל את אופייה היהודי-ציוני של מדינת ישראל, ללא אלימות, כי אם בדרכי שלום. 





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה