עוז, עמוס. שלום לקנאים: שלוש מחשבות
(מושב בן שמן: כתר ספרים, 2017).
131 עמ'.
עמוס עוז, יליד ירושלים 1939, הוא אחד
הסופרים הישראלים הגדולים בארץ ובעולם, עטור פרסים, בהם פרס ישראל (1998) ופרס גתה
(2005). הוא גם אינטלקטואל והוגה. הקובץ שלפנינו מכיל שלושה מאמרים שתכליתם לקדם
את השקפתו ביחס להסדר מדיני עם הפלסטינים. הסיכום מבטא את עמדותיו של עמוס עוז,
כאשר ניסוחים כמו "לדעת המחבר" נועדו להדגשה בלבד. את הערותיי הוספתי
בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום.
איך מרפאים פנאטים?
פנאטיות פירושה לא רק קיצוניות בנוסח ארגון "אל-קאעידה" ו"המדינה
האסלאמית", אלא כל דעה או אמונה קיצונית, הרואה את המציאות בצבעים של
שחור-לבן, מזדהה בשלמות עם רעיון ומבטלת למעשה את החשיבה העצמית. על כן, פנאטים הם
גם מתנגדים חסרי פשרות לעישון, טבעונים אלימים, מתנגדי גלובליזציה ועוד. ואולם,
עלינו להבחין בין דרגות של רוע ואלימות, וכמובן, עלינו להבדיל בין ארגוני האסלאם
הקיצוני לבין חסידי איכות סביבה מיליטנטיים.
עמוס עוז מציע שורה של דרכים להילחם נגד
פנאטיות. אחת מהן היא הדמיון. לקנאי יהודי הטוען כי צריך להרוג את כל הערבים, צריך
להציע לדמוֹת את ביצוע הפתרון הזה הלכה למעשה – פתרון שיהיה כרוך ברצח תינוקות.
הדבר עשוי להרתיעו. דרך נוספת, היא להציע רעיון אלטרנטיבי מושך: "ייתכן
שהגורם היחיד אשר בכוחו לבלום את התחזקות האסלאם הקיצוני הוא דווקא האסלאם
המתון" (עמ' 41). דרך אחרת היא לשמור על הזהות העצמית ולהיטמע רק באופן חלקי
לקבוצה אליה אתה משתייך, כמו הלאום – ואף בקשר זוגי לא להימחק, וגם לא לנסות להפוך
את בן או בת הזוג לעותק של עצמךָ או עצמךְ.
אורות ולא ואור
"אנחנו שונים זה מזה לא מפני
שאחרים מאתנו עדיין אינם רואים את האור, אלא מפני שיש בעולם אורות ולא אור, אמונות ודעות ולא אמונה ודעה" (עמ'
62). עמוס עוז רואה את מהות היהדות בפלורליזם, בערכים הומאניים ובאינטלקטואליות.
ההומאניות ביהדות התבטאה בדאגה לחלשים ומקופחים, אשר בתקופת התנ"ך היו העבד,
האלמנה, היתום והזר. הפלורליזם בא לידי ביטוי ביהדות בעצם היעדר אפיפיור, בפירושים
יצירתיים של טקסטים, שלעיתים נגדו את משמעות המקור. יתרה מזו. בעם ישראל לדורותיו
קיים גֶן אנרכיסטי. אברהם אבינו התווכח עם אלוהים, הנביאים רבו עם העם והתווכחו עם
אלוהים, והעם לא ציית לנביאים ולאלוהים. הזרם החילוני ביהדות שמר על פן דתי, ובמקביל
הרחיב ופיתח בהתמדה את התרבות היהודית. אולי יבוא יום – ממשיך המחבר – בו גם
היהודי המעונה מנצרת, "איש המוסר" [ישו] יזכה ל"מקום בפנתיאון
היהודי" (עמ' 86).
כמובן, עמוס עוז מודע היטב כי ישנן דעות שונות בתכלית על מהות היהדות. בציות
עיוור לרב – בין אם לרבי מלובביץ' או
למנהיג ש"ס – הוא רואה סטייה מן היהדות. המחבר אינו מקבל גם את גישתו של
פרופסור ישעיהו ליבוביץ' לפיה המצוות הן פקודות האל שאין לערער עליהן. עמוס עוז
שולל את הזרם הפנאטי ביהדות. לדעת המחבר, שני בתי המקדש נפלו "באשמת פנאטיות
לאומנית ודתית, באשמת שיגעון גדלות של מנהיגים ומונהגים שאיבדו לחלוטין את חוש
המציאות" (עמ' 63). לעם קטן לא היה סיכוי לנצח אימפריה גדולה כמלכות בבל
ורומא. למדינת ישראל, בדומה לממלכת יהודה בעבר, נשקפת כיום סכנה מן הזרם הקנאי.
חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם
"אם לא תהיינה כאן שתי מדינות,
ומהר, תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן...בשום אופן לא
מקובל עלי לחיות כמיעוט יהודי תחת שלטון ערבי, מפני שכמעט כל השלטונות
הערביים...מדכאים ומשפילים מיעוטים. ובעיקר מפני שאני עומד על זכות היהודים
הישראלים, כמו כל עם, להיות רוב" (עמ' 109) [לא ברור מדוע אינו מדבר על זכות
העם היהודי למדינה משלו?] מדינה דו
לאומית, אינה פתרון טוב, כי בכל המדינות כאלה – מלבד שווייץ – קיימים יחסים מתוחים
בין העמים, שבמקרים רבים מביאים להיפרדות אלימה ביניהם. פתרון חלופי, בדמות שלטון
מיעוט יהודי – בצורת דיקטטורה של הימין
הקיצוני – על רוב ערבי אינו מקובל עליו,
ופתרון כזה לא יחזיק מעמד.
בטענה על פיה הארץ הזאת – מן הים עד
הירדן – היא שלי, הן הצד הישראלי והן
הפלסטיני צודקים: הפתרון לחלק אותה לשתי מדינות. לעומת זאת אם אחד משני העמים טוען
לבלעדיות על הארץ הזו – הרי הוא מעורר מלחמה. קיים בלבול ביחס לעמדה הפלסטינית,
כיוון ש"רבים מן הפלסטינים" (עמ' 122)
אינם מסתפקים בניהול מאבק נגדנו לחיסול הכיבוש של 1967, אלא גם נלחמים לחיסולה של מדינת ישראל, בהתאם
להשקפת האסלאם הקיצוני. המאבק נגד הכיבוש של 1967 הוא מאבק צודק, אך לא בכל האמצעים – בעוד המלחמה לחיסולה של מדינת ישראל היא פסולה.
גם בצד הישראלי קיימת מלחמה צודקת למען
זכות קיומו של העם היהודי להיות חופשי בארצו, ומלחמה בלתי צודקת, לגזילת אדמתו של
העם הפלסטיני ולמניעת הקמת מדינתו. הסכסוך בינינו לפלסטינים אינו מלחמה בין טובים
לרעים – אלא זוהי מלחמה טראגית בה כל צד צודק.
למעשה כל העולם מאוחד נגד סיפוח הגדה
המערבית למדינת ישראל. המשך החזקתה של ישראל בגדה המערבית עלול להביא עליה חרם
באירופה. "כיום יש לנו פרטנר למשא ומתן" (עמ' 120) [אינו מפרט, הכוונה
כנראה למחמוד עבאס (אבו מאזן)]. כמו כן, הנסיבות האזוריות נוחות יותר לפתרון
הסכסוך, לנוכח קיומו של אויב מיידי [אינו מפרט: האם הכוונה לאסלאם הקיצוני,
לאיראן, או לשניהם]. "אני לא יכול
לערוב שאם נצא מן השטחים, הכול יהיה נפלא. אבל אני בטוח שאם נישאר בשטחים, יהיה
יותר גרוע" (עמ' 119).
הערות ביקורתיות שלי
שני המאמרים הראשונים של הספר – בהם
יוצא עמוס עוז נגד קנאים ומפרש את היהדות כתורה ליברלית – נועדו להכין ולהכשיר את
הקורא, כולל היהודי המסורתי ואף הדתי, לפתרון שמציע המחבר לסכסוך הישראלי-פלסטיני,
במאמרו השלישי בקובץ. לזכותו של עמוס עוז
ייאמר כי בניגוד לשוחרי שלום אחרים מן הזרם השמאלי, הוא נמנע מלהציג את המציאות
בצורה פשטנית בצבעים של שחור לבן. הוא מטיל את האשמה על היעדר שלום עם הפלסטינים
על שני הצדדים לסכסוך, ואינו טוען כי אם ישראל תיסוג מן הגדה המערבית (יהודה
ושומרון), יהיה נפלא. ואולם, כדי לשכנע בצורך לצאת מן השטחים הוא נמנע מלפרט את
המצב שנוצר בעקבות נסיגתה של ישראל מרצועת
עזה ב-2005. בתמצית, מאז 2005 נאלצה ישראל לנהל –
בעקבות ירי מסיבי של טילים – שלוש
מלחמות נגד רצועת עזה, ב-2009-2008,
ב-2012 וב-2014; שלטון חמאס ברצועה הקים צבא סדיר הכולל גם קומנדו ימי,
מזל"טים, ובעיקר עשרות אלפי טילים
בעלי יכולת לפגוע ברוב שטחה של מדינת ישראל. יש גם לזכור את איום המנהרות. ההנחה כי לאחר השלמת נסיגת צה"ל מהרצועה
ב-2005, מלחמת מגן ישראלית נגד הרצועה תִזכה להבנה בדעת הקהל בחוץ לארץ, לפחות במדינות המערב, התבררה במידה רבה כאשליה.
בקיצור, נסיגה ישראלית מרצועת עזה – בדומה
לנסיגה הישראלית מלבנון בזמנה ב-2000 – לא הביאה לא לשלום ולא לביטחון.
עוד ראוי לשים לב כי חוזי השלום עם מצרים וירדן דומים בפועל להסכמי אי לוחמה. נורמליזציה ביחסים עם שתי המדינות החתומות על חוזי
שלום עם ישראל אינה קיימת למעשה, והמגמה הדומיננטית בכלי התקשורת של המדינות האלה
היא להציג את מדינת ישראל כישות בלתי לגיטימית. זאת ועוד. אף ההנהגה הערבית בתחומי
מדינת ישראל הריבונית, בדמותה של "הרשימה המאוחדת", רואה בישראל – במתכונתה
הנוכחית כמדינה יהודית – ישות בלתי
לגיטימית; ומערכת החינוך ברשות הפלסטינית מחנכת דורות חדשים לשלילת לגיטימיות
קיומה של ישראל.
עמוס עוז מעדיף להתעלם, ובוודאי נמנע מלפרט את העוּבדות הקשות האלה – מצב אותו תיארתי
רק על קצה המזלג. על המחבר היה לנסות לומר את מלוא האמת הבלתי נוחה מבחינת הפתרון
אותו הוא שואף לקדם – ולא להסתפק בהערה כי
אם נצא מהשטחים, לא בהכרח יהיה נפלא. כלקח מן האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר
2000, ומ"אירועי אוקטובר" של ערבים אזרחי ישראל – אסור להמשיך לחלום על השלום בעיניים עצומות, או
בעיניים עצומות למחצה.
עם זאת, אני נוטה להסכים עם המחבר כי
המשך החזקתנו בשטחים הפלסטינים של 1967 עלול להביא למצב יותר גרוע. עוד ראוי לציין
כי אף מפלגה השייכת לקצה הימני ביותר של המפה הפוליטית, "הבית היהודי",
אינה דוגלת בהחזרת הרצועה לשלטונה של ישראל והקמה מחדש של היישובים היהודיים בה –
על אף האיום הביטחוני הנשקף לישראל מרצועת עזה והיותה חלק מארץ ישראל ההיסטורית. כלומר, בדיעבד, בכל זאת פינוי רצועת עזה היה הרע,
ואף רע מאוד, אבל במיעוטו. מערכת הביטחון כנראה הגיעה למסקנה כי יעיל יותר להגן על
מדינת ישראל כאשר צה"ל נמצא מחוץ לרצועה, ולא כאשר הוא פרוס בתוך אזור המיושב
בצפיפות בשני מיליון תושבים עוינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה