ארבאטוב,
גיאורגי. איש השיטה: תצפית והרהורים של עֵד ראייה על התפרקותה (מוסקבה
2015). 416 עמ'. [ההוצאה הראשונה פורסמה ב-2002] מהדורה דיגיטלית
Арбатов, Георгий. Человек системы (Москва: Центрполиграф, 2015) [המקור:רוסית]
גיאורגי ארבאטוב (Arbatov) (2010-1923),
היסטוריון סובייטי ורוסי ומומחה ליחסים בינלאומיים, התפרסם בעיקר כמנהל
"המכון לארה"ב וקנדה" בשנים 1995-1967, וכיועץ לענייני ארה"ב
להנהגה הסובייטית. מלבד החלק האוטוביוגרפי, ספרו דן בהתפתחויות החשובות במדיניותה
של בריה"מ – ובהמשך בתמציתיות של רוסיה–
בתחומי הפנים והחוץ, החל בשלטונו
של ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב
(1964-1953) וכלה בראשית תקופתו של ולדימיר פוטין (2001-2000). בסיכום הושם דגש
על הבאת החומר הייחודי בספרו של ארבאטוב שמקורו בפגישות העבודה הרבות שלו עם
מנהיגי בריה"מ ליאוניד בְּרֶז'ניֶיב ויוּרי אַנדרוֹפּוֹב. הסיכום משקף את
גרסת המחבר, כולל דעותיו והשערותיו. ניסוחים כמו "לדעת המחבר" נועדו להדגשה
בלבד. הוספתי הערות בסוגרים מרובעים ופרק
ביקורתי בסוף הסיכום.
קורות חייו
אביו של המחבר, ארקדי ארבאבטוב, נולד באוקראינה
(בזמנו חלק מרוסיה הצארית) במשפחה יהודית ענייה ב-1900. הוא עבד כפועל מתכת בעיר
אודסה, ב-1918 הצטרף למפלגה הקומוניסטית והשתתף במלחמת האזרחים, ובין השנים
1935-1930 עבד בגרמניה במסגרת משלחת של המיניסטריון (נרקוֹמאט) לסחר חוץ. הוא נאסר
בסוף שנת 1941 בתקופת פלישתה של גרמניה לבריה"מ. אולי נזכרו שירותי הביטחון
כי האיש עבד בזמנו בגרמניה – על אף שהעלאת חשדות על רקע זה ביחס ליהודי הייתה
אבסורדית, אך התאימה לתקופת סטאלין. אביו נדון ל-8 שנות מאסר בעוון "חבלה
אנטי מהפכנית". האב, לפי עצת השופט שהרשיעוֹ, ערער על העונש, ובדצמבר 1942 זוכה "בגלל היעדר חומר". העובדה שריצה עונש
קל יחסית בסטנדרטים של תקופת סטאלין תרמה לכך שהעוול שנעשה לו לא ניפץ את אמונתו
באידיאלים הקומוניסטיים – ועם זאת כבר בתקופת הטיהורים של שנות ה- 30 [אם לא לפני כן] , כאשר ידידיו נאסרו בצורה
שרירותית, היה רחוק מלהיות קנאי עיוור של המשטר. האב נפטר ב-1954. אימו של המחבר,
לינה (Lina
Vasil'evna) [נוצרית] נולדה לזוג איכרים באוקראינה. האם עבדה כמורה בבית ספר יסודי,
הייתה אישה אמיצה ועודדה את הבעל בתקופות הקשות בחייו. היא נפטרה ב-1977. לארבאטוב
היה קשר טוב עם שני הוריו.
גיאורגי
ארבאטוב מגיל 7 עד גיל 12, בין השנים 1935-1930 התגורר עם אביו בגרמניה, שכאמור
עבד בארץ זו. המחבר למד בגרמנית בבית ספר בהמבורג. בינואר 1933 עלה היטלר לשלטון
בגרמניה והנער היה עֵד למצעדי הנאצים, התגברות המיליטריזם, שנאה לכל דבר סובייטי,
חרמות ופוגרומים נגד יהודים. בזכות שהותו
בחוץ לארץ הוא "התחסן" לכל החיים משתי דעות קיצוניות ביחס למערב: זו
הרואה את החיים בו בשלילה מוחלטת לפי מיטב התעמולה הסובייטית, וגם זו הנוטה
לאידיאליזציה של החיים בו, מבחינת רמת החיים והחופש הפוליטי. הוא נוכח לדעת בפער
הגדול בין עשירים לעניים ובקיומם של חסרי בית. בשובו למוסקבה ארבאטוב הנער ניסה
להתרכז בלימודים, אבל לא יכול היה להתעלם מגל המעצרים הרחב שלא פסח על ידידֵי אביו והורי ידידיו. המחבר מתנחם בכך כי בתקופת
הטרור [במיוחד ב-1937] לא איבד לגמרי את כושר שיפוטו העצמי: הוא לא האמין כי
המעצרים האלה מוצדקים; ובעידן בו לא חסרו מלשינים מטעם השלטון, מעולם לא היה אחד
מהם.
ארבאטוב
לא חשב לבחור בקריירה צבאית, אך מסתיו 1940 הגיע למסקנה שתפרוץ מלחמה, ועל כן בשנה
האחרונה ללימודיו, על פי בקשתו, התקבל ב-21 ביוני 1941 לבית הספר לארטילריה על שם
קראסין (L.B. Krasin)
במוסקבה. למחרת פלשה
גרמניה הנאצית לבריה"מ. באוקטובר הוא התבקש בפני ועדה לענות על השאלה הבאה:
האם כאשר תיווצר סכנה שציוד צבאי סודי שיימסר לרשותך ייפול בידי האויב, אזי תוכל
לפוצץ אותו תוך סיכון חייך? על כך השיב: "בוודאי אוּכל". בזכות תשובתו
זו הוא מונה למפקד על צוות של שבעה חיילים להפעלת נשק חדיש וסודי: משגר רקטות
מתנייע, "קַטיוּשָה". לאחר תרגול קצר של ירי בנשק הזה – לתדהמתו, הוא
נשלח להתאמן בתרגילי סדר בעיצומה של המלחמה. במהרה התבררה לו המטרה: ארבאטוב השתתף
במצעד הצבאי שנערך במוסקבה ב-7 בנובמבר 1941.
לאחר סיום לימודיו בבית הספר לארטילריה בדרגת סגן הוא נשלח לחזית במארס
1942, בתור קצין מודיעין למערכות קטיושה.
שנים
רבות לאחר מכן, במאי 1990, בעת צידודו של
ארבאטוב בצורך לצמצם בהוצאות הצבאיות מול עמדתם של אנשי צבא בכירים, שר
ההגנה דאז, דמיטרי יַאזוֹב [עתיד להשתתף בקשר נגד מיכאיל גורבצ'וב באוגוסט 1991],
מצא לנכון לאתר בארכיון את יומני היחידה בה שירת המחבר בתקופת המלחמה. ביומנים
מתוארת פעילותו של ארבאטוב וחוות הדעת של מפקדיו עליו. יאזוב התקשר אישית לארבאטוב
והודיע כי ישלח לו את החומר הזה בתור מתנת יום הולדת. בניגוד לחששות שהתעוררו אצל
חבריו של ארבאטוב כי ביומנים האלה מצוי
חומר שנועד להכתים את שמו – במסמכים שקיבל והמצוטטים בספרו, הוא מתואר כקצין
מודיעין אמיץ לב ותרבותי, אשר בזכותו הוסבו אבידות כבדות לאויב. המחבר סיים את
שירותו הצבאי כקצין מודיעין חטיבתי. ביולי 1944 שוחרר ארבאטוב משירות צבאי מפאת
שחפת, בתור נכה מלחמה בדרגה 2. לשירותו הצבאי הייתה השפעה רבה על עיצוב אישיותו
והשקפתו באזרחות. כנגד האידיאליזציה של הצבא, הוא היה מודע גם לתופעות שליליות בו,
כמו פרוטקציוניזם, ולא ראה בצבא פרה קדושה. בתור מי ששירת במלחמה בשדה הקרב הוא
הִרשה לעצמו להתנהל ללא רגשי נחיתות, אלא כמי שמילא את חובתו. אומץ הלב שרכש הִקנה
לו את היכולת לא ללכת בדיוק בתלם של החשיבה הממוסדת הסובייטית.
בסתיו
1944 התקבל ארבאטוב לפקולטה ליחסים
בינלאומיים של אוניברסיטת מוסקבה, שכעבור חודשים אחדים הפכה למכון של משרד החוץ
הסובייטי. ארבאטוב התמחה בלימודיו בארה"ב וסיימם כעבור חמש שנים בהצטיינות.
למרות זאת והיותו קצין קרבי לשעבר, הוא לא קיבל עבודה בתחומים בהם נדרשה דרגת
נאמנות בלתי מעורערת למשטר בטענה כי אביו נאסר. טיעונו כי אביו כבר שוחרר ושמו
טוהר, לא עזרה. עוד בתקופת לימודיו עבד המחבר באופן חלקי בהוצאת ספרים של ספרות
זרה, וכעת עבר לעבוד בה במשרה מלאה. תפקידו היה לקרוא ספרים באנגלית וגרמנית
שפורסמו בחו"ל בתחומים כמו פוליטיקה, כלכלה ופילוסופיה, כדי לברור מתוכם חומר
לתרגום לרוסית, אותו פרסמה הוצאת הספרים במהדורה מוגבלת, בעיקר עבור הדרגים
הגבוהים במפלגה. בשנים 1948-1947, תקופה
בה ארבאטוב החל לעבוד במשרה חלקית בהוצאת הספרים הזו, מפאת האווירה האנטי מערבית
בעת המלחמה הקרה, פרסומיה הצטמצמו. הוא עבד במקום הזה עד לשנת 1953, שנת מותו של
סטאלין, ובפרק זמן עבודתו היה "מאמין רציונאלי" בשיטה הסובייטית. זאת על
בסיס אמונתו המוצקה בסוציאליזם עליו חונך במשפחתו וסביבתו – אמונה אשר שורשיה
בנצרות הקדומה. הכרתו את הספרות החברתית-פוליטית במערב הניחה את היסודות
ל"חשיבה הפוליטית החדשה" שלו בעתיד [סוציאליזם הומאני?].
מסתיו
1953 [עד 1957] עבד ארבאטוב בכתב העת האקדמי "בעיות הפילוסופיה" במחלקה
שעסקה בפילוסופיה בחוץ לארץ ובאידיאולוגיה. כבר במהלך 1954, ניכרו בכתב העת הזה רוחות
חדשות בתחום החשיבה, שבאו לידי ביטוי ביחס ביקורתי על דעות דומיננטיות בתקופת
סטאלין. ב-1956 ידם של הוגי הדעות הסובייטים שהגנו על תורת היחסות – כנגד האסכולה
של תקופת סטאלין שראתה בה תורה שאינה תואמת את המרקסיזם – הייתה על העליונה. תוכן
נאומו הסודי של מנהיג המפלגה הקומוניסטית, ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב, בקונגרס
ה-20 של המפלגה בפברואר 1956 – נאום בו הוקיע את פשעי סטאלין – הגיע לידיעתו ונודע
בהדרגה במוסקבה.
החל
מ-1957 עבד ארבאטוב עם אוֹטוֹ קוּסינן (O.V. Kuusinen) (1964-1881),
חבר בפוליטביורו ומזכיר הוועד המרכזי (1964-1957). קוסינן עמד בראש פרויקט לפרסום
ספר לימוד בשם "יסודות המרקסיזם-לניניזם". הצורך בספר אידיאולוגי חדש
נוצר בעקבות הקונגרס ה-20 והרצון להשתחרר מדוגמאטיות של סטליניזם. קוסינן היה
אינטלקטואל בעל שיעור קומה וליברל במונחים סובייטיים של אותה התקופה. צוות כתיבת
הספר בראשות קוסינן היה מעין נווה מדבר (אואזיס) נדיר, אך לא היחיד, של מחשבה
יוצרת בממסד הסובייטי. הספר היה מפעל משותף של עשרות אנשים, אך בעריכת הנוסח הסופי,
שפורסם ב-1959, השתתפו קוסינן ושלושה עורכים נוספים, בהם ארבאטוב.
בין
השנים 1962-1960 עבד ארבאטוב בכתב העת "בעיות השלום והסוציאליזם",
שהיווה מעין ביטאון התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. העובדה שהעבודה בכתב העת נעשתה
יחד עם קומוניסטים זרים המחישה לעמיתיהם הסובייטים כי לאף אחד אין מונופול על האמת
וכי ישנן נקודות ראות אחרות. "בעיות השלום והסוציאליזם" היה מקווה מים
חשוב נוסף של חשיבה יוצרת במשטר הסובייטי.
החל
ממאי 1964 עד סוף 1967 עבד ארבאטוב כיועץ במדור לקשרים עם מפלגות קומוניסטיות
שולטות השייך לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. בראש המדור עמד יוּרי
אַנְדְרוֹפּוֹב. קוסינן, אשר הכיר את אנדרופוב, הציג את ארבאטוב בפני אנדרופוב
ב-1958. מאז היה נפגש ארבאטוב עם אנדרופוב פעמים רבות במסגרת עבודתו ב"בעיות השלום
והסוציאליזם". קבוצת היועצים שנבחרה על ידי אנדרופוב היוותה את אחד מנאות
המדבר הבולטים של חשיבה מתקדמת בממסד, בתקופה בה אנדרופוב עמד בראש המדור, כלומר
מ-1961 עד למעברו לעמוד בראש ה-ק.ג.ב ב-1967. לאנדרופוב לא הייתה השכלה פורמאלית,
אך הוא היה אוטודידקט נבון שהִרבה לקרוא. הוא קבע כלל בסיסי לדיונים אותו היה מזכיר כל פעם מחדש: בחדר הזה הדיבורים
צריכים להיות גלויים בלי להסתיר את הדעות, בעוד ביציאה מהחדר הזה יש להתנהג לפי
הכללים המקובלים. כמובן, ההנחיה הזו לא הביאה לדיון גלוי במאה אחוז, ולפעמים
אנדרופוב היה מוצא לנכון לגונן על גישה שמרנית, על אף שנראה כי בעצמו לא האמין בה.
לזכותו ייאמר כי הקשיב בסבלנות גם לדעות שלא היו מקובלות עליו. בתחום פעילותו של
המדור והוא קשרים עם המדינות הקומוניסטיות, תמכו היועצים בשינוי בקו: במקום כפיית
המודל הסובייטי על מדינות מזרח אירופה כמודל הנכון היחיד – מתן אפשרות למדינות
האלה לסטות ממנו, תוך כיבוד ניסיונן.
ההחלטה
להקמת המכון לחקר ארה"ב התקבלה במאי 1967 (התחום של קנדה נוסף למכון ב-1975)
ביוזמת משרד החוץ ואקדמיית המדעים. שני הגופים האלה הפנו את בקשתם להנהגה. ארבאטוב
מונה למנהל המכון בדצמבר 1967, בגיל 43, כאשר המכון טרם הוקם. מטרת המכון הייתה לא
רק להוציא פרסומים אקדמאיים כי אם לספק הערכות והמלצות מעשיות לשלטון בעיקר בתחום
יחסי בריה"מ-ארה"ב. בהתאם לכך, המלצות המכון נשלחו לוועד המרכזי של
המפלגה ולמשרד החוץ. חוקרי המכון באו מתחומים רבים בהם כלכלה, מדעי המדינה, היסטוריה ומומחים צבאיים. אפשר לומר כי המכון
נקט בקו ליברלי במונחים סובייטיים. ראוי לציין כי גילם הממוצע של חוקרי המכון לא
היה מעל ל-30, דבר שהשפיע על הֶלך רוחם.
כבר בסוף שנות ה-60 בישר המכון את הדטנט, בהתבסס על ההערכה כי חולשתה של
ארה"ב תהפוך אותה בְּשֵלה לתהליך הזה, וכי התהליך ישרת גם את האינטרס של
בריה"מ בכך שיאפשר לה להפחית את הוצאותיה הצבאיות. מלבד עיסוקו העיקרי
בארה"ב במישור הפוליטי, המכון עסק בשורה ארוכה של נושאים, בהם דרכי ייצור
מתקדמים בתעשיית המזון האמריקאית, המהפכה המדעית-טכנולוגית במערב, היחסים במשולש
מוסקבה-וושינגטון-בייג'ינג ובעיות אזוריות כמו המזה"ת.
בשנים
הראשונות לקיומו זכה המכון לתשומת לבה של ההנהגה. לעתים נתקל המכון בביקורת קשה
מצד השמרנים בהנהגה הסובייטית בהם אנדרי קירילֶנקוֹ. "בתקופת מחלתו של
[מנהיג בריה"מ] ליאוניד ברז'נייב [בערך בשנים 1982-1975] וירידה
אינטלקטואלית גוברת בהנהגת מדיניות החוץ, החלו עבור המכון זמנים קשים". משתמע
כי ברז'נייב וקונסטנטין צֶ'רנֶנֶקוֹ [מנהיג בריה"מ, 1985-1984] לא טרחו לקבל באמצעות העוזר שלהם [לא כל שכן
לקרוא בעצמם] מידע על החומר ששלח להם המכון. בתקופה הזו המלצות המכון הפכו במידה
רבה חסרות תועלת. אף על פי כן, המכון המשיך לעבוד ולשלוח את המלצותיו. במאמץ לזכות
לאוזן כרויה בהנהגה, כאשר מיכאיל גורבצ'וב הפך למזכיר שני (בתקופת שלטונו של
צ'רננקו), ארבאטוב הִפנה את המלצותיו ישירות אליו. תקופת הפרסטרויקה [תקופת שלטונו
של גורבצ'וב, 1991-1985] חייבה להתייחסות ביקורתית מצד חברי המכון כלפי מחקריהם
בעבר והעלאת רמת המחקר. בתקופה זו ההנהגה החלה להישמע למסקנות המחקרים של המכון.
המחבר עמד בראש המכון כ-30 שנה, עד 1995.
במקביל
לפעילותו המדעית, בשנות ה-70 וה-80 החזיק ארבאטוב בתפקידים פוליטיים. הוא היה חבר
בסובייט העליון [הפרלמנט של בריה"מ] במשך שלוש תקופות כהונה [כל תקופת כהונה
נמשכה חמש שנים] בין השנים 1989-1974. המינוי לחברוּת בסובייט (הבחירה מטעם האזור
הייתה פורמאלית בלבד) נעשה כפרס על הישג בתחום מסוים. במינויו שלו היה שיקול נוסף.
בתקופת הדטנט נערכו מפגשים בין חברי הסובייט העליון לבין חברי פרלמנט מערביים, ועל
כן השלטון נזקק לאנשים הבקיאים בנושאי
חוץ. בתור חבר בסובייט העליון פעל המחבר בתחומים אחדים: הוא היה נענה לפניות של
אזרחים שהתלוננו כי נעשה להם עוול או נפגעו מידי הרשויות (טיפול מוצלח בתלונה היה
גורר שפע של פניות נוספות); ומשתדל לקדם
פרויקטים סוציאליים [באזור "הבחירה" שלו], כמו בניית בתי חולים
ובתי ספר. כאשר היה עליו לנאום בסובייט הוא היה מקבל נוסח מוכן של הנאום (לכאורה
לא חייב היה לנאום לפיו).
במישור
המפלגתי, ארבאטוב היה חבר ב"וועדת הביקורת המרכזית" בין השנים
1976-1971, חבר מועמד לוועד המרכזי 1981-1976, ווחבר בוועד המרכזי 1991-1981. כאשר
נשא דבריו בישיבות מליאת הוועד המרכזי של המפלגה,
לא נשלח אליו נוסח נאום מוכן, אבל היה מודע לצורך בצנזורה עצמית. בדיונים
בוועד המרכזי לעתים הובעו דעות שונות. לדוגמה, בסמוך לפני שעמדה להתחיל ועידת פסגה
סובייטית-אמריקאית במוסקבה ב-22 במאי 1972 – ב-8 במאי חידשו האמריקאים את ההפצצות על בירת צפון
וייטנאם האנוי ומיקשו את הנמל הייפונג. פעולותיה הצבאיות של וושינגטון הסבו הרוגים
גם ל[מלחים?] סובייטים. למחרת, ב-9 במאי התקיים דיון בוועד המרכזי בשאלה האם לקיים
את הפסגה על רקע האירועים בווייטנאם. הוחלט לא לבטל את הפסגה, אך במהלך הדיון
הובעו גם דעות כבדות משקל נגד קיומה.
לשאלה
מדוע הוא, ארבאטוב, על אף דעותיו הליברליות
יחסית, לא הצטרף לאישים כמו המדען אנדרי סחרוב והסופר אלכסנדר סולז'ניצין – שהעזו
למתוח ביקורת בוטה על המשטר – תשובתו
מורכבת. ארבאטוב ראה עצמו כמרקסיסט וחבר מפלגה, ולא הסכים בכול עם האישים שמתחו
ביקורת על המשטר והיו מחוץ למערכת. הוא בחר להיאבק נגד חידוש הסטליניזם בתקופת
ברז'נייב, במסגרת האפשרויות היעילות המעטות שעמדו לרשותו, בתוך המערכת בהאמינו
באבולוציה ולא ברבולוציה (מהפכה). בעת קיומו של המשטר הקומוניסטי היה נדמה כי תהום
מפרידה בין שתי הקבוצות – הדיסידנטים (החולקים על המשטר) שמחוץ למערכת מול הנאבקים
בתוך המערכת– אך בעקבות הפרסטרויקה התברר כי ניתן לגשר ביניהן. לדעתו, לא רק לאישים
שמתחו ביקורת פומבית על המשטר ואת גבורתם הוא מעריך, אלא גם לאלה שנותרו בתוך
המשטר ונאבקו מבפנים, יש חלק באותה תשתית רעיונית שאִפשרה לקדם את הרפורמות של מיכאיל
גורבצ'וב מאמצע שנות ה-80.
המחבר
מעלה מדי פעם שאלות מצפוניות כלפי התנהגותו בתקופת המשטר הקומוניסטי. מסקנתו
הכללית היא כי לנוכח הנסיבות ובהשוואה לאחרים הוא פעל כשורה. ארבאטוב מביא מקרים
ספציפיים בהם ניסה להגן על עובדי מכון מפני פיטורים, בעוון האשמות על פעילות
דיסידנטית.
תקופת
שלטונו של ניקיטה חְרוּשְצ'וֹב (1964-1953)
חרושצוב
היה שותף לחלק מפשעיו של סטאלין ולא
השתחרר לגמרי משיטות הדיכוי שלו. הוא הסתפק בגינויו של סטאלין האיש, אך לא יצא נגד
השיטה שיצרה אותו ולא ניסה ליצור שיטה חלופית – מהלכים שנעשו רק בתקופת גורבצ'וב. כמו
כן השכלתו המוגבלת של חרושצ'וב הייתה בעוכריו. התסיסה הפוליטית בפולין והמרד
בהונגריה במהלך 1956, התבטאויות בקֶרב האינטליגנציה הסובייטית שחרגו מהמותר – כל
אלה הרתיעו את חרושצ'וב מלהעמיק את הרפורמות שלו. כתוצאה מכך, למרות צעדו המהפכני
בחשיפת פשעי סטאלין והוקעתם במהלך הקונגרס ה-20 של המפלגה ב-1956, הרפורמות שלו
היו מוגבלות ובלתי עקביות.
בתחום היחסים בין בריה"מ לארה"ב, לדעת המחבר, ביטל חרושצ'וב את הפסגה
עם נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר, בפריז ב-1960, לא רק מזעמו על חדירת מטוס
ביון אמריקאי לתחומי בריה"מ, כי אם מסיבה עמוקה יותר: למנהיג הסובייטי ממילא
לא הייתה הצעה רצינית עבור האמריקאים. קוסינן ואנסטאס מיקוֹיאן היו שני האישים היחידים בפוליטביורו (הפרזידיום
של הוועד המרכזי בשנים 1966-1952) של
חרושצ'וב אשר הרשו לעצמם, במגבלות מסוימות, להביע ביושר את דעתם בפני המנהיג
ולייעץ לו בשאלות פוליטיות מורכבות. לפי זיכרונותיו של חרושצ'וב הזהירו אותו שני
האישים האלה – בצורה מרומזת ומאופקת –
מפני הצבת טילים בקובה ב-1962.
מנובמבר
1962 פתחו השמרנים בהנהגה הסובייטית במתקפת נגד. הצגת תמונות מופשטות בתערוכת
ציורים במוסקבה בנובמבר 1962 הייתה פרובוקציה של השמרנים – אשר ידעו על עמדתו
השלילית של חרושצ'וב ביחס לציורים כאלה וציפו לתגובה נזעמת מצדו – שנועדה להטות את
המנהיג לטובת הקו שלהם. עם זאת נראה כי גם ללא קשר לתערוכה, חרושצ'וב בעצמו חש כי
החלטות הקונגרס ה-22 (אוקטובר 1961) הרחיקו לכת בכיוון הליברלי ויש לתקן זאת.
בקיץ 1963 שוב חל שינוי בקו המפלגה. ב-14 ביוני
פרסמה סין מכתב של המפלגה הקומוניסטית שלה שתקף את המדיניות וההנהגה של
בריה"מ בכל התחומים, וכמובן את החלטות הקונגרסים ה-20 וה-22. מ-18 עד 21
ביוני נערכה ישיבה של מליאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בה הוצג
המכתב של הקומוניסטים הסינים. לנוכח המכתב הזה, מובילי הקו השמרני (הבולט בהם היה
מזכיר הוועד המרכזי האחראי על האידיאולוגיה, ליאוניד אילְאיצוֹ'ב [L.F. Il'ichev]) נאלצו לשנות את נאומיהם.
בעקבות
המכתב הביקורתי הסיני, ארבאטוב נכלל בצוות של יועצים עליהם הוטלה משימה דחופה:
ניסוח מכתב גלוי מטעם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שהופנה כלפי
פנים וחוץ ונועד להיות תגובה למכתב הסיני. לנוכח דחיפות המשימה, הצוות עבד לפעמים
ממש יומם ולילה והמכתב הסובייטי פורסם ב-14 ביולי, במקביל לפרסום המכתב הסיני מצד
בריה"מ. המכתב מ-14 ביולי חיזק בצורה ברורה ובוטה את הקו של הקונגרס ה-20.
כנגד שימור תדמיתו של סטאלין כמנהיג דגול מצד הסינים – במכתב נאמר בין היתר:
"אווירת האימה, החשדנות , אי הביטחון, אשר הרעילה את חיי העם בתקופת פולחן
האישיות [של סטאלין], הפכה לנחלת העבר לתמיד". (כמובן, מודה המחבר כי הדברים
היו מוגזמים ביחס למצב האמיתי בבריה"מ.) המכתב גם דחה מכול וכול את האפשרות של שימוש בנשק גרעיני כדי לשים קץ
לאימפריאליזם, בה תמכו הסינים. טקסט המכתב, שנוסח על ידי היועצים, עבר עריכה חפוזה
מצד בכירים במפלגה, בהם מיכאיל סוּסלוֹב ואילאיצ'ב, ודווקא בזכות דוחק הזמן
שברשות העורכים משמעותו המקורית של הטקסט נפגמה פחות. בעקבות אירועי קיץ 1963
ניכרה חזרה לקו הקונגרס ה-20 שנמשכה עד תחילת 1964. שוב הותר למתוח ביקורת על
פולחן האישיות ועל רדיפות נגד חפים מפשע בתקופת סטאלין.
ליאוניד
ברז'נייב: האיש ותקופת שלטונו,אוקטובר 1964-נובמבר 1982
הקרב
על עיצוב מדיניותו של ברז'נייב
הדחתו
של חרושצ'וב באוקטובר 1964 מתוארת על ידי המחבר כ"הפיכת חצר" בלתי חוקית.
תגובתו הראשונה של אנדרופוב לסילוקו של חרושצ'וב, שהובעה באוזני עובדי המדור
בראשו עמד, הייתה: "חרושצ'וב הודח לא בגלל ביקורתו כלפי פולחן האישיות של
סטאלין ומדיניות הדו-קיום בשלום, כי אם בגלל היותו בלתי עקבי בביקורת הזו
ובמדיניות הזו". כמובן, אנדרופוב טעה וטעותו התבררה במהרה. על קבוצת יועציו
במדורו של אנדרופוב ובאחריותו הוטל לחבר פרק העוסק במדיניות פנים (בניגוד לנוהג
להטיל על קבוצה זו נאומים בתחום החוץ), כחלק מנאומו של המזכיר הראשון החדש ליאוניד
ברז'נייב, אותו עתיד היה לשאת ב-7 בנובמבר 1964 (לרגל יום השנה למהפכת אוקטובר). נוסח
הנאום שנמסר כלל התייחסויות ברוח הקונגרס ה-20 – אבל הן הושמטו מהנוסח הסופי –
כביטוי למגמה החדשה לשקם את דמותו של סטאלין. הייתה זו הוכחה כי אנדרופוב לא היה
מודע לשינוי בקו האידיאולוגי של ההנהגה החדשה וקרוב לוודאי לא נטל חלק בקשר נגד
חרושצ'וב.
לאחר
ההפיכה, הסתמנו שינויים גם במדיניות החוץ, בהם עצם בואו של המנהיג הסיני צ'וּ אֶן
לַאי (לפי תעתיק אחר, ג'ואו אנלאי) להשתתף בחגיגות לרגל יום השנה למהפכה אוקטובר,
בנובמבר 1964. עם זאת, בהשפעת חבר הפוליטביורו אנסטאס מיקוֹיאָן [מתומכיו של
חרושצ'וב שטרם סולק] לא הושגה פריצת דרך בשיחות עִמו. על ביטוי ברור יותר לשינוי העיד האירוע הבא. פרויקט בנושא עיצוב מדיניות החוץ, שהוכן ביחד עם
יועצי המדור של אנדרופוב ועובדי משרד החוץ ונחתם על ידי אנדרופוב ואנדרי גְרוֹמיקוֹ
(שר החוץ), הוצג בינואר 1965 לדיון בפוליטביורו. במהלך הדיון נמתחה
ביקורת על תוכנו של המסמך במיוחד מצד אלכסנדר שֶלֶפּין, חבר בכיר
בהנהגה ודמות מרכזית בקשר נגד חרושצ'וב– ולהפתעת
המחבר, גם מצד ראש הממשלה החדש, אלכסי קוֹסיגין. הביקורת נסבה על העמדה
הרכה מדי שהובעה במסמך כלפי
"האימפריאליזם" [קרי המערב] ועל היעדר ניסיון לשפר קשרים עם בעלי הברית
"הטבעיים" ו"האחים המעמדיים" [קרי סין הקומוניסטית]. בעת
הדיון ברז'נייב לרוב שתק. כאשר קוסיגין דרש מאנדרופוב שהוא ייסע לסין [בניסיון
לשפר את הקשרים], אנדרופוב איבד את סבלנותו והשיב כי אם הדבר כל כך חשוב, על
קוסיגין לנסוע לשם בעצמו.
כנראה
בעקבות הדיון בינואר, בפברואר 1965 יצא קוסיגין, בליווי אנדרופוב, לווייטנאם ואחר
כך שניהם המשיכו לסין. הביקור בסין הסתיים ללא תוצאות ובהמשך הקשרים בין מוסקבה
לבייג'ינג אף החמירו. ההיכרות הישירה מהִלְכֵי הרוח בהנהגה הסינית עזרה להנהגה
הסובייטית להשתחרר מהאשליה בדבר האפשרות לשיפור קשרים עם בייג'ינג. ואולם, כתוצאה
מהדיון בינואר הוקפאו הצעות ויוזמות לשיפור הקשרים עם ארה"ב ומערב אירופה.
אנדרופוב היה מודאג מאוד מהביקורת שנמתחה עליו בדיון בפוליטביורו בינואר 1965, הוא
חלה, ובקיץ קיבל התקף לב ואושפז.
בהשוואה
לאישים אחרים בהנהגה, ברז'נייב בהחלט היה הרע במיעוטו. קוסיגין היה שמרן ביחסו
לסטאלין, ואף נראה כי נותרה אצלו אמפתיה
כלפי הדיקטאטור בתור האיש אשר קידם אותו ואף לפעמים גילה יחס חמים כלפיו. קוסיגין
בוודאי לא תמך בחזרה לשיטת הרדיפות והדיכוי בנוסח סטאלין (על סמך שיחה שקיים
ארבאטוב עימו), אך בהחלט דגל בשיטת ניהול אוטוריטארית. אישיות נוספת בהנהגה החדשה,
הנשיא ניקולאי פּוֹדגוֹרני, היה
שמרני יותר מברז'נייב.
השכלתו
של ברז'נייב הייתה מעטה, אך היא לא נפלה מזו של רוב חברי הפוליטביורו. בהשקפתו
הפוליטית, ברז'נייב לא נטה לחזור לעידן סטאלין, במיוחד בהשוואה ליריביו. זו הסיבה
שצוות היועצים של אנדרופוב ואנדרופוב עצמו כבר בתחילת שלטונו של ברז'נייב החליטו
לתמוך בו – מה עוד שהמנגנון המפלגתי, ככלל, תמיד תמך במי שעמד בראש המפלגה (המזכיר
הראשון או הכללי).
בתחילת שלטונו, ברז'נייב היה זהיר בהתבטאויותיו
ולא רצה לקשור את עצמו לצד זה או אחר, באמצעות הצהרה על סוגיה רצינית כלשהי בתחום
מדיניות הפנים והחוץ. הוא העדיף להקשיב (הוא לא אהב לקרוא חומר – נהגו להקריא לו)
ולשתוק. לאחר עלייתו לשלטון רבים ניסו להשפיע עליו וממש נאבקו על נשמתו. היו אלה
חברי הפוליטביורו והמזכירוּת של הוועד המרכזי אשר רובם, בהתאם להשקפתם, ניסו
להטותו לכיוון הסטאליניזם. גם שני עוזריו
הקרובים של ברז'נייב, סרגי טרפזניקוב (S.P. Trapeznikov) (מונה על ידי ברז'נייב למנהל מדור המדע בוועד המרכזי) ו-ויקטור גוליקוב (V.A. Golikov) – שניהם בעלי השכלה דלה שראו עצמם מרקסיסטים דגולים – היו
סטליניסטים וריאקציונרים. המנהיג הסובייטי, שהיה מודע לחולשותיו בתחום הכרת
התיאוריה המרקסיסטית, ראה בעוזריו מומחים אמיתיים בתחום הזה ואלה החדירו התבטאויות
סטליניסטיות לנאומיו.
התנגדו
לשיבה לסטאליניזם אישים בכירים אחדים
במפלגה. חבר הפוליטביורו מיכאיל סוּסלוֹב, בתור מי שהתנגד לפניות חדות,
התנגד לרסטורציה בנוסח סטאלין, ולאותה המגמה התנגדו ראשי המדורים בוועד המרכזי, אנדרופוב ובוריס פוֹנוֹמריוֹב,
ויועציהם במדורים. כנראה בהשפעת הזרם הזה במפלגה, שאיזן במידה מסוימת את חסידי
הסטאליניזם, החלטות הקונגרס ה-23 של המפלגה הקומוניסטית (מארס-אפריל 1966) שיקפו
מעין פשרה בין שני המחנות. החלטות הקונגרסים ה-20 וה-22 לא בוטלו ואף נשמרו החידושים
בדבר דו-קיום בשלום עם העולם הקפיטליסטי.
ברז'נייב,
כאדם זהיר באופיו, בטח ביועציו השמרנים, אך לא בשלמות. מן הסתם גם יצא מההנחה כי
בתור מנהיג המפלגה אסור לו לטעות, לא כל שכן לבצע טעויות גסות. לכן, במקביל
ליועציו השמרנים, היה מעוניין לשמוע דעות אחרות בתחומים בהם לא ראה את עצמו כמומחה,
כמו אידיאולוגיה, מדיניות חוץ ותרבות. (לעומת זאת בנושאים בהם ראה את עצמו כמומחה,
כמו חקלאות, קשה היה להשפיע עליו.)
בזכות
נאמנותו של אנדרופוב לברז'נייב כבר בתחילת שלטונו, המנהיג הסובייטי רכש לו אמון –
דבר שיצר הזדמנויות עבור אנדרופוב להביע את דעותיו בפני המזכיר הכללי, ולוּ בזהירות. במקביל להיעזרות ביועציו השמרנים, לצדו של ברז'נייב פעלו
יועצים בעלי השקפה שונה, בהם אנדרי אלכסנדרוב-אַגֶנטוֹב. הוא היה איש משרד החוץ,
דיפלומט מקצועי אשר סייע לברז'נייב בנושאי חוץ עוד בתקופת חרושצ'וב, בפרק הזמן הקצר בו כיהן ברז'נייב כנשיא בריה"מ (1963-1961), ומאז המשיך לשמש עוזרו של ברז'נייב לאורך כל
דרכו הפוליטית. עוזר נוסף לא שמרן בשירותו
של ברז'נייב היה גאורגי צוּקָנֹוב. בתור מהנדס מתכות במקצועו הוא לא ראה את
עצמו בקי דיו לייעץ לברז'נייב בנושא האידיאולוגי, ולכן נעזר במומחים בעלי השקפות
ליברליות במונחים סובייטיים, בהם אלכסנדר בּוֹבִין והמחבר.
בתחילת
נובמבר 1966 עמד ברז'יניב לשאת נאום
בגיאורגיה (גרוזיה). טרפזניקוב וגוליקוב הכינו את הנוסח הראשון של הנאום שנועד
לשקם את דמותו של סטאלין כמנהיג גדול.
הטקסט עורר כנראה ספקות אצל ברז'נייב והוא מסר אותו לצוקנוב לבדיקה. צוקנוב, שלא
היה מומחה לאידיאולוגיה, רצה להצטייד בנימוקים כבדי משקל נגד נוסח הנאום, אותם
התכונן להעלות בשיחתו עם ברז'נייב, ולשם כך העביר את טיוטת הנאום לארבאטוב, למתן
הערות. המחבר מילא את בקשתו. למחרת הזמין אליו ברז'נייב את צוקנוב יחד עם ארבאטוב.
לפני הפגישה, ארבאטוב עדכן את הבוס שלו אנדרופוב על האירוע ותוכן הדברים שהכין,
והאיש אישר בזהירות את המהלך במילים: "פעל כפי שאתה מוצא לנחוץ". בתחילת
הפגישה עם ברז'נייב, לבקשתו, צורף אנדרופוב אליה. במקום להציג טענות תיאורטיות
בדבר אי ההתאמה בין פולחן האישיות למרקסיזם, בחר המחבר להציג שיקולים פרקטיים בדבר
ההשלכות השליליות שיכול לגרום הנאום עבור ברז'נייב עצמו, המפלגה והמדינה.
הנימוק
הראשון עסק בקשיים הרציניים שיגרום הנאום בקשריה של בריה"מ עם המדינות בגוש
המזרחי. הוא הזכיר לברז'נייב כי כיום בראש שתי מדינות בגוש הסובייטי עומדים
מנהיגים שנאסרו בתקופת סטאלין ובנס נותרו בחיים: יאנוש קאדאר בהונגריה וּ-ולדיסלב
גומולקה בפולין. האם כעת עלינו שוב להחליף מנהיגים, שאל בתמיהה? את זה בוודאי ירצו
הסטליניסטים המקומיים, אבל האם ברז'נייב זקוק להסתבכויות כאלה דווקא במצב הלא פשוט
כעת? יש לזכור כי המחבר עבד במדור הממונה על קשרים עם המדינות הקומוניסטיות ולכן
היה טבעי שהנימוק הראשון שלו היה קשור בתחום עיסוקו. נימוקו השני עסק במפלגות
הקומוניסטיות במערב: הן לא קיבלו בקלות את
המִפנה של הקונגרס ה-20. האם כעת עליהן לבצע שוב מפנה ובכך לאשר את האשמה שהן
עושות דבריה של מוסקבה? הנימוק השלישי כוון לנושאי פנים. ארבאטוב ציטט בהרחבה את
התבטאויותיהם החריפות של חברים בכירים במפלגה – בהם פודגורני וסוסלוב – נגד סטאלין בקונגרס ה-22 של המפלגה. כיצד ייראו
אישים אלה בעיני הציבור בארץ ומחוצה לה לאחר נאומו של ברז'נייב, שאל בתמיהה. האם
ברז'נייב בכוונה רוצה לפגוע באמינותם על מנת לסלקם? האם לא תתעוררנה שאלות לגבי
ברז'נייב עצמו שהשתתף בכל הקונגרסים המפלגתיים החל מהקונגרס ה-19.
ארבאטוב
חש שדבריו הרשימו את ברז'נייב. הוא נראה היה מודאג ומדי פעם היה מפסיק את המחבר
ושואל את אנדרופוב מה דעתו. אנדרופוב נהג להשיב שייתכן כי ארבאטוב מגזים במידת מה
ונגרר בדבריו, ועם זאת היה מוסיף שיקולים כבדי משקל משלו. לבסוף הורה ברז'נייב לשלושת הנוכחית בפגישה – אנדרופוב,
צוקנוב והמחבר – להכין מהר נוסח חדש של הנאום. בנוסח הזה שמו של סטאלין נזכר רק
פעם אחת, בהקשר להשתתפותו במאבק המהפכני בגיאורגיה. יש לזכור כי מקום הנאום היה בגיאורגיה, ארץ
הולדתו של סטאלין, בה חוגים רחבים תמכו
בטיהור שמו. יחד עם זאת הוזכר הקונגרס ה-20 של המפלגה. סביר להניח כי עד לפגישה
המשולשת, לברז'נייב לא הייתה דעה מוצקה בנושא טיהור שמו של סטאלין, ובעקבותיה הוא
התייחס בזהירות למהלך, בהיותו מודע
להשלכותיו השליליות.
ב-1967
השתתף המחבר בצוות שהכין את נאומו של ברז'נייב לרגל 50 שנה למהפכת אוקטובר. במהלך
ההכנות לנאום התנהלו דיונים וּויכוחים בין חברי הצוות לנואם עצמו, תוך נגיעה בקֶשֶת
רחבה של נושאים בהם נא"פ ["מדיניות כלכלית חדשה" שהנהיג לנין
ב-1921], סטאלין, רפורמות כלכליות, הקונגרס ה-20, והיחסים עם המערב. בעת ההכנות
לנאום, ברז'נייב הקשיב היטב – להבדיל
מהתקופה בה היה חולני החל מאמצע שנות ה-70. לפעמים במהלך הוויכוח היה נוקט במילים
קשות – אך כעבור שעות אחדות או לכל היותר למחרת, באמצעות מתן תשומת לב ושאלות שהיה
מַפנה לבר הפלוגתא, היה נותן להבין כי לא שמר טינה כלפיו. הפתיחות שגילה ברז'נייב
עוררה תקוות בקרב הזרם הליברלי של היועצים. ואולם התוצר הסופי של הנאום שנשא
ברז'נייב לכבוד האירוע לא נטה לכיוון הליברלי. זאת בהשפעת הערותיהם של חברי
פוליטביורו אליהם הועבר הנאום לאישור.
ברז'נייב
גילה נכונות להרחיב את חופש היצירה של סופרים, אמנים ומדענים. לפעמים, כאשר ניתן
היה לשכנעו, היה מתערב לטובת אישים מסוימים בתיאטרון ובספרות, אשר הרשויות הציקו
להם. ואולם, לעתים היה מבטיח הבטחות בחוג צר, אך לא היה מקיימן, כמו לערוך מפגש עם
נציגי האינטליגנציה ולפטר את יועצו השמרני גוליקוב. עד יום מותו המשיך ברז'נייב
לעבוד עם גוליקוב.
הפלישה
לצ'כוסלובקיה, אוגוסט 1968
החל
מ-1968 ניכרה הקשחה במישור האידיאולוגי, התרבותי ובמדעי החברה. "בעלי דעות
אחרות", כלומר אנשים שהשמיעו ביקורת על המשטר תוך מאמץ לא לחרוג מגבולות
המותר, פוטרו מעבודתם. יצירות שאושרו לפרסום, לא פורסמו. אישים בכירים במשטר
השמיעו התבטאויות שמרניות בהם סוסלוב ופודגורני. את השינוי השמרני ניתן להסביר
ביחסו החשדני של המשטר הסובייטי כלפי ההתפתחויות בצ'כוסלובקיה כבר מינואר 1968,
ולא רק ממאי או אף מאוחר יותר. ברז'נייב, לאחר היסוסים, תמך בפלישתה של
בריה"מ לצ'כוסלובקיה באוגוסט, שנועדה לדכא את הזרם הליברלי של הקומוניזם בארץ
זו. אנדרופוב גם כן תמך בפלישה, כלקח מהאירועים בהונגריה ב-1956. לעומתו, ארבאטוב
חש בושה עמוקה מהמהלך הזה של ארצו. כעבור ימים אחדים הוא לא התאפק וביטא בגלוי את
רגשותיו לצוּקנוב וּלוְלדימיר קְריוּצ'קוֹב. קריוצ'קוב בעברו עבד עם אנדרופוב
בוועד המרכזי והמשיך לעבוד איתו ב-ק.ג.ב לשם עבר ב-1967. צוקנוב וקריוצ'קוב לא
הלשינו על המחבר. להערכתו של ארבאטוב, ברז'נייב ואנדרופוב ידעו על עמדתו השלילית
כלפי הפלישה – וגם ידעו כי לעמדה הזו שותפים רבים מהאינטליגנציה, כולל אלה שעבדו
במנגנון הוועד המרכזי – וראו בכך דבר טבעי.[1]
המחבר
מכנה את התקופה מ-1968 עד 1974 כ"רֶסְטליניזציה"
זוחלת". התהליך הזה היה זוחל, כיוון שלא נעשה
על ידי צו מלמעלה. חידוש הסטליניזם התאפשר כיוון שהיה מושרש עמוק בקרב הציבור
הסובייטי מלמטה. במקביל, מלמעלה, בראש המדור לאידיאולוגיה, על שלוש המחלקות שלו –
מדע, תרבות ותעמולה – ככלל עמדו אישים שמרנים. בפסגת האולימפוס של האידיאולוגיה
עמד סוסלוב, "הקרדינל האפור" שמיעט להתבטא בפומבי, אך מילא תפקיד שמרני.
עם זאת, הקו הבסיסי שלו היה זהירות. בהתאם
לכך הוא מוכן היה לרסן מגמות הרפתקניות במדיניות החוץ וגם סטליניזציה מופרזת.
מדיניות
החוץ: הדטנט ושקיעתו
לאחר
הדחתו של חרושצ'וב ב-1964 היו גורמים בהנהגה שניסו לערער את הקונספציה בדבר הדו
קיום בשלום עם המדינות הקפיטליסטיות. ברז'נייב – על אף חולשתו בתחום התיאורטי בכלל
ובתחום היחסים הבינלאומיים בפרט – משיקולים פרקטיים דגל בשמירה על השלום. בתור אדם
שהתנסה בזוועות מלחמת העולם השנייה, הוא בכנות שאף לשמור על השלום עם המערב ולמנוע
מלחמה גרעינית. להערכת המחבר, אלה היו
הגורמים העיקריים מאחורי מדיניות הדטנט (הפגת המתיחות) של ברז'נייב מסוף שנות ה-60. היו לכך שיקולים
נוספים, כמו הגבלת מרוץ החימוש, שיאפשר להפנות יותר משאבים לסקטור האזרחי, ופיתוח
הקשרים הכלכליים והמדעיים עם המערב. הגורמים האלה הִנחו כבר את מדיניות ההפשרה של חרושצ'וב ביחס למערב, בתקופה בה
קשריה של בריה"מ עם סין היו עדיין תקינים – ומכאן אין להפריז בחשיבות תהליך
השיפור בקשרים בין ארה"ב לסין כגורם למדיניות הדטנט הסובייטית. עם זאת
"הקלף הסיני" – קרי הידרדרות בערוץ מוסקבה-בייג'ינג מחד גיסא והתקרבות
בערוץ וושינגטון-בייג'ינג מאידך גיסא –
הסכנה שבריה"מ תצטרך להתמודד בו זמנית מול שתי מעצמות עוינות גם כן
מילאה "תפקיד מסוים" (לדברי
המחבר) בשיקולי המדיניות הסובייטית כלפי
ארה"ב.
בקיץ
1971 פורסם שהנרי קיסינג'ר, יועצו לביטחון
לאומי של הנשיא ריצ'רד ניקסון, ביקר בחשאי בסין וכי ב-1972 תתקיים פגישת פסגה
אמריקאית-סינית בבייג'ינג. ההודעה הזו הפתיעה וגרמה ל"אובדן עצות, אם לא
להלם" לא רק בציבור הסובייטי, אלא גם אצל "מנהיגים מסוימים". לדברי
ארבאטוב, לא הייתה סיבה להפתעה. כבר הופיעו סימנים מבשרים לכך כמו ביקור משלחת
פינג פונג (טניס שולחן) אמריקאית בסין באביב 1971 (הביקור כונה "דיפלומטיית
הפינג פונג"), וטענות בכלי התקשורת הסובייטיים עצמם בדבר קנוניה בין ההנהגה
הסינית לאימפריאליזם העולמי. אך נראה כי הסובייטים לא האמינו בעצמם לדברי התעמולה
שלהם בנוגע לסין, ואולי היו שבויים בדוגמות אידיאולוגיות עד כדי כך שלא האמינו כי
מִפנה כזה ביחסי ארה"ב-סין אפשרי. תחושת הבלבול, המבוכה ואף אובדן העשתונות
מהתקרבות בין ארה"ב לסין עלולה הייתה להזיק למדיניותה של בריה"מ
ולאינטרסים שלה. בניסיון לשפוך אור על המצב לאשורו פנה ארבאטוב לחבר הפוליטביורו
אנדרי קירילנקו (ברז'נייב וסוסלוב היו בחופשה) וביקש לפרסם מאמר בעיתון "פְּרַבְדָה"
(ביטאון המפלגה) על הנושא. יש לציין כי
קירילנקו עצמו חש אובדן עצות ביחס להתחממות בקשרים בין וושינגטון לבייג'ינג ונענה
לבקשתו של המחבר.
מאמרו
של ארבאטוב פורסם ב"פרבדה" ב-11 באוגוסט 1971 וכוון בעיקר לציבור
הסובייטי במטרה להבהיר כי שום דבר מסוכן לא התרחש וכי אין יסוד לחשוש מכינון ברית
אנטי סובייטית, לא כל שכן ברית צבאית בין ארה"ב לסין. בדבריו שכוונו כלפי
ארה"ב צוין כי אם במקביל לנורמליזציה
בקשריה של ארה"ב עם סין תהיינה במדיניותה
של ארה"ב תזוזות חיוביות בקשרים עם המדינות הסוציאליסטיות (הכוונה למעשה
לבריה"מ), כמו בתחום הגבלת מרוץ החימוש ויישוב סכסוכים מקומיים, נפרש את
מדיניות זו באופן הראוי. המאמר נועד לנסות להשפיע על האמריקאים לא להפעיל לחץ
מוגבר על בריה"מ כתוצאה מהצלחת מהלכם כלפי סין – בהזכירו להם את האינטרסים
שלהם ביחס למוסקבה. האמריקאים פירשו את המאמר כמשקף את הדעה הרשמית, או הקרובה לה –
הערכה שהייתה נכונה: לפני הפרסום, נשלחה הכתבה לאישורם של משרד החוץ והוועד
המרכזי. מאמרו של ארבאטוב זכה לסיקור נרחב בתקשורת האמריקאית ולהתעניינות רבה
בממשל שהיה מעוניין ללמוד את תגובתה של מוסקבה לפריצת הדרך בקשרי
וושינגטון-בייג'ינג.
ארבאטוב
מציין כי בעקבות ההתקרבות בין ארה"ב לסין ניכרה "תזוזה מהירה יותר"
בשיחות בין הסובייטים לאמריקאים שהובילה לפסגה בין ניקסון לברז'נייב, שהתקיימה
במוסקבה במאי 1972. כיוון שלברז'נייב לא היה ניסיון רב בשיחות עם מדינאים אמריקאים,
האיש וצוותו נזקקו לשירותיו של המכון האמריקאי שבראשו עמד המחבר ולשיחות אישיות
אתו. כבר ביום הראשון להגעתו למוסקבה קיים ניקסון שיחה אישית עם ברז'נייב,
בנוכחותם של המתורגמנים בלבד. השיחה הייתה מוצלחת: היא היוותה פריצת דרך בקשרים
בין שתי המעצמות וסימלה את תחילתו של הדטנט.
בנוגע
לשאלה מי אשם בכך שהדטנט נמשך רק שנתיים-שלוש, נראה כי שתי המעצמות חולקות באשמה.
ניקסון וקיסינג'ר היו חסידי אסכולת המלחמה הקרה ולכן לא יכלו לדגול בהפסקתה וגם לא
בהפסקת מרוץ החימוש ובוויתור על מדיניות הכוח. בהסתמך על השיחות הרבות שניהל
ארבאטוב עם קיסינג'ר ובהמשך (לא נאמר מתי) גם עם ניקסון, הגיע המחבר למסקנה כי
הנושאים שעמדו בראש מעייניהם היו כיצד לצאת בכבוד ממלחמת וייטנאם ולנצח בבחירות
לנשיאות. לכן, הדטנט היה חשוב במיוחד עבור האמריקאים כל עוד המלחמה בווייטנאם לא
הגיעה לקיצה [למעשה עד 1975].
עד למחלתו ב-1975, הסיר ברז'נייב את התנגדותם
של אנשי צבא להצעות אחדות של ההנהגה הסובייטית, כמו בתחום הגבלת הנשק האסטרטגי.
לדוגמה, בישיבת פוליטביורו בעת הדיון על הסכם סאל"ט 1 (SALT) להגבלת הנשק הגרעיני [נחתם בעת הפסגה במוסקבה במאי
1972], הכריז שר ההגנה אנדרי גְרֶצְ'קוֹ כי בתור מי שאחראי לביטחונה של המדינה הוא
אינו יכול לתת את הסכמתו להסכם המוצע. ברז'נייב השיב כי בתור "יושב ראש מועצת
ההגנה והמפקד העליון" הוא האחראי לביטחונה של המדינה וביטל התנגדותו של
גרצ'קו. (זאת שמע המחבר מברז'נייב). בדומה לכך, בעת השיחות עם נשיא ארה"ב
ג'רלד פורד על הסכם סאל"ט 2 ב-1974, ברז'נייב ניהל ויכוח קולני עם ראשי הצבא. (על כך נודע
למחבר ממשתתפי השיחות).
מגמת ההקפאה בתהליך הדטנט ניכרה בבירור החל
מ-1975. שרידי האידיאולוגיה המהפכנית וגדוּלה אימפריאלית – כאשר לעתים
האידיאולוגיה הייתה מסווה בעיקרה לשאיפות אימפריאליות – פגעו בדטנט. הגורמים האלה עמדו מאחורי תמיכתה
המוגברת של בריה"מ החל מ-1975 ב"חזית העממית למען שחרור
אנגולה" (MPLA) במלחמת האזרחים בארץ זו.
התמיכה הצבאית נועדה להביא להשתלטותו של הארגון הזה על אנגולה, שעמדה לקבל עצמאות
מפורטוגל באותה השנה בנובמבר. התמיכה כללה
הטסת חיילים קובנים לאנגולה ואספקת נשק. בתחילה גם סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (CIA) הייתה מעורבת במלחמה ותמכה בתנועה פוליטית
יריבה, אך כבר בדצמבר הקונגרס סירב להקצות כספים למלחמה באנגולה, וב-1976 השתלטה MPLA
על מרבית שטחה של המדינה.
ארבאטוב התנגד למעורבותה הצבאית של בריה"מ
בלחימה באנגולה, במיוחד להטסת החיילים הקובנים, שהיוותה למעשה מעורבות ישירה של
מעצמה זרה במלחמה. הוא טען כי התנהלות כזו
אינה קבילה בעידן הדטנט ותפגע בו. הוא לא היסס להעלות את הטענות האלה בפני
אנדרופוב וגרומיקו, בשיחות נפרדות עם כל אחד מהם בארבע עיניים. אנדרופוב הקשיב אך
לא הגיב [אין התייחסות לתגובת גרומיקו]. בנובמבר או דצמבר 1975 ארבאטוב העלה את
טענותיו בפני ברז'נייב במעונו הכפרי (Zavidovo), בנוכחות עובדי הוועד
המרכזי ומשרד החוץ. עוזרו של ברז'נייב, אנדרי אלכסנדרוב-אגנטוב, הביע התנגדות
לדברי ארבאטוב, בטענה כי בריה"מ ממלאת את חובתה
ה"אינטרנציונליסטית", כפי שעשתה בתקופת מלחמת האזרחים בספרד בשנות ה-30.
ברז'נייב גילה עניין בוויכוח שהתפתח, עודד את המשתתפים להמשיך בו כאילו הם מגלמים
חברים בפוליטביורו, והוא מצדו אמר כי יקשיב. ארבאטוב טען כי הוא אינו מתנגד להושטת
סיוע פוליטי, כלכלי ואף משלוחי נשק ל-MPLA, אבל "השתתפות בפעולות צבאיות של יחידות צבאיות של מעצמה זרה משנה את המצב באופן קיצוני".
בשלב מסוים ברז'נייב פנה לארבאטוב ואמר כי הוא מבין את כוונת דבריו: השתתפותם של
כוחות סדירים בפעולות צבאיות בחוץ לארץ נוגדת את הסכמי הלסינקי משנת 1975. ארבאטוב
בהתלהבות תמך בניסוח הזה, על אף שבעצמו לא טען זאת. בהמשך, מפאת מחלתו התנתק
ברז'נייב מהדיון והחליט לעזוב את המקום, באומרו, אני אלך ואתם תמשיכו בדיון.
יצוין
כי מחלתו של ברז'נייב, שהחלה בדצמבר 1974, הלכה והחמירה בשנים הבאות. ברז'נייב לא
היה מסוגל למלא את תפקידיו כשליט, הוא היה מתעייף מהר, מאבד עניין בנושא השיחה, מתקשה
לדבר וסבל מאובדן זיכרון. בשנותיו האחרונות, בדיונים עם מדינאים זרים, לא היה
ביכולתו לנהל שיחות באופן עצמאי אלא להקריא טקסטים שהוכנו עבורו.
כפי
שהזהיר ארבאטוב בזמנו, ההתערבות הסובייטית באנגולה יצרה תקדים מסוכן להרחבתה והגברתה של תבנית
פעולה כזאת. יתרה מזו, כיוון שנראה היה במבט ראשון כי ההתערבות הסובייטית באנגולה
הצליחה – וארה"ב, בין היתר בעקבות תסביך וייטנאם, לא הגיבה – הדבר אף חיזק את
תומכי הקו הזה. לאחר ההתערבות
הסובייטית-קובנית באנגולה, ב-1978 בריה"מ התערבה במלחמה באתיופיה לפי המודל
של אנגולה. לבסוף, בדצמבר 1979 פלשה בריה"מ לאפגניסטן.
יש
לציין כי בשלהי שנות ה-70, מפאת מצב בריאותו של ברז'נייב, ההחלטות החשובות
במדיניות החוץ, כמו הפלישה לאפגניסטן,
התקבלו על ידי שלישייה: דמיטרי אוּסְטינוֹב, שר ההגנה; אנדרופוב ראש
ה-ק.ג.ב, וגרומיקו שר החוץ. ברז'נייב גם כן נושא באחריות לפלישה, בתור מי שאישר
אותה, אבל לנוכח מצבו באותה העת ספק אם יכול היה להבין את מורכבות המצב והשלכותיו.
מיניסטריון ההגנה והעומד בראשו היו התומכים העיקריים בהתערבות הצבאית. גרומיקו
"לדברי כל אלה שהכירו אותו, פחד מאוד מאוסטינוב ואנשי הצבא בכלל" וייתכן
גם כי השתכנע שהמִבצע יהיה קצר. אנדרופוב, מצדו, ספק אם פחד
מאוסטינוב – הוא אף היה ידידו. עד לסתיו 1979 אנדרופוב
התנגד נחרצות לפלישה. נקודת המפנה בעמדתו היוותה עלייתו לשלטון באפגניסטן בספטמבר
1979 של חפיזואללה Hafizullah)) אמין, אשר רצח את השליט הפרו-
סובייטי הקודם, נור מוחמד טראקי (Taraki). היו שמועות – אשר ייתכן שהופצו על ידי שירות
הביון האמריקאי – כי אמין גויס ל-CIA בהיותו סטודנט
בארה"ב. מדיניות הפנים שלו התאפיינה באכזריות ובאי יעילות שהותירה את המצב
באפגניסטן חסר תוחלת, ולאור זאת יש להסביר את השינוי בעמדתו של אנדרופוב
בסתיו.
בעוד
במחצית הראשונה של שנות ה-70 ברז'נייב ידע לרסן את שאיפותיהם של אנשי הצבא בתחום
החימוש, מחלתו של ברז'נייב יצרה מרווח
פעולה רחב יותר עבור הממסד הצבאי במחצית השנייה של שנות ה-70 ותחילת ה-80. הממסד
הצבאי, שפעילותו נהנתה מדרגת סודיות גבוהה, הקנה לעצמו עצמאות ו"החל
אובייקטיבית להכתיב את רצונו למדינאים ודיפלומטים". הוא קבע את כמות כלי הנשק
וגודל הכוחות החמושים, את תוכניות פיתוח כלי הנשק והדוקטרינה הצבאית. חברי
הפוליטביורו נמנעו, ככלל, להתערב בנושאים צבאים "כולל גרומיקו, וככל שידוע
לי, אנדרופוב".
במחצית
השנייה של שנות ה-70 בריה"מ החלה להציב טילים לטווח בינוני באירופה מסוג SS-20. זו הייתה הפרה מיותרת של מאזן החימוש באירופה, וארבאטוב
ניסה לשכנע בכך את גרומיקו. גרומיקו הקשיב
לדבריו ושתק, וכפי שנודע למחבר, הוא שתק גם בעת שהתקבלה ההחלטה בעד הצבת הטילים.
נראה כי גרומיקו חשש להיכנס לוויכוח עם אוסטינוב, פן שר ההגנה יערער את מעמדו לאחר
מותו הצפוי של ברז'נייב, איתו שר החוץ היה בקשרים טובים. בהמשך ניסה ארבאטוב לשכנע את אנדרופוב נגד הצבת הטילים. בתחילה
אנדרופוב הצדיק את המהלך בטענה כי בריה"מ מחליפה טילים ישנים בחדשים, ואולם
ארבאטוב הסביר לו כי מוסקבה מחליפה טילים בעלי ראש נפץ אחד, בטילים בעלי שלושה
ראשי נפץ, וכי המהלך הזה אינו תואם את רוח הדטנט ואת הסכמי הלסינקי. ייתכן כי
דווקא לנוכח טיעוניו הרבים של ארבאטוב להם לא מצא אנדרופוב מענה, תגובתו הסופית
הייתה נזעמת, ולא רק שלילית. גם אנדרופוב
– [משתמע] מתוך ציפייה למאבק על
הירושה שלאחר מות ברז'נייב – לא רצה לקלקל
את קשריו עם אוסטינוב. לחיזוק קיומו של השיקול הזה אצל אנדרופוב יש לציין כי בנושא
אחר בתחום החימוש, בו שוב ניסה ארבאטוב לשכנע את אנדרופוב לנקוט בעמדה שונה מזו של
אוסטינוב, פלט אנדורופוב: "מה, אתה רוצה שבגללך אני אריב עם אוסטינוב?"
ב-1979
נחתם הסכם חדש בין בריה"מ לארה"ב להגבלת הנשק הגרעיני הידוע בתור הסכם
סאל"ט 2 (SALT) . הקשיים במשא
ומתן על ההסכם החדש, אשר גרמו לעיכוב בחתימתו, נבעו בחלקם מכך שכבר לא נוהל על ידי
ברז'נייב, מפאת מצבו הבריאותי. השגתו של הסכם מחייבת לפשרות ולוויתורים, אותם מוכן
לעשות מנהיג הבטוח בכיסאו, כמו ברז'נייב. בעוד את המשא ומתן על סאל"ט 2 ניהלה
השלישייה, אוסטינוב, אנדרופוב וגרומיקו, שלא היו בטוחים במעמדם בהתמודדות הצפויה
לקידום פוליטי שלאחר מות ברז'נייב.
במחצית
השנייה של שנות ה-70 ותחילת ה-80 הממסד הצבאי האיץ את התחמשותה של בריה"מ הן
בתחום הנשק הקונבנציונאלי והן הגרעיני, ומאגר כלי הנשק הסובייטיים בכל הקטגוריות
החשובות גדל מעל ומעבר לזה של ארה"ב.
ההתפתחות הזו פגעה קשות בכלכלה. זאת לנוכח העובדה, כי התוצר הלאומי הגולמי של
בריה"מ היה נמוך פי 4-3 מאשר זה של ארה"ב. ההתחמשות האינטנסיבית של
בריה"מ, פעילותה הצבאית בעולם השלישי ובמיוחד הפלישה לאפגניסטן פגעו באמון
דעת הקהל בה במערב, ותרמה לעלייתם לשלטון של מדינאים ימניים, הבולט בהם נשיא
ארה"ב רונלד רייגן. רייגן במחצית הראשונה של שנות ה-80 דגל במודרניזציה של
הארסנל הגרעיני של ארצו לא רק כדי לשמור
על מאזן החימוש מול בריה"מ, אלא כדי לגרום לסובייטים להגדיל את הוצאותיהם
הצבאיות ובכך להסב נזק עוד יותר גדול לכלכלתם.
להערכת המחבר, לוּ ברז'נייב היה בריא, הוא לא
היה מרשה לבנות את תחנת הרדאר להתראה מפני טילים בליסטיים שהוחל בהקמתה
בקרסנויארסק(Krasnoyarsk) בתחילת שנות ה-80. זו
הייתה הפרה של ההסכם נגד הצבת טילים אנטי בליסטיים – הידוע בראשי תיבות ABM – אשר ברז'נייב חתם עליו בעצמו ב-1972 והיה גאה
בו.
במקביל למִפנה השמרני במדיניות החוץ, נעשה
ניסיון מצד החוגים השמרניים במפלגה לפגוע במכוני מחקר – אשר יעצו להנהגה – ולא הסכימו
או הסתייגו מהמִפנה הזה, ומכול מקום שימשו
מעין נאות מדבר של מחשבה יוצרת וקִדמה בחשיבה האינטלקטואלית הממוסדת של
בריה"מ.
באביב 1982 עצר ה-ק.ג.ב שני עובדי מחקר של
"המכון לכלכלה עולמית וליחסים בינלאומיים"[2] . המעצרים
שימשו תואנה בידי יסודות שמרניים במשטר הסובייטי לפתוח במסע רדיפות נגד עובדי
המכון ולפגוע במוניטין שלו, וזאת לא רק כיוון שרבים מעובדיו החזיקו בדעות
פרוגרסיביות, אלא בגלל קרבת אנשיו – בהם מנהל המכון ניקולאי אִינוֹזֶמצֶב –
לפוליטיקאים שעיצבו את המדיניות. בראש המסע נגד המכון עמד ויקטור גְרישין, חבר
בפוליטביורו וראש המפלגה במוסקבה [למעשה ראש העיר]. בעקבות מסע הרדיפות, אינוזמצב,
שהיה חולה, נפטר מהתקף לב באוגוסט 1982. במחצית השנייה של אוקטובר תכנן גרישין
לקיים אסיפה מפלגתית במכון שנועדה למתוח ביקורת על פעילות עובדיו במישור
האידיאולוגי ולהביא לפיטורים רבים.
לאחר
שנודע על כך לארבאטוב, הוא החליט, יחד עם ידידו אלכסנדר בּוֹבין [שימש כותב נאומים
של ברז'נייב] למנוע את רוע הגזירה. לשניהם, במסגרת עבודתם על חומר עבוּר ישיבת
מליאה סדירה של הוועד המרכזי, הייתה אפשרות לפגוש את ברז'נייב. הם ניצלו את
ההזדמנות הזו, הסבירו למנהיג הסובייטי על הרדיפות המתנהלות נגד המכון ועל האסיפה
המפלגתית המתוכננת שנועדה לערוך "פוגרום" בעובדיו. ברז'נייב בכנות נראה
מופתע מהסיפור ושאל למי עליו לטלפן, ובני שיחו נקבו בשמו של גרישין. מערכת התקשורת
שעמדה לרשותו של ברז'נייב אִפשרה לו לשוחח בטלפון ללא שפופרת ובמצב בו ארבאטוב ובובין
יכלו להאזין לשיחה. בתשובה לפנייתו של ברז'נייב, גרישין העמיד פנים שאינו יודע דבר
בעניין האסיפה המתוכננת. ברז'נייב העדיף להתעלם מהשקר הגס הזה – לו היה מודע –
וביקש מגרישין לברר את העניין ולמנוע צעדי ענישה נגד המכון. כמו כן הוסיף מילים
אחדות בשבחו של אינוזמצב. בכך ניצל המכון, ושני חבריו שנעצרו זכו ב-1983 לחנינה
מנשיאות הסובייט העליון. למחבר לא היה ספק כי אחר הרדיפות נגד "המכון לכלכלה
עולמית וליחסים בינלאומיים" תבואנה גם רדיפות נגד המכון בראשו עמד ונגדו אישית
– סימן לכך הופיע כבר בתחילת 1982.
קווים
לדמותו של ברז'נייב
ברז'נייב
ניחן בשכל ישר, ובשנים הראשונות לשלטונו בלבד – בניגוד לחרושצ'וב – הקפיד לא
להתבלט ולא לבנות פולחן אישיות לעצמו.
השכלתו
הפורמאלית הייתה גבוהה [מהנדס מתכות] – ואולם בפועל דלה ואף ידיעת השפה הרוסית שלו
הייתה לקויה. רמת כישרונותיו הייתה בינונית ורמת תרבותו נמוכה. אם קרא משהו להנאתו,
הרי זה היה כתב עת בנוסח "הקרקס"; הוא העדיף סרטים על נוף וחיות – לסרטים
רציניים לרוב לא הייתה לו הסבלנות לראותם עד סופם. בטרם מחלתו, בחברה היה אדם סימפטי, התנהג
בפשטות, ולא הגזים בשתיית אלכוהול. להפתעתו של ארבאטוב, ברז'נייב ידע לדקלם שירים
של המשוררים דמיטרי מרז'קובסקי וסרגי יסנין. כפי שהתברר לארבאטוב באקראי משיחותיו
עם ברז'נייב, האיש שאף בצעירותו להיות שחקן ואף השתתף בלהקת חובבנים – ומכאן
יכולתו לדקלם שירה. נטייתו של ברז'נייב למשחק מצאה את ביטויה בפגישותיו עם אישים
זרים. כל זאת ניכר במנהיג הסובייטי לפני
שחלה ב-1975-1974.
הצד
החזק שבו התבטא בתחכום וערמומיות בכל הקשור במאבקי כוח על השלטון. עלה בידו בהדרגה
לסלק מן ההנהגה את כל מתחריו ואת אלה שלא נמנו עם שוחרי טובתו. הוא הצליח להשיג
ציות ולעורר פחד באנשים כמו באנדרופוב, בגרומיקו וכנראה גם בסוסלוב – וכל זאת ללא טיהורים עקובים מדם בנוסח
סטאלין. יחסית לסטאלין ואף חרושצ'וב, ברז'נייב
לא היה אכזר, במיוחד בתחום הטיפול ביריביו הפוליטיים. הוא ידע את אמנות המניפולציה
בשלטון, ובהקשר זה ראוי להתייחס למשרת המזכיר השני של המפלגה, כלומר האיש השני
במפלגה לאחר המזכיר הכללי. משרה זו לא
מוּסדה בתקנון, אך המחזיק בה נהנה מכוח ממשי כיוון ששלט חלקית על המנגנון המפלגתי
העצום במדינה ועסק בנושאים שחייבו קבלת החלטות מדי יום. המזכיר השני עשוי היה
לצבור כוח ולהוות מתחרה למזכיר הכללי. ברז'נייב מנע זאת באמצעות מינוי לתפקיד
המזכיר השני שני אנשים, ואלה במקום להתחרות בברז'נייב התחרו איש ברעהו מי משניהם
בכיר יותר. בתחילה שני המזכירים היו סוסלוב וקירילנקו, לאחר מחלתו של קירילנקו את
מקומו תפס קונסטנטין צ'רננקו, ולאחר מותו של סוסלוב (ינואר 1982) החליפו
אנדרופוב.
ברז'נייב
בטח באנדרופוב, אך בכל זאת סבר כי יש צורך לפקוח עליו עין, כיוון שלא היה
האיש שלו במלוא מובן המילה – כלומר, אדם שהכיר מזה זמן רב, שירת איתו יחד
בפרובינציה לפני המעבר למוסקבה, וקידם אותו מאשפתות למשרתו הרמה. שני האישים שענו
לקריטריונים האלה מונו על ידי ברז'נייב לסגניו של אנדרופוב בתפקידו כראש ה-ק.ג.ב. בקיצור,
בשחמט הפוליטי הוא היה רב אמן אמיתי.
הוא
לא נטה לקיצוניות ולהחלטות הרפתקניות – תכונות שבאו לידי ביטוי בתחום החוץ
במדיניות הדטנט והגבלות על החימוש. חולשתו הגדולה ביותר בתור מנהיג הייתה
"היעדר ידע כמעט כלשהו בכלכלה, שמרנות... ואלרגיה לחידושים". חסרו לו
נחישות החלטה וכוח רצון, תכונות שהשתקפו בקיפאון שאפיין את תקופתו, אבל במקביל
מנעו ממנו עשיית שורה של טעויות.
בתקופת
המחלה היו עליות ומורדות במצב בריאותו, אך
המגמה הכללית הייתה הידרדרות ושקיעת אישיותו. לאחר המחלה גברה חשדנותו, אהבתו
לדברי רכילות ושקיעה מוסרית. גברה נטייתו לרדיפת כבוד ודברי שבח וגם לרכושנות ודברי מותרות. הרצון להרבות
במדליות ולענוד אותן הפך לפתולוגי ונבע חלקית ממצב בריאותו הירוד. המוסך שלו היה
מלא במכוניות יוקרה מערביות. את רובן הוא קיבל במתנה, אבל לא היה ברור אם הן הפכו
לרכושו הפרטי, רכוש משפחתו, או רכוש המדינה. מחיי מותרות נהנו גם ילדיו של ברז'נייב
שגם זכו לקידום. בנו התמנה לסגן השר לסחר חוץ, ובעלה האחרון של בתו, קוּדם
במהירות לאחר הנישואים לסגן שר הפנים.
הרכושנות, חיי המותרות והשחיתות של ברז'נייב ומשפחתו עודדו אורח חיים דומה בכל
דרגי השלטון הסובייטי.
לעלייתם
של אנשים מושחתים לצמרת בתקופת ברז'נייב
ישנם הסברים אחדים: רצון להציב בעמדות מפתח אנשים הנאמנים לו ולא המוכשרים
בהכרח, היעדר כוח רצון חזק לעמוד מול לחץ של ידידים וקרובי משפחה אשר שאפו להשיג
קידום, וחשש אינטואיטיבי מאישים מחוננים והעדפת דמויות בינוניות ואפורות. אחד מהם
היה ניקולאי שְצ'וֹלוֹקוֹב. בתור איש אותו הכיר ברז'נייב מזה תקופה ארוכה והיה
בטוח בנאמנותו, מוּנה שצ'ולוקוב לשר הפנים, על אף היותו אדם אפור, בלתי מוסרי
וקרימינאלי. ייתכן כי בזכות פניותיו של אנדרופוב לברז'ייב נמנע קידומו של שצ'ולוקוב
לחבר בפוליטביורו. המינוי המזיק ביותר היה של ניקולאי טיחוֹנוֹב לראש הממשלה
ב-1980, איש בור למחצה ונטול כישרון – אך איש אמונו של ברז'נייב.
אנדרופוב:
האיש ותקופת שלטונו, נובמבר 1982-פברואר 1984
האירועים
בהונגריה ב-1956 [התקוממות נגד השלטון הקומוניסטי], בעת שאנדרופוב כיהן כשגריר
בריה"מ בארץ זו, ללא ספק השפיעו על
עיצוב השקפתו הפוליטית. מצד אחד ראה אנדרופוב באירועים האלה מרד אנטי מהפכני אותו
יש לדכא בכוח. יתרה מזו. מעשי האכזריות נגד קומוניסטים ועובדי מדינה מצד
המתקוממים, כולל ירי לעבר השגרירות הסובייטית בעת הימצאותו בה – כל זה יכול היה רק
לחזקו בדעתו כי התקוממויות כאלה יש לדכא בהקדם ובנחישות. מצד שני אנדרופוב כנראה
היה מודע לכך כי אין להסביר את המרד בהונגריה רק כהתקוממות אנטי מהפכנית שזכתה
לעידוד וגיבוי מבחוץ, כפי שטענה התעמולה הסובייטית. הוא הבין כי למרד בהונגריה היו
סיבות כלכליות, לאומיות ופוליטיות, וכי הדרך למנוע הישנות האירועים בהונגריה היא
להימנע מניסיון אכזרי בנוסח סטאלין לכפות עליה את המודל הסובייטי של הסוציאליזם,
כי אם להשאיר מרחב מוגבל לפעילות עצמאית. לאור זאת תמך אנדרופוב בהצבתו של יאנוש
קאדאר בראש הממשל החדש בהונגריה – על אף
שהאיש עבר עינויים קשים בכלא בתקופת
סטאלין תחת משטרו של מתיאש ראקושי בהונגריה, ומכאן היה חשש כי עלול לנקוט בקו עוין
כלפי מוסקבה.
כאמור,
ארבאטוב קיים קשר עם אנדורפוב מאז סוף שנות ה-50 ובין השנים 1967-1964 שימש יועץ
במדור בוועד המרכזי האחראי על הקשרים עם המדינות הקומוניסטיות במזרח אירופה, אשר
בראשו עמד אנדרופוב. כראש
המדור הזה דגל האיש בהתחשבות באינטרסים של המדינות הקומוניסטיות, ובצורך לגלות
סובלנות בניסיונותיהן לחפש דרכים שונות מזו של בריה"מ בבניית סוציאליזם. הוא
דגל באינטגרציה כלכלית של המדינות הקומוניסטיות על בסיס חדש, תוך התחשבות אמיתית
באינטרסים הדדיים. בתקופת שירותו של אנדרופוב כראש ה-ק.ג.ב בשנים 1982-1967, הוא
ניסה לשמור על קשר עם ארבאטוב (וגם עם עובדים אחרים במנגנון הוועד המרכזי) באמצעות
שיחות טלפון, פעם בחודש וחצי או חודשיים, וכמו כן היה מזמין את המחבר לשיחות
במשרדו במטה ה-ק.ג.ב בלוּביאנְקָה. לאחר שבמאי 1982 חזר אנדרופוב לשרת בוועד
המרכזי, הפגישות בין אנדרופוב לארבאטוב נעשו תכופות יותר ביוזמת שניהם.
בין
שני האישים התקיימו יחסי אמון, אך במגבלות התקופה הסובייטית לא לגמרי מלאים.
ארבאטוב שמר על קשר עם אנדרופוב מתוך כבוד לאיש. כמו כן היה מעוניין להעביר לו את
דעותיו והערכותיו בנושאים בינלאומיים על מנת להשפיע, ולוּ מינימאלית, על קבלת
החלטות נכונות והימנעות מקבלת החלטות שגויות ומסוכנות. נוסף לכך ניסה ארבאטוב לנצל
את קשריו עם אנדרופוב כדי לעזור לאנשים שנקלעו לצרות, מפאת שחתמו על עצומות
ביקורתיות כלפי המשטר או ביטאו דעה בלתי קונפורמיסטית – ומאמציו בחלק לא מבוטל
מהמקרים נשאו פרי. למען עצמו ארבאטוב לא ביקש דבר, אבל אנדרופוב הגן עליו, כמו
מפני הלשנות, אשר את חלקן היה מראֶה לו. אנדרופוב, מצדו, שמר על קשר עם ארבאטוב
מפני שידע כי האיש ישמיע לו את הערכותיו ודעותיו הכנות, אותן כיבד, ולא ישקר על
מנת להשביע את רצונו – למרות שהבין כי לא בכל המקרים יאמר לו את כל האמת. ארבאטוב
שימש עבור אנדרופוב מקור חשוב לגיבוש דעתו לגבי הלכי הרוח במעמד האינטליגנציה.
לבסוף, כמו כל אדם, נזקק אנדרופוב לשיחות נפש עם אנשים להם רכש אמון.
אין
בכוונתו של ארבאטוב להצדיק את מדיניות הדיכוי של אנדרופוב כלפי החולקים על המשטר
הסובייטי (דיסידנטים), בתקופת כהונתו כראש ה-ק.ג.ב. עם זאת היו נסיבות מקֵלות
להתנהלותו. בתקופה זו היו מגמות בהנהגה לחזור חלקית לשיטותיו של סטאלין בטיפול
במתנגדי המשטר, בהן מעצרים של אישים כמו סולז'ניצין וסחרוב. אנדרופוב לא נקט
בצעדים כאלה, כנראה כיוון שלא תאמו את אופיו (לא היה מסוג קודמיו בתפקיד בתקופת
סטאלין) וגם לא רצה להכתים את שמו, לאור לקחי הקונגרס ה-20. אפשר לטעון כי האמצעים
בהם נקט במאבק נגד הדיסידנטים – כמו מעקב מלוּוה בהטרדות והפחדה, פרובוקציות,
אשפוז כפוי במוסדות פסיכיאטריים, מאסר וגירוש לחוץ לארץ – אמצעים אכזריים ופסולים – היו בכל זאת פחות
נוקשים מאלה להם הטיפו אחרים בהנהגה. עוד
ראוי לציין – כפי שהתוודה אנדרופוב באוזני המחבר – גם עליו, בתור ראש ה-ק.ג.ב,
פיקחו [סגניו המקורבים לברז'נייב], ואם לא היה נוקט בצעד המתבקש לכאורה בפרשה זו
או אחרת (כמו מכתב פרטי של בכיר שיכול היה להתפרש כמכיל דברי עלבון כלפי
ברז'נייב), הדבר היה מועבר לידיעתו של ברז'נייב ומעורר חשדות נגדו.
המחבר
מוצא לנכון להתייחס ל"תרומתו" הייחודית של אנדרופוב במאבק נגד
הדיסידנטים מקרב האינטליגנציה. כבר בתחילת מעברו ל-ק.ג.ב – כפי שהסביר אנדרופוב
למחבר – הוא הוציא את הטיפול באינטליגנציה מהמחלקה לריגול נגדי והקים לצורך כך
ב-1967 את "המִנְהל החמישי". אנדרופוב ראה בשינוי המִבני שערך צעד
פרוגרסיבי, בטענה כי אין להתייחס לאנשי רוח החולקים על המשטר כמרגלים. ואולם
בפועל, כפי שהזהיר המחבר את אנדרופוב, כינונה של מחלקה מיוחדת לטיפול במתנגדי
המשטר דווקא הגבירה את פעילות הדיכוי נגדם מסיבות אחדות. במחלקה לריגול נגדי
הטיפול בדיסידנטים היה בעדיפות אחרונה בהשוואה למרגלים אמיתיים, בעוד כעת הוקמה
מחלקה לטיפול בנושא ספציפי שחייבת הייתה להצדיק את קיומה ואף את הרחבתה. זאת ועוד.
כפי שנודע למחבר, אנדרופוב גילה התעניינות מיוחדת בפעילות "המנהל
החמישי" [ייתכן גם בגלל אופיו האינטלקטואלי]. עוד ראוי לציין כי בתקופת
עמידתו של אנדרופוב בראש ה-ק.ג.ב הארגון התרחב כמותית (בכוח אדם, במִבנים) ומעמדו
הפוליטי עלה. אבראטוב מייחס זאת לרצונו של אנדרופוב להגדיל את
"האימפריה" שלו – ואולם לחיזוק השפעתם של שירותי הביטחון היו השלכות
שליליות על החברה.
עם זאת, יש לציין כי על אישים אחדים מקרב
האינטליגנציה אנדרופוב הגן [אין שמות]. בסיכומו של דבר סבור ארבאטוב, כי אם בראש
ה-ק.ג.ב היה ניצב אדם אחר במקומו של אנדרופוב, המצב בכל מה שקשור למלחמה
בדיסידנטים היה אף גרוע יותר.
כאמור,
אנדרופוב רכש את השכלתו בעיקר בלימוד עצמי, אבל הוא ניחן בתבונה ואינטליגנציה
יוצאות מגדר הרגיל ובכישרון פוליטי. כישרונו התבטא לא רק בפוליטיקה. כתחביב, הוא חיבר שירים וניחן גם בכישורים מוסיקליים. בין
אם מתוך מוּדעותו כי מעלותיו ביחס לחבריו
להנהגה עלולות להיות לו לרועץ, בין אם מתוך צניעות טבעית, הוא לא הבליטן ואף ניסה להסתירן. אנדרופוב עלה
על חבריו בהנהגה גם ברמתו המוסרית. באורח חייו היה צנוע ואף סגפן, מיעט לשתות
אלכוהול ולא עישן, אך לא הטיף מוסר לאחרים בתחומים האלה. בחברה היה אדם
סימפטי. אנדרופוב לא ניצל את מעמדו להענקת
פריווילגיות חומריות למשפחתו כמו בתחום הדיור – מִנהג נפוץ באותה התקופה. בנו של
אנדרופוב עבד שנים אחדות במכון לחקר ארה"ב וקנדה בשכר של עובד מהשורה, והאב
לא ביקש מארבאטוב שום הטבות למענו.
לאנדרופוב
היו גם חסרונות. הוא יכול היה להותיר ידיד בצרה ולא להתערב לטובתו[3]. הוא
סבל מחוסר החלטיות ופחד, לא רק בנושאים פוליטיים, אלא גם כאשר היה צורך להיאבק
למען אנשים או רעיונות. נראה כי המקור לחולשות האלה נעוץ היה בטראומה שחווה עוד
בתקופת סטאלין. אכן, סטאלין באמצעות מדיניות הטרור שלו הצליח להחדיר אימה באנשים.
אנדרופוב, במקום להיאבק, היה מוכן להסכים לפשרות משיקולים טקטיים. הוא אף מתח
ביקורת על המחבר שהוא רואה נכון את המטרה ואסטרטג טוב, אך טקטיקן גרוע. על כך השיב
ארבאטוב שאנדרופוב, מרוב עיסוקו המתמיד בטקטיקה, עלול לאבד את האסטרטגיה. אנדרופוב
נעלב, והיחסים בין שני האישים לפרק זמן מסוים הצטננו. יצוין, כי השמעת הערות בוטות
מצד ארבאטוב כלפי אנדרופוב עלולה הייתה לפרקי זמן מסוימים להרע ביחסיהם.
אנדרופוב במקרים לא מעטים טעה בהערכתו כלפי
אישים. לדוגמה, הוא מינה כיורשו במדור של הוועד המרכזי את רוסקוב (K.V. Rusakov), איש לא נבון וחסר
עקרונות. מאידך גיסא, היו לו גם הערכות נכונות ביחס לאישים מסוימים. אנדרופוב היה
בין הראשונים בהנהגה הסובייטית שהעריך את הפוטנציאל של מיכאיל גורבצ'וב ורצה
בקידומו. באביב 1977, כאשר גורבצ'וב עבד עדיין בפרובינציה ושמו לא היה מוכר לארבאטוב,
אנדרופוב הסב את תשומת לבו של המחבר לשמו כאישיות יוצאת מגדר הרגיל וראויה לתפוס את
מקומה בדור הבא של ההנהגה. אנדרופוב שוב נקב בשמו של גורבצ'וב בשיחה עם ארבאטוב
בקיץ 1978, בעקבות מותו של פְיוֹדוֹר קוּלַקוֹב שהיה מזכיר הוועד המרכזי הממונה על
החקלאות. בהקשר זה, אנדרופוב השתמש בביטוי קשה כלפי אלה בהנהגה שאינם רוצים
שגורבצ'וב יעבור למוסקבה ויתמנה במקומו של קולקוב כאחראי על החקלאות. אם אנדרופוב
מילא תפקיד בקידומו של גורבצ'וב, הרי זה אחד מהישגיו הגדולים. [אנדרופוב אכן מילא
תפקיד מרכזי בקידומו של גורבצ'וב.[4]]
ואולם, בתקופת שלטונו הקצרה של אנדרופוב היו לו
גם מינוים בלתי מוצלחים ב-1983, בהם העברתו של גריגורי רוֹמנוֹב – טיפוס
"מגעיל" – מלנינגרד למוסקבה [לתפקיד מזכיר הוועד המרכזי הממונה על
התעשייה, כולל הביטחונית]; מתן חסות לגיידר אַלייב [ומינויו לסגן ראשון של ראש
הממשלה]; ומינויו של יֶגוֹר ליגַצ'וֹב למזכיר הוועד המרכזי האחראי על המינויים
הבכירים במפלגה. את אלייב וליגצ'וב קידם אנדרופוב כיוון שכנראה ראה בהם לוחמים
בשחיתות – בלי שידע על עסקיו האפלים של אלייב [אין פירוט האשמה. בליגצ'וב רואה
המחבר מינוי בלתי מוצלח, כנראה מפאת התנגדותו למדיניות של גורבצ'וב, במיוחד מסוף
שנות ה-80.]
לדעת ארבאטוב, אנדרופוב התאפיין בהיעדר שאיפה
לשלטון. המחבר אינו מוציא מכלל אפשרות כי אנדרופוב החל לראות את עצמו כיורש אפשרי
לברז'נייב רק בתחילת 1982, לאחר מותו של סוסלוב בינואר. לפי עדותו של אנדרופוב –באוזני ארבאטוב – הציע לו ברז'נייב לאחר מותו של סוסלוב להחליפו
בתפקיד מזכיר הוועד המרכזי, בהוסיפו כי הוא, ברז'נייב, ידאג להעביר החלטה מתאימה
כבר בישיבת הפוליטביורו הקרובה [כלומר בתוך כשבוע]. אנדרופוב השיב כי מינוי כזה
צריך להתקבל על ידי הוועד המרכזי, וכאשר הציע ברז'נייב לכנס את הוועד המרכזי לשם
כך, אמר אנדרופוב כי מוטב להמתין לישיבה הסדירה של הוועד המרכזי שתיערך במאי. חוסר
החיפזון של אנדרופוב לזכות בקידום [להתמנות למעשה למזכיר השני של המפלגה] נבע מכך
שלא היה בטוח אם אכן כך הדבר. ייתכן כי חשש שברז'נייב מעוניין בעיקר להדיחו מתפקיד
ראש ה-ק.ג.ב בגלל מלחמתו נגד שחיתות, מלחמה שפגעה גם באנשים המקורבים למשפחת
ברז'נייב [אך לא בבני המשפחה עצמם]. נוסף לכך, ברז'נייב לא קיבל את הצעתו של
אנדרופוב, לאחר מינויו למזכיר הוועד המרכזי, להעמיד בראש ה-ק.ג.ב את ויקטור
צ'בריקוב (Chebrikov). במקומו של אנדרופוב
כראש ה-ק.ג.ב מינה ברז'נייב את ראש
ה-ק.ג.ב של אוקראינה, ויטאלי פדורצ'וק (Fedorchuk). מצד שני, להערכת ארבאטוב, אנדרופוב בוודאי היה מודע כי לא היה
תקדים בו ראש ה-ק.ג.ב ירש את המזכיר הכללי של המפלגה – בניגוד לקיומם של תקדימים
כאלה בתפקיד מזכיר הוועד המרכזי.
לאחר מינויו של אנדרופוב למזכיר הוועד המרכזי במאי
1982, הוא התמקם במשרד בו ישב בעבר סוסלוב, לשכה השמורה לאיש השני במפלגה. סביר
להניח כי לוּ סוסלוב היה ממשיך לחיות לאחר מותו של ברז'נייב בנובמבר 1982,
אנדרופוב לא היה יורש את המנהיג הסובייטי. בקיץ ובסתיו 1982 אנדרופוב היה במצב רוח
רע. כנראה נוצרה מתיחות מסוימת בינו לבין צ'רננקו
ואף עם ברז'נייב בסוגיה הקשורה במלחמתו בשחיתות. לעומת זאת, כנראה היה זה
ב-20 באוקטובר, פגש המחבר את אנדרופוב במצב רוח מרומם. אנדרופוב סיפר לארבאטוב כי
הייתה לו שיחת הבהרה עם ברז'נייב כדלהלן.
אנדרופוב אזר אומץ ושאל את ברז'נייב האם העברתו לתפקיד החדש נועדה להרחיקו
מה-ק.ג.ב או להפקיד בידיו נושאים חשובים
יותר בוועד המרכזי. ברז'נייב השיב כי הוא רוצה שאנדרופוב ייטול לידיו את "כל
העסק" ) хозяйство ( המנהיג הסובייטי המשיך:
"אתה – האיש השני במפלגה ובמדינה, בהתבסס על כך, השתמש בכל הסמכויות". הוא
הבטיח לאנדרופוב תמיכה מלאה. חלפו פחות משלושה שבועות לאחר השיחה הזו וברז'נייב
נפטר. אין בידי המחבר לקבוע האם ברז'נייב חש כי סופו קרוב או היה זה עניין של מקריות.
אנדרופוב
שלט רק כ-14 חודשים, מהם כחצי שנה היה
עדיין בקו הבריאות. עלייתו לשלטון עוררה ציפיות בחברה הסובייטית, כולל
באינטליגנציה. המנהיג החדש מימש את הבטחתו להילחם בשחיתות. אנדרופוב היה מודע
למצבה הקשה של הכלכלה הסובייטית, אך ידיעותיו בתחום הכלכלה היו מוגבלות. הוא ניסה
ליעל את הכלכלה באמצעות הגברת המשמעת בעבודה. את המִבְצעים ללכידת המשתמטים מהגעה
למקומות עבודתם, באמצעות הנוהל לערוך בדיקות פתע של תעודות לאזרחים ששהו בשעות
העבודה בבתי קולנוע או במקומות בילוי אחרים, מייחס המחבר ליוזמות מקומיות, ולא
לאנדרופוב אישית. מלבד משמעת ותמריצים חומריים לא מצא אנדרופוב כלים נוספים לייעל
את הכלכלה. בימים ראשונים לאחר עלותו לשלטון דחה אנדרופוב את הצעתו של ארבאטוב
לערוך שינויים אישיים רחבים בדרגים הבכירים. טענתו הייתה כי אין ברצונו להפר את
התקנון המפלגתי ולעבוד עם ועד מרכזי עוין.
אנדרופוב
דגל בהפגת המתיחות עם ארה"ב, אך סבר כי יקשה עליו לבצע את המדיניות הזו
בתקופת ממשלו של רונלד רייגן. כמו כן היה מעוניין בנרמול הקשרים עם סין. השינוי הגדול שאנדרופוב היה מוכן לחולל נגע
למדינות מזרח אירופה. ייתכן כי בהשפעת הכישלון באפגניסטן וגם האירועים בפולין
[דיכוי ארגון הפועלים "סולידריות" באמצעות הטלת משטר צבאי בדצמבר 1981],
"ברית ורשה" – אך למעשה בריה"מ בראשות אנדרופוב – העלתה [בתחילת 1983?] הצעה לנאט"ו לכרות חוזה
בדבר אי שימוש בכוח צבאי. לפי החוזה הזה, שני הצדדים היו אמורים להתחייב קודם כול
(המחבר מדגיש זאת) לא להשתמש בכוח כלפי מדינה כלשהי השייכת לגוש שלהן; שנית ביחס
לגוש הנגדי, ושלישית ביחס למדינה שלישית כלשהי. להערכת המחבר ההצעה סימלה גישה
חדשה של אנדרופוב והתגברות על "התסביך ההונגרי" ממנו סבל זמן רב, וגם על
מה שכונה במערב "דוקטרינת ברז'נייב" [כלומר זכותה של בריה"מ להתערב
צבאית בכל מדינה החברה בברית ורשה, אם נוצרה בה סכנה להמשך קיומו של המשטר
הקומוניסטי]. [הצעתו של אנדרופוב בדבר חוזה לאי שימוש בכוח לא זכתה להתייחסות
רצינית במערב, בין היתר בגלל המשך מלחמתה של בריה"מ באפגניסטן.]
על אף קשריו הטובים עם אוסטינוב, נראה כי
אנדרופוב שאף לרסן את ההתעצמות הצבאית.
בשיחת טלפון בנובמבר, לה המחבר היה עֵד, אנדרופוב כינה את הרמטכ"ל ניקולאי אוגרקוב (N.V. Ogarkov) "נפוליאון קטן".
אנדרופוב היה מעוניין בקידום מוגבל בדמוקרטיה והיה מודע לבעייתיות ביחסים בין
הלאומים המרכיבים את בריה"מ.
בסוף
דצמבר 1982, בעקבות מכתב ביקורתי אשר שלח ארבאטוב לאנדרופוב, יחסיו עם המנהיג
התערערו. במכתבו ציין ארבאטוב את אכזבתה של האינטליגנציה היוצרת משורה של מינויים
במדור התרבות שליד הוועד המרכזי וכמו כן בתחום הפרסומים המודפסים. נוסף לכך, במכתב
נמתחה ביקורת על ניסיונות להחזיר את הדוגמטיות בנוסח סטאלין למקצוע הכלכלה.
אנדרופוב במכתב תשובתו דחה את טענותיו של
ארבאטוב ובסיום נתן לו להבין כי אינו מעוניין לקבל יותר עצות ממנו. מכתבו של
ארבאטוב לא היה שונה במהותו, מבחינת הנושאים והסגנון, משיחותיו הגלויות עם
אנדרופוב שהתקיימו במשך כ-20 שנה לפני מינויו למזכיר הכללי. מכאן סבר ארבאטוב, כי
כנראה השינוי המהותי במעמדו של אנדרופוב, בתוספת ביטויים מסוימים במכתב שיכלו
להתפרש כפוגעניים כלפיו, הם שגרמו
להתפרצותו של אנדרופוב.
בעקבות
שיחה שיזם ארבאטוב עם בובין – האדם היחיד איתו יכול היה להיוועץ בנושא, לדבריו –
שניהם הגיעו למסקנה כי המכתב שימש רק תירוץ לְמה שאנדרופוב כבר החליט: להרחיק עצמו
מארבאטוב. כעבור ימים אחדים נקט אנדרופוב באותו היחס גם כלפי בובין. להערכתו של
ארבאטוב, הסיבה ליחסו השלילי של אנדרופוב כלפיו נעוצה הייתה לא בלחצים משמרנים
בהנהגה כמו אוסטינוב, אלא שמועה שהגיעה לאנדרופוב לפיה אנשים מסוימים מנסים לנצל
את קרבתם אליו בעבר כדי להשיג הון פוליטי [לזכות בקידום?]. לאנדרופוב הייתה חולשה
להאמין לשמועות. כמו כן מצב בריאותו הרעוע פגע בכושר שיפוטו. [לדעתי, ייתכן כי
בתחילת שלטונו של אנדרופוב, כאשר הרגיש כי מעמדו עדיין אינו איתן, בהחלט רצה
להרחיק עצמו מיועצים ליברלים כמו ארבאטוב ובובין.]
במאי
1983 התקשר אנדרופוב לארבאטוב ובשיחה קצרה בירך אותו ליום הולדתו ה-60. הפיוס של
אנדרופוב עם ארבאטוב התחולל ביולי או בתחילת אוגוסט. הקשר האישי בין שני האישים
חודש, ובאחת הפגישות הורה לו אנדרופוב להכין נייר עבודה רחב בנושא יחסי השלטון עם
האינטליגנציה. בערך באותו הזמן קיבל גם בובין משימה מאנדרופוב – לחבר מסמך בנושא
הלאומי. לאחר עיון בנייר העבודה שקיבל מארבאטוב, אנדרופוב הודה לו, אמר כי מצא בו
דברים מעניינים ותכנן להיפגש עימו כדי לדון בהצעותיו, ואולם מחלתו של אנדרופוב
מנעה זאת. לאחר מותו של אנדרופוב השיג ארבאטוב (באמצעות אדם שעבד עם המנהיג
הסובייטי) את נייר העבודה שלו בחזרה, בו יכול היה לראות פסקאות מסוימות אותן מצא
לנכון אנדרופוב להדגיש. בין הפסקאות האלה נכללה ביקורת מצד ארבאטוב על יחס הזלזול
בממסד המפלגתי כלפי האינטליגנציה; הצורך לנהל דיאלוג אמיתי דו-צדדי בין השלטון
לאינטליגנציה, תוך רמיזה לצורך לצמצם את ההגבלות על חופש הביטוי; והתנגדותו של ארבאטוב להצעה (שהועלתה כנראה על
ידי יֶגוֹר ליגצ'וֹב שהיה ממונה על מינויים מפלגתיים בכירים) לחסום למעשה את
צירופם של מומחים (כמו בנושאים בינלאומיים) למנגנון הוועד המרכזי של המפלגה ובכך
להותיר איוש המשרות האלה בידי ביורוקרטים מפלגתיים.
בתחילת
ינואר 1984 ראה ארבאטוב את אנדרופוב בפעם האחרונה. באותו הזמן המחבר נמנה עם צוות,
אשר על פי הוראתו של אנדרופוב, עסק בהכנת
נאומו לקראת הבחירות לסובייט העליון שנועדו להתקיים בפברואר. הנאום אמוּר
היה להתפרסם, אם אנדרופוב מסיבות בריאות לא יוכל לשאתו. בהקשר להכנות לנאום הזה
הגיע ארבאטוב לבית חולים בו היה מאושפז אנדרופוב. המנהיג הסובייטי ישב על כיסא
המיועד למטופל אצל רופא שיניים. "הוא נראה איום – אני הבנתי: האיש נוטה
למות". אנדרופוב דיבר מעט מאוד, וכאשר ארבאטוב עמד לצאת המנהיג הסובייטי הִטה
את גופו אליו והם התחבקו. המחבר הבין כי אנדרופוב הזמינוֹ כדי להיפרד ממנו. באותו
הזמן אנדרופוב נהג להזמין גם אישים אחרים [בהם בובין] למעין פרידה.
בהערכת
פעילותו של אנדרופוב סבור המחבר כי בסך הכול המאזן שלו חיובי וניתן לזקוף לזכותו
תרומה לפרסטרויקה. זאת לא רק כיוון שקידם את גורבצ'וב לעמדה שעתידה לאפשר לו להגיע
לצמרת – עם עלייתו של אנדרופוב לשלטון החלה המדינה להתעורר.
קונסטנטין
צ'רננקו בשלטון: גסיסה , פברואר 1984-מארס 1985
אנדרופוב
בתקופת שלטונו היה מודע למותו המתקרב, נהג לשאול רופאיו בנדון, אבל הם מסרו לו
מידע כוזב לפיו הוא צפוי לחיות עוד שנים אחדות. האיש בעל ההשפעה החזקה ביותר
בפוליטביורו בתקופת אנדרופוב היה שר ההגנה אוסטינוב. בהתאם למסורת של שרים מתקופת
שלטונו של סטאלין, הוא התנהג בגסות כלפי אנשים הכפופים לו, היה אסרטיבי באופיו
והחזקתו בתפקיד ביטחוני בכיר רק חיזק עוד יותר את מעמדו וביטחונו העצמי. אם חבר
בכיר בפוליטביורו גרומיקו "כמעט בבהלה חשש" מפניו, מובן מאליו היה פחדם
של חברים אחרים ממנו. המחבר מניח כי אנדרופוב דן עם אוסטינוב בשאלת יורשו וכי
בוודאי לא המליץ על צ'רננקו אלא על גורבצ'וב. יתרה מזו. יבגני צָ'זוֹב, רופא שטיפל
במנהיגיה של בריה"מ – לדבריו באוזני ארבאטוב כבר לאחר מותו של צ'רננקו – מבעוד מועד הזהיר את חברי הפוליטביורו כי
צ'רננקו אינו כשיר לעמוד בראש המדינה מפאת מצב בריאותו. ואולם, לאחר מותו של אנדרופוב בכל זאת התמנה צ'רננקו
ליורשו – ולא גורבצ'וב. הסיבה לכך נעוצה
באינטרסים האישיים של אוסטינוב וחבריו להנהגה. אוסטינוב, כמו חבריו להנהגה, העריכו
כי עמידתו של אדם זקן וחלש בראש המדינה תאפשר להם מִרווח פעולה רחב – בניגוד גמור
למצב בו יעמוד בראש הפירמידה מנהיג צעיר ונמרץ.[5]
צ'רננקו
היה ביורוקרט מקצועי שעלה לגדולה, וממנו לא ניתן היה לצפות לרבות – אם כי באופיו היה אדם לא רע. לנוכח מצב בריאותו הרעוע
נתפס המנהיג החדש מראש כשליט זמני לתקופת מעבר קצרה. גורבצ'וב היה המזכיר השני:
הוא ניהל את ישיבות מזכירות הוועד המרכזי, וגם לרוב את ישיבות הפוליטביורו, בהן
צ'רננקו מפאת מצב בריאותו כמעט ולא היה נוכח.
ארבאטוב הכיר את צ'רננקו והשליט לא חש בעוינות כלפיו. ואולם גורמים עוינים
לארבאטוב ניסו בתקופת צ'רננקו לפגוע במעמדו.
באביב
1984 פורסמה בכתב העת הגרמני "שטרן" כתבה על צ'רננקו בה יוחסה לארבאטוב
התבטאות לפיה המנהיג הסובייטי הוא איכר בעל השכלה מעטה שאינו מתאים לתפקידו הרם.
תוכן הכתבה הגיע לידיעתה של ההנהגה הסובייטית. ארבאטוב הכחיש את ההתבטאות המיוחסת
לו ומיהר להעלות את הנושא בשיחה עם גורבצ'וב. תגובת המזכיר השני הייתה: אין צורך
לשכנע אותי כי מדובר בשקר, ולוּ כיוון
שאתה בוודאי אינך אידיוט לומר דברים כאלה לעיתונאים זרים. גורבצ'וב יעץ לארבאטוב
להיפגש עם צ'רננקו – משתמע, כדי לאותת לגורמים העוינים לארבאטוב כי לא סר חינו
בעיני המנהיג הסובייטי. ארבאטוב נפגש עם צ'רננקו במחצית הראשונה של מאי 1984 ושוחח
עמו 25-20 דקות. השיחה לא התקיימה בעניין אישי, אלא בתחום עבודתו המקצועית של
המחבר – המדיניות כלפי ארה"ב. צ'רננקו האזין לדבריו, השתעל כל הזמן והיה יורק
לתוך מִתקן מיוחד לכך, סימנים מובהקים למחלתו. המנהיג התנהג כלפי המחבר בידידות ואמר כי הוא מסכים
עקרונית להצעותיו בתחום מדיניות החוץ.
ארבאטוב
התרשם אישית כי בתקופת צ'רננקו, הלכה והתגברה ההכרה, בדרגים הבינוניים של המפלגה
ואף בדרגים הבכירים, כי המדינה לא תוכל לשאת עוד מנהיג נִרפה פיזית ואינטלקטואלית
נוסח צ'רננקו וכי יורשו חייב להיות גורבצ'וב.
שלטונו
של מיכאיל גורבצ'וב: שש שנים משמעותיות, מארס
1985-דצמבר 1991
גורבצ'וב
הגיע לשלטון מתוך כוונה לחזק את הקו של הקונגרס ה-20 שפירושו דמוקרטיזציה של החברה
שתתבטא במתן יתר חופש לאזרחים, לאפשר להם לדעת יותר מה מתרחש במדינה ולהשפיע על
התנהלותה. כמו כן שאף להחליש את "המלחמה הקרה", ואם אפשר לסיימה. בשתי
המשימות האלה הוא הצליח, והישגיו נותרו עד עצם היום הזה [סביבות 2001]. המחבר דוחה
את הטענה כי סיום המלחמה הקרה הושג באמצעות ויתורים חד צדדיים של בריה"מ –
לדבריו, בריה"מ בסוף שנות ה-80 עדיין נותרה מעצמת על. לעומת זאת, נכשל
גורבצ'וב בתחום ביצוע רפורמות בכלכלה והבראתה. חלק מהאשמה לכך מטיל ארבאטוב על
ראשי הממשלה של גורבצ'וב והם ניקולאי ריז'קוֹב (1990-1985) וּ- ולנטין פַּבְלוֹב
(ינואר- אוגוסט 1991). אלה, לדברי המחבר,
היו אישים חלשים והיו מוכנים לנקוט
בצעדים שגויים. המצב הנואש בכלכלה בסוף עידן גורבצ'וב החל לסכן את כל השיטה
הפוליטית החדשה שבנה. עם זאת, את הידרדרותה של הכלכלה כבר לאחר התפטרותו של
גורבצ'וב, בתקופת בוריס ילצין – אין לדעת
המחבר לייחס לתקופת גורבצ'וב.
ארבאטוב
הכיר את גורבצ'וב בסוף שנות ה-70 ומתחילת שנות ה-80 החל לעבוד איתו. הוא השתתף
בהכנות לביקוריו בקנדה ב-1983 ולבריטניה ב-1984, ארגן ראיונותיו לתקשורת הזרה ויעץ
לו בנושאים פוליטיים וכלכליים. באפריל 1985 הכין ארבאטוב לגורבצ'וב מעין מִזכר
בנושא מדיניות החוץ אשר השתרע על פני 50 עמודים. הצעותיו כללו, נוסף לצורך בהפגת
המתיחות עם ארה"ב ובנרמול הקשרים עם סין – נקיטת מדיניות פעילה באזור המזרח
הרחוק והאוקיינוס השקט. במזכר אחר הביע ארבאטוב התנגדות ליוזמתו של גורבצ'וב
להגביל את הייצור והצריכה של משקאות אלכוהוליים, בנימוק כי בדומה ל"חוק
היובש" בארה"ב בזמנו יוזמתו לא תניב פירות. לאחר שגורבצ'וב נוכח לדעת
בצדקת הערכתו של ארבאטוב, הוא התווה דרך
לשיפור הקשר איתו. גורבצ'וב הודיע לארבאטוב כי כאשר אין באפשרותו לקיים איתו פגישה
אישית, עליו לטלפן למזכירוּת וזו תשלח מייד שליח לקבלת הצעותיו, שיועברו
ישירות לידיו.
לפי
המתווה הזה שלח ארבאטוב לגורבצ'וב עשרות מכתבים. בינו למנהיג הסובייטי שררו יחסי
אמון, ועל כן מכתביו התאפיינו בכנות, בלי שטרח לבזבז זמן על כתיבה בסגנון ההולם
פנייה לראש מדינה. ההיסטוריון דמיטרי ווֹלקוֹגוֹנוֹב (בספרו "שבעה
מנהיגים") חשף את מכתביו של ארבאטוב, שאמורים היו להיות אישיים. בין העצות של
ארבאטוב לגורבצ'וב נכלל הצורך לקצר בנאומים ולהפסיק באמצע את דבריהם של המהללים אותו, וכמו כן לוותר על תפקיד
המזכ"ל לאחר הקונגרס ה-28 (שנערך ביולי 1990). וולקוגונוב סבור כי העצות של
ארבאטוב היו טובות (ארבאטוב מעדיף להימנע ממתן ציונים לעצותיו בעצמו) וכי פרישתו
של גורבצ'וב מראשות המפלגה הייתה מאפשרת לו להעמיק ברפורמות בלי לכבול את ידיו
בכבלים אידיאולוגיים.
מסביבות 1990 ועד לניסיון ההפיכה של אוגוסט 1991, ניכרה מגמה של
חזרה לשמרנות בקרב חלק מצמרת המפלגה, חברי הפרלמנט וכלי תקשורת מסוימים. בלחצם של
השמרנים, בדצמבר 1990 קידם גורבצ'וב שני
אישים, והם בוריס פוגו (B.K. Pugo) וגנאדי ינאייב. (ינאייב מתואר על ידי המחבר כ"חתיכת
אפס" ושיכור). הראשון מונה לשר הפנים והשני לסגן הנשיא, ושניהם עתידים היו
למלא תפקיד מרכזי בקשר נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991. מאידך גיסא, בדצמבר 1990, שר
החוץ אדוארד שֶבַרדנַדְזֶה, שהיה מזוהה עם החוגים הליברלים, התפטר מתפקידו.
במקביל, בשנים 1991-1990, עוד לפני אוגוסט
1991, נקט גורבצ'וב בצעדים שכוונו להפוך
את בריה"מ למדינת משטרה צבאית. בתקופות מסוימות ניכרו תנועות צבא סביב
מוסקבה, התקבלה החלטה להעביר כוחות צבא לאזורים "בלתי שקטים", ולאפשר
לצבא לפעול באזורים האלה ביחד עם כוחות משרד הפנים והמשטרה. שימוש בכוח מצד גורמי
הביטחון הביא לשפיכות דמים בווילנה ובריגה. גורבצ'וב הצדיק את צעדיו בטענה כי הוא
נענה לדרישות החברה שנעה בכיוון השמרני ורוצה סדר. ארבאטוב התנגד למִפנה הזה ימינה
ופירט את עמדתו במכתב לגורבצ'וב במארס 1991, וכתוצאה מכך יחסיו עם המנהיג הסובייטי
התקלקלו עד אפריל 1991.
החל מדצמבר 1989 ניהל המחבר ויכוח חריף ועקרוני
נגד המדיניות [התקציב?] בתחום הצבאי.
כנראה מסיבה זו במארס או באפריל 1991 שני צירים מטעם הצבא ב"קונגרס של נציגי העם" ביקשו ממנו
להעביר לגורבצ'וב אזהרה לפיה מתוכנן נגדו קשר צבאי ואחד מהקושרים הראשיים הוא
הגנרל ולנטין וראניקוב (Varennikov). גורבצ'וב השיב כי כבר הגיעו אליו שמועות בדבר עמדתו ופעילותו של
הגנרל הזה – אבל כנראה לא נקט בצעדים המתאימים. הגנרל וראניקוב אכן עתיד היה
להשתתף בקשר נגד גורבצ'וב באוגוסט 1991.
ארבאטוב
שאל את גורבצ'וב, כבר לאחר סיום שלטונו, האם הוא פעל לפי תוכנית אותה הגה מראש.
תשובתו הייתה כי לגבי חלק מהסוגיות פעל לפי תוכנית כללית, אבל בהיבטים רבים,
האירועים הם שהכתיבו את מהלכיו. לדעת המחבר זו תשובה אמיתית ומדויקת. הואיל
וגורבצ'וב הצליח במדיניותו בשני תחומים חשובים – קידום הדמוקרטיה וסיום המלחמה הקרה – הרי מאזן פעילותו חיובי. ארבאטוב
ממשיך: מאז 1917 לא היו שנים פוריות יותר בחברה הסובייטית – גורבצ'וב פתח פֶּתח לעתיד משגשג ומאושר.
לדעת המחבר, הסיבות העיקריות להתמוטטות השיטה
הסובייטית נעוצות בתחום הפנים – על אף שכתוצאה מחולשתה
הכלכלית של בריה"מ נגרמו לה נזקים חמורים יותר כתוצאה ממרוץ החימוש, בהשוואה
למערב. בשיטה הסובייטית, כפי שעוצבה על ידי סטאלין, נזרעו זרעי התמוטטותה העצמית.
מערכת זו יכלה לתפקד רק בעת משבר חמור, כמו מלחמה, או באמצעות מנגנון דיכוי אכזרי
ויעיל. ללא המרכיבים האלה, שיטה זו נדונה להתפרקות עצמית. השיטה הטוטליטארית דיכאה
את הפוטנציאל האינטלקטואלי, המקור העיקרי לצמיחה בחברה המודרנית.
שלטונו
של בוריס ילצין: שקיעה, דצמבר 1991 -
דצמבר 1999
בתחילת
דרכו הפוליטית ב-1991 ילצין התקבל בציבור כממשיך ברפורמות הדמוקרטיות של גורבצ'וב.
הוא גם מילא תפקיד מפתח ופעל בגבורה להכשלת הפוטש באוגוסט 1991 במהלכו זמנית הודח
גורבצ'וב. עם זאת, המחבר מביע חשד שהחנינה
המהירה לה זכו מחוללי הקשר [בפברואר 1994] ייתכן שנבעה מכך שילצין ואלה שהגיעו
לשלטון עימו לא היו מעוניינים בחקירה אמיתית של הפוטש. ארבאטוב ממשיך: "אינני
מוצא מכלל אפשרות שיכלו להתגלות דברים לגמרי לא כדאיים לילצין".
המחבר
מאשים את ילצין בפירוקה של בריה"מ בשלהי 1991, אבל עיקר האשמותיו נגד ילצין
עוסקות בתחום הכלכלי. הוא תוקף בחריפות את מדיניות ההפרטה בשיטת "ריפוי
בהלם" שבוצעה על ידי ראש ממשלתו של ילצין יֶגוֹר גַאידָר בשנים 1993-1992.
רפורמה זו קוּדמה על ידי המערב (שהבטיח עזרה נדיבה) באמצעות "הבנק
העולמי", "קרן המטבע הבינלאומית" וכלכלנים מערביים, וכל זאת ללא
התייעצות עם הציבור ועם כלכלנים רוסים ישרים, בהם גריגורי יאבלינסקי, אשר הציג
תוכנית אלטרנטיבית. ההפרטה החלה, באופן מוזר, דווקא בענפי הכלכלה שהניבו רווחים
גדולים, כמו חברות שעסקו בהפקת נפט וגז. מטרת הרפורמות הייתה לכונן ברוסיה כלכלה
קפיטליסטית. אבל הקפיטליזם שהוקם ברוסיה לא היה קפיטליזם מודרני מתוקן, שעבר רפורמות
בהשפעות לחצים חברתיים והמודל הסובייטי, אלא קפיטליזם מיושן נחלת המאות הקודמות.
רפורמת
ההפרטה של גאידר הסבה לכלכלה הרוסית נזק
גדול יותר במשך עשור מהנזק שהסבו
לה מרוץ חימוש והמלחמה הקרה במשך עשרות שנים. הייצור הצטמק, האינפלציה הרקיעה
לאלפי אחוזים, ההון הרוסי ואוצרות הטבע נשדדו על ידי פקידים מושחתים ויסודות
קרימינאליים, והון רוסי הועבר למערב. נוצר פער עצום בין עניים למיעוט של עשירים.
רוסיה שקעה כלכלית, פוליטית ומוסרית. לחולשתה הפנימית של רוסיה היו השלכות שליליות
על מעמדה בתחום החוץ. מעורבות מופרזת ביותר של המערב ברפורמות כושלות ברוסיה עוררה
עוינות כלפיו, לנוכח ייחוס לו כוונות זדוניות. מוטב כי הרפורמות היו נעשות בידי
הרוסים עצמם, תוך לקיחת בחשבון את צרכיה הספציפיים של רוסיה. בדיעבד, גם מומחים
מערביים מתחו ביקורת קשה על הרפורמות של גיאדר.
ב-1993
הפגיז ילצין בתותחים את הפרלמנט ובכך פגע בדמוקרטיה. ילצין רק העמיד פנים של
דמוקרט, בעוד בפועל היה תאב שלטון והחל לראות עצמו כצאר. כלפי חוץ הפגין נימוס, אך
למעשה היה חסר תרבות, גס ויהיר. הוא נהג
לפטר אנשים, בהם בדרגים הגבוהים, בפתאומיות ובאופן שרירותי. ילצין לא יכול היה
לסבול אישים נבונים בעלי חשיבה עצמית בסביבתו – ולעומת זאת גילה סובלנות כלפי אישים
בלתי מוכשרים ומושחתים.
בסביבתו
של ילצין (כונתה "המשפחה") היו אנשים מושחתים, ויש להניח כי גם ילצין
עצמו לא היה חף משחיתות. השערה זו מתחזקת כאשר התברר כי השיקול החשוב ביותר של
ילצין בבחירת יורשו – ולדימיר פוטין –
היה הענקת מצד היורש חסינות לכל החיים מחקירה כלשהי ומאישום במעשי פשע.
המחבר גם מעלה את האפשרות כי המלחמה השנייה בצ'צ'ניה, שהחלה בסוף אוגוסט 1999,
הייתה חלק ממסע הבחירות של ולדימיר פוטין לרשת את ילצין.
השנתיים
הראשונות בשלטונו של ולדימיר פוטין, 2001-2000
בהתייחסויות
קצרות לתקופת שלטונו של פוטין בשנתיים הראשונות 2001-2000 [הספר פורסם ב-2002]
טוען ארבאטוב כי לוּ פוטין היה מעוניין לכונן משטר דמוקרטי, היה
מְקדם קיומו של פרלמנט חזק ועצמאי, אמצעי תקשורת חופשיים וחברה אזרחית. במקום זה
הוא כונן פרלמנט בשליטתו, מינה מושלים כרצונו, סגר שני ערוצי טלוויזיה עצמאיים והפעיל
לחץ על העיתונות. כמו כן החזיר סמלים סובייטיים-צארים ומנהל מלחמה שנייה בצ'צ'ניה.
לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, הוא בחר בקו של שיתוף פעולה עם המערב בנושאי
ביטחון – ואולם השיפור בקשרים עם המערב יישאר שטחי, כל עוד מדיניות הפנים שלו
נמצאת בסתירה למגמתו במדיניות החוץ. ארבאטוב סבור כי על פוטין לתת עדיפות למלחמה
בשחיתות – בעוד חיזוק המדינה ללא מלחמה בשחיתות רק תגביר את השחיתות בה.
הערות ביקורתיות
מלבד
אזכורו של ארבאטוב כי אביו היה יהודי, בולטת לעין הימנעותו מהתייחסות – לא כל שכן
דיון – בנושאים יהודיים, כמו יהודי בריה"מ וישראל. אף באזכורו הקצר
ל"פרשת הרופאים" בתחילת 1953, הוא אינו מציין כי רוב העצורים בעלילת הדם
הזו היו יהודים וכי היא נשאה אופי אנטישמי מובהק. בעקביות למה שניתן להגדיר אף
כהימלטות מלדון בנושאים יהודיים, בספרו הזה
– שעוסק גם בסכסוכים בעולם השלישי –
הסכסוך הישראלי-ערבי כמעט ואינו נזכר. במשפט בודד בסוגריים מציין המחבר הוא
כי הוא אינו רוצה לגעת בסוגיית המזרח התיכון, כיוון שזו שאלה מסובכת מאוד שיש
להשאירה למומחים. יש להניח כי המכון לחקר ארה"ב שבראשו עמד ארבאטוב יעץ גם
בנושא הגירה יהודית מבריה"מ. זאת כיוון שהנושא הזה היה קשור בצורה הדוקה
בקשרים הסובייטיים-אמריקאים: יציאת היהודים מבריה"מ הגיעה לשיא בשנים
1973-1972 (בהשוואה לשנים הקודמות) בתקופת
הפסגה בדטנט, ולשיא חדש ב-1979 כאשר בריה"מ הייתה מעוניינת שהקונגרס יאשר את
הסכם סאל"ט 2. ואולם נושא ההגירה היהודית מבריה"מ בכלל והעלייה לישראל
בפרט אינם נזכרים בספרו כלל. מכל זה ניתן להסיק כי ארבאטוב ראה את עצמו פטריוט
סובייטי ובהמשך פטריוט רוסי, ולפחות כלפי חוץ רצה להצטייר כחסר זיקה רגשית ליהודים
ולישראל, וכי אף לאחר סיום מעורבותו בפעילות מדינית שקד לא להותיר שום אמתלה
להאשימו בהיעדר פטריוטיות על רקע מוצאו מצד אביו.
בתיאור פעילותו של אנדרופוב בתור ראש ה-ק.ג.ב נגד הדיסידנטים מתעלם המחבר מכך
שמעשיו נבעו גם מאמונתו המוצקה בצורך לדכא באִבָּה כל חשיבה אפיקורסית מחוץ לממסד.
כאשר רופא הקרמלין, יבגני צ'זוב, ניסה למתן את טיפולו של
אנדרופוב בדיסידנטים בהעירו לו כי הוא מייחס חשיבות מופרזת לקומץ של מתנגדי המשטר
המנותקים מהעם, השיב אנדרופוב: "אינך מבין כי לקעקע כל משטר, במיוחד בעת קיום
שפע מניעים סמויים לחוסר שביעות רצון, כאשר בוערת בסתר אש הלאומיות, קל
מאוד...מילה כתובה – הרי זה נשק, נוסף לכך נשק חזק, אשר יכול להרוס. ועלינו
להתגונן".[6]
טענתו
של ארבאטוב לפיה אנדרופוב התאפיין עד 1982
בהיעדר שאיפה לשלטון נראית תמוהה ואף נאיבית. לפי עדותו של אלכסנדר בובין, שהכיר
ועבד לסרוגים עם אנדרופוב החל מתחילת שנות ה-60, האיש בהחלט התכוון להגיע לפסגת
השלטון, וייתכן כי אורח חייו הצנוע והסגפני – בניגוד לעמיתיו בהנהגה – נועד למנוע
שידבק בו רבב העלול להפריע לעלייתו לצמרת.[7] לתשומת
הלב ראויה גם עדותו של ויקטור גרישין, חבר בפוליטביורו (1986-1971) שעיקריה
כדלהלן: –
בתקופת
עמידתו של אנדרופוב בראש ה-ק.ג.ב הותקנו אמצעי האזנה (ולא רק בטלפון) בדירות
ובמעונות הכפריים (דאצ'ות) של חברי ההנהגה
הבכירים, כשהמעקב אחר שיחותיהם התבצע 24 שעות ביממה, כולל במצבים האינטימיים של הלילה. ה-ק.ג.ב הפך
לארגון העומד מעל הממשלה ואף במידה מסוימת מעל למפלגה – ארגון עצמאי ללא פיקוח,
הנמצא בתחום סמכויותיו של המזכיר הכללי בלבד. כמו כן גברה השפעת ה-ק.ג.ב בעיצוב
מדיניות הפנים והחוץ של בריה"מ. אנדרופוב עצמו נעשה ל"מקורב מאוד"
לברז'נייב והיה נכנס ללשכתו בכל עת, בין אם בזמן עבודתו בקרמלין או במעון הקיץ שלו.[8] יש
לציין כי מדובר בעדות של אישיות בלתי אוהדת לאנדרופוב, ואולם בהקשר לדברים שהובאו
נכונה ותואמת להערכה המקובלת על היסטוריונים. בקיצור, חיזוק הדרגתי ומשמעותי בכוחו
הפוליטי ובכוחו של המוסד בראשו עמד, ה-ק.ג.ב; בילוש אחר כל חברי הפוליטביורו, מלבד
ברז'נייב – כל זה נעשה כנראה במודע גם לסלילת הדרך להגיע לפסגה.
בספר
ישנן טעויות דפוס (כלומר טעויות שמקורן בהגייה לקויה) לא מעטות, בהן טעויות
בתאריכים. ישנה גם טעות בולטת שמקורה בהיסטוריוגרפיה הסובייטית: בתיאור תהליך
הדה-סטליניזציה, המחבר רואה בטעות את
סילוקו של לַברֶנטי בֵּריָה מההנהגה הסובייטית ביוני 1953 כחלק מהתהליך הזה. לאמתו
של דבר הטיהורים בשלהי שלטונו של סטאלין כוונו (בין היתר) נגד בריה, ובריה דווקא
מילא תפקיד מרכזי, מייד לאחר מותו של
סטאלין, בשחרורם וטיהור שמם של חלק מקורבנות הטרור הסטליניסטי, בהם העצורים מ"פרשת
הרופאים". כמו כן הקדים בריה את חרושצ'וב ביחס ביקורתי כלפי סטאלין.
הטעות
הזו של ארבאטוב רומזת כי נותרו בו עדיין שרידים של איש השיטה הסובייטית. מספרו גם
לא ברור דיו האם השיטה הסובייטית שהוקמה בידי סטאלין הייתה ניתנת לתיקון בתקופת
גורבצ'וב, או בעצם אין אפשרות לשלב בין משטר קומוניסטי לדמוקרטיה ליברלית.
לארבאטוב היה האומץ להיאבק בתוך השיטה הסובייטית למען רפורמות בה, והוא גם לא נרתע
למתוח ביקרת על היבטים מסוימים במדיניות החוץ הסובייטית ולקבוע כי חלק מהאשמה על
שקיעת תהלך הדטנט מוטלת על בריה"מ – ועם זאת רוב חייו הוא היה כמו שם ספרו
"איש השיטה".
[1] אישור להערכה זו ניתן למצוא
בספרו האוטוביוגרפי של אלכסנדר בובין, שבעת הפלישה לצ'כוסלובקיה היה יועץ במדור הקשרים
עם המדינות הקומוניסטיות בוועד המרכזי. לדברי בובין, לעמדתו השלילית כלפי הפלישה
לצ'כוסלובקיה היו שותפים אישים רבים במדור בו עבד וגם בקרב עובדי משרד החוץ. כאשר
בובין ביטא את התנגדותו לפלישה באוזני ברז'נייב, תשובת המנהיג הסובייטי הייתה כי
ההחלטה בנדון כבר התקבלה, ואם הוא אינו תומך בה עליו לפרוש מהמפלגה.
בובין, אלכסנדר. המאה ה-20 כהשתקפות
חיי אדם: זיכרונות (מוסקבה, 2003)
Бовин, Александр. ХХ
век как жизнь: Bоспоминания (Москва: Захаров, 2003)c.177-184, 189[המקור: רוסית] .
[2] שם המכון בר"ת ברוסית ИМЭМО. שני העובדים הם אנדרי פאדין (Фадин) ופאוול קודיוקין ( Кудюкин)]. הם נעצרו בעוון הפצת
עלונים ביקורתיים ביחס לגרסה הרשמית בשאלת המצב בפולין [הטלת משטר צבאי] והביעו
יחס אוהד כלפי ארגון העובדים "סולידאריות".
[3] בעת "פרשת לנינגרד"
[טיהורים, כולל הוצאות להורג, של אישים בכירים בלנינגרד, ביוזמת סטאלין] ב-1950 הסכים אנדרופוב, בתור המזכיר השני ברפובליקה הקראלית-פינית, להעיד נגד המזכיר
הראשון של הרפובליקה, על מנת להציל את חייו. המזכיר הראשון נידון ל-25 שנות מאסר,
אך שוחרר ב-1956, בעקבות הדה-סטליניזציה.
בהסתמך על ספרו של רוֹי מדבדב, יורי אנדרופוב (מוסקבה 2004).
Медведев, Рой. Юрий Андропов: неизвестное об известном (Москва: Время,
2004).[ המקור: רוסית]
[4] Чазов,
Евгений Иванович. Хоровод смертей. Брежнев, Андропов, Черненко… (Москва: Алгоритм, 2014). [רוסית]
צ'זוב, יבגני. ריקוד במעגל המוות:
ברז'נייב, אנדרופוב, צ'רננקו...(מוסקבה, 2014)
[5] גרסתו של ארבאטוב על הרקע למינויו של צ'רננקו תואמת את גרסתו של
יבגני צ'זוב בנושאים העיקריים והם: אנדרופוב המליץ לאוסטינוב על גורבצ'וב כיורשו;
מצב בריאותו הרעוע של צ'רננקו היה ידוע לחברי הפוליטביורו בטרם מינויו למזכיר
הכללי, אבל למרות זאת הם החליטו למנותו כדי לזכות בחופש פעולה רחב, בהשוואה
לעמידתו בראש של שליט בריא, גורב'צוב.
בנושא מסוים ארבאטוב כנראה לא דייק. צ'זוב עדכן את חברי הפוליטביורו במצב בריאותו
של צ'רננקו, אך קרוב לוודאי לא אמר במפורש כי האיש אינו כשיר לעמוד בראש המדינה. צ'זוב,
שם.
[6] צ'זוב, שם.
[7] Бовин, Александр. ХХ век как жизнь: Bоспоминания (Москва:
Захаров, 2003),c.243-251. [
המקור: רוסית]
אלכסנדר בובין, המאה-20 כהשתקפותם של החיים: זיכרונות (מוסקבה,
2003).
[8] Гришин, Виктор. Катастрофа: От Хрущева до
Горбачева (Москва: Алгоритм, Эксмо, 2010), c. 49-50.
[ המקור:רוסית]
ויקטור גרישין, אסון: מחרושצ'וב עד
גורבצ'וב (מוסקבה 2010).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה