בובין, אלכסנדר. המאה ה-20 כהשתקפות חיי אדם: זיכרונות (מוסקבה, 2003). [סיכום וביקורת]

בובין, אלכסנדר. המאה ה-20 כהשתקפות חיי אדם: זיכרונות (מוסקבה, 2003). [סיכום ספר] 774 עמ' כולל מפתח שמות.

Бовин, Александр. ХХ век как жизнь: Bоспоминания (Москва: Захаров, 2003).רוסית] ]

אוטוביוגרפיה של אלכסנדר בובין (Bovin) (2004-1930). האיש השתתף בכתיבת נאומיו של מנהיג בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב (1982-1964)  ואף מילא תפקיד, שולי למדי, בהתוויית מדיניותו של המנהיג הסובייטי. במקביל לפעילותו הזו מאחורי הקלעים, שימש בובין פרשן פוליטי בכיר. לאחר פירוקה של בריה"מ,  היה שגרירה הראשון של רוסיה בישראל בשנים 1997-1991. הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל טענותיו והשערותיו. הניסוח כמו "לדבריו" ודומיו נועד לשם הדגשה בלבד.  הערותיי מופיעות בסוגריים מרובעים.

לימודי משפטים ופילוסופיה, ועבודה בכתב העת "קומוניסט", 1963-1948

בובין נולד ב-1930 בעיר פוּשקין (לשעבר Tsarskoe Selo) שליד לנינגרד (פטרבורג), אך את רוב נעוריו בילה במזרח הרחוק בסביבות העיר חברובסק (Khabarovsk), מקום שירותו הצבאי של אביו. אביו היה איש צבא מקצועי  שהגיע לדרגת רב סרן (maior), אך לא התקבל למפלגה הקומוניסטית בגלל מוצאו ה"בורגני". הוא המשיך לשרת במזרח הרחוק גם במלחמת העולם השנייה.

בשנים 1953-1948 למד בובין  משפטים בעיר רוסטוב על הנהר דון (Rostov-na-Donu). כאיש צעיר היה נהנתן –  אהב אוכל, אלכוהול ונשים [– ותכונת אופי זו נותרה בו כנראה עד לשנות ה-60 של חייו. (על השינויים באורח חייו  הנהנתני עמ' 606, 629.)]  על אף היותו חבר במפלגה הקומוניסטית, אמונתו בסטאלין התערערה עוד לפני המסע האנטישמי של המשטר מסוף שנות ה-40. בתקופת לימודיו,  בין ידידיו הקרובים היו יהודים רבים,  ובמאי 1953  הוא התחתן עם  סטודנטית יהודייה בשם נוֹרָה סברדלובה (Nora Sverdlova). זאת  למרות שבחורה זו, לנוכח התגברות המסע האנטישמי בינואר 1953 ("פרשת הרופאים"), מוכנה הייתה לשחררו מהתחייבותו להינשא לה.  הנישואים ליהודייה [כבר לאחר מות סטאלין שנפטר במארס 1953] וקשריו  עם יהודים  השפיעו לרעה על דרג המשרה שקיבל בסיום לימודיו ב-1953. הוא נתמנה לשופט בעיר שדה (Khadyzhensk), באזור קראסנודאר (Krasnodar) שבקווקז. עם זאת, לדבריו, היה לשופט הצעיר ביותר בבריה"מ. במקביל לפעילותו כשופט, השתלב בובין במנגנון המפלגתי המקומי. בהמשך, במחצית השנייה של שנות ה-50 פנה בובין לתחום חדש.

בין השנים 1959-1956 למד בובין פילוסופיה באוניברסיטה של מוסקבה.  בתום לימודיו לא  עלה בידו להגיש את עבודת המחקר מן הסיבות הבאות.  (1) מורכבות נושא המחקר שכותרתו הייתה "בעיות האין-סוף  במתמטיקה, פיסיקה וקוסמולוגיה". (2) פעילות במנגנון המפלגה – היה סגן מזכיר הוועד המפלגתי של הפקולטה בה למד. (3) התאהב "ממבט ראשון", כדבריו,         בבחורה בשם              לאנה קאליניצ'אבה  (Lena Petrovna Kalinicheva), שלא מיהרה להיענות לחיזוריו – פרשה שהסיטה אותו מלימודיו.  הפרשה נפתרה ב-1960 כאשר באוקטובר הוא התגרש מִנוֹרָה, ובנובמבר התחתן עם לאנה.  ב-1963 לזוג נולדה בת.  בתחילת 1968 – תקופה בה המחבר כבר עבד בוועד המרכזי של המפלגה ולא עסק בנושאים פילוסופיים מובהקים – אושרה עבודת המחקר החדשה שלו שעסקה ביחסים בין מפלגות קומוניסטיות לסוציאל דמוקרטיות.  מחקרו זיכה אותו בתואר אקדמאי  (קנדידט)  המקביל לדוקטור במערב.

בין השנים 1963-1959 עבד המחבר בכתב העת "קומוניסט"  –  הביטאון התיאורטי והפוליטי החשוב ביותר של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ.  עבודתו התבטאה בעריכה ושכתוב של מאמרים, וחיבור תשובות למכתבים של קוראים.  הוא גם פרסם מאמרים בודדים בעצמו, כשבאחד מהם מתח ביקורת על תיאוריה בנושא התורשה (תיאוריה  שגויה של המדען לִיסנקוֹ), ששלטה אז בחסות המשטר במחקר הסובייטי, אך עוררה התנגדות של מדענים רציניים.  בובין  לא נרתע מלנקוט עמדה לא קונפורמיסטית  גם במקרים נוספים. על אף השתתפותו בקבוצת עבודה של משפטנים –  שתמכה בהתאם לרצונו של שליטה של בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב, בהטלת עונש מוות על שורה של עבירות כלכליות – לא חתם המחבר על המסמך המסכם  של הקבוצה (עמ' 103).  בנובמבר 1963 נערך לבובין ראיון  קבלה      לעבודה    אצל יוּרי אנדרופוב (Uri Andropov), מנהל המחלקה לקשרים עם מפלגות קומוניסטיות שולטות, המסונפת לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. באותו הזמן תוֹארו המפלגתי של אנדרופוב היה מזכיר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ (מקב"מ). [בהיררכיה הסובייטית, יש להבחין בין "מזכיר הוועד המרכזי" של מקב"מ, כשמספר המזכירים בדרג הזה היה נע בסביבות עשרה, לבין "מזכיר ראשון"        (חרושצ'וב 1964-1953)                 או "מזכיר כללי" (ברז'נייב 1982-1964), שעמדו בראש המפלגה.]  בראיון הקבלה אצל אנדרופוב כינה בובין מאמרים "חשובים" שהתפרסמו ב"קומוניסט", כ"ריקים" ו"סכולסטיים".  אף על פי כן התקבל לעבודה.  

יועץ במחלקה הבינלאומית של הוועד המרכזי, 1972-1963

בדצמבר 1963 החלה  עבודתו של בובין כיועץ במחלקה בראשות אנדרופוב. בחירתו של אנדרופוב בבובין, תאמה לקריטריונים לפיהם בחר יועצים אחרים שעבדו במשרדו, אשר התאפיינו בפתיחות ונאורות יחסית בהשוואה לממסד הסובייטי.  בתקופת עבודתו עם אנדרופוב – עד למינויו של האיש לראש ה-ק.ג.ב במאי 1967 – התגבשה אצל  בובין הערכה חיובית מאוד כלפיו,  והוא היה נפגש אתו מדי פעם גם לאחר  מעברו ל-ק.ג.ב. בובין מתאר את אנדרופוב כאדם שהִרבה לקרוא ספרים, חיבר שירים כתחביב,  ובתור אינטלקטואל גילה פתיחות ואף נהנה מוויכוחים בשאלות מדיניות עם צוות עוזריו. עם זאת, כהונתו של אנדרופוב כשגריר בהונגריה בתקופת ההתקוממות האנטי קומוניסטית בה ב-1956, הקשיחה את עמדתו כלפי החולקים על המשטר בבריה"מ  ובסוגיית רפורמות מלמטה.  בניגוד לאנשי צמרת של המשטר הסובייטי, אורח חייו של אנדרופוב היה צנוע ואף סגפני,  והוא לא הרבה לבקר בתיאטראות ובקונצרטים.  ניכר בו כי שאף להגיע לפסגת השלטון (עמ' 251-243). 

המחלקה לקשרים עם המפלגות הקומוניסטיות השולטות בה עבד בובין, כללה את הטיפול בצפון וייטנאם, ומכאן גם את גיבוש המדיניות ביחס למלחמת וייטנאם. בפברואר 1965 השתתף המחבר יחד עם אנדורפוב במשלחת בראשות ראש הממשלה, אלכסי קוסיגין, אשר ביקרה בצפון וייטנאם. לדברי בובין, כיוון שלא האמינה בריה"מ ביכולתה של צפון וייטנאם לנצח את ארצות הברית במלחמה, ניסה קוסיגין לשכנע את הנהגתה של האנוי לפעול לאיחודה של וייטנאם בדרכי שלום, אך  נכשל (עמ' 132-131). המלצותיו של בובין בנושא הווייטנאמי, אשר הוגשו לאנדרופוב ב-1966, תאמו בעיקרן את הקו הסובייטי. על אף תמיכתו בהגברת סיועה הצבאי של בריה"מ לצפון וייטנאם, בהמלצותיו מתח בובין ביקורת על מדיניותה של וייטנאם, והאשימה בניסיון לגרור את בריה"מ למלחמה עם ארה"ב; הוא טען כי יש להפעיל לחץ דיפלומטי על  האנוי, כדי להביאה למו"מ עם האמריקאים; וכי על בריה"מ לתת עדיפות לפיתוח הקשרים עם ארה"ב על פני קשריה עם וייטנאם.  המלצתו האחרונה השתקפה בבירור במדינות הסובייטית, באי ביטולה של בריה"מ את מפגש הפסגה עם ארה"ב במוסקבה ב-22 מאי 1972. זאת  על אף הוראתו של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, ב-8 במאי למקש את נמלי צפון  וייטנאם, בד בבד עם הסלמת ההפצצות האמריקאיות על הנמלים, במהלכן נהרגו מלחים סובייטים "אחדים" (עמ' 133). 

באמצע שנות ה-60 הִרבה בובין להשתתף בחיבור מסמכים, שנועדו לשמור על אחדות התנועה הקומוניסטית העולמית,  וזאת לנוכח הקרע האידיאולוגי בין בריה"מ לסין. המסמכים נשאו אופי מפשר. לדוגמה, בכתיבת אחד המסמכים האלה בסביבות 1965 ניסו למצוא את שביל הזהב בין עמדת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית לזו הסינית. בובין סבר כי גישה כזו שגויה, כיוון שלא תשביע את רצונם של אף אחד מן הצדדים. בחיבורם של המסמכים השתתפו בכירי האידיאולוגים הסובייטים (בהם K. Brutents). לצורך כתיבת ההצהרות  האידיאולוגיות האלה, למיטב התיאורטיקנים הסובייטים הוקצתה דאצ'ה (וילה, מעון קיץ)  באזור מוסקבה, בה היו אמורים להתבודד מהסביבה ולהתרכז בהפקת מסמך קולקטיבי. ואולם, בפועל, תוך כדי תהליך  הכתיבה, חלק לא מבוטל מן המשתתפים הִרבה בשתיית אלכוהול – לפי מיטב המסורת הרוסית וגם  לכאורה כדי לעורר את היצירתיות – כשנוכחותן של הכתבניות [ייתכן ושימשה מקור לפריצות. משתמע כי כותבי המסמכים היו גברים בלבד.]

תקופת ברז'נייב: קווים לדמותו, 1982-1964

החל מאמצע שנות ה-60 השתתף בובין גם בחיבור נאומיו המרכזיים של  מנהיגה של בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב, כשתהליך כתיבתם דמה לזה של המסמכים האידיאולוגיים וכלל הקצאת דאצ'ה  לצוות הכותבים.  ברז'נייב היה מגיע  לדאצ'ה,  כדי לתת הנחיות כלליות  לכותבים וכדי לעקוב אחר הטקסט, וזאת במקביל לניצול שהותו באזור הכפרי לעיסוק בציד.  ברז'נייב אהב לארח ביד רחבה ולהציע הרבה וודקה, על אף שבעצמו לא הרבה לשתות. האירוח התקיים באווירה נינוחה ושוויונית. במהלך תהליך כתיבת נאומיו של ברז'נייב, לבובין הייתה הזדמנות לשוחח מעט עם המנהיג הסובייטי ולשמוע את דעותיו הגלויות. בובין התרשם כי ברז'נייב היה אדם בעל שכל ישר ואף נבון (ולוּ כיוון שהצליח להחזיק בשלטון במעצמת על במשך 18 שנה), אשר סבל ממגבלות לנוכח מחויבותו לאידיאולוגיה הרשמית והשכלתו הדלה במדעי הרוח (בהכשרתו המקצועית היה מהנדס מתכת). בהקשר לנאום שעמד לשאת במלאות 50 שנה למהפכה הבולשביקית, טען  ברז'נייב בשיחה פרטית כי אינו מאמין שטרוצקי ובוּחרין היו מרגלים, אך התנגד לסטייה מן הניסוח הרשמי ביחס לאישים האלה, בטענה שלא יתקבל על חברי המפלגה (עמ' 166).  בדומה לכך,  הקטעים בדבר גוויעתו ההולכת וקרבה של ה"קפיטליזם", שהוכנסו לנאומו של ברז'נייב בקונגרס ה-24 של מקב"מ ב-1971 עוררו אצלו ספק, כיוון שהיו תלושים מן המציאות, אך הוא שוכנע להשמיעם, הואיל והיו אבן יסוד באידיאולוגיה הקומוניסטית. בהוראות שנתן למחברי הנאומים, הסתפק ברז'נייב בהנחיות כלליות, אך הקפיד תמיד לבקש הכנסת פסקאות שיעוררו פאתוס ויזכו אותו במחיאות כפיים.  כמו כן ביקש מן המחברים להתייחס בכובד ראש להערותיו של האידיאולוג הראשי, מיכאיל סוסלוב (Suslov). ברז'נייב לא הבין מונחים  לועזיים   ואידיאולוגיים, אף לא מסובכים, שחייבים היו להיכלל בנאומיו. במקרים כאלה לא היסס ברז'נייב לשאול  מה משמעות המילים שלא היו מובנות לו. 

כיוון שמיעט לקרוא מסמכים ולא קרא ספרים, נעזר  ברז'נייב במומחים וידע להקשיב להם (עמ' 252). הוא לא גילה הבנה  לנושאים כמו זכויות האדם ודמוקרטיה,  אך במקרים חריגים הפגין רצון טוב. לדוגמה, היה לו חלק בשחרור הביולוג ז'ורס מדבדב מבית חולים לחולי נפש ב-1970.  הביולוג נכלא בגלל השמעת ביקורת מתונה נגד המשטר. [בדומה לסטאלין,] בהתבטאויות נדירות בשיחות פרטיות, ראה ברז'נייב קווי דמיון בינו לבין הצאר באומרו: "אני כמו צאר. רק אין ביכולתי כמו הצאר לתת קרקעות וצמיתים, אבל ביכולתי  לתת מדליות" (עמ' 254). (דמותו של ברז'נייב,   עמ' 258-253.)

ב-14 באוגוסט 1968 הגיש  בובין את הערכתו ביחס למצב בצ'כוסלובקיה לאנדרופוב.  באותה תקופה אנדרופוב עמד בראש ה-ק.ג.ב והרפורמות הליברליות בצ'כוסלובקיה מתחילת 1968, שנעשו ביוזמת מנהיגה, אלכסנדר דובצ'אק, עוררו דאגה חמורה בקרב הצמרת הסובייטית.  במסמך שהגיש טען בובין  כי ה"סוציאליזם" בצ'כוסלובקיה נוטה להתפתח לכיוון המודל של יוגוסלביה ורומניה, ועל כן אין איום ממשי לשובו של המשטר ה"קפיטליסטי" לארץ זו  ולהצטרפותה למחנה ה"אימפריאליסטי" [קרי המערבי]. בכל מקרה, הציע המחבר להמתין "שניים-שלושה חודשים", כדי לבדוק כיצד מתפתח המצב בצ'כוסלובקיה, בטרם לקבל החלטה אם לפלוש למדינה זו.  [יצוין כי באותה תקופה (ואף בזמן כתיבת הספר!) לא היה מודע המחבר לכך כי אנדרופוב תמך בנחישות בהתערבות צבאית בצ'כוסלובקיה.]  לאחר הגשת המסמך לאנדרופוב –  ובניגוד לעצה שנתן לו אנדרופוב,  טרח המחבר לפגוש את ברז'נייב ולסקור באוזניו את תמצית המסמך. תגובתו של ברז'נייב הייתה כי  הפוליטביורו כבר קיבל החלטה  בזכות התערבות צבאית בצ'כוסלובקיה, ועל כן בידי בובין הברירה או לתמוך בהחלטה או לצאת מן המפלגה   (עמ' 184-177). עוד טוען המחבר כי ערב הפלישה לצ'כוסלובקיה,  הן במחלקה הבינלאומית של המפלגה שבה עבד  והן במשרד החוץ,  שררה אווירה ביקורתית ביותר ביחס לפלישה,  שנראתה כצעד בלתי מוצדק או לכל הפחות מוקדם מידי (בהסתמך על יומנו מיום 19.8.1968) (עמ' 189).

[לית מאן דפליג,  כי  התערבותה הצבאית של בריה"מ בצ'כוסלובקיה, מנקודת  השקפה  ליברלית נאורה, הייתה  פסולה.  עם זאת, לדעתי,  הערכתו של המחבר ביחס למאורעות בצ'כוסלובקיה הייתה מוטעית. המודל היוגוסלבי  והרומני של הקומוניזם עוצב והתפתח מלמעלה – בעוד רק הצעדים הראשונים של הרפורמות בצ'כוסלובקיה נעשו על ידי הנהגתה מלמעלה, כאשר בהמשך, שליטתה של ההנהגה במצב הלכה ופחתה והיא נגררה אחר מקדמי הרפורמות מלמטה.  מצב דומה לזה שבצ'כוסלובקיה עתיד היה להתרחש בבריה"מ, כעבור כ-20 שנה, בתקופת מיכאיל גורבצ'וב.  מכאן, מתוך פרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי  ב-1968 אכן נוצרה סכנה  ממשית הן להמשך קיומו של המודל הקומוניסטי הסובייטי בצ'כוסלובקיה והן להתפשטות הסטייה ממנו למדינות קומוניסטיות נוספות  במזרח אירופה.  לכן, לדעתי, נכונות טענתו של בובין המובעת בספר– לפיה הרפורמות בצ'כוסלובקיה והנהגת רפורמות דומות בבריה"מ כבר ב-1968 עשויות היו להציל את המשטרים הקומוניסטיים מהתמוטטות בסוף שנות ה-80  – מוטלת בספק.]

מכל מקום, כפי שמודה בובין, בהיותו נטוע עמוק בממסד הסובייטי,  הוא בחר להישאר בממסד גם לאחר  הפלישה לצ'כוסלובקיה, ובדיעבד רצה כי הפלישה תשיג את יעדיה. בהתאם לכך, נטל בובין חלק בחיבור חומר תעמולתי שהצדיק את הפלישה, כולל נאומו של ברז'נייב במליאת הוועד  המרכזי בספטמבר 1968, שהתמקד בפלישה.  בקונגרס המפלגתי ב-1971, בניגוד לחלק מעמיתיו בתפקידי יועצים, לא קוּדם בובין בהיררכיה המפלגתית. ברז'נייב מצא לנכון להסביר לבובין כי הוא תמך בקידומו,  אך חבריו בפוליטביורו התנגדו לכך. זאת, בין היתר, כיוון שפעם הציג להם בובין עותק מצולם, שהשיג בבון (בירת מערב גרמניה), של הפרוטוקול הסודי לחלוקת פולין עליו חתמה בריה"מ עם גרמניה הנאצית ב-1939,   ובהמשך התכחשה בעקביות לעצם קיומו     (עמ' 236-235).

באפריל 1972, לאחר למעלה מ-9 שנות עבודה כיועץ במחלקה הבינלאומית בוועד המרכזי,  "שוחרר" בובין מתפקידו ונתמנה ל"משקיף" (קרי פרשן בכיר מאוד) בביטאון הממשלה "איזבסטיה". [העיתון השני בחשיבותו בבריה"מ, לאחר ביטאון המפלגה הקומוניסטית, "פרבדה".]  על ההחלטה הזו, ללא צירוף הסבר, היה חתום מיכאיל סוסלוב בשם "מזכירות הוועד המרכזי". המחבר לא קיבל את ההסבר שהוצע לו על ידי עמיתיו וידידיו, לפיו פיטוריו קשורים בעמדתו בעבר בשאלת צ'כוסלובקיה.  לדעתו, הדבר נבע מסיבות אישיות, כפי שנודע לו בהמשך. בתקופה שקדמה לפיטוריו, במכתב לידיד ששלח בובין  נכלל תיאור "ללא משוא פנים" של בכירים בהנהגה הסובייטית.  [בספרו –   שפורסם כ-30 שנה לאחר האירוע  –   עדיין אין פירוט התיאור ואין ציון שמות הבכירים.] המכתב הזה הגיע לידי ה-ק.ג.ב,  ואנדרופוב  בלית ברירה –  לבל יואשם כמגונן על בובין  –   העבירו לברז'נייב.  ברז'נייב היסס מה לעשות, אך סוסלוב היה נחוש בדעתו כי יש לסלק את בובין ודעתו התקבלה (עמ' 241).

הרחקתו של בובין מן השלטון נמשכה כשנה  וחצי [כנראה עד סוף 1974],  והוא חזר להשתתף בכתיבת נאומים עבור ברז'נייב.  שובו של בובין היה  ביטוי לתכונתו של ברז'נייב   לא  לשמור טינה כלפי אנשים שסרחו.  [להערכתי, ברז'נייב עקף למעשה את החלטתו של סוסלוב, בכך שהחזיר את בובין לעמדת השפעתו הקודמת, אך בלי למנות אותו מחדש לעבודה במנגנון הוועד המרכזי.] במחצית השנייה של שנות ה-70, מציין בובין,  העבודה עם ברז'נייב נעשתה קשה יותר מפאת מחלתו,  וקשה יותר היה לנסות להשפיע על דעותיו. הוא אף פחות מבעבר התעניין בתוכן הנאום שנכתב עבורו, כי אם בקטעים שנועדו לעורר מחיאות כפיים. הרדיפה אחר דברי שבח ומדליות, ממשיך בובין, הפכה אצל המנהיג הסובייטי לפתולוגית. סימנים לאובדן זיכרון ובלבול ניכרו מן השאלות ששאל את כותבי נאומיו, כמו "איזו מדינה פלסטינית? מאין היא צצה?" (עמ' 341).  כמו כן היה מבקש להסביר לו מחדש את הסיבות לסכסוך בקפריסין.  כבעבר, ברז'נייב לא התבייש לשאול.  לבובין הוצע להשתתף בכתיבת זיכרונותיו של ברז'נייב, שעתידים היו להתפרסם בתקופת חייו של המנהיג הסובייטי בשלושה כרכים. לבובין לא הייתה התנגדות עקרונית להצעה, ועם זאת, לדבריו, "לא היה חשק" ליטול חלק בפרויקט והוא אכן לא השתתף בו. לפי  בובין, חלק מן הזיכרונות האלה מבוסס על סיפורים מחייו של ברז'נייב,  אותם נהג לספר לאורחיו בדאצ'ה – אך רוב האירועים המתוארים כזיכרונות  הם פרי דמיונם של מחברי הצללים של הפרויקט.

במקביל להשתתפותו בכתיבת נאומים,  החל מ-1976 עבד בובין בצוות  לפיתוח תוכנית כלכלית, שפעל מטעם ברז'נייב.  במישור הכלכלי היסס  המנהיג הסובייטי בין הקו ששם דגש על העלאת רמת החיים של האוכלוסייה ובו דגל בובין, לבין הקו המסורתי שהדגיש את חשיבות פיתוח התעשייה הכבדה.  על כן, הניסוח בנושא הכלכלי  בנאומו של ברז'נייב בקונגרס ה-25 של המפלגה הקומוניסטית  שנערך ב-1976, שיקף מעין פשרה בין שתי האסכולות (עמ' 340-339).  בובין גם נטל חלק חשוב בחיבור החוקה הסובייטית החדשה, שפורסמה ב-1977, ולדבריו, ניסה   בגבולות האפשר להקנות לה סממנים דמוקרטיים.  כהוקרה מצד ההנהגה על השתתפותו בחיבור החוקה, במלאות לו 50 שנה, זכה במדליה גבוהה ביחס למעמדו – אות לנין.   כגמול על תפקידו מאחורי הקלעים ככותב נאומים, "נבחר" בובין לחבר בסובייט העליון (הפרלמנט) של הרפובליקה הרוסית ב-1975 ושוב ב-1980. בתור חבר בסובייט העליון השתדל בובין לדאוג לפיתוחם של  אזורי הבחירה אשר אותם ייצג וגם לטפל  בבקשות אישיות מטעם "בוחריו". 

כזכור, לאחר פיטוריו מתפקיד יועץ בוועד המרכזי ב-1972, התמנה בובין  לעבודה ב"איזבסטיה" במעמד של "משקיף". הוא המשיך בעבודתו זו עד 1991. בובין מציין כי  בשנות ה-70 היו בעיתונות הסובייטית רק 7 "משקיפים" והפריבילגיות שלהם היו שוות ערך לעובדי המזכירות של הוועד המרכזי של המפלגה ובהן נסיעות לחו"ל, שירותים רפואיים משופרים ועוד.  כדי לפרסם מאמר בעייתי, מנקדת ראות השלטון, היה עליו להשיג מבעוד מועד אישור מטעם חבר בכיר בוועד המרכזי או בפוליטביורו. כמובן, חופש הביטוי שלו בתקופת ברז'נייב היה מצומצם. ואולם, לטענת בובין, היה חופשי יותר להתבטא בתפקידו החדש בהשוואה לתפקידו הקודם בוועד המרכזי. היו נושאים  בהם הזדהה  המחבר עם העמדה הרשמית. לדוגמה, בינואר 1975 פרסם בובין מאמר נגד "תיקון ג'קסון" –  חוק שהועבר בקונגרס האמריקאי והתנה מתן מעמד מועדף לבריה"מ בתחום הכלכלי בתמורה למתן חופש הגירה ליהודיה.  ב-1980 תמך המחבר בפלישה הסובייטית לאפגניסטן (דצמבר 1979) והשתתף בתעמולה של מוסקבה בנידון, אך בהמשך, כאשר התעוררו בו ספיקות לגבי המהלך הזה, העדיף   לשתוק. במקביל לעבודתו בעיתון, בשנים  1991-1975 עבד בובין כפרשן  לענייני חוץ ברדיו ובטלוויזיה.  גם בעבודתו בתקשורת האלקטרונית ניסה, בגבולות האפשר, לנקוט בגישה עצמאית. גישתו זו, שהוצגה בצורה מתוחכמת, והופעותיו בטלוויזיה ללא עניבה ובחולצה פתוחה – בניגוד בולט לשאר הפרשנים המעונבים, המכופתרים והאפורים בעידן הסובייטי – עוררו פופולאריות  כלפיו מצד  חלק חשוב של הצופים.

כבר באפריל 1982, עבד בובין על נאומו של אנדרופוב  (בהתאם לבקשתו)   לרגל מלאות יום השנה להולדתו של לנין. אנדרופוב נשא את הנאום המרכזי מטעם השלטון לכבוד האירוע.  במאי   1982 עזב  אנדרופוב את תפקיד ראש ה-ק.ג.ב ונתמנה מחדש למזכיר הוועד המרכזי, ומאז החליט לקיים יחסי עבודה סדירים עם בובין . שיחתו האחרונה של בובין עם ברז'נייב התקיימה ב-20 באוקטובר 1982, ובה נענה המנהיג הסובייטי לבקשתו של המחבר להתערב, כדי למנוע התנכלויות למכון מחקר בעל מגמות ליברליות. ב-3 בנובמבר 1982 מצא אנדרופוב  לנכון לספר לבובין כי ברז'נייב  בשיחת טלפון הורה לו, בהיעדרו, לנהל במקומו את הישיבות הן של הפוליטביורו והן של המזכירות של הוועד המרכזי . אנדרופוב המשיך ופסק – כשבוע לפני מותו של ברז'נייב – "השלטון התחלף!" (עמ' 392).  ברז'נייב נפטר ב-10 בנובמבר 1982 וב-12 בחודש החליפו אנדרופוב רשמית כמזכיר הכללי של מקב"מ.

עבודתו עם אנדרופוב, 1984-1982

 [ב-20 בנובמבר 1982] הזמין  אנדרופוב את בובין  ואת גיאורגי ארבטוב  (מומחה לארה"ב, אשר שימש בעבר גם יועצו של ברז'נייב) להתייעצות בשאלה האם עליו ליטול את תפקיד הנשיא, תפקיד  שהתפנה עם מותו של ברז'נייב.  [מבחינת סדר ההתפתחויות הכרונולוגי הפגישה הזאת התקיימה  כנראה ב-20 בנובמבר 1982,  ובוודאי לא ב-20.8.1983 כפי שמצוין בספר בעמ' 397.]  אנדרופוב  הוסיף כי אנדרי גרומיקו  וקונסטנטין  צ'רננקו מעוניינים מאוד בתפקיד. [יצוין כי  שני האישים היו חברים בכירים בפוליטביורו, כשהראשון שימש שר החוץ והשני מזכיר בוועד המרכזי ולמעשה  היה בעבר מתחרהו של אנדרופוב  כיורש לברז'נייב. בניגוד לטענת אנדרופוב –  לדעתי, ספק אם גרומיקו וצ'רננקו היו מעוניינים בתפקיד הנשיא. ייתכן כי תוכניתו של אנדרופוב להעלות אחד מהם לנשיאות (שלא יצאה לפועל) הייתה נוסחה מתוחכמת להרחיקם ממוקדי כוחם והשפעתם הממשית כשלב לפיטורם.] עצתם של בובין וארבטוב  לאנדרופוב הייתה לא לקבל את תפקיד הנשיא. באותה פגישה טען אנדרופוב כי הורה לחדול מטיפוח פולחן אישיות לעצמו (עמ' 397). מכל מקום,  לא קיבל אנדרופוב את עצתם של בובין וארבטוב ונתמנה לנשיא ב-6 ביוני 1983.

[משתמע כי במחצית הראשונה של 1983 הרחיק  אנדרופוב את בובין ואת ארבטוב מחוג יועציו.] ארבטוב  ניסה להשפיע על אנדרופוב לבצע מדיניות ליברלית, ובתגובה,  בדצמבר 1982 קיבל תשובה חריפה בכתב, אותה הראה לבובין בלבד (עמ' 399). אשר לבובין, אנדרופוב השמיע הערות ביקורתיות כלפיו, בלי לנקוב בשמו, בישיבת הוועד המרכזי ביוני 1983. מצד שני, ניסיונותיו של אנדרופוב לכונן משמעת מופרזת בכלכלה  ובחברה לא היו לרוחו של בובין. ואולם ב-2 באוגוסט 1983 הזמין אנדרופוב את בובין  לשיחה והחליט להתפייס אִתו ועם ארבטוב.  בספטמבר ביקש אנדרופוב מבובין להכין לו חומר על הבעיה הלאומית ברפובליקות הסובייטיות, בנתנו להבין, כי הוא מעוניין בהערכה  אמיתית; ולאחר עיונו בחומר בסוף החודש העיר: רוב ההצעות "ראויות לתשומת לב". בהמשך ביקש מבובין להכין חומר נוסף בנושא הלאומי, בין היתר ביחס  ליהודי בריה"מ. ניסוח בקשתו של אנדרופוב בנושא היהודי, כפי שמובא אצל בובין: "אודות היהודים – מבחינת (v plane)   הכרה בשוויון זכויות, בתרבות הלאומית , ובעיות המאבק נגד הלכי רוח של הגירה." (עמ' 420).  המחבר לא הספיק להתקדם במטלה זו מפאת מצבו הבריאותי של אנדרופוב, שהלך והחמיר.  [להערכתי, ניסוחו של אנדרופוב מרמז על שינוי מסוים שהתכוון לנקוט במדיניות ביחס ליהודי בריה"מ. ייתכן שתכנן להסכים לפיתוח תרבותם הלאומית של היהודים בבריה"מ מחד גיסא, ומאידך גיסא  לצמצם עוד יותר את הגירתם למערב ולישראל.]  שיחתו האחרונה של בובין עם אנדרופוב התקיימה ב-23 בדצמבר 1983 ונסבה בנושא הלאומי ובעריכת אחד מנאומיו (עמ' 421).  בפברואר 1984  נפטר   המנהיג.

כזכור, גיבש בובין הערכה חיובית על אנדרופוב עוד מתקופת עבודתו תחתיו בשנות ה-60. לאור הערכה זו התכוון בובין, לאחר מותו של האיש, לחבר עליו ספר. ואולם, לאחר שעיין בחומר חסוי של ה-ק.ג.ב  ונודע לו על  מימדי פעילותו הפגומה של אנדרופוב מבחינה מוסרית – ויתר על הרעיון.  אף על פי כן, נותר לבובין זיכרון חיובי על המנהיג הזה. אנדרופוב התבלט, בהשוואה לחבריו בהנהגה הסובייטית, באינטליגנציה ובתרבות. אך בניגוד לאגדות שנרקמו סביבו, לא  הייתה לו היכולת לקרוא ספרים באנגלית. בניגוד לשמועות, הוא לא היה חובב מוסיקת ג'ז, כי אם  קומוניסט אידיאליסט – אך  בהגיעו לפסגת השלטון, הזיכרון  מן המאורעות בהונגריה ב-1956, הרתיע אותו מביצוע שינוי ליברלי בשיטה הסובייטית והוא הסתפק בשאיפה להבריאה.  עד כאן הערכתו של בובין.

תקופת גורבצ'וב, 1991-1985

את אנדרופוב ירש קונסטנטין צ'רננקו,  ולבובין היה תפקיד מסוים בחיבור נאומיו. בובין ראה בצ'רננקו ביורוקרט אפור וחולה, ומכל מקום, מעמדו של בובין בחוג השלטון נחלש. לאחר שלטונו הקצר של צ'רננקו, שנפטר במארס 1985, הגיע  לשלטון מיכאיל גורבצ'וב,  שפתח עידן חדש בהיסטוריה הסובייטית. תקופת גורבצ'וב התאפיינה ברפורמות כלכליות ופוליטיות בעלות אופי ליברלי, שהתאימו לרעיונות  בהם דגל בובין מכבר. ואולם דווקא בתקופה זו  של ה"פרסטרויקה" הורחק בובין מקרבת השלטון. עד לתקופה זו, הכיר בובין, לדבריו,  באופן אישי את הדמויות ב"מחזה" בו תפקדה הצמרת הסובייטית, כשהוא משתתף בהפקת ה"מחזה", ולוּ על תקן של "עובד במה" או "לחשן". החל מעידן גורבצ'וב, הכרתו האישית של ההנהגה החדשה הייתה שטחית, והוא מצא את עצמו מחוץ למערכת, על תקן של צופה ב"מחזה" (עמ' 450). עד סוף 1987 בובין היה עדיין מתבקש מדי פעם  להשתתף בחיבור נאומים עבור גורבצ'וב (עמ' 464). בשנות ה-80 הוא  עוד חיבר עבור גורבצ'וב דוחות, אשר כללו עצות והמלצות לקווי פעולה בתחום מדיניות החוץ, שלא זכו למענה. זה היה, לדוגמה,  גורלו של הדוח שכתב בסוף 1988 ובו המליץ להביא להתפטרותו של המנהיג הפרו-סובייטי באפגניסטן, מוחמד נג'יבאללה (Najibullah), והחלפתו בקואליציה מתונה. ההצעה הזו של בובין נגדה את מדיניותו של גורבצ'וב.

[הסיבה להרחקתו של בובין מקרבת הצמרת בתקופת גורבצ'וב הייתה, לדעתי, אישית בעיקרה. לגורבצ'וב  כבר  היה צוות משלו – כשקרבתו של בובין לברז'נייב בעבר, בוודאי היוותה שיקול נוסף לאי צירופו לחוג מקורביו.] ב-1989 ניסה בובין להשפיע על המשטר מבפנים, באמצעות היבחרות לסובייט העליון של בריה"מ (הפרלמנט), אך נכשל פעמיים. בפעם הראשונה הוא לא הצליח להיבחר למִכְסָה (quota) שהוקצתה לאיגוד העיתונאים, שעל היכללות בה התמודד בתור עיתונאי ב"איזבסטיה". בפעם השנייה נכשל בובין להיבחר לסובייט העליון מטעם אזור בחירה שהיה בסביבות מוסקבה. זאת בין היתר, כיוון שלא היה מוכן לראות בתקופת ברז'נייב כתקופת קיפאון בלבד, על אף שתוּארה כך כעת בכלי התקשורת.

בתקופת גורבצ'וב  הותר בהדרגה ב"איזבסטיה" חופש ביטוי בנושאי הפנים, ורק החל מסוף שנות ה-80 גם בנושאי חוץ. בפברואר 1990 פרסם  בובין מאמר ב"איזבסטיה" בזכות המשך קיומה של בריה"מ , לקראת משאל עם בנושא שתוכנן להתקיים במארס. עם זאת קבע בובין כי יש לכבד את זכותן של הרפובליקות שתרצינה לפרוש מן האיחוד. החשש מפירוקה של בריה"מ היה אחת הסיבות לקשר נגד גורבצ'וב, שהתחולל באוגוסט 1991. המחבר העריך כי  הקושרים לא יחזיקו מעמד בשלטון זמן רב – שלטון הקושרים אכן התקיים שלושה ימים בלבד – ובמסיבת העיתונאים שערכו ראשי המשטר החדש אף העז לשאול שאלה פרובוקטיבית. באותו הזמן,  עורך "איזבסטיה" מנע ממנו לפרסם מאמר בדבר חוסר הלגיטימיות של השלטון החדש. לאחר כישלון הקשר, העורך הודח,  והעיתון חדל להיות ביטאון הממשלה ועבר לשליטת העיתונאים בו.

הערכתו של בובין כלפי  מקומו של גורבצ'וב בהיסטוריה חיובית בעיקרה, בתור המנהיג  שהעניק חירויות דמוקרטיות  לאזרחי ארצו והרס את  המשטר הטוטליטרי בה.  לעומת זאת הוא רואה בשלילה את חלקו של בוריס ילצין בפירוקה של בריה"מ. לטענת המחבר,  כדי להבטיח לעצמו את השלטון הממשי ברפובליקה הרוסית בתור נשיאהּ –ללא כפיפות לגורבצ'וב בתפקידו כנשיא בריה"מ –  רקם ילצין קשר עם  ראשי הרפובליקות  האחרות של בריה"מ בדבר פירוקה. הפירוק שיצא לפועל בשלהי  1991 ביטל למעשה את תפקיד נשיא בריה"מ, אילץ את גורבצ'וב להתפטר והפך את ילצין לשליטהּ של  הרפובליקה הרוסית (עמ' 621). אף על פי כן, אין המחבר מוציא מכלל אפשרות כי תהליך התפוררותה  של בריה"מ  היה, בכל מקרה, בלתי נמנע.

שגריר בישראל, 1997-1991

בובין ביקר לראשונה בישראל במאי 1979, במסגרת משלחת סובייטית "בלתי רשמית", כדי להשתתף בטקס לרגל יום  השנה לניצחון על גרמניה הנאצית. ביקור במתכונת כזו  היה מתקיים מדי שנה. כבר אז לא היה שותף המחבר לתעמולה הבוטה והמשתלחת של השלטון הסובייטי נגד המדינה היהודית וצידד בחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין בריה"מ לישראל, שנותקו על ידי מוסקבה בעקבות מלחמת יוני 1967.  ההחלטה למנות את בובין לשגריר  בריה"מ בארץ נפלה, להערכתו, כנראה באוקטובר 1991,  ביוזמת שר החוץ        בוריס פאנקין      (B.D. Pankin), בעת ביקור השר בישראל. במהלך הביקור חודשו הקשרים הדיפלומטיים בין מוסקבה לירושלים, וגם באקראי פגש פאנקין את בובין, שהיה באותו הזמן בביקור בארץ (עמ' 512-511). הרעיון למנות את בובין לשגריר כנראה הבריק במוחו של פאנקין בעקבות פגישה מקרית זו – אך מאחורי המינוי, ממשיך בובין,  עמדה סיבה ממשית. בובין מזה זמן רב סבר כי מדיניותה של בריה"מ כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי היא חד צדדית וכי יש לתקנה, וכעת גישה זו תאמה את מדיניותו של הקרמלין (עמ' 517).  בובין הגיש את כתב האמנתו כשגריר ב-23 בדצמבר 1991, בסמוך לפני פירוקה הרשמי של בריה"מ. בעת הטקס הוא חש צער עמוק על כך, שזו הפעם  האחרונה בו מוּרם הדגל האדום  הסובייטי ומנוגן ההמנון הסובייטי.  בסוף דצמבר 1991 חדלה בריה"מ להתקיים ובובין  הפך לשגריר רוסיה.

[משתמע כי בצוות  השגרירות של בובין לא היו יהודים, וזאת דווקא לפי עצת משרד החוץ הישראלי, אותה קיבל השגריר.] השגריר, לדבריו, פעל לצמצום פעילות גורמי המודיעין החשאיים של רוסיה מתוך השגרירות – על אף שהכיר בנחיצות פעילות זו (עמ' 536). התקציב למימון השגרירות, כולל משכורות העובדים, מקורו היה בהכנסות מן השירותים הקונסולריים, ובעיקר מאגרות עבור הנפקת אשרות כניסה לאזרחים ישראלים [כנראה בעיקר עולים מבריה"מ לשעבר] שרצו לבקר ברוסיה. לחציה של ישראל להוריד את עלות האגרות לא הועילו, כיוון שסגל השגרירות רצה להבטיח לעצמו משכורות נאות.  עוד מְספר בובין, כי הוא בחר להתעלם מן התלונות הרבות של הישראלים על היחס הגס כלפיהם מצד אנשי הקונסוליה. אנשי הקונסוליה הצדיקו את יחסם כלפי הישראלים בטענות כמו לחץ בעבודה ובכך ש"יהודים" הם "חצופים" ו"נודניקים" (עמ' 540).   בובין מוסיף, כי ישראל נהגה להגיש תביעות להילחם נגד האנטישמיות ברוסיה, תביעות שהועברו למוסקבה, אך זו נמנעה מלהשיב.  לדעתו, נמנעה רוסיה מלנקוט במדיניות נחושה נגד האנטישמיות בתחומה, כיוון  שחלק מן הממסד שלה בעצמו היה נגוע באנטישמיות, ובכל מקרה לא רצתה המפלגה השולטת לפגוע באלקטורט שלה.

בהיותו בארץ השמיע בובין ביקורת כלפי  ישראל בנושאים אחדים, כמו הלכלוך ברחובות, והאופי התיאוקרטי של המדינה, שמונע נישואים בין יהודי ללאום אחר. הוא גם חש בצערם של חלק מן העולים שקליטתם בארץ הפכה לטרגדיה אישית.  עם זאת רואה המחבר בקשיי הקליטה של העולים מרוסיה תופעה זמנית. השגריר רקם קשרי ידידות עם העולים, כשפינה חמה בלבו הייתה שמורה ללוחמי הצבא הסובייטי במלחמת העולם השנייה (וטרנים). המחבר מתייחס בהערצה להגשמת החלום הציוני בארץ בדמות כינון מדינת ישראל על כברת ארץ קטנה; יכולתה להגן על עצמה; הפרחת השממה וקיבוץ גלויות.

במשך שנתיים-שלוש הראשונות לשהותו בארץ,  תביעתם של הערבים מישראל לסגת מן השטחים "הכבושים" נראתה בעיניו כמובנת מאליה וצודקת מבחינה משפטית. ואולם, ממשיך בובין, בהדרגה, בהשפעת התנהגות הצד הפלסטיני, שינה את עמדתו.  בובין פגש את   המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת  לראשונה ביולי 1994,  זמן קצר לאחר כניסתו לעזה, בעקבות הסכם אוסלו מספטמבר 1993. כבר בדוח שחיבר עבור מוסקבה בתחילת 1994 טען בובין כי ערפאת הוא חניך האסכולה הפוליטית הביזנטית, בה "האינטריגות, האכזריות והשקר" מושלים בכיפה.  עוד טען בדוח כי הסכם אוסלו נוגד למעשה את מטרת חייו של ערפאת והיא חיסולה של מדינת ישראל, ולכן,  העריך בובין, כי האיש יסולק מן ההנהגה הפלסטינית (עמ' 558-557). בהמשך התגבשו אצל בובין שתי דמויות מנוגדות של ערפאת, שהתבססו על התבטאויותיו הסותרות של האיש. מצד אחד  דמות של מנהיג מתון ורציונאלי, ומצד שני  מנהיג הדוגל בטרור והשואף להשליך את "הישות הציונית"  לים.  וככל ששלטון הרשות של ערפאת הלך והתחזק, ממשיך בובין, כך דמותו הקיצונית של ערפאת הלכה ודחקה את דמותו המתונה (עמ' 557). גם באמצע שנות ה-90 המשיכה התעמולה הפלסטינית לטפח שנאה עיוורת ל"אויב הציוני"  וערפאת המשיך לתמוך בטרור כאמצעי לחץ על ישראל לרכך את עמדותיה. מעשי הטרור הפלסטינאיים הם שהביאו ב-1996 לעלייתה של ממשלה ימנית בישראל, בראשות בנימין נתניהו, שדרשה ביטחון כתנאי לשלום (עמ' 562-561). [נראה שגרסתו זו של המחבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני גובשה לא רק על רקע הכרתו מקרוב את הנושא בתור שגריר, אלא גם מקריאת העיתונות הישראלית בשפה הרוסית. ]

[אין אצל בובין תיאור כיצד עמדתו הפרו-ישראלית בסכסוך השפיעה על תפקודו בתור שגריר רוסיה, שנקטה באותה תקופה עמדה מאוזנת  בנושא, עם נטייה לצד הערבי.] המחבר  מציין כי על תקופת כהונתו כשגריר בארץ הוא כבר חיבר שני ספרים ב-2001-2000, וכי הוא ישתעמם לתמצת אותם שוב כאן. בובין מסתפק בהערה, כי פעילותה של רוסיה בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי הייתה מצומצמת. הוא ממשיך: לרוסיה לא  היו רעיונות קונסטרוקטיביים וכל דאגתה הייתה כי דרג השתתפותה בפרוצדורות הרשמיות של תהליך השלום יהיה שווה לדרג האמריקאי. עוד מציין המחבר, כי כל   תזוזה קלה של רוסיה, בכיוון של נקיטת יוזמה לפתרון הסכסוך, הייתה מעוררת דאגה בקרב הצד הישראלי, בגלל נטייתה הפרו-ערבית.

[יש לזכור כי הפרק על הסכסוך הישראלי-פלסטיני נכתב בספרו של בובין ביולי 2002, דהיינו בתקופת  האינתיפאדה השנייה, שהחלה בספטמבר 2000 (תקופה בה בובין כבר לא היה שגריר בארץ). יש להניח כי הטרור הפלסטיני, רחב ההיקף וחסר האבחנה, בתקופה זו חיזק את עמדתו הפרו-ישראלית של המחבר, כפי שמשתקפת בספרו.]  בובין מייחס לערפאת את הדרישה להחזיר לישראל את כל הפליטים הפלסטינאים וצאצאיהם החל משנת 1948, דרישה שפירושה, לדברי בובין, ביטולה של ישראל כמדינה יהודית. לאור דרישה זו וניסיונותיו החוזרים ונשנים של הצד הערבי לחסל את מדינת ישראל החל משנת 1948, נזכר בובין בתקדים של קלינינגרד.  [כוונתו לסיפוחם של שטחים גרמניים (פרוסיה המזרחית, כולל העיר קניגסברג, ששמה שוּנה על ידי הרוסים לקלינינגרד) על ידי הסובייטים בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובכך רומז המחבר לזכותה של ישראל – במיוחד בהתחשב בשטחה המצומצם – לספח שטחים  ערביים. ללא קשר למידת היותה של זכות  זו צודקת מבחינה מוסרית וביטחונית – לדעתי, היא אינה ניתנת להגשמה. מה שיכלה לבצע בריה"מ בזמנה בתור מעצמה גדולה, אין באפשרותה של ישראל, בתור מדינה זעירה, ובהתחשב בהתנגדות הבינלאומית ובבעיה הדמוגרפית, לבצע.]  בביקורת כלפי עמדתה של מוסקבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני באינתיפאדה השנייה, שואל בובין, האם ניתן לנקוט עמדה מאוזנת כלפי "הטרור וקורבנו?" (עמ' 568-567). עוד ראוי להוסיף, כי  בעת עבודתו ברדיו הרוסי בתחילת שנות ה-2000, בשיחותיו עם מאזינים שרובם תמכו בנחישות בפלסטינאים, הגן בובין על העמדה הישראלית, תוך שימוש באנלוגיה של קלינינגרד וצ'צ'ניה.

לגבי אפשרות פתרון הסכסוך בעתיד נשאר בובין ב-2002 דבק בעיקרו בהערכתו עוד מ-1991–  ערב צאתו לכהן כשגריר בישראל –  לפיה  הסכסוך אינו פתיר בטווח הנראה לעין, אך הוא אופטימי ביחס לפתרונו בטווח הארוך. לדעתו, תנאי לשלום יציב הוא הקמתם של משטרים דמוקרטיים בארצות ערב השכנות. [לדעתי, חיוניותו של התנאי הזה מוטלת בספק, מפאת השנאה התהומית לישראל שטופחה בצד הערבי במשך דורות. ]

פעילותו לאחר סיום תפקידו כשגריר, 2001-1997

לאחר שובו  לרוסיה, החל מ-1997 חזר בובין לעבודה עיתונאית בתקשורת הכתובה  והאלקטרונית, אך השינויים שהתחוללו בינתיים בתקשורת היו בעוכריו. לדבריו, כעת בטלוויזיה המסחרית הושם דגש על רייטינג גבוה, שהתבסס על כתבות חשיפה סנסציוניות ורכילויות – בעוד תוכניותיו כללו פרשנויות ודיונים רציניים. אחוזי צפייה נמוכים הביאו לפיטוריו מן הטלוויזיה ב-1999.  ב-2000 התפטר בובין מעבדותו ב"איזבסטיה",  שבתור עיתון פרטי הפך בהדרגה , לדבריו, לצהובון מסחרי, שלא הוקיר את מאמרי הפרשנות המעמיקים שלו. לאחר שאיבד את הקשר עם הקהל באמצעות הטלוויזיה והעיתון, שמח על ההזדמנות שניתנה לו  החל מ-2000  לעבוד ברדיו, בתור פרשן פוליטי ומתדיין בשיחות עם מאזינים.  החל מ-2000 הועסק  בובין  גם כמרצה לעיתונאות, באוניברסיטה במוסקבה, שהוקמה בעידן הפוסט-סובייטי. 

באמונותיו הפילוסופיות נותר בובין נאמן לעצמו, כדבריו, והמשיך להיות מטריאליסט, רציונאליסט ואתיאיסט – בניגוד לאופנה של חזרה לדת. הוא סבור כי על רוסיה לוותר על הרצון להיות מעצמת על גלובלית בנוסח בריה"מ. במקום זה, עליה להיות רק אחת המעצמות, תוך הבטחת האינטרסים החיוניים שלה והתרכזות בנושאי פנים. בתחום הכלכלי-חברתי העדיף המחבר  "סוציאליזם עם פנים אנושיות" –  אך נראה, כי בהשפעת המגמות  בארצו ובעולם כולו, בסוף שנות ה-90 הוא דגל בקפיטליזם הומאני, בו הכסף אינו ערך עליון. בהערכתו כלפי ילצין, מחד גיסא, כאמור, חש  בובין מורת רוח כלפיו על שפירק את בריה"מ, וגם על שלא הקל את המעבר לכלכלת שוק עבור האזרח הפשוט. מאידך גיסא, משבח המחבר את ילצין על כך שהעלה את רוסיה על דרך כלכלת שוק והעניק לה חירויות דמוקרטיות וזכויות אדם.  החל מ-1999 היה בובין  חבר בוועדה נשיאותית בלתי תלויה, שעסקה בהגשת המלצות  לילצין, בדבר מתן חנינה לאסירים.  הנשיא רכש אמון בוועדה ונהג לקבל את המלצותיה.  מחליפו של ילצין, נשיא רוסיה החל מינואר 2000 ולדימיר פוטין, כבר מלכתחילה  לא היה מרוצה מעצם קיומה של הוועדה הזאת בתור גוף בלתי תלוי, ובסוף  2001 פירק אותה  רשמית.  בובין גם מותח ביקורת על פוטין, בגלל ניסיונו לפתור את שאלת צ'צ'ניה בכוח, ללא משא ומתן. בראשית שלטונו של פוטין מגיע ספרו של המחבר לסיומו.

הערות שלי

הספר של בובין הוא, לדעתי, ארוך מדי. ישנן  בו טעויות עובדתיות אחדות, הבולטת בהן והחוזרת על עצמה, היא שגיאה בשמו של רוצח  ראש הממשלה יצחק רבין (שנרצח ב-1995). שמו של הרוצח אליבא דבּוֹבין הוא יגאל אלון (!) במקום יגאל עמיר.  מכל מקום, האוטוביוגרפיה של  בובין היא ספר חשוב השופך אור על  דמותו של ברז'נייב ותקופתו, מוסיף נופך לדמותו של אנדרופוב, ומביא תובנות והערות מעניינות על התקופה הפוסט סובייטית, תוך זיהוי מגמותיו הדיקטטוריות של פוטין . שיא הקריירה של המחבר היה בעידן ברז'נייב, עת שימש כותב נאומים, יועץ ופרשן פוליטי, וגם נחון באומץ לסטות מן העמדה הרשמית. עם זאת, ובצדק, לא ראה המחבר את עצמו כמתנגד למשטר הקומוניסטי בזמנו, וגם לא מצא לנכון להתנער מעברו, לאחר התמוטטותו של משטר זה. הוא ראה את עצמו כאינטלקטואל, שאינו רציני מדי, אבל דוגל בערכים מסוימים, להם השתדל להישאר נאמן. דמותו הססגונית של בובין הגיעה לשיא זוהרה בתקופה האפורה של ברז'נייב, אך בתקופה הפוסט-סובייטית הלך ודעך קסמה.