עוז, עמוס. בין חברים (כתר ספרים, 2012
). 160 עמ'
קובץ סיפורים קצרים של אחד מבכירי
הסופרים של ישראל, עמוס עוז (2018-1939). הסיפורים מתרחשים בקיבוץ דמיוני בשם
יקהת, כנראה באמצע שנות ה-50 של המאה
ה-20, וכל גיבוריהם הם חברי הקיבוץ. הספר שופך אור על חיי הקיבוץ באותה התקופה: זוגיות
ויחסי מין; ויכוחים אידיאולוגיים המשקפים את המתח בין צורכי הפרט לבין הקולקטיב,
ובעצם ביקורת של המחבר על המסגרת הנוקשה של הקיבוץ הפוגעת באינדיבידואל.
מלך נורבגיה
במרכז הסיפור עומד צבי פרוביזור,
רווק כבן חמישים וחמש, שאהב לבשר בשורות רעות לחברי הקיבוץ. בין שפע הידיעות
הטראגיות, עליהן נהג לדווח על סמך קריאה בעיתונים, הייתה מחלתו בסרטן כבד של מלך
נורבגיה, ובהמשך מותו. בין צבי ללונה, מורה אלמנה כבת ארבעים וחמש, החל להיווצר
קשר ידידותי. היא ראתה בבן שיחה אדם רגיש הנושא על כתפיו את כל הצער העולם.
"ערב אחד, כשדיבר אליה בלהט על הרעב בסומליה, נכמר לבה והיא אחזה פתאום בכף
ידו ומשכה אותה אל חיקה. צבי נרעד ומיהר לאסוף את ידו...נגיעת אנשים זרים, גברים
או נשים, הייתה גורמת לו להתכווץ כולו כאילו קיבל כווייה" (עמ' 17). מאז חדל
צבי להיפגש עם לונה, וזו עזבה את הקיבוץ.
שתי נשים
גרושה בשם אריאלה יזמה קשר מיני עם בועז בעת שהוא בא לתקן ברז דולף בדירתה. הקשר
המיני הלך והתפתח לסוג של זוגיות, וכעבור שמונה חודשים גילה בועז לאשתו אסנת
על קיום הקשר עם אריאלה. הוא ביקש את סליחתה ומסר על החלטתו לעבור לגור עם אריאלה.
לזוג אסנת ובועז לא היו ילדים. אסנת נפרדה מבועז במעין אדישות. בהמשך כתבה אסנת
לאריאלה שני פתקים קצרים וענייניים מהם
השתמעה דאגה לבריאותו של בועז: עליה לדאוג
כי הוא יקפיד לקחת את התרופות הקבועות שלו ולהימנע מהכנת מאכלים שעלולים להחמיר את
מחלותיו. אריאלה ענתה במכתב ארוך בו כתבה בין היתר: "אין יום שאני לא חושבת
עלייך, אסנת, וקוראת לעצמי בחורה מנוולת.. ולפעמים אני אומרת לעצמי שאולי לאסנת
באמת לא היה כל כך אכפת, אולי היא לא אהבה אותו?...את יודעת כל כך טוב מה מותר ומה
אסור לו לאכול, אבל האם את באמת יודעת מה הוא מרגיש?" (עמ' 28.) בניגוד
לאריאלה, בועז היה טיפוס שהמעיט בדיבור. בסוף מכתבה מציעה אריאלה לאסנת להיפגש
ולדבר, אבל לא על דיאטה של בועז, אלא על דברים אחרים לגמרי. אסנת קראה את המכתב
פעמיים, אך בחרה לא להשיב.
בין חברים
הדמות הראשית בסיפור הוא נחום אשרוב,
אלמן בן 50 ואב שכול, אשר בתו היחידה עדנה בת ה-17 בחרה לחיות עם דויד דגן
בן ה-50. דויד הוא מראשוני הקיבוץ ומנהיגיו, מורה לשעבר של עדנה, שנהג להחליף
נשים, וכבר היו לו שישה ילדים מארבע נשים שונות. ברגעים מסוימים מתעורר אצל נחום
הרצון לבוא לביתו של דויד, לסטור לו על פניו ולקחת ממנו את בתו, אך הוא אינו עושה
זאת מסיבות אחדות. נחום הוא איש נעים הליכות, קשרי ידידות והערכה הדדית מחברים
בינו לדויד והמושג אהבה חופשית אינו זר לו. לאחר פרק זמן של הססנות, נחום בכל זאת
מוצא לנכון לסור לביתו של דויד. דויד מקבל
אותו בחמימות ומוסיף: "עדנה כבר חששה שאתה כועס עלינו, ואני אמרתי לה: תראי
שהוא יבוא" (עמ' 46). לאחר ההקדמה הקצרה הזו דוד עובר לדון בסוגיה לגמרי אחרת
המטרידה אותו כדמות מובילה בקיבוץ. נחום מתעלם מהסוגיה האחרת, ושואל "בקול
מעוך: אבל אינני מבין איך...אבל היא תלמידה שלך" (עמ' 47-46). דויד חותך אותו
בקול סמכותי: "כבר לא...ובעוד כמה חודשים היא תהיה חיילת" (עמ' 47).
בינתיים נכנסה עדנה לחדר, הביאה כיבוד, בירכה את אבא לשלום ואמרה: "אל תדאג
לי. טוב לי כאן" (עמ' 49). נחום בחר לא לענות והתעלם מהכיבוד. הוא התחרט על
בואו, בהגיעו למסקנה כי אין באפשרותו "לנצח את האהבה" (עמ' 49), ועל כן
מוטב היה להמתין עד שעדנה בעצמה תעזוב את דויד, או דויד, המרבה להחליף נשים, ימצא
בחורה אחרת. בכל זאת פורצת שאלה מגרונו – "אבל איך אפשר?" (עמ' 50) –
והוא יוצא מביתו של דויד בלי לטרוק את הדלת. מסיפור נוסף בקובץ,
"בלילה", אנו למדים ש"דגן נפרד מעדנה אשרוב" (עמ' 103).
אבא
משה ישר הוא נער בן 16 אשר אימו נפטרה
בהיותו ילד, אביו חולה מאוד, ועל כן הועבר הנער על ידי רשויות הסעד לקיבוץ. משה הוא
ממוצא ספרדי שבא מרקע שונה מזה של ילדי הקיבוץ: ערכי מוסר שמרניים ולבוש שמרני
ומסודר – בניגוד למכנסיים הקצרים, החולצות הלא מכופתרות והלבוש המרושל בכלל
המאפיין את בני גילו בקיבוץ, והפתיחות בקשרים בין בנים לבנות. הוא עושה מאמץ להשתלב בקיבוץ, אך מתקשה להידמות
לחבריו. הוא מאוהב בנערה, אך אינו מעז אף לגשת אליה. הוא תלמיד שקדן המרבה לקרוא
ספרים, אבל בשיעורים נמנע מלשאול שאלות, והתורה המרקסיסטית לפיה הקִדְמָה מחייבת
שפיכות דמים – כדברי המחנך בשיעור ההיסטוריה – אינה מקובלת עליו, בתור נער עדין
ויפה נפש. כבעל התכונות האלה, עבודתו בלול קשה עליו מבחינה נפשית. הוא מבצע עבודה
זו במסירות, ואולם לבו מלא צער על תנאי מחייתן הקשים של התרנגולות והגורל האכזר
המצפה להן.
משה, בתור בן מסור לאביו, רואה מחובתו
לבקרו בבית חולים – על אף שהכרתו של האב מטושטשת עד שמתקשה לזהות את בנו. אך גם
הערך הבסיסי הזה של כיבוד הורים מוטל בספק
אצל מחנכו, דוד דגן – אותו האיש המבוגר החי עם נערה בת 17 ומשמש מורוֹ להיסטוריה.
המחנך לא שלם עם החלטתו להרשות למשה לבקר את אביו. הוא אומר לנער: "הנסיעות
האלה אל הקרובים שלך מרחיקות אותך מאתנו. הלוא אתה כבר כמעט אחד מאתנו" (עמ'
55). בשיחה עם אחת המורות דויד מוסיף: "כשאנחנו באנו ארצה, פשוט השארנו את
ההורים מאחור. חתכנו בבשר החי וזהו" (עמ' 58).
ילד קטן
סיפור נוגע ללב על יוּבל, ילד בן חמש חלש
וחולה. הוא עדיין מרטיב במיטה, נוהג לשים אגודל בפיו וצמוד לצעצוע של ברווז. אביו,
רוני שינדלין, מגלה הבנה כלפיו, בעוד אימו לאה, המתמחה בטיפול בילדים,
נוהגת בו בקשיחות ומשוכנעת כי חובה להתאימו למסגרת הילדים של בני גילו בקיבוץ.
ילדי הקיבוץ מתעללים ביובל בקביעות. בעת הלינה המשותפת של הילדים, ילד רשע במיוחד
החזק מיובל, חוטף ממנו את הברווז וחותך אותו, וכמו כן מרביץ ליובל. הבן החבול בורח
מהלינה המשותפת לבית הוריו. האב, בתגובה, מגיע ללינה המשותפת, מרביץ לילד שקט
ועדין שדווקא לא פגע בבנו, וגם לא חוסך את שבטו משומרת הלילה. בהמשך הלילה ישן
רוני חבוק עם בנו. למחרת רוני, שעובד במסגרייה, אינו יוצא לעבודה וגם אינו שולח את
הילד לגן. האב מוזמן לבירור במזכירות קיבוץ, ואמו של הילד, אשר בעת האירועים בלילה
הייתה בהשתלמות מטפלות, מוחזרת לקיבוץ. בבוא הערב, האם מחזירה את הילד ללינה
משותפת ומבטיחה לו כי אף אחד לא יציק לו, כיוון שהשומרת תשגיח על הילדים כמו
שצריך. לאחר שעות אחדות רוני החליט לצאת כדי לראות מה שלום הילד, אך נכנע לרצונה
של לאה, שאמרה: "אתה לא יוצא לשום מקום" (עמ' 91). רוני מגלם דמות של
ליצן עצוב. כלפי חוץ, הוא ידוע כאדם עליז היושב מדי ערב בין חבריו ומוקיריו ומתבדח
על מערכות היחסים מחוץ לנישואים שבין חברי קיבוץ מסוימים – אבל בביתו, בתור אב
רגיש לילד בעייתי, הוא אינו שמח כלל.
בלילה
יואב קרני, המזכיר של הקיבוץ נמצא בקונפליקט
מתמיד בין נאמנות לעקרונות הקיבוץ ובין לבו הטוב. במהלך משמרת הלילה שלו פוגשת
אותו ביוזמתה חברת קיבוץ בשם נינה סירוטה, הנשואה לאבנר ולזוג שני
ילדים. היא מתוודע בפניו כי אינה מסוגלת יותר לחיות עם בעלה, וכבר ללילה הזה מבקשת
מיואב למצוא לה חדר בו תוכל לישון לבד. בתחילה יואב טוען כי אין לו חדרים בכיס
והנושא מצריך דיון בוועדה, אבל מייד חוזר בו, ולבסוף מארגן עבורה לינת לילה בחדר
המזכירות. יואב, הנשוי ואב לילדים, היה מאוהב בנינה בעבר, וכעת באמצע הלילה,
במיוחד כשהם לבד בחדר המזכירות ונדמה לו כי נינה מגלה פתיחות לגביו, מרסן את עצמו
לא להיכנע לתשוקתו.
שומרת הלילה של חדר הילדים, שראתה את
יואב ונינה הולכים יחדיו בלילה, מזהירה את יואב שהאירוע הזה "לא ייגמר
טוב...אדם נשוי מסתובב פתאום בלילה עם אשתו של בחור אחר" (עמ' 110). לאחר
ניסיונו הקצר להסביר לשומרת כי היא טועה במסקנתה – יואב מבין כי מאמציו הם לשווא,
והאירוע יהפוך לנושא לרכילות. מסיפור "דיר עג'לון" אנו למדים כי נינה
התגרשה מבעלה.
דיר עג'לון
הניה קַליש היא אלמנה בת 60 ולה אח בשם
ארתור. בשנת 1947 הוא נשלח מטעם ההגנה – ובהסכמת הקיבוץ – לאיטליה לרכוש נשק
מחתרתי ומכונות לייצור נשק. לאחר מלחמת העצמאות הוא לא שב לקיבוץ, כי אם נשאר
באיטליה והפך לאיש עסקים מצליח. ארתור מעוניין להזמין על חשבונו את בנה של הניה,
יותם, לאיטליה להשתלם בלימוד הנדסת
מכונות. האֵם משתוקקת כי בנה ייצא ללימודים באיטליה, אך נתקלת בהתנגדות מצד חברי
הקיבוץ והדמויות המובילות בו. דויד דגן, המחנך, טוען כי יציאת הבן לאיטליה תפגע
בעיקרון השוויוניות, לפיו על כל מסיימי השירות הצבאי להמתין לפחות שלוש שנים עד
ליציאה ללימודים גבוהים. הניה משוכנעת כי בהתנגדותם ללימודי בנה בחוץ לארץ, שרק
תקצר את רשימת הממתינים ללימודים להשכלה גבוהה, חברי הקיבוץ פועלים מתוך צרות עין
וקנאה. יותם עצמו אינו מעוניין ללמוד הנדסת מכונות, אך האווירה בקיבוץ מחניקה אותו,
הוא רוצה לצאת מהקיבוץ לפרק זמן מסוים
ואחר כך להחליט אם לחזור.
דויד דגן מצליח לקרוא את מחשבותיו של
יותם. הוא מגיע לחדרו של הבחור ומודיע לו כי ימליץ לאסיפת הקיבוץ לאשר לו חופשה
מיוחדת של שבועיים-שלושה לנסיעה לאיטליה, מתוך התחשבות במשברו האישי. יותם נמנע
מלתת הסכמתו להצעתו של דגן, ולאחר השיחה עם המחנך יורד לכפר ערבי נטוש שליד
הקיבוץ, דיר עג'לון. בימי מלחמת העצמאות הקיבוץ יקהת נכבש ונשרף בידי ערבים שבאו
מדיר עג'לון, אך כעבור שישה שבועות התהפך הגלגל: דיר עג'לון נחרבה בידי הצבא
הישראלי, כל תושביה גורשו ואדמותיה חולקו בין הקיבוצים. בשבתו בדיר עג'לון יותם
מהרהר בשאלה: האם "יש לו די אומץ
לעזוב את הקיבוץ...ולצאת לבדו בידיים ריקות אל העולם. על השאלה הזאת לא מצא
תשובה" (עמ' 136).
אספרנטו
מרטין וַנדנברג הוא ניצול שואה מהולנד. הוא סובל ממחלה
קשה בדרכי הנשימה מפאת עישון, נעזר בבלון חמצן – ואף על פי כן ממשיך מעט לעשן. אסנת
– האישה מהסיפור "שתי נשים" שטיפלה בנאמנות בבעלה עד שעזב אותה – כעת
עוזרת בהתנדבות למרטין החולה. בשארית כוחותיו מרטין עובד במסירות בסנדלרייה של
הקיבוץ, מתקן ויוצר נעלים. מרטין לא נענה לפנייתו של מזכיר הקיבוץ בשם חברי הקיבוץ
– פנייה המסתמכת על חוות דעתו של רופא – להפסיק לעבוד בסנדלרייה. האוויר בצריף עבודתו
דחוס ומחניק, וריחות העור והדבק מזיקים לבריאותו. לאור אמונתו של מרטין כי העבודה
היא הכרח גופני ונפשי, מציע לו המזכיר לא להפסיק לעבוד כי אם לעבור לעבודה משרדית.
ואולם מרטין, "איש של עקרונות ושל עבודה ללא פשרות" (עמ' 158) אינו נענה
לבקשה, שהיא בעצם החלטתו של הקיבוץ. הוא אנרכיסט באופיו ומרקסיסט אדוק בהשקפת
עולמו. מרטין שולל בתוקף רכוש פרטי מינימאלי, דוגל בביטול הכסף, ביטול הגבולות בין
המדינות – ובקיצור אחווה אנושית כלל עולמית. כדי לקדם מטרה זו הוא פותח קורס
ללימוד אספרנטו בקיבוץ – אך מספיק ללמד רק שיעור אחד. מחלתו מחמירה, הוא מועבר
לבית חולים ושם נפטר.
הערות ביקורתיות שלי
המילה יקהת מופיעה פעמים אחדות
בתנ"ך ולה פירושים אחדים, בהם ציות, משמעת (לפי מילון אבן שושן ומילון ספיר).
שני הפירושים תואמים את התנהלות הקיבוץ
הדמיוני יקהת: ציות לאידיאולוגיה שמאלנית-קולקטיבית בנושאים
כלכליים-חברתיים, והמסגרת הממושמעת והאחידה שמטיל הקיבוץ על חבריו, עד כדי חוסר
התחשבות בילדים בעלי צרכים מיוחדים (בסיפור "ילד קטן"). הבדידות קשה
יותר בחברה הקיבוצית בה אין מקום לאינדיבידואליזם. אולי הסיבה לידיעות העצובות
שמפיץ צבי פרוביזור מקורה במצב הבדידות שלו בתור רווק מזדקן בקיבוץ. יש הסובלים
כיוון שאורח החיים הקולקטיבי אינו מתאים לאופיים. אשתו של מזכיר הקיבוץ יואב קרני,
דנה, רוצה לעזוב את הקיבוץ, כיוון שמעוניינת בחיים פרטיים. ייתכן כי הכותרת
"יקהת" רומזת גם על קהות חושים, כלומר חוסר רגישותו של הקיבוץ לצרכים
האינדיבידואליים של חבריו.
הכפייה בקיבוץ נעשית למען השוויון, המזוהה עם צדק – אבל
בפועל השוויון אינו מוגשם. כפי שאומרת אחת מחברות הקיבוץ: "אף אחד לא
מיוחס כאן. חוץ מהמיוחסים" (עמ' 116). דוד דגן , המורה והמחנך, דמות דומיננטית בקיבוץ, מרשה לעצמו הרבה יותר
מחבר אחר בקשרים אינטימיים עם נשים. יואב,
מזכיר הקיבוץ, מודע לעוול שעושה הקיבוץ
לנשים – למרות שעקרונית הקיבוץ מתיימר להית שוויוני. לדבריו, השיטה הקיבוצית דוחפת
את הנשים לעבודות השירות כמו בישול, ניקיונות, טיפול בילדים וכביסה. רוני שינדלין,
הלץ של הקיבוץ, מודע לפער בין האידיאלים
הנשגבים של הקיבוץ לבין המציאות. לעתים היה מצטט בחיוך מדברי [לוי] אשכול שאמר כי "בן אדם הוא רק בן אדם, וגם
זה – רק לעתים רחוקות" (עמ' 80). ביודעו את הסבל היומיומי שגורמת הלינה המשותפת לבנו – האמין רוני
בלבו "שהאכזריות מתחפשת אצלנו לפעמים לצדקנות או לדבקות בעקרונות, וידע שאין
איש נקי ממנה לגמרי. גם לא הוא עצמו" (עמ' 84).
אפשר להסיק מהיצירה כי הקיבוץ בנוי על השקפה מוטעית לגבי טבע האדם,
השקפה אותה מבטא החבר מרטין ונדנברג. האיש סבר כי טבע האדם הוא טוב, אלא שהחברה מעוותת ומקלקלת אותו, ועל כן, בחברה
צודקת הוא יחזור להיות טוב. אסנת, המטפלת במרטין, חולקת על השקפה זו (אך נמנעת
מלהיכנס עם מרטין לוויכוח) בטיעון כי חברה
מעוּותת היא בעצם תולדה של אנשים שגרמו לעיוותה. לדעתה, טבע האדם קשה, תכונות רעות
ניכרות באדם כבר מילדותו (בניגוד לדעתו של מרטין על תמימות הילדים), והקיבוץ מצליח
רק במקצת לשנות את אופיו. כפי שמדגימה היצירה, תכונות שליליות כמו קנאה, קטנוניות
ורכילות מרושעת קיימות גם בקרב חברי הקיבוץ.
ביקורת על אורח החיים הקיבוצי מתפתחת
בתוך הקיבוץ ומושמעת מפי נינה סירוטה, שלא נרתעת לעמוד על דעתה, לפעמים לבדה [סִירוֹטָה
ברוסית – יתומה], מול הרוב. היא נהגה לנקוט בעמדות אופוזיציוניות באסיפות החברים.
בין היתר עמדה בראש קבוצה של אימהות שחתרה לבטל את הלינה המשותפת ולאפשר לילדים
ללון בבית הוריהם. עוד טענה כי הגברים צריכים לקחת חלק גדול יותר בעבודות השירות,
כמו במטבח ובבתי הילדים, ולאפשר לנשים לצאת לעבודות השדה.
לדעתה של נינה, "החברים הוותיקים הם בעצם אנשים דתיים
שעזבו את הדת ובמקומה אימצו דת חדשה מלאה עוונות וחטאים ומלאה איסורים ומלאה חוקים
נוקשים...מרקס הוא התלמוד שלהם. האסיפה היא בית הכנסת ודויד דגן הוא הרב"
(עמ' 130). היא סבורה כי בהדרגה יצמח בקיבוץ דור חדש של "אנשים שיש להם
סבלנות וספקות וחמלה" (עמ' 130). בספר אפשר להבחין בסימנים כיצד השקפת העולם הקיבוצית
ואורח החיים הקיבוצי הבנוי על פיה הולכים ומתפוררים. רוני שינדלין,
בהתייחסותו למרטין, המייצג את אורח החיים
הנוקשה של הקיבוץ, אומר: "חבל עליו. כבר כמעט שלא נשארו אנשים כאלה"
(עמ' 159). למילה יקהת , מלבד ציות, ישנו עוד פירוש – זִקְנה (לפי מילון אבן שושן
ומילון ספיר). מכאן ייתכן כי המחבר רצה לרמוז כי ערכיו ואורח חייו של קיבוץ יקהת
הם ישנים וארכאיים. מותו של מרטין, בסוף קובץ הסיפורים, מסמל את הגסיסה והגוויעה של האידיאלים המרקסיסטיים הן במישור המיקרו בדמות הקיבוץ, והן במישר
המקרו – חברה אוניברסאלית ללא לאומים ומדינות.
הספר כתוב בסגנון מאופק וברגישות, והוא
שילוב בין סיפורים אישיים מעניינים לבין מגוון של נושאים כשהחשוב שבהם הוא ביקורת
על אורח החיים בקיבוץ (משתמע באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20). במקביל מעלה המחבר סוגיות
אחרות בהן זוגיות, צער בעלי חיים (בסיפור "אבא"), טרגדיית הסכסוך
הישראלי-פלסטיני (בסיפור "דיר עג'לון") והתורה המרקסיסטית, סוגיות
השייכות למדעי החברה, היסטוריה ופילוסופיה. מכאן אפשר לומר כי קובץ הסיפורים הקצר
"יקהת" הוא מועט המחזיק את המרובה. גדולתו של הספר הקטן הזה מקורה בכך
שהוא מבוסס על אירועים אמיתיים להם היה עֵד המחבר, שהיה בעצמו במשך כ-30 שנה
(1985-1954) חבר קיבוץ (קיבוץ חולדה). עמוס עוז, כמי שחי בתוך קיבוץ, כלומר בתוך
העלילה, בכתיבתו מצליח לטעת בקורא את ההרגשה כאילו הוא נמצא בתוך האירועים וחווה
את החוויות של גיבוריהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה