יום שלישי, 24 בנובמבר 2015

סומך, ששון. בגדאד, אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004) [סיכום וביקורת]

סומך, ששון. בגדאד, אתמול (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004). 159 עמ' בתוספת צילומים. [סיכום וביקורת]
אוטוביוגרפיה של  פרופסור ששון סומך,  חוקר ספרות ערבית ומתרגם ספרות זו לעברית, יליד בגדאד 1933. פרופסור סומך עטור הישגים ופרסים, בהם פרס ישראל בחקר המזרחנות לשנת 2005. הספר משלב בין סיפור  חייו עד עלייתו לארץ ב-1951 לבין הצצה על התפתחויות בתולדות יהודי עיראק בתקופה הזו. זאת תוך דיון בנושא מנקודת ראותו של המעמד הבינוני המשכיל, אליו הוא השתייך, והתרכזות באירועים כפי שחווה אותם בזמנו בתוספת פרספקטיבה. הסיכום משקף את גרסת המחבר, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים.  את דבריי הביקורתיים הבאתי בפרק נפרד בסוף.  

הערות לתולדות יהודי עיראק
כבר במאה ה-19 (וכנראה אף לפני כן) יהודים עשירים בעלי עסקים מבגדאד, ובעיקר מעיר הנמל בצרה, הקימו שלוחות של עסקיהם בהודו. בסניפים בהודו ניהלו את ספרי החשבונות בערבית-יהודית.  היה זה להג יהודי-ערבי השונה מן הערבית של המוסלמים וקצת שונה מזה של הנוצרים. הדיאלקט היהודי שיקף ערבית ישנה יותר – שבעבר דיברו בו גם המוסלמים – בצירוף ביטויים עבריים וארמיים תלמודיים. עד המאה ה-20 נכתבה הערבית היהודית באותיות עבריות. בסניפים בהודו היו גם עיתונים בערבית-יהודית. היהודים העיראקים בהודו שלחו שאלות בנושאי הלכה לרבנים בבגדאד, בהם הרב עבדאללה סומך (1889-1813), אשר המחבר הוא מצאצאיו. נוסף לסניפי הלוויין בהודו, יהודי עיראק הקימו סניפים חשובים גם במזרח הרחוק בהם בסינגפור ובסין. בהמשך המאה ה-19 ובמאה ה-20 חלק מיהודי הסניפים האלה עברו לאנגליה ורבים מהם גם שם הצליחו בעסקיהם, ואחדים הפכו לאנשי רוח בעלי שיעור קומה. המשורר זיגרפיד ששון היה לאחד ממשורריה הגדולים של אנגליה בין שתי מלחמות העולם. בערך באותה תקופה, יהודי ממוצא עיראקי בשם צאלח חרדון היה לאדם העשיר ביותר בשנחאי.  מעניין לציין כי באמצע המאה ה-19 היו יהודים אוסטרים, אשר שם משפחתם רוזנפלד, שהשתקעו בבגדאד. צאצאיהם הפכו לבגדאדים לעילא ולעילא, וכמובן, החליפו את שם משפחתם.

הכיבוש הבריטי של עיראק ב-1917 הביא להאצת תהליך המודרניזציה של  יהודיה, שחל  בעיקר על המעמדות הבינוני והגבוה. אביו ואימו  של ששון סומך למדו בבתי ספר יהודיים חילוניים של רשת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") [רשת החינוך הזו נוסדה על ידי יהודים צרפתים במאה ה-19 ופעולותיה התמקדו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון]. בבתי הספר האלה לימדו צרפתית ואנגלית.

משפחתו
המחבר נקרא ששון על שם סבו מצד אימו, ששון סומך, שהוצא להורג על ידי התורכים ב-1916 או ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעוון שיתוף פעולה עם הבריטים.  (ששון הוא שם נפוץ מאוד בקרב יהודי עיראק.) אימו, פרידה, נולדה בסביבות 1908 בעיר בצרה,  ואביו, יהודה –  בבגדאד ב-1900. כשביקר אביו, יהודה, בבצרה התאהב בבת דודתו, פרידה, וביקש את ידה. הנישואים נערכו בבגדאד ב-1928. נישואים בין בני דודים היו מקובלים בתקופה הזו אצל יהודים ומוסלמים, אך במקרה של הוריו נוצר הקשר לא מכוח המסורת, אלא מאהבה. לזוג נולדו שלושה ילדים: בת בכורה, המחבר ששון, ואחיו הצעיר. האם, כמקובל באותה תקופה, לא עבדה. אביו  עבד כפקיד בבנק בריטי ומשכורתו הייתה נאה למדי.  עבודות הבית נעשו על ידי עוזרת בשם עזיזה, שהתגוררה בבית המשפחה כעשר שנים; והכביסה בוצעה על ידי כובסת, שהייתה מגיעה פעם בשבוע. המגע השטחי של המחבר עם שתי הנשים האלה היווה את הקשר היחיד שלו עם היהודים העניים של בגדאד, אשר בקיומם הוא כמעט ולא התעניין בזמנו, ומעולם לא ביקר בשכונות העוני שלהם. ידוע היה לו כי רוב בנותיהם לא הלכו לבית ספר ובניהם הסתפקו ב-5-4 שנות לימוד. כיום מעריך המחבר, כי בסוף שנות ה-40 35%-30% מיהודי עיראק היו עניים, כ-50% השתייכו למעמד הבינוני וכ-10% היו עשירים.

משפחתו הייתה חילונית. האזור בו גרה המשפחה נקרא באב אל-שרק (שער המזרח), רובו היה מאוכלס על ידי יהודים, חילוניים ברובם. ב"ראש השנה וביום הכיפורים אפשר היה לחוש נהירה לעבר בתי הכנסת המעטים שהיו בפאתי השכונה" (עמ' 94). משפחתו הייתה "יהודית בכל רמ"ח אבריה", גאה במוצאה מהרב עבדאללה סומך – אך בבית לא היו ספרי תנ"ך ותפילה ואף אחד מבני המשפחה לא שלט בעברית. בסדר פסח היו מסבים אצל קרובים לסעודה, אבל הטקסט המוזר,  בעיני הצעירים,  של ההגדה שקראו בה בערבית-יהודית, עורר צחוק. להערכתו של המחבר – המסתמכת בחלקה  על מחקרים וסופרים יוצאי עיראק (סמי מיכאל, שמעון בלס) – יהדות בגדאד באמצע המאה ה-20 לא הייתה אפופה דתיות. חלקה הגדול היה חילוני או מסורתי – לא דתי אדוק.

חייו
הוריו, שכאמור למדו ב"אליאנס", ידעו היטב צרפתית ואנגלית – אך לא ערבית. אימו לא למדה ערבית כלל, ולכן לא ידעה ערבית כתובה. הידע של אבא בערבית כתובה נשא אופי "תיאורטי", כיוון שעבודתו בבנק הבריטי נעשתה באנגלית. מעולם לא ראה המחבר בביתו ספר או עיתון ערבי, עד שהתחיל בעצמו להביאם. בניגוד להוריו, ששון הילד, למד לקרוא תחילה ערבית ואחר כך אנגלית. מיום שלמד לקרוא התמסר לקריאת ספרים. בעוד לשונות הקריאה של הוריו היו צרפתית ואנגלית – בבית דיברו ערבית-בגדאדית-יהודית. שלא כמו בביתו – ברחוב דיבר אביו ערבית מוסלמית, ובעבודה – אנגלית עם המנהלים הבריטים, וערבית מכל הסוגים עם הלקוחות.

המחבר– בניגוד להוריו, אחותו ואחיו – לא נשלח לבית הספר של "אליאנס", כיוון שהאזור בו שכן בית הספר הזה הפך לבעייתי, בעקבות פרעות ביהודי בגדאד ב-1941 (שכונו "פרהוד"). במקום זה נשלח לבית ספר קרוב לאזור מגוריו – אזור שלא נפגע בפרעות. היה זה בית ספר פרטי מודרני בו למדו בני כל הדתות, ובמהלך לימודיו היה לו חבר מוסלמי.

החל מ-1946 למד המחבר בבית הספר התיכון היהודי "שַמָּש" שהיה שייך לקהילה היהודית,  בו כמעט כל התלמידים היו יהודים (לאור רמתו הגבוהה של בית הספר למדו בו גם מוסלמים בודדים, בהם בני שרים)  ורוב מוריו יהודים. חלק ניכר מן התלמידים היו דתיים או מסורתיים, ואולם היו גם תלמידים חילוניים, כמו המחבר. בבית הספר למדו שעה אחת בשבוע תנ"ך ולימודי יהדות. המורה היה רב מודרני. כיוון שהתלמידים לא ידעו עברית, הוא היה משחרר אותם מן הקריאה בתנ"ך והיה מרבה לספר סיפורים מן המקרא. המחבר, כמובן, לא האמין בסיפורי "המדע הדמיוני", כדבריו, על בריאת העולם בשישה ימים (עמ' 95), קריעת ים סוף וכיוצא באלה. עם זאת בהמשך, עוד בהיותו בעיראק, הוא קרא את התנ"ך בתרגום ערבי (שנעשה על ידי מיסיונרים)  וגם אנגלי.

מגמת בית הספר "שמש" הייתה ריאלית ובעלת אוריינטציה אנגלית. צרפתית לא למדו בו. ערבית הפכה בו  לשפת חובה לאחר כינונה של ממשלה לאומית בעיראק בסביבות 1930, ולימודה נעשה על ידי מורים ערבים. מנהלי בית הספר,  תלמידים והוריהם, לא היו מעוניינים כל כך בלימוד ערבית. ואולם המחבר,    בהגיעו לגיל 14-13, סבר כי לא האנגלית אלא הערבית צריכה להיות שפתו הראשונה. בכך כבר בהיותו נער, הוא הזדהה עם  המגמה שניכרה בעיקר בקרב צעירים יהודים, להשתלב בחיי היצירה הספרותיים של בגדאד. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם יהודים כתבו שירים, סיפורים ומחזות בערבית, והמחבר כבר מגיל 15 חיבר שירים בערבית ותרגם שירים מאנגלית לערבית. במקביל הִרבה לקרוא ספרים בספרייה הציבורית של בגדאד וכמו כן קנה ספרים משומשים, רובם בערבית ומיעוטם באנגלית.

האיש שהשפיע רבות על עיצוב דרכו הספרותית של ששון סומך כחוקר ספרות, היה מורו לשפה ולספרות ערבית בבית הספר "שמש", מוחמד שרארה. הוא היה שיעי לבנוני במוצאו, מרקסיסט שהיה מקורב לקומוניסטים, אך לא חבר מפלגה. שרארה התייחס בסימפטיה ליהודים ובאהדה לשיריו של ששון סומך הנער. הוא היה לוקח את הנער למפגשים עם משוררים צעירים, ופעם [בסוף 1949?] אף   לקחו   למפגש  עם  המשורר    מוחמד מַהְדי אל-ג'וואהירי al-Jawahiri)) (1997-1899), אחד המשוררים הגדולים בעולם הערבי. הפגישה הזו ויחסו החם של המשורר כלפי  המחבר עוררו בו תיאבון ספרותי. בעקבות הפגישה, כדבריו, "שקעתי בקריאת ספרות ערבית, ובעיקר שירה, והתחלתי לדמיין את עצמי כמשורר" (עמ' 134) – ומרוב עיסוק בספרות הזניח את לימודיו בבית הספר. ששון סומך החל לפרסם בקביעות בעיתונים "אל-נדים" ("חבר לשיחה ולמשתה") וב"אל-נבא" ("הידיעה"). כיוון ששמו היה יהודי מובהק, בעצת עורכי העיתונים השתמש בשמות עט, אולם "מדי פעם" פרסם משהו בשמו.

מסוף שנת 1949  התחבר ששון סומך לסופרים בגדאדים צעירים, שהיו מבוגרים ממנו, רובם מוסלמים ושמאלנים מרקסיסטים, וישב איתם בבתי קפה. כבר לפי שמו, ששון, הם היו מודעים להיותו יהודי. אף על פי כן, לא נרתעו הסופרים הערבים, ככלל, להיפגש איתו, הקשיבו בעניין לשיריו ותרגומיו, ועודדו אותו להמשיך בדרכו הספרותיות. יתרה מזו. דווקא בגלל היותו יהודי הם התייחסו בסלחנות לחולשות כתיבתו – כי מעטים היו היהודים שניסו את כוחם בספרות ערבית.

בעת לימודיו בבית הספר "שמש" – בניגוד לנערים רבים בני גילו שהתעניינו בפוליטיקה וחלקם היו קשורים לתנועה הציונית המתרחבת וחלקם למפלגה הקומוניסטית – ששון סומך החליט להתרחק מכל פעילות פוליטית, על אף שחש סימפטיה לשמאל המרקסיסטי. זאת כיוון שבסוף שנות ה-40, קומוניסטים ואוהדיהם,  כולל תלמידי תיכון, היו נתונים לרדיפות קשות. למחבר הייתה הכרוּת  עקיפה עם קומוניסטים  יהודים אחדים שהוצאו להורג או נאסרו. הבולט בהם היה ששון דלאל, שהפך למנהיג המפלגה הקומוניסטית העיראקית בפועל (לאחר שההנהגה ההיסטורית של המפלגה הוצאה להורג)  למשך תקופה קצרה (חודשיים או שלושה) , והוצא להורג בתלייה ב-1949.  אחד מאחיו של ששון דלאל שימש מורה לאנגלית בבית הספר "שמש", והאח הצעיר, פתחי, למד יחד עם המחבר והיה חברו. בניגוד לאהדתו לרעיונות שמאלנים, המחבר היה "אדיש לרעיון הציוני". בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50, כאשר נושא ההגירה מעיראק הלך ותפס  בהדרגה תאוצה בקרב היהודים – המחבר, לדבריו,  היה "שקוע ראשי ורובי בפעילות ספרותית" ובלימודים (עמ' 123).

החמרה במצבם של היהודים ועלייה המונית
בתחילת יוני 1941 בוצעו פרעות ("פרהוד") ביהודי בגדאד, שהתבטאו במעשי רצח, אונס וביזה. קרוב למאתיים יהודים נרצחו. הקורבנות  התגוררו בשכונות הישנות והעניות של העיר. ביתו של המחבר שהיה ממוקם בשכונה חדשה לא נפגע, אך הוא ראה בדואים הנושאים רכוש שנבזז מיהודים ושמע על מעשי הזוועה מן הפוגרום. בעקבות הפרעות, תחושת הביטחון האישי של היהודים "הצטמקה עד מאוד" (עמ' 106), העשירים החלו להגר לארצות המערב, והעניים – לארץ. אף על פי כן, המחבר אינו מקבל את התזה כי ה"פרהוד" סימל את תחילת הסוף של יהדות עיראק. לדעתו, בהמשך במשך כ-7-6 שנים, זכו היהודים לשגשוג כלכלי ותרבותי, ותחושת הטראומה חלפה בהדרגה.  ההוכחה לכך כי הפרעות  לא הביאו להגירה יהודית המונית.

בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947),  כינונה של מדינת ישראל (מאי 1948), והצטרפותו של הצבא העיראקי למלחמה נגדה – שוב חזרו הפחד ואימת ה"פרהוד" בקרב היהודים, ו"החלה מקננת בלבם...[תחושה] שימיהם בארץ הנהריים קצרים". נערים מוסלמים זרקו אבנים על מכוניות ועסקים יהודיים, ועיתונים לאומניים קראו לפגוע ביהודים.  יהודים "רבים" פוטרו מעבודתם במשרדים ממשלתיים וממשלתיים למחצה (עמ' 122-121). "מאות יהודים" נידונו בבתי דין צבאיים לשנות מאסר ארוכות בעוון פעילות קומוניסטית או ציונית, אמיתית או מדומה. ידידיו המוסלמים של המחבר לא ראו בחיוב את הקמתה של מדינת ישראל, אך בתור אנשי שמאל ליברלים נמנעו מלצרף את קולם לימין הלאומני והאנטישמי (עמ' 145).

בשנים 1950-1947 ניכרה הגירה, אך עדיין דלילה של יהודים. יהודים היו גונבים את הגבול לאיראן ומשם מוטסים לארץ.  שני אחיו של אביו היגרו  לארצות הברית, ואחות אימו – לארץ. אחיה של אימו התגורר בתל אביב כבר מאז 1933. המחבר ומשפחתו לא היו ציונים, ואביו ב-1948-1947 עדיין לא חשב להגר. ב-1947 האב אף קנה מניות בסכום נכבד בפרויקט "בגדאד החדשה"- מיזם  להקמת שכונת פאר מודרנית; וב-1948 הוא הועלה בדרגה בבנק הבריטי בו עבד, משכורתו גדלה מאוד ולא נשקפה לו סכנת פיטורים.

העלייה ההמונית ב-1951-1950 "באה במפתיע" כאשר הפרלמנט העיראקי אישר חוק שאִפשר לכל יהודי הרוצה בכך לוותר על אזרחותו העיראקית ולעלות לישראל באופן חוקי (עמ' 150). [בתחילה בוצעה העלייה בטיסה מבגדאד דרך קפריסין לארץ, ובהמשך בטיסה ישירה בגדאד-לוד.] תוקף ההסדר הזה היה שנה מפרסום החוק במארס  1950, כלומר עד מארס 1951. [יהודים שוויתרו על האזרחות בפרק הזמן הקצוב, אך טרם עזבו, כמו מפאת מחסור בטיסות,  יכלו עדיין באופן חוקי לממש את זכותם לעלייה אחרי מארס 1951. העלייה  המסיווית מעיראק ("מבצע עזרא ונחמיה") נמשכה עד ינואר 1952]. ההסתה נגד היהודים ומעשי טרור נגד מוסדות יהודיים זירזו את קצב יציאתם של היהודים מעיראק, במסגרת החוק החדש. אין ביכולתו של המחבר להביע דעה, האם גם לשליחים הציונים הייתה יד במעשי הטרור האלה, כדי לזרז את העלייה (עמ' 124). [נדמה לי כי לא נעשה מחקר רציני ואובייקטיבי בדבר מעורבות ציונית בטרור לזירוז המתמהמהים לעלות. כמובן, גורמים רשמיים ישראליים מכחישים מעורבות כזו – בעוד גורמים אנטי ציוניים טוענים ההפך.] מכל מקום, בעקבות חוק הוויתור על האזרחות, ההסתה והטרור כ-90% מיהודי עיראק, כ-120,000, עלו לארץ בתחילת שנות ה-50. כך בא הקץ על הפזורה היהודית בבבל בת למעלה מ-2500 שנה. 

המחבר – על אף שלא היה ציוני – החליט לעלות לארץ ב-1950, עוד לפני מעשי הטרור. הוא ראה בהגירה לארץ הזדמנות ללמוד באוניברסיטה, בעוד סיכויו בתור יהודי להתקבל  ב-1950 למוסד להשכלה גבוהה בעיראק היו קלושים. כמו כן רצה לחיות במדינה בה יש "משטר פרלמנטארי אמיתי" (עמ' 124). הוריו לא התנגדו לעלייתו לארץ לבדו, אך בעצמם העדיפו להמתין ונרשמו לעלייה ברגע האחרון, כשחוק ויתור על האזרחות עדיין  אִפשר זאת. במארס 1951 חוקק הפרלמנט העיראקי חוק שהפקיע למעשה לטובת האוצר הממשלתי את נכסי המוותרים על האזרחות. כתוצאה מכך אביו הפסיד לא רק את הכסף שהשקיע ב"בגדאד החדשה", אלא גם את כספי קרן הגמלאות מהבנק. בסמוך ליציאתו מעיראק, גילה המחבר לידידיו הסופרים את החלטתו. "הם הביעו צער על כך, אך בסך הכול כיבדו את החלטָתי" (עמ' 141). ששון סומך הגיע לארץ בטיסה ישירה מבגדאד ללוד ב-21 במארס 1951. הוריו הגיעו לישראל במועד מאוחר יותר באותה שנה.

מבחינתם של יהודי עיראק, שרובם לא היו ציונים, היווה מעברם לישראל טלטלה לשונית-תרבותית ובאורח החיים כאחת. הם עזבו בתי מגורים, עסקים ועיסוקים מקצועיים ומצאו את עצמם במעבּרות. דווקא למחבר שלא ידע עברית, קל היה לו יותר ללמוד שפה זו בהשוואה לעולים שידעו אותה בנוסח העיראקי. בעברית שבפי יוצאי בבל, בדומה לערבית, הבדילו בין ת' ל-ט', ק-כּ, בין  כ' רפה לבין ח', והתקיימו הבדלים נוספים, מסובכים יותר ומשמעותיים יותר. המחבר מתאר בצורה מאופקת את המתח שנוצר בין העולים מעיראק לבין פקידי הקליטה דוברי היידיש. משתמע, כי היידיש נתפסה בעיני העולים כשפת המעמד השליט, ועל כן, טענו יוצאי עיראק (בבדיחות הדעת) כי  ידיעתה אף חשובה יותר מידיעת העברית, כתנאי להתקדמות בחברה הישראלית. אשר למחבר, לימים הוא הכיר בכך כי מצבם של הפקידים דוברי היידיש לא היה קל; וגם לימים הוא למד יידיש במסגרת לימודי בלשנות, ואף התחיל לחבב שפה זו ולאהוב את ספרותה.

הערות ביקורתיות
פרקים נבחרים מהספר התפרסמו בשנים 2003-2000 במוסף הספרותי של "הארץ", ועל כן נכתבו בצורה שבה ניתן יהיה לקרוא כל פרק בנפרד, כעומד בפני עצמו. לדעתי, אפשר היה לעבד את הפרקים האלה לספר בצורה טובה יותר, באמצעות איחוד בין פרקים העוסקים בנושאים קרובים, ובכך גם למנוע חזרות מיותרות. מלבד הסתייגות קטנה זו –  ספרו הקצר של ששון סומך הוא מוּעט המחזיק את המרוּבֶּה: הוא שופך אור על תולדות יהודי עיראק במחצית הראשונה של המאה ה-20 במישורים הפוליטי והחברתי, ובתחומי החינוך וההשכלה, וכל זאת בשילוב עם אוטוביוגרפיה. החומר מובא בצורה מעניינת וקריאה, בסגנון שאפשר לראות בו פנינה ספרותית. מעניין לדעת, האם מתן הכותרת "בגדאד, אתמול" נעשתה בהשפעת הכותרת "העולם של אתמול" – יצירתו של  הסופר האוסטרי היהודי סטפן צווייג (1942-1881). שתי היצירות משלבות בין אוטוביוגרפיה לבין תיאור, נוסטלגי בחלקו, של תקופה שחלפה.

עיקר ביקורתי כלפי הספר נוגעת בתחום ההיסטוריוגראפי  וביחסו של המחבר לציונות. המחבר, בהתאמה להשקפתו השמאלית-ליברלית, מבליט את השתתפותה של הקהילה היהודית – כולל חלקו האישי הצנוע – במחאות של כלל הציבור העיראקי נגד חידוש החוזה עם בריטניה ב-1948. כלומר, היהודים העיראקים היו שותפים פעילים במאבקו האנטי קולוניאליסטי, לשחרור לאומי מלא, של העם העיראקי (עמ' 109).  כנגד תזה זו של המחבר אפשר לטעון כי נושא חידוש החוזה עם בריטניה ספק אם עמד בראש מעייניה של הקהילה היהודית, והיא בחרה להצטרף לגל הלאומי הגועש בעיקר על מנת לשרוד. לפי המחבר עצמו, בתי הספר היהודיים של רשת "אליאנס" ובית הספר "שמש" היו בעלי אוריינטציה מערבית, וכך גם משפחתו המורחבת; ורוב תלמידי והורי בית ספרו "שמש" לא היו מעוניינים ללמוד ערבית.

נראה  שלמחבר לא נעים להודות כי דווקא  לאחר כיבושה של עיראק במלחמת העולם הראשונה על ידי ברטניה ובהמשך שנות ה-20 – כאשר עיראק הייתה נתונה תחת שלטון קולוניאלי  ואחר כך קולוניאלי למחצה – היהודים נהנו  ממיטב השגשוג הכלכלי ואף כיהנו במשרות פוליטיות חשובות. בתחילת שנות ה-20 היה לעיראק שר אוצר יהודי. (במאמר מוסגר אפשר לציין כי גם בארצות אחרות נהג שלטון קולוניאלי להעניק יחס מועדף למיעוטים אתניים ודתיים, תוך ניצול חששותיהם לגורלם במקרה של קבלת עצמאות ומעבר השלטון לרוב האתני העוין כלפיהם. לדוגמה, בקפריסין העדיפו הבריטים את המיעוט התורכי על פני הרוב היווני, ובסוריה העדיפו הצרפתים את העלאווים  על פני הרוב הסוני.) 

בניגוד לתקופה הקולוניאלית על צורותיה השונות –  מאז עצמאותה של עיראק בתחילת שנות ה-30 והתחזקותה ההולכת וגוברת של התנועה הלאומית בעיראק –  מצבם של היהודים, בתור מגמה כללית, הלך והידרדר. הגירת חלק מקרובי משפחתו של המחבר מעיראק בשנות ה-30, כחלק מהגירה דלילה של יהודים באותה תקופה, נבעה בין היתר מהתחזקות האנטישמיות שהשתלבה בלאומיות האנטי בריטית. כזכור, המחבר טוען כי לאחר הפרעות של 1941,  במשך כ-7-6 שנים זכו יהודי עיראק לשגשוג כלכלי ותרבותי. ואולם המחבר מתעלם מכך כי בתקופת השגשוג הזו, מיוני 1941  עד אוקטובר 1947 עיראק שוב הייתה נתונה תחת כיבוש בריטי. בסיום הכיבוש התחדש הפחד והתחדשו ההגירה והעלייה שהלכו וצברו תאוצה...ולבסוף, בשלטון מפלגת הבעת' בעיראק בשנים 2003-1968 ניתן לראות שיא בלאומנות הערבית בארץ זו, ועל כן אין זה מפתיע כי שרידי יהדות עיראק יצאו מארצם כבר בשנים הראשונות לשלטון הבעת', ועיראק כמעט התרוקנה לגמרי מיהודים.

פעמים רבות נמנע המחבר מלהשתמש במילה עלייה לתיאור בואם של יהודי עיראק לארץ בשנות ה-40 ובעלייה הגדולה ב-1951-1950. תופעה זו מתוארת כ"הגירה" (עמ' 41)  ולפעמים אף כ"העקירה לארץ ב-1951" (עמ' 53) - מונח בעל קונוטציה שלילית. ימים ספורים לפני עלייתו לארץ, נשבע המחבר, באוזני שני ידידיו הקרובים מבין המשוררים, "שבועת אמונים לספרות הערבית. נשבעתי וכמדומני גם קיימתי" (עמ' 141). בעקביות לתחושת הפטריוטיות כלפי התרבות הערבית, המחבר מביע צער על שרבים מבני דורו בישראל התרחקו משורשי תרבותם בתוך "כור ההיתוך" ובלחץ הסכסוך עם הערבים. הוא היה שותף לניסיונם של אחדים מבני דורו בשנות ה-90 להקים אגודה שנועדה "להזכיר ולתעד את השותפות והשכֵנות הטובה שהיו קיימות בין יהודי עיראק  ושאר תושביה...[וְ]את סיפור השותפות המופלאה שאפיינה את חיי היהודים בעולם הערבי במשך 1500 שנה" (עמ' 146). ואולם הוא מודה כי בתקופה הארוכה הזו היו גם "רגעים לא נעימים" ביחסי יהודים-ערבים (עמ' 147-146).

לדעתי, ששון סומך הביא איתו מעיראק נכס רוחני יקר ערך בדמותה של הספרות הערבית, ומטבע הדברים קשה לו  להיפרד מהנכס – ואכן, הוא לא צריך להיפרד ממנו!  ועם זאת, לא מוטלת עליו חובה קדושה לקיים שבועת נאמנות לספרות של עם אחר (שניתנה בהיותו נער ואפשר להתייחס בהבנה לכך שראה אז את המציאות בצורה שונה) – במיוחד בתקופה בה היא ספרותו של העם העוין ביותר כלפי עמו שלו. יש להבדיל בין חשיבות לימוד השפה והספרות הערבית לבין ראייה בהן חלק בלתי נפרד מהזהות הלאומית במעין פטריוטיות ערבית-עיראקית. כמו כן יש להבדיל בין השפה הערבית כשפה זרה לבין ערבית-יהודית, כמו שיש להבדיל בין יידיש לגרמנית ובין לדינו לספרדית.

התזה על "השותפות המופלאה" בין יהודים וערבים במשך 1500 שנה, נועדה לתת משנה תוקף לשייכות האורגנית שֶׁחש המחבר לתרבות הערבית – אך תזה זו היא מיתוס, לפחות בחלקה. עצם מעמדם של היהודים כ"בני חסות" בארצות ערב הנציח את מצבם הנחות – ולפעמים אף המשפיל והבזוי – ביחס למוסלמים, ואת תלותם בחסדי השליט. בהתאם לכך התמונה הכללית על מצב היהודים היא מורכבת: היו תקופות של שגשוג ושפל – כולל פוגרומים, מעשי רצח, אונס וביזה – בארצות ערב השונות. עצם הטענה הכוללנית בדבר חיים בהרמוניה במשך 1500 שנה (מלבד פרקי זמן קצרים)  של מיעוט נחות מעמדית  בקרב רוב מוסלמי בממלכות המשתרעות על שטחים נרחבים נראית בלתי סבירה. יש לזכור כי אף במדינות דמוקרטיות וליברליות – קל וחומר במשטרים עריצים ובמצב של אנרכיה שלטונית – סובלים מיעוטים אתניים מתחושות, ולא רק מתחושות של אפליה. האם שכח המחבר כי כבר בילדותו (בטרם הקמת מדינת ישראל)  נהג לחשוש כיצד יתייחס אליו אביו של ידידו המוסלמי, רק בגלל היותו יהודי (עמ' 52).  אולי הימצאותו בתקופת נעוריו בחוגים ערביים נאורים, מנעה ממנו לראות את עומק השנאה ליהודים בחברה העיראקית בכללותה – כפי שלא היה מודע דיו להיקף העוני בקרב הקהילה היהודית.

אפשר לנסות  להבין יהודים, אשר לנוכח התסכול מהקשיים הרבים בקליטתם בארץ,  ראו בעלייתם "הגירה" ואף "עקירה".  לעומת זאת, תיאור באותם המונחים, עם המשמעויות הנובעות מכך,  את עלייתם ההמונית של יהודי עיראק למולדתם ההיסטורית –  על ידי מלומד  יהודי דגול שהשתכן בארץ לפני למעלה מ-50 שנה,  ובפרספקטיבה היסטורית של למעלה מ-50 שנה – יותר מאשר צורם לאוזן. האם בחלוף הזמן מעולם לא התעוררה אצל המחבר המחשבה כי הטסתם של יהודי עיראק –  שנעשתה על ידי מדינת ישראל –  הצילה את חייהם של רבים מיהודי ארץ זו, ועל כן מוטב היה להוסיף כי כעת הוא רואה את האירוע הזה באור שונה, אם הוא אכן רואה זאת באופן שונה.  מצערים ומקוממים אִזכוריו הקצרים של המחבר  בספרו  להקמתה של מדינת ישראל  ב-1948 – האירוע המכונן, המרטיט לב יהודי, בתולדות עם ישראל בעת החדשה. את האירוע הזה – מלבד התייחסויות להשלכותיו השליליות, בזמנו, על מצבם של יהודי עיראק – מוצא המחבר לנכון להזכיר כמעט רק  בהקשר לסבל ואסון שהנחית על העם הערבי הפלסטיני (עמ' 116, 145), תוך התעלמות מניסיונם של הפלסטינים לגדוע באיבה את הקמתה של מדינה יהודית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה