קרת, אתגר. פתאום דפיקה בדלת (אור יהודה: זמורה-ביתן, 2010). 179 עמ'. [סיכום וביקורת]
אתגר קֶרֶת, יליד רמת גן 1967, הוא סופר ישראלי עטור
פרסים בארץ, אשר זכה גם להערכה בינלאומית רבה. ספריו תורגמו ליותר מ-45 שפות
וכתביו התפרסמו במיטב העיתונים והמגזינים בעולם. להלן סיכום סיפורים אחדים מספרו
"פתאום דפיקה בדלת".
פתאום
דפיקה בדלת
סיפור
אישי לכאורה של הסופר קרת בו עולה חדש משבדיה, באיומי אקדח, מבקש ממנו לספר סיפור. בעוד בשבדיה אם
רוצים משהו, מבקשים בנימוס – די היה לעולה
להבין אחרי שבוע שמדינת ישראל "היא מדינה שמבינה רק כוח" (עמ' 7). לפני
שהמחבר מתחיל לספר, נשמעת דפיקה בדלת, מגיע סוקר וגם כן דורש באיומים לשמוע סיפור.
ושוב לפני שהסופר מנסה להתחיל, עוד דפיקה בדלת, מגיע שליח פיצה ובאיום בסכין
קצבים, חוזר על הדרישה של קודמיו. קרת מתחיל לספר על ארבעה אנשים שיושבים בחדר, אך
אורחיו הבלתי רצויים, כבר מהתחלה אינם מרוצים מהסיפור שנראה להם ריאליסטי. הם
רוצים שיפעיל את הדמיון שיאפשר להם לברוח מהייאוש במדינה.
לַיְלֶנְד
[ארץ השֶקֶר=Leiland]
גיבור
הסיפור הוא רובי. השקר הראשון שלו היה בגיל שבע, כאשר במקום לקנות סיגריות
לאימו, קנה בכסף שקיבל גלידה לעצמו וסיפר
לאימו כי ילד מפחיד סטר לו וגנב את הכסף. הוא המשיך "למכור" שקרים
בתיכון, כדי לתרץ היעדרות מלימודים; בצבא –
כדי לתרץ נפקדות, וגם במקום
עבודתו. בהמשך מתוארת סיטואציה דמיונית בו כל שקריו של רובי בעבר הופכים לאמיתיים: אותו הילד שסטר לו,
כעת מכה אותו חזק וכיוצא באלה. בעקבות זה הוא החל לספר שקרים חיוביים, כגון: הוא
איחר לעבודה כיוון שהיה צריך להשקות את העציצים של הדודה שנסעה ליפן. אבל הבעיה עם
השקרים החיוביים הייתה כי בניגוד
לשליליים, קשה היה לו יותר להמציא אותם, ושוב בניגוד לשליליים, אנשים פחות נטו
להאמין בהם. וכך בהדרגה מצא את עצמו משקר פחות.
צ'יזוס כרייסט
מחקר
אמריקאי מצא כי רוב האנשים רגע לפני מותם במוות אלים אומרים את המילה
"פאק"[fuck]. אבל יהודי בשם ג'רמי קליינמן, אשר הקפיד על
כשרות, כאשר נדקר למוות במסעדה בשם צ'יזוס כרייסט, שהייתה חלק מרשת מסעדת
צ'יזבורגרים, הספיק לומר "בלי גבינה".
בוקר
בריאות
מירון,
מאז שאשתו עזבה אותו, נוהג לאכול בבוקר ארוחת בריאות בבית קפה. עם הזמן הוא מפתח
שיחה עם גברים ונשים שמזהים אותו בטעות כאדם אחר אתו קבעו פגישה. מירון מעמיד פנים
שהוא אכן האיש שחיפשו, מתווכח איתם על עניינים שאינם נוגעים לו ולרוב מגיע לפשרה –
עד שחוטף מכות מאדם נשוי, לאחר שמירון לא מוכן היה להיענות לדרישתו לחדול להיפגש
עם אשתו.
צוות
ילד
בגיל כמעט ארבע וחצי בשם רועיקי מבקש מאביו שירביץ חזק לסבתא מצד אשתו הגרושה של
האב, כיוון שזו נועלת אותו בחדר חשוך. האב
– בניגוד לגרושתו – משוכנע שאסור לשקר לילד ולכן אינו מבטיח לו לקיים את
מבוקשו. כדי להסיט את תשומת ליבו מהנושא הוא מציע לילד לנהוג באוטו בצוות: האב
ישים את הילד על ברכיו בתא הנהג של מכוניתו ויאפשר לילד לסובב את ההגה בנהיגה
בחניון. השעשוע הזה אכן אהוב מאוד על הילד והוא שוכח מהתעללות הסבתא. בהמשך מתברר
כי האב משוכנע רק לכאורה שאסור לחשוף את הילד לשקרים. הוא אינו מגלה לגרושתו את
האמת על "הנהיגה בצוות"; ובאירוע אחר, אמנם פעוט, האב בעצמו משקר לילד.
בזמן
האחרון דווקא עומד לי
רונאל
מנהל רומן עם שותפתו למשרד רננה כשהוא בוגד באשתו ניבה. ואולם בזמן האחרון הוא
אינו מצליח לקיים יחסי מין עם רננה, וזו חושדת שהוא סובל מאימפוטנציה. רונאל מסור
מאוד לכלבו שחירא. בחלומו, כאשר רננה
מעמידה אותו לפני בחירה "זה אני או שחירא" (עמ' 52), הוא בוחר להישאר עם
שחירא לבד וללא אישה. בעוד שלא "עומד לו" עם רננה, מדי בוקר שחירא
"מלקק את זקפת הבוקר שלו" (עמ' 44), ורונאל אומר לעצמו "רק אתה
אוהב אותי באמת" (עמ' 44 ושוב בעמ' 54).
הילד
המנומס
זוג
הורים האוהב לריב שולח את הילד המנומס שלהם לשחק בחוץ, על מנת שלא יפריע להם
בריבם. בחוץ, הילד המנומס בוחר להתעלם מילדה שמקללת אותו ואת הוריו.
מיסטיק
המחבר
מספר בגוף ראשון על אדם בו נתקל בזמן טיסה. האיש הזה נהג לומר לפניו בדיוק את אותם
הדברים אשר רצה המחבר לומר, כמו בקשה מדיילת לקנות בושם בשם מיסטיק עבור אשתו.
הדיילת מביאה לו את המיסטיק האחרון שנותר, האיש שוכח לקחת אותו בנחיתה, והמחבר
לוקח את הבושם.
כתיבה
יוצרת
אישה
שעברה הפלה ואינה עובדת נרשמה לסדנה לכתיבה יוצרת וכותבת סיפורים דמיוניים. באחד
מהם, מסופר על עולם שבו אנשים מתפצלים במקום להתרבות: נשים בגיל 18 מתפצלות לשתי
נערות בנות 9. סיפוריה מצליחים. בעלה שעובד, נרשם גם כן לסדנה לכתיבה יוצרת וחיבר
סיפור על דג שהמכשפה הפכה אותו לאדם, וזה נעשה איש נדל"ן מצליח, אבל כשראה את
הים נזכר שהוא בעצם דג.
לתפוס
את הקוקוריקו בזנב
דדי
ועוזי הם חברי ילדות מגיל 3. אשתו של דדי עזבה אותו, הוא אינו מתגעגע אליה ואינו
מצטער, לדבריו – אבל בוכה בלילות, כיוון
שגם לאחר שמורידים גידול נשארת צלקת. עוזי בן 35 כבר מנעוריו שאף להתעשר והיום הוא
מבוסס היטב ונשוי פלוס בת. כעת הוא מחליט להיכנס לאופציות של הנאסד"ק,
שכינויים QQQQ, אבל עוזי מכנה אותן קוקוריקו. לדברי עוזי,
כיוון שהנאסד"ק "הולך לטוס בכל
רגע דרך התקרה, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לתפוש את הקוקוריקו בזנב ולעוף אתו לשמים" (עמ' 72). עוזי
גורר את דדי, כדי להתגבר על בכיו בלילות, ללכת אתו לזונות. בחצי השעה בו שני
הידידים מבלים עם יצאניות, האופציות קוקוריקו אותן קנה עוזי לעצמו ולחברו, מרקיעות
שחקים.
סימן
כחול
אישה
שמנה נפלה על האספלט מהמרפסת שבקומה
השלישית "ויצאה מזה עם סימן כחול על הישבן" (עמ' 80). לעומתה, אישה
אחרת, שרק פספסה צעד אחד במדרגות, קרסולה התעקם, העצם נשברה, ושמוּ לה גבס. האישה
עם הגבס, התנסתה לפני כשנה, רק בלילה אחד, בחוויה מינית לא מיוחדת עם גבר מאמריקה בשם דיוויד, שלדבריו
אז עמד להתחתן. מאז במשך שנה הוא לא התקשר אליה, ואולם כעת חזר מאמריקה, יצר איתה
קשר, וכיוון שהייתה מרותקת לדירתה מפאת הגבס, הסכימה לבואו. בפגישה סיפר דיוויד כי
הוא אכן התחתן, נולדה לו בת, הנישואים בסדר, אבל הוא עדיין מתגעגע לאישה אליה הגיע
כעת, ובא אליה בראש וראשונה כדי להתנצל על שלא יצר איתה קשר במשך שנה. האישה סיכמה
את האירוע כך: ישנם אנשים שנופלים מקומה שלישית ויוצאים רק עם סימן כחול, וישנם
אנשים שחווים חוויה לילית, לא משהו, וסוחבים אותה במשך שנה.
מה
יש לנו בכיסים?
סיפור
בגוף ראשון על כיסיו התְפוּחים של המחבר. הוא מחזיק בהם, בין היתר, בול דואר
וסוכריה נגד שיעול. זאת אם במקרה בערב גשום, בעת שסניפי הדואר כבר סגורים, תעמוד
ליד תיבת דואר בחורה עם מעטפה לא מבוילת אובדת עצות, הוא יוכל להציע לה בול ואף
סוכריה נגד שיעולה – ובתמורה לזכות בחיוכה הכובש.
קארמה
רעה
אושרי,
נשוי פלוס בת, עבר תאונה קשה. בעת שישב בבית קפה, צעיר בשם נתי התאבד בקפיצה
מבניין ונפל בדיוק על ראשו של אושרי. אושרי שקע למצב תרדמת, אבל הבריא. בהמשך,
בתור סוכן ביטוח, הוא ניצל בהצלחה רבה את סיפורו האישי – התאונה שעבר, נכותו החלקית ואי היותו מבוטח
בזמן האירוע – על מנת לשכנע אנשים לחתום על ביטוח חיים וביטוח בריאות. כנראה כדי
להודות לנתי על התחושה הנעימה שחש בתרדמת, מצא אושרי לנכון להגיע לאזכרה של האיש,
במלאות שנה למותו. באזכרה, אחותו של נתי סיפרה לו כי אחיה שנא ביטוחים והיה אומר
"שביטוח זה קארמה רעה. שלעשות אותם זה כאילו ההפך מלהאמין שיהיה טוב"
(עמ' 72).
אילן
אילן
מספר כי כאשר החברה שלו מגיעה לאורגזמה היא צועקת פעמים רבות אילן. בשיחה איתה
התברר לו כי בעבר היא קיימה קשר מיני עם 28 גברים ושמות כולם היה אילן. מאז החל
לחשוד שהיא עלולה לקיים יחסי מין עם כל גבר ששמו אילן. ואכן, חברתו הודתה – בלי
רגשות אשמה – בקיום יחסי מין עם בעל
דירתם, אשר שמו אילן. לאחר מכן ביקשה יפֶה מהחבר שלה להסכים לקיים יחסי מין
בשלישייה: אילן החבר ואילן בעל הדירה יחדרו לגופה בו זמנית, כדי שתוכל להרגיש שני
אילנים בתוכה. הצעתה זכתה להסכמת שני הגברים.
סיפור
מנצח
המחבר
טוען כי הסיפור הזה הוא הכי טוב בספר והכי טוב בעולם. משתמע כי ייחודו של הסיפור
בכך שֶבֵּין הקוראים אותו נכונה תוגרל מכונית יקרה, ובין הקוראים לא נכונה תוגרל
מכונית פחות יקרה. בשעת נוסטלגיה אפשר לחזור אליו כסיפור מנצח שתיים.
ביצת
הפתעה
אחר
הפיגועים נוהגים להעביר את גופות הנרצחים למכן פתולוגי באבו כביר. זאת על אף שסיבת
המוות ידועה "וגווייה היא לא ביצת הפתעה שכשאתה פותח אותה אתה לא יודע מה
תמצא בפנים" (עמ' 112). ואולם, אצל אישה בת 32 שנרצחה בפיגוע מצאו שפע של
גידולים סרטניים. המנתח התלבט האם לגלות זאת לבעלה, אך לא היה בטוח כלל כי הבעל
היה מוצא נחמה, לוּ הרופא היה מספר לו כי
לאשתו ממילא לא נותר היה הרבה זמן לחיות גם לולא הפיגוע, והוא בחר לא לעדכנו בדבר.
האישה הותירה בעל אוהב וילדים קטנים.
דג
הזהב
"ליונתן
עלה רעיון מבריק לפרויקט דוקומנטרי. הוא ידפוק לאנשים בדלת...עם מצלמה קטנה, וישאל
אותם, 'אם הייתם מוצאים דג זהב מדבר והוא היה מעניק לכם שלוש משאלות, מה הייתם
מבקשים?'" (עמ' 116). את השאלה הזו התכוון להציג לאנשים מכל מגוון האוכלוסייה
בארץ, ת"א ועיירות פיתוח, התנחלויות וכפרים ערביים ועוד. "אם יצליח לצלם ערבי
שיבקש באחת המשאלות שלו שלום זה יהיה שוֹס
[משהו מוצלח ביותר]" (עמ' 117). במסגרת התשאול, הגיע לדירתו של סרגיי, עולה
מרוסיה שלא הבין את השאלות, התרגז על יונתן ובלי כוונה הרג אותו, כיוון שחשש
שהאיש בא לקחת את דג הזהב שלו אשר שחה
בקנקן. דג הזהב שבקנקן כבר מילא בעבר שתיים ממשאלותיו של סרגיי, וכעת שכנע אותו
הדג בתור משאלה שלישית ואחרונה, לבקש להחזיר את יונתן לחיים. יונתן חזר לחיים,
ו"מצא סוף-סוף את הערבי שביקש שלום בתור משאלה" (עמ' 119).
לא
לגמרי לבד
שניים
מתוך ארבעת מחזריה של סטודנטית לפסיכולוגיה התאבדו. אחד משני המתאבדים הוא המחבר
בעצמו. הוא נמשך לסטודנטית הזו, היא העריכה אותו, המוח שלה רצה אותו, אך הגוף שלה
לא נמשך אליו מינית. היא יכלה לראות אותו ערום, להיות ערומה על ידו, שָמְחָה לראות
אותו כשהוא חושב עליה ומאונן על ידה; פעם
שכבו ביחד, אבל היא חשבה שזו הייתה טעות.
לאחר התאבדותו, "כשהיא לבד בבית, היא יכולה ממש להרגיש אותנו, אותי
ואת קותי [המאהב הנוסף שהתאבד], איתה בסלון, וכשזה קורה זה לרגע מפחיד, אבל גם
משמח, כי היא יודעת שהיא לא לגמרי לבד" (עמ' 123).
ספטמבר
כל השנה
המיתון
הגדול פגע אפילו בחברה שיצרה מוצר לאלפיון העליון בשם "Nice Day". הייתה זו מערכת, אשר באמצעות לוויינים,
הבטיחה לדייריה מזג אוויר נוח של ספטמבר במשך כל השנה, כלומר קיץ נעים עם בריזה.
אבל בתקופת המיתון, המון זועם וקופא מקור בשיקגו, כילה את זעמו בווילות הקיץ של
העשירים, ואלה בעקבות הלינץ' הפסיקו להשתמש במערכת. המיתון החריף עד כדי כך שאנשים
גילו כי נשק חם הוא מותרות ואפשר להשתמש באבן גדולה כדי לרוצץ למישהו את הגולגולת.
טכנאי, שבא לפרק מערכת של ND מישראלי שהיה סוחר נשק וכעת פשט את
הרגל, סיכם את המצב: "הכסף המסריח
הזה רק דפק לנו את העולם" (עמ' 139).
ג'וזף
ג'וזף,
השואף להיות מפיק, מנסה לשכנע את המחבר לכתוב עבורו תסריט. במהלך השיחה, ג'וזף
מעלה הרהורים פילוסופיים על כך שאנשים
מחפשים תעסוקה, כיוון שמפחדים להציץ לתוך חייהם פנימה ובמקום זה מעדיפים לברוח
ממשהו, כפי שהאיש עם המעיל שנכנס בזמן שיחתם למסעדה. לאחר פיצוץ במסעדה, חיש מהר
מתברר כי האיש הזה היה מחבל מתאבד. ג'וזף והמחבר שרדו את האירוע.
סעודת
אבלים
מאג'ה,
כבר לאחר הלוויית בעלה, פתחה מחדש את המסעדה שלה. באוזני בנה שהוכיח אותה על כך
אמרה שטוב לה יותר להיות עם קליינטים בעסק מאשר לשבת לבד בבית, אבל לאמיתו של דבר
את המסעדה כמעט ולא פקדו לקוחות. ואולם באותו היום באה קבוצה של כ-20 אנשים, אשר בהתחלה אכלו אוכל
מצידניות שהביאו עימם, אבל אחר כך, שוב במפתיע, אכלו ארוחה מלאה מתפריט המסעדה.
יותר
חיים
שני
תאומים זהים מפלורידה, התחתנו עם שתי תאומות זהות מאותה המדינה: טוד נשא את ניקי,
ואדם נשא את מישל. ואולם, כבר במפגש ההיכרות הראשון בין אדם למישל, בו השתתף הזוג
טוד וניקי, ניקי בטעות [כך במקור] נישקה את אדם. לאחר הנישואים התפתח רומן בין
ניקי לאדם, וכאשר הדבר התגלה לטוד הוא רצח את אחיו ונידון למאסר ממושך, ומישל
ניתקה את הקשר עם אחותה. כעבור שנים הכיר המחבר את ניקי, אשר סיפרה לו על הפרשה
האומללה הזו ואמרה שהיא מתגעגעת לאחותה התאומה: "כשיש לך אחות תאומה זהה אתה
מרגיש יותר...וחוץ מהחיים שלך יש לך עוד חיים לחיות" (עמ' 149). כלומר, כאשר
מישהו אומר לה שראה אותה במקום מסוים או עשתה פעולה מסוימת, אך זו בעצם הייתה
אחותה התאומה, היא מרגישה באיזשהו מקום שמדובר בה, דבר שמעניק לה הרגשה של חיים מורחבים.
המחבר סיפר לניקי שהוא נהג לבגוד באשתו מסיבה דומה: התחושה שהוא מרוויח לעצמו עוד
חיים, גם אם לא בהכרח יותר מוצלחים. בשלב מסוים הוא הבטיח לעצמו לא לבגוד יותר,
אבל כעת בגד עם ניקי: היה זה ניסיון של שניהם "להרוויח קצת יותר חיים"
(עמ' 150).
שדרוג
עבור
מעצב גרפי של עיתון חרדי השדרוג מתבטא במעבר מטיסה במחלקת תיירים לטיסה במחלקת
עסקים. לעומתו, המחבר זכה לשדרוג עצום
בתחום אחר: פעם בהיותו מסומם נשק גבר בפה, בעוד כעת בנשיקה בפה חש בלשונה הענוגה
של אשתו.
גויאבה
שקדי,
במטוס העומד להתרסק, מבקש ברגע לפני מותו ממלאך, שלום עולמי. משאלתו הקשה לביצוע
מתקיימת בתקופה בה נשמתו של שקדי עברה לגויאבה החוששת ליפול מעץ גבוה.
מסיבת
הפתעה
למסיבת
הפתעה ברמת אביב, שתוכננה להיות רבת משתתפים, אותה ערכה פנינה לכבוד בעלה אבנר
קצמן לרגל יום הולדתו ה-50, הגיעו רק שלושה אנשים: מנהל הבנק בו מתנהל חשבונו של
אבנר, אבל אותו מעולם לא פגש; סוכן הביטוח, שלא פגש את אבנר בשנים האחרונות; ורופא
השיניים שהכיר היטב את הזוג קצמן בגלל
טיפול בהם. בעל השמחה עצמו מסיבות לא ברורות אינו מגיע לאירוע. לאחר שפנינה אינה מצליחה
ליצור אתו קשר, מנהל הבנק, אשר מלכתחילה השתעשע בתקווה ליצור קשר רומנטי עם פנינה,
מתנדב להסיע אותה למשרדו של אבנר. כאשר אבנר לא נמצא במשרדו ומתעורר חשד שמא התאבד
או רצח מישהו – מנהל הבנק מנצל את שברירותה של פנינה כדי לנשקה על שפתיה. בתגובה
הוא חוטף ממנה סטירה, ונענה לבקשתה
להחזירה לביתה. לא ברור מה עולה בגורלו של אבנר.
איזה
חיה אתה?
בבניין
בו גר המחבר, מגיעות זונות לדירתו של פנסיונר אלמן. בנו של המחבר בן ה-4 נוהג לשאול אותן "איזה חיה אתן?", והן
ישר מבינות וזורקות שם של חיה: פיל, דוב, פרפר. לעומת זאת, כשהילד שואל את אותה
השאלה את אימו (אשתו של המחבר) היא מתעקשת ואומרת שהיא לא חיה אלא אימו. המחבר היה
רוצה שהיא תתאים עצמה לתשובה שציפה בנו, ותנקוב בשמה של חיה. "זה מכעיס אותי,
זה גורם לי לרצות להכות. לא אותה, אותה אני אוהב, אבל מישהו...ימניים יכולים
להוציא את כל הזעם הזה על ערבים. גזענים על כושים. אבל אנחנו בשמאל הליברלי
לכודים...אין לנו על מי להתפוצץ" (עמ' 178).
הערות
ביקורתיות
הקובץ מכיל 38 סיפורים, רובם מתאפיינים
בדמיון פרוע וגלישה למדע דמיוני, ורק מעטים יכולים להיחשב לריאליסטיים, בהם "לתפוס את הקוקוריקו בזנב",
"מסיבת הפתעה" ו"איזה חיה אתה?"
בקובץ
נעשה שימוש רחב בשפה של חיי יומיום, סלנג ומילים גסות בתחום היחסים שבינו לבינה,
כמו "לזיין", "להזדיין". (בתחום גסויות והסלנג, נראה כי הסופר אשכול נבו הוא "ילד טוב ירושלים"
לעומת אתגר קרת.) עם זאת, ישנם משפטים
המופיעים בעברית תקינה ואף מליצית, כמו "כרויה לרחשי לבו של
הציבור" ו"יאחז בקרנות
המזבח" (עמ' 103). קטעים אחדים מופיעים באנגלית, אבל באותיות עבריות (כמו אצל אשכול נבו) (לדוגמה, עמ'
100-99).
נושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני צץ מדי פעם
באחדים מהסיפורים, אך לא כנושא ראשי ותוך הימנעותו של המחבר לבטא בבירור את עמדתו
שלו לגביו. בסיפור "פתאום דפיקה בדלת"
נטען כי ישראל "היא מדינה שמבינה רק
כוח". בין הדוגמאות שמביא המחבר לכך: "הפלסתינאים ביקשו יפה מדינה...זיבּי קיבלו. עברו להתפוצץ
על ילדים באוטובוסים, פתאום התחילו להקשיב להם" (עמ' 7). אבל, כנראה כדי לאזן
את דבריו, לבל יתפרשו כתמיכה נחרצת בפלסטינים, ממשיך המחבר וטוען כי דבר דומה קרה
עם המתנחלים: רק אחרי שנקטו באלימות התחילו לבוא לקראתם. נוסף ל"פתאום דפיקה בדלת",
בעוד שלושה סיפורים ישנן התייחסויות לפיגועי התאבדות של הפלסטינים ("סימיון", "ג'וזף"
ו"ביצת הפתעה"). ב"דג הזהב" אפשר למצוא את הגישה הרווחת בקרב
הישראלים לפיה הצד הפלסטיני בסכסוך אינו רוצה בשלום.
סביר להניח כי אתגר קרת דוגל בערכים
ליברליים, ולוּ
לאור ההכרה הרבה בה זכה בעולם המערבי, ועל כן
התבטאותו בגוף ראשון "אנחנו בשמאל הליברלי" (עמ' 178 בסיפור "איזה חיה
אתה?") אכן משקפת את השתייכותו הרעיונית. בהתאם להנחה הזו, הסיפור הדמיוני
"תבחר צבע" – המתאר שנאה עזה, עד זוב דם ורצח, בין בני אדם
בגלל שוני בצבע עורם – נועד להראות את האבסורד שבגזענות. בסיפור "ספטמבר כל
השנה" כנראה מנסה להוכיח המחבר כי הנהירה העיוורת אחר הכסף, תוך התעלמות
משאלה האם הושג בדרך מוסרית או לאו, והפערים החברתיים המתרחבים בין המעמדות, כל
אלה עלולים להחריב את העולם. ייתכן כי המחבר דוגל בגישה מתירנית בתחום חיי
האישות. הוא אינו ראה טעם לפגם בריבוי פרטנרים ביחסי מין ("אילן"), נוקט ביחס סלחני כלפי בגידות בחיי הנישואים
ורואה בשכיחות התופעה חלק מעוּבדות החיים בחברה המערבית המודרנית. המחבר שובר טאבו
בתיאור סוג של קשר מיני בין אדם לכלבו ("בזמן האחרון דווקא עומד לי").
באופן מפתיע אין כמעט התייחסות בקובץ הזה ללהט"בים ולא נעשה ניסיון לקדם את
זכויותיהם.
עליי
להודות כי סיפורים דמיוניים ובמיוחד פנטזיות פרועות (כמו הסיפור
"דקירה") אינם לטעמי, ועל כן
דעתי על סיפורי הקובץ אינה אובייקטיבית, ואף אינה מתיימרת להיות מלומדת. אף על פי
כן אומר כי לעניות דעתי, למקרא הספר הזה מתעוררות בי מחשבות נוגות על ירידה ברמת
הספרות המודרנית, בהשוואה לקלאסית – כחלק מהמגמה הכללית בכל תחומי האמנות כמו ציור
ומוסיקה. האם הציורים בסגנון ילדותי של פיקאסו – קל וחומר ציורים מופשטים – עולים על הציורים בסגנון הקלאסי, והאם שירהּ של
נטע ברזילי "Toy" (מקום ראשון באירוויזיון 2018) מהווה אכן
התקדמות מוסיקלית בהשוואה לשירי האירוויזיון בסגנון הישן והקלאסי (כמו השיר
"אי שם", אילנית 1973)? סביר להניח כי התרבות בכל דור משקפת את עולמו
הרוחני של אותו הדור, עולם אשר במקביל להתקדמות הטכנולוגית נעשה דווקא דל יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה