פומפאו, מייק: אל תיוותר על אינץ': להילחם למען אמריקה אותה אני אוהב (2023) [סיכום וביקורת]

 פומפאו, מייק: אל תיוותר על אינץ': להילחם למען אמריקה אותה אני אוהב (2023) [סיכום וביקורת]

 Pompeo, Mike. Never Give an Inch: Fighting for the America I Love (Broadside  e-books, An Inprint of Harper Collins Publishers, January 1923) 455   pages.

 מייקל ("מייק") פומפאו נולד ב-1963 בקליפורניה. בתקופת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ הוא עמד בראש הסי-איי-אי בשנים 2018-2017 וכיהן כשר החוץ בשנים 2021-2018. ספרו סוקר את פעילותו בממשלו של הנשיא טראמפ (2021-2017). הסיכום משקף את גרסת המחבר, כולל דעותיו וטענותיו. ביטויים, כמו לדברי פומפאו, נועדו להדגשה בלבד. הוספתי לסיכום הערות קצרות בסוגריים מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסיומו.

 

ראש הסי-איי-אי: נטילת סיכונים, 2018-2017

מוצא משפחתו של פומפאו מאיטליה, מהעיר פצ'ננטרו (Pacentro)  שבמחוז אברוצו (Abruzzo) . בעת ביקורו כשר החוץ באיטליה, הוא ניצל את ההזדמנות לביקור בעיר הזו. פומפאו הושבע למשרת חבר קונגרס ממדינת קנזס מטעם  המפלגה הרפובליקאית ב-3 בינואר 2011, והחל מ-2013 כיהן כחבר ב"וועדה הנבחרת הקבועה למודיעין של בית הנבחרים". הוא רצה להיכלל בוועדה הזו כבר מתחילת כהונתו בקונגרס לאור עברו הצבאי כקצין שריון, אשר שירת כמפקד פלוגה בגרמניה המערבית . ב-8 בנובמבר 2016 הוא נבחר בפעם הרביעית לקונגרס, באותו התאריך בו דונלד טראמפ נבחר לנשיא. המחבר התכוון להשלים את כהונתו הזו ואחר  כך לפרוש מהפוליטיקה.  בבחירות המקדימות לנשיאות הוא תמך במרקו רוביו (Marco Rubio) – ורק לאחר שטראמפ נבחר כמועמד לנשיאות בבחירות המקדימות הוא התגייס למען בחירתו לנשיא.  להפתעתו של פומפאו, ב-14 בנובמבר סגן הנשיא הנבחר מייק  פאנס (Pence) התקשר אליו והציע לו להיות ראש "סוכנות הביון המרכזית" (להלן הסי-איי-אי). פומפאו הביע התרגשות נלהבת לאפשרות הזו. השיחה נמשכה פחות משתי דקות. בשלב הזה פומפאו העריך כי הוא רק אחד מעל לעשור מועמדים לאותו התפקיד וכי לטראמפ שיקולים רבים דווקא לא לבחור בו. כאמור, הוא תמך ברוביו, ונוסף לכך מעולם לא פגש את טראמפ והיו אישים אחרים בעלי כישורים וניסיון רב יותר במודיעין.

ב-16 בנובמבר  התקבל פומפאו לריאיון אצל טראמפ ב"מגדל טראמפ" בניו יורק. כאשר פומפאו נכנס לחדרו של טראמפ  האיש מייד "פלט: מייק, איך אתה יכול כל כך לטעות לגבי רוסיה? אנו צריכים לנסות להיות נחמדים כלפיהם. אולי זה כיוון שאתה בחור צבאי". פומפאו השיב: "אדוני, אינני טועה לגבי רוסיה. פוטין הוא איש נבון מאוד ורע מאוד". פומפאו אינו מסתיר כי הבעת דעה שונה בפני הבוס הפוטנציאלי שלו הייתה כרוכה בסיכון. לבסוף שניהם הגיעו להסכמה כי פוטין הוא אדם רע, אך על ארה"ב למצוא דרך לדו קיום בשלום עם רוסיה. סטיב באנון (Bannon)  שנוכח בריאיון, שאל את פומפאו מי הגנרל המועדף עליו במלחמת האזרחים בארה"ב. המחבר נקב מהר בשמו של שרמן (W. T. Sherman). היה זה גנרל מטעם מדינות הצפון אשר ב-1864 שרף כל מה שבדרכו כדי לשבור את רצונה של הקונפדרציה להילחם. האיש נהג בברוטאליות, הסתכן, אך לא ויתר על אף אינץ' בשעת הצורך. פומפאו סבור כי תשובתו מצאה חן גם בעיני טראמפ שאמר "הבה ונשוחח שוב בקרוב".

פומפאו העריך כי יקבל תשובה תוך שבוע-שבועיים. אולם  כבר למחרת ב-17 בחודש טראמפ התקשר אליו ושאל האם הוא ירצה להיות ראש הסי-איי-אי שלו. פומפאו השיב כי זה יהיה עבורו כבוד גדול לשרת את ארצו בתפקיד הזה. בכך מינויו הסתיים מנקודת ראותו של טראמפ: בפחות מ-48 שעות לאחר הריאיון אצל טראמפ, פומפאו היה למועמד של הנשיא הנבחר לתפקיד ראש הסי-איי-אי. המחבר אינו בטוח בדבר, אך הוא מעריך כי הוא היה האדם היחיד שרואיין לתפקיד. היה בכך ביטוי לנכונותו של טראמפ ליטול סיכונים. מינויו אושר בסנאט ב-23 בינואר 2017,  כעבור 11 ימים מתחילת חקירתו, ברוב של 66 מול 32 ושני נמנעים.

מנהיגוּת מחייבת נטילת סיכונים. כאשר טראמפ נבחר לנשיא, אמריקה מצאה נוטל סיכונים עומד בראשה, לו היא הייתה זקוקה מזמן, במיוחד בתחום מדיניות החוץ. בעקבות המחיר הכבד של המלחמות באפגניסטן ובעיראק, ממשל אובמה לא היה מוכן ליטול סיכונים. אם אתה נמנע מלקחת סיכונים אתה מוותר אינץ' אחר אינץ'. "אנו [בממשל טראמפ] הבנו כי נטילת סיכונים הייתה הדרך היחידה למנוע מאמריקה להמשיך בגלישה נוחה אך יקרה לעבר הפיכתה למעצמה מדרגה שנייה".

 

על אף שקודמו של פומפאו בתפקיד ראש הסי-איי-אי ג'ון ברנן (Brennan)  היה בעברו עובד מקצועי בארגון הזה, הוא נמנע מליטול סיכונים. הוא הודה בפומבי כי הוא הצביע בעבר עבור המפלגה הקומוניסטית של ארה"ב. [ברנן, יליד 1955, בהיותו סטודנט בקולג' ב-1976 הצביע עבור המועמד של המפלגה הקומוניסטית לנשיאות, Gus Hall.]  מכאן, סדר העדיפויות שלו היה פוליטי, והוא אף מוכן היה לבחון נושאים כמו תמיכה במחבלים בפלסטין, וגם העלאת נושא שינויי האקלים לעדיפות ראשונה באיסוף מודיעין. בניגוד ליחסו השלילי לברנן, המחבר העריך מאוד את תפקודו של ראש הסי-איי-אי ליאון פנאטה   (Panetta), שהשתייך למפלגה הדמוקרטית [שירת בתפקידו כראש סי-איי-אי בשנים 2011-2009, בממשל אובמה.] המחבר מצא לנכון לפנות אליו ולשמוע את דעותיו.

ביוזמתו של פומפאו, נשיא ארה"ב טראמפ נשא נאום בבניין הסי-איי-אי, למחרת יום כניסתו לנשיאות ב-21 בינואר 2017. המסר של טראמפ לאנשי הארגון היה ברור: "מייק הוא הבחור שלי...אִמרו לו מה אתם צריכים. אני אשיג זאת עבורו ועבורכם". הוא הסביר: "אנחנו לא השתמשנו ביכולות האמיתיות שיש לנו. ריסנו אותנו". בכך נתן טראמפ להבין כי בניגוד לקודמו אובמה, הוא מוכן ליטול סיכונים.

ביומו המלא הראשון בתפקיד  אמר טראמפ לצוות של הסי-איי-אי כי "אנו צריכים להיפטר מדאע"ש" [ בתעתיק מערבית ראשי תיבות של "המדינה האסלאמית בעיראק ובלבנט"] ויש "למחוק מעל פני האדמה" את "הטרור האסלאמי הקיצוני". סמכויות נוספות [אין פירוט] שנתן טראמפ לסי-איי-אי אפשרו להגביר את חיסול מנהיגי דאע"ש וארגונים אסלאמיים קיצוניים אחרים, כמו אל-קאעידה.

מינויו לשר החוץ  והשקפת עולמו הכללית

כבר מתחילת נשיאותו, בין אם מחוסר אמונו בסי-איי-אי או מאמונו בפומפאו, טראמפ  רצה כי ראש הארגון הזה יעדכן אותו ישירות בתדריכי המודיעין. פומפאו סבור כי במידה רבה בזכות נוכחותו התכופה בתדריכי המודיעין –  שהפכו אותו לאיש שבילה יותר זמן עם הנשיא מאשר חבר כלשהו בממשלתו של טראמפ במשך שניים עשר החודשים הראשונים של ממשלו –  הוא התמנה לשר החוץ.

קודמו בתפקיד שר החוץ, רקס טילרסון  (Tillerson) היה אדם הגון, אינטליגנטי ודיפלומט מוכשר, אבל מדיניותו לא תאמה זו של הנשיא. הוא נהג להצטרף לשר ההגנה  ג'ים מטיס  (Mattis) כדי להציל את הסכם  הגרעין עם איראן –  שנעשה בתקופת ממשל אובמה ב-2015  –   ולא היה מוכן להגן על המדיניות האמריקאית בעיתונות.      גם היועץ לביטחון        לאומי של             טראמפ, הרברט מאקמסטר (H. R. McMaster) התנגד לביטול ההסכם עם איראן.

פומפאו סבר כי על טראמפ  היה לפרוש מהסכם הגרעין עם איראן  מהר יותר מהתאריך בו עתיד היה לבצע זאת הנשיא ב-8 במאי  2018. לדברי פומפאו, מדובר היה בעצם לא ב"חוזה" או ב"הסכם ביצוע" אלא במסמך בלתי כתוב בשם "תוכנית פעולה מקיפה משותפת"  (JCPOA), אשר נחתם בין איראן לחמש מעצמות, בהן ארה"ב. איראן לא התכוונה לקיים את ההגבלות על תוכנית הגרעין שלה ורימתה. במהלך מסע הבחירות לנשיאות ארה"ב, טראמפ שם לקלס את ההסכם הזה. אבל האישים הבכירים ביותר בממשלו של טראמפ  התנגדו לביטול  ההסכם, בטענה כי הדבר עלול להביא למלחמה.

טילרסון שם קץ לכהונתו בממשל טראמפ כאשר ברגע של רוגז כינה את הנשיא, כפי שנמסר, כטיפש בתוספת כינוי גנאי.  בעקבות זאת כבר באוקטובר 2017 פורסמה בעיתונות השמועה הראשונה לפיה פומפאו עומד להתמנות לשר החוץ. בתחילת פברואר 2018 ראש סגל הבית הלבן ג'ון קלי  (Kelly) סיפר לפומפאו כי הנשיא חושב למנותו לשר החוץ. ימים אחדים לאחר מכן, הנשיא אמר לו כי הוא חושב  לפטר את טילרסון, ושאל את פומפאו אם הוא מוכן יהיה להחליפו. על אף שלא שָאַף להגיע לתפקיד הזה – פומפאו השיב כי הדבר יהיה לו לכבוד.  טראמפ אמר כי הוא יהיה שר חוץ גדול ביקש ממנו להתחיל לחשוב מי יחליפו כראש הסי-איי-אי. לפומפאו הייתה תשובה מוכנה מכבר: סגניתו ג'ינה הספל (Haspel) , אותה העריך מאוד. ב-9 במארס 2018 מסר טראמפ לפומפאו כי הוא עומד לפטר את טילרסון במהלך ביקורו באפריקה, ולא יחכה לשובו – בניגוד לרוב העצות שקיבל. ואכן, ב-13 במארס טראמפ בישר בציוץ [ברשת טוויטר] על מינויו של פומפאו לשר החוץ ועל ג'ינה הספל כמחליפו, והודה לטילרסון על שירותו. בציוץ נוסף טראמפ החמיא לפומפאו והגדיר אותו כמצוין, בציינו את הישגיו באקדמיה הצבאית בווסט פוינט [אותה סיים בהצטיינות] ובאוניברסיטת  הרווארד. פומפאו ראה במינויו לשר החוץ כקידומו מצד הנשיא: כעת הוא יהיה במרכז של התוויית המדיניות עבור הנשיא.

לקראת כניסתו לתפקיד שר החוץ, קיבל פומפאו עצות מטילרסון, ובאופן מפתיע, גם הילרי קלינטון הייתה מוכנה לחלוק אתו מניסיונה. השיחה החשובה ביותר הייתה לו עם שר החוץ של בוש האב, ג'יימס בייקר. עצתו הראשונה הייתה שמערכת היחסים של שר החוץ עם הנשיא צריכה להיות חלקה – הן כלפי העולם החיצון והן בעיני אישים אחרים בחוגו של הנשיא. ב-26 באפריל 2018 אושר מינויו בידי הסנאט ברוב 42-57.

במחלקת המדינה [משרד החוץ]  עבדו אנשים מצוינים אחדים, אבל, כללית,  מחלקה זו הייתה נחושה מהיום הראשון לכהונתו של ממשל טראמפ להציב מכשולים לתוכניתו "קודם כול אמריקה"(America First) . הביטוי הזה לקוח מקבוצה של אמריקאים אשר התנגדה לכניסתה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה לפני המתקפה על פרל הארבור. הקבוצה הזו כללה "לרוע המזל אנטישמים מעטים" – אבל גם אמריקאים זהירים, כמו הנשיאים לעתיד ג'ון קנדי וג'רלד פורד. "קודם כול אמריקה" הוא ביטוי גדול שראוי לשימוש, גם אם נעשה בו שימוש מוטעה בעבר. עבור טראמפ משמעותו הייתה שאמריקה תפעל באומץ וללא התנצלות כדי להבטיח מחדש את ריבונותה והאינטרסים הלאומיים שלה. פירוש הדבר כי ארה"ב לא תפגין רצון טוב והומאניות על חשבון פגיעה באזרחיה, כמו עצימת עין כלפי הגירה בלתי חוקית המערערת את החוק והסדר בארצה. פומפאו מאמין כי ארה"ב היא אומה ייחודית (exceptional). "אף אומה כמותנו מעולם לא התקיימה לפני יצירתה של אמריקה, ועד היום" (עמ' 160). הייחודיות של ארה"ב מתבטאת בדגילתה מאז היוסדה בחירות וברדיפה אחר האושר.

אנשי משרד החוץ שנאו את טרמפ מסיבות רבות, אבל לא מהפחות חשובה מהן, בגלל ניצחונו על המנהיגה הקודמת שלהם, הילרי קלינטון, אישיות אשר רוב בכירי מחלקת המדינה אהבו והעריצו.

בעקבות הפסדה של הילרי קלינטון במרוץ לנשיאות ב-2016 מחלקת המדינה (משרד החוץ) הפכה ל"בית אבלים". פומפאו פעל לשנות את הקונספציה של עובדי משרד החוץ. הוא רצה ליידע את אנשי המוסד הזה כי נטילת סיכונים תזכה לגמול, כי גאווה באמריקה היא תנאי הכרחי להצלחה, וכי על כל אחד לתמוך בנשיא טראמפ ובו בכל דקה. כמו כן על אנשי משרד החוץ לחדול להתנצל על מעשיה של אמריקה, לא ללחוש כי פומפאו הוא ימני וקנאי נוצרי; לא להתבכיין אלא לנצח. פומפאו מציין בצער כי לאחר כאלף ימי כהונתו כשר החוץ הוא מסופק אם הותיר אחריו קונספציה זו.

הן במחלקת המדינה והן בסי-איי-אי נתקל פומפאו בתרבות של גיוון כמטרה בפני עצמה [כלומר גיוס עובדים ממגוון אתני, חברתי ונטיות מיניות], על חשבון כישורים – מדיניות שלא הייתה לרוחו [אבל, נראה שלא ביטל אותה]. הוא התנגד לקידום נושאים שוליים, כמו שינויי האקלים, במוקד האינטרסים של הביטחון הלאומי האמריקאי. פומפאו מתאר את ארגון "חיי שחורים חשובים" כקבוצה מרקסיסטית המטיפה לרצח קציני משטרה. על כן, לא היה מקום לתלות שלטים עם הסיסמה הזו בשגרירויות אמריקאיות. בהתערבותו של פומפאו כרזה כזו הוסרה משגרירות ארה"ב בסיאול  (בירת קוריאה הדרומית).  פומפאו התנגד לנוהג שהתקיים מזה שנים  לתלות  את דגלי הגאווה בשגרירויות של ארה"ב. בדגלים האלה יש מסר פוליטי מבלבל והם עלולים להביא לניכורם של תושבים בארצות רבות  מארה"ב – במיוחד בזירות אסטרטגיות חשובות, כמו המזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית. פומפאו הורה להניף בעמודי הדגל בשגרירויות את הדגל האמריקאי בלבד ואסר להניף כל דגל אחר בעל מסר פוליטי, בהם דגלים נוצריים ודגלי טראמפ 2020.

הנחתו הבסיסית של פומפאו הייתה כי אנו חיים ב"עולם מרושע ומגעיל". אבות החוקה האמריקאית ידעו כי העולם אכזר, ולא בסופו של דבר בגלל אידיאולוגיות ספציפיות – למרות שאחדות מהן הרבה יותר גרועות מאחרות – אלא בגלל הטבע  האנושי. החשיבה הזו מושרשת בהשקפת העולם היהודית-נוצרית. אלה המאמינים כי בני האדם טובים – במיוחד כשמדובר בשליטים אוטוריטריים שרשמו לחובתם חוסר אנושיות ותוקפנות – גורלם להיכשל. ההשקפה הפרוגרסיבית לפיה המלחמות תיפסקנה אם  בהתנהלותנו עם משטרים סוררים וטרוריסטים רק נהיה מוכנים לדבר יותר, לגלות יותר סובלנות, נסכים ליותר ויתורים ונצמצם את נוכחותה של ארה"ב בעולם –  זוהי השקפה נאיבית  לגמרי. מיותר לציין את יחסו של פומפאו כלפי אוסמה בן לאדן. אבל, לדברי פומפאו,  בן לאדן צדק לגבי דבר אחד: "כאשר אנשים רואים סוס חזק וסוס חלש, מטבעם הם יחבבו את הסוס החזק". מסקנתו: "אמריקה חייבת תמיד להוביל כסוס החזק" (עמ' 343). המחבר מתנגד לגלובליזציה. 

במאבק נגד הגירה בלתי חוקית מאמריקה הדרומית

במהלך מסע הבחירות ב-2016 טראמפ, בהביעו את קולם של מיליוני אמריקאים, הבטיח להילחם נגד הגירה בלתי חוקית. מדיניות זו תאמה את סיסמתו "קודם כול אמריקה".  הוא הבטיח לבנות חומה בגבולה הדרומי של ארה"ב, אבל הפרויקט הזה לא הושלם, כיוון שקשה היה  להשיג מימון מהקונגרס לבניית חומה בגבול עם מקסיקו. פומפאו עצמו פעל נגד הגירה מדרום במישור הדיפלומטי, בהקדישו לנושא הזה עם מקסיקו כנראה יותר זמן מכֹּל שר חוץ או ראש סי-איי-אי בהיסטוריה האמריקאית.

ברוב תקופת כהונתו כשר החוץ, המספר הגדול ביותר של מבקשי המקלט שנכנסו לארה"ב ממקסיקו, לא ברחו מארצם מקסיקו, אלא היו מאל סלוודור, הונדורס וגוואטמלה, ומקומות אחרים במרכז ובדרום אמריקה. כדי להילחם בהגירה הבלתי חוקית, ממשלו של טרמאפ החליט להגיע להסדר עם מקסיקו לפיו מקסיקו, ולא ארה"ב, תצטרך לארח את מבקשי המקלט, בזמן שארה"ב תברר את תביעותיהם להיתרי כניסה. הממשל היה בטוח  כי הישארות המהגרים במחנות במקסיקו, תהווה גורם מרתיע מפני הגירה. ארה"ב חיכתה עד לסיום הבחירות לנשיאות במקסיקו שהביאו לבחירתו של ממשל שמאלי בראשות אנדרס מנואל לופס אוֹבּרַדוֹר. ב-15 בנובמבר 2018 פומפאו העלה את התוכנית, להשארת המהגרים במקסיקו, בפני שר החוץ המיועד בממשל החדש, מרסלו אֶבְּרַרְד. פומפאו איים למעשה שארצו תסגור לגמרי את גבולה עם מקסיקו, אם זו לא תיענה להצעתו. המחבר יצא מההנחה כי ממהלך כזה מקסיקו תיפגע יותר מארה"ב. אֶבְּרַרְד  השיב כי הוא יעביר את הנושא לנשיאו. בסופו של דבר, הממשל במקסיקו הבין כי ההסדר שהציע פומפאו להרתעת הגעת מהגרים לארה"ב דרך מקסיקו, יטיב לא רק עם ארה"ב, אלא גם עם מקסיקו, בכך שיצמצם את זרם מהגרי המעבר לתוכה. מסיבות של שיקולי פנים, אבררד הסכים, אך לא פומבית, לאפשר לארה"ב להחזיר למקסיקו כמעט את כל המהגרים אשר השתמשו במדינתו כארץ מעבר בדרכם לבקשת מקלט בארה"ב. פומפאו שכנע את טראמפ לא לקיים מסיבת עיתונאים בדבר ההסכם הדיסקרטי הזה. האיום של הנשיא בהטלת תעריפים על כל הסחורות החוצות את הגבול עם מקסיקו הביא לדיפלומטיה יצירתית. במהלך 2019  ארה"ב חתמה עם מקסיקו, אל סלוודור, גוואטמלה והונדורס על הסכמים שנועדו להביא לצמצום בהגירה לארה"ב. ההסכמים האלה, בצירוף בניית מכשולים לאורך הגבול, צמצמו משמעותית את ההגירה. 

רוסיה: התנגדות להתפשטות ולהתעצמות

ב-6 בינואר 2017, שבועיים לפני כניסתו של טראמפ לתפקיד הנשיא, משרד המנהל של המודיעין הלאומי פרסם "הערכת קהילת המודיעין על רוסיה". במסמך "נטען, בין היתר, כי פוטין שאף להשפיע על הבחירות לנשיאות וכי הוא והממשלה הרוסית העדיפו את ניצחונו של טראמפ". באותו היום מנהל ה-FBI [לשכת החקירות הפדרלית]  ג'ים קומי (Comey) הציג לנשיא הנבחר טראמפ גרסה מסווגת של אותו המסמך. בפגישה עם טרמפ, נוסף לקומי, השתתפו בין היתר מנהל המודיעין הלאומי ג'יימס קלאפר (Clapper) ומנהל ה-סי-איי-אי ג'ון ברנן. פומפאו, עוד לפני מינויו לראש הסי-איי-אי, ניצל את סיווגו הביטחוני המתאים כדי לקרוא את הגרסה הסודית ביותר של הדוח הזה. הוא התרשם כי אכן מדובר היה בהתערבות רוסית בבחירות לנשיאות,  אבל הערכת המודיעין הזו  כוּונה למטרה אחרת. היה זה "מסמך פוליטי שעוצב על ידי מנהיגים פוליטיים – והם קומי, קלאפר וברנן – כדי לספק בסיס למיתוס לפיו טראמפ והצוות שלו נגועים בקשריהם עם רוסיה" (עמ' 113). למעשה היה זה תעלול או מזימה  שנועדה להפליל (setup) את טראמפ.  הערכת המודיעין הזו, שלהכנתה נדרשו חודשים, הוכנה תוך שבועות אחדים במטרה להסב נזק לטראמפ לפני כניסתו לבית הלבן. לאחר כניסתו לתפקיד ראש הסי-איי-אי גילה פומפאו דברים בעייתיים נוספים אודות מסמך המודיעין הזה. לאנליסטים בכירים אשר כמעט במשך כל תקופת עבודתם עסקו ברוסיה, לא ניתן לעבוד על המסמך הזה. בפברואר 2017 שני אנליסטים סיפרו לו כי הם התנגדו נמרצות לטענת הדוח לפיה בבחירות לנשיאות שאף פוטין לערער את מעמדה של הילרי קלינטון ותמך בטראמפ. ברנן קידם את מטרתו של פוטין לזרוע פירוד בחברה האמריקאית, בכך שלאחר סיום תפקידו טען בהופעותיו בטלוויזיה כי טראמפ הוא מוקיון רוסי.

"התעלול הרוסי" (Russia Hoax) [זה הכינוי הנפוץ בספר בדבר קשריו החשודים כביכול של טראמפ עם רוסיה]  יצר אתגר כפול. אחרי שהואשם ללא הצדקה שהוא נכס לרוסיה, מרחבו של הנשיא לפתח קשרי ידידות עם רוסיה היה קרוב לאפס. כמו כן, הדוח תקע טריז בין האף-בי-איי לבין הנשיא, ובמידה פחותה יותר בין הנשיא ליתר קהילת המודיעין. כתוצאה מהתערערות אמונו של הנשיא בשירותי המודיעין לנוכח הבדותות על קשריו עם רוסיה, פומפאו, בתור ראש הסי-איי-אי, התקשה לגרום לנשיא להאמין  במידע אמיתי וניתוח נכון בדבר הצורך לסכל את תוקפנותו המתמשכת של פוטין. "הנשיא הגיע למסקנה שקהילת המודיעין מנסה לרמות אותו בכל הדברים על רוסיה" (עמ' 120. לדוגמה, במארס 2018 שירות הביון הבריטי קבע כי רוסיה ניסתה לרצוח בבריטניה את הסוכן שלה בעבר, סרגיי סקריפל  (Skripal) ואת בתו באמצעות גז עצבים. המחבר המליץ לנשיא לנקוט בתגובה מתאימה נגד רוסיה. אבל הנשיא השמיע את הפזמון הקבוע שלו: "רוסיה, רוסיה, רוסיה...אתם הבחורים תמיד מודאגים מרוסיה" (עמ' 120).

במאי 2017 פומפאו (בתפקידו ראש הסי-איי-אי) נפגש במוסקבה עם ראש שירות ביון החוץ של רוסיה (SVR) סרגיי נרישקין (Naryshkin)  וראש שירות הביטחון הפדראלי (FSB) אלכסנדר בורטניקוב (Bortnikov). עמיתיו הרוסים לא היו אנשים נעימים, אבל עלה בידו להקים  "קשרי עבודה טובים" עם נרישקין (עמ' 121). באוקטובר 2017 הסי-איי-אי מסר לעמיתיו הרוסים מידע על מתקפת טרור צפויה מצד דאע"ש נגד קתדרלה קאזאן בפטרבורג. בעקבות המידע סיכלו הרוסים את פעילות הטרור הזו, וטראמפ העביר לפומפאו את המסר שקיבל זה עתה מפוטין: הנשיא הרוסי מודה לפומפאו על הצלת חייהם של רוסים רבים. בהמשך, פוטין התקשר אישית לפומפאו ומסר לו את ההודעה שקיבל מבורטניקוב: "איש הטנקים הציל את התחת שלנו" (עמ' 122). כך התברר לפומפאו כי זה היה כינויו בידי ראש המודיעין הרוסי ופוטין.

פומפאו מצדו המשיך להיות מודאג מרוסיה. הוא הגיע למסקנה שצריך להפריד בין  פוטין לשליט סין שִי ג'ינפִּינג, כפי שעשה  הנרי קיסינג'ר בתחילת שנות ה-70 ביחס לקשרים בין בריה"מ לסין. ב-12 במאי 2018 פומפאו (בתור שר החוץ) הגיע לסוֹצ'י לפגוש את נשיא רוסיה פוטין. לפומפאו היו ספיקות לגבי כדאיות הפגישה, אבל הנשיא טראמפ רצה בקיומה. לאחר שנאלץ להמתין לפוטין כחצי שעה, הורה פומפאו לדוברת שלו (Morgan Ortagus) להתקשר לעמית הרוסי שלה כדי להודיע שהוא עומד להעלות על המטוס ולחזור הביתה. פומפאו לא מוכן היה לעמוד כמו תלמיד מחוץ למשרדו של המנהל. "לא התכוננתי להרשות למשוגע הזה לחשוב שהוא יכול להשיג סוג מסוים של עליונות פסיכולוגית באמצעות גסות רוח גמורה. אם הייתי מוכן לקבל את העלבון הזה, הכריש הרוסי הזה היה מריח דם במים ומרגיש חזק לנסות להפיק תועלת מכך ששר החוץ עייף ועצבני". פומפאו אינו יודע אם הרעיון הזה עזר, אבל פוטין הופיע "דקות אחדות לאחר מכן" (עמ' 108). 

ביולי 2018 נפגש טראמפ עם פוטין בהלסינקי. הפגישה הזו זכורה בעיקר בגלל מסיבת העיתונאים שהתקיימה בסופה, בה טראמפ, בעומדו ליד פוטין, אמר כי הוא מאמין לטענתו של פוטין שהוא לא התערב בבחירות [לנשיאות] בארה"ב. לדעת פומפאו, תשובתו של טראמפ שיקפה את חוסר יכולתו להפריד בין המידע השקרי על קשריו עם רוסיה ופעילותה למען היבחרותו לבין העובדה כי רוסיה אכן ניסתה לעורר כאוס בבחירות ב-2016. רבים בממשל ניסו לשכנע את טראמפ להפריד בין שני הדברים האלה, אבל נכשלו. מנקודת ראותו של הנשיא, כל אישור מצדו  על "התערבות רוסית" בבחירות, פירושו היה הודאה בהאשמות שהעלו שירותי המודיעין והתקשורת נגדו. קביעת מעורבותה של רוסיה בבחירות ב-2016 הייתה חשובה, כדי למנוע ניסיון של מוסקבה לחזור על מעורבות כזו בבחירות הבאות – ובתחום הזה המחבר בסופו של דבר נכשל.

פומפאו סבר שצריך לשכנע את  פוטין כי ארה"ב תגן ללא הרף על הקווים שהיא שרטטה. בעקבות המלחמה נגד דאע"ש, ממשל טראמפ הוריש מצב מממשל אובמה בו חיילים אמריקאים הוצבו בסוריה באזור קטן במחוז דיר א-זוּר, בו שוכנת העיירה חשאם  ( خِشَام ). בפברואר 2018 קבוצת לוחמים הקשורה למשטר הסורי – רובם שכירי חרב רוסים, כנראה מ"קבוצת וַגְנֵר" – התקדמה לעבר עמדה אמריקאית ליד חשאם. המפקדים האמריקאים התקשרו לעמיתיהם מהצבא הרוסי בסוריה – בקו התקשורת הקיים שנועד למנוע תקריות – וביקשו לעצור את התקדמות שכירי החרב הרוסים. נציגי הצבא הרוסי טענו כי הכוח הזה אינו נמצא תחת פיקוד רוסי – היה זה שקר. כוח שכירי החרב הרוסים המשיך להתקדם והגנרלים האמריקאים בשטח קיבלו את ההחלטה הנכונה. ארה"ב הפעילה בין היתר מטוסים ללא טייס ומטוסי קרב חמקנים F-22, מפציצי B-52 והליקופטרים, וביחד עם כוחות מיוחדים אמריקאיים על הקרקע הרגה עשרות, אם לא מאות רוסים. המחבר סבור כי נחישותה של ארה"ב להגן על הקווים שהתוותה בסוריה גרמה לרוסים לחשוש לגבי מה ארה"ב עלולה לחולל להם בעימות נוסף בסוריה או במקום אחר. בסתיו 2019 פומפאו התקשר לשר החוץ הרוסי סרגיי לברוב ומסר לו כי ארה"ב עומדת לטוס במרחב אווירי בסוריה, בו טסים רוסים, במשך פרק זמן מסוים, וביקש ממנו להרשות לאמריקאים לעשות זאת. [לא נאמר מה הייתה תשובת לברוב.]  לאחר שעות אחדות השלימה ארה"ב תקיפה בה נהרג מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בגדאדי. במהלך  המתקפה הרוסים לא נקפו אצבע, ולא במקרה. היה זה בהשפעת ההרתעה שיצרה ארה"ב בפעולתה בפברואר 2018.

חלק חשוב מפעילותו  של פומפאו כשר החוץ הוקדש לנושא האוקראיני. בתור ראש הסי-איי-אי הוא ביקר בקווי החזית באזור דונבס וכמו כן נפגש עם הנשיא האוקראיני דאז, פטרו פורושנקו. ביולי 2018 מחלקת המדינה פרסמה את "הכרזת קרים" (Crimea Declaration), בה אישרה מחדש, בין היתר, כי חצי האי קרים הוא אוקראיני. יתרה מזו, הודיעה  וושינגטון לקרמלין כי כל מהלך נוסף נגד אוקראינה, יביא להשלכות מצד ארה"ב. כדי להרתיע את פוטין מפני מהלכים כאלה, ארה"ב חימשה את אוקראינה. ממשל אובמה הסתפק בשליחת ציוד מגן צבאי כמו קסדות, שמיכות ואספקה רפואית. טראמפ בהתחלה התנגד לאספקת נשק הגנתי לאוקראינה, אבל מאמצים חוזרים ונשנים מצד היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון,  ראשת הסי-איי-אי ג'ינה  הספל והמחבר שכנעו אותו לבסוף כי יש לעשות זאת. במהלך השנים 2018 ו-2019 ארה"ב סיפקה לאוקראינה משגרים וטילים נגד טנקים מסוג Javelin ואמצעי לחימה נוספים.

פומפאו דוחה את הטענות כי טראמפ עצר סיוע צבאי לאוקראינה עד שנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי יסכים לחקור או יבטיח לחקור את מעורבות סגן הנשיא ג'ו ביידן בזמנו ובנו בפעילות מושחתת באוקראינה. המחבר טוען  כי בתקופת כהונתו של ג'ו ביידן כסגן נשיא, בנו הנטר ביידן קיבל שכר גבוה, כמיליון דולר בשנה, מחברת אנרגיה אוקראינית בשם  בוריסמה (Burisma), בלי שהועיל לחברה הזו במשהו. בקשתו טראמפ לעזור לחקור את הנושא הזה, על רקע השחיתות באוקראינה, לא חרגה מנורמות של שיתוף פעולה בינלאומי. פיטורי השגרירה של ארה"ב באוקראינה, מריה יובנוביץ'  (Marie Yovanovitch), ביולי 2019 היו מוצדקים, כיוון שהיא לא ביצעה את מדיניות הנשיא. פומפאו סבור כי מחליפה של יובנוביץ' בתפקיד שגריר אוקראינה, ביל טיילור (Taylor) לא אמר אמת בעדותו –  במסגרת מתן עדויות בנוגע להליך הדחתו של טראמפ (אימפיצ'מנט)  – כאשר טען כי התמיכה הביטחונית באוקראינה מושעית עד שזלנסקי יסכים לחקור את הקשרים בפרשת ביידן-בוריסמה.

בינואר 2020 פומפאו ביקר באוקראינה ונפגש עם הנשיא וולודימיר זלנסקי. שר החוץ התרשם כי הנשיא האוקראיני אדם רציני, אבל הוא לא חזה את דרגת המנהיגות שהפגין האיש מאז פלישתה של רוסיה לארצו בפברואר 2022. בשיחה עם זלנסקי העלה פומפאו את נושא השחיתות באוקראינה. בן שיחו לא הכחיש זאת, הוא ניסה לצמצם את התופעה, אך ללא הצלחה. בהקשר לביקורו של פומפאו, התקשורת בארה"ב שאלה בעיקר האם הוא דן עם זלנסקי בסוגיות הקשורות בהליך הדחתו של טראמפ שהתנהל בקונגרס [בטענה שטרמאפ התנה את הסיוע לאוקראינה במתן מידע מפליל לגבי עסקיו של בנו של ביידן.] על כך היה משיב פומפאו כי הוא הבהיר לזלנסקי כי שחיתות בקרב בכירים ביותר בארצו מקשה מאוד על פעילות עימו.

בינואר 2020, לאחר 25 שנה, פומפאו היה שר החוץ הראשון של ארה"ב שביקר בבלרוס. על אף  שבראש ארץ זו במשך כ-30 שנה היה הדיקטטור אלכסנדר לוּקַשֶנקוֹ, הוא אותת לארה"ב על רצונו להתרחק מרוסיה. המחבר לא נלהב להיפגש עם טירן, אבל הוא אינו מתבייש לומר כי אינטרסים גיאופוליטיים חשובים יותר ממתן לגיטימציה ללוקשנקו. פומפאו אמר ללוקשנקו כי ארה"ב מוכנה לספק לו גז כדי לשים קץ לתלותו ברוסיה. חודשים לאחר מכן התברר כי לוקשנקו  אינו מתכוון לבצע רפורמות.

פומפאו קידם את מדיניותו של טראמפ לפיה על מדינות נאט"ו להקצות יותר משאבים להגנה. בהקשר זה דוחה המחבר את הטענה לפיה דגל טראמפ בבדלנות.  פומפאו דאג להזכיר לבעלי בריתה של אמריקה כי על אף חשיבות הקצאת המשאבים הכספיים, יש צורך גם בחלוקה הוגנת של המשאבים האנושיים. בסופו של דבר מטרתו הושגה. חברות נאט"ו הסכימו להעלות את ההקצאות שלהן לביטחון  ל-130 מיליארד דולר בסוף 2020 ול-400 מיליארד דולר עד 2024. פלישתה של רוסיה לאוקראינה ב-2022 מוכיחה עד כמה הגדלת התקצוב הייתה חשובה.

במקביל פעלה ארה"ב לפיתוח ולהגדלת הנשק האסטרטגי שלה. ב-1987 נחתם חוזה בין ארה"ב לבריה"מ בנושא טילים גרעיניים לטווח בינוני (INF). רוסיה במשך שנים הפרה את החוזה הזה באמצעות פיתוח טילי שיוט לטווח בינוני המוצבים על הקרקע ולא נענתה לבקשות הממשל האמריקאי לחדול מהפרות.  כתוצאה מכך ב-2 באוגוסט 2019 ארה"ב פרשה מהחוזה הזה, מהלך שזכה לתמיכת נאט"ו. היציאה מההסכם אפשרה לארה"ב להציב טילים לטווח בינוני היכן שרוצה וגם  לנקוט בצעדים מאזנים מול פיתוח טילים גרעיניים לטווח בינוני מצד סין.

ממשל טרמפ החליט לבנות מחדש את הכוח הגרעיני של ארה"ב, תחום שהוזנח במשך שנים. הממשל היה מעוניין לפתוח במשא ומתן על "הסכם סטארט חדש". ההסכם הקודם שנשא אותו השם ונחתם באפריל 2010 עמד לפוג בפברואר 2021. חסרונותיו של ההסכם הזה היו שהוא לא כלל את סין, אשר המאגר הגרעיני שלה גדל, וכמו כן הגביל רק 45% מהמאגר הגרעיני של רוסיה – בהשוואה ל-92% מזה של ארה"ב. ואולם רוסיה לא מיהרה לעשות ויתורים, תוך ציפייה להחלפת הממשל. ואכן, בחירתו של ג'ו ביידן לנשיא ב-2020 הביאה להארכת הסכם הגרעין הקיים לעוד חמש שנים.

המחבר דוחה מכול וכול את הטענה כי ממשל טראמפ היה נוח לפוטין. הממשל הטיל סנקציות על  365 אישים ומוסדות ברוסיה  בגלל הפרת זכויות אדם, מתקפות סייבר ותקיפת אוניות אוקראיניות במצר קֶרְץ'. כמו כן שחרר הממשל את סקטור האנרגיה האמריקאי ממגבלות שהטיל עליו ממשל אובמה, דבר שאפשר לארה"ב לא רק להשיג עצמאות אנרגטית, אלא גם לייצא אנרגיה, להוזיל את מחיר האנרגיה בשוק העולמי,  ולפגוע בהכנסותיה של רוסיה מייצוא אנרגיה.

 

סין: התמודדות עם האיום הראשי  על אמריקה במישורים הפוליטי, הכלכלי והערכי

פומפאו סבור כי האיום הראשון שנשקף לארה"ב הוא מסין, ואחריה – מרוסיה. לאורך הפרקים העוסקים בסין, המחבר לרוב מכנה מדינה זו לא בשמה, סין, וגם לא בשמה הרשמי, "הרפובליקה העממית  של סין" –  אלא בראשי תיבות בלבד "CCP" שפירושם "המפלגה הקומוניסטית הסינית". לדברי פומפאו, למרות שסין הקומוניסטית שילבה יסודות של קפיטליזם בכלכלה שלה, היא רואה את עצמה כאוונגרד של הקומוניזם הבינלאומי. מנהיגה שִי ג'ינפּינג הוא בעל תואר דוקטור בתיאוריה מרקסיסטית-לניניסטית ומאמין כי יוכל להוביל את העולם לניצחון, של מה שהוא מכנה "סוציאליזם בעל מאפיינים סיניים", על הקפיטליזם הדמוקרטי.

פומפאו נפגש עם מנהיג סין, שִי ג'ינפינג, ב-14 ביוני 2018. במישור האישי האיש היה טיפוס קודר, בניגוד לפוטין, אשר יכול להיות מצחיק ועליז, על אף היותו מרושע. פומפאו  מתאר את שִי "כאיש המסוכן ביותר בעולם" (עמ' 230). האמת הקשה ממנה רבים מהאמריקאים מעדיפים להתעלם היא שסין הקומוניסטית מהווה "את האיום החיצוני הגדול ביותר לאורח החיים שלנו באמריקה היום" (232). היא שואפת להשיג הגמוניה, בתחילה בסביבתה הקרובה, אחר כך באזור האוקיינוס ההודי והשקט, ולבסוף בכל מקום. פומפאו פעל לסיכול המטרות האלה של סין. בעת שפומפאו נהג לשוחח עם שגרירים של ארצו, הוא נהג לומר להם כי העיקרון "קודם כול אמריקה" צריך להיות בעדיפותם הראשונה, וכי מטרתם השנייה היא להתנגד לסין.

בביקורו של פומפאו בפנמה באוקטובר 2018 הוא הצליח לשכנע את השלטון לא לאפשר לסינים לקנות קרקע בכניסה לתעלת פנמה, בה התכוונו להקים את השגרירות החדשה שלהם. המחבר מציין כי שני שלישים מהמטענים החוצים את תעלת פנמה מתחילים או מסיימים את המסע שלהם בנמל של ארה"ב, ובכך הופכים את התעלה למעבר מים אסטרטגי חשוב ביותר עבורה. בפברואר 2019 ביקר פומפאו בפיליפינים ונפגש עם הנשיא רודריגו דוטרטה (Rodrigo Duterte). במהלך ביקורו הבהיר שר החוץ האמריקאי כי חוזה ההגנה ההדדי בין ארה"ב לפיליפינים משנת 1951 אמור להיות מיושם גם לגבי מתקפה סינית נגד כוחות פיליפיניים בים סין הדרומי – אזור אליו שואפת להתפשט סין. ממשל טראמפ היה הראשון שהכריז כי תביעותיה של סין בים סין הדרומי הן "לגמרי בלתי חוקיות". בראש ממשלתה החדשה של אוסטרליה, סקוט מוריסון, אשר נבחר מחדש ב-2019, מצא פומפאו בעל ברית נאמן מול סין.

אחד מההישגים הגדולים ביותר של ממשל טראמפ היא לכונן מרובע שכלל ארבע מדינות דמוקרטיות חזקות באזור של הודו והאוקיינוס השקט והן: אוסטרליה, הודו, יפן וארה"ב. ראשיתה של ההתארגנות הזו עוד ב-2007, אבל מאז היא לא צברה תאוצה. המרובע הזה כוּון להתמודד נגד סין. המחבר מלא הערכה לראשי המדינות של יפן, שינזו אבה (Shinzo Abe); אוסטרליה, סקוט מוריסון; והודו, נרנדרה מודי (Narendra Modi) על תרומתם לקידום מדיניותו לבלימת התפשטותה של סין. בספטמבר 2019 שרי החוץ של ארבע המדינות האלה נפגשו בניו יורק. זו הייתה הפגישה הראשונה בהיסטוריה בפורמט הזה. פגישה שנייה באותו הפורמט התקיימה בטוקיו באוקטובר 2020. עם זאת, כינון קשרים חזקים עם הודו ורתימתה למאבק נגד סין  לא פשוט. הגבול הארוך של הודו עם סין מפחית את רצונה להסתכן בעימות עימה; העוינות של הודו מתמקדת בפקיסטן;  והודו רכשה ורוכשת את רוב הנשק שלה מרוסיה, מדינה ידידותית לסין.  

המזכיר הכללי של נאט"ו, יֶנְס סְטוֹלְטֶנְבֶּרְג, היה איש חזון אשר תמך במאמציה של ארה"ב להפוך את סין לחלק מהתמקדותה של נאט"ו. לעומת זאת, המדינות החשובות באירופה גילו התלהבות מעטה ממדיניות שנועדה להדוף את סין. בשלהי שנת 2020 הקנצלרית אנגלה מרקל ונשיא צרפת עמנואל מקרון, כל אחד בנפרד, חתמו על הסכם סחר גדול בין ארצותיהם לסין. עמיתיו של פומפאו בדרג האיחוד האירופי היו פרדריקה מוגריני, שהייתה בעבר חברה בארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית; ומחליפה החל מ-2019, ז'וזפּ בורל, היה סוציאליסט ספרדי. שניהם, לדברי פומפאו, תיעבו אותו ואת טראמפ אף יותר – בעוד פומפאו ראה בהם סוכנים נאיביים של השמאל. הם התנגדו למדיניותו שנועדה לסכל את עלייתה של סין וגם לא תמכו במדיניות של הממשל לכונן קשרי סחר בין ארה"ב לאירופה על בסיס שוויוני.

פומפאו ייחס חשיבות רבה להפגנת נוכחות של אישיות בכירה בממשל גם בארצות קטנות, כאמצעי לקידום האינטרסים האמריקאיים. הנשיא טרמפ היה חוזר ושואל: "מייק, מדוע לי  צריך להיות אכפת מארצות קטנות כמו מונטנגרו, מיקרונזיה וסורינאם"  (פומפאו טרח לבקר בשלושתן), וכיצד הביקור בהן משרת את מטרת מדיניות החוץ קודם כול אמריקה? (עמ' 392.) תשובתו של פומפאו הייתה כי גודל האתגר הסיני הוא עצום, ולמען מטרה זו הוא מוצא לנכון לבקר החל בארצות מפתח כמו בריטניה וכלה בארצות קטנות כמו מיקרונזיה. סין מנסה לכונן את נוכחותה הכלכלית והצבאית בכל מקום. סין מנסה ליצור תלות כלכלית של הארצות האלה בה, כדי לפגוע בסחר העולמי של ארה"ב ובכלכלתה. ארה"ב זקוקה למדינות ידידות כדי שיסכימו להתיר לה להשתמש במרחב האווירי, במים הטריטוריאליים ובשטחיהן לבסיסים ולתנועת כוחות; וכמו כן לפיתוח קשרים כלכליים רווחיים עימן.

ארה"ב איימה לא לאפשר לחברות סיניות להמשיך להיסחר בבורסה של ניו יורק, אם הן לא יעמדו בסטנדרטים אמריקאיים של ניהול חשבונות. היה זה לאחר שנים בהן חברות סיניות אלה ניהלו ספרי חשבונות אפלים. ביוזמת פומפאו, חברות בשליטת הצבא הסיני סולקו מהבורסה.

את ארה"ב צריך להדאיג המאמץ של בייג'ין להקים אימפריה בעולם הדיגיטלי כמו באמצעות סבסוד חברות בהן וָואוֵוי  (Huawei) ופיתוח אינטליגנציה מלאכותית. אם חברת וָואוֵוי  תשלוט על הדור החמישי של הסלולר, זה יעניק לסין גישה לכמויות אדירות של מידע בתחום האישי, המסחרי והביטחון הלאומי. מחלקת המדינה האמריקאית הצליחה לשכנע 60 מדינות ועשרות חברות לטלקומוניקציה לא להתחבר לוואווי ברשתות שלהן. כמו כן, מחלקת הסחר אסרה על חברות אמריקאיות למכור טכנולוגיות רגישות מסוימות לוואווי. כתוצאה מכך הכנסות החברה פחתו משנת 2020 ל-2021 ב-29% ומספר מכשירי הטלפון של וואווי שנשלחו ב-2021 ירד ב-81% בהשוואה ל-2020. ממשל טראמפ נקט בצעדים הראשונים לאסור את השימוש באפליקציה הסינית TikTok, אך לא סיים את המלאכה. אחת הסכנות משימוש באפליקציה הזו היה באיסוף מידע על מנהיגים אמריקאים עתידיים.

בשיחות פרטיות עם אילי תעשייה ואנשי עסקים גדולים פומפאו  למעשה הזהיר אותם מהסיכונים שבעשיית עסקים עם סין ומהנזקים שעלולים להיגרם לאינטרסים אמריקאיים מקשריהם עם הסינים. הוא טען באוזניהם כי  בסין אין חברות פרטיות; המדינה הקומוניסטית יכולה באופן חוקי להיות הבעלים או להשתלט על כל ישות כלכלית ועסקית, או לאלצה לפעול לפי הוראות השלטון; בהתאם לחוק הסיני כל החברות הזרות בסין, כולל חברות אמריקאיות, חייבות לשתף פעולה עם שירותי המודיעין והביטחון של סין. לחברות אמריקאיות בסין אין בעלות על נכסיהן אלא חזקה זמנית.

מבחינה היסטורית, ארה"ב לא נהגה להשתמש במלוא כוחה הדיפלומטי כדי לקדם  עסקיהן של חברות אמריקאיות – וזאת בניגוד לסין, ובמידה פחות אגרסיבית גרמניה וצרפת. טראמפ הפך את היוצרות, והדבר הוכיח את יעילותו. ממשל טראמפ זירז את קידומן של עסקות נשק במאות מיליארדי דולרים לשותפות כמו ערב הסעודית וטאיוואן. עסקות הנשק אפשרו לשמור על מקומות עבודה וחיזקו את הקשרים הביטחוניים. פומפאו מינה לתפקיד הרדוּם של תת שר החוץ לענייני כלכלה אדם נמרץ, קית קראץ' (Keith Krach) . האיש וצוותו הניבו עסקים בסכום של למעלה מ-76.5 מיליארד דולרים. פומפאו בעצמו אהב לקדם עסקות עבור חברות אמריקאיות בין אם בשיחות טלפון או במסעות לחו"ל.

טראמפ נטה להביט על עוצמה מדינית דרך עדשות פיננסיות, ועל כן התרכז בהשגת הסכם סחר חדש עם סין. הסכם כזה אכן היה הכרחי לתיקון קיומו של "שוד גלוי" בקשרים הכלכליים בין שתי המדינות. עם זאת, התרכזותו בהצלחת השגתו  של הסכם הסחר צמצמה את יכולתה של ארה"ב לקדם נושאים אחרים מול סין, מחשש כי קידום רעיונותיו של פומאפו מול סין  עלול להכשיל את המשא ומתן בנושא הסחר.

במשך פרק זמן מסוים נמנע פומפאו למתוח ביקורת קשה על סין, כדי לא לפגוע במאמציו של טראמפ לתקן את קשרי הסחר עם ארץ זו. אבל עם התקדמות השעון לקראת מה שעלול היה להתברר ככהונה אחת ויחידה של טרמאפ, פומפאו לא יכול היה שלא לנצל את מעמדו כשר החוץ, כדי לומר את האמת על סין. על האמריקאים לדעת כי עימותים גובים מחיר: אנשי עסקים וחקלאים עלולים לאבד את השוק הסיני, והאוניברסיטאות – את שכר הלימוד מסטודנטים סינים העוסקים בריגול ובמחקר למען סין הקומוניסטית. המחבר מציין כי בין השנים 2020-2013 סין תרמה בערך מיליארד דולר לקולג'ים [כך במקור]  בארה"ב. ב-2019  כ-370,000 סטודנטים סינים  למדו בקולג'ים ובאוניברסיטאות [כך במקור] בארה"ב.  בעוד רוב הסטודנטים הסינים עושים זאת כדי לרכוש השכלה טובה יותר, אחדים מהם גונבים מידע ופועלים לקידום ההשפעה הסינית בארה"ב.  במוסד היוקרתי במיוחד של        ארה"ב,          "מכון מסצ'וסטס לטכנולוגיה" (MIT), ב-2022-2021 היוו הסטודנטים מסין יותר מ-25% מכלל הסטודנטים הזרים. פומפאו פנה לאוניברסיטה הזו בבקשה לשאת הרצאה בנושאים הקשורים לסטודנטים ולביטחון הלאומי של אמריקה. בקשתו לבסוף לא אושרה. הסיבה האמיתית פשוטה למדי: המוסד הזה חשש להפסיד את מקורות ההכנסה שלו מסין בצורת תרומות, מימון מחקרים משותפים ושכר סטודנטים.

ואולם לטווח הארוך, ההישגים לאמריקה מעימות עולים על ההפסדים בטווח הקצר. באוקטובר 2019 נשא פומפאו נאום במכון הדסון  (Hudson) בעיר ניו יורק בו הדגיש כי על כל ממשלה זרה לדעת שסין הקומוניסטית מחויבת לאידיאולוגיה עוינת לדמוקרטיה, יוזמה חופשית וערכים אמריקאיים. הנקודה החשובה ביותר בנאומו – וזו שהרגיזה יותר מכול את בייג'ין – הייתה ש"הממשלה הקומוניסטית בסין היום היא אינה אותו הדבר כמו העם של סין" (עמ' 247). המחבר מבדיל בין עמדתו השלילית כלפי השלטון בסין הפוגע בזכויות אדם בסיסיות לבין יחסו החיובי והאוהב כלפי העם הסיני.

במטרה לצמצם את פעילות הריגול של סין בארה"ב באמצעות דיפלומטים, ביולי 2020 פומפאו הזמין את שגריר סין בארה"ב אליו והודיע לו כי  על סין לפנות את קונסוליה שלה ביוסטון  תוך 72 שעות. בתגובה, כפי שאיים השגריר של סין, ארצו סגרה קונסוליה אמריקאית אחת בתחומה. על אף זאת, המחבר סבור כי מהלכו היה כדאי. סגירת הקונסוליה ביוסטון שכנעה את סין להוציא "כמעט את כל פקידיה המוסווים" מארה"ב. ארה"ב הטילה הגבלות על פעילות דיפלומטים סיניים בתחומה, בהתאמה להגבלות שהיו מוטלות על פעילות הדיפלומטים האמריקאים בסין. לדוגמה, אם דיפלומט אמריקאי רצה להשתתף באירוע כלשהו מחוץ לקונסוליה היה עליו לספק סיבה לכך, להשיג אישור, ואם זכה בו היה נתון למעקב בכל דקה. בניגוד לכך לא היו הגבלות כאלה על פעילות הדיפלומטים הסינים בארה"ב, עד השינוי שנעשה ביוזמת המחבר.  

למורת רוחם של מתווי המדיניות האמריקאית כלפי סין במשך עשורים מאז 1972, פומפאו טוען כי מדיניות זו נכשלה ועל כן יש לחדול ממנה.

קוביד-19     ב-2 בינואר 2020  ד"ר רוברט רדפילד (Redfield),  מנהל "המרכזים לבקרת מחלות ומניעתם" סיפר לפומפאו  בשיחת טלפון כי מזה זמן הוא היה עובד עם עמיתו הסיני כדי להבין את מה שנראה כווירוס מדבק מאוד. הם שיתפו פעולה היטב, אבל במשך 24 השעות האחרונות הוא אינו יכול ליצור קשר עם מקבילו הסיני. רדפילד ביקש מהמחבר לעזור לו לחדש את הקשר עם סין. למחרת טלפן המחבר לדיפלומט סיני בכיר (Yang Jiechi) [אין ציון תפקידו] וביקש לשלוח צוות לסין כדי לעזור בחקר הווירוס, אך לא זכה לתשובה חיובית. הנשיא שִי והצוות הקומוניסטי שלו מנעו מהעולם גישה למידע אודות הווירוס שהחל בארצם והפך למגפה עולמית. ארגון הבריאות העולמי הכריז על קוביד-19  (Covid-19) כמגפה עולמית ב-11 במארס 2020,  וכבר למחרת דובר משרד החוץ הסיני העלה ציוץ לפיו מקור הנגיף באמריקה והוא הופץ בסין על ידי אנשי צבא אמריקאים. הנזק כתוצאה מחוסר השקיפות הסינית לגבי הנגיף קוביד-19 היה הרסני: מיליון אמריקאים מתו (נכון לקיץ 2022) [כך במקור], מיליונים רבים בארצות אחרות, מאות מיליארדים בפעילות כלכלית ירדו לטמיון, הסגרים פגעו בחינוך ועוד. עלינו להבטיח כי המפלגה הקומוניסטית  הסינית תצטרך לבסוף לתת את הדין על הפצת הנגיף הקטלני. ללא מתן הדין, הדבר יחזור על עצמו.

הנשיא טראמפ סגר טיסות מסין לאמריקה כבר בפברואר 2020. עם זאת הנשיא חזור וְשָנֹה שיבח את סין על טיפולה בווירוס, וזאת כנראה משתי סיבות. הוא רצה לשמור על הסכם הסחר שהשיג עם סין רק לפני חודשיים, וכמו כן רצה להבטיח אספקה מסין של ציוד הגנה אישי לנותני שירותים רפואיים ולאחרים. יש לציין כי בשלב המוקדם הזה ארה"ב עדיין לא הייתה מודעת לחומרת הבעיה, והעיקרון "קודם כול אמריקה" פירושו היה לא לסכן את יכולתה להבטיח אספקת ציוד מציל חיים מסין. ואולם פומפאו היה נחוש החלטה להטיל את האחריות על סין באמצעות אמירת אמת. ב-25 במארס 2020 הוא ערך מסיבת עיתונאים במחלקת המדינה בה האשים את סין במתן מידע באיחור אודות המחלה. למחרת ב-26 במארס המחבר האזין לשיחת טלפון שתוכננה מראש בין טראמפ לשִי. בשיחה רצה  שִי לגרום לטראמפ לפטר את פומפאו. הוא האשים את שר החוץ האמריקאי בהשמצת העם הסיני ובסיכון הסכם הסחר "ובכל מה שבנינו יחדיו".

ימים אחדים לאחר מכן, היה רגע אחד בו פומפאו חשב שהמשך כהונתו נתון בסיכון. כאשר פומפאו וקבוצת אנשים היו בחדר הסגלגל, טראמפ נכנס ואמר כי שִי שונא את פומפאו והמשיך: "מייק, אתה מְסַכֵּן את כולנו – את ציוד ההגנה האישי, את עסקת הסחר שלנו. הפסֵק, למען השם!" (עמ' 290.) בשבועות הבאים המחבר ציית להוראתו של הנשיא לא לתקוף את סין – על אף שלא שבע נחת מציוציו של טראמפ בהם שיבח התמודדותה של סין עם המחלה ואת שקיפותה בנידון, והודה לנשיא שי אישית בשם העם האמריקאי. לעומתו, המחבר היה נחוש לא לשבח את שי על שקריו שהביאו למותם של אנשים. הוא הסכים לשתוק לזמן מה בלבד.

פומפאו היה משוכנע כי מקורו של קוביד-19 בדליפת וירוס (נגיף) מ"מכון ווּהאן לווירולוגיה", ולא מבעלי חיים, כפי שטענו הסינים. פקידים ממחלקת המדינה שביקרו במכון הזה ב-2018 תיארו אותו כפצצה מתקתקת. למכון היה קשר לצבא הסיני וייתכן כי הוא שימש לניסויים בלוחמה ביולוגית. התעמולה הסינית דחתה את התיאוריה הזו וכינתה את פומפאו אויב האנושות ושקרן. ביוני 2020 כאשר המלחמה המילולית על מקור המגפה הגיעה לשיא, פומפאו קיים את הפגישה האחרונה בתקופת כהונתו עם אישיות רשמית של סין. זו נערכה בהוואי עם יועץ המדינה, יאנג ג'יצ'י (Yang Jiechi). מטרת הצד הסיני הייתה לשכנע את פומפאו לשתוק בנוגע למאמציה של בייג'ין להסוות את מקור התפרצות המגפה ולקבל את גרסתה, אבל מחקר על מקור המחלה בו הוחל במחלקת המדינה בספטמבר 2020 חיזק ביתר שאת את גרסתו של פומפאו.

אוּיְגוּרים     פומפאו מדגיש את אמונתו הדתית העמוקה. הוא שייך לכנסייה האוונגלית הפרסביטריאנית. בתור שר החוץ הוא פעל למען הגנה על חופש הדת ברחבי העולם, במיוחד התרכזו מאמציו נגד דיכוי המוסלמים האוּיְגוּרים במחוז שינג'יאנג שבסין. בימים האחרונים של ממשל טראמפ הורה המחבר לצוות משפטי לאסוף עדויות על פעילותה של סין נגד המוסלמים האויגורים, כמו הרס מסגדים, מעצרם במחנות לחינוך מחדש  וכפיית עכור על נשים. המחבר ביקש לברר האם את הפעילויות האלה  ניתן לתייג כהשמדת עם. הצוות המשפטי הגיע למסקנה כי סין מבצעת "פשעים נגד האנושות", אך עדיין לא השמדת עם. פומפאו הלך צעד נוסף קדימה, וביום לפני סיום כהונתו של ממשל טראמפ קבע כי סין מבצעת "השמדת עם". העובדה כי ממשל ביידן בחר להותיר את ההגדרה הזו על כנה מוכיחה כי הנושא הזה לא שנוי יותר במחלוקת. לא פלא, כי ביום בו סיים פומפאו את תפקידו, ב-20 בינואר 2021, סין הטילה עליו סנקציות.

סין ורוסיה       בניגוד לארה"ב, לסין ולרוסיה אין בעלות ברית. סין ורוסיה אינן בעלות ברית אמיתיות. ישנה שנאה היסטורית בין שני העמים וגבול ארוך שאינו מבשר טובות. כמו כן הנשיא שִי אינו מתייחס לפוטין כשווה לו. מכל מקום, במישור הכלכלי חלקן של  רוסיה וסין יחדיו הוא כ-20% מהתוצר הגולמי העולמי – לעומת קרוב ל-60% של מדינות המערב.

 הונג קונג     בהתאם ל"חוק מדיניות הונג קונג" משנת 1992, על מחלקת המדינה היה להגיש הערכה שנתית ביחס ל"אוטונומיה בדרגה גבוהה" ממנה אמורה הייתה ליהנות הונג קונג. מדובר  בחופש שהבטיחה סין הקומוניסטית להונג קונג ב-1984, כאשר בריטניה הסכימה לוותר על המושבה הזו. כבר בדוח השנתי שהגיש פומפאו לקונגרס במארס 2019 הוא הזהיר מפני מגמות שליליות בהתערבות מצד סין הקומוניסטית בענייניה של הונג קונג. בעקבות דיכוי ברוטאלי מצד סין של מחאות דמוקרטיות בהונג קונג וכפיית "חוק הביטחון הלאומי" עליה מצד בייג'ין,  ביטל פומפאו  בדיווחו השנתי על הונג קונג במאי 2020 את האישור לקיומה של "דרגת אוטונומיה גבוהה" בה. בהתאם לכך, ארה"ב אמורה הייתה לבטל את היחס המיוחד להונג קונג שהתבטא בהסכמים כלכליים מיוחדים עימה. הנשיא טראמפ, שעמד לצדו של פומפאו בגן הוורדים בבית הלבן  בסוף מאי 2020, הודיע על סיומו הפורמאלי ביחסה המיוחד  של ארה"ב להונג קונג. לפיכך, התכונן פומפאו להטיל סנקציות פיננסיות על הונג קונג, שנועדו לפגוע בסין הקומוניסטית. ואולם טראמפ ביולי 2020 נמנע מלתמוך במהלך הזה, מחשש שיפגע בכלכלה האמריקאית, במיוחד בתקופת מגפת הקורונה. הכישלון לעשות יותר כדי להגן על חירותם של תושבי הונג קונג הותיר אצל המחבר זיכרון מר במיוחד.

שבירת הסטאטוס קוו במדיניות כלפי טאיוואן     הנשיא שִי שאף למחוץ את טאיוואן, כיוון שהאי הזה סותר את השקר לפיו העם הסיני יכול לשגשג רק תחת הדיקטטורה המרקסיסטית-לניניסטית  ו"סוציאליזם עם מאפיינים סיניים" (עמ' 254). מדיניותה של אמריקה כלפי טאיוואן השתבשה זמן לא רב לאחר הפתיחות מחדש עם סין, כאשר הנרי קיסינג'ר קיבל החלטה גורלית לאמץ "מדיניות של סין אחת". כלומר, רק רפובליקת סין העממית יכולה להיחשב כסין, מצב שהגביר את האיום של בייג'ין כלפי טאיוואן.  בספטמבר 2020 שלח  פומפאו את תת מזכיר המדינה קייט קראץ' (Keith Krach) לטאיוואן להשתתף בטקס לזכרו של אבי הדמוקרטיה של האי, לי דנגחוויי (Lee Teng-hui). בכך הפך קראץ', בתור תת מזכיר המדינה, לאישיות הרשמית הגבוהה ביותר של מחלקת המדינה שביקרה אי פעם בטאיוואן. הסינים שלחו צי של מטוסים למצר טאיוואן כדי "לקבל את פניו"  של קראץ' – אבל הדבר לא הרתיע את ארה"ב, וקראץ' הגיע לטאיוואן שוב בנובמבר. במשך שלוש השנים האחרונות של ממשל טראמפ ארה"ב סיפקה לטאיוואן נשק בשווי 15 מיליארד דולר – לעומת 14 מיליארד דולר שסיפק ממשל אובמה במשך שמונה שנות שלטונו.

אחד הדברים הטיפשיים ביותר במחלקת המדינה היה קיומם של קווים מנחים מפורטים להסדרת קשר עם אישים רשמיים מטאיוואן. התקנות האלה קבעו דרך אלו דלתות אישים טאיוואנים יוכלו להיכנס למבנים פדראליים, לאלו אישים אנשי מחלקת  המדינה צריכים ללחוץ ידיים וכדומה. פומפאו פסק כי בארה"ב כבר קיים חוק משנת 1979 הקובע כי קשריה עם טאיוואן    בלתי רשמיים, ועל כן אין צורך בקווים המנחים האלה. בהתאם לכך, ב-9 בינואר 2021, כלומר ימים אחדים לפני סיום כהונתו של ממשל טראמפ ב-20 בחודש, הכריז פומפאו על ביטול ההנחיות האלה. הנציג הבכיר של טאיוואן בארה"ב קיבל את ביטול האפליה הזו בברכה, וכפי שנודע למחבר בדיעבד, אף פרץ בדמעות שמחה. בכך הושם קץ למעמד של אזרחים מסוג ב' שניתן לדיפלומטים הטאיוואנים. הדבר דמה "להכרתנו בזכויות הבסיסיות של יהודים ישראלים החיים ביהודה ושומרון" (עמ' 256).

צפון קוריאה: הישגים לדיפלומטיה האישית של טראמפ

פומפאו טוען כי מדיניות הממשלים הקודמים של ארה"ב כלפי צפון קוריאה הייתה שגויה. ההסכם של ממשל קלינטון משנת 1994 הופר על ידי צפון קוריאה בתקופת נשיאותו של בוש הבן, ומדיניות בוש  הבן של ניהול שיחות עם פיונגיאנג  בקבוצה של שש מדינות [ארה"ב, סין, רוסיה, יפן ושתי מדינות קוריאה] לא השיגה דבר.

יכולותיה הצבאיות של צפון קוריאה וסכנת האיום הגרעיני ממדינה זו תפסו מקום חשוב מאוד בסדר היום של הנשיא טראמפ. עיסוקו בנושא נבע חלקית מאזהרה שהשמיע הנשיא אובמה בפגישה סגורה עם טראמפ, לפיה צפון קוריאה תציב בפניו את המבחן הראשון – וטראמפ התייחס לאזהרה הזו ברצינות. הנשיא וצוותו הציבו מטרה להביא לפירוקה המבוקר של צפון קוריאה מנשק גרעיני. בינואר 2018 שליט צפון קוריאה, קים ג'וֹנְג אוּן, טען כי ארה"ב נמצאת בטווח הנשק הגרעיני של ארצו וכי מתג הלחיצה להפעלת הנשק הגרעיני תמיד מצוי על שולחנו. טראמפ השיב בציוץ [ברשת טוויטר] כי גם לו יש מתג להפעלת נשק גרעיני וכי המתג שלו גדול יותר, עוצמתי יותר והוא פועל! המחבר מצדיק את איומו הזה של טרמאפ וראה בו מסר שכוון גם כלפי שליטי סין, איראן ורוסיה, ונועד לבשר כי ארה"ב מוכנה ליטול סיכונים.

ואולם גם במהלך חילופי האיומים עם צפון קוריאה הותירה  ארה"ב דלת פתוחה למשא ומתן. טראמפ היה תמיד מוכן לשבור את המוסכמות לטובת ארצו והחליט כי הוא מוכן לפגוש את קים אישית. יצוין כי נשיא אמריקאי מעולם לא פגש את ראש המדינה של צפון קוריאה. המחבר מצדיק קיומה של פגישה כזו, אִם  עבור אותה מידה קטנה של לגיטימיות שיעניק מפגש כזה לשליט קים, הסיכון כתוצאה מאפשרות של מתקפה גרעינית יפחת. זאת בהתחשב שמדיניות שונה של ארה"ב, שנועדה לעצור את פיתוח הנשק הגרעיני מצד צפון קוריאה והתנהלה במשך כשלושה עשורים, נכשלה.

בשלהי 2017 טראמפ שאל את פומפאו (בתפקידו כראש הסי-איי-אי) האם לארה"ב קיים ערוץ כדי להעביר מסר ליושב ראש קים. לאחר שפומפאו השיב בחיוב,  טראמפ ביקש להעביר הודעה כי ראש הסי-איי-אי רוצה להיפגש אתו. כעבור שבועות אחדים הקוריאנים הסכימו לפגישה, אך התנו את קיומה בשמירה על חשאיותה. לפני הפגישה פומפאו למד היטב על השליט קים ועל משאים ומתנים קודמים עם צפון קוריאה שנכשלו. ב-30 במארס 2018, בתפקידו כראש הסי-איי-אי, המריא  פומפאו בשליחות חשאית מארה"ב לצפון קוריאה, כדי להיפגש את היושב ראש קים ג'וֹנְג אוּן. הנשיא טראמפ אמר לו כי הוא מוכן ליטול סיכונים – דבר לו היה מוכן גם פומפאו.

המחבר אינו מסתיר את התיעוב העמוק שלו כלפי מנהיג הצפון קוריאני ולחבר מרעיו, שהיו אחראים למעשי רצח בתוך החוג השולט, בעמם ומחוץ לארצם, וכמו כן לרעב בארצם. בעת הטיסה במרחב האווירי של צפון קוריאה, בטרם הנחיתה בפיונגיאנג, חלפה במחבר המחשבה כי הצפון קוריאנים עלולים להפיל את מטוסו.  בהמשך, במהלך הנסיעה מנמל התעופה למקום מושבו של קים ג'ונג און, התעורר בו החשד כי הקוריאנים עלולים לשבות את הצוות האמריקאי כבני ערובה. עם זאת הוא התנחם בידיעתו כי המנהיג הקוריאני רצה מאוד בהצלחת הביקור. קים ג'ונג און פגש את פומפאו בחיוך, אבל פומפאו היה נחוש לא לחייך בזמן האירוע שצולם על ידי הצפון קוריאנים. "האיש הקטן, המזיע והרשע הזה ניסה לשבור את הקרח עם קסם אותו ניתן היה לצפות מרוצח המונים: "מר מנהל" [תוארו הרשמי של פומפאו היה מנהל הסי-איי-אי] הוא פתח, 'אני לא חשבתי שאתה תופיע. אני יודע שאתה ניסית להרוג אותי'". פומפאו החליט להשיב בחוש הומור משלו: "מר יושב ראש, אני עדיין מנסה להרוג אותך".

שיחותיו עם קים נמשכו במשך שעות, עם הפסקות כל 45 דקות בהן יצא קים לעשן (לכאורה כדי לענות לטלפונים חשובים). קים טען כי בכוונתו לשנות את מדיניותה של ארצו ולתת עדיפות  לפיתוח  כלכלי ודאגה לרווחת עמו על פני הוצאות צבאיות. עוד אמר כי הוא מאמין שטראמפ הוא הנשיא האמריקאי הראשון בו ארצו יכולה לבטוח.

פומפאו מסר לקים כי מטרת שליחותו מטעם הנשיא טראמפ היא להביא לחיסול יכולות הנשק להשמדה המונית של צפון קוריאה, כולל העשרת האורניום ועיבוד הפלוטוניום, ולכונן שלום יציב בין צפון קוריאה לדרומה. לאחר שהמטרות האלה תושגנה, ארה"ב תשחרר את הלחץ הכלכלי  המוטל על צפון קוריאה ותעודד השקעות רחבות מיפן ודרום קוריאה בתחומה. המחבר העריך בוודאות כי על מנת שמנהיג צפון קוריאה יסכים להתפרק מנשק גרעיני עליו להאמין כי הוא יצליח לשרוד ללא נשק גרעיני – בניגוד לדיקטטורים אחרים כמו סדאם חוסיין ומועמר קדאפי שלא הצליחו בכך. כמו כן הוא זקוק להגנה מפני השתלטות סינית. קים אמר למחבר כי הוא זקוק לנוכחות האמריקאית בדרום קוריאה כדי להגן עליו מפני סין, בעוד סין מעוניינת ביציאת האמריקאים כדי לטפל בחצי האי הקוריאני כפי שנהגה בטיבט. בסוף הביקור קים התחייב לשלושה דברים: "להיפטר בשלמות מהנשק הגרעיני שלו"; להשעות את  תוכניותיו לפיתוח נשק גרעיני וטילים, ולהיפגש עם טראמפ.

ב-9 במאי 2018, זמן קצר לאחר אישור מינויו לשר החוץ ב-26 באפריל, הגיע פומפאו לפגישה שנייה עם קים ג'ונג און. עוד לפני הפגישה נתנה צפון קוריאה את הסכמתה לשחרור שלושה אזרחים אמריקאים, כתנאי לקיום פגישה בין קים לטראמפ. עם זאת, פומפאו מצא לנכון להזכיר לשליט הקוריאני את הצורך כי שלושת האמריקאים יחזרו במטוסו של השר לארה"ב. קים ניסה להתחמק מהדרישה הזו.

מטרות פגישתו של פומפאו כללו לבחור מקום לפסגה בין טראמפ לקים ולהסביר לקים מה מתכוונת ארה"ב בפירוק גרעיני מלא וסיום קבוע, הניתן לבקרה, של יכולות העשרה של חומרים רדיואקטיביים. בתגובה להתנגדותו של קים לדרישות האלה, השיב פומפאו כי אפשר להתקדם בשלבים, אך רק צעד מסיבי ראשון מצדו שיכול להבטיח פירוק גרעיני מלא עשוי להוביל להסרת הסנקציות. מבין המקומות שהציעה ארה"ב לעריכת פסגה, קים הסכים לבסוף על סינגפור. תוך ניצול רצונו של קים בפסגה עם טראמפ, פומפאו הצליח להשיג ממנו התחייבות להחזיר לארה"ב את שאריות גופות של חיילים אמריקאים [ממלחמת קוריאה בתחילת שנות ה-50]. לפחות 35 גופות עתידות היו להיקבר בארה"ב. בשבתו במטוס שעמד להחזירו לארה"ב, נשא פומפאו תפילה חרישית למען השבת האזרחים האמריקאים לארצם. בעיניו הדומעות הוא ראה את שלושת האמריקאים עולים למטוסו במצב בריאות טוב. ארה"ב לא שילמה אגורה עבור שחרור בני הערובה האלה. (המחבר מייחס חשיבות רבה להשבת אמריקאים שנחטפו או נכלאו בהאשמות שווא לארצם ומתגאה בכך שממשל טראמפ הצליח להחזיר הביתה יותר מ-50 אמריקאים מלפחות 22 מדינות – ממקומות כמו צפון קוריאה, איראן ותורכיה.)

פומפאו ידע כי השגת פירוק גרעיני מלא, הניתן לבקרה מלאה, של קוריאה  הוא יעד בלתי סביר. כמו כן ידע כי לא ניתן להשיג יעד זה במשא ומתן מקובל, שתִסְכֵּל את ארה"ב בעבר. אבל סבר כי יש טעם לנסות גישה דיפלומטית שונה של טראמפ, להיפגש ישירות עם מנהיג המדינה.  לדיפלומטיה הוז היו גם מטרות משניות, כמו לאסוף מודיעין על תוכנית הנשק של צפון קוריאה; לפגוש מנהיגים אחרים של צפון קוריאה, כולל אחותו של קים, קים יו ג'ונג  (Kim Yo Jong).

פגישת הפסגה בין בטרמפ לקים התקיימה בסינגפור ב-12 ביוני 2018. זו הייתה פגישה פסגה ראשונה בין נשיא אמריקאי למנהיגה של צפון קוריאה. פומפאו הגיע לסינגפור לפני בואו של טראמפ במטרה להשיג מקים התחייבות כתובה להתפרקות מגרעין. הצד הקוריאני היה מעונין בהצהרה רשמית מצד ארה"ב על סיום המלחמה, דבר שלא הושג [אין הסבר לכך.]  יצוין כי מלחמת קוריאה הסתיימה ב-1953 בהסכם שביתת נשק. המחבר ניהל את המשא ומתן כל הלילה. היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון רתח מזעם על עצם המשא ומתן, ומשתמע קיום הפסגה. בשבע וחצי בבוקר, לפני הפגישה בין שני המנהיגים, המסמך היה מוכן. פומפאו היה מתייעץ בנושא ניסוח המסמך עם טראמפ, בעוד עמיתו לשיחות, הגנרל קים יונג צ'ול  (Kim Yong Chol)  [סגנו של קים ג'ונג און] היה עורך התייעצויות לא רק עם היושב ראש קים, אלא גם עם הסינים. יש לציין כי בכל פעם שהיושב ראש קים היה נפגש עם טראמפ או עם המחבר, כעבור ימים אחדים הוא היה מקיים דיון ארוך עם מנהיג סין שִי ג'ינגפינג, לרוב באופן אישי. על כן יש לראות במשא ומתן של ארה"ב מול צפון קוריאה כקרב בשלוחה של סין – על אף שלסין אין שליטה מלאה על צפון קוריאה.

בפגישת הפסגה קים והנשיא הסכימו כי צפון קוריאה תפסיק את כל ניסויי הגרעין והטילים לטווח ארוך. בתמורה, ארה"ב לא תקיים תמרוני צבא גדולים עם דרום קוריאה. "טראמפ שנא את התמרונים, בסברו כי הם פרובוקטיביים יותר מדי ויקרים" (עמ' 194). בניגוד לכך, הפנטגון חשב שהם חיוניים. פומפאו לא סבר שהם פרובוקטיביים ויקרים, אבל רבים מהם בלתי חיוניים כדי לקיים את דרגת המוכנות הגבוהה מול צפון קוריאה. על כן, מה שטרמאפ הסכים בנושא היה מקובל עליו. על אף שבחודשים הבאים נוצר מתח בין הנשיא למחלקת ההגנה בנושא התמרונים, בסופו של דבר האימונים החיוניים התקיימו וקים נמנע לפתח את יכולותיו לפגוע בארה"ב. למחרת התקיים טקס החתימה על המסמך, כאשר על המחבר היה להניח את המסמך לפני הנשיא לחתימה עליו, ותפקיד מקביל ביחס ליושב הראש קים מילאה אחותו קים יוֹ ג'וֹנג.  ההצהרה המשותפת כללה התחייבותה של צפון קוריאה "לפעול לקראת פירוק גרעיני מלא של חצי האי הקוריאני" (עמ' 195).

 

הסינים והרוסים טענו כי ארה"ב צריכה לפעול להשגת המטרה הזו באופן הדרגתי, כלומר ארה"ב תקל צעד אחר צעד בסנקציות בתמורה לכל צעד בדרך לפירוק גרעיני בו תנקוט צפון קוריאה.  אבל הממשל של טראמפ היה נחוש בעמדתו כי לא תהיינה הקלות בסנקציות עד שמשטרו של קים ישלים את פירוקו הגרעיני המלא והניתן לבקרה מאומתת. צפון קוריאה, באופן בלתי  מפתיע, לא התקדמה לקראת המטרה הזו. לכן ביולי 2018 פומפאו נפגש שוב עם קים בצפון קוריאה וחזר על עמדתה של ארה"ב, דבר שאכזב את קים. לאחר ביקורו, כלי התקשורת האשימו את פומפאו בהתנהלות בנוסח גנגסטר, רמז ברור לטראמפ להוציא את הטיפול בנושא הקוריאני מידיו של פומפאו. פיונגיאנג אף נתנה להבין בשלב מסוים כי היא מעוניינת כי מישהו ממשפחתו של טראמפ ינהל את השיחות איתה. באוגוסט הושגה התקדמות צנועה, ובאוקטובר 2018 פומפאו הגיע שוב לצפון קוריאה – על אף מורת רוחה של פיונגיאנג מאישיותו –  כשהוא נושא הוראות מצד טראמפ להכנת פסגה שנייה.

הפסגה השנייה התקיימה בהאנוי בפברואר 2019. פומפאו היה מרוצה מכך שהצפון קוריאנים הסכימו לערוך את הפסגה בווייטנאם. זו הייתה הזדמנות עבורם להיווכח במו עיניהם כיצד מדינת אויב לשעבר של ארה"ב עשויה להפוך לחברה פורחת מבחינה כלכלית ובמצב שלום עם ארה"ב. על אף השלטון המדכא בווייטנאם, פומפאו סבור כי על ארה"ב לחזק את קשריה עם המדינה הזו, במסגרת התחרות מול סין. בתפקידו כשר החוץ ביקר פומפאו בווייטנאם שלוש פעמים. ארה"ב הגיעה לפסגה בהנחה שצפון קוריאה הסכימה לפירוקה המלא והניתנת  לבקרה של  התשלובת יונגביון  (Yongbyon), אשר היותה את המתקן הגרעיני העיקרי שלה. בתמורה לכך ארה"ב התכוונה לתת אור ירוק למיזמי השקעה דרום קוריאנים קטנים אחדים. בפגישה הראשונה בהאנוי בנוכחותם של  קים, טרמפ, קים יונג צ'ול והמחבר, היושב ראש קים אמר כי הוא מוכן להסכים לפירוקה המבוקר של התשלובת יונגביון בתמורה להסרה מלאה של הסנקציות. טראמפ לא היה זקוק לסיוע כדי להבין שעמדה כזו אינה מקובלת לחלוטין והוא אמר זאת באופן ישיר לקים. המבט בפניו של קים הצביע על כך שהוא נדהם, והוא הביט בקים יונג צ'ול בהבעת פנים בנוסח מה קורה פה לעזאזל. הרגע הזה חשף קֶצר חמור בתקשורת בין קים לצוות המשא ומתן שלו. כבר בשלב הזה הפסגה הסתיימה למעשה. היושב ראש קים הבטיח כי כל עוד המשא ומתן בין צפון קוריאה לארה"ב יימשך, פיונגיאנג תימנע מניסויים גרעיניים וניסויים בטילים ארוכי טווח.

במשך ארבעה חודשים מאז פגישת הפסגה בין ארה"ב לצפון קוריאה בהאנוי, המאמץ הדיפלומטי עם צפון קוריאה נתקע. ביוני  2019 הגיע מכתב מהיושב ראש קים ממנו ניתן היה להבין כי עִסקה אפשרית. טראמפ בעת השתתפותו ביפן  בפסגת G-20 בסוף יוני 2019, הציע ליושב ראש קים להיפגש אתו בגבול בין שתי מדינות קוריאה, באזור המפורז. קים נענה להזמנה. הוחלט כי רק שני אישים מכל צד ישתתפו במפגש: טראמפ ופומפאו מול קים וקים יונג צ'ול (Kim Yong Chol). ארה"ב לא נענתה לרצונו של נשיא דרום קוריאה, מון ג'יאה אין (Moon Jae-in) להשתתף בפגישה. קים לא חש כבוד כלפיו. במהלך הפגישה טראמפ הפך לנשיא האמריקאי הראשון, אשר (יחד עם קים) רגלו דרכה על אדמת צפון קוריאה, לאחר שחצה את האזור המפורז. לא הושגה פריצת דרך בפסגה וגם לא במאמץ הדיפלומטי האמריקאי בכללותו. ואולם עצם הנוכחות של טראמפ לצדו של קים באזור המפורז חיזקה את מערכת הקשרים ביניהם. מערכת היחסים הזו הביאה לכך שעד סוף תקופת כהונתו של טראמפ לא ביצעה  צפון קוריאה שום ניסויים גרעיניים ולא שגרה טילים לטווח רחוק. היה זה הישג חשוב לשמירה על ביטחונה של אמריקה. התוצאות האלה הושגו במידה לא מבוטלת בזכות הדיפלומטיה האישית של הנשיא, הפגנת נוכחותו.

ריסון האמביציות של איראן במזרח התיכון: סנקציות כלכליות והבנת מגבלות הכוח

פומפאו מביע את התנגדותו הנחרצת לנקיטת מדיניות פיוס כלפי גורמים מרושעים  המונחים ללא מעצורים בלהט אידיאולוגי. לקבוצה זו הוא משייך את הקומוניסטים בבייג'ינג, "בריונים בנוסח פוטין" הטוענים לעוולות היסטוריות שנעשו להם, הג'יהאדיסטים במזרח התיכון, והתאוקראטים  בטהראן. הנשיא טראמפ הכריז כי ארה"ב אינה שמה לה למטרה לשנות את המשטר באיראן. פומפאו, בתפקידו ראש הסי-איי-אי, פעל בהתאם להוראה הזו, ועם זאת ידע כי "הגברת הלחץ על המשטר [האיראני] תגביר משמעותית את אפשרות התמוטטותו" (עמ' 29).

במזרח התיכון, איראן היוותה את האתגר הגדול ביותר עבור ארה"ב.  משטר הטרור של איראן, באמצעות רשת של ארגוני טרור בחסותו (מיליציות פרו איראניות),  פעל להחלת שליטתה  של טהראן על עיראק, לבנון, סוריה ותימן. איראן  גם היוותה בסיס האם עבור ארגון אל-קאעידה – על אף היריבות בין השיעים לסונים. כמו כן, ברטוריקה נתעבת, איראן קראה להשמדת ישראל וארה"ב. לחתימתו של ממשל אובמה על הסכם הגרעין עם איראן ב-2015 היו השלכות שליליות על המדיניות האמריקאית במזרח התיכון. הסכם זה חיזק את איראן והיווה סכנה לארה"ב ולבעלת בריתה ישראל, שהרגישה נבגדת.

"מייק שלי" [פנייה מקובלת של טראמפ  לפומפאו], נהג טראמפ לשאול את פומפאו, "מדוע כאשר אתה מספר לי על הבעיות במזרח התיכון, אתה תמיד מציין את איראן?" פומפאו נהג להשיב על כך בביטחון: "קל [לענות], אדוני הנשיא, כי זו היא איראן" (עמ' 59). הנחיית הנשיא לפומפאו הייתה ברורה: "הבה נתקן זאת, מייק. ללא חיילים, אבל הבה נתקן זאת" (עמ' 60).

יסודות מדיניותו של  טראמפ במזרח התיכון היו: איראן היא מקור הבעיות הראשי במזרח התיכון; יש לחדש את מערכת הקשרים עם ישראל וליצור שותפות ביטחונית בין מדינות המפרץ לישראל. ממשל טראמפ, לנוכח הלקחים מהתערבות של ארה"ב  באפגניסטן ובעיראק, לא רצה להסתבך במעורבות צבאית ארוכה נוספת באזור. באמצעות הקמת שותפות ביטחונית בין ישראל למדינות המפרץ  שאף ממשלו של טראמפ לצמצם את הסכנה לארה"ב מאיראן וליצור מצב בו ארה"ב לא תצטרך לשלוח חיילים למזרח התיכון; וכמו כן לייצב את האזור. בסמוך לאחר אישור מינויו לשר החוץ, כבר באפריל 2018  טס פומפאו למזרח התיכון כדי להחיות בריתות עם ערב הסעודית, ישראל וירדן. בערב הסעודית, הייתה לו שיחה טובה עם שר החוץ שלה, עאדל אל-ג'ובייר ביחס לאיראן [אין כמעט פירוט]. בישראל הוא זכה להיענות מראש הממשלה בנימין נתניהו לכונן בריתות [אזוריות].

ב-8 במאי 2018, שניים עשר ימים לאחר שפומפאו נעשה שר החוץ, ארה"ב יצאה מהסכם הגרעין עם איראן משנת 2015. למהלך הזה קדמו בקשות לא לפרוש מההסכם מכל הממסד הביטחוני של נאט"ו. כאמור, שר ההגנה מטיס טען כי יציאה מההסכם תגרור את ארה"ב וישראל למלחמה עם איראן. בריטניה, צרפת וגרמניה גם כן ביקשו את ארה"ב לא לוותר על ההסכם. מטרתה של ארה"ב בשלב הבא הייתה להפעיל לחץ מקסימלי על איראן כדי להחזירה לשולחן המשא ומתן ולאלצה לחתום על הסכם טוב יותר מזה שנחתם בתקופת אובמה. זאת ועוד. רק לאחר שאיראן תפסיק לגמרי את פעילותה בתחום פיתוח הנשק הגרעיני ותשחרר את כל בני הערובה האמריקאים, תסכים ארה"ב להסיר את הסנקציות ממנה. תכנית הפעלת הלחץ המקסימלי על איראן אמורה הייתה להימשך במשך שנים. כדי שזו תצליח היה צורך להרחיק את איראן משוק הנפט העולמי ובכך לייבש את מקור ההכנסות הראשי של המשטר. במקביל, על מנת למנוע עלייה במחירי הנפט בשוק העולמי, פומפאו ניסה בהתמדה לשכנע את הסעודים ואת איחוד האמירויות לשמור על תפוקת נפט גבוהה.

ב-2 באוקטובר 2018 סוכנים סעודים, בתוך הקונסוליה של ארצם באיסטנבול, רצחו וממש ביתרו לגזרים את מבקר המשטר הסעודי ג'מאל חאשוּקְג'י.  מעשה הקצבים הזה היה מחריד ונורא, וכמובן, אינו מוצדק בשום נסיבות. ארה"ב הטילה סנקציות על 17 סעודים שהיו מעורבים ברצח חאשוקג'י ובסילוק גופתו. עם זאת אין להתעלם כי האכזריות הזו הייתה מקובלת במזרח התיכון, וכמו כן כי הנרצח גילה יחס חם כלפי ארגון תומך הטרור בשם "האחים המוסלמים" והביע צער על מותו של בן לאדן. עוד טוען המחבר כי אין הוכחות ברורות שקשרו את הירצחו ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. הנשיא טראמפ היה שותף להרגשתו של פומפאו שהרצח הוא מעשה רע, אבל אינו צריך לגרום לארה"ב לנטוש בעלת ברית חשובה.

לאחר ביקורו של טאמפ בסעודיה במאי 2017 היא הסכימה להשקיע בארה"ב 450 מיליארד דולר, מהם 110 מיליארד בקניית ציוד צבאי, ובכך ליצור מאות אלפי מקומות עבודה חדשים. אם ארה"ב תבטל את החוזים עם סעודיה, רוסיה וסין ייכנסו לתוך הוואקום. כמו כן סעודיה השקיעה מיליארדי דולרים במלחמה נגד טרור אסלאמי קיצוני והייתה בעלת בריתה החשובה של ארה"ב במלחמה נגד איראן. ערב הסעודית בהנהגתו של מוחמד בן סלמאן שירתה את האינטרסים האמריקאים בתחומים רבים, כמו הפקת נפט ברמה כזו שאפשרה לארה"ב להטיל סנקציות על איראן, ללא העלאה גבוהה במחיר הדלק עבור אזרחי אמריקה. מוחמד בן סלמאן גם הוביל את הרפורמה התרבותית הגדולה ביותר בממלכתו. דברי השבח האלה לבן סלמאן בוודאי יעוררו את הטענה כי פומפאו מגן על רוצחו של חאשוקג'י. אבל את הטענה הזו ישמיעו אנשים אשר תמכו בתשלום מיליארדי דולרים למשטר האיראני שרצח רבים מאזרחיו.

לאור כל זאת והעיקרון לפיו האינטרסים של ארה"ב קודמים לכול, שלח טראמפ את פומפאו לערב הסעודית לפגישה עם מוחמד בן סלמאן, כשבועיים לאחר רצח חשוקג'י.  לארה"ב לא הייתה כוונה להעניש את יורש העצר, דמות מפתח במשטר הסעודי. פומפאו  הפך לאישיות הראשונה בעולם המערבי שפגשה את בן סלמאן מאז רצח חשוקג'י. המחבר אינו מוכן  לחשוף את תוכן השיחות עם יורש העצר מלבד כי הן עסקו בנושאים ביטחוניים.

התנגדות למדיניות הפיוס מחייבת להתכונן לצעדי גמול ולעמדה קשוחה מצד האויב. ואכן, איראן החלה בגלוי להעשיר אורניום מעבר לדרגות שנקבעו בהסכם הגרעין וכמו כן פעלה נגד הנוכחות האמריקאית בעיראק. בסוף ספטמבר 2018 החליט  פומפאו לסגור את הקונסוליה האמריקאית בבצרה (עיראק), מתוך דאגה לביטחונם של הדיפלומטים האמריקאים. זאת לאחר שמיליציית טרור שיעית שנתמכה בידי איראן תקפה בפקודתו של קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס של איראן, את המתקן הזה. פומפאו הגיע למסקנה כי עבודת הקונסוליה יכולה להתבצע ממקומות אחרים. מכול מקום, הוא היה נחוש למנוע הישנות האירוע בבנגזי, לוב [ב-12 בספטמבר 2012, במהלכו נרצח שגריר ארה"ב ו-3 מעובדי הקונסוליה האמריקאית על ידי מוסלמים קיצונים.]   במאי 2019 פומפאו המריא לבגדאד כדי לפגוש את ראש ממשלת עיראק, עאדל עבד אל-מהדי. העובדה כי ביקורו של פומפאו, בדומה לביקוריהם של אישים רשמיים אמריקאים אחרים בעיראק, התנהל בזהירות ובחשאיות למחצה, בעוד אישים איראנים רשמיים התהלכו בעיראק בחופשיות, הוכיחה מי שלט בארץ זו.  בפגישתו עם אל-מהדי הבהיר פומפאו כי ארה"ב תגיב, אם אמריקאי כלשהו ייפצע על ידי מיליציות איראניות. אבל ראש הממשלה הסתפק באמירות נדושות, תוך אזכור מחדש כי איראן היא מדינה שכנה.

ביוני 2019 הפילה  איראן מל"ט אמריקאי, "אשר פעל על יד תחום האוויר שלה אבל לא בתוכו" (עמ' 146). [מתעלם מכך שמדובר היה במטוס ריגול יקר ערך בעלות של כ-130 מיליון דולר.] טראמפ בתחילה אישר תגובה צבאית [אין פירוט], אבל אחר כך ניצל את זכותו כנשיא וביטל את המבצע. התברר כי "עורך דין של הבית הלבן נכנס לחדר הסגלגל – כנראה לבדו – לאחר שהנשיא כבר הוציא את פקודותיו הצבאיות ואמר משהו לנשיא שגרם לו לשנות את דעתו" (עמ' 147). בספטמבר 2019 תקפה איראן בטילי שיוט את מתקני הנפט של חברת הסעודית עראמקו. ארה"ב עזרה לערב הסעודית להתגבר במהירות על הנזק שנגרם למתקנים. טראמפ הסכים להצעתו של פומפאו לספק נשק הגנתי לסעודים, אבל לא הסכים לפעולה [צבאית]  התקפית נגד איראן [אין פירוט לגבי הפעולה שהוצעה לנשיא.] בעקבות היעדר תגובה אמריקאית על האירועים ביוני ובספטמבר, פומפאו לא הסתיר את דעתו בפני הנשיא לפיה ארה"ב מאבדת את כוח הרתעתה שלה מול איראן. תשובת הנשיא הייתה: "סבלנות, מייק שלי".

האיראנים סברו כי אם, בעזרת האירופים, הם יצליחו לעקוף את פומפאו וליצור קשר ישיר עם טארמפ, אזי ישיגו עִסקה שתאפשר להסיר את הסנקציות נגדם. נשיא צרפת, עמנואל מקרון, לקראת כינוס העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר 2019, ניסה לארגן פגישה בין טראמפ לבין נשיא איראן חסן רוחני. פומפאו ובולטון האמינו כי מדובר בניסיון הזוי – מה עוד ש"המנהיג העליון" באיראן הוא לא הנשיא, אלא באותה העת היה האייתולה חמינאי. מקרון בתחילה ביקש מטראמפ לחתום על מסמך מסוים כתנאי לפגישה [אינו מגלה את תוכן המסמך]. לאחר שהנשיא סירב, מקרון אמר כי ייפנה לאיראנים וישאל אותם אם הם יסכימו לפגישה ללא החתימה על המסמך. טראמפ הנרגז ביקש ממקרון להפסיק: "הפסק לטלפן להם ולהתחנן – אתה נראה כמו ילדה קטנה וחלשה!...אמור להם להתקשר אליי" (עמ' 140). האיראנים מעולם לא התקשרו ומקרון ויתר על ניסיונות התיווך שלו. [מנסה לגמד את העובדה כי טראמפ חיכה לשיחת טלפון מרוחני שלא הגיעה.] גם הרוסים ניסו לעקוף את פומפאו בנושא האיראני באמצעות גיבוש  טיוטת הצעה עם יועץ בכיר בבית הלבן, ג'ארד קושנר, והעברתה לנשיא. ואולם לפומפאו היו קשרים טובים עם קושנר, היועץ מסר לו על הניסיון הרוסי, ושניהם הסכימו כי הוא אינו מקובל והפרשה הסתיימה. ההיגיון של הנשיא במדיניותו כלפי איראן היה ברור והוא ביטא אותו באחת השיחות עם פומפאו: "מייק, למה אני אסיר את הסנקציות לפני שהם יפסיקו לבנות כלי נשק?" (עמ' 141).

ב-27 בדצמבר 2019 מיליציה שיעית ביצעה מתקפת טילים נגד מתקן אמריקאי בכִרְכּוּכּ  (עיראק) במהלכה נהרג קבלן אמריקאי וחיילים אמריקאים אחדים נפצעו. ארה"ב הגיבה בתקיפות אוויר בעיראק ובסוריה נגד ארגון שיעי שנתמך בידי איראן בשם "כתאיבּ  חיזבאללה". כמו כן, פומפאו כינס את ראשת הסי-איי-אי ג'ינה הספל  (Haspel), שר ההגנה מארק אספר  (Esper),  ויושב ראש המטות המשולבים גנרל מארק מילי (Milley)  וכולם הסכימו לתוכנית שהגה המחבר. ב-29 בדצמבר פומפאו, אֶסְפֵּר ומילי נפגשו עם הנשיא, ופומפאו הוביל את הדיון. הוא אמר כי לאמריקאים ידוע מסלול טיסותיו של הגנרל האיראני סולימאני, מפקד כוח אל-קודס, אשר אחראי להרג אמריקאים ומתכנן להרוג יותר. כמו כן הזכיר פומפאו את הפלת המל"ט האמריקאי והמתקפה נגד סעודיה שבוצעו על יד איראן. פומפאו סבר כי חיסולו של סולימאני יהיה אירוע טקטוני. אמנם גנרל אחר יבוא במקומו – אבל ללא השילוב של אותוריטה, מוח, ברוטליות והאהדה הציבורית בתוך איראן. פומפאו הוסיף כי לאחר המתקפה הוא יהיה מוכן להעביר מסר לאיראן שהפעולה לא כוונה לפגוע בראשי המשטר. האיש הוא מטרה צבאית לגיטימית, סיכם פומפאו. הנשיא נתן אישור לפעולה.

הצדקה נוספת להחלטה לפגוע בסולימאני באה ב-31 בדצמבר, כאשר הכוחות של "כתאיב אל-קודס" ומיליציות שיעיות נוספות תקפו את השגרירות האמריקאי בבגדאד. נגרם נזק לשגרירות, אך השומרים הצליחו בעזרת גז מדמיע להרחיק את הפורעים לפני שהצליחו לפרוץ את החומה הראשית של השגרירות. יחידת הנחתים ונוכחות מסוקי אפאצ'י גם כן שכנעה את ההמון לעזוב.

ב-3 בינואר 2020 בלילה לפי שעון בגדאד, כאשר מכוניתו של סולימאני יצאה מנמל התעופה הבינלאומי של בגדאד, הוא חוסל בטילי Hellfire. המחבר העביר את המסר שלו [שהמתקפה אינה מכוונת נגד המשטר?]  לאיראנים. ארה"ב ציפתה לתגובה צבאית מצד איראן, והאיראנים אכן ירו טילים בליסטיים על בסיס האוויר אל-אסד בעיראק, שגרם לפציעתם של אנשי צבא אמריקאים, אחדים מהם באופן קשה, אבל אף אחד לא נהרג. לאחר מכן פומפאו קיבל הודעה מעמיתו האיראני, באמצעות שווייץ, כי זו כל תגובתה של איראן. זו הייתה הקלה לגביו, אבל גם הוכחה שארה"ב שולטת בסולם פעולות ההסלמה (עמ' 151).

מדיניות הסנקציות הכלכליות של ארה"ב נגד איראן נחלה הצלחה. בעוד במאי 2018 ייצאה איראן קרוב ל-2.5 מיליון חביות נפט ביום, במאי 2020 הייצוא שלה ירד ל-70,000 חביות ביום. ארה"ב שללה מהמשטר באיראן הכנסות בסכום של 70 מיליארד דולר [ב-4 שנים?] אותן הייתה מפנה לתוכניות הטילים והגרעין ולתקיפות טרור. יותר מ-100 חברות עזבו את איראן או ביטלו את השקעותיהן בה, דבר שגרם לאיראן לאבד מיליארדים נוספים. התוצר הלאומי הגולמי של איראן ירד מ-445 מיליארד דולר ב-2017 ל-192 מיליארד דולר ב-2020.

ממשל טראמפ היה נחוש להשתמש בעוצמה האמריקאית תוך הערכה מציאותית וריסון, וידיעת מגבלות כוחו. ארה"ב לא עוררה מלחמות חדשות. המאבקים  של ממשל טראמפ נגד צפון קוריאה  ואיראן  התמקדו בהרתעה צבאית ולחץ כלכלי ודיפלומטי. הנשיא התנגד במיוחד לרעיון של שינוי משטר בכוח. על אף שהממשל רצה מאוד לשים קץ למשטר באיראן, הוא לא התכוון לעשות זאת באמצעות משלוח כוחות ומטוסים. הזהירות הזאת נבעה במידה רבה כלקח ממשלוח כוחות לאפגניסטן ולעיראק בתקופת בוש הבן. על אף שלארה"ב נותר כוח קטן מאוד בעיראק, טראמפ היה לעיתים קרובות מתלונן באוזני המחבר: "מייק, מה אנו בכלל עושים שם?" (עמ' 346).

בדומה למדיניותו של ממשל טראמפ כלפי המשטרים בצפון קוריאה ובאיראן, מדיניותו כלפי משטרים אנטי אמריקאיים באמריקה הדרומית התמקדה בלחץ כלכלי ודיפלומטי – ולא בניסיונות לשנות משטרים בכוח. על אף שוונצואלה בראשות הנשיא ניקולס מדורו (Nicolas Maduro)  סיפקה מתכות ומינרלים לתוכנית הגרעין של איראן וקיבלה נשק מרוסיה, והתנהלות מדינה זו היוותה הפרה של דוקטרינת מונרו – ארה"ב לא התערבה צבאית לשינוי המשטר בה. ממשל טראמפ "מעולם לא שקל מבצע כוחני לשינוי המשטר" בקובה, שתמכה בהישרדות המשטר בוונצואלה.  ואולם בניגוד לממשלו של אובמה, אשר הסיר סנקציות מקובה, ממשל טראמפ הטיל אותן מחדש, כדי למנוע התעשרות המשטר. הממשל גם סיווג את קובה כמדינה תומכת טרור. 

סוריה, תורכיה, הכורדים והמלחמה בדאע"ש

המורדים נגד משטרו של בשאר אסד, אשר נתמכו בידי ארה"ב, איבדו את יעילותם ככוח לוחם. המשך התמיכה בהם היה בזבוז כספי של משלם המיסים האמריקאי, מה עוד שהנשק שהועבר אליהם היה מגיע לבסוף לידי אל-קאעידה וארגוני ג'יהאד אחרים. ארה"ב לכאורה יכלה להפסיק את נוכחותה המוגבלת בסוריה, וטראמפ  דגל בכך מראשית כהונתו. אולם המלחמה נגד דאע"ש חייבה את המשך הישארות  בה. (בדמיון מסוים לסוריה, טראמפ ופומפאו התנגדו למעורבות אמריקאית במלחמת האזרחים בלוב – מעורבות בה ראו חסרת תועלת.)

מאז "ההפיכה" [המירכאות במקור] של 2016 נגד נשיא תורכיה רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרדוֹאָן, הוא הפך לשליט אסלאמיסטי  גמור. פומפאו בילה שעות רבות עימו ועם יועציו לענייני ביטחון. ארדואן הִרבה להתלונן באוזני טראמפ על כך שהממשל עוזר יותר מדי לכורדים ואינו מסגיר לידיו את פֶטְהוּללה גוּלֵן, אישיות דתית אותה האשים ארדואן בארגון ההפיכה. בתחילת כהונתו של ממשל טראמפ הנושא המזרח תיכוני הדחוף ביותר היה המלחמה נגד דאע"ש. ארה"ב שקלה לעבוד עם הכוחות הכורדיים בסוריה (SDF)  ולעזור להם לכבוש מחדש שטחים שהוחזקו בידי דאע"ש. תוכנית חלופית הייתה לאשר לתורכים לעשות את העבודה הזו. התורכים טענו כי ארגון הכורדים בסוריה אינו שונה מהארגון הכורדי "מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK)  הפועל בתורכיה, אותו הגדירו אנקרה וּושינגטון כארגון טרור. הצד התורכי טען כי אם ארה"ב תתמוך בכורדים בסוריה היא תפגע במערכת קשריה עם אנקרה.

ואולם פומפאו והיועץ לביטחון לאומי דאז מקמאסטר  ((H. R. McMaster התייחסו בספקנות להצעה התורכית לפעול נגד דאע"ש שדמתה יותר לטיהור אתני של הכורדים. שר ההגנה מטיס והרמטכ"ל ג'ו [ג'וזף] דנפורד (Joe Dunford) סברו כי לצבא התורכי אין את היכולת להביס את דאע"ש. על סמך ההערכות האלה, הוגשה המלצה "חדשנית למדי" לטראמפ לתמוך בארגון הכורדי בסוריה (SDF) כדי שיילחם נגד דאע"ש. (עמ' 336). [ההצעה לא הייתה חדשנית. היה זה המשך למדיניותו של ממשל אובמה.] הנשיא קיבל את ההמלצה. ההחלטה לתמוך בכורדים בסוריה עוררה את זעמה של אנקרה.

לאחר הבסתה של דאע"ש  טראמפ צייץ [ברשת טוויטר],  ללא אתראה, ב-19 בדצמבר 2018 שארה"ב תיסוג מסוריה. לבסוף הנשיא חזר בו והשאיר אלפיים חיילים בצפון מזרח סוריה, והייתה סיבה טובה לכך. עד עצם היום הזה כיסים קטנים של לוחמי דאע"ש נותרו מפוזרים ברחבי צפון מזרח סוריה. אסור שהם יהפכו לצבא שוב. באוקטובר 2019, שוב ללא אתראה, צייץ הנשיא שכעת הכוחות האמריקאים באמת יוצאים מסוריה לתמיד, וכי הכוחות התורכיים ייכנסו לצפון מזרח סוריה. ואולם מתן יד חופשית לתורכים, לפי המחבר, עלול היה להביא לאסון הומניטרי כתוצאה מביצוע טֶבַח מצד תורכיה בכורדים בצפון מזרח סוריה. הנשיא שלח את סגנו פֶּנְס  ואת פומפאו לפגוש את נשיא תורכיה ארדואן כדי למנוע זאת. בפגישה עם ארדואן הושג הסכם להפסקת אש. "השותפים הכורדים שלנו היו בקשר קבוע אתנו במהלך הפגישה וסיכמו  באי רצון שהם יכולים לחיות עם 'הפסקת האש' הזו. זה לא היה הרגע היפה ביותר שלנו" (עמ' 357). בתור שר החוץ המחבר ניצב שוב ושוב בפני האמת הקשה והיא שבעולם מרושע לא לכל בעיה יש פתרון מידי וכי ישנן מגבלות לכוחה של אמריקה. [המחבר אינו מפרט לְמָה הובילה נסיגה אמריקאית מצפון מזרחה של סוריה, אזור שנשלט בידי הכורים. תורכיה פלשה לתוך האזור הזה, מאות אלפי כורדים ברחו ממנו, והוא נותר כבוש בידי התורכים. נוסף לכך, בהתאם להסכם בין אנקרה ומוסקבה, החל מסוף אוקטובר 2019 סיורים תורכים-רוסים משותפים פִּטרלו 10 ק"מ בתוך שטחה של סוריה.]

לפומפאו היו קשרים טובים עם ראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטאקיס ורבות מפעילותו אתו התמקדו בטיפול בחיפושי האנרגיה הבלתי חוקיים של תורכיה בים התיכון. ב-2019 לראשונה שר חוץ אמריקאי נוכח בפגישה משולשת ישראל-יוון-קפריסין שדנה בחיפושי אנרגיה בים התיכון. בנובמבר 2020 כתב פומפאו מכתב לשר החוץ היווני בו ביקש מתורכיה "להפסיק את הפרובוקציות המחושבות שלה" ולהתחיל מייד בשיחות עם יוון (עמ' 343).

ישראל: הזדהות רגשית עם בעלת ברית ראשונה במעלה

מקובל לומר כי לארה"ב "יחסים מיוחדים" עם בריטניה – ובריטניה היא אכן בעלת הברית הקרובה ביותר לאמריקה במונחים של היסטוריה, שפה וקשרים ביטחוניים וכלכליים. "אבל היחסים המיוחדים האמיתיים של אמריקה עשויים להיות אלה שיש לנו עם ישראל" (עמ' 312). אף מדינה לא תמכה יותר מארה"ב בנווה המדבר הזה של דמוקרטיה ושגשוג בתוך הסביבה הקשוחה ביותר בעולם. בתור צוער בווסט פוינט, אשר שאף לפקד על יחידת טנקים, פומפאו הוקסם מתמרוני הגבורה של שריונאים ישראלים, כמו אביגדור קהלני, שנלחם נגד טנקים סוריים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים ב-1973. בתור סטודנט בהרווארד, המחבר היה עֵד להתפשטות תעמולה אנטי ציונית בקרב מרצים וסטודנטים, תעמולה שתיארה את ישראל כמדינה קולוניאליסטית הכופה משטר אפרטהייד על הפלסטינים – תעמולה שנפוצה בקמפוסים ברחבי ארה"ב ואותה דחה המחבר מכול וכול. בתחילת שנות ה-2000, זמן רב לפני שפתח בקריירה פוליטית, הוא ביקר בישראל יחד עם משפחתו. קריאת התנ"ך הפכה את הקשר אצלו בין ארצו לישראל לקשר אישי יותר. במהלך סיורו בארץ הוא ביקר באתרים נוצריים ויהודיים, וכמו כן במקומות בהם התנהלו קרבות ברמת הגולן. ביקורו הבא נערך בהיותו חבר בקונגרס ב-2011, כאשר פגש לראשונה את ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בתקופת כהונתו כראש הסי-איי-אי     "אף מערכת קשרים לא הייתה חשובה ביותר מזו שלאמריקה הייתה וחייבת הייתה להימשך עם ישראל ועם המוסד" (עמ' 31). עמיתו, ראש המוסד יוסי כהן, בניגוד למחבר, היה מרגל אמיתי שצמח מתוך הארגון. הוא היה "ללא מורא, יצירתי וכריזמטי" (עמ' 31). המחבר היה מודע לקשריו הקרובים של כהן  עם ראש ממשלתו נתניהו ולחשיבות הדבר. כמו כן ידע כי בעוד עבור ארה"ב איראן הייתה בעיה – עבור המוסד זו הייתה הבעיה. פומפאו פגש את כהן בפברואר 2017 בירושלים ותוך זמן קצר הם תקשרו ביניהם בשמותיהם הפרטיים: יוסי ומייק. הוסכם בין השניים כי בפעילות נגד איראן שני ארגוני המודיעין יפעלו בשיתוף פעולה מלא, "ללא סודיות" וללא אגו (עמ' 32). בנוכחות פומפאו, יוסי הצהיר על כך בפני צוות האיראן הבכיר שלו. אחר כך שניהם נסעו למטה הסי-איי-אי ופומפאו מסר את אותה ההצהרה בפני הצוות שלו, בנוכחותו של יוסי. חודשים אחדים לאחר מכן שני האישים נפגשו שוב באחד המתקנים של הסי-איי-אי והתוו אסטרטגיה נגד איראן. בהמשך היום הם גם השתעשעו בפעילויות בנוסח ג'יימס בונד: במרוצי מכוניות תוך התרסקותן ובירי בכלים אקזוטיים. המחבר מודה כי עמיתו הישראלי עלה עליו בביצועיו. לדברי פומפאו, העובדה כי שניהם היינו אנשים בעלי אמונה דתית – יוסי ואשתו יהודים אורתודוכסים ופומפאו ואשתו סוזן נוצרים אוונגליסטים – חיזקה את הקשרים ביניהם. בתור נוצרים אוונגליסטים פומפאו ואשתו היו מודעים לכך כי המסורת שלהם לא רק נוצרית אלא יהודית-נוצרית.

כאשר ראש המוסד יוסי כהן היה מתקשר לפומפאו, פומפאו נהג לענות ללא דיחוי – וכך נהג גם עמיתו הישראלי כלפיו. במקרה אחד היה זה כאשר כהן מסר לו כי הצוות שלו השלים משימה חשובה, אך נתקל בבעיה מסוימת בחילוץ אנשיו ממדינה זרה, ושאל אם פומפאו מוכן לעזור לו. פומפאו נרתם מייד לטיפול בבקשתו: לצוות הישראלי בשלב ראשון נמצאו דירות מסתור ובשלב הבא הצוות חולץ. "בתקופתי בממשל, לא יהיה לי שותף  מוכשר יותר, וכפי שהתברר, לא חבר טוב יותר בעולם מאשר יוסי" (עמ' 33).  

בתפקידו כראש הסי-איי-אי היה על פומפאו לעבוד גם עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ומנהיגים אחרים. מסקנתו הייתה כי לא ניתן לעשות שלום עם הרשות הפלסטינית. הוא ראה בה ארגון טרור, אשר שלום ישלול ממנה את הכספים ואת אורח החיים המפואר, ויהפוך אותה לבלתי רלוונטית. את דעתו הזו הביע באזני ג'ארד קושנר, עליו הטיל טראמפ לקדם שלום בין ישראל לפלסטינים.

במשרתו כשר החוץ   תפקיד מפתח בהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים במאי 2018 ובהישגים חשובים רבים מילא דיוויד פרידמן, שגריר ארה"ב בישראל בתקופת טראמפ. פרידמן ופומפאו פעלו בשיתוף פעולה הדוק להעברת השגרירות לירושלים, ובמהלך אף יותר חשוב: הכרה בריבונותה של ישראל על רמת הגולן. בביקורו בישראל שנערך ב-21 במארס 2019, פומפאו נכח בשיחת הטלפון של טראמפ עם נתניהו, בה מסר הנשיא לראש הממשלה באופן רשמי על המהלך המדיני הזה. נתניהו עמד לערוך מסיבת עיתונאים כדי להודות לטראמפ על החלטתו ורצה לצרף אליה את פומפאו כאורח. פומפאו לא הכין את נאומו מראש, אבל הוא הכיר את ההיסטוריה של הגולן. בנאומו הוא תיאר את הגולן כמקום השייך ליהודים בזכות וכבעל חשיבות צבאית ואסטרטגית למדינת ישראל. להפתעתו של נתניהו, המחבר דיבר מהלב על הקרבות בעמק הבכא [התנהלו בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים ב-9-6 באוקטובר 1973]  ועל גבורתם העילאית של החיילים הישראלים, אשר הצילו את עמם.

אומר פומפאו: "אחת מהחוויות הרוחניות החזקות ביותר של חיי" הייתה בירושלים ב-21 במארס 2019, כאשר עמדתי יחד עם שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן וראש הממשלה בנימין נתניהו מול הכותל המערבי, שריד בית המקדש השני. בסוף המאה ה-7 לספירה, בראש ההר אותו מכנים היהודים והנוצרים הר הבית, בנה שליט מוסלמי את כיפת הסלע ואת מסגד אל-אקצא. "זו תקוותם של יהודים רבים – ושל נוצרים רבים – כי באחד הימים יוכל המקדש להיבנות מחדש באתר הזה" (עמ' 309).

בשלהי 2019 ביטל פומפאו למעשה את הגדרת מחלקת המדינה לפיה ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית מהוות הפרה של החוק הבינלאומי. פומפאו אמר כי היישובים האלה "אינם בלתי חוקיים בפני עצמם (not per se illegal) בהתאם לחוק הבינלאומי" (עמ' 321). הממשל שינה את תקנות הסחר האמריקאיות בכך שהרשה לתייג סחורות שיובאו מההתנחלויות בגדה המערבית כ"תוצרת ישראל".

פומפאו "שמע את הנשיא טראמפ אומר פעמים רבות, 'ביבי אינו רוצה עִסקה. הרשות הפלסטינית רוצה עִסקה'" (עמ' 318). הדבר הזה הדאיג אותו. כמו כן היה מודאג מאוד שכתוצאה מלחצים פוליטיים נתניהו יקבל הסדר "על בסיס מפה אשר תיצור יותר מדי סיכונים עבור ישראל ותפר את המרחב הקדוש בתוך עיר השלום" [ירושלים] (עמ' 318). ואולם, כפי שציפה פומפאו, מיהר עבאס לדחות את המפה להסדר שהוצעה לו על ידי הממשל האמריקאי. [המחבר נמנע לנקוב בשמה של תוכנית השלום של טראמפ – אשר כונתה גם "עסקת המאה" – שפורסמה רשמית בינואר 2020. אבל ניתן להבין כי המחבר התנגד לה כפוגעת בישראל.]

המחבר מתאר את ראש הממשלה נתניהו כ"שותף מצוין". עם זאת, בעקבות פגישתו עם נתניהו בליסבון (פורטוגל)  בתחילת דצמבר 2019, נתניהו טען כי פומפאו הבטיח את הסכמתה של וושינגטון לכרות חוזה הגנה הדדי פורמאלי בין ארה"ב לישראל, אשר יחייב כל אחת מהמדינות לבוא לעזרת רעותה, אם תותקף. "היה זה שקר, אבל היה זה סיפור טוב עבורו [בדעת הקהל הישראלית]" – ואולם לאחר יישור ההדורים, השותפות ביניהם לא נפגעה כלל (עמ' 321).

אנשי ממסד במפלגות הדמוקרטית והרפובליקאית דגלו בדוֹגמה מעובשת לפיה ישראל לעולם לא תוכל להשיג שלום עם שכנותיה עד שלא תגיע לשלום עם הפלסטינאים. ממשל אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קֶרִי דבקו בגישה הזו. לעומתם, הצוות של ממשל טראמפ שעסק במזרח התיכון וכלל את ג'ארד קוּשנר  והשגריר פרידמן הביאו גישה מרעננת לטיפול בבעיות האזור. הם הבחינו שהאזור מוכן לסידור מחדש בו כוחות השלום והיציבות (ישראל וארצות ערב מסוימות) ניצבות מול כוחות הקיצוניות וההרס (המשטר האיראני ושלוחותיו, ג'יהאדיסטים סונים כמו דאע"ש ואל-קאעידה). מדינות קטנות במפרץ הפרסי, שהיו ממוקמות סמוך לשטחה של איראן, היו מעוניינות בהגנה מפני איראן ולהפוך למעצמות בתחומי הפיננסים והתיירות. תפקיד חשוב בקידום הקונספציה החדשה הזו של המזרח התיכון מילאו רון דֶרמֵר שגריר ישראל בוושינגטון, ומוחמד בן זאיד אאל נִהיָאן, נשיא איחוד האמירויות הערביות. ב-13 באוגוסט 2020 פורסמה הודעה על הסכם נורמליזציה בין איחוד האמירויות לבין ישראל. מדינות ערב נוספות הלכו בעקבות האמירויות –  הראשונה בחריין. בעקבות ביקורו של פומפאו בסודאן – ביקור ראשון של שר חוץ אמריקאי בארץ זו מזה 15 שנים – גם מדינה זו. בדצמבר 2020 הצטרפה מרוקו לתהליך הנורמליזציה עם ישראל, בתמורה להסכמתה של ארה"ב להכיר במערב סהרה כאזור השייך למרוקו. מי יכול היה להעלות על הדעת, שצוותו המזרח תיכוני של טראמפ, אשר הושמץ לעיתים קרובות, יביא לכך שטייסי קרב מהאמירויות יפגשו את עמיתיהם הישראלים לא בקרבות אוויר אלא כדי לטוס במִבְנה. הממשל ניסה  מאוד לצרף את ערב הסעודית ל"הסכמי אברהם" [כך כונתה סדרת הסכמי הנורמליזציה האלה] והתקרב למטרה הזו בעיקר הודות למוחמד בן סלמאן יורש העצר הסעודי. ללא הסכמתו בשתיקה של האיש הזה, הסכמי אברהם לא היו באים לעולם.

אפגניסטן: משימת הוצאת הכוחות האמריקאיים כמעט הושלמה

בשני העשורים הראשונים במאה ה-21 הקריבו יותר משבעת אלפים אמריקאים את חייהם בעיראק, באפגניסטן ובמקומות אחרים. אלפים רבים יותר נפגעו פיזית ונפשית לכל חייהם. כבר ב-2013 טראמפ נהג להתבטא (ברשת טוויטר) כי על ארה"ב לצאת מאפגניסטן מייד. בעקביות לכך, במסע הבחירות לנשיאות הבטיח  טראמפ: "אנו עומדים לצאת מהר ככל שאפשר מאפגניסטן". הוא חזר על כך  בהתמדה בתור הוראה לצוות הביטחון הלאומי שלו. במשך שש עשרה שנים ארה"ב לא התאימה את האסטרטגיה שלה באפגניסטן, על אף שמגבלות הכוח של אמריקה להשיג ניצחון בשדה הקרב נגד הטליבן נעשו ברורות. ארה"ב טעתה כאשר ניסתה להקים צבא אפגני לפי המודל האמריקאי: האפגנים לא היו מוכנים לתפקד כצבא מודרני. זאת ועוד. דרגת השחיתות הגבוהה באפגניסטן – המדינה השלישית המושחתת ביותר בעולם ב-2017 – מנעה הקמתו של צבא מקצועי. הנשיא האפגני, אשרף ע'אני (Ghani), ואיש הביצוע העיקרי שלו עבדאללה עבדאללה, עמודו בראש קרטלים אשר גנבו מיליוני דולרים מתוכניות סיוע אמריקאיות.

לאחר ארבע שנות עבודה עם טראמפ, פומפאו סבור כי האינסטינקטים של הנשיא היו נכונים בנוגע להוצאתם של כל לובשי המדים, כולל טייסים, מאפגניסטן. בתקופת ממשל טראמפ נותרו באפגניסטן כנראה פחות ממאתיים לוחמי אל-קאעידה, לעומת עשרות אלפים ב-2001. לכן, ארה"ב השיגה את מטרתה החשובה באפגניסטן: זו חדלה לשמש מקום ממנו יכלו טרוריסטים לפתוח במתקפת רבת נפגעים נגד אמריקה או נגד כל מקום במערב. כאשר צוות הביטחון של טראמפ טען כי ארה"ב זקוקה להשאיר כוח באפגניסטן כדי להילחם בטרור, טראמפ היה משיב כי אפשר להשאיר שם את הסי-איי-אי וכוחות קטנים והם יזעיקו את המפציצים אם טליבן ייעשה משהו טיפשי, כלומר פעולת טרור.

אישים בכירים בצוותו של טראמפ סברו כי על ארה"ב להמשיך במלחמה באפגניסטן וכי היא על סף ניצחון. היו אלה היועץ לביטחון לאומי מאקמסטר (MacMaster), שר ההגנה מטיס (Mattis), וראש הסגל בבית הלבן ג'ון קלי (Kelly). המחבר מכבד מאוד את האישים האלה, אבל הם לא לקחו בחשבון שהמצב השתנה. המלחמה באפגניסטן לא רק גבתה מחיר כבר בהרוגים ובמשאבים. היה צורך להקצות את המשאבים לעימות מול סין ולמנוע השגת נשק גרעיני מאיראן. בתחילת נשיאותו של טראמפ ב-2017 נותרה עדיין באפגניסטן נוכחות מסיבית של הסי-איי-אי יחד עם כ-15,000 חיילים אמריקאים שנלחמו נגד טליבן. הרוסים, האיראנים והסינים נהנו ממצב בו ארה"ב שפכה את דמה וכספיה  ללא תוחלת.

נאומו של טראמפ ב-21 באוגוסט 2017 היכה רבים בתדהמה. [כנראה בהשפעת הצוות הביטחוני שלו,] במקום לדבר על יציאה מהירה מאפגניסטן, הוא דיבר על אסטרטגיה חדשה שתוביל לניצחון. לאחר נאומו של טראמפ ביקר פומפאו, בתפקידו כראש הסי-איי-אי, באפגניסטן בפעם השלישית, כדי להבטיח שהארגון שבראשו הוא עמד  יוכל למלא את חלקו למען הצלחת המדיניות של טראמפ.  בשובו, הוא נפגש עם טראמפ ומסר כי הסיוע של הסי-איי-אי יאפשר לצמצם את כוח לובשי המדים באפגניסטן ל-2,500, ועדיין להגשים את המטרה שקבע הנשיא בנאומו באוגוסט. הפחתת הנוכחות הצבאית האמריקאית באפגניסטן ב-80% הפכה ליעד מוביל של הממשל בשלוש השנים הבאות.

לאחר שפומפאו נעשה שר החוץ, במאי 2018 טראמפ אמר לו: "מייק, אתה צריך לדבר עם האנשים האלה [טליבן]; הם יהיו שם זמן רב אחרי שאנו נסתלק" (עמ' 371). פומפאו הבטיח כי הוא יְפַתֵח מדיניות לקידום שיחות שלום, גם אם הסיכוי לכך נראה לו אחד לאלף. טראמפ צדק בתחזיתו, בעוד לפומפאו התברר בדיעבד כי ציפיותיו ביחס לשיחות שלום היו אופטימיים מדי. בקידום המאמץ הדיפלומטי בנושא אפגניסטן, המחבר קיבל את ההמלצה לתת את תפקיד ההובלה לזלמאי חלילזאד (Zalmay Khalilzad), לשעבר שגריר ארה"ב באפגניסטן. הוא גדל באפגניסטן והשתייך לקבוצה הדומיננטית בה, הפשטונים. כמו כן היה דיפלומט מיומן.

לקידום המשא ומתן עם טליבן, פומפאו, בתיאום עם הגנרל סקוט  מילר (Miller), מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הפעילו לחץ צבאי על טליבן. הלחץ הצבאי נועד להבהיר לטליבן כי ארה"ב לא תסכים לפעולות איבה חסרות רסן במהלך השיחות. טראמפ הזהיר את טליבן כי אם הם יפגעו באמריקאים במהלך תהליך הפיוס הוא "בנשק גרעיני יחזיר אותם לתקופת האבן". זו הייתה הגזמה טיפוסית, אבל היא סימלה רצינות. כאשר פצצה של טליבן התפוצצה בקבול בספטמבר 2019 וגרמה להרג אמריקאי אחד ו-11 אפגנים, ארה"ב הפסיקה את השיחות עם טליבן לשבועות אחדים. נשיא אפגניסטן אשרף ע'אני  העריך כי כל הסדר בארצו יוביל לאיבוד שלטונו, דבר שהיה כנראה נכון, ולכן הוא נקט במאמצים לסכל את המשא ומתן עם טליבן.

על אף ההתנגדות מצד ע'אני ורוב הממסד בוושינגטון, ב-29 בפברואר 2020 יצא פומפאו לדוחא (בירת קטאר) כדי לשמש עֵד ל"הסכם להבאת שלום לאפגניסטן בין האמירות האסלאמית של אפגניסטן שאינה מוכרת על ידי ארצות הברית כמדינה וידועה כטליבן ובין ארצות הברית של אמריקה". הביטוי המסובך הזה היה שמו האמיתי של ההסכם. לפני טקס החתימה, נפגש פומפאו עם מולא [עבד-אל-ע'אני] בראדר (Baradar). הנוכחות אתו ועם הצוות שלו – אשר אחד מהם היה אחראי למותו של חברו – היה הרגע המתועב ביותר במהלך שירותו בממשל. [בראדר חתם על ההסכם מטעם הטליבן.] מטעם ארה"ב חתם על ההסכם חלילזאד. שר ההגנה מארק אספר (Esper) חתם על הסכם בין ארה"ב לממשלה האפגנית הקיימת באותו הזמן. שני המסמכים לא היוו בסיס לשלום אלא מסגרת לנסות להשיגו. פומפאו תמך ועדיין תומך בחתימה על ההסכם ודוחה את הטענה כי מדובר היה בהסכם כניעה. ההסכם נועד לחסוך בחיי אמריקאים והיווה הכרה כי אין להגדיר את המלחמה נגד הטרור כמלחמה ללא סוף באפגניסטן. "התפללתי למען שלום, תוך ידיעה שהדבר בלתי סביר" (עמ' 377).

"ב-3 במארס 2020 עשה  הנשיא טראמפ היסטוריה – והרגיז רבים – בדברו בטלפון עם מולא בראדר כדי להפעיל עליו לחץ לכבד את העסקה" (עמ' 377). בהתאם להסכם, הפחיתה ארה"ב את כוחותיה באפגניסטן בהדרגה מ-8,600 באפריל 2020 ל-2,500 בסוף סתיו באותה השנה. בהתקרב הבחירות לנשיאות, הנשיא לא מילא בשלמות את הבטחתו לצאת מאפגניסטן, אבל היה קרוב לכך. במשך למעלה משנה לא בוצעו התקפות משמעותיות נגד הכוחות האמריקאיים. ואולם שיחות השלום נתקעו. כבר במהלך שלבי הנסיגה טליבן לא מילא את התנאים. "אנו ידענו כי המשטר בקבול יכול ליפול מהר, ואנו העלנו את חלום הבלהות של 'סייגון' [פינוי מבירת דרום וייטנאם ב-1975], כדי להזכיר לנשיא מה מוטל על כפות המאזניים ואת המהירות הפוטנציאלית של ההתמוטטות" (עמ' 379). הלקח של המחבר מהמלחמה באפגניסטן הוא כי קשה, אבל הכרחי [במצבים מסוימים] לחשֵב מסלול מחדש, גם אם השקעת משאבים משמעותיים במדיניות מסוימת. 

ההסכם עליו חתם ממשל טראמפ התווה תנאים ליציאת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן. התנאים האלה לא מולאו ולכן צוות הביטחון של הממשל מעולם לא המליץ לטראמפ להסיג את הכוחות לגמרי. כיוון שטליבן המשיך להפר את הסכם דוחא, הצבא האמריקאי המשיך להמטיר על ראשיהם טילים ותמך בפעולות הצבא האפגני.  בסיום ממשלו של טראמפ נותרו למעלה מאלפיים חיילים אמריקאים באפגניסטן. ממשל ביידן ויתר על המסגרת המותנית של הנסיגה ומיהר להשלים את הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן, תוך קביעת מועד אחרון "אידיוטי" לסיומה, ה-11 בספטמבר. התאריך אידיוטי מבחינה סמלית, וגם מבחינת מתן פומבי לו, אשר עודד את טליבן לפתוח במתקפה רבתי למיגור השלטון בקבול.

אפולוגטיקה על טראמפ  והצדקה להישארותו בממשל טראמפ

על מנת שחוזה (treaty) בינלאומי שנעשה באישור הנשיא  ייחשב למחייב את ארה"ב מנקודת ראות משפטית אמריקאית, החוזה הזה חייב לזכות לאישור ברוב קולות בסנאט.  כאשר נשיא עושה חוזה עם מדינה אחרת, אך אינו מגיש אותו לאישור הסנאט או נכשל להשיג את אישורו, אין זה חוזה אלא הודעה לעיתונות (press release). על כן יש להדגיש כי ממשל טראמפ במשך  ארבע שנות כהונתו לא פרש באופן בלתי חוקי מאף חוזה. ממשל טראמפ יצאה מהסכמי (agreements) האקלים של פאריס של שנת 2015, כיוון שההגבלות שנקבעו בהם על פליטת גזי החממה היו עולות לכלכלה האמריקאית ב-3 טריליון דולר וב-6.5 מיליון עובדים במגזר התעשייה. טראמפ הודיע על יציאה מהסכמי פאריס ביוני 2017, בעוד למעשה דובר על פרישה מהסכם בלתי מחייב, שלא התקרב למעמד של חוזה, ומעולם לא זכה לאישור הסנאט. אם הסכמי פאריס היו מוגשים לאישור הסנאט בתקופת אובמה, הם לא היו זוכים לאישור. העסקה עם איראן הייתה רק הודעה עיתונאית ולא חוזה. הנשיא אובמה לא הביא אותה לאישור הסנאט כיוון שידע כי היא לא תזכה לאישור.

בראש הממשל האמריקאי עמד נשיא, טראמפ,  שלא היה כבול בחשיבה קונבנציונלית. הצוות בחדר הסגלגל היה כל הזמן מעלה רעיונות יצירתיים ואחר כך פוסל אותם. שום דבר לא היה מחוץ לתחום. בדרך זו התקבלה התוכנית להסכמי אברהם ולהעברת השגרירות לירושלים. באחת השיחות בנושא ההגירה מהגבול עם מקסיקו, טראמפ שאל את פומפאו: "איזו תוצאה נשיג את נצא למלחמה נגד מקסיקו?" פומפאו השיב "הם ישיגו מקום שני" (עמ' 162). דרך חשיבה כזו הייתה נפוצה בבית הלבן והיא עוררה בהלה בקרב קבוצה מסוימת של בכירים.  אבל לנשיא לא הייתה כוונה לתקוף את מקסיקו. הוא פשוט בחן והרחיב את הרעיונות מעבר למסגרת המקובלת. גם פומפאו בעצמו לפעמים היה מעלה רעיונות שהיו בגדר טבּוּ. זו הדרך לחשיבה יצירתית, לבחון סוגיות ישנות מנקודות ראות חדשות.

באוגוסט 2019 כלי התקשורת לעגו לרעיון של הנשיא טראמפ לקנות את גרינלנד. לאמיתו של דבר קניית גרינלנד הייתה "אחד הרעיונות הטובים ביותר של ממשל טראמפ" (עמ' 330). עבור דנמרק הקטנה, תחזוקת האי הזה הייתה נטל כלכלי. לעומת זאת, הפיכתם של כל תושבי האי שמספרם  57,000 לחלק מארה"ב הייתה משפרת את רמת החיים שלהם והייתה יוצרת עבורם הזדמנויות כלכליות טובות יותר. יש לציין כי לארה"ב כבר היה קיים בסיס צבאי בגרינלנד, באי מינרלים חשובים לשימוש בתעשייה הביטחונית, והמסלולים הקצרים ביותר מארה"ב לרוסיה ולסין עוברים דרך גרינלנד. הממשל לבסוף לא קנה את גרינלנד, אבל עצם הרעיון קידם צעדים חשובים. ביוני 2020 ממשל טראמפ הודיע כי אמריקה תרתיע תוקפנות סינית ורוסית באמצעות בניית צי של שוברות קרח, כדי לסייע לאוניות באזור הארקטי. 

היו סיבות שונות לחילופים התכופים במשרות הבכירות בממשל טראמפ, בהן בחירת אישים מצד הנשיא "שלא היו שותפים לאינסטינקטים שלו במדיניות החוץ"  (עמ' 97). לקבוצה הזו השתייך שר ההגנה מטיס, אשר נקט בעמדה שונה מהנשיא לגבי הסכם הגרעין עם איראן משנת 2015, ובניגוד ל"אינסטינקטים" של הנשיא רצה להגדיל את מספר החיילים האמריקאים באפגניסטן. הוא גם לא בטח בנשיא.  לפני התפטרותו של מטיס בדצמבר 2018 – או פיטוריו, תלוי בגרסאות השונות – הוא מצא לנכון להיפגש עם פומפאו במחלקת המדינה ואמר לו: "מייקל, עלייך להישאר...בלעדייך הסיכון עבור אמריקה גדול מדי. אתה האדם היחיד בצוות הביטחון הלאומי שהוא [טראמפ]  מקשיב, ואתה יכול לדבר אתו באופן שאף אחד אינו יכול" (עמ' 98). פומפאו העריך מאוד את מטיס, אך סבר כי פיטוריו היו מוצדקים.

לשגרירה של ארה"ב באו"ם, ניקי היילי   (Nikki Haley) לא הייתה מחויבות מספקת לממשל טראמפ. על כך מעידה העובדה שהיא בחרה לפרוש מכהונתה בסוף 2018, ייתכן מחשש להכתים את המוניטין שלה כתוצאה משירות בממשלו של טראמפ. היועץ לביטחון לאומי ג'ון בּוֹלְטוֹן (אפריל 2018-ספטמבר 2019) דאג יותר לזקוף אשראי לזכותו ולטפח את האגו שלו מאשר לבצע את ההוראות של הנשיא כפי שחייבה אותו החוקה. המחבר הסכים עם בולטון בנושאים רבים, אבל היו חילוקי דעות ביניהם ביחס לתהליך. שניהם הסכימו כי אין להעניק מתנות חינם לקים ג'ונג און ולטליבן – אבל המחבר היה מוכן לדבר איתם, ובולטון לא. בדומה למטיס, בולטון היה משוכנע כי לאחר עזיבתו, על פומפאו להישאר עד הסוף המר "כדי להציל את העולם מהנשיא טראמפ" (עמ' 103). פומפאו  מציין – ללא הדגשה מיוחדת – כי הוא  נוכח "כמעט בכל שיחה שהנשיא קיים עם עמיתיו סביב העולם" (עמ' 276). לאחר התפטרותו, בולטון פרסם חומר שנועד לשרת אותו ואשר הכיל מידע מסווג ורגיש על נשיא מכהן – מעשה שהוא בגדר בגידה המצדיקה ישיבה בכלא.

שר הגנה נוסף בממשל טראמפ, מארק אספר (Esper) (2020-2019), היה חבר כיתתו של פומפאו בווסט פוינט, ידידו, אדם טוב ועובד קשה ללא לאות, אך כפי שהוא טען בספרו, הוא התקשה להגן על תוכניות הנשיא. עוד טען האיש כי הוא היה מתפטר, אם הנשיא היה מצווה עליו לעשות משהו בלתי חוקי, אבל בהמשך טוען כי הנשיא לא הורה לעשות דבר כזה. לדעת פומפאו, אספר כנראה לא הבחין בין העלאת רעיון מסוים במצב בו החוק אינו מוכר לך לבין מתן פקודה תוך ידיעה כי היא אינה חוקית. ב-19 ביולי 2020 ראש צוות הבית הלבן מארק מידואוס (Meadows)  העביר לפומפאו את בקשתו של הנשיא לשמש שר ההגנה, בנוסף להמשך כהונתו כשר החוץ. פומפאו סבר כי זה רעיון "משוגע", כיוון שהוא כבר היה עמוס בעבודה במשרד החוץ. ואולם אובדן האמון מצד הנשיא באספר הביא לכך שפומפאו החל למלא תפקיד גדול יותר בדיונים פוליטיים-צבאיים. [אספאר פוטר על ידי טראמפ ב-9 בנובמבר 2020.]

אחת הדרכים של התקשורת לפגוע בממשלו של טראמפ התבטאה בניסיונות חוזרים ונשנים לנסות לתקוע טריז בין המחבר לבין הנשיא. לדוגמה, בינואר 2018, עת שהמחבר היה ראש הסי-איי-אי, העיתונאי כריס וולאס (Chris Wallace) הציג שאלה לפומפאו בנוסח כדלהלן: הסי-איי-אי נוהג לבנות פרופילים פסיכולוגיים של מנהיגי העולם. "מה  הייתָ אומר על מנהיג עולמי שמתייחס לעצמו כגאון יציב מאוד? [בציוץ ברשת טוויטר ב-6 בינואר 2018 טרמאפ  אכן תיאר את עצמו כ"גאון יציב מאוד"]" פומפאו השיב: "כריס, אינני עומד לזכות את השאלה הזו בתשובה" (עמ' 263).

בתגובה להתבטאותו של טראמפ כי הוא כתב "מכתבי אהבה" ליושב הראש קים, פומפאו הצהיר כי ממשלו של טראמפ הטיל את הסנקציות הקשות ביותר על צפון קוריאה. בתגובה לטענה כי "טראמפ הוא נכס רוסי", המחבר ציין כי הממשל בונה הרתעה נגד שאיפותיו של פוטין באוקראינה ובשאר אירופה.

בניגוד לידיעות שנפוצו מדי פעם, פומפאו לא התכוון להתפטר באמצע כהונתו מאף אחת משתי המשרות בהן כיהן. רק פעם אחת, בתחילת 2019,  פומפאו הסכים, זמנית בלבד, לא להכחיש את הידיעה כי הוא עומד להתפטר כדי להתמודד על משרת סנטור מטעם מדינת קנזס. זאת כדי לאפשר לסנטור מיץ' מקונל  למצוא בינתיים מועמד רפובליקאי אחר לאותה המשרה, לאחר שפנייתו בנידון לפומפאו נענתה בשלילה.

פומפאו דוחה מכול וכול את הטענות לפיהן שר האוצר סטיבן מנוצ'ין (Mnuchin) והמחבר דנו בשימוש בתיקון ה-25 לחוקת ארה"ב [תיקון המאפשר בנסיבות מסוימות להעביר את השלטון מהנשיא לסגנו] כדי לפטר את טראמפ ממשרתו בעקבות המהומות על גבעת הקפיטול ב-6 בינואר 2021. הדבר היחיד האמיתי לגבי הטענות האלה הוא שמנוצ'ין ופומפאו שוחחו לאחר ה-6 בינואר, אבל אודות איך לסיים בצורה חזקה את השבועיים שנותרו בכהונת הממשל.

פומפאו מצדיק את תשובתו –  לשאלה האם הוא מתכונן לשתף פעולה עם צוות המעבר של ממשל ביידן –  "יהיה מעבר חלק לממשל טראמפ השני" (עמ' 270). התשובה הזו שיקפה את רצונו לא להיענות למאוויי התקשורת לתקוע טריז בינו לבין הנשיא, גם לא בסוף כהונתו. ממשפט נוסף שאמר ניתן היה להסיק כי הוא אינו מצהיר שטראמפ ניצח בבחירות, כיוון שהסביר שמחלקת המדינה תפעל בהצלחה עם הנשיא שיכהן  "דקה אחת אחר הצהריים" של ה-20 בינואר [2021], בלי לנקוב בשמו של אותו הנשיא. למען להסיר ספק, פומפאו מדגיש כי הוא עדכן את שר החוץ המיועד אנטוני בְּלינְקֵן, לפני כניסתו  לתפקידו. זו הייתה פגישה לבבית ומקצועית ועד עצם היום הזה פומפאו, לדבריו, מנסה לעזור לבלינקן להצליח, ובלינקן מצדו מתייחס אליו בכבוד רב.

בסופו של דבר, פומפאו היה החבר היחיד בצוות הליבה הביטחוני של טראמפ אשר שירת אותו במשך כל ארבע שנות כהונתו בלי להתפטר או להיות מפוטר. הוא אינו מקבל את הטענות לפיהן העבודה בממשלו של טראמפ גבלה בטירוף,  אבל הוא אינו מוכן להודות בכך. פומפאו דוחה  את האשמה כי הוא מכר את נשמתו עבור פרסום וכוח. לשאלה כיצד הוא הצליח לפעול ולבצע מדיניות בממשל טראמפ,   תשובתו היא כי יחסיו עם טראמפ היו נכונים. פומפאו אמר לו את האמת, כיבד את משרת הנשיאות, לא הדליף וביצע את מה שהנשיא אמר לו לעשות. גם כאשר דעתו הייתה שונה מזו של טראמפ, הוא לא אמר לצוות עובדיו במשרד החוץ כי עלינו לעשות זאת כיוון שטראמפ אמר זאת. הוא תמיד אמר: זו משימתנו, הבה נבצע אותה. לדבריו, הוא "שרד את כל ארבע השנים כיוון...שעבד קשה, תמיד ראה בשירות ציבורי זכות, וביצע את  מטרתו של המפקד" (עמ' 106). בדומה לחייל בשירות מדינתו, סבר כי חובה עליו להמשיך ואין זה מוסרי לוותר על הזדמנות של פעם בחיים לפעול מעמדת פיקוד לטובת ארצו. בניגוד להאשמות שהוטחו בפומפאו שהוא נץ קיצוני ומחרחר מלחמה, בתקופת כהונתו לא פרצו מלחמות חדשות, ושלום התפשט בזכות גורם ההרתעה. בין הישגי ממשל טראמפ בו שירת הוא מונה "תמיכה שאין כמותה למען ישראל" והרחבת השלום באמצעות הסכמי אברהם. 

הערות ביקורתיות

ספרו של מייק פומפאו פורסם בינואר 2023 על רקע שאיפתו להתמודד בבחירות לנשיאות בשנת 2024  (באפריל הוא הודיע כי לא ירוץ לנשיאות). לאור זאת יש להבין את המקום החשוב המוקדש בספרו להצדקת שירותו בממשל טראמפ, ולהימנעות מהכתמת שמו של הנשיא תחתיו פעל – לְבַל ידבק רבב גם בעצמו. פומפאו מקבל את הערכת גורמי המודיעין של ארצו לפיה רוסיה התערבה בבחירות לנשיאות בארה"ב ב-2016, אבל לטענתו  התערבות זו נועדה רק לזרוע כאוס.  אבל הוא אינו מקבל את ההערכת המודיעין כי ההתערבות הרוסית כוונה לקדם את בחירתו  של טראמפ  לנשיא   –  הערכה  ממנה יכול להשתמע כי רוסיה תרמה, ולוּ במידה כלשהי, לבחירתו  של טראמפ. כמו כן הוא דוחה   מכול וכול את הטענה על קונספירציה בין  מקורביו של טראמפ לרוסים לקידום בחירתו לנשיא. לדעתי, הערכת המודיעין על פעילותה של רוסיה למען בחירתו של טראמפ לנשיא הייתה נכונה. די בהתבטאויות החיוביות של טראמפ כלפי פוטין במסע הבחירות ב-2016 בהשוואה להתבטאויותיה השליליות של יריבתו הילרי קלינטון כלפי פוטין –  בספרהּ "הכרעות קשות"[1]  על תקופת כהונתה כשרת חוץ בממשל אובמה ובמהלך מסע הבחירות –   כדי לא להותיר ספק שטראמפ היה המועמד הרצוי לקרמלין.  נוסף לכך, במהלך מסע הבחירות  של 2016,  כלי התקשורת אשר בחסות הממסד הרוסי, לא הותירו צל של ספק בדבר רצונה של מוסקבה בניצחונו של טראמפ על קלינטון.

פומפאו נוטה להתעלם מהתבטאויותיו המביכות של טראמפ, עליהן – לפי עדותו של היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון – חזר פעמים רבות כמו, "האיחוד האירופי יותר גרוע מסין, מלבד שהוא קטן יותר".[2] אין בספרו של פומפאו גינוי כלשהו להתנהלותו של טראמפ בהקשר להסתערות תומכיו על הקפיטול ב-6 בינואר 2021, כדי למנוע אשרור בחירתו של מתחרהו ג'ו ביידן לנשיא. בהתייחסות אחת קצרה ל-6 בינואר פומפאו מתאר אותו כאירוע "אשר השמאל רוצה לנצל להפקת יתרון פוליטי"  (עמ' 112). (בסוף ספרו מציין פומפאו כי "טראמפ נכשל בערעורו על תוצאות הבחירות של 2020. המסך ירד".) עד כאן לאפולוגטיקה של פומפאו על טראמפ.

ועם זאת, אף  מהאפולוגטיקה הארוכה של המחבר על טראמפ  עולות טענות קשות נגד הנשיא. כפי שמעיד פומפאו בעצמו, שני אישים בכירים בממשל טראמפ – שר ההגנה מטיס והיועץ לביטחון לאומי בולטון – סברו כי הנשיא בלתי שקול בהחלטותיו, ואף מהווה סכנה לארה"ב ולעולם.  

כותרת ספרו של פומפאו, "אל תיוותר על אינץ'" נועדה להציג את המחבר כמועמד לנשיאות בעל קו תקיף במדיניות החוץ, עם קבלות על כך בתקופת ממשל טראמפ.  פומפאו טוען בספרו:  "יש בידינו שפע של הוכחות לפיהן לוּ תקופת ממשלו של טראמפ הייתה מוארכת, האיראנים היו מוכנים לבוא לשולחן המשא ומתן ולהתחנן לרחמים" (עמ' 156). דבר כזה היה מתרחש "תוך חודשים" (עמ' 157). ואולם – ממשיך פומפאו –  לרוע המזל, דוגלי הפיוס של ממשל אובמה חזרו לשלטון בארה"ב. עד כאן טענתו של פומפאו שאינה מגוּבּה בהוכחות – ולדעתי חסרת בסיס. יתרה מזו.  בנושא האיראני בולט במיוחד הפער בין סגנונו המיליטנטי והיומרני של פומפאו לבין דלות המעש בממשלו של טראמפ. בהקשר זה יש לציין היעדר תגובה צבאית מצד ממשל טראמפ על שורה של מהלכים תוקפניים מצד איראן: הפלת מטוס ביון אמריקאי יקר ערך על ידי האיראנים ביוני 2019; תקיפת עראמקו בספטמבר 2019; ירי טילים ישיר מצד איראן (לא באמצעות שלוחה) על בסיס אמריקאי בעיראק בינואר 2020. ירי הטילים האיראני על בסיס אמריקאי התרחש בעקבות חיסולו של הגנרל האיראני קאסם סולימאני על ידי ארה"ב  בינואר 2020 – פעולה בעקבותיה טרח פומפאו להעביר מסר מרגיע לטהראן.

השקפת העולם אותה מציג פומפאו אינה קוהרנטית. מצד אחד הוא אינו חוסך מתיעובו כלפי משטרים דיקטטוריים, אבל מצד שני טוען כי מקור הרוע בעולם לא באידיאולוגיות ספציפיות – למרות שאחדות מהן הרבה יותר גרועות מאחרות – אלא בגלל הטבע  האנושי. אמונתו שאנו חיים "בעולם מרושע ומגעיל" בו האמצעי לקידום האינטרסים של ארצך הוא הכוחנות אינו תואם את ההשקפה הדמוקרטית-ליברלית בה דגלו פורמאלית מרבית נשיאיה של אמריקה.

על אף ש"סין העממית" לכאורה לא ויתרה על האידיאולוגיה הקומוניסטית, ייחוס מצד המחבר לסין  של המאה ה-21 אידיאולוגיה קומוניסטית מרקסיסטית-לניניסטית הוא אנכרוניסטי, וכנראה נועד להגביר את האנטגוניזם כלפיה בדעת הקהל האמריקאית. כבר משלהי המאה ה-20 זנחה סין למעשה אידיאולוגיה הדוגלת בשוויון חברתי-כלכלי. פער העושר בסין בשלהי שנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים היה גדול יותר מאשר בארצות הברית. בעוד מצבם של  חלק מהמעמד הבינוני ובמיוחד של האליטות נסק בסין, מצבם של הפועלים והאיכרים היה קשה למדי. ההנהגה הסינית פעלה לחיזוק עוצמתה של המדינה ולהתפשטות גלובאלית לא בהישענות על פועלים ואיכרים, אלא באמצעות קידום מעמדם של בעלי הון ומשכילים.

תמיכתו הנלהבת של פומפאו בישראל ראויה להערכה, אבל פתרונו לסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו ברור דיו ונראה בלתי ריאליסטי. משתמע כי הוא שולל ויתור משמעותי מצד ישראל על ריבונותה ביהודה ושומרון ואף מאמין בבניית בית המקדש עוד לפני בוא המשיח. פומפאו סבור כי ניתן להגיע לנורמליזציה אמיתית ובת קיימא  בקשרים בין ישראל לקבוצה גדולה של מדינות ערב, ללא פתרון לבעיה הפלסטינית. ואולם, הטבח שביצעו הפלסטינים בהנהגת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה של ישראל ברצועת עזה בעקבותיו, מוכיחים מחדש כי  התזה של פומפאו שגויה. 

ספרו של פומפאו שופך אור על תבנית התנהלות ממשלו של טראמפ מול יריבותיה העיקריות של ארה"ב: רטוריקה קשוחה בתחילת המשא ומתן, אשר בהמשך מתברר בהדרגה כי זו אינה מגובה במעשים, וזאת מחוסר רצון להיגרר למלחמה, תוך מוּדעוּת למגבלות הכוח. מהספר אנו לומדים יותר על הממשל של טראמפ, אבל המידע הזה,  מטבע הדברים, הוא מגמתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

---

[1] Clinton, Hillary Rodham. Hard Choices (New York: Simon & Schuster, 2015)

[2] Bolton, John. The Room Where it Happened: A White House Memoir (New York: Simon & Schuster, 2020)