בובין, אלכסנדר. חמש שנים בקֶרֶב יהודים ואנשי משרד החוץ (מוסקבה, 2002) [סיכום וביקורת]

בובין, אלכסנדר. חמש שנים בקֶרֶב יהודים ואנשי משרד החוץ (מוסקבה, 2002). 263 עמ'. 

Бовин, Александр. Пять лет среди евреев и мидовцев. (Москва: Захаров, 2002) [רוסית]

מהדורה דיגיטלית מתוך אתר  http://heblit.org/0txt/aeb5y.html#z_toc_001

אלכסנדר בובין (Bovin) (2004-1930), שימש בין השנים 1972-1963 יועץ במחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. במקביל, החל מאמצע שנות ה-60 השתתף בכתיבת נאומיו של מנהיג בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב (1982-1964). ב-1972 פוטר מתפקידו בוועד המרכזי, ומשנה זו עד 1991 היה פרשן בכיר ("משקיף") בעיתון הממשלתי "איזבסטיה"(Izvestia) . בתקופה הזו הוא המשיך ליטול חלק בחיבור נאומיו של ברז'נייב, ובהמשך של יורשיו, בהם מיכאיל גורבצ'וב  (1991-1985) בשנים הראשונות לשלטונו. בובין גם העביר מדי פעם למנהיגים הסובייטים את רעיונותיו להתוויית מדיניות בתחומי הפנים והחוץ – ואולם השפעתו על מדיניותה של בריה"מ הייתה שולית ביותר.

ב-1991 חידשה בריה"מ את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל – קשרים שנותקו על ידי מוסקבה בעקבות "מלחמת ששת הימים" ביוני 1967 – ובובין נתמנה לשגריר בישראל. ספרו סוקר באופן כרונולוגי בצורת יומן את תקופת כהונתו כשגריר בריה"מ, ואחר כך רוסיה, בישראל בין השנים 1997-1991. מתוך העדכונים המובאים בספרו לגבי התקופה שלאחר 1997, אפשר לקבוע כי המחבר סיים את עריכת יומנו בצורת ספר בשנת 2000, לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר בשנה הזו. הסיכום שלי משקף את גרסת בובין לאירועים המתוארים, כולל דעותיו, טענותיו והשערותיו. ניסוחים, כמו "לדעת המחבר", נועדו להדגשה בלבד. שלא כמו היומן, הסיכום שלי בנוי לפי נושאים, תוך שמירה מסוימת על המסגרת המקורית של היומן. את הערותיי רשמתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום.

הרקע והמינוי לשגריר

אלכסנדר בובין, כפי שטרחו לברר עבורו עיתונאים עולים בשפה הרוסית, הוא רוסי "טהור" במוצאו. עם זאת, בשלהי שלטונו של סטאלין, כאשר המסע האנטישמי בבריה"מ היה בשיאו, הוא לא נרתע מלקיים קשרי ידידות עם יהודים ולשאת אישה יהודייה בשם  נוֹרָה סברדלובה (Nora Sverdlova) ב-1953, איתה היה נשוי עד לגירושיו ב-1960. בסביבות השנה הזו הוא התאהב באישה אחרת, לאנה קאליניצ'אבה  ((Lena Petrovna Kalinicheva, איתה התחתן ונותר לחיות עד סוף ימיו. בובין ביקר לראשונה בישראל ב-1979 במסגרת משלחת סובייטית "בלתי רשמית", כדי להשתתף בטקס לרגל יום  השנה לניצחון על גרמניה הנאצית. ביקור משלחת מבריה"מ במתכונת כזו  היה מתקיים מדי שנה, גם בתקופת הניתוק בקשרים הדיפלומאטיים.  

את מינויו כשגריר בישראל קיבל בובין בהפתעה. ב-18 באוקטובר 1991 עמד המחבר  יחד עם כתָּבים אחרים ליד מלון "דוד המלך" בירושלים, תוך ציפייה לצאתו מהמלון של שר  החוץ של בריה"מ, בוריס פנקין (Pankin).  פנקין שהה בביקור בישראל במהלכו חודשו יחסים דיפלומטיים מלאים בין מוסקבה לירושלים. כאשר יצאה פמליית שר החוץ מהמלון, פנקין, לאחר שהבחין בבובין, בצעד חריג, התרחק ממלוויו, ניגש לבובין ולחש לו באוזן:  "כעת אני יודע, מי יהיה שגריר בישראל". בובין לא התייחס להערה הזו ברצינות יתרה, ואולם בנובמבר התקשר אליו אישית נשיא בריה"מ, מיכאיל  גורבצ'וב, ושאלו, אם אין לו התנגדות להיות שגריר בישראל, וכך המינוי הפך לרשמי. מבחינת עמדותיו הפוליטיות של בובין, מינויו לשגריר בישראל לא היה מקרי. עוד בתקופה שקדמה ל"גלסנוסט" השתדל בובין, בגבולות המוּתר, להימנע מגישה חד צדדית בסכסוך הישראלי-ערבי, ובאוגוסט 1991 במאמרו ב"איזבסטיה" קרא במפורש לבריה"מ לחדש את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל.

ב-23 בדצמבר 1991 הגיש בובין את כתב האמנתו כשגריר בריה"מ בישראל. כתב האמנה הוגש בשם נשיא בריה"מ, מיכאיל גורבצ'וב, לנשיא ישראל, חיים הרצוג, תוך הבנה כי עד 30 בדצמבר המחבר יכהן בתור שגריר בריה"מ ואחר כך כשגריר רוסיה. בעיצומה של החגיגיות שבטקס הדיפלומטי, חש המחבר צער עמוק על פירוקה הפורמאלי הקָרֵב של בריה"מ – אירוע טראגי בעיניו, בתור פטריוט סובייטי.

הסכסוך הישראלי-ערבי

בהערות על ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, הפזורות בספרו של השגריר, ניכרת אהדה עמוקה לכינונה של מדינת ישראל ב-1948, סיפוק מתמיכתה של בריה"מ בישראל עם הקמתה – כולל באמצעות משלוחי נשק מצ'כוסלובקיה, לנוכח פלישת מדינות ערב לשטחה של ישראל במטרה להשמידה. הוא מביע צער על השינוי לרעה בעמדתה של בריה"מ כלפי ישראל בשנים הבאות [במיוחד מאמצע שנות ה-50]. בניגוד לעמדה הסובייטית, שראתה "במלחמת ששת הימים" ביוני 1967 פעולה תוקפנית – המחבר רואה בה מלחמת מנע. השגריר מגלה כי בזמן המלחמה ביוני 1967, בתקופה בה הוא עבד במחלקה הבינלאומית של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ, "אהדת רבים מאיתנו הייתה לצדה של ישראל". ואולם מאידך גיסא – ממשיך בובין –  כיוון שמצרים הייתה מצוידת בנשק סובייטי, תבוסתה הצטיירה כסטירת לחי לנו. על כן עמדתנו הייתה דו ערכית (מתוך הפרק בספרו יוני 1992).

1.       תקופת יצחק שמיר, דצמבר 1991-יולי 1992

ב-30 בדצמבר 1991 נפגש בובין עם ראש ממשלת ישראל ומנהיג מפלגת הליכוד, יצחק שמיר. שמיר התנגד לנוסחה האמריקאית של "שטחים תמורת שלום" ודגל בהתיישבות יהודית אינטנסיבית "בשטחים הכבושים", כדי שלא ניתן יהיה להחזירם לפלסטינים. בובין לא הסכים עם הדעות האלה, ועם זאת התייחס בהערכה ובכבוד לשמיר.  

בינואר 1992 חיבר בובין מסמך עקרונות בדבר מדיניות החוץ של רוסיה כלפי ישראל. במסמך קבע, בין השאר, כי על רוסיה להסתפק בתפקיד משני במאמצים ליישב את הסכסוך הישראלי-ערבי ולהותיר את התפקיד העיקרי לאמריקאים. השגריר העריך כי בניסיונות לקדם את השלום משרתים האמריקאים גם את האינטרסים של רוסיה; ובכל מקרה, סיכוייהם להצליח במלאכתם ולהביא שלום קלושים. המסמך הזה, כמו יתר מסמכיו הקונספטואליים שהיה מעביר למשרד החוץ במוסקבה, לא זכו למענה כלשהו. להערכתו, הדבר נבע מכך שלא נמצאו במשרד החוץ אנשים שהיו מוכנים לקבל החלטות.

באביב 1992, בעקבות השתדלויותיו האישיות במשרד החוץ במוסקבה,  צורפו לצוות השגרירות שני מומחים לישראל במקומם של שני ערביסטים. המומחים האלה הטיפו לקו ידידותי כלפי ישראל בהשוואה לערביסטים שעדיין נותרו בשגרירות, ועדיין לא השתחררו לגמרי מן המדיניות העוינת של בריה"מ בזמנה כלפי ישראל.

2.       תקופת רבין-פרס, יולי 1992 – יוני 1996: ניסיונותיה הכושלים של רוסיה להשתתף בתהליך השלום

בפברואר 1992 קיים בובין פגישות נפרדות עם מנהיגי מפלגת העבודה, שמעון פרס ויצחק רבין. פרס הרשימו בידיעותיו בספרות ובהיסטוריה הרוסית, והוא ידע לומר מילים וביטויים ברוסית. רבין בפגישה הראשונה [ב-18 בפברואר] נראה עצבני, כיוון שלמחרת התקיימו בחירות לראשות מפלגת העבודה, והוא לא ידע מראש כי עתיד היה לזכות בהן בהתמודדות נגד פרס. כללית, רבין היה טיפוס מסוגר ומופנם. "בהדרגה, היחסים נכנסו למסלולם. עם זאת, לסחוט חיוך מרבין, לגרום לו לפתוח כמה כפתורים תמיד היה לא קל." ב-23 ביוני התקיימו בחירות כלליות בישראל בהן ניצחה מפלגת העבודה, וב-13 ביולי הוקמה ממשלה בראשות יצחק רבין, בה כיהן שמעון פרס כשר החוץ. [השגריר נמנע מלהביע במפורש סיפוק על כך, אך הדבר עשוי להשתמע, לנוכח אי הסכמתו לעמדותיו של שמיר בסכסוך הישראלי-ערבי. ]

בראש מחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה במשרד החוץ הרוסי בין השנים 1994-1992 עמד ויקטור פּוֹסוּבלִיוּק (Posuvaliuk). [בין השנים 1999-1994 הוא שימש סגן שר החוץ ושליח מיוחד של נשיא רוסיה ליישוב הסכסוך המזרח תיכוני. האיש היה ערביסט בהשכלתו, אשר בעברו מילא תפקידים דיפלומטיים בשגרירויות של בריה"מ במדינות ערב, בהן סוריה ועיראק.]  פוסובליוק ביקר בישראל בסוף יולי 1992 ונפגש עם שמעון פרס. עיקר השיחה נסבה [כך משתמע] על קידום פרויקט רוסי להתפלת מי ים. השגריר מייחס לפוסובליוק  ערמומיות וחוסר כנות, ומציין כי האיש נהג להתחבק ולהתנשק בפגישותיו עם מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת.

ב-20-21 באוגוסט 1992 ביקר פרס ברוסיה. השגריר השתתף בהכנת הביקור ושהה ברוסיה במהלכו. שר החוץ הרוסי, אנדרי קוזירב (Kozyrev),  לא טרח לעיין בחומר שהכין הצוות המקצועי לקראת הביקור. שיחתו עם פרס הייתה שטחית. השיחות הנפרדות של סגן הנשיא, אלכסנדר רוּצקוֹי, וראש הממשלה, יֶגוֹר גַיידָר, עם פרס התנהלו באווירה פורמאלית, ללא גילוי התעניינות אמיתית משני הצדדים.  (בשיחה שקיים המחבר עם רוצקוי במוסקבה באפריל 1992, לקראת ביקורו בישראל שנערך באותו החודש, האיש "הודיע בשמחה" לשגריר כי אמו יהודייה.) 

הסכם אוסלו וההתפתחויות בעקבותיו

בהקשר להסכם אוסלו שנחתם בחשאי בין פרס למחמוד עבאס (אבו מאזן) ב-20 באוגוסט 1993, מציין השגריר כי ב-23 באוגוסט הגיע אבו מאזן, האיש המקורב לערפאת, למוסקבה. אבו מאזן עדכן את "ידידו הוותיק" פוסובליוק על השגת  ההסכם באוסלו, בהוסיפו כי האמריקאים עדיין לא יודעים זאת, ולכן ביקש לשמור את הודעתו בסוד, עד שהישראלים יעדכנו את הצד האמריקאי. מגרסתו של בובין משתמע בבירור כי אבו מאזן (או מישהו אחר בצד הפלסטיני) נהג לדווח  לרוסים על מהלך השיחות. לפי אבו מאזן, למשמע הודעתו על השגת ההסכם, פוסובליוק "התנפל עלי בנשיקות  ובירך על ההישג ההיסטורי הגדול  הזה" (אין ציוּן המקור ממנו לקוחה גרסת אבו מאזן). טקס החתימה על הסכם אוסלו התקיים בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993 בנוכחות בין היתר, נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון ושר החוץ שלו, ושר החוץ הרוסי קוזירב.

השגריר טוען כי הוא ניסה בעבר להסביר לישראלים כי ניסיונותיהם לעקוף את אש"ף –  באמצעות ניהול משא ומתן עם משלחת מן השטחים –  לא יצליחו. אבל הישראלים (עד תחילתן של השיחות באוסלו), שראו בערפאת רוצח וטרוריסט, לא השתכנעו. השגריר סבור כי ההסכם אכן מהווה אירוע היסטורי. משתמע כי יחסו של בובין להסכם חיובי, אך לא נלהב. הוא מציין כי ההסכם התקבל ברגשות מעורבים אצל שני הצדדים. בצד הישראלי התנגדו הימניים, "הניצים", שהאשימו את רבין ופרס בבגידה, ו-50 מתוך 120 חברי כנסת הצביעו נגד ההסכם. ב-19 בספטמבר הגיע פוסובליוק לביקור בישראל ונפגש עם רבין (משתמע בעקבות הסכם אוסלו ורצונה של רוסיה להיות מעורבת בתהליך השלום.)

ב-23 בדצמבר 1993 חברת התעופה הממלכתית הרוסית, אארופלוט   (Aeroflot) חנכה קו תעופה ישיר בין מוסקבה לשדה תעופה עטרות בירושלים. בעקבות קבלת מחאות מצד הרשות הפלסטינית וירדן על כך, טיסות החברה הרוסית לירושלים הופסקו, וסגן שר החוץ, בוריס קולוקולוב (Kolokolov), זעם על השתתפותו של השגריר, ללא ייפוי כוח, בטקס הרשמי של חנוכת קו התעופה ב"שטח כבוש". בובין ניסה להצדיק את צעדו באיגרת  למשרד החוץ הרוסי בה טען כי אי קבלת החלטת החלוקה של האו"ם  מ-29 בנובמבר 1947 מצד הפלסטינים וירדן, כי אם פתיחתם במלחמה נגד ישראל, משמיטה את הבסיס להסתמכותם על המשפט הבינלאומי, וכי עתיד השטח צריך להיקבע במשא ומתן בין הצדדים (ישראל ואש"ף או ישראל וירדן). עוד טען כי בתור מעצמה, לא צריכה רוסיה לקבל תכתיבים מ"ידידינו הערבים".

ב-25  בפברואר 1994, תושב קריית ארבע,  ברוך גולדשטיין, פתח באש על מתפללים מוסלמים במערת המכפלה והרג 39 מהם. כל המפלגות הפוליטיות בישראל גינו את האירוע; רבין טלפן לערפאת והביע השתתפות בצער. להערכת השגריר, על אף שניתן לראות באירוע הטראגי בחברון כמקרי, הרי קדמו לו תהליכים שהובילו להתרחשותו בסבירות גבוהה. המתנחלים בשטחים התרגלו לשנוא פלסטינים, כאשר הצֶפי לכינונו של ממשל פלסטיני, כולל משטרה ודגלים פלסטיניים, נתפס אצל המתנחלים כאסון המערער את קיומה של ישראל. הדשדוש בשיחות "באשמת שני הצדדים", והמשך פעולות הטרור מצד הפלסטינים, הוסיפה לאווירה השלילית כלפיהם. כמו כן, מפלגות האופוזיציה תרמו לאווירה הזו, בהאשימם את הממשלה בפגיעה בביטחון ואף בבגידה ברעיונות הציונות.

ב-2 במארס 1994 הגיע לביקור בישראל הסגן הראשון  של שר החוץ, איגור סרגייביץ' איוונוב; וב-11 במארס בא לביקור ליום אחד שר החוץ קוזירב. הסגן הראשון והשר נפגשו בביקוריהם, בנפרד, עם שמעון פרס ויצחק רבין. השגריר התרשם כי לרבין  לא הייתה ברורה מטרת הביקורים של שני הדיפלומטים הרוסים. עם זאת, ניכר חששו של רבין כי בכוונת רוסיה להתערב בתיווך בין ישראל לצד הערבי – תפקיד בו ישראל הייתה מעוניינת כי ימשיך להישמר בידי ארה"ב. (שר החוץ הרוסי לא התעניין בעבודת השגרירות, בניגוד לציפיות העובדים.) 

ב-24 במארס הנשיא, עזר ויצמן, הבהיר לשגריר כי ישראל מודאגת מאפשרות התערבותה של רוסיה בתהליך המדיני. זאת בראש וראשונה לנוכח עמדתה ארוכת השנים הפרו ערבית של בריה"מ, שרוסיה נתפסת כממשיכת דרכה. גם פתאומיות הביקורים עוררה שאלות. דאגות אלה, וחשדות לשובה של רוסיה לאזור בצורת הרחבת קשריה עם ארצות ערב שתיעשה על חשבון ישראל, השתקפו בעיתונות הישראלית. בובין  מציין כי הוא נהג להיפגש עם ויצמן פעמים רבות בתקופת נשיאותו, וכי הוא העריך את חשיבתו היוצאת מגדר הרגיל, אופיו העצמאי והעממי ואת חוש ההומור שלו – אך בנושא השתתפותה של רוסיה בתהליך המדיני לא היה שותף לדעתו.  

לנוכח  החשש בדעת הקהל הישראלית ממהלכיה של רוסיה באזור, מצא השגריר לנכון לחבר מאמר על מדיניותה של ארצו תחת הכותרת "רוסיה מתמקדת" (ביטוי בו השתמש שר החוץ הצארי , אלכסנדר גורצ'קוב), שפורסם במארס ב"ידיעות אחרונות" ובעיתונות הרוסית בישראל. המחבר הגן על זכותה של רוסיה לנהל מדיניות פעילה בהתאם לאינטרסים שלה – כפי שעושות מעצמות אחרות. עם זאת, המשיך המחבר, אין לרוסיה כוונות זדוניות כלפי ישראל, אין בכוונתה ליטול מארה"ב את תפקיד המתווכת בסכסוך, אך מוסקבה עשויה לסייע בקירוב עמדות הצדדים.

מגעים לביקורו של רבין ברוסיה התנהלו עוד באוקטובר 1992, ובהשתדלות הצד הישראלי ובובין הושגה הזמנה לביקור מנשיא רוסיה [ולא מדרג של ראש ממשלה?], בוריס ילצין, אותה הגיש השגריר לרבין בנובמבר. כמו כן, קוזירב, בביקורו בישראל במארס 1994 מסר הזמנה לרבין לבקר במוסקבה. בין 24 ל-27 באפריל 1994 ביקר רבין ברוסיה,  והיה זה ביקורו הראשון של ראש ממשלה ישראלי בארץ זו. בובין נלווה לביקור. רבין נפגש בין היתר עם ראש הממשלה, ויקטור צ'רנומירדין, ילצין, קוזירב, ושר ההגנה פאוול גרצ'וֹב  (Grachev). עם שר ההגנה שוחח רבין (אשר שימש גם כשר הביטחון) לא באמצעות המתורגמן הרשמי, אלא הנספח הצבאי מיכאיל שטיגליץ – רמז ברור לסודיות.

בעקבות הסכם  קהיר שנחתם במאי 1994 והביא לכינונו, בשלב ראשון, של ממשל פלסטיני אוטונומי ברצועת עזה ובאזור יריחו, שימש בובין גם נציג רוסיה ברשות הפלסטינית. ב-22 ביולי 1994 נפגש  בובין  לראשונה עם ערפאת בעזה. ערפאת רגיל היה להתנשק עם "ידידים רוסים" – אך בובין מנע זאת ממנו, במסרו דרך המתורגמן כי הוא מתנשק רק עם נשים. ערפאת התלונן שהישראלים מעכבים את ביצועו של הסכם קהיר.  בדיווחו של השגריר למוסקבה על שיחתו עם ערפאת נאמר כי האיש  נראה מאוד עייף וכי "הביוגרפיה הפוליטית שלו קרובה להסתיים". עם זאת, הוא עדיין נותר "אחת מדמויות המפתח" ליישוב הסכסוך, וצריך לתמוך בו גם כדי לעבור את נקודת אל חזור [מהסדר פוליטי]. בתור מינימום עלינו למלא את הבטחותינו – לספק שריוניות למשטרה הפלסטינית. עד כאן דיווחו של בובין.

בתקופת עבודתו כשגריר בישראל נפגש בובין  עם ערפאת פעמים רבות. השגריר מודה כי הוא לא העריך נכון את כושר הישרדותו של ערפאת. בובין סבר, כיוון שההסכם מ-13 בספטמבר 1993 נָגד את כל דרכו הפוליטית ארוכת השנים של ערפאת לחסל את מדינת ישראל, על כן האיש שייך לעבר ויוחלף. לדברי השגריר, נקט ערפאת במדיניות דו פרצופית, וגם לאחר שהחל בתהליך שלום, מאחורי הקלעים המשיך לדבר על ג'יהאד בדרך לניצחון. "לא חשתי כלפיו סימפטיה. במשהו בפנימיותו הוא היה זר לי". אך בתור שגריר – ממשיך בובין – השתדלתי למלא את תפקידי כראוי. 

ב-10 באוגוסט 1994 נפגש בובין בעזה עם שר התרבות וההסברה הפלסטיני, יאסר עבּד רבּוֹ. בובין הזכיר לו ויכוח "ישן" [אין תאריך] ביניהם. אז עבּד רבּוֹ טען כי "הפלסטינים מכירים  בעובדת קיומה של ישראל, אבל אינם מכירים בזכותה להתקיים" – בעוד המחבר דחה עמדה כזו. לתדהמתו של בובין, עבד רבו אמר כי "גם היום הוא חושב כך". השגריר לא ניסה לחדש איתו את הוויכוח ורק העיר כי גישה כזו לא תביא להצלחת השיחות עם הישראלים. השגריר עומד על קיומם של זרמים רחבים בחברה הפלסטינית, הנגועים  בקיצוניות דתית (ג'יהאד)  ולאומנית,  המתנגדים לעצם קיומה של ישראל. בין היתר, מזכיר  בובין את המשורר מחמוד דרוויש הקורא באחד משיריו לסילוקם המוחלט של היהודים מפלסטין. קיצוניות זאת, ממשיך בובין,  אחראית בחלקה  לביטויי גזענות בצד הישראלי נגד ערבים.

ב-15 באוגוסט 1994ביקר בובין אצל פרס. השגריר התלונן כי על אף שרוסיה, מבחינה פורמאלית, שותפה יחד עם ארה"ב במתן חסות לתהליך השלום    (co-sponsor)[מעמד ממנו נהנתה – כיורשת של בריה"מ –  בעקבות ועידת מדריד, אוקטובר-נובמבר 1991], ולשגרירות קשרים טובים עם הממשל בישראל, ישראל ממעיטה לשתפה במידע על התהליך הזה.  המחבר, לדבריו,  בהחלט היה מודע, כי נותנת החסות בפועל לתהליך השלום היא ארה"ב, וכי לישראל ישנה הצדקה לא לשתף במעמד הזה את רוסיה בגלל נטיותיה הפרו-ערביות – ואף על פי כן, לדעתו, הפרה ישראל את כללי ההתנהגות  הדיפלומאטיים ביחס לרוסיה. פרס הבטיח לתת הוראה מתאימה, ובעקבות זה עדכון השגרירות השתפר, אך רק לזמן מסוים.

ב-26 באוקטובר 1994 תוכנן להתקיים טקס החתימה על חוזה שלום בין ישראל לירדן בשטחה של ירדן, בהשתתפותו של נשיא ארה"ב, קלינטון. בטקס עמדו לשאת נאומים רבין, חוסיין מלך ירדן,  וקלינטון. המחבר השתדל, אצל לשכת ראש הממשלה, לאפשר לשר החוץ הרוסי  קוזירב לשאת נאום בטקס – כי הרי רוסיה פורמאלית גם כן שותפה במתן החסות לשלום – אך ללא הועיל. ואולם שגריר רוסיה בירדן הצליח להשיג הסכמת הירדנים לכך. לאחר שלאמריקאים ולישראלים נודע על השינוי הזה, הם תבעו כי גם שרי החוץ שלהם ינאמו בטקס, וכך היה. המחבר מודה בגלוי כי מעמדה של רוסיה, כשותפה במתן החסות לשלום, פורמאלי וחסר תוכן לא רק בקרב הישראלים, אלא גם בקרב ידידיה הערבים, בהם ערפאת ונשיא סוריה, חאפז אסד.

ב-18 בדצמבר 1994 ערפאת, בשיחת טלפון, ביקש מהשגריר להגיע בדחיפות לעזה. לדברי ערפאת, ישראל  אינה מוכנה למלא  את חלקה בהסכם לעריכת בחירות למועצה הפלסטינית בשטחים. [הבחירות ברשות הפלסטינית נערכו רק בתחילת 1996. ייתכן כי מדובר כאן בהכנות לעריכת בחירות בסביבות סוף 1994, שלבסוף לא התקיימו.] ישראל, לטענת ערפאת, אמורה הייתה "לערוך מחדש" את כוחותיה, אך היא מוכנה להוציא את כוחותיה [ממקומות מסוימים?] רק לתקופת הבחירות ואחר כך להחזירם. ערפאת ביקש כי קוזירב יתקשר לרבין או לפרס, ואם הישראלים לא ישנו את עמדתם, ייווצר מבוי סתום. קוזירב לא מצא לנכון לטלפן, אך שלח "איגרת" לפרס, אותה קיבל פרס כבר לאחר פגישתו עם ערפאת. האיגרת כללה מרכיבים של עמדה מאוזנת בצירוף בקשה ללכת לקראת ערפאת, כדי למנוע חיזוקם של הכוחות הקיצוניים המתנגדים למדיניותו בקרב הפלסטינים. לדעת השגריר, השר התעלם מכך כי ויתורים ישראלים מחזקים את הקיצונים במחנה הישראלי – במיוחד לנוכח התגברות מעשי הטרור מצד חמאס.

כאמור, בדצמבר 1993, בעת חנוכת קו תעופה ישיר בין מוסקבה לנמל תעופה עטרות, נקט בובין עמדה פרו ישראלית בנושא ירושלים.  עמדה שונה לחלוטין בנושא ירושלים אימץ בובין, לרגל ביקורו ב-6 במארס 1995  בישראל של  יושב ראש "מועצת הפדרציה" (הבית העליון של הפרלמנט הרוסי)   ולדימיר שומֵיקו ((Shumeyko.  לפני הביקור, משרד החוץ הישראלי עמד על כך כי בעת סיורו של האורח בעיר העתיקה בירושלים, ילוו אותו פקידים ישראלים רשמיים. השגריר הביע התנגדות בציינו כי העיר העתיקה, מבחינת החוק הבינלאומי היא עיר כבושה, רוסיה אינה יכולה להסכים לליווי רשמי, כי פירושו הכרה בעמדתה של ישראל ביחס לירושלים, הנוגדת את החוק הבינלאומי ואינה הולמת כלל את מעמדה של רוסיה כשותפה יחד עם ארה"ב במתן חסות לתהליך השלום. בתגובה, הצד הישראלי הגיש הצעת פשרה, ביחס למקומות הקדושים לנצרות בלבד, ולפיה האורח, אם ירצה, יוכל לבקר במקומות האלה ללא ליווי רשמי. השגרירות המליצה לדחות את הצעת הפשרה ולעמוד על זכותו של האורח לבקר בכל המקומות בעיר העתיקה ללא ליווי ישראלי רשמי, לבל ייוצר תקדים עבור ביקורים נוספים. עוד נקבע בעמדת השגרירות כי  חובה להפגין קשיחות, ואחת ולתמיד להסיר את הבעיה הזו. לבסוף, בחר שומיקו לא להתעמת עם ישראל וביקר בעיר העתיקה רק במקומות הקדושים לנצרות. אף על פי כן, ישראל לא הייתה מרוצה, כיוון שערך את הביקור ללא ליווי רשמי. [לשם השוואה, גם ביקורו של הנשיא האמריקאי שנחשב לידידותי במיוחד לישראל,  דונלד טראמפ, בכותל המערבי במאי 2017 – קרי בירושלים המזרחית – נערך ללא ליווי ישראלי רשמי, בהתאם לבקשת הצד האמריקאי.]

בתחילת אפריל 1995 ביקר שר החוץ הרוסי קוזירב בישראל וברשות הפלסטינית.  במהלך הביקור התנהג השר בחוסר טאקט. לדוגמה, בעת שהשיירה שלו בליווי 20-15 מכוניות של שומרים פלסטינים נסעה לאורך חוף הים [של עזה], החליט השר לפתע לעצור את השיירה, יצא מן המכונית, התפשט עירום והלך לשחות בים. פמלייתו הרוסית עשתה כמוהו, מלבד פוסובליוק שנותר בתחתונים. המשמר הפלסטיני הפנה במבוכה  את גבו למחזה, שאינו הולם את הקוראן ואת אורח החיים המוסלמי. המחבר עמד בריחוק על גבעה והצטער שאין בידיו מצלמה.

בביקורו בישראל נהג קוזירב לשנות את סדר היום שלו – שתוכנן בקפידה מראש – ללא הסבר ולפי צרכיו וגחמותיו האישיים. הוא ביטל פגישות חשובות, בהן מִפגש עם שר המסחר והתעשייה הישראלי בהשתתפות הצמרת העסקית של ישראל.  קוזירב לא נענה להפצרות השגריר לבוא למפגש הזה – ובמקום זאת  בילה עם חברתו שנלוותה אליו. בפגישה עם רבין דיבר בעיקר ראש הממשלה, והשר הקשיב. בפגישה עם פרס ניסה לשכנעו להצטרף לאמנה לאי הפצת הנשק הגרעיני, אך פרס טען כי קודם צריך לכונן שלום בין ישראל לכל מדינות האזור, כולל איראן. השר הותיר על השגריר רושם שלילי ביותר: השר הצטייר בעיניו  כ"נבזה" ו"אוטוקרט". [הביקור נועד לאפשר לרוסיה למלא תפקיד פעיל כלשהו בתהליך המדיני – אך משתמע כי הדבר לא הצליח, כבעבר.]

ב-24 באוגוסט 1995 הגיע לארץ אלכסי פדורוביץ'  צ'יסטיאקוב ((Chistyakov, נציגה של רוסיה ברשות הפלסטינית. האיש  ערביסט והחליט להתמקם בעזה (לשביעות רצונו של ערפאת) ולקיים את כל התקשורת בין ערפאת למוסקבה. באותו החודש הוקמה נציגות רוסית בעזה והטיפול בקשרים עם הרשות הפלסטינית עבר לידה. כיוון שצ'יסטיאקוב החליט לא להיכלל בצוות של השגרירות בתל אביב, וישראל לא הכירה ברשות כמדינה, לנציג הרוסי לא היה סטאטוס של דיפלומט מבחינתה של ישראל. על כן, נושא מתן החסות (המשותפת עם ארה"ב) לתהליך השלום המשיך להיות בתחום פעילות השגרירות בת"א.

באמצע ספטמבר 1995 ביקר רבין שנית ברוסיה. הוא קיים שיחה עם קוזירב, בה הביע בעדינות דאגה מאספקת 45 שריוניות (BTR), אותן ילצין הבטיח לערפאת. אחר כך שוחח עם ראש הממשלה צ'רנומירדין בנושא פיתוח הקשרים הכלכליים.  בהמשך שוחח עם שר ההגנה גרצ'וב, בה לא נוכח המחבר. [בולט לעין היעדר אזכור התהליך המדיני, במיוחד לנוכח הקִרבה לאוסלו ב']

ב-24 בספטמבר  1995 נחתם הסכם אוסלו ב' בטאבה (מצרים), וטקס החתימה התקיים בוושינגטון ב-28 בחודש. [ההסכם נועד להרחיב את השלטון העצמי הפלסטיני לערים החשובות בגדה המערבית ולמאות כפרים.] המחבר מצטער כי קוזירב, ולא ילצין, ייצג את רוסיה במהלך הטקס – כי הרי אין להשוות בין מעמדו של שר חוץ רוסי לזה של נשיא ארה"ב קלינטון, שייצג את ארצו באירוע. בתחילת אוקטובר אושר ההסכם בכנסת ברוב זעום: 61 מול 59. ההצבעה שיקפה את הפירוד בחברה הישראלית, בה רבים התנגדו לוויתור על שטחים בתמורה לניירות ולהבטחות בהן קשה להאמין, במיוחד לנוכח מעשי טרור פלסטינים נגד יהודים.

יש לציין כי תהליך השלום עם הפלסטינים בשנים 1995-1994 לווה בפיגועים מצד קיצונים אסלאמיים מתנועות חמאס וג'יאהד, שהופנו בעיקר נגד אזרחים. בובין סוקר את הפיגועים הגדולים, בהם בכיכר דיזנגוף בתל אביב באוקטובר 1994, ובבית ליד בינואר 1995, מעשי טרור בהם נרצחו עשרות ישראלים. המחבר דחה את הקריאות בעיתונות הרוסית בארץ מהן השתמע כי  במלחמה נגד הטרור אין להירתע מפגיעה רחבה באוכלוסייה אזרחית ערבית. פירוש הדבר, לדעת השגריר, להשתוות לטרוריסטים. מצד שני בובין מוּדע לדילמה שמציב המצב: כיצד להילחם נגד טרור של מחבלים מתאבדים בלי לאבד צלם אנוש. בובין שואל: "האם מותר וצריך לנהל משא ומתן כאשר נרצחים חפים מפשע? רבין סבר שמותר. הלך נגד הזרם. אותו רצחו. אבל האם ישנה דרך אחרת לשלום?"

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח רבין. צ'רנומירדין ייצג את רוסיה בלוויה. בניגוד לטענת מפלגות הימין הלגיטימיות, המחבר סבור כי ישנו קשר בינן לבין מעשה הרצח. באמצעות המתקפות הבלתי מרוסנות נגד רבין, שנועדו לערער את הלגיטימיות שלו, הימין תרם להיווצרות אווירה מתאימה למעשים קיצוניים. מצד שני, לציבור היה קשה לקבל את המִפנה החד של השמאל, קרי הממשלה, כלפי ערפאת, מראיית בו רוצח לראיית בו שותף לשלום. יתרה מזו. המשך השיחות מצד הממשלה עם הפלסטינים, על אף המשך מעשי הטרור החמורים, כל אלה גם כן יצרו קרקע פורייה לפעילות קיצונית נגד הממשלה. רצח רבין, לדעת השגריר, הגביר את אהדת הציבור למפלגת העבודה ויביא להגדלת מאמציה למען השלום. בובין הביע הערכה כי ממשלה בראשות פרס – האיש שירש  את רבין בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון – עשויה לגלות עניין רב יותר בפיתוח הקשרים עם רוסיה. [הערכה שהתבדתה.]

מ-30 בנובמבר עד 5 בדצמבר 1995, שר ההגנה של רוסיה גרצ'וב Grachev)), ביקר בישראל. רבין הזמין את השר עוד בעת ביקורו ברוסיה באפריל 1994, אך קיום הביקור התעכב; רבין נהג להזכיר לצד הרוסי את הצורך לקיימו, ובסופו של דבר לא זכה לראותו מתקיים.  גרצ'וב נפגש בין היתר עם פרס. השר הרוסי הכריז: "ישראל היא ידידתנו הטובה ביותר. כאן אוהבים אותנו". נחתמה תוכנית לשיתוף פעולה צבאי לשנים 1997-1996, אך בתקופת כהונתו כשגריר אף סעיף בה לא בוצע.

ב-9 בינואר 1996 התמנה יבגני פרימקוב (Primakov) לשר החוץ של רוסיה, במקומו של קוזירב.  בעיתונות הישראלית מינויו התקבל בשלילה. הוא תואר כבעל אוריינטציה פרו ערבית, וכמו כל אישיות בעלת שורשים יהודיים שהתנצרה – אנטישמי. [לפי גרסה מאוחרת של פרימקוב עצמו, סבתו מצד האם הייתה יהודייה, והוא נמנע למסור פרטים על אביו. נקבר כנוצרי פרבוסלבי ב-2015.] פרימקוב בעבר היה ידידו של בובין. המחבר כלל לא ידע עד עתה על מוצאו היהודי וחשב שאולי הוא גרוזיני למחצה או ארמני למחצה, ומכל מקום לא ייחס חשיבות בזמנו לנושא. השגריר ראה בפרימקוב פטריוט רוסי השואף שרוסיה תתפוס את מקומה הראוי בזירה העולמית. בפברואר שלח בובין מכתב אישי, ברוח של חבר ותיק, לפרימקוב, בו רשם בין השאר: "אני נורא מאושר על שאתה נמצא במשרד החוץ. [כעת] אני רגוע יותר ביחס ל[מצבה של] רוסיה. וגם ביחס לעצמי. החזק מעמד." את ציפיותיו של בובין מפרימקוב יש לראות גם על רקע אכזבתו מקוזירב – כמו נטייתו  המוגזמת מערבה (לפי בובין, "רוסיה הייתה אצלו בראש, אך לא בלב"), חוסר יכולתו לנהל ארגון גדול והתנהגותו שלא הלמה שר חוץ.  

בחודשים פברואר-מארס 1996 בוצעו ארבעה פיגועים קשים במיוחד מצד פלסטינים בהם נהרגו עשרות אזרחים יהודים. בובין  סבר כי במצב כזה קשה להצדיק את המשך המשא ומתן עם הפלסטינים. בובין ממשיך: המדינות החשובות מיהרו לגנות את הפיגועים, אבל מוסקבה שתקה. רק ב-28 בפברואר הגיע מברק מפרימקוב לגבי שני מעשי הטרור שבוצעו ב-25 באותו החודש, וביחס לשני הפיגועים בתחילת מארס שוב בחרה מוסקבה לשתוק. המחבר פנה למשרד החוץ הרוסי, אך אף אחד לא רצה להטריד את השר [שר החוץ?]. השגריר מציין בקצרה כי נשיא רוסיה ילצין השתתף יחד עם הנשיא קלינטון, בוועידה בינלאומית נגד הטרור ולמען השלום, שנערכה בשארם א-שייח' במארס 1996, בעקבות מעשי הטרור  בפברואר-מארס. המחבר חשב לבטל את חופשתו במארס, בהניחו שאולי ילצין יבקר בישראל, אך פרימקוב אמר לו לנסוע לחופשתו בים המלח. [קלינטון – בניגוד לילצין –  ניצל שהותו בוועידה במצרים כדי לבקר בישראל.]

גרסת השגריר על מבצע "ענבי זעם", אפריל 1996

בין 11 ל-27 באפריל 1996 התנהל מבצע "ענבי זעם":  פעולה צבאית ישראלית נגד ארגון חיזבאללה  בלבנון. המחבר מתייחס בהבנה לפעולה הישראלית, כתגובה להפגזה  שיטתית מצד חיזבאללה של יישובים בצפונה של ישראל, בהן הפגזת קריית שמונה ב-9 בחודש. ארה"ב הצדיקה את ישראל, בעוד רוסיה נקטה עמדה שונה. מוסקבה טענה כי כל  עוד חלק מלבנון נמצא תחת כיבוש ישראלי, אין להטיל את כל האשמה על חיזבאללה.

פרימקוב הגיע לתווך בסכסוך, ללא תיאום עם מאמצי התיווך של שר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר. לאחר ביקור בדמשק ובביירות, ב-21 בחודש הגיע שר החוץ הרוסי לישראל.  בשיחה עם עמיתו, אהוד ברק (שהחליף את פרס כשר החוץ, לאחר רצח רבין), טען  פרימקוב כי לאור שיחותיו בדמשק ובביירות, וכמו כן עם שר החוץ האיראני, ישנם סיכויים לפתרון פוליטי, ורוסיה יכולה לסייע בכך. ברק לא היה מעוניין בתיווך רוסי. הוא הדגיש את זכותה של ישראל להגנה עצמית ושאל את פרימקוב, מה אתם הייתם עושים אם היו יורים טילים על פטרבורג. בשיחה עם פרס, פרימקוב טען כי רוסיה אינה מתכוונת להתחרות בארה"ב, אך בתור שותפה במתן חסות להסדר הסכסוך, יש לה אפשרויות אותן מן המועיל יהיה לנצל. [מהצגת עמדתו של פרימקוב משתמע כי רצה לנצל את יתרונה של רוסיה בסכסוך הזה בהשוואה לארה"ב – קיום קשרים טובים עם סוריה, איראן ואולי חיזבאללה – לניסיון תיווך.] שלא כהרגלו, פרס היה נסער בפגישה וטען כי על רוסיה לתאם את מהלכיה עם ארה"ב, והדגיש את זכותה של ישראל להגנה עצמית.

לאחר מכן התקיימה פגישה עם הנשיא ויצמן. ויצמן לפתע שאל את פרימקוב: "האם אינך מסוגל לומר משהו טוב על ישראל?" השתררה דממה, ואז השגריר, לדבריו, גייס את כל העברית שלו ואמר: "ישראל טובה". כולם צחקו. ב-22 בחודש פרימקוב עזב. הביקור נכשל. רוסיה לא השיגה בו דבר ורק סיבכה את יחסיה עם ארה"ב וישראל. בוועדה שהוקמה לפיקוח על שמירת ההסכם, שהושג  בסיום הלחימה, נכללו מלבד הצדדים המעורבים (ישראל, לבנון וסוריה) –   ארה"ב וצרפת – אך לא רוסיה. פוסובליוק, שנותר בישראל לאחר צאתו של פרימקוב, כדי לעקוב מקרוב אחר האירועים בלבנון, היה מאוכזב מאוד מאי הכללתה של רוסיה בוועדת הפיקוח. השגריר הֵעיר: אנו הטינו את כפות המאזניים לטובת הערבים ובכך הוצאנו את עצמנו מן המשחק.

ניצחון הליכוד, מאי 1996

בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שהתקיימו ב-29 במאי 1996 ניצח הליכוד בראשות בנימין נתניהו. לדעת בובין,  הציבור סבר כי ממשלת רבין-פרס  הרחיקה לכת בוויתוריה לפלסטינים, ופעולות הטרור פגעו בפופולאריות הממשלה. העולים מרוסיה, שלא היו מרוצים מחוסר תשומת הלב מצד הממשלה לבעיותיהם, תרמו לניצחון הליכוד.

 לפני הבחירות, סבר בובין כי פרס ינצח בהפרש קטן. השגריר העריך מאוד את פרס, כאינטלקטואל וכמדינאי. בובין  חיבר הקדמה להוצאה הרוסית של ספרו של פרס "המזרח התיכון החדש" (פורסם ב-1993). בנאום בטקס לרגל יום הולדתו ה-72 של פרס (16 באוגוסט 1995), ובמכתב  ששלח לפרס  ביוני 1996 בעקבות הפסדו בבחירות, שיבח בובין את סגולותיו כאדם וכמדינאי אינטליגנטי המרחיק ראות. במכתבו לפרס רשם בין השאר: ברצונךָ לשבור את חומת השנאה המפרידה בין ישראל לערבים, הקדמתָ את זמנך. כל מעשיך למען השלום, באופן עקרוני, הם בגדר אל חזור. ההיסטוריה מתקדמת בזיגזגים, אך במוקדם או במאוחר חזונך בדבר "המזרח התיכון החדש" יתגשם.

לאחר הבחירות, המחבר העריך כי תהליך השלום יימשך, אך לפי כללים אחרים; והשינוי בשלטון לא יביא לשינויים חדים ביחסים בין רוסיה לישראל. עוד ציין  כי השגרירות מזה זמן רב כוננה קשרים עם צמרת "מחנה הימין".

3.       תקופת שלטונו של נתניהו (עד לסיום תפקידו של בובין כשגריר), יוני 1996- מאי 1997

קשרים עם בכירי מחנה הימין לפני עליית הליכוד לשלטון

במאי 1992 התארח בובין בחוותו של אריאל שרון, שכיהן באותו הזמן כשר בממשלתו של יצחק שמיר. המחבר העריך מאוד את שרון כמצביא, במיוחד צליחתו את תעלת סואץ באוקטובר 1973. שרון מתואר כך: "בן שיח נבון ומעניין, שיכול לבטא בבירור את מחשבותיו. ניחן בחוש הומור...שורשיו – ברוסיה. ברוסית מדבר לאט, מתקשה, אך מבין למעשה הכול. כמוני, מרזה בהתמדה... " [אירוניה עצמית של השגריר, אשר בדומה לשרון סבל מעודף משקל.] הוא התנגד להחזרת השטחים שכבשה ישראל ב-1967; טען כי הערבים שינו את הטקטיקה, אך לא את מטרתם, שהיא חיסולה של ישראל. שרון לא שינה את דעותיו כאשר כיהן שר בממשלת נתניהו ב-1999-1996.

במאי 1993 קיים השגריר שיחות עם אישים אותם הגדיר "ניצים" ישראלים:  בני בגין (בנו של מנחם בגין), ובנפרד עם רפאל איתן (רפול) (רמטכ"ל לשעבר ומנהיג מפלגת "צומת"). שניהם סבורים כי תהליך שלום עם הערבים בלתי אפשרי, כיוון שהערבים לא השלימו עם קיומה של ישראל, ורק שואפים בתחבולות שונות להשיג מישראל ויתורים חד צדדיים. על אף שהמחבר לא היה שותף לדעותיו הפוליטיות של רפול, נוצרו יחסי רעות בין השניים: ההווי הרוסי, כולל שתיית וודקה, איחד ביניהם. רפול, מציין המחבר, ידוע כפוליטיקאי הגון וישר. עוד מציין המחבר כי ה"ניצים" מתייחסים באהדה לרוסיה הפוסט סובייטית – אהדה רבה יותר מזו של רוסיה כלפי ישראל.

ב-23 בנובמבר 1992 התקיימה פגישה ראשונה של בובין עם בנימין נתניהו, שעדיין לא נבחר למנהיג הליכוד, אך היה ממנהיגיו הבולטים.  בנושא תהליך השלום טען נתניהו  כי הערבים לא ויתרו על כוונתם להשמיד את ישראל, וכי שלום אמיתי ייכון "רק כאשר" ארצות ערב תהפכנה לדמוקרטיות. בתחום הפנים טען כי התפתחות הכלכלה נבלמת מפאת האידיאולוגיה הסוציאליסטית של העבודה, וכי יש לבנות את המשק על בסיס חדש, תוך שחרור כוחות השוק. בהמשך נפגש בובין עם נתניהו פעמים רבות ומלבד שינויים בדגשים וניואנסים, עמדותיו הבסיסיות לא השתנו. במארס 1993 נבחר נתניהו למנהיג הליכוד.  הוא יצר רושם של אדם משכיל, רהוט בדיבורו, נמרץ, וחדור מטרה – אך היה אגוצנטרי מדי.

ב-14 באוגוסט 1994 קיים בובין שיחה מקפת עם נתניהו במלון שרתון. בתשובה לשאלתו של נתניהו מהי יחסה של מוסקבה כלפי עמדת הליכוד בנושא התהליך המדיני, השיב השגריר: בגישת הליכוד הרבה רֶגֶש ומעט היגיון, ואין בה אלטרנטיבה למדיניות רבין-פרס. השגריר המשיך: "ישראל – מדינה יחידה בעולם,  בה שטחים ואנשים מתחלקים לשני חלקים בלתי שווים במישור הזכויות. זוהי אנומליה ברורה בסוף המאה ה-20. והממשלה הנוכחית מתכוונת להיפטר ממנה בדרך של פתרונות פשרה". נתניהו, מצדו, הביע התנגדות להקמת מדינה פלסטינית בטענה כי היא מהווה איום על ישראל. עם זאת הוסיף כי הוא מוכן לוותר על רצועת עזה ולא אכפת לו מה יהיה שם, אפילו מדינה פלסטינית. נתניהו תמך במתן אוטונומיה לגדה המערבית, בהוסיפו כי ככל שירדן תקים קשרים קרובים עם האוטונומיה כך ייטב.  השתמע בבירור כי מנהיג הליכוד מסכים לפשרה טריטוריאלית ביחס לרמת הגולן, ומתעניין אם רוסיה תהיה מוכנה לשלוח כוח לגולן במסגרת הפרדת כוחות אפשרית בין ישראל לסוריה.

מאז היבחרותו למנהיג הליכוד במארס 1993 רמז נתניהו על רצונו לבקר במוסקבה. זאת, להערכת השגריר, כדי לחזק את מעמדו הפוליטי בישראל, להסביר לצד הרוסי את עמדתו לגבי תהליך השלום, ואת עניינו בפיתוח הקשרים בין ישראל לרוסיה. השגרירות סברה כי יש לארגן לנתניהו ביקור ברוסיה, כי הרי הליכוד היה ויישאר גורם חשוב בזירה הפוליטית בישראל, גם אם נתניהו לא ייבחר לראשות הממשלה. באוקטובר 1995  שליח מיוחד מטעם נתניהו ניסה, דרך השגריר, להשיג הבטחה כי ילצין ייפגש איתו, במהלך ביקור שהתכוון לעשות ברוסיה. ואולם פניות השגרירות למשרד החוץ במוסקבה בעניין סידור ביקור לנתניהו נותרו ללא מענה, מתוך יחס של אדישות וחוסר אכפתיות. 

ממשלת נתניהו

בהרכבת הממשלה נקט נתניהו בקומבינציות מסובכות בהן הסתבך בעצמו. בתחילה רצה  נתניהו למנוע כניסתם לממשלה של אישים החושבים בצורה עצמאית ובהם אריאל שרון, רפאל איתן, דן מרידור ובני בגין – אך  בסופו של דבר, מאמציו להקים ממשלה של אומרי הן נכשלו. הממשלה הושבעה ב-18 ביוני 1996.  מבחינת המנטאליות, הממשלה הנוכחית מהווה העתק מדויק יותר של החברה הישראלית מזו הקודמת. "פחות אינטליגנציוּת, עדינות ו'אשכנזיוּת' – יותר פשטות, גסות...רבגוניות ורעש". הממשלה החליטה לכאורה להמשיך בתהליך השלום בהתאם להתחייבויות של הממשלה הקודמת, אך בלי להיחפז ותוך שמירה על הביטחון (מתוך הפרק יוני 1996).

מִתווה להסדר

נתניהו, בהיותו ראש ממשלה, העלה את הרעיון להתחיל את השיחות על הסדר הקבע, תוך דילוג על שלב הסדרי הביניים. עד לסיום תקופת כהונתו כשגריר לא היה ידוע לבובין כי הממשלה קיבלה תוכנית להסדר קבע. אולם בדצמבר 1997 [כבר לאחר סיום כהונתו], בפגישה עם יולי אדלשטיין [שר הקליטה בממשלת נתניהו] במוסקבה, טען השר כי הממשלה קיבלה מתווה להסדר סופי. לפי תוכנית זו ישראל תעביר לפלסטינים לא יותר מ-40%-30% משטח הגדה; ישראל לא תסכים לקיומה של מדינה פלסטינית ריבונית, ובכל מקרה תקיים שליטה ביטחונית-פוליטית [על הגדה]; היישובים היהודיים (ההתנחלויות) יישארו, אך שטחיהם לא יורחבו, והם יהיו תחת הגנת הצבא הישראלי; ירושלים לא תחולק ועוד. לדעת המחבר, נתניהו לא העז להציע תוכנית כזו לפלסטינים. (מתוך הפרק מאי 1996)

עמדתו של בובין ביחס לשטחים  הפלסטיניים (הגדה המערבית ורצועת עזה) היא כדלהלן. מנקודת ראותו של המשפט הבינלאומי, לישראל אין זכות להקים יישובים בשטחים שכבשה ביוני 1967. ואולם למעשה מדובר לא בשאלה משפטית, אלא בשאלה שצריכה להיפתר במישור הפוליטי. הפלסטינים תובעים את פינוי כל ההתנחלויות, אבל לדעת בובין, אף ממשלה ישראלית לא תסכים לכך, ופתרון כזה אינו נראה מעשי (במשתמע גם בגלל מספרם הגדול של המתנחלים – בסוף 1997 כמה מאות אלף). הפתרון המעשי, לדעתו, פינוי ההתנחלויות הקטנות.

הסכסוך הישראלי-ערבי

למנכ"ל משרד ראש הממשלה בחר נתניהו באביגדור ליברמן. ליברמן, יליד קישינב (מולדובה) [בריה"מ לשעבר], עלה לארץ ב-1978. הוא הכיר את נתניהו ב-1988 והיה אחד מאדריכלי ניצחונו בבחירות במאי 1996. מקורב לנתניהו ונהנה מאמונו. דעותיו הימניות, מעמדו הבכיר בליכוד, ושנאה בארץ כלפי העלייה הרוסית – כל זה מעורר כלפי ליברמן רגשות שליליים בקהלים רבים בישראל: מפלגות השמאל, נסיכי הליכוד וממסדו, והציבור הישראלי בכלל. מכנים אותו  רספוּטין, איש ה-ק.ג.ב, מפיונר ועוד. למחבר היו פגישות רבות עם ליברמן. לדעת השגריר, ליברמן "פוליטיקאי  נמרץ, נבון ונחוש החלטה". הוא "אדם מעשי". בניגוד לפוליטיקאים ישראלים אחרים, הוא מקיים הבטחות. בתהליך השלום, הדגש שלו על ביטחון. הוא אינו דוגל בשטחים תמורת שלום, אלא בשלום תמורת שלום. ליברמן תומך בפיתוח הקשרים עם רוסיה, לא מאהבתו לרוסיה, אלא כיוון שסבור כי הדבר משרת את האינטרסים של ישראל. [בסוף 1997 התפטר ליברמן מתפקידו במשרד ראש הממשלה.]

כלקח מהמצב  בתקופת ממשלת רבין-פרס, בו הצד הישראלי לא נהג לעדכן את השגרירות הרוסית לגבי התפתחויות במשא ומתן עם הערבים, תוך התעלמות ממעמדה הפורמאלי של רוסיה כשותפה יחד עם ארה"ב במתן חסות  לתהליך השלום – בעקבות עלייתו של נתניהו לשלטון דאג  השגריר להעלות את נושא העדכון עם ליברמן. סוכם כי התפקיד לקיים קשר קבוע עם השגרירות יוטל  על יועצו המדיני של נתניהו, דורי גולד. הדבר עזר, אך רק לזמן מה. לא עבר זמן רב, ומפאת היעדר אינטרס חיוני לדווח לרוסים, הצד הישראלי חזר לסורו. 

ב-23 בספטמבר  1996, פתיחת  מנהרת החשמונאים (מנהרת הכותל) עוררה התנגדות הפלסטינים, כיוון שהיוותה שינוי בסטאטוס קוו בירושלים המזרחית, במיוחד באזור הרגיש של הר הבית. פרצו מהומות בעזה ובגדה,  ונוסף לכך שוטרים פלסטינים ירו על חיילים ישראלים. קשה לדעת אם ערפאת הורה על המהומות, אך הוא לא עשה מאמצים להפסיקן, ואף לא רצה בכך. הוא ניצל טעות שעשו הישראלים לקידום מטרותיו. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את פתיחת המנהרה וקראה לסגירתה, ואף ארה"ב לא הטילה וטו על ההחלטה הזו, כי אם נמנעה בהצבעה.

ב-8 באוקטובר התקיימה פגישה בין ערפאת לנשיא ויצמן בביתו בקיסריה. ערפאת נתן הבטחה לנשיא לא להשתמש בכוח ליישוב שאלות שנויות במחלוקת. אחד ההורים, שבנו נהרג על ידי השוטרים של ערפאת ב"פוגרום" [כדברי המחבר – במהומות בעקבות פתיחת מנהרת הכותל] בספטמבר, מתח ביקורת נוקבת על הנשיא בגלל המפגש הזה. לדעת השגריר, האב השכול ביטא נכון את המהות של  מה שהתרחש. לדברי האב: "איך יכול היה לקרות כי המנוול, אותו ראש הממשלה מנחם בגין כינה חיה בעלת שתי רגליים, הפך אצלנו לאורח אופנתי של סלונים מכובדים? מפלגת העבודה טוענת כי ערפאת השתנה וכי הוא נטש את דרך הטרור...המציאות הוכיחה לנו כי אין הדבר כך כלל." ואכן, יומיים לאחר הפגישה עם הנשיא, הפר ערפאת את הבטחתו בהכריזו כי לנוכח היעדר התקדמות בשיחות "אינתיפאדה חדשה יכולה לפרוץ בכל רגע" (ציטטה מדברי ערפאת) וכי אין ביכולתו למנוע התפרצות כזו.

לנוכח המתיחות בגבול הסורי-ישראלי וחששה של ישראל כי סוריה תפתח במלחמה [בדיעבד התברר כי החשש הזה התבסס בחלקו על מידע מודיעיני כוזב שמסר סוכן המוסד יהודה גיל], ב-29 באוקטובר ביקש נתניהו מהשגריר  כי באמצעות שר החוץ פרימקוב, המבקר בדמשק, יעביר מסר לאסד: ישראל אינה מעוניינת במלחמה, אבל אם תותקף, תשיב בהנחתת מכה מוחצת. ב-31 באוקטובר, בביקורו בישראל, מסר  פרימקוב לנתניהו כי סוריה אינה מתכוננת לתקוף את ישראל, אלא ההיפך, מודאגת מתנועת כוחות ישראליים בגולן. [היה זה תיווך רוסי מוצלח להרגעת המצב. המחבר מתייחס לכך בקיצור בסקירתו  על יוני 1995.] בעת הביקור, דחה  נתניהו על הסף את תביעתו של פרימקוב לחדש את המשא ומתן עם הסורים, תוך לקיחת בחשבון מה שהובטח [רמז ל"פיקדון" המיוחס לרבין: נסיגה מלאה מרמת הגולן תמורת שלום מלא]. בקיצור, בנושא תהליך השלום לא הושג דבר, אך בין פרימקוב לנתניהו "נוצרה הבנה הדדית", מה שמקובל לכנות בישראל כ"כימיה".

במהלך  ביקורו בישראל קיבל שר החוץ הרוסי  מעמיתו הישראלי, דוד לוי, תיקיה ובה רישום מחדש על שמה של רוסיה את הרכוש בישראל שהיה רשום על שמה של בריה"מ. בכך באוקטובר 1996 באה לסיומה פרשת השבת הנדל"ן הסובייטי בישראל, אותו תבעה רוסיה לעצמה מאז 1993. להעברת הבעלות על הרכוש  לרוסיה נדרשה, מבחינה משפטית, הסכמת כל ארצות "חבר המדינות העצמאיות", בתור היורשות של בריה"מ (ואף המדינות הבלטיות). לטענת השגריר, ניצלה ישראל את התנגדותה של אוקראינה להעברת הבעלות לרוסיה, כדי לטפל בפרשה בעצלתיים ותוך סחבת ביורוקרטית. בפגישות אישיות של השגריר עם פרס ורבין האשים הצד הישראלי בעיכוב את המשפטנים והביורוקרטיה. השגריר סבר כי יש לפתור את הסוגיה לא במישור המשפטי, אלא הפוליטי, והמליץ על פנייה רוסית בנדון בדרג בכיר כמו הנשיא ילצין או ראש הממשלה. הנושא הועלה על ידי ראש הממשלה צ'רנומירדין במהלך שני ביקוריו של רבין ברוסיה באפריל 1994 ובספטמבר 1995, ושוב באפריל 1996 על ידי פרימקוב בעת ביקורו בארץ – אך הנושא עדיין נותר תקוע עד, כאמור, אוקטובר 1996. [ייתכן שלא במקרה, הבעיה שלא נפתרה בתקופת שלטון מפלגת העבודה, נפתרה בתחילת שלטונו של נתניהו, אשר עוד בהיותו באופוזיציה שאף לשדרג את הקשרים עם רוסיה.]    

ב-25 בינואר 1997 התקיים ברבת עמון (בירת ירדן), בניהולו של פוסובליוק, כנס של שגרירי רוסיה במזרח התיכון מהמדינות הבאות: מצרים, סוריה, ירדן, לבנון, ישראל והרשות הפלסטינית. בובין בנאומו בכנס טען כי רוסיה צריכה לקבוע מה תואם את האינטרסים שלה. "ישראל חזקה או חלשה... לעתים נדמה לי כי אנו בוחרים באפשרות השנייה". עוד טען השגריר כי הערבים מעוניינים ברוסיה כמנוף לחץ על ישראל, ולא כשותפה לצדה של ארה"ב במתן חסות לתהליך השלום. "האינטרס העיקרי של ישראל – הוא להתקיים", ו"האינטרס העיקרי של הערבים – הוא, אם לא להשמיד את ישראל, הרי לצמצמה למינימום מבחינה גיאוגרפית ופוליטית". השגריר המשיך: "בינתיים...אני רואה כי אהדת מיניסטריון החוץ, כללית, היא לצדם של  הערבים. ואני חושש כי גישה כזו שוב תכניס את רוסיה למבוי סתום" [כלומר תמנע ממנה למלא תפקיד של מתווכת בסכסוך הישראלי-ערבי]. פוסובליוק טען כי רוסיה אינה זקוקה לעימות בין ישראל לערבים, וכי היא מעוניינת בשני הצדדים, כולל בישראל חזקה. הוא הוסיף כי המזרח התיכון אינו אזור בעל עדיפות במכלול מדיניות החוץ הרוסית.

באמצע ינואר 1997 נחתם "הסכם חברון" [לפיו עמד צה"ל לפנות  את רוב העיר]. בהקשר ל"פרשת בר און - חברון" [ניסיון שיוחס לנתניהו למנות את רוני בר און ליועץ משפטי לממשלה בתמורה להבטחת תמיכת ש"ס בהסכם חברון], קובע השגריר כי "הטלוויזיה  והעיתונים בישראל הם שמאליים ללא יוצאים מן הכלל, ונגד הליכוד".  עם זאת סבור המחבר כי נתניהו לא רצה לנצל את המומנטום, שבהשגת הסכם חברון, להתקדמות נוספת בתהליך השלום.

ב-5 במארס קיים המחבר שיחה עם פייסל חוסייני [הממונה מטעם הרשות הפלסטינית על ענייני ירושלים], על פי בקשתו. חוסייני התלונן על החלטתה של ישראל לסגור ארבעה מוסדות פלסטיניים הממוקמים במזרח ירושלים. ישראל רואה במזרח ירושלים חלק בלתי נפרד משטחה הריבוני, ועל כן סבורה כי סגירת מוסדות המשתייכים לרשות הפלסטינית היא  בתחום סמכותה. המחבר מציין כי כל המדינות בעולם, כולל ארה"ב,  אינן מכירות בסיפוח מזרח העיר בידי ישראל כי אם רואות בו שטח כבוש. הוא גם מציין כי ישראל מבצעת במזרח העיר מדיניות של שינוי דמוגרפי, מפקיעה אדמות ערביות ובונה שכונות יהודיות.

ביקורו של נתניהו ברוסיה, מארס 1997

בפגישה עם השגריר ב-6 באוגוסט 1996 הודיע ליברמן כי נתניהו מעוניין בסוף החודש הזה לבקר במוסקבה. ממוסקבה הגיעה תשובה כי את נתניהו אפשר יהיה לארח "בסוף הסתיו". בספטמבר ליברמן שוב העלה את הנושא, אך לשגריר לא היה מה לחדש. ב-8 במארס  1997 יצא המחבר למוסקבה להכין את ביקורו של נתניהו. הביקור התקיים ב-12 בחודש באווירה טובה מאוד, אך ללא התקרבות בעמדות [ביחס לפתרון הסכסוך?]. בניתוח אופיו של נתניהו שהכינה השגרירות עבור "ההנהלה", צוינו כישוריו הרטוריים, דבקותו האידיאולוגית, תוך אפשרות לתזוזה לעמדות ריאליסטיות תחת עומס האחריות.

סיום תפקידו של בובין בארץ

בעת ביקורו בישראל באוקטובר 1996, הודיע פרימקוב לשגריר – את מה שכבר היה ידוע לו – כי בתחילת 1997 עליו לסיים את תפקידו בישראל ולפרוש לגמלאות, ומחליפו יהיה מישה [מיכאיל] בוֹגְדנוֹב [דיפלומט שהתמחה במדינות ערב.]  ב-20 בפברואר 1997 המחבר הודיע רשמית לעובדי השגרירות על פרישתו [הקרובה]. לפי הסיכום עם פרימקוב [באוקטובר] היה על בובין לפרוש כשלושה חודשים מתום הניתוח להשתלת ברכיים מלאכותיות אותו עבר בארץ, כלומר ב-20 בפברואר. אבל רופאיו אמרו לו כי הוא זקוק להשגחה רפואית במשך שלושה חודשים נוספים. השגריר ביקש משר החוץ להאריך את תפקידו בעוד שלושה חודשים, בסברו כי זוהי שאלה טכנית בלבד. "אך לפתע התברר כי אין זו שאלה טכנית, כי אם מדיניות שאינה ברורה לי...נתנו לי להבין – ככל שמהר יותר תעזוב, כך ייטב". בתחילה, בתגובה ספונטאנית נזעמת על כך שמסלקים אותו, רצה בובין לצאת מייד – אך במחשבה שנייה, מטעמי בריאות, החליט למלא אחר הוראות הרופאים, להישאר בארץ ולסיים את תפקידו ב-20 במאי. 

השגריר ניצל את הימצאותו במוסקבה בעת ביקורו של נתניהו במארס 1997, כדי לשוחח עם פרימקוב על תאריך סיום כהונתו. פרימקוב, באי רצון, הסכים להאריך את כהונתו עד ל-12 במאי – והמחבר לא מצא לנכון לציין מחדש כי תאריך הסיום של ההשגחה הרפואית שנקבעה לו בעקבות הניתוח הוא 20 במאי. ואולם באפריל הגיעה הודעה ממוסקבה לפיה השר [פרימקוב] מבקש כי השגריר יעזוב ב-10 במאי. השגריר אכזב אותו בהודיעו כי ב-12 במאי יהיה באירוע חגיגי אצל הנשיא [ה' באייר, יום העצמאות] ויעזוב ב-13. ואכן ב-12 במאי השתתף בובין בקבלת פנים שערך הנשיא ויצמן ושוחח איתו. הסיבה הפורמאלית לעזיבתו – יציאה לפנסיה.

בפרק הסיכום אומר המחבר כי מלבד הטיפול השגרתי בנושאים בילטראליים, "במידה משמעותית עבודת השגרירות התרכזה סביב תהליך השלום". התהליך העסיק את השגרירות  לא לאור מעמדה הפורמאלי של רוסיה כמשתתפת בו – השתתפות שהייתה סמלית בעיקרה. תפקיד השגרירות התרכז במעקב אחר ההתפתחויות בתהליך הזה, איסוף מידע עליו וחיבור מסמכים רבים על הנושא.

תוכנית הגרעין של איראן והצטיידותה בטילים בליסטיים; משלוחי נשק רוסיים לסוריה

נתניהו, עוד בהיותו באופוזיציה ובטרם נבחר למנהיג הליכוד, בפגישתו הראשונה עם בובין בנובמבר 1992, התחיל בנושא  ישראלי קלאסי (כדברי השגריר), זליגת טכנולוגיה גרעינית רוסית לאיראן והשלכותיה החמורות על ישראל. לפני כן, בביטוי לפעילותה האינטנסיבית של ממשלת ישראל באותו הנושא, ב-19 במארס 1992 הוזמן  השגריר לשיחה לראש אמ"ן, אורי שגיא. הייתה זו שיחת תוכחה כלפי רוסיה בנושאים שהדאיגו את ישראל והם: סיועה  של רוסיה  לאיראן בפיתוח נשק גרעיני וטילים בליסטיים; ושיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה לסוריה.  הנושאים האלה חזרו והועלו בתדירות גבוהה מצד ישראל בשיחות עם השגריר במשך כל שנות כהונתו; וראשי הממשלה של ישראל, רבין ונתניהו, הקדישו לסוגיות האלה מקום חשוב ביותר  בעת ביקוריהם במוסקבה.  אלה היו הנושאים שנדונו גם בביקור הפרידה שערך בובין אצל ראש המוסד, דני יתום, במאי 1997. 

תמצית תשובותיו של בובין הייתה כדלהלן. סיועה של רוסיה בתחום האנרגיה האטומית לאיראן, כולל בניית תחנת הכוח הגרעינית בבושהר (Bushehr), מונחה על ידי אינטרסים כלכליים. רוסיה, בדומה לישראל, מתנגדת לפיתוח נשק גרעיני מצד איראן, והמומחים הרוסים הפועלים באיראן מקפידים שהסיוע הרוסי לא ישמש למטרה הזו. אני מניח, המשיך בובין, כי מדענים ומהנדסים רוסים, בצורה אינדיבידואלית, "ואף גופים מדעיים" נוטלים חלק ב"פרויקטים שטבעם מפוקפק" – ואולם לרוסיה, כמו לישראל, אין שליטה על אזרחיה בחו"ל. הנשק הרוסי לסוריה מסופק תוך שמירה על מאזן הכוחות באזור. לדעת השגריר,  הדיווחים בכלי התקשורת הישראליים על סוגי הנשק שמוכרת רוסיה לסוריה היו מוגזמים.

בובין טרח לשלוח מכתב ל"הארץ" בו הכחיש את הידיעה שפרסם העיתון  ב-31 במארס 1997, לפיה הודה  הנשיא ילצין באוזני נתניהו, בעת ביקורו במוסקבה במארס, כי רוסיה מספקת לאיראן  טכנולוגיה לפיתוח טילים בליסטיים לטווח בינוני, אך תהיה מוכנה לבטל את החוזה בנדון בתמורה לפיצוי כספי. "הארץ" לא פרסם את מכתבו של השגריר. ישראל לא שקטה ולא נרגעה, ובקביעות "לא האמינה" לדברי השגריר בנושא האיראני, וגם לא להבטחותיה של מוסקבה. [בנושא האיראני והסורי הזדהה בובין למעשה עם עמדת ארצו.]

קשרים כלכליים

כבר בתחילת עבודתו כשגריר גיבש בובין מסמך בנושא פיתוח הקשרים הכלכליים בין רוסיה לישראל. במסמך טען כי יש לנצל את הפוטנציאל הכלכלי והמדעי של ישראל, להקלת מעברה של רוסיה לכלכלת שוק. יש להיעזר ביוצאי בריה"מ המתגוררים בישראל, במיוחד בעולים הרבים שהגיעו בשנים האחרונות לישראל, לפיתוחם של הקשרים בתחום הכלכלי  בין שתי המדינות. כדי לכונן קשרים יציבים עם ישראל, חייבת רוסיה להילחם נגד האנטישמיות בתחומה ולאפשר ליהודים החיים בה לפתח את תרבותם (כמו לימוד עברית ויידיש) ומורשתם (כמו בניית בתי כנסת). ראוי לציין כי בספרו מביע בובין עמדה נחרצת נגד האנטישמיות ברוסיה, ובהיותו שגריר הִרבה לשלוח פניות למשרד החוץ הרוסי בדבר הצורך להילחם באנטישמיות. לעקרונות שהוצעו על ידי השגריר לפיתוח הקשרים הכלכליים ולפניותיו בנושא המלחמה באנטישמיות הוא לא זכה למענה ממשרד החוץ במוסקבה.

בסוף יולי 1992  ביקר פוסובליוק בישראל ונפגש עם שר החוץ פרס. הדיפלומט האורח ניסה, בין היתר, לקדם פרויקט רוסי שאפתני להתפלת מים ים.  הפרויקט אמור היה לספק את כל צורכי המים של ישראל, ואף לאפשר לה לייצא מים. בובין עשה מאמצים כבירים לקדם את הפרויקט, כולל בפגישה עם ראש הממשלה רבין, אך ללא תוצאות. בדצמבר 1992 הגיע לארץ האקדמאי יבגני וליחוב (E. P. Velikhov).  האיש ניסה במרץ לקדם מכירה לישראל של מתקנים להתפלת מים הפועלים באנרגיה אטומית. המתקנים תאמו סטנדרטים בינלאומיים, אולם הישראלים לא היו מוכנים לרכוש אותם. שימוש באנרגיה אטומית עורר פחד בצד הישראלי, וכמו כן נגד הפרויקט הופעלו לחצים של לוביסטים. רבין התחמק מפגישה עם האורח. עוד ראוי לציין כי פרויקט מטעם חברה רוסית לחיפושי נפט במדף (אדן) היבשתי (continental shelf) של ישראל, שעמד לצאת לפועל, בוטל על ידי הצד הישראלי ב-1994.

בינואר 1994 ביקרה בישראל משלחת נכבדה מן הרפובליקה האוטונומית יאקוטיה-סאחה (שבמסגרת הפדרציה הרוסית) – אזור חשוב בכריית יהלומים. האינטרס של ישראל היה להפחית את תלותה באספקת יהלומים גולמיים מסינדיקט היהלומים "דה בירס", אך בלי לפגוע במעמדו, וזאת באמצעות רכישה ישירה של יהלומים גולמיים מיאקוטיה. האינטרס של רוסיה היה לשלב את מכירת  היהלומים לישראל בסיוע ישראלי בהרחבה ובמודרניזציה של תעשיית עיבוד היהלומים הרוסית – ובנושא הזה קיבלה המשלחת הרוסית תשובות מתחמקות מהצד הישראלי. בסופו של דבר, נכון ל-1997, המצב לא השתנה. רוסיה המשיכה בעיקר לכרות יהלומים, וישראל המשיכה בעיבודם.

בביקורו של רבין ברוסיה באפריל 1994 נחתמו הסכמים רבים לשיתוף פעולה, בהם בתחומים המדעי-טכני, החקלאות, התיירות, התרבות, הרפואה, המסחר והכלכלה. ואולם להסכמים החשובים האלה  לא היה המשך בצורת פרויקטים ממשיים. לפגישה עם רבין בביקורו השני ברוסיה בספטמבר  1995 צ'רנומירדין התכונן היטב ושוחח עם האורח, בין היתר,  אודות הקמת תחנות כוח חשמליות [בישראל] המפיקות אנרגיה  מפצלי שמן, עיבוד יהלומים, והתפלת מים. הפגישה לא הניבה תוצאות מעשיות.

בסיכומו של דבר, בתקופת חמש וחצי שנות כהונתו כשגריר, אף פרויקט כלכלי רוסי גדול בישראל, ואף פרויקט רציני בתחום שיתוף הפעולה המדעי- טכני בין רוסיה לישראל לא יצא אל הפועל. בין הפרויקטים שנדונו, אך לא מומשו, מיזמים לייצור מטוסים, בניית מסילת ברזל באר שבע-אילת, ורכבת תחתית בתל אביב. נראה כי הצד הישראלי העדיף חברות מערביות בעלות מוניטין על פני חברות רוסיות שלא נהנו ממנו.      

פעילות ריגול רוסית בישראל

בובין נאבק נגד המגמה הקבועה של שירותי המודיעין של רוסיה להגדיל את מספר התקנים עבורם בשגרירות. (מדובר ב- SVR- "שירות ביון החוץ", ו- GRU- שירות המודיעין של הצבא הרוסי.) כמו כן התלונן –  באמצעות פניות ל"שירות ביון החוץ"  ומשרד החוץ  במוסקבה –  על עובדי שירותי המודיעין המוסווים בשגרירות שהתחמקו, ללא הצדקה, מביצוע  עבודתם בתור אנשי שגרירות. לפחות במקרה אחד דעתו התקבלה על הממונים. המחבר הטיל ספק בנחיצותה של כמות מופרזת, לדעתו, של אנשי מודיעין. הוא סבר כי יש למנותם לא על בסיס מִכסות [כלומר, כאחוז מסוים ממספר עובדי השגרירות], אלא לפי הכישורים, ויש לשים דגש על האיכות, ולא הכמות.

פרופסור ולדימיר איסאייב  ((V. A. Isaev, סגן מנהל המכון למזרחנות של אקדמיית המדעים של רוסיה, ב"הרצאה סגורה" בתל אביב ב-30 בינואר 1997, טען כי 25% מן הדיפלומטים העובדים בשגרירות רוסיה בישראל, כלומר 13 אנשים, עובדים עבור שירותי הביון. עוד טען האיש כי בעוד בעבר מרכז הביון הרוסי במזרח התיכון היה בקפריסין, הרי כעת הוא נמצא בישראל. לדברי בובין, הטענות האלה היו מוגזמות ביותר, בדומה לטענות בנושא עיסוק השגרירות הרוסית בריגול, שהופיעו לעיתים קרובות בעיתונות הישראלית בתקופת שירותו בארץ. עוד טוען השגריר כי מספר הדיפלומטים בשגרירות בתל אביב היה "פחות מ-20", ולא 52 כפי שמשתמע מטענת הפרופסור. עם זאת, המחבר מתייחס בהבנה לצורך לעסוק בביון במסווה דיפלומטי.

באמצע שנות ה-90 פורסמו בישראל ידיעות אחדות על תפיסת מרגלים רוסים, שהגיעו בכיסוי של עולים. בתור שגריר, בובין היה מעורב בניסיונות להשיג חנינה, או קיצור תקופת המאסר, עבור שבתאי קלמנוביץ' (הגיע כעולה מבריה"מ, נאסר ב-1987 ושוחרר אחרי כחמש וחצי שנים, במקום תשע שנים להן נידון) ומרגלים נוספים. בהקלת עונשם של המרגלים הוא פעל מתוך שיקול הומאני,  והצטער על גורלם של  האנשים "שעבדו למען רוסיה". בובין טוען כי נושא הריגול היה מחוץ לעיסוקו הדיפלומאטי ופרשיות הריגול פגעו ביחסים הבילטראליים. בסביבות 1996 (?)  הגיעו הוראות ממוסקבה בדבר הצורך להגביר ערנוּת, כדי למנוע גיוס אנשי השגרירות לשירות המודיעין הישראלי. כל עובד שגרירות, בין אם דיפלומט או עובד טכני, חייב היה למסור דיווח בכתב על כל מגע עם אזרח זר, וחובת השגרירות הייתה להעביר דיווחים אלה למוסקבה. ההליך הזכיר לשגריר את הימים הסובייטיים ועורר את התנגדותו, אך הוא לא יכול היה לשנותו.

                                                                   ***

בנימוקים של מניעת כניסת נערות ליווי ושיקולים ביטחוניים, היחס כלפי התיירים מרוסיה בנמל תעופה בן-גוריון התאפיין בגסות ושרירותיות, כולל מעצר וגירוש ללא הצדקה. לדוגמה, אחד מגדולי הזמרים של רוסיה, יוסף קובזון, יהודי, כבר בהגיעו לנמל התעופה בן-גוריון בינואר 1996 הושם במעצר, בטענה של השתייכות למאפיה הרוסית. התערבות אינטנסיבית של השגריר הביאה לשחרורו. מרוב תסכול על הישנות המקרים של יחס משפיל כלפי תיירים רוסים – בהם מעצר שחקנית תיאטרון שנראתה בעיני אנשי הביטחון כנערת ליווי – הציע בובין למשרד החוץ הרוסי לנקוט בצעדי גמול כלפי תיירים ישראלים, אך לא זכה למענה.

שגרירי ישראל ברוסיה

לאחר חידוש הקשרים הדיפלומטיים ב-1991, יוצגה ישראל ברוסיה על ידי השגריר אריה לוין, שהיה דיפלומט מקצועי וזכה להערכה רבה מצד בובין. בספטמבר 1992 הוא הוחלף על ידי חיים בר-לב, רמטכ"ל בין השנים 1972-1968, שהתמנה על ידי רבין ופרס. המחבר נמנע מלחוות דעה על תפקודו כשגריר, אך מציין כי האיש חלה לעתים קרובות ונפטר, זמן קצר לאחר ביקורו של רבין במוסקבה, ב-7 במאי 1994. פרס בחר לתפקיד שהתפנה את רקטור אוניברסיטת חיפה,  פרופסור עליזה שנקר(!) [טעות חוזרת אצל המחבר בציון שם משפחתה. צריך להיות שנהר] . בובין שוחח איתה, התרשם לחיוב מאישיותה – אך חסרונותיה בתור שגרירה היו בולטים: היא מעולם לא עסקה בפוליטיקה וברוסיה, ורק לרגל מינויה החלה ללמוד רוסית. המחבר ניסה לרמוז לרבין  על חוסר התאמתה לתפקיד, אך ראש הממשלה פטר זאת במשפט כי אין זו בעייתו, ובכך נתן להבין מה דעתו בסוגיה, וגם רמז על יחסיו המורכבים עם פרס.

כבר ביוני 1996 התהלכו שמועות, כי ראש הממשלה החדש נתניהו מתכונן למנות לשגריר ברוסיה את יולי קושרובסקי. האיש יליד אוקראינה 1941 [נפטר ב-2014],  בשנות ה-70 היה פעיל עלייה בבריה"מ, נאסר חמש פעמים, היה מסורב עלייה במשך 18 שנה, וב-1989 עלה לארץ. בבחירות האחרונות עבד במטהו של נתניהו. רוסיה לא הייתה מרוצה מן המינוי, וכפי שנודע למחבר, גם שר החוץ דוד לוי לא רצה בו. משיחה עם ליברמן בתחילת אוגוסט 1996 נודע לשגריר כי נתניהו עומד מאחורי המינוי, לאור רצונו להפקיד את המִשרה באיש מסביבתו הקרובה, כדי לקיים קשר טוב יותר עם מוסקבה.  

ב-31 באוקטובר הגיע פרימקוב לביקור בישראל, ולשאלת השגריר האם לפעול לסיכול המינוי, נתן תשובה חיובית ברורה. בובין עצמו לא היה מרוצה ממינויו המתוכנן של קושרובסקי, ולאחר קבלת האישור מפרימקוב, ב-10 בנובמבר קיים שיחה ארוכה עם ליברמן. בובין, לדבריו,  העלה  "אנלוגיה גסה": תאר לעצמך, אמר לליברמן, שאנו היינו שולחים לישראל בתור שגריר את קלמנוביץ' [הורשע בריגול לטובת בריה"מ, ולאחר ריצוי חלק מעונשו שוחרר וחזר לרוסיה]. עוד אמר כי לקושרובסקי "עלולים להיווצר קשיים" במוסקבה, וביקש שוב לשקול את המינוי. בסופו של דבר קושרובסקי לא מונה לשגריר, ועליזה שנהר המשיכה בתפקידה [עד 1997].

פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה

שליחי הסוכנות היהודית פעלו ברוסיה באופן אינטנסיבי. הסוכנות הקימה בתי ספר ללימוד עברית, ארגנה מחנות קיץ לנוער וסטודנטים, וכל זאת במטרה להגדיל את העלייה לישראל. בובין סבר כי על אף שבאופן עקרוני, פעילות כזו מותרת בכל מדינה דמוקרטית, יש לכונן מסגרת חוקית שלא תאפשר לסוכנות להתנהל ללא בקרה כמעין גוף אוטונומי. הוא העביר את המלצותיו ברוח זו למוסקבה. כרגיל, הוא לא קיבל תגובה להמלצותיו. ניתן להסיק כי בובין היה מעוניין להגביל את פעילות הסוכנות ברוסיה גם כדי לצמצם את היקף העלייה ההמונית של יהודים לישראלים, אשר מנקודת ראות ארצו הייתה כרוכה בהפסד של אזרחים מועילים, רובם בעלי השכלה אקדמאית.

[כנראה ללא קשר להמלצותיו] באפריל 1996, הודיע משרד המשפטים הרוסי כי על הסוכנות להפסיק את פעילותה ברוסיה, כיוון שזו אינה תואמת את החוק הרוסי. לסוכנות ניתנה אפשרות להגיש בקשה לרישום מחדש, בהתאם לחוק. הבקשה הוגשה במאי 1996  ובאוקטובר נפתרה הבעיה. הסוכנות הורשתה לפעול ברוסיה, אך לא בתור הסוכנות היהודית לישראל, אלא כארגון ציבור כלל רוסי המאגד אזרחים רוסים וישראלים בשם "הסוכנות היהודית ברוסיה". המחבר מותח ביקורת על הסגנון הגס מצד הממשל הרוסי בטיפול בבעיה – שנבע, לדעת השגריר,  בהשפעת הבחירות לנשיאות ברוסיה שנערכו ביוני 1996 [במטרה לזכות בקולות לאומנים] – אך לא על מהות הפתרון. (מתוך הפרק מארס 1995)

העלייה מרוסיה

המחבר מתייחס בסימפטיה רבה כלפי העולים מרוסיה, אשר עם חלקם רקם קשרי ידידות אישיים. הוא כאב את כאבם של אותם העולים עטורי דיפלומות והישגים – ואלה היו רבים – שנאלצו להתפרנס בישראל מעבודות ניקיון ושמירה. לדעתו של בובין, ישנה מגמה בישראל (ובמערב בכלל) מצד הממסד הפיננסי והכלכלי למנוע את השתלבותם של יוצאי רוסיה במערכת הפיננסית וברכישת חלק מן המשק, וזאת מתוך חשש מתחרות. לדעתו, במקרים רבים, ההיסטריה נגד המאפיה הרוסית – מאפיה שאכן קיימת – משמשת רק תירוץ לסלק מתחרים מקרב העולים.  

יחסים חמים במיוחד קיים בובין עם ותיקי (וטרנים)  מלחמת העולם השנייה החיים בישראל. הוא סייע להם לקבל בחזרה את המדליות שנלקחו מהם בזמן שעלו ארצה בתקופה הסובייטית. עם זאת, הוא לא היה מוכן להיענות לבקשתם לבטל עבורם את תשלום 50-40 דולרים – התשלום הסטנדרטי עבור אשרת כניסה לרוסיה. רק ב-1995, לרגל חמישים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית, הוענק באופן יוצא מן הכלל פטור כזה לווטרנים שנסעו לחגוג את האירוע ברוסיה.  הסיבה לאגרה הגבוהה נעוצה  הייתה במצב בו, לפי הוראות משרד החוץ במוסקבה, השגרירות הייתה צריכה בעצמה לממן את הוצאותיה. השגריר לא היה מוכן להוריד את רמת החיים עבור סגל השגרירות ועצמו. על כן, על אף תחושת הידידות לישראל וקִרבה מיוחדת כלפי יוצאי בריה"מ בה, לא היה מוכן בובין להתפשר בנושא, על אף הלחצים המרובים שהופעלו עליו.

אישיות בולטת מקרב העולים מרוסיה בישראל בשנות ה-90 היה נתן שרנסקי, אשר עמד בראש מפלגת "ישראל בעלייה" ושימש שר המסחר והתעשייה מטעמה בשנים 1999-1996. לדברי בובין, כאשר נעצר שרנסקי בבריה"מ ב-1977 באשמת ריגול למען ארה"ב, ניסה המחבר, על סמך תחושתו, לשכנע את ראש ה-ק.ג.ב יורי אנדרופוב כי זו האשמה מפוברקת – אך לשווא. (שרנסקי שוחרר מהכלא ב-1986 ועלה לישראל). בתור שגריר, הוא נפגש עם שרנסקי פעמים רבות, בין השניים התקיימו יחסים ענייניים ברוח טובה, אך לא נוצרה –  כפי שמקובל להתבטא בישראל –   "כימיה".

                                                                     ***

בתקופת שירותו בארץ למד בובין  עברית, אך הוא מראש הציב לעצמו רף נמוך וידיעותיו הצטמצמו למילות מפתח וביטויים שגורים.  (למחבר לא הייתה הסבלנות ללמוד  עברית בצורה שיטתית ועקבית, ואותו הכלל נקט ביחס ללימודי שפות אחרות; ואף בניהול שיחה באנגלית היה משתמש במתורגמן.) כדי להעמיק את ידיעותיו על ישראל קרא פרקים בתורה ותלמוד. מסִפרו ניתן להסיק על בקיאותו בנושאים הרלוונטיים לתפקידו כשגריר בארץ, כמו ההיסטוריה של מדינת ישראל ומדינאים שלה.

בובין סבור היה כי על מנת להיות עם אצבע על הדופק בכל מה שקשור באווירה ובהלכי הרוח בארץ, יש להיפגש עם אנשים מן השורה,  וכך עשה. הוא טייל בארץ לאורכה ולרוחבה, נפגש עם אנשים בקיבוצים, במושבים ובערים. בסִפרו ישנה התייחסות לציבור הספרדי ולמתח בין האשכנזים לספרדים. [עם זאת, ניתן להסיק כי רוב פגישותיו עם אנשים מן השורה היו עם עולים מבריה"מ לשעבר. אין התייחסות בספרו לפגישות עם ערבים ישראלים, בהם חברי כנסת, או עם אישי ציבור מזרחיים אנטי ממסדיים.]

בניגוד לבכירים רבים בממסד הסובייטי לשעבר – נותר בובין אתיאיסט. בהתאם לכך, הוא מותח ביקורת על כפייה דתית מצד הזרם האורתודוכסי ביהדות – שמהווה מיעוט – על תחומים רבים של החיים בישראל, כמו היעדר תחבורה ציבורית בשבת, פגיעה בזכויות בזרמים שאינם אורתודוכסיים ועוד. בדיעבד היה מוכן בובין להודות כי המשטר הסובייטי היה דיקטטורי וטוטליטארי. באוגוסט 1995, במלאות למחבר 65 שנה, בינו לבין עצמו, הוא העלה תהיות פילוסופיות על חייו, בשאלו: "כל חיי התפללתי לאלים שקריים?" עם זאת, הוא סבר כי במשטר הסובייטי היו גם היבטים חיוביים. עוד טען כי המצב האידיאלי של חברה צודקת (או קומוניסטית במובן החיובי של המילה) ואליה לבסוף תגיע האנושות, היא חברת שפע, בה כל אחד יוכל לעסוק בתחום התעניינותו ובהתאם לכישוריו (מתוך הפרק אוגוסט 1994 בראיון לעיתון מקומי.)  עד אז היה מעדיף משטר "סוציאליסטי עם פנים אנושיות", או "קפיטליזם עם פנים סוציאליסטיות" (מתוך הפרק פברואר 1997).

מגמות במדיניותה של רוסיה כלפי ישראל בתקופת כהונתו של השגריר בובין, 1997-1991 (הערות שלי)

לאחר התפרקותה של בריה"מ בסוף דצמבר 1991, שאיפותיה של המדינה היורשת, רוסיה – בשנים הראשונות לקיומה כמדינה עצמאית –  בתחום החוץ היו מוגבלות והתמקדו בהסדרת היחסים עם הרפובליקות הסובייטיות לשעבר ובשיפור היחסים עם המערב, כדי להיעזר בו לביצוע רפורמות כלכליות-חברתיות. ואולם מסביבות 1994, חלקית בעקבות האכזבה ממדיניות שיפור הקשרים עם המערב שלא הניבה פירות בתחום הכלכלי, ניכרה מגמה במדיניות החוץ הרוסית לנסות ולחזור במידת מה למלא תפקיד של מעצמת על, אותו מילאה בריה"מ. בהתאמה לכך, סימנים לעלייה בפעילות הדיפלומטיה הרוסית ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ניכרו מאביב 1994: במארס ביקר שר החוץ הרוסי קוזירב בישראל, ובאפריל נערך ביקורו הראשון של ראש הממשלה רבין ברוסיה. הביקור נערך בעקבות הזמנתו של קוזירב לרבין, ומנקודת ראות רוסית נועד לאפשר למוסקבה למלא תפקיד יותר מסמלי – אך לא שווה ערך לארה"ב – בתהליך המדיני. והראייה לכך: ביקורו של רבין במוסקבה התקיים פחות משבוע לאחר ביקורו של ערפאת בה. בסקירתו של השגריר על ביקוריו של רבין באפריל 1994 ובספטמבר 1995 במוסקבה בולט היעדר התייחסות לסכסוך הישראלי-ערבי בשיחות. בכל זאת סביר להניח כי הנושא נדון, אך כנראה לא תפס מקום חשוב, ומכל מקום לא הביא לשינוי בתפקידה הסמלי של רוסיה במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

בהקשר לשינויים שהסתמנו במדיניותה של רוסיה מ-1994, ראוי לשים לב לשינוי בעמדתו של בובין בסוגיית ירושלים. בעוד ב-1993 הוא התייחס בהבנה –על אף שלא תמך – במדיניות הסיפוח של ישראל בירושלים המזרחית, הרי בשנים הבאות הוא התיישר לפי העמדה הרוסית הרשמית, שראתה בחלק הזה של העיר כשטח כבוש. בובין נימק את עמדתו החדשה בהסתמך  על החוק הבינלאומי, ועל כך שרוסיה אינה יכולה לנקוט בנושא ירושלים עמדה חד צדדית לטובת ישראל, אם ברצונה למלא תפקיד, ולוּ  סמלי, כשותפה במתן חסות לתהליך השלום. אפשר להסיק, כי השיקול המכריע של בובין במתן הצדקה לעמדתה הרשמית של מוסקבה בשאלת ירושלים היה כי אף ארה"ב – המדינה התומכת ביותר בישראל בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי –  רואה בירושלים המזרחית שטח כבוש.

למרות שהופיעו תמורות במדיניותה של מוסקבה מ-1994, קוזירב לא גילה עניין מיוחד במזרח הערבי, ובביקוריו בישראל וברשות הפלסטינית ניכר אף יחס של זלזול מצדו כלפי מילוי חובותיו הבסיסיות כשר. מכאן נראה  כי קוזירב הציב לעצמו מראש רף נמוך של הישגים בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והיה מוכן להסתפק בתפקיד של שותף סמלי בתהליך השלום, המייצג את ארצו בטקסי החתימה על הסכמים שהושגו ללא השתתפותה של רוסיה. 

מינויו של פרימקוב לשר החוץ בינואר 1996 הביא לשינוים במדיניות החוץ הרוסית הן כלפי המערב והן בנושא המזרח תיכוני. עצם מינויו, שנעשה על ידי הנשיא ילצין לקראת הבחירות לנשיאות ברוסיה שנקבעו ליוני 1996, נועד למנוע מן האופוזיציה, ובראש וראשונה הקומוניסטים, למתוח ביקורת על מדיניותו של ילצין ככנוּעה למערב. בפרימקוב, אשר היה מקובל על המפלגה הקומוניסטית הרוסית בתקופה הפוסט סובייטית, נותרה איבה כלפי המערב וישראל, ואהדה כלפי מדינות ערב. זאת לאור עברו כשליח מטעם בריה"מ במזרח הערבי והיותו ערביסט בהשכלתו. בניגוד לקוזירב, שאף פרימקוב להישגים בזירה המזרח תיכונית בכלל ובמאמצי התיווך בסכסוך הישראלי-ערבי בפרט. בתקופתו חידשה רוסיה את שיתוף הפעולה עם ידידותיה הוותיקות בהן סוריה ועיראק, והרחיבה את קשריה עם איראן. בעת המלחמה בין ישראל לחיזבאללה באפריל 1996, ניסה פרימקוב למלא תפקיד של מתווך פעיל –  ללא תיאום עם האמריקאים,  ולמורת רוחה של ישראל  בראשות פרס – ונכשל.  לעומת זאת, בביקוריו של פרימקוב בדמשק וירושלים באוקטובר 1996 בתקופת ממשלת נתניהו, תרם שר החוץ הרוסי להרגעת המתיחות בגבול הישראלי- סורי.

בעוד ממשלת העבודה בתקופת רבין ופרס התנגדה בנחישות לניסיונות תיווך רוסיים בסכסוך הישראלי-ערבי, הרי נתניהו, עוד בהיותו מנהיג האופוזיציה, באוגוסט 1994 גילה פתיחות מסוימת בנושא מתן תפקיד לרוסיה ביישוב הסכסוך הישראלי-סורי, כמו בהפרדת כוחות בין ישראל לסוריה בהסדר עתידי. כמו כן ראוי לציין, כי מאז היבחרותו למנהיג האופוזיציה ב-1993 ניסה נתניהו לארגן לעצמו ביקור ברוסיה, ובאוגוסט 1996, כחודשים לאחר כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, כבר רצה להגיע לביקור במוסקבה – אלא שמוסקבה עיכבה את מימושו. בעת פגישתו של נתניהו עם פרימקוב באוקטובר 1996, הפערים בעמדות בין שני הצדדים בנושא הסדר מדיני בערוצים הפלסטיני והסורי נותר בעינם – אך לפי עדותו של בובין נוצרה "כימיה" בין שני האישים.

ואכן, פרימקוב בספרו על מדיניות ארצו במזרח התיכון, מציין כי הוא גיבש בביקורו באוקטובר 1996  יחס די חיובי  כלפי נתניהו, וזאת בניגוד – ממשיך פרימקוב – ליחס  למנהיג     הישראלי         באותה תקופה (1999-1996) מצד עמיתיו במדינות ערב ובוושינגטון. יחס זה נוצר על אף – כפי  שמודה פרימקוב –   שנתניהו נסוג למעשה מן ההבנות בשאלה הפלסטינית שהושגו בתקופת פרס.[1] סביר להניח כי החיוב ביחסו של פרימקוב כלפי נתניהו נבע מן הסיבות הבאות. נתניהו הסכים  לתיווכו של פרימקוב, שנועד  להפיג את המתיחות בין ישראל לסוריה ב-1996, וגילה פתיחות בשאלת תפקיד רוסי בהסדר ישראלי-סורי.  נוסף לכך, חוסר הסימפטיה כלפי נתניהו  בוושינגטון כבר היה בו כדי לזכּוֹתו בנקודות זכות במוסקבה, מתוך תקווה, ולוּ קלושה, לקעקע במידת מה את הקשרים בין ישראל לארה"ב. עוד אפשר לטעון כי לרוסיה, להשגת שלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני לא היה ערך בפני עצמו, אלא אם כן הדבר קידם את מעמדה שלה באזור. על כן, עמדתו הקשוחה של הליכוד בסוגיה הפלסטינית –  אשר יצרה מתיחות קבועה בקשרים בין וושינגטון לירושלים בתקופת נתניהו וגם מנעה קידומו של הסדר בחסות אמריקאית שיעצים את מעמדה של ארה"ב באזור – דווקא שירתה את האינטרסים של רוסיה. 

מנקודת ראותו של נתניהו, זיכרונותיו מיחסו השלילי של ממשל ג'ורג' בוש האב כלפיו, עת מילא תפקיד סגן שר החוץ[2]; האינטרס הברור והגלוי של ממשל קלינטון בניצחונו של פרס בבחירות ב-1996, לאור עמדותיו הנוחות יותר של מנהיג מפלגת העבודה בקידום הסדר בערוץ הפלסטיני – כל אלה, סביר להניח, חייבו את נתניהו לשפר את הקשרים עם המעצמה המתחרה בארה"ב, כדי לפצותו, לפחות במידה סמלית, על המתיחות ביחסים עם ארה"ב.

בניגוד לשינוי שֶׁחל בעמדתו של בובין בנושא ירושלים לטובת הצד הערבי, הרי בהערכתו כלפי הצד הפלסטיני בראשות ערפאת, ניכרה אצל השגריר התקרבות מתמדת לעבר גישת  הימין הישראלי. מעשי הטרור במהלך תהליך השלום עם הפלסטינים בתקופת ממשלת רבין-פרס, תוך התבטאויותיו הדו-משמעויות של  ערפאת ביחס לשלום ולפיגועים – ובעיקר המהומות בעקבות פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 1996 – כל זה הוכיח לבובין כי ערפאת לא נטש את דרך הטרור והעמיד יותר מסימן שאלה על כוונות השלום שלו. עוד טען בובין, כי על מנת שתוכל רוסיה למלא תפקיד של מתווכת פעילה בסכסוך הישראלי-ערבי, עליה לרכוש את אמונה של ישראל באמצעות ויתור על נטיותיה הפרו-ערביות.

הדעות האלה של השגריר לא תאמו כלל את עמדת שר החוץ שלו, פרימקוב, אשר לא רק החליט לפטרו, אלא דאג כי יעזוב את ישראל מהר ככל האפשר. במקומו מינה פרימקוב את מיכאיל בוגדנוב, ערביסט כמוהו בהשכלתו. בוגדנוב עתיד היה לזכות בקידום בקריירה הדיפלומטית שלו: החל מ-2012-2011 הוא ממלא תפקיד סגן שר החוץ של רוסיה ושליחו המיוחד של הנשיא למזרח התיכון.

בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר 2000, בתקופה בה בובין כבר לא החזיק בתפקיד רשמי, חלה אצלו התקרבות נוספת לעבר עמדת הימין הישראלי. בספרו האוטוביוגרפי  שהשלים את חיבורו באמצע 2002, הוא נתן הצדקה לזכותה של ישראל לנהוג בשטחים הפלסטיניים לפי התקדים של קלינינגרד [3]. כוונתו לסיפוחם של שטחים גרמניים (פרוסיה המזרחית, כולל העיר קניגסברג, ששמה שוּנה על ידי הרוסים לקלינינגרד) על ידי בריה"מ, בעקבות מלחמת העולם השנייה. (לדעתי, מה שיכלה לבצע בריה"מ בזמנה בתור מעצמה גדולה, אין באפשרותה של ישראל –  בתור מדינה קטנה, ובהתחשב בהתנגדות הבינלאומית ובבעיה הדמוגרפית –  לבצע.)  בסיום אפשר לומר כי בובין היה כנראה השגריר הרוסי האוהד ביותר למדינת ישראל מאז חידוש הקשרים הדיפלומאטיים ב-1991. 

(1)  על יחסו של פרימקוב לנתניהו:

פרימקוב, יבגני  מקסימוביץ'.  במהימנות: המזרח התיכון על הבמה ומאחורי הקלעים (המחצית השנייה של המאה ה-20 –תחילת המאה ה-21) (מוסקבה, 2006).  

Примаков,  Евгений Максимович.

Конфиденциально: Ближний    Восток    на  сцене  и  за  кулисами  (вторая  половина  XX – начало  XXI века ) (Москва : Российская  газета , 2006)    [ רוסית]                                                                         

(2) רוברט גייטס, סגן היועץ לביטחון לאומי בממשל בוש האב, מספר בזיכרונותיו כי לאחר פגישתו עם נתניהו, סגן שר החוץ דאז, הוא  מצא לנכון להודיע ליועץ לביטחון לאומי ברנט  סקוקרופט (Scowcroft)  כי אין להתיר יותר ל"ביבי" לחזור לתחום הבית הלבן (עמ' 387).

Gates, Robert. Duty: Memoirs of a Secretary at War (New York: Alfred A. Knopf, 2014). p.387

(3) בובין, אלכסנדר. המאה ה-20 כהשתקפות חיי אדם: זיכרונות (מוסקבה, 2003).

Бовин, Александр. ХХ век как жизнь:  Bоспоминания   (Москва: Захаров, 2003). [רוסית]

---