לבל,
ג'ני . חאג' אמין וברלין. תל
אביב: הוצאה עצמית, 1996). 287 עמ'. כולל ביבליוגרפיה, מפתח שמות וצילומים.
ג'ני לבל (Lebel, Jennie)
(במקור זֶ'ני לֶבְּל, Жени Лебл) (2009-1927), נולדה
בסרביה, יוגוסלביה. בעת מלחמת העולם השנייה היא הדפיסה פמפלטים פרטיזנים, נעצרה ב-1943 ונכלאה במחנות ריכוז בלי שנודע
זהותה היהודית. לאחר שחרורה ב-1945 למדה משפטים, דיפלומטיה ועיתונאות באוניברסיטת
בלגרד. היא נכלאה במחנה מאסר במשך שנתיים וחצי, בעוון בדיחה שסיפרה על מנהיג ארצה
הקומוניסטית, המרשל טיטו. ב-1954 עלתה לבל לישראל, והייתה להיסטוריונית, סופרת
ומתרגמת. רוב מחקריה עסקו ביהדות יוגוסלביה ובשואה וזכו להערכה רבה. מטרת
הביוגרפיה שלה על חאג' אמין אל-חוסייני (1974-1895), המופתי של ירושלים – המנהיג
המייסד של התנועה הלאומית הפלסטינית – היא לשפוך אור על פעילותו במלחמת העולם
השנייה, נושא שלא זכה לתשומת הלב הראויה
במחקרים קודמים. הפרקים העוסקים בפעילותו של המופתי במלחמה, כולל בחבלים המוסלמיים
של יוגוסלביה, מבוססים בחלקם על מסמכים מארכיונים גרמניים ויוגוסלביים. בשאר חלקי
הספר היא מסתמכת בעיקר על מחקרים קודמים. החלקים העובדתיים של הסיכום משקפים את
גרסת המְחברת. בניתוח הגורמים למדיניותה של גרמניה הנאצית בשאלת ארץ ישראל והעולם
הערבי הוספתי הסברים משלי. כמו כן, הוספתי הערה קצרה בסוף הסיכום.
ב-1921 נתמנה חאג' אמין אל חוסייני – בן לאחת המשפחות הפלסטיניות
המיוחסות, חוסייני – למופתי של ירושלים.
מאז הוא כונה "המופתי". המינוי נעשה על ידי הנציב הבריטי היהודי, הרברט
סמוּאֶל, בהשפעת יועצים פרו-ערביים בממשל
הבריטי. סמואל יצא מתוך הנחה כי דווקא לאומן ערבי הנהנה מהשפעה ויוקרה בקרב עמו,
יצליח לרסן את הקיצונים ולשמור על השקט. לחאג' אמין לא היה תואר בהלכה המוסלמית, שחִייב
תפקידו – הוא למד שנה בלבד באוניברסיטת
אל- אזהר בקהיר – אך הוא זכה להכרה כמנהיג
לאומי בעקבות המהומות שארגן נגד היהודים ב-1920. בסוף שנות ה-20 הפר המופתי את
הבטחתו, שנתן בעת מינויו לשמור על השקט, ומילא חלק חשוב בהסתה לפרעות נגד היהודים.
כביטוי לשאפתנותו של המופתי לטפח את
מעמדו כמנהיג כל מוסלמי, ב-1931 כינס חאג'
אמין ועידה כל מוסלמית בירושלים. בוועידה השתתפו צירים מ-22 מדינות, כשיוגוסלביה
יוצגה על ידי המשלחת הגדולה ביותר. בוועידה נעשה מאמץ מיוחד לגייס את תמיכת העולם
המוסלמי בשאיפות ערביי פלשתינה (ארץ ישראל) הבריטית, קרי הפסקת העלייה היהודית
וביטול הצהרת בלפור משנת 1917. ב-1936 נתמנה המופתי לעמוד בראש "הוועד הערבי
העליון", גוף משותף של כל המפלגות הערביות בפלשתינה. ב-1937, בעקבות מעשי
האיבה בחסות הוועד הזה נגד הבריטים והיהודים, פוזר הוועד וחאג' אמין נמלט לסוריה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939
עבר המופתי לעיראק, בה היו לו ידידים רבים בקרב הגורמים האנטי-בריטיים; ובעקבות
דיכוי המרד נגד הבריטים בעיראק, בסוף מאי 1941 עבר לאיראן. לאחר שאיראן נכבשה על
ידי הבריטים והסובייטים באוגוסט 1941 (כדי למנוע הצטרפותה למדינות
"הציר"), הסתתר המופתי בשגרירות האיטלקית, ומשם באוקטובר 1941 הוברח
לאיטליה שבשלטון הפשיסטי של בניטו מוסוליני.
ב-23 באוקטובר 1941 התקבל המופתי אצל
מוסוליני, כשהוא מבקש להשיג את תמיכת איטליה בהקמתה של "ממשלה כל-ערבית בעלת
עצמאות מוחלטת" שתכלול את פלסטין, סוריה, לבנון, עבר הירדן, עיראק והנסיכויות
הערביות שבחסות בריטית. כמו כן ביקש ממוסוליני להכריז על ביטול "הצהרת
בלפור", וביתר פירוט את הקמתו של הבית הלאומי היהודי בפלשתינה. מוסוליני התייחס
למופתי בידידות מופגנת ולכאורה תמך בכל בקשותיו. ואולם, בדברי תשובתו התייחס מוסוליני
לתמיכתו בעצמאותן של מדינות ערב שלחופי הים התיכון – הים שנחשב בעיני איטליה
הפשיסטית לאזור התפשטות "טבעי" שלה בתור יורשת האימפריה הרומית – תוך נטייה להתעלם מעיראק. לגבי פלשתינה טען
ה"דוצ'ה", כי אין ליהודים שום זכות היסטורית או אחרת לארץ זו והוסיף כי
אין להם גם זכות לקיום באירופה, אך יוכלו
לבנות את תל אביב באמריקה (עמ' 72). הפגישה ארכה כחצי שעה והסתיימה בלי שהשיג המופתי
הצהרה פומבית מצד איטליה בתביעות שהעלה. לאור מוּדעוּתו של המופתי לעברה
הקולוניאלי של איטליה בלוב וכוונותיה האימפריאליסטיות לעתיד, וגם לאור הבנתו כי
גרמניה, חסרת עבר קולוניאלי בעולם הערבי,
היא מרכז הכובד של "הציר" – כל זה המריץ את חאג' אמין להשיג את תמיכת
ברלין.
כבר ב-1933, מייד לאחר עליית הנאצים
לשלטון בגרמניה, ניסה המופתי לזכות בתמיכתם, בהעריצו את שנאתם ליהודים, אך ללא
הצלחה. זאת כיוון שעד אמצע שנות ה-30 שאפה גרמניה הנאצית לשמור על קשרים טובים עם
בריטניה. יש לזכור כי יסוד מרכזי במדיניות החוץ של גרמניה, כפי שנוסח על ידי היטלר
ב"מיין קאמפף", היה אי פגיעה באינטרסים הקולוניאליים של בריטניה ובמעמדה
כמעצמה הימית הראשונה במעלה, בתמורה להסכמתה –
אותה קיווה להשיג – להפיכתה של גרמניה למעצמה היבשתית הראשונה
במעלה באירופה. כמו כן, באמצע שנות ה-30
נשאר היטלר נאמן להשקפתו ב"מיין קאמפף" לפיה יש לטפח קשרים עם העמים האריים האירופאים ולשמור
על עליונותם, כולל שלטונם הקולוניאלי, כנגד הגזעים האסיאניים "הנחותים". עוד
יש לזכור כי "הפתרון הסופי"
ביחס ליהודי גרמניה בתקופה זו עוד לא עלה על הפרק, והפתרון הנאצי המועדף ליהודי
גרמניה היה הגירתם, במיוחד מחוץ לאירופה, כמו ארץ ישראל – וזאת כמובן למורת רוחו
של המופתי.
ואולם המופתי לא נואש ובשנים 1941-1940 הוא
אף הצליח לשגר שליחים לברלין ובידי אחד מהם איגרת אישית להיטלר. נוסף להשגת תמיכת
גרמניה בשאלת פלסטין, כללה איגרתו של
המופתי תוכנית מפורטת לסיוע גרמני בהקמתו של צבא כלל ערבי שיפעל נגד הבריטים
במזרח התיכון בכלל. אבל חאג' אמין לא זכה להבטחות ספציפיות בנושאים שהעלה, מלבד
לתמיכתה העקרונית של גרמניה בתנועות השחרור הערביות.
כחודש לאחר הפגישה עם מוסוליני, ב-28
בנובמבר 1941 התקבל חאג' אמין לשיחה
שנמשכה כשעה וחצי אצל מנהיגה הנאצי של גרמניה אדולף היטלר, בנוכחות שר החוץ יואכים
ריבנטרופ ושני מתורגמנים. המופתי חזר על
עיקרי נאומו באוזני מוסוליני וטען כי הערבים שואפים לאחדות של פלסטין, סוריה
ועיראק, ולביטול ההחלטה על הקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה המנדטורית. המופתי הדגיש
באוזני היטלר כמה חשוב כי גרמניה תפרסם הצהרה בדבר ביטול הקמת הבית הלאומי ליהודים
בפלשתינה, כיוון שהצהרה כזו תגביר את האהדה לגרמניה בעולם הערבי ותקל לגייסו, כולל
בצורת יחידות צבאיות, למלחמה נגד האויבים המשותפים של גרמניה והערבים והם הבריטים,
היהודים והקומוניסטים. היטלר אמר כי גרמניה מתנגדת לבית הלאומי היהודי בפלשתינה,
וכי היא החלטית בדרישותיה "לפתרון של השאלה היהודית באירופה", ולאחר מכן
מחוץ לאירופה – בלי לפרט (עמ' 80). עם זאת טען היטלר כי טרם הגיע הזמן לפרסום
הצהרת תמיכה גרמנית בשאיפות הערבים. העיתוי המתאים לכך, המשיך היטלר, יהיה ב-1942,
כאשר גרמניה תכבוש את הקווקז וגבולותיה
יתקרבו לעולם הערבי. אז גם יהיה מוכן להכריז על המופתי כמנהיג "ראשון ויחיד"
בעולם הערבי.
לחוסר נכונותו של היטלר להיענות
לבקשותיו של המופתי אף לא במישור ההצהרתי – לא כל שכן לתוכניותיו המפורטות בדבר
הגשת סיוע צבאי – היו שיקולים טקטיים. לא מן הנמנע כי היטלר אכן העריך כי הצהרת
תמיכה גרמנית בערבים בשלהי 1941, בלי שתהיה בידי גרמניה יכולת ממשית לעזור להם במלחמה
נגד הבריטים, תהיה טעות. הצהרה כזו עלולה לעודד מרד ערבי בטרם עת וכושל – כפי שקרה
בעיראק במאי 1941 – ובכך לפגוע ביוקרתה של גרמניה ואף לעורר תסכול כלפיה בעולם
הערבי. יש לזכור כי בנובמבר 1941, בזמן הפגישה עם המופתי, התקדמותו של הצבא הגרמני
בחזית הסובייטית, בה ריכזה גרמניה את מרב כוחה, נבלמה. במצב כזה, כמובן, לא יכול
היה היטלר להקצות משאבים לפתיחת חזית חדשה בזירה משנית ואף שולית. עוד טען היטלר בפני
המופתי, כי הצהרה גרמנית בענייני סוריה עלולה לפגוע בקשריו עם ממשלת וישי. [יש
לציין כי כבר ביולי 1941 השליטה על סוריה עברה משלטון וישי – אשר שיתף פעולה עם
גרמניה הנאצית – לשליטה בידי כוחות בריטיים ושל צרפת החופשית.] לכך אפשר להוסיף, חששו האפשרי של היטלר כי
הצהרת תמיכה כללית בערבים עלולה הייתה להתפרש
על ידי בעל בריתו, מוסוליני, כניסיון לפגוע באינטרסים המסורתיים של איטליה
הפשיסטית באגן הים התיכון. באותה התקופה
היטלר גם העדיף כי צרפת של וישי תמשיך לשלוט בארצות המגרב, בעוד תוכניתו של המופתי לעורר התקוממות בארצות האלה
ובתוניס, לא זכתה לתמיכת הצמרת הנאצית. אפשר להניח כי היטלר אכן סבר כי יש מקום להצהרת תמיכה בשאיפות
העמים הערביים רק לאחר שמרב הצבא הגרמני יוכל לפלוש – מדרומה של בריה"מ, דרך הרי הקווקז –
לעיראק ואולי לשכנותיה. זאת כיוון שרק מצב כזה –
בו הצבא הנאצי ימלא תפקיד מרכזי בשחרורן כביכול של מדינות ערב מידי הבריטים
– יאפשר לברלין להבטיח את הסדר הפוליטי
הרצוי בארצות ערב "המשוחררות".
ואולם, אי הסכמתו של היטלר לפרסם אף
הצהרה בדבר התנגדותו להקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה – שאמורה הייתה לשלהב את
הערבים – מוכיחה כי מאחורי עמדתו הזהירה של הרודן הנאצי בשיחותיו עם המופתי היו
סיבות הרבה יותר כבדות משקל משיקולים
טקטיים וזמניים. כנראה עדיין נשאר היטלר נאמן
להשקפת עולמו, כפי שעוצבה ב"מיין קמפף", ולפיה גרמניה חייבת
להיהפך למעצמה היבשתית הראשונה באירופה, תוך "קולוניזציה" של רוסיה
במזרח – בעוד העולם הקולוניאלי מחוץ לאירופה מהווה עבורה זירה משנית ואף שולית.
בשלהי 1941 עדיין לא הוציא היטלר מכלל אפשרות כי לאחר ניצחונו המתוכנן על רוסיה
ב-1942, יוכל להשיג שלום עם בריטניה,
במחיר השארת האימפריה שלה במזרח הערבי על כנה. כמו כן, ייתכן, כי נרתע מן הרעיון של התחברות עם גזע שמי בדמותם של הערבים – כאשר האנטי שמיות מהווה
מרכיב מרכזי באידיאולוגיה הנאצית. רעיונותיו הפאן ערביים הנלהבים של המופתי גם כן
הרתיעו את היטלר מטיפוח בעל ברית שאפתן
ועצמאי. עמדתו הזהירה של היטלר כלפי המופתי
בסוף 1941 השתלבה בעמדתו הזהירה של המשטר הנאצי כלפי מנהיגים אחדים של
התנועה הלאומית ההודית, ששהו באותה העת בגרמניה. נראה כי גם את המנהיגים האלה תכנן
היטלר להפעיל למטרותיו, רק לאחר ניצחונו במלחמה נגד בריה"מ שיקרֵב אותו לגבולות הודו, ורק במקרה שבריטניה גם במצב החדש תדחה את הצעת השלום
שלו. (עמ' 117-116).
בשיחות עם מקורביו במטה הכללי בשנים
1942-1941 הביע היטלר את אהדתו לאסלאם, בתור דת המטיפה למלחמה, ומאידך גיסא הביע
את יחסו השלילי לנצרות – מתוך מוּדעוּת כי מקורה ביהדות – עד כדי רצון לבטלה לאחר
הניצחון במלחמה (עמ' 161). הוא אף ראה בחאג' אמין מעין אפיפיור מוסלמי (עמ' 162). העובדה
כי לתווי פניו של המופתי לא היה מראה שמי עזרה לו להתחבב על ההנהגה הנאצית. כבר בשלהי 1942 זכה המופתי להכרה, הן מצד
איטליה והן מצד גרמניה, כמנהיג העולם הערבי – כנגד מתחרהו, ראש ממשלת עיראק לשעבר,
שמרד נגד הבריטים ב-1941, רשיד עלי אל-כילאני. זאת על אף שלמעשה מאחורי יומרתו של
חאג' אמין להנהיג את העולם הערבי לא היה כיסוי. חאג' אמין גם זכה לתמיכה כספית
נדיבה מצד משרד החוץ, המודיעין הצבאי וה-אס.אס.
תמיכה זו השתלבה עם רצונו של המשטר הנאצי לרתום את המופתי לשירותו בזירתו העיקרית – אירופה.
המופתי השתתף במאמץ הנאצי ב-1942 להקים
לגיונות מן העמים המוסלמיים של בריה"מ, בעיקר אלה שבחצי האי קרים, הקווקז
והוולגה. בינואר 1942 רשם שר התעמולה הנאצי יוזף
גבלס ביומנו, כי מבצע הגיוס של המוסלמים האלה זוכה להצלחה, בזכות חלוקת
תמונתו של המופתי בחברת ה'פיהרר' בעת
הפגישה ביניהם בנובמבר 1941 (עמ' 154). תפקיד חשוב מזה מילא המופתי בהקמת יחידות
של "ואפן אס.אס" – יחידות לוחמות של אס.אס – מקרב המוסלמים של
יוגוסלביה. במארס 1943 הגיע חאג' אמין לקרואטיה במטוס גרמני, ובביקור מתוקשר היטב,
שהופיע ביומני קולנוע, עודד את המוסלמים בארץ זו, אך במיוחד בבוסניה והרצגובינה,
להתגייס לדיביזיה מוסלמית של ה-אס.אס. ואכן, במקרה של קרואטיה נזקקו הנאצים
למופתי, לשיפור תדמיתם בעיני המוסלמים, כיוון שדיכוי המוסלמים בארץ זו – על ידי
ממשלת "האוסטאשה" בעלת בריתו של היטלר – פגע באהדתם לנאצים. באביב 1944 נוסדה דיביזיה מוסלמית נוספת של ה"ואפן
אס.אס." בעיקר מן האלבנים שבקוסובו. שירותיו של המופתי למען ה-אס.אס יצרו
קשרי ידידות בינו לבין ראש האס.אס, היינריך הימלר.
בשעה שהצליחו הנאצים לרתום את חאג' אמין לקידום
מהלכיהם הצבאיים באירופה, מאמציו של המופתי להשיג את תמיכת גרמניה למען הגשמת
יעדיו בפלשתינה ובעולם הערבי, ככלל, הושבו ריקם. בשנים 1943-1942 הציע חאג' אמין
מספר פעמים לשר האווירייה הנאצי, הרמן גרינג,
שחיל האוויר הגרמני יפציץ את ירושלים ותל אביב בחגים היהודיים או ביום השנה
להכרזת בלפור – אך ללא הועיל, ולוּ כיוון שלחיל הזה היו באותו הזמן משימות חשובות יותר.
בשנים 1944-1943 נקט המופתי בפעילות
נמרצת למניעת יציאתם של כמה אלפי יהודים מארצות אירופה – בולגריה, רומניה, הונגריה
ואף גרמניה – לארץ ישראל. יהודי ארצות
הבלקן היו אמורים להגיע לארץ ישראל באמצעות אשרות כניסה שהעבירה בריטניה
למענם דרך מדינות ניטראליות. חלק מן היהודים, כמו בגרמניה, היו אמורים להיות
מוחלפים באזרחים גרמנים שנמצאו בארץ ישראל.
למניעת עלייתם של היהודים האלה לארץ חזר ופנה המופתי בעיקר לריבנטרופ
ולהימלר. בפניותיו למדינות הבלקן, ביקש המופתי במקום לשלוח את היהודים לפלשתינה להעבירם לפולין, כנראה מתוך מוּדעוּת
להשמדתם שם. עוד יצוין, כי בשידוריו הרבים
מרדיו ברלין הטיף חאג' אמין להשמדתם של היהודים בארצות ערב. לא ידוע באיזו
מידה הצליח המופתי להשפיע על מניעת יציאתם של אותם אלפים אחדים של יהודים מאירופה לארץ ישראל.
בהיענות חלקית לבסוף לפניותיו של המופתי,
באוקטובר 1944, בתור פעולה מוגבלת, הצניח חיל האוויר הגרמני צנחנים ערבים וציוד
בארץ ישראל המנדטורית למטרות איסוף מודיעין, חבלה, ובתקווה לעורר מרד. פעולה זו של גרמניה הנאצית תאמה את השינוי האידיאולוגי שחל בה כלפי שיתוף פעולה עם הגזע
הערבי השמי.
כבר בסוף שנות ה-30, מתוך מוּדעוּת כי השימוש
במונח אנטישמיות פוגע ביחסיהם עם הערבים, טענו האידיאולוגים הנאציים, כי הערבים
אינם שמים טהורים, וכי עברו "אריניזציה" בזכות מיזוגם עם יסודות ארמנים וצ'רקסים. ואולם
טענה זו עוררה בעיה אצל לאומנים אנטי
ציונים ואנטי-יהודים ערבים. אלה טענו שדווקא הערבים הם
גזע שמי טהור – בעוד היהודים הם תערובת של גזעים נחותים שחרגה מן השושלת השמית.
כדי להסיר את הקושי הזה להתקרבות בין הנאצים לערבים, באוקטובר 1942 טען מומחה נאצי
לתורת הגזע, במכתב שהופנה לערבים, כי
מלחמתה של גרמניה נגד היהודים נובעת בגלל היותם "תערובת של גזעים בלתי
הרמונית". לעומת זאת, המשיך המומחה, אוהדת תורת הגזע הנאצית "עמים
שמיים-ערבים" (עמ' 170). מכתב זה,
שהתקרב לעמדת הגזענים הערבים כלפי היהודים, זכה לפרסום פומבי בגרמניה רק כעבור
כשנתיים. כמחווה נוספת לערבים – ובהוראה מפורשת מ-12 באוקטובר 1942 – ציווה שר
התעמולה גבלס על אמצעי התקשורת להחליף את הביטוי "אנטישמיות"
ב"אנטי-יהדות". ואולם הביטוי
"אנטישמיות" היה כה מושרש בתעמולה הנאצית שלא קל היה להסירו. לדוגמה,
במאי 1943 מחה חאג' אמין אצל האידיאולוג הנאצי
אלפרד רוזנברג על המשך השימוש במונח אנטישמיות בכלי התקשורת, ורוזנברג פקד
להסירו. ב-1944 שוב חזר המופתי על אותה הפנייה, דבר המוכיח כי תביעתו נתמלאה באופן
חלקי בלבד.
השיפור האידיאולוגי המתמיד של הנאצים בהערכתם כלפי העמים השמיים הערבים נבע
כנראה משיקולים פרקטיים. גרמניה הנאצית, במצבה הצבאי הנואש בסוף המלחמה, לא יכלה
להרשות לעצמה להיות בררנית ביחס לבעלות בריתה וגילתה נכונות רבה יותר לשתף פעולה
עם עמים בעלי מוצא גזעי "בעייתי". יתרה מזו, היטלר בחודשים האחרונים של המלחמה,
בניסיונו לנתח את הסיבות שהביאו לכישלונו,
טען באוזני מקורביו, כי שגה בכך שלא ניצל את הפוטנציאל של העולם הערבי למטרותיו,
כמו באמצעות תמיכה בתנועה הלאומית בעיראק.
בסיום מלחמת העולם השנייה ב-1945, נעצר המופתי בשטח הכיבוש הצרפתי של
גרמניה, הועבר לפאריס ושם הוחזק במאסר בווילה מפוארת – כביטוי לעמדתה הפייסנית של
צרפת כלפי העולם הערבי, בזמן שהליגה הערבית ומצרים במיוחד לחצו לשחררו. מתוך התחשבות בעמדה זו של מדינות ערב, חזרה בה
יוגוסלביה מניסיונה להסגירו מידי הצרפתים באשמת פשעי מלחמה שביצע בתחומה. לבסוף, ביוני 1946, ללא קושי מיוחד, נמלט חאג'
אמין מצרפת, הגיע למצרים, וחזר בהדרגה לפעילות מדינית. הוא נעשה למנהיג בפועל של "הוועד
הערבי העליון בפלסטין", שחידש את פעילותו. בתפקידו זה המשיך המופתי לנקוט
בעמדות קיצוניות בשאלת פלסטין. בספטמבר 1948 הקים המופתי ממשלת "כל
פלסטין" בעזה, בה הכירו מרבית מדינות ערב
– מלבד ירדן, שהשתלטה על הגדה
המערבית למורת רוחו של חאג' אמין. ממשלת פלסטין זו פרפרה עד סתיו 1952 ופורקה
למעשה בעקבות עלייתם של "הקצינים החופשיים" לשלטון במצרים. אלה לא ראו
בעין יפה את המופתי הן בגלל קשריו עם המשטר הישן בדמותו של המלך פארוק והן בגלל
קרבתו לאסלאם הקיצוני, שהתייחס בעוינות למשטר החדש. היריבות בין שליט עיראק
עבד-אל-כרים קאסם לבין שליט מצרים גמאל עבד-א[ל]-נאצר בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60
הפכה את חאג' אמין לאורח רצוי בבגדאד. ביוזמתו של המופתי הוקם ב-1960 בעיראק, מקרב
פליטים פלסטינים "צבא לשחרור פלסטין". בפברואר 1963 הודח קאסם ובאותה
שנה נפטר אחמד חילמי, הנציג המשקיף של ערביי פלסטין בליגה הערבית, שהיה מקורב
למופתי ויצג את הפלסטינים בליגה מאז 1948. במקומו, בחסות מצרים, נתמנה אחמד שוּקֵיירי,
ועם הקמת "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) ב-1964 נתמנה שוקיירי לעמוד גם בראשו. שוקיירי נקט
בעמדות קיצוניות ב"שאלת פלסטין", אך כיוון שנטל למעשה את העיסוק בשאלה
זו מידי המופתי, עורר את חמתו. מתוך עוינות משותפת לשוקיירי, מאמצע שנות ה-60 חלה
התפייסות בין חאג' אמין לבין מלך ירדן,
חוסיין – על אף שהמופתי היה מעורב כנראה
ברצח סבו של חוסיין, המלך עבדאללה ב-1951. חוסיין התיר לחאג' אמין לבקר בירושלים
המזרחית במארס 1967, שלושים שנה לאחר שנמלט ממנה.
חאג' אמין נקבר בביירות ביולי 1974. יאסר ערפאת, מעריצו, קרוב משפחתו וראש
אש"ף השתתף בהלווייתו, ונכבדי הגדה פרסמו מודעות אבל.
[הערה שלי]
היה בכך ביטוי סמלי להיבטים מסוימים של
המשכיות בין חאג' אמין לערפאת. שני
המנהיגים הצליחו למצוא בעלי ברית בדמותן של מעצמות בעלות משטרים
דיקטטוריים-טוטליטאריים – גרמניה הנאצית וברית המועצות. כבר בתקופת המופתי
החלה השאלה הפלסטינית לתפוס מקום נכבד
בקרב ארצות ערב ואף העולם המוסלמי – דבר שנוצל על ידי המופתי לקידום מעמדו האישי כמנהיג לא רק של ערביי פלסטין, כי אם של העולם הערבי
ואף המוסלמי. בדומה לכך, ניצל ערפאת את המקום החשוב שתפס הסכסוך הישראלי-פלסטיני
במישור הכלל ערבי, המוסלמי והבינלאומי
לקידום מעמדו בשלוש הזירות האלה. אין ספק,
כי השאפתנות הזאת של שני המנהיגים האלה פגעה ברצונם למצוא פתרון פשרה מציאותי
לעניינם, פתרון אשר בהכרח היה גודע את שאפתנותם
והופך אותם לראשי מדינה של ארץ קטנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה