לפיד, יוסף (טומי). עוד אני מדבר. איורים: יעקב פרקש (זאב) (ירושלים: כתר, 1998). 364 עמ'.
יוסף
לפיד (2008-1931) היה עיתונאי, סופר מחזאי ופוליטיקאי ישראלי. בתור ראש מפלגת
"שינוי" הוא כיהן כסגן ראש הממשלה ושר המשפטים (פברואר
2003-דצמבר 2004) בממשלתו של אריאל שרון. (המחבר הוא אביו של ראש מפלגת
"יש עתיד" יאיר לפיד.) ספרו "עוד אני מדבר" כולל אוסף שידוריו
ברדיו, רובם כנראה בשנות ה-90, במגוון רחב של נושאים. בסיכום בחרתי להתרכז
בשידורים השופכים אור על קורות חייו, ואלה העוסקים בשואה ובאקטואליה. הסיכום משקף
את דעותיו של יוסף לפיד. ניסוחים כמו
"לדעתו של לפיד" נועדו להדגשה בלבד. לסיכום הוספתי הערות בסוגרים
מרובעים ופרק ביקורתי קצר בסופו.
לקט
אירועים אוטוביוגרפיים
אבי
אבות המשפחה של יוסף לפיד, מנשה לַמפֶּל, נולד בשנת 1795 בכפר הונגרי לא רחוק מעיר
הולדתו של המחבר נובי-סאד. בזכות מאתיים השנה האלה משפחתו נחשבה למשפחה יהודית
ותיקה באזור. העיר נובי-סאד, בעת לידתו של המחבר ב-1931, השתייכה
ליוגוסלביה. עד חוזה טריאנון 1920, האזור היה חלק מממלכת הונגריה, וכמו רבים
מהיהודים באזור משפחתו הייתה דוברת הונגרית.
את רישומם של בני משפחת למפל הנוכחים בליל הסדר החל לנהל סבו, יוסף לַמפל,
ב-1930 בנובי סאד. הרישום נעשה בדף האחורי
בספר ההגדה של פסח. לאחר מותו עבר תפקיד הרישום לאביו של המחבר, ד"ר בֶּלא
למפל. הרישומים נפסקו ב-1941 בעקבות כיבוש יוגוסלביה בידי הגרמנים, ועד סוף המלחמה
לא רשמו את הנוכחים בלילות הסדר.
כאשר
[ב-11] באפריל 1941 הצטרף הצבא ההונגרי לפלישה הגרמנית ליוגוסלביה וכבש את עירו של
המחבר, נובי סאד, הוא היה בן תשע וחצי, תלמיד כיתה ד'. אימו לקחה אותו לבודפשט
לבית הוריה ורשמה אותו לכיתה ד' בבית-ספר מקומי. עד אותו הזמן הוא למד בבית ספר
סרבי וכל לימודיו בשפה הסרבית. לפתע מצא עצמו לומד בשפה אחרת. הסרבים וההונגרים
נלחמו אלה באלה ועולם המלחמות השתקף בספרי ההיסטוריה שלהם במהופך. הילד עשה מאמץ
עילאי ללמוד וכעבור חודשיים וחצי, בתום שנת הלימודים, הביא תעודה בה קיבל מצוין
בכל המקצועות, מלבד במקצוע אחד בו קיבל טוב מאוד. למורת ליבו, סבו לא היה מרוצה,
בגלל הטוב הבודד בתעודתו. ברבות השנים נוכח יוסף לפיד לדעת את ההשלכות השליליות של
טיפוח השאיפה לפרפקציוניזם מצד ההורים בילדיהם: חינוך להישגיות מופרזת עלול לפתח
בצעיר שאיפות שנדונו מראש לתסכול מאמלל, עד כדי התאבדות.
ביום
הבר מצווה שלו ישב המחבר יחד עם אימו "בחברת עוד כמאתיים יהודים רעבים,
מפוחדים ומזוהמים כמונו במרתף של בית הגטו בבודפשט". אימו הטיחה בקבוק של
שאנל 5 (אותו שמרה לימים טובים) ברצפה ואמרה בבכי: "לפחות שלא יסריח כאן בבר
מצווה שלך" (עמ' 325).
בתקופת
הכיבוש הגרמני נאלצו היהודים כדי לשרוד להשתמש בתעודות מזויפות, כמו תעודה שהמחזיק
בה נולד נוצרי, תעודה שהוא עובד חיוני וכדומה.
כאשר הקונסוליה של שווייץ בבודפשט החלה להעניק ליהודים תעודות חסות, זויפו
רבבות תעודות כאלה. בפעם הראשונה בגיל 12
הצילה את חייו של המחבר תעודה על שם נער נוצרי, בזכותה לא נשלח לאושוויץ.
בפעם השנייה שוב הצילה את חייו תעודה מזויפת אחרת. היה זה כאשר אימו והמחבר נעצרו
בבודפשט והובלו לבית מפלגת צלב החץ הנאצית. אימו, בעלת החזות הארית, הציגה תעודה
אותה קנתה בכסף רב בה הייתה רשומה כברונית יסנסקי ובנה, המחבר, היה רשום כברון
אנדרש. אימו צעקה כי תגיש תלונה נגד ההתנהגות המחפירה כלפיה. האחראי על הכנופייה
הנאצית במקום ביקש סליחה וליווה אותם החוצה. כיום, יוסף לפיד חש סיפוק כאשר התהפך
הגלגל, ונוצרים אירופים מזייפים תעודות ואף עורכים נישואים פיקטיביים כדי להתאזרח
או לעבוד בישראל.
[אין
התייחסות בקובץ שידוריו לאירוע הגורלי בחייו, בו לפיד יחד עם אימו ויהודים רבים
בבודפשט, הובלו בשיירה על ידי הנאצים לגדות הדנובה, שם עמדו להירצח בירי, תוך
השלכת גופותיהם לנהר – אבל הוא ואימו הצליחו
להימלט משיירת המוות. תיאור האירוע הזה, בהסתמך על הערך יוסף לפיד בוויקיפדיה.]
18
מבני משפחתו של לפיד הושמדו בשואה. אביו נספה במחנה המוות מאוטהאוזן וסבתו נספתה באושוויץ. לאחר שהיהודים גורשו
לאושוויץ שדדו השכנים ההונגרים בעיר מולדתו נובי סאד את רכושם: רהיטים, כלי בית,
הכול. את המעט שנותר אחסנו השלטונות בבית הכנסת הגדול של העיר. כאשר יהודים מעטים
ששרדו את השואה, ובהם המחבר, חזרו לנובי-סאד, הם באו לבית הכנסת לחפש את חפציהם.
נותרו אותם הדברים המעטים שלא נחשבו בעלי ערך בעיני הגויים. היו שם הרבה ספרים.
בין הספרים מצא דודו פאלי, בנס, את ההגדה המשפחתית. לאחר מות דודו הוא הוריש למחבר
לנהל את הפנקסנות של לילות הסדר המשפחתיים.
ב-25
בדצמבר 1948, בגיל 17 עלה יוסף לפיד מיוגוסלביה לארץ באונייה. מייד התנדב לשרת בצה"ל ועבר אימונים במחנה
80 בפרדס חנה. לפיד שירת עם עוד תשעה עולים חדשים מיוגוסלביה, בסדנה צבאית כחשמלאי
רכב. בתום השירות הסדיר שכנע אותו מפקדו לחתום על שנת שירות בקבע בדרגת רב-טוראי
בתפקיד מנהל חשמליית הרכב.
בתחילת
שנות ה-50, כאשר השתחרר מצה"ל ניגש המחבר לבחינת בגרות אקסטרנית. הוא בקושי
ידע לכתוב עברית ולא היה לו שום סיכוי להצליח במבחן חיבור בעברית. לפיד החליט כי
הדרך היחידה שלו לעבור את הבחינה היא להפגין בחיבור את רמת השכלתו הכללית הגבוהה,
ובכך לרמוז לבוחן כי הוא אינו בור ועם הארץ, אלא עולה משכיל, שעדיין אינו שולט
בעברית וראוי לתעודת בגרות. בחיבור שילב המחבר ציטטות מפורסמות בשפת המקור שלהם,
באנגלית, בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית ובלטינית. הבוחן האלמוני קלט את המסר והחליט
לא להכשילו (עמ' 224).
יוסף
לפיד היה בן יחיד להוריו. לאביו היו שני אחים, אבל לאח אחד נולדה בת והאח השני היה
חשוך בנים, כך שהמחבר היה הבן היחיד להעביר את שמה המקורי של משפחתו הוותיקה
לַמפל, בת מאתיים השנים, לדורות הבאים. בכל זאת, בשנת 1956 הוא שינה את שם משפחתו
ללפיד, כאשר עבר לעבוד כעיתונאי מהיומון
ההונגרי "אוּי קֶלֶט" ל"מעריב". זה תאם את שאיפתו להיות
ישראלי. כיום, כעבור חמישים שנה, הוא לא היה משנה את החלטתו, אבל היה פחות נחרץ
לעבְּרֵת שם משפחתו ובכך לקטוע את שושלת הלמפלים.
ב-1979,
[בתקופת שלטון הליכוד בראשות ראש הממשלה מנחם בגין,] מונה לפיד למנכ"ל רשות
השידור. בתפקידו הזה הוזמן לישיבת הממשלה שדנה בתקציב הרדיו והטלוויזיה. תוך
כדי הדיון כינה ראש הממשלה בגין את שגריר
ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ "פקידון". למחרת היום פורסם הדבר ב"הארץ".
באותו היום קיבל לפיד שיחת טלפון מבגין. ראש הממשלה ביקש מלפיד, בתור מי שנכח
בישיבה ויודע שהפרסום ב"הארץ" שקרי, להכחיש את הפרסום השקרי. לפיד אזר
אומץ ואמר: "אני חושש שאדוני ראש הממשלה כן אמר זאת". בגין, לאחר שתיקה קצרה, ענה: "אם אדוני
חושב כך, אז בקשתי בטלה ומבוטלת" (עמ' 358). לכאורה היה זה לחץ מצד ראש הממשלה על מנכ"ל
רשות השידור לשדר הכחשה שקרית. אבל אנשים שהיטיבו להכיר את בגין מאמינים עמוקות כי
האיש בעת בקשתו היה משוכנע שלא אמר זאת. לדעת לפיד, אפשר לראות בכך דוגמה להדחקה
עצמית המאפיינת במיוחד שחקני כדורגל, אשר לאחר ביצוע עבירה על שחקן אחר מוחים בפני
השופט על העונש, תוך העמדת פני תמים.
במבט
ראשון, החברה הישראלית פתוחה לקליטת עולים. לדוגמה, אביגדור ליברמן, עולה
מבריה"מ, הגיע [בשנים 1997-1996] לכהן
כמנכ"ל של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אף על פי כן, נותרו מנגנוני אפליה
עדינים המונעים מהציבור הישראלי של ילידי הארץ לראות בליברמן חלק אוטנטי ממנו.
בתחרות על אותה משרה יליד הארץ נחשב ל-In בעוד
אף עולה ותיק נחשב ל-Outsider.
המחבר הרגיש זאת על בשרו. כאשר [ב-1984] הסתיימה הקדנציה של לפיד כמנכ"ל רשות
השידור, הציג מולו אורי פורת את מועמדותו לתפקיד. לכאורה, העיתונאי הליברל שמאלני,
עמוס קינן, אמור היה להעדיף את לפיד על פני פורת "פקיד בכיר מלשכת ראש הממשלה
הלאומני" מנחם בגין. אבל קינן כתב מאמר בזכותו של פורת, אותו תיאר כצבר שורשי
מראשון לציון [דור חמישי בארץ], רגב מאדמתנו.
[בשנות ה-90?] אורח חייו
של יוסף לפיד היה אינטנסיבי מאוד. המחבר סבל ממחסור כרוני בזמן. לעומת זאת, לאביו,
שהיה עורך דין מצליח וגם ערך מוסף סופשבוע של עיתון, תמיד היה זמן. לנוכח זאת
המחבר היה תוהה לאן הזמן שלו נעלם – על אף שהוא מוקף מכשירים ואביזרים שאמורים
לחסוך זמן: טלפון משוכלל, פקס ומחשב, והמכונית שלו אינה רתומה לסוס. לפיד נהג לקום
כל יום ב-6:30 בבוקר וכמעט כל לילה היה מכבה את האור ב-1.30 אחרי חצות. הוא ישן
שעה אחרי הצהריים, וכך נותרו לו 18 שעות לעיסוקיו, אך הן לא הספיקו לו. חלק מהזמן הוקדש
לתחזוקה שוטפת, כמו מקלחת, התעמלות, אכילה, סידורים כמו בנק וביקור אצל רופא.
עיסוקים ציבוריים כמו איגוד השחמט, דירקטוריון הכבלים וכל מיני אגודות; פעילות
הקשורה לעבודתו ועיסוקים אינטלקטואליים. נהג לשוחח 20 עד 30 שיחות טלפון עם חברים,
עמיתים לעבודה, אנשי ציבור, קוראים ומאזינים, תחקירניות של תוכניות רדיו וטלוויזיה
ועוד. קרא עיתונים מהארץ ועיתונים באנגלית, וכמו כן השתדל לקרוא ספר. שעתיים ביום כתב
את מאמר המערכת של "מעריב"; וכשעה הקדיש לקטעים שכתב לתוכניות רדיו.
בלילה היה גולש באינטרנט, להשכלתו ולצורך עבודתו, וכמו כן משחק שחמט מול תוכנת
מחשב באינטרנט. כל הדברים האלה לקחו אצלו
18 שעות. "ועוד לא שמעתי רדיו, לא השתתפתי ב"פופוליטיקה" [תוכנית
טלוויזיה], לא ביקרתי בקולנוע, בתיאטרון או באופרה, ועוד לא ביליתי ערב עם
חברים" (עמ' 39).
נושאים
הקשורים לשואה
השואה
הותירה בחייו של יוסף לפיד חוויה קשה, משקע כבד. חלק ניכר משידורי הרדיו שבקובץ
הזה, בדומה ללקט האירועים מחייו שהובאו לעיל, עוסקים בשואה ובנושאים הקשורים בה.
היו לו רגעים גדולים אחדים בחיים והם עלייתו לישראל בדצמבר 1948 כאשר בהגיעו
באונייה לנמל חיפה ראה את הר הכרמל; בעת שמוטה גור הכריז "הר הבית
בידינו!" במלחמת ששת הימים ב-1967; וכאשר נודע לו על שחרור החטופים הישראלים
באוגנדה ב"מבצע אנטבה" ב-1976, עת ממש בכה מאושר. "אולם מכל מה
שחוויתי בכל שנותיי בארץ, הרגע החשוב, המסעיר והמזעזע אירע באפריל 1961, ביום
שישבתי בבית העם בירושלים ככתב מעריב ואדולף אייכמן נכנס לאולם והתייצב בתא
הזכוכית" (עמ' 360). אף באירוע הזה היה די כדי להצדיק את הקמת מדינת ישראל
ואת הקורבנות שהקריבו היהודים כדי שתהיה להם מולדת.
לדעתו
של לפיד, אוסקר שינדלר, גרמני אשר בתקופת השואה הציל 1,300 מעובדי מפעלו, כנראה לא
היה מלאך. ייתכן שפעל גם ממניעים כספיים. אבל בניגוד לאדולף אייכמן אשר גילם את
"הבנאליות של הרשע", שינדלר גילם את הבנאליות של האנושיות (235-234).
המחבר
רואה בחיוב את דמות של ד"ר ישראל קַסְטְנֶר אשר הציל "אלפי
יהודים הונגרים מידי הנאצים" (עמ' 161). מאז ניצב משה מול פרעה לא קרה
בהיסטוריה היהודית שכוחות כל כך בלתי שווים ניצבו זה מול זה: אדולף אייכמן במדי
אס. אס. מול עסקן ציוני זוטר חסר כוח וסמכות. לפיד, בהיותו עיתונאי צעיר, עבד
במחיצתו של קסטנר ביומון ההונגרי "אוּי קֶלֶט"
בתל אביב וראה בו איש מקסים ועיתונאי מוכשר. רצח קסטנר היה עבור לפיד טראומה
אישית. [קסטנר נרצח על ידי יהודים ב-1957, בטענה כי שיתף פעולה עם הנאצים.]
בשנות
ה-60 גייס המוסד את קצין האס. אס, אוטו סקורצני (Otto
Skorzeny), למאבק נגד מדענים גרמנים שסייעו לנשיא
מצרים נאצר לייצר נשק [טילים] עבור צבאו.
לפיד טוען כי במקרה הזה המטרה אינה מקדשת את האמצעים. המוסד היה חייב לוותר על
גיוסו של הנאצי הזה – אף במחיר אובדן אמצעי למאבק נגד תוכנית החימוש המצרית. אסור
היה להשתמש בשירותיו של "פקודו של הימלר ושליחו של היטלר, מצילו של מוסוליני,
גיבורה של גרמניה הנאצית" (עמ' 243).
לפיד
זועם על העולם לנוכח אוזלת ידו לעזור לילדים רעבים בזאיר (אפריקה), ילדים הנראים
כשלדים, כמו ילדים יהודים בתקופת השואה. עם זאת, המחבר מודה ביושר כי גם הוא לא
יעשה הרבה למען הילדים האלה, מלבד לכתוב מאמר התובע לשגר סיוע, ולתרום סכום צנוע
של כסף. "אבל לא אוכל עוד לכתוב
מאמרים זועמים נגד האנושות שהחרישה בימי השואה בלי לשאול את עצמי מה אני
הייתי עושה באותם הימים אילו אני הייתי אותה האנושות ולא הקורבן?" (עמ' 310.)
במקומון
"צהוב" המופיע בבת ים פורסם ב-24 בינואר 1997 מאמר מאת שמעון עשור אשר משווה את אפלייתם ומצבם של יהודי מזרח
בישראל לשואת יהודי אירופה. ביתר פירוט: "כור ההיתוך" נועד להשמיד את
תרבותם של יהודי המזרח וזו הייתה השמדה רוחנית הדומה ל"פתרון הסופי";
הנאצים שלחו את היהודים למחנות עבודה ברכבות, יהודי המזרח הגיעו לערי הפיתוח
ולשכונות במשאיות. "נכון לא משמידים אנשים ואין תאי גזים, אבל הרבה מתושבי
המצוקה הפכו להיות מתים, מתים-חיים" (עמ' 281). יוסף לפיד, אשר בהקשר למאמר
הזה מכנה את עצמו "אשכנאצי", שולל, כמובן, את ההשוואה הזו מכול וכול.
[מיעוט קיצוני בקרב עדות המזרח טוען כי היהודים האשכנזים עוללו לעולים מקרב יהודי
המזרח שואה, ועל כן מכנים את האשכנזים "אשכנאצים".]
רציונאליות,
דת וחרדים
כל
דת, בדומה לאמונה טפלה, היא חסרת היגיון ואבסורדית (עמ' 69). יוסף לפיד לועג
לתיאוריות שונות ומשונות לפיהן אלוהים או מחברי התנ"ך החביאו בו מסרים סודיים
אותם ניתן לגלות בשיטה מתמטית מסוימת, תוך היעזרות במחשבים. את הפרופסורים חובשי
הכיפה ובעלי שם במדעים מדויקים, התומכים בתיאוריות כאלה, מכנה המחבר כאנשים "שדתם חזקה מדעתם"
(עמ' 12). המחבר רואה ב"ארון הספרים היהודי" לא ספרים דתיים מחייבים,
אלא חלק מהמורשת הלאומית ההיסטורית של עמו היהודי, שהוא חלק ממנו.
"התנ"ך הוא ספר ההיסטוריה והגאוגרפיה שלי, הוא השפה שלי והספרות שלי,
והוא מקור ההשראה של האתוס היהודי...אין לי ארץ אחרת" (עמ' 204). אני יהודי
כי נולדתי להורים יהודיים, כי אני נושא בקרבי אלפי שנות היסטוריה יהודית,
"התנ"ך הוא ספר הספרים של תרבותי והעברית היא שפתי וישראל היא
מולדתי" (עמ' 70). בשביל לפיד יהודי אתיופי הוא יהודי כמוהו, על אף שהקֵֵס [קס -רב אצל יהודי אתיופיה] שלו מתפלל אחרת,
בעוד המחבר אינו מתפלל כלל.
על
אף יחסו הביקורתי כלפי הדת, בהתבטאות נדירה יוסף לפיד מתעלה על עצמו ומשמיע הערה
אובייקטיבית. לדבריו, במחלוקת בין החילונים לדתיים אפשר לומר כי שני הצדדים
צודקים. החילונים מרגישים מאוימים מהתוקפנות הדתית, בעוד הדתיים מרגישים מאוימים
מהשפעות מפתות של החיים החילוניים (עמ' 155).
המחבר
שותף לדעת חוגים דתיים "שצריך לאסור על פעולות המיסיונרים בישראל ולמנוע אותה"
–על אף שאיסור כזה נוגד את עקרונות חופש הדת והדמוקרטיה. בהיסטוריה היהודית פעולת
המיסיונרים הייתה כרוכה בהשמדה רוחנית של העם. "היום היו בעולם בין מאה
למאתיים מיליון יהודים", אילולא נאלצו יהודים כה רבים להתנצר. עזות מצח לעסוק
בציד נפשות בקרב העם שבקושי שרד את השואה, ועוד בשם הנצרות שלא חדלה לרדוף יהודים
מאז ימי הביניים כמעט עד לימינו.
המחבר
מותח ביקורת על יהודי הזרמים הקונסרבטיבים והרפורמים בארה"ב על שלא עלו
לישראל ובכך הותירו את המדינה להשתלטות הזרם האורתודוכסי. הזרמים הפרוגרסיביים
ביהדות, אשר משלבים בין דת ומודרניות, יכלו לקרב את היהודים החילונים בארץ ליהדות.
לעומת זאת דומיננטיות היהדות האורתודוכסית בארץ, המייצגת זרם מיושן ומאובן של
יהדות, מרחיקה את היהודים החילונים מיהדות, בהותירה בפניהם שתי אפשרויות: או להיות
לאומני קנאי או להיות חרדי.
יוסף
לפיד לועג למאמר שהתפרסם בעיתון החרדי "המודיע" נגד הקרנת סרטי
"תועבה" במטוסים, בו משווה מחבר המאמר את הקרנת הסרטים האלה להחדרת רעל
"לנוסע היהודי הטהור", בדומה להחדרת הגז ציקלון B בתאי הגזים באושוויץ. המאמר, לדברי לפיד, משקף את עמדתו של
"ציבור שלם שירד מהפסים" ועוד
עלול לפוצץ מטוס בעוון הקרנת סרטי תועבה (עמ' 53-52).
"יהודי
הנוסע בשבת איננו אויב. אויב הוא מי שמאיים על חייו של יהודי המחלל את השבת"
(עמ' 85). "אויב הוא מי שנהנה ממדינת היהודים ואינו מוכן להגן עליה. אויב הוא
מי שרוצה להטביע את מדינת היהודים בחשכת ימי הביניים" (עמ' 86). בניגוד
לציבור הגדול של ההורים בישראל, אשר ילדיו משרתים בצבא וחרדים יומיום לקבל את
הבשורה המרה על נפילת יקיריהם – "בלתי מוסרי ובלתי נסבל שבבני ברק ובמאה
שערים לא מצפים לצלצול הטלפון ולא נחרדים מדפיקות בדלת" מפני בשורת איוב כזו.
הציבור החרדי נהנה מכל הזכויות, אבל פטור מדאגה כזו.
סיפור
על ערבי טוב והסכסוך הישראלי-פלסטיני
פעם
שכח יוסף לפיד את תיקו באחד הרחובות בפריז. התיק שלו הוחזר לו על ידי מוסטפא.
המוצא הישר, לאחר שפתח את התיק ומצא את שמו של המחבר וכתובתו במלון, יצר קשר עם
המלון והחזיר את התיק לבעליו. בעת החזרת התיק אמר מוסטפא ללפיד: "אתה יהודי,
אני ערבי" (עמ' 37). זו הייתה הפתעה נעימה למחבר.
בתחילת
מבצע סיני ב-29 בספטמבר 1956 הוטל עוצר על יישובים ערביים בישראל. תושבי כפר קאסם,
אשר הפרו את העוצר [מתוך חוסר ידיעה, לא ידעו כי הוא הוקדם לשעה 17:00] – 49 גברים נשים וילדים – נורו למוות על ידי חיילים. כאשר יוסף לפיד קרא את
הידיעה הבלתי מצונזרת על הטבח, הוא פרץ בבכי (עמ' 159). במשפט שנערך נגד האחראים
לטבח נקבע העיקרון שאסור לחייל לבצע פקודה שמתנוסס מעליה "דגל שחור" –
אבל החנינה שהוענקה לאשמים כעבור שלוש שנים לא תאמה את הנורמה המוסרית שקבעו
השופטים. הרעיון שחיי ערבים שווים פחות "היה מושרש די עמוק בתודעה
הציבורית" (עמ' 159).
בסכסוכים
בדרך כלל שני הצדדים צודקים, כל צד מנקודת ראותו. "אפילו בסכסוך
הישראלי-פלסטיני שני הצדדים צודקים. אנחנו – מהסיבות הידועות לנו, והפלסטינים –
מפני שנושלו או גורשו או נכבשו" (עמ' 155). הדרך לשכנע את הנוער הישראלי
בצדקתנו אינה באמצעות הטפה שאנו תמיד צודקים, כי הרי הצעירים אינם טיפשים ומבינים
שיש שני צדדים לאותו מטבע. מוטב לומר להם "ששני הצדדים צודקים, אבל אנחנו בעד עצמנו" (עמ'
155). עם זאת, לפיד מביע את התנגדותו ולועג ל"היסטוריונים חדשים"
המנסים להוכיח כי ישראל אשמה במלחמות עם מדינות ערב וכי הפלסטינים הם קורבן של
כיבוש קולוניאליסטי בידי היהודים (עמ' 305).
המחבר
מְגַנֶּה בחריפות את המשתמטים משירות צבאי מקרב החילונים. אלה שייכים לנהנתנים,
קוסמופוליטים ואינדיבידואליסטים (נוסח אביב גפן) המוצאים תירוצים להתנהגותם, כמו
אי הסכמה להיות כובשים. לפיד נחוש בעמדתו לפיה יש ליהודים רק מולדת אחת הנתונה
לאיומים, והגנה עליה, באמצעות התגייסות לצבא ושירות במילואים, חיונית להבטחת המשך
קיומה.
לדברי
לפיד, לאומנות קיצונית וקנאות דתית עמדו מאחורי רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-4
בנובמבר 1995. רבנים, בחורי ישיבה ומתנחלים המוסיפים לדקלם פסוקים מהמקרא ומדברי
חז"ל כדי להצדיק בשם קדושת הארץ מעשים שלא ייעשו "אינם יהודים. הם נטע
זר... לא יהודים רעים, לא יהודים שסטו...הם בכלל לא יהודים" (עמ' 56).
"יהודים אמיתיים לא עוסקים ברצח" (עמ' 57)
דמותה
הרוחנית של המדינה ומערכת המשפט
חלק
מהאינטלקטואלים הישראלים סבורים שעל ישראל
להשתלב בתרבות הים תיכונית, ולא רק בזכות ערכה של התרבות הזו בפני עצמה, אלא גם
כדי לא להיות נטע זר באזור. יוסף לפיד מתנגד למגמה הזו. ההטפה לתרבות ים תיכונית
משמשת לרוב מסווה להטפה לתרבות לבנטינית ולדקדנס מזרחי, אשר מתחתיהם מבעבעת לאומנות ערבית ופונדמנטליזם אסלאמי. "אין
לנו מה לחפש בתרבות הזאת...ישראל קיימת בזכות היותה מדינה מערבית...מדינה שסיגלה
לעצמה את ערכי התרבות האירופית ואת מושגי הדמוקרטיה האנגלו-סקסית" (עמ' 356).
יוסף
לפיד מותח ביקורת חריפה על מערכת המשפט בישראל, במסגרתה משפטים עלולים להימשך
למעלה מעשור. בהתנהלות כזו יש עינוי דין. על כן, "בית המשפט הישראלי, עם כל
ההילה...הוא מכשלה בדרך אל הצדק" (עמ' 312).
האיש
"שעיצב את דמותה של מדינת ישראל בסוף המאה העשרים" לא היה מדינאי ולא
גנרל, אלא משפטן ששמו אהרן ברק, המכהן כנשיא בית המשפט העליון בירושלים"
[2006-1995] (עמ' 62). "התערבותו הכוחנית של בית הדין הגבוה לצדק בכל מערכות
החיים הציבוריים שלנו ערערה את האיזונים שעליהם מבוסס שלטון דמוקרטי. לא פעם נשמעת
הטענה כי אנו סובלים מרודנות משפטית. והדיקטטור, לטוב ולרע, הוא אהרן ברק"
(עמ' 63).
ליברליות,
שמרנות ודעות בלתי מקובלות ומרדניות של יוסף לפיד
ליברליות [ב-1996] בהלוויה הממלכתית של נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן
בהשתתפות שישים ראשי מדינות, ניצבו ליד ארונו בצורה מכובדת, נוסף לאלמנתו ושני
בניו, אהובתו והבת של אהובתו. המחבר סבור כי רק בצרפת מצב כזה אפשרי, בלי שיעורר
סקנדלים וצחקוקים. בוודאי לא בארצות הברית, על אף שלנשיא ג'ון קנדי היו יותר
אהובות מאשר למיטראן – וגם לא בישראל לאור "הקלטת הלוהטת" של בנימין
נתניהו (עמ' 29). [מדובר בפרשת קיום יחסי מין בין נתניהו לאישה שאינה אשתו. בינואר
1993 נעשה ניסיון סחיטה פוליטית נגד נתניהו באיום לחשוף קלטת בה לכאורה הוא מקיים
יחסי מין עם אותה אישה.]
שמרנות יוסף לפיד מתנגד להגזמה בהטרדה מינית. כאשר
גבר אמריקאי אינו מעז לומר לאישה העובדת
אתו שהיא נראית אלגנטית או יפה מתמיד – סימן שהמאבק על הטרדה מינית ירד מהפסים.
"אני חושב שהפמיניזם התוקפני גוזל מנשים הנאות קטנות שהיו מנת חלקן בכל
הזמנים" (עמ' 172).
המחבר
מתקומם נגד אזהרות היסטריות של נודניקים לאיכות הסביבה היוצרים בהלת שווא, כמו
בנושא של סכנה מקרינת אנטנות ומגז רדון במרתפים. מחקרים הוכיחו כי אין סכנה
לבריאות מגורמם האלה.
המחבר
מתנגד ל"אפליה מתקנת" הפוגעת באנשים על לא עוול בכפם. כל אישה המכהנת
בדירקטוריון של חברה ציבורית רק בזכות "המִכְסָה הנשית" עושה זאת על
חשבונו של גבר שכישוריו יכולים להיות טובים יותר. יש טעם ליצור שוויון הזדמנויות,
אך לא על חשבון הזולת (עמ' 111-110).
ניסיון
הסוציאליזם הוכיח כי כפיית שוויון מסתיים במקרה הטוב בפשיטת רגל ובמקרה הרע בשלטון דיכוי אכזרי. "האמת
המרה היא שאין ולא יהיה ולא יכול להיות שוויון בין בני אדם, לא מלידה ולא במהלך
חייהם" (עמ' 110).
חינוך
תרומתו של בית הספר
לאינטליגנציה של הילד, לידע שלו ולהשכלתו "בטלה בשישים" (עמ' 145). אין
שום פרופורציה בין אלפי השעות שהילד נאלץ לבלות בבית הספר לבין מוגבלות הידע שרכש
והתועלת המועטה שיכול להפיק ממנו.
"פתיחת
האוניברסיטאות לרווחה היא חנפנות להמונים. זה גם שירות דוב לצעירים המשקיעים מאמץ
וזמן, כסף ותקוות במשימה שאין לה תכלית" (עמ' 105). מכונאי, חשמלאי, טכנאי
מחשבים, שסיימו בית ספר מקצועי ומתפרנסים בכבוד, הם לא רק נכס לחברה, אלא גם בני
אדם שלמים ומאושרים יותר מסטודנטים שסיימו תואר ראשון ואינם יודעים מה יעשו עם
התואר האקדמי שלהם.
מדע
המחבר לועג
למחקרים, המתיימרים להיות מדעיים, אך למעשה פסאודו מדע, כמו מאמר מלומד הטוען כי
שתיית מיץ פירות עלולה להמית. בקלות בלתי נסבלת ניתן לעורר אמון של אנשים מן השורה
ואף מלומדים, בתיאוריות חסרות שחר, שנועדו מלכתחילה לשטות ולהתל באנשים במעטה של
שפה מדעית. בכך נוכח לדעת לפיד בעצמו, כאשר בהיותו כתב מעריב בלונדון, עלה על
שרפרף בהייד פארק והתחיל לנאום בזכות כלכלה "טאכומטרית" – מושג הזוי
שהמחבר המציא בעצמו. סקרנים נאספו סביבו, אחדים התווכחו אתו על התאוריה המהפכנית
שלו, וכמה עשרות בריטים ותיירים התווכחו בינם לבין עצמם על רעיונותיו.
המחבר
מתבדח על חשבונה של פרסומת, שהתפרסמה באחד העיתונים, לפיה באמצעות כמוסות שום
וכמוסות יין אדום, המיוצרות על ידי חברה מסוימת, ניתן להוריד את רמת הכולסטרול ואת
לחץ הדם, שהם הגורמים העיקריים למוות בעולם ובישראל. מהמודעה הזו משתמע כי אין
צורך בתרופות שבפיתוחן הושקעו שנות עבודה ומיליוני דולרים, וייתכן שאפילו אין צורך
בכמוסות היקרות. במקום זה אפשר לאכול שום ולשתות יין אדום. בקיצור, "מספיק
קצת להסריח וקצת להשתכר – ואתה כבר בריא" (עמ' 288).
הערות
ביקורתיות
מהסיפור
על הצלחתו של יוסף לפיד לעבור את מבחן הבגרות בחיבור, על אף ידיעתו המעטה בעברית,
ניתן ללמוד על עושרו הרוחני כבר בצעירותו – אותו עושר שהלך וגדל ברבות השנים ובא
לידי ביטוי בספרו בהתמצאותו במגוון רחב של נושאים, כמו המצאת כתב לעיוורים, יצירות
מוזיקליות קלאסיות, היסטוריה וספרות, וגם מדע. אחד משידוריו עסק בשוֹני בין גישתו
המדעית של אלברט איינשטיין לבין זו של סטיבן הוקינג.
כאמור,
בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לפיד טוען – באופן תמוה – "ששני הצדדים צודקים, אבל אנחנו בעד
עצמנו" (עמ' 155). לדעתי, בחלק ניכר בסכסוכים אתניים אף צד אינו צודק באופן
מוחלט, אבל אין זה אומר כי שני הצדדים צודקים באותה המידה. התנועה הציונית נוסדה
כדי לאפשר לעם היהודי לחזור למולדתו ההיסטורית ולהקים בה מדינה משלו. מטרתה לא
הייתה לגרש את הערבים – קל וחומר לא
להורגם. התנועה הציונות קיוותה כי התושבים הערביים יוכלו ליהנות מהקִדמה שיביאו העולים לארץ, כמו בתחום שירותי הרפואה. רק
בעקבות המלחמה בה פתחו ערביי ארץ ישראל (החל מ-29 בנובמבר 1947) נגד היישוב
היהודי, ושל ארצות ערב נגד מדינת ישראל
ב-1948, על מנת לחסלה ולהשמיד את תושביה – מלחמה שהסתיימה בניצחונה של ישראל –
מאות אלפי פלסטינים ברחו וגורשו משטחי מדינת ישראל. מדובר היה בגירוש אוכלוסייה
עוינת, אשר בחלקה הגדול ממשיך לדגול בחיסולה של מדינת ישראל. בעוד גם לאחר מלחמת
העצמאות ב-1948 נותרו מאות אלפי ערבים בתחומי ישראל – במקומות שכבש הצד הערבי, כמו
בחלק המזרחי של ירושלים, לא הותר להישאר אפילו ליהודי אחד. הצד הערבי לא רק שלל את
זכותו של העם היהודי להקים מדינה משלו בחלק ממולדתו ההיסטורית, אלא גם את זכותו לחיות בה. כבר בהצגת העובדות הבסיסיות
האלה די להיווכח כי שני הצדדים אינם צודקים באותה המידה.
לפיד,
כאמור, מותח ביקורת חריפה על נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ומכנה אותו דיקטטור. כנגד
הטענה הזו, יש לקחת בחשבון כי בישראל הממשלה והכנסת הן בעצם רשות אחת, והרשות
המאזנת היחידה שנותרה מוּלן היא בית המשפט העליון. זאת ועוד. במקרה של על עלייתה לשלטון של ממשלה הפועלת לקידום
אינטרסים של סקטורים צרים באוכלוסייה מקרב מצביעיה על חשבון לכל הפחות מחצית מהאוכלוסייה,
וכמו כן ממשלה האצה להעביר חוקים פרסונליים למען שרים שהורשעו או נאשמים בשחיתות – הבלמים של בית המשפט העליון
לא רק הכרחיים, אלא מחייבים חיזוק. עוד ראוי לציין, כי בניגוד להשתלחותו נגד אהרן
ברק בספרו, "במהלך כהונתו כשר [המשפטים, פברואר 2003-דצמבר 2004] נתן לפיד
גיבוי מוחלט לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, להצעותיו למינויים לבתי המשפט ולסדר
היום שהוביל בקשר ליחסים בין רשויות השלטון" (לפי
ערך יוסף לפיד בוויקיפדיה). במאמץ למנוע את ההימשכות הבלתי נסבלת בניהול
משפטים "כשר המשפטים הורה לפיד, מיד עם כניסתו לתפקיד, כי בכל המשרדים
השייכים למשרד המשפטים ייתלה שלט ובו הציטוט מ"על השחיטה" של חיים נחמן
ביאליק – 'וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!'" (לפי ערך יוסף לפיד
בוויקיפדיה.)
לפיד
מאשים את הקולוניאליזם האירופי במצבן העגום של מדינות אפריקה בשלהי המאה ה-20.
"האשמה רובצת על האדם הלבן, ששיבש את החיים השבטיים כאשר חילק את אפריקה
למדינות מלאכותיות" (עמ'48), הרס את המסגרות המסורתיות, בהן השבטיות, והותיר
אחריו חוקים ודתות שהיו זרים לעמים ועם נשק קטלני שרכשו מלבנים. הטלת האשמה על
אירופה בגין המצב באפריקה הפוסט קולוניאלית – גם אחרי עשרות שנים מסיום
הקולוניאליזם – נראית מוגזמת. בתור דוגמה
נגדית אפשר להביא את המקרה של אתיופיה. זו המדינה היחידה באפריקה השחורה אשר ככלל
(להוציא תקופת הכיבוש האיטלקי ב-1941-1936) לא הייתה נתונה לשלטון קולוניאלי. אף
על פי כן, היא מורכבת מעשרות עמים (אם לא יותר) המדברים ב-86 שפות, כאשר מגוון
דמוגרפי כזה נוצר כתוצאה מהתפשטות השלטון המרכזי באמצעות כיבושים. ראשית התנצרותה
של אתיופיה עוד במאה ה-4, והכנסייה האתיופית מתחילתה עד המאה ה-20 הייתה
כפופה לכנסייה הקופטית במצרים. על אף היעדר שלטון קולוניאלי בעבר, אתיופיה נהנתה
מיציבות ארוכה יחסית, בעיקר בתקופת שלטונו הדיקטטורי של הקיסר היילה סלאסי. החל
מ-2020 מתנהלת בה מלחמה בין השלטון המרכזי לתִגְרים, מיעוט אתני אשר בעבר נהנה
ממעמד דומיננטי בשלטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה