יום ראשון, 31 ביולי 2022

פארוק א-שרע, הדוח החסר(ביירות, 2005) [גרסת שר החוץ הסורי על המשא ומתן עם ישראל] [סיכום וביקורת]

 

פארוק א-שרע, הדוח החסר(ביירות, 2005)  فاروق الشرع، ألرواية المفقودة (بيروت: 2015)

פארוק א-שרע (בתעתיק אל-שרע) נולד ב-1938 ושימש שר החוץ של סוריה בין השנים 2006-1984 וסגן הנשיא של סוריה החל מ-2006. ספרו מסתיים בסוף תקופת שלטונו של הנשיא חאפז אל-אסד ביוני 2000. הספר מתרכז בפעילותו כשר החוץ בנושא לבנון ובמשא ומתן לשלום בין סוריה לישראל. א-שרע שופך אור על נושאים נוספים, כמו המאבק על השלטון בין הנשיא חאפז אסד לאחיו רפעת (1984-1983), הקשרים בין סוריה לבריה"מ בתקופת שלטונו של           מיכאיל גורבצ'וב (1991-1985)  ויחסי האיבה בין אסד לשליט עיראק סדאם חוסיין במיוחד בתקופת מלחמת עיראק-איראן (1988-1980). הספר פורסם על ידי "המרכז הערבי למחקר וללימודי מדיניות" השוכן בדוחה, קטאר. (המרכז נוסד ב-2010 ומנהלו הוא עזמי בשארה.) המרכז מציין כי כתב היד היה מוכן לפרסום כבר באפריל 2011, אך המרכז נמנע לפרסמו בגלל "האירועים בסוריה" באותה התקופה [התקוממות נגד שלטונו של בשאר אסד] – אבל לבסוף, לנוכח אי הבהירות לגבי העתיד [המשך ההתקוממות], החליט  להוציא את הספר לאור בגלל חשיבותו. לאור העובדה כי מדינאים ואנשי אקדמיה מארה"ב וישראל פרסמו את גרסותיהם על המשא ומתן לשלום בין סוריה לישראל בין השנים 2000-1991, חשוב – לדברי המרכז –  כי הגרסה הסורית בנדון לא תישאר חסרה.  

הסיכום מביא את גרסתו של המחבר, כולל דעותיו, טענותיו והשערותיו – גם אם לא נאמר כך במפורש. את הערותיי הוספתי בסוגריים מרובעים ובפרק קצר בסוף הסיכום.

חייו עד לעבודתו במשרד החוץ, 1976-1938  (במקור, שם הפרק: "בין שתי הנַכְּבּוֹת [האסונות], 1948 ו-1967")

אביו של פארוק א-שרע נולד בדרעא ועבד כפקיד פשוט אשר הִרבה לעבור בין מחוזות וערים. המחבר עצמו נולד  ב-1938 בכפר (מחרדה محردة) השוכן באזור חמאה (حماة) . רק בגיל 9 הוא עבר לגור בדרעא. בתור תלמיד בכיתה ג' בעירו דרעא, פארוק א-שרע השתתף בהפגנות שערך בית ספרו למען פלסטין, לנוכח האסון (נכבה) שפקד אותה ב-1948. באותה השנה פליטים מפלסטין, בהם מהעיר צפת והגליל העליון נכנסו לדרעא, ובכיתתו היו ילדים פלסטינים אשר סברו כי שהייתם בעירו לא תאריך ימים והם יחזירו בקרוב לארצם.  כבר בהיותו נער, כמו רבים מחבריו, התעניין המחבר בפוליטיקה. ב-22 בפברואר 1958 המחבר היה שותף להתלהבות שאחזה את תושבי דרעא לנוכח הכרזת האיחוד בין סוריה למצרים. עמדת מפלגת הבעת' כלפי פירוק האיחוד ב-1961 הייתה הססנית. ביום פירוק האיחוד תושבי דרעא יצאו באלפים לרחובות להביע את מורת רוחם על האירוע הזה, ומנגנון [הביטחון] ירה בהם. היה זה אותו המנגנון שדיכא אותם בתקופת האיחוד.

באותה התקופה של פירוק האיחוד בין סוריה למצרים הכיר לראשונה המחבר את חאפז אל-אסד, אשר היה טייס משוחרר משירות צבאי שהחזיק במשרה אזרחית במִנהלת השיט.  השיחה אתו, בה השתתפו אישים נוספים, נסבה בנושא פירוק האיחוד ואסד דיבר מעט. ייתכן כי הפגישה אתו הייתה פורחת מזיכרונו של א-שרע, לולא חזרתו של אסד למעמדו כטייס בלהק מטוסי הקרב, ימים אחדים לאחר "מהפכת" ה-8 במארס 1963, שהביאה לעליית מפלגת הבעת' לשלטון.  [בסוף 1964 קוּדם אסד למפקד חיל האוויר של סוריה.] א-שרע המשיך לעבוד  ב"חברת התעופה הערבית הסורית", אשר הייתה כפופה למשרד ההגנה ולמִפקדת המטוסים בפיקודו של חאפז אל-אסד. כתוצאה מכך הקשר בין א-שרע לאסד נמשך, עד אשר נתמנה א-שרע למנהל אזורי של חברת המטוסים הסורית בלונדון ב-1968. במקביל לעבודתו ב"חברת התעופה הערבית הסורית" הוא למד באופן בלתי רציף בחוג לשפה האנגלית באוניברסיטת דמשק. אחר כך הוא למד ספרות השוואתית והכיר את ספריהם של סופרים גדולים כמו דוסטויבסקי, צ'חוב, שקספיר ודיקנס. קריאת סופרים מארצות שונות הקנתה לו את הכלים לנהל שיחה עם מדינאים מתרבויות שונות ולנסות לשכנעם, בתקופה בה נעשה מדינאי.

ב-23 בפברואר  1966 עלתה לשלטון קבוצה שמאלנית של מפלגת הבעת', אשר ראתה עצמה כקרובה אידיאולוגית לבריה"מ ואף עולה עליה במאבקיה נגד האימפריאליזם והציונות. למעשה השלטון הזה סבל מ"בעיית הילדות של השמאלנות" ודמה לסין בתקופת המהפכה התרבותית.[1]  א-שרע בטח באי שחיתותו של סלאח ג'דיד,  המנהיג בפועל של המשטר החדש, אבל סבר כי הוא מוביל את ארצו בדרך ללא מוצא: תוכניותיו שמאליות יותר מזו של בריה"מ והוא סוגר את הדלת לשיתוף פעולה עם מדינות ערב ופוגע בקשרים עם מדינות אירופה.

על רקע הזה בסוריה, התרחש "האסון (נכבה)  השני", כתוצאה מ"תוקפנות" יוני 1967 מצד ישראל ["מלחמת ששת הימים"].  באותה התקופה המחבר היה עדיין בסוריה והיה מנהל מסחרי של חברת התעופה הסורית. כחבר במפלגת הבעת', הוא ציפה כי תיערך ועידה מפלגתית כדי לבחון את הסיבות לכישלון הצבאי ב-1967. ואולם במקום זאת חברים אחדים בהנהגה הסתפקו בשאלות רטוריות כמו, האם אנו אמורים היינו להיות חזקים יותר מנשיא מצרים נאצר שגם כן הובס. אותם החברים גם האשימו את הסובייטים שלא באו לעזרתה של סוריה, כיוון שאינם שמאלניים דיים. המחבר מציין כי חאפז אל-אסד היה שר ההגנה בעת "התוקפנות" ב-1967 [היה שר ההגנה מאז 1966 והמשיך להיות מפקד חיל האוויר]. "כל מי שהכיר את חאפז אל-אסד מקרוב ידע שהוא חש בעומק המבוכה וכובד האבדה אשר נגרמו לצבא ולו אישית". [אין התייחסות ספציפית לאחריותו האישית של אסד, בתור שר ההגנה ומפקד חיל האוויר, למפלת צבאו ב-1967.[2]]  המחבר מצדיק את החלטתו של אסד  אשר המשיך לשמש שר ההגנה ומפקד חיל האוויר בעת העימות הצבאי בירדן בין "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) לבין הצבא הירדני בספטמבר 1970 – לא להושיט סיוע אווירי לכלי השריון הסוריים שנכנסו לירדן לעזור לפלסטינים, ונפגעו.  

ב-30 באוקטובר 1970 נערכה ועידה פאן  ערבית (קַוּמי) עשירית של מפלגת הבעת', בהוראתו של סלאח ג'דיד וללא תיאום אמיתי עם אסד. א-שרע השתתף בוועידה הזו בתור משקיף. הדיונים בוועידה נמשכו במהלך החלק הראשון של נובמבר. אסד היה "מבודד במידה רבה בתוך הוועידה עד כדי שנוכחותו ועזיבתו את האולם לא עוררה תשומת לב רבה מצד משתתפי הוועידה". הוא נעדר מרוב הישיבות והיה נשאר בלשכתו במשרד ההגנה ומִפקדת חיל האוויר, ומקיים קשרים שנועדו להכין את הצעדים כדי להוציא את סוריה ממצבה. [עסק בתכנון ההפיכה.] במהלך ההפסקות בוועידה היו שהאשימו את אסד בביצוע קו אמריקאי, בכך שלא הושיט עזרה לפלסטינים בספטמבר 1970 ולא מנע את חיסולם בידי המלך חוסיין, וכמו כן בקיום קשרים עם מדינות ערב ריאקציוניות. לעומתם, היו שראו בעמדתו של אסד ביטוי לערביות והעריכו את התנגדותו לשפיכת דם ערבי בידי ערבים ואת רצונו לכונן סולידריות ערבית. מאחורי הקלעים הדליף אסד מסמך בו דובר על חשיבות בניית סולידריות ערבית וסכנת בידודה של סוריה שתוביל למפלה נוספת. כמו כן צוינה במסמך החשיבות להביא לשיפור בכלכלה, שהייתה בכי רע, כדי לעמוד איתן מול השאיפות הישראליות. ההשקפות הבלתי ריאליסטיות במפלגה וכישלונם של הפלגים הפלסטיניים "במלחמתם הבלתי אחראית עם המלך חוסיין" הקלה על אסד להפיל את יריביו הפוליטיים ללא שפיכת טיפה אחת של דם. אל-ג'דיד נאסר, וב-13 בנובמבר 1970 עלה אסד לשלטון בראש "תנועת התיקונים".

במשרד החוץ, 1984-1976     שגריר ברומא, 1980-1976    ב-1976 א-שרע התפטר מעבודתו בחברת התעופה הערבית הסורית, בה עבד 15 שנה, עבר מבחני כניסה למשרד החוץ, והתמנה לשגריר באיטליה. הוא הגיע לרומא בתחילת יוני 1976 ונתקל בקשיים, כיוון שמועד בואו הקביל ל"כניסת" הכוחות הסוריים ללבנון. [אין הסבר כלשהו לכניסתם של הכוחות הסוריים ללבנון ולהתקפותיהם נגד אש"ף וארגוני השמאל, שנחשבו לבעלי הברית הטבעיים של משטר אסד.] בעת ביקרו אצל שגריר צרפת באיטליה – אשר רצה לשמוע מפי א-שרע על המתרחש בלבנון, ובמיוחד על העימות בין הכוחות הסוריים ל"קבוצת ערפאת" – משיחת טלפון נודע לשגריר הצרפתי כי צעירים רעולי פנים, כנראה פלסטינים, פרצו לשגרירות הסורית. אחר כך נמסר כי נשמעו יריות בתוך השגרירות וכי  משטרת איטליה הטילה מצור על המקום ומנסה לפנות את אחד הפצועים מקרב הדיפלומטים. השגריר הצרפתי יעץ לעמיתו לא לחזור לשגרירות ארצו, אבל א-שרע הרגיש כי זהו מקומו הטבעי ומיהר להגיע לשם.

בהגיעו לשגרירות הסורית,  א-שרע עדיין יכול היה לראות כתם דם של סגנו (חנין חאתם) מול לשכתו של השגריר. העיתונאים – לא בלי שמץ של שמחה לאיד –  שאלו אותו על ההידרדרות   בקשרים בין סוריה לפלסטינים. א-שרע השיב כי  "סוריה ופלסטין הן דבר אחד וממשיכות להיות כך, וכי אלה אשר פרצו לשגרירות אינם פלסטינים, כיוון שלא ייתכן שפלסטינאי יהיה טרוריסט". המחבר מודה כי תשובתו לא הייתה משכנעת. למחרת ביקר אצלו נציג אש"ף ברומא (נמר חמאד) והודה לו על עמדתו אתמול. כמו כן לחש באוזנו בעת צאתו, כי אלה שתקפו את השגרירות אכן היו פלסטינים, אבל מקבוצת אבו נידאל. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמע המחבר את השם הזה. בתקופת כהונתו שגריר ברומא, נרקמו יחסי ידידות בינו לבין הארכיבישוף הילריון קפּוּצ'י. האיש נאסר בישראל  ב-1974 בעוון הברחת נשק ל"התנגדות הפלסטינית", שוחרר אחרי ריצוי 4 שנות מאסר מתוך 12 שנגזרו עליו, וב-1978 הגיע לרומא. א-שרע משבח ומהלל את הארכיבישוף.

 יחסי סוריה עיראק, 1979-1978   בתגובה להסכמי קמפ דיוויד בין מצרים לישראל בספטמבר 1978, חלה התקרבות בין סוריה לעיראק, ובאוקטובר נחתמה "אמנה לאומית" (פאן ערבית) בין שתי המדינות. חתימת האמנה התירה למחבר, כדבריו, לעשות הכרות עם עמיתו העיראקי באיטליה. בקיץ 1979 [כנראה בעקבות עלייתו של סדאם חוסיין לשלטון ב-17 ביולי 1979] השגריר העיראקי נקרא באופן פתאומי לחזור לארצו, וכאשר נשאל על ידי א-שרע לסיבה לכך השיב: "ייתכן כי אתמנה לשר או ייקחו אותי לבית הסוהר". השגריר לא חזר לרומא ושמו לא נכלל ברשימת השרים שהתפרסמה לאחר עזיבתו. [סביר להניח כי נכלל בטיהורים שערך סדאם חוסיין לאחר עלייתו לשלטון.] שובו של אייתוללה חומייני כמנצח לאיראן בתחילת 1979 עוררה תקוות אצל אסד, אשר סבר כי האויב של אויבי הוא ידידי החדש בדמותה של איראן. [לכאורה נראה כי באויב הכוונה לישראל – אבל בהמשך מופיע המשפט הבא.] סדאם חוסיין מצא את עצמו "בקיץ... 1979... בין שתי לסתות מלקחיים: מהפכת חומייני מימינו ואסד משמאלו".

הגרסה על ההידרדרות בקשרים בין עיראק לסוריה, שמביא א-שרע להלן, היא זו שנמסרה לו על ידי הנשיא אסד, לאחר מינויו לשר לענייני חוץ (מקביל לסגן שר החוץ) בתחילת 1980 וקיומו של קשר טוב בינו לנשיא. במהלך ביקורו של אסד בבגדאד ב-16 ביוני 1979, כאשר הנשיא העיראקי אחמד חסן אל-בכר התלונן בפניו על תקריות בגבול ארצו עם איראן, אסד רצה לתווך בין שתי המדינות. בשיחה עם עמיתו העיראקי טען הנשיא הסורי כי יש לכונן קשרים חיוביים עם המהפכה האיראנית. בכר הסכים לתיווך הסורי, ואולם אז ניגש סדאם חוסיין, סגן הנשיא דאז, לשני הנשיאים ואמר כי האיראנים אינם יודעים שהמהפכה בעיראק הקדימה בשנים את זו שבאיראן. אסד שב לסוריה חסר תקווה, כיוון שהתרשם שסדאם חוסיין נקט בעמדה בלתי ידידותית כלפי המהפכה האיראנית.

כעבור ימים אחדים מביקורו, הגיע לאסד שליח מטעם הנשיא בכר, נושא איגרת בשמו  וחתומה  על ידו, בדבר כוונתו להתפטר מסיבות בריאות וכי סגנו סדאם חוסיין יחליפו. באותה ההזדמנות לאסד הובטח כי הקשרים בהתאם ל"אמנה הלאומית" אף יתחזקו בתקופת יורשו. ואולם הניסיון להביא לאיחוד בין סוריה לעיראק במישור המפלגה והמדינה נכשל "כתוצאה מהפיכה [שביצע] סדאם חוסיין נגד הנשיא אחמד חסן אל-בכר כדי לבטל את 'האמנה הלאומית'".  

סדאם חוסיין, זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון,  ביולי 1979 הודיע לפתע על חשיפת מזימה נגד המשטר העיראקי וכי המשטר הסורי עומד מאחורי המזימה. אסד התכוון להרגיע את המצב ולשלוח לבגדאד את שר החוץ והרמטכ"ל ולהקים ועדת חקירה סורית-עיראקית, אולם הפור כבר נפל. נערך משפט מהיר למשתתפי המזימה, למעלה מעשרים איש הוצאו להורג, ביניהם "החבר הקרוב ביותר לסדאם חוסיין, עדנאן חוסיין אל-חמדאני" אשר נשא את האיגרת האחרונה של בכר לאסד. אסד טען באוזני א-שרע כי הוא אינו מבין מדוע סדאם חוסיין הוציא אותו להורג, כיוון שבפגישה אתו בעת מסירת האיגרת מבכר ניסה לשכנעו כי סדאם "הרבה יותר טוב" מבכר וכי נחישותו לאחד את המפלגה ואת שתי הארצות האחיות אינה יודעת גבול.  כתוצאה מ"חשיפת המזימה" היחסים בין סוריה לעיראק הידרדרו. בשיחה עם המחבר צפה אסד כי סדאם חוסיין –לאחר שהכשיל את "האמנה הלאומית" עם סוריה וסילק את בכר –  יסבך את עיראק ב"הרפתקה" נגד איראן, בנצלו את חולשת הצבא האיראני בעקבות המהפכה של חומייני.

שר לענייני חוץ     בינואר 1980 סיים א-שרע את עבודתו ברומא והתמנה לשר לענייני חוץ (סגן שר החוץ). על אף שהתפקיד הזה נשא אופי שגרתי למדי, כמו העברת איגרות של הנשיא, א-שרע מצא עצמו "בקשר יומי ישיר אתו [עם הנשיא] בין אם בקבלת פנים לאישים שבאו לבקרו או בהתלוות אליו באחדים ממסעותיו בחוץ לארץ".

ב-26 ביוני 1980 א-שרע היה עֵד לניסיון התנקשות באסד שנעשה במדרגות ארמון האירוח בדמשק, כאשר נפרד הנשיא מעמית הניז'רי, חוסיין קונטשה (Kountche). התרחש פיצוץ  ו"הנשיא אסד הרחיק באופן ספונטאני את הפצצה הראשונה ברגלו בזמן שהמְלווה של הנשיא [הסורי]...  השליך עצמו בגופו על הפצצה השנייה". אסד נפצע בשריטות ברגליו ובחזהו, בעוד כל גופו של קונטשה נפגע מרסיסים. השריטות של אסד הסבו לו כאב, אך הן לא היו עמוקות והוא שמר על קור רוח ולא איבד שליטה. לדברי המחבר, מדובר היה בפצצות שלא נועדו להרוג. ייתכן ונועדו לעורר אנרכיה במסגרת תוכנית רחבה יותר. מְבצעי ההתנקשות הצליחו להימלט,  ועל אף המחדל הביטחוני לא הוקמה ועדת חקירה.

באוגוסט 1980 נערכה ועידה פאן ערבית (אל-קַוּמי) של הבעת', בה השתתף א-שרע כמשקיף. חבר ההנהגה של הבעת' ושר החוץ, עבד אל-חלים ח'דאם, נשא נאום בו קרא לנקוט בעמדות רדיקליות כלפי "הריאקציה" הערבית ולבטל את הסכמתה של סוריה להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. א-שרע בנאומו העריך בחיוב את רוח המאבק של ח'דאם ועם זאת טען כי הצעותיו יבודדו עוד יותר את סוריה בזירה הערבית. עוד אמר כי בעלת הברית החשובה ביותר של סוריה בזירה הבינלאומית וספקית הנשק הראשית שלה, בריה"מ, לא תהיה מרוצה מהחלטות הוועידה הזו, בתור מדינה התומכת בהחלטות 242 ו-338. בקיצור, הצעותיו של ח'דאם יחזירו את סוריה לשמאל הילדותי [של השנים 1970-1966]. ח'דאם ראה בנאומו של א-שרע סוג של קריאת תגר מצד השר החדש נגדו, ומנקודה הזו החלו חילוקי דעות בין א-שרע לח'דאם. בהמשך נאם אסד במשך ארבע שעות. הנשיא צידד למעשה בעמדת ש-שרע ואף השתמש ביותר מפעם בביטויים מסוימים מנאומו. נאום הנשיא זכה לתמיכה כוללת ובראש וראשונה מצד ח'דאם.

 תחילת מלחמת עיראק-איראן והשלכותיה, 1981-1980 ב-22 בספטמבר 1980 פרצה מלחמת עיראק-איראן. באותה העת, בשהותו במרוקו (שם השתתף בוועדת ירושלים  בראשות המלך חסן השני), גינה א-שרע את המלחמה [כלומר את עיראק, בלי לנקוב בשמה, בתור מי שפתחה בה], אמר כי היא מתחוללת נגד מהפכה אשר סגרה את השגרירות הישראלית בטהראן והכריזה על מחויבותה לתמוך בבעיה הפלסטינית, בהוסיפו כי  המלחמה הזו לא תשרת אלא את ישראל. דבריו נאמרו בלי שקיבל הוראות מדמשק והיוו תגובה ראשונה מפי גורם סורי רשמי למלחמה. בשובו לדמשק הוא מצא את אסד מרוצה מהצהרתו וביקש מא-שרע לשלוח במברק את נוסח ההצהרה הזו לשר החוץ ח'דאם אשר החל בביקור בפאריס.

אסד העריך כי המלחמה תביא לשינויים גיאופוליטיים מסוכנים באזור: היא תוציא את עיראק מן העומק האסטרטגי של העימות מול ישראל, תפֵר את מאזן הכוחות עם ישראל, תיצור פילוג ותחליש את הסולידריות הערבית. אסד מסר לְא-שרע שהוא התקשר למלך חוסיין וביקש ממנו לפעול בדרכים דיפלומטיות לבלימת המלחמה – אבל המלך השיב לו כי הוא ציפה מאסד לשמוע כמה חטיבות תשלח סוריה לעזרתה של עיראק. אסד היה משוכנע כי ארה"ב היא שעמדה מאחורי סיבוכו של סדאם "בהרפתקת המלחמה" נגד איראן, וכי זו תהיה מלחמה ארוכה שלא תיעצר עד להתשתן של שתי המדינות הלוחמות. בעקבות המלחמה חל שינוי במצבו הנפשי של אסד והוא נעשה נרגז.

על רקע זה – קרי הוצאתה של עיראק מהעימות נגד ישראל לתקופה ארוכה, כדוגמת מצרים –   מיהר אסד לכרות חוזה לידידות ושיתוף פעולה עם בריה"מ ב-8 באוקטובר 1980, חוזה "אשר מזה זמן רב שקל לחתום עליו". [לפני החתימה] אסד התייעץ עם ח'דאם ועם א-שרע בפרויקט החוזה. ח'דאם תמך בחתימה עליו ללא תנאים ומתן לסובייטים כל מה שיבקשו בנוגע לשדות תעופה, נמלים ובסיסים – בעוד א-שרע אמר כי יש לנצל את החוזה כדי לשפר את מערכת ההגנה האווירית ולהבטיח את כל המרחב האווירי של סוריה מפני מתקפת פתע בנוסח יוני 1967. אסד השיב כי הסובייטים לא יצליחו למלא את בקשותיה של סוריה בתחום ההגנה האווירית, אבל החוזה הכרחי כיוון שהוא יחזק את יכולות ההגנה, וכי לסוריה אין חלופה לבריה"מ בתחום אספקת הנשק.

ב-7 ביוני 1981 השמיד חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני של עיראק. אסד שלח את א-שרע להשתתף בכנס של שרי החוץ הערבים שנערך בבגדאד במטרה לגנות את המתקפה נגד הכור הגרעיני. באותו הזמן הקשרים הדיפלומטיים בין סוריה לעיראק היו מנותקים. א-שרע היה מוכן לתווך בסכסוך בין עיראק לאיראן, אבל סדאם חוסיין לא היה מעוניין בתיווך.

בסוף שנת 1981 התנהלו שיחות בין מנהיג אש"ף יאסר ערפאת לאסד. ערפאת הציע להקים הנהגה מדינית ואסטרטגית מאוחדת בין ארגונו לסוריה כדי להכשיל את התוכנית הישראלית ביחס ללבנון. הנשיא קיבל בברכה את הרעיון, על אף המוּזרוּת שבהקמת אחדות בין ארגון למדינה. ואולם השיחות בין משלחות סוריה, בהשתתפות המחבר, לבין אש"ף נכשלו לאחר שהפלסטינים חזרו מהסכמתם לגנות את מלחמת עיראק-איראן. מנקודת ראותו של אש"ף, אי גינוי המלחמה אִפשר לארגון להתקרב לעיראק ולמדינות המפרץ, וכמו כן לחזק את עצמאות ההחלטה הפלסטינית.

מלחמת לבנון  והשלכותיה, 1983-1982  בינואר 1981 עלה לשלטון בארה"ב הנשיא רונלד רייגן. הוא  מינה לשר החוץ שלו את אלכסנדר הייג (Haig), אשר שנא את הערבים והמוסלמים, והשיג הבנה עם שר הביטחון הישראלי אריאל שרון בנוגע לפלישה הישראלית ללבנון ב-1982. ב-3 ביוני 1982, בפגישה שהתקיימה בין אסד לשליחו של הנשיא רייגן, פילפ חביב, האשים הנשיא את המודיעין האמריקאי במעורבות ובתמיכה בארגון האחים המוסלמים בסוריה. אסד לא קיבל את הכחשתו של חביב בנדון. פיליפ חביב הביע תקווה כי השקט בלבנון, שהושג בעקבות הפסקת אש בין ישראל לאש"ף [ב-24 ביולי 1981], יימשך, בהוסיפו כי הוא הצליח לרסן את אותו המיעוט בישראל שרוצה להנחית מכה על הפלסטינים.

א-שרע מאשים את שליח ארה"ב למזרח התיכון, פיליפ חביב, ברמאות. למחרת ב-4 ביוני 1982, בסתירה לכל מה שאמר פיליפ חביב ביום הקודם, חיל האוויר הישראלי פתח בהפצצות כבדות בדרום לבנון ובמערב ביירות, "בתואנה" של תגובה על ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון. הייתה זו תואנה, כיוון שהכנותיה של ישראל לפעולה בלבנון הפכו מכבר לסוד גלוי בעיתונות הישראלית [בנקודה הזו המחבר צודק]. ב-6 ביוני פלשה ישראל ללבנון. מ-7 עד 9 ביוני פעל פיליפ חביב להשיג הפסקת אש בפגישותיו בתל אביב, ביירות ודמשק. בשתי ישיבות שקיים חביב עם אסד ב-9 ביוני, השליח האמריקאי אמר כי ישראל אינה מעוניינת להילחם נגד סוריה אלא להרחיק את כוחות אש"ף 40 ק"מ מגבולה הצפוני והוא מבקש מסוריה להפעיל את השפעתה על הפלסטינים להשגת המטרה הזו. אסד השיב כי בניגוד לדברי חביב, ישראל תקפה ב-90 מטוסים את בסיסי הטילים של סוריה, הכוחות הישראלים מתקדמים כעת בכביש דמשק-ביירות, וסוריה לא תרשה זאת, יהיה המחיר לכך אשר יהיה. עוד אמר כי אין בכוונתו להפעיל לחץ על הפלסטינים ובכך להגן על גבולותיה של ישראל.

חביב בשיחותיו עם אסד התעניין גם בעמדת מנהיג בריה"מ, ליאוניד ברז'נייב ביחס למלחמה בלבנון. אסד השיב כי הוא קיבל איגרת תמיכה מברז'נייב. ואולם לאמתו של דבר הסובייטים היו מודאגים ועצבניים מהפלישה הישראלית. מצד אחד הייתה להם מחויבות חוזית לסוריה, אבל מצד שני לא רצו לדרדר את יחסיהם המתוחים עם ארה"ב. כמו כן גורמים מסוימים בהנהגה הסובייטית סברו כנראה כי החוזה הסורי-סובייטי אינו חל על הנוכחות הסורית בבקעת הלבנון [שהיא  מחוץ לשטחה של סוריה]. א-שרע טוען כי הירי מצד הצבא הישראלי על השגרירות הסובייטית בביירות בזמן כניסתו לעיר, שכביכול נעשה בטעות, נועד "לבחון את הדופק" של בריה"מ, וכאשר הסובייטים הסתפקו בגינוי דיפלומטי, הדבר עודד את ישראל להמשיך בפעולתה בלבנון. "העמדה הסובייטית לא השתנתה, אלא בעת שנטל יורי אנדרופוב את ההנהגה בברית המועצות" [בנובמבר 1982].

אסד רגז מאוד על התנהלותו של פיליפ חביב. על כן, ביקש  מֵא-שרע לזמנו למשרד החוץ וליידע אותו שהוא אישיות בלתי רצויה בסוריה. השר אכן זימן חביב למשרדו והודיע לו על החלטת הנשיא [אין תאריך]. האיש נבוך, גון פניו השתנה, הוא ניסה להצדיק את התנהלותו, אבל קיבל את הדין.

א-שרע מודה כי בקרבות אוויר לישראל הייתה עליונות אווירית. [ואולם ברמז לנחיתות הציוד הצבאי הסורי שסופק על ידי בריה"מ] המחבר מציין כי המטוסים הסוריים הופלו, "בלי [שטייסיהם] ראו על מסכי הרדאר את מקור האש הישראלי". [המטוסים הסוריים אכן היונחותים לעומת הישראלים ופגיעים ללוחמה אלקטרונית. בקרבות אוויר איבדו הסורים למעלה מ-80 מטוסים ולא הצליחו להפיל מטוס ישראלי אחד.]  לעומת זאת,  בקרב "סולטאן       יעקוב"     ב-11-10 ביוני  1982 טמנו הסורים מארב לכוח הישראלי והסבו לו אבדות כבדות.

באמצע יוני 1982 הועברה לאסד הצעה מהאימאם חומייני לשלוח מאה אלף לוחמים ללבנון כדי לבלום את הישראלים. הנשיא אסד קיבל את הצעתו של חומייני ברגשות מעורבים. מצד אחד היה מרוצה שהכוחות המתנגדים לסוריה יבינו כי היא לא לבד, אבל מצד שני הייתה בהצעה הזו מבוכה ביחס ליכולותיה של סוריה ובעלות בריתה הפלסטינים להתמודד עם הפלישה הישראלית. אסד עתיד היה להשתמש בהצעה הזו בכניסה מוגבלת של משמרות המהפכה האיראניים ללבנון, כדי לסייע בפעולות שנועדו להוציא את הכוחות הרב לאומיים מארץ זו.

יאסר ערפאת, בעזבו  את ביירות [בסוף אוגוסט 1982]  עשה, לדברי א-שרע,  טעות גדולה, אשר הביאה לשבר ביחסיו עם דמשק. הוא יצא מביירות לתוניס "ולא לדמשק, המקום הטבעי בשבילו, בשעה שההנהגה הסורית כבר קיבלה החלטה לארח את יחידות הארגון לשחרור פלסטין אשר תרצינה בכך". ב-21 בספטמבר 1982 נבחר אמין ג'ומאייל, לנשיא לבנון. יש לציין כי לפני כן במסגרת ועידה פרלמנטארית בכוויית  נפגש אמין ג'ומאייל  עם מחמוד אל-זועבי (בתעתיק זעבי), ראש מועצת העם הסורית [הפרלמנט הסורי]  והודיע לו כי "הוא מוכן לעבוד עם סוריה  בכל דבר", אם סוריה תתמוך בבחירתו לנשיא. לכן, סוריה אכן תמכה בו.

הנשיא אסד ביקר במוסקבה ב-15 בנובמבר 1982 כדי להשתתף בהלווייתו של המנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב, ובשולי האירוע נפגש עם מנהיג המפלגה החדש יורי אנדרופוב. אנדרופוב היה "מנהיג חזק", ואסד זכה במוסקבה לתמיכה איתנה לשיקום יכולות ההגנה הצבאיות של סוריה. תמיכה זו אִפשרה לאסד להתמודד עם ישראל  ולהיכנס לעימות עם מדיניותה של ארה"ב, אשר התבססה על תוכנית רייגן (פורסמה ב-1 בספטמבר 1982), תוכנית שהתעלמה מסוריה ונועדה לכפות על לבנון שלום נפרד [עם ישראל]. 

בסוף אפריל 1983 הזהיר הנשיא אסד את אמין ג'ומאייל מפני חתימה על הסכם אשר יעניק יתרונות לישראל כתוצאה מפלישתה ללבנון ויפגע בביטחונה של סוריה. כתוצאה מכך, נוצרו קשיים במשא ומתן ביחס להסכם, ושר החוץ האמריקאי החדש (החל מיולי 1982), ג'ורג' שולץ,  מצא לנכון לפגוש את אסד בדמשק ב-7 במאי. א-שרע השתתף בפגישה הזו. א-שרע יצא מתוך הנחה כי שולץ, לאור כהונתו בעבר כמנהל בחברת "בכטל" (Bechtel), מודע לאינטרסים האמריקאיים-ערבים, ואולם בפגישה התברר לו כי טעה. כאשר א-שרע עורר בפני שולץ את שאלת ההתנחלות הישראלית בשטחים הפלסטיניים בה ראה גֶזֶל בתים, השיב שולץ כי "היהודים  לא גזלו אף בית, והם בביתם ביהודה ושומרון". בתחילה ניסה שולץ להרגיע את אסד, ביחס להסכם [בין לבנון לישראל]  המסתמן לחתימה ב-17 במאי, בטענה כי לא יהיה על חשבונה של סוריה. על כך השיב אסד כי ההסכם הוא "כניעה לטובת ישראל, ולכן אנחנו נדחה אותו בשלמוּתו". אסד דרש כי ישראל תצא מלבנון ללא תנאים. בתגובה, שולץ ניסה להפחיד את אסד בציינו כי קהיר עסוקה בנרמול הקשרים עם ישראל, עיראק ואיראן עסוקות במלחמה ביניהן, ביירות כבושה בידי ישראל והחוף הסורי עמוס בציים של נאט"ו. אסד השיב בצורה רגועה: לא יפחידו אותנו ולעולם לא נסכים להסכם הזה. תשובתו הרגיזה את שולץ והוא עבר לשפת האיומים באומרו: "נִרְאֶה". אסד שוב השיב ברוגע: בימים הבאים יתברר מי צדק ומי טעה.

שולץ המשיך בשיחות לקידום ההסכם והוא ונחתם בראשי תיבות על ידי לבנון וישראל ב-17 במאי 1983. אסד ראה בהסכם את הפיכתה של לבנון לאזור חסות ישראלי והיה נחוש להכשילו בכל מחיר. כדי להסב את תשומת לבם של ראש מדינות ערב לסכנה שמהווה ההסכם הזה לביטחון הלאומי הערבי, חיבר אסד בעצמו איגרת ארוכה בת  15 עמודים והטיל על א-שרע להעביר אותה לאחדים מהשליטים הערבים.  יש לציין כי אסד הִרבה לקרוא ולכן סבר כנראה כי כך נוהגים גם עמיתיו – אבל טעה. א-שרע מטיל ספק אם מישהו מהמנהיגים אליהם הוא מסר את האיגרת טרחו לקרוא אותה, מה עוד שאחדים מהם – כמו נשיא תוניס חביב בורגיבה – מפאת זקנתם לא היו מסוגלים לעשות זאת.

ב-24 ביוני 1983 אסד "הסכים ללא התלהבות" לגרש את ערפאת מסוריה. הגירוש בוצע "בעצתם של ח'דאם וחִכְּמַת אל-שהאבי" [הרמטכ"ל], וזאת לאחר שערפאת האשים את סוריה באחריות לפילוג בתנועת פתח, דבר שהרגיז את אסד. א-שרע עקב אחר ההתפתחות הזו ב"חוסר שביעות רצון", כיוון שלא שירתה את האינטרסים של סוריה ומעמדה בסוגיה הפלסטינית. א-שרע ראה בגירוש ערפאת החלטה בלתי מוצדקת, וכדי להקטין את השלכותיה השליליות הוא נפגש בתוניס עם ערפאת [לא נאמר מתי]. פגישתו עוררה ביקרת מצד "ההנהגה בסוריה", אבל אסד קיבל אותה בהבנה, כיוון שיחסיו החיוביים יחסית של המחבר עם ערפאת הותירו פתח לחידוש הקשרים בין סוריה לאש"ף.

בעקבות התגברות מגמת הפילוג בין תומכי ערפאת ומתנגדיו  בתנועת פתח בלבנון, חזר ערפאת בחשאי לטריפולי בלבנון ונותר בה עד 20 בדצמבר 1983. לשובו היו השלכות שליליות על הכוחות והארגונים הנאמנים לסוריה בלבנון. כמו כן התקיימו קשרים  בין ערפאת לאחיו של הנשיא אסד, רפעת אסד, שבאותה העת היה יריבו של הנשיא. בעקבות כל זאת "נאלץ הנשיא להתערב ישירות נגד ערפאת ותמך במתנגדיו הפלסטינים". כתוצאה מכך אולץ ערפאת לעזוב את טריפולי, והחל פרק מר נוסף בקשרים בין סוריה וערפאת. הפרק הזה נמשך בעקבות אישור הסכם עמאן בין ערפאת והמלך חוסיין בפברואר 1985 [שנועד להקים קונפדרציה בין ירדן לפלסטין על שתי גדות הירדן]. מבחינתו של אסד, הפגם בהסכם הזה התמקד בכך שערפאת לא רק יצא מהאפוטרופסות הסורית, אלא קשר עצמו למשטר הירדני.] 

מחלתו של אסד והעימות עם אחיו רִפְעַת, נובמבר 1983-מארס 1984   בתחילת נובמבר 1983, לפי בקשת הנשיא אסד, השתתף א-שרע בסמינר בעיר אטלנטה שבמדינת ג'ורג'יה בנושא "השלום במזרח התיכון". יושבי ראש הכנס הבלתי רשמי הזה היו הנשיאים האמריקאים  לשעבר ג'ימי קרטר וג'רלד פורד. אסד ראה בוועידה הזדמנות להציג את רצונה של סוריה בשלום, להסביר את עמדתה בנושא לבנון ולשפר את תדמיתה. א-שרע חזר לדמשק ב-10 בנובמבר 1983 ובתחילה היה מודאג שאסד לא קבע תאריך לקבלו לשמוע על הסמינר, ואולם במהרה תקפה אותו דאגה רבה יותר, כאשר נודע לו כי אסד נמצא בטיפול אינטנסיבי בבית חולים ולאף אחד אסור לבקרו. יש לציין כי מצב בריאותו של אסד הידרדר במהירות, וכאשר הדבר נמסר לשר החוץ עבד אל-חלים ח'דאם הוא חזר לסוריה מוועידת הדיאלוג הלבנוני בז'נבה בטרם סיומה. הוועידה הלבנונית הזו נערכה  בנובמבר  1983 לאחר פיצוץ במפקדת הכוחות האמריקאיים בביירות באוקטובר, אירוע אשר חיזק את מעמדה של סוריה בלבנון. התוצאה החשובה של הוועידה הייתה הקפאת הסכם ה-17 במאי ואי ביצועו, אלא בהסכמתה של סוריה.

"כנראה הייתי בין אחרוני אנשי הממשל הסורים" אשר נודע להם על מחלתו של הנשיא: בפרוץ המחלה היה א-שרע בסמינר בארה"ב, מה עוד שלא  היה חבר בהנהגה הארצית של הבעת'. זמן קצר לאחר שובו נודע למחבר כי אסד מינה ועדה מצומצמת לניהול ענייני המדינה בתקופת מחלתו שכללה את בכירי השלטון במפלגה, בממשלה, ובצבא, בהם ח'דאם.  הקמת הוועדה על ידי אסד משמעותה הייתה כי מצב בריאותו של הנשיא מאפשר לו לקבל החלטות, ולא כפי שנפוצו שמעות אשר "השתקפו  בעמדות רוב חברי ההנהגה הארצית ואחדים מבעלי השפעה".

רפעת אסד, אחיו של הנשיא ומפקד "פלוגות ההגנה",  התנהג "כמי שסבור שהנשיא כבר נכנס לשלב הגסיסה האחרון". הרמטכ"ל  שהאבי  "ניסה לדחוף" את רפעת אסד "באופן בלתי מוצהר לבטל את חוקיות הוועדה, אשר הקים הנשיא, ולהחליפה בהנהגה הארצית". ח'דאם התנגד לכך, דבק בוועדה אשר כונן הנשיא והפך לאויב מושבע של רפעת. התפתח קרב "זאבי" על השלטון. ההנהגה הארצית החליטה כי היא מקור הסמכות המשפטית להעברת השלטון. פירוש הדבר היה כי רפעת אסד הפך למוקד קבלת ההחלטות, כיון שרוב חברי ההנהגה היו חייבים לו את היבחרותם למשרותיהם. רפעת נהנה מהשפעה רבה בסקטור האזרחי, כולל באליטות האקדמאיות, הפוליטיות והכלכליות. הוא נהנה מעמדת כוח לא רק במפלגה אלא אף בקרב מפלגות "החזית הלאומית המתקדמת" [מוסד שלטוני סמלי בעיקרו, אשר נוסף למפלגת הבעת' כלל את המפלגה הקומוניסטית]. הסיבה לכך: על אף תמיכתו בקו הסעודי-אמריקאי, הוא נקט בסגנון מהפכני-שמאלני, כמתנגד לאימפריאליזם ותומך בסובייטים, עד שאחדים ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסורית יצרו לו תדמית בנוסח פידל קסטרו, בקרב חוגי השמאל בסוריה. 

בהמשך [אין תאריך], עדנאן מח'לוף, מפקד המשמר הרפובליקאי, מסר למחבר כי הנשיא מחכה לו, בעקבות בקשתו להיפגש אתו לאחר שובו מהכנס בג'ורג'יה. בעת הפגישה הנשיא היה "במצב בריאות טוב", ועל אף ששאל את א-שרע על הכנס, עיקר התעניינותו הייתה במצב בסוריה. הוא תיאר את אחיו הצעיר רפעת כנאיבי והיה ברור כי הוא רוגז עליו, ועם זאת לא חש הנשיא דאגה או פחד, לא ממה שעלול לעולל לו אחיו וגם לא מיציבות המשטר.

לפי הערכתו של א-שרע, מחלתו של הנשיא הביאה להתגלעותו של המאבק שהתנהל מזה שנים אחדות בשִכבה העליונה של ההנהגה הסורית ביחס לשתי אסכולות. אסכולה אחת דגלה בהתאמת המדיניות הסורית למגמה הסעודית-אמריקאית באזור ונקיטת עמדה מרוככת כלפי תוכנית רייגן לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי – בעוד האסכולה השנייה התנגדה לכל אלה. בטרם מחלתו של אסד ראה המחבר בהבדלי הגישות האלה חילוקי דעות לגיטימיים בתוך ההנהגה הסורית. יתרה מזו. כפי שסיפר לו לימים הנשיא אסד עצמו, הוא, בהשפעת נאצר, ניסה לקיים איזון בין שתי מגמות, אחת פרו סובייטית ושנייה אמריקאית ומתנגדת להעמקת הקשרים עם בריה"מ. זאת ועוד. לאחר שכישלון הסכם ה-17 במאי הפך למעשה לעובדה, סוריה ניסתה להעביר מסר לשולץ כי מדיניותה של סוריה בלבנון אינה חלק מזו של בריה"מ, וכי התנגדותה של סוריה לאמריקה אינה דוקטרינה, כי אם נובעת מקידום אינטרסים סוריים וערביים.

 א-שרע מציין כי כאשר הוא החליף זמנית את שר התעמולה אחמד אִסְכַּנדר אחמד, מפאת מחלתו, הוא הורה למנהל הטלוויזיה לא לשדר כתבה על תמרונים של "פלוגות ההגנה" שהבליטו את רפעת אסד, בעוד הרמטכ"ל נראה מוצנע בצילו. הנשיא אסד היה מרוצה מאוד מצעדו של א-שרע בנדון ואף ציפה ממנו כי ימשיך להתנהל בלי לבקש אישור ממנו. א-שרע נהנה מאמון רב של הנשיא אשר תחילתו בתקופת פירוק קע"מ ופיקודו על חיל האוויר בשנות ה-60.

יציאתו של אסד ממצב של טיפול נמרץ ונאומו בדבר מעורבותו של אחיו רפעת בתוכנית נגדו הכריעו מייד את העימות לטובתו [סוף נובמבר-תחילת דצמבר 1983?]. ב-8 בדצמבר 1983, בעת התקיפות של מטוסים אמריקאים נגד עמדות סוריות בבקעת הלבנון, ערך א-שרע מסיבת עיתונאים במהלכה נשאל על מצב בריאותו של הנשיא. הוא השיב כי הנשיא מבצע את עבודתו היומית, על אף שהרופאים יעצו לו לנוח, ולדברי רופאו האישי הוא הולך מדי יום 5 קילומטרים. באותו היום התקשר אליו רפעת וטען כי אסד אינו מסוגל ללכת 500 מטרים. טענתו תאמה את הטון בו נקט באותה העת לפיו נבצר מאסד לשאת בנטל השלטון וכי הוא, רפעת, מתאים להציל את המצב.

ביטול הסכם ה-17 במאי 1983     בתקופה זו, [אין תאריך]  כאשר אסד ניסה להפוך את הניצחון הישראלי-אמריקאי בלבנון להסתבכות ולמפלה, הנשיא הסורי קיבל שיחת טלפון מרייגן, עליה סיפר אחר כך למחבר. הנשיא האמריקאי האשים את סוריה במעורבות בטרור. אסד ניסה להפסיק את רייגן  מספר פעמים, אבל עמיתו האמריקאי המשיך להקריא את נוסח דבריו. אסד התרגז וצעק: האם אתה יודע עם מי אתה מדבר, אני נשיא סוריה חאפז אל-אסד, וטרק את השפופרת. [ב-12 בינואר 1984] השליח המיוחד של הנשיא רייגן למזרח התיכון, דונלד רמספלד [בספרו של א-שרע הוא מתואר בטעות כסגן שר ההגנה האמריקאי] נפגש עם אסד במקום ההחלמה שלו בדרום דמשק והודיע לו על נסיגת הכוחות האמריקאיים מחופי סוריה ולבנון. עוד טען רמספלד כי לדעתו על ארה"ב היה לשלוח לחופי לבנון לא פחות מ-50,000 נחתים, אבל רייגן ושולץ סברו כי די באלפיים נחתים כדי לכבוש את לבנון, וכעת הם משלמים את המחיר. בעקבות נסיגת הכוח הרב לאומי, הסכם ה-17 במאי  1983 פרפר את פרפורי הגסיסה האחרונים שלו. בתחילת מארס 1984 הנשיא הלבנוני אמין ג'ומאייל ביקר בדמשק וב-5 במארס  1984 ביטלה ממשלת לבנון את הסכם ה-17 במאי.

שר החוץ בתקופת חאפז אל-אסד, 2000-1984      

 סיום המאבק בין אסד לרפעת, מארס-נובמבר 1984        לאחר סיום הסבב הזה בעימות מול הציר הישראלי-אמריקאי, מצא אסד לנכון לערוך שינויים במרכזי הכוח. במארס 1984 הוא מינה לעצמו לשלושה סגנים והם עבד אל-חלים ח'דאם, זהיר משארקה ורפעת אסד. במקביל, ראש הממשלה עבד א(ל)-ראוף אל-כסם הרכיב ממשלה חדשה בה נתמנה א-שרע לשר החוץ, לאחר כהונתו במשך ארבע שנים כשר לענייני חוץ. כפי שנודע למחבר בדיעבד מראש הממשלה כסם ומאסד עצמו, מינויו לשר החוץ עורר את התנגדותם של שהאבי, ובמיוחד של  ח'דאם. האחרון רצה להמשיך לכהן כשר החוץ, נוסף לתפקידו כסגן הנשיא.

במהלך ההתפתחויות האלה [באמצע מארס 1984], ביקר בסוריה היידר (גיידר) אלייב, סגן [ראשון של] ראש ממשלת בריה"מ וחבר בפוליטביורו. [אלייב הוא רוסיפיקציה של השם הערבי עלי. האיש אזרי בלאומיותו ולעתיד נשיא אזרבייג'ן 2003-1993.]  הרקע לביקורו של אלייב היה מותו של מנהיגה של בריה"מ יורי אנדרופוב ב-9 בפברואר 1984. במותו איבדה סוריה "בעל ברית חזק". היה זה אנדרופוב אשר "ציווה לצייד את סוריה בטילים מתקדמים להגנה עצמית בעת הפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982, והוא אשר אימץ בתוך ברית המועצות את המאבק נגד הציונות בתור תנועה גזענית". אלייב העביר לאסד איגרת ממנהיגה החדש של בריה"מ קונסטנטין צ'רניינקו, אשר סימלה את המשך הברית הסובייטית-סורית. עמדות שני הצדדים היו קרובות בכל הנושאים, מלבד הבדלים מסוימים בדבר התוכנית שהביא אלייב לאחדות אש"ף, שהופיעה כנספח לאיגרת של צ'רניינקו. אסד הסכים לתוכנית, אבל בהסתייגויות, ולמעשה המתיחות בין סוריה לערפאת לא חדלה גם בשנים הבאות. [בניגוד לעמדתו של אסד אשר חתר נגד ערפאת, בריה"מ דגלה בפיוס ובשיתוף פעולה בין סוריה לאש"ף בהנהגתו של ערפאת.]

לדברי א-שרע, הביקור נועד גם לסמל את תמיכתה של בריה"מ באסד בסכסוכו עם רפעת. [אף על פי כן]  ביקש אלייב מאסד להיפגש עם רפעת. "הנשיא לא רצה שלא להיענות לרצונו של אלייב", אבל חשש מהאימפולסיביות של רפעת, שלא השלים עם מינויו לסגן הנשיא. בהתאם לבקשתו של אסד, א-שרע נוכח בפגישה בין אלייב לרפעת. בדרך לפגישה רמז אלייב למחבר, כי לולא היה מוסלמי, מעמדו בהנהגה הסובייטית היה גבוה יותר. רפעת רצה לנצל את הפגישה הזו כדי לחזק את מעמדו או לפחות לנצלה כסוג של ערבות [נגד הדחתו], ולכן בשיחה היה "יותר סובייטי" מאלייב.

בהתאם לבקשתו של אסד, א-שרע ניסה למצוא מוצא ראוי לרפעת שיביא להרחקתו מסוריה. בתחילה הוא ניסה לארגן לרפעת ביקור רשמי בפאריס בתור סגן נשיא, אבל משרד החוץ הצרפתי סירב. בניגוד לכך, הסובייטים, אשר היו מודעים היטב לבעיית רפעת, נענו ליוזמתו של א-שרע והסכימו לקבלו  לביקור רשמי כסגן נשיא לפי כל כללי הפרוטוקול. לביקור צורפו בערך 70 קצינים מתומכיו של רפעת, כאשר כל הקבוצה הזו נועדה לסיים את המסע בשווייץ ולהישאר בה ללא קביעת תאריך לשובה. אסד חשש כי רפעת עלול להביך אותו במוסקבה, ולכן צירף לביקור את סגן ראש הממשלה, עבד אל-קאדר קדורה,  ואת המחבר. כללית, הביקור [בסוף מאי 1984] התנהל כמתוכנן, ורפעת המטיר תשבחות על הסובייטים [והוא גם זכה להיפגש עם מנהיג בריה"מ צ'רניינקו]. התנהלותו של רפעת לא הפתיעה את אסד, כאשר סיפר לו המחבר על הביקור.

בנובמבר 1984 החזיר אסד את רפעת לסוריה, אבל לא התכוון לתת לו שום משרה. א-שרע נוכח בארמון הנשיאות לצד הנשיא בשעת קבלת פניו לרפעת. רפעת נראה נפחד, נשק את ידו של אחיו הגדול והיה כילד שפשע המבקש לזכות באהדה מאביו. ביוזמת הנשיא נערך פיוס בין ח'דאם  לרפעת. "רפעת הרגיש כי הנשיא, העם וחלק חשוב של הצבא לא רוצים אותו יותר ועזב" את ארצו לצמיתות.

טיפולו בנושא לבנון,1987-1985       על רקע תחילת נסיגתה של ישראל מלבנון באפריל 1985 [ביוני 1985 נסוגה ישראל מרוב שטחה של לבנון לרצועת הביטחון] פרץ סכסוך בין שני ארגונים לבנונים שיעיים – אמל וחיזבאללה – על השליטה באזורים אותם פינה הצבא הישראלי. בעקבות זאת מינה הנשיא אסד את א-שרע לפעול למציאת  פתרון לסכסוך בין שתי "התנועות האחיות". למען מטרה זו בדצמבר 1985 הזמין א-שרע את מנהיגי שתי  התנועות לכינוס במשרד החוץ בדמשק. לכינוס הוזמן גם שר החוץ האיראני, עלי אכבר וילאיתי, לאור השפעתו על חיזבאללה. הכינוס נמשך 20 שעות, היה הכינוס הארוך ביותר שערך המחבר בחייו, ובסופו הושג הסכם שהביא להפסקת הלחימה. א-שרע מאשים את ח'דאם במילוי תפקיד לא קונסטרוקטיבי בכינוס.

במאי 1985 החלה "מלחמת המחנות" [הכוונה למחנות הפליטים] בין ארגון אמל לבין תנועת פתח של תומכי ערפאת. מטרת אמל [ולמעשה של אסד] הייתה לגרש את קבוצת ערפאת [ממחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון], ולא לאפשר לקבוצה הזו לחזור למצב בו הייתה לפני 1982. [לפני הפלישה הישראלית ב-1982,  ארגון פתח שלט על חלק מהאזורים השיעים בדרום לבנון וכמו כן שלט על מחנות הפליטים בביירות.] לדברי א-שרע: "הייתי חוזר שוב ושוב ומביע לשווא בפני חברים אחדים בהנהגה המדינית והצבאית, שמלחמת המחנות נוגדת את האינטרסים היסודיים של סוריה... וחובה עלינו להבחין בין חילוקי הדעות שלנו עם ערפאת, גם אם צדקנו בתחום הזה, ובין מחויבותה של סוריה לבעיה הפלסטינית, שהיא הבעיה המרכזית שלנו, קודם כול".  הנשיא אסד ביקש מא-שרע לפעול בשיתוף פעולה עם ח'דאם בנושא הלבנוני – דבר שניסה למנוע ממנו ח'דאם.  המחבר הבין כי השארת הבעיה הזו לטיפולו של ח'דאם פירושה כי המלחמה בין הפלסטינים לתנועת אמל לא תיגמר לעולם. הנשיא היה מודע למריבות בין א-שרע לח'דאם וניסה לרסנן.

בין השנים 1987-1985 א-שרע מילא תפקיד פעיל בניסיונות התיווך בין הקבוצות והמיליציות השונות בלבנון, כדי לשים קץ למלחמת האזרחים. ב-5 בינואר 1987 נערכה פגישה בין א-שרע לבין יועץ הנשיא הלבנוני לענייני חוץ, אלי סאלם. זאת בהתאם למנוי שקיבל א-שרע מהנשיא אסד לערוך פגישות "מרתוניות" במשרד החוץ הסורי כדי להגיע להסכם [לסיום מלחמת האזרחים]  בלבנון. לצדו של א-שרע השתתף בשיחות ע'אזי כנען, ראש מנגנון הביטחון והמודיעין של הכוחות הסוריים בלבנון. הפגישות המרתוניות נמשכו עד מארס 1987 והביאו ב-11 ביוני 1987 להשגתו של "הסכם לאומי" – הידוע גם כהסכם סאלם-א-שרע. ההסכם הזה סלל את הדרך ל"הסכם טאיף" (ערב הסעודית) ב-1989 [שהביא לרפורמה חוקתית בלבנון]. הנקודות החשובות מנקודת ראותו של א-שרע בהסכם משנת 1987 היו הקמת רשות לביטול העדתיות בלבנון, נקיטת כל הצעדים לשחרור האדמות הכבושות בידי ישראל ללא תנאי – וכל זאת במסגרת כינון קשרים אסטרטגיים בין לבנון לסוריה בכל תחומי החיים. תפקיד חיובי בהשגת ההסכם מילא איש העסקים הלבנוני-סעודי, רפיק אל-חרירי. האיש יחד עם [שר החוץ הסעודי] סעוד אל-פייסל, הרבו לבקר בדמשק והיה להם חלק בולט בנוגע  לסעיף "הקשרים המיוחדים" בין סוריה ללבנון. הסעיף הזה היה חשוב מאוד לאסד בהקשר לשאיפתו לאחד את המסלולים הסורי והלבנוני במשא ומתן עתידי על הסדר עם ישראל.  

המחבר אמר לאסד ויותר מפעם אחת לדרגים הפוליטיים והבכירים בסוריה – בלי לומר זאת בפומבי – כי על סוריה להסתפק בנוכחות צבאית כפי שנקבעה בהסכם טאיף ותו לא. כלומר להשאיר את כוחותיה במקומות מוגדרים באזור בקעת הלבנון במטרה לשמור על ביטחונה מפני התקפה ישראלית נגדה וגם להבטיח את ביטחונה של לבנון. המחבר סלד מעיסוק לעומק בנושא הלבנוני, ראה בו כאב ראש, ואף התלונן בפני הנשיא כי הנושא הלבנוני מחייב שר חוץ שיתמסר כולו לתחום הזה. עם זאת, מציין המחבר כי הנשיא מינה אותו לעסוק בחלק הדיפלומטי בנושא הסורי-לבנוני, בעוד ח'דאם התעמק בשלמות בתחום הפנים הלבנוני: האישים והאירועים לפרטי פרטים.

גורבצ'וב, 1990-1985 (והערה על פרשת הינדאווי)    כעבור כשלושה חודשים לאחר עלייתו של מיכאיל גורבצ'וב לשלטון בבריה"מ, ב-19 ביוני  1985 טרח אסד לערוך אתו שיחות במוסקבה. במהלך השיחות דיבר גורבצ'וב באריכות על אי שביעות רצונו מתפקודה של החברה והכלכלה בבריה"מ, הצורך להיאבק בבזבוז והשחיתות ולבנות דמוקרטיה. הפגישה הראשונה בין אסד לגורבצ'וב הייתה ידידותית. אסד טען כי גם הוא לאחר עלותו לשלטון ב-1970 ניסה להיאבק נגד הבזבוז השחיתות, ואולם הדבר אינו קל כפי שנראה במבט ראשון ומחייב התמדה. [משתמע, כי אסד, מתוך רצון למצוא חן בעיני גורבצ'וב, ניסה להדגיש את הדמיון בין הרפורמות שהוא ניסה לחולל בסוריה לאחר עלותו לשלטון לבין הרפורמות שמתכנן גורבצ'וב.]

בנושא המזרח התיכון, גורבצ'וב גינה את מדיניות "העסקות הנפרדות" של וושינגטון [קרי הסכמי שלום בין מדינות ערב לישראל בחסות אמריקאית, לפי הדגם של הסכם השלום המצרי-ישראלי], את התנגדותן של ארה"ב וישראל להקמת מדינה פלסטינית, בניגוד לבריה"מ התומכת בהקמתה, וציין את תמיכת ארצו באחדות אש"ף [בניגוד לסוריה שעדיין פעלה נגד מנהיגותו של ערפאת]. גורבצ'וב גם הביע שביעות רצון מעמדתו של אסד בנושא כינוס ועידה בינלאומית למזרח התיכון. אסד הדגיש באוזני גורבצ'וב שסוריה לא תפתח "בשום מלחמה התקפית ללא הסכמה ותיאום עם ברית המועצות". [רמז לניסיונותיו של גורבצ'וב לרסן את סוריה במישור הצבאי.] עוד אמר אסד: "אנחנו מוכנים לתת כל הערבויות שתרצה ברית המועצות. החשוב שעל אדמת סוריה יימצֵא משהו שירתיע אחרים מפני תוקפנות, ואין זה חשוב עם יהיה בידי סוריה או בידי הסובייטים". [אולי רמז לנכונות להציב מערכת הגנה מפני מטוסים מופעלת בידי סובייטים על אדמת סוריה.]

במארס 1986 ביקר א-שרע בלונדון בהתאם להזמנה רשמית של משרד החוץ הבריטי. היה זה ביקורו הראשון בסוריה במעמדו כשר החוץ, אבל בעברו, כמנהל אזורי של חברת התעופה הסורית, הוא התגורר בבריטניה חמש שנים. נוסף לשיחות עם שר החוץ הבריטי, ראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, בצעד נדיר מצִדה כלפי שר חוץ מהעולם השלישי, נאותה לקבלו. תאצ'ר אמרה כי על סוריה לנצל את כהונתו של ראש הממשלה שמעון פרס, אותו תיארה כאיש שלום, לניהול משא ומתן.

פחות משישה שבועות לאחר ביקורו בלונדון, ב-17 באפריל 1986 – יום החג הלאומי של סוריה [יום העצמאות של סוריה באותו התאריך בשנת 1946] – התפוצצה פרשת ניזאר הִינדאווי. א-שרע מודה כי האיש גויס על ידי "אחת מזרועות הביטחון" של סוריה וניתן לו דרכון דיפלומטי בשם בדוי. ואולם, לטענת א-שרע, האיש היה "תחת מעקב של שירות הביטחון הבריטי", ו"במיוחד כאשר לקח את ידידתו האירלנדית, אן מרפי, לנמל התעופה הית'רו, ועזב אותה לאחר שהגיעה לנמל התעופה בלי ללוות אותה לתוך נמל התעופה, למרות שהיא הייתה בהריון ממנו כפי הנראה בחודש השישי".  עוד טוען המחבר כי הבריטים, לאור המעקב והציתות, ידעו מראש על הכוונה לפוצץ מטוס נוסעים, באמצעות מטען החבלה שהוסתר במזוודתה של אן מרפי, שעמדה לעלות עליו לטיסה. [אין התייחסות כלשהי לנושא מי הכין את מטען החבלה – ומכאן יכול להשתמע כי זו הייתה יוזמה אישית של הינדאווי בתור פלסטינאי-ירדני. בעוד לאמתו של דבר מדובר היה בניסיון לפוצץ מטוס נוסעים של חברת אל-על מצד המודיעין הסורי, כאשר הינדאווי, שהוכשר ופעל מטעם המודיעין הסורי לביצוע פעולת הטרור הזו, השתמש במרפי כנוסעת תמימה.]  כמו כן, טוען המחבר כי לא הייתה הצדקה לגירוש השגריר הסורי ולניתוק הקשרים הדיפלומטיים, בעקבות ניסיון פיצוץ המטוס. במסיבת עיתונאים בדמשק האשים  א-שרע את תאצ'ר בחוסר הגינות, בטענה כי הייתה יושבת ראש אגודת הידידות הבריטית-ישראלית בפרלמנט במשך חודשים גם לאחר שנעשתה ראשת ממשלה. זאת ועוד. א-שרע מתאר את הפרשה כ"מזימת הינדאווי הבריטית-ישראלית" ומביא את הכחשתו של אסד למעורבותה של סוריה בניסיון לפוצץ מטוס אזרחי, בשיחה עם שגרירים ערבים באתונה במאי 1986. "בפרק זמן מסוים לאחר פרסום פסק הדין" נגד הינדאווי [אין תאריך], שנידון ל-45 שנות מאסר [באוקטובר 1986], תאצ'ר שלחה שליח מיוחד למשרד החוץ הסורי כדי לחסל את עקבות הפרשה ולהחזיר את הקשרים בין שתי המדינות. אבל א-שרע סירב לקבלו והשליח חזר בידיים ריקות.

ב-24 באפריל 1987 הגיע אסד לבריה"מ בראש משלחת גדולה – שכללה בין היתר את ח'דאם, מוסטפא טלאס שר ההגנה, והמחבר – וקיים פגישות עם גורבצ'וב שנמשכו במשך שעות. אחד הנושאים בשיחות היה פרשת הינדאווי . אסד טען כי ארה"ב, ובמיוחד בריטניה בשיתוף פעולה עם ישראל, מנצלות את "אירוע מטוס אל-על הישראלי בנמל תעופה הית'רו" כדי להאשים את סוריה בטרור ולפעול נגדה. גורבצ'וב גילה סימפטיה "זהירה" במסע התעמולה של אסד נגד בריטניה. עם זאת ציין כי הוא זכה ל"קבלת פנים חמה מגברת תאצ'ר ומהעם הבריטי כאשר ביקר בלונדון בשנה שעברה". אסד השיב כי אין ערובה להמשך הפופולאריות שלו במערב, אלא אחרי שהמנהיג נהנה קודם כל מפופולאריות בארצו [רמז ברור למורת רוחו של אסד מגורבצ'וב].

בשיחה שקיים אסד ביחידות עם גורבצ'וב הוא העלה את נושא הנשק, בהנחה כי עמדתו של שר החוץ אדוארד שברדנדזה שונה מזו של גורבצ'וב [אין פירוט, אך משתמע שעמדת שר החוץ הייתה שלילית]. אסד ציין כי ישנו פער גדול בתחום החימוש בין סוריה לישראל וכי סוריה זקוקה לנשק כדי להרתיע את ישראל מביצוע תוקפנות, ולא כדי לפתוח במלחמה. גורבצ'וב הביע נכונות להושיט לסוריה סיוע טכני כדי לעזור לה להתגבר על נקודות החולשה בהגנתה. עם זאת אמר כי הוא לא יספק לסוריה נשק חדש, כיוון שפתרון מלא וצודק לסכסוך המזרח תיכוני הוא פוליטי ולא צבאי.

לאחר הביקור הזה חל שינוי מרגיז במדיניותה של בריה"מ. בעת ביקורו של א-שרע ביפן ביוני 1988, ביקש ממנו השגריר הסובייטי ביפן כי בדרך שובו לסוריה,  במוסקבה, להיפגש עם שברדנדזה, לבקשת השר הסובייטי. בפגישה, שר החוץ הסובייטי ביקש מעמיתו הסורי לחשוב על שלום ולחדול לבקש עוד נשק מבריה"מ. סגנון דיבורו הזה היה חסר תקדים בקשרים בין מוסקבה לדמשק. א-שרע השיב כי סוריה מתחמשת, כיוון שאדמותיה כבושות ובקשות הנשק שלה נועדו להגנתה. אחר כך, לפתע שאל שברדנדזה, מדוע לא תיסוגו מלבנון – וזאת בלי לדון בנושא הלבנוני ובלי לקשור בין הגולן הכבוש לבין הימצאותה של סוריה בלבנון. א-שרע דיווח לאסד על הפגישה, והנשיא אמר כדלהלן: "פירוש הדבר כי ישנו שינוי מסוכן, אם זוהי עמדת ההנהגה הסובייטית כולה ולא עמדת שברדנדזה בלבד". כדי לבדוק אם זו עמדת שברדנדזה בלבד, ביקש א-שרע מהשגרירות הסובייטית בדמשק לשלוח שליח חשוב לסוריה, ואכן, כעבור פחות מחודש הגיע סגן שר החוץ יוּרי ווֹרוֹנצוֹב, ולאחר מספר שבועות המומחה ליחסים בינלאומיים יבגני פרימקוב. לבסוף, ב-18 בפברואר 1989 הגיע שברדנדזה, כשהוא נושא איגרת מגורבצ'וב שהכילה דיבורים דיפלומטיים כלליים ללא התחייבויות.

אסד היה מוטרד מ"גידול ההשפעה הישראלית בעיצוב ההחלטה הסובייטית". אחד ממקורותיה של סוריה בדבר התגברות ההשפעה הישראלית היה ח'אלד בכדאש, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסורית, אשר מתחילת שלטונו של גורבצ'וב נקט עמדה מסויגת כלפי ה"פרסטרויקה". אסד היה מודאג מהשינויים ביחסים בין בריה"מ לארה"ב והשלכותיהם על הסכסוך הערבי-ישראלי ומצבה של סוריה. כדי לברר את המצב לאשורו, ערך אסד ביקור רשמי בבריה"מ ב-29-27 באפריל  1990. הפגישה עם גורבצ'וב הייתה בבחינת "הלם גדול" לאסד. היא התרחשה על רקע תחילת הידרדרות המצב בליטא ונטיות בדלניות ברפובליקות סובייטיות אחרות. בניגוד לגורבצ'וב בשתי הפגישות הקודמות ב-1985 וב-1987, בהן שידר המנהיג הסובייטי ביטחון עצמי רב, דיבר בצורה חופשית כשידיו נעות ועיניו זוהרות – כעת נראה חלש במישורים האישי והפוליטי, ומיואש מהמצב המדרדר; והיה מביט יותר לעבר שולחן השיחות מאשר לעבר בן שיחו, ושפת הגוף הקודמת נעלמה. א-שרע נדהם כאשר גורבצ'וב ביקש בעקיפין להיוועץ בנשיא סוריה כיצד להבטיח את שלטונו שלו בארצו. כלומר, שליט הקרמלין ביקש עצה מאחד ממנהיגי העולם השלישי, גם אם מדובר היה במנהיג חשוב בדמותו של אסד. במטוס, בדרך חזרה ממוסקבה לדמשק, סיפר אסד מה התרחש בפגישה אישית סגורה שלו עם גורבצ'וב. השיחה התרכזה בהגירת היהודים הסובייטיים לישראל. אסד טען כי היהודים האלה הבאים לישראל עתידים להתיישב באדמה סורית ברמת הגולן ולהילחם נגד סוריה, והוא ביקש מגורבצ'וב, לכל הפחות, לקשור את שאלת ההגירה היהודית בנסיגה ישראלית. גורבצ'וב שתק לרוב והסתפק בהערה כי הוא נתון ללחצים והוא ילמַד את הנושא. הנשיא הסורי יצא מהביקור פסימי ועם זאת עדיין קיווה שיתרחש משהו שיעצור את הידרדרותה של בריה"מ.

בספטמבר 1990 פגש א-שרע במסדרונות האו"ם את תאצ'ר, והיא הבטיחה לשלוח שליח רשמי לדמשק, כדי לחדש את הקשרים בין שתי המדינות.  לאחר משא ומתן עם השליח, בהתעקשותה של סוריה  פורסמה הודעה משותפת ובה דובר לא רק על חידוש הקשרים בין סוריה לבריטניה, אלא גם  גינוי לפעולותיה של ישראל בשטחים הערביים הכבושים והצורך להבחין בין התנגדות חוקית לכיבוש לבין טרור הראוי לגינוי.

מלחמת עיראק-איראן, ספטמבר 1980-אוגוסט 1988      מלך ירדן חוסיין, בתחילה היה נלהב ממלחמתה של עיראק נגד איראן. אבל כעבור כשנה מפרוץ המלחמה – לאחר שעיראק איבדה את היוזמה בה – פסקה התלהבותו ממנה, ובאמצע שנות ה-80 היה מעוניין בהפסקתה [באותה התקופה גם סדאם חוסיין רצה לסיים את המלחמה הכושלת מבחינתו]. המלך היה המנהיג הערבי היחיד אשר התאים ליטול על עצמו את תפקיד התיווך בין עיראק לסוריה. זאת לאור יחסי האמון של המלך עם סדאם חוסיין מחד גיסא – ולאחר שמינה חוסיין לראש ממשלתו את זיד אל-רִִפאעי המקורב לסוריה, מאידך גיסא. ביקורו הראשון של רפאעי מחוץ לארצו היה בסוריה בנובמבר 1985. במהלך השנים 1986 ו-1987 המלך חוסיין ואסד נפגשו כ-15 פעמים, כאשר הנושא העיקרי של השיחות היה הפסקת מלחמת עיראק-איראן. מאמצי המלך חוסיין להפסקת המלחמה גברו לאחר שאיראן כבשה את חצי האי פאו [ב-1986], וחששוֹ כי איראן תכבוש שטחים נוספים בתוך עיראק [עיראק החזירה לעצמה את השליטה על פאו באפריל 1988]. לסוריה היו קשרים אסטרטגיים עם איראן, אבל האינטרסים של שתי המדינות לא היו תמיד חופפים. סוריה דאגה להזכיר לאיראן שהיא מדינה ערבית, וכיבוש אדמה ערבית מנקודת ראות סורית היה קו אדום.

הנשיא אסד ייפה את כוחו של א-שרע לתווך ולהביא לרגיעה בין איראן לערבים. במסגרת זו הציע א-שרע לכוויית [כנראה ב-1987] להניף את דגל סוריה על מכליות הנפט שלה, במקום דגלים זרים [של ארה"ב ובריה"מ], כדי למנוע הפצצתן על ידי איראן. לתדהמתו הרב של א-שרע כוויית לא נענתה להצעה בטענה כי הנפת דגל סוריה על מכליותיה תביא להפצצתן על ידי העיראקים.  א-שרע נפגש פעמים אחדות עם נשיא איראן עלי חמינאי, ובאחת המפגשים העביר לו איגרת מאסד בה ביקש להפסיק להפציץ את הספינות של ערב הסעודית וכוויית בטילים. [ערב הסעודית וכוויית תמכו פיננסית בעיראק, כאשר כספי הסיוע מקורם בייצוא נפט במכליות]. הנשיא האיראני השיב כי אללה הוא אשר מפגיז אותן. בתגובה, ביקש ממנו א-שרע לקרוא לאללה במהלך התפילה לחדול מלשגר טילים לעבר מכליות. לאחר הפצרות חוזרת, אמר חמינאי כי הוא יבקש זאת מאללה כעבור ימים אחדים. ואכן מלחמת המכליות נפסקה. [למעשה מלחמת המכליות נמשכה עד סוף המלחמה.]

[באפריל 1987?] הצליח המלך חוסיין לארגן מפגש חשאי בין סדאם חוסיין לאסד [בירדן], אשר נמשך 11 שעות. שני הנשיאים נפגשו ביחידות, בעוד המלך ציפה לתוצאות המפגש בחדר סמוך, בו יכול היה לשמוע את קולות הרוגז והטחת התוכחות ההדדית בין הנשיאים. המפגש נועד לשים קץ לחילוקי הדעות בין סוריה לעיראק ולכונן ארגון מדיני-ביטחוני-כלכלי בצורת פדרציה (אִתִּחַאד) סורית-עיראקית-ירדנית. סדאם התעקש כי סוריה תפרסם הודעת גינוי לאיראן כתנאי לפיוס בין ארצו לסוריה ולפיתוח קשרי אחדות בין שתי המדינות – בעוד אסד טען כי גינוי כזה לא יביא לתוצאות מעשיות. לעומת זאת, המשיך אסד, הקמת פדרציה בין המדינות תשמש מסר חזק לאיראן להפסיק את המלחמה, ואם תמשיך בה, הרי כעת תילחם גם נגד סוריה. מטרת הצעתו של אסד הייתה להביא את איראן לקבל את החלטת מועצת הביטחון להפסיק את המלחמה, ובמקביל לאפשר למדינות המפרץ לקיים קשרים עם איראן [וכמובן, בראש וראשונה לשמור על קשריו עם איראן.] שני הנשיאים לא הגיעו להסכמה מפאת התעקשותו של סדאם על הודעת הגינוי, אבל הם החליטו להותיר את הדלת פתוחה באמצעות פגישות חשאיות בין שרי החוץ של שתי המדינות.  

לקראת פגישותיו עם שר החוץ העיראקי טארק עזיז, הִנחה אסד את א-שרע לחתור לתוכנית מאוזנת, אשר תשרת את האינטרסים של עיראק ואיראן ותְפצה על הפגם האסטרטגי כתוצאה מהירידה בתפקידה של בריה"מ. שר החוץ הסורי בפגישותיו עם עמיתו העיראקי שאף לקדם פדרציה סורית-עיראקית-ירדנית, הדומה במידה מסוימת למסגרת שהושגה בין מדינות ערב במפרץ בשם "המועצה לשיתוף פעולה של  מדינות המפרץ הערביות" שנוסדה במאי 1981.  פגישותיו עם עזיז בסופו של דבר נכשלו, כיוון ששר החוץ העיראקי, במהלך המפגש החשוב שנערך בירדן [אין תאריך], קיבל הוראה מבגדאד להתעלם מנושא הפדרציה ולהתרכז בגינויה של איראן. כישלון השיחות לא הפתיע את אסד. באוגוסט 1987 השיחות בין א-שרע ועזיז הופסקו וסגנון האיבה בין שתי המדינות חזר. בוועידת שרי החוץ של הליגה הערבית שנערכה ב-25 באוגוסט א-שרע התבטא נגד האיום האיראני כלפי סעודיה וכווית, בעד הצורך להביא לסיום את מלחמת עיראק-איראן, ונגד הפיכתה של איראן לאויבת הערבים,  ובמקום זאת לעשות מאמצים לכינון יחסי שכנות טובה ושיתוף פעולה עימה.

בעקבות סיום מלחמת עיראק-איראן באוגוסט 1988, החלה עמדתה של עיראק כלפי סוריה להשתנות. לאור הנסיבות האלה, בריה"מ נקטה ביוזמה להביא לנרמול ביחסים בין עיראק לסוריה, בתור שתי מדינות ערביות הקשורות בחוזים לידידות ושיתוף פעולה איתה. שר החוץ שברדנדזה קיים פגישה חשאית עם א-שרע וטארק עזיז במוסקבה [כנראה בסביבות נובמבר 1988]. במהלך הפגישה עם א-שרע הציב עזיז רשם קול על השולחן בטענה כי הפרוטוקול על פגישתם הקודמת לא היה מדויק. א-שרע לא התנגד לכך, ולהערכתו, הקְלטַת הפגישה נועדה עבור סדאם חוסיין, שהיה מעוניין לדעת את תוכנה לפרטיה. בהשפעת הרשם קול השתמש עזיז בסגנון בוטה וטען בין יתר כי לוּלא עזרה סוריה לאיראן במלחמה נגד עיראק, לא הייתה נמשכת המלחמה בצורה כזו, בעוד א-שרע השיב כי יש לחפש גורם אחר להתארכות המלחמה. מכול מקום, הפגישה נכשלה. במקום לנצל את סיום המלחמה לתיקון הקשרים עם סוריה ולריכוז המאמצים נגד ישראל, סדאם חוסיין פעל לכינון מעמדו כמנהיג האומה הערבית .

חתירה עיראקית נגד מעמדה של סוריה בלבנון      ב-22 בספטמבר 1988 נשיא לבנון אמין ג'ומאייל, שעות מעטות לפני תום כהונתו, מינה ממשלת מעבר צבאית בראשות מפקד הצבא הלבנוני מישל עאון המורכבת מחברי המועצה הצבאית. נוצרו שתי ממשלות, כיוון שראש הממשלה הקודם, סלים אל-חוס, החרים את ממשלת עאון, וגם סוריה החרימה ממשלה זו. עם זאת, סוריה לא ראתה בעאון גורם ישראלי, כיוון שמוּנה בזמנו לעמוד בראש הצבא על ידי ממשלת אחדות לאומית בראשות רשיד כראמי. עאון קיים קשר עם עיראק באמצעות פואד עאון, האחראי על האספקה בצבא הלבנוני, ודמשק החלה לראות בממשלתו כמזימה בהנהגת בגדאד נגד סוריה. ערפאת נפגש עם מישל עאון בתוניס, וכפי שנודע למחבר בדיעבד, הסית אותו נגד סוריה. עאון שאף להיבחר לנשיא לבנון. ב-14 במארס 1989 –בתמיכת סדאם וערפאת –הוא הכריז רשמית במה שכינה "מלחמת השחרור", השמיע הצהרות נגד הנשיא אסד, ולמעשה הכריז מלחמה נגד סוריה [לאמתו של דבר  נגד הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון]. [צבאו של עאון נלחם נגד הצבא הסורי במשך חודשים אחדים בביירות.]

ב-26-23 במאי 1989 התקיימה פסגה ערבית בקזבלנקה. במהלך הפסגה התנהג סדאם חוסיין בצורה מתנשאת כגיבור לאומי אשר ניצח במלחמה נגד איראן. ביוזמת המארח המלך חסן השני, נערכה ישיבה סגורה של המנהיגים הערבים. לאחר סיומה סיפר נשיא סוריה למחבר ולסגן הנשיא ח'דאם על מה שהתחולל בה. אסד יצא מהישיבה נרגז מאוד וטען כי סדאם הטיל ספק בערביות "שלנו" ובמוצא "שלנו" ודיבר על מי שערבי ומי שאינו ערבי בהתאם לעץ המשפחתי. [כנראה סדאם פקפק במוצאם הערבי של העלווים. א-שרע לאורך ספרו נמנע אף מלהזכיר את המילה עלווים.]  סדאם גם ניסה לגייס את ועידת הפסגה נגד סוריה בטענה שהיא לא התייצבה לצדה של עיראק במלחמה נגד איראן. אסד השיב לסדאם כי מפלגת הבעת' היא נגד השבטיות, העדתיות והמשפחתיות, וכמו כן "סקר את העוּבדות ההיסטוריות על ערביות החוף הסורי" [בו ישנו ריכוז גדול של העלווים. דברי אסד מחזקים את ההשערה כי סדאם הטיל ספק בערביות העלווים.]

פסגת קזבלנקה הקימה ועדה בנושא הלבנוני שכללה את שרי החוץ של אלג'יריה, ערב הסעודית ומרוקו. בביקורה של הוועדה הזו בדמשק ב-13 ביולי 1989, שר החוץ האלג'ירי הקריא הודעה בה התבקשה סוריה לא להתערב בענייני הפנים של לבנון. אסד רגז מאוד, לא השיב להאשמה בדבר התערבות בנושאי פנים, קם לפתע, לחץ את ידי חברי הוועדה, יצא לחדרו וסגר את הדלת אחריו. לאור הכרת אישיותו של אסד הבין המחבר כי הנשיא אינו מעוניין לנהל משא ומתן עם הוועדה. כמחווה לשרי החוץ, שהיו אורחיו, א-שרע התיישב במושב הנהג של מכוניתו, הזמין את השרים להיכנס למכונית, ובמקום להסיעם לנמל התעופה, הסיעם לבניין משרד החוץ, שם ניסה להפיג את המתח. כמו כן אמר כי מוטב שהם ישכחו את הפגישה כאילו לה הייתה. חברי הוועדה הסכימו לכך, ובהמשך, בשיחתו עם אסד הסכים לכך גם הנשיא.

המשבר הלבנוני הסתיים באישור "מסמך ההסכמה הלאומית" על ידי לבנון בעיר טאיף (ערב הסעודית) ב-22 באוקטובר 1989. בגיבוש המסמך הזה היו מעורבים בצד הסורי סגן הנשיא ח'דאם והמחבר, ובצד הלבנוני, רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה סלים אל-חוס, ויושב ראש הפרלמנט חוסיין אל-חוסייני. עבור א-שרע, בניהול משא ומתן על המסמך חשוב היה להבטיח את  המחויבות הסורית-לבנונית נגד ישראל ואת ביטול העדתיות הפוליטית. בעקבות הסכם טאיף, ב-5 בנובמבר 1989 נחתם "חוזה האחווה, שיתוף הפעולה והתיאום" בין סוריה ללבנון עליו נשען מכלול הקשרים בין שתי המדינות עד עצם היום הזה [2011].

האינתיפאדה הפלסטינית     בסתיו 1987 פרצה האינתיפאדה הפלסטינית נגד הכיבוש הישראלי. על רקע האינתיפאדה ניסה שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ לקדם תוכנית להסדר במזרח התיכון ובמסגרת ביקוריו באזור נפגש עם אסד בדמשק ב-27 בפברואר, ושוב ב-5 באפריל  1988.  על הפגישות השפיעו לרעה משקעי פעילותו של השר האמריקאי בהקשר לקידום הסכם ה-17 במאי 1983 בזמנו. אסד כלל לא בטח בשולץ, וא-שרע זכר את טענתו של שולץ מ-1983  לפיה הישראלים אינם כובשים אלא "חזרו אל ביתם העתיק". תוכנית השלום אשר שולץ ניסה לקדם הייתה בנוסח קמפ דיוויד וסוריה דחתה אותה.

בעקבות האינתיפאדה, הציעה סוריה להנהגת אש"ף לחדש את הקשרים האסטרטגיים הסורים-פלסטינים כפי שהיו לפני הפלישה הישראלית ללבנון. האינתיפאדה, דחיית תוכנית שולץ מצד אש"ף, רצח "אבו ג'יהאד" (חליל אל-וזיר) [סגנו של ערפאת] וקבורתו בדמשק באפריל 1988, כל זה יצר הזדמנות מתאימה לפגישה בין ערפאת לאסד בדמשק ב-25 באפריל 1988. אסד וערפאת קבעו כי אי שיתוף אש"ף במשא ומתן [בהתאם לתוכנית שולץ] מהווה קו אדום, שאין לקבלו. ואולם הייתה סתירה בין עמדתו של ערפאת בפגישה עם אסד לבין מדיניותו בפועל, כאשר בסתר היה מוכן לעבוד עם תוכנית שולץ. ב-7 ביוני 1988 התקיימה פגישה אחרונה בין אסד לערפאת [אין פרטים].

הפלישה העיראקית לכוויית והשלכותיה, אוגוסט 1990-מארס 1991    ביוני 1990 החל סדאם חוסיין במתקפות מילוליות נגד כוויית. בעקבות זאת נשלח א-שרע יל ידי אסד לסעודיה, כשהוא נושא איגרת מהנשיא למלך פהד, במטרה לקבל הסבר על המצב. המלך סיפר לו כי לפני שבועות מעטים הוא נפגש עם סדאם חוסיין והשליט העיראקי אמר לו: ערב הסעודית ממלכה חשובה, ומדוע נשאיר את המדינות הננסיות במפרץ ולא נחלק אותן בינינו? על כך השיב פהד כי אללה העניק לארצו שטח רחב והוא אינו זקוק ליותר. א-שרע הופתע כי המלך לא הסיק מדבריו של סדאם כי הוא עומד לכבוש את כוויית [אבל משתמע כי גם א-שרע לא הסיק אותה מסקנה בטרם כיבוש כוויית]. ב-2 באוגוסט 1990 עיראק כבשה את כוויית. באותו הזמן א-שרע היה בקהיר כנציג ארצו בכינוס של ארגון הוועידה האסלאמית. הנציג הפלסטיני בכינוס, פארוק אל-קדומי,  גילה באוזניו כי הפלסטינים תומכים בכיבוש כוויית, מפאת תמיכתה הפיננסית המעטה של כוויית בפלסטינים למרות אוצרות הנפט שלה, וכי אלפי הפלסטינים החיים בכוויית יהיו מוכנים לשאת נשק כדי לתמוך בסדאם.  השר לענייני החוץ של עיראק, סעדון חמאדי, בנאום שנשא בפני שרי החוץ הערבים בקהיר שעות אחדות לאחר כיבוש כוויית, ניסה להשיג את תמיכתן של סוריה ומצרים בכיבוש. א-שרע השיב לחמאדי כי סוריה מתנגדת לכיבוש כוויית כיוון שהיא עקרונית מתנגדת לכיבוש בכלל, ולכיבוש מדינה ערבית בידי מדינה ערבית בפרט.

ב-9 באוגוסט 1990, כאשר אסד וא-שרע היו במטוס בדרכם לוועידת פסגה חירום ערבית בקהיר, אמר לו הנשיא כי העמדה שנקט בה בתור שר החוץ בפגישות השרים בקהיר ובאמצעי התקשורת הייתה טובה, והנשיא עצמו השתמש בתוכנה ובמהותה. אסד היה מעוניין בפתרון ערבי למשבר, כדי למנוע זרימת כוחות אמריקאים למפרץ הערבי. ואולם בנאומו בישיבה סגורה של הפסגה (בנאום שלא נועד לפרסום) הסכים הנשיא בלית ברירה – לנוכח היעדר יכולתם של הערבים להפיג פחדן של מדינות המפרץ מפני עיראק – להיעזרות מדינות ערב בכוחות זרים, בהתאם לשיקול דעתה של כל מדינה. זו גם העמדה שאימצה ועידת הפסגה.

לאור האינטרס של וושינגטון לגייס את תמיכתה של דמשק במאמציה לשחרור כוויית מידי עיראק, ב-23 בנובמבר 1990 – ביוזמתה של ארה"ב – התקיימה פגישה בין הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש (האב) לבין אסד בז'נבה, בנוכחות א-שרע.  בוש אמר כי הוא תומך במה שעשתה סוריה בלבנון, אבל הוא סבור כי מוטב לאפשר לגנרל עאון לצאת לצרפת: הנושא הזה לא יפגע באינטרסים של סוריה ויביא לשיפור בקשריה עם צרפת. [בתמורה לתמיכתה של סוריה בארה"ב בנושא כוויית, ארה"ב הייתה מוכנה לתמוך באינטרסים הסוריים בלבנון. בעקבות זאת, תחת לחצה הצבאי של סוריה, באוקטובר 1990 הורה עאון ליחידות הצבא הנאמנות לו להיכנע.] אסד הסכים לצאתו של עאון לצרפת. [באוגוסט 1991 עאון גלה מארצו לצרפת.]  בוש הביע אי שביעות רצונו מאי הצטרפותה של סוריה לכוחות האמריקאיים המוצבים לשחרור כוויית. אסד העדיף לא להגיב להצעה הזו, כיוון שסבר שהאמריקאים עדיין לא ויתרו על האפשרות לפתור את הבעיה בדרכי שלום. כמו כן דיבר בוש על רצונו להתרכז בפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי לאחר יציאת הכוחות העיראקיים מכוויית. הנשיא האמריקאי ביקש מאסד לאפשר ליהודי סוריה, הרוצים בכך, להגר מארצם. אסד השיב כי הוא לא ימנע זאת, אם יקבל ערובות שהיהודים שיעזבו את סוריה לאירופה ואמריקה לאחר מכן לא יגיעו לישראל, כיוון שבישראל הם יהפכו לחיילים ש"יילחמו על אדמתנו הכבושה". בוש השיב כי אין ביכולתו לתת ערובות כאלה, ובכל זאת הביע תקווה כי סוריה תעזור באיחוד משפחות יהודיות. הנשיא הסורי הבטיח לעזור בנושא, לאחר שתוחזר ההתרכזות בסכסוך הערבי-ישראלי, שהוא מקור כל הבעיות באזור, לדבריו. א-שרע התרשם מהפגישה כי שני הצדדים לא גילו עניין רב בשיפור הקשרים הבילטרליים.

[בספר ישנה התייחסות קצרה מאוד להשתתפותה הסמלית של סוריה בכוח הרב לאומי לשחרור כוויית מידי עיראק.] בעקבות סיום המלחמה לשחרור כוויית בסוף פברואר 1991, התכנסו בדמשק שרי החוץ של סוריה ומצרים ושש מדינות המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ (ערב הסעודית, כווית, עומאן, קטאר, בחריין  ואיחוד האמירויות). מטרת הכינוס הייתה לפתח את שיתוף הפעולה בין שמונה המדינות האלה, אשר בא לידי ביטוי לאחר פלישתה של עיראק לכוויית. בנאומו בפני באי הכינוס הביע א-שרע את צערו על כך שבפעם הראשונה חילוקי דעות בין ערבים הפכו לסכסוך בינלאומי עקוב מדם, אשר אילץ להיעזר בזרים כדי להרתיע תוקפן. הוא נמנע מלתקוף את עיראק – על אף שמשתתפי הכינוס היו מעוניינים בכך. [כלקח מהמצב המביך מנקודת ראותה של דמשק, בו מדינות המפרץ נאלצו להיעזר בכוחות זרים, הכוונה המקורית של סוריה בכינוס הייתה להגיע להסכמה לפיה ביטחון מדינות המפרץ יתבסס על סיוע מסוריה ומצרים, ובתמורה שתי המדינות האלה יזכו לסיוע כלכלי מהארצות  העשירות בנפט של המפרץ.] ב-6 במארס 1991, לאחר מאמצים רבים, פורסמה הודעה מטעם שמונה המדינות. שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פייסל, הציע לקרוא לה "הצהרת דמשק".

האמריקאים לא היו מרוצים מהכינוס בדמשק. על כן, שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר הגיע לערב הסעודית ב-8 במארס 1991, ובעקבות זאת המלך הסעודי פהד התקשר לאסד וביקשו לקיים כינוס של שרי החוץ של מדינות "הצהרת דמשק" בריאד. המסר שקיבל א-שרע בריאד מפהד ומסעוד אל-פייסל היה כי ארצם אינה מעוניינת בחלק הביטחוני של "הצהרת דמשק". בייקר בנאומו בכינוס בסעודיה טען כי הגיע הזמן לכונן שיתוף פעולה אזורי, בלי להתחשב בהבדלים במשטרים הפוליטיים, לפי דוגמת הסכמי הלסינקי משנת 1975 [בין הגוש הסובייטי בזמנו למדינות המערב], ושיבח את היעדר התגובה מצד ישראל לתקיפתה בטילים מצד סדאם. לעומתו, א-שרע הביע התנגדות לשילובה של ישראל בארגון לשיתוף פעולה אזורי בטענה כי היא כובשת אדמות ערביות, ועל כן יש קודם לסיים את הכיבוש. בעקבות דבריו, ביקש בייקר לקיים פגישה עם א-שרע לבדו. לשר החוץ הסורי חשוב היה להכיר את עמדתו של בייקר לקראת פגישתו הצפויה של עמיתו האמריקאי עם אסד בדמשק. בתגובה להצעתו של בייקר לכנס ועידה אזורית בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי, א-שרע טען כי יש לכנס ועידה בינלאומית בנדון. א-שרע הדגיש כי במסגרת המאמצים האמריקאיים לפתור את הסכסוך המזרח תיכוני, לארה"ב חייב להיות ברור "התפקיד המנהיג של סוריה באזור...וכי חובה שסוריה תהיה בתמונה  בכל מה שמתרחש מאלף את תו, אם תרצו להגיע לתוצאות חיוביות". בייקר השיב כי ארה"ב מעוניינת לשתף את סוריה מאלף עד תו.

 ועידת השלום במדריד, 30 באוקטובר 1991   באמצע מארס 1991 הגיע בייקר לדמשק וקיים שיחה עם אסד, ובאפריל 1991 חזר לדמשק ונפגש עם אסד במשך תשע שעות, בהשתתפותו של א-שרע. אסד טען כי התעקשותו של ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, על עריכת ועידה אזורית נועדה להשיג נרמול קשריה של ישראל עם מדינות ערב, לפני  נסיגתה ואף בלעדיה.

ב-31 במאי 1991 הנשיא בוש שלח איגרת לאסד וליצחק שמיר בנושא כינוס הוועידה הבינלאומית. בייקר ציפה לתשובה מהירה מצד אסד, אך הצד הסורי החליט לא להיחפז ולא להשיב לפני שארה"ב תגיש "איגרת ערובות" לסוריה [ביחס לעמדתה של וושינגטון בנושא רמת הגולן]. כדי לקדם את תשובתה של סוריה, הזמין בייקר את א-שרע לשיחות עמו בפורטוגל, שנערכו ב-1 ביוני 1991. בייקר הודיע לְא-שרע כי  אם ישראל לא תרצה לסגת מגולן בטענה כי הוא חיוני לביטחונה, ארה"ב תשיב לישראל שהיא  תערוב לגבולותיה. עוד אמר כי אף אחת מלבד ארה"ב לא תוכל לספק ערובה כזו. בייקר  הוסיף כי ארה"ב "דוחה סיפוח [אפילו] אינטש מגולן בידי ישראל". א-שרע מצדו הביע ספקות בכוונתה של ארה"ב להפעיל לחץ על ישראל מפאת הקשרים האסטרטגיים בין שתי המדינות. ב-14 ביולי 1991 העביר א-שרע לשגריר ארה"ב בסוריה (Edward Djerejian) את איגרת התשובה של אסד לאיגרתו של בוש. הדיפלומט האמריקאי מיהר לחזור לשגרירות שלו עם האיגרת, "כאילו הוא נושא אוצר בין זרועותיו", ובה הסכמתו של אסד להשתתפותה של סוריה בוועידת השלום.

ב-15 באוקטובר  1991 שוב הגיע בייקר לדמשק. היה זה סבב הביקורים השישי שלו באזור מאז סיום המלחמה נגד עיראק. בייקר נפגש עם אסד בשלוש פגישות שנמשכו לא פחות מ-12 שעות. הצד הסורי לחץ על הצד האמריקאי להעניק  להבטחות אופי של התחייבות. כמו כן, הצד הסורי התנגד נחרצות לקיום שיחות רב צדדיות במסגרת ועידת השלום, כיוון שפירושן כניסה לדיון על נורמליזציה עם ישראל במקביל לניהול המשא ומתן על הסכמים לשלום. סוריה הדגישה כי על השיחות הרב צדדיות להתחיל לאחר התקדמות בתהליך השלום. בעקבות זאת הציע בייקר להשאיר את נושא השיחות הרב צדדיות כאופציה לבחירה מצד המשתתפים בוועידה, אך לאחר שדחה אסד גם את האפשרות הזו, הבטיח בייקר לא לכלול את נושא השיחות הרב צדדיות בהזמנה הרשמית לוועידה ועתיד היה לקיים את הבטחתו. הצד הסורי טען כי ירושלים היא נושא כלל ערבי הנוגע לסוריה כמו הגולן, ועל כן יש "לשנות את האיגרת האמריקאית [לסוריה] בצורה שייאמר בה שלא תהיה התיישבות בירושלים ולא הרחבת [שטחה של]  עיריית ירושלים כדי לכלול בה את ירושלים המזרחית". בייקר הסכים להערה הזו, אבל דניס רוס [מנהל תכנון מדיניות במחלקת המדינה דאז] לחש משהו באוזנו של בייקר, ובעקבות זאת ביקש שר החוץ האמריקאי לעזוב את הפגישה עם צוותו להתייעצויות. אסד נענה לבקשה. לאחר זמן קצר חזר בייקר ושינה את עמדתו בצורה רדיקלית והתנגד להעלאת נושא ירושלים – דבר שעורר ויכוח חריף בינו לאסד. בעקבות האירוע הזה התרשם א-שרע  במידת שליטתו של דניס רוס על "תהליך השלום אשר תמיד הרגשתי שהוא אינו רוצה בהצלחתו". לאחר גמר הפגישה עם אסד, כאשר א-שרע נסע עם בייקר באותה מכונית, בתשובה לשאלתו של השר הסורי לעמיתו, השיב בייקר כי רוס מלווה אותו כדי ליידע אותו על הקווים האדומים של ישראל. עם זאת,  למחרת  הסכים בייקר להכניס שינוי באיגרת ה"הבטחות" בנושא ירושלים ולקבוע  שהיא חלק מן השטחים הכבושים.

בהמשך השיחות עם בייקר התפתח ויכוח ארוך וקשה בשאלת מקום הוועידה. עוזריו של בייקר כבר ערכו את כל הסידורים הנחוצים לקיום הוועידה בהאג (הולנד) ב"ארמון השלום". ואולם אסד והמחבר התנגדו למקום הזה בטענה כי עמדתה של הולנד כלפי הערבים בלתי ידידותית ואין בה שגרירות סורית. מאמציה של עוזרת שר החוץ מרגרט טוטויילר (Tutwiler)  לשכנע את אסד להסכים למיקום בהאג – ולצורך כך היא קמה ממושבה ואחזה בידו של הנשיא – לא הועילו. בייקר נאלץ להסכים לכינוס הוועידה במדריד, אשר יחד עם רומא הוצעה על ידי א-שרע כמקום חלופי.

ב-18 באוקטובר 1991 הִפנו בייקר ועמיתו הסובייטי בוריס פנקין הזמנה רשמית לכינוס הוועידה במדריד ב-30 באוקטובר. א-שרע לא הוציא מכלל אפשרות כי סוריה לא תצליח להחזיר לעצמה את הגולן באמצעות השתתפות בוועידה ומשא ומתן שבעקבותיה, אך סבר כי באמצעות השתתפותה בתהליך תוכל להשפיע יותר על עיצוב האזור מאשר במצב של משקיפה הצופה בו מהצד, וכי השתתפות זו חשובה  – במיוחד בתקופה בה בעלת בריתה בריה"מ הייתה על סף התמוטטות.  

כאשר המשלחות כבר התכנסו באולם הארמון המלכותי, ובטרם פתיחת הוועידה ביקש הנשיא בוש מא-שרע ללחוץ את ידו של יצחק שמיר. המחבר ראה בבקשה הזו רצון לזַכות את שמיר בהישג ללא תמורה מצדו ולכן סירב באומרו: אתם האמריקאים אינכם לוחצים ידיים עם אף אחד, אלא אחרי הסכמה על עסקה בין אם מסחרית או פוליטית, ולמה תבקשו זאת ממני. דבריו הביכו את בוש לעיני העיתונאים. שמיר בנאומו  בוועידה תיאר את המשטר הסורי כדיקטטורי ואמר כי "סוריה אינה אלא מדינת טרור". בעקבות זאת, שִכתב א-שרע את נאומו במהירות (בעת נאומו של שר החוץ הלבנוני) ואמר כי שמיר הוא האיש האחרון שמותר לו לדבר על טרור. א-שרע הראה תמונה ישנה של שמיר מהעיתונות הבריטית בשנות ה-40 והקריא את הכתוב מתחתיה, בהסבירו כי באותה העת שמיר היה טרוריסט, כיוון שרצח אזרחים רבים חפים מפשע והיה בגדר מבוקש. אש-שרע המשיך ואמר כי שמיר הודה בעצמו ברצח המתווך של האו"ם הרוזן ברנדוט ב-1948. דבריו של א-שרע הרגיזו את בייקר, אשר שלח לעמיתו הסורי פתק בנדון; וכמו כן הדהימו והכעיסו את חברי המשלחת הישראלית. מנקודת ראותו של א-שרע, דבריו היו רק תעמולה הולמת בתגובה לחוצפתו של שמיר. הנושא שהעסיק את א-שרע היה שונה.

האמריקאים טרחו לפזר את המשלחות הערביות במקומות שונים רחוקים זה מזה – אחדות מהן מחוץ למדריד – כדי למנוע תיאום ביניהן בסבב הראשון של המשא ומתן הדו- צדדי. א-שרע התקשר בקו הישיר שברשותו לאסד והסביר לו את המצב, והנשיא ייפה את כוחו לפעול להשגת הסידורים לקיומו של המשא ומתן במקום אחד. המשלחות של לבנון ונציגי פלסטין במשלחת הירדנית-פלסטינית תמכו ברעיון שהעלה בפניהן: לקיים את המשא ומתן מול הישראלים במקום אחד, כאילו היו משלחת ערבית מאוחדת המדברת בלשון אחת. לבסוף עלה בידו לשכנע גם את המשלחת הירדנית בכך. לאחר מכן התקשר א-שרע לבייקר ובשם המשלחות הערביות ביקש לקיים את המשא ומתן עם הישראלים במקום אחד. הוא אף איים כי אם  תביעתו לא תתקבל, סוריה תיטוש את הוועידה. לאחר ויכוח ארוך, בו טען בייקר כי לא יוכל למצוא מקום רחב המתאים לכל המשלחות, הסכים לבסוף השר האמריקאי להצעת עמיתו הסורי לתת לו אַרְכָּה של 24 שעות למצוא מקום כזה. בייקר היה בטוח כי א-שרע לא יוכל לעמוד במשימה.  אבל  א-שרע השיג את הסכמת שר החוץ של ספרד להשתמש בבניין משרד החוץ של ארצו לקיום השיחות. כאשר א-שרע מסר על ההסכמה הזו לבייקר, בייקר לא היה מרוצה מכך ומאוכזב מהספרדים, אבל לא נותר לו אלא להסכים.  מבחינתו של א-שרע, הייתה זו הצלחתו העלומה אשר דעת הקהל לא ידעה אודותיה. 

הסבב הראשון של המשא ומתן נערך ב-3 בנובמבר 1991 בבניין משרד החוץ הספרדי. בראש המשלחת הסורית לשיחות עמד מוּוַפַאק עַלַאף (בתעתיק מופק עלאף), אשר הודיע כי סוריה דוגלת בתהליך שלום המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ועל העיקרון שטחים תמורת שלום, וקבע כי לאור זאת המאמץ חייב להתרכז על נסיגת ישראל מהשטחים הערביים הכבושים והבטחת זכות ההגדרה העצמית לעם הפלסטיני. לעומתו, ראש המשלחת הישראלית יוסף בן אהרן הדגיש את הצורך להכיר בחוקיות קיומה של מדינת ישראל כתנאי בסיסי להתקדמות בתהליך השלום. עוד אמר כי ישראל לא באה לוועידה על בסיס ההחלטות 242 ו-338, כיוון שהיא כבר ביצעה אותן בנסיגתה מסיני. בין דצמבר 1991 למארס 1992 נערכו בוושינגטון שלושה סבבים נוספים של שיחות בין משלחת סורית לישראלית, וכולם הסתיימו בכישלון מפאת עמדתה של ישראל.  כאשר בשיחות באמצע ינואר 1992 הציג בן אהרון ספרי לימוד סוריים מאז שנות ה-50 וקלטות משידורי רדיו דמשק, כולם בעלי אופי אנטי ישראלי, הורה א-שרע למוופאק  עלאף להפנות את גבו לראש המשלחת הישראלית.

 המשא ומתן בתקופת ממשלת רבין, יולי 1992-נובמבר 1995      ביוני 1992 נערכו בחירות בישראל בהן ניצחה מפלגת העבודה, וב-13 ביולי הורכבה ממשלה בראשות יצחק רבין. לקראת חידוש השיחות עם ישראל, ב-22 ביולי הגיע בייקר לדמשק, ולביקור נוסף – ב-22 באוגוסט. בייקר חזר על התחייבויותיו הקודמות וטען כי הנסיבות כעת נוחות לחידוש המשא ומתן, לאור קבלת העיקרון של שטחים תמורת שלום מצד ממשלת רבין, עיקרון אותו דחה קודמו שמיר.

על רקע זה נערך בסוף אוגוסט 1992 סבב שיחות וושינגטון. דמותו של ראש המשלחת החדשה של ישראל, איתמר רבינוביץ', הייתה שונה מזו של קודמו יוסף בן אהרן. היה זה אקדמאי אשר התמחה בנושא הסורי ונקט בלשון שקטה, ולא פרובוקטיבית כמו קודמו. כבר בתחילת הישיבה אמר כי ארצו מקבלת את החלטת 242 כבסיס למשא ומתן וכי היא חלה גם על שיחות השלום עם סוריה.

 בראש המשלחת הסורית המשיך לעמוד מוופאק עלאף, וא-שרע קיים קשר ישיר אתו ו"הנהיג" את המשא ומתן. ב-31 באוגוסט הגישה סוריה  [משתמע א-שרע] באמצעות עלאף מסמך בן שישה עמודים למשלחת הישראלית שכותרתו "מטרות ועקרונות ההסכם בין סוריה וישראל". המסמך כלל הסכם שלום בכל המסלולים – הפלסטיני, הלבנוני, הירדני והסורי [לפי הסדר הזה במקור], תוך קשירת כל התקדמות במסלול הסורי-ישראלי בהתקדמות במסלולים האחרים, ובראש וראשונה המסלול הפלסטיני. באוקטובר-נובמבר 1992 התנהל סבב שיחות נוסף במהלכו  הגישה ישראל נייר עבודה בו בפעם הראשונה השתמשה במונח "נסיגה מהגולן", אבל בלי להגדיר את ממדיה. זו הייתה התקדמות זעירה מנקודת ראות סורית, אך בלתי מספקת. סוריה דרשה נסיגה מלאה מכל אינץ' מרמת הגולן לגבולות ה-4 ביוני 1967, וכי בלי הסכמה על עיקרון הנסיגה המלאה התקדמות ממשית בעיצוב הסכם השלום אינה אפשרית. [הרקע ההיסטורי לקו ה-4 ביוני 1967 הוא כדלהלן. ב-1923 נקבע קו הגבול הבינלאומי  בין ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי לבין סוריה תחת המנדט הצרפתי. במלחמת העצמאות ב-1948 השתלטו הסורים על כ-65 קמ"ר מארץ ישראל המנדטורית. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה משנת 1949 השטחים עליהם השתלטו הסורים הוגדרו כמפורזים, כלומר נאסרה הימצאותם של כוחות צבא בהם.  ואולם, עד מלחמת ששת הימים – שפרצה ב-5 ביוני 1967 ובסופה השתלטה ישראל על רמת הגולן –  התנהל סכסוך צבאי מתמיד בין ישראל לסוריה על השליטה באזור המפורז, כאשר קו הגבול בין שני הצבאות, ערב פרוץ המלחמה ב-4 ביוני, לא היה ברור ולא סומן.]

על הנשיא אסד הופעלו לחצים [לא נאמר ממי]  לחקות את הנשיא אנואר סאדאת ולעשות מהלך שיעורר את דעת הקהל הישראלית [קרי לנסוע לירושלים], אבל אסד דחה הצעות כאלה על הסף. ב-20 בינואר 1993 נכנס לבית הלבן ממשל חדש בראשות הנשיא ביל קלינטון. בתחילת אפריל מסר הדיפלומט האמריקאי אדוארד דג'רג'יאן איגרת מהנשיא קלינטון לאסד ובכך נפתח פרק של חילופי איגרות בין שני הנשיאים. איגרותיו של קלינטון נשאו אופי ידידותי. הוא הציע לאסד לכונן ערוץ חשאי למשא ומתן, במקביל לערוץ הגלוי. אסד לא היה נחפז להשיב לאיגרותיו של קלינטון, ובדרך הזו רצה לבטא את כבודה של סוריה וריבונותה. הוא לא הסכים לפתוח ערוץ חשאי, כיוון שמשוכנע היה כי האמת תתגלה.

בסבב שיחות באפריל-מאי 1993 שהתנהל בוושינגטון  הצד הסורי ביקש מראש המשלחת הישראלית רבינוביץ' לאשר את העיקרון "שלום מלא תמורת נסיגה מלאה", בעוד רבינוביץ' טען כי יש להתרכז קודם במונח "שלום מלא". בכל זאת, בסבב הזה הייתה התקדמות מזערית כאשר הסכים רבינוביץ' לדון בנסיגה מלאה מהגולן. ב-12 ביולי 1993 נפגש דני רוס, המתאם המיוחד למזרח התיכון של הנשיא קלינטון, עם הנשיא אסד בלטקיה והעביר לו איגרת מקלינטון. בפגישה שנערכה בין השניים ביחידוּת   במשך שתי דקות סיפר רוס לאסד בסוד כי רבין הסכים לנסיגה מלאה מהגולן, אם תמלאנה צרכיו הביטחוניים. את הסוד הזה גילה למחבר אסד לאחר הפגישה. זו הייתה ההצעה המעורפלת הראשונה אשר בהמשך תכונה "פיקדון של רבין". הסוד הזה עורר את אסד לרכוש אמון ברוס, אותו האמון  מצד הנשיא שלא ניתן היה לרכוש אותו בקלות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת יוני 1967 בה הסכימה ישראל לנסיגה מלאה מהגולן.

זמן קצר לאחר פגישת אסד-רוס "הסלימה ישראל את תוקפנותה על דרום לבנון בתגובה לפעולות ההתנגדות הלאומית והאסלאמית של לבנון". [הכוונה למבצע "דין וחשבון", 31-25 ביולי 1993.]   עקרונית, עמדתה של סוריה הייתה כי ישראל היא הצד התוקפן בלבנון כל עוד היא כובשת את אדמתה. עם זאת, בעקבות מגעיו של שר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר עם א-שרע ועם הישראלים הושגה הסכמה בעל פה לפיה סוריה תעשה את מרב מאמציה ביחס להתנגדות הלבנונית ואיראן כדי להפסיק את ההסלמה בדרום לבנון, בתנאי שארצות הברית תעשה את מרב מאמציה ביחס לישראל שזו תפסיק להפציץ כפרים בדרום לבנון [למעשה ישראל וחיזבאללה הסכימו לא לפגוע במטרות אזרחיות.] 

ב-4 באוגוסט 1993 הגיע כריסטופר לדמשק ונפגש עם אסד ועם א-שרע. הוא אישר את מה שהודיע רוס לאסד בלטקיה, וכמו כן הוסיף חידוש והוא שאלתו של רבין: "אם ייקח  הנשיא אסד את מה שהוא רוצה, האם  יוכל לפנות באופן ממשי לקראת דרישות השלום?" רבין בהסכימו לנסיגה מלאה מגולן רצה לברר את מידת היענותה של סוריה לצרכיו הביטחוניים, ובכך העביר את הכדור למגרש הסורי. בהנחייתו של א-שרע הכין ראש המשלחת הסורית עלאף מסמך אשר קשר בין "העיצוב הסופי של תוכנית הסכם השלום" בין סוריה לישראל לבין השגתו של הסכם שלום דומה בין המדינות המשתתפות בתהליך השלום והן לבנון וירדן וגם בין חתימת הסכם ישראלי-פלסטיני. [בניגוד לרושם שמנסה ליצור א-שרע – מאז אוגוסט 1993, כאשר רבין הפקיד בידי האמריקאים את הסכמתו לסגת לקו ה-4 ביוני 1967 בתנאי שתמלאנה תביעותיו בתחומי הביטחון והנורמליזציה, סוריה חדלה למעשה לקשור בין חתימה על הסכם שלום עימה לבין התקדמות במסלולים הירדני והפלסטיני.]    

א-שרע לא ידע מה מתחולל במסלול הפלסטיני-ישראלי החשאי שהתקיים החל מאביב 1993. ההנהגה הפלסטינית נהגה להכחיש שמשהו רציני מתרחש וטענה כי הידיעות האלה נועדו לפגוע באחדות השורות במחנה הערבי. השקרים האלה היו מתפרסמים על ידי פארוק קדומי, ראש הלשכה המדינית של אש"ף, בעל הקשרים ההדוקים עם סוריה, שהיה בקשר מתמיד את ערפאת. בדיעבד התברר לקדומי ולסורים שהִטעו את שניהם. ב-5 בספטמבר 1993 הגיע ערפאת לדמשק כדי להציג את ההסכם הפלסטיני-ישראלי [אשר נחתם בראשי תיבות באוסלו ב-20 באוגוסט 1993], לפני החתימה עליו בטקס בבית הלבן שנקבע ל-13 בספטמבר. ערפאת הביע באוזני אסד את תקוותו כי ההסכם יביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. על כך השיב אסד: "כל סעיף בהסכם הזה מצריך משא ומתן חדש והסכם חדש בינכם ובין הישראלים". עם זאת, בוויכוח עם ערפאת נמנע אסד להגדיש את הסאה  כי לא רצה לחזור על החרם שהטיל על מצרים, בעקבות ביקורו של סאדאת בירושלים ב-1977, ואשר נמשך יותר מעשור ללא תועלת. אסד, ביודעו שגם א-שרע אינו מעוניין לחזור על חרם כלפי מדינות ערב, אמר לשר החוץ: לא נוכל לתמוך בהסכם הזה, אבל איננו רוצים לפתוח בריב גדול עם ערפאת. בדיעבד הבין א-שרע כי רבין השתמש בכריסטופר כדי ליצור מראית עין מדומה של התקדמות בערוץ הסורי, כדי שהפלסטינים יגיעו למסקנה כי עליהם לקבל במהירות את ההצעות הישראליות. 

סמוך לחתימה על הסכם ה-13 בספטמבר, ב-4 בספטמבר 1993  שלח קלינטון איגרת לאסד, ונוסף לכך טלפן אליו. במסריו לאסד הביע קלינטון את מחויבותו לערוץ הסורי ובכך ניסה להרגיע את אסד, וארה"ב התמידה במדיניות הזו בהמשך כל השנה. אבל למעשה, לאחר הסכם אוסלו, המשא ומתן עם סוריה הוקפא לגמרי, ורבין הצהיר כי דעת הקהל בישראל לא תוכל לעכל שני הסכמים בו זמנית עם סוריה והפלסטינאים. מייד לאחר הסכם אוסלו, עשרה ארגונים פלסטיניים הביעו התנגדות להסכם, בהם החזיתות העממית והדמוקרטית לשחרור פלסטין. אסד דחה את בקשתו של קלינטון לרסן את מתנגדי אוסלו בטענה כי מדובר בעניין פלסטיני פנימי. סוריה לא הציבה שום סייג לפעילות הארגונים המתנגדים להסכם ודמשק הפכה אחד המרכזים החשובים לגינויו. ב-10 בדצמבר 1993 הגיע כריסטופר לדמשק ונפגש עם א-שרע ואסד במטרה לקבוע את הסידורים לפגישת פסגה בין אסד לקלינטון בינואר. כמו כן עסקה הפגישה ב-10 הארגונים הפלסטיניים בדמשק [המתנגדים להסכם אוסלו] והגירת היהודים הסורים לארה"ב. [אין התייחסות לתגובת סוריה לנושא.]

ב-16 בינואר 1994 התקיימה פגישת פסגה ראשונה בין הנשיאים אסד וקלינטון בז'נבה שנמשכה מעל לארבע שעות. הצד האמריקאי ביקש להשיג מידע על גורלו של הטייס [ הנווט] הישראלי רון ארד ולאשר לישראל שהוא עדיין חי, וכי מציאת הטייס חי או מת והחזרתו לישראל תיצור אווירה חיובית להתנעת השלום. אסד השיב שהוא פעל להשיג מידע אודות ארד בלי להניב תוצאות. בפגישה לא נדון חידוש השיחות בין סוריה לישראל, כיוון שהסכם על חידוש המשא ומתן הסורי-ישראלי הושג כבר בפגישתו של כריסטופר עם א-שרע בדמשק בדצמבר, ונקבע תאריך לחידושו ב-24 בינואר 1994.

בסוף הפגישה שני הנשיאים ערכו מסיבת עיתונאים, וזו הייתה מסיבת העיתונאים המשותפת הראשונה של נשיא סורי ואמריקאי. במהלך ההכנות למסיבת העיתונאים קלינטון ועוזריו רצו כי אסד יצהיר על בחירתו בשלום במובן של choice, במקום המונח הערבי "חִ'יַאר אל-סלאם", במובן של option, כיוון שאופציית שלום מאפשרת לחזור לאופציית המלחמה. הצד הסורי התחמק ממילוי הבקשה הזו בתואנות סמנטיות. האמריקאים עוררו את סוגיית הטרור. הם טענו כי פגיעה באזרחים בישראל ובשטחים הכבושים היא טרור. הסורים השיבו כי המתנחלים החמושים אינם אזרחים. בנושא הטרור לא הושגה הסכמה וסוריה חזרה על עמדתה כי יש להבחין בין טרור לבין התנגדות לגיטימית לכיבוש בה נקטו כל העמים, כולל העם האמריקאי בזמנו נגד הבריטים. לאמתו של דבר קלינטון לא היה נלהב להיכנס לוויכוח הזה, בניגוד לאישים כמו דניס רוס, אשר הגנו על האינטרסים של ישראל יותר מאשר על האינטרסים האמריקאיים. הפגישה הסתיימה בצורה ידידותית. בשובו לדמשק אסד היה מרוצה מהביקור, כיוון שהתרשם שקלינטון  לא ניצל את הסכם אוסלו כדי להחליש את מחויבותו להשגת הסכם בערוץ הסורי.  

ב-21 בינואר 1994 נהרג באסל אסד, בנו של הנשיא, בתאונת דרכים. אסד קיבל את הידיעה בצורה קשה, הורה לערוך חקירה אודות האירוע, אבל לבסוף השתכנע כי הייתה זו יד הגורל.  יש לציין כי אסד היה "חשדן מטבעו". פעם אחת שאל א-שרע את הנשיא אם יש לו ידידים אישיים, ו"הוא השיב לאחר היסוס  לזמן מה, אתה בין הידידים שלי". הנשיא הבדיל בין הטרגדיה האישית שלו לבין פעילות המדינה. לכן החליט לא לדחות את מועד חידוש סבב השיחות הבא עם ישראל שנקבע כאמור ל-24 בינואר 1994.

בעקבות הסכם אוסלו, המשלחת הישראלית הקשיחה את עמדותיה. בסוף אפריל 1994 החליט כריסטופר לעשות סיור באזור ולאחר שיחתו עם רבין ב-28 באפריל הגיע לדמשק. היה זה תחילת מסע הדילוגים שלו באזור. מסוף אפריל עד סוף 1994 הוא קיים שמונה ביקורים בדמשק, במקביל לביקוריו בישראל. ב-19 ביולי 1994 העביר כריסטופר לדמשק את מה שכונה כ"פיקדון" של רבין מכאן ולהבא. שר החוץ האמריקאי אמר לאסד: אני מביא לכם את תשובתו של רבין בנושא הבהרת הכוונה לנסיגה המלאה. "אמר לי רבין שהנסיגה המלאה היא לקווי [כך במקור] ה-4 ביוני 1967". כריסטופר הוסיף: "ביקשתם בהירות, ואני סבור שאני הבאתי בהירות, ואומר שההתחייבות שנתן לי רבין היא התחייבות שלא ניתן להשתמש בה עד שתגישו בהירות מקבילה מצדכם", "ורבין רוצה להבטיח שדרישותיו גם כן ייענו, כמו שנענו דרישותיכם". דרישותיו של רבין כללו נסיגה במשך חמש שנים וביצועה בשלושה שלבים, שתיעשה תוך חפיפה לכינון יחסי שלום נורמאליים. כמו כן ביקש סידורי ביטחון הדדים, ושאסד ישמיע הצהרה שתופנה לדעת הקהל הישראלית (הדבר כונה "דיפלומטיה פומבית"). בשלב השני של הפגישה עם כריסטופר, אשר התקיימה בערב, הוגשה לכריסטופר תשובתה של סוריה, שחוברה על ידי א-שרע ובה הכניס אסד תיקונים קלים. אסד אמר לכריסטופר כי הוא מסכים עקרונית ל"דיפלומטיה פומבית". אחר כך קרא המחבר את התשובה באנגלית, לאחר שקרא אותה בערבית, ולבקשת כריסטופר קרא אותה שוב באטיות. בתשובה נאמר: "בתמורה להתחייבותה של ישראל לנסיגה מלאה לקווי הארבעה ביוני 1967, אשר העביר לנו השר כריסטופר ב-19 ביולי 1994, סוריה מוכנה להיענות להצעות הישראליות אשר תכלולנה סיום מצב המלחמה בין שתי המדינות, סידורי ביטחון מוסכמים, הסרת החרם, השתתפותה של סוריה בשיחות הרב צדדיות, ולוח זמנים לביצוע זאת".

לאחר שקרא א-שרע את המסמך בפעם השנייה בפני כריסטופר, אחז הנשיא אסד במסמך הכתוב בידיו וקרא אותו כדלהלן: "זה המסמך הראשון  בו מדובר על נסיגה מלאה לקו  [כך במקור] ה-4 ביוני 1967, אשר העביר אלינו השר מר כריסטופר ב-19 ביולי 1994. אני הבנתי שזה בתמורה ליחסי שלום נורמליים (عادية), ודברים אשר נדון בהם...שאלתי את כריסטופר ואחר כך את רוס האם קיים ספק כלשהו שהכוונה בנסיגה מלאה היא כל אדמות  [כך במקור] ה-4 ביוני 1967, ושניהם אמרו: אין ספק בכך. ושאלתי האם ישנן תביעות  (إدعاءات) ישראליות כלשהן לגבי אדמות [כך במקור] ה-4 ביוני 1967, ושניהם אמרו לא. לכן, כולנו מבינים אותו הדבר".

ב-20 בספטמבר 1994 הגיע דניס רוס לדמשק, ואז התברר לסורים כי הצד הישראלי מנסה לעשות מניפולציה בדבר ההתחייבות לסגת לגבולות ה-4 ביוני, בדמות "הבהרות" לנושא הזה [אין פירוט]. אסד דחה ניסיון כזה על הסף בהדגישו כי התחייבות כזו כבר הושגה. הוא התנה קיום פגישה בדרג הצבאי בין סוריה לישראל בהסכמתה המחודשת לסגת לגבולות ה-4 ביוני. סוריה גם לא הסכימה להצעתו של כריסטופר לפיה עליה לנקוט במחווה כלפי הצד הישראלי כדי לעודדו להתקדם, כמו לחיצת יד מצד א-שרע לעמיתו הישראלי שמעון פרס בעת הכינוס השנתי של העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר, בנימוק כי זו תהיה "נורמליזציה חינם". באוקטובר גברו "פעולות 'ההקרבה העצמית' אשר ביצעה חמאס בתגובה על הטבח ב-25 בפברואר 1994  בְּאַל-חַרַם אל-אִבְּראהימי [מערת המכפלה.]". סוריה סירבה לגנות את הפעולות האלה בנימוק כי זו תגובה ולא יוזמה, וגם ניסיון ליצור איזון מצד "החברה הפלסטינית המדוכאת" מול מעללי הישראלים "החמושים בנשק עד צוואר". נוסף לישראלים ולאמריקאים, גם מצרים ביקשה מסוריה לפרסם גינוי לחמאס, אך ללא הועיל. 

במחצית השנייה של 1994 הטילה ישראל את כובד משקלה להשגת הסכם עם ירדן, וב-26 באוקטובר  1994 נחתם [במסוף הערבה]  הסכם "ואדי ערבה" [הסכם שלום] בין ירדן וישראל. היה בכך המשך לתהליך קמפ דיוויד שהחל במצרים, המשיך עם הפלסטינים והירדנים, והביא לקריסת שלוש חזיתות ערביות – מלבד הסורית והלבנונית. שתי החזיתות האלה ניסו לשלב בין תמיכה בהתנגדות לבין ניהול משא ומתן בו זמנית. קלינטון, אשר נוכח בטקס החתימה על ההסכם "ואדי ערבה", הביע את רצונו לבקר בסוריה, כנראה כדי להבהיר שאין בכוונתו להזניח את הערוץ הסורי.

 ב-27 באוקטובר 1994 הגיע קלינטון לדמשק, ישירות מירדן לאחר שנוכח בחתימה על הסכם ואדי ערבה. היה זה ביקור שני של נשיא אמריקאי בסוריה לאחר ביקורו של ריצ'רד ניכסון בסוריה ב-1974, והפסגה השנייה בין אסד לקלינטון לאחר הפסגה בז'נבה. קלינטון ביקש מאסד להשמיע הצהרה אותה יוכל לנצל הנשיא האמריקאי כדי ללחוץ על רבין לקדם את תהליך השלום, אך אסד התחמק מכך. התקיימו פגישות סגורות בין שני הנשיאים וכמו כן פגישות בין המשלחות של שני הצדדים. האווירה בשני הפורומים הייתה ידידותית. במהלך השיחות, לראשונה ובדרג הגבוה ביותר בדמותו של הנשיא, אמר קלינטון כי הוא השיג מראש הממשלה רבין אישור לנכונותה של ישראל לסגת לקו ה-4 ביוני 1967 במסגרת הסכם מלא, בתנאי של "שימת ההתחייבות הזו בכיסו [של קלינטון]  בציפייה להגעתם של שני הצדדים להסכם על שאר מרכיבי ההסכם".  בכך הפך הפיקדון מונח בכיסו של נשיא ארה"ב ולא נותר הבטחה ישראלית היפותטית. בעקבות התנגדותו של אסד להצעה הישראלית לפיה הנסיגה מהגולן תימשך 5-4 שנים, נטה קלינטון להסכים לקיצור משך הנסיגה לשנתיים, פרק זמן שהיה מקובל על הצד הסורי. בפגישה הסגורה קלינטון שוכנע על ידי אסד כי חילופי הדיפלומטים יתקיימו רק לאחר השלמת הנסיגה הישראלית מהגולן.

במהלך ביקורו של כריסטופר בדמשק ב-6 בדצמבר 1994, נענה אסד לבקשות החוזרות של האמריקאים להתחיל בשיחות בדרג צבאי בין סוריה לישראל על סידורי הביטחון. ב-23-22 בדצמבר התקיימו שיחות בוושינגטון בדרג צבאי בין משלחת סורית בראשות הרמטכ"ל חִכּמַת אל-שִהַאבִּי לבין משלחת ישראלית בראשות הרמטכ"ל אהוד ברק. בסידורי הביטחון הצד הסורי היה מוכן לגלות גמישות, בהתחשב בעובדה כי שטחה של ישראל קטן מזו של סוריה, אולם לא ניתן היה להמשיך במשא ומתן בנושא בלי לקבוע את קו הנסיגה של ה-4 ביוני 1967. כמו כן הצד הסורי התנגד לקימה של תחנה קרקעית [ישראלית על החרמון?] בנימוק כי הדבר יפגע בריבונותה של סוריה וכי ניתן לבצע מעקב באמצעים מהחלל [לוויינים]. לאחר שהנשיא אסד קיבל דיווח מפורט על העמדה הישראלית, הוא כעס מאוד והחזיר את המשלחת הסורית לדמשק.

ב-22 בינואר 1995 ביצעה תנועת "הג'יהאד האסלאמי" הפלסטינית "פעולה" בנתניה [פיגוע בצומת בית ליד] שהביאה למותם של 21 חיילים ישראלים. האמריקאים והישראלים זעמו, בסוברם שסוריה עומדת מאחורי הפעולה הזו, כיוון שמנהיג הארגון הפלסטיני שביצע את פעולת נתניה, פתחי אל-שקאקי, נטל עליה אחריות ממקום מושבו בדמשק. לאמיתו של דבר "אנו לא הצבנו מכשול בפני  חופש [פעילות] של ארגון פלסטיני כלשהו, אשר מפקדותיו נמצאות בסוריה,  לתכנן פעולותיו בתוך פלסטין ולבצען בתור פעולות התנגדות לגיטימיות" –  ולא פעולות טרור. אולם אין זה אומר שסוריה עמדה מאחורי הפעולה הזו. אסד סירב לבקשתו של קלינטון לנקוט בפעולות נגד קבוצת הג'יהאד והארגונים הפלסטיניים המתנגדים לשלום.

בינואר 1995 התקשר קלינטון לאסד וביקש ממנו להחזיר את שהאבי לשיחות עם ברק. אסד התנגד להחזרתו של שהאבי ולדיון בסידורי הביטחון לפני השגת "הסכם מסגרת על עקרונות שייקבעו את סידורי הביטחון מנקודת נסיגה עד גבולות קו ה-4 ביוני 1967". נפתח סבב שיחות חדש שהביא  במאי 1995 לחתימה על מסמך [בלתי רשמי] (non-paper) בשם "עקרונות ומטרות הסידורים הביטחוניים". המסמך לא עסק בפרטים, ואולם היה זה מסמך חשוב ביותר בתחום תהליך המשא ומתן הערבי-ישראלי בהיותו מסמך כתוב ומוסכם על סוריה, ארה"ב וישראל, אשר השתתפו בחיבורו כמעט כל המעוניינים בדבר בהם ראשי מדינות וראשי החוץ, הצבא הביטחון וגדולי המשפטנים של שלוש המדינות.

לדעתו של א-שרע, שני ההישגים במשא ומתן, שהחל בוועידת מדריד ב-1991 ולא הניב הסכם שלום, הם: (1) הקביעה כי הנסיגה של ישראל תהיה לגבולות ה-4 ביוני 1967 ו"כי יש צורך לסמן את הגבולות האלה על המפה מצד ארצות הברית, סוריה וישראל, כדי שיהיו גבולות סופיים"; (2) מסמך "עקרונות ומטרות הסידורים הביטחוניים". לאור חשיבות המסמך הזה, המחבר מצטט אותו במלואו. במסמך מדובר על חשיבות צמצום הסכנות שבמתקפת פתע ומלחמה רבתי והפחתת החיכוך היומי על הגבולות. לצורך השגת המטרות האלה, סידורי הביטחון יהיו "שווים והדדיים", תוך אפשרות לסטייה מעיקרון השוויון, אם סידור ביטחוני מסוים יהיה בלתי אפשרי או קשה לביצוע מבחינה גיאוגרפית. במקרה כזה שני הצדדים ידונו בנושא על מנת להגיע לפתרון מוסכם. עד כאן עיקרי המסמך.

מסמך עקרונות סידורי הביטחון פתח את הדלת לרחבה בפני חידוש המשא ומתן בדרג הצבאי  בנושאים כמו הנסיגה המלאה, גבולות האזורים המפורזים, תחנות ההתרעה המוקדמות, הנוכחות הסורית בלבנון ועוד. ב-6 ביוני 1995 הגיע דניס רוס לדמשק ומסר איגרת לאסד מקלינטון לפיו הנשיא האמריקאי שומר בכיסו את התחייבותו של רבין בדבר נסיגה מלאה עד לגבולות ה-4 ביוני, אבל הוא אינו סבור כי הדיבור על כך מתאים במפגש בין ראשי המטות הצבאיים העומד להתקיים. ב-29-27 ביוני 1995 התקיימו דיונים בפעם השנייה ביו שהאבי הרמטכ"ל הסורי ועמיתו הישראלי, הפעם אמנון שחק, אשר החליף את אהוד ברק. בפגישות בין שני הצדדים השתתף גם גנרל אמריקאי דניאל כריסטמן, יועץ המטות המשולבים האמריקאים. את אסד הרגיזה במיוחד התעקשותה של ישראל על קיומה של תחנת התרעה קרקעית [ישראלית] בגולן, אשר פירושה מבחינה הסורית המשך כיבוש חלק מהגולן בידי ישראל. עמדתה של ישראל בסוגיה הזו לא אפשרה התקדמות במשא ומתן על סעיפים אחרים ועוררה ספקות רבות בדבר רצונה של ישראל בשלום. ב-30 באוקטובר 1995 הודיע כריסטופר לדמשק על רצונו של רבין לחדש את המשא ומתן באפריל 1996.

רבין היה דמות מוזרה. הוא רצה שלום עם סוריה אך גם חשש מאוד ממנו עד כדי כך שלא מוכן היה להצהיר על מה שהבטיח לסוריה. כמו כן הוא תמרן בין שני מסלולים: במסלול הסורי הוא השתמש כדי להפעיל לחץ על הפלסטינים – וההיפך. ב-26 באוקטובר 1995 התנקש המוסד במנהיג הג'יהאד האסלאמי, פתחי שקאקי, במלטה. האיש היה אינטלקטואל, לא פגע באזרחים ולא ביצע אף התנקשות. "פעולת ההתנקשות בשקאקי היוותה קץ להחלטות רוויות הדם של רבין". ב-4 בנובמבר 1995 – בעוד אנשי הביטחון הישראלים ב"כיכר מלכי ישראל" שומרים היטב על רבין מחשש לנקמה פלסטינית על רצח שקאקי     הוא נרצח על ידי "ציוני קיצוני". המחבר טוען כי הייתה "יד אלוהית" ברצח רבין. כאשר נתבקש א-שרע בשדה תעופה בדמשק, כשכריסטופר לצדו, להגיב על רצח רבין, אמר כי זוהי "ברכה מוסווית". העיתונאים נדהמו, ואולם כוונתו הייתה כי ייתכן שמותו של רבין יפתח אופקים לתהליך השלום. בשובו מנמל התעופה,  גם אסד הביע את תדהמתו מדבריו שנאמרו בנוכחות כריסטופר, אך א-שרע השיב כי דבריו המזיקים כעת ייתכן ויועילו בעתיד.

תקופת פרס, נובמבר 1995-יוני 1996      בנובמבר 1995 החליף שמעון פרס את רבין בתור ראש הממשלה ושר הביטחון. פרס עוד בתקופת ממשלתו של רבין אמר כי אינו מכיר אף סורי שיסכים לפחות מאשר נסיגה מלאה מרמת הגולן. כמו כן ראה פרס בשלום עם סוריה מפתח לשלום במזרח התיכון, כלומר שלום עם 22 מדינות ערביות. עם זאת, המחבר  ואסד אישית גילו רק אופטימיות זהירה ביחס לפרס לנוכח ניסיון המשא ומתן עם ישראל בתקופת רבין. ב-11 בדצמבר 1995 התקשר קלינטון לאסד והודיע על חדשות טובות, כדבריו: בפגישה סגורה מסר לו פרס על מחויבותו לפיקדון של רבין. ב-15 דצמבר הגיע כריסטופר לדמשק כשבאמתחתו איגרת דחופה מפרס. אסד, שהיה חשדן מטבעו, התייחס בחוסר אמון לטענתו של פרס באיגרתו והיא:  אם סוריה מעוניינת להגיע לשלום עם ישראל לפני עריכת בחירות מוקדמות בישראל, אזי הנשיא הסורי חייב להיפגש עם פרס. אסד דחה בבירור  את הצעתו של פרס לפגישה ביניהם בנימוק כי לפגישות האלה אין תועלת ללא הסכמה על נושאים בסיסיים. הוא אף ראה בהצעתו של פרס טכסיס להשעות את המשא ומתן עם סוריה באמתלה של עריכת בחירות מוקדמות. עם זאת, באיגרת של פרס היו גם נקודות חיוביות. על כן כריסטופר עזב את דמשק במצב רוח מרומם, ואסד מצא לנכון לשלוח את א-שרע ללבנון, כדי לעדכן את ההנהגה הלבנונית באפשרות למפנה אצל הממשלה החדשה בישראל.

החל מדצמבר 1995  ועד 28 בפברואר 1996 התנהלו שיחות בוואי פלנטיישן (מדינת מרילנד) בין משלחת סורית בראשות שגריר בוושינגטון וליד אל-מועלם, ומשלחת ישראלית בראשות מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר והשגריר איתמר רבינוביץ'. דניס רוס השתתף במשא ומתן. "השיחות  [בוואי פלנטיישן] התנהלו על בסיס הנסיגה המלאה עד גבולות ה-4 ביוני". הצד הישראלי הקפיד לדון בפירוט על "מרכיבי קשרי השלום הרגילים", להם ייחס פרס חשיבות במסגרת "המזרח התיכון החדש" שלו.

בתחילת פברואר 1996 התרחשה "פעולה" של חמאס  בתגובה להתנקשות המודיעין הישראלי ביחיא עיאש, אחד ממנהיגי התנועה הזו – בה נהרגו 26 אנשים ונפצו 46. אחר כך התרחשו שתי פעולות נוספות, אחת של תנועת ג'יהאד ושנייה של חמאס  שגם כן גרמו לנפגעים. כמו כן גברה פעילות חיזבאללה נגד ישראל בדרום לבנון. ישראל האשימה את סוריה בתמיכה בשתי התנועות הפלסטיניות ובחיזבאללה. בעקבות זאת, בסוף פברואר 1996 בהוראת  פרס הופסקו השיחות עם סוריה בוואי פלנטיישן. "אבל לאמיתו של דבר, בהפסקת המשא ומתן, נכנע פרס ללחצי הממסד הצבאי-ביטחוני הישראלי". אורי סביר אף הודה בכך.

[בעקבות הפיגועים בפברואר-מארס 1996] ב-13 במארס 1996 נערכה בשארם א-שייח "מה שכונה כ'פסגת עושי השלום'". אסד סירב להשתתף בה כיוון שלא הבדילה בין טרור לבין "ההתנגדות החוקית". המחבר מותח ביקורת על נציגי 13 מדינות ערביות אשר השתתפו בפסגה בהם נשיאים ומלכים [בלי לנקוב בשמותיהם]. לדעת המחבר זו הייתה ועידת תמיכה ב"מקור הטרור האמיתי...והוא הכיבוש הישראלי" – ולא הצעירים הפלסטינים הנדחפים אל המוות כיוון שארצם נשללה מהם. ב-16 באפריל  1996 פתחה ישראל במבצע "ענבי זעם" בדרום לבנון במהלכו ביצעה "טבח" בכפר קאנא בו נהרגו "למעלה ממאה אנשים", רובם זקנים, ילדים ואימהות. כתוצאה מהמבצע הכושל הזה, אלה אשר ניסו לבודד את סוריה בפסגת שארם, כעת נהרו לדמשק כדי להציל את פרס מהסתבכותו ב"ענבי זעם".

ב-26-16  באפריל  1996 הגיעו לדמשק שרי החוץ של צרפת, איטליה, רוסיה וארה"ב, כשקָדם להם הנשיא חוסני מובארק. כריסטופר ביקר ארבע פעמים בסוריה, המחבר נוכח בכל פגישותיו עם אסד וכמו כן קיים שיחות דו צדדיות עם עמיתו האמריקאי. סוריה התנגדה להכללתו של המונח "מחבלים", במסמך "הבנות אפריל" לסיום הלחימה, והוא הוחלף במונח "הקבוצות החמושות". א-שרע נהג לעדכן את חיזבאללה על מהלך המשא ומתן, ולשביעות רצונו של הארגון הזה "הבנות אפריל" הקנו לגיטימיות בינלאומית לו. בהתאם ל"הבנות אפריל", אשר נוסחו בהשגחתם של  אסד וְא-שרע, הוקם מנגנון פיקוח רב צדדי שכלל את סוריה, לבנון, ישראל, ארה"ב – ובהתעקשותה של סוריה – צרפת. הערכתם של אסד וא-שרע הייתה כי "הגנרלים של הממסד הצבאי-ביטחוני" בישראל בכוונה ביצעו את הפשע בכפר קאנא כדי להביך את פרס ולהפילו. מכל מקום, אסד, במיוחד לאחר "ענבי זעם", לא היה מוכן להיענות לפניות אמריקאיות, בהן של קלינטון, להשמיע הצהרות שיעזרו לפרס לנצח בבחירות לכנסת שעמדו להיערך ב-29 במאי 1996.  עם זאת התקשורת בסוריה תיארה את מתחרהו, בנימין נתניהו, כ"איש מלחמה".

תקופת נתניהו, יוני 1996-יולי  1999       סוריה לא הצטערה על הפסדו של פרס "גיבור [מבצע] 'ענבי זעם' הנפשע", באותה מידה שלא קיבלה בברכה את נתניהו – "למרות כל איגרותיו הבלתי ישירות אלינו". ב-21 ביולי 1996 הגיע רוס לאזור ונפגש עם א-שרע, כדי לחדש את המשא ומתן בין סוריה לישראל, אך נכשל, מפאת עמדתו של נתניהו. בעוד סוריה דרשה אישור "הפיקדון של רבין", דגל נתניהו בחידוש משא ומתן ללא תנאים מוקדמים על בסיס "שלום תמורת שלום" ו"אופציית לבנון תחילה". ארה"ב, במקום להפעיל לחץ על ישראל, העניקה לה מתנה יקרה בדמותה  של איגרת רשמית סודית, אשר שלח כריסטופר ב-18 בספטמבר 1996 לנתניהו, בה שחרר אותו מההתחייבות המשפטית למסמך "מטרות ועקרונות הסידורים הביטחוניים" עליו הוסכם במאי 1995.  נכון כי המסמך לא היה חתום, ולכן כונה "לא מסמך" non-paper, ואולם הייתה זו התחייבות מצד סוריה וישראל בחסות אמריקאית.

נתניהו ניהל משא ומתן חשאי עם סוריה בשאלת הנסיגה מהגולן באמצעות איש העסקים האמריקאי יהודי רונלד לאוּדר. לאודר נפגש עם הנשיא אסד בנוכחותו של א-שרע "יותר מפעם וניהל עימו שיחות ארוכות במשך שעות מספר ימים". אסד התייחס לניסיון התיווך של לאודר בזהירות, ועם זאת נהג בפתיחות כלפיו מסיבות אחדות. המלך חוסיין טען כי במהלך קשריו עם נתניהו,  ראש הממשלה דיבר על כוונות השלום שלו כלפי סוריה וכי אינו איש מלחמה כפי שמתאר אותו השמאל בישראל. כמו כן שגריר סוריה בארה"ב, וליד אל-מועלם, יידֵע את דמשק כי לאודר הוא המוציא לפועל של נתניהו וכי נתניהו ביקש באמצעותו, יותר מפעם במהלך 1998, להעביר מסר מרגיע לסוריה על חשיבות חידוש המשא ומתן ברצינות רבה יותר מאשר מצד רבין. נוסף לכך מנהל לשכתו של נתניהו, דורי גולד, העביר מסר באותו העניין למועלם באמצעות ידיד לבנוני. אסד בפגישה פנים מול פנים עם לאודר התרשם מהמקצועיות שלו, וכי בהיותו איש עסקים חשוב לא יקריב את המוניטין שלו לשווא – דבר שעודד את הנשיא להמשיך בשיחות עם האיש. התרשמותו של א-שרע הייתה כי לאודר אכן שקד להצליח במשימתו יותר מאשר נתניהו. איש העסקים עשה מאמץ לענות על כל שאלה שהופנתה אליו במהלך משא ומתן, וכאשר לא ידע את התשובה או לא היה בטוח בה, היה חוזר דרך וינה לישראל עם התשובה מנתניהו או מעוזריו של ראש הממשלה והם עוזי ארד, דני יתום ודורי גולד. "לאודר הבין, ולא בהכרח נתניהו, שהנסיגה חייבת להיות מלאה לקו הרביעי ביוני 1967; שהגולן אדמה סוריה במלואה, ויש צורך לקבוע את הקו הזה בלבד".

לאחר שהובהרו סוגיות אחדות, ביקש אסד מלאודר להביא מפה ובה מסומן קו הנסיגה הישראלי ל-4 ביוני 1967. לאודר חזר מישראל והודיע בהתנצלות כי המפה עדיין לא מוכנה. ב-10 בספטמבר 1998 פגש המחבר את לאודר בארמון הרפובליקה. לאודר אמר לו כי הישראלים מנסים לסמן את הקו, תוך התחשבות בהשפעת המים על קו ה-4 ביוני [קו החוף של כנרת נתון לשינויים  בהתאם לכמות המשקעים]. הוא העלה אפשרות כי הישראלים ייקחו "מטרים אחדים" מהאדמה הסורית [כנראה בחוף הצפון מזרחי של כינרת]  ויפצו אותה באותו השטח באדמות לא סוריות. הוא הוסיף כי נתניהו אינו רוצה להפסיד הזדמנות להשיג שלום "בגלל מטרים אחדים של אדמה". א-שרע בתגובה חזר ועמד על כך שישראל תספק מפה לגבי קו ה-4 ביוני ודחה את רעיון חילופי שטחים, ולוּ של מטרים אחדים, כיוון שמדובר בשטחי מולדת ולא בנדל"ן. בעקבות זאת, לאודר חזר לנתניהו כדי להביא את המפה עם קו הגבול ולא חזר מאז.[3]

הערות בנושא היחסים עם תורכיה ועיראק ב-1998   ב-23 בפברואר 1996 בזמן בו נפסק המשא ומתן בין סוריה לישראל, נחתם הסכם צבאי-ביטחוני בין תורכיה לישראל בו ראתה סוריה כמכוון נגדה. בסתיו 1998 המתיחות בין תורכיה לסוריה הגיעה לשיאה: תורכיה ריכזה כוחות ואיימה להנחית מכה על סוריה, אם זו לא תחדל לתמוך ב"מפלגת הפועלים הכורדית" ובמתן מקלט למנהיג המפלגה הזו, עבדאללה אוג'לאן. ב-6 באוקטובר 1998 הגיע הנשיא מובארק לדמשק. סוריה התרשמה כי מובארק מעביר את עמדתה של וושינגטון, ועל כן הקשיבה יותר לשר החוץ שלו, עמר מוסא,  אשר ערך ביקורים אחדים באנקרה ודמשק במטרה להפיג את המתיחות. לבסוף השר המצרי השיג "תשובה בדבר אפשרות לפתור את הבעיה בדרכים מדיניות" [אין פירוט התשובה]. אסד לא היה אופטימי ביחס לתשובה ואף נזף בְּא-שרע על שקיבל את עמר מוסא בסבר פנים יפות לאחר נחיתתו בלילה בדמשק בדרכו מתורכיה.

א-שרע, בשיחותיו הרבות עם אסד על הסכסוך עם תורכיה,  הביע את עמדתו כדלהלן: המשך הסכסוך יביא לשינוי רדיקלי במדיניותה האזורית של סוריה, בכך שיגרום לה להעביר את המאמץ הצבאי מ"החזית האמיתית עם ישראל לחזית מדומה, שמעולם לא הייתה שלנו". הוא חזר וטען באוזני אסד כי אין להתייחס לתורכיה כמדינת אויב כמו ישראל, שהרי היא מדינה מוסלמית בסופו של דבר. אסד אכן האמין כי האויב המתפשט ללא גבולות הוא ישראל ולא תורכיה. לאור התיווך המצרי קיבל אסד את "אחת ההחלטות הקשות בחייו והיא הרחקתו מסוריה של עבדאללה אוג'לאן. אסד אהב אותו אישית והעריך אותו כלוחם למען חירות". המחבר משבח את אוג'לאן אשר קיבל את החלטתו של אסד בהבנה, באומרו כי אינו רוצה להיות למעמסה על הארץ שהעניקה לו רבות וכי ביטחונו האישי אינו חשוב יותר מביטחונה של סוריה.

תוכנית "נפט תמורת מזון" [נועדה למנוע משבר הומניטארי בעיראק], אותה אישרה מועצת הביטחון של האו"ם  [ב-1995], הביאה לכינון קשרים חדשים בין סוריה לעיראק. שיתוף הפעולה בין שתי המדינות חרג מהגבולות שקבעה תוכנית האו"ם הזו ושיקף את מדיניותה של סוריה שנועדה לפרֵק את המצור שהוטל על העם העיראקי ולמנוע חלוקתה של עיראק. בדצמבר 1998 מטוסים אמריקאיים תקפו את עיראק במשך ימים אחדים. בעקבות זאת פרצו הפגנות "ספונטניות" [מירכאות כפולות במקור] בסוריה שהפכו לאלימות: השגרירות האמריקאית נפרצה ונגרם נזק למסמכים ולרהיטים בה. הטלוויזיה הסורית סיקרה את ההפגנות בשידור ישיר "כיוון שהרחוב הסורי היה מאושר במה שראה בטלוויזיה הרשמית". האמריקאים תבעו פיצויים על הנזק שנגרם, ולאחר ויכוחים סוערים עם השגריר האמריקאי ריאן קרוקר שילמה סוריה פיצויים על הנזק בסכום 450,000 דולר.

מתחילת ממשלת ברק עד מות אסד, יולי 1999-יוני 2000      בעקבות  עלייתו של אהוד ברק לשלטון בישראל ושיחות בין הנשיא קלינטון לאסד, החליטה סוריה לחדש את המשא ומתן עם ישראל, (שהופסק בפברואר 1996) בדרג של מומחים בכירים. המשא ומתן החל ב-15 בספטמבר 1999 בוושינגטון, הרחק מכלי התקשורת, ונמשך עד 21 בחודש. המשלחת הסורית כללה את ריאד אל-דאודי וגנרל (לִואי) אבראהים אל-עמר, והמשלחת הישראלית את  [האלוף] אורי שגיא ויואל זינגר. בשיחות עם רוס, המשלחת הסורית עמדה על כך שיהיו שני אזורי ביטחון: אזור מפורז מנשק ואזור כוחות מוגבלים, כאשר האזור הרלוונטי לנושא הביטחוני יהיה בין קוניטרה לצפת.

ב-18 בספטמבר 1999, הצד הישראלי, מצויד במפה, ביקש לקיים דיון ישיר עם המשלחת הסורית בנושא קביעת קו ה-4 ביוני 1967. [כאמור,  במלחמת העצמאות ב-1948 השתלטו הסורים על כ-65 קמ"ר מארץ ישראל המנדטורית. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה משנת 1949 השטחים עליהם השתלטו הסורים הוגדרו כמפורזים, ואולם, עד מלחמת ששת הימים (שפרצה ב-5 ביוני 1967), התנהל סכסוך מתמיד בין ישראל לסוריה על השליטה באזור המפורז, כאשר ערב המלחמה שלטה ישראל למעשה על כשני שלישים מן האזור הזה[4]].  המשלחת הסורית, לאחר שקיבלה אישור מאסד, נענתה להצעה הישראלית. דאודי לא הסכים להצעה הישראלית כי קו הגבול ייקבע בהתאם למיקום הכוחות של שני הצדדים באזור המפורז ב-4 ביוני, כיוון שישראל כבשה חלקים גדולים בו. במקום זאת הציע כי "אחד הקריטריונים" לקביעת הגבול באזור המפורז יהיה "גבולות הנכסים הערביים והיהודיים". בפגישה קודמת עם רוס, הציע דאודי קריטריונים נוספים לקביעת הגבול באזור המפורז והם "השלטון בפועל, ההתנגשויות החמושות" ו"קווי החקלאות". לאחר שנוצרה מתיחות בדיון בנושא קביעת הגבול, נעל רוס את הישיבה.

בעת שהותו בניו יורק לרגל הכינוס השנתי של העצרת הכללית של האו"ם, ב-29 בספטמבר 1999 נפגש א-שרע עם הנשיא קלינטון. קלינטון העביר את עמדת ראש הממשלה אהוד ברק, לפיו הוא מוכן להתפשר בנושאים שונים, אך עומד על כך שלסוריה לא תהיה נגיעה במי כנרת, ולישראל תהיה תחנת התרעה בחרמון. קלינטון פירט ואמר כי ההסכם משנת 1923 משאיר רצועה של 10 מטרים [בחוף הצפון מזרחי של כינרת]  בריבונות ישראל ובכך הופך את כינרת כולה תחת שלטונה של ישראל. קלינטון ביקש מהצד הסורי לגלות גמישות בשתי הנקודות האלה. א-שרע השיב כי עמדתה של סוריה לפיה שטחה של סוריה בגולן מגיע עד לכינרת אינה חדשה וכבר  הובעה ב-19 ביולי 1994 בפגישה בין אסד וְא-שרע לבין כריסטופר ורוס. בפגישה ב-1994, לשאלתו של אסד "האם רבין מוכן לנסיגה מלאה מהגולן לקו ה-4 ביוני 1967", תשובת כריסטופר הייתה כן. [בשאלה הזו ובשאלה נוספת ששאל אסד לא הייתה התייחסות כלשהי לכינרת. עם זאת, גרעין האמת בטענתו של א-שרע הוא שעד מלחמת ששת הימים, ישראל לא יכלה ליישם את ריבונותה על הרצועה הצרה ברוחב של 10 מ' בחוף הצפון מזרחי של כינרת.] עוד טען  שר החוץ הסורי כי קו  הגבול שנקבע ב-1923 אינו רלוונטי, ולא רק כיוון שכפה אותו המנדט הבריטי-צרפתי על תושבי האזור, אלא כיוון שמדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת אז.

א-שרע המשיך ואמר כי הנוכחות הסורית על שפת כינרת ידועה, שהרי לסורים היו מספר כפרים בה, וכי הסכם משנת 1926 בין המנדט הבריטי לצרפתי אִפשר לכפרים האלה להשתמש במי כנרת  לצאן ולהשקיית השדות. הוא שאל בתמיהה הייתכן כי הכפריים יראו אגם מרוחק מהם 10 מטרים, אך אסור יהיה להם להשתמש במימיו? א-שרע אמר באזני קלינטון כי קו ה-4 ביוני צריך להיות "לחוף האגם". בספרו, המחבר דוחה מכול וכול, חזור ושוב, את הדעה השגויה שנוצרה אצל הנשיא קלינטון כאילו הוא מוכן היה להסכים להשארת חוף ברוחב של 10 מטרים בחלק הצפון מזרחי של כנרת בידי ישראל, בהתאם לקו מ-1923. אשר לתחנת התרעה, עמדת א-שרע הייתה כי זו צריכה להיות "בשולי הגבולות הבינלאומיים בין ישראל, סוריה ולבנון, בלי שתהווה הפרה לריבונותן של סוריה ולבנון", ותספק מידע ביטחוני לשלוש המדינות. על השאלה של קלינטון מדוע הסורים אינם מוכנים ללחוץ את ידי הישראלים, חזר א-שרע על תשובתו לנשיא ג'ורג' בוש האב בזמנו לפיה גם לחיצת היד בין האמריקאים נעשית לאחר תום העסקה עליה התווכחו ולא לפני כן.

פגישות בלייר האוס ושפרדסטאון    ב-15 בדצמבר 1999 יצא א-שרע בראש משלחת סורית רשמית לחידוש המשא ומתן עם ישראל, שכונה בהמשך שיחות שפרדסטאון. לדברי א-שרע, "לא ייתכן שהנשיא אסד היה משגר אותו למשימה הזו לולא איגרת כתובה וחתומה על ידי הנשיא האמריקאי באוקטובר 1999 [אין תאריך מדויק] ...אשר תמציתה כי [אהוד] ברק מחויב לפיקדון [של רבין], אבל הוא אינו יכול להתחייב בו בפומבי, מחשש לשיקולי פנים פוליטיים, וכי משא ומתן בדרג המדיני הגבוה יסיר את החששות האלה וכי קלינטון ערֵב לכך לנשיא, והוא יתגייס אישית לתהליך [המדיני]  כדי להגיע להסכם".

לאחר נחיתתו של א-שרע בארה"ב מסר לו דניס רוס כי ברק, אשר הקדים בואו, אמר לו שישראל אינה אופטימית לגבי המשא ומתן, כיוון שאסד, לוּ רצה בשלום, היה מגיע [בעצמו] לוושינגטון, גם אם לא מוכן היה לבקר בירושלים [כדוגמת סאדאת]. עוד אמר רוס כי צפויות הפגנות נגד ברק בישראל בימים הקרובים. בהקשר זה נזכר א-שרע בהערכתו של עזמי בשארה [ח"כ מטעם בל"ד דאז]    אותו הכיר והוקיר, אשר בא מתוך פלסטין [מדינת ישראל]  והכיר את המצב בה –   לפיה ברק נוטה לרמות והוא חלש, כיוון שנשלט בידי סקרי דעת הקהל, וכי אינו איש שלום, בניגוד לדעה הרווחת בחוגים מסוימים בעולם הערבי.

ב-15 ו-16 בדצמבר  1999 נערכה פגישה בין א-שרע לברק, בנוכחות שרת החוץ האמריקאית מדליין אולברייט והמשלחות הסורית והישראלית, בבלייר האוס  (שוכן בסמוך לבית הלבן). א-שרע אמר לברק שחובתנו לומר לאלה הטוענים כי הסכסוך בינינו הוא סכסוך קיומי ולא סכסוך על גבולות שהדבר אינו נכון. לכן באנו לכאן, המשיך א-שרע, כדי לסמן את הגבולות. א-שרע נאחז בעקשנות, כדבריו, בנושא הפיקדון של רבין בדבר נסיגה מלאה של ישראל מרמת הגולן לקו ה-4 ביוני. ברק השיב כי אינו מוחק את מה שהסכימו עליו ראשי הממשלה הקודמים של ישראל – וכמו כן החניף מאוד לנשיא אסד [אין פירוט דברי החנופה] –  אבל מחשש להדלפות שינוצלו על ידי יריביו בישראל, הוא אינו יכול להתבטא בבירור בנושא הזה [פיקדון רבין]. בתגובה הציע א-שרע כי ברק יאמר את עמדתו בחדר בנוכחותו ושל שרת החוץ האמריקאית בלבד. כמו כן הציע כי יאמר לו בלבד כי פירוש הפיקדון הוא נסיגה לקו ה-4 ביוני. ברק לא נענה להצעות האלה. ברק טען כי הוא נאלץ לחזור לישראל כיוון שנערכות בה הפגנות גדולות נגדו והציע לחדש את המשא ומתן לאחר תחילת השנה החדשה. אולברייט סיכמה כי הוסכם על חזרה לשיחות ב-3 בינואר 2000 לדיון בארבע ועדות: ועדה לתיחום הגבולות, ועדת המים, ועדת ביטחון וּועדת הקשרים [הבילטרליים].

לאחר השיחות בבלייר האוס, קלינטון הסביר לְא-שרע כי אם ברק יסכים פומבית לנסיגה לקו ה-4 ביוני, הדבר יביא לסופו הפוליטי בישראל, לכן החזרת הגולן צריכה להיות חלק מ"עסקה גדולה", בציינו את דאגתו של ברק לגבי תחנת ההתרעה וים כנרת. "הרגשתי כי השינוי בטון מסתיר מאחוריו תחושותיהם [בוושינגטון] לאחרונה בדבר הידרדרות בבריאות הנשיא [אסד] ותליית היהב על כך שהידרדרות זו תגמיש את עמדת אסד". ברק נתן להבין כי תרומתה של סוריה להסכם בין לבנון לישראל שתאפשר נסיגה של צה"ל מארץ זו עשויה לעזור בקידום המשא ומתן עם סוריה. ואולם א-שרע התנה קידום המשא ומתן בין לבנון לישראל בהסכמה ישראלית לנסיגה מלאה מהגולן. הוסכם מראש עם האמריקאים כי רק הנשיא קלינטון ינאם בסיום המפגש בבלייר האוס ב-16 בדצמבר. לכן, א-שרע הופתע כאשר ברק החל לשאת דבריו לאחר קלינטון, וכמובן המחבר לא יכול היה להיוותר היחיד שיישאר אילם. על כן הוא נשא נאום שהכין כטיוטה שלא יצטרך בה, אלא אם יפֵר ברק את ההסכמה.  א-שרע אינו מביא את תוכן נאומו [בו האשים את ישראל שהיא מדינה תוקפנית ואינה רוצה שלום.] בעת הפרידה, בנוכחותם של קלינטון ושתי המשלחות, שר החוץ דוד לוי הפתיע את א-שרע בכך שהושיט לו יד. השר הישראלי רצה לזכות בלחיצת יד לאור הזרקורים מעמיתו הסורי – דבר שלא עלה בידי ראש ממשלתו ברק. לאחר שלא נותר לו אלא להחזיר את ידו, אמר לוי "מעליש" [אין דבר], ועל כך השיב א-שרע, "אחר כך", כשכוונתו כי לחיצת היד תבוא לאחר ההסכם, ולא לפניו.

השיחות בשפרדסטאון התקיימו ב-11-3 בינואר 2000. העמדה הסורית הייתה כי דמשק דבקה בצורך להחזיר את זכויותיה בהתאם לקו ה-4 ביוני  1967 שפירושה השבת רמת הגולן עד חוף כינרת הצפון מזרחי – בעוד בנושאים אחרים היא מוכנה לגלות גמישות. כאשר סוריה הציעה מכבר נסיגה לקו ה-4 ביוני 1967 באופן רשמי, היא לא הציעה קו אחר כמו קו 1923 או קווי שביתת הנשק 1949, מתוך הכרה שנוסח החלטת מועצת הביטחון 242 (מנובמבר 1967)  תובע נסיגה "מהשטחים [בנוסח האנגלי "משטחים" ללא ה"א הידיעה]  אשר נכבשו בסכסוך האחרון ערב ה-4 ביוני 1967". [בפעם הראשונה המחבר קובע כי גם קווי שביתת הנשק אינם רלוונטיים].

בתחילת הוועידה הצד הסורי עמד על כך כי השיחות יתחילו בוועדת הגבולות, כיוון שהיא תקבע את תוצאות הדיונים בשלוש הוועדות הנותרות – בעוד הצד הישראלי עמד על כך שקודם תכונס ועדת סידורי הביטחון. האמריקאים יישבו את הסכסוך בקביעתם כי ארבע הוועדות תתכנסנה בו זמנית. ואולם הישראלים עיכבו את השתתפותם בוועדת הגבולות, והנושא הזה לא נדון ביום השני ואף השלישי של הוועידה. בעקבות זאת א-שרע התקשר לאסד בקו החם שעמד לרשותו, עדכן אותו במצב ואמר כי מוטב להחזיר את המשלחת לדמשק. אסד, לאחר שתיקה לזמן מה, הותיר את ההחלטה למחבר, בציינו כי א-שרע יוכל להעריך את המצב יותר טוב ממנו. כיוון שנציגי ישראל המשיכו לא להגיע לוועדת הגבולות, המומחים הסורים המשיכו לדון  בנושא עם המשלחת האמריקאית בלבד בראשות דניס רוס. הסורים הציגו מפה לקביעת קו ה-4 ביוני "לאור העובדות ההיסטוריות, הגיאוגרפיות, הטופוגרפיות והצבאיות, ודוחות ועדת שביתת הנשק, ועל בסיס שהקו אשר היה, ואסור היה על האזרחים ואנשי הצבא לחצות אותו". האמריקאים תיארו את הפגישה הזו כבלתי רשמית ולמורת רוחם של הסורים נקטו בעמדה מעורפלת כלפי "פיקדון רבין". ביום הרביעי ערכה וועדת הגבולות את ישיבתה האחרונה. הישראלים לא נקטו ביחס רציני כלפי הוועדה בכך ששלחו אליה את אותו האיש [אין ציון שמו]  אשר נוכח במשא ומתן בראשות יוסף בן אהרון ב-1991 [בתקופת ממשלת שמיר]. האיש טען כי הגולן הסורי כולל השטח המפורז מזרחית לכנרת היה שייך ליהודים מזמן, עד שכבשה אותו סוריה במה שמכונה "מלחמת העצמאות".  התנהגותו הזו רק אישרה למחבר את ערמומיותו של ברק. [הסיקור על הוועידה קצר.]

בנאומו בסיום הוועידה אמר א-שרע כי לא היה מגיע לשפרדסטאון לולא היה מקבל אישור מהנשיא קלינטון ש"הפיקדון" בכיסו, ואישור מאולברייט באותו הנושא במהלך ביקורה בדמשק ופגישתה עם הנשיא אסד בתחילת החודש שעבר. הוא הזכיר את גרירת הרגליים של ישראל מהשתתפות בוועדת הגבולות והאשים את ברק ב"ערמומיות" (cunning). ברק מצדו טען כי הפגישות בוועידה היוו הקדמה חשובה להמשך המשא ומתן וכי הוא לא ויתר על הפיקדון, וכי פתרון יימצא כאשר הוא ייפגש עם הנשיא אסד, פתרון אשר ישביע את רצונם של שני הצדדים. קלינטון בשיחה עם א-שרע הביע רצונו בחידוש המשא ומתן כבר ב-19 בינואר, ואולם א-שרע העריך כי אין מקום לחזרה למשא ומתן כיוון שברק אינו מוכן לסמן את הגבולות לפי קו ה-4 ביוני.

פסגת ז'נבה בין אסד לקלינטון, 26 במארס 2000    לדברי א-שרע, הנשיא קלינטון בפגישתו השנייה והקצרה עם המחבר לפני עזיבתו את שפרדסטאון הודה בגלוי כי הוא "נפל קורבן למניפולציה והטעיה" מצד ברק. בשיחת טלפון ארוכה עם הנשיא אסד ב-18 בינואר 2000, אמר קלינטון כי בשפרדסטאון "הישראלים  לא נענו לסוגיות בהן אתם היראתם גמישות". עוד אמר כי הוא "השיג כעת מִבָּרָק אישור מחדש לפיקדון רבין" ובצורך להתחיל בסימון גבולות ה-4 ביוני. אסד הביע שביעות רצון מכך, אבל אז המשיך קלינטון: אם זה עונה לדרישתך, לברק גם כן דרישה והיא כי במקביל לנושא הגבולות  יחלו שיחות בין ישראל ללבנון. אסד השיב כי יש לו ספקות רבים לגבי כוונותיו של ברק, והציע כי קודם תחל ועדה טכנית של שני הצדדים לעבוד על רישום גבולות ה-4 ביוני, ולאחר שתושג התקדמות בנושא – הדבר יעודד את הלבנונים להיכנס למשא ומתן. התשובה הזו לא סיפקה את קלינטון שהיה מעוניין כי סימון הגבולות והמשא ומתן עם לבנון יחלו במקביל, ואולם אסד לא נענה לניסיונו של קלינטון להזיזו מעמדתו. ב-7 במארס 2000 שוב התקשר קלינטון לאסד. הוא התנצל על האיחור ביצירת הקשר, ואמר כי היה זקוק לזמן לשכנע את ברק להיענות לצרכיה של סוריה. קלינטון הוסיף כי גורם הזמן חשוב, ולכן הציע לערוך פגישה עם אסד בז'נבה ב-9 במארס. אסד ענה כי הוא עסוק מאוד כעת בעריכת שינויים בממשלה, קלינטון השיב כי עליו לצאת לביקור בהודו ב-18 במארס – ולבסוף הוסכם כי הפגישה בין שני הנשיאים תתקיים ב-26 במארס 2000 בז'נבה. במארס 2000, פקדו את דמשק משלחות רבות, ערביות ולא ערביות, כדי ללמוד מקרוב על ההתפתחויות האחרונות ובהן ירידה במצבו הרפואי של הנשיא, הקמת ממשלה חדשה ותפקידו של בשאר אסד בהקמתה בפעם הראשונה, וסוגיית הירושה.

הפגישה בין אסד לקלינטון ב-26 במארס  2000 נקבעה לשעה 10:00 בבוקר. שני הנשיאים אמורים היו להגיע לז'נבה ב-25 במארס בלילה. אסד הסכים לבוא לז'נבה לאחר שקלינטון שכנע אותו כי ברק נענה לדרישה הסורית בצורך לסמן את גבולות ה-4 ביוני. בשעה שתיים בלילה זמן ז'נבה [26 במארס?] (שעה שלוש זמן דמשק) ביקש אסד משר החוץ לבוא לחדרו. הנשיא סיפר כי הוא לא ישן עד עתה, והוא מעוניין לעבור מחדש על נקודות השיחה עם קלינטון. א-שרע ידע כי הנשיא כמעט ולא ישן בלילה שלפני טיסה, ועדיין  ער כעת "שעות אחדות" לפני הפגישה עם קלינטון. כל זה, בנוסף לירידה במצב בריאותו של הנשיא, הדאיג את א-שרע.  בשעה 9 בבוקר זימן אסד את א-שרע לחדרו והנשיא נראה במצב טוב יותר ממה שציפה. לאחר השעה 10 בבוקר נמסר לסורים כי קלינטון יאחר מעט, כיוון שהגיע לז'נבה אתמול מאוחר בלילה. אסד המתין זמן רב בלי להתלונן, עד שלבסוף הגיעה הודעה כי הפגישה תתקיים בשעה שלוש אחר הצהריים ותוגבל לשני הנשיאים, שרי החוץ ומתורגמן מכל צד. המחבר נותן להבין כי העיכוב נועד להתיש את אסד לקראת הפגישה.

אסד הופתע כאשר הגיע לפגישה גם דניס רוס והֵעיר על כך לקלינטון. קלינטון השיב כי רוס יעזוב מייד לאחר שיציג את מפת הגולן אשר הוא השקיע מאמץ רב בהכנתה. קלינטון אמר כי ראש הממשלה ברק "גילה גמישות והבנה לדרישותיכם, והוא מוכן להחזיר את כל גולן מלבד רצועה במרחק 500 מ' ואולי 400 מ בלבד מים כנרת, כהסכמתכם". למשמע הדברים האלה, קטע  אסד את קלינטון ואמר בכעס שקט : "הם לא רוצים שלום". קלינטון המשיך ואמר כי ברק אינו יכול לוותר על הרצועה הדקה הזו וייתן לכם במקומה שטח באותו הגודל ואול אף גדול ממנו. בשלב הזה ביקש קלינטון מרוס להציג את המפה על השולחן. רוס אמר כי זו מפה מצולמת מאוויר הכוללת את הגולן, צפון נהר הירדן וים כנרת במהלך מלחמת 1967 וכי זוהי מפה מדויקת. א-שרע הביט בחטף במפה ולא הבחין בה בקו ה-4 ביוני 1967. זו הייתה מפה מעורפלת ללא קווים ברורים. אסד לא גילה אף סקרנות מינימלית להביט במפה הזו: הוא לא גילה עניין בתמונת האגם מהאוויר, אלא באותו האגם על פני הארץ בו חי עם חבריו, "ועל חוף האגם אשר שחה במימיו והתגעגע לראותו". כשהתברר לאסד כי האמריקאים והישראלים רוצים למנוע התקרבות כלשהי של הסורים לאגם, איבד אסד עניין בנושאים אחרים שקלינטון ניסה להציג, כמו ביטחון ויחסים בילטרליים.

קלינטון, בניסיונו לשכנע את אסד להסכים לדחיקת רגליה של סוריה מהאגם, טען "שהשר א-שרע הסכים בשפרדסטאון להצעתו הנוכחית". בשלב הזה נאלץ א-שרע לקטוע את קלינטון, כדי להכחיש את דבריו ולהזכיר לו כי מעולם, לא בשיחות אתו ולא עם אולברייט, לא דן על מספר המטרים שיפרידו בין סוריה לאגם, וכי היה זה קלינטון שדיבר על קו 1923 ועל 10 מטרים – ולא המחבר. קלינטון השיב: "אבל אתה הסכמת שהריבונות הסורית על כל האדמה, והריבונות המלאה על כל האגם לישראל". א-שרע ענה: "כיצד ניתן להגשים ריבונות על סוף [קצה] קו הנסיגה של ה-4 ביוני במלואה ללא נגיעה במי האגם?" מכל מקום טוען א-שרע [לא בשיחה עם קלינטון], אין זה הגיוני שתושבי גולן הסורים, כאשר ישובו לאזור בו שכנו ב-4 ביוני 1967, יסכימו לעמוד במרחק 10 מ' מהאגם ויסתפקו במבט רומנטי-נוסטלגי בו. א-שרע מביע השערה: ייתכן כי קלינטון סבר כי הירידה במצב בריאותו של אסד תאפשר לו להביא להסכמת הנשיא הסורי, ללא התנגדות, את מה שייחס  לשר החוץ שלו, לאור האמון בין אסד לְא-שרע מזה עשרות שנים.

קלינטון קיבל את הצעתו של אסד לפיה האמריקאים ימשיכו לדון עם הסורים בחדר אחר בהשתתפות אולברייט, א-שרע, רוס ואחרים. אסד הציע זאת לא מפאת מצב בריאותו כי אם כיוון ש"בטח בתפקידו של פארוק א-שרע בהנהגת תהליך השלום מאלף עד תו". האישים האלה עברו לחדר אחר, בו השלים רוס להקריא את מה שהחל בו קלינטון [בשיחות עם אסד]. רוס  לא הסכים לפרסום הודעה קצרה לעיתונות. הדבר נועד להטיל על הסורים את האחריות  לכישלון השיחות בז'נבה, כפי שעשה קלינטון בפגישה עם מובארק, באומרו  כי הכדור כעת במגרש הסורי. ואולם קלינטון חזר בו מאשמה זו בזיכרונותיו "חיי" בהם טען כי ברק אכזב אותו. המחבר קובע כי אין קשר בין מחלתו של אסד לכישלון הפסגה.

ב-27 במארס 2000, בדרך שובו מז'נבה במטוס, המחבר סבר כי בחירתה של סוריה בשלום כאופציה אסטרטגית הייתה מוצדקת,  לאור המצב באותה התקופה: בריה"מ התמוטטה, מצרים כרתה שלום עם ישראל, וסוריה איבדה את העומק האסטרטגי שלה כתוצאה ממלחמותיה של עיראק נגד איראן וכוויית. על אף שסוריה לא החזירה לעצמה את הגולן, "המתנחלים הישראלים אשר גזלו את אדמת הסורים, לעולם לא יחיו בשלום".

 נסיגת צה"ל מלבנון    יציאת הצבא הישראלי מלבנון ב-25 במאי 2000 היוותה תבוסה ישראלית מחפירה, אבל אמצעי התקשורת בסוריה בחרו לא לסקור את האירוע הזה. א-שרע שאל את הנשיא בנדון, ואסד השיב כי הנסיגה הישראלית מלבנון ללא הסכם או תנאים זה דבר טוב מאוד. עוד מציין המחבר כי  שבועות אחדים לפני ה-25 במאי, יושב ראש הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, התקשר אליו ושאל בדבר נכונות השמועות כי הנשיא אסד מוטרד מאוד מאיומיו של ברק לסגת מלבנון ללא הסכם, והמחבר הכחיש זאת. [מכאן ניתן להסיק כי מנקודת ראות סורית האירוע לא היה חיובי, כיוון שהוציא מידי הסורים אמצעי ללחוץ על ישראל לוותר בשאלת ההסדר בגולן, באמצעות ניהול מלחמת התשה מצד חיזבאללה נגד צה"ל בלבנון. וכמו כן נסיגת צה"ל מלבנון השמיטה את ההצדקה  הסורית להמשך נוכחותה הצבאית בלבנון, בתואנה של הגנה על לבנון מפני ישראל.]  לאחר הנסיגה התקשר אל א-שרע ראש ממשלת לבנון, סלים אל-חוס, בדבר שייכותן של חוות שבעא (הר דב). המחבר השיב לראש הממשלה הלבנוני כי האזור שייך ללבנון. זו התשובה שמסר א-שרע גם לנציג האו"ם טריה רד-לארסן. לעומת זאת,  רד-לארסן היה מעוניין כי חוות שבעא תשתייכנה לסוריה, כדי שתפקיד ההתנגדות הלבנונית תבוא לידי סיום.

 מות אסד  ב-10 ביוני 2000 בשיחה טלפונית התבקש א-שרע לגשת מייד לביתו של הנשיא. הוא העריך כי ייתכן שהנשיא נמצא במצב של גסיסה, אבל לא חשב שהנשיא מת, כיוון שראה אותו לפני ימים אחדים ומצב בריאותו לא עורר דאגה. אין ספק כי פסגת ז'נבה אכזבה את אסד הן מתפקידה של אמריקה והן מתהליך השלום. בבית הנשיא שרר שקט ושם נודע לו על מותו של אסד. במקום נכחו שר ההגנה מוסטפה  טלאס  והרמטכ"ל עלי אסלאן. אחר זמן קצר הגיע  סגן הנשיא עבד-אל-חלים ח'דאם. בשאר אל-אסד ומאהר אל-אסד [בניו של הנשיא] התהלכו אנה ואנה, בין סלון קבלת האורחים לבין הבית פנימה, ודאגה ניכרה בבירור על פניהם. טלאס הציע לשנות את החוקה כדי לאפשר לדוקטור בשאר אל-אסד ליטול את הנשיאות. עקרונית, א-שרע אינו דוגל במעבר השלטון בירושה, אבל הסכים להצעתו של טלאס משתי סיבות. הוא זכר את המאבק בין רפעת אסד לנשיא ב-1984, והעריך כי בחירתו של בשאר אל-אסד תמנע הישנות המצב הזה. כמו כן א-שרע, בהכירו את בשאר אל-אסד מאמצע שנות ה-90, תמך במעבר השלטון אליו לאור סגולותיו האישיות ורצונו המוצהר לחולל רפורמות ומודרניזציה. חאפז אל-אסד לא היה מאותם האישים שנשכחים מייד לאחר מותם. "הוא היה כעץ אלון אשר במותו שורשיו חיים בעומק האדמה".

נושאי פנים  לאחר מינויו של א-שרע כשר לענייני חוץ (המינוי נעשה בינואר 1980), הנשיא אסד מצא לנכון להסביר לו את מדיניותו בנושאי פנים. לדברי אסד, בעת פעילות "האחים המוסלמים" נגד משטרו בשנים 1979-1976 (ישנו אזכור קצר לטבח בבית הספר לתותחנים בחלבּ ביוני 1979 – אך לא נאמר כי הטבח בוצע נגד חניכים עלווים), אסד  ניסה להגיע להסדר עם המתונים בארגון הזה ואף לשתפם בשלטון – אבל הם תבעו שינוי המשטר. זו התייחסות נדירה מאוד של המחבר לנושאי פנים בסוריה.

[ייתכן כי בהשפעת "האביב הערבי" בתחילת 2011,] בספרו של א-שרע ישנן התייחסויות  קצרות בזכות מתן חופש לאזרחים. לדבריו, הוא לא יסכים, אלא באי רצון, למצב בו תהיה סתירה בין האחדות הערבית לחופש, בתואנה [כך במקור] כי המאבק נגד הקולוניאליזם מחייב להגביל את חופש הפרט והחברה כדי לאפשר לצבא להתפנות למערכה.

הערות ביקורתיות

לפי גרסתו של המחבר פארוק א-שרע במשא ומתן על הסכם שלום בין סוריה לישראל, שהתנהל החל מ-1991 ועד 2000, סוריה דבקה בדרישתה כי הגבול בינה לישראל צריך להיקבע לפי הקו של ה-4 ביוני 1967. עוד טוען המחבר כי ב-4 באוגוסט  1993 הועברה לסוריה, באמצעות האמריקאים, הסכמה מצד ראש הממשלה יצחק רבין לסגת לגבולות ה-4 ביוני, בתנאי שתתמלאנה דרישותיה של ישראל בתחום יחסי השלום (אותם נמנע המחבר לפרט).  הסכמה זו הפקיד רבין בידי האמריקאים והיא כונתה "פיקדון של רבין". אבל, ממשיך א-שרע, ישראל לאורך כל תקופת המשא ומתן ניסתה להתחמק מהסכמתה לסגת לקו ה-4 ביוני. זאת ועוד. באמצעות מסירת "הפיקדון" בתחילת אוגוסט  1993, רצה רבין ליצור מראית עין של התקדמות בערוץ הסורי, כדי שהפלסטינים, בעת המשא ומתן באוסלו, יגיעו למסקנה כי עליהם לקבל במהירות את ההצעות הישראליות.  ואכן, ב-20 באוגוסט 1993 באוסלו נחתם הסכם בין ישראל לאש"ף.

הגרסה הישראלית שוֹנָה. רבין, מאז עלייתו לשלטון ב-1992, נתן עדיפות לערוץ הסורי על פני הפלסטיני, ובמהלך יולי 1993 ואף בתחילת אוגוסט עדיין לא האמין בפריצת דרך בערוץ הפלסטיני. כדי לקדם הסדר עם הסורים, בתחילת אוגוסט 1993 מסר רבין לשר החוץ האמריקאי, וורן כריסטופר , "פיקדון" בנוסח הבא: "אם כל הצרכים של ישראל ייענו במשא ומתן, ישראל תהיה מוכנה לסגת לקו 4 ביוני 1967".[5]  . ב-6 באוגוסט קיבל רבין, באמצעות כריסטופר, תשובה מאכזבת מאסד. רבין הבין כי הנשיא הסורי לא יתפשר על נסיגה מלאה לקו ה-4 ביוני, אך בתמורה  יהיה מוכן להיענות לדרישותיה של ישראל בתחומים כמו סידורי הביטחון, המים והנורמליזציה, ולאחר משא ומתן ממושך ומייגע –  באופן חלקי בלבד. רק אז, בעקבות התשובה המאכזבת מאסד מחד גיסא, ומידע על התקדמות בערוץ הפלסטיני מאידך גיסא, החליט רבין לתת עדיפות לערוץ הפלסטיני[6], וכנראה הִטעה את התקשורת בדבר התקדמות בערוץ הסורי, כדי להחליש את עמדת המיקוח של הפלסטינים ולזרזם להגיע להסכם.

בניגוד לגרסת א-שרע – לפי הגרסה האמריקאית והישראלית, בשיחות בשפרדסטאון בתחילת ינואר 2000, א-שרע לראשונה הסכים כי רצועה ברוחב של 10 מ' בחוף הצפון מזרחי של הכינרת תישאר בידי ישראל.[7] לפי דני יתום, "ראש המטה המדיני-ביטחוני" של ראש הממשלה אהוד ברק, אשר השתתף במשא ומתן בשפרדסטאון,  א-שרע הסכים כי בקצה הצפון מזרחי של  הכנרת תהיה לישראל ריבונות עד למרחק של 10 מטרים מהחוף –  אבל עמד על כך כי לחמשת הכפרים הסורים שהיו לחוף כנרת באזור הזה (לטענת הסורים) תמשיך להיות גישה למים.[8]

לדברי דניס רוס, המתאם המיוחד למזרח התיכון של הנשיא קלינטון, ברק לא נענה לעמדה הגמישה שנקטו הסורים בשפרדסטאון. הוא  לא היה מרוצה מרצועת החוף הצרה עליה הסכים א-שרע וסירב להתחייב לגבולות ה-4 ביוני. הוא התנה הסכמתו להתחייבות כזו בפתיחת שיחות  בנושא הלבנוני. עוד  טען כי התחייבות כזו הוא שומר לשלב הסופי של המשא ומתן, כאשר סוריה תיוצג ישירות  ובאופן מחייב על ידי אסד עצמו. ברק לא נכנע ללחץ אמריקאי לאורך השיחות להגמיש את עמדתו. לדעת רוס, עמדתו זו של ברק הכשילה את הסיכוי הסביר שהיה עדיין קיים בינואר 2000 להגיע להסכם עם הסורים.[9] הנשיא ביל קלינטון גם כן תולה את האשמה בכישלון השיחות בשפרדסטאון בברק,[10] וזו גם דעתו של אורי שגיא, ראש הצוות הישראלי למשא ומתן עם סוריה.[11] עם זאת, בהמשך ספרו מוכן שגיא להקל במידת אחריותו של ברק לכישלון השיחות בשפרדסטאון. שגיא מציין כי אחת הסיבות לכישלון המפגש בשפרדסטאון הייתה חוסר האיזון בדרג בין הצד הישראלי לסורי. בצד הישראלי נכח ברק, בתור המכריע העליון, בעוד המכריע העליון בצד הסורי, אסד, לא נכח בוועידה.[12]  בנקודה הזו, ברק מסכים עם שגיא. עוד טוען ברק כי ויתורה של ישראל על אותם השטחים  עליהם השתלטו הסורים במלחמת העצמאות ב-1948 –  תוך הפרת  הגבול הבינלאומי בין ארץ ישראל המנדטורית לבין סוריה משנת 1923 – מחזק את דרישתה לריבונות על כל חופי כנרת.[13]

לפי גרסת א-שרע, הרעה במצב בריאותו של אסד לא השפיעה על עמדתו בשאלת ההסדר עם ישראל: הוא היה עקבי בדרישתו לפיה על ישראל לחזור לגבולות ה-4 ביוני, כולל  גישה סורית לשפת הכינרת. לעומת זאת, לפי גרסתו של דניס רוס, בסוף 1999 ועדיין בינואר  2000 אסד, לנוכח הרעה במצב בריאותו, היה מוכן להגמיש את העמדה הסורית כדי להחזיר את רמת הגולן לארצו, ובכך להוריש לבנו את סוריה משוחררת מהכיבוש הישראלי.  אבל בפגישת הפסגה בין  קלינטון לאסד, שנערכה ב-26 במארס 2000  בז'נבה, התברר כי אסד איבד את עניינו בהשגת הסדר עם ישראל. הוא אף לא התעניין ברוחב הרצועה שדורשת ישראל להחזיק בחוף הצפון מזרחי של הכנרת. (רוס העריך כי ברק בסופו של  המשא ומתן היה מסתפק ברצועה של 100 מ'  במקום 400  מ' שתבע בחוף הצפון מזרחי).  לדעת רוס, אסד, שמצב בריאותו הידרדר, החליט להקדיש את מעט הכוח שנותר בו להבטחת הירושה לבנו, ולא היה מוכן להתפנות לנושא ההסדר עם ישראל, שמטבעו רק עלול היה לפגוע בפופולאריות שלו בקרב האליטה השלטת ולהקשות על העברת הירושה. הערכתו  של הנשיא קלינטון לגבי הפסגה עם אסד בז'נבה דומה לזו של רוס. לדברי הנשיא, אסד אף לא נתן לו  לסיים להציג את הצעותיו של ברקשכללו שליטה ישראלית ברצועה של כ-400 מ'  מזרחית לכנרת – היה   נרגז, ואמר שלא ייוותר על אדמה סורית, וכי ברצונו לשבת בחוף כנרת ולטבול את רגליו במימיה. לא רק א-שרע, אלא  גם  אורי שגיא, דוחה את הטענה לפיה הגיע אסד מראש לפסגה רק כדי לומר לא. לדברי שגיא, הזמינו הסורים מבעוד מועד 135 חדרים במלון, כלומר התכוננו לשלוח צוותים מקצועיים לגיבוש ההסכם. עד כאן הגרסאות השונות על המשא ומתן לשלום בין סוריה לישראל.

בניתוח העמדות של שלושת הצדדים במשא ומתן – סוריה, ישראל וארה"ב – אפשר לגלות חוסר עקביות בעמדותיהם. סוריה לכאורה דגלה באופן עקבי לחזרה לגבולות  ה-4 ביוני 1967. לכאורה הקו הזה אמור היה להיקבע על פי מקום הימצאותם של הכוחות של שני הצדדים באזור המפורז ערב מלחמת ששת הימים, שהחלה ב-5 ביוני 1967. אבל כיוון שישראל ב-4 ביוני שלטה על רוב האזור המפורז, הצד הסורי הוסיף קריטריונים נוספים לקביעת הגבול של ה-4 ביוני. כמו כן, הסורים שללו את הסכם הגבול משנת 1923 בטענה כי נחתם בין מעצמות קולוניאליות, אבל בהצדקת מתן הזכות לתושבי הכפרים הסוריים הסמוכים לכנרת להשתמש במימיה הסתמכו, בין היתר, על הסכם משנת 1926 בין אותן המעצמות הקולוניאליות אשר הסדיר את הסוגייה הזו לטובת הכפריים הסורים.  לפי הערכתי, נכונה הגרסה האמריקאית והישראלית לפיה בשיחות שפרדסטאון בינואר 2000 הסכים א-שרע לריבונות ישראלית ברוחב של 10 מ' בחוף הצפון מזרחי של הכנרת – וזאת בניגוד להכחשותיו החוזרות ונשנות בספרו.[14] עם זאת, לדעתי, השינוי הזה בעמדה הסורית לא היה כל כך מהותי, כיוון שהשר הסורי דרש החזרת הכפרים הסוריים לחוף כנרת ומתן שימוש להם במימיה.

ישראל בעמדתה במשא ומתן עם הסורים נטתה להתחמק ואף להתנער מ"הפיקדון" של רבין מאוגוסט 1993. בכל המשאים והמתנים שהתנהלו בין ישראל לסוריה בתקופת הממשלות של רבין ופרס הצד הישראלי התחמק מדיון בסימון הגבול של ה-4 ביוני 1967. עמדת ראש הממשלה אהוד ברק הייתה כי בהתוויית הגבול בין ישראל לסוריה יש לקחת בחשבון כי ב-1948 השתלטה סוריה במלחמה תוקפנית על כ-65 קמ"ר מארץ ישראל המנדטורית, וכיוון שישראל מוכנה לוותר על רוב השטח הזה, יש לפצותה בהרחבת רצועת החוף בריבונותה בחלק הצפון מזרחי של הכינרת מ-10 מ' (בהתאם להסכם  מ-1923) לכ-400 מ'. בפסגת קלינטון-אסד במארס 2000 נטה קלינטון לטובת העמדה הישראלית ביחס לכנרת. סביר להניח כי בחלק גדול מהציבור הישראלי רווחה ההנחה כי  עדיפה שליטה ישראלית על רמת הגולן ללא שלום עם סוריה, מאשר שלום עם סוריה ללא רמת הגולן, ועמדת הציבור הזו כבלה במידה רבה את יכולתה של ההנהגה הישראלית לסגת מהגולן. ברק, בדומה לרבין, בראשית תקופת שלטונו נתן עדיפות להסדר עם סוריה על פני הסדר עם הפלסטינים, ופעל ברצינות לקדמו. אבל בדומה לתקופת רבין, גם בתקופת ברק הסורים לא היו מוכנים לנקוט במחוות ובצעדים ממשיים כדי להצדיק ויתור על נכס אסטרטגי חיוני מצד ישראל בדמות רמת הגולן. הסורים סירבו אף ללחוץ את ידי עמיתיהם הישראלים בעת משא ומתן; לאפשר ללבנון לפתוח במשא ומתן עם ישראל שיביא לנסיגה בהסדר מתחומה; ארגונים פלסטיניים שמקום מושבם בדמשק המשיכו בפעולות טרור חסר אבחנה נגד אזרחים בישראל; וסוריה התחמקה מדיון במונח יחסי שלום  (כפי שישראל התחמקה מדיון בסימון קו הגבול של ה-4 ביוני). אין להתעלם מכך כי למשטר הבעת'י בדמשק בתור משטר מיעוט, לנוכח דעת הקהל האנטי ישראלית בארצו שהייתה במידה לא מבוטלת יציר כפיו, היה קושי לחתום על הסכם שלום עם ישראל, לא כל שכן להסכים לנורמליזציה. כמו כן על מקבלי ההחלטות בישראל היה לקחת בחשבון כי אף חוזי שלום עם מדינות ערב המתונות כמו מצרים (1979) וירדן (1994) לא רק שלא הביאו לנורמליזציה מלאה, אלא בירדן בתקופת שלטונו של המלך חוסיין שכנו משרדי חמאס (ב-1997 ניסתה ישראל להתנקש במנהיג חמאס, חאלד משעל, במקום מושבו בעמאן),  ומצרים בתקופת שלטונו של הנשיא חוסני מובארק לא נקטה במאמצים למנוע הברחות נשק לארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה מתחומה. (בתקופת הנשיא האסלאמי מוחמד מורסי, 2013-2012, אף נוצר שיתוף פעולה בין חמאס לשלטון המצרי.) מכאן סביר להניח כי גם לוּ היה נחתם הסכם שלום עם סוריה, דמשק בוודאי לא הייתה מוותרת לגמרי על קשריה עם ארגוני הטרור הפלסטיניים וחיזבאללה וגם לא על קשריה עם איראן. בסיכומו של דבר, נראה כי אף בתקופת המשא ומתן בין סוריה לישראל בראשות מפלגת העבודה (ממשלות רבין, פרס וברק), ישראל וסוריה עדיין היו רחוקות  מלהגיע להסכם. 

[1] משימוש במונח "בעיית הילדות של השמאלנות" אפשר להסיק כי המחבר הכיר את חיבורו של לנין "מחלת הילדות של 'השמאלנות' בקומוניזם" שפורסם ב-1920.

[2] יש לציין כי כמחצית מחיל האוויר הסורי הושמד בידי חיל האוויר הישראלי כבר ביום הראשון של המלחמה ב-5 ביוני 1967. ב-10 ביוני 1967 מסר משרד ההגנה הסורי, עליו היה אחראי אסד, הודעה לפיה העיר קוניטרה נפלה – על אף שכוחות צה"ל טרם נכנסו לאזור. ההודעה השגויה גרמה לנסיגה מבוהלת של הצבא הסורי והקלה על כיבוש הגולן בידי ישראל.

[3] לטענת דני יתום,  ראש המטה המדיני-ביטחוני בתקופת ממשלת אהוד ברק,  נתניהו התחמק מהעברת התמונה המלאה והאמיתית על המו"מ עם הסורים לממשלו של ברק, ולכן  הגרסה שלו על  המשא ומתן עם הסורים בתקפות שלטונו של נתניהו מתבססת בעיקר על חומר שמסרו לו האמריקאים. בסיכום של לאודר על חמש  פגישותיו עם אסד בקיץ-סתיו 1998 – שהועבר על יד לאודר לקלינטון, לבקשתו של הנשיא – הסכים נתניהו לנוסח הבא: "ישראל תיסוג לקו שיוסכם הדדית בין סוריה לישראל ושיתבסס על קו 4 ביוני 67[19]" (עמ' 196). בהתאם לגרסתו של דיפלומט אמריקאי בכיר (מרטין אינדיק), בפגישה האחרונה של לאודר עם אסד בספטמבר 1998, דרש אסד להעביר לידיו מפה עם חתימתו של נתניהו ועליה מסומן קו ה-4 ביוני, שאליו מחויבת ישראל לסגת. לפי אותה גרסה, נתניהו היה מוכן  להעביר מפה כזו, אך שר הביטחון בממשלתו, יצחק מרדכי, התנגד לכך (עמ' 198) – ומאחר שהמפה לא הובאה הפסיק אסד את מגעיו עם לאודר.

יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009), עמ' 198,196.

 [4] שגיא, אורי. היד שקפאה: מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2011.

 

[5] יתום, דני. שותף סוד: מסיירת מטכ"ל ועד המוסד (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2009), עמ' 145.  דני יתום היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה רבין.

 

[6] Itamar Rabinovich, The Brink of Peace:The Israeli-Syrian Negotiations. Policy AnalysisPolicyWatch 180.  Sep 24, 1998. The Washington Institute for Near East Policy. 

 

[7] Ross, Dennis. The Missing Peace: The Inside Story of the Fight for Middle East Peace  (New York: Farrar, Straus and Giroux, 2004).

 

[8] דני יתום, שם, עמ' 243.

[9] גרסת רוס, לפי הערה 7.

[10] Clinton, Bill. My Life  (London: Arrow Books, 2005)

[11] שגיא, אורי. היד שקפאה: מדוע ישראל חוששת משלום עם סוריה יותר ממלחמה איתה (תל אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2011), עמ' 14-13.

 

[12] שם, עמ', 180.

[13] כפיר, אילן. דור, דני. ברק: מלחמות חיי (אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015).

[14] בנקודה נוספת נראה כי א-שרע חוטא לאמת. דיפלומטים אמריקאים בכירים, בהם ג'יימס בייקר ודניס רוס, ידעו לספר כי אסד הִרבה להשקות אותם בתה ומנע את יציאתם לשירותים בפגישותיו הארוכות עימם. לעומת זאת א-שרע טוען כי דווקא אסד הסתפק בהגשת משקאות רק פעם אחת, ללא קשר לאורך הפגישה, ואורחיו, מפאת אורך הפגישה, היו מבקשים שתייה נוספת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה