יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

זאבי פרקש, אהרן. תמרי, דב. ואיך נדע? מודיעין * מבצעים * מדינאות (תל אביב: ספרי עליית גג, 2011). 336 עמ'. [סיכום ספר]

זאבי פרקש, אהרן. תמרי, דב. ואיך נדע? מודיעין * מבצעים * מדינאות (תל אביב: ספרי עליית גג, 2011). 336 עמ'. ללא מפתח שמות. [סיכום ספר]

אהרן  זאבי פרקש נולד ב-1948 ברומניה ועלה ארצה ב-1962. את רוב שירותו הצבאי עשה במודיעין. ב-1998 הוענקה לו דרגת אלוף והוא נתמנה לראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. החל מדצמבר 2001 ועד  5 בינואר 2006 (ארבע שנים וחודשיים) עמד זאבי בראש אגף המודיעין (אמ"ן), ובסיום תפקידו פרש מצה"ל. הוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב. תקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן הקבילה ברובה לתקופת כהונתו של ראש הממשלה, אריאל שרון (מרץ 2001- 4 בינואר 2006).

תת אלוף דב תמרי נולד בקיבוץ עין חרוד ב-1936. חלק ניכר משירותו הצבאי עשה בתפקיד של לוחם וקיבל שלושה עיטורים. בין היתר פיקד על סיירת מטכ"ל ועל עוצבת שריון, והשתחרר מצה"ל בתחילת שנות ה-80. הוא בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב ותואר דוקטור מאוניברסיטת חיפה.

הספר מתרכז בתפקידיו של ראש אמ"ן, תוך ניסיון לבנות מעין מודל אופטימאלי לפעילותו של המודיעין הצבאי. הספר בנוי בצורה של שאלות ותשובות. תמרי מציג, לעיתים באריכות, את הסוגיות והשאלות, וזאבי  משיב – כך שרוב תוכנו של הספר הוא של זאבי. בסיכום שלי התרכזתי לא בדיון בחיל המודיעין ובדרכים לשיפור תִפקודו, כי אם בהערותיהם של שני האישים, כל אחד מהם ספרא וסייפא, על מלחמותיה ותפישותיה הביטחוניות של מדינת ישראל. כמו כן התמקדתי בתקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן – תקופה בה התרחשה האינתיפאדה השנייה ובוצעה ההינתקות מרצועת עזה.  הסיכום מבטא את עמדת המחברים, מלבד הערות קצרות בסוגריים מרובעים. את הערותיי הביקורתיות ריכזתי בפרק קצר בסוף.

מלחמת ששת הימים (יוני 1967), מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) ומלחמת לבנון הראשונה (קיץ 1982)
לדברי תמרי, מסמכי המטה הכללי בשנים 1967-1951 מגלים שהמטכ"ל על מחלקותיו "הגו כל השנים את ההתפשטות הישראלית במרחב באמצעות מלחמה...לשם סיפוח טריטוריות נוספות הרחק מעבר לקווי שביתת הנשק...כך שכיבוש השטחים בהיקף שאירע במלחמת ששת הימים היה דטרמיניסטי, הרבה מעבר למטרת המלחמה 'להסיר את האיום מעל מדינת ישראל'" (עמ' 33).  

עוד טוען תמרי כי עד מלחמת ששת הימים  ביוני 1967, לישראל לא היה עומק אסטרטגי, אך התקיימו למעשה אזורים מפורזים בין צה"ל לבין צבאות ערב שאִפשרו למודיעין להתריע מפני מתקפת אויב. בעקבות הניצחון ביוני 1967, בין צה"ל לבין צבאות סוריה ומצרים לא היו אזורים מפורזים – דבר שפגע קשות ביכולת להתריע מפני מתקפה בין אם בצורת פעולה צבאית מוגבלת, או במעבר פתאומי מתרגיל צבאי לכאורה למלחמה – הדרך בה פתחה מצרים במלחמה  נגד ישראל באוקטובר 1973 (מלחמת יום הכיפורים).

תמרי מונה בין טעויות המודיעין של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים את המחדלים הבאים: (1) תורת הלחימה של צה"ל, כמו מאז 1949, המשיכה להתבסס על מתקפה והכרעה – ולא מגננה. (2) המודיעין לא התכונן לאפשרות כי נשיא מצרים, אנואר סאדאת, יפתח במלחמה בעלת משימה צבאית מוגבלת, כשעיקר מטרתה פוליטית: השתלטות על שטח קטן בצִדה הישראלי של תעלת סואץ, כדי להניע תהליך מדיני שיחזיר לו את חצי האי סיני. 

זאבי מגלה כי מי שעזר למצרים לבצע את תרגיל ההונאה ב-1973 – יציאה למלחמה במסווה של תמרון צבאי – היה שר ההגנה של ברית המועצות באותה העת, המרשל אנדרי גרצ'קו  (Grechko). גרצ'קו עצמו נקט בשיטת הונאה כזו בפלישתה של בריה"מ לצ'כוסלובקיה ב-1968 (עמ' 75).  זאבי משיב לתמרי בסוגיית היעדר אזורים מפורזים:  צה"ל בכל זאת יכול היה להבחין בין תרגיל צבאי מצרי לבין הכנות לפתיחה במלחמה, באמצעות שורה של סימנים מעידים, כמו קירוב ציוד צליחה לתעלה, קירוב כוחות שריון ועוד. [כנראה כלקח מתרגיל ההטעיה הזה] זאבי בנה מודל של סימנים מעידים,  כדי לאפשר הבחנה בין תמרון צבאי לבין ריכוז כוחות למלחמה. בזכות שימושו במודל הזה במאי 1983, עת החזיק זאבי בתפקיד בכיר במודיעין, הוא הצליח לשכנע את אהוד ברק, ראש אמ"ן דאז, כי התמרון הסורי הגדול שנערך באותו הזמן, הוא אכן תמרון, ולא יציאה למלחמה. הניתוח שלו התברר בסופו של דבר כנכון והתבסס לא רק על כמות הסימנים המעידים, כי אם במידה רבה על הבנת ההיגיון, החשיבה ודרכי הפעולה של האויב ומעקב קפדני אחר התמרון (עמ' 78). [כנראה מסיבות ביטחוניות המחבר אינו מביא פרטים על המודל.]

בתור תרגיל מחשבתי, טוען זאבי, כי גם אם ההתרעה על פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שהחלה ב-6 באוקטובר בסביבות השעה 14:00, הייתה ניתנת מוקדם יותר, נניח ב-1 באוקטובר [ולא ב-6 באוקטובר בבוקר] – גם במצב כזה, לנוכח היעדר מלאי מספיק של ציוד, כאשר "החימוש האווירי מספיק רק למספר ימים", תפישת ביטחון בלתי רלוונטית ופגמים נוספים – "יתכן שסאדאת וצבאו היו משיגים פחות שטח ממזרח לתעלת סואץ, אבל...התהליך המדיני שלמענו יצאה מצרים למלחמה היה מושג" (עמ' 80).

מדברי זאבי משתמע בבירור כי מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, שכוונה נגד הנוכחות הצבאית של ארגון פת"ח (בראשות יאסר ערפאת) בלבנון, הייתה בלתי מוצדקת. זאת כיוון שהאמתלה למלחמה הייתה התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, שבוצעה דווקא על ידי ארגון פלסטיני קיקיוני שהתנגד לפת"ח (עמ' 36). זאבי ותמרי תמימי דעים כי יציאת צה"ל מלבנון במאי 2000 הייתה   החלטה  נכונה מאוד. היא גרמה לחיזבאללה   להתרכז בזירה    הלבנונית         (עמ'   315-314).

תפקידיו של אמ"ן והעומד בראשו, לפי זאבי
מאז הקמתה של מדינת ישראל, לאור הדומיננטיות של צה"ל, הפך אמ"ן לגוף המודיעין העיקרי והחשוב – בהשוואה למוסד, שירות הביטחון הכללי (שב"כ) ויחידת המודיעין של משרד החוץ. תפקידו של אמ"ן לספק ידע במישור הטקטי (כמו פריסת כוחות האויב לצורך תקיפתם), המערכתי (כמו רוח הלחימה של האויב, ניתוח פסיכולוגי של מנהיגיו) והאסטרטגי (הערכה מדינית, ניסיון לחזות התפתחויות מדיניות בעתיד).  בשנים 1994-1993, ביוזמתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, הופקד אגף המודיעין לא רק על מתן התרעות לפרוץ מלחמה, אלא גם על סריקת הזדמנויות לשלום (עמ' 96). כדי לתת התרעה נכונה לא די בהכרת האויב, אלא צריך להכיר היטב גם את צה"ל, כמו מצב הכַּשרוּת של כוחות המילואים, מלאי התחמושת, רוח הלחימה ועוד – וגם צורת החשיבה של הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון.   

בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי ירד בבירור משקלם של פתרונות צבאיים שהושגו באמצעות הכרעה בקרבות, ועלה חשיבותם של הסדרים ביטחוניים-מדיניים. במצבים כאלה אין גבול חד בין הצבאי למדיני, ומכאן תפקידו של אמ"ן הוא לא רק לספק נתונים  למערכה ולהשתתף בהתוויית דרך להצלחתה, אלא – ולא פחות חשוב – לתכנן את היום שאחרי סיומה. היעדר מוּכנוּת לבאות  טומנת בחובּה תוצאות קשות. לדוגמה: לאחר הניצחון המפואר של ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967, אגף המודיעין כאילו נרדם. בשנים 1973-1968 הוא לא היה מוּדע דיו לשינויים בתורת הלחימה של הצבא המצרי; וגם לא נתן דעתו להתהוותה של הבעיה הפלסטינית, שעד 1967 הייתה בעיקרה בעיית פליטי 1948. בדומה לכך, ישראל נחלה הצלחה במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, אך לא הצליחה לכפות הסדר שלום  ונותרה בלבנון 18 שנים מיותרות (הדוגמה על לבנון היא של תמרי).

בעידן המודרני אף שירות מודיעין אינו יכול להיות אוטרקי, ויש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין ישראל לבין שירותי המודיעין של ארה"ב ומדינות המערב, ואף מדינות כמו רוסיה ומדינות בעולם השלישי. זאת במטרה להילחם במשותף נגד הסכנה הגלובאלית של הטרור העולמי. אחת הדרכים להילחם נגד טרור המתאבדים הפלסטיני היא למנוע הזרמת כספים כגמול למשפחות "השהידים", ולצורך זה יש בשיתוף פעולה בינלאומי בתחום הפיננסי השונה מן המודיעין הצבאי המובהק. לאור הניסיון שצברה ישראל במלחמה נגד טרור המתאבדים האסלאמיים (במיוחד בתקופת האינתיפאדה השנייה), התמודדות עם מטעני צד ומלחמה א-סימטרית (מדינה מול ארגונים)  – לניסיון שלה בתחומים האלה היה ביקוש מצד שירותי המודיעין של ארה"ב ומדינות מערביות, שנאלצו להתמודד עם בעיות דומות באפגניסטן ובעיראק (בעשור הראשון של המאה ה-21).

תפקידו של ראש אמ"ן, הכפוף לרמטכ"ל, מלבד מסירת עדכונים ביטחוניים-מדיניים שוטפים לראש הממשלה (ולדרג המדיני בכלל), הוא להבחין בנושאים שנעלמו מעיני ראש הממשלה בלחצם של האירועים השוטפים ולהעלותם בפניו. נושאים כאלה בתקופת כהונתו של זאבי כראש אמ"ן, תקופה שכאמור הקבילה לכהונתו של ראש הממשלה אריאל שרון,  היו הגרעין האיראני והתעצמותו של חיזבאללה – נושאים שנדחקו בלחץ האירועים השוטפים של האינתיפאדה השנייה, שהחלה בספטמבר 2000.  עוד טוען זאבי כי על ראש אמ"ן לומר את דעתו לראש ממשלה גם בהיותו מוּדע כי ראש הממשלה לא יקבל את דעתו, וגם כאשר במהלך דבריו ראש הממשלה החזק, שרון, "דופק על השולחן בקוצר רוח או באי-הסכמה" (עמ' 224). מסירת מידע והערכות, גם כאשר הם נופלים על אוזניים לא כרויות, היא חובתו המקצועית של ראש אמ"ן – מה עוד שקיימת אפשרות כי דברי ראש המודיעין  בכל זאת ישפיעו על מקבל ההחלטה.  

זאבי על שירותו כראש אמ"ן בתקופת ראש הממשלה שרון, 2001-ינואר 2006
שרון, משתמע, העריך את הידע והתובנות של זאבי בנושאים ביטחוניים-מדיניים ועל כן גילה עניין בסקירותיו והמלצותיו. עם זאת, במצבים בהם לא היה מרוצה מניסיונותיו של זאבי לריכוך ומיתון הפעולות הצבאיות,   "פעמים רבות" היה אומר: "ראש אמ"ן, הגיע הזמן שתחשוב גם על היהודים. אתה כל הזמן חושב על ערבים בתיאור המלומד הזה" (עמ' 38). תשובתו של זאבי הייתה כי הוא מביא מידע על הערבים, כדי לאפשר ליהודים לקבל החלטה טובה יותר. [במשפט  שאולי תמצת את יחסו המורכב של שרון לזאבי] פעם אמר שרון: "פרקש כראש אמ"ן מעצבן אותי, אבל אני צריך אותו" (עמ' 38).

בפגישה הראשונה בין זאבי לראש הממשלה שרון [אין תאריך] –  לאחר שזאבי מסר את סקירתו על הזירה הפלסטינית, הצפונית ואיראן –  להפתעתו, שרון שאלו: "אז מה אתה ממליץ לעשות?" (עמ' 42.) שרון יצא מתוך הנחה כי מומחה מודיעין המכיר את האויב ויודע לנתח את תגובותיו – רצוי כי גם יציע הצעות. להבא, לזאבי תמיד הייתה תשובה מוכנה לשאלה כזו, שנבנתה בהסתמך על פורום באמ"ן, ופורום חיצוני של אנשי אקדמיה.

האינתיפאדה השנייה
אגף המודיעין סיפק התרעה "מתחילת 2000, ולפיה ערפאת מחפש דרך להתנתק מן המחויבות שלו להסכמי אוסלו" [הסכם אוסלו הראשון נחתם ב-1993 וכלל איגרת של מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, בה התחייב לנטוש את הטרור ולפתור את הסכסוך עם ישראל בדרכי שלום]. זאבי ממשיך: "העלייה של שרון להר הבית [ב-28 בספטמבר 2000; שרון היה אז מנהיג הליכוד ויושב ראש האופוזיציה]  הייתה רק קטליזאטור. אלמלא הביקור של שרון, ערפאת היה מוצא תירוץ אחר" (עמ' 87). אגף המודיעין העריך כי ערפאת אינו מוכן להיכנס להיסטוריה כמי שהסכים לחלוקת פלסטין (ארץ ישראל מבחינתנו) לשתי מדינות.

זאבי מחדד הערכה זו וטוען כי  בעיני ערפאת חלוקה כזו הייתה בגדר "נַכְּבָּה שנייה" [נכבה, בערבית אסון גדול, שואה. הנכבה הראשונה, מנקודת ראות פלסטינית, קשורה בהקמתה של מדינת ישראל ב-1948, שהביאה לגירוש פלסטינים מאדמתם].  על כן, ערפאת לא היה מסכים להסדר של שתי מדינות לשני עמים, ללא תלות ברצח ראש הממשלה רבין [בנובמבר 1995] (עמ' 300). זאת בניגוד לדוד בן גוריון, שהסכים להקמתה של מדינה יהודית רק בחלק מארץ ישראל המנדטורית. עוד טוען זאבי כי ערפאת היה מנהיג כושל, הוא לא דאג לטפח יורש כי אם זוגות של אישים יריבים, כדי לשמור על שלטונו: במישור הפוליטי אבו מאזן (מחמוד עבאס)  מול אבו עלא (אחמד קריע), ובמישור של מנגנוני הביטחון ג'יבריל רג'וב מול מוחמד דחלאן. בשנה האחרונה לשלטונו של ערפאת 65% מן התושבים בגדה חיו מ-2$ ליום, ולכן לא מפליא כי אנשים לא יצאו לרחובות כאשר נפטר בנובמבר 2004.

בעקבות ההתרעה של המודיעין, צה"ל בהחלט התכונן לפרוץ אינתיפאדה שנייה, אך לא ציפה את היקפם הרחב של פיגועי ההתאבדות בה (עמ' 87). כדי להילחם ביעילות נגד תופעת המחבלים המתאבדים, ניסה אמ"ן למצוא מכנה משותף למחבלים האלה, אך התקשה. המתאבדים באו מכל החוגים: דתיים, חילוניים, גברים, נשים, צעירים, מבוגרים וכולי. הדברים המשותפים שנמצאו היו הכבוד הרב וסכומי הכסף הגדולים שהיו נחלת משפחות ה"שהידים". בהתאם לכך, ניסה צה"ל למנוע פיגועי התאבדות על ידי אזהרות להרוס את בתי המחבלים וחסימת הערוצים להגעת הכסף למשפחות ה"שהידים". זאבי זוקף לזכותם של גופי המודיעין והשב"כ את הירידה הדרסטית במספר פיגועי ההתאבדות ב-2005 בהשוואה ל-2002 (6 פיגועים ב-2005 לעומת 55 עם 215 הרוגים ב-2002), בציינו כי כל הפיגועים ב-2005 נעשו על ידי הג'יהאד האסלאמי (ולא חמאס) (עמ' 89). 

בתקופת מבצע "חומת מגן" נגד הטרור הפלסטיני בגדה באביב 2002, עלתה לדיון בממשלה השאלה, מה צריכה להיות תגובתה של ישראל לנוכח ההתגרויות חיזבאללה בגבולה הצפוני באותה העת.  המחבר מפרט ומציין כי חמושים מלבנון הרגו 6 אזרחים ליד קיבוץ מצובה וחיזבאללה ירה רקטות קצרות טווח במשך 13 יום. זאבי יעץ נגד היגררות למלחמה בחיזבאללה, בתקופת הלחימה ביהודה ושומרון. כמו כן הוא עִדכן את הממשלה על יכוֹלוֹת מערך הרקטות של חיזבאללה, ובכך, משתמע, מנע מן הממשלה לנקוט בתגובה קשה לעומק השטח הלבנוני – תגובה שהייתה גוררת הפעלת אותו מערך רקטות (עמ' 34, 85).  זאבי מעריך את מדיניות האיפוק שנקט שרון כלפי חיזבאללה בעיתוי הזה.

פלישת ארצות הברית לעיראק, 2003
לדברי זאבי, בניגוד לטענה המקובלת לפיה טרחה ישראל לשכנע את הממשל האמריקאי לפלוש לעיראק ולהפיל את משטרו של סדאם חוסיין – "ההיפך היה נכון" (עמ' 249). הטיעונים של המודיעין האמריקאי בדבר קיומו של נשק כימי וביולוגי בידי עיראק הוּטוּ לצרכים מדיניים. זאבי ממשיך וטוען כי המודיעין הישראלי ידע שהיכולת הכימית והביולוגית שנותרה בידי עיראק היא "זניחה" ו"שיוּרית" (עמ' 250).

בתקופה שקדמה לפלישתה של ארצות הברית לעיראק – פלישה שהחלה ב-20 במארס 2003 – ניסה זאבי להוכיח לאמריקאים כי הסיכוי "להצליח" בעיראק [כנראה לאחר מיגור שלטונו של סדאם חוסיין] הוא "נמוך" וכי "האיום המוביל והקריטי יותר היא...איראן" (עמ' 127). באפריל 2003 נחלה ארה"ב ניצחון מזהיר בעיראק בהביסה את צבאו של סדאם חוסיין תוך כ-4 שבועות. ואולם בהמשך, טוען זאבי, היא שגתה קשות. היה על אמריקה להסתפק בהחלפת בכירים בצבא ובשירותי הביטחון של עיראק – ולא להרוס את המערכות הצבאיות-ביטחוניות וליצור כאוס.

נשק בלתי קונבנציונלי
בסוף 2003 הודה משטרו של מועמר קדאפי בלוב  בכך שקיים בחשאי תוכנית לפיתוח נשק אטומי, והבטיח לנטוש אותה [מתוך חשש כי ארה"ב עלולה לפתוח במתקפה צבאית נגדו כדי לנטרל את תוכנית זו; זאת לאור התקדים של הפלישה האמריקאית לעיראק]. זאבי מאשר כי ישראל הופתעה ממדי תוכנית הגרעין הלובית.  מסקנתו מן ההפתעה: חייבים להקצות יותר משאבים  למודיעין למעקב אחר פיתוח נשק בלתי קונבנציונלי במרחב – במיוחד במדינות כמו סוריה, מצרים ואיראן – כדי שלא נופתע להבא. שרון נענה ליוזמתו בנדון. עוד טוען זאבי כי תרומתו של שרון "בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית היא מכרעת, במיוחד בגיבוש המדיניות שלפיה ישראל נשארת ברקע, שומרת על פרופיל נמוך ככל האפשר כלפי חוץ, ופועלת במרץ בצינורות מדיניים דיפלומטיים ומודיעיניים" (עמ' 149). [ההיפך הגמור ממדיניותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במיוחד במהלך 2015.]

סוריה
זאבי מביא שני מסמכים  שחיבר בסוף 2003 ותחילת 2004 בדבר נכונותו של נשיא סוריה, בשאר אסד, לפתוח במשא ומתן עם ישראל, כדי להגיע לשלום. תנאיו של אסד לא השתנו: נסיגה מכל רמת הגולן; אסד גם לא יסכים להפסיק תמיכתו בטרור עוד לפי המשא ומתן. הרקע  מאחורי נכונותו של אסד לפתוח בשיחות: נלחץ מן הנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק השכנה [מאז מארס 2003], מה עוד שארה"ב רואה בו אחראי לטרור המופעל נגד צבאה בעיראק. סוריה אף חוששת ומתכוננת למתקפה אמריקאית-ישראלית נגדה. ארה"ב, מצִדה, התנגדה להיענות ישראלית ליוזמתה של דמשק בעיתוי הנוכחי. עד כאן תוכן המסמכים (עמ' 114-112). זאבי העריך באוזני ראש הממשלה שרון כי ישנה אפשרות להגיע להסדר עם סוריה ולהרחיקה מציר הרשע [קרי, איראן].  שרון הקשיב, אך לא הביע דעה. לדעת זאבי, התחמקותו של שרון ממיצוי הנושא הושפעה גם משיקולי פנים, כי הרי שלום עם סוריה חִייב את החזרת רמת הגולן.

ההינתקות מעזה, אוגוסט-ספטמבר 2005
ראש הממשלה שרון לא שיתף את הרמטכ"ל, משה יעלון, בדיונים הראשונים על ההינתקות מעזה. תמרי וזאבי מציינים כי גם ראש הממשלה, מנחם בגין, נקט בזמנו בדרך דומה לגבי המגעים הראשונים על הסדר שלום עם מצרים, וראש הממשלה, יצחק רבין – לגבי הסכם אוסלו. אי שיתוף הצבא במגעים הראשונים בדבר נסיגה משטחים נבע מכך שהצבא נתפס תמיד כמתנגד פוטנציאלי לצעדים כאלה (עמ' 272)

זאבי הציע פינוי רצועת עזה מיישובים וצבא, אך "שימור צה"ל במעטפת, דהינו – במעברים, בציר 'פילדלפי' [רצועת חיץ צרה בין רצועת עזה למצרים] ובמרחב הימי ע"מ [על מנת] למנוע הברחות אמל"ח [אמצעי לחימה]  וליצירת הרתעה" (עמ' 235). הדבר גם ימחיש לפלסטינים את המחיר להיעדרו של הסדר במשא ומתן. כמו כן הציע תיאום ביטחוני עם מוחמד דחלן [עמד בראש כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית בעזה] וחיזוק כוחו בעזה, כדי למנוע הקמתה של "חמאסטאן"  (עמ' 235).  למען אותה מטרה, מניעת השתלטותו של חמאס על הרצועה, הציע זאבי גם תיאום עם ראש הממשלה הפלסטיני, אבו עלא, ועם ערפאת (!) (עמ' 235). חסרונות הפינוי לפי זאבי: הפלסטינים יראו בפינוי הוכחה לנכונות דרך הטרור והדבר יחזק את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית.

בתקופת נשיאותו של ג'ורג' וו. בוש (בוש הבן) אמר זאבי לאמריקאים דברים שלא מצאו חן בעיניהם – תהליך הדמוקרטיזציה  במזרח התיכון שבו דוגל הממשל מהווה סכנה לאזור. דוגמה לסכנה זו הייתה נצחונו של חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006.

 לבנון
בפברואר 2005 נרצח ראש ממשלת לבנון, רפיק חרירי – אישיות פופולארית בארצו ובעלת קשרים בינלאומיים חזקים – שהיה ידוע בהתנגדותו לנוכחותה הצבאית של סוריה בארצו. החשד ברצח, ובצדק, נפל על סוריה והגורם הלבנוני הקשור בה, חיזבאללה – דבר שהביא להתגברות הלחצים בתוך לבנון  נגד הנוכחות הצבאית הסורית בה ולפירוקו של חיזבאללה מנשקו. בד בבד, בעקבות הרצח חזרה מועצת הביטחון של האו"ם על החלטתה עוד מ-2004 שקראה לנסיגת הכוחות הסוריים מלבנון ולפירוק למעשה של חיזבאללה מנשקו. סוריה מילאה אחר ההחלטה באפריל 2005, וחיזבאללה נקלע למצב קשה. במצב כזה, העריך  זאבי כי חיזבאללה, על מנת להשיג לעצמו לגיטימציה לקיומו בעיני הלבנונים, ירצה לגרור את ישראל למלחמה נגד לבנון ובכך להופיע כמגן לבנון. זאבי ציפה כי בתור אמצעי להביא לתקיפה ישראלית נגד לבנון, ינסה חיזבאללה לחטוף חיילים. ואכן, במהלך 2005 ניסה חיזבאללה שלוש פעמים לחטוף חיילים, אך נכשל. בדצמבר 2005 כתב זאבי מכתב לשרון בו העריך כי הארגון ימשיך בניסיונותיו לחטוף חיילים, כי זו דרכו להיאבק על קיומו הפוליטי בלבנון.  (עמ' 83-82). בחוות דעת של זאבי מסוף 2005 ישנה ציפייה להתגברות "הסיכוי להסלמה בגבולנו הצפוני במהלך 2006" (עמ' 48). זאבי טוען כי הצבא לא עשה דבר לנוכח התרעתו זו, ומאידך גיסא הוא העריך בחיוב את התייחסותו הרצינית של ראש הממשלה להתרעתו.

מלחמת לבנון השנייה, יולי-אוגוסט 2006
בעקביוּת לניתוח המצב בלבנון שהביא זאבי לידיעתו של שרון  ב-2005 (ונסקר לעיל), זאבי טוען כי התגובה הלא מידתית של ישראל בלבנון ב-2006 (תגובה שבאה בעקבות תקיפה של חיזבאללה בגבול הצפוני וחטיפת שני חיילים) שירתה את האינטרס של חיזבאללה, שחיפש הזדמנות להצטייר כמגן על לבנון. בהקשר למלחמת לבנון השנייה, חוזר זאבי על דבריו ביחס למלחמת יום הכיפורים לפיהם התרעה על מלחמה בעוד 4 או 5 ימים אינה מספקת, אם לא מתקיימים תנאים חשובים, כמו תרגול הכוחות הלוחמים, מלאי אספקה ועוד (עמ' 84).

לדעת זאבי, במלחמת לבנון השנייה טעה המטה הכללי בהבנת חיזבאללה ומנהיגו, חסן נסראללה; וטעה גם בהבנת מלחמה א-סימטרית ובחוסר יכולתה של ממשלת לבנון לכפות את רצונה על חיזבאללה. אחת הסיבות שמלחמת לבנון השנייה לא הביאה לתוצאות הרצויות:  נטרול רקטות קצרות הטווח עד 40 קילומטרים, שבחלקן ניידות ומוסתרות, מחייב פעולה משולבת, קרקעית-אווירית, "שבמוקד שלה" מבצע קרקעי. זאת בניגוד לרקטות לטווח הבינוני והארוך, אותן ניתן לנטרל באמצעות חיל האוויר ומודיעין מדויק. זאבי ותמרי מסכימים כי לוּ בקיץ 2006 שרון היה ממשיך בתפקידו כראש ממשלה ושאול מופז ממשיך כשר  הביטחון –  "המלחמה עם לבנון לא הייתה פורצת או שהייתה נראית אחרת לגמרי" (עמ' 224). זאת, כיוון שלטענת זאבי, הוא הפנים בתודעתם של שרון ומופז את הערכתו בדבר הצורך בפעולה קרקעית, שצוינה לעיל. 

מחברי הספר מסכימים שיש להחזיר לצה"ל את גורם התעוזה – גורם שנשחק מפאת החשש מנטילת סיכונים. לדוגמה, במלחמת לבנון השנייה "מאות לוחמים" של צה"ל פשטו על אזור בעל-בק בלבנון – מעוזו של חיזבאללה במזרח לבנון – אך לא השיגו תוצאות. לדעת תמרי, היה צורך להביא לשם כוח של לא מאות כי אם של "אלפים", בסיוע מטוסים ומסוקים. אזי אנשי חיזבאללה היו מתחילים להעביר כוחות מן הדרום  הלבנוני לבעל-בק, וצה"ל היה פוגע בהם ביעילות. צה"ל יכול היה לבצע זאת, ממשיך תמרי, אך המטה הכללי של קיץ 2006 לא היה מסוגל להחליט על כך (עמ' 187).

מבצע "עופרת יצוקה", דצמבר 2008-ינואר 2009
 לדעת זאבי, על אף חוזה השלום בין ישראל למצרים שנחתם ב-1979, מצרים רואה בישראל "כמעצמה זרה שמאיימת על הדומיננטיות המצרית", ועל כן רוצה לפגוע  במעמדה. למימוש מטרה זו מצרים "לא סוגרת את הגבול בציר 'פילדלפי' ונשק ואמצעי לחימה זורמים לעזה" (עמ' 123). [מדובר בתקופת נשיאותו של חוסני מובארק, במיוחד לאחר נסיגתה של ישראל מרצועת עזה ופינויו של ציר פילדלפי בספטמבר 2005.] 

לטענת זאבי, אחרי ההינתקות, בזכות תוכנית חדשה לאיסוף מודיעין ברצועה שנבנתה בשיתוף פעולה בין שירות הביטחון הכללי לבין אמ"ן, יכולת המודיעין של צה"ל ביחס לרצועה לא נפגעה. הראייה לכך, בשבת, ביום בו החל מבצע "עופרת יצוקה" (27 בדצמבר 2008) תקפו מטוסי חיל האוויר "בדייקנות מרשימה" עמדות חפורות של רקטות גראד לטווח של 40 קילומטרים. בין אמצעי המודיעין שבידי צה"ל  הם מזל"טים, אשר המידע המסופק על ידם עובר ישירות למפקד החטיבה או הגדוד במסך פלזמה (עמ' 320).

למלחמת לבנון השנייה, לדעת זאבי, הייתה השפעה שלילית על התנהלות מלחמתה של ישראל נגד חמאס (מבצע "עופרת יצוקה") בדצמבר 2008- ינואר 2009. בשתי המלחמות הושם דגש על מניעת נפגעים בצד הישראלי, במקום על מימוש משימות (עמ' 297) – על אף  שבמבצע נגד עזה הראתה ישראל נכונות רבה יותר להקריב והכניסה כוחות קרקע. (גם תמרי סבור כי אסור להירתע מאבידות ויש להמשיך במשימה גם כאשר מספרם של האבידות עולה על המצופה [עמ' 298]). ב"עופרת יצוקה" עשה צה"ל מאמץ ניכר לא לפגוע באזרחים כמו באמצעות "רבע מיליון שיחות טלפון" שהִתרו בתושבים לעזוב, ירי מדויק ועוד (עמ' 328). עם זאת, לדברי זאבי, השימוש של חמאס באזרחים כמגן אנושי במלחמה הזו "הפסיק לשתק אותנו...יש לנו האישור...לפגוע בבתים...של האזרחים, וכשצריך גם בחייהם" (עמ' 328). במבצע "עופרת יצוקה" לא השיגה ישראל הרתעה מול חמאס, ועל כן ציפה זאבי כי "מוכרח להיות סיבוב נוסף. בעוד חצי שנה, שנה, שנתיים, או כמה שנים" (עמ' 326). [מאז, אכן התנהלו שני מבצעים נוספים נגד עזה: "עמוד ענן" בנובמבר 2012 ו"צוק איתן" ביולי-אוגוסט 2014.]

לפי זאבי, הדרך להשיג שקט ברצועת עזה היא להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית, שהעלתה את חמאס לשלטון, וגם לא להסס לפעול באמצעים שלא יימצאו חן בעיני הקהילה הבינלאומית. צריך להפעיל לחץ כזה על האוכלוסייה האזרחית, לפגוע בתנאי החיים שלה, כדי שלא תוכל יותר לסבול את ארגוני הטרור (עמ' 128, 205). זאבי ממשיך: "אני חושב שהדרך היחידה להמחיש ליוֹרה שעליו להגביל את עצמו היא להבהיר לו שהוא, משפחתו והסביבה הקרובה שלו ישלמו מחיר כבד מנשוא" (עמ' 206). צריך להבהיר לחמאס כי הטרור אינו משתלם (עמ' 331).  [משתמע כי ישנן שתי דרכים להשיג שקט מול הרצועה. (1)  למרר את חיי האוכלוסייה האזרחית, כדי להשניא עליה את חמאס כאחראי למצוקתה. (2) לגבות מחיר כבד לא רק ממחבלי חמאס, אלא גם מסביבתם הקרובה כמו משפחה, ואף השכונה ממנה מתבצע הירי. לחימה ברוח היעדים האלה באה לידי ביטוי ב"צוק איתן".]  תמרי עומד על חשיבות פיתוח מערכת ליירוט טילים מן הסוג שיורה חיזבאללה וחמאס. הוא דוחה את הטענה כי עלוּת הטילים המיירטים תרקיע שחקים בהשוואה לטילים של ארגוני הטרור. לדעתו, בחישוב העלויות יש לקחת בחשבון כי הטילים המיירטים  אמורים למנוע נזקים שבאובדן חיי אדם, פגיעה ברכוש ובמתקנים חיוניים והשבתת מיליוני אזרחים (עמ' 332). [ואכן, מערכת נגד טילים הופעלה במבצע "עמוד ענן" ובצורה רחבה ויעילה יותר ב"צוק איתן".]

אפשרויות להסדרים מדיניים
תמרי: "אני מתגעגע לסדר הישן שלפני 67' [קרי מלחמת ששת הימים]...היה ברור מי נמצא איפה" (עמ' 263). [כלומר, למדינת ישראל היו גבולות ברורים ולא נוצר מצב בו מתיישבים ישראלים חיים מחוץ לגבולותיה הריבוניים של המדינה.]  תמרי ממשיך: "הנהגנו אפרטהייד בשטחים הכבושים. באותו שטח חיים יהודים וערבים עם שתי מערכות חוקים נפרדות...אין כיום מדינה דמוקרטית שנוהגת כך לאורך שנים" (עמ' 211). [מדברי תמרי משתמע כי הסטאטוס קוו בלתי קביל:] בסופו של דבר  כמו שחזרה ישראל לגבול הבינלאומי עם מצרים, כנראה תצא מיהודה ושומרון (עמ' 264).  תמרי וזאבי מסכימים כי כיום [בסביבות 2010] אין לשום גורם רשמי שליטה על המאחזים הבלתי חוקיים: לא צה"ל, לא מועצת יש"ע, ולא רבנים (עמ' 249).

לדעת זאבי, "היינו צריכים לנסות את אוסלו [כוונתו לתהליך להגיע להסדר עם הפלסטינים שהתקיים בשנים 2000-1993], אבל לא היה סיכוי שאוסלו יצליח." כיום [בסביבות 2010] רואים זאת במפורש (עמ' 255). זאבי סבור כי "בעתיד הנראה לעין" לא יהיה פרטנר פלסטיני הבשל להסדר קבע עם ישראל "במחיר ויתור מלא ומוחלט על דרך הטרור ועל תביעת זכות השיבה" [של פליטי 1948 וצאצאיהם לתחומי מדינת ישראל הריבונית שלפני מלחמת יוני 1967] (עמ' 233).

זאבי ממשיך: הפתרון האפשרי הוא לא באמצעות הקמת מדינה פלסטינית, כי אם בהקמת קונפדרציה בין הגדה לממלכת ירדן וליצירת קשר בין רצועת עזה למצרים. המחבר מוּדע לכך כי הירדנים "בשנים הקרובות" יסרבו להסדר כזה בכל תוקף [וכך גם המצרים]. גושי ההתיישבות הגדולים יישארו בידי ישראל, ורצף טריטוריאלי פלסטיני בגדה יוקם באמצעות גשרים ומנהרות (עמ' 257). תנאים נוספים להסדר הם הקמת מנגנוני ביטחון פלסטיניים יעילים להתמודדות עם טרור; חינוך פלסטיני לדו קיום בשלום עם מדינה יהודית; הקמת שיתוף פעולה עם מדינות ערביות סוּניות מתונות, כמו מצרים, ירדן וערב הסעודית, החוששות גם כן מן הטרור האסלאמי ומפצצת הגרעין האיראנית (עמ' 331).

הערות ביקורתיות
הספר מאפשר להכיר את דעותיהם – ללא כחל ושרק – של  שני אנשי ביטחון בכירים ביחס לשורה של אירועים ותהליכים בתולדות מדינת ישראל, ובדרכים להתמודד עם הבעיות הניצבות בפני המדינה כעת.  מהדיון בנושא אמ"ן משתמע תפקידו החשוב של הארגון ובמיוחד של העומד בראשו בעיצוב המדיניות בנושאים צבאיים ופוליטיים. המחברים אינם נרתעים מלהצביע על מחדלים היסטוריים – ואולם זאבי, מטבע הדברים, נמנע מלפרט  באריכות טעויות שנעשו במשמרת בה הוא עמד בראש אמ"ן.

זאבי אינו מתייחס לחלקו של המודיעין  בהוראה של פיקוד העורף לפתוח את ערכות מגן, בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק, במארס 2003. ההחלטה הזו התבררה בדיעבד כשגויה ועלתה למשק הישראלי "מאות מיליוני שקלים" [לפי ערך זאבי פרקש ב"ויקיפדיה"]. הטעות שבהחלטה זו  נראית חמורה יותר לנוכח טענתו של זאבי בספר כי המודיעין הישראלי ידע כי היכולות הכימיות והביולוגיות שנותרו בידי משטרו של סדאם חוסיין בזמן הפלישה האמריקאית לעיראק הן  זניחות.

האפשרות להגיע להסדר עם סוריה במהלך 2004-2003, שעל קיומה יידֵע זאבי את שרון, נראית בעיניי בלתי ממשית, ובפרספקטיבה של זמן אף שגויה מן הסיבות הבאות. (1) כפי שמציין זאבי בעצמו, ארה"ב התנגדה להיענות ישראלית ליוזמה הסורית בזמנה. (2) רצונו של בשאר אסד להגיע להסדר עם ישראל נבע  במידה רבה מהצלחתה של ארה"ב למגר את משטרו של סדאם חוסיין ב-2003, אשר בעקבותיה ראה אסד בנוכחות הצבאית האמריקאית בעיראק איום פוטנציאלי על משטרו – ואולם בהדרגה נוכחות זו הפכה להסתבכות צבאית.  בהיעדר איום אמריקאי, המוטיבציה של אסד להגיע להסדר עם ישראל ולנטוש את "ציר הרשע" הייתה פוחתת. (3) החל מ-2011, לנוכח התערערות משטרו של אסד ומעבר שטחים נרחבים בסוריה – כולל בקרבת רמת הגולן – לשליטתם של ארגונים אסלאמיים קיצוניים, נסיגה מרמת הגולן הייתה מסכנת את ביטחונה של ישראל.     

לא ברור מהספר, אם זאבי דבק בתוכניתו לשמור בידי ישראל את השליטה על כל המעטפת החיצונית של רצועת עזה, כולל ציר פילדלפי, לאחר השלמת הנסיגה ב-2005. לעניות דעתי, מפאת צרוּתו של הציר הזה (כמה עשרות מטרים) והקושי לשמור עליו אף בתקופה בה קיימה ישראל נוכחות צבאית ברצועה ולא התכוונה לסגת ממנה (הפלסטינים תקפו את המוצבים על הציר בירי מסיבי ובחפירת מנהרות תופת מתחתם) – הרי המשך שליטה ישראלית בציר לאחר יציאת צה"ל מן הרצועה הייתה בלתי מעשית. גם אם ישראל הייתה מרחיבה באופן משמעותי את הציר (דבר שלא העזה לעשות), הרי המשך הישארותה בו פירושו היה מלחמה יומיומית מתמדת נגד פלסטינים הנהנים מעליונות טופוגרפית.

אין התייחסות בספר לכך כי בהיותו ראש אמ"ן לא חזה זאבי את מלוא ההשלכות השליליות מפינוי עזה ב-2005: התעצמות כמותית ואיכותית של צבא חמאס, עד כדי הפיכת החזית נגדו לחזית חשובה של צה"ל. הפינוי לא העניק לישראל לגיטימציה לתגובה קשה על המשך הירי מרצועת עזה לשטחה הריבוני של המדינה. יתרה מזו, פעולות התגמול הישראליות נוצלו ומנוצלות בדעת הקהל למסע דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. נראה שגם הרמטכ"ל  משה יעלון– שסיים את כהונתו ביוני 2005 והתנגד לנסיגה מרצועת עזה – לא צפה את מלוא חוּמרתו של המהלך הזה. מאידך גיסא, אפשר לטעון כי על אף שמצבה הביטחוני של ישראל הורע בעקבות הנסיגה מן הרצועה, מצבה של ישראל היה עלול להיות אף יותר גרוע, לולא הנסיגה. זאת כיוון שנוכחות צבאית בצירים הראשיים ובבסיסים ברצועת עזה, אינה מקנה שליטה בשטח צפוף אוכלוסייה המאפיין את רוב הרצועה. נוכחות זו אינה מונעת ירי רקטות מן הרצועה, כי אם מרתקת ושוחקת כוחות בלחימת גרילה מתמדת. לאור השיקולים האלה בחר צה"ל לסגת שוב מרצועת עזה, לאחר כניסה קרקעית רחבה אליה במבצע "עופרת יצוקה".

זאבי זוקף לזכותם של גופי המודיעין והשב"כ את הירידה הדרסטית בפיגועי ההתאבדות החל משנת 2005. זאת תוך התעלמות מן ההחלטה שקיבל חמאס  –  הארגון שביצע את רוב פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה – באפריל 2004  לחדול משיטת הטרור הזו. בתאריך הזה הגיע חמאס, בתיווך מצרי, להסכם חשאי עם שרון לפיו תחדל ישראל ממדיניות החיסולים של מנהיגי הארגון, בתמורה להפסקת הפיגועים (אלדר, שלומי. להכיר את חמאס [ירושלים: כתר,2012], עמ' 63, 101.) חמאס לא חידש את פיגועי ההתאבדות נגד אוכלוסייה אזרחית גם בשנים הבאות מתוך שיקולים משלו ובראש וראשונה רצונו להפוך לתנועה פוליטית לגיטימית לא רק בזירה הפלסטינית (הארגון השתתף לראשונה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-2006), אלא גם הבינלאומית. בהתאם לכך, אותן חוליות חמאס שחדרו לשטחה של ישראל במהלך "צוק איתן" לא ביצעו טבח באוכלוסיית היישובים בעוטף עזה, כי אם תקפו מִתקנים צבאיים. כתחליף מסוים לפיגועי ההתאבדות פיתח ושכלל חמאס את ירי הטילים לעבר ישראל.

תוכניתו של זאבי להסדר מדיני בעתיד הרחוק, המבוססת על רצף טריטוריאלי פלסטיני בגדה (יהודה ושומרון) באמצעות מנהרות וגשרים, ועל קשר מדיני (קונפדרציה) בין הגדה לממלכת ירדן, וקשר דומה(?) בין רצועת עזה למצרים – תוכנית זו נראית כבלתי מעשית והחלפת הרצוי במצוי. הערכתו של תמרי, לפיה בסופו של דבר תיאלץ ישראל לסגת משטחי יהודה ושומרון, או לפחות מרובם,  נראית סבירה יותר בעיניי.  



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה